צור קשר

  • מאמרים דיני חברות

  • 1

עא (י-ם) 9584/06 ד.ג.ש שירותי דלק בע"מ נ' מוניות און ליין בע"מ

1 1 1 1 1 (0 Votes)

בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בירושלים ע"א 9584/06
לפני: כבוד השופט משה רביד - אב"ד
כבוד השופטת אורית אפעל-גבאי
כבוד השופט אהרן פרקש

בעניין:

1. ד.ג.ש שירותי דלק בע"מ

2. ד.ג.ש. שיווק מוצרי נפט בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אבירם יורם המערערות

נ ג ד

1. מוניות און ליין בע"מ
2. רוני ארז
3. מיכאל טיבאל
4. מארק בלוקה


ע"י ב"כ 1. עו"ד שלמה וקנין
2. אין הופעה
3. עו"ד שלמה וקנין
4. עוה"ד יוסי צרפתי ואלי מסקין המשיבים

כתבי עת:
י' גרוס, י' ל' כהן, "חריגה מהרשאה לאור סעיפים", עיוני משפט, כרך יא (תשמ"ו-תשמ"ז) 281

ספרות:
אירית חביב-סגל, דיני חברות, לאחר חוק החברות החדש

 

פסק דין

השופט מ' רביד
1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא השופט י' שמעוני), בת"א 13413/01 שניתן ביום 26.9.2006, במסגרתו נדחתה תביעה כספית של המערערות נגד המשיבים 1, 3 ו-4, לתשלום פיצויים בגין נזקים שהוסבו להן בשל משיכת דלק על-ידי המשיב 2 (להלן - "ארז"), שהיה מנהל ובעל מניות במשיבה 1, מבלי לשלם בגינה תמורה. נגד ארז ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 30.10.2001.

העובדות וההליכים
2. המערערת 1, ד.ג.ש. שירותי דלק בע"מ, הינה חברת דלק מאושרת, המורשת למשיכה של מוצרי נפט ממסופי הדלק בבתי הזיקוק ובמתקני הניפוק פי-גלילות. המערערת 2, ד.ג.ש. שיווק מוצרי נפט בע"מ הינה חברת שיווק, שרכשה את הדלק מהמערערת 1 ומכרה אותו ללקוחות שונים (להלן - "המערערות").
המשיבה 1, מוניות און ליין בע"מ (להלן - "המשיבה 1"), הינה חברה שעסקה בהסעות ובמכירת דלקים. המשיבים 2 (ארז), 3 ו-4 היו בעלי מניות ומנהליה של המשיבה 1. ארז היה אחראי על תחום רכישות הדלק מטעם המשיבה 1.
בחודש מאי 2001 פנה ארז למערערות וביקש, בשם המשיבה 1, להתקשר עמן בחוזה לאספקת דלקים למשיבה 1. בפגישה שהתקיימה ביום 18.6.2001 בין ארז לבין שפריר ברקמן, מנהל הסחר והכספים של המערערות (להלן - "ברקמן"), נחתם הסכם לאספקת מוצרי דלק למשיבה 1 (להלן - "ההסכם"). בהסכם נקבע, בין היתר, כי בעת משיכת הדלקים תמסור המשיבה 1 למערערות שיק מעותד ל-5 ימים, וכנגד מסירת השיק תקבל המשיבה 1 תעודות משלוח חתומות וכן מגופים (פלומבות). בתעודות המשלוח יצוין סוג המוצר, הכמות שסופקה ומספר המיכלית באמצעותה סופק הדלק. בהתאם להסכם, למשיבה 1 ניתנה אפשרות לרכוש באשראי עד 150,000 ליטר דלק. על ההסכם חתם ארז בשם המשיבה 1 בצירוף חותמת המשיבה והוא אף ערב אישית לחיובי המשיבה בהסכם.
לציין, כי המשיבה 1 התקינה בסמוך למשרדה מתקן תדלוק קטן בקיבולת של 20,000 ליטר.

3. במשך כחודשיים, לאחר חתימת ההסכם, סיפקו המערערות למשיבה 1 מוצרי דלק, כאשר בכל פעם נמשכו כמויות קטנות יחסית של סולר. ביום 12.8.2001 נמסרו לארז 10 תעודות משלוח למילוי סולר עבור המשיבה 1, וכנגדן מסר ארז למערערות פנקס שיקים חתום של המשיבה 1, כאשר חתימות המושך על גבי השיקים בשם המשיבה 1 היו של ארז.

4. ביום 24.8.2001, יום שישי בשבוע, משך ארז באמצעות 9 תעודות משלוח לא פחות מ-352,000 ליטר סולר, כמות השווה לצריכה חודשית של תחנת דלק גדולה. המשיכה של הסולר באמצעות מיכליות שהזמין ארז, נעשתה במתקן פי-גלילות בהרצליה, בעוד שמשיכות קודמות היו במתקן בירושלים. רק ביום ראשון ה-26.8.2001 נודע למערערות דבר המשיכה, אשר נראה להן בלתי סביר.
לפיכך, פנה ברקמן למשיב 3 וסיפר לו אודות המשיכה. על תוכן השיחה שהתקיימה בין ברקמן למשיב 3 קיימת מחלוקת עובדתית. בית משפט קמא ביכר את גרסת המשיב 3 באשר לתוכן השיחה, לפיה בשיחה שהתקיימה בין המשיב 3 לבין ברקמן, הלה אמר לאחרון, כי באותו יום בשעה 04:00 השאיר ארז הודעה מוקלטת במשיבון של הטלפון הנייד שלו, שנאמר בה כי הוא החליט לקחת מספר ימי חופשה. המשיב 3, ששמע את ההודעה, אמר באותה שיחה לברקמן, שארז נטל, כאמור, מספר ימי חופשה וכי התשלום יוסדר.
ביום 27.8.2001 התקיימה שיחת טלפון נוספת, אשר בה אמר המשיב 3 לברקמן, כי ארז טרם חזר, אך הוא שוחח עימו בטלפון וכי למערערות תשולם כל התמורה. ביום 28.8.2001 הודיע המשיב 3 לברקמן, כי ארז כנראה עזב את הארץ. לדעת בית משפט קמא, משיחות אלה לא עולה כי המשיב 3 יצר מצג כוזב כלפי המערערות, שכן המשיב 3 לא ידע כי ארז ברח מהארץ. ביום 29.8.2001 מילא ברקמן שיק, מפנקס השיקים של המשיבה 1, על סך 60,000 ₪ והפקידו בבנק. השיק חולל ולא נפרע.
בדיעבד, התברר כי ביום 26.8.2001, בשעה 05:30 עלה ארז על מטוס לצרפת ועזב את הארץ.

5. ביום 30.8.2001, יום הגשת התביעה המקורית נגד המשיבים 1-3, חתמו המשיבים 3 ו-4 על המחאת זכות המשיבה 1 למערערות, בכל הקשור לכספים שחברת "אור חן" חייבת למשיבה 1 בגין רכישת סולר ממנה בסך הגבוה מ-250,000 ₪. אין חולק, כעולה מהתצהירים שהוגשו לבית משפט קמא, כי הדלק שרכש ארז נמכר לחברת "אור חן". המחאת הזכות נעשתה בשם המשיבה 1. המשיבים 3 ו-4 לא חתמו כערבים להמחאת הזכות.
ביום 1.9.2001 הוקמה חברה חדשה הנקראת "און ליין החדשה" (להלן - "החברה החדשה"). המוניות והציוד שהיו שייכים למשיבה 1, הועברו לחברה החדשה.
ביום 19.6.2003 הודיעו באי-כוח הצדדים, כי מוסכם שמחיר הדלק שנמשך על-ידי ארז, כאמור, בניכוי ההנחה ובתוספת מס ערך מוסף, הינו בסך של 465,618 ₪, וכי מסכום זה יש לנכות סך של 132,502 ₪ שהתקבל אצל המערערות מחברת "אור חן". לאור האמור, התביעה הכספית נגד המשיבים עמדה על סך של 333,116 ₪.

6. ביום 10.2.2005, לאחר כשלוש שנים ומחצה ממועד הגשת התביעה המקורית ובהתאם להחלטת בית משפט קמא, הוגש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו הוסף המשיב 4 כנתבע נוסף. יוער בהקשר דנא, כי בית משפט קמא הורה למשיב 4 להגיש תצהירים מטעמו. חרף מספר ארכות שניתנו למשיב להגשת התצהירים, הלה לא טרח להגישם. בסופו של דבר, דחה בית משפט קמא, בהחלטה שנתן ביום 1.12.2005, בקשה נוספת להארכת מועד להגשת התצהירים מטעם המשיב 4. יחד עם זאת, בית המשפט התיר למשיב 4 לחקור את העדים שכבר נחקרו, והוא אף עשה כן.

פסק דין בית משפט קמא
7. בית משפט קמא קבע, כי אין מחלוקת שהמערערות זכאיות להשבת סכום התביעה. כמו כן, נקבע כי המערערות זכאיות להיפרע חובן מארז שברח לחוץ-לארץ ואשר ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה. בית משפט קמא סבר, כי השאלה שעל המדוכה הינה, האם ניתן לחייב גם את המשיבים 1, 3 ו-4 לשלם למערערות את הסכום האמור מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך או מכוח חבותם האישית. המשיבים 1, 3 ו-4 כפרו בזכות המערערות להיפרע מהם.

8. בית משפט קמא דחה טענת המשיבים 1, 3 ו-4, בדבר העדר הרשאת ארז להתקשר עם המערערות כאמור ולמסור להן, בניגוד לאמור בתקנון המשיבה 1, שיקים בסכומים הגבוהים מ-5,000 ₪. בית משפט קמא נימק קביעתו כדלקמן:
ראשית, המשיבים 1, 3 ו-4 ידעו או היו צריכים לדעת, כי הדלק אשר סופק למתקן התדלוק הקטן בסמוך למשרד המשיבה 1, נרכש ממקום מסוים וכי המשיבה 1 נהנתה במשך זמן מסוים ממתקן התדלוק והסכימה בהתנהגותה להתקשרות עם המערערות.
שנית, אמנם במסמכי ההתאגדות של המשיבה 1 נקבע כי על מנת לחייב אותה בסכומים שמעל ל-5,000 ₪ דרושה חתימה של אחד מבעלי המניות - מר הובר או המשיב 4 בצירוף חתימת ארז או המשיב 3, וכי השיקים שנמסרו למערערות לא נשאו את החתימות הנדרשות של בעלי המניות. דא עקא, שמתדפיסי חשבון הבנק של המשיבה 1 עולה, כי היא כיבדה 5 שיקים בסכומים גבוהים מ-5,000 ₪, אשר נמסרו למערערות ונשאו את חתימת ארז וחותמת החברה בלבד. הסך הכולל של שיקים אלה הינו 93,200 ₪, ופרק הזמן הקצר שבו נמשכו - מיום 26.6.2001 ועד יום 30.7.2001 - תומכים במסקנה, כי המשיבים 1, 3 ו-4 ידעו על פעילותו של ארז בנושא הדלקים.
שלישית, המשיב 3 העיד, כי אחד מתפקידיו של ארז היה רכישת סולר למשיבה 1, אשר שילמה עבור רכישת הדלקים. ברקמן העיד, כי מדי חודש נשלחו פקסים למשיבה 1, במסגרתם עודכנו מחירי הדלקים. מכאן, שמנהלי המשיבה 1, המשיבים 3 ו-4 יכלו לדעת על העסקאות שנקשרו עם המערערות לאספקת דלקים. המשיב 3 אף אישר, כי הוא והמשיב 4 בדקו את פעילות המשיבה 1 באופן תקופתי כך שידעו על ההתקשרות עם המערערות. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי המשיבה 1 הסמיכה את ארז לרכוש עבורה דלקים.

9. יחד עם זאת, בית המשפט דחה את התביעה בנימוק שאין לחייב את המשיבים 1, 3 ו-4 הואיל וארז פעל בתרמית כלפי המשיבה 1 וחרג מההרשאה שניתנה לו.
בית המשפט הוסיף וקבע, כי טעם נוסף לדחיית התביעה כנגד המשיבים 1, 3 ו-4 מקורו בסיכון בלתי סביר שהמערערות נטלו על עצמן. כך למשל, כמות הדלקים שסופקו בתעודות המשלוח לארז לא הוגבלה, חרף אפשרות לעשות כן, זאת מאחר שארז רכש את אמונו של ברקמן. במילים אחרות, היתה למערערות אפשרות להקטין את הנזק או למנוע אותו בכך שיגבילו את כמות המשיכה של דלקים על-ידי ארז. כמו כן, המערערות היו צריכות לברר את היקף ההרשאה שניתנה לארז, ולפיכך הסיכון שמקורו בחוסר בירור מוטל עליהן. המערערות יכלו גם לקבל ערבויות מהמשיבים 3 ו-4, ולא להסתפק בערבותו האישית של ארז, ועובדה זו פועלת לחובתן.
בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי ההוראה שהמשיבים 3 ו-4 נתנו לבנק, לא לכבד שיקים שאינם נושאים שתי חתימות, כאמור בתקנון המשיבה 1, מצביעה על כך כי המשיבים עשו ניסיון להקטין את הנזק. מתן המחאת הזכות למערערות אינה מצביעה על כך כי המשיבים 3 ו-4 נטלו על עצמם התחייבות אישית להבדיל מהתחייבות בשם המשיבה 1.

10. בסכמו פסק הדין, קבע בית המשפט קמא, כי הוא לא שוכנע שהכספים בגין מכירת הדלק לחברת "אור חן" הגיעו לידי המשיבים 1, 3 ו-4, וכי הם היו שותפים לתרגיל ה"עוקץ" של ארז. בית המשפט גם לא מצא פסול בהקמת החברה החדשה והעברת המוניות והציוד של המשיבה 1 אליה. לא הוכח, כי למשיבה 1 היו נכסים זולת חובות, כך שלא ניתן להוכיח הברחת נכסים מהמשיבה 1 לחברה החדשה. גם אם המשיב 4 שילם מכיסו חלק מחובות המשיבה 1, לאחר הקמת החברה החדשה, אין זה מצביע על העדפת נושים. לא הוכחה כוונת מרמה מצד המשיבים ולא הוכח שימוש לרעה בנכסי ההתאגדות. הכספים ששולמו היו כספים של המשיב 4 ולא כספי המשיבה 1. בית המשפט קיבל את הטענה, כי החברה החדשה הוקמה על מנת לשמור על המוניטין של המשיבה 1 ולמנוע תרגילי "עוקץ" נוספים מצד ארז.
לאור האמור, התביעה נגד המשיבים 1, 3 ו-4 נדחתה.

תמצית טענות הצדדים
11. המערערות טענו, כי לאור קביעתו העובדתית של בית משפט קמא, לפיה המשיבים
3 ו-4 ידעו על פעולותיו של ארז וכי משיכת השיקים על-ידו בסכום העולה על 5,000 ₪ לא חרגה מההרשאה שניתנה לו על-ידי המשיבה 1, יש להסיק, כי למערערות לא היתה סיבה לחשוד בארז שהוא עושה כלפיהן מעשה תרמית. כאשר נודע למערערות ביום 26.8.2001 על המשיכה החריגה, שוחח ברקמן עם המשיב 3, אשר לא אמר לו כי ארז פעל ללא סמכות, אלא הרגיע אותו באומרו, כי ארז לקח מספר ימי חופשה בצפון וכי התשלום יוסדר. המשיב 3 לא אמר לברקמן, כי ארז הוגבל בכמות הדלק שמותר לו לרכוש מהמערערות.
יתרה מזאת, בית משפט קמא קבע, כי המשיבים 3 ו-4 ידעו על פעילותו של ארז בנושא הדלקים. הפועל היוצא הוא, כי לא היה מקום לקבוע שארז עוול או עבר עבירה פלילית כלפי המשיבה 1. לפיכך, המשיבה 1 אחראית לתשלום החוב למערערות.
עוד טענו המערערות, כי בניגוד למסקנת בית המשפט קמא, המשיבים 3 ו-4 פעלו על מנת לסכל את האפשרות של המערערות לגבות את הכספים המגיעים להן בגין רכישת הדלקים על-ידי ארז, בכך, שבין היתר, העבירו את כל רכושה של המשיבה 1 לחברה החדשה, תוך הסתרת עובדה זו עד לשלב חקירתו הנגדית של המשיב 3. עוד עולה מחקירת המשיב 3, כי למשיבה 1 נותרו חובות לספקים, ביניהם המערערות. בנוסף, לאחר התפוצצות הפרשה חתם המשיב 4 כערב לחובות המשיבה 1 לבנק.
לטענת המערערות, בית משפט קמא גם התעלם מהעובדה כי מניותיו של ארז במשיבה 1 הועברו לידי המשיב 4, וכי הלה מכר כעבור זמן קצר את המניות של החברה החדשה תמורת סך של 100,000 דולר ושלשל את הכסף לכיסו.
לטענת המערערות, התנהלותם של המשיבים 3 ו-4 מראה בעליל, כי הם נתנו ידם לניהול עסקי המשיבה 1 בתרמית במטרה לרמות את נושיה. לאור האמור, טענו המערערות כי יהא זה נכון וצודק להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיבים 3 ו-4 בחובה של המשיבה 1 כלפיהן. בנוסף או לחילופין, יש לחייב אישית את המשיבים 3 ו-4, הואיל ועוולו כלפי המערערות ופעלו בחוסר תום לב.

12. המשיבים 1, 3 ו-4 טענו, כי יש לדחות הערעור מהנימוקים המפורטים בפסק דינו של בית משפט קמא. המשיב 4 הוסיף וטען, כי לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, במסגרתו צורף כנתבע נוסף, המערערות לא ביקשו לתקן או להוסיף לתצהירים שהגישו בתמיכה לתביעתן המקורית כדי להצביע על מעורבותו של המשיב 4 במעשים שעשה ארז או על מעורבותו באירועים מאוחרים לאחר שפרשת ה"עוקץ" התגלתה. המשיב 4 הגיש תצהיר במסגרת בקשת ביניים להתרת הגשת ההודעה לצד ג' וכן בקשה להארכת מועד להגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו, אך בית המשפט דחה את בקשתו. לטענתו, צדק בית משפט קמא בקובעו, כי לא היה למשיבה 1 רכוש משלה. הא ראייה, כי המשיב 4 הזרים אליה כסף רב.

דיון
13. אנו סבורים שאין להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא, בכל הנוגע להתנהלותם של המשיבים 3 ו-4 בתקופה שעד ליום 26.8.2001, לפיהן המשיבים היו מודעים לפעילותו של ארז ולעסקאות שעשה עם המערערות, אישרו אותן ואף ידעו כי ארז מושך שיקים בחתימת ידו בסכומים, העולים על סך של 5,000 ₪, אך לא כהו בו.
לעומת זאת, מצאנו כי יש להתערב בחלק מקביעותיו של בית משפט קמא, באשר לפעולות בהן נקטו המשיבים 3 ו-4 לאחר שנודע להם שארז עזב את הארץ, וכן במסקנות שהסיק בית משפט קמא ביחס למשיבים 1, 3 ו-4, אשר הובילו לדחיית התביעה. אנו סבורים, שיש לקבל הערעור ולחייב את המשיבים 1, 3 ו-4 לשלם למערערות עבור הדלקים שארז משך בשם המשיבה 1.
נבאר עמדתנו:
14. כאשר אורגן פועל בשמה של חברה הוא מחייב ומזכה אותה בפעולותיו. כך מורנו הוראת סעיף 47 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן - "חוק החברות"), הקובעת לאמור: "פעולותיו של אורגן וכוונותיו הן פעולות של החברה וכוונותיה". זוהי תמצית תורת האורגנים. לפיכך, כאשר אורגן של חברה פועל בשם חברה ומתחייב בשמה בהסכם (או בחיוב אחר), החברה אחראית לביצועה של אותה התחייבות, בעוד שהאורגן, הפועל בשם החברה, יהיה, ככלל, פטור מאחריות אישית.
יתכנו נסיבות בהן תהא חברה אחראית גם אם האורגן פעל בהעדר הרשאה או בחריגה ממנה. הוראת סעיף 56 לחוק החברות מתייחסת למצב שבו פעל אורגן ללא הרשאת החברה או בחריגה מההרשאה שניתנה לו, בקובעה לאמור:
"56. פעולה בחריגה מהמטרות או בלא הרשאה
(א) פעולה שנעשתה בעבור חברה בחריגה מהמטרות הקבועות בתקנונה, או שנעשתה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה, אין לה תוקף כלפי החברה, אלא אם כן אישרה החברה את הפעולה בדרכים הקבועות בסעיף קטן (ב), או אם הצד שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או על העדר ההרשאה.
(ב) אישור החברה בדיעבד לפעולה בחריגה מהמטרות הקבועות בתקנונה יינתן בידי האסיפה הכללית; אישור כאמור לענין פעולה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה יינתן בידי האורגן המוסמך לתת את ההרשאה.
(ג) אישור כאמור בסעיף קטן (ב), לא יפגע בזכות שרכש אדם אחר בתום לב ובתמורה לפני מתן האישור". (ההדגשות אינן במקור).

יצוין, כי בתיקון מספר 3 לחוק החברות (מיום 17.3.2005), שונה הנוסח ברישא פסקה (א) לעיל, כדלהלן: "פעולה שנעשתה בעבור חברה בחריגה ממטרות החברה...". (ההדגשה אינה במקור).
על המשמעות שיש ליתן למונח "הרשאה" בהקשרו לדיני החריגה מהרשאה, הקבועים בדיני החברות ובדיני השליחות, עמד הנשיא (בדימ') א' ברק בע"א 4670/03 י.מ.ש השקעות בע"מ נ' כלל (ישראל) בע"מ, טרם פורסם (2006), בקובעו לאמור:
"לעניין דיני החריגה מהרשאה, הרשאה משמעותה הרשאה ממשית והרשאה נחזית. הדגש הוא על חזותה החיצונית של ההרשאה בעיניו של הצד השלישי וזאת מטעמים של הגנה על אינטרס ההסתמכות שלו. ככל שפעולת המנהל נחזית להיות בעיני הצד השלישי על פי המצגים שהוצגו לו כפעולה בהרשאה הרי שכך יש לסווגה לעניין בחינת תוצאותיה".

(ראו גם, פש"ר (חי) 31/94 ליגומסקי ציפורה נ' היבול ח. כהן ושות' בע"מ, לא פורסם (2002)).
15. הוראת סעיף 56(א) לחוק החברות מבחינה בין מערכת היחסים הפנימית, זו שבין החברה לבין מי שפועל מטעמה, לבין מערכת היחסים שבין החברה לצד שלישי. כדי שפעולה של מי שפועל מטעם החברה כלפי צד שלישי לא תחייב את החברה, בשל כך שהפועל בשמה חרג מההרשאה שניתנה לו, יש להראות כי הצד השלישי ידע על החריגה מההרשאה (מבחן סובייקטיבי) או שהצד השלישי כאדם סביר היה צריך לדעת על החריגה מההרשאה (מבחן אובייקטיבי). כלל זה לא יחול על פעולה "פנימית" של השלוח כלפי אורגנים בחברה, מפני שיש להניח שהוא יודע מה גדרי ההרשאה של מי מהחברה המתקשר עמו (צפורה כהן "חריגה מסמכות על-ידי הפועל בשביל חברה" מחקרי משפט יא 175, עמודים 177-178, ה"ש 13; אירית חביב סגל דיני חברות עמוד 111 (התשס"ז-2007) (להלן - "חביב-סגל"); לדעה אחרת ראו: יוסף גרוס ויורם ל' כהן "חריגה מהרשאה לאור סעיפים 106-105 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983" עיוני משפט יא 281, עמודים 282-382).
המחוקק, במשולש היחסים - חברה, אורגן, צד שלישי - ביכר ההגנה על צדדים שלישיים שהתקשרו עם החברה, או ניזוקו מפעולותיה. ההגנה על צדדים שלישיים מחייבת הרחבת האחריות החלה על החברה עצמה, שהיא שהתקשרה עם הצד השלישי. עד לתיקון מספר 17 של פקודת החברות (התשמ"א-1980), שלטה בכיפה דוקטרינת "האולטרה וירס", לפיה מי שמתקשר עם חברה יש לו ידיעה קונסטרוקטיבית באשר לתוכן מסמכי החברה ולכן הוא מוחזק כיודע אם החברה חורגת ממטרותיה (השוו מנגד להוראת סעיף 42 לחוק החברות, הקובעת, כי רישומו או קיומו של מסמך בחברה או אצל רשם החברות אין בו כשלעצמו משום ראיה לידיעת תוכנו). מטרות החברה קבעו את כשירותה לחוב כאשר היא עושה פעולה משפטית. מאז תיקון סעיפים 106-105 לפקודת החברות, חריגה ממטרות החברה הינה חריגה מסמכות, אלא שהבטלות של הפעולה אינה מוחלטת והיא תלויה בקיום התנאים הקבועים בהוראת סעיף 105(א) לפקודה, לרבות ידיעת הצד השלישי או שהיה עליו לדעת על החריגה. הטלת אחריות על החברה במקרה זה אינה שוללת את אחריותו של האורגן שלו אחריות ישירה הנובעת ממעשיו וממחשבותיו.

16. יתרה מזאת, על פעילותו של אורגן בחברה חלים גם דיני השליחות, שכן יחסי חברה-אורגן באים בגדר הגדרת השליחות, כאמור בהוראת סעיף 1 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 (להלן - "חוק השליחות"). לאמור, אין בתחולת דיני החברות על פעילות אורגן כדי להוציא תחולתם של דיני השליחות על פעילות זו. עמד על כך הנשיא (בדימ') א' ברק בע"א 4670/03, לעיל, בקובעו לאמור:
"אמת, לאורגן ייחוד משלו בתחומי משפט שונים. עם זאת, בכל הנוגע לדיני השליחות, דינו כדין שלוח. הוא מבצע פעולה משפטית בשם התאגיד (ולא בשם עצמו) כלפי הצד השלישי. על כן יחול חוק השליחות על משולש היחסים תאגיד-אורגן-צד שלישי. זו תורת 'המעמד הכפול' עליה עמדנו במקום אחר. אכן, יש שוני בין אורגן לשלוח. עם זאת, שוני זה אינו מספיק עמוק כדי למנוע תחולתם העקרונית של דיני השליחות על האורגן המבצע פעולה משפטית כלפי צד שלישי."

אשר למצב בו פעל האורגן בהעדר הרשאת החברה או בחריגה מהרשאתה, קובעת הוראת סעיף 6 לחוק השליחות לאמור:
"6. פעולה ללא הרשאה
(א) פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר, בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), לאשר את הפעולה בדיעבד; ואישור בדיעבד - כהרשאה מלכתחילה, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש אדם אחר בתום-לב ובתמורה לפני האישור.
(ב) לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו.
(ג) תאגיד יכול לאשר פעולה שנעשתה למענו לפני היווסדו, ויחולו הוראות סעיף זה."

היקפה של השליחות נקבע בהוראות סעיפים 3, 6 ו-7 לחוק השליחות. שליחות נחזית היא ככל שליחות. אם השלוח פעל ללא הרשאה מפורשת של השולח, הרי משהציג השולח מצג אובייקטיבי של הרשאה בפני הצד השלישי, נוצרה שליחות ממש לפי חוק השליחות. בשליחות נחזית, השולח מושתק מלהתכחש למצג שהציג בפני הצד השלישי שלפיו השלוח פעל מכוח הרשאתו, אם אותו צד שלישי הסתמך על אותו מצג בתום לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה. מכאן נובע, שמצג של השולח כלפי צד שלישי לא יצור שליחות מקום שהצד השלישי ידע או היה חייב לדעת או אף לחשוד כאדם סביר, כי השלוח פועל ללא הרשאה. כפי שנאמר על-ידי השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 318/82 שי יעבץ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לח(4) 85, עמוד 92 (1984) לאמור:
"...היקף ההרשאה [יקבע] על-פי חזותה החיצונית, כפי שהיא נתפסת אצל הצד השלישי, וחזות חיצונית זו יכול שתהא רחבה דיה כדי לכלול בחובה את פעולתו המשפטית של השלוח חרף נסיבותיה האסורות. טול שלוח, המתקשר עם צד שלישי בשם שולחו אך העושה כן בתרמית ואך לשם קידום ענייניו הפרטיים שלו ואינו מגלה זאת לצד השלישי. אם פעולת השלוח נופלת למסגרת חזותה החיצונית של הרשאתו, כפי שהוצגה לפני הצד השלישי על-ידי התנהגות השולח, יש בה כדי לחייב ולזכות את השולח, חרף אופיה הפרטי והאסור".

(ראו גם, ע"א 639/89 ע"א 636/89 דר' אברהם כחולי נ' בנק ברקליס - דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3), 265 עמודים 285-286 (1991); דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט, פ"ד מז(5), 31 עמודים 72-75 (1993); ע"א 1873/92 המגן חברה לבטוח בע"מ נ' פנחס הספל, פ"ד נו(6), 529 עמודים 539-540 (1995)).
לאור האמור, שליחות נחזית פועלה דומה להוראה שבסעיף 56(א) לחוק החברות, כך שהשולח, בדומה לחברה, יחוב אם הצד השלישי לא ידע על החריגה מההרשאה או לא היה עליו לדעת על כך כאדם סביר (סעיף 18 לחוק השליחות). ברם, באשר להיקף ההרשאה לפי חוק החברות, אין נזקקים לבחינת חזותה החיצונית של ההרשאה או אם חל שינוי לרעה במצבו של הצד השלישי.
כמו כן, היקף השליחות של השלוח נקבע, במקרה של חריגה מהרשאה, לא לפי רצונו של השולח, אלא לפי ידיעתו (בכוח או בפועל) של הצד השלישי (חביב סגל, שם, עמוד 128; ראו גם, ע"א 3264/01 ג'רר בסנינו נ' ציון אליה, פ"ד נו(6) 566, עמוד 574 (2002)).

17. עיון בהוראות החוק השונות מעלה, כי הוראת סעיף 56 לחוק החברות מקנה לצד השלישי הגנה נרחבת יותר מזו המוענקת לו בהוראת סעיף 6 לחוק השליחות. בעוד הוראת סעיף 6 לחוק השליחות מקנה יריבות ישירה בין צד שלישי והשלוח כאשר השלוח חרג מהרשאתו והחברה לא אישרה את הפעולה, הרי שהוראת סעיף 56 לחוק החברות מורנו, כי החברה היא שתחוב כלפי הצד השלישי, אם לא ידע ולא היה עליו לדעת על העדר ההרשאה או החריגה ממנה (חביב-סגל, לעיל, עמודים 122-126).
לשון אחר, בעוד שדוקטרינת האולטרא וירס המקורית הטילה את האחריות לנזק בגין חריגה מהרשאה על הצד השלישי שהתקשר עם החברה, הרי שחוק השליחות מעביר האחריות לנזק מהצד השלישי לשלוח, ואילו חוק החברות מעביר האחריות לנזק על החברה (חביב-סגל, שם, עמוד 124). ויודגש, כאמור, דיני השליחות חלים על פעולה משפטית של אורגן של חברה כלפי צד שלישי, בצדם של דיני החברות. יחד עם זאת, כאשר יש הוראה ספציפית בחוק החברות - הוראה זו, בהיותה דין מיוחד, גוברת, כמו במקרה דנא.

ומן הכלל אל הפרט:
18. בענייננו, בית משפט קמא קבע כי לארז היתה הרשאה מהמשיבה 1 להתקשר עם המערערות ולרכוש מהן דלקים עבורה. הואיל והמערערות לא ידעו ולא היה עליהן לדעת שארז חרג מהרשאתו, המשיבה 1 אחראית לתוצאות הפעולה המשפטית של ארז. היינו, המשיבה 1 אחראית הן מכוח המצג בפועל שהציגה באמצעות ארז למערערות - סעיף 56(א) לחוק החברות - והן מכוח חזותה החיצונית של ההרשאה כפי שהוצגה למערערות, אשר שינו את מצבן לרעה.
נסיבות ההתקשרות של ארז עם המערערות ביום 24.8.2001 לא הצביעו על כך שהמערערות ידעו, כי ארז הוגבל בהרשאתו וגם לא היתה למערערות סיבה לדעת, כאדם סביר, כי ארז חרג מהרשאתו ולא היתה לו סמכות לרכוש כמות גדולה של סולר. המשיב 3 אף העיד, כי ארז קיבל "יד חופשית" בנושא הסולר (עמוד 44 לפרוטוקול).
ניתן גם לקבוע על סמך ראיות מאוחרות, כי המשיב 3 יצר כלפי ברקמן מצג, לפיו ארז לא הוגבל על ידי המשיבה 1 בכל הנוגע לכמות הדלקים שיכול היה לרכוש מהמערערות. בשיחה שהתקיימה ביום 26.8.2001, המשיב 3 לא אמר לברקמן, כי ארז חרג מתחום הרשאתו כאשר משך כמות שהיא גבוהה ממה שמשך בעבר, אלא ציין כי התשלום יוסדר. המשיב 3 אף אמר לעופר שריה, כי הוא אחראי לדלקים שסופקו למשיבה 1 ולא התכחש לחובת התשלום (עמוד 75 לפרוטוקול). עדות זו לא נסתרה על-ידי המשיב 4, שלא הגיש תצהיר מטעמו.
19. לא זו אף זו. ביום 30.8.2001 המחו המשיבים 3 ו-4 למערערות את הזכות לקבלת הכספים, שהגיעו למשיבה 1 מ"אור חן" מעבר לסך של 250,000 ₪. המערערות קיבלו במסגרת ההמחאה סך של 132,000 ₪. נמצא, כי במקרה שלנו, לא רק ארז יצר מצג באשר להיקף הרשאתו כלפי המערערות, אלא גם המשיבים 3 ו-4 אישרו את מצגו של ארז, לפיו היתה לו סמכות למשוך דלקים ללא הגבלה. במילים אחרות, ניתן אף לומר כי לארז היתה שליחות ממשית בלתי מוגבלת למשוך דלקים מהמערערות.
20. הגענו, אפוא, למסקנה כי המשיבה 1 התקשרה עם המערערות בהסכם, באמצעות ארז. מכוחו של הסכם זה, משיכת הדלקים על-ידי ארז נעשתה מבלי שהמערערות ידעו או היה עליהן לדעת כי המדובר בחריגה מהרשאה. ניתן אף לומר, כי המשיבים 3 ו-4, כמנהלי המשיבה 1 ובעלי מניות בה, מושתקים על-ידי התנהגותם המאוחרת מלכפור בהרשאה שניתנה לארז. לפיכך, מצאנו כי המשיבה 1 אחראית לתשלום החוב בגין משיכת הדלקים, כאמור. ככל שארז עוול כלפי המשיבה 1, אין לדבר נפקות ביחס לחיובי המשיבה 1 כלפי המערערות.

אחריות המשיבים 3 ו-4
21. לאחר שקבענו, כי המשיבה 1 אחראית כלפי המערערות בגין משיכת הדלקים על-ידי ארז, ולפיכך חבה בתשלום החוב למערערות, נפנה לבחון האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב גם את המשיבים 3 ו-4 בתשלום החוב כאמור.
ככלל, לא תחול אחריות על אורגן המבצע פעולה משפטית עבור החברה, שכן פעולותיו וכוונותיו הינן פעולות החברה וכוונותיה (הוראת סעיף 47 לחוק החברות). במובן זה דינו כדין שלוח (סעיף 2 לחוק השליחות; אהרן ברק חוק השליחות, עמוד 69 (תשנ"ו-1996)). החריג הוא הרמת מסך, המאפשרת לחייב אישית בעלי מניות ואורגנים של החברה באחריות חוזית או נזיקית שלה. ההוראה המקורית בסעיף 6 לחוק החברות פתחה פתח רחב מידי להרמת מסך. הפתח הפך לצוהר בחוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005 (להלן - "תיקון מס' 3"), שנחקק בעקבות ביקורת שנמתחה על הנוסח המקורי.
הוראת סעיף 6 לחוק החברות (טרם בא לעולם תיקון מס' 3) החלה בענייננו, קבעה כדלקמן:
"6 הרמת מסך
(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה:
(1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה;
(2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה.
(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג).
(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
(ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה".

הוראת סעיף 54 לחוק החברות (טרם התיקון) הוסיפה וקבעה לאמור:
"(א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס.
(ב) נוסף על הוראת סעיף 6 רשאי בית משפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג), בשינויים המחויבים, או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור".

תיקון מס' 3 הביא לשינוי מהותי בדוקטרינה של הרמת מסך והצר אותה, בקובעו לאמור:
"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)".

יוער, כי את תיקון מס' 3 יש לקרוא בצוותא חדא עם הוראת סעיף 54 לחוק החברות, אשר ביטל את פסקה (ב) לסעיף 54 לחוק החברות.

22. עד לחקיקת חוק החברות, הרמת מסך היתה יציר הפסיקה והיתה מצומצמת כדרכו של חריג (ראו, חביב-סגל, שם, עמודים 288-291; אירית חביב-סגל "חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005: רפורמה חקיקתית בדיני חברות" תאגידים ב 12, עמוד 19 (2005) (להלן - "חביב סגל, תיקון מס' 3")). בעוד שלפני חקיקת סעיף 6 לחוק החברות, הרמת המסך כוּונה בדרך כלל נגד בעלי המניות בחברה, הוראתו המקורית של סעיף 6 אפשרה הרמת מסך של החברה וחיובם באופן אישי של מנהלי חברה ובעלי מניותיה. תיקון מס' 3 צמצם את אחריות הדירקטורים לחובותיה של החברה רק באירוע של תרמית או רשלנות בפירוק, והחזיר עטרה ליושנה בכך שהרמת מסך התאפשרה, בדרך כלל, רק כלפי בעל מניות בחברה, בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 6, כפי שתוקן בתיקון מס' 3.

23. ההוראה הנוגעת לענייננו מצויה בפסקאות ב' ו-ג' להוראת סעיף 6 המקורי לחוק החברות, לפני שתוקן בתיקון מס' 3, והיא לדעת חביב-סגל "מן החריג לכלל" (חביב סגל, תיקון מס' 3, לעיל, עמוד 21). אנו סבורים, כי בענייננו ניתן להרים את מסך התאגדות הן מכוח ההוראה הכללית בס"ק ב', לפיה "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן", והן מכוח ההוראה בס"ק ג', משמצאנו, כי פעולותיהם של המשיבים 3 ו-4 נועדו לקפח את זכותן של המערערות לגבות את החוב מהמשיבה 1 בגין משיכת הדלקים על-ידי ארז.
יוטעם, כי הלכה פסוקה היא, כי הביטוי "צודק ונכון לעשות כן" משמעו חובה לנהוג בתום לב (ראו דעת השופט א' רובינשטיין בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, לא פורסם (2005), שכן הנשיא א' ברק והשופטת א' פרוקצ'יה לא נזקקו להרמת מסך כדי להטיל חבות ישירה על המנהלים מכוח ניהול משא ומתן עם המשיבה; לעניין השימוש בדוקטרינת תום הלב כדי להרים את מסך ההתאגדות, ראו גם, ע"א 2728/04 צנורות המזרח התיכון בע"מ נ' משה יערי, טרם פורסם (2007); השופט קדמי בדעה נפרדת ברע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ'through Willis Faber Ltd. Lloyds underwriters, פ"ד נא(5) 855, עמודים 868-870 (1998), אף כאן מהטעם שהוטלה אחריות אישית על המנהל ובעל השליטה בחברה).
ובענייננו:
ראשית, המשיבים השקיטו את חששם של ברקמן ושל עופר שריה באשר לתשלום עבור משיכת הדלקים על-ידי ארז, אך בו זמנית דאגו למנוע את פרעונו של השיק שמילאו בשם המשיבה 1 כתשלום עבור משיכת הדלקים כאמור, בנימוק שחסרה חתימה שניה. יש בהתנהגות המשיבים 3 ו-4 התכחשות למצגים של המשיבה 1, שנעשו באמצעותם, והעלאת טענות הסותרות את מצגי החברה. לדידנו, זהו מקרה המצדיק הרמת מסך (ראו גם, ע"א 543/89 החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מה(1) 529, עמוד 539 (1990)).

שנית, קיפוח נושים של חברה הינו עילה נוספת להרמת מסך (סעיף 6(ג)(1) לחוק החברות), שכן המדובר בהתנהגות חסרת תום לב. כדי להרים את מסך ההתאגדות אין צורך להוכיח תרמית, כפי שהדבר נדרש כדי לחייב אישית מנהל בהליכי פירוק חברה (סעיפים 373-374 לפקודת החברות; ע"א 3016/90 ארנרייך נ' דר' יעקב נאמן, עו"ד, לא פורסם (1994); ע"א 2516/02 דר' דוד פישר נ' רו"ח צבי יוכמן, לא פורסם (2005); חביב-סגל, לעיל, עמוד 291). המשיבים 3 ו-4 הסתירו מהמערערות את דבר הקמתה של החברה החדשה, והעובדה הזו התגלתה רק בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 29.11.2004 (עמוד 35 לפרוטוקול). שימוש לרעה במסך ההתאגדות של המשיבה 1, למניעת פרעון חובה של המשיבה למערערות, מחד, ופרעון חובותיה לנושים אחרים, כפי שהדבר עלה בחקירתו של המשיב 3, מאידך (ראו, עמודים 33, 34, 43, 52, 64, 95, 98 לפרוטוקול), הוא מעשה ברור של קיפוח נושים, המצדיק הרמת מסך ההתאגדות. ברע"א 3479/01 Wapor S. R. L. נ' מישל הניה, לא פורסם (2002), קבע בית המשפט - בהעדר עילה לפי ההלכה הפסוקה ובטרם באה לעולם הוראת סעיף 6 המקורית לחוק החברות - בדונו בחבות האישית של מנהל בחברה כדלקמן:
"אין בהחלטתנו כדי לקבוע מסמרות לגבי השאלה אם בהעדר מסגרת של פירוק יכול ויחויב מנהל חברה בחבות אישית לחובותיה אך בשל כך שהעדיף נושה אחד (שהיה לו אינטרס אישי להעדיף) על פני נושה אחר."

המקרה שבפנינו שונה, שכן ניתן להרים את מסך ההתאגדות גם כאשר מדובר במנהל ובהתקיים הנסיבות המנויות בהוראת סעיף 6 לחוק החברות. נוסיף, כי המשיבים 3 ו-4 היו בעלי המניות במשיבה 1, כך שגם לפי תיקון מס' 3 ניתן להרים את מסך ההתאגדות. לנושא של הפליית נושים יש להביא אמירה נוספת של המשיב 3 (עמוד 32 לפרוטוקול):
"הם [המשיב 4 והאחר] לא רצו לקחת סיכון על הכסף שלהם בגלל זה החליטו להפריד בין שני התחומים ולהפסיק את הפעילות באון ליין הישנה [המשיבה 1]".

מהדברים האלה עולה בבירור, כי הקמת החברה החדשה היתה כדי להימנע מלשלם את חובותיה של המשיבה 1, ובפרט את חובה למערערות.

שלישית, על התנהלותם של המשיבים 3 ו-4 ניתן להוסיף גם את התמיהה על הדרך שבה הועברו מניותיו של ארז שנמצא בחוץ לארץ לידי המשיב 4 (ראו עמודים 39-41 לפרוטוקול). המשיבים לא העלו על דוכן העדים את עו"ד קוסקס, אשר היה יכול לשפוך אור על דרך העברתן של המניות, כעולה מעדותו של המשיב 3. גם להימנעות זו יש ליתן משקל מסוים לחובת המשיבים.

רביעית, הקמת החברה החדשה, אף היא מצדיקה, כשלעצמה, הרמת מסך. קביעתו של בית משפט קמא, כי לא היה למשיבה 1 רכוש, סותרת קביעה אחרת, לפיה לחברה החדשה הועברו המוניות וציוד נוסף של המשיבה 1, כפי שאישר המשיב 3 בעדותו (עמוד 33 לפרוטוקול). המשיב 3 העלה לראשונה בעדותו את הטענה, כי המשיב 4 ואחר הזרימו לחברה החדשה סך של 200,000 דולר, כדי להמשיך את פעילותה (עמוד 33 לפרוטוקול).
סביר להניח, כי להלוואות שניתנו לחברה החדשה ימצא ביטוי במסמכיה, אך אין לכך שמץ של ראיה. גם בעל הדבר (המשיב 4) נמנע מהגשת תצהיר ואף זה אומר דרשני. לפיכך, אין בידינו לקבל הטענה, כי המשיבה 1 היתה חסרת רכוש כאשר הוקמה החברה החדשה. אם המשיבה 1 היתה חדלת פרעון, כפי שסבר בית משפט קמא, מה בצע בהקמת החברה החדשה. על איזה מוניטין יש לשמור ואיזה תרגילי "עוקץ" נוספים צריך למנוע על-ידי הקמת החברה החדשה, כאשר למשיבה 1 אין רכוש, כטענת המשיבים 3 ו-4. תמהנו.
לא למותר לציין, כי המשיב 4 מכר את מניותיו בחברה החדשה ביום 21.12.2004 תמורת סך של 100,000 דולר.

24. לפיכך הננו לקבוע, כי בנסיבות בהן בעלי המניות ומנהליה "רוקנו" את המשיבה 1 מנכסיה, על מנת להתחמק מתביעות נושיהּ, עליהם נמנות המערערות, מתקיימות נסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וחיובם אישית (ת"א (ת"א) 1219/99 יורופיאן אנטרטיימנט טלויזיון בע"מ נ' איסד ישראל טלקום בע"מ, טרם פורסם (2007)).

25. הרמת המסך וחיובם של המשיבים 3 ו-4 אינה שוללת את האפשרות להטיל עליהם גם חבות אישית בנזיקין. כך השופט א' ברק (כתוארו דאז) בע"א 507/79 מוריס ראונדנאף (קורן) נ' אילנה חכים, פ"ד לו(2) 757, עמוד 794 (1982) בקובעו לאמור:
"עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. מעמדו של המעוול בהירארכיה המינהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריותו. על-כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות."

אשר ליחס בין אחריות אישית בדיני הנזיקין לבין דוקטרינת הרמת המסך, עמד על כך הנשיא מ' שמגר בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד
מח(5) 661, בעמוד 700 (1994), בקובעו לאמור:
"אחריות אישית הינה תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא אפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה שאותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה. ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן. ... התרופה של הרמת המסך מחייבת את בעלי המניות של החברה. ... לא פעם האורגן אשר יחוב בחבות אישית נזיקית הוא בעל מניות השליטה בחברה. אילו היה מורם מסך ההתאגדות, הוא אשר היה נושא בעיקר הנטל כלפי הצד השלישי.
מבחינה עיונית, יש להדגיש כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה 'להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת' (א' חביב-סגל, 'מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך', עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 214 ,197). האחריות האישית מוטלת על האורגן על פי קני המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים. הרמת המסך - לעומת זאת - חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה."

26. הבסיס להטלת חבות אישית על המשיבים 3 ו-4 מצוי בהוראת סעיף 54 לחוק החברות, המורנו, כי אין בהיות אדם אורגן בחברה, כדי להקנות לו חסינות. אורגן בחברה העושה מעשה עוולה לא למען עצמו אלא בתוקף תפקידו כאורגן או כשלוח של החברה, אינו פטור מאחריות בנזיקין, אם התקיימו בעניינו יסודות העוולה.

27. אנו סבורים, כי המשיבים 3 ו-4, בעלי מניות במשיבה 1 ומנהליהּ - בפועלם לריקון המשיבה 1 מכלל נכסיה והעברתם לחברה החדשה, ובמונעם מהמערערות לממש את חובן כלפי המשיבה 1 בהציגם כלפי המערערות מצגים כוזבים, כמפורט לעיל - עשו כלפי המערערות מעשה עוולה של רשלנות (ראו, רע"א 5438/95, שם, עמוד 872; ע"א 407/89, לעיל, עמודים 694-702; ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' זלמה וינבלט,טרם פורסם (2007)).
תחום התפרסותה של עוולת הרשלנות והיקפה הוא עניין שבמדיניות משפטית התלויה בנסיבות המקרה (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, עמוד 123 (1982); ע"א 2792/03 אליעזר יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ, טרם פורסם (2006)). עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות - חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), התרשלות ונזק. על הטוען לפיצויים בגין עוולת רשלנות, הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הנזק להתרשלות. במסגרת חובת הזהירות, על בית המשפט לבחון האם בין המזיק לניזוק התקיימו יחסי קירבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק הן במישור הפיסי והן במישור הנורמטיבי, בכפוף לקיומם של שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים, בנסיבות המקרה, את צמצום היקף האחריות הנזיקית (ע"א 2792/03, לעיל; ע"א 145/80, לעיל). בע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' יהודית שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997), נדרש בית המשפט לשאלה מתי תקום חובת זהירות של נושא משרה בתאגיד כלפי צד שלישי, במסגרת התקשרות חוזית של התאגיד עם אותו צד שלישי. כך השופט ת' אור בעמודים 791-792 לפסק הדין:
"המדובר בשאלה סבוכה, אשר עשויה לעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוונים מנוגדים. מצד אחד, יש לכבד את הבחירה החוזית של הצדדים להתקשרות, אשר נושא המשרה אינו צד לה. הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות עלולה לסכל את הבחירה החוזית האמורה, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה בו ... מצד שני, במקרים מסוימים עשויים להתעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוון של הטלת אחריות אישית - למשל, כאשר נושא המשרה הופקד באופן אישי על ידי התאגיד על הגנתו של אדם, ולאותו אדם נגרמו נזקי גוף ...
לצורך העניין שבפנינו, די שנעמוד על כך, שלצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. מבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות ... חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו - למשל, כרופא, עורך דין או מתכנן ... או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ואת ביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי ...".

אשר ליסוד ההתרשלות, הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט יבחן במסגרתו, בין היתר, העמדה הערכית הראויה שיש לנקוט כלפי מעשה או מחדל של הפרט (ע"א 2792/03, לעיל).
28. ובענייננו, יש לקבוע כי פעילות המשיבים 3 ו-4, בכובעם כבעלי מניות המשיבה 1 וכמנהליהּ, חרגה מהתנהגות שגרתית של מנהלי חברה, וכי יש בה משום התרשלות. כאמור, חרף העדר התכחשות המשיב 3 לחובת התשלום כלפי המערערות, עדות אשר לא נסתרה על-ידי המשיב 4, פעלו המשיבים לריקון המשיבה 1 מכלל נכסיה והעברתם לחברה החדשה, זאת כדי לסכל את רצון הנושים, עליהם נמנות המערערות, לרדת לנכסיה ולגבות את חובותיהם ממנה. יתרה מזאת, כאמור, המשיבים 3 ו-4 ביקשו להשקיט חששם של מנהלי המערערות באשר לתשלום עבור משיכת הדלקים על-ידי ארז, אך בו זמנית דאגו למנוע את פרעונו של השיק שמילאו בשם המשיבה 1 כתשלום עבור משיכת הדלקים. התנהגות כאמור עולה כדי הפרת חובת הזהירות של המשיבים 3 ו-4 כלפי המערערות ויש בה משום התנהגות שאינה ראויה, ביוצרה סיכון בלתי סביר הניתן לצפיה.
29. הטלת אחריות בנסיבות מקרה זה לא תגרום להרתעת יתר של אורגנים בחברה מפני נטילת סיכונים עסקיים סבירים שיביאו להשאת רווחיהּ. יפים בהקשר דנא דבריו של הנשיא מ' שמגר בע"א 407/89, לעיל, לאמור:
"אם אורגן (או כל גוף אחר בחברה) ידע כי האחריות תוטל על החברה בלבד, הרי שהאפקטיביות של האחריות הנזיקית על הפרט תפחת. האחריות האישית מקדמת את רצוננו להעניק פיצוי לניזוק במקרה שהחברה אינה מסוגלת לקיים את חיוב הפיצוי הנזיקי. טוב הניזוק החף מן המזיק האשם: מן הראוי כי המנהל, האורגן או נושא המשרה גם יישאו בנטל חדלות פרעון החברה בסיטואציה הנזיקית. האחריות האישית משתלבת היטב עם העיקרון כי אדם אשר נהנה מסיכון אינו יכול להתחמק מתוצאותיו של אותו סיכון."

(ראו גם, ע"א 2792/03, לעיל). דומה כי פטור מאחריות בנזיקין בנסיבות המקרה דנן, יפגע דווקא ביעילות ההרתעה כלפי אורגנים בחברות.

30. אנו סבורים, כי אין מקום לייחס למערערות אשם תורם. כפי שראינו, המחוקק בחר להטיל את הנזק על החברה המתקשרת עם צדדים שלישיים, כאשר הדברים נוגעים לחריגה מהרשאה של האורגן העושה פעולה משפטית עימם. המחוקק לא סבר - מאז התיקון לפקודת החברות בסעיפים 106-105 ולאחר מכן חקיקת חוק החברות - כי צד שלישי שמתקשר עם חברה, צריך לבדוק את היקף הסמכויות של האורגן עמו התקשר. כך גם עולה מהוראת סעיף 42 לחוק החברות. לצד שלישי כאמור יש קושי לברר את היקף הסמכויות של האורגן עמו נשא ונתן ואילו החברה יכולה לגדור את סמכותו של השלוח-האורגן ולהודיע על כך לצד השלישי.
ובענייננו, משהמשיבה 1 לא נהגה בדרך זו, עליה לשאת בנזק (הוראת סעיף 56 לחוק החברות). יתרה מזאת, כפי שראינו, לא היה בנסיבות המקרה דנן דבר שעלול היה לעורר את חשדן של המערערות באשר להיקף סמכותו של ארז. הן נתנו לו תעודות משלוח שהלה היה מוסמך למלא. בתמורה קיבלו ממנו פנקס שיקים, שבו היו שיקים חתומים והמערערות יכלו להשלימם כאשר ארז ימשוך מהן דלקים. עופר שריה, שהעיד מטעם המערערות, אמר כי הסידור שנעשה עם ארז, במסגרתו המערערות נתנו לארז תעודות משלוח שפרטיהן לא מולאו והוא נתן להן פנקס שיקים חתום, היה כדי למנוע טורח מיותר מארז שהיה צריך לבוא בכל פעם מירושלים לבית ינאי לקבל את התעודה (עמוד 66 לפרוטוקול).

סוף דבר
31. דין הערעור להתקבל.
פסק דינו של בית משפט קמא מתבטל. המשיבים, ביחד ולחוד, ישלמו למערערות סך של 333,116 ₪, נכון ליום הגשת התביעה בצירוף ריבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל. בנוסף, ישלמו המשיבים למערערות הוצאות המשפט בערכאה הדיונית, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל, וכן שכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסך 30,000 ₪, בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מלוא התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ד' באדר א' תשס"ח (10 בפברואר 2008), בהעדר הצדדים.

משה רביד 54678313-9584/06

5129371
54678313
אהרן פרקש, שופט אורית אפעל-גבאי, שופטת משה רביד, שופט
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

צרו איתנו קשר

כתובת   אבא הלל 7 רמת גן 5252204
טלפון   03-6129124
פקס   03-6129125
דואר אלקטרוני   office@barelaw.co.il 
טופס הודעה   בטופס הודעה באתר 
פורומים משפטיים   בפורומים המשפטיים שלנו

מאמרים קשורים

אין מאמרים קשורים


כתבי טענות קשורים

אין כתבי טענות קשורים


  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
מאמרים באתר שייתכן ויענינו אותך:

אין מאמרים קשורים