צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

עא 23/83 סוזן ריטה יוחימק נ' תרז קדם

1 1 1 1 1 (0 Votes)

ערעור אזרחי מס' 23/83


.1סוזן ריטה יוחימק
.2ברוך יהושע יוחימק
נגד
.1תרז קדם
.2יחזקאל קדם
.3ג'ק לנוף חברה להשקעות ופיתוח (משיבה פורמאלית)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[18.12.84]
לפני השופטים מ' בייסקי, ג' בך, ש' נתניהו

תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, ק"ת 1869, תקנות 308א (הוספה: ק"ת תשל"ז 530), 433(תוקנה: ק"ת תשכ"ה 1848), 439, 449, 467(תוקנה: ק"ת תש"ל 143) (בוטלו: ק"ת תשמ"ד 2220) - תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ק"ת 2220, תקנות 246, 472, 477, 484, 500- חוק השליחות, תשכ"ה-1965, ס"ח 220, סעיף 3(א) - חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961ס"ח 178, סעיף 20- פקודת החברות, חא"י כרך א, (ע) 155, (א) 161, סעיף 59(3) (נוסח חדש: נ"ח 764, סעיף 97(ד)) - פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, נ"ח 764, סעיף 97(ד).

מיני-רציו:
* בתי-משפט – סמכות – סמכות בינלאומית
* דיון אזרחי – הוצאות משפט – שיקול-דעתו של בית-המשפט
* דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט
* דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – המצאה לנמען
* דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – המצאה לעורך-דין
* דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – תחליף המצאה
* דיון אזרחי – ערעור – ראיות בערעור
* חברות – מנהלים – חובותיהם
* משפט בינלאומי פרטי – סמכות בין-לאומית – היעדרה
* משפט בינלאומי פרטי – סמכות בין-לאומית – רכישתה
* עורכי-דין – ייצוג – ייפוי-כוח
* ראיות – הגשתן – ראיות בהליך ביניים
* ראיות – חקירות – חקירה נגדית
* שליחות – יצירת השליחות – הסכם בכתב

המערערים התחייבו להעביר למשיבים 1- 2את הזכויות שרכשו בדירה מאת המשיבה 3, החברה שהקימה את הבניין בו נמצאת הדירה, שמנהליה היו המערערת 1ואביה. המערערים לא קיימו את התחייבויותיהם, אף-על-פי שהמשיבים 1- 2שילמו להם את מלוא התמורה. המשיבים 1- 2עתרו בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי וביקשו בה לאכוף את ההסכמים על המערערים ועל המשיבה 3, שנתנו קודם לכן ייפוי-כוח בלתי חוזר ורשמו הערת אזהרה לטובת המשיבים 1- .2בינתיים עזבו המערערים את הארץ, אולם כשהגיע המערער 2לביקור, ניתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. המשיבה 3"נעלמה", ובית המשפט המחוזי איפשר למשיבים 1- 2תחליף מסירה של המרצתפתיחה בדרך פירסום בעיתון. המשיבים 1- 2שלחו הזמנה לדין למערערים לכתובתם הקבועה בהסכם וכן שלחו את ההזמנה לעורכי-דינם, אך אלה החזירו את ההזמנה, שנועדה למערערת 1, מהטעם שקיבלו הרשאה מהמערער 2לקבל כתבי-בי-דין בשמו בלבד. המערערים והמשיבה 3לא הגישו תצהיר תשובה להמרצת הפתיחה. בית המשפט המחוזי הורה על אכיפת הסכמים על המערערים ועל המשיבה 3, על מינוי כונס נכסים, על-מנת שירשום את הדירה על שם המשיבים 1- 2וישלם את הסכומים הדרושים לשם כך, שאותם יגבה מתוך נכסי המערערים והמשיבה 3; כן הוטלו הוצאות הבקשה כולל הוצאות פירסום ההזמנה למשיבה 3על המערערים ועל המשיבה .3מכאן הערעור.

