צור קשר

  • מאמרים הוצאה לפועל ופשיטת רגל

  • 1

ביטול הענקה בהליכי פשיטת רגל

4.6857142857143 1 1 1 1 1 (35 Votes)
ביטול הענקה בהליכי פשיטת רגל

ביטול הענקה בהליכי פשיטת רגל, גם אחרי 10 שנים ! במאמר זה נפרט כיצד ניתן לפעול על מנת למנוע זאת. 

מאמר זה ידון בסוגית ביטול הענקה בהליכי פשיטת רגל כאמור בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: ""פקודת פשיטת הרגל" או "הפקודה"). אנו נדון בין השאר בתתנאים לביטול הענקה, חובת ההוכחה החלה על הנאמן, ומצד שני על מקבל ההענקה ועל החריגים בחוק שעומדים לצד מקבל ההענקה על מנת למנוע את הביטול. מנסיונו של הח"מ כ- עורך דין פשיטת רגל, חלק ניכר מבקשות ביטול ההענקה סובב סביב הענקה לבן הזוג ולפיכך נקדיש חלק מהדברים גם לעניין זה.

ואלו הסוגיות שנדון בהם במסגרת מאמר זה:


 


סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל:

הליכי פשיטת הרגל מוסדרים ברובם בפקודת פשיטת הרגל. סוגיית ביטול ההענקה מופיעה בסעיף 96 לפקודה, שכותרתה "ביטול הענקות":

(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

(ג) "הענקה", לעניין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

(1) בשל נישואין ולפניהם;

(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;

(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו.

 

בית המשפט שלו נתונה הסמכות לדון בביטול הענקה:

הסמכות לדון בביטול ההענקה, כמשמעותה בסעיף 96 לפקודה נתונה לבית המשפט המחוזי, שלו הסמכות הכללית לדון בהליכי פשיטת רגל.

(ראה פש"ר (ת"א) 1427/00, בש"א 16597/03 עו"ד משה שפורן בתפקידו כנאמן על נכסי החייב נתן טורנר נ' עזבון המנוח גבריאל טורנר ז"ל ואח', תק-מח 2004(2), 2401, 2409 (2004) וראה גם פש"ר (ת"א) 1254/00, בש"א 16047/02, רוהר נ' מיכל מתוק, תק-מח 2003(2), 8646):

"הסמכות לדון בסוגיית ביטול הענקה, כמשמעותה בסעיף 96 לפקודה, יוחדה לבית משפט הדן בהליכי פשיטת הרגל. "ביטול הענקה לפי סעיף 96, באורח דומה להטלת אחריות אישית על מנהל חברה לפי סעיף 373 ו 374 לפקודת החברות, מהווים סמכות ייחודית ומובהקת של בית המשפט לחדלות פרעון. זאת, למרות שברור ומובן מאליו, כי הדיון בסוגיות אלו מצריך לא פעם בירור מחלוקות עובדתיות והבאת ראיות, אף מעבר למקובל בדרך-כלל במסגרת בקשה למתן הוראות"

  

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום פשיטת רגל

  

 

תכליתו של סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל:

הרעיון המרכזי העומד בבסיסו של סעיף 96 לפקודה הינו לבטל הענקה של נכסים שביצע החייב ללא תמורה, או בתמורה מופחתת, בתקופה הסמוכה למועד פשיטת הרגל. הענקות אלו, אשר באופן טבעי מקטינות את מסת הנכסים של החייב, יבוטלו בתנאים מסוימים ואם אכן יתברר כי אלו פגעו בכושר הפירעון שלו מול נושיו ויפגעו באחוז הדיבידנד אשר ישולם להם בסופו של הליך או יפגעו בעיקרון השוויון בין הנושים. במילים אחרות, כאשר אדם מבין שמצבו הכלכלי הולך ומידרדר מוטלת עליו האחריות להיות הוגן עם נושיו, אשר כספם נמצא (או לא נמצא) אצלו. אין זה סביר כי בדיוק בשעה זו יפתח פושט הרגל "נדיבות" חריגה כלפי צדדים שלישיים אחרים (בדרך כלל קרוביו) ויעביר את נכסיו ללא תמורה אליהם.

וכך נכתב בספרם של המלומדים שלמה לוין ואשר גרוניס "פשיטת רגל" (מהדורה שלישית 2010):

"מגמתו של סעיף זה היא להפקיע, בתנאים מסויימים, הענקות נכסים שנעשו על-ידי החייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת, לקרוביו או לאנשים אחרים, לפני תחילת פשיטת הרגל. המדובר בהענקות שתוצאתן הקטנת שווי נכסי החייב, כאשר קיימת סכנה כי החייב יפשוט את הרגל, על חשבון הנושים".

סעיף 96 אינו מבדיל בין עסקאות אשר נועדו רק למראית עין לבין עסקאות "אמיתיות" בהם אכן הועבר הנכס לצד שלישי ויצא ממסת נכסיו של החייב.

בבואו של בית המשפט לדון בבקשה לביטול הענקה (כזו שלא נעשתה בחוסר תום לב ובכוונה להונות את הנושים) עליו לזכור כי קבלת הבקשה מהווה פגיעה קשה בקניינו של מקבל ההענקה. המדובר בביטול קניינו של אדם שבמקרים רבים קיבל לחזקתו את הנכס לפני שנים רבות ואשר שינה את מצבו על סמך ההענקה ולא יכולה להיות מחלוקת כי הוא ייפגע אם נכס זה יופקע ממנו. במיוחד שהמדובר בנכס המשמש לו למגורים או לעסק המשמש לפרנסתו.

