צור קשר

  • מאמרים הוצאה לפועל ופשיטת רגל

  • 1

עא 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "שיק פתוח, השלמת שם המוטב על גבי שטר"

חזרה למאמר משרדנו "התנגדות לביצוע שטר"


ערעור אזרחי מס' 1286/90

בנק הפועלים בע"מ
נגד
.1ורד הלבשה
.2יוסף וייס
.3אסתר וייס

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[29.12.94]
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים א' מצא, ט' שטרסברג-כהן

פקודת השטרות [נוסח חדש], נ"ח 12, סעיפים 21(א), 22, 22(א), 22(ב), 22(ג), 24, 25(א), 55(א)(1), 55(ב)(3), 92(א) – פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975, נ"ח 594, סעיפים 1(המונחים "קשרי שותפות", "שותפות"), 14 פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, נ"ח 764, סעיפים 99(ב), 105, 106 פקודת הנזיקין [נוסח חדש], נ"ח 266, סעיפים 52, 68- חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ס"ח 259, סעיף 16- חוק המיטלטלין, תשל"א-1971, ס"ח 184, סעיפים 8, 13(א) – חוק השליחות, תשכ"ה-1965, ס"ח 220, סעיפים 3(א), 3(ב), 5, 5(א), 6, 6(א), 6(ב), 7, 9(א), 5, 18- חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, ס"ח 42, סעיפים 2, 4- חוק המשכון, תשכ"ז-1967, ס"ח 48, סעיף .5

מיני-רציו:
* בנקאות – יחסי בנק לקוח – חובת הבנק
* חברות – חריגה מסמכות – שימוש בחותם החברה
* נזיקין – עוולות – גזל
* נזיקין – עוולות – רשלנות
* קניין – מיטלטלין – שטר
* שטרות – חתימה – בשם מסחרי
* שטרות – חתימה – הסבה
* שליחות – יצירת השליחות – הבעת רצון כלפי הצד השלישי * שליחות – פעולה ללא הרשאה – הטלת הסיכון על הצד השלישי
* שליחות – תחולת חוק השליחות – על השליחות השטרית

חברה משכה סדרת שיקים לפקודת "ורד הלבשה"; שיק נוסף נמשך לפקודת "וייס". השיקים הוסבו למערער על-ידי הטבעת חותמת "ורד – הלבשה לגברות ירושלים, טל: 225905-02, רח' נחל השבעה 5", ועל-ידי חתימתו של המשיב 2, שהיה לו חשבון אישי אצל המערער. לעומת זאת היה חשבון משותף למשיב 2ולאמו, המשיבה 3, בבנק המזרחי המאוחד. המשיבים 2ו- 3הם בעלי מניות בחברה פרטית בע"מ – וייס ורד הלבשה בע"מ – אולם חברה זו לא הייתה פעילה כלל, מעולם לא שילמה אגרות ולא הגישה דו"חות שנתיים. השיקים הוצגו לפירעון, אך חוללו באי-פירעון. המערער, כנסב, ביקש לממש את זכאותו השטרית כנגד החברה המושכת, אולם זו נקלעה להליכי חדלות פירעון. גם המשיב 2נקלע להליכי חדלות פירעון. תביעת המערער נגד המשיבה 3נדחתה בבית המשפט המחוזי. מכאן הערעור, שנסב על שאלת חבותה של המשיבה 3להסבת השיקים בידי בנה, המשיב 2, שהיה מוסמך לנהל את עסקיה.

בית המשפט העליון פסק:
א. עצם העובדה כי צד איננו חתום על גבי השיק איננה שוללת, א-פריורי, את חבותו השטרית. כך, למשל, סעיף 22(ג) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע כי שותף אשר חותם על גבי שטר בשמה של השותפות, הרי זה כאילו חתם שמותיהם של כל החבים בתור שותפים לאותה פירמה. הוא הדין בשלוחו של אדם אשר חותם כשלוח על גבי שטר (סעיף 25(א) רישא לפקודת השטרות [נוסח חדש]) ( 805ד-ה).
ב. (1) אין לייחס לרישום פומאלי לחלוטין תוצאות משפטיות ( 806ג-ד).
(2) מבחינה מושגית, אין שותפות וחברה יכולים לדור בכפיפה אחת. לכאורה, קיומה של חברה שומט את הקרקע תחת טיעון השותפות. אולם לאור הנסיבות המיוחדות במקרה דנן, דומה כי עצם רישום החברה אינו שולל מניה וביה את האפשרות לקיום שותפות ( 806ה-ו).
ג. חתימת אדם בשם מסחרי – כמושך, כנפרע או כמסב – מחייבת אותו אישית (807

א).
ד. (1) היסב השטר הינו בעל משמעות כפולה. האחת – המחאת זכאותו של הנפרע כלפי המושך אל הנסב. השנייה – חבותו של המסב כלפי הנסב אם המושך אינו מקיים את חיובו השטרי ( 807ז).
(2) בעניין דנן, המשמעות העיקרית של ההיסב טמונה בהיבט השני של ההיסב -
חבות המסב כלפי הנסב. אם התקיימו יחסי שליחות (מפורשת, משמעת או מצג שליחות), הרי קמה חבות של המסב-הנפרע ( 808א-ב).
(3) אם נקבע כי אין יחסי שליחות בין החותם על חתימת ההיסב לבין הנפרע, הרי שאין חבות של הנפרע כלפי הנסב. אם הבנק-הנסב שילם את דמי השטר לידי השלוח אשר חרג מהרשאתו, ושלשל את הכספים לכיסו או לחשבונו, הוא עלול לחוב במסגרת דיני הנזיקין ודיני הקניין ( 808ב).
(4) העברת מיטלטלין שהזכות להחזיק בהם היא לתובע, על-ידי שהנתבע מסר אותם לאדם שלישי, היא גזל ( 808ג).
(5) הבעלות בחיוב השטרי נתונה לנפרע. זכות ההחזקה נתונה לבעלים ולמי שמחזיק בשטר מכוח הסכמתו. הבעלים רשאי לדרוש את מסירת הנכס ממי שמחזיק בו שלא כדין. המסגרת הנורמאטיבית לקביעה היא סעיף 16לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אשר נקלט לדיני המיטלטלין בסעיף 8לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, והוא מוחל, בשינויים מחויבים, במסגרת סעיף 13(א) לחוק המיטלטלין ( 808ד-ה).
ה. (1) פקודת השטרות [נוסח חדש] כוללת בתוכה מספר הוראות העוסקות בשליחות השטרית. הוראות אלו מכסות מקצת מהסוגיות של דיני השליחות. יתרת הסוגיות מוסדרות במסגרת דיני השליחות הכלליים ( 808ז- 809א).
(2) נקודת המוצא היא דיני השליחות הכלליים לפי חוק השליחות, תשכ"ה-1965, אלא אם כן קיימת התייחסות ספציפית לסוגיה במסגרת דיני השטרות ( 809א). (3) פקודת השטרות [נוסח חדש] איננה מכירה בשליחות נסתרת, בשונה מהכרה כזו בסעיף 7לחוק השליחות. לכן, אם שמעון הוא שלוחו של ראובן, ושמעון מבצע פעולה שטרית (משיכה או היסב) במסגרת אותה הרשאה אך חותם את שמו בלבד, הרי שאין הפעולה מחייבת את ראובן בחבות שטרית. השלוח, שמעון, עשוי לחוב בחבות שטרית (סעיף
22א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). אפשר שהוא רשאי לחזור על השולח, מכוח דיני עשיית עושר (סעיף 4לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979) ( 809א-ב).
(4) יש להבחין בין מספר מצבים עיקריים בהטלת חבות שטרית במסגרת הרשאה, דהיינו – בהטלת חבות על ראובן, אם כי, מבחינה פיזית, ראובן עצמו לא חתם על השטר. המקרה הראשון: אם שמעון, שלוחו של ראובן, חותם על השטר "ראובן", הרי שמכוח סעיף 92(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] מוטלת חבות שטרית על ראובן כל עוד פעל שמעון במסגרת ההרשאה. המקרה השני: שמעון, השלוח, חותם את שמו הוא ("שמעון"), אך מוסיף – על פני השטר – כי הוא חותם את חתימתו כשלוחו של ראובן. מכוח סעיף 25(א) לפקודה. שמעון מופטר מחבות אישית, והחבות השטרית היא כול כולה של ראובן. במקרה השלישי, שמעון, השלוח, חותם את שמו הוא ("שמעון") על שטר. החבות השטרית היא חבותו של שמעון בלבד. הוא רשאי להיפרע במסגרת היחסים הפנימיים ביניהם מראובן השולח ( 809ג-ז).
ו. (1) דיני השטרות מטילים את סיכון החריגה מהרשאה על הצד השלישי (סעיף 24לפקודת השטרות [נוסח חדש]). מקום בו השלוח חרג מהרשאתו, הרי שצדדים שלישיים (הנפרע, הנסב) אינם רשאים להיפרע מהשולח הם רשאים להיפרע, במסגרת התביעה השטרית, מהשלוח בלבד ( 810א).
(2) בכך פוסעים דיני השליחות השטריים בעקבות מדיניותם העקרונית של דיני השליחות הכלליים. נקודת המוצא של דיני השליחות הכלליים, הקבועים בחוק השליחות, הינה, כי חריגה מהרשאה איננה מחייבת את השולח (סעיף 6(א) לחוק השליחות). השולח רשאי לאמץ את פעולת השלוח, אולם בהיעדר אימוץ של פעולות השלוח, הרי שסיכון החריגה מההרשאה מוטל על הצד השלישי ( 810ב).
(3) היקף הנטל המוטל על הצד השלישי מותנה בידיעתו של הצד השלישי על אודות החריגה מהרשאה. אם הצד השלישי יודע על אותה חריגה או היה עליו – כאדם סביר – לדעת על כך (סעיף 18לחוק השליחות), הרי שהוא כפוף לרצונו של השולח. רוצה השולח – מאמץ את פעולת השלוח ויוצר יחס ישיר עם הצד השלישי; רוצה השולח – מותיר את המצב על כנו, שאז אין יחס ישיר בין השולח לבין הצד השלישי, והצד השלישי רשאי להיפרע את נזקו מהשלוח על-פי דיני הנזיקין. אם הצד השלישי לא ידע על החריגה מההרשאה ולא היה עליו לדעת עליה, הוא רשאי לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו ( 810ג-ד).
(4) העיקרון בדיני השליחות הכלליים הוא שחריגה הרשאה איננה יכולה להקים חבות של השולח כלפי הצד השלישי. הצד השלישי איננו יכול לכפות את תוצאות הפעולה המשפטית על השולח, מקום בו השלוח חרג מהרשאתו (או פעל בהיעדר כל הרשאה), אפילו היה השולח רשלן ואפילו הצד השלישי איננו רשלן. במקרה זה (רשלנות השולח) יכול הצד השלישי להיפרע מהשולח את נזקיו במסגרת דיני הנזיקין, אולם אין הוא יכול לכפות על השולח את היחס המשפטי הישיר ביניהם ( 810ד-ה).
(5) (בעקבות ע"א 636/89 [3]) הצורך של הצד השלישי לדעת מתבסס לעתים על יחסים חוזיים מוקדמים בין ה"שולח" לבין הצד השלישי, ולעתים מקורו בחובת הזהירות הכללית המוטלת על אדם כלפי שכנו ( 810ו-ז).

(6) הקצאת הסיכונים בדיני השליחות הינה הקצאה קשיחה – הסיכון נופל על השולח או על הצד השלישי. מדיניות משפטית ראויה היא זו המאפשרת, במקרים מסוימים ומוגדרים, הקצאה של נטל הסיכון מקום בו שני הצדדים כאחד נפגעים שלא כדין. זו המגמה הראויה בכל המשפט האזרחי, לרבות בדיני השליחות ( 810ז- 811א).
ז. (1) השליחות היא תופעה אובייקטיבית. היא איננה תופעה סובייקטיבית המותנית ברצונו של השולח. לכן, אם השלוח יוצר מצג אובייקטיבי של הרשאת השלוח כלפי הצד השלישי, הר שרואים את פעולת השלוח כפעולת השולח ( 812א).
(2) דיני החריגה מהרשאה, הקבועים בסעיף 6לחוק השליחות, כפופים להגדרות השליחות וההרשאה בחוק ( 812א).
ח. (1) פקודת השטרות [נוסח חדש] אינה קובעת הוראה מיוחדת לעניין ההרשאה; שתיקתה פירושה שיש לנהוג בעניין זה לפי דיני החיובים הכלליים ( 813ב-ג).
(2) מכוח הוראות חוק השליחות, אין רואים את "הסמכות הנחזית" כהרשאה מכוח השתק, אלא כהרשאה מהותית, הרשאה ממש ( 813ה-ו).
(3) הרשאה מכוח מצג בדיני השטרות משתייכת למשפחה של הרשאה מכוח מצג בדיני החוזים. היא איננה משתייכת למשפחה של הרשאה מכוח מצג בדיני הנזיקין ( 814א).
(4) ההיגיון הטמון מאחורי שיוך ההרשאה מכוח מצג לדיני החוזים טמון בדמיון הרב שבין היסב שטר להמחאת זכות. המחאת זכות הינה חוזה, ובדומה, היסב שטר הינו התקשרות חוזית שבה מועברת זכאות כלפי חייב שטרי (מושך). לכן, דיני הכשרות השטריים שאובים מדיני הכשרות החוזית ( 814ב-ג).
(5) התנהגות השלוח אינה יוצרת הרשאה. התנהגות השולח היא היוצרת הרשאה ( 815ד).
(6) עצם העובדה שהשלוח היה בעל מעמד בכיר במסגרת הפעילות של השולח איננה מנביעה את המסקנה בעיני צד שלישי סביר, כי השלוח רשאי הסב שיקים שבהם השולח הוא הנפרע ולהעבירם לבעלותו האישית ( 815ז- 816א).
(7) דיני השליחות בדיני החברות אינם דיני השליחות הכלליים. סעיפים 105ו- 106לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, קובעים מערכת מיוחדת של דיני שליחות ( 816ה-ו).
(8) ככל שמערכת היחסים בין השולח לשלוח הינה מערכת הדוקה יותר, הרי שהמצג המועבר אל צדדים שלישיים הינו, על פניו, מצג של הרשאה. זו הסיבה שכוחו של כל שותף לחייב את השותפות (סעיף 14לפקודת השותפויות [נוסח חדש]), שהרי עצם ההתקשרות העסקית כשותפות יוצרת מצג הרשאה, אלא אם כן הצד השלישי יודע על היעדר ההרשאה. הוא הדין בקרב בני-זוג. קרבת היתר בין השולח (בן הזוג האחד) לבין השלוח (בן הזוג האחר) היא ראיה לקיום הרשאה, כאשר הצד השלישי יודע על הסטטוס המשותף שלהם. הראיה שוקלת אך ורק לגבי פעולות אשר מדרך הנוהג שבעולם או בדרך הרגילה עושה השלוח בעבור השולח ( 816ז- 817ב).
(9) במקרה דנן, אילו הופקדו השטרות לחשבון הנפרעת-השולחת, ניתן היה לומר כי היה, לכאורה, מצג של הרשאה. שונים הם פני הדברים מקום בו השיקים הופקדו לחשבון הפרטי של השלוח. במקרה כזה הפעולה חרגה, באופן ברור, מהדרך הרגילה של ניהול עס. היא הייתה צריכה להדליק אור אדום אצל הצד השלישי, הבנק, בייחוד כאשר
מדובר בסדרת שטרות בהיקף כספי משמעותי ( 817ג-ד).
ט. בהיעדר ראיה להסכמה בשתיקה (מצג מחדלי), אין לומר כי העובדה שמנהל או אורגן עשו שימוש בחותם העסק או החברה מצביעה על מצג של הרשאה ( 817ד-ה).
י. (1) בנק מצווה לשמור, בזהירות יתרה, על נהלים קפדניים לשם שמירת כספים ומניעת מעילות בחשבונות לקוחותיו ( 818א).
(2) הנטל המוטל על בנק הינו נטל כבד יחסית. הבנק הוא גוף מקצועי. הוא אמון על סטנדרטים ראויים של התנהגות עם שיקים. הבנק כגוף מוסדי חייב לבדוק היטב את הרשאת השלוח. ראוי שהרשאה תהא מפורשת וכתובה ( 818א).
(3) חוק השליחות מאפשר לצד שלישי, אשר מבקש לנהוג בזהירות ובאחריות מקצועית שלא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה לפניו הרשאה בכתב ולא נמסר לו העתק ממנה. בייחוד דברים אמורים בחשבונות "מועדים לפורענות", כגון – עסק משפחתי, שותפות לא רשומה או חברה פרטית. במקרים אלו, על הבנק לנקוט משנה זהירות בפעולותיו ובהעברותיו הכספיות ( 818א-ב).

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 84/50 הטרוסט הכללי הא"י בע"מ, חברה למימון נ' בראוזה ואח’, פ"ד ו 1.147
[2] ע"א 702/76 אלימלך נ' בנק ישראל ואח’, פ"ד לג (3) .596
[3] ע"א 636/89 כחולי ואח' נ' בנק ברקליס-דיסקונט ואח’, פ"ד מה (3) .265
[4] ע"א 3912/90 . ,eximin s. Aתאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז (4) .64
[5] ע"א 445/88 כונס הנכסים הרשמי כמפרק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' שטיבל, פ"ד מד (3) .331
[6] דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' ש' פרוסט קוסטמן, יורשו של המנוח ד"ר א' כחולי ואח’, פ"ד מז (5) .31
[7] ע"א 2448/92 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' א' אשכנזי ואח’, פ"ד מח (3) .563

פסקי-דין אמריקניים שאוזכרו:
.(1920) 347 . N. E 126wagner trading co. V. Battery park nat. Bank[8]
467D . 2P 505von gohren v. Pacific national bank of washington[9] .(1973)
.(1985) 998D . 2E 473bellflower ag serv. Inc. V. First nat. Bank[10]
.(1979) 691D . 2N. W 283goslin co. V. Cawood- sherriff[11]
1370D . 2So 458south- confederate welding v. Bank of the mid[12] .(1984)
.(1982) 1358D . 2So 416pargas, inc. V. Estate of taylor[13]

הערות:
לחיוב חברה במקרה של חריגה מסמכות על-ידי הפועל עבורה רה צ' כהן, "חריגה מסמכות על ידי הפועל בשביל חברה: דיני החברות ודיני השליחות" מחקרי משפט יא (תשנ"ד ) .175
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא י' בזק) מיום 3.1.90 2בת"א 1658/87. הערעור נדחה.

