צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

הפרת חוזה

4.7647058823529 1 1 1 1 1 (34 Votes)
הפרת חוזה

כיצד להתמודד עם הפרת חוזה ומה הם התרופות שמעניק החוק לנפגע. רשימה מקיפה זו תביא בפניכם את כל מה שצריך לדעת על הפרת חוזה. 

בסיטואציות של הפרת הסכם מעניק החוק לנפגע את הזכות לבחור האם הוא מעוניין לאכוף את החוזה או לחילופין לבטלו. בשני המקרים זכאי הנפגע גם לפיצויים ממפר החוזה על הנזקים שנגרמו לו,  אם נגרמו.  אם הסכימו הצדדים מראש על פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק,  זכאי הנפגע לפיצויים גם אם בכלל לא נגרם לו נזק כתוצאה מהפרת החוזה.  עורך דין העוסק בחוזים יידע להמליץ למרשו מה היא הדרך האופטימלית שיש ללכת בה על מנת למזער את נזקי הפרת החוזה למינימום.  יהיו מקרים בהם יהיה נכון יותר לקבל פיצויים על ההפרה, תוך שמירה על קיומו / אכיפתו של ההסכם. לעומת זאת במקרים אחרים נכון ו/או כלכלי יותר יהיה דווקא לדרוש את ביטולו של ההסכם וסעד של השבה.

כפי שנפרט בהרחבה להלן, הדין עומד לצדו של הצד הנפגע – הוא זה שיחליט האם הוא מבקש לאכוף את ההסכם או לבטלו, הכול על פי הסיטואציה הספציפית והנסיבות המיוחדות של כל הסכם והסכם.

במאמר זה עשינו כמיטב יכולתנו להביא בפניכם את ניסיון משרדנו כמשרד עו"ד לחוזים בתיקים הרבים והמגוונים בהם טיפלנו ואשר נגעו בסוגיות המתעוררות כתוצאה מהפרת חוזה. אנו נמקד את הדיון בסעדים העומדים לצדו של הנפגע, תוך כדי התייחסות ספציפית לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"). 

בין השאר נדון במאמר זה בעניינים אלו:


 


כיצד מודיעים על ביטולו של חוזה

נתחיל ונאמר כי הפרה של חוזה אינה מביאה אוטומטית לביטולו. על מנת שחוזה יבוטל יש להודיע כדין על ביטולו שאם לא כן החוזה שריר וקיים גם אם אין ספק שהופר. כמו כן, שונה הודעת ביטול כאשר הפרת החוזה היא יסודית מהודעה / התראה שיש לשלוח כאשר הפרת החוזה אינה יסודית. בנוסף,  יש חשיבות לתקופה שעברה מאז שהופר החוזה ונודע לצד הנפגע על ההפרה ועד למשלוח הודעת הביטול. בעניינים אלו דנו בין השאר במאמר משרדנו "ביטול חוזה" שם דנו בין השאר בעניינים אלו:

  • ביטול חוזה, כיצד – סקירת סעיפים 6 - 8 לחוק החוזים שם קובע המחוקק מה היא הפרה יסודית של חוזה ואת הדרך הנכונה לביטול חוזה. כמו כן מבחינים סעיפים אלו בין ביטול חוזה תוך זמן סביר בעקבות הפרה יסודית של החוזה לבין ביטול חוזה בעקבות הפרה (יוזכר בהקשר זה גם סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי))
  • מה היא הפרה יסודית של הסכם – עמדנו על ההבדלים בין הפרה יסודית של הסכם להפרה שאינה יסודית, כיצד ניתן להבחין בין שני סוגי הפרות אלו ומה היא משמעות הבחנה זו לעניין הודעת הביטול.
  • "זמן סביר" להודעה על ביטול חוזה בעקבות הפרתו – בחלק זה עמדנו על הזמן הסביר שיש לעמוד בו על מנת להודיע על ביטול חוזה בעקבות הפרתו.
  • "זמן סביר" להודעה על ביטול חוזה בעקבות פגם בכריתתו – חלק זה לעומת זאת דן בזמן הסביר שיש לעמוד בו על מנת להודיע על חוזה בעקבות פגמים בכריתתו (כגון חוסר תום לב בניהול המו"מ לרבות אי גילוי פרטים שהיה צריך לגלות הצד המפר וכיו"ב).

יש להדגיש כי קיימת חשיבות רבה לעמידה בזמני הודעות הביטול על מנת שבית המשפט יאכוף את תביעתו של הנפגע מהפרת חוזה לפיצוי ו/או ביטול ו/או אכיפה של החוזה. במקרים מסוימים, כאשר חלף אותו "זמן סביר" ייראה בכך בית המשפט כהסכמתו ו/או אישורו של הצד הנפגע בדיעבד על ההפרה וזו תהפוך להיות חלק בלתי נפרד מההסכם שנכרת בין הצדדים.

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

התרופות שעומדות לצד שנפגע מהפרת החוזה:

סעיף 2 לחוק החוזים תרופות מפרט את הסעדים שנותן המחוקק בידיו של הנפגע מהפרת חוזה:

"תרופות הנפגע

2. הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה."

כאשר מופר החוזה מופקעת זכותו של המפר להחליט כיצד להמשיך עם החוזה ומועברת לצד הנפגע. בשלב זה זכאי הנפגע לבחור לעצמו את דרך הפעולה שהוא מבקש לנקוט בה ולהחליט על פי האינטרסים שלו האם הוא מבקש לאכוף את ההסכם או לחילופין לבטלו. עמד על כך בית המשפט העליון בעא 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (פורסם בנבו, 19.04.2012):

"זכותו של הנפגע לאכיפה, ביטול והשבה או פיצוי היא אינהרנטית להפרת זכותו החוזית, והנחת היסוד היא כי משעה שהופר החוזה, בידיו הכוח לברור לעצמו את התרופה המתאימה לו ביותר "

וראה גם עא 5131/10 רחל אזימוב נ' אפרים בנימיני (פורסם בנבו, 07.03.2013):

"חוק התרופות הישראלי אף מקנה לנפגע - ולא למפר - את האפשרות לבחור את הסעד שהוא חפץ בו מבין הסעדים העומדים לזכותו בעקבות ההפרה- אכיפה, ביטול ופיצויים אם כי אין מדובר באפשרות בלתי מוגבלת וככל שמדובר בסעד האכיפה, מפרט חוק התרופות בסעיף 3 סייגים שונים לזכות זו"

 

אכיפת חוזה לאחר הפרתו:

נאמן למדיניותו של המשפט הישראלי, על פיו חוזים יש לקיים וכי אכיפתו של חוזה עדיפה תמיד על ביטולו, קובע סעיף 3 לחוק החוזים תרופות את זכות האכיפה כתרופה הראשונה שעומדת לצדו של נפגע מהפרתו של חוזה:

"הזכות לאכיפה

3. הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה:

(1) החוזה אינו בר-ביצוע;

(2) אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי;

(3) ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית משפט או לשכת הוצאה לפועל;

(4) אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין.

תנאים באכיפה

4. בית המשפט רשאי להתנות את אכיפת החוזה בקיום חיוביו של הנפגע או בהבטחת קיומם או בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות הענין."

על חשיבות תרופת האכיפה עמד בית המשפט העליון בפסק הדין המנחה ד"נ 20/82 אדרס חמרי בניין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, (פורסם בנבו) שם נפסק כי:

"על-פי גישתנו שלנו, כאשר נעשה חוזה למכירת סוס, רוכש הקונה זכות לקבלת סוס ולא זכות לפיצויים בגין אי-קבלת סוס"

ברוח זו נפסק בעא 5131/10 רחל אזימוב נ' אפרים בנימיני הנ"ל כי:

"התפיסה העומדת ביסוד הגישה המעניקה מעמד בכורה לתרופת האכיפה היא כי חוזים יש לקיים - pacta sunt servanda "ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרת[ם] - כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם"

למרות החשיבות שמעניק הדין לזכותו של הנפגע לאכוף את ההסכם, לעיתים אין זה אפשרי, או אין זה צודק ונכון להורות על אכיפתו של ההסכם. בכך דנים ארבעת הסייגים הקבועים בסעיף 3 לחוק ואם התקיים אחד מהם,  יימנע בית המשפט מהוראה על אכיפת ההסכם. מאחר והכלל הוא אכיפה והסייג לאכיפה הינו החריג, נפסק כי הנטל להוכיח את הסייגים לאכיפה. בכל מקרה של ספק, או כאשר כפות המאזניים מאוזנות – יכריע בית המשפט לטובתו של הצד הנפגע ויורה על אכיפתו של ההסכם (ראה: ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם (פורסם בנבו); ע"א 3023/91 ינאי נ' יחיא (פורסם בנבו).

מהמקרים שעברו תחת ידיו של הח"מ כעורך דין לחוזים ניתן בהחלט לומר כי מבין הסייגים המונעים את תרופת האכיפה, הסעד הרביעי בו נכללים שיקולים של צדק היה ונותר הסעד אשר בו התלבטו וכנראה עוד יתלבטו בתי המשפט ביישומו. ההלכה קובעת כי בית המשפט יעשה שימוש זהיר בסייג זה על מנת שלא לצמצם יותר מידי את זכותו של הצד הנפגע לאכוף את ביצוע ההסכם. מצד שני,  אין להגביל את שיקול הדעת בשימוש בסייג זה.  אכן מורכב,  כמו בד''כ בדיני חוזים... 

בעא 5131/10 רחל אזימוב נ' אפרים בנימיני הנ"ל פרט בית המשפט העליון חלק מהשיקולים שישקול בית המשפט בבואו לדון בטענה לפיה אין להורות על אכיפת הסכם משיקולים של צדק:

"בעת שקילת מכלול הנסיבות כאמור במאזני הצדק, יש להניח על כפות המאזניים גם היבטים של אשמה מוסרית. במסגרת זו תבחן התנהלותו של כל צד לחוזה כלפי משנהו כך למשל ייבחנו לגבי המפר חומרת ההפרה, המאמצים שעשה כדי להימנע לכתחילה מן ההפרה, המניעים להפרה וניסיונותיו לתקן או לצמצם את מימדי הפגיעה שגרמה ההפרה לנפגע ואילו לגבי הנפגע ייבחנו בין היתר אשמו התורם להתרחשות ההפרה וקיום החיובים שנטל על עצמו בחוזה. עוד יונחו על כפות המאזניים שיקולים הנוגעים לנזק שייגרם לנפגע אם לא ייאכף החוזה לעומת הנזק שייגרם למפר אם ייאכף (ראו שלו ואדר, 237-231). הנה כי כן, בהידרשו לשאלה האם האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין, על בית המשפט להחליט למי מהצדדים יגרם עוול גדול יותר הן במובן המעשי הן במובן המוסרי אם תתקבלנה טענותיו של הצד שכנגד"

הנה כי כן, סעד האכיפה יישלל רק אם בית המשפט יגיע למסקנה כי זוהי התוצאה הצודקת ביותר בהתחשב באינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים (ראו ע"א 256/89 פרץ נ' כובס, פ"ד מו(3) 557, 566-565 (1992)) אך בעשותו במלאכת השקילה, חשוב לזכור שהנפגע והמפר אינם ניצבים באותה נקודת מוצא, ולנפגע - בלשון השופט (כתוארו אז) מ' חשין בעניין ינאי - "יתרון פתיחה המוקנה לו על פני המפר" (עמ' 779). מאזני הצדק נוטים, על כן, לכתחילה לטובת הנפגע הזכאי לאכיפת החוזה כסעד אשר לו מעמד הבכורה והם יוסיפו וייטו לטובתו אלא אם כן יוכיח המפר כי מתקיימים שיקולים כבדי משקל ההופכים את האכיפה לבלתי צודקת בנסיבות העניין וכי אי-הצדק שייגרם מהאכיפה הוא חמור ומהותי במיוחד (עניין רבינאי, 293; שלו ואדר, 218). בהתאם לכך הודגש בפסיקה לא אחת כי יש להעדיף את הנפגע התמים על המפר שפעל בניגוד להתחייבותו בחוזה, כי לא כל הכבדה על המפר תוביל לשלילת זכותו של הנפגע לאכיפה וכי רק אם יוכיח המפר שקיים פער ניכר ביותר בין העוול שיגרם לו מאכיפת החוזה ובין העוול שייגרם לנפגע אם יסתפק בפיצויים, תענה בקשתו לפטור מאכיפה (ראו: שלו ואדר, 239-238 וההפניות שם; עניין רבינאי, 293)."

וראה גם בהמשך את פסיקתו המקיפה של בית המשפט בתיק זה בסוגיה זו.

 

חובת ההשבה לאחר הפרת חוזה וביטולו:

כפי שהדגשנו לעיל, רשאי הצד שנפגע מהפרת החוזה לבחור בעצמו אם הוא מעוניין לאכוף את החוזה, או האם עדיף לו יותר לבטלו. היה וייבחר לבטל את החוזה,  מטיל סעיף 9 לחוק החוזים תרופות חובת השבה אוטומטית ונייטראלית על שני הצדדים, המפר והנפגע:

"השבה לאחר ביטול

9. (א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך.

(ב) בוטל החוזה בחלקו, יחולו הוראות סעיף קטן (א) על מה שהצדדים קיבלו על פי אותו חלק.

יצוינו בהקשר לחובת ההשבה גם סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) וסעיף 1 – 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") הקובעים כדלקמן:

"חובת ההשבה

1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.

פטור מהשבה

2. בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.

בפסיקה נקבע כי הוראותיו של סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) והוראות סעיף 9(א) לחוק החוזים חלק כללי כפופות גם להוראותיו של סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. כפיפות זו באה בין השאר לידי ביטוי בסמכותו של בית המשפט להורות על פטור מלא או חלקי מחובת ההשבה על סמך הוראות סעיף 2 לחוק עשיית עושר, בכך נדון בהמשך הדברים.

כעורך דין  העוסק בדיני חוזים יבקש הח''מ להדגיש היטב כי חובת ההשבה קמה עם ובמקביל לביטול החוזה ויש לתת על כך. את הדעת בכל מקרה בו נשקלות האפשרויות לביטול או אכיפה של חוזה.  הדברים באו לידי ביטוי  בעא 8871/07 יודפת מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' נגוהות בע"מ (פורסם בנבו, 12.07.2011):

"חובת השבה הדדית קמה באופן אוטומטי כאשר הנפגע מהפרת חוזה מודיע למפר כדין על ביטול החוזה ועומד על תרופה זו (ראו: סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות); עיינו: גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים התרופות 694 (2009) (להלן: שלו ואדר); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים (כרך רביעי) 404 (2011; להלן – פרידמן וכהן))."

חובת ההשבה אינה מותנית בדרישה כלשהי אלא היא מתגבשת כאמור אוטומטית עם ביטול החוזה. מטרת ההשבה הינה מניעת התעשרות שלא כדין ותוצאה זו מושגת באמצעות השבת מצבם של הצדדים למצב שהיו בו לפני שנכרת החוזה. ראה בעניין זה ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה (פורסם בנבו) וראה דבריו של השופט מצא בע"א 588/87 כהן ואח' נ' שמש וערעור שכנגד (פורסם בנבו) בעמ' 317):

"...ההשבה, עליה מורה סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), מיועדת, בדרכה שלה, למנוע התעשרות בלתי צודקת. להבדיל מן העילה לקבלת תרופה 'חוזית', העומדת רק לצד הנפגע מהפרת החוזה והמיועדת לתקן את הפגיעה שגרמה ההפרה ל'אינטרס הציפייה' שלו שהחוזה יקוים, מוקנית עילת ההשבה לכל אחד מן המתקשרים בגין מה שנתן למשנהו על-פי החוזה. 'אינטרס ההסתמכות', לבל יתעשרו זה על חשבון זה שלא כדין, הינו אינטרס המשותף לשני הצדדים, ושורת הצדק מחייבת לספקו על-ידי החזרתם למצבם הטרום-חוזי. מקור הזכות המשפטית, ממנה צומחת עילת ההשבה האמורה, איננו בדיני חוזים, אלא בדיני עשיית עושר ולא במשפט"

עקרון חשוב נוסף שיש להתייחס אליו בסוגיית ההשבה היא שיערוך ההשבה בערכים ריאליים, כאמור בספרם של גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 731 (2009):

"גישה זו מכירה, עקרונית, בזכותו של מי ששילם כסף להשבה ריאלית שתמנע את שחיקת כוח הקנייה הריאלי של כספו"

עקרון זה שואב גם הוא את חיותו מדיני עשיית העושר ולא במשפט ולפיו לא  יהיה זה צודק לחייב השבה בערכים נומינאליים בעוד שהצד האחר נהנה מפירות הכספים או ערך כלשהו שהועבר לו. עצד על כך בית המשפט בע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ נ' הורביץ, (פורסם בנבו, 1981):

"במסגרת דיני ההשבה, אין מקום לעיקרון הנומינאליסטי, שכן הוא עשוי להביא להתעשרות שלא כדין של אחד הצדדים, דהיינו, המחזיק בכסף בתנאים של ירידת ערך הכסף, ומקבל ההשבה בתנאים של עליית ערך הכסף... בתנאים של אינפלאציה, כסף ששולם, והשבתו מתבקשת במסגרת חוזה, שבוטל בשל הפרתו, יש להשיבו בערכים ריאליים, דהיינו, על-פי ערכו של הכסף, שעה שנתקבל על-ידי המשיב ...

דברים אלה יפים גם לענייננו: "המוכר" קיבל לא רק מעות, אלא "קיבל" גם את זכות השימוש בהם כרצונו. עתה עליו להשיב את שקיבל. ערכה של השבה זו בתנאי אינפלאציה הוא השבת המעות על-פי ערכן הריאלי... וריבית ראויה על סכום זה"

(ראה גם פסיקת השופט א' ברק (כתוארו אז) ב בע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון זולוטולוב (פורסם בנבו 1987)

מהאמור לעיל עולה כי שעה שבית המשפט מורה על השבה, עליו לבדוק את ערכו הריאלי של הסכום שניתן מלכתחילה נכון למועד ההשבה.  כמו כן  עליו לשערך את הסכום בצירוף ריבית והצמדה או בכל דרך אחרת על מנת להשוות את מה שניתן למה שהושב. במקרים מסוימים ראוי אף שבית המשפט יוסיף פיצוי על השימוש בכסף לאורך תקופת ההסכם עד שבוטל.

המועדים הקובעים לצורך השיערוך קבע בית המשפט העליון בעא 1665/05 מנוס גולוב נ' א.ר.י מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 13.06.2010) כי:

"המועדים הקובעים לצורך חישוב השערוך בהשבת כספים בעקבות חוזה שבוטל נמדדים ממועד ביצוע התשלום על פי החוזה, ועד מועד ההשבה בפועל. בדרך זו נמנעת התעשרות בלתי מוצדקת (פרידמן וכהן, בעמ' 1186-1187). הטעם לכך טמון בהנחה כי מחזיק הכסף פעל, או יכול היה לפעול, לשמירה על ערכו הריאלי בתקופה שבין קבלתו לבין מועד השבתו למזכה"

לסיום חלק זה יפים דבריו של בית המשפט בעא 7211/96 Sicar S.P.A. (חברה זרה) נ' צ.מ.ל. ציוד מתקדם לבנייה בע"מ (פורסם בנבו, 09.09.1998):

"הכללים בדבר מניעת התעשרות שלא כדין מחייבים, ככלל, השבה של שווי הנכס בערכים ריאליים, ולעתים אף בתוספת דמי שימוש. ראו: ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים ואח' נ' טייק ואח' [4], בעמ' 213; ד' קרצ'מר "על שיקול הדעת השיפוטי ותוצאות ביטול חוזה שהופר" [6], בעמ' 149. עם זאת, אף שחובת ההשבה אינה מבחינה כאמור בין מפר לנפגע, עשוי בית-המשפט, בנסיבות מסוימות, להתחשב באשם של הצדדים לעניין שערוך דמי ההשבה"

השלבים בבדיקת חובת ההשבה: בשלב הראשון יבדוק בית המשפט האם במקרה הספציפי שעומד מולו אכן קמה חובת השבה.  בשלב השני יבדוק בית המשפט מה הוא היקף ההשבה - האם יש להורות על השבה מלאה או האם נכון יותר להורות על השבה חלקית בלבד. עמד על כך בית המשפט העליון בדנ"א 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (פורסם בנבו 17.7.2011):

"סוגיית ההשבה נחלקת לשתי שאלות משנה: ראשית, האם קיימת עילה המקימה חובת השבה; שנית, בהנחה שקיימת חובת השבה, נשאלת שאלה נפרדת והיא שאלת היקף ההשבה, קרי, האם ההשבה תהיה מלאה או חלקית, או שמא יש בכלל פטור מלא מחובת ההשבה"

 

פטור מהשבה לאחר ביטול חוזה:

נתבע, אשר לכאורה מתקיימת בעניינו חובת השבה, רשאי להתגונן ולטעון לפטור מלא או חלקי מהשבה על פי הוראות סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכך (ראה ע"א 588/87 כהן נ' שמש, (פורסם בנבו)). סעיף 9(א) לחוק החוזים תרופות וסעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) נותן בידי הטוען לפטור מהשבה טענת הגנה נוספת מכוח עילת "חוסר הסבירות". גם כאן, נטל הראיה להוכיח שאין לקיים את חובת ההשבה הניטראלית הקבועה בחוק מוטל על הטוען לכך.

במסגרת שיקולי בית המשפט,  כאשר מונחת לפתחו טענה של פטור מהשבה,  תיבדק התנהגותם של הצדדים במהלך כל הנקודות הקריטיות של ההסכם: שלב המו"מ לכריתת ההסכם, שלב קיום ההסכם ובמקרים מסוימים אף את התנהלות הצדדים לאחר ביטולו של ההסכם. עמד על כך בית המשפט בע"א 5393/03 פרג'-גשורי נ' מיטל (פורסם בנבו 18.1.2005):

"במסגרת כללי היושר, מוסמך בית המשפט לשקול במקרים יוצאי דופן את התנהגותם של הצדדים שברקע תביעת ההשבה, ולהורות על היקף השבה כנגזר מהתנהגות זו. במצבים אלה, התנהגות הצדדים נבחנת על רקע הקודם להתקשרות ביניהם, על בסיס נסיבות שאירעו במהלך תקופת ההתקשרות, ואפשר גם על פי נסיבות שאירעו לאחר ביטול החוזה"

עולה  מן המקובץ לעיל כי ניתן בהחלט לטעון כנגד חובת ההשבה הניטראלית הקבועה בחוק החוזים תרופות. ואולם יש להדגיש היטב כי בית המשפט ייתן פטור מלא או חלקי מחובת ההשבה רק במקרים חריגים המצדיקים זאת (ראה פס"ד בייזמן השקעות ופס"ד פרג' גשורי הנ"ל)

 

פיצויים על הפרת חוזה:

סימן ג' לחוק החוזים תרופות עוסק כולו בפיצויים להם זכאי הנפגע בעקבות הפרת חוזה כאמור בסעיף 10:

"הזכות לפיצויים

10. הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה."

למען השלמת התמונה נציין גם את סעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע כדלקמן:

"צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התש"לא – 1970 יחולו בשינויים המחויבים".

זכותו של הנפגע לתבוע אכיפה או ביטול החוזה במקרה של הפרה נפרדת מזכותו לתבוע פיצויים על הפרת חוזה. לפיכך, עו"ד ו/או תובע המגיש תביעה על הפרת חוזה חייב להקדיש חלק נפרד ומיוחד בתביעתו לעילות הפיצוי ולראיות שיש ברשותו על מנת להוכיחן.

מה הם סוגי הפיצוי להם זכאי הנפגע מהפרת חוזה, וכיצד יעלה בידיו להוכיח את תביעתו בדרך הטובה ביותר, בסוגיות אלו נדון להלן.

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

מה בין פיצויי הסתמכות לפיצויי קיום:

פיצויי הסתמכות מכונים גם "פיצויים שליליים" באשר מטרתם להגן על נפגע מהפרת חוזה במצבים בהם משמעות ההפרה לעניין השתכללותו של החוזה היא שלילית, -  לא נחתם חוזה בין הצדדים. לעומת זאת, פיצויי קיום מכונים גם "פיצויים חיוביים" באשר במצבים אלו אכן השתכלל חוזה מחייב בין הצדדים.

פיצויי הסתמכות

מטרתם להעמיד את הצד הנפגע, באמצעות פיצוי כספי, במצב בו הוא היה לפני הכניסה למו"מ לכריתת החוזה או אם לא הופרה כלפיו החובה לנהוג בתום לב במהלך המו"מ (ראה ע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו (פורסם בנבו). ההיגיון שעומד מאחורי סוג פיצוי זה הוא כי לא נכרת חוזה בכלל. משום כך לא יהיה זה נכון שבית המשפט ייקבע בנסיבות אלו מה היה יכול להיות מצבו של הנפגע אם כן היה נכרת לבסוף חוזה. בנסיבות אלו האפשרות הטובה ביותר היא להעמיד את הצד הנפגע במצב שבו הוא היה לפני הכניסה למשא ומתן בקשר לחוזה. למען הסר ספק, אין משמעות הדברים שהפיצויים "השליליים" יהיו תמיד נמוכים מהפיצויים "החיוביים" וייתכנו מקרים בהם דווקא ההיפך הוא הנכון (ראה ע"א 3666/90 מלון צוקים בע"מ נ' עיריית נתניה (פורסם בנבו)).

לא תמיד תהיה תרופתו של הנפגע כתוצאה מחוסר תום לב במו"מ בפיצויי הסתמכות. במקרים מסוימים יכול וייקבע בית המשפט דווקא פיצויי קיום, גם במקרה בו ההפרה נבעה מחוסר תום לב במו"מ בין הצדדים. עמד על כך בית המשפט העליון ברע"א 3160/08 מזר נ' גאון חברה לבנין והשקעות בע"מ (פורסם בנבו ב-28.6.09):

"חוסר תום לב במשא ומתן מקנה ככלל לנפגע זכות לפיצויים (סעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). לרוב מדובר בפיצויי הסתמכות ואולם לעתים, במקרים חריגים, יכול הדבר להקנות לנפגע זכות לפיצויי קיום".

גם בע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ המוזכר לעיל קבע בית המשפט העליון פיצויי קיום למרות שההפרה ארעה בשלב המו"מ ולא נכרת הסכם בין הצדדים. בית המשפט קבע שההפרה בוצעה לאחר שכבר הוסכמו כל התנאים בין הצדדים וכבר הייתה טיוטת הסכם מוכנה שנדרש לגביה רק אישור מנהלי הנתבעת. אלו, כך קבע בית המשפט, נמנעו מלתת את אישורם בחוסר תום לב. לפיכך נפסק כי למעשה נכרת הסכם בין הצדדים באשר הוסכמו כבר כל הפרטים להשתכללותו ולכן זכאית התובעת לפיצויי קיום ולא לפיצויי הסתמכות:

"כל שנדרש הוא אישור מועצת המנהלים. אישור זה לא ניתן תוך הפרת החובה לנהל את המשא והמתן בתום-לב. לולא נמנע האישור, היה נכרת חוזה עם המערערת. אכן, המערערת עמדה בכל התנאים הנדרשים, והמשיבה הגיעה עמה "לסיכומים סופיים" (ע"א 4850/96 הנ"ל [1], בעמ' 575). וכך תיאר זאת מר ליבר, שייצג את המערערת במשא ובמתן:

"לאור הסכמה זו, לחצנו – נציגי שני הצדדים ידיים, מר אפריאט [נציג המשיבה – א' ב'] אמר לי 'הפרויקט שלך' ומסר כי יודיע למועצת המנהלים של הנתבעת 1 [המשיבה – א' ב'] על סיכומו המוצלח של המו"מ עם התובעת [המערערת – א' ב'], וכי הניירת הדרושה לחתימת הסכם פורמאלי תוכן בהקדם. כמו כן נדונו בשלב זה פרטים ראשוניים לגבי תיאום תחילת ההכנות לביצוע העבודות בפועל על ידי התובעת [המערערת – א' ב'], כגון מיקומם באתר העבודה של משרדי התובעת ומחסניה".

בנסיבות אלה נחה דעתי כי התקיימו הנסיבות המיוחדות המזכות את המשיבה ל"פיצויי קיום"

להשלמת התמונה נציין גם כי ההלכה היא הפיצויים הנפסקים בגין מצג שווא רשלני הינם פיצויי הסתמכות ולא פיצויי קיום, כאמור בע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, (פורסם בנבו) אשר ציטט את דברי ד"ר עדה בר שירה:

"לפי הכללים המסורתיים של דיני הנזיקין, הערכת הפיצויים נעשית באופן שמיועד להחזיר את הניזוק למצב בו היה אלמלא בוצעה כלפיו העוולה. פיצויים אלו מכונים פיצויי הסתמכות להבדיל מפיצויי קיום. מטרתם לתקן את הנזק שנגרם בפועל ולא להעניק רווחים שהיו מופקים אילו נרכשה הזכות החוזית... לגבי מצג שווא רשלני, נוסחת הפיצויים היא זו הנוהגת בדיני הנזיקין, דהיינו, הנפגע זכאי לפיצויי הסתמכות ולא לפיצויי קיום"

נזזכיר כי בגדר פיצויי הסתמכות נכלל גם פיצוי בגין "אבדן הזדמנויות אלטרנטיביות", היינו פיצוי על אותן הזדמנויות שהחמיץ הנפגע בעקבות מצד השווא שהוצג בפניו. זאת בהתאם לעיקרון של השבת המצב לקדמותו (ראה רע"א 378/96 שגיא וינבלט נ' משה בורנשטיין בע"מ (פורסם בנבו)).

פיצויי קיום:

מטרתם כשמם,  לדמות מצב בו ההסכם קויים ככתבו וכלשונו להעמיד את הנפגע במצב בו הוא היה אלמלא הופר ההסכם. בסיטואציה זו  כבר נכרת הסכם והצדדים ציפו לקבל את יתרונותיו, משום כך זכאי הצד הנפגע לקבל את ייתרונותיו של ההסכם, אותם ציפה לקבל. אכן, פיצויים אלו מביאים לידי ביטוי את אינטרס הציפייה של הצדדים מהחוזה ומטרתם להביא את הנפגע למצב שהיה בו אם החוזה היה ממומש, לרבות פיצוי על הרווח שנמנע ממנו כתוצאה מההפרה.

יש להדגיש כי ביטולו של החוזה על ידי הצד הנפגע וקיום מנגנון ההשבה הקבוע בחוק אינו מונע מהנפגע לתבוע פיצויי קיום והוא בהחלט זכאי לקבל פיצוי שיגן על אינטרס הציפייה שלו לקבל את יתרונות ההסכם שהוא חתם עליו. (ראה ע"א 156/82 ליפקין נ' דור הזהב בע"מ (פורסם בנבו); ע"א 3666/90 מלון צוקים בע"מ נ' עיריית נתניה הנ"ל). נזכיר כי על מנת שלא יינתן כפל פיצוי, יש להתחשב בעובדה שגם בוצעה השבה, ובמקרה הצורך לקזז השבה זו מכל פיצוי שייפסק לנפגע.

שונה הדבר שעה שמדובר בסעד של אכיפה. כאשר מבקש הצד הנפגע לאכוף את החוזה, הרי למרות ההפרה אין צורך כבר בבחינת "מציאות תיאורתית" וקביעת פיצויי קיום עבור מציאות זו -  ממילא אכיפת קיומו של ההסכם יקיים את ציפיותיו של הנפגע ממנו.  נציין עם זאת כי אין בדברים כדי למנוע מהצד הנפגע פיצוי עבור נזקים אחרים שנגרמו לו כתוצאה מהפרת החוזה.

 

נטל ההוכחה בתביעה לפיצויים על הפרת חוזה:

בהתאם לכל לפיו המוציא מחברו עליו הראיה, חובת ההוכחה לגבי הנזקים שנגרמו כתוצאה מהפרת חוזה מוטלת על הטוען לכך. עצם העובדה שהופר החוזה אינה לכשעצמה מזכה את הנפגע בפיצויים (למעט במקרים של פיצויים ללא הוכחת נזק בהם נדון בהמשך הדברים) ועל התובע להוכיח את נזקו ואת זכאותו לפיצויים.

יפים לעניין זה גם דבריהם של המלומדים א/ אדר וג' שלו בספרם דיני חוזים - התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ט), בעמ' 295:

"... ארבע הן המשימות הניצבות בפני תובע המבקש לזכות בפיצויים בשל הפרת חוזה: ראשית, עליו לטעון כי סבל נזק ולהגדיר במדויק מהו נזקו (יסוד הנזק); שנית, עליו להצביע על הקשר הסיבתי שבין כל אחד ואחד מבין הנזקים (ראשי הנזק) שבגינם הוא מבקש פיצוי לבין ההפרה (יסוד הסיבתיות); שלישית, עליו להראות כי בעת כריתת החוזה צפה המפר – או למצער חייב היה לצפות – כי במקרה של הפרה יתרחש נזק מסוגו של הנזק שהנפגע תובע בגינו פיצוי (יסוד הצפיות); רביעית ואחרונה – עליו להביא ראיות לשיעורו, במונחים כספיים, של הנזק הנטען ושל הפיצוי המבוקש בגינו (יסוד ההוכחה של שיעור הנזק). יסודות אלה מצטברים זה לזה ומשלימים זה את זה. לא הוכיח הנפגע אחד מהם – תיכשל תביעתו לפיצויים" (ההדגשות במקור).

ראה גם הדברים שנפסקו בע"א 355/80 אנסימוב נ' מלון טירת בת שבע (פורסם בנבו):

"בהגשמת הזכות לפיצויים, על פי סעיף 10 לחוק התרופות, נוהגים להבחין בין שני שלבים. השלב הראשון עניינו קביעת היקפו ומידתו של הנזק, שבגין התרחשותו אחראי המפר. זוהי שאלה של תיחום הנזק, אשר במסגרתה מאתרים את הנזקים, שנגרמו על ידי ההפרה (בחינת הסיבתיות), תוך ייחוד אותם נזקים שהם צפויים, ושבגינם מוטלת אחריות (מבחן הצפיות). משאותר הנזק, אשר בגין התרחשותו אחראי המפר, בא מקומו של השלב השני, אשר עניינו קביעת שיעור הפיצויים, לו זכאי הנתבע בגין הנזק שנגרם לו. זוהי שאלה של שומה וכימות (QUANTIFICATION), אשר במסגרתה יש לתרגם את הנזק לסכומי כסף, שיש בהם כדי לפצות את הנפגע...". (ראה עמ' 807 לפסק הדין)

הרמת נטל ההוכחה לנזק ולפיצויים על הפרת חוזה תיעשה באמצעות ראיות מתאימות לרבות מסמכים, חוות דעת וכיו"ב (ראה ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, (פורסם בנבו). לעיתים, לאור טבעו ואופיו של הנזק יש קושי בהבאת ראיות להוכחתו. במקרים אלו, ואלו בלבד רשאי בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולקבוע את שיעור הפיצויים על דרך של אומדן. יפים לעניין זה דברי בית המשפט בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ הנ"ל:

"שאלה אחרת היא, מהי מידת הוודאות והדיוק, המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי. האם עליו להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן לקבוע את מידת הנזק ואת שיעור הפיצוי במידת ודאות ודיוק מוחלטים, או שמא ניתן להקל עליו בעניין זה? ידועים מקרים, שבהם אין כל אפשרות להעריך את הפיצוי והנזק במידת ודאות מרובה. האם יש בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע? הגישה המקובלת היא, כי מקום שהוכח קיומו של נזק, אין באי-האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את תביעת הפיצויים...

באותם המקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק, ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא יפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר"

(ראה גם ע"א 1229/97 אי.אמ.אי שיווק והשקעות בינלאומיים בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ (פורסם בנבו).

על שיקולי בית המשפט בבואו להכריע בתביעת פיצויים על אבדן רווחים עקב הפרת חוזה ראה דבריו של בית המשפט המחוזי בתא (ת"א) 996-12-13 מ.ב.נ. הר הצופים בע"מ נ' האוניברסיטה העברית בירושלים (פורסם בנבו, 10.05.2015):

"בהינתן שהוכחת אובדן הרווח מצריכה לאמוד את מה שהיה צפוי אך לא התרחש, הרי "ככלל לא ניתן להביא ראיות וודאיות בדבר שיעור נזק מסוג מניעת רווחים" (ע"א 1229/97 איי.אמ.איי - שיווק והשקעות בינלאומיים בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ [1999], [פורסם בנבו] בפסקה 7). הנפגע יוצא, אפוא, כדי חובתו בהבאת "נתונים עובדתיים השאובים מן המציאות, וכן הערכות לגבי מציאות שלא התקיימה בשל כך שההתקשרות בין הצדדים לא מומשה" (ע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ [פורסם בנבו] [1988] בפסקה 9)."

נדגיש כי חובתו של מפר החוזה בתשלום פיצויים מוגבל לנזק שניתן היה, או צריך היה, לצפות במויד כריתת ההסכם כתוצאה מסתברת מההפרה, בית המשפט ישלול פיצוי עבור נזקים שאינם בגדר מגבלה זו.

כמו כן, ובהתאם לסעיף 14א' לחוק החוזים תרופות, מוטלת על הנפגע החובה להקטין את נזקיו והתנהלותו של התובע לאחר ההפרה תישקל גם היא שעה שיבוא בית המשפט לפסוק את הפיצוי שמגיע לנפגע (ראה ע"א 1229/97 איי.אמ.איי - שיווק והשקעות בינלאומיים בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ הנ"ל).

 

פיצויים על הפרת חוזה ללא הוכחת נזק:

מנגנון נוסף שקבע המחוקק על מנת להגן על הנפגע מהפרת החוזה נקבע בסעיף 11 לחוק החוזים תרופות. המדובר בפיצוי אוטומטי שיקבל הנפגע, אם תביעתו תעמוד בתנאים הקבועים בסעיף שיצוטט להלן:

"11. (א) הופר חוב לספק או לקבל נכס או שירות ובוטל החוזה בשל ההפרה, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום ההפרש שבין התמורה בעד הנכס או השירות לפי החוזה ובין שוויים ביום ביטול החוזה.

(ב) הופר חיוב לשלם סכום כסף, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום הריבית על התשלום שבפיגור, מיום ההפרה ועד יום התשלום, בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א-1961, אם לא קבע בית המשפט שיעור אחר."

הסעיף הנ"ל קובע מנגנון פיצוי נוסף המאפשר לנפגע מהפרת החוזה אשר בוטל, לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק. פיצוי זה נועד בעיקרו להביא את הנפגע למצב שהיה בו אלמלא הופר החוזה. בעא 146/88 "אזורים" - חברה להשקעות בפיתוח ובבנין בע"מ נ' מוריס כהן (פורסם בנבו, 23.07.1990) קבע בית המשפט העליון את התנאים שעל התובע להוכיח על מנת לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 11(א) לחוק החוזים תרופות:

"הסעיף מאפשר לנפגע לזכות בפיצויים, אף ללא הוכחת נזקו, אלא שעל-מנת להיכנס בגדרו של הסעיף יש צורך בקיום שלושה תנאים: (1) הפרת החיוב; (2) ביטול החוזה; (3) קיומו של הפרש בין התמורה לפי החוזה לבין שווי הנכס ביום ביטול החוזה."

כפי שכבר ציינו, הנפגע זכאי לפיצוי המוסכם אף אם בפועל לא נגרם לו כל נזק, כאמור בהמשך דבריו של בית המשפט באותו פסק דין:

"המחוקק יצא כאן מההנחה, המבוססת על ניסיון החיים הכלכליים, שבדרך כלל נזקו של הנפגע יהיה זהה להפרש האמור בין התמורה על-פי החוזה ובין שווי הנכס בעת ביטול החוזה. פיצוי כאמור עשוי להעמיד את הנפגע במצב המנטרל את ההפרה. אם הנפגע הוא הקונה, והמחיר של הנכס עלה, הרי יוכל, בעזרת קבלת פיצוי בגובה ה"הפרש" האמור, לרכוש נכס אחר מאותו סוג. ואם הנפגע הוא המוכר, והמחיר ירד, הרי יקבל הוא מהקונה פיצוי מלא עבור אותה ירידה בערך הנכס (וראה לעניין זה גם ג' שלו, דיני חוזים (דין, תש"ן) 588-590).

אמרתי, כי בדרך כלל יהיה נזקו של הנפגע מהפרת החוזה זהה ל"הפרש" האמור, שכן ייתכנו באמת מקרים, בהם יזכה הנפגע לפיצוי חרף העובדה שלמעשה לא נגרם לו כל נזק. אם התחוור לנפגע בינתיים, כי אינו זקוק לאותו נכס והוא מוותר על הרכישה של נכס דומה, או אם רכש תחליף לאותו נכס, במחיר נוח, עוד לפני ביטול החוזה, אזי לא נגרם לו אולי נזק כלל, או שנזקו היה קטן. משום כך נכונה הפרופוזיציה בפסקי הדין שצוטטו לעיל, לפיה ניתן ליישם את סעיף 11(א) אפילו לא נגרם נזק לנפגע. אך אין אפשרויות אלה עומדות בסתירה למסקנה, שמטרת סעיף 11(א)היא פסיקת פיצוי, קל יחסית לחישוב, על נזק שנחזה מהפרת סוג מסוים של חוזים."

ויודגש,  חובת הקטנת הנזק אינה חלה במצבים של תביעה לפיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק וראוי שעו''ד העוסקים בחוזים יקפידו להדגיש זאת בפני בית המשפט הדן בתביעת מרשיהם. עמד על כך בית המשפט ברע"א 2371/01 אינשטיין נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ (פורסם בנבו) מפי הנשיא א' ברק:

"העיקרון בדבר הקטנת הנזק אינו חל על שיעור הנזק הנקבע על פי הוראת סעיף 11 לחוק התרופות... מסקנה זו נובעת מעצם אופיו של הסעד הניתן על פי סעיף 11 לחוק התרופות. סעד זה הוא באופיו אובייקטיבי ("מופשט") ואינו בעל אופי סובייקטיבי ("קונקרטי"); אין הוא מבקש לפצות על הנזק הממשי שנגרם לנפגע בפועל אלא על הנזק העקרוני שנגרם שהינו 'מן הגלויות שאינן צריכות ראיה'"

ראה גם רעא 2904/14 זיו גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ (פורסם בנבו, 27.07.2014). ראה גם סעיף 14 לחוק החוזים תרופות, הדן בחובת הקטנת הנזק,  אך אינו כולל תחת חובה זו פיצויים ללא הוכחת נזק הקבועים בסעיף 11 לחוק.

 

פיצויים על הפרת חוזה בעד נזק שאינו של ממון:

עד כה דנו בפיצויים שניתנים על הפסדים כספיים / ממוניים שנגרמו לצד הנפגע כתוצאה מהפרת החוזה. ואולם, לא פעם תוצאות הפרת החוזה הם לא רק ממוניים, או שאינם ממוניים כלל, בכך דן סעיף 13 לחוק החוזים תרופות:

"13. גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין"

דוגמא קלאסית לנזק שאינו ממוני היא עגמת נפש שנגרמה לנפגע מהפרת החוזה, אך גם נזקים בלתי ממוניים אחרים ניתנים לתביעה לפיצוי על פי סעיף 13 לחוק החוזים תרופות, כאמור בע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה (פורסם בנבו, 29.08.1999):

"הכוונה בהוראה זו, בין השאר, היא לזכות את הנפגע מן ההפרה בפיצוי על כאב, על סבל, על אכזבה ועל עוגמת נפש, ואולי גם על הפסד הנאה"

נטל הראיה להוכיח נזק שאינו ממוני מוטל על הטוען לכך, עליו להוכיח בראיות את עצם העובדה שנגרמו לו הנזקים הנטענים ואת הקשר הסיבתי בין הנזק הלא ממוני לבין הפרת החוזה. עמד על כך בית המשפט העליון בעא 3437/93 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' יואל אדלר (פורסם בנבו, 18.05.1998):

"פסיקת פיצוי בגין נזק לא-ממוני, על רקע סכסוך שיסודו במחלוקת על קיומם של חיובים חוזיים, נתונה לשיקול-דעת בית-המשפט (סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 – להלן – חוק התרופות), ומכאן שהיא שמורה למקרים מיוחדים. ברם, קודם שיעמוד בית-המשפט בפני הצורך להחליט אם המקרה שלפניו מצדיק פסיקת פיצוי כזה, מוטל על הנפגע מהפרת החוזה להוכיח בראיות הן את עצם הנזק הלא-ממוני והן את הקשר הסיבתי בין הפרת החוזה לבין נזק זה (ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות ופיתוח בע"מ נ' נחמיאס [6], בעמ' 65; ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור [7], בעמ' 858 וע"א 679/82 עירית נתניה נ' מלון צוקים בע"מ [8], פיסקה 7 לפסק-הדין)"

ראה גם את הדברים שנפסקו באעא 4232/13 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' אלי בלום (פורסם בנבו, 29.01.2015)

"פיצוי בגין נזק לא ממוני על פי סעיף 13 לחוק התרופות נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ולא ניתן כדבר שבשגרה, אלא במצבים חריגים בהם מדובר בהפרה בוטה של יחסי אמון או של יחסי תלות, במצבים של זדון, או במצבים של התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד"

 

פיצויים מוסכמים על הפרת חוזה:

במסגרת עקרון חופש החוזים, רשאים צדדים לחוזה לקבוע בחוזה פיצויים מוסכמים, ללא הוכחת נזק, שישולמו לצד שנפגע כתוצאה מהפרת החוזה. למרות זאת, החופש לקבוע פיצויים מוסכמים בהסכם אינו מוחלט וכפוף לסייגים הקבועים בחוק ובפסיקה כפי שנפרט בהרחבה להלן. סעיף 15 לחוק החוזים תרופות הוא נקודת המוצא לדיון בהלכות הנוגעות לפיצויים מוסכמים:

"פיצויים מוסכמים

15. (א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.

(ב) הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה.

(ג) לענין סימן זה, סכומים שהמפר שילם לנפגע לפני הפרת החוזה והצדדים הסכימו מראש על חילוטם לטובת הנפגע, דינם כדין פיצויים מוסכמים."

כלל וכהוראות סעיף 15 הנ"ל ייטה בית המשפט לאכוף את הסכמת הצדדים על פיצויים מוסכמים ככתבם וכלשונם (ראה ע"א 300/77 רוזנר נ' בניני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ (פורסם בנבו, 1978); ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן, (פורסם בנבו, 1992); ע"א 4481/90 אהרן נ' ג.פרץ מ.בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ, (פורסם בנבו, 1993)).

על מנת שבית המשפט יאכוף את הפיצוי המוסכם שקבעו הצדדים לא מוטל על הצד הנפגע להראות כי נגרם לו הנזק הקבוע כפיצוי מוסכם, או שנגרם לו נזק כלשהו בכלל. ייתרה מכך, גם אם יביא הנתבע (הצד המפר) ראיות כי נגרם לתובע (הצד הנפגע) נזק קטן יותר מהנזק הקבוע בפיצוי המוסכם או אפילו יראה באותות ובמופתים כי לא נגרם לצד הנפגע כל נזק - לא יהיה בכך כדי לפטור אותו מתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה ביניהם (ראה עא 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 23.08.2015); ע"א 532/83 יהודה סיני השקעות בע"מ נ' פישל (פורסם בנבו, 1986); ע"א 3846/98 דהן נ' ביטון (פורסם בנבו, 2000)).

למרות זאת, וכאמור בסיפא לסעיף 15(א) לחוק החוזים תרופות, מגבלה אחת כן קבע המחוקק שתוטל על אכיפת פיצויים מוסכמים ללא הוכחת נזק: היה וישוכנע בית המשפט כי לא התקיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לנזק שניתן היה לצפות מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה, ישקול בית המשפט הפחתה מהפיצויים המוסכמים. על מנת להבהיר את הדברים נתייחס לדוגמא לחוזה מכר דירה. בד"כ בחוזים כאלו נקבע יחס פיצוי של 10% מסכום החוזה כפיצוי מוסכם על הפרתו. פיצוי זה נחשב כפיצוי סביר על הנזק שייגרם לנפגע כתוצאה מהפרתו של ההסכם. מאחר ופיצוי של 10% נחשב כסביר בחוזי מכר דירה רגילים, פיצוי של 50% מערך הדירה  כפיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק על הפרת חוזה,  ייחשב כנזק שאינו סביר ובית המשפט ייטה להפחיתו. אין בכך כדי למנוע מהצד הנפגע לתבוע אפילו פיצוי של 90% מערך הדירה, אם יצליח להוכיח כי נזק בשיעור זה אכן נגרם לו.

בפסיקה נקבע כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו להפחית מהפיצוי המוסכם אך ורק במקרים חריגים וכי יש לעשות זאת בזהירות ובמשורה. עמד על הדברים בית המשפט ב בע"א 300/77 ד' רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ הנ"ל:

"הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית המשפט העדר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש. המילה כל שהודגשה על-ידי היא הנותנת שהתערבותו של בית המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו".

ראה גם ע"א 539/92 זקן נ' זיזה (פורסם בנבו, 1994); ע"א 879/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' רוסמן, (פורסם בנבו, 1996); ע"א 1/84 נתן נ' ש' סטרוד ואח' וערעור שכנגד (פורסם בנבו).

במילים אחרות, אם נמצא יחס סביר כלשהו, דחוק ככל שיהיה, בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שאמורים היו הצדדים לצפות במועד כריתת ההסכם – ייטה בית המשפט להשאיר את שיעור הפיצוי המוסכם על כנו ולא להפחיתו. כמו כן נפסק כי הביטוי "רשאי" בא ללמד שגם אם יימצא בית המשפט כי אין יחס סביר כאמור, הוא אינו חייב להפחית מהפיצוי המוסכם. נציין עוד כי הוראות הסיפא לסעיף 15 נותנות בידי בית המשפט את הסמכות להפחית פיצויים מוסכמים, אך לא לבטלם לחלוטין (למרות שהיו מקרים בהם הפחית בית המשפט פיצויים מוסכמים, עד שכמעט לא נותר מהם דבר)

על חובת ההוכחה המוטלת על הצד המפר, המבקש להראות לבית המשפט הפיצוי המוסכם אינו סביר, עמד בית המשפט בבע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ הנ"ל:

הנטל להראות שיש להפחית מן הפיצוי המוסכם מוטל על הטוען לכך (ראה ע"א 126/84 יצחקי נ' שור (פורסם בנבו, 1984) ואולם סוגיה נוספת שעולה מתוך סעיף 15(א) לחוק החוזים תרופות הינה המנהג, שטוב שעושים עו"ד לחוזים כיום שנמנעים ממנו, לפיו מתווספת לחוזה תניה גורפת לפיה הפרה של כמעט כל סעיף בחוזה גורר אחריו פיצוי מוסכם. יש להבדיל בחוזה בין הפרה יסודית, להפרה שאינה כזו ומקום שהדבר לא נעשה ונרשמה תניה גורפת החוזה ייראה בכך בית המשפט כראיה להעדר יחס סביר בין הפיצוי על הפרה לנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה. במקרה כזה יתהפך נטל השכנוע ויוטל על הנפגע מהפרת החוזה להראות מדוע שלא יפחית בית המשפט מן הפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה (ראה ע"א 1/84 נתן נ' סטרוד, (פורסם בנבו, 1988) וראה פס"ד יצחקי הנ"ל).

לעניין קביעת סבירותו של הפיצוי המוסכם, נקבעו בפסיקה הכללים להלן:

  • יש להגיע לתשובה חיובית בשאלה האם מתקיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לצפות מראש.

למען הסר ספק, המדובר בנזק שהיה ניתן לצפות מראש, בעת כריתת ההסכם ולא האם מתקיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שנגרם בפועל לנפגע. כאמור,  גם אם לא נגרם כל נזק לנפגע יחוייב הצד המפר בפיצוי המוסכם. 

  • על מנת להגיע למסקנה בדבר  הנזק הסביר שניתן היה לצפות אותו מראש, ניתן לבחון את היחס שבין שווי החוזה לבין הפיצוי המוסכם שהוסכם על ידי הצדדים על הפרה יסודית (ראה ע"א 313/85 קור נ' דיין, (פורסם בנבו, 1987); ע"א 795/86 לודאית חברה לבנין בע"מ נ' השקעות שירליב בע"מ, (פורסם בנבו, 1987). ניתן גם לבחון את סוג החוזה ואופיו, תקופת החוזה, סוג ההפרה שעליה מבקשת הוראת הפיצוי המוסכם לחול וההשלכות של אותה הפרה בחוזים דומים, חומרתה היחסית של ההפרה ומשך הזמן שבו נמשכה, מספר ההפרות הכולל שביצע המפר, מידת היכולת לצפות מראש את סוג הנזק ואת שיעורו ומידת היכולת לצפות את ההפרה והנזק שנגרם (ראו ספרם של פרידמן וכהן הנ"ל בעמ' 697; ספרם של שלו ואדר הנ"ל בעמ' 502-501).
  • הנזק שניתן היה לצפות אותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה ייבחן באמות מידה אובייקטיביות. בית המשפט לא ייבחן סובייקטיבית מה הוא הנזק שניתן היה לצפות על ידי הצדדים לחוזה המופיעים בפניו אלא ייבחן אובייקטיבית מה הוא הנזק שצדדים לחוזים כגון זה שבמחלוקת יכולים וצריכים היו לצפות באותן נסיבות. ראה הדברים בע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן הנ"ל:

"במכלול הנסיבות האופפות את כריתת החוזה ולבחון, אם לאורן ניתן היה לצפות התרחשותו של נזק מסוג מסוים כעניין אובייקטיבי. מסקנה זו מתחזקת לאור הלשון שנקט המחוקק בסעיף 10 לחוק התרופות. בסעיף זה מוזכרת באופן מפורש גם האלטרנטיבה לפיה, בעת כריתת החוזה, נצפה בפועל הנזק אשר נגרם למעשה על ידי ההפרה שהתרחשה. השמטת אלטרנטיבה זו בסעיף 15(א) אינה מקרית איפוא, והיא משקפת התמקדות בנתונים אובייקטיביים, אשר יש בהם כדי לשמש יסוד לקביעה כי ניתן היה לחזות מראש נזק פלוני בעת כריתת החוזה"

  • לבסוף ייבחן בית המשפט אילו נזקים יכלו הצדדים לצפות (כאשר חתמו על ההסכם) כתוצאה של ההפרה שנעשתה בפועל והאם הפיצויים המוסכמים שנקבעו אכן סבירים ביחס לנזקים אלו. במילים אחרות, בית המשפט ייבחן את ההפרה שבוצעה בפועל היום, בעיניהם של הצדדים להסכם במועד שבו נכרת ההסכם. עמד על כך בית המשפט העליון בעא 4481/90 ישראל אהרן נ' ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ (פורסם בנבו, 18.07.1993):

"בית המשפט קובע את טיבה של ההפרה, ולאחר קביעה זו מסיע הוא עצמו לאחור, אל עבר יום כריתת ההסכם. משמגיע הוא אל יום כריתת הההסכם, מעמיד בית המשפט את תניית הפיצויים ואת ההפרה הקונקרטית (אשר תיוולד רק לימים) זו אל מול זו, ואו אז שואל הוא את עצמו אם הפיצויים שבתניית הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה הקונקרטית. אם ישיב לשאלה בשלילה - יכבד בית המשפט את תניית הפיצויים ויאכפנה על הצד המפר; ואילו אם ישיב לשאלה בחיוב - כי אז ימשיך ויבדוק כמה ראוי שיפחת מן הפיצויים שנקבעו בתניית הפיצויים."

(ראה גם ע"א 707/78 יוסף נ' קניאל (פורסם בנבו))

 

הפרה צפויה:

סוגיה נוספת בה נתקל הח"מ כעורך דין העוסק בדיני חוזים מתעוררת במקרים בהם לא בוצעה עדיין הפרה, אך זו תיעשה בהסתברות גבוהה ביותר. הצד הנפגע, או שעומד להיות נפגע, מתלבט כיצד לפעול על מנת להקטין את נזקיו. כהרגלנו, נביא תחילה את נוסח סעיף 17 לחוק החוזים תרופות המתייחס להפרה צפויה:

"17. גילה צד לחוזה את דעתו שלא יקיים את החוזה, או שנסתבר מנסיבות הענין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו, זכאי הצד השני לתרופות לפי חוק זה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה, ובלבד שבית המשפט, בנתנו צו אכיפה, לא יורה שיש לבצע חיוב לפני המועד שנקבע לקיומו."

ההלכה במקרים של הפרה צפויה נקבעה בע"א 670/89 מקור פיתוח עירוני בע"מ נ' קרון (פורסם בנבו):

"הפסיקה כבר הכירה בזכותו של צד אחד לחוזה, הנפגע מחוסר נכונותו או מחוסר יכולתו של הצד השני לקיים חיוב חוזי עתידי, לעכב את ביצוע חיובו שלו ולשלב אותו בביצוע המוטל בספק של חיוב הצד השני. זאת אף אם על-פי החוזה הצד השני אינו חייב לקיים את חיובו אלא לאחר קיום החיוב על-ידי הצד הראשון. הבסיסים עליהם השתיתה הפסיקה את הכרתה בזכות העיכוב בנסיבות אלה הם עקרון תום הלב והכלל בדבר "ההפרה הצפויה".

ובמקום אחר באותו פסק דין:

"...צד הנפגע מהפרה צפויה רשאי שלא לקיים את חיובו שלו אם כי חובה עליו להראות נכונות לקיימו. זכות זו לעכב את ביצוע החיוב תעמוד לנפגע מהפרה צפויה, כאשר קיימת תלות בין חיובו והחיוב שהפרתו צפויה. על תלות זו בין החיובים למדים לא רק על-פי המועדים הקבועים בחוזה לביצוע החיובים אלא גם מ'הנסיבות המיוחדות האופפות את החוזה העומד לדיון' ומ'כללי ההיגיון והשכל הישר'. כך, גם אם חיוב הצד הנפגע אינו שלוב במישרין בחיוב הצד השני שהפרתו צפויה, והוא לכאורה עצמאי, ניתן לראותו כ'מותנה בקיומם המתמשך של נכונות ורצון הצד השני לפעול על-פי החוזה ולקיים את חיובו, אשר מהווה תמורה עבור חיובו של הצד הנפגע"

(ראה גם עתמ (י-ם) 982/07 מלכה אליהו נ' משרד הבינוי והשיכון (פורסם בנבו, 16.12.2008); וראה גם ד' פרדימן, "ביצוע חוזה נוכח חשש בדבר התמורה", עיוני משפט י, 165, 170)

במילים אחרות, כאשר מתברר לצד להסכם כי חברו אינו מתכוון לעמוד בהסכם, או שכלל אינו מסוגל לעמוד בהסכם הוא רשאי להתנות את חיוביו או לעכבם, עד שיוסר אותו חשש של הפרה צפויה. לצד זכות זאת עומדת החובה להראות ביטוי כלשהו לנכונות לקיים את החיוב המותנה או המעוכב. לדוגמא, צד אשר חייב על פי החוזה להעביר נכס לצד האחר שבחוזה ורק לאחר מכן לקבל תשלום. בשלב מסוים שלאחר כריתת החוזה עולה חשש סביר כי שאותו תשלום בו חייב הצד שכנגד כנראה לא יועבר (מכל סיבה שהיא). במקרה כזה רשאי לדחות את מסירת הנכס עד למועד התשלום, ולהתנות את אותה מסירה בתשלום בפועל. במקביל מוטלת החובה להודיע כי ברגע שישולם הסכום אין כל בעיה להעביר את הנכס (ראה עא 874/13 שד-של בילדינג אנד אינביסטמנט בע"מ נ' יצחק מירון עו"ד (פורסם בנבו, 16.06.2015)).

יש לציין כי נקבע בפסיקה כי הפרה צפויה עשויה אף להצדיק השעיה ועיכוב ביצוע חובה חוזית גם כאשר מדובר בחיובים עצמאיים, ראה עא 9984/04 ניסן חקשורי נ' משה בובליל (פורסם בנבו, 09.06.2010).

logoround

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
לייעוץ בקשר לתחומי התמחותינו והתוכן באתר
 אתם מוזמנים לפנות אלינו בטלפון
03-6129124
או פשוט שילחו הודעה ונשיב לכם מייד