צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

עא 283/81 ג'קוב קומפני (ישראל) בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ

1 1 1 1 1 (0 Votes)

 

ערעור אזרחי מס' 283/81

ג'קוב קומפני (ישראל) בע"מ

נגד

החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

 [30.6.82, 21.10.82, 18.8.83]

לפני השופטים מ' אלון, יהודה כהן, ג' בך

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, ס"ח 16, סעיפים 7, 7(א), 7(ב), .8

מיני-רציו:

* חוזים – ביטול  – עקב הפרה יסודית

* חוזים – הפרה – הפרה יסודית

בית המשפט העליון פסק:

א. (1) אם הנפגע אינו מוסר את הודעת ביטול החוזה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה, כי אז מאבד הוא את זכותו זו, והחוזה נשאר בתוקף, אך גם אז מותר לו לתת למפר ארכה למילוי החוזה, כאילו הייתה ההפרה לא יסודית, ובמקרה של אי-מילוי נמשך של החוזה, יוכל לשלוח למפר הודעת ביטול תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה.

(2)אין צורך שמתן ארכה ייעשה על-פי פורמולה נוקשה ומדויקת, ודי שעובדת מתן הארכה תעלה מהעובדות המוכחות.

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1]ע"א 71/75 מרגליות ואח' נ' אברבנאל ואח’,  פ"ד כט(2) .652

[2]ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' הוך, פ"ד לז(3) .393

[3]ע"א 207/76 הרשקו נ' וכטר, פ"ד לא(2) .85

הערות:

לפירושו של הדיבור "זמן סביר" בסעיף 8לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, ראה: ע"א 672/79, 673ואח' נ' איצקוביץ וערעור שכנגד, פ"ד לה(2) .636

ערעור על פק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' חלימה) מיום 31.3.81בה"פ 497/79. הערעור נדחה.

מ' כספי - בשם המערער;

א' בן שחר, א' מאיר - בשם המשיבה.


פסק-דין

השופט ג' בך: .1המערערת הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפובה"פ 497/79, ובה ביקשה מבית המשפט להצהיר, כי הודעת המשיבה מיום 15.4.79, לפיה היא מבטלת הסכם שבינה לבין המערערת מיום 7.8.72, הינה חסרת תוקף, וכי המשיבה הפרה את ההסכם האמור הפרה יסודית, השוללת ממנה כל זכות לבטל מצדה את ההסכם.

בית המשפט המחוזי, בפסק-דינו מיום 31.3.81, סירב לתת את ההצהרה המבוקשת, ומכאן הערעור שהוגש לפנינו.

.2להלן העובדות החשובות הצריכות לענייננו:

א) המשיבה, שהינה חברה ממשלתית שמרבית מניותיה מוחזקות על-ידי המדינה ומקצתן על-ידי עיריית אילת, עוסקת בפיתוח שטחים באילת, הנמצאים בבעלותו של מינהל מקרקעי ישראל.

המשיבה נהגה לנהל משא ומתן עם יזמים שונים, שהיו מעוניינים להקים ולפתח פרויקטים בתחום התיירות, במיוחד בהקמת בתי-מלון. כאשר המשיבה הגיעה להסכם עם יזם מסוים בדבר הקצאת שטח כלשהו ליזם להקמת בניין זה או אחר, היה על היזם לנהל ישירות משא ומתן עם מינהל מקרקעי ישראל ולחתום עמו על הסכם חכירה ביחס לשטח בו המדובר.

ב) מר יעקב גב-אי (להלן - גב-אי), שהינו תושב ארצות-הברית, שימש כמנהלה של החברה ג'קוב קומפני. גב-אי השתתף בוועידה הכלכלית, שהתקיימה בירושלים בשנת 1970, וגילה התעניינות במצב הכלכלי בישראל ונכונות להשקיע בה כספים. במהרה החליט לרכז את עיקר התעניינותו בהקמת בתי-מלון על חוף ים-סוף.

ג) במסגרת ניסיונותיו למימוש המטרות הנ"ל עיין גב-אי בחומר הסברה שהופץ על-ידי המשיבה, לרבות חוברות הסברה (ת/ 6ו-ת/23), שהיה בהן כדי לעורר ענייןאצל משקיע פוטנציאלי. חוברות אלו הכילו פרטים על עלות הבנייה של בתי-מלוןבאילת וכן פרטים, בקווים כלליים, ביחס לסיוע הכספי, שמשקיע יוכל לצפות לו מאת קופת המדינה.

בצדק מעיר בית המשפט קמא בפסק-דינו, כי הפרטים שנכללו באותן חוברות היו על פניהם משוערים וגמישים, וכי " ... ברור לכל אלה שהתענינו בהשקעות בארץ כי היחסים שבין השלטונות לבינם חייבים להיות מושתתים על חוזה מחייב, אשר רק על פיו ייקבעו תנאי ההשקעה, המחירים וההקלות".


ד) גב-אי ניהל בשם חברתו משא ומתן עם המשיבה ואף קיים דיון עם שר התיירות. ביום 15.12.71נחתם זיכרון-דברים על גיבוש הסכם בין חברת ג'קוב קומפני לביןהמשיבה, וביום 7.8.72נחתם ביניהם ההסכם, נושא ערעור זה, אשר נושאו בניית בית-מלון בן 220חדרים בחוף אילת (להלן - ההסכם).

ה) כדי שחברתו של גב-אי תוכל ליהנות מההקלות, המוענקות על-ידי הרשויות המוסמכות בישראל לעידוד השקעות, נרשמה החברה כדין כחברה ישראלית, על-פי השם "ג'קוב קומפני (ישראל) בע"מ", היא המערערת בערעור דנן, וכל הזכויות והחובות של החברה המקורית עברו לחברה זו.

ו) להלן התנאים החשובים של ההסכם, הרלוואנטיים גם לערעור שלפנינו:

(1)המערערת התחייבה, כאמור, להקים על השטח, שהוקצה לה על-ידי המשיבה, בית-מלון בן 220חדרים, וזאת לאחר קבלת הרישיונות הדרושים מאת הרשויות המוסמכות.

(2)כמו כן קיבלה על עצמה המערערת "לחתום על הסכם עם מינהל מקרקעי ישראל בדבר חכירת המגרש".

(3)מצד שני התחייבה המשיבה "לגרום לכך שמינהל מקרקעי ישראל יחתום על הסכם פיתוח".

(4)הסעיפים הנ"ל, המתייחסים להתקשרות בין היוזם לבין המינהל, הינם בכפוף לתנאי נוסף, שזו לשונו:

"למען הסר ספקות מוסכם בזה שהתשלומים שעל היוזם לשלם לחברה (המשיבה ­ג' ב') הם בנוסף לדמי החכירה שעל היוזם לשלם למינהל לפי חוזה הפיתוח וכפי שיקבע מינהל מקרקעי ישראל".

(5)בהסכם משלים, שנערך בין הצדדים ביום 27.10.72, סוכם, כי "... היוזםיתחיל לבנות את המלון לא יאוחר משלש שנים מחתימת ההסכם המקורי" - היינו, היה על המערערים להתחיל בבניית המלון לא יאוחר מיום .7.8.75בהסכם עצמו נקבע עוד, שעל החברה לסיים את בניית המלון תוך 24חודש מיום תחילת העבודות.

(6)סעיף חשוב אחר של ההסכם, סעיף 14, התייחס לאפשרות, שהיזם יקים באגם מול המלון המוקם מסעדה צפה, אפשרות שהייתה קיימת בהתאם לתכנית המיתאר.

המערערת התחייבה להגיש פרוגרמה רעיונית להקמת המבנה באגם, והמשיבה התחייבה להביא את הפרוגרמה לדיון ולסיכום לפני הרשויות המוסמכות.

לאחר אישור התכניות של המערערת, לרבות אישור ועדת בניין ערים, תיחתם תוספת להסכם, אשר תקבעאת חובותיו וזכויותיו של היזם בעניין המסעדה הצפה, ותוספת זו תהווה אז חלק בלתי נפרד מההסכם.


 (7)בעניין הסנקציות במקרה של הפרת תנאי ההסכם נאמר בהסכם:

" ... במקרה של הפרה או אי קיום של תנאי כל שהוא מתנאי הסכם זה ע"י היוזם תהיה החברה (המשיבה - ג' ב')רשאית לבטל הסכם זה ע"י הודעה בכתב ליוזם ..." ובהסכם הנוסף מיום 27.10.72נאמר:

"במידה ולא יתחיל היוזם, כאמור מעלה, בהקמת המלון במועד שהוסכם הרי שתוקף ההסכם על תוספת זו המתייחס למלון יפקע מעצמו והיוזם מצהיר בזה שלא תהיינה לו כל טענות ותביעות מכל סוג שהואכלפי החברה." ז) אין זה שנוי במחלוקת, שהמערערת לא החלה בבניית בית המלון עד עצם היום הזה.

כמו כן אין מחלוקת לגבי העובדה, שלא נחתמה תוספת להסכם, על-פי סעיף 14

הנ"ל להסכם, בדבר הקמת המסעדה הצפה.

ח) ביום 15.4.79הודיעה המשיבה למערערת על ביטול ההסכם.

ט) על-כן פנתה המערערת, כאמור, אל בית המשפט בבקשה למתן פסק-דין הצהרתי, וטענותיה העיקריות הן:

(1)ההסכם שריר וקיים, ואין תוקף משפטי להודעת הביטול, שנשלחה על- ידי המשיבה.

(2)המערערת לא הפרה את ההסכם כלל, אלא, להפך, מילאה בדייקנות את כל תנאיו.

(3)אפילו יש לראות באי-תחילת הבנייה ובאי-השלמתה בזמן משום הפרת החוזה, הרי שהתברר דבר זה עוד ב-1975, ולכן חיכתה המשיבה זמן בלתי סביר, עד שהתיימרה לבטל את ההסכם באפריל 1979, וגם מסיבה זו אין הביטול תופס מהבחינה המשפטית.

(4)המשיבה היא שהפרה את ההסכם בכך שלא גרמה לחתימת חוזהבין המערערת לבין מינהל מקרקעי ישראל, כפי שהתחייבה לעשות.

(5)המשיבה לא פעלה בתום-לב בכל הנוגע להסכם, והכשילה את ביצוע ההסכם עם המערערת במתכוון.

י) יש להוסיף לעובדות הנ"ל עוד עובדה, שבית המשפט קמא ובאי-כוח הצדדיםייחסו לה בצדק חשיבות מרובה, ושיש לה רלוואנטיות מיוחדת לגבי הטענה השלישית מבין טענות המערערת שנמנו בפיסקה ט דלעיל, והיא: ביום 28.7.78התקיימה פגישה רבת משתתפים בלשכתו של שר המסחר והתעשייה דאז, השר הורוביץ, בנוכחות השר ונציגי המערערת, ובה נדונו וסוכמו נקודות בעלות חשיבות בעניין הפרויקט נושא הערעור.

אחד המשתתפים בדיון זה, עורך-דין הרצברג, היועץ המשפטי של משרד המסחר והתעשייה, ערך "סיכום דברים" מאותו דיון, שהופץ בין המשתתפים ושהוגש גם כמוצג במשפט זה (ת/36).


ישנה מחלוקת בין הצדדים לגבי דיוק תוכנו של מסמך זה ולגבי משמעותו מבחינה משפטית.

נחזורלמסמך זה ולפגישה זו בהמשך הדברים.

.3בית-משפט קמא הביע דעתו, כבר בתחילת פסק-דינו, שאם אמנם משקף המסמך ת/ 36הנ"ל נכונה את אשר סוכם בין הצדדים באותה פגישה בלשכת השר מיום 28.4.78, כי אז תתמוטט מאליה כל עילת תביעתה של המערערת. לכן, ובהתחשב בבעיות העובדתיות והמשפטיות הדבקות במשמעותו של מוצג זה, העדיף השופט המחוזי הנכבד לדון קודם כול בטענותיה של המערערת תוך התעלמות מהמסמך האמור; רק בסיפא של פסק הדין חזר והתייחס למוצג זה וקבע את עמדתו לגביו.

נלך גם אנו, בקיצור, בעקבות שיטתו של בית המשפט קמא.

.4השופט המלומד דן בראש ובראשונה בטענת המערערת, שהמשיבה הפרה את ההסכם בכך שלא "גרמה" לעריכת הסכם פיתוח בין המערערת לבין מינהל מקרקעי ישראל, כפי שהתחייבה לעשות.

בהתחשב בסעיפי ההסכם בשלמותם ובכל יתר הנסיבות, פירש השופט התחייבות זאת של המשיבה כך, שעליה לעשות כמיטב יכולתה כדי להביא לחתימת אותו הסכם, היינו, עליה להעביר את כל המידע ואת כל הניירת לכל הרשויות, להמליץ על מתן כל האישורים הדרושים ולנקוט אמצעים סבירים ויעילים כדי לקדם את הפרויקט נושא ההסכם.

עם זאת עולה ברורות מההסכם, שהוא כפוף להשגת הבנה בין המערערת לבין מינהל מקרקעי ישראל, בכל הנוגע לגובה דמי החכירה של השטח שעליו עמד המלון להיבנות, ושבנקודה זו אין השליטה בידי המשיבה.

והנה הגיע בית המשפט למסקנה, אחרי ניתוח מדוקדק של כל חומר הראיותהרלוואנטי, שרק בשל כישלון המשא ומתן בין המערערת לבין מינהל מקרקעי ישראל לא יצא הפרויקטאל הפועל.

קובע בית המשפט קמא:

"האשם לאי-חתימת החוזה עם המינהל רובץ כולו על שכמה של המבקשת(המערערת בפנינו - ג' ב') שהעמידה תנאי בקשר לגובה דמי החכירה שלא היה מעוגן בהסכם...., ובכך גרמה, שהמינהל לא יחתום על החוזה עמה." השופט לא התעלם מטענת המערערת, לפיהחלו מספר איחורים בלתי סבירים בטיפול מצד המשיבה בהעברת מסמכים ובהסדרת צעדים פורמאליים אחרים, אך קבע, כי לא הייתה למחדלים אלה השפעה מכרעת על תוצאות המשא ומתן, ומה גם שניתנה למערערת ארכה לביצוע ההסכם.


 נראה לי, כי גישתו ומסקנתו של השופט קמא בדין יסודן.

.5באי-כוח הצדדים טרחו וניתחו לפנינו בפרוטרוט את העדויות ואת עשרות המוצגים, שהובאו לפני בית המשפט, הכוללים התכתבויות ופרוטוקולים של ישיבות ודיונים.

בא-כוחה המלומד של המערערת ניסה לשכנענו, כי יחסה של המשיבה אל הפרויקט של המערערת היה במשך כל הזמן דסטרוקטיבי ועוין, ושהחלטותיה היו שרירותיות ובלתי סבירות.

בא-כוח המשיבה הכחיש האשמות אלה בתוקף וייחס דווקא למערערת ולמנהלה חוסר כנות וחוסר תום-לב.

כמו השופט קמא כך גם אנו לא שוכנענו מטענות המערערת, שהמשיבה התכוונה להתנכל למערערת ולהכשיל את הצלחת הפרויקט.

אין למערערת מענה של ממש לשתי תשובותיה בעניין זה של המשיבה:

ראשית, לא הייתה כל חובה על המשיבה לחתום על ההסכם או על הסכם אחר כלשהו עם המערערת; ושנית, לו הייתה המערערת מגיעה לידי הבנה עם מינהל מקרקעי ישראל בעניין גובה דמי החכירה, כי אז יש להניח, שההסכם היה מתבצע, והמלון היה נבנה.

אחרי ככלות הכול, תפקידה ומטרתה של המשיבה לעודד ולקדם בניית בתי- מלון באזור; למה איפוא תרצה להכשיל בזדון פרויקט, אשר לשם מימושו חתמה על הסכם עם היוזם?.6כדי לנטרל את ההנמקה הנ"ל וכדי להראות בכל זאת, שמנהלי המשיבה התכוונו להכשיל את מטרות המערערת, גם ביחס להקמת המלון וגם לגבי בניית המסעדה הצפה, הצביע בא-כוח המערערת במיוחד על פרוטוקול של ישיבת מועצת המנהלים של המשיבה מיום .22.4.74

עולה מהפרוטוקול האמור, כי במהלך הדיון באותה ישיבה אמר אחד המנהלים, מר קדם, בין היתר, את הדברים הבאים:

" ... המסעדה באגם לא אושרה. בהתאם לסעיף 14קיימת החלטה שהמסעדה מאושרת אך ורק באם היא חלק מהמלון".

על כך הגיב מי שאז היה יושב-ראש מועצת המנהלים של המשיבה, מר שומכר, לאמור:

"עלינו למצוא כל דרך אפשרית למנוע את כניסתו של גב-אי לשטח. למעשה רוצה האיש להקים מסעדה ולא מלון ובמידה והוא לא מתחיל


לבנות את המלון כל עוד לא קיבל רשיון למסעדה יחלוף הזמן העומד לרשותו ויפוג תוקף ההסכם".

השופט המלומד לא מוכן היה להסיק מסקנות מרחיקות לכת מחליפת דברים זו.

בית המשפט קבע, כי היה למשיבה חשד, שהמערערת "דוחפת אותה לתוך מלכודת ע"י בנית המסעדה וזניחת בניתו של בית המלון". דבר זה רצתה המשיבה למנוע בכל מחיר, שכן ראתה בבניית המלון תנאי קודם להקמת המסעדה.

ואמנם הודיעה המשיבה למערערת מפורשות, שהיא החליטה לדון בעניין המסעדה ובטיוטת ההסכם המתייחסת אליה, רק לאחר שהמערערת תקיים את הוראות ההסכם הקודם שנחתם עמה בעניין הקמת המלון בחוף הצפוני של אילת ותחתום על הסכם מתאים עם מינהל מקרקעי ישראל.

קביעתו של השופט, כי בשל אי-קיום ההסכם בעניין המלון טרם הגיע המועד לחתימה על התוספת להסכם ביחס למסעדה, נראית לי נכונה.

זאת ועוד. אפילו התעוררו בשלב מסוים אצל חלק ממנהלי המשיבה חרדות ביחס לכוונות המערערת ובדבר רצונה ויכולתה למלא את המשימה על-פי המתכונת המקורית על כל הנובע מכך, הרי עדיין אין בכך, לאור העובדות שפורטו לעיל, כדי לבסס את הטענה, שהמשיבה הפרה את ההסכם או שהכשילה אותו בזדון.

.7כאמור, לא הצטמצמו טענות הצדדים לנקודות הספציפיות, שהוזכרו על- ידיי עד כה.

הצדדים הרחיבו את הדיבור, בין השאר, על היכולת הכלכלית של המערערת ועל השאלה, על-פי כמה כוכבים היה על המלון להיות מדורג.

אין לומר, שנקודות אלה היו נטולות כל רלוואנטיות למשפט, שכן היה בהן כדי לעזור לבית המשפט להגיע למסקנות בדבר מניעי הצדדים ותום-לבם.


אך משהגעתי למסקנה, אחרי בחינת כל אותן נקודות, שהחלטת השופט קמא בדין יסודה, וכי אין באותן טענות, אף במשקלן המצטבר, כדי להפוך את הקערה על פיה, שוב איני רואה צורך או טעם בפירוט כל אותם נושאי מחלוקת.

.8הגיעה העת להרחיב את הדיבור על אותה פגישה בלשכת השר הורוביץ מיום 28.7.78, בה נדון פרויקט, עליו נסב הערעור, על-ידי נציגים רמי דרג.

כזכור, סבר השופט קמא, כי יש בסיכומים, אליהם הגיעו הצדדים באותו מפגש, כפי שנרשמו על-ידי עורך-דין הרצברג, היועץ המשפטי של משרד המסחר והתעשייה (מוצג ת/36), כדי למוטט את עילת תביעתה של המערערת, אף בנפרד מהנימוקים והראיות שפורטו לעיל.

נבחן את ההיבטים השונים, הקשורים במוצג ת/ 36הנ"ל, ואת הטענות, שנטענו לגביו.


.9קודם כול: מי השתתף באותו דיון? לכל הדעות, השתתפו בדיון שר המסחר והתעשייה וצמרת משרדו, לרבות היועץ המשפטי של המשרד מצד אחד, ומר גב-אי ועורך-דינו מר מ' כספי, שהוא גם בא-כוח המערערת, מצד שני.

אלא שלטענת בא-כוח המערערת לא הייתה המשיבה מיוצגת באותה פגישה, ועל-כן אין משום תוקף מחייב לדברים שסוכמו בעת דיון זה, ככל שמדובר ביחסים החוזיים שבין המערערת לבין המשיבה.

אין לקבל טענה זו, שכן השתתף בדיון מר עדי ניב, אשר כיהן אמנם בתור מנכ"ל החברה הממשלתית לתיירות, והוזכר בתואר זה בחומר הראיות, אך הוא מילא באותה עת גם את תפקיד יושב-ראש מועצת המנהלים של החברה המשיבה. לאור עובדהאחרונה זו, ובהתחשב בנושאים שסוכמו על-ידי הנוכחים, כפי שיפורטו להלן, אין ספק בלבי, שצדק השופט קמא בקבעו, ששני הצדדים למשפט זה אמנם היו מיוצגים בפגישה. מספר עדים, שהיו מהימנים על בית המשפט, גם העידו במפורש, כי כך סברו בשעתו.

אעיר עוד בהקשר זה, כי קל לתאר מההייתה תגובת המערערת ובא-כוחה המלומד, לו ניסתה המשיבה להתנער מאחריותה למה שסוכם באותו מפגש על סמך נימוק מעין זה.

.10להלן הנקודות החשובות לענייננו, אשר סוכמו בעת מפגש זה, על-פי הרשום ב-ת/36:

א) חברת ג'ייקוב קומפני תבנה מלון של ארבעה כוכבים בשטח שהוקצה לחברה על-ידי החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ (המשיבה).

ב) תחילת הבנייה תהא לא יאוחר מיום 1.4.79, ופתיחתו לקהל תהא לא יאוחר מיום .1.4.81

אם היוזם לא יתחיל בבנייה במועד, כאמור, תפקע זכותו על הקרקע, והחברה לפיתוח חוף אילת תראה עצמה משוחררת מהתחייבויותיה.

ג) סוכמונקודות מספר בדבר דמי הפיתוח, שעל החברה המערערת לשלם, ועל הסיוע שהיא תקבל ממוסדות ממשלתיים.

.11בגלל חשיבות הראיה האמורה, עשה בא-כוח המערערת מאמץ מרבי כדי לעורר ספק בעניין האותנטיות של המסמך ולגבי דיוק תוכנו.

יצוין, כי ביום 3.8.78שלח עורך-דין הרצברג מכתב אל בא-כוח המערערת, עורך-דין כספי (ת/35), אליו צורף העתק מהסיכום ת/36, וביקש את הסכמתו של עורך-דין כספי לאמור בסיכום, "על מנת שהאמור בו יצא מן הכוח אל הפועל".

התשובה מטעם המערערת ניתנה רק ביום 3.11.78, ובה נאמר, בין היתר:

" ... ומצאנו כי כמה מסעיפיו (של המוצג ת/ 36- ג' ב') לא תאמו את הסיכום עם הורוביץ."


השופט המלומד קבע, ללא היסוס, כי מקבל הוא את עדותו של מר הרצברג בדבר דיוק תוכנו של המוצג ת/.36

אין אני רואה עילה להתערבות מצדנו במימצאו של השופט קמא בנקודה עובדתית זו, ולא מצאתי כל ממש בטענות בא-כוח המערערת בנושא זה.

.12מהי המשמעות ומהי החשיבות של סיכום הפגישה - ת/ 36לצורך ההכרעה בערעור זה? א) נובע מהסיכום, שבסוף יולי 1978, כאשר המערערת הייתה כבר מודעת לכלהקשיים העומדים לפניה, בכל זאת התחייבה להתחיל בבניית המלון לא יאוחר מיום 1.4.79, והסכימה לוותר על כל זכויותיה כלפי המשיבה, אם יחול איחור בתחילת הבנייה.

ב) חשוב מזאת:

כפי שצוין בפיסקה 2(ט)(3) לעיל, טענה המערערת, שאף אם יש לראות משום הפרה יסודית של ההסכם באי-תחילת הבנייה של המלון במועד שנקבע, הרי אין תוקף להודעת ביטול ההסכם, ששלחה המשיבה למערערת ביום .15.4.79

זאת על סמך הוראות הסעיפים 7 ו-8לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970(להלן חוק התרופות), הקובעים את הפרוצדורה, שעל הנפגע מהפרת חוזה לנקוט כדי להביא לידי ביטול החוזה.

סעיף 7(א) לחוק התרופות קובע, כי "נפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית", אולם סעיף 8 מסייג זכות זאת בכך ש"ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה" (ההדגשה שלי - ג' ב').

אם הנפגע אינו מוסר את הודעת הביטול תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה, כי אז מאבד הוא את זכותו זו, והחוזה נשאר בתוקף, אך גם אז מותר לו לתת למפר ארכה למילוי החוזה, כאילו הייתה ההפרה לא יסודית (על-פי סעיף 7(ב) וסעיף 8 (סיפא) לחוק התרופות), ובמקרה של אי-מילוי נמשך של החוזה, יוכל לשלוח למפר הודעת ביטול תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה (ראה בעניין זה: ע"א 71/75 [1], בעמ' 657, ו-ע"א 464/81 [2]).

נתבונן עתה בעובדות המקרה שלפנינו:

אם אין תוקף מחייב להסכם הנכלל ב-ת/36, הרי יוצא, שהמערערת הפרה את ההסכם המקורי, כאשר לא החלה בבנייה עד יום 7.8.75(ראה פיסקה 2(ו')(5) לעיל), והמשיבה לא שלחה את הודעת הביטול תוך זמן סביר, שכן המתינה עד אמצע אפריל .1979

במקרה כזה יהיה משקל רב לטענת המערערת, לפיה אין הודעת הביטול תקפה מבחינה משפטית.


מאידך גיסא, אם נתנה למערערת ארכה למילוי החוזה, והיא לא החלה בביצוע החוזה תוך תקופת הארכה, אזי הודעת הביטול תופסת, בתנאי שניתנה תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה.

והנה, עינינו הרואות, כי ב-ת/ 36ניתנה למערערת ארכה עד יום 1.4.79, והודעת הביטול נשלחה ביום 15.4.79, היינו שבועיים אחרי שחלפה הארכה, שזוהי בוודאי תקופה סבירה.

אמנם לא נאמר ב-ת/ 36במפורש, שהמדובר הוא "במתן ארכה" לביצוע ההסכםהמקורי, ורק צוין תאריך חדש לתחילת הבנייה. אולם הלכה פסוקה היא, כי אין צורך ש"מתן הארכה" ייעשה על-פי פורמולה נוקשה ומדויקת, ודי שעובדת מתן הארכה תעלה מהעובדות המוכחות (ראה ע"א 207/76 [3], וכן ע"א 464/81 [2] הנ"ל). אין ספק, כי האמור ב-ת/ 36עונה, בנסיבות העניין, על קריטריון זה.

.13התוצאה מהאמור בפיסקאות 8- 12לעיל היא:

א) ת/ 36משקף נכונה את מה שסוכם בפגישה מיום .28.7.78

ב) הסיכום מחייב את שני הצדדים לערעור זה.

ג) ניתן להסיק מהמסמך ומהעובדות, שאינן שנויות במחלוקת, שהמערערת הפרה את ההסכם הפרה יסודית.

ד) עולה מהמסמך, שניתנה למערערת ארכה לביצוע ההסכם, ושהודעת ביטול ההסכם נשלחה על-ידי המשיבה תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה.

ה) ביטול ההסכם על-ידי המשיבה נעשה איפוא כדין.

.14על סמך כל הנימוקים הנ"ל הגעתי למסקנה, כי החלטת בית המשפט המחוזי הייתה נכונה, וכי ערעורזה דינו להידחות.

בהתחשב בכל הנסיבות הייתי מטיל על המערערת לשלם הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך-דין, בסך 000, 40שקל.

השופט מ' אלון: אני מסכים.

השופט יהודה כהן: אני מסכים.

5129371

54678313

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך. ניתן היום, ט' באלול תשמ"ג (18.8.83).

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...