ש' ז' פונדמינסקי – בשם המערער;

א' ימין – בשם המשיבים.

פסק-דין

הנשיא מ' שמגר: התשתית העובדתית
.1ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה תביעה שטרית של הבנק המערער נגד המשיבים.

.2אלו הנתונים של המחלוקת שלפנינו:
חברה משכה סדרת שיקים לפקודת "ורד הלבשה". שיק נוסף נמשך לפקודת "וייס". השיקים הוסבו למערער, בנק הפועלים, על-ידי הטבעת חותמת: "ורד – הלבשה לגברות, ירושלים, טל: 225905-02, רחוב נחלת השבעה 5", ועל-ידי חתימתו של מר יוסי וייס. השיקים הוסבו, כאמור, אל בנק הפועלים (להלן – הבנק), שבו ניהל מר וייס חשבון בנק. חשבון הבנק בבנק הפועלים הינו בבעלות מר וייס. לעומת זאת, קיים חשבון בנק משותף בבעלות גב' וייס, אמו של מר וייס, ומר וייס עצמו בבנק המזרחי המאוחד.
השיקים הוצגו לפירעון, אך חוללו באי-פירעון. הבנק הוא הנסב. הוא ביקש לממש את זכאותו השטרית מכוח סעיף 55(א)(1) לפקודת השטרות[נוסח חדש] כנגד החברה המושכת ("קמינסקי טכסטיל ייצור ושיווק בע"מ"). דא עקא, שהחברה המושכת נקלעה להליכי חדלות פירעון. לפיכך נפנה הבנק אל חבות המסב (סעיף 55(ב)(3) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). המחלוקת סבה על מיהות המסב: אם המסב הוא יוסי וייס אישית, הרי שאין בכך כדי להועיל למערער. הטעם לכך הוא פשוט: מסתבר כי מר יוסי וייס עצמו נקלע, אף הוא, להליכי חדלות פירעון. מר וייס נקלע להליכי כינוס נכסים ביום ה- .15.2.87הכרזתו כפושט-רגל ניתנה ביום .6.2.89קיצורו של עניין, ישועתו של הבנק לא תימצא בדמותו של מר יוסי וייס. מטרתו של הבנק היא ברורה: הוא חותר לחייב את אמו של מר וייס, גב' אסתר וייס, בפירעון השטרות. הכיצד?
טענת הבנק בנויה על ארבעה נדבכים: ראשית, היסב השטרות נעשה על-ידי "ורד הלבשה". שנית, "ורד הלבשה" היא שותפות בלתי רשומה. שלישית, השותפות הבלתי
רשומה מורכבת משני שותפים: גב' וייס ומר וייס. רביעית, לפי פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975, כל שותף הינו שלוחו של כל אחד מהשותפים וחב אישית בחובות השותפות (סעיף 14 לפקודת השותפויות [נוסח חדש]). חבות השותפים היא חבות ביחד ולחוד. יוצא, כי החבות השטרית הינה של השופות הבלתי רשומה "ורד הלבשה"; גב' וייס היא "שותפה כללית" (להבדיל מ"שותף מוגבל") בשותפות; לכן, גב' וייס חייבת אישית בפירעון אותה חבות.

סיווגה של "ורד הלבשה"
.3תביעת הבנק נתבררה לפני בית המשפט המחוזי בירושלים. התביעה נדחתה. בית המשפט המחוזי קבע כי "ורד הלבשה" איננה שותפות בלתי רשומה. קיימת חברה פרטית בעירבון מוגבל – "וייס ורד הלבשה בע"מ". בעלי המניות של חברה זו הם גב' וייס ומר וייס. אולם החברה לא נתבעה על-ידי הבנק. ההיסב על השיקים לא היה היסבה של החברה אלא היסבה של "ורד הלבשה". עמדת בית המשפט המחוזי היא כי "אסתר (וייס מ' ש') איננה צד לשיק וכבר משום כך היה צריך לדחות את התביעה". בית המשפט מוסיף כי "לא הוכח כדבעי שהגב' אסתר וייס היא שותפה עם בנה בפירמה הנושאת את השם 'ורד הלבשה', לא הוכח כי קיים בכלל עסק או אישיות משפטית בשם זה".
.4ראשית, יש לציין כי עצם העובדה כי צד איננו חתום על גבי השיק איננה שוללת, א-פריורי, את חבותו השטרית. אמנם, סעיף 22 לפקודת השטרות [נוסח חדש] הוכתר בכותרת הבלתי מוצלחת "אין חבות בלי חתימה". עם זאת, ישנם מקרים של חבות שטרית בהיעדר חתימה על גבי השטר. כך, למשל, סעיף 22(ג) קבע כי שותף אשר חותם על גבי שטר בשמה של השותפות, "הרי זה כאילו חתם שמותיהם של כל החבים בתור שותפים לאותה פירמה". הוא הדין בשלוחו של אדם אשר חותם כשלוח על גבי שטר (סעיף 25(א) רישא לפקודת השטרות [נוסח חדש]). החבות השטרית היא של השולח למרות היעדר חתימתו על גבי השטר. אכן, דרך המלך היא כי "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה" (סעיף 22(א) לפקודה). אולם לצדה של דרך המלך קיימות אפשרויות נוספות של חבות שטרית בהיעדר חתימה פיזית על גבי השטר.

.5"ורד הלבשה" – מהי?
האפשרות הראשונה היא לראות את "ורד הלבשה" כשותפות. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו. הוא קבע כי היחס המשפטי בין גב' וייס למר וייס איננו יחס של שותפות. אין ביניהם קשרי שותפות. היחס המשפטי ביניהם הוא יחס של עובד (מר וייס)-מעביד (גב' וייס). איני מוצא טעם להתערב במסקנה זו. אמנם המסקנה איננה עולה בצורה חד-משמעית מחומר הראיות אולם לכאורה היא נראית סבירה. עסק משפחתי עשוי להתנהל בצורת שותפות. הוא עשוי להתנהל בדרכים אחרות, דוגמת עסק בלתי מאוגד אשר מעסיק עובד. במקרה דנן, נפסק כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להראות קיומה ל שותפות.

נבחן את האפשרות השנייה לסיווג "ורד הלבשה". אפשרות זו תומכת במסגרת הפורמאלית של רישום "וייס ורד הלבשה בע"מ" כחברה פרטית. אפשרות זו גורסת כי ההיסב הוא היסבה של החברה. כזכור, חתימת ההיסב היא חותמת: "ורד – הלבשה לגברות, ...". סיטואציה זו נופלת לגדרו של סעיף 99(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג- .1983סעיף 99(ב) דן במקרה של הטבעת חותם החברה בצורה בלתי מדויקת, וכתוצאה מכך בהטלת אחריות אישית על נושאי משרה בחברה. סיפת ההוראה קובעת כי "..., אם היה המסמך שטר, שיק או המחאה, יהיה (נושא המשרה – מ' ש') בנוסף על הקנס חב אישית כלפי אותו אוחז המסמך בתשלום הסכום שבו, זולת אם שילמה אותו החברה כראוי". יישום ההוראה יוביל לתוצאה המשפטית הבאה: מר וייס פעל בשמה של החברה; החותם של החברה היה בלתי מדויק; לפיכך מוטלת על מר וייס חבות שטרית אישית לפירעון השטר, אלא אם כן תפרע זאת החברה. הואיל והחברה לא פרעה את השטר כראוי, הרי שחבותו של מר וייס שרירה וקיימת. הקושי העיקרי עם שיטה פרשנית זו הוא התעלמותה ממציאות עובדתית מסוימת. אמנם ישנה חברה הרשומה ברשם החברות, אולם מוסכם על כל הצדדים, לרבות המשיבים, כי החברה איננה אא מסגרת ריקה מכל תוכן ממשי. רישומה נעשה מטעמי מס. בפועל לא שילמה החברה מעולם אגרות. היא מעולם לא הייתה פעילה (29- 14/28בפרוטוקול). היא מעולם לא הגישה דו"חות שנתיים. היא לא מסרה כל הודעה בדבר כתובת. בנסיבות אלו, מבחינה מהותית, אין משמעות לרישום הראשוני של החברה. אין לייחס לרישום פורמאלי לחלוטין תוצאות משפטיות. אין שום טיעון כי הבנק, המערער, הסתמך על הרישום ברשם החברות. שיטתנו המשפטית חותרת למהות הדברים. בנסיבות המיוחדות כאן, מן הראוי להתעלם מהרישום הפורמאלי האמור.
יתרה מזאת: אין דואליות נורמאטיבית תאגידית בשיטתנו. כל מסגרת תאגידית מוציאה את רעותה. תאגיד אינו יכול להיות שותפות וחברה בעת ובעונה אחת. שותפות היא "חבר בני אדם שהתקשרו בקשרי שותפות". "קשרי שותפות" הינם "הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין" (סעיף 1 לפקודת השותפויות [נוסח חדש]). מבחינה מושגית אפוא, אין שותפות וחברה יכולות לדור בכפיפה אחת. לכאורה, קיומה של חברה שומט את הקרקע תחת טיעון השותפות. אולם לאור הנסיבות המיוחדות במקרה דנן, דומה כי עצם רישום החברה אינו שולל מניה וביהאת האפשרות לקיום שותפות.
האפשרות השלישית לסיווג "ורד הלבשה" הינה זיהויו עם עיסקה של גב' וייס.
"ורד הלבשה" לשיטת האפשרות השלישית הוא שמו המסחרי של העסק המנוהל על-ידי גב' וייס. אין הבדל אפוא בין "ורד הלבשה" לבין גב' וייס, והם היינו הך.
האפשרות השלישית מכירה בעובדה שפעמים מציין מושך שטר את הנפרע בכינויו או בשם עסקי. אין בכך כל חידוש. פקודת השטרות [נוסח חדש] קובעת בסעיף 22(ב) כי "חתם אדם בשם מסחרי או בשם נטול, הריהו חב על פיו כאילו חתם בשמו הוא".

אכן -
"יש ואדם נוטל לעצמו דרך קבע שם שאינו שמו ומשתמש בו לצרכי מסחר.

במקרה כזה על הרוב אפילו אין בשימוש בשם כזה משום הטעיה כי מי שעוסק עם אותו אדם במסחר, יודע שהשם אינו שמו האמיתי. שם כזה נקרא שם מסחרי, ומקל וחומר מתיר סעיף 22(ב) את השימוש בו לצורך חתימת שטר" (י' זוסמן, דיני שטרות (דף-חן, מהדורה 6, תשמ"ג) 41).
חתימת אדם בשם מסחרי – כמושך, כנפרע או כמסב – מחייבת אותו אישית. כך גם הדין באנגליה (סעיף (1) 23ל-1882, bills of exchange act). כך גם הדין המקובל במדינות ארצות-הברית (סעיף (2) 3.401ל-. U. C. Cוסעיף (B) 3.401
(ii) ל-( revision1990) ..u. C. C .6מין שלוש האפשרויות, דומה כי האפשרות השלישית היא המדויקת. השטרות נפרעו לפקודת "ורד הלבשה". אנו יוצאים מנקודת הנחה כי ורד הלבשה איננה שותפות (האפשרות הראשונה). מקובל על כל הצדדים כי רישום "וייס ורד הלבשה בע"מ" כחברה חסר כל נפקות מהותית ומעשית (האפשרות השנייה). עם זאת, המונח "ורד הלבשה" היה בשימוש כלפי צדדים שלישיים אשר באו במגע עם גב' וייס. זהו שם העסק של גב' וייס. זהו שמה המסחרי: כך היא נודעת בעולם העסקי והמסחרי. תופעה זו ידועה במקומותינו. פעמים אדם נוטל לעצמו שם לצורך חיי המסחר בטעמים שונים (תדמית, פירסום, קליטות, חתירה לאנונימיות וכולי). לעתים השם המסחרי מתגלם בלבוש משפטי פורמאלי בעל משמעות מהותית (דוגמת שותפות או חברה). לעתים השם המסחרי אינו אלא צדו האחר של בעל השם המסחרי. טול את פסק הדין בע"א 84/50 הטרוסט הכללי הא"י בע"מ, חברה למימון נ' בראודה ואח' (להלן – עניין הטרוסט [1]). באותו עניין, נמשכו שטרות לפקודת "טזט" (שם, בעמ' 1149), אשר היה שמו המסחרי של מר בראודה. השטרות הוסבו על-ידי טזט. השופט (כתוארו אז) אגרנט, אשר פסק הדין הינו פרי עטו, ציין כי "יש לראותה (את ההסבה – מ' ש') איפוא – ... כהסבו הוא: כאילו חתם המשיב את שמו הוא על גבו של כל שטר (עיין בסעיף 22(א) לפקודה הנ"ל)" (שם, בעמ' 1150).
מסקנתנו מהניתוח, עד כה, היא זו: הנפרעת היא גב' וייס (בשמה המסחרי – "ורד הלבשה"). ההיסב נעשה על-ידי מר וייס בשמה של "ורד הלבשה" (היינו: בשמה של הגב' וייס). במילים אחרות, הבעלות בשטר הייתה בידי גב' וייס. ההיסב נעשה בידי בנה, מר וייס. השאלה היא: האם התקיימו יחסי שליחות בין הנפרעת לבין מר וייס, כך שהיסבו של מר וייס מחייב את הנפרעת? המשמעות השטרית הכפולה של ההיסב .7מבחינת הזכאות השטרית, היסב השטר הינו בעל משמעות כפולה. האחת – המחאת זכאותו של הנפרע כלפי המושך אל הנסב. השנייה – חבותו של המסב כלפי הנסב אם המושך אינו מקיים את חיובו השטרי. דין היסב, לעניין העברת הזכאות, כדין היסב לעניין הטלת חבות על המסב כלפי הנסב. במילים אחרות, בהיעדר היסב, אין העברה של הזכאות
ואין הטלת חבות שטרית של המסב כלפי הנסב. בהתקיים היסב, קיימת העברה של הזכאות ולצדה הטלת חבות שטרית של המסב כלפי הנסב. בענייננו המשמעות הראשונה של ההיסב (המחאת הזכאות) היא ריקה מתוכן מעשי. אין כל ערך כלכלי ממשי לזכאות כנגד המושך. המושך מצוי בהליכי חלות פירעון (פירוק), ואין להניח כי חבותו השטרית, שאיננה מובטחת, תסופק בהליכים אלו.
בענייננו המשמעות העיקרית של ההיסב טמונה בהיבט השני של ההיסב – חבות המסב כלפי הנסב. אם התקיימו יחסי שליחות (מפורשת, משתמעת או מצג שליחות), הרי קמה חבות של המסב-הנפרע; אם נקבע כי אין יחסי שליחות בין החותם על חתימת ההיסב לבין הנפרע, הרי שאין חבות של הנפרע כלפי הנסב. אם הבנק-הנסב שילם את דמי השטר לידי השלוח אשר חרג מהרשאתו ושלשל את הכספים לכיסו או לחשבונו, הוא עלול לחוב במסגרת דיני הנזיקין ובמסגרת דיני הקניין.
דיני הנזיקין – כיצד? הבנק נטל כספים אשר בבעלות הנפרע והעביר אותם לשלוח אשר חרג מהרשאתו. העברת מיטלטלין, שהזכות להחזיק בהם היא לתובע, על-ידי שהנתבע מוסר אותם לאדם שלישי, היא גזל (לשטרות כ"מיטלטלין" בסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – ע"א 702/76 אלימלך נ' בנק ישראל ואח' [2], בעמ' 599).
דיני הקניין – כיצד? הבעלות בחיוב השטרי נתונה לנפרע. זכות ההחזקה נתונה לבעלים ולמי שמחזיק בשטר מכוח הסכמתו. הבעלים רשאי לדרוש את מסירת הנכס ממי שמחזיק בו שלא כדין. המסגרת הנורמאטיבית לקביעה היא סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אש נקלט לדיני המיטלטלין בסעיף 8 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, והוא מוחל, בשינויים מחויבים, במסגרת סעיף 13(א) לחוק המיטלטלין. אכן, המקרה הרגיל במשפט ההשוואתי הינו טענת גזל. הנפרע-השולח טוען כלפי הבנק כי הלה גזל את כספו. גזילת הכספים נעשתה על-ידי פירעון השטר לידי השלוח חסר ההרשאה (או החורג מהרשאה). כספים אלו אינם שייכים לשלוח אלא לשולח. לפיכך, המסגרת הטכנית לדיון במקרי חריגת השלוח מהרשאתו בפעולות שטריות הינה דיני הגזל. הגזל נעשה, כאמור, על-ידי גזל הזכאות השטרית של הנפרע כלפי המושך. בענייננו המסגרת הטכנית לדיון איננה דיני הגזל. הטעם לכך הינו היעדר תוכן ממשי לזכאות הנפרע כלפי המושך. המושך חדל פירעון. עם זאת, כזכור, ההיסב מחיל חבות שטרית של המסב כלפי האוחז בשטר. לכן, אפילו פשט המושך את הרגל, וישנו היסב טוב של השטר, זכאי הנסב כלפי המסב. זהו סלע המחלוקת בסכסוך שלפנינו.

דיני השליחות השטריים
.8דיני השליחות במשפטנו מוסדרים בחוק השליחות, תשכ"ה- .1965חוק השליחות קובע כי הוא אינו בא לגרוע מהוראות כל דין המסדיר סוג מסוים של שליחות.
פקודת השטרות [נוסח חדש] כוללת בתוכה מספר הוראות העוסקות בשליחות
השטרית. הוראותאלו מכסות מקצת מהסוגיות של דיני השליחות. יתרת הסוגיות מוסדרות אפוא במסגרת דיני השליחות הכלליים. נקודת המוצא אפוא היא דיני השליחות הכלליים לפי חוק השליחות, אלא אם כן קיימת התייחסות ספציפית לסוגיה במסגרת דיני השטרות. כך, למשל, סעיף 7 לחוק השליחות דן "בשליחות נסתרת" ("לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה על קיומה של השליחות, או לא ידע את זהותו של השולח... "). חוק השליחות קובע כי שליחות נסתרת תחייב "את השולח והשלוח יחד ולחוד ותזכה את השלוח בלבד...". אולם השולח רשאי, בנסיבות קבועות, לאמץ את זכאות השלוח כלפי הצד השלישי (סעיף 7 סיפא לחוק). פקודת השטרות [נוסח חדש] איננה מכירה בשליחות שטרית נסתרת. לכן, אם שמעון הוא שלוחו של ראובן, ושמעון מבצע פעולה שטרית (משיכה או היסב) במסגרת אותה הרשאה אך חותם את שמו בלבד ("שמעון"), הרי שאין הפעולה מחייבת את ראובן בחבות שטרית. השלוח, שמעון, עשוי לחוב בחבות שטרית (סעיף 22(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). ואפשר שהוא רשאי לחזור על השולח, מכוח דיני עשיית עושר (סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979).
.9יש להבחין בין מספר מצבים עיקריים בהטלת חבות שטרית במסגרת הרשאה, דהיינו – בטלת חבות על ראובן, אם כי, מבחינה פיזית, ראובן עצמו לא חתם על השטר. המקרה הראשון: אם שמעון, שלוחו של ראובן, חותם על השטר "ראובן", הרי שמכוח סעיף 92(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] מוטלת חבות שטרית על ראובן כל עוד פעל שמעון במסגרת ההרשאה.

סעיף 92(א) קובע לאמור:
"מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא, אלא די להם בחתימתו שנכתבה בידי אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו" (ההדגשה שלי מ' ש').
המקרה השני: שמעון, השלוח, חותם את שמו הוא ("שמעון"), אך מוסיף – על פני השטר – כי הוא חותם את חתימתו כשלוחו של ראובן. סעיף 25(א) לפקודה, רישה, הינו בעל תחולה על המקרה השני: "מי שחתם על שטר בתור מושך או מסב או קבל, והוסיף לחתימתו מילים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג, אינו חב על פי השטר חבות אישית...". בשני המקרים הללו שמעון, השלוח, מופטר אפוא מחבות אישית, והחבות השטרית היא כל כולה של ראובן השולח. המקרה השני הינו המקרה של "חתימה בתוקף הרשאה" (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 41), לפי סעיף 24 לפקודת השטרות [נוסח חדש].
במקרה השלישי שמען, השלוח, חותם את שמו הוא ("שמעון") על השטר. כאמור, דיני השטרות אינם מכירים במוסד השליחות הנסתרת. החבות השטרית היא חבותו של שמעון בלבד. הוא רשאי להיפרע במסגרת היחסים הפנימיים ביניהם מראובן השולח.

סיכון החריגה מהרשאה – קו המדיניות
.10דיני השטרות מטילים את סיכון החריגה מההרשאה על הצד השלישי: "... אין החתימה מחייבת את המרשה, אלא אם פעל המורשה במעשה החתימה בגבולות רשותו ממש" (סעיף 24 לפקודת השטרות [נוסח חדש]). במילים אחרות, מקום בו שמעון השלוח חרג מהרשאתו, הרי שצדדים שלישיים (הנפרע, הנסב) אינם רשאים להיפרע מהשולח. הם רשאים להיפרע, במסגרת התביעה השטרית, מהשלוח בלבד.
.11בכך פוסעים דיני השליחות השטריים בעקבות מדיניותם העקרונית של דיני
השליחות הכלליים. נקודת המוצא של דיני השליחות הכלליים, הקבועים בחוק השליחות, הינה, כי חריגה מהרשאה איננה מחייבת את השולח (סעיף 6(א) לחוק השליחות). השולח רשאי לאמץ את פעולת השלוח, אולם בהיעדר אימוץ של פעולת השלוח, הרי שסיכון החריגה מהרשאה מוטל על הצד השלישי. הקצאת נטל הסיכון העקרוני זהה אפוא בין דיני השליחות הכלליים ודיני השליחות השטריים. היקף הנטל המוטל על הצד השליי מותנה בידיעתו של הצד השלישי אודות החריגה מהרשאה. אם הצד השלישי ידע על אותה חריגה או היה עליו – כאדם סביר – לדעת על כך (סעיף 18 לחוק השליחות), הרי שהוא כפוף לרצונו של השולח. רוצה השולח – מאמץ את פעולת השלוח ויוצר יחס ישיר עם הצד השלישי; רוצה השולח – מותיר את המצב על כנו, שאז אין יחס ישיר בין השולח לבין הצד השלישי, והצד השלישי רשאי להיפרע את נזקו מהשלוח על-פי דיני הנזיקין. אם הצד השלישי לא ידע על החריגה מההרשאה ולא היה עליו לדעת עליה, הוא "רשאי לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו" (סעיף 6(ב) לחוק השליחות). העיקרון בדיני השליחות הכלליים הוא שחריגה מהרשאה איננה יכולה להקים חבות של השולח כלפי הצד השלישי. הצד השלישי איננו יכול לכפות את תוצאות הפעולה המשפטית על השולח, מקום בו השלוח חרג מהרשאתו (או פעל בהיעדר כל הרשאה), אפילו היה השולח רשלן ואפילו הצד השלישי איננו רשלן. במקרה זה (רשלנות שולח) יכול הצד השלישי להיפרע מהשולח את נזקיו במסגרת דיני הנזיקין, אולם אין הוא יכול לכפות על השולח את היחס המשפטי הישיר ביניהם:
"...מדיניותו הכללית של חוק השליחות הינה להטיל על הצד שלישי את הסיכון של התרשלותו הוא (ראה סעיפים 15(ב) ו- 18לחוק השליחות). מדיניות זו ראויה היא. הסיכון של היעדר הרשאה צריך ליפול על השולח, אשר בהתנהגותו יצר חזות של הרשאה, ובלבד שהצד השלישי לא ידע ולא צריך היה לדעת, כי מה שנחזה כהרשאה אינו כזה בפועל. הצורך לדעת מתבסס לעתים על יחסים חוזיים מוקדמים בין ה'שולח' לבין הצד השלישי, ולעתים מקורו בחובת הזהירות הכללית המוטלת על אדם כלפי 'שכנו' (על-פי סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש])"; ע"א 636/89 כחולי ואח' נ' בנק ברקליס-דיסקונט ואח' [3], בעמ' 286).
יושם נא לב כי הקצאת הסיכונים בדיני השליחות הינה הקצאה קשיחה – הסיכון נופל על השולח או על הצד השלישי. כשלעצמי אני סבור כי ספק אם הקצאת סיכונים
קשיחה זו מוצדקת. טול מקרה בו שני ה"מועמדים" לנטילת הסיכון (השולח והצד השלישי) היו רשלנים – מדוע ייפול כל הנטל על כתפי אחד מהם בלבד (הצד השלישי)? לטעמי, מדיניות משפטית ראויה היא זו המאפשרת, במקרים מסוימים ומוגדרים, הקצאה של נטל הסיכון מקום בו שני הצדדים כאחד נפגעים שלא כדין. זו המגמה הראויה בכל המשפט האזרחי, לרבות בדיני השליחות. כך, למשל, הסיכון מחולק בין שני הצדדים ה"אשים" בדיני הנזיקין (אשם תורם – סעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). כך, בדיני עשיית עושר ולא במשפט (סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט). וכך בדיני החוזים (ע"א 3912/90 . ,eximin s.aתאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ [4]; א' פורת, "הגנת אשם תורם למפר חוזה – אימתי" עיוני משפט יח (תשנ"ד) 103).

שאלת קיום יחסי השליחות
.12אנו נפנים לשאלה המרכזית בדיוננו: האם התקיימו יחסי שליחות בין הנפרעת לבין מר וייס? אני מוכן להניח כי חתימתו של מר וייס לוותה באותה כוונה לקיים יחס של שליחות עם "ורד הלבשה" (סעיף 25(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] רישה). הערכאה הראשונה קבעה כי אסתר וייס הסמיכה את בנה, מר וייס, לנהל את עסקיה. גב' וייס הסמיכה את בנה לבצע פעולות משפטיות כלפי צדדים שלישיים "כי אני לא יכולה לחתוך את עצמי לשניים ומישהו צריך לעזור לי, אז ככה העבודה מתחלקת". גב' וייס נשאלה, בחקירתה הנגדית, אם בנה "יכול היה להיכנס לבנקים ולנהל עניינים", והשיבה כי "הוא מנהל, כי יש לי אמון, זה הבן שלי, זה לא מישהו זר". יוצא אפוא, כי מר וייס היה בעל הרשאה רחבה לבצע פעולות אשר תחייבנה את "ורד הלבשה", היינו – את גב' וייס עם זאת, חוזרת גב' וייס ומדגישה, כי היא לא ידעה כי בנה הסב שיקים על שמה והפקיד אותם בחשבונו שלו. עולה מחקירתה כי היא לא ידעה כלל שבנה פתח חשבון בבנק הפועלים. מצטיירת התמונה העובדתית הבאה: שמעון השלוח הינו בעל מעמד מרכזי אצל שולחו ראובן. שמעון אחראי על ניהול העסק כלפי חוץ, לרבות הפקדות כספים בחשבון הבנק של השולח. הוא מקיים מגע עם לקוחות שונים של ראובן ועושה שימוש ברכב הרשום על שם ראובן. עם זאת, אין לשמעון הרשאה ליטול שטרות של ראובן ולהפקידם בחשבונו שלו. שמעון פועל אפוא ללא הרשאה מפורשת בהפקידו את השטרות בחשבונו. הוא עובד אצל ראובן וזכאי לשכר קבוע. הוא אינו זכאי לחלק יחסי מרווחי העסק והוא אינו זכאי לשלוח ידו בכספי העסק.

מצגי הרשאה
.13עמדת חוק השליחות, שלפיה, לכאורה, צד שלישי אשר לא ידע על החריגה מהרשאה ולא היה עליו לדעת עליה נאלץ לראות את השלוח בלבד כבעל דברו, היא עמדה קשה. פעמים, השולח יוצר כלפי הצד השלישי מצב של הרשאה לבצע פעולה מסוימת אם כי בפועל השלוח לא הורשה לבצע פעולה זו. מדוע שהצד השלישי, אשר הסתמך על מצב השולח, ייאלץ לחפש את תרופתו אצל השלוח. מה ההצדקה לחסינות המוטלת על השולח? אכן, לור עמדה זו של דיני השליחות נקלטה במשפטנו תורת "הסמכות הנחזית" כחלק אינטגרלי של דיני השליחות.

משפטנו קובע בסעיף 3(א) לחוק השליחות, כי "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם" (ההדגשה שלי – מ' ש'). פירושו של דבר, כי השליחות היא תופעה אובייקטיבית. היא איננה תופעה סובייקטיבית המותנית ברצונו של השולח. לכן, אם השולח יוצר מצג אובייקטיבי של הרשאת השלוח כלפי הצד השלישי, הרי שרואים את פעולת השלוח כפעולת השולח ("שלוחו של אדם כמותו"). במילים אחרות, דיני החריגה מהרשאה, הקבועים בסעיף 6 לחוק השליחות, כפופים להגדרות השליחות וההרשאה בחוק. מקום בו קיים מצג אובייקטיבי של הרשאה לבצע פעולה מסוימת אף-על-פי שהשולח לא הסמיך את השלוח לבצע פעולה זו, הרי שאין חריגה מהרשאה. בהיעדר חריגה מהרשאה ממילא אין תחולה לדיני החריגה מהרשאה. עמדת משפטנו גורסת, כאמור, כי השליחות היא קטיגוריה אובייקטיבית, לכן אם צד שלישי סביר היה יודע או יכול היה לדעת כי התנהגות השולח אינה מקימה מצג של הרשאה, הרי שאין הרשאה. לעומת זאת, אם הצד השלישי הסביר היה גרס כי אכן מתוך התנהגות השולח כלפיה קיימת הרשאה מהשולח לשלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, הרי שההרשאה שרירה וקיימת.

.14לסיכום, יש להבחין בין הקטיגוריות הבאות:
(א) השולח הסמיך את השלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, והשלוח אכן ביצע פעולה זו כלפי הצד השלישי. בסיטואציה יסודית זו קמה התחייבות ישירה בין השולח לבין הצד השלישי (express authority). הוא הדין אם השלוח ביצע פעולה נוספת, "הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות..." (סעיף 5(א) לחוק השליחות) (ה- ytirohtua deilpmiשל שיטת המשפט המקובל).
(ב) השולח הסמיך את השלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, אולם השלוח ביצע כלפי הצד השלישי פעולה משפטית אחרת. אם בהתנהגותו כלפי הצד השלישי יצר השולח מצג אובייקטיבי של הרשאה לביצוע אותה פעולה משפטית אחרת, רואים את השליחות כמשתרעת על פעולה זו תוך צמיחת התחייבות ישירה בין השולח לבין הצד השלישי.
במילים אחרות, אם צד שלישי סביר היה מסיק מהתנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע את אותה פעולה משפטית אחרת, הרי שקמה התחייבות ישירה בין השולח לבין הצד השלישי. מובן כי במערכת היחסים הפנימית בין השולח לשלוח אפשר שאירעה הפרה חוזית, שאז "זכי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה" (סעיף 9(א) לחוק השליחות). לעומת זאת, אם הצד השלישי הסיק מתוך התנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע פעולה משפטית, אולם צד שלישי סביר לא היה מסיק זאת, הרי שאין מקום להכרה ביחס הישיר של השולח והצד השלישי.
(ג) השולח הסמיך את השלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, אולם השלוח ביצע כלפי הצד השלישי פעולה משפטית אחרת. הנחתנו כאן היא כי השולח לא יצר בהתנהגותו כל מצב אובייקטיבי של הרשאה כלפי הצד השלישי. אם הצד השלישי לא התרשל, היינו הוא לא ידע על החריגה ולא היה עליו – כאדם סביר – לדעת על כך, הבררה בידו, לקשור יחס חוזי ישיר עם השלוח או לחזור בו מהפעולה המשפטית.

(ד) אם השלוח חרג מהרשאה, ללא יצירת מצג אובייקטיבי של הרשאה מצד השולח, והצד השלישי ידע על החריגה או היה עליו לדעת, הרי שהבררה נתונה בידי השולח. הוא רשאי לקשור יחס ישיר עם הצד השלישי והוא רשאי להתעלם מהפעולה החורגת של השלוח ללא כל תוצאה משפטית מחייבת.

מצג הרשאה בדיני השטרות
.15פירטנו את דיני השליחות הכלליים משום שנקודת המוצא לדיון הינה כי, בהיעדר הסדר מפורש אחר, ישנה תחולה לדיני השליחות הכלליים. ראינו כי דיני השטרות מתנם את חבות השולח בפעולה בהרשאה מצד השלוח ("גבולות רשותו ממש" (סעיף 24 לפקודת השטרות [נוסח חדש]). האם הכלל בדבר מצג של הרשאה חל בדיני השטרות? היינו, האם הקטיגוריה השנייה דלעיל קיימת בדיני השטרות? התשובה לכך היא בחיוב. אנו הולכים כאן בעקבותיו של הנשיא זוסמן (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 55): "הפקודה אינה קובעת הוראה מיוחדת לעניין ההרשאה ... שתיקתה פירושה, שיש לנהוג בענין זה לפי דיני החיובים הכלליים". זוסמן מוסיף, בעמ' 56, כי -
"ישנה גם 'הרשאה למראית עין' (apparent authority). אין זו למעשה הרשאה אלא סוגיה של השתק או מניעות, היינו, התנהגותו של אדם יכול שתשתיק טענתו שלא הרשה לאחר לפעול בשמו, והוא יהא קשור בפעולה שנעשתה על ידי האחר עקב התנהגות, גם אם לא הירשה אותה. בהרשאה זו, למראית עין, דנים על פי העקרונות הידועים של השתק, היינו, משתיקים אדם מלכפור ברשותו של אחר לפעול בשמו, אם התנהגותו נטעה בליבו של צד שלישי את האמון שנתן לפלוני הרשאה – בין אם התכוון לתיתה ובין אם לאו – והצד השלישי סמך על התנהגות זו ובעשותו כן נכנס עם ה'מורשה' לקשר של חוזה".
דברים אלו מקובלים עליי בהסתייגות אחת: המחבר נוקט לשון דיונית שלהשתקת השולח. כיום, לאחר צאת חוק השליחות ומכוח הוראות חוק זה, אין אנו רואים את "הסמכות הנחזית" כהרשאה – מכוח השתק, אלא כהרשאה מהותית, הרשאה ממש (השווה ע"א 445/88 כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' שטיבל [5], בעמ' 340-341). דין הרשאה סובייקטיבית כדין הרשאה אובייקטיבית ("סמכות נחזית"). מצג אובייקטיבי של הרשאה אינו משתיק את השולח מלכפור בהרשאה. רואים את מערכת היחסים בין השולח והשלוח כמערכת יחסים מהותית של הרשאה. "אכן אף שליחות זו, לאמיתו של דבר, אינה אמיתית כל עיקר, שכן עצם קיומה נובע מכוח הפיקציה המשפטית שביסודה" (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' ש' פרוסט קוסטמן, יורשו של המנוח ד"ר כחולי ואח' (להלן – פרשת בנק ברקליס-דיסקונט [6]), בעמ' 78). לסיכום: מצג ההרשאה משויך כיום "לתחום הדין המהותי", ולפני צאת חוק השליחות שויך "לתחום הדין הדיוני" (פרשת בנק ברקליס-דיסקונט [6], בעמ' 78).

.16הרשאה מכוח מצג בדיני השטרות משתייכת למשפחה של הרשאה מכוח מצג בדיני החוזים. היא איננה משתייכת למשפחה של הרשאה מכוח מצג בדיני הנזיקין.
כך, למשל, סעיף 402- 3ל-. U. C. C( revision1990), קובע לאמור-
If a person acting, or purporting to act, as a representative signs(A)" The name of the signer, the represented person is bound if the signature an instrument by signing either the name of the represented person or ."were on a simple contract ההיגיון הטמון מאחורי שיוך ההרשאה מכוח מצג לדיני החוזים טמון בדמיון הרב שבין היסב שטר להמחאת זכות (ש' לרנר, "המחאת חיובים" דיני חיובים – חלק כללי (אבירם, ד' פרידמן עורך, תשנ"ד)) 21, 39). המחאת זכות הינו חוזה, ובדומה היסב שטר הינו התקשרות חוזית שבה מועברת זכאות כלפי חייב שטרי (מושך) (השווה סעיף 26(א)(1) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). לכן, דיני הכשרות השטריים שאובים מדיני הכשרות החוזית (סעיף 21(א) לפקודה; א' ברק, מהותו של שטר (הדפוס האקדמי, תשל"ה) 32ואילך).

יחסי הנפרע ומר וייס – מצג הרשאה?
.17ראינו כי אין יחסי שליחות "סובייקטיביים" בין הנפרעת, גב' וייס, לבין מר וייס לביצוע פעולת ההיסב. אין הרשאה – מפורשת או משתמעת – של גב' וייס להרשות את הפעולה המשפטית של היסב השיק לבנק הפועלים כנסב. הרשאת הנפרעת, גב' וייס ("ורד הלבשה"), הייתה להסב את השטרות לגבייה ולבטוח בחשבונותיה היא (בבנק המזרחי). לא הייתה הרשאה להסב את השטרות לגבייה וכבטוחה בחשבונו הפרטי של בנה (בבנק הפועלים). אולם בכך אין להסיק כי אין יחסי שליחות ביניהם. אפשר שהמשיבה, גב' וייס, יצרה מצג אובייקטיבי כלפי הצד השלישי (בנק הפועלים) כי בנה, מר וייס, רשאי לבצע את הפעולה המשפטית השנויה במחלוקת. נבחן נקודה זו.
.18נקודת המוצא שלנו היא כי האם, גב' וייס, לא העניקה הרשאה לבנה להפקיד שיקים אשר נמשכו לפקודתה בחשבונו הוא. אין הרשאה "מפורשת". כמו כן, אין לומר כי צורך חיוני לביצוע פעילות השליחות כלל הפקדת השיק בחשבונו האישי. מטרת השליחות הייתה הפקדת השיק בחשבונם המשותף בבנק המזרחי. יוצא כי אין הרשאה "משתמעת" (סעיף 5 לחוק השליחות). והעיקר: אין מצג מצד הנפרע – השולח – כלפי הצד השלישי (הבנק) כי השלוח רשאי להסב את השטר לטובת הבנק. המצג המובהק הינו קשר ישיר בין הנפרע – השולח – לבנק. כך, למשל, אישור (בכתב או בעל-פה) לפעולות מסוימות של השלוח. עם זאת, יש להכיר בעובדה שהתקיימו סממנים מסוימים, מוגבלים, אשר עשויים היו לעלות כדי מצג של הרשאה. מן הראוי לפרט את שאלת מצג ההרשאה ואמות המידה לבחינת המצג.
.19לשיטתי, אין יחסי שליחות בין הנפרעת השטרית – "ורד הלבשה" (גב' וייס) לבין מר וייס אשר חתם על השטר ומסר אותו לבנק. ההיסב איננו בר-תוקף. לכן הזכאות
השטרית מצויה בידי "ורד הלבשה". אין היסב בר-תוקף, אשר מעביר את הזכאות השטרית כלפי המושך אל הבנק. זאת ועוד, אין היסב בר-תוקף אשר מטיל חבות שטרית של הנפרע כלפי הבנק. הזכות מכוח השטר כלפי המושך נתונה לנפרעת, היא ורד הלבשה. מר וייס חרג אפוא מההרשאה אשר ניתנה לו על-ידי הנפרעת, אמו – גב' וייס. גב' וייס, הזכאית מכוח השטר, לא העניקה הרשאה ("מפורשת" או "משתמעת") ולא יצרה מצג הרשאה כלפי הבנק לבצע אותה פעולה, אשר נעשתה על-ידי מר וייס. באשר השלוח חרג מהרשאתו (במובן הרחב של המושג, לרבות מצג הרשאה), הרי שהסיכון נופל על הצד השלישי – הבנק.
ההרשאה מכוח מצג עשויה להתגלם ב"קשת רחבה של פעולות וכל התנהגות שבכתב או בעל-פה יכולה ליצור שליחות..." (ג' פרוקצ'יה, דיני שליחות בישראל (רמות, תשמ"ו) 159). כאמור, השליחות הינה קטיגוריה אובייקטיבית: "...התנהגות השולח יוצרת שליחות משום שהיא מהווה הבעת רצונו של השולח, כלפי השלוח או כלפי הצד השלישי, ליצור שליחות ואם בסתר ליבו השולח אינו מתכוון לתוצאה ז, החוק אינו מייחס חשיבות לכוונותיו הנסתרות ומעניק נפקות לכוונותיו כפי שהן מתגלות בהתנהגותו החיצונית" (שם).
התנהגות השולח כיוצרת הרשאה באה להגן על הצד השלישי. ודוק: לעתים תסוכלנה ציפיותיו של הצד השלישי כאשר השלוח יוצר כלפיו מצג כי הוא, אכן, מורשה לבצע פעולה מסוימת במסגרת הרשאתו. התנהגות השלוח אינה יוצרת הרשאה. התנהגות השולח היא היוצרת הרשאה. אכן, השלוח אינו יכול ליצור שליחות בהתנהגותו. אפשר מצב שבו השלוח יוצר מצג כלפי הצד השלישי, ו"העדר פעולה מצד השולח, כאשר נסיבות אלו מחייבות פעולה מצדו, עשוי להיחשב כהתנהגות היוצרת שליחות" (שם). אולם "מקור השליחות אינו מצוי בהתנהגות השלוח אלא בשתיקת השולח שבנסיבותיו המיוחדות של המקרה מהווה התנהגות מצדו כלפי הצד השלישי" (שם).
בענייננו, המערער העיד את מר עינב, מנהל יחידת עסקים בסניף כיכר ציון של המערער. מר עינב ציין כי מר וייס הציג עצמו כמנהל העסק ("ורד הלבשה") יחד עם אמו. ודוק: אין מצג של הנפרעת – המשיבה כי בנה הינו מנהל המוסמך להפקיד את השיקים.

מעמד "השלוח" וסמכויותיו במסגרת פעילות "השולח"
.20השלוח, מר וייס, היה בעל מעמד רם במסגרת פעילותה של השולחת, גב' וייס אכן, "ככל שההרשאה היא נרחבת יותר, גם החשש שמא השלוח מועל בדבר שליחותו ומוליך שולל את שולחו, מתמעט והולך" (פרשת בנק ברקליס-דיסקונט [6], בעמ' 80). אולם יש להתחשב בפעולה הקונקרטית שמבצע השלוח. בתשתית העובדתית שלפנינו נטל השלוח נכס בבעלות שולחתו והעביר זאת לבעלותו האישית. נראה כי עצם העובדה
שהשלוח, מר וייס, היה בעל מעמד בכיר במסגרת פעילותה של השולחת, גב' וייס, איננה מנביעה את המסקנה בעיני צד שלישי סביר, כי הוא רשאי להסב שיקים בהם היא הנפרעת ולהעבירם לבעלותו האישית. סוגיה זו עלתה בפסיקה אמריקנית ענפה, אשר כל כולה עוסקת במודל עובדתי טיפוסי: מנהל או אורגן בגוף מסוים (בדרך כלל בעל היקף פעילות מצומצם) נוטל שטרות המשוכים לפקודת אותו גוף ומפקידם בחשבונו האישי. בעלי השטר (הנפרע) תובע את הבנק, כמוסבר, בגזל. ודוק: המנהל או האורגן הוסמכו להפקיד שטרות בבנק, אולם, במקרים אלו ההנחה היא כי יש לפרש זאת כהסמכה להפקדת השיקים בחשבון המעביד (כגון: החברה) (,r. Anderson ,.rd ed 3,rochester and san francisco) on the uniform comercial code ( 1986,rochester and san francisco) D . 2Am. Jur 3; 120( 1984,. 6vol 649).
רובה מכריע של הפסיקה במדינות ארצות-הברית קבע, במודל העובדתי הנדון, כי אין בעצם מעמדו הרם של ה"שלוח" כדי להקים מצג הרשאה כי הוא רשאי להפקיד את השיק בחשבונו האישי (למשל: wagner trading co. V. Battery park nat. Bank(1973) von ghren v. Pacific national bank of washington(1920);(להלן (1985) bellflower ag serv. Inc. V. First nat. Bank[8] wagner); (להלן sherrif goslin) (1979) goslin co. V. Cawoodk- sherriff[9] von gohren) ; (להלן – sout- confederate welding v. Bank of the mid[10] bellflower) confederate) (1984) ;(להלן – [11] (להלן – [12] .welding אין בעובדת היות ה"שלוח" נשיא חברה ובעל מניות בה כדי להרשות לו להפקיד שטרות המשוכים לפקודת החברה בחשבונו האישי ([8] wagner). הוא הדין ב"שלוחה" המשמשת כעובדת בכירה וכממונה על רוב האספקטים הכספיים של חברה ( von gohren[9]), או שותף בחברה אשר מנהל את מפעל החברה ([10] bellflower). אותה הלכה הוחלה לגבי מנהל סניף של חברה ([11] sherriff goslin). ולבסוף לגבי שותף בכיר בחברה אשר שימש כאחראי לכל העניינים הכספיים והאדמינסטרטיביים של חברה בעלת שני שותפים ([12] confederate wlding).
יש להזכיר כי נקודת המוצא שלנו היא התעלמות מהמסגרת הפורמאלית של החברה ("וייס ורד הלבשה בע"מ"). דיני השליחות בדיני החברות במשפטנו אינם דיני השליחות הכלליים. סעיפים 105 ו- 106לפקודת החברות [נוסח חדש] קובעים מערכת מיוחדת של דיני שליחות. היות שדחינו את האפשרות השנייה לסיווג ורד הלבשה (חברה פרטית בע"מ), אנו פטורים מהדיון ביחס שבין הוראות אלו בפקודת החברות [נוסח חדש] לבין הוראות דיני השליחות – הכללית והשטרית (השווה ע"א 2448/92 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' א' אשכנזי ואח' [7]).

קרבת ה"שולח" וה"שלוח"
.21ככל שמערכת היחסים בין השולח לשלוח הינה מערכת הדוקה יותר, הרי שהמצג המועבר אל צדדים שלישיים הינו, על פניו, מצג של הרשאה (השווה פרשת בנק
ברקליס-דיסקונט [6], בעמ' 83), הווי אומר, מצג שעל פיו כל אחד מהצדדים, לכאורה, פועל במסגרת הרשאת הצד האחר. זו הסיבה "שכוחו של כל שותף לחייב את השותפות" (סעיף 14 לפקודת השותפויות [נוסח חדש]), שהרי עצם ההתקשרות העסקית כשותפות יוצרת מצג הרשאה, אלא אם כן הצד השלישי יודע על היעדר ההרשאה. הוא הדין בקרב בני-זוג. קרבת היתר בין השולח (בן הזוג האחד) לבין השלוח (בן הזוג החר) היא ראיה לקיום הרשאה, כאשר הצד השלישי יודע על הסטטוס המשותף להם. ובכן, קרבה יתרה בין השולח לבין השלוח עשויה להוות ראיה לקיום שליחות. ודוק: אין הדבר מהווה ראיה מכרעת וסופית. זאת ועוד, הראיה שוקלת אך ורק לגבי פעולות אשר "מדרך הנוהג שבעולם" (מ' דויטש, "ריבוי נושים" דיני חיובים – חלק כללי הנ"ל, עמ' 331, בעמ' 366) או "בדרך הרגילה" (סעיף 14 לפקודת השותפויות [נוסח חדש]) עושה השלוח בעבור השולח (כגון בני-זוג, שותפים).
.22בענייננו, מעבר למעמדו הרם של השלוח התקיימו יחסי קרבה משפחתית בין
"השולח" לבין "השלוח". אולם, כאמור, תנאי הכרחי לראיית יחסים אלו כיוצרי שליחות הינו, שהפעולה היא פעולה רגילה ונהוגה בפעילות השולח. לכן, אילו הופקדו השטרות לחשבון הנפרעת-השולחת, ניתן היה לומר כי היה, לכאורה, מצג של הרשאה. שונים הם פני הדברים מקום בו השיקים הופקדו לחשבון הפרטי של השלוח. במילים אחרות: הפעולה חרגה, באופן ברור, מהדרך הרגילה של ניהול עסק. היא הייתה צריכה להדליק אור אדום אצל הצד השלישי, הבנק. בייחוד כאשר מדובר בסדרת שטרות בהיקף כספי משמעותי (להבדיל משיק בודד).

סימני הזיהוי של "השולח"
.23היסב השטרות נעשה על-די הטבעת חותמתה של גב' וייס ("ורד – הלבשה לגברות. . . "). האם השימוש בחותם האמור עשוי להצביע על התנהגות המקנה שליחות? בהיעדר ראיה להסכמה בשתיקה (מצג מחדלי), אין לומר כי העובדה שמנהל או אורגן עשו שימוש בחותם העסק או החברה מצביעה על מצג של הרשאה. סביר להניח כי שלוח החורג מהרשאתו יבקש להקנות לחריגה זו ממד של אמינות על-ידי שימוש בחותמת העסק או החברה. הפסיקה במדינות ארצות-הברית התמודדה עם סוגיה זו והגיעה למסקנה כי במודל העובדתי הנדון כאן, אין לומר כי השימוש בחותם החברה rubber) ( stampמלמד על מצג הרשאה (למשל, (להלן – pargas, inc. V. Estate of taylor([13] pargas) (1982). בעניין [13] pargasהסב מנהל אזורי של חברת (taylor) pargasשטרות שנפרעו לפקודת החברה לחשבונו האישי תוך שימוש בחותם החברה (החותם כלל את שם החברה ואת כתובתה). טענת ההרשאה מכוח התנהגות נדחתה.

בית המשפט מציין כי -
The furnishing of a rubber stamp bearing the name and address of the" principal, a commonplace occurence, did not cloak taylor with apparent .authority to endorse corporate checks and receive payments for them . Whatever appearance f authority the stamp created arose from the actions( 1362ibid., at) "of taylor himeself and not pargas
נטל האחריות על הצד השלישי .24הצד השלישי בענייננו הינו בנק. בנק מצווה לשמור, בזהירות יתרה, על נהלים קפדניים לשם שמירת כספים ומניעת מעילות בחשבונות לקוחותיו. הנטל המוטל על צד שלישי, שהוא בנק, הינו נטל כבד יחסית. הבנק הוא גוף מקצועי. הוא אמון על סטנדרטים ראויים של התנהגות עם שיקים. הבנק כגוף מוסדי חייב לבדוק היטב את הרשאת השלוח. ראוי שההרשאה תהא מפורשת וכתובה. חוק השליחות מאפשר לצד שלישי, אשר מבקש לנהוג בזהירות ובאחריות מקצועית "שלא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה לפניו הרשאה בכתב ולא נמסר לו העתק ממנה" (סעיף 3(ב) לחוק השליחות). בייחוד דברים אמורים בחשבונות "מועדים לפורענות", כגון – עסק משפחתי, שותפות לא רשומה או חברה פרטית. במקרים אלו, על הבנק לנקוט משנה זהירות בפעולותיו ובהעברותיו הכספיות.

אשם השולחת
.25התוצאה שאליה הגענו: הטלת הנטל על הצד השלישי מקלה עם השולחת. אפשר כי לו היה מוכח שהשולח יכול היה לנקוט אמצעי זהירות נוספים אשר יקטינו את הסתברות הסיכון לנזק, הרי שמן הראוי היה להקצות את מקצתהסיכון על אותו שולח. הערכאה הראשונה לא שמעה טיעון בנקודה זו, ואף לפנינו לא הועלתה הסוגיה. מכל מקום, לדעתנו אפשר שפתרון ראוי יהא הקצאת נטל הסיכון, במקרים המתאימים, על-ידי שימוש במכשירים משפטיים נאותים (כגון – אשם תורם בחבות מכוח גזל או רשלנות בגרימת נזק לבנק; השווה פרשת בנק ברקליס-דיסקונט [6], בעמ' 64(השופט חשין), ובעמ' 87(השופט ברק)). בענייננו, הדרך בפני הבנק חסומה היות והוא מיצה את זכותו לטעון לפני בית המשפט סביב המערכת העובדתית הזאת. יחס דיני השטרות ודיני המשכון .26סוגיה אחרת, אשר לא נדונה בפסק-דיננו, הינה היחס בין דיני השטרות לבין דיני המשכון. פסק-דיננו מתמקד בדיני השטרות וביחס בין דיני השליחות לדיני השטרות. עם זאת, אפשר להתבונן בסוגיה באספקלריה נוספת: דיני המשכון. הדברים אמורים מקום בו קיים ערך כלכלי לזכאות הנפרע כלפי המושך. כאן אין ערך כלכלי של ממש לזכאות זו מחמת חדלות פירעון המושך. אולם אם המושך כשר פירעון, עשויה לעלות הטענה הבאה: השלוח, שחרג מהרשאתו, נטל נכס של הנפרע והיסב אותו כבטוחה לאשראי. באספקלריה של דיני השטרות, אם השלוח חרג מהרשאתו, במובנה הרחב, אין זכאות שטרית אצל הבנק. לעומת זאת, באספקלריה של דיני המשכון (משכון שטר) ניתן לומר כי חלה תקנת השוק המשכונית, כך שהנכס הממושכן (השטרות) בא אל הממשכן (השלוח) על דעת בעליו (לצורך הפקדה בחשבון השולח) (סעיף 5 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967). כמוסבר, איני נצרך לסוגיה זו, ואני מבקש להותיר אותה לשעתה.

תוצאת פסק הדין

.27דין הערעור להידחות.
אין חבות של גב' וייס ("ורד הלבשה") כלפי הבנק.
המערער יישא בהוצאותיהם של המשיבים בסכום של 000, 6ש"ח.

5129371
54678313השופט א' מצא: אני מסכים.
השופטת ט' שטרסברג-כהן: מקובל עליי שעל-פי העובדות שקבע בית המשפט קמא ושבהן אין מקום להתערב, אין תשתית עובדתית ומשפטית לחייב את המשיבה .3אשר-על-כן אף אני בדעה שדין הערעור להידחות.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.
ניתן היום, כ"ו בטבת תשנ"ה (29.12.94).

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...