צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

עא 1581/92 אברהם אבי ולנטין נ' דורית ולנטין

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "טעות והטעיה בכריתת הסגם"

חזרה למאמר משרדנו "ביטול חוזה"


ערעור אזרחי מס' 1581/92

אברהם אבי ולנטין

נגד

דורית ולנטין

וערעור שכנגד

בבית המשפטהעליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

 [13.4.95]

לפני השופטים ג' בך, י' זמיר, ט' שטרסברג-כהן

חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, ס"ח 267, סעיף 2- תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ק"ת 2220, תקנה 457- חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ס"ח 128, סעיפים 2, 2(5), 2(11), 32- חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ס"ח 118, סעיפים 14,14(א),.15

מיני-רציו:

°

* בתי-משפט  –  ערעור –  התערבות במימצאים עובדתיים

°

* חוזים  – הטעיה  –  אי-גילוי

°

* משפחה  – יחסי ממון בין בני-זוג  –  הסכם ממון

°

* משפחה  – מזונות אישה  –  זכות למזונות

°

* ראיות  – הגשתן  –  בערעור

°

* ראיות  – קבילות  –  ראיה פסולה

°°

המערער והמשיבה נישאו ביום .25.5.80הם התגוררו ברמת השרון בדירה שהייתהבבעלות המערער לפני הנישואין, ושנותרה רשומה על שמו בלבד גם לאחר הנישואין. המשיבה ביקשה מן המערער שירשום את מחצית הדירה על שמה, כדי להקנות לה תחושת ביטחון והשתייכות למשפחה. במאי 1987היה המערער מוכן להיענות לבקשתה של המשיבה. בני הזוג היו חשוכי ילדים. המשיבה עברה טיפולי פוריות אך ללא הועיל. בשלב מסוים, כאשר הטיפול נעשה מורכב וקשה, הפסיקה המשיבה את הטיפול, למורת רוחו של המערער. ביום23.4.87יצאה המשיבה לחופשה בת ימים אחדים באילת עם פלוני, שהיה ידיד המשפחה, ללא המערער אולם על דעתו. לפני שיצא, סיפרה המשיבה למערער כי היא מצטרפת לידיד ולחברתו וכי תשהה במלון בחדר נפרד. בדיעבד נתברר כי המשיבה שיקרה למערער. היא נסעה לחופשה באילת עם הידיד בלי חברתו ושהתה עם הידיד בחדר אחד באותו מלון, והמערער לא ידע על כך. ביום 17.5.87נחתם בין המערער לבין המשיבה הסכם, שלפיו יעביר המערער את מחצית הדירה על שם המשיבה ללא תמורה. כן נקבע בהסכם כי אם אחד הצדדים ירצה להתגרש מן הצד השני, מתחייב המערער לרכוש בעבור המשיבה דירה אחרת, שתהיה דומה לדירה, ואילו המשיבה תעביר למערער ללא תמורה את חלקה בדירה. כשבוע לאחר שנחתם ההסכם הודיעה המשיבה למערער על רצונה להתגרש ממנו. ביום 22.6.87ערכו ביניהם המערער והמשיבה הסכם חדש, שביטל את ההסכם הראשון, ונשא כותרת של הסכם גירושין. הוא קבע כי בני הזוג יתגרשו בבית הדין הרבני. נכסיו של המערער, ובהם הדירה, יישארו בבעלותו של המערער. והמשיבה התחייבה לפנות את הדירה, אך המערער התחייב לשלם למשיבה סכום של 000, 100דולר, בתנאים שנקבעו בהסכם, ולהעביר לה מיטלטלין מסוימים וכן את חלקו במכונית משותפת. ההסכם אושר על-ידי בית המשפט לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- .1973ההסכם השני הוחלף בהסכם אחר שנערך בין הצדדים 

° 
°

--- סוף עמוד  442 ---

°°

ביום .2.8.87הסכם זה, שגם כותרתו הסכם גירושין, חזר על ההסכמה להתגרשבבית-דין רבני. ההסכם קובע כי הדירהתועבר כולה לבעלותה ולחזקתה של המשיבה וכי אחת משתי המכוניות של בני הזוג תישאר בחזקתה ובבעלותה של המשיבה. כמו כן הסדיר ההסכם את חלוקת המיטלטלין בין בני הזוג ועניינים נוספים. גם ההסכם השלישי אושר על-ידי בית המשפט ב- 23.8.87לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. ביום 19.8.87עזב המערער את הדירה, והמשיבה נותרה בה בגפה. ואז נתהפך הגלגל. משנודע למערער כי המשיבה שהתה בזמן החופשה באילת בחדר אחד עם הידיד, הוא חזר בו מהסכם הגירושין. ביום 11.1.88הגיש המערער לבית הדין הרבני תביעה נגד המשיבה לשלום בית, וימים אחדים לאחר מכן הגיש תביעה נוספת לבית הדין הרבני להכריז כי המשיבה מורדת ולבטל את מזונותיה. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה למזונות ותביעה לאכיפת ההסכם השלישי, ובכלל זה להעברת הדירה על שמה. המערער הגיש תביעה נגד המשיבה לביטול של הסכם זה בטענה כי המשיבה הונתה אותו כשהעמידה פנים, ערב עריכת ההסכם הראשון, שהיא מבקשת לקיים יחסי משפחה תקינים וכן הונתה אותו בפרשת החופשה באילת. בית המשפט איחד את הדון בשלוש התביעות.בית המשפט קבע כי אין עילה לביטול ההסכם וכי על המערער להעביר את הדירה לחזקתה של המשיבה. כמו כן קבע בית המשפט שלאור סירוב המערער לתת גט למשיבה, הוויתור על מזונותיה אינו תופס. עוד קבע בית המשפט כי אין לסמוך על דברים שאמרה המשיבה בבית הדין הרבני בקשר ליחסים שקיימה עם גברים אחרים, ועל-כן אין בהם כדי לשלול את זכותה למזונות עד מאי 1988, שאז לפי הראיות התגוררה עם פלמוני וקיימה אתו יחסי אישות. מכאן הערעורים, שנסבו על השאלות אם רשאי היה המערער לבטל את ההסכם עם המשיבה עקב טעות או הטעיה; אם זכאית המשיבה לקבל מזונות מהמערער לתקופה האמורה; ואם יש לאשר למערער להגיש ראיה נוספת – קטעים מיומן שכתבה המשיבה ושנגנב מביתה, ואשר לטענת המערער יש בהם כדי להפריך את עדות המשיבה בבית המשפט בעניינים חשובים.

°°

בית המשפט העליון פסק:

°

א. (1) קטעי היומן שהמערער ביקש להגיש כראיה נוספת הם בגדר חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות. לכן קטעים אלה פסולים, כמצוותו של סעיף 32לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, לשמש ראיה בבית המשפט ( 449א-ג).

°

(2)בדרך כלל ידו של בית המשפט העליון, כבית-משפט לערעורים, קמוצה במתן רשות להביא לפניו ראיות ואם כך הדבר בדרך כלל, קל וחומר במקרה דנן, שהמערער מבקש רשות להביא לפני בית המשפט ראיה אשר לא זו בלבד שהמשקל שלה מסופק, אלא היא אף פסולה לשמש כראיה בהיותה פוגעת בפרטיות של המשיבה ( 449ו-ז).

°

ב. (1) טעות או הטעיה שיש בהן כדי לגרום לביטולו של חוזה רגיל, יש בהן גם כדילהביא לביטול הסכם יחסי ממון בין בני-זוג, גם כאשר זה אושר על-ידי בית המשפט המחוזי או על-ידי בית הדין הדתי ( 450א-ב).

°

(2)מכנה משותף יש לטעות ולהטעיה בנקודת המוצא: אין מקום לדבר על טעות או על הטעיה, אלא אם אדם התקשר בחוזה עקב טעות. משמע, חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מציב תנאי כפול: ראשית, שהייתה טעות; שנית, שהטעות גרמה להתקשרות בחוזה (451א).

° 
°

--- סוף עמוד  443 ---

°°

(3)הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין עצם הטעות לבין עריכת ההסכם מוטל על הטוען את טענת הטעות ( 452ד).

°

(4)במקרה דנא, המערער לא הוכיח כנדרש כי הוא התקשר עם המשיבה בהסכםהראשון עקב טעות, כלומר שאילו ידע את מה שאירע לא היה מתקשר בהסכם ( 453א-ב).

°

(5)גם לו היה יסוד לטענה של טעות או הטעיה בנוגע להסכם הראשון, אין זה בהכרח כך לגבי ההסכם השלישי, שרק הוא קיים ועומד כיום. לעניין זה יש הבדל בין מקרה שבו בני הזוג החליטו להתגרש זה מזאת ( 453ג-ד).

°

(6)השאלה אם חובת הגילוי הופרה על-ידי צד אחד אינה מתעוררת אלא מקום שהצד השני "התקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה" ( 454ג-ד).

°

(7)חובת הגילוי משתנה לפי מהות היחסים שבין הצדדים ולפי הנסיבות של כל מקרה. מקום שקיימים יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים, שם גם קיימת חובת גילוי מיוחדת: חובה מקיפה ועמוקה במיוחד ( 454ד-ה).

°

(8)יחסי הנישואין בנויים באופן עקרוני על אמון הדדי בדרגה גבוהה. השאלה, אם נגזרת מיחסים אלה חובה משפטית על בן-זוג אחד לגלות לבן הזוג השני כל עובדה חשובה, צריכה להשתנות לפי הנסיבות ( 454ה-ו).

°

(9)(אליבא דשופטת ט' שטרסברג-כהן): סיום חיי נישואין בגירושין הוא קצה קרחון שמתחתיו מערכת יחסים בין-אישית שקרסה, ועמה קורסים כל אותם יסודות שמערכת כזו בנויה עליהם, כמו אהבה, נאמנות, מחויבות ועוד. לפיכך, משכשלו חיי הנישואין והגיעו כדי גירושין, אין זה רציני לטעון כי הסדר רכושי שנעשה בין בני הזוג בטל, משום שאחד מכל אותם יסודות שעליהם נבנו הנישואין כשל ובן הזוג לא ידע זאת והסכים כפי שהסכים מחמת טעות, הטעיה או אי-גילוי ( 457ה-ו).

°

ג. (1) בסרבו לתת גט למשיבה, הפר המערער את התחייבותו לפי ההסכם השלישי, ועל-כן אין המשיבה קשורה בוויתור על מזונותיה ( 455ד).

°

(2)הודאתה של המשיבה לפני בית הדין הרבני, שלפיה קיימה יחסי אישות עם שני גברים, אינה בהכרח מספיקה כדי לשלול את מזונותיה, אם אין היא נתמכת על-ידי ראיה חיונית, שכן יש מקום לחשש שלא הודתה אלא כדי להתגרש מבעלה ( 455ה).

°

ד. (1) בית-משפט לערעורים אינו נוהג להתערב במימצאים עובדתיים של בית המשפט קמא, אלא במקרים חריגים ( 451ד).

°

(2)בית המשפט לערעורים אינו נוטה להתערב בשיעור המזונות שנפסקו על-ידי בית המשפט קמא ( 456א).

°°

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1]ע"א 4/80 ח' מונק נ' א' מונק וערעור שכנגד, פ"ד לו (3) .421

[2]ע"א 690/88 ה' רובין ואח' נ' ש' רובין, פ"ד מד (3) .459

[3]ע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין ואח’, פ"ד מג (2) .753

[4]ע"א 362/89 – לא פורסם.

[5]ע"א 5490/92 – לא פורסם.

[6] ע"א 761/88 חיה פרידמן נ' חיים פרידמן, פ"ד מג (4) .505

--- סוף עמוד  444 ---

מקורות המשפט העברי שאוזכרו:

[א] משלי, ל, יט.

הערות:

.1לפסלות ראיה עקב פגיעה בפרטיות ראה the israeli approach to" ,n. ZaltzmanIs. L. Rev 18" .evidence obtained in violation of the right to privacy 215(1983).

.2לסמכות בית המשפט להתיר הגשת ראיות נוספות בערעור ראה ע"א 164/87בש"א 455/89 שמואל גולדפרב – מרכז הסטריאו נ' מנהל המכס והבלו, פ"ד מה (1) .575

ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת עארבל) מיום 3.3.92בתמ"א 2960/8846/89, ה"פ 794/88, ת"א 399/.89

הערעור נדחה. הערעור שכנגד נתקבל. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון.

צ' סמוכה – בשם המערער (המשיב בערעור שכנגד);

א' לי – בשם המשיבה (המערערת בערעור שכנגד).

פסק-דין

השופט י' זמיר: היחסים בין המערער לבין המשיבה

.1בית המשפט נקרא להכריע בריב על ממון בין המערער לבין המשיבה לאחר שחיי הנישואין שלהם התפרקו.

המערער והמשיבה נישאו זה לזאת ביום .25.5.80הם התגוררו ברמת השרון בדירה שהייתה בבעלות המערער לפני הנישואין ונותרה רשומה על שמו בלבד גם לאחר הנישואין (להלן – הדירה). המשיבה ביקשה וחזרה וביקשה מן המערער שירשום את מחצית הדירה על שמה, כדי להקנות לה תחושת ביטחון והשתייכות למשפחה. המערער סירב. בתחילת חודש מאי 1987זכה המערער בירושה מדודתו. אם מטעם זה ואם מטעם אחר, אותו זמן שינה המערער את עמדתו, והיה מוכן להינות לבקשת המשיבה.

בני הזוג היו חשוכי ילדים. המשיבה עברה טיפולי פוריות, אך ללא הועיל. בשלב מסוים, כאשר הטיפול נעשה מורכב וקשה, הפסיקה המשיבה את הטיפול, למורת רוחו של המערער.

ביום 23.4.87יצאה המשיבה לחופשה בת ימים אחדים באילת. היא יצאה לחופשהבלי המערער אך על דעתו, יחד עם פלוני, שהיה ידיד המשפחה (להלן – הידיד). לפני שיצאה, סיפרה המשיבה למערער כי היא מצטרפתלידיד ולחברתו, וכי תשהה במלון מסוים באילת, בחדר נפרד. בדיעבד נתברר כי המשיבה שיקרה למערער. היא נסעה לחופשה באילת עם הידיד בלי חברתו, ושהתה עם הידיד בחדר אחד באותו מלון, והמערער לא ידע.

--- סוף עמוד 445 ---

ביום 17.5.87, כשלושה שבועות לאחר שהמשיבה חזרה מן החופשה באילת, נחתם בינה לבין המערער הסכם (להלן – ההסכם הראשון). היו בהסכם שתי הוראות בלבד. ראשית, ההסכם קבע כי המערער יעביר את מחצית הדירה על שם המשיבה ללא תמורה. שנית, הוא הוסיף וקבע כי אם אחד הצדדים להסכם ירצה להתגרש מן הצד השני, מתחייב המערער לרכוש בעבור המשיבה דירה אחרת, שתהיה דומה לדירה, ואילו המשיבה תעביר למערער ללא תמורה את חלקה בדירה. הסכם זה נחתם, לפחות למראית עין, באווירה של רצון טוב ומתוך כוונה לקיים יחסי משפחה תקינים.

והנה, כשבוע לאחר שנחתם ההסכם, הודיעה המשיבה למערער כי היא רוצה להתגרשממנו. עבר עוד חודשוביום 22.6.87ערכו ביניהם המערער והמשיבה הסכם חדששביטל את ההסכם הראשון (להלן – ההסכם השני). ההסכם השני, שנוסח לבקשתם על-ידי עורך-דין, נשא את הכותרת הסכם גירושין. הוא קבע כי בני הזוג יתגרשו בבית הדין הרבני. אשר לרכוש, נקבע כי נכסיו של המערער, ובהם גם הדירה, יישארו בבעלותו ובחזקתו של המערער. המשיבה אף התחייבה לפנות את הדירה, אך המערער התחייב לשלם למשיבה סכום של 000, 100דולר, בתנאים שייקבעו בהסכם, ולהעביר לה מיטלטלין מסוימים וכן את חלקו במכונית משותפת. ההסכם אושר על-ידי בית המשפט לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-.1973

ההסכם השני אף הוא בוטל והוחלף בהסכם אחר, שנערך בין המערער לבין המשיבהביום 2.8.87(להלן – ההסכם השלישי). הסכם זה, שגם כותרתו הסכם גירושין, חוזרעל ההסכמה להתגרש בבית-דין רבני. ההסכם קובע כי הדירה תועבר כולה לבעלותה שלהמשיבה ולחזקתה. עוד קובע ההסכם כי אחת משתי המכוניות של בני הזוג (להלן ­המכונית) תישאר בחזקתה ובבעלותה של המשיבה, והמערער התחייב לחתום על כל המסמכים הנדרשים לצורך העברת הבעלות במכונית על שם המשיבה. כמו כן מוסיף ההסכם ומסדיר את חלוקת המיטלטלין בין בני הזוג וכן עניינים נוספים, ובין היתר הוא קובע כי נכסי דלא ניידי, המפורטים בהסכם, יישארו בידי המשיב. גם ההסכם השלישי אושר, ביום 23.8.87, על-ידי בית המשפט לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. וזהו ההסכם האחרון שנערך בין המערער לבין המשיבה.

ביום 19.8.87עזב המערער את הדירה, והמשיבה נותרה בה בגפה; הם היו אמורים לשוב ולהיפגש בבית הדין הרבני כדי להתגרש זה מזאת.

.2ואז נתהפך הגלגל. המערער גילה מה באמת קרה באותה חופשה באילת. הוא טוען כי רק לאחר שחתם על כל ההסכמים, מן ההסכם הראשון ועד ההסכם השלישי, נתברר לו כי אשתו בגדה בו. הידיד, שהעיד בבית המשפט, אישר כי הוא שהה יחד עם המשיבה בחדר אחד בעת חופשתם באילת, אם כי הכחיש שהם קיימו יחסי אישות. רק בשלב זה הודתה אף המשיבה, בעדותה בבית המשפט, כי אכן שהתה עם הידיד בחדר אחד בבית המלון באילת. אף היא טענה כי לא היו יחסי אישות בינו לבינה. אף-על-פי-כן הסתירה זאת מפני המערער, משום שהיה ברור לה, כדבריה, כי הוא לא יבין ולא ישלים עם מה שאירע.

--- סוף עמוד 446 ---

אכן, משנתגלה למערער מה שאירע, הוא החליט לחזור בו מהסכם הגירושין. ביום 11.1.88הגיש המערער לבית הדין הרבני תביעה נגד המשיבה: לא תביעה לגירושיןאלא תביעה לשלום בית. ימים אחדים לאחר מכן הגיש תביעה נוספת לבית הדין הרבני:

להכריז כי המשיבה מורדת ולבטל את מזונותיה.

אש המחלוקת התפשטה והגיעה גם אל בית המשפט המחוזי. המשיבה הגישה נגדהמערער תביעה למזונות. היא הוסיפה והגישה נגדו גם תביעה לאכיפת ההסכם השלישי, ובכלל זה להעברת הדירה על שמה. ואילו המערער הגיש תביעה נגד המשיבה לביטולו של הסכם זה. בית המשפט איחד את הדיון בשלוש התביעות. פסק הדין שניתן בתביעות אלה (תמ"א 2960/88) הוא נושא הערעור מצד המערער והערעור שכנגד מצד המשיבה.

פסק הדין של בית המשפט קמא

.3פסק הדין של בית המשפט קמא (כבוד השופטת ע' ארבל) קבע כי הן המערער והן המשיבה היו מעוניינים, עובר לחתימת ההסכם הראשון, בהמשך טיפולי הפוריות, כיוון ששניהם רצו שיהיה להם ילד. המערער טען כי המשיבה אף התחייבה לפניו, לפני חתימת ההסכם הראשון, כי תמשיך בטיפולים אלה, אולם בית המשפט לא קיבל טענה זאת. ההסכם לא כלל כל הוראה מפורשת בעניין הטיפולים, ולדעת בית המשפט המשיבה אף לא התחייבה במשתמע להמשך הטיפולים. לכן אין סוד לומר כי המשיבה, שעה שהודיעה למערער על רצונה להתגרש ממנו, וכפועל יוצא היה ברור שלא תמשיך בטיפולי הפוריות, הפרה תנאי בהסכם.

אוסיף ואומר כי הטענה שהמשיבה הפרה תנאי בהסכם כאשר נמנעה מלהמשיך את טיפולי הפוריות, אם היה לה משקל כלשהו לגבי ההסכם הראשון, איבדה כל משקל לגבי ההסכם השני וההסכם השלישי. שהרי הסכמים אלה באו להסדיר את יחסי הרכוש שבין המערער לבין המשיבה בעקבות הגירושין, וברור כי בשלב זה טיפולי הפוריות לא היו תנאי בהסכם. לכן עכשיו, שההתדיינות מתבססת על ההסכם השלישי, ודאי שאין מקום לטענה זאת. אכן, המערער אף אינו חוזר על הטענה בין טענות הערעור.

הטענה העיקרית של המערער לפני בית המשפט קמא, בתביעתו לביטול ההסכם, הייתה שהמשיבה הונתה אותו בעריכת ההסכם. ההונאה הייתה, לטענתו, כפולה ומכופלת. ראשית, היא הונתה אותו כשהעמידה פנים, ערב עריכת ההסכם הראשון, שהיא מבקשת לקיים יחסי משפחה תקינים. ושנית, היא הונתה אותו בפרשת החופשה באילת.

הטענה הראשונה של המערער היא, כי הייתה הבנה בינו לבין המשיבה, אף אם לא הייתה התחייבות מפורשת, שהמשיבה תמשיך את טיפולי הפוריות כדי להביא ילד לעולם. על בסיס הבנה זאת ניאות המערער רשום את מחצית הדירה על שמה של המשיב, אף שלא היה חייב לעשות זאת ואף שלא קיבל כל תמורה לכך. אך המשיבה, לטענתו, רק העמידה פנים. בפועל לא הייתה לה כל כוונה להמשיך ולקיים חיי משפחה תקינים. להפך. כבר בעת החתימה על ההסכם הראשון היה ברור לה כי היא מתכוונת להביא את חיי המשפחה לידי גמר. והראיה החותכת היא, שלא עבר אלא שבוע מיום שנחתם ההסכם

--- סוף עמוד 447 ---

הראשון עד שהמשיבה הודיעה למערער על רצונה להתגרש ממנו. המסקנה של המערער היא, כי המשיבה הסתירה את החלטתה להתגרש ממנו, בכוונת מכוון, עד שתוציא ממנו, בדרך של מצג שווא, חלק מרכושו. כך, לדעתו, נולד ההסכם ביניהם, ובשל כך יש לבטל אותו.

המשיבה הציגה תמונה שונה. בעיני בית המשפט קמא, זאת הייתה התמונה האמיתית. בית המשפט קבע כי אמנם המערער והמשיבה דיברו במשך שנות נישואיהם לא פעם על אפשרות של גירושין, אולם בעת עריכת ההסכם הראשון התכוונה המשיבה להמשיך בחיי הנישואין, ואותה שעה לא הייתה לה כוונת גירושין. כוונת הגירושין התגבשה אצלה רק זמן קצר לאחר מכן. ואז, לאחר שהודיעה למערער על כוונה זאת, התחרטה וביקשה לחזור בה. אך המערער כבר לא היה מוכן לכך. לכן דחה בית המשפט את טענת המערער כי המשיבה טעתה אותו בעת עריכת ההסכם הראשון באשר לרצונה להמשיך בקשר הנישואין.

חזקה יותר היא טענת המערער שהמשיבה הונתה אותו בפרשת החופשה באילת.

לטענתו, אילו סיפרה לוהמשיבה את האמת בפרשה זאת, עובר לעריכת ההסכם הראשון, הוא לא היה מסכים בשום פנים ואופן לתת לה את מחצית הדירה; והוא רואה בכך טעם מספיק לביטול ההסכם.

לא כך ראה זאת בית המשפט קמא. בית-משפט קיבל את גירסת המשיבה, שנתמכהבעדותו של הידיד, כי לא היו ביניהם יחסי אישות, אף ששהו בבית המלון במשך ימים אחדים בחדר אחד. עם זאת, כיוון שברור כי המשיבה הטעתה את המערער לחשוב שהיא התגוררה בחדר נפרד, האם אין יסוד לטענת המערער כי לא היה עורך את ההסכם שערך לו ידע את האמת? בית המשפט השיב על שאלה זאת בקיצור רב: "גם אם לא סיפרה לו שהתגוררה במלון באילת עם (הידיד) בחדר אחד, לא אוכל בשום אופן לקבוע שהבעל, לו ידע עובדה זו, לא היה חותם על ההסכם או ההסכמים". לפיכך, סיכם בית המשפט, אין הצדקה לקבוע "שהיתה כאן הטעיה או טעות ולא מצג שווא או כפיה". ומכאן הסיק בית המשפט שאין עילה לביטול ההסכם.

כיוון שכך, החליט בית המשפט קמא כי המערער חייב, לפי ההסכם השלישי, להעביר את הדירה לחזקתה של המשיבה ולבעלותה המלאה, והוא מינה את בא-כוח המשיבה להיות כונס נכסים של הדירה לצורך זה.

.4המשיבה תבעה גם מזונות. אמנם בהסכם השלישי ויתרה המשיבה על הכתובה, תוספת כתובה וכל תביעה אחרת. אולם, לטענתה, ויתור זה היה מותנה בגירושין, ואילו המערער סירב לתת לה גט. בית המשפט קמא קבע כי אכן המערער מסרב להתגרש מן המשיבה, בניגוד להתחייבות שנטל על עצמו בהסכם, ולפיכך הוויתור של המשיבה על מזונותיה אינו תופס.

המערער טען כי לגוף העניין אין הוא חייב במזונות המשיבה בגלל יחסים שקיימה עם

--- סוף עמוד 448 ---

גברים אחרים. אך בית המשפט קמא קבע כי המשיבה לא קיימה יחסי אישות עם הידידבעת החופשה באילת, וכי אין לסמוך על דברים שאמרה בבית הדין הרבני בקשר ליחסים שקיימה עם גברים אחרים. לפיכך פסק בית המשפט כי המערער חייב במזונות המשיבה למן היום שנקבע בבית הדין הרבני למתן הגט, הוא יום .29.11.87עם זאת קבע בית המשפט, על יסוד הודאת המשיבה וראיות נוספות, כי מאז חודש מאי 1988התגוררה המשיבה עם פלמוני וקיימה עמו יחסי אישות. מאז, פסק בית המשפט, איבדה המשיבה את זכותה למזונות. בהתאם לכך החליט בית המשפט כי המערער ישלם את מזונות המשיבה לתקופה של שישה חודשים, נובמבר 1987ועד מאי 1988, בסך כולל של 000, 9ש"ח.

ראיות נוספות

.5כאמור, המערער הגיש ערעור על פסק הדין והמשיבה הגישה ערעור שכנגד. בית-משפט זה החליט לדון בערעורים על יסוד סיכומים בכתב. אך עד שהגיעה השעה להכריע בערעורים, פנה המערער אל בית-משפט זה (בש"א 3129/92) וביקש רשות להגיש ראיה נוספת.

לפי תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, אולם בית המשפט שלערעור רשאי להרשות הבאת ראיות אם הוא סבור שהדבר דרוש כדי לאפשר לו מתן פסק-דין "או מכל סיבה חשובה אחרת". האם קיימת במקרה זה "סיבה חשובה" להרשות, כבקשת המערער, הבאת ראיות בשלב הערעור? המערער מספר בבקשתו כי יום אחד, לאחר שבית המשפט קמא נתן את פסק הדין נושא ערעור זה, טלפן אליו גבר שסירב להזדהות, הודיע כי השאיר משהו בארון החשמל של המערער וניתק את השיחה. המערער ניגש אל ארון החשמל ומצא בו חבילת צילומים מיומן שנכתב על-ידי המשיבה בכתב-ידה. הוא צירף לבקשה קטעים מיומן זה שנכתבו במועדים שונים, חלקם בחודשים אוקטובר ונובמבר 1990וחלקם במועדים שלא צוינו. לטענתו, קטעי היומן מפריכים את העדות שהמשיבה נתנה בבית המשפט קמא בעניינים חשובים; אילו היו קטעים אלה לפני בית המשפט, די היה בהם כדי לשנות את פני העובדות, כפי שנקבעו בפסק הדין; לכן, לדעתו, הם משמיטים את הבסיס שעליו מושתת פסק הדין.

המשיבה מתנגדת לבקשת המערער. היא מאשרת כי כתבה יומן אישי מספטמבר 1990

ועד תחילת 1992, וכי הצילומים שצורפו לבקשת המערער הם קטעים מיומן זה. לדבריה, בפריצה לדירתה נגנב יומן זה, והיומן בלבד, ועל כך התלוננה במשטרה. היא חושדת במערער כי הוא שפרץ לדירתה כדי לגנוב את היומן, ובדרך זאת להשיג ראיות נוספות לצורך ההתדיינות ביניהם. הצילומים שהוגשו על-ידי המערער לבית-משפט זה הינם, לדבריה, קטעים נבחרים ומגמתיים, מתוך דברים שנכתבו על-ידיה כשלוש שנים וחצי לאחר האירועים. בעת כתיבת הדברים היא הייתה מצויה במשבר נפשי קשה, והדברים שכתבה משקפים מצב רוח ופרשנות מאוחרת לאירועים, ולא תיאור עובדתי. מכל מקום, לטענתה, הדברים שכתבה ביומן אינם סותרים את העדות שנתנה בבית המשפט קמא.

--- סוף עמוד  449 ---

.6לדעתי, אין סיבה חשובה, כלשונה של תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחילהרשות למערער להביא את קטעי היומן כראיה נוספת לבית-משפט זה, אלא להפך, יש סיבה טובה למנוע זאת. הסיבה למנוע את הבאת הראי נעוצה בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א- .1981סעיף 32 לחוק זה קובע לאמור:

"חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה".

בנסיבות המקרה נראה כי קטעי היומן הם בגדר חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות. סעיף 2 לחוק מציין מה היא פגיעה בפרטיות. בין השאר, פגיעה בפרטיות היא (לפי סעיף 2(5) ) "העתקת תוכן של מכתב או כתב אחרשלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב...". כמו כן, פגיעה בפרטיות היא גם (לפי סעיף 2(11) ) "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד". כך או כך, החשיפה של קטעי היומן שכתבה המשיבה פוגעת בפרטיות של המשיבה. לכן קטעים אלה פסולים, כמצוותו של סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, לשמש ראיה בבית המשפט.

אכן, לפי סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, הרשות נתונה לבית המשפט להרשות שימוש בקטעי היומן כראיה "מטעמים שיירשמו". אך איני רואה טעמים שיצדיקו רשות כזאת במקרה זהראשית, המשקל של קטעי היומן, כשהם לעצמם, אינו ברור. אלה הם קטעים נבחרים, ולטענת המשיבה הם קטעים מגמתיים. הם נכתבו בעיקר כהרהורים, ולא כתיאור אירועים, שנים לאחר מעשה. המשיבה אומרת כי הם נכתבו, כמין חשבון נפש, כשהייתה מצויה במשבר נפשי קשה. בהתחשב בכל אלה, ספק אם היה בהם, לו הוגשו כראיה בבית המשפט קמא, כדי לגבור על העדות שהמשיבה נתנה בבית המשפט. ושנית, המשקל של קטעי היומן בעייתי במיוחד, כשהמערער מבקש להגיש אותם כראיה בשלב זה, בלי להעמיד את הראיה במבחן של חקירה בבית המשפט.

מכל מקום, גם אילו היה טעם לקבל את קטעי היומן כראיה בבית המשפט קמא, אין מקום לקבל אותם כראיה בבית-משפט זה, שאין דרכו לקבל ראיות. בדרך כלל ידו של בית-משפט זה, כבית-משפט לערעורים, קמוצה במתן רשות להביא לפניו ראיות. ראו י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990803- .804ואם כך בדרך כלל, קל וחומר במקרה זה, שהמערער מבקש רשות להביא לפני בית המשפט ראיה אשר לא זו בלבד שהמשקל שלה מסופק, אלא היא אף פסולה לשמש כראיה בהיותה פוגעת בפרטיות של המשיבה.

לכן יש לדחות את בקשת המערער להביא את קטעי היומן של המבקשת כראיה נוספת לפני בית-משפט זה. יש אף מקום להביע מורת רוח על שהמערער ציטט בסיכומי הטענות שהגיש לבית המשפט מתוך קטעי היומן, לפני שקיבל רשות מבית המשפט להביא אותם כראיה. אך בית המשפט יידע להתעלם מקטעי היומן כשהוא בא להכריע בערעור.

--- סוף עמוד 450 ---

 טעות או הטעיה

.7לגוף הערעור, המערער חוזרעל הטענה, שאותה העלה בבית המשפט קמא, כי יש לבטל את ההסכם שבינו לבין המשיבה בשל טעות או הטעיה. אכן, לעניין זה דין הסכם להסדר יחסי ממון בין בני-זוג כדין חוזה רגיל. כך גם כאשר ההסכם נעשה ואושר על-ידי בית המשפט המחוזי או על-ידי בית הדין הדתי לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, כפי שהיה במקרה זה. מכאן שטעות או הטעיה, שיש בהן כדי לגרום לביטולו של חוזה רגיל, יש בהן גם כדי להביא לביטול ההסכם שבין המערער למשיבה. ראו: ע"א 4/80 ח' מונק נ' א' מונק וערעור שכנגד [1], בעמ' 429-430; ע"א 690/88 ה' רובין ואח' נ' ש' רובין [2], בעמ' .461

אולם טענת המערער כי טעה או הוטעה מתמקדת בהשתלשלות הדברים עובר לעריכת ההסכם הראשון, ובעיקר בפרשת החופשה באילת. כיוון שכך, מתעוררת השאלה אם לא עבר זמנה של טענה זאת. שהרי ההסכם הראשון בוטל והוחלף בהסכם השני, ולאחר מכן בוטל אף ההסכם השני והוחלף בהסכם השלישי, ותביעת המשיבה הא לאכוף את ההסכם השלישי. אם כך, מה משנה הדבר כיום אם ההסכם הראשון היה פגום בשל טעות או הטעיה? אלא שהמערער טוען כי ההסכם השלישי תלוי בהסכם השני, וההסכם השני תלוי בהסכם הראשון. ההסכם הראשון קבע, כזכור, כי אם אחד הצדדים להסכם ירצה להתגרש, מתחייב המערער לרכוש דירה דומה בעבור המשיבה. לפיכך, כאשר המשיבה באה אל המערער, זמן קצר לאחר שנערך ההסכם הראשון, והודיעה לו על רצונה להתגרש ממנו, סבר המערער כי הוא מחויב, מכוח ההסכם הראשון, לרכוש לה דירה. לכן קיבל על עצמו בהסכם השני לשלם למשיבה סכום כסף שיאפשר לה לרכוש לעצמה דירה. ועל יסוד סברה זאת אף קיבל על עצמו, בהסכם השלישי, להעביר אל המשיבה את הבעלות והחזקה בדירה. אולם, טוען המערער, אילו ידע מבעוד זמן כי ההסכם הראשון ניתן לביטול בשל טעות או הטעיה, לא היה מתקשר בהסכם השני, ולאחר מכן בהסכם השלישי. מכאן, לטענתו, שהפגם של טעות או הטעיה, אשר דבק בהסכם הראשון, פוגם גם בהסכם השלישי, ולפיכך יש מקום לשוב כיום אל ההסכם הראשון ולבדוק אם אמנם הוא פגום בשל טעות או הטעיה.

.8ביטול חוזה בשל טעות מוסדר בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- .1973וכך קובע סעיף 14(א):

"מי שהתשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה".

וסעיף 15 לחוק זה קובע לעניין ביטול חוזה בשל הטעיה לאמור:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה 'הטעיה' – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

--- סוף עמוד 451 ---

מכנה משותף יש לטעות ולהטעיה בנקודת המוצא: אין מקום לדבר על טעות או עלהטעיה, אלא אם אדם "התקשר בחוזה עקב טעות". משמע, החוק מציב תנאי כפול:

ראשית, שהייתה טעות; שנית, שהטעות גרמה להתקשרות בחוזה. לפיכך צריך להקדים ולבדוק מה הייתה טעותו של המערער, ולאחר מכן להוסיף ולבדוק אם הוא התקשר בחוזה עם המשיבה עקב טעות זאת.

בית המשפט קמא בדק וקבע כי בשני עניינים, שלגביהםטען המערער כי טעה, בפועל לא נפלה טעות. ראשית, הוא האמין למשיבה כאשר אמרה כי בעת החתימה על ההסכם הראשון התכוונה להמשיך בחיי הנישואין, ואף רצתה להמשיך בטיפולי הפוריות, ואילו הכוונה להתגרש מן המערער התגבשה אצלה רק לאחר מכן. ושנית, הוא האמין למשיבה גם כאשר אמרה כי לא קיימה יחי אישות עם הידיד בעת החופשה באילת. לכן, לפי המימצאים של בית המשפט קמא, אין יסוד לומר כי המערער התקשר עם המשיבה בהסכם עקב טעות בעניינים אלה. הווי אומר, המערער טועה כאשר הוא טוען כי טעה.

עכשיו בא המערער וטוען כי טעה בית המשפט קמא כאשר האמיןלמשיבה בשני עניינים אלה. לטענתו, עדות המשיבה הייתה רצופה סתירות, העלמת מידע ודברים שהוכחו כבלתי נכונים. כך בדרך כלל וכך גם בשני העניינים האמורים: על יסוד העובדות שהוכחו לבית המשפט, לא היה מקום להאמין למשיבה בעניינים אלה. לכן, טוען המערער, זהו מקרה שבו ניתן ואף ראוי להתערב במימצאים העובדתיים של בית המשפט קמא.

כידוע, בית-משפט לערעורים אינו נוהג להתערב במימצאים עובדתיים של בית המשפט קמא, אלא במקרים חריגים. ההלכה, כפי שסוכמה בספרו הנ"ל של זוסמן, בעמ' 807, אומרת כך:

"קביעה עובדתית שנקבעה בדרגה הראשונה לא תתבטלעל נקלה בדרגת הערעור, אפילו היתה היא פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעת עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות, דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת".

האם יש יסוד, בנסיבות המקרה, לסטות מהלכה זאת? אכן, צריכה אמת להיאמר כי המערער מעלה טענות חזקות בשאלת האמינות של המשיבה, והשכל הישר מתפתה לקבל אותן. כך לגבי גירסת המשיבה שביום החתימה על ההסכם הראשון, לאחר שבע שנות נישואין, הייתה לה כוונה להמשיך בחיי הנישואין ולעבור טיפולי פוריות, אך תוך ימים אחדים נתהפכה דעתה, עד כדי כך שהחליטה ואף הודיעה למערער על רצונה להתגרש ממנו. גירסה זאת מעוררת תהייה. עם זאת, אין בידי לומר כי התפתחות כזאת בכוונה וברצון של המשיבה אינה אפשרית וכי לכן דברי המשיבה אינם אמת. בעניין כזה הכול תלוי באדם, שיש אדם יציב וזהיר, אך יש גם אדם שדעתו מטלטלת אותו מקצה לקצה, מהיום למחר, באופן שאינו מתיישב עם השכל הישר של אדם אחר. ואם כך בדרך כלל, בוודאי כך גם בתחום מורכב ועלום כמו תחום היחסים שבין גבר ואישה. מכל מקום, גם אם התהייה נותרת בעינה, ודאי שאין לבית-משפט זה יסוד לקבוע כעובדה את ההפך ממה

--- סוף עמוד 452 ---

שקבע בית המשפט קמא, כלומר, לקבוע כי למשיבה הייתה כוונה להתגרש מן המערער כבר בעת שנחתם ההסכם הראשון.

ובדומה לכך גם לגבי השאלה אם המשיבה והידיד קיימו יחסי אישות בעת החופשה באילת. לפי כל הראיות, הם לא קיימו יחסי אישות. בית המשפט קמא שמע את המשיבה ואת הידיד והאמין להם בעניין זה. אין אףאיה סותרת. כיוון שכך, מה יסוד יש לבית-משפט זה לקבוע כעובדה, בניגוד לבית המשפט קמא, כי המשיבה והידיד קיימו יחסי אישות כאשר שהו בחדר אחד באילתהמסקנה היא כי בשני עניינים אלה אין יסוד לבית-משפט זה להתערב במימצאיםהעובדתיים של בית המשפט קמא או בהחלטה של בית המשפט, הנובעת בהכרח מן המימצאים, כי לא הייתה טעות, ולכן יש לדחות את התביעה לביטול ההסכם בגין טעות בעניינים אלה.

.9עם זאת, פרשת החופשה באילת אינה נקייה מכל טעות. ברור כי המערער טעה והוטעה בפרשה זאת בעניין אחד. הוא הוטעה, על יסוד דברי המשיבה, לחשוב כי בנסיעתה לאילת היא מצטרפת אל הידיד ואל חברתו וכי היא תתגורר בעת החופשה בחדר נפרד. לכן מתעוררת לגבי עניין זה שאלת הקשר הסיבתי בין עצם הטעות לבין עריכת ההסכם, כלומר, השאלה אם המערער התקשר בהסכם עם המשיבה, כלשונם של סעיפים 14 ו-15לחוק החוזים (חלק כללי), "עקב טעות" זאת.

זוהי שאלה של עובדה. הנטל להוכיח עובדה זאת מוטל על המערער. וכך אמר השופט מלץ בע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין ואח' [3], בעמ' 757-758:

"אחד מיסודות עילה זו (כלומר, ביטול חוזה לפי סעיף 15לחוק החוזים (חלק כללי) – י' ז') הינו קיום קשר סיבתי בן ההטעיה לבין כריתת החוזה. במקרה שנטענת הטעיה באי-גילוין של עובדות כמו בענייננו, חייב התובע להוכיח, כי הטעות, שנגרמה על-ידי אי-הגילוי, היא שהניעה אותו להתקשר בחוזה; או, במלים אחרות, כי לו ידע את הדבר שלא התגלה לו, לא היה מתקשר...".

ובע"א 362/89 [4] אמר השופט ברק:

"נראה לי כי הבנק לא הניח תשתית עובדתית ראויה לבחינת טענת הטעות. לשם ביסוסה של טענה זו היה על הבנק להראות כי לולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה עם היקב (סעיף 14(א) ו-(ב) לחוק). טענה בלבד בעניין זה – בלא להניח לה תשתית עובדתית – אינה מספקת. בטענות אין די, ויש לבססן מבחינה עובדתית. ביסוס כזה לא נעשה, ועל כן דין טענת הטעות להידחות".

ראו גם ע"א 690/88 [2], בעמ' 462-.463

במקרה שלפנינו קיימת ועומדת טענת המערער כי לא היה מתקשר עם המשיבה

--- סוף עמוד 453 ---

בהסכם הראשון לו ידע, עובר להתקשרות, כי המשיבה שהתה במשך החופשה באילת בחדר אחד עם הידיד, ואפילו לא היו ביניהם יחסי אישות. אך זוהי טענה בלבד. אמנם בית המשפט קמא יכול היה להאמין למערער ולקבוע כעובדה כי אכן המערער לא היה מתקשר בהסכם לולא הטעות. אולם בית המשפט קמא לא היה מוכן לקבוע זאת. וכך אמר: "לא אוכל בשום אופן לקבע שהבעל לו ידע עובדה זו (כלומר, שאשתו התגוררה עם הידיד בחדר אחד בבית המלון באילת) לא היה חותם על ההסכם או ההסכמים". משמע, המערער לא הוכיח כנדרש כי הוא התקשר עם המשיבה בהסכם הראשון "עקב טעות", כלומר, שלו ידע את מה שאירע לא היה מתקשר בהסכם זה. אם כך, ברור שלא נוצרה עילה לביטול ההסכם הראשון בגין טעות זאת. ואם לא נפגם ההסכם הראשון בגין טעות, ברור גם שאין יסוד לומר כי הפגם של טעות נדד מן ההסכם הראשון ודבק בהסכם השלישי. כך עולה מפסק הדין של בית המשפט קמא, ולדעתי אין לבית-משפט זה יסוד להתערב בקביעה העובדתית של בית המשפט קמא, ולפיכך אף אין יסוד להתערב במסקנה המשפטית שלו.

.10די בכך כדי להגיע לתוצאה שיש לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע לטענה של טעות או הטעיה בעריכת ההסכם. אולם אפשר להוסיף שגם לו היה יסוד לטענה של טעות או הטעיה בנוגע להסכם הראשון, אין זה בהכרח כך לגבי ההסכם השלישי,שרק הוא קיים ועומד כיום. לעניין זה יש הבדל בין מקרה שבו בני-זוג מקיימים חיי נישואין, המושתתים על שיתוף ואמון, לבין מקרה שבו בני הזוג החליטו להתגרש זה מזאת. הפגיעה של בן-זוג החש נבגד עשויה להיות קשה יותר במקרה הראשון מאשר במקרה השי. מכל מקום, התגובה עשויה להיות שונה. טענה של בן-זוג, שלא היה מתקשר בהסכם לחלוקת רכוש לו ידע על בגידה של בן-זוגו או שלא היה מסכים לתת מרכושו לבן הזוג, משכנעת פחות כאשר בני הזוג מחלקים ביניהם את הרכוש בהסכם גירושין. הרי דבר רגיל הוא שהסכם גירושין מסדיר חלוקת רכוש, לרבות רכוש של אחד מבני הזוג, גם כאשר בני הזוג מייחסים זה לזה התנהגות חמורה ופסולה. האם אין זה סביר, או לפחות אפשרי, שהמערער היה מוכן לתת את הדירה למשיבה במסגרת הסכם גירושין, המסדיר את חלוקת הרכוש ביניהם, ולא מוציא אותה בחוסר כול לאחר שבע שנות נישואין, אפילו ידע אותו זמן מה שאירע בעת החופשה באילת? בהקשר זה יש טעם לחזור על דברים שהנשיא שמגר אמר לאחרונה בע"א 5490/92 [5], וכך אמר:

"הנטיה של בית המשפט תהיה בדרך כלל לכבד את הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה, ודבר זה נכון לגבי חוזים מסחריים וגם הסכמי גירושין. באלה האחרונים, יש לא אחת תנאים המושפעים מן הרצון לקדם ולהקדים את הפרידה והניתוק בין בני הזוג. על כן, יתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אוביקטיבית גרועים אך מחישים את הגירושין, עניין החשוב לו אותה שעה יותר מכל דבר אחר".

כאמור, הנטל היה על המערער להוכיח כי לא היה חותם על ההסכם לו ידע מה שאירע בעת החופשה באילת. קל יותר היה, מבחינתו, להרים נטל זה בנוגע להסכם הראשון,

--- סוף עמוד 454 ---

שנערך במסגרת חיי נישואין תקינים ובאווירה של אמון הדדי. אך הוא לא הצליח להרים נטל זה בבית המשפט קמא. קשה יותר, מבחינתו של המערער, להרים נטל זה בנוגע להסכם השלישי, שהוא ההסכם העומד על הפרק, בהיותו הסכם גירושין המסדיר את חלוקת הרכוש בין בני הזוג. המערער לא התגבר על הקושי: הוא לא הוכיח לבית המשפט קמא כי לא היה מתקשר בהסכם השלישי אילו גילתה לו המשיבה שבעת החופשה באילת שהתה עם הידיד בחדר אחד. מכאן שאין מקום לביטולו של הסכם זה בשל טעות או הטעיה.

.11מסקנה זאת מייתרת את הצורך לדון בטענת המערער כי המשיבה הפרה את חובת הגילוי שהייתה מוטלת עליה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי). לפי סעיף זה, טוען המערער, היה על המשיבה לגלות לו, לפני שחתם על ההסכם הראשון, את העובדה שבעת החופשה באילת התגוררה בחדר אחד עם הידיד.

אמנם סעיף 15 מטיל חובת גילוי על מי שמתקשר בחוזה: הוא קובע כי "הטעיהכוללת "אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". אולם השאלה אם חובת הגילוי הופרה על-ידי צד אחד אינה מתעוררת אלא מקום שהצד השני, כלשונו של סעיף 15, "התקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה". במקרה שלפנינו, כיוון שבית המשפט לא היה מוכן לפסוק כי המערער התקשר בהסכם עקב טעות, אין צורך לשאול אם המשיבה הפרה את חובת הגילוי כלפי המערער.

בכל זאת אעיר, במאמר מוסגר, כי השאלה אם הפרה המשיבה את חובת הגילוי כלפי המערער אינה קלה לתשובה. כי מהי חובת הגילוי, כלשונו של סעיף 15, "לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות"? ברור הדבר שחובת הגילוי משתנה לפי מהות היחסים שבין הצדדים ולפי הנסיבות של כל מקרה. בדרך כלל, חובת הגילוי בין סוחר לסוחר, למשל, שונה מחובת הגילוי בין בעל לאישה. מקום שקיימים יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים, שם גם קיימת חובת גילוי מיוחדת: חובה מקיפה ועמוקה במיוחד. ומקובל לומר שכאלה הם היחסים בין בעל ואישה. אכן, יחסי הנישואין בנויים באופן עקרוני על אמון הדדי בדרגה גבוהה. אך האם נגזרת מיחסים אלה חובה משפטית (להבדיל מחובה מוסרית או אחרת) על בן-זוג אחד לגלות לבן הזוג השני כל עובדה חשובה, או לפחות כל עובדה שיכולה להיחשב כביטוי של חוסר נאמנות? דומה כי יחסי הנישואין מורכבים, רגישי ושונים ממקרה למקרה, מכדי שניתן יהיה להשיב על שאלה זאת בהן או בלאו. התשובה אינה אחת. היא צריכה להשתנות לפי הנסיבות. יש הבדל בין זוג לזוג, יש הבדל בין מצב של יום-יום לבין מצב שלפני חתימה על הסכם בין בני הזוג, יש הבדל בין חיי משפחה תקינים לבין חיי משפחה מעורערים, ויש הבדלים אחרים, רבים מספור ומגוונים ללא גבול. לדוגמה, אם חובת האמון היא המכתיבה את חובת הגילוי, האם אין מקום להבדיל בין חובת הגילוי בהקשר של חוזה המסדיר יחסי ממון ערב נישואין, או תוך כדי נישואין, לבין חובת הגילוי בהקשר של חוזה המסדיר יחסים אלה לקראת גירושין? כל אלה הן שאלות סבוכות, שעדיין אין להן תשובה במשפט ישראל. השוו ד' פרידמן ו-נ' כהן, חוזים (אבירם, כרך ב, תשנ"ג) 841- .842ומעל כל אלה מרחפת השאלה הכללית עד כמה ניתן

--- סוף עמוד 455 ---

וראוי להסדיר את יחסי המשפחה, ובכלל זה היחסים שבינו לבינה, באמצעות כללים משפטיים. כבר אמר החכם מכל אדם: "שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים: דרך הנשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך-אניה בלב-ים ודרך גבר בעלמה" (משלי, ל, יט [א]). וכך גם, כמובן, דרך אישה באיש. האם כוחו של המשפט עמו לקבוע מה יספר איש לאשתו, והאם תפקידו של בית המשפט הוא להכתיב מה תגלה אישה לאישה? ומן הכלל אל הפרט: האומנםהייתה מוטלת על המשיבה חובה משפטית – ודוק: אין מדובר אלא בחובה משפטית – לגלות למערער את שאירע בינה לבין הידיד בעת החופשה באילת? ואם הייתה מוטלת עליה חובה כזאת לפני שנחתם ההסכם הראשון, האם הייתה מוטלת עליה אותה חובה גם לאחר שהמערער והמשיבה החליטו להתגרש ולפני שנחתם הסכם הגירושין, הוא ההסכם השלישי? כאמור, בנסיבות המקרה שלפנינו אין צורך בתשובה.

מזונות המשיבה

.12המערער מוסיף וטוען כי, מכל מקום, טעה בית המשפט קמא כאשר חייב אותולשלם את מזונות המשיבה. לטענתו, אין הוא חייב במזונותיה כלל ועיקר. הוא מבסס טענה זאת על טעמים אחדים.

ראשית, טוען המערער, המשיבה ויתרה בהסכם השלישי על כתובתה ועל מזונותיה.

אכן כן. אולם בית המשפט קמא קבע כי המערער, בסרבו לתת גט למשיבה, הפר את התחייבותו לפי ההסכם השלישי. מכאן הסיק בית המשפט כי המשיבה אינה קשורה בוויתור על מזונותיה. ומסקנה זאת מקובלת גם עליי.

שנית, לטענת המערער, קיימה המשיבה יחסי אישות עם גברים אחרים, ויש בכך כדי לשלול את זכותה למזונות. בית המשפט לא קיבל טענה זאת. הוא קבע כי הטענה לא הוכחה. אפילו הודאתה של המשיבה לפני בית הדין הרבני, שלפיה קיימה יחסי אישות עם שני גברים, אינהבהכרח מספיקה כדי לשלול את מזונותיה, אם אין היא נתמכת על-ידי ראיה חיצונית, שכן יש מקום לחשש שלא הודתה אלא כדי להתגרש מבעלה. ויש לכך סימוכין בפסיקה. ראו ע"א 761/88 חיה פרידמן נ' חיים פרידמן [6].

ראו גם ב' שרשבסקי, דיני משפחה (ראובן מס, מהדורה 4, תשנ"ג) .322לעומת זאת, לאחר שבית המשפט שוכנע כי המשיבה קיימה יחסי אישות עם פלמוני מחודש מאי 1988, החליט בית המשפט לשלול את מזונותיה מאותו מועד ואילך.

בית המשפט קמא לא דן במפורש בטענת המערער כי די בעובדה שהמשיבה שהתה עם הידיד בחדר אחד במשך ימים אחדים, כדי לקבוע שיש בכך מעשה כיעור חמור, וכי די במעשה זה כדי לשלול את זכותה למזונות. אך מתוך מה שבית המשפט פסק עולה בבירור כי הוא לא ראה בעובדה זאת עילה מספקת לשלילת הזכות למזונות. ואין בידי לומר כי בכך טעה בית המשפט. ראו שרשבסקי, בספרו הנ"ל, בעמ' 317-.318

שלישית, המערער טוען נגד ההחלטה של בית המשפט קמא לפסוק למשיבה מזונות

--- סוף עמוד 456 ---

לתקופה שקדמה להגשת התביעה למזונות. נכון הדבר שהתביעה למזונות הוגשה באוגוסט .1988אולם בכתב התביעה נתבעו המזונות מאוגוסט .187לכן רשאי היה בית המשפט לפסוק את המזונות, כפי שפסק, מנובמבר 1987ועד מאי .1988

ולבסוף, המערער חולק על שיעור המזונות שבו נתחייב: 000, 9ש"ח לתקופה של שישה חודשים. אולם, כידוע, בית המשפט לערעורים אינו נוטה להתערב בשיעור המזונות שנפסקו על-ידי בית המשפט קמא. לבית המשפט קמא היו נתונים על הכנסות המערער ועל הכנסות המשיבה, והוא קבע את שיעור המזונות על יסוד נתונים אלה. לבית-משפט זה אין יסוד לומר כי בית המשפט קמא טעה בעניין זה.

הערעור שכנגד

.13המשיבה הגישה ערעור שכנגד ובו שני ראשים: האחד מתייחס לדירה; השני מתייחס למכונית.

בית המשפט קמא פסק כי המערער חייב, לפי ההסכם השלישי, להעבירלמשיבה את הדירה. אולם, טוענת המשיבה, בפסק הדין קיימת אי-בהירות בזיהוי הדירה. בראש פסק הדין מציין בית המשפט כי המשיבה תובעת מן המערער שיעביר אליה את הדירה ברח' סוקולוב 53ברמת השרון, הרשומה כחלקה 591/27בגוש .6417ואילו בסוף פסק הדין מורה בית המשפט למערער להעביר אל המשיבה את הדירה שברח' סוקולוב 53ברמת השרון, הרשומה כחלקה 396/7בגוש .6417מהי, אם כן, הדירה שהמערער חייב להעביר אל המשיבה? המשיבה טוענת בערעור שכנגד כי מדובר בדיר הרשומה כחלקה 591/27בגוש .6417המערער, בתשובתו, מבקש באופן סתמי לדחות את הערעור שכנגד. אך אין הוא מתייחס כלל לשאלה איזו היא הדירה שאותה הוא מחויב, לפי פסק הדין, להעביר אל המשיבה.

האם אין לומר בפשטות כי הדירה היא אותה דירה שבבעלות המערער ברח' סוקולוב 53ברמת השרון? מסתבר שלא, משום שלמערער יש, ככל הנראה, זכויות בשתי דירות ברח' סוקולוב 53: בעלות מלאה בדירה אחת (והיא כנראה הדירה הרשומה כחלקה 396/7בגוש 6417), ובעלות (חלקית או מלאה) בדירה נוספת (שהיא, אולי, רשומה כחלקה 591/27בגוש 6417).

על פני הדברים נראה כי צדק בית המשפט קמא כאשר הורה למערער, בסוף פסקהדין, להעביר אל המשיבה את הדירה הרשומה כחלקה 396/7בגוש 6417, שכן זוהי הדירה אשר המערער התחייב בסעיף 4להסכם השלישי להעביר אל המשיבה. עם זאתכיוון שהמשיבה טוענת בערעור שכנגד כי לא זו הדירה, וכיוון שהמערער אינו נוקט עמדה בעניין הזיהוי של הדירה, אין אני רואה לנכון להכריע בעניין זה. לפיכך יחזור התיק אל בית המשפט קמא כדי שיסלק כל ספק באשר לזיהוי הדירה שאותה חייב המערער להעביר אל המשיבה.

--- סוף עמוד  457 ---

.14עוד טוענת המשיבה בערעור שכנגד כי נשמטה מפסק הדין של בית המשפט קמאהוראה בקשר למכונית. ההסכם השלישי כולל גם התחייבות של המערער (בסעיף 7) להעביר אל המשיבה את הבעלות במכונית מדגם אוטוביאנקי, שנת ייצור1986, מספר רישוי .5009786התחייבות זאת לא באה לידי ביטוי בפסק הדין של בית המשפט קמא. לפיכך אני מחליט כי בית המשפט קמא ייתן דעתו ויפסוק גם בעניין המכונית.

סיכום

.15העולה מכל האמור הוא שיש לדחות את הערעור של המערער. הערעור שכנגד של המשיבה מתקבל במובן זה שהתיק מוחזר אל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כדי שיחליט בשתי השאלות: זיהוי הדירה והעברת המכונית.

המערער ישלם למשיבה את הוצאותיה בבית-משפט זה בסך 000, 5ש"ח.

השופט ג' בך: אני מסכים.

5129371

54678313השופטת ט' שטרסברג-כהן: מצטרפת אני לאמור בחוות-דעתו של השופט זמיר ומבקשת להוסיף כדלקמן: משנחתם ההסכם השלישי עמדו בני הזוג לפני גירושין לאחר שבע שנות נישואין. ההסכם נועד להסדיר את יחסיהם הממוניים לקראת הגירושין. ניתן לקבוע במידה גבוהה של ודאות כי גיבושו של הסכם גירושין הוא קודקודו של תהליך התפרקות חיי הנישואין שקדם לכך. אם לגבי ההסכם השני כך, לגבי ההסכם השלישי, שנערך כחודשיים לאחר מכן, לא כל שכן. הבגידה הנטענת (והמוכחשת), שאירעה לפני הסכם הראשון ושנודעה למערער – לטענתו – אחרי ההסכם השלישי, אינה מקנה בעיניי עילה לביטול הסכם זה עקב טעות, הטעיה ואי-גילוי. ההתנהגות המיוחסת למשיבה (גם אם נכונות הטענות) אינה מעמידה עילה מאלה הנמנות לעיל הן מבחינתן של נסיבות המקרה והן מהבחינה המשפטית. סיום חיי נישואין בגירושין הוא קצה קרחון שמתחתיו מערכת יחסים בין- אישית שקרסה, ועמה קורסים כל אותם יסודות שמערכת כזו בנויה עליהם, כמו אהבה, נאמנות, מחויבות ועוד. לפיכך, משכשלו חיי הנישואין והגיעו כדי גירושין, אין זה רציני לטעון כי הסדר רכושי שנעשה בין בני הזוג בטל, משום שאחד מכל אותם יסודות שעליהם נבנו הנישואים כשל ובן הזוג לא ידע זאת והסכים כפי שהסכים מחמת טעות, הטעיה או אי-גילוי.

לאור האמור לעיל אינני סבורה שקמה למערער עילת ביטול איזה מן ההסכמים, עילה שאותה משבץ הוא במשבצת לא לה של טעות, הטעיה ואי-גילוי.

.2אשר-על-כן, דעתי היא כדעתו של חברי, השופט זמיר, שדין הערעור להידחות. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופטזמיר.

ניתן היום, י"ג בניסן תשנ"ה (13.4.95).

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×