בית המשפט העליון פסק:
א. (1) מסירה לעורך-דין היא מסירה מספקת על-פי תקנה 477לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-.1984
(2) לגבי מורשה, דורשת תקנה זו, שיהא "מורשה לקבל כתבי בי-
דין", אך אינה דורשת, שיהא גם רשאי לייצג את מרשהו בבית המשפט, וכשהמדובר בעורך-דין, די בכך שהוא פועל באותה עת כעורך-דין של הנמען, כדי שייראה ככתובת מספקת לקבלת כתביבי-דין בשמו, אפילו לא הוסמך לכך על-ידי הלקוח.
ב. (1) תקנה 472לתקנות סדר הדין האזרחי, הדורשת הגשת ייפוי-כוח לבית המשפט, היא הוראה דיונית, ויכולה לשמש מניעה לפעולת עורך-דין בבית המשפט ללא ייפוי-כוח בכתב, אך אינה יכולה לפגוע ביחסי שולח ושלוח, אם כאלה נוצרו בדרך אחרת.
(2) פעולתו של עורך-דין אינה מתמצה בייצוג לקוחו במשפט; היא משתרעת גם על פעולות בעלות אופי משפטי אחר.
(3) סמכות, הניתנת לעורך-דין, יוצרת שליחות, שחוק השליחות, תשכ"ה-1965, חל עליה, ולאור סעיף 3(א) לחוק זה היא איננה חייבת להיעשות בכתב.
(4) גם הוראות חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, הדנות בשליחות הספציפית ביחסי עורך-דין ולקוח, אינן מחייבות הרשאה בכתב.
ג. (1) כל תכליתה של הזמנה לדין היא להביא לידיעת הצד למשפט את קיומה. אין תכליתה, שהכתב עצמו דווקא יימסר לידי הנמען.
(2) במקרה דנן, ייתכן שדי היה במשלוח הזמנה למערערת לפי הכתובת הנקובה בהסכם כדי לקיים את מצוות הזמנתה, ומכל מקום, משלא ניתן היה למצוא את המערערת, שעזבה את הארץ מבלי להשאיר כתובת, בכתובת הנקובה בהסכם, ההמצאה לעורכי הדין שלה, שטיפלו בשמה באותו נושא, היתה הדרך היחידה היעילה להביא את דבר ההזמנה לידיעתה.
ד. (1) המצאה דרושה כדי להקנות לבית המשפט את הכוח לדון בתביעה.
(2) כאשר ניתן להמציא את ההזמנה בישראל לנתבע היושב מחוץ לישראל על-פי הכללים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, לרבות הזמנה באופן אישי כשהוא מזדמן לישראל או מסירה למורשה או לעורך-דין, די בכך כדי להקנות לבית המשפט את הסמכות לדון אותו.
(3) רק אם לא ניתן לבצע את המסירה בארץ באחת הדרכים המותרות על-פי התקנות, נזקק התובע לרשות בית המשפט להמציא את ההזמנה מחוץ לישראל, ובלבד שהמקרה נופל בגדר אחת החלופות המנויות בתקנה 500לתקנות סדר הדין האזרחי. אם לא הומצאה הזמנה או הומצאה ללא נטילת רשות, לא קנה בית המשפט סמכות לדון בתביעה.
(4) על חוסר הסמכות הבינלאומית להבדיל מחוסר סמכות עניינית יכול הנתבע לוותר אף בשתיקה, ולעניין זה דומה הדבר לחוסר סמכות מקומית.
ה. לאור תקנה 246לתקנות סדר הדין האזרחי, צד, המבקש להסתמך על ראיות שהובאו בהליך ביניים, חייב לעשות זאת במהלך הבאת ראיותיו, כדי לאפשר ליריבו לעורר נימוק התנגדות, אם יש לו כזה, ולדרוש חקירה נגדית (כשהמדובר בעדות בעל-פה ובתצהיר), בין אם עשה כך כבר בהליך הביניים ובין אם לאו.
ו. יש להתייחס בחומרה לצירוף של חומר ראיות, שלא היה בפני בית המשפט קמא, לסיכומים של בעל דין בערעור ויש לשקול זאת בקביעת הוצאות הערעור.

ז. בית-משפט אינו חייב ליזום חקירה נגדית, כשזו לא נתבקשה.
ח. ניתן לחייב בהוצאות פירסום בעיתון כתחליף המצאה של חברה שנעלמה ולא הודיעה לרשם החברות על שינוי כתובת משרדה הרשום את מנהליה, השותפים ביודעין לאותו מחדל, המהווה לאור סעיף 97(ד) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, עבירה גם מצדם.

פסקי-דין שלבית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 403/64 ש' לוינסון ואח' נ' חברת בית תמר בע"מ, פ"ד יט(1) 108.
[2] ע"א 362/66 הופמן נ' , ,fordham fuel oil co., incפ"ד כ(4) 222.
[3] ע"א 483/65 ארנולד ואח' נ' צ'רנוב, פ"ד כ(2) .215

הערות:
.1 להמצאת כתבי-בי-דין ראה: ר"ע 526/83 פרושינובסקי ואח' נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ"ד לז(4) 485; ב"ש 278/84 צאדק נ' טחנת קמח עין חי בע"מ, פ"ד לח(2) .755
.2 להמצאה מחוץ לתחום השיפוט ראה: בר"ע 210/81 rapid- sohn& holz נ' שעין ואח’, פ"ד לו(3) .633
.3 להגשת ראיה בשלב ערעור ללא היתר ראה: ע"א 19/82 וקסמן נ' גונן, פ"ד לח(1) .553
.4 להגשת ראיות בהליך ביניים והפיכתן לחלק מהראיות במשפט ראה: ע"א 777/80שרייבר נ' שטרן ואח’, פ"ד לח(2) .143
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיא, הגב' ח' אבנור) מיום 8.12.82בה"פ 582/82. הערעור נדחה.
א' ננטל, ג' דה-שליט - בשם הערערים;

א' לי - בשם המשיבים 1-.2

פסק-דין

השופטת ש' נתניהו: בין המערערים לבין שני המשיבים הראשונים נעשה הסכם, לפיו התחייבו זוג המערערים להעביר לזוג המשיבים את הזכויות, שרכשו בדירה בפתח-תקוה מאת המשיבה השלישית, החברה שהקימה את הבניין בו נמצאת הדירה. משיבה זו (להלן - החברה) רשומה בישראל, ומנהליה, כפי שייראה להלן, היו המערערת הראשונה ואביה, שהוא תושב חוץ. בהסכם הנ"ל התחייבו המערערים גם לגרום לכך, שהחברה תרשום את הבית כבית משותף ואת הדירה כיחידה נפרדת בו וכן להעביר את הדירה על שם המשיבים עד למועד מסוים, כשהיא חופשית מכל חוב. משהמערערים לא עמדו בהוראות ההסכם, ולאחר שהתנהלו מגעים בין באי-כוח הצדדים במטרה להביא להשלמתה של העיסקה, נחתמו שתי תוספות להסכם המקורי, וכן ניתן ייפוי-כוח בלתי
חוזר מאת החברה. בייפוי-כוח זה התחייבה החברה שלא לרשום את העברת הבעלות בדירה על שם המערערים, אלא אם כן תירשם באותו מעמד העברת הבעלות משם המערערים לשם המשיבים. להבטחת התחייבות זו הסכימה החברה לרשום הערת אזהרה "בדבר קיום התחייבותנו לדאוג לרשום העברת הבעלות בדירה לשמם של הרוכשים ודין התחייבותנו זו כדין התחייבות למכור את הדירה לרוכשים ולהעביר להם הבעלות ו/או להמנע מלעשות עסקה אחרת, פרט לרשום העברת הבעלות בדירה לשמם של הרוכשים". בייפוי הכוח הסמיכה החברה את עורך הדין לי, בא-כוח המשיבים, לעשות את כל הפעולות, אשר התחייבה לעשות על-פי הסכם המכר שבינה לבין המערערים, ואת כל הדרוש לביצוע מטרתו של ייפוי הכוח שנתנה לו. כמו כן הסמיכה אותו בייפוי הכוח הנ"ל לשלם על חשבונה את כל הסכומים וההוצאות שיהיו כרוכים בכך. המערערים אף הם ייפו את כוחו של עורך-דין לי, בייפוי-כוח בלתי חוזר, לעשות את כל הדרוש לביצוע ההסכם עם המשיבים ולשלם, על חשבון המערערים, את כל הסכומים וההוצאות הכרוכים בכך.
.2הדירה לא הועברה על שם המשיבים, אף-על-פי שאלה שילמו את מלוא התמורה על-פי ההסכמים שבינם לבין המערערים. הסיבה לכך נעוצה בעובד, שאם כי עורך-דין לי מוסמך לפעול לרישומה על שם המשיבים (ועל כך אין מחלוקת), לא הועמדו לרשותו הכספים הדרושים להסרת העיקולים, הרובצים על הבניין ועל הדירה בשל חובות שונים של החברה, ביניהם חובות לשלטונות מס הכנסה, שאותם התחייבו המערערים, בהסכם, להסיר. כמו כן לא הועמדו לרשותו הסכומים הדרושים לתשלום המסים, המוטלים על החברה ועל המערערים, שבלעדי כן לא ניתן לבצע את ההעברה.
לפיכך פנו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהמרצתפתיחה, בה ביקשו לאכוף את ההסכמים על המערערים ועל החברה ולמנות את עורך הדין לי ככונס נכסים, על-מנת שירשום את הדירה על שם המשיבים וישלם את הסכומים הדרושים לשם כך, שאותם יגבה מתוך נכסיהם של המערערים והחברה.
בתצהירו של המשיב השני, שנעשה בתמיכה להמרצת הפתיחה, נאמר, כי המערערים עזבו את הארץ מאימת שלטונות המס והם מתגוררים בארצות-הברית זה כשלוש שנים. המרצת הפתיחה, ועמה בקשה לעיכוב יציאתם של המערערים מהארץ, הוגשו, משנודע למשיבים, כי אלה הגיעו ארצה לביקור. הסתבר, כי המערער הוא לבדו הגיע, והוא התייצב לדיון בבקשה לעיכוב יציאתו (המ' 4968/82), לאחר שניתן צו במעמד צד אחד, אך המערערת לא הגיעה כלל, והצו שניתן נגדה בוטל.
החברה, כפי שציינה הנשיאה המלומדת של בית המשפט קמא, "נעלמה ואיננה". בכתובת משרדה הרשום לא נמצא איש, ומנהליה, כאמור, אינם יושבים בארץ. לפיכך נענתה הנשיאה הנכבדה לבקשת בא-כוח המשיבים והורתה על תחליף מסירה של המרצת הפתיחה בדרך פירסום בעיתון, וכך הוזמנה החברה, אך לא התייצבה.