על "ההתנגשות" שבין זכות הקניין של מקבל ההענקה לבין זכות הקניין של הנושים נסובה החלטתו המנחה של בית המשפט העליון בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' מזל אהרונוב (פורסם בנבו). בית המשפט קבע כי במקרים מסוימים אין המדובר בזכויות בעלות עוצמה שווה. אין דינו של נכס שבו החייב עושה שימוש אישי למחייתו, מבחינת מהות הזכות הקניינית ועוצמתה, כדין עוצמת קניינו של נושה בלתי ספציפי אשר מנסה "לדוג" נכסים על מנת להגדיל את הדיבידנד שיקבל לעצמו.

באמור לעיל אין כדי לצמצם את סעיף 96 לפקודה – זכותם של הנושים והגנה על קניינם הינו מאבני היסוד של דיני פשיטת הרגל. ואולם,כאר בית המשפט דן בבקשה לביטול הענקה עליו לשקול היטב את זכויות הנושים מול זכויותיו של מקבל ההענקה המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, שמעמדן הינו מעמד חוקתי, על חוקי. לפיכך, אין בית המשפט רשאי להקל ראש בביטול הענקה ולהופכה לעניין של מה בכך, או עניין טכני הנעשה

וכך נאמר בפשר 1013/98 (בשא 64204/99) עו"ד א. בלייר בתפקידו כנאמן נ' לאה ליניבקר (פורסם בנבו) מפי כב' השופטת ו. אלשייך:

מכל האמור לעיל עולה, כי אין בית המשפט רשאי להקל ראש בביטול הענקה, ולהופכה למה בכך, או לעניין טכני הנעשה לאחר-יד. מן הדין לפרש את סעיף 96 בפירוש גמיש, עולה בקנה אחד עם חיי המציאות על גוניהם השונים והמגוונים, ובאופן שיאפשר איזון אינטרסים מושכל בין הערכים השונים המתנגשים בקרבו. הכל, תוך שמירה על תוקפה וכוחה של המדיניות המשפטית, השוללת הברחת נכסים ומגנה על נושי החייב.

במאמר מוסגר יש לציין כי הליכי ביטול הענקה יוחדו בתחילה אך ורק להליכי פשיטת הרגל ואולם עם התפתחות המשפט הישראלי, ובדומה למשפט האנגלי, נוספו עוד ועוד תקדימים המאפשרים ביטול עסקאות של חייב שמטרתן הברחת נכסים מנושיו, גם ללא הליכי פשיטת רגל.

עוד נציין למען הדגשת הדברים כי יש להבדיל בין ביטול הענקה לביטול העדפה. בעוד שהליכי ביטול הענקה עוסקים בהעברת נכס לאו דווקא במטרה להעדיף נושה כזה או אחר ואף לא בהכרח במטרה להבריחו מפני נושיו, הליכי ביטול העדפת נושים עוסקים בהעברת כספים או נכס לנושה ספציפי במטרה להעדיפו על פני נושים אחרים.

 

התנאים לביטול הענקה:

סעיף 96 לפקודה קובע כי הענקה פסולה יכולה שתינתן בשני תקופות של זמן עובר למועד פשיטת הרגל: התקופה הראשונה קבועה בסעיף 96(א) לפקודה הינה הענקה שניתנה שנתיים עובר לפשיטת הרגל. התקופה השנייה קבוע בסעיף 96(ב) לפקודה ורלוונטית למקרה בו הפך החייב לפושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה.

למרות זאת, וגם אם הוכחו התקופות המנויות לעיל, לא תבוטל ההענקה אם יוכיח מקבל ההענקה את הסייגים המנויים בסעיף 96(ב) לפקודה או שיראה כי התקיים אחד מהסייגים המנויים בסעיף 96(ג) לפקודה. בהמשך הדברים נדון בעניינים אלו בהרחבה.

 

מועד תחילת פשיטת הרגל:

לשם גיבוש מסקנה האם ההענקה נכנסת למסגרת הזמן של סעיף 96(א) לפקודה או לסעיף 96(ב) לפקודה על עורך דין של פשיטת רגל לבדוק תחילה מהו המועד שממנו יש להגדיר את החייב כפושט רגל וממנה למנות את התקופה שעד למועד ההענקה. לא מן הנמנע לציין כי אם יתברר כי בפועל עברו יותר מ- 10 שנים מיום פשיטת הרגל ליום ההענקה, ההענקה בכל מקרה לא תבוטל.

סעיף 5 לפקודה מונה 6 מעשי פשיטת רגל כתנאי לפתיחת הליכי פשיטת רגל כנגד חייב. לא מן המיותר להזכיר כי הכלל בהליכי פשיטת רגל הינו כי עצם העובדה שהחייב אינו יכול לשלם את חובותיו אינה מספיקה, לכשעצמה, כדי לפתוח בהליכים אלו כנגדו. אם לא פתח החייב בהליכי פשיטת רגל מיוזמתו (כאמור בחלופה הרביעית בסעיף 5 לפקודה), על הנושה להצביע על עילה בדמות "מעשה פשיטת רגל" כתנאי לפתיחת הליכי פשיטת רגל נגד החייב"(ראה ע"א 271/82 ברנט נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ (פורסם בנבו 22/08/83))

בהתאמה, וכמצוות סעיף 84 לפקודה, המועד בו הפך החייב לפושט רגל נגזר לא מהמועד בו ניתן צו כינוס לנכסי החייב, והוא הפך פורמלית לפושט רגל, אלא מועד זה נגזר מהיום בו ניתן לקבוע כי נעשה על ידי החייב "מעשה פשיטת רגל" שבגינו ניתן צו הכינוס. וכאמור בעא 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד , נה (4) 925 (פורסם בנבו, 18.06.2001)

"זהו הכלל המוכר כ"ייחוס לאחור" ("relation back"). בכך מוקנים נכסי פושט הרגל לנאמן באופן רטרואקטיבי מיום מעשה פשיטת הרגל, ולפיכך עסקאות שעשה פושט הרגל בתקופה שבין מעשה פשיטת הרגל לבין הכרזתו פושט רגל כאילו נעשו בנכסי הנאמן ולכן ניתן לבטלם בתנאים מסוימים ולהעבירם לנאמן שקנה בהם זכויות"

 

מה היא "הענקה":

פסקה (ג) של סעיף 96 קובעת כי "הענקה" כוללת "כל העברה", לרבות מתנה, משכון או שיעבוד אחר, ויתור על חוב או ויתור על זכות תביעה עקב פשרה בתום לב (ראה פשר (חי') 651-04 עו"ד עופר דוידוב נ' מימון אילקה (פורסם בנבו))

 

מועד ההענקה:

בפשר (חי') 45785-02-11 שלומית (רענן) נשר עו"ד, (נאמנת) נ' שלום רוני כהן (פורסם בנבו) דן בית המשפט בשאלה מה הוא מועד הענקה, בקשר לסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל:

"מועד ההענקה הינו מועד העברת הזכויות בנכס ולא מועד חתימת ההסכם (ראה: פש"ר (חי') 592/02 עו"ד נחום פיש הנדלר הנאמן לנכסי החייבים נ' אברמוב רבא חיים (פרסום נבו) 10/12/08; בש"א (ב"ש) 5255/07 שוקרון יוסף ואח' נ' אלבז משה (פרסום נבו) 29/09/09; עניין לוין; עניין אילקה).

ואולם, סבורני כי אין לגזור גזירה שווה בין מועד ההענקה לעניין בחינת החלופה המתאימה לביטול ההענקה בסעיף 96 ובין המועד בו יבחן שווי הנכס לעניין השבה של שווי הנכס. באשר למקרה הראשון, הרי שהרציונאל מאחורי קביעת מועד ההענקה כמועד העברת הזכויות נובעת מן העובדה כי טרם העברת הזכויות, אין המדובר בזכויות קנייניות אלא בזכויות חוזיות גרידא, באשר אליהן לא ניתן לפעול באמצעות סעיף 96.

לעומת זאת, כפי שנקבע בפסק הדין בעניין סדן, מטרת ההשבה במקרה של ביטול הענקה הינה להשיב את אשר נגרע ומה שנגרע אלה הם זכויות החייב בנכס במועד חתימת הסכם הגירושין ולא זכויותיו של החייב בנכס במועד אקראי אחר בו נעשה רישום הזכויות בפועל.

זאת ועוד, במקרה בו ישנו פער זמנים משמעותי בין מועד חתימת ההסכם ובין מועד רישום הזכויות במסגרתו עלה ערך זכויותיו של החייב בנכס, אין זה מתקבל על הדעת כי מקבל ההענקה יידרש להשיב יותר ממה שקיבל. לאור האמור סבורני כי יש לשום את שווי זכויותיו של החייב בנכס במועד חתימת הסכם הגירושין בשערוך המתאים ליום מתן ההחלטה."

 

התנאים השוללים ביטול הענקה לפי סעיף 96(ב) לפקודה:

העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

הנה כי כן, הסיפא לסעיף 96(ב) לפקודה קובעת שני סייגים מצטברים שאם יוכחו על ידי מקבל ההענקה, לא יבטל בית המשפט את ההענקה, למרות שזו בוצעה בגדר התקופה המנויה בסעיף זה:

הסייג הראשון: בעת ההענקה היה המעניק כשר פירעון של כל חובותיו בלא להיזקק לנכס הכלול בהענקה. הסייג השני: זכות המעניק בנכס עברה למקבל ההענקה.

במילים אחרות, אם יוכיח מקבל ההענקה כי בתקופה שהועבר אליו הנכס היה באפשרותו של המעניק לסלק את חובותיו לנושיו, גם ללא הנכס שהוענק – לא תבוטל הענקה, בתנאי שהנכס אכן עבר אליו בפועל.

נטל הראיה לעניין סעיף 96(ב) לפקודה מתחלק לשניים: הנטל להוכיח כי במועד ההענקה היה המעניק כשיר לעמוד בחובותיו גם ללא הנכס המוענק מוטל על מקבל ההענקה (ראה לוין וגרוניס בספרם הנ"ל בעמ' 315 וראה גם ע"א 255/69 פיק נ' הנאמן לנכסי שמואל פיק, פושט-רגל (פורסם בנבו)).

הנטל להוכיח את הסייג האחר הדן בהעברה לקונה בתום לב ובתמורה חל על פי הפסיקה על המבקש לבטל את ההענקה. כך גם לגבי כל היסודות העובדתיים שבבסיס בקשתו לביטול ההענקה לרבות היסודות השליליים שבמסגרת החריגים המפורטים בסעיף 96(ג) (ראה ע"א 5578/93 נדב נ' הנאמן על נכסי פושט-הרגל אליעזר נדב (פורסם בנבו). וראה גם ע"א 3853/98 עמי סדן, עו"ד נ' אבירם  רוזנטל (פורסם בנבו):

"בתביעה לביטול הענקה הנטל הראשוני לבסס קיומה של הענקה פסולה רובץ על התובע את ביטולה. עליו להוכיח את מהות ההענקה ואת מועדה, את טיבו של הנכס, ואת העובדה כי המעניק נעשה פושט רגל בתוך פרק הזמן הנקוב בהוראה הרלבנטית לעניין"

מצד שני, מאחר והמדובר ביסודות שליליים, שבד"כ נמצאים בחזקתו ובידיעתו של הצד שכנגד, מאזן ההוכחה הנדרש כדי שיצא הנאמן מחובת הראיה המוטלת עליו הוא קל ביותר, אלא אם כן יביא מקבל ההענקה ראיה כלשהי לסתור (עא 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד ,הנ"ל). וכאמור בפסק דין נדב הנ"ל:

"...אולם מאחר שעניין לנו בהוכחת יסוד שלילי, שלעיתים אף מצוי בידיעתו המיוחדת של היריב, אין להעמיס על הנאמן חובת ראייה כבדה מדי. כמות ההוכחה הנדרשת על מנת לצאת ידי חובת הראייה היא קלה ואם לא תובא מצידו של הנתבע ראייה לסתור הרי די יהא באותה ראייה להרמת נטל השכנוע על ידי הנאמן".

הביטוי "נכסים" הוגדר בצורה רחבה בסעיף 1 לפקודה והוא כולל בין השאר מקרקעין, מיטלטלין, כספים ולרבות חיוב, זיקת הנאה, זכות ריווח וזירה מכל סוג שהוא, בין בהווה ובין עתידיים, בין מוקנים ובין מותנים, הנובעים מנכסים כאמור או כרוכים בהם.

 

החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(1) לפקודה: "בשל נישואין ולפניהם":

על פי לשון הסעיף, על הטוען לקיומו להוכיח קיומם של שלושת התנאים להלן (כאמור בעמ' 317 לספרם הנ"ל של לוין וגרוניס):

תנאי ראשון: ההענקה נעשתה לרגל הנישואים.

תנאי שני: ההענקה אמורה לקבל תוקף בהתקיים הנישואים והיא מותנית בעריכתם.

תנאי שלישי: ההענקה אמורה להינתן על ידי המעניק מתוך רצון או מטרה להמריץ או להקל את עריכת הנישואין.

הנה כי כן, לביסוסו של חריג זה נדרש להוכיח קשר בין בוא הנישואין לעולם לבין ההענקה, כאמור על ידי כב' השופטת ו. אלשיך פש"ר (ת"א) 1254/00, בש"א 16047/02, רוהר נ' מיכל מתוק הנ"ל:

"נקל לראות, כי החריג הכרוך בהענקה בשל נישואין איננו מתקיים בנסיבות המקרה; אין עסקינן בהענקה שניתנה סמוך לנישואין, אלא למעלה מעשרים שנים לאחר מכן, דווקא כאשר בני הזוג (לפי גרסתם שלהם), עמדו בפני משבר קשה בחייהם המשותפים; הלכה בסיסית וידועה היא, כי חריג זה, בניגוד לחריג נשוא סעיף 96(ג)(3), איננו מתייחס לקשר בין הנישואין לדרך בה הגיע הנכס לרשות החייבים, אלא דורש קשר בין הנישואין לבין ההענקה עצמה; בנסיבות המקרה, אך ברור הוא כי חריג זה אינו מתקיים". (שם, סעיף 7 להחלטה).

החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה:

"לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך":

"קונה":

הביטוי קונה מתפרש בהרחבה על ידי בית המשפט וחלק, הלכה למעשה, על כל מי שקיבל בפועל הענקה כלשהי מן המעניק ולאו דווקא מי שקנה נכס בשוק במובן המקובל. יוצא כי גם העברת נכס מחייב לבת זוגתו או לילדיו נכללת בגדר "קונה" (ראה עא 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד הנ"ל).

     

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום פשיטת רגל

 "תום לב":

השאלה האם ההענקה נעשתה בתום לב ובתמורה בת ערך הינה שאלה עובדתית הצריכה הוכחה בראיות. כאשר דנים לדוגמא בבקשה לביטול הענקה בין בני זוג שנפרדו, יש לבדוק בין השאר את הוויתורים שעשתה בת זוג לבעלה עם מתן הגט, מה היו נכסיו הפרטיים והעסקיים של המעניק, מצבת החובות של החייב במועד הענקה, מה שווי ההענקה ומה הייתה התמורה עבור הנכס המוענק, אם בכלל.

דרישת תום הלב לעניין סעיף 96 לפקודה באה על סיפוקה אם מקבל ההענקה לא ידע כי בעת העברת הנכס אליו כי המעניק נמצא בקשיים כספיים (ראה ע"א 283/67 הנאמנים לנכסי אברהם רפיח, פושט-רגל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו). יש לציין כי קרבה משפחתית ועסקית של מקבל הענקה למעניק יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על קשיו הכלכליים של המעניק כאמור ב ע"א 5578/93 נדב נ' הנאמן על נכסי פושט-הרגל אליעזר נדב הנ"ל:

"ידיעה על מצבו הכספי הרעוע של החייב מקרינה על שאלת תום הלב..."

"תמורה בת-ערך":

מאחר ומטרת סעיף 96 היא למנוע פגיעה בנושים, אם ניתנה תמורה בת ערך, בין בכסף ובין בעין, באה מטרה זו על סיפוקה. הפסיקה קבעה כי די בכך שניתנה תמורה סבירה עבור הנכס המוענק ואיך הכרח כי התמורה תשקף במדויק את שווי הנכס המועבר. סבירות התמורה היא עניין שבית המשפט יבדוק בכלים שבידיו, בין עם באמצעות חוות דעת או כל ראיה אחרת שתביא בפני בית המשפט את ערך הנכס המוענק מול התמורה שניתנה עבורו (ראה עא 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד הנ"ל)

 

הענקה בין בני זוג לאור חוק יחסי ממון:

כאמור לעיל, נסיון משרדנו כמשרד עו"ד של פשיטת רגל מלמד כי חלק ניכר של הדיונים בבקשות לביטול הענקה סובב סביב הענקה של חייב לבת זוגתו במועדים הסמוכים לפירוד ביניהם. סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט חריגים אשר פורטו בסעיף ונכסים אשר בני הזוג הסכימו ביניהם ששווים לא יאוזן:

"5. הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין

(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג למעט:

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין

(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף, או מוות.

(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששויים לא יאוזן ביניהם.

בסעיף ג' נקבע:

בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות".

הסדר השיתוף המתואר כמצוטט לעיל יחול על בני הזוג כל עוד לא קבעו אחרת בהסכם ממון. פרק א' לחוק מסדיר את צורתו ודרך יצירתו של האיזון. בהיעדר הסכם ממון - יראו את בני הזוג כאילו הסכימו להסדר איזון המשאבים (סעיף 3). סעיפים 4 ו-5 קובעים את עיקרו של ההסדר על פי החוק.

הסכמי ממון בין בני זוג משמשים לעיתים ככסות להברחת נכסים אל בן הזוג מצד החייב, ובית המשפט של פשיטת רגל, כאשר הוא נתקל בהסכם ממון הכולל הענקה מפושט הרגל אל בן הזוג, מוסמך לבדוק את טיבו ומהותו של הסכמים שכאלו.

לצורך קיום יסוד תום הלב בדיון על ביטול הענקה על המקבל להביא בפני בית המשפט ראיות לפיהן לא ידע כי בעת הענקה החייב היה מצוי בקשיים כלכליים ולכן לא יכול היה לצפות כי ויתורו על הנכס המוענק יפחית ממצבת נכסיו של החייב (ראה פסק דין לוין הנ"ל, בעמ' 953). כך גם נכתב על ידי המלומדים לוין וגרוניס בספרם הנ"ל:

"מקבל ההענקה היודע שכוונת המעניק היא להוציא את הנכסים נשוא ההענקה מאחיזת הנושים אינו יכול להיחשב קונה בתום לב... לעניין תום החב מתייחסים אך למצבו הנפשי של מקבל ההענקה" (שם, בעמ' 319).

כמו כן וכאמור לעיל, נפסק בפסק דין לוין הנ"ל כי:

"הקרבה המשפחתית והעיסקית של מקבל ההענקה למעניק יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק. "ידיעה על מצבו הכספי הרעוע של החייב מקרינה על שאלת תום הלב"...".

ואולם, חזקה זו ככל החזקות, ניתנת לסתירה. אם לדוגמא יוכיח בן הזוג מקבל ההענקה כי הצדדים היו מסוכסכים בתקופה שלפני גירושיהן, שאז ייתכן שבידי בן הזוג אין את מלוא המידע לגבי מצבו של האחר לרבות מצבו הכלכלי הרעוע. בית המשפט ייבחן עניין זה על פי הראיות שיביאו הצדדים בפניו.

בחינת ראיות הצדדים בדבר תום ליבו של מקבל ההענקה מודגמת היטב בפסיקת בית המשפט בפשר (חי') 651-04 עו"ד עופר דוידוב נ' מימון אילקה הנ"ל. בפסק דין זה, משלא עמד הנאמן בנטל להוכיח כי החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה אינו מתקיים, נדחתה בקשתו לבטל הענקה מחייב לבת זוגתו. לעומת זאת, ראה עא 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד , הנ"ל שם הוכח כי ההענקה, לרבות העסקאות שבוצעו לאחר מכן נועדו על מנת להסתיר את נכסיו של פושט הרגל מנושיו. מאחר ובת הזוג הייתה שותפה מלאה להתנהלות זו, והתנהגותם של שני בני הזוג יחד הייתה נגועה בחוסר תום לב יצא הנאמן ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו להראות כי מקבלת ההענקה, בת זוגתו של פושט הרגל, לא פעלה בתום לב, בקבלת ההענקה לידיה.

מה הוא הדין כאשר הנכס היה רשום מלכתחילה על שם אחד מבני הזוג:

בהפ (י-ם) 580/99 רשות הנמלים והרכבות נ' אפרים דסקלו (פורסם בנבו), נרשם הנכס המוענק מלכתחילה ע"ש בת הזוג ונידונה השאלה מה הוא תוקפו של הסכם הגירושין ביניהם הקובע כי הנכס יישאר בחזקתה הבלעדית של בת הזוג. במקרה זה, אכן הנכס נרכש ונרשם ע"ש האשה שנים רבות עובר להסתבכותו של הבעל בחובות. נפסק כי רישום הנכס על שם בן זוג אחד בלבד אינו נטול ערך ראייתי כלל אלא שאין בו כדי לסתור את חזקת השיתוף בדירה, ובמיוחד כאשר המדובר בחיים משותפים במשך שנים רבות תוך נשיאה מתמשכת במאמץ משפחתי משותף. לפיכך, תידחה כל טענה לבעלות בלעדית על הנכס, גם אם הוא נרשם ע"ש אחד מבני הזוג וזאת מול פני חזקת השיתוף אם נסיבותיה יוכחו כדבעי.

למרות זאת, ומשנאמרו הדברים הנ"ל דווקא בפסק דין זה קבע בית המשפט כי חזקת השיתוף לא חלה, כמובהר על ידי כב' השופט מ. גל:

"השאלה בענייננו היא, אם כן, מה היה מלכתחילה אומד-דעתם של המשיבים, לאמור, מה הייתה כוונתם בשנת 1981 עת נרכשו הזכויות במקרקעין עליהם בנוי הבית על שם האישה בלבד? במילים אחרות: מדוע בחרו בני-הזוג לרשום את הדירה על שמה בלבד ולא על שם שניהם? ככל שמלכתחילה, בטרם נודע על קיומם של הנושים, הסכימו בני-הזוג על הפרדה רכושית לגבי חלק מהנכסים, כך הדעת נותנת שזה היה רצונם באותה העת."

ובהמשך הדברים:

"המסקנה העולה מחלופה זו היא אם כן שרצונם של הצדדים במצב האורגינלי הוא המכריע את זכויות הקניין ולכן הדירה כולה שייכת לאישה. בכל הנוגע להשקעותיו החלקיות של הבעל ברכישת המקרקעין ובבניית הבית, ומכאן גם לזכויותיו לקבל כספים אלה בחזרה, לרבות זכויות נושיו או הנאמן בפשיטת רגל, אם יינקטו הליכים כאלה, לא כאן המקום ולא עתה היא השעה ליתן עליהם את הדעת. ההליך דנן נוגע כל כולו לזכויות הקניין בלבד ואין עניינו במימוש זכויות אובליגטוריות אלו ואחרות."

 

החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה: לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו:

לעניין חריג זה יש להדגיש כי פסיקת בית המשפט פרשה בצמצום חריג זה. וכך נפסק בפש"ר (ת"א) 1254/00, בש"א 16047/02, רוהר נ' מיכל מתוק הנ"ל מפי כב' השופטת ו. אלשייך:

"לא זאת, אלא אף זאת; מן הדין לשקול אף מתן פרשנות מצמצמת לסעיף 96(ג)(3) עצמו; זאת לא רק בשל ההלכה הכללית לעניין סעיף 96, אלא בשל היות עצם הרציונל שבסיס החריג טמון בדין אנגלי ארכאי, אשר לפיו היו הנישואין מקנים לבעל את נכסי אשתו. אין צורך להכביר מילים כי דין זה אינו חל ואף מנוגד בתכלית לדיני מדינת ישראל, המבוססים על שיוויון ועל זכות האשה הנשואה בקניינה, כאילו היתה פנויה. אי לכך, ספק גדול הוא, האם ראוי להרחיב את תכולת הסעיף מעבר לעצם הנכס אשר בא לבעל בזכות אשתו לרגל נישואיו" (ההדגשה אינה במקור)

וכך פסק בית המשפט לעניין חריג זה, בנסיבות הספציפיות של הדיון בפניו:

"אלא, שבנסיבות המקרה, קיים טעם נוסף וכבד-משקל לאי-תחולת החריג, אשר די היה בו בכדי להרים את הנטל המוטל על הנאמן, אף אם אתעלם מן הפרכה הראייתית שהפילה את גרסת החייבים. זאת, באשר אף מגרסת החייבים עצמם, עולה טעם משפטי אשר די בו בכדי לשלול את תחולת סעיף 96(ג)(3) לפקודה. במה אמורים דברים?

 

הנכס אשר הוענק איננו זהה כלל ועיקר לנכס אשר לגרסת החייבים הגיע אל החייב מאשתו לרגל נישואיו. אף אם הייתי מקבלת את גרסת החייבת וגב' כזום במלואן, הרי שלא היה בכך אלא כדי להחיל את החריג על הדירה הראשונה; אלא שבינתיים החליפו החייבים את דירתם פעמיים. נסיון החיים וההגיון מלמדים, כי זוגות נשואים המוכרים דירה בכדי לרכוש דירה אחרת תחתיה, עושים זאת כדי לשפר את תנאי חייהם, קרי, רוכשים דירה גדולה ויקרה יותר מקודמתה, דבר המקביל בדרך-כלל להתבססות מצבם הכלכלי עם השנים. יוצא מכאן, כי חזקה היא, שהדירות המאוחרות לא היו "תחליף זהה גרידא" לדירה הראשונה, אלא נכסים שונים ויקרים יותר, אשר נרכשו מצירוף של דמי מכר הדירה עם כספים אשר באו ממצבת נכסיהם המשותפת של בני הזוג.

 

למותר לציין כי החייבים, מסיבות השמורות עימם, לא טרחו להביא כל מסמך המעיד על מחירי הדירות שנרכשו ואופן מימון הרכישה (דבר לו נזקקו, אם היה ברצונם להוכיח כי החזקה נסתרה, וכל הדירות לא היו אלא "תחליף זהה" זו של זו, או כי ההפרש בין ערכן לא היה רב). די בכך כדי ללמדנו, כי הנכס שבא לחייב מאשתו עקב נישואיו (אם אכן כך הוא), הומר לכסף אשר התערבב עד לבלי היכר עם כספיהם המשותפים של בני הזוג, ושימש לרכישת נכס אחר, אשר אף גורלו היה דומה. די בכך, כדי להבהיר כי הדירה האחרונה אינה יכולה להחשב כנכס אשר החריג להענקה חל עליו.

 

תוצאה אחרת היתה מביאה לכדי אבסורד, לפיו די בכך שנכס זה או אחר בא לחייב לרגל נישואיו ונמכר לפני עשרות שנים, בכדי "לחסן" נכסים מאוחרים יותר ושונים בתכלית מפני סעיף 96, אך ורק מהסיבה כי דמי הנכס הראשון שימשו למימון שיעור לא ידוע מעלות קנייתם. תוצאה זו, אין הדעת סובלתה, והיא מנוגדת בתכלית לגישה המרחיבה שנקט בית המשפט העליון בהלכות לוין וסדן, אשר שללו בתכלית "חסינות" מפני סעיף 96 הבאה בשל "העלמות" הנכס המקורי, מכירתו או ערבובו בנכסים אחרים של החייב."

במקרה אחר, העובדות בפשר (חי') 14048-03-09 שמעון דה-האז נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו) הראו כי הוריה של בת הזוג, מקבלת ההענקה, העבירו לבני הזוג את זכויותיהם בדירה, על דרך של הסכם מתנה לחייב ובת זוגתו מקבלת ההעברה, 20 שנה לאחר נישואיהם. לפיכך קבע בית המשפט כי:

"סבורני, כי לצורך קיומו של החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה, אין מקום להרחיב את תחולת הסעיף מעבר לעצם הנכס, אשר בא לבעל בזכות אשתו לרגל נישואיו. עם חלוף תקופת זמן סבירה ממועד הנישואין, אין עוד תחולה להוראת החריג וראוי כי כל אחד מבני הזוג ייחשב כעומד בפני עצמו במערכת יחסיו עם קרובי בן זוגו וייחשב לפיכך כמי שקיבל זכויות אלה בזכות עצמו ולא בזכות אשתו." (שם בעמ' 8)

לא מן המיותר להדגיש כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי נטל הראיה הראשוני לסתירת קיומו של החריג המופיע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה, מוטל על כתפי הנאמן מבקש ביטול ההענקה (ראה פשר (חי') 14048-03-09 שמעון דה-האז נ' כונס הנכסים הרשמי הנ"ל). עם זאת, כאמור וכמפורט לעיל, הנטל המוטל על הנאמן הינו קל ביותר ואם לא תבוא מצדו של מקבל הענקה ראייה לסתור, יהיה די באותה ראיה קלה להרים את נטל השכנוע המוטל על הנאמן. כאמור על ידי כב' השופטת ו. אלשייך בפסק דין רוהר הנ"ל:

"יוצא, כי מרגע שטענו המשיבים לרלוונטיות של החריג (כפי שאכן עשו בנסיבות המקרה), על בית המשפט לקבל ראיה, ולו קלת משקל, לאי-קיום החריג. מאותו רגע, מתהפך הנטל, ועל החייבים לשכנע את בית המשפט כי החריג אכן מתקיים".

 

זכות העקיבה של הנאמן על הנכס המוענק:

סוגית זכות העקיבה של הנאמן בכל הקשור לביטול הענקה נידונה כבר ב בע"א 367/70, הוכברג נ' שלגי, פד"י כה(2), 149 (פורסם בנבו). בית המשפט בדעת רוב הכיר בזכות העקיבה של הנאמן על הנכס המוענק מהנימוקים כי ביטול ההענקה פועל למפרע מיום תחילת פשיטת הרגל. גם בע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר הנ"ל חזר בית המשפט על הלכה זו, אלא שהפעם עסקת המכר בה מכרה אשת החייב את הדירה יצאה אל הפועל לפני תחילת פשיטת הרגל.

בית המשפט קבע כי:

"דומה, כי הגיעה השעה לאמץ במקומנו את גישת הפרשנות המרחיבה המאפשרת ביטול הענקה גם מקום שאין מדובר בהשבת הנכס המקורי שהוענק אלא בתמורתו, או בנכס חלופי שנקנה בתמורה זו. די בהעברת טובת הנאה כלכלית על-ידי החייב למקבל." (שם בעמ' 946)

יש לציין כי בשני המקרים לא טענו הנאמנים כי יש לבטל את עסקת המכר של הנכס כלפי הקונה.

בבשא (חי') 8043/04 רבקה הראל נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו) נפסק, לאחר אזכור פסקי הדין הנ"ל כי:

"משמעות ההלכה ולפיה רשאי הנאמן לעקוב אחר התמורה שניתנה למקבל ההענקה המתבטלת, מפחיתה את חשיבות התחרות בין זכות הנאמן לזכותו של הקונה, הצד השלישי, שהרי לנאמן ולנושים אין בדרך כלל עניין בנכס עצמו אלא בתמורה שתצטרף למאסת נכסי החייב ותחולק לנושים"

בנסיבות פסק דין רבקה הראל הנ"ל לא חלק הנאמן על ההלכה כאמור לעיל כי הרוכש, אשר רכש את הנכס בתום לב והשלים את העסקה ברישום, גובר על זכותו של הנאמן לבטל את ההעברה. אלא שבמקרה שעמד בפני בית המשפט המחוזי בחיפה לא הושלמה ההעברה ע"ש הרוכש והנאמן טען כי זכות הקניין שלו שביושר שווה בעוצמתה, ואף גוברת על זכותו של הרוכש שביושר (זאת וכאמור, עדיין לא הושלם רישום הנכס על שמו).

בעניין זה פסק בית המשפט בפסק דין רבקה הראל הנ"ל כדלקמן:

"כדי לאזן בין האינטרס המתחרים יש לחזור ולבחון מהו אינטרס הנאמן בנכס. זכותו של הנאמן אינה כזכותו של נושה, מעקל והוא אינו בעל זכות אובליגטורית בלבד. לנאמן זכות מיוחדת אם העסקה "בטלה" (VOID) לנאמן יש לכאורה זכות קניינית. אם אכן כך הרי שעניין לנו במקרה של "תקנת שוק" במקרקעין, דהיינו תחרות בין קונה לבין בעל הנכס והכלל כאמור הינו כי כל עוד לא הושלמה עסקת המכר לקונה, ברישום, גוברת זכות הבעלים. לעומת זאת אם זכייתו של הנאמן נופלת מזכות קניין, מהטעם שבטלות העסקה משמעה, "נפסדות" (ניתנת לביטול - VOIDABLE) משתנה מערכת היחסים וזכותו של הקונה עשויה לגבור גם אם לא רשם את זכותו במרשם המקרקעין.

כפי שציינתי לעיל, אף בהעדר הכרעה ברורה בפסיקת בתי המשפט, זכותו של הנאמן בנכס אינה קניינית. משמעות הביטול "בטלה" אינו אלא "ניתנת לביטול" ומקום שהעסקה אינה ניתנת עוד לביטול, כמו שהזכויות הועברו כבר לצד שלישי, אין לנאמן אלא זכות "לעקוב" אחרי תחלופי הנכס. אין כל אינטרס להעניק לנאמן זכות קניין גוברת בנכס שהרי עניינו של הנאמן ועניינם של הנושים, הינו בהגדלת היקף הנכסים לחלוקה ולאו דווקא עניין בנכס עצמו. הנושים והנאמן לא פועלים תוך הסתמכות על הנכס. בפרשת אהרונוב מסביר בית המשפט, כב' השופט חשין, את מטרת מתן העדיפות לקונה השני שסמך על הרישום וכך הינו אומר בעמ' 270: " ראינו כי זכותו של זוכה שני תומכת עצמה בחוזקה באינטרס ההסתמכות, בעוד אשר אינטרס זה נעדר לחלוטין - או נוכח אך בשולי המערכת - בעניינו של עיקול מאוחר. אפשר ניתן לנסח אותם דברים באמירה כי עיקול, על-פי עצם טיבו, צופה פני-עתיד, בעוד אשר עיסקה צופה, אמנם, אף-היא פני עתיד אך צופה היא אף פני-עבר. צפייה זו אל-עבר העבר, היא-היא - בלשון אחרת - אינטרס ההסתמכות. הסיפה לסעיף 9, בבקשה להקנות - בנסיבות מסוימות - זכות עדיפה לזוכה שני, מייסדת עצמה, בעיקרה, על אותה צפייה אל-עבר העבר. כך, למשל, המבקש לקנות נכס מקרקעין מניח כי הנכס נקי וממורק מכל שעבוד ומכל זכות נוגדת אחרת. הנה-הוא אינטרס ההסתמכות, הנה-היא הצפייה אל-העבר. צפייה מסוג זה נעדרת, בעיקרם של דברים, במערכת של עיקול, שכן הנחת-היסוד היא שהמעקל מעקל נכס כמות שהוא, על מומיו ופגמיו (AS IS)." נושיו של חייב אינם סומכים על הרישום. מול הקונה אשר רכש נכס תוך הסתמכות על רישום הזכויות על שם הקונה, לא עומדת זכות דומה של הנאמן (ראה דברים דומים שאומר בית המשפט בע"א 790/97, בנק המזרחי המאוחד נ' אברהם גדי, פסק דין מיום 13.12.04)"

ובהמשך הדברים:

"רואים אנו כי תוצאת התחרות עשויה להשתנות בשים לב לטיב הזכויות המתחרות, והעדרו של הרישום לטובת הרוכש אינה סותמת את הגולל על האפשרות שזכותו העדיפה תוכר ראה על דיני התחרות וההגנה על זכותו של הרוכש מאמריו של פרופ' מ. דויטש נטל הרישום של הערת אזהרה במקרקעין- הלכת גנז והשלכותיה, הפרקליט מז 181, נפילתה? עלייתה של הזכות שביושר במשפט הישראלי- המשפט בעקבות המציאות, עיוני משפט כד' 313, ביצור הההגנה על הרוכשים, עיתון גלובס מיום 20.21.04). דומני כי כאשר מצויים אנו בהתמודדות בין זכותו של רוכש תם לב, שסמך על המרשם אך טרם השלים את הרכישה ברישום, לבין הנאמן המבקש לבטל את עסקת העברת הנכס למוכר, יש להעדיף את אינטרס הקונה ואין באי העמידה בנטל הרישום כדי לשנות תוצאה זו. הקונה סומך על מרשם ואילו הנאמן לא פועל תוך הסתמכות דומה; הרוכש לא יכול, בטרם ירכוש את הנכס, לגלות את "הפגם" שבזכות המוכר; בשלב הרכישה יתכן וטרם נפתחו הליכי פשיטת הרגל נגד החייב (כפי שהתברר במקרה שבפנינו) ולקונה לא יכולה להיות כל צפייה כי עסקת הרכישה של המוכר תתבטל. כיצד יוכל קונה קפדן ויסודי לברר האם המוכר רכש את הנכס בנסיבות שבהן תיתכן ותקום לנאמן של החייב (המוכר הראשון) זכות ביטול? זאת ועוד; כפי שציינתי לעיל לנאמן זכות לעקוב אחרי תחלופי הנכס ונזקם של הנאמן והנושים נופל מזה של הקונה. הגנה על זכויות הצד השלישי תתיישב עם הגישה במשפט האנגלי ואם המגמה במשפט הישראלי להגן על מי שרכש זכויות בתום לב גם אם המוכר קיבל את הנכס בעסקה פגומה (ראה פרוקצ'יה הנ"ל, עמ' 129-128 ומ. דויטש לעיל)"

עניין זה ראה גם עא 3853/98 עמי סדן, עו"ד נ' אבירם רוזנטל , נז (4) 699 (פורסם בנבו) וראה פשר (מרכז) 21519-04-10 ארז חבר עו"ד נאמן על נכסי ה בני בנני (בפשיטת רגל) נ' בנימין בנני (פורסם בנבו) ובסוגית ההשבה ראה בעא 5267/03 עו"ד סיגל פרג'-גשורי נ' יעל מיטל, נט (5) 337 (פורסם בנבו):

logoround

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום פשיטת רגל

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×
 
להתייעצות, אתם מוזמנים
להתקשר בטלפון: 03-6129124
או כתבו לנו כאן, ואנו נשיב לכם מייד