צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

ברע (ת"א) 2411/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רינה מיכאלי

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד"


 

בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו ברע002411/02

בפני כבוד השופט דן ארבל תאריך: 12/06/03

המבקש: בנק לאומי לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ברוכשטיין ואח'
מרח' נחלת בנימין 75, תל-אביב 65154
טל' 5609455 –03 פקס 5609450-03

נגד

המשיבה: רינה מיכאלי
ע"י ב"כ עוה"ד י. שרף ואח'
מרחוב דיזינגוף 50, תל- אביב
מגדל על דיזינגוף (קומה 22)
טל: 5287777-03 פקס: 5287778-03

מיני-רציו:


דיון אזרחי – ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד לפני כעשרים שנה
בימ"ש השלום נענה לבקשת המשיבה וביטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד בשנת 1980 "ביטול מחובת הצדק", לאחר שקיבל את טענתה, כי כתב התביעה וההזמנה לדין לא הומצאו לה כדין וכי לאור הזמן הרב שחלף, בוער התיק ולא ניתן לבדוק האם היה אישור מסירה כדין. ביהמ"ש קיבל את הערעור וביטל את ההחלטה.
הלכה היא, כי פס"ד שניתן במעמד צד הוא פגום אם לא הומצאה כדין הזמנה לבעל הדין, והוא יבוטל בעילת חובת הצדק, ללא שיקול דעת לביהמ"ש. אך כאשר הומצאה ההזמנה כדין, נתון הביטול לשיקול דעת ביהמ"ש וייבחנו סיבת ההיעדרות מהדיון וסיכויי ההצלחה בערעור. בצד המשקל הרב הניתן לזכות בעל הדין למיצוי יומו בביהמ"ש, שהיא זכות בעלת אופי חוקתי, מוטל על מבקש הביטול נטל השכנוע להראות, כי לא החמיץ את זכות הגישה וכי ישנה ממשות עניינית בבירור התביעה נגדו, תוך התייחסות לקו הגנתו.
על פי התקנות, המועד הקבוע להגשת בקשה לביטול הוא 30 יום מיום המצאת פסה"ד. במקרה זה, הציג המערער מסמך משנת 80' הנחזה להיות אישור מסירה, אך הוא אינו חתום ואינו ברור. למרות זאת הוכח, כי פסה"ד הומצא למשיבה בשנת 2001, ולא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול.
הטענה, כי הפגם נפל כבר במועד ההמצאה הראשון ולפיכך יש לבטל את פסה"ד ללא שיקול דעת, נדחתה: גם בקשה לביטול בעילת הצדק יש להגיש תוך 30 יום ובכל מקרה, בטרם מאבד ביהמ"ש את שיקול דעתו, על המבקש להוכיח כי אכן נפל פגם בהמצאה. המבקש אינו רשאי להניח מראש, כי ייקבע שפסה"ד בטל ולכן אין הוא כפוף להוראות סדרי הדין מלכתחילה.
בנוסף, המשיבה היתה מודעת לפתיחת הליכי הוצאה לפועל בשנת 89'. מן הפסיקה עולה, כי יש להעדיף את מועד הידיעה על פני מועד ההמצאה, ומניין הימים להגשת בקשת הביטול יחל כבר במועד הידיעה.
בימ"ש השלום קיבל את בקשת הביטול על סמך אמונו בעדותו היחידה של המשיבה. ביהמ"ש לא נימק בהחלטתו מדוע בחר להסתמך על עדות יחידה של בעל דין, אף שקבע, כי לא נראה שכל פרטי המקרה זכורים למשיבה. אין די בהנמקה, כי האמין לה. לפיכך, בוטלה החלטתו ופסה"ד המקורי משנת 80' עומד על כנו.

החלטה


בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל- אביב (מפי כבוד השופט ע. אזר) מיום 23.07.02, לפיה קיבל בית המשפט קמא את בקשת המשיבה והורה על ביטול פסק הדין אשר ניתן כנגדה ביום 08.07.1980.

ואלה עובדות המקרה הנוגעות לבקשה שבפני:
עסקינן בתביעה כספית אשר הוגשה על ידי המבקש בסדר דין מקוצר נגד המשיבה בתחילת שנת 1980 בגין חוב בחשבונה של המשיבה אצל המבקש. (להלן: "התביעה"). המשיבה לא הגישה בקשת רשות להתגונן מטעמה וביום 08.07.1980, ניתן פסק הדין במעמד צד אחד, בהיעדר הגנה.
ביום 21.07.1980, נפתח תיק הוצאה לפועל בגין פסק הדין. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, מונה ב"כ הבנק ככונס נכסים על דירת המשיבה וניתן צו פינוי ליום 07.04.02. ביום 05.04.02, הוגשה מטעם המשיבה, בקשה לביטול פסק דין, שיחזור תיק ועיכוב הליכי הוצאה לפועל.
טענתה העיקרית של המשיבה בבקשה הייתה, כי יש לבטל את פסק הדין מיום 08.07.1980, "ביטול מחובת הצדק" הואיל וכתב התביעה וההזמנה לדין לא הומצאו לידיה כדין.
בשל חלוף הזמן הרב שעבר מאז הגשת התביעה ועד הגשת הבקשה בוער תיק התביעה ולא ניתן היה לשחזרו. עקב כך, לא ניתן היה לדעת האם היה אישור מסירה כדין בתיק, אם לאו.
ביום 23.07.02, ניתנה ההחלטה, אשר במסגרתה, קיבל כב' הש' אזר את גרסת המשיבה במלואה, ולפיה, בוטל פסק הדין.

על החלטה זו של בית משפט קמא הניחה בפני המבקשת בקשת רשות ערעור זו.
החלטתי לדון בבקשה כבערעור גופו וזאת מן הנימוקים הבאים:

במסגרת בקשת רשות הערעור טענה המבקשת כי שגה בית המשפט קמא משלא נתן משקל לאי העמידה בזמנים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן- תקנות סדר הדין), הרלוונטים לעניין הגשת הבקשה.
לטענתה מקריאת התקנות הרלוונטיות עולה, כי המועד הקבוע להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד הוא 30 יום מיום המצאת פסק הדין ולפיכך, קיימת נפקות רבה למועד בו קיבלה המשיבה את פסק הדין לידיה.
המבקשת מוסיפה וטוענת כי גם אם טענתה של המשיבה כי לא קיבלה את פסק הדין בשנת 1980 נכונה היא, הרי שאף לגרסתה הומצא לה פסק הדין בשנת 2001, ו- 30 הימים הקבועים בתקנות לצורך הגשת הבקשה לביטול חלפו היות והבקשה הוגשה ביום 05.04.02, ולא הוגשה בקשה להארכת מועד לעניין זה.
עוד טוענת המבקשת כי טעה בית המשפט קמא משהעביר למעשה את נטל הראיה להוכיח את אי המצאת כתב התביעה וההזמנה על כתפי המבקשת.
המבקשת מוסיפה וטוענת כי על פי ההלכה והתקנות מלאכת המצאת כתב התביעה אינה מוטלת על התובע כי אם על בית המשפט, וחזקה כי בית המשפט פעל בהתאם לתקנות כל עוד אין ראיה אחרת.
במצב דברים שכזה, על המשיבה מוטל נטל הראיה להוכיח טענתה בדבר אי המצאה כדין.

כמו כן, טוענת המבקשת כי אין בגרסתה של המשיבה בכדי להרים את נטל הראיה המוטל עליה, היות וגרסתה נשענת על טענה סתמית, אשר אינה נתמכת בראיות ומבוססת על זכרונה כביכול את האירוע שהתרחש (או שלא התרחש).
לשיטתה היה על המשיבה להראות, ולא רק על דרך השלילה, כי על פי מאזן ההסתברויות, רב הסיכוי שלא קיבלה את המסמכים הנדונים, על פני הסיכוי שאלו נתקבלו אצלה.

לטענתה שגה בית המשפט קמא משהסיק מ"שלילה כפולה" (אי זכרונה של המשיבה לגבי אי קבלת המסמכים הנדונים) ממצא פוזיטיבי חד משמעי, לפיו היא זוכרת כי לא נמסרו לה המסמכים.
לבסוף טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא משלא נימק החלטתו אשר התבססה על עדותה היחידה של המשיבה. לטענתה בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א- 1971, חובה על בית המשפט אשר מתבסס על עדות יחידה לנמק ולהסביר החלטתו, וליתן טעם אמיתי מדוע בחר להסתפק בעדות יחידה זו.

אדון בטענות אחת לאחת:

הלכה היא כי כאשר פסק דין שניתן במעמד צד אחד פגום, והפגם נובע מהיעדר המצאה כדין למבקש, יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה.
הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק הדין. ביטול שכזה נעשה "מתוך חובת הצדק". "פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה…רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק ex debito justitiae. פסק דין כזה פגום הנהו, ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה".
(ראה לעניין זה את ספרו של הנשיא אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 282).

ויפים לעניין זה גם דבריו של הש' מצא בע"א 5000/92 - יהושע בן-ציון נ' אוריאל גורני ואח', פ"ד מח(1), בעמ' 835-836 אשר קבע שם לאמור:

"שתיים הן, כידוע, העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. מקום בו החליט בית המשפט בהיעדרו של מבקש הביטול אף שלא היה רשאי להחליט בהיעדרו, כגון שהמבקש לא הוזמן, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. הפגם שנפל בהליך, בשל מתן ההחלטה במעמד צד אחד, מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה; ובכגון דא אין בית המשפט רשאי לשקול אם ההחלטה שניתנה הינה נכונה, לגופו של עניין, אם לאו….
שונים פני הדברים מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהיעדרו של המבקש לא נפל פגם, כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן. במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט; ובבואו להפעיל את שיקול-דעתו, אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם - ובעיקר - אם, לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה…".

וכן דבריה של הש' פרוקצ'יה ברע"א 8864/99 - ליאת אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח , תק-על 2000
(3), בעמ' 2133 אשר קבעה שם לאמור:

"כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את "יומו בבית המשפט". מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון.
מכאן משתמעת התוצאה כי מקום שבעל דין נעדר מדיון עקב כך שלא הוזמן אליו, או שבשל תקלה אחרת הוא מוזמן לדיון בהליך מסוים, אליו הוא נערך, ומתברר כי עקב טעות שוררת הנחה שגויה בקרב מי מבעלי הדין ואולי אף בית המשפט כי מדובר בהליך אחר אשר אליו לא התכונן בעל הדין ואשר בהקשר אליו לא מיצה את ראיותיו וטיעוניו, כי אז נגוע אותו הליך בפגם דיוני שורשי המצדיק את ביטולו ואת פתיחתו מחדש לצורך ניהולו בצורה תקינה. מבחינה זו קימת אנלוגיה בין מצב בו בעל דין לא הוזמן כלל לדיון שנתקיים בהעדרו לבין מצב בו הוא הוזמן והופיע לדיון מתוך הנחה כנה ובתום לב כי מדובר בדיון שמסגרתו, טיבו ומטרתו הינם שונים מכפי שהובן על ידי הערכאה השיפוטית הדנה, ואולי אף על ידי בעל הדין האחר".

עיננו הרואות כי שתיים הן העילות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד; ביטול מתוך חובת הצדק וביטול עפ"י שיקול דעתו של בית המשפט. כאשר ניתנה החלטה בהיעדרו של מבקש הביטול משום שהאחרון לא הוזמן או שהמסירה לא היתה כדין, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. עצם הפגם שנפל בהליך מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה, ולבית המשפט אין במקרה זה שיקול דעת שלא לבטל את ההחלטה.

שונים הם פני הדברים כאשר מתבקש בית המשפט לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, כאשר המבקש הוזמן כדין אך לא הופיע. במצב דברים שכזה נתון הביטול לשיקול דעתו של בית המשפט, ובבואו להפעיל שיקול דעת זה, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק את סיבת היעדרותו של המבקש מהדיון, אלא גם ובעיקר את סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין.

ההתייחסות להליך ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד נעשית על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט.
בצד המשקל הרב הניתן לזכותו של בעל דין למיצוי יומו בבית המשפט, בבחינת זכות בעלת אופי חוקתי, מוטל על מבקש הביטול נטל השכנוע להראות כי לא החמיץ את זכות הגישה לבית המשפט וכי ישנה ממשות עניינית בבירור התביעה נגדו בהתייחס למשקל קו ההגנה שהוא עומד להעלות. (ראה לעניין זה רע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון ואח', תק – על,2001(1) בעמ' 1121).

הדרך לביטול החלטה ואו לחילופין פסק דין קבועה בתקנות 201 ו- 214 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984:

201. "ביטול החלטה על פי צד אחד":

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".

214. "ביטול פסק הדין" :

"(א) ניתן פסק דין לפי פרק זה באין בקשת רשות להתגונן, או בשל החלטה לדחות בקשת רשות להתגונן שניתנה על פי צד אחד או שניתנה בשל אי התייצבות מצהיר, והגיש בעל הדין שנגדו ניתן פסק הדין בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצא לו פסק הדין, רשאי בית המשפט או הרשם לבטל את פסק הדין לפי הוראות תקנה 201.
(ב) ביטל בית המשפט או הרשם פסק דין כאמור בתקנת משנה (א), רשאי הוא ליתן לנתבע רשות להתגונן בתנאים שייראו לו". (ההדגשות אינן במקור).

מן האמור בתקנות לעיל עולה בבירור, כי המועד הקבוע להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, הן מתוך חובת הצדק והן מתוך שיקול דעת בית המשפט, הינו 30 יום מיום המצאת פסק הדין למבקש.
יוצא אפוא, כי מקום שימצא בית המשפט כי פסק הדין ניתן שלא כהלכה, היינו ההמצאה לא נעשתה כדין, יבוטל פסק הדין מחובת הצדק מבלי שיהא צורך להדרש לטיב ההגנה של המבקש ולסיכויי הצלחתו, שהרי המשמעות לכך שלא היתה המצאה כדיו הינה כי פסק הדין "פגום".
אולם, על המבקש ביטול פסק הדין מחובת הצדק, להגיש בקשתו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידיו, ולהוכיח כי אכן נפל פגם בהמצאת כתב התביעה.

במקרה דנן, הציג ב"כ המבקש במסגרת הדיון, מסמך מיום 18.09.80, אשר נחזה להיות אישור מסירה שנעשה בידי פקיד מסירה של בית המשפט במסגרת תיק ההוצאה לפועל. לכאורה נראה כי המדובר בהמצאת פסק הדין, ואולם המסמך אינו ברור ואינו חתום ולא ניתן להבין ממנו אם אכן נמסר למשיבה פסק הדין אם לאו.

גם אם נקבל את טענת המשיבה כי לא ניתן להסתמך על מסמך שכזה, וכי הוא אינו מעיד כי המשיבה אכן קיבלה את פסק הדין ביום 18.09.80, לא תועיל טענה זו למשיבה, משום שאף לפי גרסתה קיבלה המשיבה את פסק הדין עוד בשנת 2001, כאשר הייתה מיוצגת ע"י עורך דין. ומשכך, חלפו 30 הימים הקבועים בתקנות לצורך הגשת הבקשה היות ובקשת המשיבה הוגשה רק ביום 05.04.02, ולא הוגשה בקשה להארכת מועד.
גם טענתה של המשיבה כי מועד המצאת פסק הדין איננו רלוונטי לעניינה היות וכאמור הפגם נפל בהמצאת כתב התביעה וההזמנה לדין ולפיכך, חובת הביטול הינה תוצאה מתבקשת ללא כל שיקול דעת, איננה מקובלת עלי.
אומנם נכונה הטענה כי כאשר ניתן פסק דין שלא בפני הנתבע, כשלא הוכח שהנתבע אומנם הוזמן כדין, חייב בית המשפט לבטל פסק דין שכזה מתוך חובת הצדק, ואין לו בכגון דא כל שיקול דעת, אולם ע"מ לבטל פסק דין שכזה, יש לדרוש את ביטולו, ודרישה שכזו יש להפנות לבית המשפט תוך שלושים ימים מיום שהומצאה למבקש ההחלטה. אומנם אין לבית המשפט שיקול דעת כאשר צד מוכיח כי לא הומצאה לו ההזמנה וכתב התביעה, אך אין המדובר בהליך אוטומטי לגמרי. בית המשפט שומע את הצדדים בהליך, בוחן את העובדות המוצגות לו, ואם הוא אכן משתכנע כי הנתבע לא קיבל הזמנה לדין, כי אז ורק בשלב זה אין לו שיקול דעת בעניין ולפי ההלכה עליו לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. ראוי לזכור כי על מבקש הבקשה לביטול פסק דין מחובת הצדק להוכיח כי אכן נפל פגם בהמצאת כתב התביעה בטרם "מאבד" בית המשפט את שיקול דעתו בכל הקשור לביטול פסק דין שכזה.
לפיכך, סבור אנוכי כי מועד המצאת פסק הדין למשיבה רלוונטי, וטענתה של המשיבה כי אין חשיבות למועד זה משום שמדובר במסירה של מסמך חסר כל תוקף ונפקות שניתן בחוסר סמכות, דינה להידחות.
בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי וההלכה הפסוקה, על בעל דין המבקש לבטל פסק דין שניתן על פי צד אחד או שלא בנוכחותו, להגיש בקשה לביטולו, בהתאם למועדים הקבועים בחוק. העובדה כי יכול שבסופו של הליך יקבע כי פסק הדין חסר כל תוקף ונפקות איננה פוגעת בדרישה הקבועה בתקנה 201 לעיל. גם אם פסק הדין חסר תוקף עדיין יש מקום לפנות לבית המשפט ולהוכיח כי אכן לא הומצאה ההמצאה כדין וכי מחובת הצדק לבטל את פסק הדין. בעל הדין אינו רשאי להניח את המבוקש, קרי, אין הוא יכול להתעלם מהוראות סדרי הדין ולהניח מראש כי בסופו של יום ייקבע כי פסק הדין בטל מעיקרו ולכן ממילא אין הוא כפוף לתחולת התקנה מלכתחילה. אומנם בדרך כלל יבטלו בתי משפט פסק דין שניתן כשאר לא בוצעה ההמצאה, אך בית המשפט יערוך בירור תחילה והדבר איננו אוטומטי לחלוטין.
קבלת טענת המשיבה כי כאשר מדובר בביטול מחובת הצדק אין רלוונטיות למועד הגשת הבקשה,

כמוה כקביעה כי המועד שנקבע בתקנות מיותר, ולכאורה ניתן לקבל בקשה לביטול פסק דין גם לאחר שנים רבות מיום שנודע לנתבע על מתן פסק הדין כנגדו.

יפים לעניין זה דבריו של הרשם ע' שחם ברע"א 7034/00 - ציון צדקה נ' זאב וייל ו-4 אח' , תק-על 2001(3), בעמ' 370 אשר קבע שם לאמור:

"…נראה לי כי המסלול הרלוונטי הוא מסלול הביטול מחובת הצדק. ער אני לכך, כי בדרך כלל בוטלו החלטות שיפוטיות מחמת חובת הצדק כאשר בעל דין לא הוזמן כדין לבית המשפט ….
ברם, אין בכך כדי למצות את הכלל האמור. בהתאם לכך קבע השופט זוסמן, כי ביטול החלטה מחמת חובת הצדק מבוסס על השיקול לפיו "בידי כל אדם קנויה הזכות שלא ינתן נגדו פסק-דין אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה." (ההדגשות אינן במקור).

ברוח זו ציין גם כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית, ירושלים, התשנ"ט בעמודים 203 ו- 204 כי:

"גם בהעדר הוראה מפורשת בדין, מוסמך בית המשפט, ולפעמים אפילו חייב הוא, לבטל פסק דין שניתן על פי צד אחד והוא - על יסוד סמכותו הטבועה של בית המשפט. משהפכה כיום זכות הגישה למערכת השיפוטית לענין חוקתי, יש לבחון את שיקול דעתו של בית המשפט בסוגיה שלפנינו גם מהבחינה הזו... מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין הזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית המשפט לבטל את הפסק בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל העדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים את ביטול הפסק...".

יתרה מזאת, במקרה דנן, ניתנה ביום 04.04.89, החלטה ע"י רשמת הוצאה לפועל (אשר כנראה מתייחסת לבקשה לביטול פסק דין אשר הוגשה מטעם המשיבה) ובה היא מורה למבקשת כדלקמן:

"1. הבקשה לביטול פסה"ד שניתן ביום 1/7/80 בת.א. 9621/80 תוגש לבית המשפט המוסמך שנתן את פסה"ד הנ"ל בצרוף בקשה מנומקת להארכת מועד כקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי…".

מן האמור לעיל עולה כי עוד בשנת 1989 הומצא למשיבה פסק הדין והיא ביקשה לבטלו. עוד עולה מהאמור לעיל, כי כבר במועד זה חלף המועד הקבוע בתקנות והיה על המשיבה להגיש בקשה להארכת מועד.
המשיבה הייתה מודעת עוד בשנת 1989 כי ניתן נגדה פסק דין וכי החלו בהליכי הוצל"פ בגין אותו פסק דין, אף על פי כן לא הוגשה בקשה להארכת מועד והבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ללא ספק זמן רב לאחר שעבר המועד הקבוע בתקנות.

ראה לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא ברק ברע"א 1113/97 - מוחמד אסמאעיל נ' חוסין סלימאן ואח', תק-על 97(2), בעמ' 60 אשר קבע שם לאמור:

"...ראשית, לעניין טענתו של המבקש כי מניין הימים להגשת הערעור התחיל רק ביום בו פסק הדין הומצא לו בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984- (להלן: "התקנות"). אין מחלוקת כי פסק הדין היה בידי המבקש עוד לפני שהוא הומצא לו בדרך הקבועה בתקנות. המבקש עשה שימוש בפסק הדין כבר אז. הוא הגיש בקשה לבית משפט השלום להחזרת הערבות והתחייב לבצע את פסק הדין. הוא הגיש בקשה לבית משפט זה מכוח פקודת ביזיון בית המשפט וצירף אליה עותק מפסק הדין. הדין הוא כי יש להעדיף את מועד "הידיעה" על פני מועד "ההמצאה ". על פי אותה פסיקה משהמבקש הודה בכך שפסק הדין נמסר לידיו והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שמניין הימים להגשת הערעור התחיל כבר במועד "הידיעה". (ההדגשה אינה במקור).

אומנם ברע"א 1113/97 לעיל, מדובר בהגשת ערעור על פסק דין ולא בבקשה לביטול פסק דין, אך ניתן לגזור אנלוגיה שווה למקרה שבפנינו. הרעיון העומד בבסיסו של פסק הדין הינו כי יש להעדיף את מועד ה'ידיעה' על פני מועד 'ההמצאה' וכי מניין הימים להגשת בקשת ערעור ובמקרה דנן ביטול יחל כבר במועד הידיעה.
לפיכך, משידעה המשיבה על קיומו של פסק הדין לכל המאוחר בשנת 2001, היה עליה כבר אז להגיש בקשה לביטול פסק הדין, במיוחד לאור העובדה כי הייתה מיוצגת ולא להמתין עד לשנת 2002. משלא פעלה כך, היה עליה להגיש בקשה להארכת מועד.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקש ויתר על טענתו לעניין אי העמידה במועדים הנדרשים עפ"י התקנות, היות וחקר אותה על עצם המסירה.
הנני סבור כי גם דין טענה זו להידחות, מהטעם כי המבקש כלל טענה זאת בסעיף 11 (ג) לסיכומיו, ולפיכך אין לדידי ויתור על 30 היום שבהם על צד להגיש בקשה לביטול פסק דין. אם חלף מועד זה, על צד המבקש ביטול פסק דין בתום 30 יום להגיש בקשה להארכת מועד, והיה על בית המשפט ליתן דעתו גם בעניין זה.
נקודה נוספת אשר יש לתת עליה את הדעת, הינה חזקת התקינות.
כלל ידוע הוא, כי מלאכת המצאת כתב התביעה מוטלת על בית המשפט ולא על התובע. ההנחה היא, כי בית המשפט פועל בהתאם לתקנות, ועל צד אשר טוען כי לא בוצעה לו ההמצאה כדין, מוטל נטל הראיה להוכיח טענתו בדבר אי ההמצאה כדין.

ראה לעניין זה דבריו של י. זוסמן בספרו "סדרי הדין האזרחי", מהדורה חמישית, בעמ' 210 אשר קבע שם לאמור:

"מלאכת ההמצאה של כתב התביעה אינה מוטלת על התובע, אלא על בית המשפט, וכל עוד אין תחליף המצאה כאמור בתקנה 498, או בהמצאה מחוץ לתחום השיפוט, אין התובע חייב לעשות יותר מאשר להגיש לבית המשפט את המסמכים הדרושים לשם מסירה, ולשלם את האגרה. חובת ההמצאה מוטלת על בית המשפט". (ההדגשה אינה במקור).

במקרה דנן, טענה המשיבה כי זכור לה שכתב התביעה וההזמנה לדין לא הומצאו לידיה, שאם לא כן הייתה פונה לעו"ד.
על מתדיין המבקש לטעון כי לא קיבל את כתב התביעה להראות, לא רק על דרך השלילה, כי על פי מאזן ההסתברויות, רב הסיכוי שלא קיבל את המסמכים הנדונים, על פני הסיכוי שאלו נתקבלו אצלו כדין.
המשיבה היא אשר מבקשת להראות כי לא בוצעה המצאה כדין ועליה להביא ראיות אובייקטיביות לסתירת החזקה לפיה פעל בית המשפט על פי התקנות. אמירתה כי היא אינה זוכרת אם קיבלה את המסמכים הנדונים אם לאו, אין בה כדי לסתור את חזקת התקינות.

ראה לעניין זה דבריו של הש' לנדוי בע"א 374/65 עצאלה נ' צלאח, פ"ד כ (2), 172 עמ' 173 שם נקבע:

"מר סלוצקי, בא כוח המערער, טוען שלא מן הדין היה לבטל את פסק הדין הראשון וכן הוא קובל שבית המשפט המחוזי לא מילא אחרי הוראות התקנה 22 של תקנות סידור זכות הקנין בקרקעות (סדרי דין), תשכ"א – 1961, המחייבת את בית המשפט למסור העתק מבקשה לבטל החלטה, שניתנה בהעדר הצד, לכל אדם שזכותו עלולה להיפגע על – ידי ביטול ההחלטה. לטענתו לא קיבל מרשו העתק מבקשת המשיב לביטול פסק – הדין הראשון. אך זוהי טענה סתם, שאין לה יסוד בראיה כלשהי. ההנחה היא שבית המשפט פעל בהתאם לתקנות ושהמערער קיבל את העתק הבקשה יחד עם ההזמנה לישיבה ביום 7.6.61, בה התבררה הבקשה. בפרוטוקול אין כל סימן לכך שבהופיעו לאותה ישיבה לא ידע המערער מה טיב הבקשה העומדת להתברר". (ההדגשה אינה במקור).

עיננו הרואות, כי קיימת הנחה שבית המשפט פועל בהתאם לתקנות, ועל בעל דין אשר טוען אחרת לתמוך טענותיו בראיות ממשיות ולא בראיות סתמיות.
במקרה דנא, נשענה טענתה של המשיבה על טענה יחידה והיא, שהיא זוכרת שלא קיבלה את ההזמנה לדין ואת כתב התביעה. טענתה זו אינה נתמכת בראיה כלשהי, אלא מבוססת אך ורק על זכרונה בדבר אירוע שכביכול לא התרחש לפני 22 שנה. לגרסתה, זכור לה שכתב התביעה וההזמנה לדין לא הומצאו לידיה, שאם לא כן, הייתה פונה לעו"ד.
טענה זו אינה מרימה את נטל ההוכחה המוטל על בעל דין אשר בא לסתור את חזקת התקינות.
יתרה מזאת, החלטתו של בית המשפט קמא מתבססת על עדותה היחידה של המשיבה, אשר אינה נתמכת בראיות חיצוניות, ובהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1971, על בית המשפט ליתן טעם אמיתי מדוע הכריע על סמך עדות יחידה.

סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 קובע כדלקמן:

54. הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי :

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:
(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין".

וכן ראה לעניין זה ע"א 2119/94 - צפורה לנדאו נ' ברוך וין , פ"ד מט(2), בעמ' 88-89 שם נקבע:

"בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות (נ"ח), לא יפסוק בית המשפט בהליך אזרחי, בנסיבות המפורטות בגוף הסעיף, על פי עדותו של עד יחיד, אלא אם יתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפק בעדות יחידה; ובין יתר הנסיבות האמורות, מצויות גם אלו: כאשר העדות היחידה היא עדותו של בעל דין [ס"ק (2)]; או כאשר המדובר בתובענה נגד עזבון [ס"ק (4)]".

במקרה דנן, חלה חובת ההנמקה, בשל כך שמדובר בעדות יחידה של בעל דין.
בית המשפט קמא לא נימק בהחלטתו מדוע שוכנע כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובת המשיבה, ומדוע בחר לקבל את מלוא גירסת המשיבה. הנמקתו היחידה הייתה כי הוא מאמין לגירסת המשיבה, על אף שקבע כי לא נראה שכל פרטי המקרה חרוטים בזיכרונה של המשיבה, אך בשל חלוף הזמן הרב שעבר (22 שנה), ספק אם כל אדם אחר היה מסוגל לזכור לפרטי פרטים את כל המסמכים שקיבל והגיש במהלך פרק זמן זה.
סיכומו של דבר:
לאחר בחינת נסיבות המקרה, כמו העובדה שניתן פסק דין 22 שנים בטרם נתבקש ביטולו, וכן לאור העובדה כי ננקטו הליכי הוצאה לפועל נגד המשיבה אשר לגביהם לכאורה עולה הרושם כי המשיבה הייתה מודעת להם ואף הגישה בקשה לביטול פסק דין, ולאור העובדה כי בשנת 2001 לכל המאוחר היה בידי המשיבה פסק הדין, והיא לא הגישה בקשה לביטולו מיד ואף לא הגישה בקשה להארכת מועד, סבור אנוכי כי המקרה שבפני אינו המקרה שבו נמנעה מהמבקשת זכותה הבסיסית לקיום הליכים כדין.
ראוי לזכור כי תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד. במקרה דנן, יש לערוך איזון אינטרסים בין זכותה של המשיבה להליך הוגן בו תוצגנה כל טענותיה, לבין זכותו של המבקש להביא לסיום ההליכים המשפטיים אשר אותם הוא מנהל משנת 1980.
כפי שקבעתי לעיל, אינני סבור כי במקרה דנא, נמנעה מהמבקשת זכותה הבסיסית לקיום דיון בעניינה. המבקשת ידעה על קיומו של פסק הדין לכל המאוחר ב- 2001 ואולי אף קודם, ואם סברה כי פסק הדין ניתן שלא כדין, היה עליה להגיש בקשה לביטולו במועד, או לכל הפחות לצרף לבקשתה הנוכחית בקשה להארכת מועד, והיה על בית המשפט קמא ליתן דעתו לעניין זה.
לפיכך, סבור אנוכי כי טעה בית המשפט קמא משקבע כי יש לבטל את פסק הדין שניתן ביום 08.07.80 מתוך חובת הצדק. היה על בית המשפט להביא במסגרת שיקוליו גם את האינטרסים של המבקש, אשר מנהל הליכים כנגד המשיבה משנת 1980, ואשר זכאי לראות את סופם.
אשר על כן, ולאור האמור לעיל, דין הערעור להתקבל. פסק הדין משנת 1980 יוותר על כנו. החלטת בית המשפט קמא מבוטלת בזה.
המשיבה תשלם למבקש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ + מע"מ.

ניתן והודע ביום ______________

בנוכחות: ________________

5129371
54678313
________________

דן ארבל 54678313-2411/02
דן ארבל, שופט
בית המשפט המחוזי
בתל – אביב
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×
 
מאמרים קשורים שפרסמנו ואולי יעניינו אותך: