צור קשר

  • מאמרים הוצאה לפועל ופשיטת רגל

  • 1

עא 339/72 חרס קרמית בע"מ נ' מנחם קולטון

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "שיק פתוח, השלמת שם המוטב על גבי שטר"

חזרה למאמר משרדנו "התנגדות לביצוע שטר"


ערעור אזרחי מס' 339/72

1. חרס קרמית בע"מ
2. שלום קוסובר
3. יהודית קוסובר

נגד

מנחם קולטון

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[20.12.73, 15.1.74]
לפני השופטים ויתקון, מני, אשר

פקודת השטרות [דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 2, ע' 12]. סעיפים 29(א), 19(א), 19, 64, 19(ב), 3(א), 84(א) - חוק השליחות, תשכ"ה-1965 [סה"ח 462, ע' 220], סעיפים 14, 14(ב) פקודת שטרי החליפין [חא"י, כרך א, פרק י, ע' 55], סעיף 29(1) .

מיני-רציו:
* שטרות – השלמת מסמך – על-ידי יורש
* שליחות – היקף השליחות – ירושת ההרשאה

המערערים חתמו על שטרות ומסרו אותם לידי המנוח כשחם חסרים תאריך הפרעון ושם הנפרע. בנו של המנוח מילא את שמו כנפרע ואת מועדי הפרעון, ומסר את השטרות לגביה. המערערים מערערים על חיובם בתשלום סכום השטרות.

בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) מסמך אשר חסרים בו תאריך הפרעון ושם הנפרע מהווה שטר לצורך סעיף 19(א) של פקודת השטרות.
(2) כדי שמסמך כזה ייחשב לשטר לכל דבר יש צורך להשימו, והרשות להשלימו מסורה למחזיק במסמך.
(3) הרשות למחזיק להשלים שטר הינה רשות לכאורה הניתנת לסתירה.
(4) הרשות הסטטוטורית להשלים את המסמך אחרי הוצאתו מבוססת על ההרשאה החוזית שניתנה על-ידי עושי המסמך.

(5) ההרשאה להשלים, הניתנת על-ידי חותמי השטר, צמודה למסמך ועוברת עמו לידי כל מחזיק, אלא אם בטלה ההרשאה לפני שהמסמך הושלם.

ב. (1) עם מות השלוח מסתיימת השליחות, אלא אם ניתנה ההרשאה לשם הבטחת זכותו של אדם אחר, או של השלוח עצמו.

(2) רק אם ניתנה ההרשאה להשלמת השטרות למנוח כדי להבטיח דבר שצד שלישי, או המנוח עצמו, היו מעוניינים בו, עברה ההרשאה בירושה.

ג. (1) כל פרט חיוני הינו גם פרט מהותי, והרשות למחזיק להשלים כל פרט מהותי בשטר חלה הן על פרטים חיוניים והן על פרטים מהותיים, שאינם חיוניים.

(2) (בעקבות ע"א 80/65, [2]) שם הנפרע הינו פרט חיוני.

(3) תאריך הפרעון הינו פרט מהותי.

(4) כשהפרט החסר היה מהותי אך לא חיוני, עומדת ליורש החוקה לכאורה כי חותמי השטרות נעשו צד להם בעד ערך.

(5) כשהפרט החסר היה חיוני, על היורש להוכיח כי בזמנו ניתנה ההרשאה להשלים את המסמך לשם הבטחת זכותו הוא או זכותו של אדם אחד.

ד. משניתנה תמורה עבור החתימה על השטרות, הוכח גם ענינו של המנוח בהרשאה להשלים את הפרטים המהותיים החסרים בשטרות, והרשאה זו עוברת בירושה, ומהווה בסיס ליצירת ההרשאה הסטטוטורית על-פי סעיף 19(א) לפקודת השטרות.

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:נ

[1] ע"א 9/71 - גרשון דוד, ואח' נגד בנק לייצוא בע"מ, ואח';
פד"י, כרך כו (1), ע' 169, 171.
[2] ע"א 80/65 - משה דוידוביץ נגד צבי טרטנר; פד"י, כרך יט (2), ע' 302.
[3] ע"א 84/50 - הטרוסט הכללי הארץ-ישראלי בע"מ נגד זלמן בראודה, ואח':ב
פד"י, כרך ו, ע' 1147, 1158, 1160; פי"ם, כרך ט, ע' 205.

הערות:ו

1. להשלמת שטר, עיין:נ ע"א 434/63, 437/63 - אהרן חרותי, ישראל הלוי סגל נגד יצחק שובס, ואח'; פד"י כרך יח (1), ע' 403 וההערות שם; ע"א 66/60 - חצור-אשדוד, קיבוץ השומר הצעיר להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נגד משה קרו:ב
פד"י, כרך טו, ע' 339; פי"ם, כרך ג, ע' 264 והערה 1 שם.

2. עיין גם א' מילשטיין, אי-מסירה של מסמך לא שלם, עיוני משפט, כרך ב, ע' 140.

3. לפרטים חיוניים ומהותיים בשטר, עיין ע"א 115/72 - רפאל יוחננוב נגד סלומון הלל; פד"י, כרך כז (2), ע' 684.

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופטת מ' שמיר), מיום 13.12.71, ב-תי"א 4545/70, לפיו חוייבו המערערים הדדית, על-פי שטרות, לשלם למשיב סך 5,000 ל"י, המערערים מס' 2, 3 - בתשלום נוסף של 1,000 ל"י, והמערער מס' 2 - בתשלום נוסף של 500 ל"י. הערעור נדחה.

גב' א' ליזרע - בשם המערערים; י' גלברד - בשם המשיב

פסק-דין

השופט אשר:ו בספטמבר 1968 נפטר משה קולטון בהשאירו אחריו אלמנה ושני בנים מבוגרים, כיורשיו היחידים. בין ניירותיו של המנוח מצאה האלמנה שלושה-עשר שטרות של 1,000 ל"י כל אחד, חתומים על-ידי המערער, מבלי ששם הנפרע ותאריך הפרעון מולאו בהם. האלמנה מסרה את השטרות לידי בנה הבכור (הוא המשיב בערעור זה) אשר כהן כמנהל העזבון של אביו. בעזרת אמו הצליח המשיב לגבות שניים מתוך שלושה-עשר השטרות הנ"ל ואילו אחד-עשר הנותרים נשארו בידיו כשהם בלתי-מסולקים.

שלושה-עשר השטרות הנ"ל ואילו אחד-עשר הנותרים נשארו בידיו כשהם בלתי-מסולקים.

בפברואר 1970 נפטרה האם ושני הבנים ירשו גם את חלקה בעזבון האב המנוח, ובין היתר בשטרות הנ"ל. זמן מה אחרי מות האם, ואתרי שנתברר כי אין תקווה שהנתבעים יסלקו את השטרות הנזכרים מרצונם הטוב, מילא המשיב בשטרות אלה את שמו כ"נפרע", ואת מועדי הפרעון - 20 או 25 ליולי 1970. האחים חילקו את השטרות ביניהם, וששה מתוך שטרות אלה שנפלו בחלקו של המשיב נמסרו על-ידיו לבנק לשם גביה; מאחר והמערערים לא נענו להודעת הבנק, הוגשו ששת השטרות ללשכת ההוצאה-לפועל לשם ביצועם. המערערים התנגדו לבקשה, ואחרי שקיבלו רשות להתגונן נדון הענין בבית-המשפט המחוזי אשר דחה את הגנתם וחייב אותם לשלם למשיב את סכום השטרות, לרבות ריבית והוצאות משפט. על פסק-דין זה מערערים בפנינו המערערים.

2. גרסת המערערים בבית-משפט קמא היתה שכל שלושה-עשר השטרות נמסרו בזמנו למנוח כבטחון בלבד, מבלי שהמנוח נתן בעבורם תורה. בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' שמיר) לא האמין לעדויותיהם של המערערים מס' 2 ו-3 (המערערת מס' 1 הינה חברה בע"מ הנמצאת בשליטתו של המערער מס' 2) וקבע כי המערערים לא הצליחו להוכיח את גרסתם. בהודעת-הערעור שהוגשה לבית-משפט זה ערערו המערערים על הקביעה הנ"ל של בית-המשפט המחוזי אך בשעת הדיון חזרה בה באת-כוח המערערים מטענה זו בהיותה משוכנעת (ובצדק) שבית-משפט זה אינו מתערב, בדרך כלל, בהערכת מהימנותם של עדים על-ידי שופט אשר שמע וראה אותם על דוכן העדים. בפנינו טענה באת-כוח המערערים שקביעתו האמורה של בית-המשפט המחוזי אינה מועילה כלל למשיב מפני שבנסיבות המקרה היתה מוטלת עליו חובה להוכיח שניתנה תמורה בעד השטרות. הכיצד? אומרת באת-כוח המערערים שהמשיב לא היה "אוחז" במובנו של מונח זה בפקודת השטרות;
אילו נחשב ל"אוחז" יכול היה ליהנות מהחזקה שבסעיף 29(א) לפקודה בדבר קיומה של תמורה, אך חזקה זו אינה פועלת לטובת מי שאינו "אוחז". למשיב אין מעמד של "אוחז" מפני שבשעה שהשטרות עברו לחזקתו היו חסרים פרטים חיוניים. גם אם ייאמר שאביו המנוח היה רשאי להשלים את השטרות ולמלא בהם את החסר, הרי רשות זו לא עברה בירוש אל המשיב. השלמת השטרות על-ידי המשיב נעשתה ללא הרשאה וכמוה כאילו לא נעשתה כלל.

3. כזכור חתמו המערערים על השטרות ומסרו אותם לידי ה' קולטון המנוח כשהם בלתי-מושלמים, ובפרט חסרו בהם תאריך הפרעון ושם הנפרע. הלכה פסוקה היא (ראה ע"א 9/71, [1], בע' 171) מפי בית-משפט זה שמסמכים בלתי-מושלמים כנ"ל מהווים "שטרות" לצורך הסעיף 19(א) של פקודת השטרות בלבד; כדי שייחשבו לשטרות לכל דבר יש צורך להשלימם תחילה, ופעולת ההשלמה חייבת להיעשות במסגרת הוראותיו של הסעיף 19 של הפקודה. הרשות להשלים את המסמכים מסורה למחזיק בהם, כאמור בסעיף 19(א) האמור וזו לשונו:נ

"19 (א). היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו".

4. השאלה הראשונה המתעוררת לרגל הוראותיו של הסעיף 19(א) היא אם היו הפרטים החסרים במקרה דנא פרטים "מהותיים". באת-כוח המערער הזכירה לנו את ההבחנה הידועה בין פרט מהותי לבין פרט חיוני, לפיה פרט חיוני הוא כל פרט שבלעדיו מסמך אינו שטר, ואילו פרט מהותי הוא פרט שהוראתו משנה את משמעות החבות, לטובת החייב. או לרעתו (ראה סעיף 64 לפקודה). אינני רואה שלהבחנה הנ"ל יש חשיבות בשלב זה של הדיון; עצם ההגדרה של פרט "חיוני" לעומת פרט "מהותי" מעידה שכל פרט חיוני הינו גם פרט מהותי, ומשנאמר בסעיף 19(א) כי הרשות בידי המחזיק להשלים כל פרט "מהותי" בשטר, הרי חלה הרשות הן על פרטים שניתן להגדירם כחיוניים והן על אלה, שאינם חיוניים אך בכל זאת נחשבים כמהותיים. במקרה דנא חסרו בשטרות:ב שם הנפרע - וזהו פרט "חיוני" (ראה ע"א 80/65, [2], ותאריך הפרעון - שאינו נחשב כפרט "חיוני" אך מהווה, ללא ספק, פרט "מהותי".

5. (א) השאלה הבאה - וזאת השאלה העיקרית בערעור הנוכחי - היא אם היתה למשיב רשות להשלים את הפרטים שחסרו בשטרות כאמור. אין חולקין שהמשיב החזיק בשטרות, ולכן יש להסיק מהאמור בסעיף 19(א) כי הרשות להשלים אכן ניתנה לו. אך עלינו לזכור שזוהי רשות לכאורה בלבד הניתנת לסתירה. בספרו של ד"ר זוסמן, מהדורה רביעית, בע' 157 נאמר בענין זה:ו

"..... באמרה בסעיף 19 (א)..... כי למחזיק תהא 'רשות לכאורה להשלים את החסר ככל הנראה לו' מעמידה הפקודה את האדם שבידו מצוי המסמך בחזקה, שקיבל מכל שחתם על שטר ההרשאה להשלים את החסר. אין זאת אלא חזקה הניתנת לסתירה. ואם יבוא הנתבע ויוכיח שלא נתן הרשאה, התביעה תידחה, אך נטל השכנוע מוטל עליו והתובע נהנה מהספק."

בע' 161 מוסיף המחבר:נ

"מן הראוי להטעים, שאין אנו עוסקים כאן ברשות שניתנה על-ידי החוק עצמו. הרשות נובעת מהרשאה שניתנה למחזיק על-ידי הצדדים שחתמו על המסמך. כל אשר המחוקק אמר הוא, כי חתימה על מסמך לא שלם תתפרש כהרשאה להשלמת המסמך אלא אם יוכח שהרשאה כזאת למעשה לא ניתנה."

לשם הבהרת יתר רצוי להוסיף כאן כי ההרשאה להשלים, הניתנת על-ידי חותמי השטר, צמודה למסמך ועוברת עמו לידיו של כל מחזיק, אלא אם מסיבה כל שהיא בטלה ההרשאה לפני שהמסמך הושלם על-ידי מחזיקו.

אם ניישם את הדברים הנ"ל במקרה הנדון נמצא שעל המערערים היה לסתור חזקת ההרשאה שנוצרה לטובתו של המשיב עקב הוראותיו של הסעיף 19(א) לפקודת השטרות.
ואכן ניסו המערערים להוכיח כי הרשאה להשלים לא ניתנה כלל במקרה זה, מפני

שהשטרות שנמסרו לידיו של ה' קולטון המנוח היו לבטחון בלבד, אך נסיונם נכשל.
אלא שבזה לא תם הענין. אפילו נאמר שלה' קולטון המנוח ניתנה הרשאה להשלים את השטרות, האם אין קום לקבוע שהרשאה זו פקעה עם מותו ולכן לא יכלה לעבור למשיב? כדי למצוא תשובה לשאלה זו נפנה שוב לספרו הנ"ל של ד"ר זוסמן, והפעם נצטט מהע' 164, 165:ב

"מי שנתבע על-פי שטר שהושלם אחרי הוצאתו, יכול להתגונן לא רק בהוכחה שלא נתן מעיקרא הרשאה להשלימו. כיון שחזקה על אדם שחתם על שטר חסר פרטים, שנתן הרשאה להוספת הפרטים, הרי שאם אירע מאורע שהיה שם קץ להרשאה שבפועל ניתנה והוכחה, מופקע ממילא תקפה של החזקה. לפיכך אם מת.
.... 'המורשה', היינו. האדם שבידו היה המסמך, שודאי הוא שההרשאה היתה באה לקצה אף אילו היתה קיימת למעשה, אין גם החוק יכול עוד להניח הנחה שההרשאה נמשכת."

במילים אחרות - מקום שהרשאה אשר ניתנת בפועל פוקעת עקב מותו של המורשה.
הרשאה בתוקף 'חזקה' על אחת כמה וכמה.

(ב) בא-כוח המשיב ניסה לכפור בהלכה הנ"ל. לדבריו נותן הסעיף 19(א) למחזיקו של מסמך "רשות" מושלמת, שהינה כולה יציר החוק. ואינה תלויה כלל בקיום הרשאה מטעם חותמי המסמך (שהיא הרשאה חוזית). אין בידינו לקבל פירוש זה של הסעיף 19(א) ולו רק מהטעם שהוא מנוגד לדברי הפקודה הבאים מיד אחרי הסעיף 19(א) האמור. הכוונה למשפט הפותח את הסעיף 19(ב) וזו לשונו:ו "מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהא אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה". דברים אלה באים ללמדנו - שהרשות הסטטוטורית להשלים את המסמך אחרי הוצאתו מבוססת על ההרשאה החוזית שניתנה עוד קודם לכן על-ידי עושי המסמך, אחרת לא היה מובן כל שהוא להוראה כי ההשלמה חייבת להיות "בדיוק לפי ההרשאה שניתנה".

ועוד ניתן להוסיף, שעצם העובדה שבסעיף 19(א) מדובר על רשות "לכאורה" מצביעה על כך שלא נוצרה כאן זכות סובסטנטיבית כל שהיא, אלא שענין לנו עם זכות במסגרת דיני הראיות המתבטאת בשינוי נטל ההוכחה, ולא יותר. המילה "לכאורה" באה ללמדנו שמותר לסתור את קיומה של "הרשות", דבר שלא היה אפשרי, ואף לא היה מובן, אילו נוצרה הרשות על-ידי הסעיף 19(א) כזכות סובסטנטיבית ובלתי-תלויה.
הפירוש הנכון הוא שההרשאה הסטטוטורית הכלולה בסעיף 19(א) מבוססת על ההרשאה החוזית שקדמה לה, והמסקנה ממצב דברים זה היא שכללי החוק החלים על ההרשאה החוזית, חלים גם, בשינויים המחוייבים על-ידי הענין, על ההרשאה הסטטוטורית המבוססת עליה.

(ג) מהאמור עד כה נובע שהשלמת השטרות על-יד המשיב היתה אפשרית רק במידה וההרשאה החוזית שניתנה בזמנו לה' קולטון המנוח (ואין עוד ספק שהרשאה כזאת

ניתנה על-ידי נותני השטרות) לא הסתיימה עם מותו אלא עברה בירושה אל המשיב.
מאחר ומדובר בהרשאה שנוצרה אחרי תום שנת 1965, הרי החוק החל עליה הינו חוק השליחות, תשכ"ה-1965, והסעיף המעניין אותנו כרגע הוא סעיף 14 לחוק זה. סעיף זה מורה שעל-ידי מותו של שלוח (מורשה) מסתיימת השליחות, אלא אם ניתנה ההרשאה לשם הבטחת זכותו של אדם אחר, או של השלוח עצמו, וזכותה תלויה בביצוע נושא השליחות. תוצאתה של הוראה זו בענין שלנו היא שרק במקרה שההרשאה להשלמת השטרות ניתנה בזמנו לה' קולטון המנוח כדי להבטיח דבר שצד שלישי, או ה' קולטון עצמו, היו מעוניינים בו, רק אז יש מקום לקבוע שההרשאה עברה בירושה אל יורשיו. לאור מצב דברים זה נשאלת שאלה נוספת:נ אם כופרים המערערים בקיומו של ענין כנ"ל, על מי נטל הראיה שהענין אכן קיים.

מסביר ד"ר זוסמן בספר שצוטט (סעיף 129) שהתשובה לשאלה זו תלויה בכך אם הפרט החסר בשטרות הינו פרט חיוני, אם לאו. נמצא שהפרט החסר היה מהותי אך לא חיוני עומדת לו, ליורש, החזקה לכאורה של הסעיף 29(א) לפקודת השטרות כי חותמי השטרות נעשו צד להם בעד ערך, ואם טוענים הם את ההיפך, עליהם עול השכנוע. אך הדבר שונה כשהפרט החסר הוא פרט חיוני, פרט שבלעדיו אין מסמך מהווה שטר חליפין כהגדרתו בסעיף 3(א) או שטר חוב כהגדרתו בסעיף 84(א) לפקודה; במקרה כזה לא נוצר עדיין שטר לצורך הפקודה ולכן גם החזקה המיוחסת בסעיף 29(א) לשטר אינה חלה על המסמך החסר; ובאין חזקה העומדת מאחוריו, חייב היורש להוכיח שבזמנו ניתנה ההרשאה להשלים את המסמך לשם הבטחת זכותו הוא או זכותו של אדם אחר. כפי שנאמר בספר הנ"ל (בע' 167):ב

"במקרה הראשון (כשהפרט החסר אינו חיוני- הערה שלי) ניתן לומר, כי חזקת הערך שבסעיף 29(א) לפקודה, שעמדה לתובע לפני השלמת המסמך, ההשלמה לא גרעה ממנה ולא פגעה בה. לולא הוסיף התובע את זמן הפרעון, יכול היה לתבוע את תשלום השטר, ועל הנתבע היה להוכיח שלא קיבל ערך. על שום מה יהא הנתבע עכשיו, משהוסיף התובע את זמן הפרעון, פטור מן ההוכחה? הערך שקיבל אדם בעד חתימתו על השטר הרי הוא הוא הענין שההרשאה להשלמת המסמך מיועדת להבטיחו. במקרה השני, לא עמדה לתובע חזקת הערך שבסעיף 29(א) לפקודה לפני שרשם את הסכום בשטר (או את שם הנפרע - הערה שלי), ועל-ידי מעשהו שלו, כשהוסיף את הסכום (או שם הנפרע - הערה שלי), לא יכול לחייב את הנתבע בהוכחה שקיבל ערך. לשון אחרת:ו כאשר הפרט המהותי החסר לא היה חיוני, מצטרפת חזקת הערך לחזקת הרשות להשלים את המסמך, ומי שחתם עד השטר מוחזק, שנתן את ההרשאה להשלימו בעד ערך. באין ראיה לסתור לא תפוג ההרשאה לא על-ידי מות המרשה ולא על-ידי מות המורשה. אבל כאשר היה הפרט החסר פרט חיוני, עומד התובע רק בחזקה שהורשה להשלים את הפרט, ובאין הוכחה שההרשאה ניתנה לשם הבטחת זכותו או זכותו של אדם אחר, תפוג ההרשאה עם מות המרשה וגם עם מות המורשה."

בהגיעו לתוצאה הנ"ל התבסס מחבר הספר, בין היתר, על האמור ב-ע"א 84/50, [3]. אין ספק כי הסתמכות זו היתה מוצדקת, אם כי בית-המשפט לא הרחיק לכת עד כדי קביעת הלכה מוחלטת בענין הנדון. בפסק-הדין שניתן מפי השופט אגרנט (כתארו אז) נאמר (בע' 1158):נ

"תחולתה של ההנחה האמורה בסעיף 29(1) תלויה, ויכולה להיות תלויה, בקיומו של גורם אחד בלבד, הוא הגורם, כי המסמך הנדון, אף-על-פי שחסים בו פרטים מסויימים, ואפילו פרטים שהם לכאורה חשובים, נושא אופי של שטר חוב או שטר חליפין, העובר לסוחר. ישנם פרטים אשר חסרונם בשטר מסוגל, מחמת טיבם של אותם הפרטים, לשלול ממנו אופי הנ"ל; ואולם ישנם פרטים אחרים אשר לא יהיו עשויים, מחמת העדרם בגוף המסמך, להביא לתוצאה כזאת.
במקרים מהסוג הראשון לא יהא מקום להשתמש בהנחה הנזכרת, כל עוד לא מולאו הפרטים החסרים בשטר, כדת; ואידו במקרים מהסוג השני תפעל גם תפעל אותה הנחה לטובת המחזיק אף-על-פי שטרם הושלם בשטר מה שחסר בו."

בהמשך הדברים הנ"ל מדגים השופט אגרנט שתי קבוצות של מקרים מהסוג הראשון והן:ב העדר הסכום והעדר שם הנפרע - והוא ממשיך (בע' 1160):ו

"ברור הדבר, כי בשתי הקבוצות הנ"ל של דוגמאות היו הפרטים כאלה אשר חסרונם בגוף השטרות שלל מהם את האופי של מסמך עובר לסוחר - כלומר, מחמת חוסר בהירות או ודאות בדבר הסכום שיש לשלמו או בדבר השם של האדם אשר לו היו צריכים לפרוע אותו. על-כן לגבי שטר המחוסר פרט, השייך לאחת משתי הקבוצות האמורות, או לשניה לא יהא מקום, בדרך כלל, להיזקק להוראה שבסעיף 29 (1)."

יושם לב שהשופט אגרנט מסייג את ההלכה הנ"ל באמרו שהיא חלה "בדרך כלל";
ואכן במקרה שנדון ב-ע"א 84/50, [3], מצא בית-המשפט כי נסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה מצדיקות את המסקנה כי החתימה על השטרות ניתנה בעד תמורה בת-ערך, למרות שאחד הפרטים שחסרו בהם היה שם מקבל התשלום.

6. ומה המצב במקרה שלנו? אומר בא-כוח המשיב שכאן הענין ברור; המערערים העידו שמסרו את השטרות הנדונים לה' קולטון המנוח כבטחון לסילוק שטרות של לקוחותיהם, ובכך הוכיחו הם עצמם כי לה' קולטון היה ענין בקיומה של ההרשאה להשלים את הפרטים החסרים בשטרות, אך שכח בא-כוח המשיב שעדותם הנ"ל של המערערים לא נתקבלה על דעתו של בית-המשפט המחוזי ולכן אי-אפשר עוד להסתמך עליה, לא לענין שהם התכוונו לו ואף לא לענין אחר. אך קיימת ראיה אחרת המצביעה על כך שחתימת המערערים על השטרות הנדונים ניתנה בעד ערך. כוונתי לעדותו של המשיב בבית-המשפט המחוזי לפיה לא כפר המערער מס' 2 בחבותו על-פי השטרות, לא עורר כל

טענות נגדם, ורק ביקש זמן מספיק כדי שיוכל לפרוע את כל החוב בשיעורים. עדותו זו של המשיב לא נסתרה על-ידי עדות אחרת והיא אף לא הותקפה בחקירת שתי וערב ולכן אין ספק שהיא יכולה לשמש בסיס להנחה כי השטרות שנמצאו בעזבון ניתנו בזמנו תמורת ערך. יתירה מזו - הוכח שהמערערים אף החלו לפרוע את השטרות אחרי מותו של ה' קולטון המנוח, ועד לתאריך מותה של אם המשיב הספיקו לשלם סכום של 2,000 ל"י. נסיבות אלה יש בהן כדי הוכחה לכאורה לטענת המשיב שהשטרות ניתנו בעד ערך, והוכחה לכאורה זו נהפכה להוכחה סופית אחרי שהשופטת המלומדת דחתה את גרסת המערערים המנוגדת לטענת המשיב. במילים אחרות - נסיבות המקרה, כפי שהוכחו, יוצרות הנחה לכאורה שהשטרות ניתנו בעד ערך, והנחה זו מצטרפת לחזקה החוקית הקיימת לטובת המחזיק על-פי סעיף 19(א) לפקודה, ולכן אין עוד צורך בחזקת התמורה על-פי הסעיף 29(א) שבה. משניתנה תמורה עבור החתימה על השטרות, הרי הוכח גם ענינו של המנוח בהרשאה להשלים את הפרטים המהותיים החסרים בשטרות, ולפי הוראותיו של הסעיף 14(ב) לחוק השליחות עברה הרשאה זו בירושה למשיב, הרשאה זו מהווה את הבסיס ליצירת ההרשאה הסטטוטורית על-פי הסעיף 19(א) לפקודה, והמשיב היה מוסמך להשתמש בה במסגרת הוראותיו של הסעיף 19(ב) של הפקודה.

כזכור דורש הסעיף 19(ב) כי השלמת המסמך תיעשה תוך זן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה. במקרה שלנו לא הוכח כי ההרשאה המקורית הוגבלה בדרך כל שהיא, ולפיכך נשארה בתקפה ההנחה כי ההרשאה היתה בלתי-מוגבלת, והמשיב היה רשאי להשלים את החסר ככל שנראה לו. אשר לזמן הסביר להשלמת השטרות טענו המערערים בבית-המשפט המחוזי, כי המשיב איחר בביצוע ההשלמה, אך טענתם זו נדחתה.
בהודעת-הערעור שהוגשה מטעם המערערים בבית-משפט זה נכללה שוב הטענה כי השטרות לא מולאו תוך זמן סביר, אך בדיון לפנינו לא חזרה עוד באת-כוח המערערים על טענה זו, ובהתאם להלכה הקבועה במקרים דומים יש לראות המערערים כאילו זנחו את הטענה ואין עוד מקום לדון בה לתכנה.

7. סיכומו של דבר:נ המשיב היה רשאי להשלים את השטרות בדרך שהשלים אותם:ב
התנגדותם של המערערים לביצוע השטרות נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי כדין, וגם הערעור על פסק-דינו חייב להידחות. אי לזאת אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערערים לשאת בהוצאותיו של המשיב בערעור זה בסכום של 2,000 ל"י (כולל).

ניתן היום, כ"א בטבת תשל"ד (15.1.1974).

5129371

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×