צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

ביטול חוזה

4.7403846153846 1 1 1 1 1 (104 Votes)
ביטול חוזה

פגמים בכריתת חוזה ו/או הפרת חוזה כעילות ביטול חוזה

מאמר זה יפרט בפניכם את הטעמים ל- ביטול חוזה בעקבות פגמים בכריתתו  ו/או הפרתו. נדון בדרכים לכריתת חוזה, ב- גמירות דעת ומסויימות בחוזה ו- בפגמים בכריתתו של חוזה ואת כל הדרכים לביטול חוזה משפטי מחייב (כמו לדוגמא: ביטול חוזה דירה) כאשר הופרו ההסכמות בין הצדדים. באופן טבעי נשלב במאמר זה גם את נסיונינו כמשרד עו"ד לביטול חוזים.

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי פגמים בכריתת חוזה ו- הפרה של הסכם, מעניקים לצד הנפגע את הזכות לביטולו. פרק ב' לחוק החוזים מפרט את הכללים על פיהם תשתכלל הסכמת צדדים לחוזה משפטי מחייב. מה שמאפיין את עילות הביטול של כל הסכם הוא פגם ברצון להתקשר בחוזה.

הסכמת צדדים להתחייב אחד כלפי השני, חייבת להיות מבוססת על רצונם הברור להתקשר בחוזה משפטי מחייב. ההצהרות בשלב הטרום חוזי, ההליך של הצעה וקיבול במהלך המו"מ ונסיבות רלוונטיות אחרות מהווים כולם אינדיקציות לרצונם וגמירות דעתם של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב. כאשר חוזה בא לעולם מתוך פגם ברצון אחד מהצדדים שנובע מטעות, הטעיה, כפיה עושק וכיו"ב – נפגם בסיסו של החוזה, וככזה הוא נתון לביטול. פרופ' גבריאלה שלו בספרה דיני חוזים, מהדורה שניה, בעמ' 159 כותבת בעניין זה:

"קיום הרצון מזין את החוזה והפגם ברצון מצדיק את ביטולו. חוזה שנכרת מחמת פגם ברצון הוא חוזה קיים אם כי בר-ביטול"

דווקא לפני בואנו לדון בתנאים לביטולו של הסכם חייבים אנו להדגיש את כלל העל הקובע כי קיומו של חוזה תמיד עדיף על ביטולו. בפרשנות כל חוזה תמיד יעדיף בית המשפט את הפירוש המקיים את החוזה, ולא את זה שמביא לביטולו. עמד על כך בית המשפט בעא 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש (פורסם בנבו, 25.06.2007):

"ראשית, כלל פרשנות בסיסי מורה אותנו כי מקום שחוזה ניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על-פירוש שעל-פיו הוא בטל. עקרון זה נקבע בסעיף 25(ב) לחוק החוזים. מכאן שבטרם מוכרזת תניה חוזית כבטלה, יש למצות את הכלים הפרשניים הקיימים כדי לבחון האם קיים פירוש המקיים את התניה, שאז יש להעדיפו על-פני פירוש המביא לביטולה... "

במסגרת מאמר זה נדון בין השאר בסוגיות אלו:


ראוי לציין כי במאמרים נוספים של משרדנו דנו בסוגיות נוספות הקשורות לביטול הסכם:

במאמר משרדנו "ביטול הסכם" עמדנו בין השאר ובנוסף גם על עניינים אלו: (1) דרך ביטול הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין (2) תנאי מתלה בהסכם. 

 

כיצד נכרת חוזה:

על פי סעיף 1 לחוק החוזים חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול:


"כריתת חוזה כיצד
1. חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה".

על מנת שפנייה של צד לחברו תחשב כהצעה להתקשר בחוזה, היא צריכה לכלול את היסודות של גמירות דעת ומסוימות, כלשון סעיף 2 לחוק החוזים:

"הצעה
2. פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה; הפניה יכול שתהיה לציבור".

הנה כי כן, סעיף 2 לחוק החוזים קובע כי על מנת שישתכלל חוזה חייבים להתקיים 2 תנאים: האחד גמירות דעת, והשני מסוימות. על שניהם נדון בהמשך הדברים.

לאחר ההצעה, ולשם השתכללותו של חוזה, בא הקיבול, הניצע מקבל רשמית את ההצעה, ובכך "נסגר" המעגל של הצעה וקיבול וונכרת בין הצדדים חוזה משפטי מחייב. כאמור בסעיף 5 לחוק החוזים:

" קיבול
5. הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה".   

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

  

גמירות דעת בכריתת חוזה:

תנאי שאין בלתו לכריתת חוזה משפטי מחייב הינו גמירות הדעת של כל השותפים לו. גמירות הדעת מבטאת את הרצון המגובש להתקשר בחוזה. פגם בגמירות הדעת הינו עילה טובה ל- ביטול חוזה ועל כך נרחיב בהמשך הדברים.  כאמור בע"א 5042/96 פנחס כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, מחוז ירושלים, (פורסם בנבו 1999) בעמ' 750-751 :

"יסוד גמירת-הדעת – הרצון המגובש וההחלטי להתקשר בחוזה – שנועד להגן על הסתמכותו של הזולת, בא לידי ביטוי בהשתקפות החיצונית של כוונת המציע ליצור קשר חוזי מחייב על-פי ההצעה שהציע (ראו ש' רנר "דיני-חוזים – מגמות והערכה" משפטים כא 33, 44 (תשנ"א-תשנ"ב)) יסוד גמירת-הדעת נבחן באופן חיצוני-אובייקטיבי, אך זאת דרך עיניו של המתקשר הסביר באותן נסיבות".

פרופ' גבריאלה שלו בספרה הנ"ל "דיני חוזים" כותבת לעניין גמירות הדעת:

"גמירת דעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. בניגוד לכוונה ליצור יחסים משפטיים שהיא מופשטת וכללית, גמירת הדעת היא מוגדרת וצריכה להיות מכוונת להתקשרות מסויימת עם צד מסוים...

מבחן גמירת הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה.

החוק אינו מסתפק בגמירת דעת בעלמא, אלא תובע השתקפות חיצונית שלה...אלו הם שני הצדדים לאותה דרישה: הצד הסובייקטיבי של ההחלטה גופה והצד האובייקטיבי של הבעת ההחלטה...

מבחן גמירת הדעת הוא אפוא מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא, כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או היעדרה של גמירת דעת" (שם בעמ' 93)

אולם כיצד ייבחן בית המשפט את גמירות דעתם של הצדדים שעה שהוא בא לדון בטענה כי הייתה או לא הייתה להם גמירות דעת? על כך עונה הפסיקה כי בית המשפט יבדוק את התנהלות הצדדים עובר לכריתתו של החוזה באמצעות "משקפיים אובייקטיביים כאמור בספרה הנ"ל של גבריאלה שלו:

"גם כאשר נעדרת כליל גמירת-דעתו של המצהיר, אולם פנייתו או הודעתו מעידה על גמירת-דעתו, ניתן לחייבו על-פי הצהרתו... הצד האובייקטיבי-חיצוני של התנאי גובר כאן על הצד הסובייקטיבי-הפנימי" (שם בעמ' 87) 

וכמו כן ראה שם בעמ' 174:

"הדרישה לגמירת דעת מתמלאת איפוא כאשר הפניה מעידה על גמירת דעת, ולאו דווקא כאשר קיימת גמירת דעת בפועל. הצד האובייקטיבי-חיצוני של הדרישה גובר כאן על הצד הסובייקטיבי-פנימי שלה" 

ראה גם ע"א 342/89 ג.ז. רכסים בע"מ נ' פסח גרופר, (פורסם בנבו) בעמ' 736 לפסק הדין; ע"א 3102/95 כהן נ' כהן, (פורסם בנבו) בעמ' 743 לפסק הדין.

וראה גם דבריו של בית המשפט העליון בעא 5511/06 יעקב (ג'קי) אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ (פורסם בנבו, 10.12.2008):

"והרי אם לא כן, אין לדבר סוף, והרי אין האדם בוחן כליות ולב"

יש להגדיש כי המבחן האובייקטיבי הוא מבחן נסיבות העניין הספציפי הייחודי שעומד בפני בית המשפט ולא איזושהי אמת מידה כללית, כאמור בספרם של ד פרידמן, נ כהן חוזים, אבירם, כרך א, תשנ"א בעמ' 157:

"קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם, התנהגותם, יש להעביר במשקפת הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם, כי הם אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה" 

בסיום נקודה שזו חשוב להדגיש כי עורך דין המקבל לידיו תיק לביטול חוזה ייראה מול עיניו תמיד את ההלכה שחוזה יפורש בסופו של דבר בראש ובראשונה על פי המשמעות שנותן בית המשפט לגמירות דעתם של הצדדים כפי שהיא לידי ביטוי בחוזה עצמו. עמד על כך בית המשפט העליון בעא 954/15 י.ע דן סנטר ב.ב שותפות מוגבלת נ' עלרונט דן בע"מ [פורסם בנבו 04/01/16]: 

"נקודת מוצא הרלוונטית לסוגיה דנן טמונה בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המורה כי יש לפרש חוזה לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה."

בע"א 7591/13 פלונים נ' פלונית (פורסם בנבו, 25.01.2016) קבע בית המשפט העליון לעניין דרישת גמירות הדעת כתנאי לשכלולו של הסכם כדלקמן:

"אשר לדרישת גמירת הדעת: כידוע, המבחן לקיומה של דרישה זו הוא מבחן אובייקטיבי, ואף אם נטען כי צד פלוני לא היה מנוי וגמור בדעתו להיקשר בהסכם מחייב במישור הפנימי-הסובייקטיבי, הרי שהחזות החיצונית של הדברים היא הקובעת [ראו ע"א 692/12 פרידמן נ' שפירא, [פורסם בנבו] פסקה 36 (7.8.2013), (להלן: עניין שפירא); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 173 (2005), (להלן: שלו – דיני חוזים)]. בענייננו, מכלול הנתונים מוביל למסקנה כי כבר במעמד עריכת מסמך הצעת הרכישה ביקשו הצדדים לכרות הסכם מחייב. התנהגות הצדדים כלפי המתווך, כמו גם העובדה כי המשיבה פעלה לבדה ובמשך זמן רב לבניית בית מגורים על הנכס, התפור בדיוק למידותיה, מקשה עד מאוד להלום את המסקנה ההפוכה, לפיה מדובר היה ב"הבנות ג'נטלמניות" או ב"הסכם אופציה" בלבד. גם ההתנהלות הכספית שכללה העברת סכום בסך של 20,000$ והסכמה על הפקדת סכום העסקה בחשבון נפרד, מובילה למסקנה דומה. העדויות הרבות שנשמעו בהליך מחזקות אף הן את המסקנה, כי התרחיש העובדתי הסביר יותר הוא שהמנוח והמשיבה ביקשו לכרות ביניהם הסכם מחייב, אך לא השלימו את החתימה הסופית עליו משיקולי מס בלבד. כפי שאפרט בהמשך, סבורני כי המסקנה נלמדת גם מלשונם של מסמך הצעת הרכישה וטיוטת חוזה המכר, וזאת בלי להתעלם מהפגמים הנטענים הקיימים בהם."

בפסק דין זה חיזק בית המשפט העליון את ההלכה כי המבחן לקיומה של גמירות דעת ורצון להתקשר בהסכם הוא אובייקטיבי. בית המשפט ייבדוק האם בנסיבות אשר הוצגו בפניו, ניתן לייחס גמירות דעת לצד בהסכם. במקרה שעמד בפניו קבע בית המשפט העליון שיש לדחות את ערעור המערערים לביטול הסכם מכר דירה מחמת היעדר גמירות דעת, ואף מנה כמפורט לעיל את הנסיבות שהוכחו בפני בית המשפט קמא. ניתוח נסיבות אלו הביא למסקנה כי במבחן האובייקטיבי, התקיימה גמירות דעת לחתום על הסכם משפטי מחייב למכירת הדירה. 

 

מסוימות בכריתת חוזה

משמעות הביטוי מסויימות, על פי דיני החוזים, היא אותם פרטים לגבי כוונת הצדדים, שיכולים להוות את אמת המידה לגמירות דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה משפטי מחייב. גם פגם במסויימות, כמו פגם בגמירות הדעת הינו עילה טובה ל- ביטול חוזה.  בע"א 440/75 זנדבנק נ' מלכה צנציגר, (פורסם בנבו) הבהיר בית המשפט את יסוד המסוימות, היסוד השני על פיו משתכלל חוזה משפטי מחייב:

"פנייתו של אדם אינה בגדר הצעה לענין כריתת חוזה, אלא אם היא מסויימת כדי אפשרות לכרות החוזה בקיבול ההצעה. על ההצעה להיות מלאה ומדוייקת במידה מספקת עד שניתן יהיה לראות באמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר-ביצוע, ללא צורך במשא-ומתן משלים.

ובהמשך הדברים :

"אין לפרש תנאי זה (של מסויימות י.ב) לכריתתו של חוזה באופן המחייב פירוט מראש של כל נושא וענין הכרוך בחוזה"

בע"א 4787/06 מאהל מנעא נ' עזבון המנוח חוסיין סלים מנעא, (פורסם בנבו, 26.5.08) נקבע שהכלל העומד בפני בית המשפט הוא כי:

"חוזה בלתי שלם עשוי במקרים רבים להיחשב תקף, ובלבד שהוא משקף את הסכמתם של הצדדים ליסודותיה הבסיסיים של העסקה"

ראה גם גבריאלה שלו, דיני חוזים, בעמ' 89; וראה ע"א 5559/91 ק. צ. מפעלי גז ואנרגיה בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ, (פורסם בנבו) בעמ' 647 לפסק הדין; ע"א 6648/98 עיריית הוד השרון נ' שיכון אזרחי בע"מ (פורסם בנבו, 26.5.03).

דוגמא לכך שמסוימות בחוזה אין משמעה חוזה ארוך ומורכב תוכלו למצוא בפסק הדין שניתן בעקבות תביעה שהגיש משרדנו כמשרד עו"ד חוזים בשם לקוחתו כנגד חברת היי טק ישראלית בתביעה למתן חשבונות. בסופו של יום קבע בית המשפט כי מרשתנו זכאית ל- 25% מרווחיה של החברה, בועקבות כך ניתן צו למתן חשבונות, בהתבסס על הסכם שקראנו לו "הסכם פתקה" שכלל לא יותר מ- 3 שורות בכתב יד. קישור לפסק הדין.

 בע"א 7591/13 פלונים נ' פלונית (פורסם בנבו, 25.01.2016) הנ"ל התייחס בית המשפט העליון, כאשר שקל האם אכן לבטל את עסקת מכר הדירה בין הצדדים, גם את הטענה לפיה ההסכם ביניהם לא היה מסויים דיו:

"אשר לדרישת המסוימות: אף בטרם אדון בשאלה האם פרטי העסקה שהועלו על הכתב עומדים בדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין, אציין כי לשיטתי דרישה זו הוּכחה. כידוע, דרישת המסוימות עניינה בשאלה האם הצעת המציע הייתה מסוימת דיה כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול הצעה [ראו עניין שפירא, פסקה 33; שלו – דיני חוזים, 175], והנה בענייננו נקבע – במישור העובדתי – כי פרטי העסקה המשמעותיים והמרכזיים סוכמו והיו ידועים במפורש לצדדים. בכלל זה נקבע, כי המנוח והמשיבה הסכימו על הנכס נשוא העסקה; מהות העסקה; זהות הצדדים; מועד העברת התמורה; ומחיר העסקה. ודוק, הסכמות אלה תוקפן יפה גם אם נאמץ את גרסת המערערים לפיה הוסכם בין הצדדים כי חלק ממחיר העסקה שהוסכם – 380,000$ בניכוי עלות הקרקע – היה אמור להתעדכן בדיעבד לפי עלויות הבניה בפועל, שכן מובן כי גם לפי גרסה זו המסקנה היא כי הצדדים הסכימו על המחיר ביניהם ועל העלויות שהם יידרשו לשאת בהן. די באמור לעיל כדי לגבש את המסקנה כי דרישת המסוימות לכריתת החוזה הוכחה במקרה הנדון, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, וזאת אף ללא צורך להידרש להשלמה באמצעות הוראות חוק או בדרכים חיצוניות.

16. יצוין בקצרה כי עלתה הטענה לפיה לשון מסמך הצעת הרכישה – ובפרט, סעיף 2(ד) המופיע בו – משקפת "נוסחת קשר" המעידה על כוונת הצדדים להכפיף את שכלול ההסכם לחתימה עתידית עליו. בהקשר זה אמנם, בחינת לשון מסמך הצעת הרכישה כשלעצמה בלבד אינה שוללת לחלוטין את הטענה. ואולם, כידוע, אף אם קיימות אינדיקציות בלשון ההסכם לנוסחת קשר כאמור, הרי ש"כוונת הצדדים אינה נלמדת אך מלשון נוסחת הקשר, אלא גם מתוכנו של זכרון הדברים ומהתנהגות הצדדים לפני, בעת ולאחר ההסכמה" [עניין סבן, פסקה 13; עניין שמיר, 25; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 298-297 (1991), (להלן: פרידמן וכהן)]. בנסיבות העניין כאמור, כאשר הועברו כספים בסכום לא מבוטל מהמשיבה לבא-כוח המנוח ומשביצעו השניים הלכה למעשה את החיובים שהוסכמו ביניהם, השתכנעתי כי הצדדים התכוונו ליצור הסכם מחייב, מהנימוקים שפורטו לעיל."

 

דרישת הכתב בחוזה מקרקעין

בהקשר לדרישת המסויימות ועל קצה מזלג נציין כי בחוזה מקרקעין, לרבות חוזה דירה, קיימת דרישה ספציפית מיוחדת לכריתת חוזה - בכתב. 

סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע:

"התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב".

בעניין דרישת הכתב בחוזה מקרקעין נפסק בע"א 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא (פורסם בנבו) כי:

"די אם קיימת אסופת מסמכים שיש בהם ביחד, כשהם משלימים זה את זה, כדי להעיד על הפרטים המהותיים הנדרשים לעריכת העיסקה, אף אם כל מסמך לעצמו לא יספיק לצורך זה" (שם בעמ' 151).

דברים ברוח זו כותבת גם המלומדת גבריאלה שלו בספרה הנ"ל דיני חוזים בעמ' 281:

"אין לפרש את הדרישה לכתב כמכוונת לכך שכל פרטי ההתחייבות ימצאו ביטוי בכתב; משמעותה של דרישת הכתב היא, כי הפרטים המהותיים והחיוניים – הם הפרטים ההכרחיים להתקשרות – יכללו בכתב" 

ראה בעניין זה גם ע"א 774/75 עובדיה נ' אדרבי, (פורסם בנבו) וע"א 158/77 רבינאי נ' מן שקד (פורסם בנבו).

אם דרישת הכתב לא קויימה בהסכם מקרקעין,  החוזה הוא בר ביטול. 

וכך נפסק לעניין דרישת הכתב בחוזה מקרקעין בע"א 7591/13 פלונים נ' פלונית (פורסם בנבו, 25.01.2016) הנ"ל:

"התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב, כדרישה מהותית לקיומה של ההתחייבות [סעיף 8 לחוק המקרקעין; שלו – דיני חוזים, 382-381]. דומני כי בענייננו דרישה זו מתקיימת, אף שדרכי למסקנה זו שונה מהדרך בה הילך בית המשפט המחוזי הנכבד. בית המשפט ביסס את מסקנתו על ההלכה שנקבע בעניין קלמר באשר לאפשרות להתגבר על היעדר דרישת הכתב בעסקאות מקרקעין, בהתבסס על עקרון תום-הלב [ראו עניין קלמר, בעמ' 198-196 לחוות דעתו של הנשיא א' ברק; שלו – דיני חוזים, 382].

21. כשלעצמי, איני משוכנע כי המהלך בו נקט בית המשפט המחוזי נדרש בנסיבות העניין. לפנינו קיימים שני מסמכים בכתב – מסמך הצעת הרכישה וטיוטת חוזה המכר. לעניין דרישת הכתב סבורני כי נכון להתבונן במסמכים אלו ככרוכים יחד, ויפים לעניין זה, בשינויים המחייבים, דבריו של השופט ד' לוין בע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151, 161-160 (1981):

 

"לדידי העיקר והקובע בנושא זה הוא, שלבעלי הדין, בעת ההתקשרות, ולבית המשפט, בעת שהוא מתבקש להתייחס אל המסמך, יכול להיות ברור, ועל נקלה, מה היו התנאים העיקריים בעיסקה. אם כולם משתקפים במסמך אחד, מה טוב. אם המסקנה נלמדת משני מסמכים המתקשרים זה אל זה באופן טבעי, ושני המסמכים הם לנגד עיני בעלי הדין או בית המשפט, הכול לפי המקרה, עדיין טוב ומועיל המסמך. מה לי מסמך אחד ומה לי שני מסמכים, כאשר העיסקה ידועה וברורה; כל המרכיבים העיקריים באו על ביטוים בכתב; הצדדים נתנו ביטוי לרצינות התקשרותם; בית המשפט אינו צריך לעשות את מלאכתם, ואין לומר, כי הדברים נעשו מתוך חיפזון וקלות דעת". [ההדגשה הוספה – י.ד.; ראו גם ע"א 9287/07 דנוך נ' נגר, [פורסם בנבו] פסקה 15 (1.3.2011)].

 

22. מסמך הצעת הרכישה וטיוטת חוזה המכר כוללים יחד את הפרטים המרכזיים שהפסיקה קבעה כי הם הכרחיים לשם עמידה בדרישת הכתב, לרבות מהות הנכס [סעיף 1 למסמך הצעת הרכישה; רישא לטיוטת חוזה המכר]; מהות העסקה [שם, שם]; מחיר העסקה [סעיף 2(א) למסמך הצעת הרכישה]; זמני התשלום [סעיף 3 למסמך הצעת הרכישה]; והוצאות ומיסים [סעיף 8 לטיוטת חוזה המכר]. שמות הצדדים הישירים לעסקה אמנם לא צוינו, כאשר מי שחתמה על מסמך הצעת הרכישה הייתה דודתה של המשיבה, ואולם כאמור זהות הצדדים הייתה ידועה לכל, ובהחלט נדמה כי המסקנה כי דודתה של המשיבה הייתה שלוחתה לעניין החתימה, וחתימתה חייבה את המשיבה, בדין יסודה. בנסיבות אלה דעתי שדרישת הכתב מתקיימת [השוו פרידמן וכהן, 455-454]. לצד זאת יצוין, באשר להיעדר חתימות הצדדים הישירים לעסקה על המסמכים, כי אין בעובדה זו כדי לפגום במסקנתי. לא אחת נפסק כי אף שלחתימה נודעת משמעות קונקלוסיבית לעניין המסקנה אודות גמירת הדעת של הצדדים, אין מדובר בתנאי שאין בלתו לצורך מתן תוקף להסכמות החוזיות [שם, 456-448; עניין שמיר, פסקה 27]. בנסיבות העניין איני סבור כי היעדר החתימה שומט את הקרקע תחת ההסכמות החוזיות, או תחת הקביעה כי מולאה דרישת הכתב, ומשכך מסקנתי היא שגם טענה זו דינה להידחות."

 

תום לב במו"מ לכריתת חוזה

אחד העקרונות החשובים ביותר במשפט הישראלי בכלל, ובדיני החוזים בפרט הינו עקרון תום הלב. בהקשר של דיני החוזים מופיע עקרון זה פעמיים, הן בסעיף 12 המטיל חובת תום הלב במו"מ לכריתת חוזה והן בסעיף 39 הקובע חובת תום לב בקיומו של חוזה. הפרת חובת תום הלב,  בין אם בשלב המו''מ לכריתתו ובין אם בקיומו,  מקימה עילה מצויינת ל- ביטול חוזה. 

חובת תום הלב בניהול משא ומתן לקראת כריתת חוזה (להבדיל מתום הלב בקיומו של חוזה שעל כך נדון בהמשך) קבועה כאמור בסעיף 12 לחוק החוזים:

"12.(א)במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.
(ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים"

משמעותה של חובת תום הלב בשלב הטרום חוזי היא ניהול המו"מ לקראת כריתתו של הסכם בהגינות, ביושר ובשקיפות מרבית, זאת כמובן מבלי להתעלם או לוותר על האינטרס האישי של אותו צד להסכם (ראה ע"א 8817/02 קליר כימיקלים שווק (1994) בע"מ נ' צבי עצמון ז"ל (פורסם בנבו 27.3.2008). בשלב המו"מ לכריתת חוזה באה לידי ביטוי חובת תום הלב בחובת הגילוי - היינו הצדדים חייבים לגלות אחת לשני את כל הפרטים הרלוונטיים לעסקה. צד שנמנע מלגלות פרטים רלוונטיים עלול למצוא את עצמו מול תביעה לביטול הסכם בעילה של הטעיה ו/או טעות. 

להרחבה בסוגית חובת תום הלב בשלב הטרום חוזי וחובת הגילוי ראו מאמר משרדנו "תום הלב במו"מ לכריתת חוזה".

 

תום לב בקיום חוזה

סעיף 39 לחוק החוזים מהווה הוראת חוק נוספת הקבועה בחוק החוזים אשר קובעת חובת תום לב בקיומו של הסכם בין שני צדדים או יותר:

"קיום בתום לב
39. בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה."

סעיף 39 מטיל חובת תום לב על הצדדים בקיום החוזה. הצדדים מחויבים לפעול בהגינות ושיתוף פעולה על מנת שכוונותיהם, כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם, יתקיימו על הצד הטוב ביותר, ומתוך התחשבות באינטרסים החוזיים של הצד האחר.

היטיב לתאר את חובת תום הלב הנשיא ברק ברע"א 6339/97 משה רוקר נ' משה סלומון, (פורסם בנבו 1999) בעמ' 279 לפסק הדין:

"תום-הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו. בכך שונה עקרון תום-הלב מעקרון הנאמנות (החל על דירקטור, שלוח, אפוטרופוס או עובד ציבור.....) עקרון תום-הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם – לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם – אדם".

ובפרשה אחרת: בר"ע 305/80 רפאל שילה נ' שלמה רצקובסקי (פורסם בנבו), בעמ' 461-462:

"חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים 'בדרך מקובלת ובתום לב', מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי... המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים. אי-קיומה של חובה זו עשוי להביא, בנסיבות מתאימות, לכך כי הפעולה המשפטית לא תשתכלל". 

הנה כי כן,  גם הזכויות הנתונות לצד לחוזה כפופות לחובת תום הלב.  הפרת חובה זו מבססת עילה של ביטול חוזה. 

 

ביטול חוזה – כיצד?

הדרך לביטול חוזה קבוע בסעיף 20 לחוק החוזים:

"דרך הביטול
20. ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."

בסעיפים 7 ו-8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן – חוק החוזים תרופות) נקבע:

"הזכות לביטול

7.   (א) הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית.

(ב) היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה היה בלתי צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול.

(ג) ניתן החוזה להפרדה לחלקים והופר אחד מחלקיו הפרה שיש בה עילה לביטול אותו חלק, אין הנפגע זכאי לבטל אלא את החלק שהופר; היתה בהפרה גם משום הפרה יסודית של כל החוזה, זכאי הנפגע לבטל את החלק שהופר או את החוזה כולו.

 

דרך ביטול החוזה:

8. ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה."

בהמשך נדון בפרטי הוראות חוק החוזים וביחס ביניהם לאפשרויות ביטולו של חוזה. נזכיר כי באתר דפים נוספים הנוגעים לביטול חוזה, בין השאר כתבי טענות ופסקי דין שם פרטנו מנסיונינו כמשרד עו"ד לאכיפה / ביטול של חוזים. 

 

מה היא הפרה יסודית של חוזה

הפרה יסודית מוגדרת בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות") כדלקמן:

"לענין סימן זה, "הפרה יסודית" - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה".

אם כן, סיווג הפרה כהפרה יסודית, נעשה על פי מבחן אובייקטיבי של סבירות. עורך דין המטפל בחוזים, ובמיוחד כזה המטפל בתביעה לביטול חוזה מודע לכך שבית המשפט יבדוק האם האדם הסביר היה מתקשר בהסכם לו ראה מראש את ההפרה ואת תוצאותיה,  אם יגיע בית המשפט למסקנה שהתשובה לשלה זו שלילית תתקבל התביעה לביטול חוזה. לעומת זאת, כאשר המדובר בהפרה יסודית מוסכמת אין היא נבחנת על פי סבירותה, והפרה כזו תיחשב כיסודית בכל מקרה. בהמשך נבהיר כיצד יכולה והפרה יסודית, גם כזו שהוגדרה כזו בהסכם, להפוך בתנאים מסוימים להפרה לא יסודית.

מהוראות החוק עולה כי כאשר ההפרה היא יסודית, רשאי הצד הנפגע לבטל החוזה. במקרה כזה מוטלת חובה על הצד הנפגע להודיע לצד המפר על ביטול החוזה. הטעם למתן הודעת הביטול הוא כי הצד המפר זכאי לדעת האם החוזה בטל לאור הפרתו ולהסתמך על כך (ראה ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ (פורסם בנבו), בעמ' 545).

ניתן גם להודיע למפר על ביטול תוך מתן הזדמנות לצד השני לתקן את ההפרה, ואם זו לא תתוקן יתבטל מאליו החוזה. ראה דבריה של פרופ' גבריאלה שלו בספרה הנ"ל דיני חוזים, בעמ' 265:

"כהודעה ברורה וחד-משמעית יכולה להיחשב גם הודעה מותנית הנותנת לצד השני הזדמנות לתקן את המעוות והכוללת התראה כי אם לא יפעל כך, יתבטל החוזה"

כאמור בסעיף 7(ב), הייתה ההפרה לא יסודית, יודיע הצד הנפגע לצד המפר על ההפרה, תוך מתן ארכה סבירה לצורך תיקון ההפרה. אם בתום הארכה לא תוקנה ההפרה, זכאי הצד הנפגע לבטל את החוזה.

 

"זמן סביר" לביטול חוזה בעקבות הפרתו

כפי שצוטט לעיל, סעיף 8 לחוק החוזים תרופות קובע כי הודעת הביטול צריכה להינתן "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה". בע"א 42/86 אבידוב נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (פורסם בנבו), בעמ' 516, נקבע לעניין זמן סביר לביטול חוזה:

"'זמן סביר' לעניין הודעת ביטול חוזה שונה הוא ממקרה למקרה, ויש לפרשו בהתחשב במהותו ובטיבו של החוזה ובהתנהגותם ובנסיבותיהם של הצדדים. רק על רקע נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ניתן 'למדוד' ולקבוע, אם הודעת הביטול ניתנה תוך זמן סביר" 

עוד נאמר בעניין זה בע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו), בעמ' 575:

"סבירותה של הודעת הביטול, באשר למועד נתינתה, משתנה ממקרה למקרה. יש ותקופה קצרה של מספר ימים תיראה כבלתי סבירה... ויש ותקופה ארוכה של שבועות וחודשים תיראה כסבירה. הכל תלוי במהות החוזה וטיבו, ובהתנהגותם של הצדדים"

דברים ברוח זו נאמרו גם בע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' ברוריה הוך (פורסם בנבו):

"הזמן הסביר לביצוע תנאי החוזה איננו מונח סטאטי, הנקבע על-פי מה שנראה בעיני הצדדים באופן מודע כהערכה סבירה בעת חתימת החוזה. סבירות הזמן עשויה להשתנות עקב התפתחויות המתרחשות לאחר חתימת החוזה ועקב התנהגותם של הצדדים עצמם"

ההלכה קובעת כי עם חלפה עברה לה התקופה שנקבעה כ "זמן סביר" ל- ביטול החוזה אין לבטל את החוזה, אם ניתן לפרש את השיהוי במתן ההודעה לוויתור של הצד הנפגע על זכות הביטול. ואולם, אם בית המשפט יגיע למסקנה כי למרות השיהוי, ולמרות שחלפה אותה תקופה שהוגדרה כזמן סביר לביטול ההסכם הצד הנפגע לא ויתר על זכותו לבטלו, עדיין רשאי הצד הנפגע לבטל את החוזה. הרציונל לכך הוא כי אם ההפרה עדיין מתקיימת, לא ייתכן כי הצד המפר ימשיך ליהנות מפרות ההפרה על חשבון הצד הנפגע.

אם כן, אם למרות השיהוי לא ויתר הצד הנפגע על זכותו לבטל את החוזה הוא רשאי לעשות זאת, ובתנאי שהוא מעניק למפר ארכה סבירה לתקן את ההפרה. במידה וגם לאחר ההתראה לא תוקנה ההפרה רשאי הצד הנפגע להודיע על ביטול חוזה בתום תקופת הארכה. ראה ע"א 71/75 מרגליות נ' אברבנאל (פורסם בנבו), בעמ' 657; ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' ברוריה הוך הנ"ל, בעמ' 405-403; ע"א 283/81 ג'קוב קומפני (ישראל) בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ (פורסם בנבו), בעמ' 666; ע"א 670/89 מקור פיתוח עירוני בע"מ נ' קרון (פורסם בנבו), בעמ' 14).

התייחס לדברים בית המשפט העליון בע"א 305/87 שרביב בע"מ נ' משה פרוביזור (פורסם בנבו), בעמ' 43:

"בנסיבות אלה של מתן ארכה – אפילו הייתה ההפרה יסודית והמשיבים רשאים היו לבטל את החוזה ללא מתן ארכה – אין בזמן שחלף עד למתן הארכה כדי לשלול את זכות הביטול עקב אי-קיום ההסכם לאחר ארכה שניתנה למערערות" 

עולה מהמקובץ לעיל כי במקרה של הפרה יסודית שנמשכת גם לאחר חלוף הזמן הסביר להודעת הביטול, רשאי הצד הנפגע, כמו במקרה של הפרה לא יסודית, לתת לצד המפר ארכה לתיקון ההפרה, ואם זו לא תוקנה, רשאי הצד הנפגע לבטל את החוזה.

וכדבריה של פרופ' גבריאלה שלו בספרה דיני חוזים הנ"ל בעמ' 554:

"גם במקרה שבו לא השתמש הנפגע בזכות הביטול שלו תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה, הוא יכול לחדש את זכות הביטול על-ידי מתן ארכה" 

כך גם פסק בית המשפט העליון בע"א 2825/97 מוחמד בו זייד נ' ברוך מקל (פורסם בנבו): בעמ' 420-419:

"...ההשהיה הממושכת בנקיטת אמצעים כלשהם בעקבות האיחור בתשלום יתרת המחיר מעידה על כך כי המשיב פסק מלראות באיחור זה משום הפרה יסודית... מבחינה עקרונית, התנהגותו של הצד התמים במהלך ביצוע החוזה עשויה להפוך תניה יסודית מוסכמת לתניה לא יסודית. כך, אי-עמידה ממושכת על ביצוע זכות חוזית במועדה הנקוב עשויה ליצור את הרושם, בעיני כל משקיף, כי האיחור אינו עוד בבחינת הפרה היורדת לשורש העיסקה. כפי שהעברת זמן בלתי סביר לאחר מתן ארכה מבטלת את זכות הביטול על-פי ארכה זו, כך יש בכוחו של חלוף הזמן להפוך את מהותה של ההפרה עצמה מיסודית ללא יסודית"    

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

"זמן סביר" לביטול חוזה בעקבות פגם בכריתתו

המונח "זמן סביר" לא מתעורר אך ורק בעקבות הפרת חוזה לאחר כריתתו אלא גם בהקשר של פגם במהלך כריתתו כגון טעות, הטעיה, עושק, פגם בגמירות הדעת וכגון אלו הקבועים בחוק החוזים.

זמן סביר, בהקשר של ביטול חוזה עקב פגם בכריתתו, נמדד מהרגע שבו נודע למתקשר על עילת הביטול.

בדומה למקרה של פגם עקב הפרה, גם במקרה זה השאלה מהו פרק הזמן הסביר תהיה שונה בין חוזה לחוזה, בהתאם לנסיבות הייחודיות של כריתתו, מהות ההסכם והראיות העומדות בפני בית המשפט כאמור בספר הנ"ל דיני חוזים של פרופ גבריאלה שלו בעמ' 256 - 266:

"הזמן הסביר שבתוכו יש לתת הודעת ביטול ייקבע לפי נסיבות העניין. סבירות הזמן אינה נמדדת על פי אמות מידה כלליות ומופשטות, המנותקות מההקשר העובדתי, אלא נבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו. בין הנסיבות שיישקלו בקביעת סבירות הזמן אפשר למנות את הנסיבות שלהלן: טיב העסקה, מהות החוזה, תנאי המקום והזמן, הזמן שחלף מאז נכרת החוזה, הזמן שנדרש לקיום החוזה, התנהגות הצדדים, נסיבותיהם המיוחדות של הצדדים ושינוי מצב על ידי הצד השני. נראה בעליל כי לא ניתן לקבוע מסמרות בשאלת הזמן הסביר" 

בניגוד לאמור לעיל, בנוגע לזמן סביר להודעה לצד המפר על הפרתו את ההסכם, צד לחוזה, שגילה על הפגם בכריתתו ולא עשה שימוש בזכותו לביטול הסכם נמצא בסיכון של איבוד זכות זו לתמיד. לפיכך נכון יעשה צד שנפגע מהפרת חוזה אם יתייעץ עם עורך דין המתמחה בדיני חוזים מייד לאחר ההפרה.

עמד על כך בית המשפט בע"א 338/85 מנחם שפיגלמן נ' דוד צ'פניק, (פורסם בנבו) בעמ' 425:

"בא-כוחו המלומד של המערער חזר והעלה בסיכומיו לפנינו את הטענה, כי צ'פניק העלים מן המערער את המידע שהיה בידו בדבר נכונותה של חברת "נתיבי איילון" לחזור ולמכור חלק מן הקרקע שהופקעה. לטענתו, מהווה התנהגות זו הטעיה זדונית, עושק ותרמית, המקנה למערער זכות לביטול החוזה בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי).טענה זו נדחתה בבית המשפט קמא משני טעמים, ושניהם מקובלים עלי.

תחילה קבע בית המשפט המחוזי, כי אפילו קמה למערער זכות לביטול החוזה בשל עילה של הטעיה, הרי שבפועל לא ננקטה דרך הביטול הנאותה, כאמור בסעיף 20 לחוק החוזים(חלק כללי); מעדותו של המערער עצמו עולה, כי פרטי עיסקת הרכישה החוזרת נודעו לו בשנת 1977, ואולם במועד זה, כמו גם בשנתיים שלאחריו, לא נקט המערער שום צעד משפטי ולא נתן הודעת ביטול לצד השני. את תביעתו לבית המשפט המחוזי הגיש המערער רק בחודש יולי 1979, כלומר יותר משנתיים לאחר שנודע לו על העיסקה. גם אם מקבלים את טענתו, שעצם הגשת התביעה כמוה כמתן הודעת ביטול, הרי בהעדר נסיבות מיוחדות להצדקת איחור כה גדול, אין לומר, כי ההודעה ניתנה "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול...", כלשון סעיף 20 הנ"ל ... יוצא, שההסכם מיום 31.5.76 לא בוטל כדין, ועל-כן הוא עומד בתוקפו, וכבר מן הטעם הזה ניתן היה לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע לטענת ההטעיה."

ראה גם הפ"ב 32579-07-12 עו"ד עוזי גולן נ' עו"ד שלמה פרי (פורסם בנבו, 22.06.2013)

כאשר חולפת תקופת הזמן המוגדרת כ- "זמן סביר" במקרה של פגם בכריתת החוזה, הופך החוזה לתקף והצד הנפגע לא יורשה לבטלו יותר. כדברי בית המשפט המחוזי ב- תא (ת"א) 34121-05-12 אבשלום וילדר נ' מגה אור זכרון בע"מ (פורסם בנבו, 31.07.2014):

"ודוק: גם כאשר מדובר בחוזה שנכרת מחמת הטעייה, הרי מרגע שהוחמץ הזמן הסביר להודיע על ביטולו של החוזה, הוא עומד בעינו כחוזה תקף לכל דבר וענין. כפי שציינתי בה"פ (ת"א) 2049/12 הרצל יצחקי נ' עו"ד נתן פנץ (פורסם בנבו, 13.01.2014): "כאשר עסקינן בפגם בכריתת חוזה, ממש כמו במקרה של הפרה יסודית, הברירה בידי הצד הנפגע היא האם למחול על הפגם בכריתה ולהמשיך בקיום החוזה, או לבטל את החוזה ואגב כך להשתחרר מביצוע חיובים המוטלים עליו לפי החוזה. הכלל הוא שחוזה שנפל פגם בכריתתו ממשיך לעמוד בעינו ולחייב את הצדדים, אלא אם החוזה בוטל כדין"."

 

חוזה למראית עין

סעיף 13 לחוק החוזים מתייחס לחוזה מסוג אחר, חוזה שבא לעולם אך ורק על מנת ליצור מצג כלשהו כלפי חוץ. בניגוד לחוזה "רגיל" חוזה כזה אינו משקף באמת את רצון הצדדים אלא להיפך, הוא מהווה מעין "מסתור" לרצונם האמיתי של הצדדים. זהו למעשה "חוזה למראית עין": 

"חוזה למראית עין
13. חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה."

כאמור, בחוזה למראית עין יש פער בין האמור בו, לבין כוונתם האמיתית של הצדדים. חוזה כזה תמיד יהיה בר ביטול. 

קיימים שני סוגים של חוזה למראית עין: האחד חוזה פיקטיבי, שאין מאחוריו כלום. הסוג השני הינו חוזה המסווה חוזה אחר בין הצדדים (ראה ג' טדסקי, "חוזה למראית-עין ודבר פסלותו" משפטים ח (תשל"ז-ל"ח) 507).

ב- ע"א 630/78 י' ביטון ואח' נ' מזרחי (פורסם בנבו) מבדיל בית המשפט בין שני סוגים אלו:

"החוזה למראית עין עשוי ללבוש צורות שונות ומגוונות. ידועה הבחנה אשר בו מאחורי מראית העין אינה מסתתרת כל עסקה משפטית בין הצדדים (סימולציה מוחלטת), לבין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין מסתתרת עסקה משפטית אחרת בין הצדדים (סימולציה יחסית)"
...
בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על סדר משפטי מסויים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא כי מתקיימות בענין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסויים המסוכם על הצדדים, והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו...". (שם בעמ' 581-582).

דוגמא לחוזה למראית עין הוא הסכם שעושים ראובן ושמעון על פיו מוכר ראובן לשמעון את דירתו, אך בפועל לא הועברה מעולם החזקה בדירה לשמעון, והחוזה נעשה אך ורק על מנת להתחמק מנושיו של ראובן. המדובר בחוזה פיקטיבי המהווה על פי הפסיקה "סימולציה מוחלטת", ובפועל משמעות הדברים היא כי אין כל עסקה משפטית מכל סוג שהוא בין הצדדים לחוזה.

סוג האחר של חוזה למראית עין היא סיטואציה אחרת לפיה ראובן ושמעון עושים את אותו הסכם למכירת דירתו של שמעון. ואולם הדירה בפועל עוברת לחזקתו של לוי. הצדדים כרתו את ההסכם על מנת להסוות את העובדה שלוי היה זה שרכש את הדירה, אך הדירה נרשמה על שמו של שמעון משיקולי מס. במקרה זה המדובר בחוזה למראית עין לפיו קיימות שתי עסקאות משפטיות בין הצדדים, החוזה הגלוי מסתיר עסקה אחרת מאחוריו. את החוזה הגלוי הצדדים אינם מתכוונים לקיים, את החוזה הנסתר הצדדים כן מתכוונים לקיים. חוזה כזה נקרא על פי הפסיקה "סימולציה יחסית". דוגמא נפוצה נוספת לכך היא הסכם בין שמעון ללוי בו כתוב מחיר אחד בהסכם, בעוד שבפועל הצדדים מסכימים על מחיר אחר, נמוך או גבוה ממנו (ראה צלטנר, "דיני חוזים של מדינת ישראל" (1974), ע' 181 , טדסקי, "חוזה למראית עין ודבר פסלותו", משפטים , כרך ח' עמ' 507)

בחוזה המהווה סימולציה מוחלטת יבטל בית המשפט את החוזה. ואולם, כאשר בית המשפט גילה כי בפניו עומד חוזה למראית עין, המהווה "סימולציה יחסית", בית המשפט לא ישפוך בית המשפט את התינוק עם המים, אלא ייקבע כי החוזה הגלוי הפיקטיבי בטל כמצוות סעיף 13 לחוק החוזים חלק כללי ולגבי החלק השני של החוזה, החלק הנסתר, יבדוק בית המשפט אם אכן הוא מלמד על גמירות דעתם של הצדדים. אם יגיע בית המשפט למסקנה כי החוזה הנסתר הוא הוא החוזה האמיתי, יאשר אותו בית המשפט וייתן לו תוקף. כאמור בעא 630/78 יוסף ביטון נ' דוד מזרחי  הנ"ל בעמ' 576:

"יחד עם זאת, משקבענו כי החוזה הגלוי נתפס ברשתו של סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), לא תמה מלאכתנו. כפי שראינו, יתכן ומאחורי החוזה הגלוי מסתתר חוזה נסתר, אשר יתכן ויש לו קיום בפני עצמו, על כן, מן הראוי הוא, לאחר שנקבעה בטלותו של החוזה הגלוי על-פי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), להמשיך ולבחון את תוקפו של החוזה הנסתר. במסגרת זו יש לבחון בראש ובראשונה, אם מתקיימים בחוזה הנסתר היסודות המעמידים חוזה בישראל, דהיינו, הצעה וקיבול, גמירת דעת וצורה (לעניין התחייבות למכר מקרקעין). כמו כן יהיה מקום לבחון, לאחר שיתברר כי היסודות הנזכרים מתקיימים, אם החוזה הנסתר אינו נגוע באי חוקיות. יצוין, בדרך אגב, כי לדעתי יש ללכת בדרך זו גם אם יתברר כי החוזה הגלוי בטל לא בשל היותו למראית עין, אלא בשל אי חוקיותו. נראה לי כי אי החוקיות של החוזה הגלוי אינה גוררת אחריה, כדבר מובן מאליו, את אי החוקיות של החוזה הנסתר."

 

טעות בכריתת חוזה:

חוק החוזים קובע כי קיבול, שבסיסו טעות, אינו קיבול. לפיכך לא השתכלל חוזה בין הצדדים וחוזה כזה גם הוא חשוף לתובענה שעיקרה ביטול חוזה.

ואלו הוראותיו של סעיף 14(א) לחוק החוזים:

"טעות

14. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.

(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.

(ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה.

"טעות" כמשמעה בדיני החוזים הינה פער שקיים בין המציאות שחווה צד להסכם לבין המציאות כפי שהיא בפועל. החלטתו של צד להסכם להתקשר בחוזה הנשענת על בסיס עובדות ונסיבות שאין להן אחיזה במציאות מהווה פגם תודעתי ברצון ופגם בגמירות דעתו. בהיעדר גמירות דעת חוזה לא משתכלל וככזה הוא בר ביטול (ראה ע"א 8972/00 ארזה שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו) וראה גם עא 5054/11 ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ נ' עו"ד יעקב אמסטר (פורסם בנבו, 07.03.2013).

 

להרחבה בדבר טעות והטעיה בהסכם על פי חוק החוזים ראה מאמר משרדנו "טעות והטעיה בכריתת חוזה"

 

הטעיה בכריתת חוזה

סעיף 15 לחוק החוזים דן בנסיבות של הטעיה בכריתת חוזה:

"הטעיה
.15 מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעה והצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה הטעיה – לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

הנה כי כן, חובת הגילוי בשלבי המו"מ החוזי על פי סעיף 15 לחוק החוזים נשענת על  3 אדנים, במידה ויוכיח הצד הנפגע כי על פי הדין, הנוהג או הנסיבות היה על הצד האחר לגלות פרטים שלא גילה - המסקנה המתבקשת היא כי המדובר בהטעיה ובית המשפט יקבל את בקשתו של הצד הנפגע לביטול חוזה. 

הפסיקה קבעה כי על מנת שתתקיים עילת ההטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים נדרשים להתקיים ארבעה יסודות:

1. קיומו של חוזה;
2. קיומה של טעות;
3. קיומה של הטעיה מטעם צד לחוזה או אחר מטעמו;
4. קיומו של קשר סיבתי כפול- בין ההטעיה לטעות ובין הטעות להתקשרות בחוזה

ראה גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 313 (2005); ע"א 9447/06 דניאל פוקס נ' משה אלבס (פורסם במאגר המשפטי נבו, 25.3.08).

 

עוד על טעות והטעיה בחוזה, ראה מאמר משרדנו "טעות והטעיה בכריתת חוזה"

 

כפיה ועושק כעילה לביטול חוזה

על כפיה ועושק כעילה לביטול חוזה תוכלו ללמוד במאמר משרדנו ביטול הסכם בחלק אשר יועד ל- כפיה בכריתת הסכם ובחלק אשר יועד לעושק בכריתת הסכם.

 

ביטול חלקי של חוזה:

ביטוי נוסף למגמה השלטת בדבר קיום חוזה בא לידי ביטוי באפשרות שנתן המחוקק לביטול חלקי של חוזה כאשר הנסיבות מאפשרות זאת. מנסיונו של הח"מ כעורך דין המייצג בתביעות חוזיות, לעיתים נכון יותר לבטל רק חלק מהחוזה ולהימנע מביטול גורף. 

אפשרות הפרדתו של חוזה לחלקים קבועה בסעיף 19 לחוק החוזים: 

"19. ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו".

על האפשרות הקבועה בסעיף 19 לחוק החוזים כביטוי למגמה התומכת בקיום חוזים נפסק ב- בג"ץ 745/94 אלברט גורי נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח' (פורסם בנבו), בעמ' 784-785:

"אכן, הפרדה היא תרופה חריפה פחות מהכרזת בטלות. 'הניתוח' ייעשה על-ידי בית המשפט, אם ניתן להפריד בין החלק 'החולה' (הבטל בשל אי החוקיות) לבין החלק 'הבריא' (הממשיך לעמוד בעינו) באופן שהחלק הבריא יעמוד על רגליו הוא. השאלה שאותה צריך בית המשפט לשאול עצמו הינה אם החלק החוקי של החוזה – הנותר לאחר שהוצא ממנו החלק הבלתי חוקי – יש בו כדי להגשים את התכלית המונחת ביסוד החוזה, ולו באופן חלקי"

ואולם, עדיין יש לבדוק האם בכלל ניתן להפריד את החוזה לחלקים באשר אם לא ניתן, אין ברירה אלא לבטל את כולו כמקשה אחת. ד' פרידמן ונ' כהן בספרם הנ"ל חוזים כרך ב' (1992) מבהירים איזה סוג של חוזה ניתן להפרדה על פי סעיף 19 לחוק החוזים:

"חוזה הניתן להפרדה, שבו עוסק סעיף 19, הוא חוזה הכולל מספר הבטחות כשלכל אחת תמורה נפרדת, כך שכל הבטחה (כשלצידה התמורה שהובטחה בגינה) עומדת בנפרד" (שם בעמ' בעמ' 1118-1117)

בעניין זה כותבת פרופ' גבריאלה שלו בספרה הנ"ל דיני חוזים בעמ' 259:

"נוהגים להגדיר חוזה הניתן להפרדה לחלקים כחוזה שניתן לייחס התחייבויות הדדיות שבו זו לזו ולנתק צמדי התחייבויות כאלה, המתייחסות אהדדי, מצמדים אחרים, כך שכל חלק מופרד יוכל לעמוד בפני עצמו"

ובהמשך, בעמ' 384 כותבת המחברת:

שלב ראשון – האם החוזה ניתן להפרדה לחלקים? שלב שני – האם עילת הבטלות נוגעת רק לאחד מחלקיו? שלב שלישי – האם ניתן לבודד את החלק הנגוע מתוך החוזה ולהשאיר את עיקר החוזה על כנו, מבלי שיווצר חוזה שונה מזה שבו התקשרו הצדדים? רק מתן תשובה חיובית לכל אחת משלוש שאלות אלו מאפשר פיצול החוזה לחלקיו" (שלו בספרה הנ"ל [18], בעמ' 384 ניתן לומר כי חוזה ניתן להפרדה כאשר המדובר בחוזה שכולל כביכול כמה חוזים, המשולבים במסגרת חוזה אחד, וכאשר אין בין חוזים נפרדים פנימיים אלו קשרי גומלין וכל אחד מהם קיים בפני עצמו(ראו בע"א 6181/93 עו"ד עמנואל סלמונוב ואח' נ' משה שרבני ואח' (פורסם בנבו), עמ' 14-13).

ראה לעניין ביטול חוזה חלקי גם את האמור בבג"ץ 745/94 אלברט גורי נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'' הנ"ל, בעמ' 784-785:

"אכן, הפרדה היא תרופה חריפה פחות מהכרזת בטלות. 'הניתוח' ייעשה על-ידי בית המשפט, אם ניתן להפריד בין החלק 'החולה' (הבטל בשל אי החוקיות) לבין החלק 'הבריא' (הממשיך לעמוד בעינו) באופן שהחלק הבריא יעמוד על רגליו הוא. השאלה שאותה צריך בית המשפט לשאול עצמו הינה אם החלק החוקי של החוזה – הנותר לאחר שהוצא ממנו החלק הבלתי חוקי – יש בו כדי להגשים את התכלית המונחת ביסוד החוזה, ולו באופן חלקי"

 

ביטול חוזה על ידי התנהגות:

ניתן כידוע לבטל חיובים של צדדים לחוזה אחד, על ידי חוזה חדש שנערך בין הצדדים. ביטול החוזה הישן יכול להיעשות באמצעות חוזה מפורש בין הצדדים אועל ידי שנכרת מכללא על ידי הצדדים, בין השאר על ידי התנהגותם. כפי שיכול נפגע מהפרת חוזה לבטלו על ידי התנהגות, כך יכולים הצדדים שניהם ליצור מערכת חוזית חדשה המבטלת חוזה קודם ביניהם על ידי התנהגות (ראה ע"א 4946/94 אגברה נ' אגברה (פורסם בנבו)).

ואולם, על הטוען לביטול חוזה או יצירת חוזה חדש בין הצדדים על ידי התנהגות או הסכמה בעל פה מוטל נטל כבר משקל על מנת להוכיח את טענותיו ועליו להראות התנהגות ברורה, חוזרת על עצמה, חד משמעית ומפורשת על מנת שיעמוד בנטל זה. הדברים באו לידי ביטוי ב ע"א 4956/90 פז גז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ (פורסם בנבו) שם נפסק בעניין זה כי:

"כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה... עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים"

ראה בעניין זה גם ע"א 10258/06Bielloni Castello SpA נ' גלובל רוטו שקע (1983) בע"מ (פורסם בנבו, 08.07.09).

 

חוזה פסול

הפסיקה מלמדת כי עקרון העל של חופש ההתקשרות בחוזים בא לידי ביטוי גם כאשר החוזה נגוע באי חוקיות, כאשר החוזה לא מוסרי, או כאשר הוא נוגד את תקנת הציבור.

סעיף 30 – 31 לחוק החוזים קובע כדלקמן:

30. חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל.

31. הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו.

לא כל חוזה שמטרתו, תוכנו או כריתתו נוגדים את החוק יחשב כחוזה פסול ולא תמיד יקבל בית המשפט תביעה ל- ביטול חוזה בעילה של חוזה פסול. גם לאחר הגדרתו של חוזה כנוגד את הוראות החוק, יבדוק בית המשפט האם הוראותיו של החוק נועדו מעיקרן למנוע התקשרות חוזית כעין זו העומדת בפניו.

עמד על כך בית המשפט ב- עא 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה, מר צבי גוב-ארי (פורסם בנבו 27/06/11):

"השאלה בהקשר זה היא - איזה הוא חוק שהפרתו באמצעות חוזה תכתים את החוזה באי חוקית. שאלה זו מתמקדת בפרשנות החוק הנוגע בדבר, שהחוזה עומד בניגוד לו... כאשר החוק אינו כולל הוראה מפורשת בעניין זה, יש לפרשו על פי הוראותיו, וללמוד מתוכו על טיבו של החוזה. חוזה ייחשב בלתי חוקי אם החוק שהוא מנוגד לו נועד לפסול אותו כאשר הוא מפר את הוראותיו. שאלת המפתח בהקשר זה היא - האם החוזה נוגד את היעדים שהחוק נועד להגשימם, עד כדי כך שיש לפסול אותו. בעניין זה יש לשקול את הערך החברתי החותר לתת משקל לאוטונומיה של הרצון הפרטי להתקשר בחוזים בני תוקף וכנגדו, את הערכים החברתיים שהחוק הספציפי ביקש להגשים. ככל שניתן לקבוע כי הגשמת מטרת החוק מחייבת התערבות באוטונומיה של הרצון הפרטי, כי אז יש לקבוע כי החוזה הוא בלתי חוקי".

הנה כי כן, גם אם יוגדר החוזה כחוזה פסול, עדיין אין משמעות הדבר כי אחת דינו להיות חוזה בר ביטול. האפשרויות המשפטיות ל- "טיפול"  בחוזה פסול שונות ומגוונות, בהתאם לשיקולי הצדק של בית המשפט ועל פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה שעומד בפניו, כאמור בהמשך פסק דין דירות יוקרה הנ"ל:

"על פי סעיף 19 לחוק, ניתן להפריד את החוזה לחלקים ולבטל רק אתהחלק הגוע בפסול, תוך הפרדתו מהחלקים האחרים. סעיף 21 מאפשר השבה הדדית של מה שכל צד העביר לרעהו, בעוד סעיף 31 מאפשר לבית המשפט אף לפטור צד לחוזה מחובת ההשבה. יתר על כן, על פי אותה הוראת חוק, ניתן אף להורות על ביצועו של החוזה הפסול, ככל שצד אחד ביצע את חיובו על פיו. מכלול ההוראות האמורות נותן בידי בית המשפט אמצעים מגוונים וגמישים על מנת להסדיר את תוצאותיו המשפטיות של החוזה הפסול, בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובמטרה לספק את דרישות הצדק ההדדי בין הצדדים" (שם בסעיף 72 לפסק הדין).

...

"כלל הוא, כי חוזה פסול הינו בטל, ואילו האפשרות לקיימו היא בבחינת החריג לכלל. הטעם לכך נעוץ בשאיפה להגן על הערכים שבגינם נפסל החוזה, ולהרתיע מפני עשייתם של חוזים מסוג זה... כוחו של בית המשפט להורות על קיומו של החוזה הפסול, כאשר אחד הצדדים לו קיים את חיובו, מופעל בריסון רב. ההצדקה להחלת חריג הקיום החוזי נעוצה ברצון להביא לתוצאה צודקת ביחסים שבין הצדדים לחוזה. עשויים להיות מקרים שבהם השלמת קיומו של החוזה הפסול היא הדרך היחידה להשגת הצדק ביחסים הפנים חוזיים. אולם גם במקרים אלה שאלת קיום החוזה מצריכה התייחסות לשיקולים נוספים, רחבים יותר; בין השאר יש להתחשב 'בדרגת החומרה של אי החוקיות, במידת האשמה של הצדדים, במידת הביצוע של החוזה הפסול, ובאינטרסים של צדדים שלישיים הקשורים בקיום החיוב" (שם, בסעיף 76 לפסק הדין).

מהמקובץ לעיל עולה כי בית המשפט ייתן משמעות לסעיף 30 לחוק החוזים בדרך של בחינת הטעם לפסלות החוזה, כפועל יוצא מהערכים המוגנים בחוקיה של המדינה, מול מערכת היחסים הפנימית של הצדדים לאותו חוזה שכבר הוגדר כפסול. בית המשפט לא יבטל חוזה כזה על אתר, אלא יבדוק גם את מערכת היחסים הפנימית בין הצדדים לחוזה. סעיף 31 לחוק החוזים מאפשר במפורש לקיים חיובים של צדדים לחוזה, גם כאשר המדובר בחוזה פסול. אם למשל כרתו ראובן ושמעון ביניהם הסכם פסול וראובן מקיים את חיוביו בהסכם זה. שמעון מצד שני, מבקש להתחמק מחיוביו ופונה לבית המשפט בתביעה לביטול חוזה בטענה של פסלות. בית המשפט ישאל את עצמו האם במערכת היחסים החוזית הפנימית בין הצדדים נכון וצודק יהיה לקיים את החוזה, או לחילופין לבדוק אילו חלקים ניתנים לקיום ו/או האם ראוי בכל זאת לחייב את שמעון בחיוביו על פי החוזה למרות פסלותו.

חוזה הנוגד את "תקנת הציבור"

גם חוזה הנוגד את "תקנת הציבור" לא יבטל בית המשפט על נקלה. עקרון "תקנת הציבור" נקבע בפסיקה ככזה שלעולם חשוף לתמורות של זמן, מקום ותרבות חברתית נתונה. 

את הביטוי "תקנת הציבור" הגדיר השופט זמיר בבג"צ 6086/95, 6051 רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י נא(3) 289, 369:

"מהי תקנת הציבור? בית המשפט אמר כי תקנת הציבור מבטאת את אושיות היסוד של הסדר החברתי ואת ערכי היסוד של שיטת המשפט... אמירה זאת מלמדת שלא כל הוראה בלתי ראויה ולא כל מעשה מגונה סותרים את תקנת הציבור, אלא רק הוראה או מעשה שסותרים את ערכי היסוד של הסדר החברתי או שיטת המשפט. מה הם הוראות ומעשים אלה? התשובה מחייבת שיפוט ערכי, ראשית, בשאלת המהות והמשקל של ערכי היסוד, ושנית, בשאלה של חומרת הפגיעה בערכים אלה... תקנת הציבור, גם אם אינה סוס פרא, אלא, אולי, מכונית שהנהג שולט בה, דורשת נהיגה זהירה. הווי אומר, יש לנהוג בזהירות עד שמרחיבים את תקנת הציבור, ומוסיפים לה קטיגוריה זו או אחרת, כדי לבטל הוראה בהסכם בשם תקנת הציבור. כך גם לגבי ביטול הוראה בהסכם מן הטעם שהיא פוגעת בזכות לשוויון. שהרי ביטול הוראה בהסכם אף הוא פוגע בזכות, קרי: בחופש החוזים. חופש החוזים אף הוא ביטוי של תקנת הציבור. תקנת הציבור דורשת כי בית המשפט יכבד את רצון הצדדים לחוזה".

בהתנגשות בין עקרון תקנת הציבור לבין עקרון חופש ההתקשרות בחוזים קבע בית המשפט בעא 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש הנ"ל:

"השימוש בתקנת הציבור כדי לפסול תניות חוזיות מתנגש עם עקרון חברתי-משפטי חשוב של חופש התקשרות וכיבוד התחייבויות, שגם הוא עקרון המעוגן בתקנת הציבור. רק ערכים יסודיים בעלי חשיבות מיוחדת, שמקורם בתקנת הציבור, יצדיקו גריעה מערך זה, שהוא חלק מהאוטונומיה של הפרט. העקרון השולט בכיפה הוא עקרון חופש החוזים והחובה לקיים התחייבויות, ואילו הכלל המאפשר ביטול חוזה הוא החריג. משום כך, הנטל לביסוס קיומו של החריג מוטל על הטוען לו, ומטבע הדברים, יש ליישמו באופן צר ומצומצם (ג' שלו, "סוס הפרא - לאן, או מה ארע לתקנת הציבור", קרית המשפט ב (תשס"ב) 21, עמ' 24)."

ובהמשך הדברים:

"האינטרסים המתנגשים בהחלתו של עקרון תקנת הציבור על הקונטקסט החוזי נהירים על-פניהם: ביטול חוזה או תנייה מתניותיו יהווה התערבות שיפוטית ברצון החופשי של הצדדים לחוזה שהסכימו ביניהם על מערכת הזכויות והחובות ההדדיים שתחול ביניהם. התערבות בחופש החוזי מטעמים של תקנת ציבור שמורה, אפוא, על-פי טיבה למקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם "תקנת הציבור ותיקון העולם" נפגעים במידה כזו שהצורך בהגנה עליהם גובר אף על חשיבות חופש הרצון וההתקשרות של הפרט. חשיבותם היחסית של עקרון תקנת הציבור מחד, וחופש ההתקשרות של הפרט מנגד, מביאה לכך שבהתנגשות ביניהם יגבר העקרון הראשון, רק מקום שהחוזה שנקשר פוגע באושיות יסוד של הסדר החברתי (דברי השופט אלון בע"א 148/77 רוט נ' ישופה (בניה) בע"מ, פד"י לג(1) 617, 629; וכן ע"א 614/76 פלמונית נ' אלמוני, פד"י לא(3) 85, 94-92)."

סעיף 31 לחוק החוזים קובע חובת השבה המוטלת על הצדדים להשיב צד אחד למשנהו את שקיבל בעקבות אותו חוזה. ואולם בסוגייה של חוזה פסול מתעוררים גם שיקולים של צד בית המשפט ייבדוק האם במערכת היחסים שבחוזה הפסול המונח לפניו ראוי וצודק להורות על השבה או נכון יותר להימנע מכך. עמד על כך בית המשפט בדנא 8253/15 שמעון דבוש נ' קונקטיב גרופ בע"מ [פורסם בנבו 05/01/16]:

"נקודת המוצא המקובלת על כל שופטי ההרכב היא כי סעיף 31 לחוק החוזים קובע חובת השבה לאחר ביטול חוזה פסול, כאשר לצד זאת, הוא מקנה לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת לסטות מחובה זו מטעמי צדק. כן מוסכם כי בהפעלת שיקול הדעת יש לאזן בין האינטרס הציבורי שבמניעת החוזה הפסול לבין הצורך לעשות צדק יחסי בין הצדדים. המחלוקת בין השופטים, אם כך, נוגעת אך לשאלה כיצד יש ליישם איזון זה, ובפרט מהו אותו צדק יחסי. באופן קונקרטי חלוקים ביניהם השופטים באשר למידת ה"אשם" של הצדדים – האם אלו שותפים שווים לאשמה שבמשחק האסור או שמא המשיבה היא האשמה העיקרית בתור יוזמת המשחק.

 

פסק הדין לא קבע אפוא כל הלכה חדשה, אלא אך יישם את ההלכות הקיימות בנוגע לשיקולי הצדק המאפשרים לבית המשפט לפטור צד לחוזה פסול מחובת ההשבה בנסיבותיו של מקרה זה."

 

משמעות חתימה / אי חתימה על חוזה

בפסיקה נקבע לא אחת כי העדרה של חתימה על ההסכם לכשעצמה אינה לכשעצמה עילה ל- ביטול החוזה.

(ראו ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי, (פורסם בנבו) בעמ' 597-605; ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' – חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' אליהו גת, (פורסם בנבו) בעמ' 68 – 71.

לעומת זאת, ייראה בית המשפט את חתימתו של אדם על חוזה כביטוי לגמירות דעתו להתקשר בהסכם, בית המשפט יידחה בד"כ טענות של צד לחוזה בדבר אי קריאה של ההסכם או רשלנות בקריאת פרטים, כאשר חתימתו מתנוססת על הסכם.

ואולם, לעיתים גם קיומה של חתימה אינו מעיד תמיד על גמירות דעתו של החותם, כאמור בספרם הנ"ל של דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א (1991) בעמ' 172:

"הכלל הוא כי מתקשר החותם על החוזה או מקבלו בצורה אחרת, מביע הסכמה לתניותיו. הוא יוצר מצג של הסכמה, שעליו רשאי להסתמך הצד האחר. הסטיה מהחזקה ש חתימה שווה הסכמה תיעשה רק במקרים, שבהם הצד האחר אשם, במידה זו או אחרת, בכך שביטויה החיצוני של ההסכמה שונה מכוונתו של המתקשר האחר, שכן במקרה זה אין הוא מסתמך על מצג ההסכמה החיצוני. במקרה זה עשויים בתי המשפט להתעלם מאשמתו של המתקשר הרשלן, שלא קרא את החוזה, ולסטות מהמבחן האובייקטיבי".

logoround

  

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×
 
להתייעצות, אתם מוזמנים
להתקשר בטלפון: 03-6129124
או כתבו לנו כאן, ואנו נשיב לכם מייד