המערערים והחברה לא הגישו תצהיר תשובה להמרצת הפתיחה. הנשיאה המלומדת דחתה את בקשתו של עורך-דין דה-שליט, בא-כוח המערערים בערעור זה, לדחות את הדיון למועד אחר, נתנה פסק-דין נגד שני המערערים ונגד החברה בהתאם למבוקש והטילה את הוצאות הבקשה, כולל הוצאות פירסום ההזמנה לחברה, על שני המערערים ועל החברה הדדית.
על כך הערעור שלפנינו. החברה, שאיננה מערערת, צורפה לערעור כמשיבה.
.3טענות בא-כוח המערערים בכתב הערעור הן אלה:
א. המערערת לא הוזמנה כדין, ובכך נמנעה ממנה ההזדמנות להציג את טענותיה. היא תושבת ארצות-הברית ואינה מתגוררת בארץ. היא לא הייתה מיוצגת כלל בדיון לפני בית המשפט קמא.
ב. בית המשפט טעה בהתעלמו מראיות, שהיו לפניו בהמ' 4968/82 הנ"ל, לפיהן נעשה הסכם נוסף, בין המשיבים לבין אביו של המערער, ביחס לאותה דירה, המהווה, לטענתו של המערער, חלק בלתי נפרד מההסכמים עם המערערים עצמם, והמשיבים לא סילקו את התמורה הנקובה בו.
ג. בית המשפט קמא לא איפשר למערער לחקור את המשיב על תצהירו.
ד. בנסיבות העניין לא היה מקום למנות כונס נכסים.
ה. בית המשפט קמא טעה בחייבו את המערערים לשלם את הוצאות פירסום ההזמנה לחברה.
מכל אלה, הטענה היחידה הראויה להתייחסות היא הראשונה, ואף בה, כבכל האחרות, אין כל ממש.

.4הזמנתה של המערערת
א. בסעיף 16של ההסכם הראשון ניתנה כתובת, שבה בחרו המערעריםהמוכרים, ונאמר, כי ל הודעה, שתישלח בדואר רשום לפי אותה כתובת, תיחשב כאילו הגיעה לתעודתה בתום 72שעות מרגע המשלוח בדואר רשום. ייתכן שדי היה במשלוח הזמנה למערערת לפי כתובת זו כדי לקיים את מצוות הזמנתה. אך המשיבים, בידעם כי המערערים אינם נמצאים בכתובת זו, שהיא כתובת הדירה נושא ההסכם שנמסרה לחזקתם שלהם, לא ביקשו לצאת ידי חובת מסירה טכנית זו בלבד. בא-כוחם שלח את ההזמנה לעורכי הדין דה-שליט את ננטל, אשר פעלו באותה עת כעורכי הדין של המערערים. אלה קיבלו את ההזמנה שנועדה למערער, אך החזירו את ההזמנה שנועדה למערערת בנימוק (שניתן
במכתבו של עורך-דין דה-שליט לעורך-דין לי - נספח ב' לתשובת בא-כוח המשיבים בב"ש 89/83) כי קיבלו הרשאה מאת המערער לקבל כתבי-בי-דין בשמו בלבד (ההדגשה במקור).
מהמכתב, נספח ד' לתצהיר, התומך בהמרצת הפתיחה, עולה בבירור, כי עורך-דין ננטל, שותפו של עורך-דין דה-שליט, פעל באותה תקופה כעורך הדין של המערערים שניהם בנושא ביצוע ההסכמים, ודבר זה לא הוכחש.
ב מסירה לעורך-דין היא מסירה מספקת על-פי תקנה 439מתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, שהיתה אז בתוקף (ראה כיום תקנה 477לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). תקנה זו מורה, כי "ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אבל אם יש לו מורשה לקבל כתבי בי-דין לשם המצאה לפי תקנות אלה, או עורך-דין, דיה ההמצאה למורשה או לעורךהדין או למתמחה שלו או הנחה במשרדו וכוחה יפה לכל דבר כאילו הומצאה לבעל הדין גופו, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת".
לגבי מורשה, דורשת התקנה הנ"ל, שהוא יהא "מורשה לקבל כתבי בידין", אך אינה דורשת, שיהא רשאי גם לייצג את מרשהו בבית המשפט. די בכך שכמורשה לקבלת כתבי-בי-דין חזקה עליו שיעביר את הידיעה למרשו (ע"א 403/64 [1]). לגבי עורך-דין, אין התקנה דורשת, שלקוחו יסמיך אותו לקבל כתבי-בי-דין. די שהוא פועל אותה עת כעורך-דין של הנמען, כדי שייראה ככתובת מספקת לקבלת כתבי-בי-דין בשמו.
ג. ההודעה, שהודיע עורך הדין דה-שליט בישיבה הראשונה שהתקיימה בום 19.10.82, כי הוא מייצג את המשיב הראשון (הוא המערער), אין בה מאומה כדי לגרוע מאותה סמכות לקבל כתבי-בי-דין המיועדים למערערת. הסמכות לייצג, אשר מהודעתו זו משתמע שלא ניתנה לו על-ידי המערערת, אינה מדרישת תקנה .439לא זו בלבד אלא שמדברים אחרים, שהשמיע עורךדין דה- שליט, גם בישיבה זו וגם בישיבה השנייה והאחרונה מיום 8.12.82, עולה, כי הוא מופיע גם בשם המערערת.

בישיבה הראשונה נרשם מפיו:
"אני מיצג משיב מס' 1- לא הגשנו תצהיר עקב העצומים אולם אין למרשי התנגדות כי המבקשים יפעלו על סמך יפוי הכח שנתנו. אציג יפוי כוח מטעם מרשי. אני אברר אם אוכל להסכים גם בשם משיבה 2(היא המערערת - ש' נ') להצהרה כנ"ל".
נראה, כי עורך הדין דה-שליט עצמו התקשה לשמור כאן על קו הפרדה בין פעולתו בנושא ההסכמים בשם שני המערערים לבין צימצום סמכותו לייצג בבית המשפט את
המערער בלבד. כשהוא אומר "יפוי הכוח שנתנו" ברור שהמלה "מרשי", הקודמת למלים אלה, נאמרה בלשון רבים. מצד אחר, ההסכמה, שעורך-דין לי יפעל על-פי ייפוי הכוח (שבעצם אינו דרוש כלל), ניתנת רק בשם המערער. הודעתו, שיברר אם יוכל לתת הסכמה גם בשם המערערת, איננה עומדת בסתירה לכך, שהוא מוסמך ופועל בנושא גם בשמה, אך ביחסים שבינו לבינה כמרשה אינו רשאי לתת הסכמה בלי לקבל ממנה הוראות.
בישיבה השנייה מבקש עורך-דין דה-שליט דחייה. את הצורך בה הוא מנמק בכך, ששותפו יצא לארצות-הברית וייפגש שם עם שני המערערים במגמה לסיים את התיק ולהעביר את הדירה למשיבים.
העובדה, שלא הוגש לבית המשפט ייפוי-כוח מאת המערערת וככל הנראה לא היה אז בידי עורכי הדין הנ"ל, אינה גורעת מסמכותם. סמכות, הניתנת לעורך-דין, יוצרת שליחות, שחוק השליחות, תשכ"ה-1965, חל עליה, והיא איננה חייבת להיעשות בכתב (סעיף 3(א)). גם הוראות חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, הדנות בשליחות הספציפית ביחסי עורך-דין ולקוח, אינן מחייבות הרשאה בכתב. תקנה 433מתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963, שהיתה בתוקף באותה עת (כיום קנה 472מתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), היא הדורשת הגשת ייפוי-כוח לבית המשפט. אך הוראה דיונית זו, שיכולה לשמש מניעה לפעולת עורך-דין בבית-משפט ללא ייפוי-כוח בכתב, אינה יכולה לפגוע ביחסי שולח ושלוח, אם כאלה נוצרו בדרך אחרת.
מכל מקום, די בכל האמור כדי להצביע על כך, שעורכי הדין דה-שליט וננטל פעלו בנושא ההסכמים כעורכי הדין של המערערת, גם אם לא הוסמכו לייצג אותה במשפט. פעולתו של עורך-דין אינה מתמצה בייצוג לקוחו בביתמשפט. היא משתרעת גם על פעולות בעלות אופי משפטי אחר (ראה סעיף 20של חוק לשכת עורכי הדין). כפי שכבר צוין, די לצורך תקנה 439, שמקבל ההמצאה יהיה עורך הדין של הנמען, ואין התקנה דורשת, שיהא מוסמך לייצג את מרשו בבית המשפט דווקא. אין כל טענה, ובוודאי לא ראיה, שהמרשה, המערערת, שללה מעורכי הדין דה-שליט וננטל את הסמכות, שחזקה עליהם שקיימת להם כעורכי-דינה, לקבל בשמה כתבי-בי-דין. כל שנאמר במכתב הנ"ל של עורך-דין דה-שליט הוא, שקיבל מן המערער הרשאה לקבל כתבי-בי-דין בשמו בלבד.
ד. כל תכליתה של הזמנה היא להביא לידיעת הצד את קיומה. אין תכליתה, שהכתב עצמו דווקא יימסר לידי הנמען (ע"א 362/66 [2], בעמ' 224). אין טענה מפי המערערת, כי עורכי הדין דה-שליט וננטל לא הודיעו לה על ההזמנה, שהייתה מונחת במשרדם קרוב ל- 20יום (כעולה מתאריכי המכתבים המצורפים לתגובת בא-כוח המשיבים בב"ש 89/83). כל מה שנאמר בתצהירה (באותה ב"ש 89/83 לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן בהיעדרה) הוא, כי מעולם לא קיבלה הזמנה. יתרה מזאת, אין כל טענה מפיה, כי עורכי הדין דה-שליט וננטל לא פעלו כעורכי הדין שלה או כי לא היו מוסמכים לקבל המצאה בשמה או לבקש דחיית המשפט בשמה ולהצהיר את שהצהירו בישיבות בית המשפט קמא.

ה. לא זו בלבד שההמצאה בוצעה איפוא כדין לפי הוראות תקנה 439, אלא שבהתחשב בכך, שבכתובת הנתונה בהסכם לא ניתן היה למצוא את המערערת, שעזבה את הארץ בלי להשאיר כתובת, ההמצאה לעורכי הדין של המערערת, שטיפלו בשמה באותו נושא, הייתה הדרך היחידה היעילה להביא את דבר ההזמנה לידיעתה.
ו. בסיכומיו הכתובים מעלה בא-כוח המערערת לראשונה את הטענה, כי בהיות מרשתו מתגוררת בחו"ל חובה הייתה לבצע את מסירת ההזמנה רק לאחר נטילת רשות מבית המשפט על-פי תקנה 467מתקנות תשכ"ג (כיום תקנה 500מתקנות תשמ"ד). משהדבר לא נעשה, כך הטענה, נטול היה בית המשפט קמא סמכות לדון בתביעה.
גם בטענה זו אין כל ממש. אכן, הזמנתו של נתבע היושב מחוץ לסמכות בתי המשפט הישראליים היא המקנה את סמכות השיפוט לבית המשפט לדון בתביעה (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 25-30, 181-182). גם כשמדובר בנתבע היושב בתחום הסמכות דרושה המצאה כדי להקנות לבית המשפט את הכוח לדון בתביעה (שם, בעמ' 173- 174). אך כאשר ניתן להמציא את ההזמנה בישראל לנתבע היושב מחוץ לישראל על-פי הכללים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, די בכך כדי להקנות את הסמכות לדון אותו. כך כאשר הוא מזדמן לישראל וניתן להזמין אותו באופן אישי, וכך כאשר ניתן להמציא את הזמנה בכל דרך אחרת שהתקנות מתירות, כגון מסירה למורשה או לעורך-דין. ראה זוסמן, שם, בעמ' 25-26, 28- .29אומר המחבר, בעמ' 29:
"...מסירת ההזמנה לנתבע, בהתאם לסדרי הדין הנוהגים בארץ, משמשת לא רק אמצעי להודיע לנתבע שנפתחו הליכים משפטיים, אלא היא גם מקנה לבית המשפט המוציא את ההזמנה את כוח השיפוט לגבי אותו נתבע, ומטילה עליו בדרך זו את המרות של השיפוט הישראלי. ניתן לומר, כי כוח השיפוט של בית המשפט, כפי שנקבע בחוק, נשאר רדום, עד אשר קם בענין פלוני עם מסירת ההזמנה לדין".
ראה גם ע"א 403/64 [1] הנ"ל.
רק אם לא ניתן לבצע את המסירה בארץ באחת הדרכים המותרות על-פי התקנות, נזקק התובע לרשות בית המשפט להמציא את ההזמנה מחוץ לישראל. רשות זו תוכל להינתן במקרים המפורטים בתקנה 467מתקנות תשכ"ג (תקנה 500מתקנות תשמ"ד), ואין כל ספק, שהתביעה בהמרצת הפתיחה הנדונה כלולה לפחות באחד מאותם המקרים. ללא רשות כזו אין תובע רשאי לבצע המצאה מחוץ לסמכות. אם לא הומצאה הזמנה או הומצאה ללא נטילת רשות, לא קנה בית המשפט סמכות לדון בתביעה. אך על חוסר הסמכות הבינלאומית, להבדיל מחוסר סמכות עניינית, יכול הנתבע לוותר אף בשתיקה,
ולעניין זה דומה הדבר לחוסר סמכות מקומית (ראה זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 29הערת שוליים 80ובעמ' 183; ע"א 483/65 [3], בעמ' 220).
ויתור זה בשתיקה ניתן להסיק ממה שנאמר וממה שלא נאמר על-ידי עורך-דין דה-שליט בפרוטוקול בית המשפט ומהעובדה, שאף בהודעת הערעור, שהוגשה אף היא על-ידי עורכי הדין דה-שליט וננטל, לא הועלתה כל טענה בדבר חוסר סמכות. הטענה הייתה רק זו, שלמערערת לא נמסרה הזמנה.
סיכומו של דבר, המצאת ההזמנה לעורכי הדין של המערערת היתה המצאה כדין, על-פי תקנה 439, ואפילו היה צריך להזמינה לאחר רשות על-פי תקנה 467, ויתרו באי-כוחה על כך, וויתורם תופש.

.5חומר הראיות בהמ' 4968/82 צד, המבקש להסתמך על ראיות שהובאו בהליך ביניים, חייב לעשות זאת במהלך הבאת ראיותיו, כדי לאפשר ליריבו לעורר נימוק התנגדות, אם יש לו כזה, ולדרוש חקירה נגדית (כשמדובר בעדות בעל-פה ובתצהיר), בין אם עשה כן כבר בהליך הביניים ובין אם לאו (תקנה 308א לתקנות תשכ"ג שהייתה אותה עת בתוקף. כיום תקנה 246). בא-כוח המערערים לא קיים אחרי דרישת תקנה זו, ובדין לא התחשב בית המשפט קמא בראיות שבהמרצה הנ"ל. אין כל ממש בטענה זו.
רק כדי להפיס את דעתם של המערערים אוסיף, כי גם לגופו של עניין אין בראיות שבהמרצה הנ"ל כדי להושיעם. המדובר בדברים, שנאמרו שם עלידי המשיב והמתייחסים להסכם נוסף שנעשה עם אבי המערער, אשר התחייב לבצע בדירה עבודות שיפוצים תמורת תשלום. המשיב אמר שם, כי הוא רואה את כל ההסכמים כמערכת אחת. טענת המערערים, והיא לא הוכחה, היא, כי המשיבים לא שילמו לאבי המערער את התמורה. אפילו כך הדבר, בעל הדברים לתבוע את התמורה הוא האב, והוא אכן הגיש תביעה, שהייתה נושא לבוררות. הבוררות נפסקה עקב פטירת האב, ובתגובת באי-כוח המשיבים בב"ש 89/83 הנ"ל נאמר, כי העניין מהווה הליך אזרחי בבית השפט המחוזי בתל-אביביפו בת"א 192/.83
אם יש לעיזבון תביעות כל שהן, יוכל, כמובן, לתבען ולהמשיך בן. אין בכך עילת הגנה או תשובה לנושא הדיון בהמרצת הפתיחה. אם משתמע מטענת בא-כוח המערערים, כי בכריתת החוזים הנפרדים - עם המערערים ועם אבי המערער - יש פיצול של עיסקה אחת, שנועד להונות את שלטונות המס, הרי שטענה זו, טענת אי-חוקיות שבאה להכשיל את התביעה, חייבת הייתה להיטען ולהיתמך בתצהיר. הדבר לא נעשה.
בטרם אפנה לנקודת הערעור הבאה, עליי להעיר על כך, כי בא-כוח המערערים
נטל לעצמו חופש, ללא קבלת רשות, לצרף לסיכומיו חומר ראיות, שלא היה לפני בית המשפט קמא, ולא רק את הראיות בהמ' 4968/82 הנ"ל אלא גם את ההסכם עם אבי המערער, אשר לא הוגש אפילו באותה המרצה. לעניין זה יש להתייחס בחומרה, והוא יהווה שיקול בקביעת הוצאות הערעור.

.6חקירה נגדית של המשיב על תצהירו
אין בפרוטוקול בית המשפט קמא כל זכר לבקשה לחקור את המשיב
נגדית. בית המשפט לא היה חייב ליזום חקירה כזו מבלי שנתבקש.

.7אי-היענות לבקשת הדחייה
עניין זה נתון כולו לשיקולה של הערכאה הראשונה. לא מצאתי כל פגם בנימוקים, שפורטו בהחלטתה של הנשיאה המכובדת, אשר יצדיק התערבותנו.

.8מינוי כונס הנכסים
אין כל ממש בטענה, כי לא היה מקום למינוי כונס הנכסים. ההצעה, כי המשיבים יפרעו את כל החובות והמסים מכיסם ואחר כך יחפשו את המערערים היושבים בחו"ל, על-מנת להיפרע מהם, היא בבחינת לעג לרש ותוספת עלבון לנזק.

מינוי כונס נכסים על הסמכויות שניתנו לו הוא המבטיח סיכוי
לאכיפת ההסכם, שלא תיתכן ללא תשלום החובות והסרת העיקולים, שהמערערים הם החייבים לשלמם, וללא סילוק המסים, שהמערערים והחברה חייבים לשאת בם.
לא היתה כל סיבה להתנות את סמכויות כונס הנכסים בכך שהמשיבים ישלמו את אשר הם חייבים, לטענת המערערים, לפי החוזה עם אבי המערער. חוב כזה לא הוכח. גם לא הוכח כי המערערים הם הזכאים לסילוקו ולקיזוזו כנגד התשלומים שבם הם התחייב. אם וכאשר יוכח הטעון הוכחה, יוכלו המערערים לפנות בבקשה מתאימה למתן הוראות לכונס הנכסים, ובית המשפט המוסמך יחליט בה, ככל שיצדיקו הנסיבות.

.9הוצאות הפירסום להזמנת החברה
על-פי הוראות תקנה 449מתקנות תשכ"ג (תקנה 484מתקנות תשמ"ד), רשאים היו המשיבים להסתפק בהמצאת ההזמנה לחברה בכתובת משרדה הרשום. משהתברר שהחברה איננה מצויה בכתובת זו, עשו המשיבים למעלה מהנדרש. מתוך מטרה לבצע הזמנה יעילה יותר לחברה, הם ביקשו להורות על תחליף מסירה בצורת פירסום בעיתון. החברה אינה מערערת, ולא נטען כי לא הוזמנה כדין.

על מי יש להטיל את הוצאות הפירסום? החברה, שחייבת הייתה להודיע לרשם החברות על שינוי כתובת משרדה הרשום, "נעלמה ואיננה". חיובה -
אותה בלבד - לא יביא כל תכלית. ניתן לחייב את מנהליה, השותפים ביודעין לאותו מחדל, המהווה עבירה גם מצדם - ראה סעיף 59(3) של פקודת החברות, כפי שהיה בתוקף במועד הרלוואנטי (השווה סעיף 97(ד) של פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-183). הנשיאה המלומדת חייבה את שני המערערים בסברה, כי שניהם מנהלי החברה. טענת בא-כוחם היא, כי כאן נפלה טעות, וכי המערער אינו מנהל החברה. העתק צילומי מאושר על-ידי רשם החברות של הודעה בדבר מנהלי החברה הוגש לתיק, ולפיו המנהלים היחידים הם המערערת ואביה. אמנם, כטענת בא-כוח המשיבים, ההודעה הוגשה בשנת 1977, אך אין לפנינו כל ראיה, כי חל שינוי לעניין זה לגבי מועד רלוואנטי כלשהו לענייננו. לא היה מקום, לכן, לחייב את המערער בתור מנהל החברה.
אך היה צורך בצירוף החברה כצד בתביעה נגד המערערים, אשר התחייבו כלפי המשיבים, שהחברה תבצע פעולות שהן חיוניות לביצוע ההסכם על-ידי המערערים. ההפרה על-ידי המערערים הצריכה צירופה של החברה, ומשנפסק נגדם - היה זה נכון, מטעם זה, לחייב אותם גם בהוצאות הזמנתה של החברה.

.10הייתי דוחה את הערעור ומחייבת את המערערים הדדית לשלם
למשיבים 1ו- 2הדדית הוצאותיהם בסך כולל של 000, 800שקל.
השופט מ' בייסקי: אני מסכים.

השוט ג' בך: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת נתניהו.

5129371
54678313

ניתן היום, כ"ד בכסלו תשמ"ה (18.12.84).

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
מאמרים באתר שייתכן ויענינו אותך: