צור קשר

  • מאמרים דיני חברות

  • 1

הפ (ת"א) 746/03 אטינג יונתן נ' ספקטור אבנר

5 1 1 1 1 1 (1 Vote)

חזרה למאמר משרדנו "קיפוח המיעוט בחברה"


בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ה"פ 000746/03

לפני: כב' השופטת גרסטל הילה

 

בעניין: אטינג יונתן המבקש
נ ג ד
1 . ספקטור אבנר
2 . ספקטור בלהה
3 . מדיספק בע"מ המשיבים

 

 

חקיקה: חוק החברות, תשנ"ט-1999
חקיקה: חוק הבוררות, התשכ"ח- 1968
חקיקה: פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג- 1983
חקיקה: תקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח-1987
לפסק-דין במחוזי (2008-05-06): תא 1720/04 אטינג יונתן נ' ספקטור אבנר שופטים: עמירם בנימיני עו"ד: שרמן, רונן הורוביץ

מיני-רציו:
חברות – הבחנה בין תביעה נגזרת לבין תביעת קיפוח המיעוט

המבקש, בעל מניות מיעוט בחברה שהמשיבים 1-2 הם בעלי רוב המניות בה, הגיש תביעה כנגד המשיבים בשל קיפוח זכויותיו. לטענת המשיבים על תביעת המבקש להתנהל במסגרת תביעה נגזרת לפי סעיף 194 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 ולא במסגרת תביעת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק.

ביהמ"ש דחה את טענת המשיבים, בפוסקו כי הקו המפריד בין תביעה נגזרת לבין תביעה אישית הינו מיהות בעל עילת התביעה: כאשר עילת התביעה היא של החברה, תהא זאת תביעה נגזרת, על יסוד הרציונל שמנהלי החברה, הזכאים לתבוע בשמה, יימנעו מלהגיש תביעה נגד עצמם. לכן יצר המחוקק במה לבעל מניות או לדירקטור לטעון בשם החברה לזכויותיה שנפגעו כתוצאה ממעשי או ממחדלי מנהליה. במקרים אלה התובעת האמיתית בהליך היא החברה, ואם ביהמ"ש יכריע לטובת התובע, הרי שהסעד יזכה את כיס החברה ולא את כיסו הפרטי של התובע, לפחות לא באופן ישיר.

לעומת זאת, כאשר עילת התביעה הישירה היא של בעל ניירות ערך או בעל מניות המיעוט, הרי שעליה להתברר במסגרת תביעה אישית. נפסק כי מקומה של התביעה דנן הוא במסגרת תביעת קיפוח, שכן משיכת כספים מקופת החברה באופן חריג ובסכומים גבוהים ע"י המשיבים, כנטען, מונעת מהמבקש חלוקה שוויונית של רווחי החברה בדרך של חלוקת דיבידנדים. כמו כן, העברת עושר מידיה של החברה לידיו של הרוב מקטינה את שווייה של החברה, וכתוצאה מכך גם את שווי חלקו של המיעוט בה.

 

החלטה

 

זוהי בקשת המשיבים לדחיית, או לחילופין, מחיקת התובענה, שהוגשה נגדם ע"י המבקש, על הסף.

1. רקע:

א. משיבה 3 (להלן:- "החברה") היא חברה פרטית העוסקת בייצור מערכות אלקטרוניות מתקדמות לשימושים בתחומי הרפואה.

המבקש, בעל מניות מיעוט בחברה (18%), שימש כסמנכ"ל החברה עד לחודש דצמבר 1995, וכדירקטור בחברה עד לחודש ינואר 1997.

המשיב 1 (להלן:-"אבנר") הנו בעל מניות בחברה (0.8%) ומשמש כמנכ"ל החברה וכיו"ר הדירקטוריון בחברה.

המשיבה 2 (להלן:-"בלהה") הינה בעלת מניות הרוב בחברה, מחזיקה בכ- 71% מהון המניות המונפק של החברה, ומשמשת כדירקטורית בחברה.
המשיב 1 נשוי למשיבה 2.

להשלמת תמונת בעלי המניות בחברה, יצויין שקיים בעל מניות נוסף (10%), אוניל דהינגרא, המשמש בתור מנהל פעילותה של החברה בארה"ב.

ב. בין הצדדים נתגלעו סכסוכים עסקיים אשר בעקבותיהם חדל המבקש מתפקידו כסמנכ"ל החברה, ובשלב מאוחר יותר, אף הופסקה חברותו בדירקטוריון. נוכח מחלוקות ביחס לכספים המגיעים למבקש מהחברה קיימו הצדדים הליך של בוררות שהתנהל בפני עורכי הדין הורביץ ושרמן, באי-כוח הצדדים. אולם, מאחר שהתגלעו מחלוקות נוספות אשר עיבו את אופי הסכסוך הגיעו הצדדים להבנה לפיה המחלוקות ביניהם יועברו להכרעת כב' השופטת (בדימוס) בן-עתו. במסגרת פסק הבוררות שניתן ביום 11.6.00 וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 13.9.01 (להלן:-"פסק הבוררות"), הוכרעו המחלוקות שהעבירו הצדדים להכרעת הבוררת הנכבדה, בין השאר, בנוגע לתנאי העסקתו של אבנר כמנכ"ל החברה, בתקופה שחלפה ממועד פרישת המבקש מתפקידו בחברה ועד למועד בו ניתן פסק הבוררות, וכן באשר לשאלת חברותו של המבקש בדירקטוריון החברה והכספים שעל המבקש להשיב לחברה.

ג. לטענת המבקש, המשיבים התעלמו מהוראות פסק הבוררות והפרו אותן. כך, למשל, הגדילו את שכרו של אבנר בניגוד לתנאים שנקבעו בפסק הבוררות, ומשכו כספים רבים לזכותם, באצטלות שונות, ובניגוד גמור לתנאי השכר שנקבעו בפסק הבוררות.

ד. לפיכך, הגיש המבקש תובענה זו, שעניינה בקשה להצהיר כי ענייניה של החברה מתנהלים בדרך שיש בה משום קיפוח זכויותיו, וליתן צווי עשה נגד המשיבים לפי סע' 191 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן:-"חוק החברות"). המבקש טוען כי המשיבים פועלים בחברה כבשלהם, בחוסר תום-לב ותוך הפרת חובות האמונים המוטלות עליהן, הן כלפי החברה והן כלפיו, לרבות משיכת כספים מקופת החברה שלא כדין, ונישולו, הלכה למעשה, מזכויותיו בחברה.
כתוצאה מכך עותר המבקש לסעדים שיחייבו את המשיבים להשיב לחברה סכומים שנמשכו על-ידיהם שלא כדין, להחזירו לדירקטוריון החברה ולקיים דיון בנוגע לתנאי העסקתו של אבנר. כן מבוקש מינוי חוקר חיצוני לבחינת טענותיו. קיימות בתובענה גם עתירות חילופיות.

ה. המשיבים הגישו תשובה מפורטת לתובענה ובה עונים הם אחת לאחת לטענות המבקש לגופן, אך, גורסים שיש לסלק התובענה בשל מספר טעמים, ובהחלטה דנן אבחן טענותיהם אלו ואכריע בהן.

2. טענות הצדדים

א. טענות הסף של המשיבים הן שלוש:

אא. דינן של מרבית הטענות הכספיות הנכללות בתובענה להדחות על הסף בשל היותן מבוססות על עילות שנולדו בתקופה שקדמה למתן פסק הבוררות, ומאחר שקיימת הסכמת הצדדים כי הסכם הבוררות יהווה סילוק מלא וסופי של כל טענות ו/או תביעות מצד הצדדים, מושתק המבקש מלהעלות טענות אלו. במסגרת הסכם הבוררות נדחו מרבית טענות הצדדים זולת מספר מצומצם של טענות שהוסכם כי ידונו במסגרת פסק הבוררות. פסק הבוררות הקים מעשה בית-דין, המונע העלאת טענות שעילתן קמה עובר למועד מתן פסק בוררות.

בב. יש לדחות על הסף את הטענה שלפיה לא בוצע פסק הבוררות ולכן על בית-משפט זה להורות למשיבים להשיב את הכספים שהוצאו שלא כדין לידי החברה, מהטעם שלדעת המשיבים, אכיפת הוראות פסק בוררות שאושר צריך שתעשה באמצעות הליך של הוצאה לפועל, או לחילופין, במסגרת הליך של בזיון בית-משפט. כמו כן, טוענים המשיבים כי לא הפרו את פסק הבוררות משום שאין בפסק הבוררות כל ציווי אופרטיבי המחייב אותם לבצע פעולות כלשהן.

גג. הסעד העיקרי המבוקש אינו יכול להינתן במסגרתה של תביעת קיפוח בעלי מניות, אלא בתביעה נגזרת בלבד. זאת מאחר שהסעד המבוקש מבוסס על זכות השייכת לחברה ולא למבקש.
כמו כן, נטען כי מדובר בתביעה כספית אשר אין מקומה להתברר במסגרת הליך של המרצת פתיחה.

ב. תשובת המבקש לטענות הסף של המשיבים, בתמצית:

אא. התכלית העומדת מאחורי הגשת תובענה זו היא כי יינתנו הוראות שימנעו קיפוח זכויותיו בחברה תוך ניצול לרעה של מעמד המשיבים 1-2 כדירקטורים וכמנהלים בחברה, כל זאת בהתאם להכרעה שנתקבלה במסגרת פסק הבוררות. על-כן סבור המבקש שאינו מנוע מלטעון נגד אי קיום פסק הבוררות.
לטענתו, הטענות שהועלו במסגרת תובענה זו הן טענות אשר צריכות להתברר בדיון בתובענה לגופה, ולא במסגרת בקשה לסילוק על הסף.

בב. המבקש אינו חולק על כך שהוסכם בין הצדדים שלא תתעורר כל טענה או תביעה ביחס לעילות, תביעות או דרישות שנוצרו לפני הסכם הבוררות. כמו כן, אין המבקש חולק על כך ששאלת השתכרותו של אבנר בין השנים 1996- 2000 אכן נדונה והוכרעה במסגרת הבוררות. קביעות הבוררת בעניין זה היו ברורות, והתוו את תנאי השכר שאבנר זכאי להם. לכן סבור המבקש, כי מעבר לתנאי שכר אלו, לא היו רשאים המשיבים 1- 2 לבצע כל משיכה או לקבל כל תמורה נוספת מהחברה, אלא שלטענת המבקש, משך אבנר כספים רבים מעבר לסכום שנקבע על-ידי הבוררת, בניגוד לקביעותיה ובאופן פסול, תוך שימוש וניצול לרעה של מעמדו ומעמדה של בלהה בחברה.

גג. ההליך שננקט וכן הסעדים המבוקשים, בכללם מתן צו עשה להשבת כספים לחברה, מתאימים לתובענה תחת עילת הקיפוח לנוכח קשת הסעדים הרחבה הנתונה לבית המשפט בבואו לדון בתביעה מסוג זה לפי סע' 191 לחוק החברות. כמו כן טוען המבקש, כי בדנן אין מדובר בתביעה כספית, אלא בסעדים הצהרתיים באשר לפעולות שבוצעו בחברה ולשאלה האם מהוות הן קיפוח, אם לאו. לכן המבקש מוצא את הדיון במסגרת ההליך של המרצת פתיחה כמתאים לעניינו. המבקש אף שולל את שאר טענות הסף הפרוצדורליות.

3. דיון והכרעה

א. פסק הבוררות.

המשיבים טוענים כי העילות והסעדים הנזכרים בתובענה, ובעיקר הבקשה לצו עשה להשבת כספים לחברה, כבר נדונו והוכרעו במסגרת פסק הבוררות. משכך, מנוע המבקש מלשוב ולהעלותם במסגרת תובענה חדשה. לדידם, אין מקום לאפשר דיון מחודש בעילות שהוכרעו, ואכיפת פסק הבוררות צריכה להיעשות באמצעות נקיטת הליכי הוצאה לפועל או בדרך של בקשה לביזיון בית-משפט.
איני סבורה שתובענת המבקש תפתח מחדש לדיון את העילות שנדונו והוכרעו במסגרת פסק הבוררות. המבקש אינו תוקף את פסק הבוררות עצמו, ואינו מעלה מחדש את הדיון בעילות שהוכרעו במסגרתו, אלא מבקש לקיים את ההוראות העולות ממנו ככתבן וכלשונן. כלומר, דרישתו היא לאכוף על המשיבים את הוראות פסק הבוררות, ולא להכריע בסעדים שכבר נדונו על-ידי הבוררת הנכבדה.

הוראת סעיף 39 לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 (להלן: -"חוק הבוררות"), קובעת:

"אין בהוראות חוק זה כדי למנוע הגשת תובענה לבית המשפט על פי הזכויות והחיובים שנקבעו בפסק בוררות לפי חוק זה או בהכרעה שניתנה על יסוד הסכם בעל פה."

אם אלה פני הדברים, אין כל מניעה שהמבקש יתקוף את מחדלי המשיבים בקיום פסק הבוררות במסגרת תובענה רגילה, נפרדת, בה הוא מבקש להורות על קיומם של הזכויות והחיובים העולים מפסק הבוררות, בדומה לזכות לתבוע אכיפת חוזה. כאשר התובענה היא "תובענה על יסוד פסק בוררות" (Action On The Award),

"דין תביעה זו הוא כדין כל תביעה חוזית אחרת, ועילתה ההתחיבות הנובעת משטר הבוררות, לקיים את מצוות הבורר".

(י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר שלמה לוין, תשנ"ה-1995), 82; ס' אוטולנגי בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית, תשנ"א- 1991) 420; ע"א 1084/99 עיני נ' קאסוטו, פד"י נו(3) 913, 919- 920).

לפיכך, מושתק אמנם המבקש, מחמת מעשה בית-דין, מלהעלות טענות שעילתן צמחה עובר למתן פסק הבוררות, אך זכאי הוא לעמוד על קיומה המלא של ההכרעה בפסק הבוררות בכל הנוגע לחיובי המשיבים, וזאת יכול הוא לעשות, בין השאר, בדרך של הגשת תובענה אזרחית על-פי פסק הבוררות.

אוסיף ואומר כי המשיבים במסגרת טענות הסף הציגו מסכת עובדתית, שונה מזו שהוצגה על-ידי המבקש, שעל בסיסה ביקשו לתקוף את טענות המבקש. אולם כלל ידוע הוא, כי בית המשפט יפעיל את סמכותו, במסגרת בקשה לסילוק על הסף, רק כאשר על יסוד העובדות הנטענות בתובענה, אף אם יוכחו במלואן, לא יזכה המבקש בסעד המבוקש. לפיכך, לא תשמע במסגרת זו טענה לפיה העובדות הנטענות אינן נכונות. טענה מסוג זה טעונה בירור עובדתי ומקומה בדיון לגוף התובענה. משמעות מחיקת התובענה מחמת העדר עילה היא שמבלי להידרש לשאלת אמיתות העובדות הנטענות, אין בהן כדי להקים זכות שבדין. בכך לא צלחו המשיבים.

ב. תובענת המבקש: קיפוח המיעוט או תביעה נגזרת?

המשיבים סבורים כי תביעת המבקש היתה צריכה להתנהל במסגרת תביעה נגזרת לפי סעיף 194 לחוק החברות, ולא במסגרת תביעת קיפוח בעלי מניות המיעוט לפי סעיף 191 לחוק החברות. טענתם היא כי הסעד העיקרי בתובענת המבקש הוא סעד של השבת כספים לכיס החברה ולא לכיסו שלו, ולכן העילה לתביעה היא של החברה. יכולתו של המבקש לנכס לעצמו את זכות התביעה של החברה, כך נטען, היא רק על דרך תביעה נגזרת.

הקו המפריד בין תביעה נגזרת לבין תביעה אישית הנו מיהות בעל עילת התביעה. כך שכאשר עילת התביעה היא של החברה, תהא זאת תביעה נגזרת, על יסוד הרציונאל שמנהלי החברה, הזכאים לתבוע בשמה, יימנעו מלהגיש תביעה נגד עצמם. לכן יצר המחוקק פלטפורמה עליה יכול לעלות בעל מניות או דירקטור ולטעון בשם החברה לזכויותיה שנפגעו כתוצאה ממעשי או ממחדלי מנהליה. במקרים אלה התובעת האמיתית בהליך היא החברה, ואם בית המשפט יכריע לטובת התובע, הרי שהסעד יזכה את כיס החברה, ולא את כיסו הפרטי של התובע, לפחות לא באופן ישיר. לעומת זאת, כאשר עילת התביעה הישירה היא של בעל ניירות ערך או בעל מניות המיעוט, הרי שעליה להתברר במסגרת תביעה אישית. בענייננו, התביעה האישית של בעל מניות מיעוט היא על דרך תביעת קיפוח לפי סע' 191 לחוק החברות (ראו א' חביב-סגל דיני חברות- לאחר חוק החברות החדש (כרך א', התשנ"ט- 1999) (להלן:-"חביב-סגל") 602- 611; י' בהט חברות- החוק החדש והדין (כרך ב', מהדורה חמישית, תשס"ג- 2003) 882ד- 882ח).

במסגרת תובענה זו עותר המבקש למתן פסק-דין הצהרתי בשני עניינים עיקריים: האחד, כי ענייני החברה מתנהלים בדרך שיש עמה קיפוח של זכויותיו; השני, כי המשיבים 1- 2 פועלים בניגוד להוראות פסק הבוררות.

איני סבורה כי עניינים אלה מקורם בעילות תביעה שצמחו לחברה בלבד. אמנם קיימות נקודות השקה מסוימות בין החברה למבקש, אולם המבקש, אם אכן יתקבלו טענותיו, הוא אשר נפגע באופן ישיר מפעולות המשיבים. המשיבים 1- 2 פעלו בחברה, אליבא דמבקש, כבשלהם, תוך ניצול כוחם לקידום מטרותיהם האישיות.

יתרה מזאת, המבקש מציג, לכאורה, הליך קבלת החלטות פסול המונע ממנו ליטול חלק בהליכי קבלת ההחלטות בחברה.

אמנם, ככלל, לא קיימת לבעל מניות זכות להשתתף בהליכי קבלת ההחלטות בחברה, אולם ייתכנו מצבים בהם גם מניעתה של זכות זו יכולה להיחשב כקיפוח המיעוט (ראו חביב-סגל, בעמ' 471-479). זאת אף הייתה מסקנת כב' השופטת רובינשטיין בה"פ (תל אביב-יפו) 2113/94 צנה בע"מ ואח' נ' פולן בע"מ ואח' (לא פורסם), דינים מחוזי, כרך כו(4) 347, לאחר סקירה מקיפה של הוראת סע' 235 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (אשר קדמה להסדר החקיקתי שבסע' 191 לחוק החברות),

" ...חלה הגמשה המכירה במערכות נסיבות מגוונות יותר אשר יכולות לשמש עילה להפעלת סעיף 235. לא רק עושק כפשוטו, כביטויו במרמה או חוסר תום לב, אלא קיפוח זכויות המיעוט באופן בלתי הוגן, תוך שלילת ציפיותיו הלגיטימיות של המיעוט למידה של שותפות הוגנת בידיעה ובהבנה לגבי מה שנעשה ברכושו".

לפיכך, יש מקום לבחון את טענות המבקש לגופן במסגרת הליך זה ואין מקום לטענה כי זכות התביעה בדנן היא של החברה, ושלה בלבד.

משיכת הכספים מקופת החברה באופן חריג ובסכומים גבוהים על-ידי בעלי השליטה, מונעת מהמבקש חלוקה שוויונית של רווחי החברה בדרך של חלוקת דיווידנדים. לכך התייחסה גם הבוררת הנכבדה בהכרעתה. למעשה, מדובר במצב של חלוקת משאבים בלתי הוגנת, במתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה, אשר יכול להוות קיפוח לפי סע' 191 לחוק החברות.

"קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במיתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה. נגישותם של בעלי רוב המניות לעמדות כוח, העולה על זו של המיעוט, והרצון למנוע שכוח זה יופעל בצורה פוגענית הביאו לטווית רשת של הוראות 'אתיות' בחוק ובפסיקה על-מנת לרסן כוח זה..."

(ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. ואח', פד"י נ(1) 238 (להלן:-"עניין ת.מ.מ."), 246; ע"א 817/79 קוסוי ואח' נ' בנק י. ל. פויכטונגר בע"מ ואח', פד"י לח(3) 253, 284-285)

כמו כן, העברת עושר מידיה של החברה לידיו של הרוב מקטינה את שוויה של החברה, וכתוצאה מכך, גם את שווי חלקו של המיעוט בה (חביב-סגל, בעמ' 462). גם מטעם זה נפגעות זכויות המבקש בחברה.

"קיפוח עשוי להתקיים, בין השאר, בסיטואציה בה בעלי השליטה בחברה מחלקים באופן שאינו צודק את המשאבים בחברה לרעת בעלי מניות המיעוט או כאשר הם מנצלים את שליטתם בחברה על מנת להעביר עושר מידיה של החברה לידיהם".

(ת"א (תל-אביב-יפו) 2512/99 מחשבה יעוץ וניהול נ' ויטלגו בע"מ ואח' (לא פורסם), תק-מח 2003(2) 591 ,עמ' 594)

יתר-על-כן, תובענת המבקש, כאמור לעיל, נשענת על שני אדנים, האחד, היותו בעל מניות הטוען לקיפוח זכויותיו, והשני, היותו צד לפסק בוררות שהופר ותוקפו לא הוטל בספק על-ידי מי מהצדדים. מסקנתי היא כי במקרים בהם פעלו המשיבים 1-2 בניגוד לפסק הבוררות ומשכו כספים מעבר לקביעות הבוררת הנכבדה, אם אכן יוכחו, הרי שקמה למבקש זכות תביעה גם בהיותו צד לפסק הבוררות שלא בוצע.

נוכח האמור לעיל, אין לקבל את הטענה כי טענות המבקש אינן יכולות לעלות במסגרת תובענה זו.

ג. באשר למהות התרופות שרשאי בית המשפט להעניק במסגרת סע' 191 לחוק החברות, קיים מרווח גדול של שיקול דעת לביהמ"ש וקשת הסעדים היא רחבה ביותר (עניין ת.מ.מ., בעמ' 246).

איני סבורה כי יש להורות בשלב זה על מחיקת סעדים אשר עומדים לזכות המבקש. הסעדים המנויים הינם פועל יוצא של ההכרעה בשאלת קיפוח בעל מניות המיעוט, הוא המבקש, ובשאלת הפעולות בניגוד לפסק הבוררות. עם זאת, המצב שונה לגבי הסעד הנוגע להמשך העסקתו של אבנר בחברה. בעניין זה, מעמדו של המבקש בחברה אינו יכול להקנות לו בכורה בשאלת זהות נושאי המשרה בחברה. זכותו של המבקש מסתכמת בשמירה על קניינו ועל מעמדו בחברה. זכותו זו נגזרת משווי אחזקותיו בחברה, ומאזנת היא נכונה בין כלל בעלי המניות בחברה. שאלת העסקתו של אבנר אינה נלמדת מפסק הבוררות ולא הוצג לפני, ולו לכאורה, טעם המצדיק סעד קיצוני זה, גם אם יתבררו כל טענות המבקש בדבר קיפוח זכויותיו כנכונות. בדומה הסעד (החילופי) של פירוק החברה אינו מתאים להליך זה, ואף קיצוני לנסיבות המקרה המתוארות.

ד. שיהוי

המשיבים טוענים כי פסק הבוררות ניתן כשלוש שנים לפני שהוגשה תובענה זו. לטענתם, בפרק הזמן שחלף, נמנע המבקש מלהעלות כל טענה בדבר קיפוח זכויותיו. יתר-על-כן, לטענתם הנתונים המוצגים בתובענה הוצגו למבקש למעלה משנתיים וחצי לפני הגשת תובענה זו. על-כן, סבורים המשיבים כי התובענה לוקה בשיהוי רב. המשיבים מוסיפים וטוענים שפרק הזמן שעבר מהמועד בו נמחקה התביעה הנגזרת שהגיש המבקש ועד למועד בו הוגשה תובענה זו הוא כשמונה חודשים, ולכן, גם מטעם זה, התובענה נגועה בשיהוי.

איני רואה, לעניין זה, עין בעין עם ב"כ המשיבים. המבקש מציין כי פנה אל המשיבים בבקשות חוזרות ונשנות לתיקון המצב הקיים ולהתאמתו לפסק הבוררות, בכלל זה הוצע לשוב אל הבוררת הנכבדה למתן הבהרות (ראו סע' 29-30 לתצהיר המבקש וכן נספח "ו" לתובענה). לטענת המבקש, רק לאחר שהליכי ההידברות והנסיונות להגיע להסכמה על המחלוקות הקיימות העלו חרס, פנה הלה לבית המשפט בבקשה לאישור תביעה נגזרת שנמחקה ביום 5.1.03. התובענה דנן הוגשה ביום 15.6.03. פרק הזמן שעבר מהיום בו נמחקה הבקשה לאישור תביעה נגזרת ועד ליום בו הוגשה התובענה שלפני הינו פרק זמן סביר.

איני סבורה, לנוכח דברים אלה, כי התובענה הוגשה בשיהוי רב שיש בו כדי להצדיק את דחייתה.

ה. נקיון כפיים, תום-לב ושימוש לרעה בהליכי משפט

המשיבים פרשו יריעה רחבה של טענות שונות המעידות, לטענתם, על אופן התנהגותו השלילית של המבקש כלפיהם וכלפי בית המשפט, ולפיכך יש להימנע מלהעניק לו את הסעדים המבוקשים בתובענה שכן מדובר בסעדים מן היושר הדורשים מן העותר להם, בין היתר, קיום ושמירה על ידיים נקיות וחובה לפעול בתום-לב.
בין טענות המשיבים נטען כי המבקש הינו מגיש תביעות סדרתי, אשר משתמש, במסגרת הליכים אחרים, בדרכים פסולות להשיג את מבוקשו, פוגע בחברה ובעסקיה באופן עקבי ומסתיר עובדות ומסמכים מבית המשפט.

לא שוכנעתי שהמבקש הוא מגיש תביעות סדרתי שעושה שימוש לרעה בהליכי משפט במידה שמצדיקה את סילוק תובענתו על הסף, או שמונעת ממנו, על סמך התשתית העובדתית המונחת לפני בשלב זה, לזכות בסעדים מן היושר.

יתרה מזאת, איני סבורה שהונחה תשתית מספקת לטענה שהמבקש פעל שלא בתום-לב במסגרת ההליכים נשוא המחלוקת או בא לבית המשפט בידיים לא נקיות. המבקש לא "העלים", כדברי ב"כ המשיבים, את קיומו של הליך הבוררות הראשון, והדבר אוזכר במסגרת טענותיו. בין אם בחר לצרף מסמך פלוני או שהחליט שלא לצרף מסמך אלמוני, אין בכך משום הסתרת עובדות מבית המשפט, מאחר שעצם קיומה של הבוררות נזכר בין טענותיו.

באשר לטענות הנוגעות להליך הבוררות שהתנהל לפני כב' השופטת (בדימוס) בן-עתו, הרי כבר ציינתי כי טענות שעילתן צמחה לפני מתן פסק הבוררות יידונו רק ביחס לאכיפת ההוראות הנובעות ממנו. לפיכך, אם במהלך ההליך יתברר כי בכוונת המבקש לפתוח לדיון את השאלות שכבר הוכרעו במסגרת פסק הבוררות הדבר לא יתאפשר לו. יחד עם זאת, לא מקובלת עלי הטענה כי תביעת המבקש במסגרת הבוררות שהתנהלה בפני הבוררת הנכבדה הייתה הליך סרק. אמנם חלק מטענותיו לא התקבלו והבוררת הנכבדה סברה כי לא השתכלל "הסכם פרישה" מחייב בין הצדדים, אולם יש לזכור כי טענותיו ביחס לשכרו של אבנר וביחס לבונוסים שיצאו מהחברה, כן התקבלו. עיקרה של תובענה זו עוסקת בנושאי השכר והבונוסים. על-כן, איני רואה הן בהליך שלפני והן בהליך הבוררות לפני כב' השופטת (בדימוס) בן-עתו, הליכי סרק. גם לעניין הקביעה, שהמבקש פעל בניגוד עניינים כלפי החברה, והטענה שהפר חובותיו כלפיה, אין נפקות, לדידי, בשלב מקדמי זה, ומשקלן ייבחן בשלבים מאוחרים יותר של ההליך כשתבוא עת ההכרעה, וזאת לאחר שטענות אלה יזכו, אם יזכו, לתשתית עובדתית מוצקה.

מן המקובץ עולה המסקנה כי אין לסלק את התובענה מטעמים של חוסר נקיון כפיים, חוסר תום-לב או שימוש לרעה בהליכי משפט.

ו. תשלום אגרה בחסר.

כפי שצויין, איני סבורה כי בדנן מדובר בתובענה כספית. אופי התובענה הוא הצהרתי בעיקרו. העתירה בתובענה היא להצהיר על קיפוח זכיותיו של המבקש בחברה לפי סע' 191 לחוק החברות ולהורות על אכיפת הוראות פסק הבוררות.
יחד עם זאת, במסגרת הסעדים המנויים בתובענה מתבקש בית המשפט להורות למשיבים 1-2 להשיב לחברה סכומים שנמשכו שלא כדין ובניגוד לפסק הבוררות. כמו כן מתבקש בית המשפט להצהיר כי המשיבים 1-2 משכו מקופת החברה כספים רבים שלא כדין ובניגוד לפסק הבוררות, שסכומם עולה על חמש מאות אלף דולר. לדעת המשיבים, על המבקש לשלם אגרה מתאימה לסעדים המבוקשים.

ככלל צו עשה או צו הצהרתי, נכללים תחת הכותרת כ"הליכים שרואים את שוויים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף" (תקנה 3 לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח- 1987 (להלן:-"תקנות האגרות"). ראו רע"א 1194/91 פלצמן נ' גזברות בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו, פד"י מו(1) 561; רע"א 417/92 י"מ נ' ליבוביץ ואח', פד"י מו(3) 414). אולם, בתקנה זו קיימת הוראה ממעטת לגבי תובענה לאכיפת פסק בוררות, המוציאה את ענייננו מכלל זה. לפיכך, יש לשלם את האגרה לפי הוראת סע' 3(ב) לתוספת הראשונה לתקנות האגרות.

לדידי, אין מקום להחיל את הוראות תקנה 100(4) לתקנות, בשלב זה, על ענייננו. אם יתברר בשלב מאוחר יותר כי האגרה לא שולמה במלואה, נשמרת, כמובן, זכותם של המשיבים להעלות טענה זאת במועד המתאים.

ז. בשולי הדברים אוסיף כי, לעניות דעתי, קיימת מידת רבה של היתממות מצד המשיבים 1-2 בטענתם שמחמת העובדה שבפסק הבוררות אין כל ציווי אופרטיבי המחייבם לבצע פעולה זו או אחרת, אין הם יכולים להיתפס כמפירי הפסק.
הבוררת הנכבדה קבעה את שכרו של אבנר וכן הכריעה לעניין הבונוסים למנהלים וכיצד יש לחשבם לאור מחלוקות בנושאים אלה. המבקש טוען כי על אף קביעות אלו מושכים המשיבים 1-2 כספים רבים מהחברה, בהתעלם מהוראות פסק הבוררות. אמנם אין פסק הבוררות מחייב את אבנר או בלהה באופן אישי לנקוט פעולה כלשהי, אך בשל מעמדם בחברה, קביעת גובה המשכורות והבונוסים נתון לשליטתם הכמעט בלעדית. משכך, משיכת כספים בסכומים גבוהים משנקבע בפסק הבוררות, יכול להוות הפרת פסק הבוררות, וזאת, שוב, נוכח שליטתם בחברה.

ח. לסיום אציין שאף מבחינה מעשית איני סבורה שנכון יהא לסלק תובענה זו על הסף. בין הצדדים התגלעו מחלוקות רבות ועל-אף התקווה שפסק הבוררות ישים להן סוף, לא באו ההתדיינויות אל סופן. הכרעה עניינית תאפשר פתרון של המחלוקות הקיימות, תסיר ספקות, ותמנע, אולי, התדיינויות נוספות בעניינים אלה. גם מטעם זה יש לערוך דיון לגוף הטענות ולהכריע בהן.

3. סוף דבר.

מסקנתי היא שבקשת המשיבים נדחית ברובה. הנני מורה על מחיקת הסעדים המנויים בסע' ב(3) וב(6) לתובענה, וכן, מורה אני על העברת התובענה לפסים של תביעה רגילה.
די בעיון בעשרות העמודים שהוגשו עד כה ובפרטי הפרטים של ההתדיינויות שבעבר והמחלוקות שבהווה כדי להביא למסקנה שמדובר במחלוקת עובדתית סבוכה. מוכנה אני אף להניח שאין מדובר בתביעה כספית, כטענת המשיבים, אך למרות זאת אין מדובר בתביעת קיפוח מיעוט רגילה לנוכח ההיסטוריה הממושכת והאינטנסיבית של הסכסוכים בין הצדדים.

בנסיבות המקרה איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח עותק מהחלטה זו לצדדים, בדואר רשום, ותעביר התיק למזכירות האזרחית לפתיחת תיק אזרחי.

5129371
54678313ניתנה היום, כ"ט באייר, תשס"ד (20 במאי 2004), בהעדר הצדדים.

גרסטל הילה 54678313-746/03

גרסטל הילה, שופטת
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

צרו איתנו קשר

כתובת   אבא הלל 7 רמת גן 5252204
טלפון   03-6129124
פקס   03-6129125
דואר אלקטרוני   office@barelaw.co.il 
טופס הודעה   בטופס הודעה באתר 
פורומים משפטיים   בפורומים המשפטיים שלנו

מאמרים קשורים

אין מאמרים קשורים


כתבי טענות קשורים

אין כתבי טענות קשורים


  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
מאמרים באתר שייתכן ויענינו אותך:
 

אין מאמרים קשורים