צור קשר

  • מאמרים דיני חברות

  • 1

עא 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "חובת זהירות וחובת אמונים של נושאי משרה בחברה"


ערעור אזרחי 02 / 2273


1. חברת פסל בע"מ
2. אבי פרבשטיין
נגד
חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ
וערעור שכנגד

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[31.12.2003]
לפני הנשיא א' ברק והשופטים א' ריבלין, א' חיות


בין הצדדים נתגלע סכסוך בקשר לחוזה שכרתו. בהליך משפטי חייב בית-המשפט המחוזי באופן אישי את המערער 2 – בעל מניות במערערת 1 ומנהלה – בתשלום פיצויים למשיבה, בגין התנהגות שלא בתום-לב. על כך בעיקר סב הערעור.

בית-המשפט העליון פסק:

(1) הכלל הוא כי התאגיד, כאישיות משפטית נפרדת, נושא באחריות לעוולות ואף לעבירות פליליות, אולם בכך אין כדי לשלול את האחריות האישית של בני האדם הפועלים בתאגיד – בין שהם אורגנים ובין שאינם אורגנים. האחריות האישית של התאגיד לחוד והאחריות של הפועלים בשמו לחוד, וכך גם לגבי הפרת החובה לנהוג בתום-לב במשא ומתן
(42ג – ה).
(2) השאלה היא, ככלל, אם בעל התפקיד בתאגיד ביצע באופן אישי את יסודות העילה המקימה חבות. אם התשובה לכך היא בחיוב לא ישמש המעטה התאגידי אצטלה לבעל התפקיד להתכסות בה. צדו האחר של המטבע הוא כי חבותו של בעל תפקיד אינה נובעת מעצם חבותו של התאגיד. מי שמבקש להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד נדרש להצביע על עילה ספציפית נגדו ולהניח תשתית ראייתית שממנה עולה כי בעל התפקיד קיים את יסודותיה. אם לא יעשה כן יוכל אולי להיפרע מן התאגיד, אך לא מבעלי התפקיד בו (42ה – 43ב).
(3) במקרה דנן אין בפי המשיבה טענה מובנית וסבירה באשר לעילה בדין שניתן לבסס עליה את חיובו של המערער 2 בנזקים שנגרמו לה (43ד – ז).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, סעיפים 43, 43(א)(3).

– חוק החברות, תשנ"ט-1999, סעיפים 6, 54(א).
– חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, סעיף 15.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 6745/95 חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ נ' פסל בע"מ, פ"ד נב(5) 542.
[2] ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364.
[3] ע"פ 137/79 גלנט נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 746.
[4] ע"א 308/59 שימקין נ' רומנו, פ"ד יד 2396.
[5] ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253.
[6] ע"א 230/80 פנידר בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713.
[7] ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673.
[8] ע"א 391/87 אולן בע"מ נ' מתפרת העמק ברוך ובניו בע"מ (לא פורסם).
[9] רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638.
[10] ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח(2) 701.
[11] ע"א 2964/98 אלקן נ' בית החולים "קפלן" (לא פורסם).
ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' נאמן) מיום 30.8.2001 בת"א 536/99. הערעורים נתקבלו בעיקרם.
ברוך כצמן – בשם המערערים (המשיבים בערעור שכנגד);
בועז כהן – בשם המשיבה (המערערת בערעור שכנגד).

פסק-דין

השופטת א' חיות
1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' נאמן) מיום 30.8.2001.
רקע
2. בשנת 1935 הקימה חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ (להלן – המשיבה) שני מבנים בעיר חיפה שפעלו בהם בתי הקולנוע "אמפי" ו"אורה" (להלן

יכונו יחד – בתי הקולנוע). בתי הקולנוע נוהלו במשך השנים על-ידי שוכרים שונים. בתאריך 16.8.1982 נחתם הסכם, ולפיו שכרה המערערת 1, חברת פסל בע"מ (להלן – המערערת), את בתי הקולנוע לתקופה של 20 חודשים עם אופציית הארכה (להלן – הסכם השכירות).
3. סעיף 15 להסכם השכירות הסדיר, בין היתר, את נושא פינוי בתי הקולנוע על-ידי המערערת בתום תקופת השכירות ואת התחייבות המשיבה לרכוש את האינוונטר שיהיה מצוי באותה עת בבית הקולנוע. מפאת חשיבותו נביא את הסעיף כלשונו:
"15. א. בתום תקופת השכירות מתחייבת השוכרת לפנות את המושכר ולהחזירו למשכירה במצב שהיה כשהוא נקי מכל אדם וחפץ.
ב. מבלי לפגוע בזכות המשכירה לנקוט נגד השוכרת בכל אמצעי חוקי אחר, מתחייבת השוכרת לשלם למשכירה סך של 6,000 שקלים (ששת אלפים שקלים) בגין כל יום של איחור בפינוי בית הקולנוע...
ג. בתום תקופת השכירות, במידה שלא יוארך תוקפו של הסכם זה לפי ההסדר הנקוב בסעיף 5 דלעיל מתחייבת המשכירה לרכוש את האינונטר שיהיה מצוי אותה עת בבית הקולנוע מתוך רשימת האינונטר המצורף להסכם זה והמהווה חלק בלתי נפרד הימנו... במחיר שיקבע ע"י שני מעריכים שימונו אחד על ידי כל צד. המעריכים יעריכו את האינונטר לפי ערך הכינון שלו כשהוא מותקן ומורכב בבית הקולנוע. באם שני המעריכים לא יסכימו על גובה הסכום שיגיע לשוכרת ימונה על ידם מעריך שלישי פוסק ומכריע ובמידה שלא תהיה הסכמה ביניהם לגבי מעריך שלישי ימונה המעריך על ידי יו"ר הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל.
דין סעיף זה כהסכם בוררות בין הצדדים לגבי האמור בסעיף זה בלבד.
ד. מינוי מעריכים לפי סעיף זה יעשה מייד לאחר חלוף המועד הנקוב בסעיף 5ב' 4 להסכם, והערכת השמאים תמסר לצדדים לפחות 15 יום לפני תום תקופת השכירות.
התשלום לפי סעיף זה יתבצע לא יאוחר מאשר במעמד פינוי בית הקולנוע ע"י השוכרת".
תקופת השכירות הוארכה בהסכמה למשך שנה ומחצה, ולאחר תום תקופה זו התגלע סכסוך בין הצדדים, והמשיבה אף הגישה תביעת פינוי, שבוטלה בהסכמה.

לבסוף נסגר קולנוע "אמפי" בשנת 1987, וקולנוע "אורה" נסגר בשנת 1990, אך המערערת המשיכה להחזיק בשטח בתי הקולנוע גם לאחר שבתי הקולנוע נסגרו, ובין הצדדים התקיים דין ודברים באשר למחלוקות שביניהם.
4. בתאריך 7.7.1991 הודיעה המערערת למשיבה על נכונותה לסלק את ידה מבתי הקולנוע, ובלבד שזו תרכוש את האינוונטר "בערכו כחדש". המשיבה מצדה מיאנה לקבל את גישתה של המערערת באשר לדרך החישוב ובאשר לשווי האינוונטר כפי שטענה להם המערערת, וביום 30.9.1992 הודיעה למערערת על סיום יחסי השכירות בגין הפרת החובה לשלם דמי שכירות ודרשה את פינוי בתי הקולנוע. המערערת סירבה לעשות כן. הסכסוך הגיע לפתחו של בית-המשפט המחוזי וזה קיבל את פרשנותה של המערערת להוראת סעיף 15 להסכם בקובעו כי "כנגד פינוי המבקשת, על המשיבה לשלם לה את הכספים בגובה הסכום המצטבר ושווי עלות רכישתו מחדש ועלות הובלתו, הרכבתו והתקנתו בבתי הקולנוע". ערעור שהגישה המשיבה לבית-המשפט העליון בעניין זה התקבל (ע"א 6745/95 חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ נ' פסל בע"מ [1]), ובית-המשפט הורה כי על המשיבה "לרכוש את האינוונטר לפי ערכו בזמן תום השכירות בפועל כשהוא מותקן ומורכב בבית הקולנוע. אם יתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים על גובה הערך הנזכר ינהגו על-פי הוראת סעיף 15.ג. סיפה להסכם" (שם, בעמ' 560). עוד נקבע כי יום סיום השכירות לצורך הערכת שוויו של האינוונטר הוא ה-30.10.1992, בהתאם למכתב הביטול מיום 30.9.1992 ששלחה המשיבה.
5. בכך לא תמו הסכסוכים בין הצדדים. המשיבה הגישה בבית-משפט השלום בחיפה תביעה לפינויה ולסילוק ידה של המערערת מבתי הקולנוע; עוד הגישו המשיבה והמערערת, כל אחת בנפרד, תביעה כספית לבית-המשפט המחוזי בגין נזקים שנגרמו להן, לטענתן, בנסיבות העניין. תביעת המערערת נסבה על תשלום בגין האינוונטר וכן על רווחים שנמנעו ממנה והוצאות שנגרמו לה, לטענתה, בגין אופן התנהלות המשיבה. המשיבה טענה מנגד בתביעתה כי על המערערים לפצותה בגין נזקים שונים שנגרמו לה, הנובעים בעיקרם מאי-החזרת החזקה בבתי הקולנוע לידיה בתום תקופת השכירות. המשיבה הוסיפה וטענה כי המערער 2 – שהוא בעל מניות במערערת ומנהלה – חב באופן אישי בגין נזקיה בשל התנהגות חסרת תום-לב מצדו ושימוש לרעה בהליכי משפט. לפיכך הפנתה את תביעתה הכספית גם כנגדו. שתי התביעות נדונו בבית-המשפט המחוזי בחיפה במאוחד, ופסק-הדין שניתן לגביהן הוא העומד ביסוד הערעורים שבפנינו.

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי
6. בית-המשפט המחוזי חייב את המשיבה לשלם למערערת עבור האינוונטר לפי ערכו ביום 30.10.1992. באשר לשווי האינוונטר ביכר בית-משפט קמא את חוות-דעתו של המומחה מטעם המשיבה על פני זו של המומחה מטעם המערערת. על יסוד קביעה זו פסק בית-המשפט המחוזי כי על המשיבה לשלם למערערת עבור האינוונטר סכום של 235,000 ש"ח, כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחיה ונושא ריבית כחוק מיום 30.10.1992 ועד ליום מתן פסק-הדין. את יתר תביעותיה של המערערת דחה בית-המשפט המחוזי, כמו כן דחה בית-המשפט המחוזי את גישתה של המערערת כי היא הייתה זכאית להמשיך ולהחזיק בבתי הקולנוע מכוח זכות עיכבון או מכוח "חיובים שלובים" שבהסכם השכירות, עד שתשלם לה המשיבה עבור האינוונטר. לפיכך קיבל בית-המשפט המחוזי את טענת המשיבה בדבר אי-פינוי בתי הקולנוע במועד על-ידי המערערת וקבע כי המערערת החזיקה בבית הקולנוע "אמפי" שלא כדין מיום 30.10.1992 ועד שנהרס ביום 20.5.1998, ואילו לגבי בית הקולנוע "אורה" נקבע כי החזיקה בו שלא כדין עד יום 1.10.1998. בשל כך חייב בית-המשפט את המערערת לשלם למשיבה פיצוי בסך 488,631 ש"ח עבור קולנוע "אמפי", ו-532,389 ש"ח עבור קולנוע "אורה". סכומים אלה ביסס בית-המשפט על דרך האומדנה בהתחשבו בדמי השכירות המוסכמים. בית-המשפט דחה בהקשר זה את טענת המשיבה בדבר אובדן רווח שהתבסס על הערכת שמאי שהגישה, בקובעו כי לא הובאו על-ידי המשיבה ראיות בנוגע לרווחים שהפיקה מן הנכסים בתקופה שלאחר פינוים. כמו כן דחה בית-משפט קמא את טענת המשיבה כי יש לחשב את הפיצוי המגיע לה בגין אי-פינוי בתי הקולנוע במועד על-פי הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם השכירות. בעניין זה קבע בית-המשפט כי התניה בהסכם הקובעת פיצוי מוסכם לכל יום של איחור, היא בגדר חיוב השלוב בחיובה של המשיבה לשלם עבור האינוונטר. בית-המשפט חישב ומצא כי הסכום שהמערערת חבה למשיבה עולה על הסכום שהמשיבה חבה למערערת בסך של 393,792 ש"ח, כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחיה ונושא ריבית כחוק מיום 27.4.1999.
אשר לאחריותו האישית של המערער 2 קבע בית-המשפט המחוזי כי בכל הנוגע לתקופה שעד יום 19.3.1997 – המועד שבו ניתן פסק-דין בבית-משפט השלום המורה על פינוי המערערת מבתי הקולנוע – אין להטיל אחריות אישית על המערער 2 לחובות החברה, מאחר שהמערער 2 סבר – ועמדתו אף נתקבלה על דעת בית-המשפט המחוזי בהליך הקודם שהתקיים בין הצדדים – כי הוא פועל באופן לגיטימי למען טובת החברה בניהול ההליכים המשפטיים ובאי-החזרת החזקה בבתי הקולנוע. לעומת זאת קבע בית-

המשפט כי לגבי התקופה שתחילתה ביום 19.3.1997 ועד לפינוי בתי הקולנוע יש לראות במערער 2 כמי שאחראי באופן אישי לנזק שנגרם למשיבה. בית-המשפט ציין בהקשר זה כי המערער 2 יזם הגשת בקשה לביטול פסק-דין הפינוי ותמך אותה בתצהיר, שהתברר ככוזב, ולפיו המערערת ממשיכה להחזיק בבתי הקולנוע. על יסוד הצהרה זו עוכב ביצוע פסק-דין הפינוי עד תום הדיון בבקשה לביטולו, לפיכך חייב בית-המשפט את המערער 2 לשאת, יחד ולחוד עם המערערת, בסכום של 233,376 ש"ח מתוך החוב הפסוק.
כנגד פסק-דין זה מופנים הערעור והערעור שכנגד.
תמצית הטענות בערעור ובערעור שכנגד
7. המערערים טוענים כי אין כל בסיס להטלת חיוב אישי על המערער 2 בגין הנזקים הנובעים מאי-החזרת בתי הקולנוע למשיבה. חיוב אישי זה, כך הם גורסים, אינו נשען על כל עילה שבדין, אינו מנומק דיו ואינו מוצדק לאור העובדה שהצהרת המערער 2 בתצהירו, שלפיה החזיקה המערערת בבתי הקולנוע, נסבה על סוגיה משפטית אשר לגביה ניתן למערער 2 ייעוץ משפטי. המערערים מוסיפים ומלינים על כך שבית-המשפט המחוזי פסק למשיבה פיצויים על דרך האומדנה אף שלא נתבקש לעשות כן ואף שמיאן לפסוק למשיבה את הסכומים שביקשה בתביעתה. עוד גורסים המערערים כי חובת המשיבה לשלם למערערת עבור האינוונטר הייתה שלובה בחובת המערערת לפנות את בתי הקולנוע. לטענת המערערים, עניין זה היה נהיר לצדדים בשעת כריתת ההסכם, והוא נובע מלשון החוזה ומהגיונו. המערערים סבורים כי לעמדתם זו ניתן למצוא תמיכה גם בהתנהגות המשיבה, ולטענת המערערים, התעלם בית-המשפט המחוזי מהוראת סעיף 43 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הרלוונטית לעניין. טענות נוספות שהעלו המערערים נוגעות לעניין בחירתו של בית-משפט קמא להעדיף את חוות-הדעת מטעם המשיבה על פני זו מטעמם ולקביעתו כי המערערת אינה זכאית לפיצויים בגין נזקים שונים שנגרמו לה כתוצאה מדחיית תשלום ערך האינוונטר.
8. המשיבה, היא המערערת שכנגד, טוענת מנגד כי מאז שנת 1992 הייתה החברה המערערת "ריקה מכל תוכן", וכי המערער 2 גרם במעשיו נזקים למשיבה תוך שהוא נוהג בחוסר תום-לב וחוסה תחת כנפי האישיות המשפטית הנפרדת. לטענת המשיבה, התנהלותו של המערער 2 לאורך השנים והטענות השונות שהעלה במסגרת ההליכים שהתקיימו בין הצדדים – טענות שנדחו על-ידי הערכאות השונות שדנו בעניין – מצדיקות את חיובו האישי בגין נזקי המשיבה. בערעור שכנגד מוסיפה המשיבה

וטוענת כי היה על בית-המשפט המחוזי לאמץ את חוות-דעתו של המומחה מטעמה לעניין נזקיה בגין אי-היכולת לעשות שימוש בבתי הקולנוע במשך התקופה שבה החזיקה בהם המערערת, ועוד היא טוענת כי בית-המשפט שגה בקביעת מועד מסירת החזקה בקולנוע "אורה" לידי המשיבה ובקביעה כי הפיצוי המוסכם הוא בגדר חיוב השלוב בחיוב לשלם עבור האינוונטר.
דיון
9. הטענה המרכזית המועלית בערעור שבפנינו עניינה בחיוב האישי שהטיל בית-המשפט המחוזי על המערער 2 בגין הנזק שנגרם למשיבה עקב אי-פינוי בתי הקולנוע החל ביום 19.3.1997 – התאריך שבו ניתן פסק-דין הפינוי בבית-משפט השלום.
הכלל הרווח במשפטנו הוא כי התאגיד, כאישיות משפטית נפרדת, נושא באחריות לעוולות ואף לעבירות פליליות, אולם בכך אין כדי לשלול את האחריות האישית של בני-האדם הפועלים בתאגיד – בין שהם אורגנים ובין שאינם אורגנים. "אחריות אישית זו של בני האדם הפועלים בתאגיד... – עומדת על רגליה שלה. האחריות האישית של התאגיד לחוד, ואחריות הפועלים בשמו לחוד" (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 384). כך הוא לגבי עבירות פליליות שאורגן מבצע בתאגיד (ע"פ 137/79 גלנט נ' מדינת ישראל [3]). כך הוא לגבי עוולות נזיקיות שהאורגן קיים את יסודותיהן (ע"א 308/59 שימקין נ' רומנו [4]; ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן [5]) וכך הוא לגבי הפרת החובה לנהוג בתום-לב במשא ומתן (ע"א 230/80 פנידר בע"מ נ' קסטרו [6]; ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו [7]). השאלה היא, ככלל, אם ביצע בעל התפקיד בתאגיד, באופן אישי, את יסודות העילה המקימה חבות. שאם התשובה לכך היא בחיוב, לא ישמש המעטה התאגידי אצטלה לבעל התפקיד להתכסות בה (ראו גם סעיף 54(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999, המורה כי "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס".
זהו צדו האחד של מטבע האחריות שנושא בה בעל התפקיד בתאגיד. צדו האחר של המטבע הוא כי אין חבותו של בעל תפקיד נובעת מעצם חבותו של התאגיד. התאגיד, בהיותו אישיות משפטית יציר הדין (להבדיל מאישיות משפטית טבעית), פועל באמצעות האורגנים ובעלי התפקיד בו. עובדה זו אינה גורעת מאחריותו של התאגיד כאישיות משפטית נפרדת, אך אין בה גם כדי להטיל, מניה וביה, אחריות על האורגנים

ועל בעלי התפקיד בתאגיד. חבותם נגזרת כאמור מן השאלה אם קיימו באופן אישי את יסודות העילה.
מן המקובץ עולה כי מי אשר מבקש להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד, נדרש להצביע על עילה ספציפית נגדו ולהניח תשתית ראייתית שעולה ממנה כי בעל התפקיד קיים את יסודותיה. שאם לא יעשה כן, יוכל אולי להיפרע מן התאגיד, אך לא מבעלי התפקיד בו (ראו עוד ע"א 391/87 אולן בע"מ נ' מתפרת העמק ברוך ובניו בע"מ [8]).
10. בענייננו קבע כאמור בית-המשפט המחוזי כי קיימת הצדקה לחיובו האישי של המערער 2 לגבי הנזקים שנגרמו למשיבה בתקופה שלאחר מתן פסק-דין הפינוי בבית-משפט השלום, בתאריך 19.3.1997. הטעם העומד ביסוד קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי הוא שהמערער 2 הצהיר בתמיכה לבקשה לביטול פסק-דין הפינוי (שניתן במעמד צד אחד) כי החברה עודנה מחזיקה בבתי הקולנוע – הצהרה שאינה אמת, לפי דברים שאמר הוא עצמו בבית-המשפט. בית-המשפט המחוזי קבע כי מדובר בעובדה לא נכונה, וכי לפיכך לא יכול המערער 2 "להסתתר מאחורי ההסבר שהוא נתן שהצהיר כך לפי היעוץ המשפטי שקיבל".
עמדתי שונה. את טענתה כי יש לחייב את המערער 2 באופן אישי בגין נזקיה, לא ביססה המשיבה בכתבי-טענותיה על הצהרתו האמורה של המערער 2. למעשה, המשיבה עצמה טענה בכתב-התביעה שהגישה לבית-משפט קמא, והיא ממשיכה וטוענת כך גם בסיכומים בפנינו, כי המערערת החזיקה בבתי הקולנוע עד ליום 15.9.1999. המערער 2 אמנם ציין בעדותו בבית-המשפט כי הוא ראה את עצמו כמחזיק בבתי הקולנוע עד שנת 1994, אולם הסביר כי לפי ייעוץ משפטי שקיבל, הוא נחשב מחזיק גם בשנת 1997. אינני סבורה, כמו בית-המשפט המחוזי, כי מדובר בשאלה עובדתית מובהקת או בהצהרה כוזבת של המערער 2, ולראיה – עמדתה של המשיבה בעניין זה וקביעתו של בית-המשפט המחוזי עצמו כי המערערת החזיקה בשטח גם בתקופה שאחרי שנת 1994. על-כל-פנים, אין לשלול את טענתו של המערער 2 כי הגם שסבר שבפועל המערערת אינה מחזיקה עוד בשטח, הרי שמבחינה משפטית הוסבר לו על-ידי עורך-דין כי היא נחשבת מחזיקה. לפיכך לא הוכח לדעתי כי הצהרתו האמורה של המערער 2, שניתנה מתוקף היותו אורגן בחברה המערערת, נעשתה בחוסר תום-לב או תוך ניצול הליכי משפט באופן המצדיק את חיובו האישי.

11. המשיבה חוזרת ומפרטת בסיכומיה שורה של מעשים נוספים המהווים לדעתה חוסר תום-לב וניצול לרעה של הליכי משפט מצדו של המערער 2. מעשים אלה מצדיקים לטענתה את חיובו האישי של המערער 2 בנזקיה, אף כי לא שימשו בסיס להכרעת בית-משפט קמא בעניין זה. מדובר בעיקר בהליכים שהתנהלו לאורך השנים בין הצדדים, אשר – כך טוענת המשיבה – נוהלו על-ידי המערער 2 בחוסר תום-לב ותוך ניצול מסך ההתאגדות של המערערת.
אין לקבל טענות אלה של המשיבה. אכן, הצדדים ניהלו הליכים שונים האחד כנגד משנהו, אולם לדעתי, אין בסיס להטלת מלוא האחריות לכך לפתחם של המערערים, ובפרט – לפתחו של המערער 2. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, הן המערערת הן המשיבה נמנעו מלקיים את ההתחייבויות החוזיות שנטלו על עצמן, ותחת זאת הגישו זו כנגד זו תובענות שונות. המשיבה מציינת כי העמדות שהציג המערער 2 בשם המערערת במהלך הדיונים בערכאות השונות, נדחו על-ידי בית-המשפט. אלא שבכך בלבד אין כדי להטיל עליו חיוב אישי לנזקי המשיבה, מה גם שחלק מהטענות שהועלו התקבלו. טענות המשיבה בדבר מעשי הנוכלות – כלשונה – של המערער 2 היו בפני בית-המשפט המחוזי, ובכל זאת בחר בית-המשפט לבסס את מסקנותיו אך ורק על ההצהרה בעניין החזקת בתי הקולנוע, ולא זו בלבד, אלא שבית-המשפט המחוזי קבע במפורש כי עד לתאריך 19.3.1997 היו פעולותיו של המערער 2 "פעולות לגיטימיות בעיניו למען החברה", וכי לפיכך עד לאותו תאריך "אין לראות בפעולותיו של פרבשטיין פעולות אישיות ולכן החברה היא החבה בנזק שנגרם".
לא למותר לציין כי המשיבה עצמה העלתה טענות שונות שנדחו על-ידי בתי-המשפט, ובכלל זה טענה כי אין היא חייבת לרכוש את האינוונטר למרות קביעתו של בית-המשפט העליון כי חובה זו רובצת לפתחה. לא בכדי ראה אפוא בית-המשפט המחוזי –
"להעיר לעו"ד כהן [בא-כוח המשיבה] שנוקט לשון חריפה בסיכומו כלפי זאת שפסל ופרבשטיין טוענים נגד קביעות בפסקי דין והחלטות שניתנו בין הצדדים לרבות פסה"ד של ביהמ"ש העליון. עיננו הרואות שעו"ד כהן עושה כן גם הוא!".
12. זאת וגם זאת, עיון בטיעוני המשיבה בערעור ובערעור שכנגד מלמד כי פרט להפרכת האשמות בדבר התנהלות המערער 2 בחוסר תום-לב בהליכים שהתקיימו בין

הצדדים, אין בפי המשיבה טענה מובנית וסדורה באשר לעילה בדין שניתן לבסס עליה את חיובו האישי של המערער 2 בנזקים שנגרמו לה.
אכן, בית-משפט זה הכיר בקיומה של חובת זהירות שחב בעל-דין כלפי יריבו בנוגע לפעולות המתבצעות במסגרת הליך שיפוטי, וכדברי השופט מצא ברע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ (להלן – פרשת סחר ושרותי ים [9]):
"...[]מאז פסק-הדין בעניין גורדון אין עוד מקום לפקפק, כי נפגע מהליך שיפוטי אשר ננקט על-ידי יריבו תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו (בהנחה וככל שהיא חלה), עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות. הוא הדין במי שנפגע בהליך שיפוטי שננקט נגדו במזיד, תוך שימוש לרעה בזכות הגישה לבית-המשפט" (שם, בעמ' 655).
דברים אלה בפרשת סחר ושרותי ים [9] מתייחסים לשימוש בלתי ראוי שנעשה במכשיר העיקול הזמני, וניתן ליישמם גם באשר לפעולות אחרות שנקט בעל-דין במהלך התדיינות משפטית. אולם ברי כי גם אם עשויה לעמוד לבעל-דין עילת תביעה בגין התרשלות של אחר בהליך שיפוטי – התרשלות שגרמה לו נזק – הרי שלא בנקל יטיל בית-המשפט אחריות שכזו, ובדרך-כלל תידרש הוכחת התנהגות שאינה בתום-לב, התנהגות שיש עמה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליכי משפט (שם,
בעמ' 656-655, 664). למותר לציין כי יש צורך בהכרעה ברורה לגבי התקיימותם של יסודות עוולת הרשלנות, ובכלל זה קיומה של חובת זהירות, התנהגות בלתי סבירה המפרה את החובה וקשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק. ואם כך לגבי התנהגות של בעל-דין, על אחת כמה וכמה לגבי התנהגות של אורגן בחברה אשר מבקשים להטיל עליו אחריות אישית בגין הליכים שקיימה החברה.
13. בענייננו לא הוכחה כאמור עילה להטלת אחריות אישית על המערער 2 בגין הליכי המשפט שהתנהלו בין המשיבה לבין המערערת. נזכיר כי הסכם השכירות נחתם בין המשיבה לבין המערערת, ושני הצדדים חטאו, הדדית, בהפרתו. הליכי המשפט השונים התנהלו אף הם על-פי יוזמה שנקטו שני הצדדים, איש איש וטענותיו. טענות שהעלתה המערערת התקבלו בחלקן בערכאות השונות. אחרות נדחו. כך גם לגבי הטענות שהעלתה המשיבה. בסופו של דבר חויבו הצדדים, זה כלפי זה, בתשלומים שונים בגין הפרות ההסכם, אולם בכל אלה לא ניתן לאתר התנהלות של המערער 2 העולה כדי חוסר תום-לב מובהק או כדי שימוש לרעה בהליכי משפט – כזו המקיימת

את יסודותיה של עוולה נזיקית או עילה אחרת, והמצדיקה את חיובו האישי של המערער 2 לשאת בנזקי המשיבה.
14. המשיבה מתייחסת – לראשונה בסיכומיה – לאפשרות של "הרמת מסך", והיא מפנה בהקשר זה להוראת סעיף 6 לחוק החברות. די בשלב המאוחר שבו הועלתה הטענה על-מנת לדחותה.
התוצאה המתבקשת מכל האמור היא שדין הערעור בכל הנוגע לחיובו האישי של המערער 2 בגין הנזקים שנגרמו למשיבה מיום 19.3.1997 – להתקבל.
15. המערערת מוסיפה ומלינה על כי בית-משפט קמא ראה לדחות את טענתה בדבר היות החיוב המוטל עליה לפנות את בתי הקולנוע, שלוב בחיוב שהוטל באותו הסכם על המשיבה, לשלם לה את שווי האינוונטר. האומנם שגה בית-משפט קמא בעניין זה? בית-המשפט העליון עמד זה מכבר על ההבחנה שבין חיוב עצמאי, לחיוב מותנה ולחיוב שלוב (ראו ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני (להלן – פרשת אלתר [10])). בעוד החיוב העצמאי משמיע לנו כי חבותו של כל צד לחוזה עומדת בפני עצמה, אפילו לא עמד הצד האחר במילוי חבותו שלו, הרי שהחיוב השלוב – שהוא סוג של חיוב מותנה – משמעו כי קיימת חובת קיום בו-זמני של חיובי הצדדים (שם, בעמ' 710-708). נפקות הקביעה כי חיוב חוזי הוא חיוב שלוב היא שאי-נכונות של צד לחוזה לקיים את חיובו מביאה לדחיית המועד לקיומו של החיוב השלוב בו (ראו סעיף 43(א)(3) לחוק החוזים (חלק כללי)).
השאלה אם בחיוב עצמאי עסקינן או שמא בחיוב שלוב, נחתכת על-פי פרשנותו של החוזה, וזו מבוססת על אומד-דעת הצדדים ועל מכלול הנסיבות הרלוונטיות. וכך פסק בעניין זה בית-המשפט העליון בפרשת אלתר [10]:
"אך מובן, כי יקל על בית המשפט להכריז על תנאי מסוים בחוזה כ'חיוב שלוב', כאשר הצדדים טרחו והביעו כוונתם זו במפורש. קשה יותר לעשות כן כאשר בית המשפט מתבקש לקרוא לתוך הסכם תנאים שאינם מופיעים בו במפורש ולפרשו מעבר לאמור בו.
...
...יש לנהוג זהירות מיוחדת כאשר לשון החוזה אינה תומכת בפרשנות, לפיה חיוב פלוני הוא מותנה או שלוב, ואם הנימוק היחידי למתן פרשנות,

כאמור, הוא ראיות ועדויות חיצוניות לחוזה, המובאות לבית המשפט על-ידי אחד הצדדים המתדיינים, ואשר שנויות במחלוקת ביניהם. בחינה בלתי זהירה עלולה להביא ליציקת תוכן חדש ומהות אחרת לחוזה, אשר אליו לא התכוונו מנסחיו.
מי שחפץ בהתניית חבותו בקיום חיובו המקביל של רעהו, ייטיב לעשות אם יאמר דברו מפורשות בהסכם ויטרח להבהיר את כוונתו האמורה" (שם [10], בעמ' 711).
במקרה שלפנינו ביסס בית-המשפט המחוזי את מסקנתו כי אין מדובר בחיובים שלובים אלא בחיובים עצמאיים, על לשונו והגיונו של סעיף 15 להסכם וכן על התרשמותו מן העדים שהעידו בפניו באשר לנסיבות כריתתו של ההסכם. מסקנה זו בדין יסודה. סעיף 15(א) להסכם השכירות קובע כי "בתום תקופת השכירות מתחייבת השוכרת לפנות את המושכר ולהחזירו למשכירה במצב שהיה כשהוא נקי מכל אדם וחפץ", וסעיף קטן (ג) מוסיף וקובע כי "בתום תקופת השכירות... מתחייבת המשכירה לרכוש את האינוונטר שיהיה מצוי אותה עת בבית הקולנוע". כל שנקבע בסעיף קטן (ד) באשר ל"נקודת הממשק" בין חובת הפינוי לבין חובת התשלום עבור האינוונטר הוא כי "התשלום לפי סעיף זה יתבצע לא יאוחר מאשר במעמד פינוי הקולנוע ע"י השוכרת". נוסח זה של סעיף קטן (ד), שעליו השליכה המערערת את יהבה, אין בו בהכרח כדי לבסס את השילוב הנטען בין "החיוב לפנות" ובין "החיוב לשלם עבור האינוונטר", ונראה כי אין הוא משמיע אלא את המועד אשר לא יאוחר ממנו על המשיבה לשלם למערערת עבור שווי האינוונטר. עד כאן באשר ללשונו של סעיף 15. באשר להגיונו ציין בית-משפט קמא, ובצדק, כי המנגנון שנקבע בהסכם השכירות לעניין קביעת ערך האינוונטר כולל פרוצדורה שמאית העלולה להתפתח לכלל בוררות ממש, ופרוצדורה כזו, מעצם טיבה, אורכת זמן. על-כן, כך הוסיף וקבע, אין זה הגיוני כי הצדדים כרכו את מועד הפינוי של בתי הקולנוע בבירור שיידרש, אם יידרש, לצורך קביעת שווי האינוונטר. מסקנה זו מקובלת עלינו, והיא תומכת כאמור בתוצאה שהגיע אליה בית-משפט קמא בדחותו את טענת החיובים השלובים. דא עקא, בה במידה לא ניתן לכרוך את הפיצוי המוסכם, הקבוע בסעיף 15(ב) להסכם השכירות, בגין כל יום של איחור בפינוי בתי הקולנוע עם החיוב לשלם למערערת את שווי האינוונטר. לפיכך שגה בית-משפט קמא כשהוסיף וקבע כי לא ניתן להפעיל את סעיף הפיצוי המוסכם שבסעיף 15(ב) לצורך קביעת הפיצוי המגיע למשיבה בגין האיחור בפינוי בתי הקולנוע, ובקובעו עוד כי חיוב זה שלוב עם החיוב שנטלה על עצמה המשיבה, ושאותו הפרה,

לשלם למערערת עבור האינוונטר. הפועל היוצא ממסקנה זו הוא כי הערעור שכנגד, ככל שהוא נוגע למימצאיו אלה של בית-משפט קמא, דינו להתקבל.
16. הטענות האחרות שהעלו הצדדים בערעור ובערעור שכנגד מתייחסות בעיקרן לעניינים שבעובדה וכן לקביעות שקבע בית-המשפט ביחס לחוות-הדעת שהיו בפניו. עניינים אלה נתונים, ככלל, לשיקול-דעתה של הערכאה המבררת, ובית-משפט שלערעור לא יתערב בהם אלה בנסיבות חריגות (ראו למשל ע"א 2964/98 אלקן נ' בית החולים "קפלן" [11]). נסיבות כאלה אינן מתקיימות בענייננו.
17. נוכח כל הנימוקים שפורטו לעיל אני מציעה לקבל את הערעור ואת הערעור שכנגד במובן זה שיבוטל חיובו האישי של המערער 2 בגין הנזקים שנגרמו למשיבה עקב אי-פינוי בתי הקולנוע, ואילו באשר לסכום הפיצוי המגיע למשיבה בגין אי-פינוי בתי הקולנוע במועד, יוחזר הדיון לבית-משפט קמא על-מנת שיפסוק את הפיצוי בהתאם להוראות בדבר פיצוי מוסכם, הקבועות בסעיף 15(ב) להסכם השכירות, תוך שימת לב להוראות סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 ולסמכותו להפחית מן הפיצוי המוסכם שנקבע, פיצוי שעל פניו נראה כפיצוי דרקוני המצדיק הפחתה. יתר חלקי הערעור והערעור שכנגד – נדחים. לאור התוצאה המוצעת לא הייתי עושה צו להוצאות.
הנשיא א' ברק
אני מסכים.
השופט א' ריבלין אני מסכים.

5129371
54678313הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת חיות.
ניתן היום, ‏ו' בטבת תשס"ד (31.12.2003).

מיני-רציו:
* חברות – מנהלים – אחריות אישית
הצורך להוכיח כי המנהל ביצע באופן אישי את יסודות העילה המקימה אצלו חבות.

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...