צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

עא 32/83 ויולט אפל נ' דוד קפח

5 1 1 1 1 1 (1 Vote)

חזרה למאמר משרדנו "ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד"


ערעור אזרחי מס' 32/83
בקשת רשות ערעור מס' 301/81

ויולט אפל
נגד
דוד קפח

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[14.7.83]
לפני השופטים א' ברק, ג' בך, ת' אור

 

תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, ק"ת 1869, תקנות 227, 375, 439, 442(תוקנה: ק"ת תשל"ט 1036), 447- חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, ס"ח .204

מיני-רציו:


* דיון אזרחי – פסק-דין – במעמד צד אחד

המשיב הגיש לבית-משפט השלום תובענה לפינוי המערערת מחנות, וזו נדחתה לגופה. בית המשפט המחוזי הורה על דיון חוזר, ושוב פסק בית-משפט השלום לטובת המערערת. אולם, גם הערעור על פסק-דין זה נתקבל, העניין הוחזר שוב לבית-משפט השלום, וזה הורה, כי יש לתת הזדמנות למשיב לתקן את כתב הטענות ולאפשר לאחר מכן השמעת ראיות נוספות.לדיון בפעם השלישית לא הגיע בא-כוח המערערת, משום שלא אותר, והוא זומן לבסוף על-ידי הדבקת טופס ההזמנה על דלת משרדו. בא-כוח המשיב הודיע, שלא יביא ראיות נוספות, וביקש פסק-דין כמבוקש בכתב התביעה. בית-משפט השלום נעתר לו ודחה לאחר מכן את בקשת המערערת לביטול פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערת למתן רשות ערעור. מכאן בקשה לרשות ערעור, הנדונה כערעור.

בית המשפט העליון פסק:


א. (1) כאשר ניתן פסק-דין בהעדר צד, ואותו צד הגיש בקשה לפי תקנה 227לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, לבטל את פסק הדין, הרי שיבדוק בית המשפט בעיקר שתי שאלות; האחת, האם יש למבקש סיכויי הצלחה, אם יבוטל פסק הדין, וכשהמדובר בנתבע האם יש לו לכאורה הגנה של ממש, והשנייה, החשובה פחות, מהי הסיבה, שבגללה לא הייתה הופעה מצד המבקש.
(2) אם מסתבר, כי המבקש לא הופיע למשפט תוך גילוי זלזול מופגן כלפי בית המשפט וללא כל סיבה סבירה, הרי שיש להניח, שבית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק הדין, שניתן בהעדרו, רק אם ישוכנע שאחרת ייגרם עיוות דין בולט.
(3) אם יסתבר, כי אי ההופעה אירעה כתוצאה מצירוף נסיבות אומלל או מתוך אי-הבנה או בהיסח הדעת או אף בשל רשלנות מסוימת מצד המבקש או מצד בא-כוחו, ויחד עם זאת יש למבקש הגנה סבירה לגופו של עניין, כי אז ייטה בית המשפט, בדרך כלל, לקבל את הבקשה לביטול פסק הדין, שניתן בהעדר המבקש.

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 184/63 קול העם בע"מ ואח' נ' קסטנר ואח’, פ"ד יח(1) .136
[2] ע"א 276/62 א' פרידמן נ' ר' פרידמן, פ"ד יז .349
[3] ע"א 717/72 זמיר קבלנות כללית בע"מ נ' פטשק ואח’, פ"ד כז(2) 796.
[4] ע"א 84/81 (בר"ע 25/81) צ' גולדפרב נ' א' גולדפרב, קטין, ואח’, פ"ד לו(3) .253

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיא התורן, גב' ח' אבנור) מיום 2.12.81בבר"ע 5473/81. הבקשה נדונה כערעור. הערעור נתקבל. התיק הוחזר לבית-משפט השלום עם הוראות להמשך הדיון.

י' לאלו - בשם המערערת;
מ' לנצ'נר - בשם המשיב.

פסק-דין

השופט ג' בך: .1עניין זה הובא לפנינו בדרך של בקשה לרשות לערער על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וביום 17.1.83החלטנו, על-פי סמכותנו לפי תקנה 375לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963(להלן - תקנות סדר הדין), לדון בבקשה זו, כאילו ניתנה הרשות והוגש הערר; כמו כן הורינו על הגשת סיכומים בכתב, ואלה הוגשו לנו.
התיק הנדון עבר "מסלול עינויים" ארוך ומתיש, הלוך וחזור בין הערכאות, עד שהגיע עתה לבית-משפט זה.
נסקור באופן תמציתי את ההליכים, הקשורים במשפט זה, ושקדמו להגשת הערעור לפנינו:
א) בנובמבר 1977הגיש המשיב לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו תובענה בת"א 23471/77 (להלן - התובענה) לפינוי המערערת מחנות, שהיא בבעלותו והנמצאת ברח' פינסקר 33, בתל-אביב (להלן - החנות).
הערערת טענה בכתב הגנתה, כי שכרה את החנות בשכירות מוגנת, וכי אין המשיב רשאי לפנותה ממנה.
ב) בית-משפט השלום (השופטת ה' אחיטוב) דן בתובענה וביום 10.4.78נתן את
פסק-דינו (להלן - פסק הדין הראשון), בו נדחתה התובענה. השופטת קבעה, כי המערערת הייתה לשוכרת מכוח החוק וכי השופטת לא מצאה כל נימוק, שבגינו על המערערת לפנות את המושכר.
ג) המשיב הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בע"א 283/78 (להלן הערעור הראשון). בערעור זה ניתן ביום 16.1.79פסק הדין בהסכמה, לפיו בוטל פסק הדין הראשון של בית-משפט השלום, ובו נקבע עוד, כי התיק יוחזר לבית-משפט השלום, שהצדדים יגישו כתבי טענות מתוקנים, ושהם "יהיו רשאים להביא ראיותיהם ועם תום שלב זה לסכם מחדש את טענותיהם, ולאחר מכן יתן בית משפט קמא פסק-דין-חדש".
ד) המשיב הגיש לבית-משפט השלום את כתב התביעה המתוקן באיחור, ועל-כן החליטה השופטת ה' אחיטוב להתעלם מהתביעה המתוקנת. עם זאת שמעה השופטת ראיות נוספות, וביום 13.6.79נתנה פסק-דין נוסף (להלן - פסק הדין השני).
בפסק-דין זה נדחתה שוב תובענת המשיב, ובית המשפט קבע, כי "נתקיימו הדרישות לגבי החלת הגנתו של החוק על השכירות הנדונה".
ה) המשיב שב וערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בע"א 439/79 (להלן הערעור השני), ופסק-דינו של בית המשפט ניתן ביום .29.5.80
בפסק-דינו החליט בית המשפט המחוזי (השופטים מ' בן דרור, נ' בר ו-ו' אוסטרובסקי-כהן) לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון שוב לבית-משפט השלום.
בית המשפט הגיע למסקנה, כי המצב העובדתי והמשפטי בתיק הנדון עדיין לא לובן די צורכו, ועל-כן ראה את עצמו, לצערו, נאלץ להעביר את החומר פעם נוספת לבית-משפט השלום להשלמה. בית המשפט הורה, כי יש לתת למשיב הזדמנות לתקן את כתב הטענות ולאפשר לאחר מכן השמעת ראיות נוספות.
על יתר הקביעות בפסק-דין זה עוד ידובר להלן.
ו) בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בערעור השני הגיש המשיב כתב- תביעה מתוקן לבית-משפט השלום, וילו המערערת הגישה כתב-הגנה מתוקן.
ז) באי-כוח הצדדים התייצבו בפני בית-משפט השלום ביום 19.11.80, ובאותו מעמד נקבע הדיון בתובענה ליום 4.2.81להשמעת עדי תביעה ועדי הגנה.
ח) לאחר מספר דחיות נוספות נקבע הדיון על-ידי בית המשפט ליום 13.3.81, בידיעת בא-כוח המשיב, תוך ציון, כי על המזכירות להודיע על תאריך הדיון בדחיפות לבא-כוח המערערת, עורך-דין בוכהלטר.
מסתבר, כי ההזמנה לדיון לא נמסרה לידי עורך-דין בוכהלטר, שכן היה משרדו נעול, ועל-כן הודבק טופס ההזמנה על דלת המשרד.

כמו כן עולה מדבריו של בא-כוח המשיב, עורך-דין לנצ'נר, ששלח ביום 4.3.81
מכתב רשום אל עורך-דין בוכהלטר, בו הודיע לו על יום הדיון, אך גם מכתב זה לא הגיע אל תעודתו.
ט) ביום 13.3.81לא הייתה הופעה מטעם המערערת, ועל-כן ביקש בא- כוח המשיב לדון בתיק בהעדר המערערת; ועוד הודיע לבית המשפט לאמור:
"אני לא מבקש להביא ראיות נוספות ומבקש לתת פסק-דין כמבוקש בכתב התביעה, בהתחשב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי ובהעדר ראיות נוספות".
י) שופטת השלום נענתה לבקשה זו ונתנה בו ביום, היינו ב-13.3.81, פסק-דין (להלן - פסק הדין השלישי), ובו היא נעתרה הפעם לתובענה וציוותה על המערערת לפנות את החנות ולהחזירה לידי המשיב ולשאת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך-דין.
בית המשפט קבע, כי לא היה מנוס אלא להיעתר לתביעה, לאחר שניתנה לנתבעת אפשרות נוספת להוכיח עובדות, על-פי החלטת בית המשפט המחוזי.
יא) המערערת הגישה לאחר מכן בקשה לבית-משפט השלום לבטל את פסק-דינו הנ"ל, וזאת מהטעם שלא המערערת ולא פרקליטה קיבלו הזמנה לדיון, שהתקיים ביום 13.3.81, ושיש למערערת הגנה טובה נגד התובענה של המשיב, כעולה מכתב ההגנה ומתוצאות השלבים הקודמים בהתדיינות שבין הצדדים.
ב) הבקשה לביטול פסק הדין השלישי נדחתה בתאריך 6.7.81על-ידי בית-משפט השלום. השופטת המלומדת קבעה, כי מסירת ההזמנה לדיון במשרדו של בא-כוח המערערת נעשתה כדין, והוסיפה:
"אני ער לכך כי זכויות המבקשת נפגעו על ידי קיום דיון במעמד צד אחד, ואם כי סבורה אני שאין להחמיר בדקדקנות על כללי הפרוצדורה, דומני כי במקרה שלפנינו, ביטול ההחלטה כמבוקש, יהווה משום מתן גושפנקא לזלזול בפרוצדורה ותרומת בית המשפט לאי-סדרים, אשר אנו מופקדים לשמור עליהם".
יג) המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לרשות לערער על החלטת בית-משפט השלום שלא לבטל את פסק הדין השלישי, אך בקשה זו נדחתה בתאריך .2.12.81

החלטה אחרונה זו הינה נושא הערעור שלפנינו.
.2ניתן לסכם את הנימוקים להחלטת בית המשפט המחוזי נושא הערעור ולפסק הדין השלישי של בית-משפט השלום כך:
א) למעשה, עולה מפסק הדין של בית המשפט המחוזי ב"ערעור השני", שהתובע הוכיח את תביעתו. הדין הוחזר אמנם לבית-משפט השלום, אך דבר זה נעשה רק על-מנת לאפשר למערערת לנסות ולהוכיח את הגנתה.

ב) המערערת הוזמנה לדיון כדין, כאשר הודבקה ההזמנה על דלת משרדו של בא-כוחה (ראה: תקנות 439, 442ו- 447לתקנות סדר הדין).
ג) משלא התייצבה המערערת לדיון הנוסף לפני בית-משפט השלום ולא הביאה ראיותיה, היה זכאי המשיב לקבל פסק-דין, אף מבלי שהייתה עליו חובה להוכיח עוד דבר.
ד) בבקשו לבטל את פסק-דינו השלישי של בית-משפט השלום לא הוכיח בא-כוח המערערת בתצהירו, כי יש למערערת הגנה טובה לגופו של עניין, וללא הוכחה כזו אין מקום לבטל פסק-דין, שניתן בהעדרו של המבקש.
.3הגעתי לכלל מסקנה, כי פסק הדין השלישי של בית-משפט השלום והחלטת בית המשפט המחוזי, שהיא נושא הערעור, בטעות יסודם, וכי מן הדין לקבל את הערעור.
ער אני לכך, כי מסקנתי זו, אם חבריי הנכבדים יהיו שותפים לה, תביא בהכרח להוספת שלבים נוספים לדרך הייסורים של משפט זה, אך סבורני, כי בחירת קיצור הדרך יהיה בה משום עיוות הדין.

אבאר את דבריי:
א) בית המשפט המחוזי, בהחלטה שהיא נושא הערעור, ובית-משפט השלום, בפסק-דינו השלישי, ביססו את נימוקיהם על ההנחה, שהמשיב היה, למעשה, זכאי לקבלת פסק-דין לטובתו, עובר למתן פסק הדין השלישי, וכאילו רק ניתנה אז הזדמנות אחרונה נוספת למערערת להוכיח את הגנתה. אשר על-כן, כאשר לא התייצבה המערערת לדיון להגשת ראיותיה, לא היה מנוס ממתן פסק הדין לטובת המשיב.
ההנחה האמורה אין לה יסוד במציאות, כפי שהיא עולה מהחלטותיהן הקודמות של הערכאות.

מהי אותה מציאות?
בראש ובראשונה אין לשכוח, כי בית-משפט השלום פסק לטובת המערערת בשני פסקי הדין הראשונים, שניתנו בעניין הנדון, וזאת לא מנימוקים פורמאליים אלא על בסיס קביעות לגופו של עניין.
די אם נצטט את הקטע הבא מתוך פסק הדין השני של בית-משפט השלום:
"התוצאה היא, איפוא, שרואה אני לקבל גירסת הנתבעת ולדחות גירסת התובע ומכאן לדחות תביעתו, בקבעי כי נתקיימו הדרישות לגבי החלת הגנתו של החוק על השכירות הנדונה".

אשר למהימנותו של המשיב קבעה השופטת באותו פסק-דין, שהיא שמעה את עדותו
" ..... אשר קיימות בה סתירות פנימיות ואיני רואה לקבלה".
עולה משני פסקי הדין הראשונים של השופטת, שהמערערת הייתה שוכרת מכוח החוק, שלא הוכחה כל עילה, שהצדיקה את פינויה, ושגירסת המשיב ועדיו לא הייתה מהימנה על בית המשפט.
קביעות אלה לא בוטלו על-ידי בית המשפט המחוזי.
בערעור הראשון הוחזר התיק, בהסכמה, לבית-משפט השלום להשלמה, ובחלק האופראטיבי של הערעור השני קבע בית המשפט המחוזי, מפי השופט מ' בן דרור, כך:
"בצער רב, ובהרגשת חוסר ברירה, אני מציע להחזיר את התיק לבית משפט קמא פעם נוספת, כשההוראות הן להרשות, תוך 30יום מיום שימוע פסק-דין זה, תיקון כתב הטענות של המערער (רשות להגיש כתב הגנה מתוקן תוך 30יום) ולאחר מכן ייקבע התיק להשלמת הראיות ...." אין כאן כל קביעה, ואף לא ברמז, שהתובע זכאי למתן פסק-דין, ושהתיק מוחזר כביכול רק כדי לעשות חסד עם המערערת ולאפשר לה להביא ראיות חדשות. המערערת היא זאת שזכתה בשלבים הקודמים של המשפט, והנה מוחזר התיק פעם נוספת כדי לאפשר לתובע ולנתבעת להגיש כתבי טענות מתוקנים ולהשמיע ראיות נוספות.
לא ניתן כלל להסיק מכאן, שבהעדר הבאת ראיות חדשות, מן הדין, שבית המשפט יפסוק לטובת התובע (המשיב שלפנינו).
גם שני השופטים האחרים שישבו בדין בבית המשפט המחוזי בערעור השני התבטאו בצורה דומה:

השופט נ' בר כתב:
"אני מסכים עם חוות דעתו של חברי המכובד השופט בן דרור שאין מנוס מהחזרת הדיון שנית לבית משפט קמא כדי שהשאלות תתבררנה באופן יסודי".

והשופטת ו' אוסטרובסקי-כהן התבטאה לאמור:
"גם לי נראה כי עלול להיגרם עוות דין במידה ולא תינתן אפשרות נוספת לבעלי-הדין להוכיח את העובדות הדרושות לביסוס פסק-דין צודק בפרשה זו".

נראה איפוא, לכאורה, שבמצב כזה, כאשר איש מהצדדים אינו מביא ראיה חדשה כלשהי, צריכה להיות עדיפות לאותו צד, שזכה בשלבים הקודמים של המשפט, משמע למערערת, ומכל מקום לא למשיב-התובע, שמשימתו הייתה להפוך את הקערה על פיה.
ב) אמנם, נכון הדבר, שאחד השופטים בבית המשפט המחוזי, השופט נ' בר, הביע דעה ספקנית ביחס להגנתה של המערערת.
הגנתה של המערערת הינה, שאמנם לא שילמה למשיב סכום כסף בתור דמי מפתח, אלא שהצדדים ראו מעין תשלום דמי מפתח בכך, שהמערערת השיגה אישור מהוועדה המקומית להפעלת המושכר לצורכי עסק. על כך העיר השופט נ' בר, שנראה לו לכאורה, שהשגת רישיון אינה יכולה להיחשב כתשלום דמי מפתח, הואיל והרישיון ניתן באופן אישי למי שמנהל את העסק. אין בהערה זו כדי להצביע באופן משכנע על העדר הגנה של ממש מצד המערערת.
ראשית, דומה שיש ממש בטענת בא-כוח המערערת, שהשופט נ' בר התכוון לרישיון לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, שהוא רישיון אישי במהותו, בו בזמן שהמערערת דיברה על הסכמת הוועדה המקומית, שהמקום ישמש לצורכי עסק.
אולם, יהא משקלה של ההגנה אשר יהא, הרי יש בעובדה, שבית-משפט השלום קיבל הגנה זו בשני פסקי הדין הראשונים שלו, גם מההיבט העובדתי וגם מבחינה משפטית, כדי להספיק לפחות להזמת הטענה של העדר הגנה כלשהי, שמן הראוי להשמיעה ולהביאה לידי הכרעת בית המשפט.
ג) אין אני מתרשם גם מהנימוק של בתי המשפט קמא, שהמערערת לא טענה בתצהירה, שצורף לבקשתה לביטול פסק הדין השלישי, שיש לה הגנה טובה בפני התביעה.
לא זו בלבד שבבקשתה ציינה המערערת במפורש, שיש לה הגנה טובה, אלא הגנה זו לובנה כבר די הצורך בהתדיינות בין הצדדים.
דומה, שחזרה על פירוט אותה הגנה לא הייתה מוסיפה דבר לבית המשפט, שהיה מודע היטב לתוכן ההגנה ולטיבה.
בספרו של ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד), נאמר בעניין זה, בעמ' 573:
"ואולם אם ניתן פסק דין מפאת חוסר התייצבות, כתב ההגנה מונח לפני בית המשפט והשופט יודע במה חפץ הנתבע להתגונן. השופט רשאי לעיין
בכתב ההגנה ולקבוע על פיו אם הראה הנתבע שיש לו הגנה לכאורה העשויה לעמוד לו במשפט; חזרה על ההגנה בתצהיר הנתבע לא תוסיף, בדרך כלל, הרבה על מה שהנתבע כבר אמר בכתב ההגנה שהגיש".
וראה פסק-דינו באותו כיוון של מ"מ הנשיא אגרנט (כתוארו אז) בע"א 184/63 [1], בעמ' .141
זהו המצב, קל וחומר, בתיק שלפנינו, אשר בו, כאמור, לא רק נטענה ההגנה, אלא אף נתקבלה פעמיים על-ידי בית המשפט, אשר לפניו התבררה התביעה.
ד) כאשר ניתן פסק-דין בהעדר צד, ואותו צד הגיש בקשה לבטל את פסק הדין על-פי תקנה 227לתקנות סדר הדין, הרי שיבדוק בית המשפט בעיקר שתי שאלות:
(1) האם יש למבקש סיכויי הצלחה - אם יבוטל פסק הדין? תוך יישום לגבי המקרה שלנו: האם יש למבקשת לכאורה הגנה של ממש? (ראה: ספרו הנ"ל של ד"ר י' זוסמן, בעמ' 569).
בע"א 276/62 [2], בעמ' 354, נקבע בעניין זה:
"אין עליו בשלב זה להוכיח ממש את הגנתו. עליו רק לשכנע לכאורה כי יש לו הגנה אם יוכיח אותה ..." (2) מהי הסיבה, אשר בגללה לא הייתה הופעה מצד המבקש? שאלה זו פחות חשובה מהשאלה הראשונה, אך גם היא בעלת משקל.
אם יתברר, למשל, שהמבקש לא הופיע למשפט תוך גילוי זלזול מופגן כלפי בית המשפט וללא כל סיבה סבירה, הרי שיש להניח, שבית המשפט ייעתר לו, רק אם ישוכנע, שאחרת ייגרם עיוות דין בולט.
אולם אם מסתבר, כי אי ההופעה אירעה כתוצאה מצירוף נסיבות אומלל, מתוך אי-הבנה או בהיסח הדעת, או אף בשל רשלנות מסוימת מצד המבקש או בא-כוחו, ויחד עם זאת מסתבר, כי יש למבקש הגנה סבירה לגופו של עניין, כי אז יהיה בית המשפט נוטה, בדרך כלל, לקבל את הבקשה ולאפשר את ליבון הנקודות, השנויות במחלוקת, לגופן.
במקרה כזה יעדיף בית המשפט את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת (ראה: ע"א 717/72 [3], בעמ' 799, וכן: ע"א 84/81 (בר"ע 25/81) [4]).
.4נראה לי, כי במקרה שלפנינו, לאור העקרונות שפורטו לעיל, היה מקום להיעתר לבקשת המערערת ולבטל את פסק הדין השלישי של בית-משפט השלום, נושא הערעור.

כבר עמדנו על כך, שפסקי הדין הראשונים של בית-משפט השלום לטובת המערערת מצביעים לכאורה על קיום הגנה הראויה להישמע.
ואשר לסיבת אי ההופעה, לא היה כאן מקרה של זלזול זדוני כלפי בית המשפט, אם כי ייתכן מאוד שהייתה רשלנות מצד בא-כוח המערערת. אולם, עובדה היא, שההזמנה למשפט לא הגיעה לידיו של עורך הדין ובוודאי לא לידיעת המערערת.
בנסיבות אלה נראית תגובת בתי המשפט קמא נוקשה מדיי, ומה גם שבמשפט פינוי עסקינן, כלפי נתבעת הטוענת לשכירות מוגנת, כאשר תוצאת המשפט מטבע הדברים היוותה עבורה מכה רצינית.
.5אשר על-כן אין אני רואה מנוס מלהציע לחבריי הנכבדים, שנקבל את הערעור, נבטל את פסק הדין השלישי של בית-משפט השלום ונחזיר את הדיון לבית-משפט השלום פעם נוספת, על-מנת שיאפשר לשני הצדדים להביא לפניו את ראיותיהם, וייתן לאחר מכן פסק-דין נוסף.
בנסיבות המקרה, ובהתחשב במחדלו של בא-כוח המערערת, אשר גרם להתדיינות מתישה זו, לא הייתי נותן צו להוצאות.
השופט א' ברק: אני מסכים.

השופט ת' אור: ני מסכים.

5129371
54678313

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך. ניתן היום, ד' באב תשמ"ג (14.7.83).

 

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
מאמרים באתר שייתכן ויענינו אותך: