צור קשר

  • מאמרים הוצאה לפועל ופשיטת רגל

  • 1

בשפ 6292/00 מנשה חורי נ' מדינת ישראל

1 1 1 1 1 (0 Votes)

בקשות שונות פלילי 00 / 6292

מנשה חורי
נגד
מדינת ישראל
בבית-המשפט העליון
[25.9.2000]
לפני הרשם ב' אוקון

המבקש הגיש עתירה לדיון נוסף בפסק-דין פלילי לאחר חלוף פרק הזמן בן חמישה-עשר הימים, שנקבע בתקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984. מזכירות בית-המשפט סירבה לקבל את העתירה. מכאן הבקשה למתן ארכה, שבה טוען המבקש כי במניין התקופה להגשת העתירה אין למנות את ימי הפגרה, וכי זו הייתה גם עמדת המשיבה, כפי שהתבארה לו על-פי פנייה אליה.

בית-המשפט העליון פסק:
(1) הכלל הנוהג הוא שימי הפגרה אינם עוצרים את מירוץ הזמן, ככל שהדבר נוגע לעתירות לדיון נוסף. כלל זה חל גם על בקשות שביסודן פסק-דין בהליך פלילי (525ו).
(2) סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. ייתכן לסבור שהתעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות-יתר, במקום שבו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. לעניין זה, השיקול של זכויות הנאשם, בין שהוא אליל ובין שהוא הסבר של ממש, הוא עדיין המרשם היחיד: יש לאפשר לזכויות לעשות את שלהן, בלא להערים מכשולים דיוניים שאין מאחוריהם אינטרס ממשי (526ז).
(3) במקרה דנן המבקש זכאי להארכת מועד. זכותו מבוססת על העובדה שטעותו בעניין המועדים מצדיקה מתן ארכה. המבקש התייעץ עם המשיבה, ולא הוכחש כי זו נקטה עמדה, שלפיה הפגרה אינה באה במניין הימים. טעות המבקש אינה פרי טעות המשיבה. המבקש היה מאחר בהגשת הבקשה בכל מקרה. אך אם המשיבה הייתה באותה דעה מוטעית, ממילא לא התגבשה אצלה "מעין חסינות", שעליה נועדה להגן אותה הקפדה על מועדים (526א, 527ב – ה).
(4) הגבלת זכות המבקש עתה תהיה תעתוע חסר היגיון, שמקורו בטעות שאינה מעלה או מורידה. במקרה זה, יש סיבה טובה לפרוץ את האזיקים הדיוניים. סיבה זו מבוססת על טעות שאין בה משום שינוי מצב לרעה. טעות זו היא טעות אופרטיבית. יש בה כדי לבסס טעם מספיק לשלילת פגיעה בזכותו של המבקש למצות את בירור ענייניו. כל טעות שאין

בה משום שינוי מצב לרעה של בעל-הדין האחר, ואין היא מקפלת בחובה פגיעה אחרת באינטרס הציבור, תיחשב לטעות אופרטיבית לצורך בקשות ארכה בסוג זה של מקרים (527ה – ז).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק הפרשנות, תשמ"א-1981, סעיפים 10, 10(ג).
– חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיף 34יט.
חקיקת משנה שאוזכרה:
– תקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בש"פ 6522/94 אל צראיעה נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
[2] בש"א 4719/93 Her Majesty the Queen in Right of Canada נ' ריינהולד,
פ"ד מז(5) 646.
[3] בג"ץ 333/78 חברה לנאמנות של בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לב(3) 202.
[4] בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס, פ"ד ל(2) 617.
[5] ע"א 8547/96 אלימלך נ' מנהל מס שבח (לא פורסם).
[6] בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1.
[7] בש"א 3424/94 Interlego A/S נ' Exim Lines Bros. S.A. (לא פורסם).
[8] בש"א 1468/99 בנק הפועלים בע"מ נ' בוני התיכון בע"מ (לא פורסם).
[9] בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אוריאלי (לא פורסם).

בקשה למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף. הבקשה נתקבלה.
ששי גז, אלי כהן – בשם המבקש;
אפרת ברזילי, סגנית בכירה א וממונה על עניינים פליליים בפרקליטות המדינה –
בשם המשיבה.

החלטה


הרשם ב' אוקון
המבקש הגיש עתירה לדיון נוסף על פסק-דין (ע"פ 2213/00), שניתן ביום 12.7.2000. העתירה הוגשה לראשונה ביום 31.8.2000. מזכירות בית-המשפט סירבה לקבל את העתירה, שכן חלף פרק הזמן בן חמישה-עשר הימים שנקבע בתקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984.
בעקבות דברים אלה הגיש המבקש בקשה למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף. המבקש הסביר כי על יסוד סעיף 10 של חוק הפרשנות, תשמ"א-1981 הוא היה בדעה כי "ימי הפגרה לא באים במניין אותה תקופה". המבקש הוסיף וציין כי זו הייתה גם עמדת המשיבה, כפי שהתבארה לו על-פי פנייה אליה.

המשיבה מתנגדת למתן ארכה. המשיבה סומכת את עמדתה על שורה של פסקי-דין שבהם נקבע כי "יש להגיש עתירה לדיון נוסף תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין וכי כל ימיה של פגרת בית המשפט באים במנין הימים". המשיבה סבורה שאין להבחין לעניין זה בין הליכים פליליים להליכים אזרחיים. המשיבה הוסיפה והבהירה כי המבקש פנה "בשאלה [אל המשיבה – ב' א'] בדבר המועד הנכון להגשת בקשה לדיון נוסף לאחר חלוף המועד להגשת הבקשה על פי דין. על כן התשובה שניתנה לו לא היתה גורם, ולו חלקי בטעותו".
עמדתה של המשיבה על רקע ההחלטות שעליהן היא סומכת היא סבירה, הוגנת ואף מתבקשת, ואולם מהנימוקים שלהלן אין בידי לקבלם.
הכלל הנוהג הוא שימי הפגרה אינם עוצרים את מירוץ הזמן, ככל שהדבר נוגע לעתירות לדיון נוסף. כלל זה חל גם על בקשות שביסודן פסק-דין בהליך פלילי (בש"פ 6522/94 אל צראיעה נ' מדינת ישראל [1]). בתוך כך נדחתה הטענה כי הוראות סעיף 10(ג) של חוק הפרשנות מובילות לתוצאה אחרת (בש"א 4719/93 Her Majesty the Queen in Right of Canada נ' ריינהולד [2]). המבקש תוקף את כוחה של החלטה זו, ומבקש להגבילה, לפחות בכל הנוגע להליכים פליליים. בפועל, אין צורך להידרש לתקיפה זו, שכן המבקש זכאי להארכת מועד, גם אם נניח כי ההחלטה עומדת על מכונה. זכותו של המבקש מבוססת על העובדה שטעותו בעניין המועדים מצדיקה מתן ארכה במקרה זה.

עם הגשת הבקשה על-ידי המבקש, ועוד קודם לתגובת המשיבה, התבקשה התייחסותה של המשיבה לשאלה אם אין לראות טעות שבדין, טעות אופרטיבית. אמנם טעות של המבקש אינה עילה מספקת להארכת מועד, אך עיקרון זה, החוזר ונשנה בהחלטות בית-המשפט, מקורו עוד בתקופה שבה נחשבה טעות שבדין ל"בלתי אופרטיבית". הבחנה זו הוסרה בינתיים בתחומים אחרים של הדין. הטעות בדין הוכרה כטעות אופרטיבית בדיני החוזים, בדיני עשיית עושר ולא במשפט ועוד. הטעות בדין אף שימשה מנוף לשחרורו של בעל-הדין מהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין. הקלה מסוימת בדיני הטעות באה לידי ביטוי גם בתחום הפלילי, בהוראת סעיף 34יט של חוק העונשין, תשל"ז-1977, וטעות שהיא בלתי נמנעת באורח סביר יכולה לשמש הגנה לנאשם. כוחה האופרטיבי של הטעות לא נשלל גם כאשר הטועה נהנה מייעוץ משפטי. גם אז לא ננקט קו נוקשה יתר על המידה, שכן יש להביא בחשבון טעות בייעוץ המשפטי (בג"ץ 333/78 חברה לנאמנות של בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מנהל מס עזבון [3]).
על רקע זה עולה מאליה השאלה אם יש טעם לשמור על שריד זה של אי-הכרה בטעות שבדין בתחום סדרי הדין, ובתחום סדר הדין הפלילי באופן מיוחד. השאלה מתעצמת נוכח העובדה שחרף קביעות מפורשות כי טעות במניין אינה בבחינת טעות המהווה טעם מיוחד להארכת מועד בהליכים אזרחיים (בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס [4]), היו מקרים שבהם הוכרה טעות של עורך-הדין כטעם מיוחד (ע"א 8547/96 אלימלך נ' מנהל מס שבח [5]). אם זהו המצב בהליך האזרחי, ודאי יש להחילו בהליך הפלילי שבו היד קפוצה פחות, ומועדפת זכותו של הנאשם למצות את ההליכים העומדים לרשותו עד תום על פני אינטרס הציבור בוודאות המשפטית (בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל [6]). האופרטיביות של הטעות גוברת כאשר מתחוור שגם בעל-הדין האחר היה שרוי באותה טעות, אף אם טעותו לא גרמה לטעותו של מבקש הארכה.


יש לזכור תמיד כי סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. ייתכן לסבור שהתעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות-יתר במקום שבו נדרשת התחשבות עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. לעניין זה, השיקול של זכויות הנאשם, בין שהוא אליל ובין שהוא הסבר של ממש, הוא עדיין המרשם היחיד: יש לאפשר לזכויות לעשות את שלהן בלא להערים מכשולים דיוניים שאין מאחוריהם אינטרס ממשי.

הגישה הקפדנית ביחס להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף ניזונה מהצורך להגן על ציפיות בעל-הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים (בש"א 3424/94 Interlego A/S נ' Exim Lines Bros. S.A. [7]; בש"א 1468/99 בנק הפועלים בע"מ נ' בוני התיכון בע"מ [8]). על-כן, למשל, ניתנה הארכת מועד מקום שבו נתן בעל-הדין הודעה לבעל-הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש עתירה לדיון נוסף. ההודעה שללה את ציפייתו של בעל-הדין האחר להתגבשות "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אוריאלי [9]).
במקרה זה התייעץ המבקש עם המשיבה, ולא הוכחש כי זו נקטה עמדה שלפיה הפגרה אינה באה במניין הימים. המשיבה טוענת כי עמדה זו נמסרה לאחר פוג המועד להגשת העתירה, ועל-כן אין לה משמעות. אימוץ של עמדה מעין זו, משמעו נכונות לעבוד כשעין אחת מכוסה מרצון. אם אכן הייתה המשיבה בדעה כי מירוץ הזמן טרם הסתיים – מהו הטעם שבשלו היא מבקשת לעבור עתה על גבולות הזמן של התקנות ולוודא שאין מסיג אותם? הרי המשיבה ידעה כי בדעת העותר להגיש בקשה לדיון נוסף. גם היא סברה (בטעות) כי הפגרה עוצרת את מירוץ הזמן. איזה אינטרס דיוני או אחר נפגע מהארכת זמן להגשת עתירה, כשהמשיבה עצמה סברה שאין צורך בהארכה כזו?
ויודגש: ברור כי טעות המבקש אינה פרי טעות המשיבה. המבקש היה מאחר בהגשת הבקשה בכל מקרה. אך אם המשיבה הייתה באותה דעה מוטעית, ממילא לא התגבשה אצלה "מעין חסינות", שעליה נועדה להגן אותה הקפדה על מועדים.
בחשבון אחרון, הגבלת זכות המבקש עתה תהיה תעתוע חסר היגיון, שמקורו בטעות שאינה מעלה או מורידה. כמוה כקוסם הודיני שהושלך המימה סגור במנעולים, ושם מצא לעצמו סיבה שלא לפרוץ אותם. במקרה זה יש סיבה טובה לפרוץ את האזיקים הדיוניים. סיבה זו מבוססת על טעות שאין בה משום שינוי מצב לרעה. טעות זו היא טעות אופרטיבית. יש בה כדי לבסס טעם מספיק לשלילת פגיעה בזכותו של המבקש למצות את בירור ענייניו. בכלל, ניתן לומר כי כל טעות שאין בה משום שינוי מצב לרעה של בעל-הדין האחר, ואין היא מקפלת בחובה פגיעה אחרת באינטרס הציבור (למשל, בשמירת משטר דיוני מתקבל על הדעת) – תיחשב לטעות אופרטיבית לצורך בקשות ארכה בסוג זה של מקרים.
ובשולי הדברים: ריבוים של מועדים ותקופות זמן שונות להגשת ערעורים, השגות, עתירות ובקשות – אינו תורם לוודאות המשפטית, ורק מוסיף עוד קולבים שעליהם

יכולים בעלי-הדין לתלות את טענותיהם. אין להפוך את שאלת המועדים לחידון של טריוויה ולהעניק ניצחון טכני למי שידו על העליונה. תקנות סדר הדין בדיון נוסף קובעות משטר נוקשה בלאו הכי. התקופה להגשת עתירה – קצרה. תחילת מירוץ הזמן ביום מתן פסק-הדין, ולא ביום המצאתו. קשה לראות טעם בהכבדה נוספת ובפיצול הכללים השונים המתייחסים לפועלה של הפגרה. אלמלא הייתה ההחלטה בבש"א 4719/93 הנ"ל [2] בגדר החלטה ותיקה ומוכרת, הייתי מעדיף את "הטיפול האחיד" גם נוכח הזהירות שאליה התייחסו מאוחר יותר לאותה הלכה (בש"פ 6522/94 הנ"ל [1]). שינוי עתה, משמעותו הוספת בלבול על בלבול מקום שאין צורך בכך, בעיקר כאשר קיימת דרך להתגבר על מכשול דיוני על-ידי מתן ארכה במקרים המתאימים.
התוצאה היא שניתנת למבקש ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף, והעותק המצוי בתיק – יקובל.
ניתנה היום, כ"ה באלול תש"ס (25.9.2000).

מיני-רציו:
* בתי-משפט – דיון נוסף – מועדים
כלילתם של ימי פגרה במניין הימים הקצובים להגשת עתירה – מתן ארכה להגשת עתירה לנאשם שטעה לחשוב כי ימי הפגרה אינם באים במניין – ובא-כוח המדינה היה שותף לטעות.

צרו איתנו קשר

כתובת   אבא הלל 7 רמת גן 5252204
טלפון   03-6129125
פקס   03-6129125
דואר אלקטרוני   office@barelaw.co.il 
טופס הודעה   בטופס הודעה באתר 
פורומים משפטיים   בפורומים המשפטיים שלנו

כתבי טענות קשורים

אין כתבי טענות קשורים


  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×
 
מאמרים קשורים שפרסמנו ואולי יעניינו אותך: