צור קשר

  • כתבי טענות דיני תאגידים

  • 1

סיכומים בתיק הרמת מסך

5 1 1 1 1 1 (2 Votes)

המדובר בעמותה אשר ביקשה לבנות שני מבנים. על מנת להקפיא את עלויותיה שילמה העמותה את תמורת כל חומרי הבניין לבית עסק לממכר חומרי בניין. לאחר משיכת מחצית מחומרי הבניין נקלע בית העסק לקשיים ולפתע התחלפו בעליו והוחלפה החברה המפעילה. למרות זאת מיקום בית העסק, לקוחותיו וכיו"ב נכסי החברה הישנה שהפעילה את העסק נשארו כשהיו. במקביל נאמר למנהלי העמותה כי הם יוכלו למשוך רק חלק מחומרי הבניין בכל פעם וכל היה. בשלב מסוים הודיעו למנהלי העמותה כי הם לא יוכלו למשוך חומרי בניין יותר ובית העסק נותר חייב לה כ- 300,000 ₪.


 

בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 01/09/10 מתכבדת התובעת להגיש את סיכומיה.

1. כבר בראשית הדברים ייאמר כי מלבד מלומר מפורשות כי הנתבעים מודים בעילות התביעה העידו הנתבעים 3 ו- 4 ואישרו כמעט את כל הטענות והעובדות שנטענו בכתב התביעה, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך הדברים.

2. האסטרטגיה של הנתבעים 1 ו- 3 הייתה פשוטה: "לא ידעתי לא שמעתי". בבחינת "עיניים להם ולא ייראו..."

האסטרטגיה של הנתבע 4 פשוטה עוד יותר – ללא ייצוג, ללא כתב הגנה ותוך הגשת תצהיר עדות ראשית אשר בכל סעיפיו כמעט מופיע הביטוי "אינני יכול להתייחס לטענותיה" (של התובעת). הנתבע 4 לא צרף כל אסמכתא שיכולה לאשר ולו טענה אחת מתוך טענותיו המופרכות.

3. ואולם במהלך דיון ההוכחות הובהר מעבר לכל ספק התובעת הוכיחה הרבה מעבר הנחוץ בדיון אזרחי את כל טענותיה כנגד הנתבעים, אשר פורטו בכתב התביעה.

הוסכם בין הצדדים כי אכן הזמינה התובעת חומרי בניין ושילמה לידי הנתבעת 2 את הסכום הנטען בכתב התביעה:
הדברים הוסכמו כאמור בפרוטוקול: "קיימת הסכמה שהסחורה הוזמנה, קיימת הסכמה שהסכום שולם (עמ' 2 שורה 14 – 15 לפרוטוקול). כמו כן ראה פירוט הסחורה שהוזמנה והתשלומים ששולמו בסעיף 8 ו- 9 לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת (להלן: "התצהיר").

התובעת הוכיחה באמצעות מסמכים שצרפה כי קיבלה רק מחצית מחומרי הבניין עליהם שילמה:

4. התובעת פרטה בהרחבה יתרה את משיכות הסחורה שביצעה (ראה סעיף 11 ו- 12 לתצהיר על נספחיהם).

5. הנתבעים כהרגלם לא צרפו ולו תעודת משלוח אחת או ראיה אחרת מכל סוג שהוא, מעבר לתעודות המשלוח שצרפה התובעת, על מנת להפריך ולו במעט את טענותיה של התובעת ולתמוך בדרך כלשהי בטענות הנתבע 4 כי הנתבעת קיבלה לידיה את כל חומרי הבניין עליהם שילמה.

התובעת הוכיחה כי משכה סחורה מהנתבעת 1 ממועד הקמתה (מרץ 2006) ועד לחודש ספטמבר 2007 בידיעתם של הנתבעים 3 ו- 4:

6. משיכות התובעת מהנתבעת 1 פורטו בסעיף 12 לכתב התביעה והוצגו תעודות המשלוח מטעם הנתבעת 1 בנספח י' לכתב התביעה. למעשה עובדה זו אינה שנויה במחלוקת וגם הנתבעים הודו בכך - במהלך הדיון לשאלת הח"מ אם הוא ידע כי מנהל התובעת מר בריח מושך סחורה במהלך השנים: "במשך איזה שנים, בהתחלה הוא בא משך סחורה, כן. אני הייתי, אני ראיתי אותו" (עמ' 18 – 19 לפרוטוקול).

7. הנתבעים טענו כי משיכת הסחורה הייתה שלא כדין וכי "זכותה של הנתבעת לתבוע את התובעת בתביעה כספית, דבר שעדיין עומד על הפרק..." (סעיף 24 לתצהירו של תאיב חיים). במהלך דיון ההוכחות העיד מר טאיב לשאלה מדוע לא תבעה הנתבעת 1 מעולם את כספה כביכול עבור הסחורה שנמשכה ממנה: "כי ככה בא לי" ובהמשך: "לא רציתי את הכסף שלו. נתתי לו, הוא בא בכה לי, שאין להם כסף. לבריאות קח. עוד תלמוד תורה" (עמ' 67 שורה 4 – 8 לפרוטוקול).

8. הנתבעים 1 ו- 3 טענו כי "בתחילת ההתקשרות בין התובעת לבין הנתבעת, התובעת משכה סחורה מהנתבעת ושילמה עליה" (סעיף 10 ונספח ג' לתצהיר חיים תאיב).

ואולם בתצהיר העדות הראשית הגיב על הדברים מנהל התובעת והסביר כי יש להפריד את החשבונית מיום 19/03/06 מהחשבונית מיום 28/05/06. לעניין החשבונית הראשונה (שהוצאה בסמוך מאד להקמתה של הנתבעת 1) לא הותירו הנתבעים בידי התובעת ברירה אלא לשלם עבור שקי המלט למרות שהיו בידיהם עשרות אלפי שקלים מכספם (ראה עדותו של מנהל התובעת בעמ' 19 שורה 13 ואילך לפרוטוקול). לעניין החשבונית השנייה, מעולם לא שילמה התובעת במזומן ובוודאי לא כאשר בתעודת המשלוח עצמה רשום כי "קיבל 10 שקים נותרו 30" (ראה תעודת המשלוח מיום 28/05/06 אשר צורפה כנספח ג' לכתב התביעה וראה סעיף 57 לתצהיר מנהל התובעת בריח מרדכי). החשבונית שהוצגה מיום 09/03/06 לא ברור מאין נלקחה – מעולם לא נמסרה לתובעת וניתן לראות שאף מס' קופה אין בה. כמו כן ראה דבריו המפורשים של עו"ד ברזילי: בעניין התשלומים לנתבעת: "לא במזומן, בצ'קים, הוא לא שילם במזומן אף פעם" (עמ' 24 שורה 3 לפרוטוקול).

התובעת הראתה כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 ולייחס את חובותיה של הנתבעת 1 לנתבעת 2, כמו כן הוכיחה הנתבעת כי פעולותיהם של הנתבע 3 ו- 4 מהווים שימוש לרעה בזכות ההתאגדות וכי יש להרים את מסך ההתאגדות מעל הנתבעת 1 ולייחס את חובותיה לבעל המניות שלה, הוא הנתבע 3:

9. סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 כנוסחו לאחר תיקון מס' 3 לחוק, התשס"ה – 2005 (להלן חוק החברות) קובע כדלקמן:

בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) ...

10. הבסיס העומד מאחורי עקרון הרמת המסך ותכליתה הינה מניעה של שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כאמור בפסק הדין המנחה ע"א 4606/90 מוברמן נ' תלמר בע"מ, (פ"ד מו (5) 353): "למנוע מבעלי מניות בחברה או מהחברה כתאגיד ניצול ההפרדה שביניהם להשגת מטרה לא כשרה, הכרוכה ממילא בפגיעת הזולת, בקיפוחו או בהסבת נזק לו, והן לשם "עשיית הצדק, והיושר ושמירה על טובת הציבור" (שם בע"מ 362) (ראה גם: ע"א 478/74 "נהר" בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י ל(3) 706, 712; ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פד"י מד(4) 847, 857).

11. זאת ועוד, בנסיבות בהם "הועתקה" החברה הישנה לחדשה ועורבבו נכסיהם של שני החברות הסיר בית המשפט את הפרגוד מעל החברות ו- "איחד" למעשה את שתי החברות לחברה אחת – גם כאשר לא הייתה זהות בין בעלי המניות. ראה בעניין זה ראה בעניין זה א 1241/00 (חיפה) צבי ביינהקר נ' אורנג' גרין כימיקלים בע"מ (פורסם בנבו), בר"ע 2417/05 (תל אביב) גל יעד בע"מ נ' ט.א. מכונות מזון וקידוד בע"מ ואח' פורסם בנבו), א 4042/05 (שלום פ"ת) פרייליך את וישקין בעמ נ' אלחלואני יצחק ואח' (פורסם בנבו), א 33678/04 (שלום ת"א) בנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' י.קרונפלד יהלומים בע"מ ואח' (פורסם בנבו).

12. ומן הכלל אל הפרט: כאמור לעיל, דומה שמלבד להודות בעובדות כתב התביעה במפורש אישרו הנתבעים כל עובדה שנטענה בכתב התביעה, ואשר באה להוכיח כי אכן עשו הנתבעים שימוש לרעה במסך ההתאגדות ופעלו להקמת הנתבעת 1 על מנת להתחמק מנושי הנתבעת 2 ולשם העדפת נושה אחד ויחיד – הוא הנתבע 3.

13. ראשית מסביר הנתבע 3 כיצד הפך להיות הבעלים של נכסי הנתבעת 2: "ביקשתי, אמרתי לו תגיד, יש לך בעיה שאני אקח את המקום הזה ואני אפתח ואני אריץ את המקום ואני ארים אותו? הוא לא התנגד, ובזה נגמר הסיפור. לא שילמתי לו שום דבר ולא כלום." (עמ' 46 שורה 10 – 12 לפרוטוקול). "התמימות" שבה נעשו הדברים כפי שמשתמע מעדותו של הנתבע 3 מדהימה, דומה שהנתבעים חיים בעולם מקביל שבו כבר גר זאב עם כבש... את אותה "תמימות" לכאורה ניתן למצוא בהרבה תשובות אחרות שנתנו הנתבעים 3 ו- 4 בעדותם.

14. לשאלה מדוע מעסיק הנתבע 3 את הנתבע 4 ענה הנתבע 3: "הוא פנה אלי, ביקש להישאר במקום. מה ששלו, שלו לא יעזור" (עמ' 46 שורה 22 לפרוטוקול).

15. כבר שנים שה"חברה החדשה", היינו הנתבעת 1 לא משלמת ל- "שכיר" שהיא מעסיקה, ושהינו הבעלים של הנכס ממנו היא פועלת, אף לא שקל אחד (עדות הנתבע 3, עמ' 51 שורה 19 ןעמ' 59 שורה 5 לפרוטוקול) עבור שטח מושכר בגודל של כ 3 דונמים (ע"פ עדותו של הנתבע 4 עמ' 74 שורה 22 לפרוטוקול).

16. קיימת זהות מלאה בין החברה "הישנה" (היא הנתבעת 1) לבין החברה "החדשה" היא הנתבעת 2: החברה החדשה מנהלת את עסקה מאותו מקום (עמ' 59 שורה 18), הטלפונים הם אותם טלפונים, הפקס הוא אותו פקס (עמ' 59 שורה 21 ואילך), הלקוחות הן אותן לקוחות (עמ' 60 שורה 14) הלוגו אותו לוגו (עמ' 61 שורה 17) בעניין זה יוזכר כי למרות "התירוץ" שנתן הנתבע 4 בעניין החשבוניות ברור שלפחות שנתיים לאחר הקמתה השתמשה הנתבעת 1 באותו לוגו בדיוק (לא רק על החשבוניות אלא גם על שאר מסמכי כמו תעודות משלוח).

17. מעבר לעובדה שהנתבעת 1 לא משלמת דבר עבור שכירות המקום היא לא שילמה דבר עבור המוניטין של הנתבעת 2. כל זאת למרות שהנתבע 3 הודה כי הנתבעת 1 נהנית מאד מהמוניטין של הנתבעת 2 שישבה במקום כ- 35 שנים. עדותו של הנתבע 3 בעניין הזהות בין הנתבעת 2 ונתבעת 1 מדברת בעד עצמה: "... תשמע, עד היום מתקשרים, עד היום המקום מוכר כסולומון, אני לא אשקר אותך, מה. זה, זה, עד היום מתקשרים אנשים באים לסולומון..." (עמ' 64 שורה 12 לפרוטוקול) ולהזכיר, המדובר בכמעט 5 שנים לאחר התחלת פעילותה של הנתבעת 1 במקום.

18. כמו כן העידו הן הנתבע 3 והן הנתבע 4 על חוב שהיה לנתבעת 2 ו/או לנתבע 4 לנתבע 3 ו/או לחברה שבבעלותו. הדברים לא ברורים היות וכך הייתה עדותם של הנתבעים 3 ו- 4. ראה עדותו של הנתבע 3 בעמ' 57 שורה 6 -17) ממנה ניתן להבין כי הנתבעת 2 הייתה חייבת לנתבע 3 או לחברה בבעלותו סכום כסף. וראה עדותו הבלתי ברורה עוד יותר בעניין אותה הלוואה שלא ברור מי ולמי ניתנה מעמ' 69 עמ' 71 שורה 5 לפרוטוקול).

19. הנה כי כן, התובעת הוכיחה מעבר לכל ספק כי הנתבעים 3 ו- 4 פעלו במשותף, באופן מאורגן ומסודר תוך השארת עקבות ברורים וחד משמעיים, על מנת "ליצוק" את תוכן הנתבעת 2 אל הנתבעת 3 תוך שהם משתמשים במעין "מסננת" שתפקידה לסנן את חובותיה של הנתבעת 2, לרבות החוב לתובעת. אין ספק כי הנתבעת 3 – 4 ניצלו במרמה את פרגוד ההתאגדות והקימו ישות משפטית מלאכותית שכל ייעודה הוא להתחמק מנושי הנתבעת 2. העובדות מראות כי הנתבע 3 אינו שכיר סתם אצל הנתבעת 1 וכי כל מטרת סיפור השכירות הינו לחזק את התרמית שביצע במשותף עם הנתבע 3 כנגד נושי הנתבעת 2 בכלל וכנגד התובעת בפרט. אותו "סיפור כיסוי" בדבר היותו של הנתבעת 4 שכיר אל הנתבעת 1 משרת מטרה נוספת שהיא התחמקות מנושיו של הנתבע, אשר לא פספס הזדמנות לתאר שאין בידיו אפילו הסכום לשלם לעו"ד.

20. דומה שהדברים שנאמרו בפסק דין מוברמן הנ"ל יפים גם לענייננו: "יש למנוע עוולות העלולות לנבוע כתוצאה מניצול לרעה, או מהפעלה לא ראויה של האישיות המשפטית הנפרדת" ובהמשך הדברים: "תוצאה מרחיקת לכת זו תתקיים, למשל, אם יתברר עובדתית, כי ישות משפטית הנפרדת של התאגיד היא מלאכותית, וכל כולה לא בא לעולם אלא כדי לפרוץ דרך מפלט לבעלי מניות שפגעו בדרך לא חוקית בזולת ולחלצם מהחשש שייתבעו אישית לדין...". (שם בעמ' 361). דברים דומים נאמרו גם ב ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ (פד"י נז(5) 116): "לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ישנם חריגים אשר נועדו למנוע מצב דברים שבו משמש המסך המפריד בין החברה לבעלי מניותיה מסתור לפעילות שלילית, להונאת נושים, להתחמקות מן הדין או להתחמקות מחיובי החוזה. בהתקיים חריגים אלה ניתן להרים את מסך ההתאגדות ולהתעלם מן האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד." (שם בעמ' 132).

21. אשר על כן יתבקש בית המשפט הנכבד לייחס את חובותיה של הנתבעת 2 הן לנתבעת 1 והן לנתבעים 3 ו- 4 כאמור בסעיף 27 – 36 לכתב התביעה.

התובעת הוכיחה את אחריותם האישית של הנתבעת 3 ו- 4 כלפיה וכי הם פעלו בחוסר תום לב בניהול החברות שבבעלותם ובהתנהלותן מולה:

22. התובעת תטען כי פעולותיהם של הנתבעים 3 ו- 4 ובמיוחד עירוב נכסיה של הנתבעת 2 עם נכסיה של הנתבעת 3 וכן ניצול האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לרעה מהווה חוסר תום לב והגינות הגובלות במרמה.

23. בית המשפט קבע לא אחת כי על החברה ושלוחיה להתחשב לא רק באינטרסים של החברה ובעלי מניותיה אלא גם בציפיותיהם הלגיטימיות של גורמים בסביבה העסקית בה היא פועלת. המגמה בשנים האחרונות היא שהתאגיד העסקי אינו מודרך רק ע"פ שיקולים עסקיים של יעילות ותועלת אלא שחלים עליו גם חובות הגינות ותום לב ביחסיו עם גורמים שונים בסביבתו העסקית והוא חב כלפיהם בחובת הגינות ותום לב (ראה זוהר גושן, "מבט ביקורתי על חוק החברות החדש: תכלית החברה, הצעות רכש והתובענה הייצוגית", משפטים לב(2) (תשס"ב) 381; עלי בוקשפן, "על חברה וחברה, ועל מעמדו של סעיף 11 לחוק החברות במשפט הישראלי", משפט ועסקים א' (תשס"ד) 229; אוריאל פרוקצ'יה, "הבעלות על הפירמה וסייגיה - נושים, עובדים, אלמנות ויתומים בדיני החברות", משפטים כב (תשנ"ג) 301).
24. בע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פד"י לח(3) 253, 285 (1984) עמד השופט ברק (כתוארו אז) על תחולתה של חובת תום הלב מכוח דין החוזים הכללי על דיני החברות. בפסיקתו קבע בית המשפט בין השאר לעניין חובת תום הלב כי מכוח הדין הכללי מוטלת על החברה חובות הגינות ותום לב מול ציבור הנושים במהלך פעילותה העסקית. ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 אמר הנשיא ברק "...תום הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו ... עקרון תום הלב קובע, כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד השני. אדם לאדם - לא זאב ולא מלאך, אדם לאדם - אדם" (שם בעמ' 279).

25. בתמציתו חותר עקרון תום הלב לאיזון ראוי בין ההגנה על האינטרסים של מבצע הפעולה המשפטית לבין הצורף להתחשב בציפייה מוצדקת ובאינטרס בר הגנה של הזולת (ראה פסק דין רוקר לעיל בעמ' 279). עקרון זה חדר גם לדיני התאגידים והשפיע עמוקות על חובת ההגינות ותום הלב בחיי המסחר והעסקים. השופט מ' חשין בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פד"י מח(5) 705, 719 (1994) התייחס גם הוא לסוגית תום הלב במהלך העסקים: "גם בשוק חפשי יש כללי התנהגות ראויים ומקובלים, והפוגע באותם כללים ייתן את הדין... ענייננו הוא "במוסר העסקים" בחיי המסחר והעסקים, וחריגה מאותו מוסר עסקים תחויב בתגובתו של בית המשפט". ראה בעניין זה גם גבריאלה שלו "הבטחה, השתק ותום לב", משפטים טז (תשמ"ט) 295, בעמ' 313.

26. אין ספק כי נוכח פעולותיהם ומחדליהם של הנתבעים 3 ו- 4 אשר פורטו בהרחבה לעיל הופרה חובת תום הלב שלהם כלפי התובעת. התנהלות הנתבעים 3 ו- 4 כפי פורטה בהרחבה לעיל מהווה שימוש קיצוני לרעה בעקרון ההתאגדות. אין צורך להיות משפטן מנוסה מידי על מנת להבין שכל פעולותיהם של הנתבעים נועדו על מנת להתחמק מנושיה של הנתבעת 2 בכלל ומהתובעת בפרט.

27. אשר על כן תטען התובעת כי היא הוכיחה את טענותיה כאמור בסעיף 37 – 45 לכתב התביעה וכאמור בסעיף 46 – 51 לכתב התביעה.

התובעת הוכיחה כי הנתבעים 1, 3 ו- 4 הציגו בפניה מצג שווא כאילו הם מקבלים עליהם את התחייבויות ו/או כי הנתבעת 1, באמצעות מנהליה הנתבעים 3 ו- 4 קיבלו על עצמם לספק לתובעת את הסחורה עליה שילמה:

28. התובעת הוכיחה כי הנתבעת 2 ומנהליה: הנתבע 3 ו- 4. המשיכו לספק לתובעת את חומרי הבניין עד לחודש מאי 2007 (ראה תעודת המשלוח מספר 4114 מיום 03/05/07 שצורפה כנספח י' לכתב התביעה (עמוד 3 לנספח י'), היינו שנה וחצי לאחר תחילת פעילותה של הנתבעת 1.

29. הנתבעים 3 ו- 4 ידעו שניהם על משיכות הסחורה כאמור של הנתבע 3: "הוא קנה ממני, הייתי מעמיס לו את זה באוטו ונתתי לו..." (עמ' 50 שורה 17 לפרוטוקול) "במשך איזה שנים, בהתחלה הוא בא משך סחורה, כן. אני הייתי אני ראיתי אותו" (עמ' 53 שורה 18). כך גם העיד הנתבע 4 (ראה עמ' 74 שורה 7 – 9).

30. מנהל התובעת העיד כי הנתבע 4 הגיע עמו להסכמה כי הוא יוכל למשוך סחורה – מהנתבעת 1 - על חשבון הסכומים ששולמו ראה תצהירו של מנהל התובעת ועדותו בעמ' 9 שורה 19 – עמ' 11 שורה 9 לפרוטוקול). עדותו של מנהל התובעת הינה קוהרנטית, ברורה ומסתדרת עם העובדה ששנה וחצי לאחר תחילת פעילותה של הנתבעת 1 המשיכה התובעת למשוך סחורה ולא לשלם עליה.

31. אין בטענותיהם המופרכות של הנתבעים, ובמיוחד של הנתבע 3 בדבר עזרה לעמותת תלמוד תורה, וכיו"ב טענות מצוצות מהאצבע כדי לסתור את העובדות הנ"ל ואת עדותו של מנהל התובעת בעניין כמפורט לעיל. יוזכר כי הנתבעים כולם מעולם לא טענו כי ביקשו את תמורת הסחורה שנמשכה ע"י התובעת, לא בע"פ ולא בכתב, לא כל שכן הגישו תביעה (כפי שאיימו בכתבי טענותיהם) עבור אותה סחורה שנמשכה.

32. מצג השווא שהציגו הנתבעים בפני מנהל התובעת גרם לו להאמין שהנתבעת 2 תעמוד בהתחייבויותיה, באמצעות הנתבעת 1, למעשה מבחינתו ונוכח כל האמור לעיל בדבר זהותן של החברות, הנתבע סבר כי המדובר באותה חברה בדיוק. כך גם הציג זאת הנתבע 4.

33. ואכן, למרות שהנתבעת סיפקה לתובע את הסחורה "טיפין טיפין" הוא פנה לבית המשפט רק לאחר שהבהירו לו הנתבעים 3 ו- 4 כי הם אינם מתכוונים לספק לו סחורה כפי שהיה במשך השנה וחצי האחרונות עובר להודעה זו.

34. התובעת תטען כי אספקת סחורה באמצעות הנתבעת 1 ובידיעת הנתבעים 3 ו- 4 כשנה וחצי לאחר הקמת הנתבעת 1 מהווה הסכמה בהתנהגות של הנתבעים להמשיך ולקיים את התחייבויותיה של הנתבעת 2 כלפי התובעת. הסכמה זו אכן קוימה שנה וחצי לאחר הקמתה של הנתבעת 1 וקריסתה (לדברי הנתבעים) של הנתבעת 2. אשר על כן תטען התובעת כי גם הנתבעת 1 קיבלה על עצמה בהתנהגותה את חוב הנתבעת 2 לתובעת כאמור בסעיפים 19 – 23 לכתב התביעה.

35. התובעת תוסיף ותטען כי מהעדויות עולה שבכוונת מכוון, דאגו הנתבעים 3 ו- 4 להציג את מצג השווא בפני התובעת על מנת להקשות על התובעת ככל שניתן לאתר את נכסי הנתבעת 2 ולהיפרע מהם ונגרם לה הנזק בשווי התביעה כאמור בסעיף 24 – 26 לכתב התביעה.

התובעת הוכיחה את נזקיה:

36. כאמור (סעיף 4 לעיל) הצדדים אין מחלוקת כי התובעת שילמה את עבור חומרי הבנייה שביקשה לשריין לעצמה.

37. כמו כן, כאמור (סעיף 5 – 6 לעיל) הוכיחה המבקשת במסמכים כי קיבלה לידיה רק מחצית מחומרי הבניין עליהם שילמה. הנתבעים לא טרחו להפריח ולו מסמך אחד מהמסמכים שהוצגו ע"י המבקשת או להציג מסמך כלשהו אחר או ראייה אחרת אשר תומכת ולו במעט בטענותיהם המופרכות והמאוחרות כי התובעת קיבלה לידיה כביכול את מלוא חומרי הבניין עליה שילמה.

38. להוכחת נזקיה נכון להיום צרפה התובעת לכתב התביעה הצעת מחיר עבור חומרי הבניין שלא קיבלה לידיה ואשר צורפה כנספח יא' לכתב התביעה. גם בעניין זה לא טענו ו/או הביאו הנתבעים הצעת מחיר, חוות דעת או מסמך כלשהו לסתור.

39. אשר על כן תטען התובעת כי הוכיחה את נזקיה כאמור בסעיף 52 – 54 לכתב התביעה.

התייחסות לעדותם של הנתבעים 3 ו- 4:

40. לעומת עדותו הקוהרנטית, רצופה (הגם שאמוציונאלית) של מנהל התובעת, אשר הסתדרה והתחברה עם כתב התביעה ותצהירו עומדים עדויותיהם של הנתבעים 3 ו- 4.

41. תשובותיו של הנתבע 3 לשאלות הח"מ פשוט לא מסתדרות עם ניסיון החיים, לא כל שכן חיי המסחר הרגילים ומלמדות כי אין לתת אמון בעדותו:

לשאלת הח"מ איך בדיוק קרה שהוא הקים את עסקו במקום ענה: "ביקשתי, אמרתי לו תגיד, יש לך בעיה שאני אקח את המקום הזה ואני אפתח ואני ארים את המקום ואני ארים אותו? הוא לא התנגד ובזה נגמר הסיפור" (עמ' 46 שורה 10 – 12 לפרוטוקול) כך !!! מעבר לזאת לא ידע כביכול אפילו להעריך מה גודל השטח בו הוא נמצא משנת 2004 (ראה עמ' 49 לפרוטוקול). לשאלה מדוע אינו משלם דבר עבור שכירות של שטח מסחרי בגודל של 3 דונם ענה לבסוף: "אני לא משלם שקל אחד על המקום" (עמ' 51 שורה 19 ומדוע אינו משלם? על כך לא נתן הנתבע 4 תשובה. הבעלים של השטח המסחרי הוא הנתבע 4 (שנמצא כזכור בקשיים כלכליים קשים וכפי שהעיד גר אצל "סבתא אחת") ולמרות זאת למרות שהוא "שכיר" כביכול אצל הנתבעת 1 לא משולם לא דבר עבור הנכס (ראה עמ' 52 שורה 4 – 5). גם אותו "תירוץ" שנתן הנתבע 3 לשאלה מדוע שנים משתמש התובע בלוגו של הנתבעת 2 אינו מוסיף לאמינותו, כאשר מצד אחד הוא טוען כי "חשבתי שזה סתם ציור של בלוקים" (עמ' 62 שורה 6 לפרוטוקול) ומצד שני מספר סיפור ארוך על חשבוניות שהוזמנו "בטעות" (עמ' 62 – 63 לפרוטוקול) כל זאת למרות שברור שעברו שנתיים מאז אותה "טעות" ובינתיים הוציאה הנתבעת 1 עד ליום 03/05/07 לכל הפחות 4,114 תעודות משלוח (ראה תעודת המשלוח אשר צורפה כנספח י עמ' 3), אם יחושבו 50 תעודות לפנקס, היינו כ- 82 פנקסים שהוזמנו "בטעות". גם אותו סיפור של הלוואה שהתבלבלו ביניהם בסיפורים הנתבעים 3 ו- 4 אינו מוסיף לאמינותם (ראה סעיף 19 הנ"ל). כף גם התשובה מדוע דווקא במקום שממתינים בו נושים רבים לכספם בחר הנתבע 3 לפתוח את עסקו מסיבות "אידיאולוגיות, אני תושב לו ואני אידיאולוג" (עמ' 66 שורה 5), יוזכר כי הנתבעת 1 הינה חברה מן המניין ולא חברה לתועלת הציבור... כך גם עדותו כי הוא סיפק לתובעת שנה וחצי חומרי בניין מתוך "אהבה" (עמ' 66 שורה 18 – 21). ולשאלה מדוע אף לא דרש את הסכומים שחייבת לו התובעת ענה "כי ככה בא לי" (עמ' 67 שורה 5).

42. אמינות ייתרה לא ניתן גם לייחס לעדותו של הנתבע 4:

לשאלה לגבי הלוואה שנתן הנתבע 3 לנתבעת 2 ענה כי הנתבע אינו מלווה בריבית אלא "הבנאדם עזר לי" (עמ' 69 שורה 15 לפרוטוקול) ואולם במשך עמ' 69 – 70 לפרוטוקול משנה הנתבע 4 את עדותו בעניין ההלוואה, פעם ההלוואה הייתה לחברה (הנתבעת 2) פעם לו אישית כאשר לבסוף מעיד הנתבע 4 כי הוא אישית עדיין חייב לנתבע 4 כסף אך "אני כרגע אין לי איך להחזיר" (עמ' 70 שורה 23) הנתבע 4 אף הוסיף וטען שהוא שוטף רצפות בלילה וישן אצל זקנה... (עמ' 72 שורה 5 – 19)– ויוזכר, כל זאת כאשר הנושה שלו, הוא הנתבע 4, מנהל את הנתבעת 1 על המקרקעין שבבעלותו, בלי לשלם אפילו שקל אחד עבור שכירות הנכס ולא שילם דבר עבור ניצול כל נכסיה של נתבעת 2 לרבות מוניטין של עשרות שנים, טלפון, רשימת לקוחות, וכיו"ב.

כמו כן, ולמרות טענותיו כרימון כלפי התובעת וכלפי מנהלה במהלך הדיון לא בא זכר טענות אלו בכתבי הטענות (אלו שהוגשו על ידיו) ולא הוצג ולו מסמך אחד שיכול לתמוך בהם.

43. אשר על כן, ומהנימוקים אשר פורטו לעיל, יתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את הנתבעים כולם, יחד ולחוד (מלבד הנתבעת 2 אשר ניתן כבר פסק דין כנגדה) בסכום התביעה. כן יתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את הנתבעים בהוצאותיה של הנתבעת לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק.

_____________________
עו"ד בר אל ירון,
ב"כ המבקשים

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
מאמרים באתר שייתכן ויענינו אותך:

אין מאמרים קשורים