צור קשר

  • מאמרים הוצאה לפועל ופשיטת רגל

  • 1

עא 3853/98 עמי סדן, עו"ד נ' אבירם רוזנטל

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "ביטול הענקה בהליכי פשיטת רגל"


ערעור אזרחי 98 / 3853

עמי סדן, עו"ד
נגד
1. אבירם רוזנטל
2. כונס הנכסים הרשמי
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[18.6.2003]
לפני הנשיא א' ברק, השופט (בדימ') י' אנגלרד והשופטת א' פרוקצ'יה

המערער, המנהל המיוחד של עיזבון בפשיטת רגל, הגיש בקשה לבית-המשפט המחוזי לבטל הענקת ניירות ערך שהוענקו על-ידי המנוח למשיב 1, ולהחזיר את ניירות הערך או שווה ערכם למצבור נכסי פושט הרגל לצורך חלוקתם בין הנושים בשל היות ההענקה פסולה על-פי
סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן – הפקודה). בית-המשפט קבע, על רקע ההלכה הפסוקה כפי ששררה אותה עת, שניתן לבטל הענקה על-פי סעיף 96(ב) רק בתנאי שהנכס מושא ההענקה קיים בעין, או לפחות ניתן לעקוב אחר גלגוליו ולממש את תחלופו. בית-המשפט קבע כי אמנם מדובר בהענקה פסולה, אולם מאחר שלא היה ניתן לעקוב אחר ניירות הערך בעין ואף לא אחר גלגולם, הוא דחה את הבקשה לביטול ההענקה. מכאן הערעור. במהלך הדיון בערעור נתקבלה הכרעת בית-המשפט העליון בע"א 5709/99 [1], ולפיה ניתן במסגרת סעיף 96 לפקודה להורות על ביטול הענקה גם מקום שאין מדובר בהשבת הנכס המקורי שהוענק אלא בשווה ערכו או בנכס חלופי שנקנה בתמורה שנתקבלה ממכירתו.
בית-המשפט העליון פסק:
(1) האפשרות לבטל הענקה על דרך השבה של הנכס המועבר או שווה ערכו עולה בקנה אחד עם תכלית הליך ביטול ההענקה אשר נועד לגשר על פער ההפחתה של מסת הנכסים של פושט הרגל העומדת לחלוקה בין הנושים, ולהגן עליהם מפני הפגיעה הכרוכה בהענקת נכסים על-ידי החייב בעת שהיה חדל-פירעון של חובותיו (710א).
(2) העיקרון כי השבה מאפשרת החזרת נכס בעין או שווה ערכו מתיישבת עם עקרונות כלליים של השבה הנטועים בדין האזרחי בהקשרים שונים, בין בתחום החוזים ובין בדיני עשיית עושר ולא במשפט ובדיני הנאמנות (710א – ב).
(3) במקרה דנן על יסוד הוכחת התנאים לביטול הענקת ניירות הערך על-פי סעיף 96(ב) לפקודה, בטלה ההענקה כלפי המערער בין שניתן להשיב את ניירות הערך בעין ובין שניתן להשיב רק את שווה ערכם. היות שלא ניתן להתחקות אחר ניירות הערך מתקיימת החלופה של ביטול ההענקה על דרך השבת שוויים הכספי של ניירות הערך (710ג – ד).

חקיקה ראשית שאוזכרה:
– פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, סעיפים 5, 42, 84, 96, 96(ב), 96(ג), 202, 205, 208.
– חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, סעיף 1.
– חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.
– חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.
– פקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיף 55.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, עו"ד, פ"ד נה(4) 925.
[2] ע"א 367/70 הוכברג, עו"ד נ' שלגי, פ"ד כה(2) 149.
[3] ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ נ' הורביץ, פ"ד לה(3) 533.
[4] ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה., פ"ד מב(1) 221.
[5] ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297.
ספרים ישראליים שאוזכרו:
[6] ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל (מהדורה 2, תשס"א).
[7] מ' אגמון-גונן השבה בהקשרים חוזיים (תשס"א).
[8] ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה 2, כרך א, תשנ"ח).
ספרים זרים שאוזכרו:
[9] I.F. Fletcher The Law of Insolvency (London, 2nd ed., 1996).
[10] R.M. Goode Principles of Corporate Insolvency Law (London, 2nd ed., 1997).

מאמרים זרים שאוזכרו:
[11] J.F. Williams “Revisiting the Proper Limits of Fraudulent Transfer Law” 8 Bank. Dev. J. (1991) 55.
שונות:
[12] 9B Am. Jur. 2d (1999).
[13] 9C Am. Jur. 2d (1999).

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ו' אלשייך) מיום 29.4.1998 בהמ' 3783/98. הערעור נתקבל.
המערער טען לעצמו;
דן דורון – בשם המשיב 1;
רחל שני-שרפסקי, ממונה על ייעוץ משפטי וערעורים באגף האפוטרופוס הכללי – בשם המשיב 2.

פסק-דין

השופטת א' פרוקצ'יה
1. לפנינו ערעורו של עורך-דין ע' סדן, המנהל המיוחד של עיזבון המנוח יעקב רוזנטל בפשיטת רגל, על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת
ו' אלשיך). על-פי ההחלטה, נדחתה בקשת המערער לבטל הענקת ניירות ערך שהוענקו על-ידי המנוח לבנו, הוא המשיב 1 (להלן – המשיב), ולהחזיר את ניירות הערך או שווה ערכם למצבור נכסי פושט הרגל לצורך חלוקתם בין הנושים.
קביעות בית-המשפט המחוזי
2. מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי עולות העובדות האלה:
ביום 28.6.1989 הוגשה כנגד המנוח תובענה כספית על סך של 1,050,000 ש"ח אשר נתקבלה במלואה, ופסק-הדין הפך חלוט.
ביום 8.3.1993 נמסרה לרעיית המנוח גב' שושנה רוזנטל התראת פשיטת רגל בגין פסק-הדין, וביום זה נפטר המנוח.
ביום 23.3.1994 ניתן צו לניהול עיזבון המנוח על-פי דיני פשיטת רגל בהתאם לסעיף 202 לפקודת פשיטת הרגל.
ביום 24.1.1995 התמנה המערער כמנהל עיזבון המנוח בפשיטת רגל בהתאם להחלטת בית-המשפט.

3. בפני בית-המשפט המחוזי טען המערער כי ביום 21.5.1989 העביר המנוח ניירות ערך מחשבונו בבנק הפועלים, סניף רעננה לחשבון המשיב באותו סניף בנק. שווי ניירות הערך בעת ההעברה היה 95,995 ש"ח. כן טען כי בעת ביצוע העברת ניירות הערך כאמור היו למנוח חובות כבדים שהתביעה בגינם הוגשה נגדו כחודש ימים לאחר מכן, וכי העברת ניירות הערך למשיב נעשתה בלא תמורה ובלא תום-לב במטרה להבריח את נכסיו בידיעה כי לא יוכל לפרוע את חובותיו. על יסוד טיעונים אלה ביקש המערער לבטל את ההעברה בשל היותה הענקה פסולה על-פי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן – הפקודה). המשיב טען בתשובתו כי אמנם במאי 1989 היו למנוח חובות כבדים והוא התקשה לפרוע אותם, אך העברת ניירות הערך לחשבונו נעשתה ללא ידיעתו, והדבר נודע לו רק בעקבות חקירה של אמו על-ידי ראש ההוצאה בהוצאה לפועל ביום 2.1.1995. כן טען כי אמו היא זו שהעבירה את ניירות הערך לחשבונו ולא אביו המנוח, ומכאן שאין זו הענקה על-ידי מי שהוכרז פושט רגל. עוד טען כי אפילו הונחה תשתית ראייתית מספקת לביסוס הטענה בדבר העברת ניירות הערך לחשבונו – דבר שהוא כופר בו – גם אז לא הוכח דבר לגבי גורלם של ניירות הערך: האם הם עדיין ברשותו? ואם לאו – מה אירע להם: האם מומשו ומהי התמורה שנתקבלה עבורם? משכך, אין מתמלאים היסודות הנדרשים לצורך ביטול הענקה המחייבים יכולת עקיבה אחר הנכס מושא ההענקה, ומכאן שדין התובענה להידחות.
4. בית-המשפט המחוזי קבע, כעניין שבעובדה, ועל יסוד ראיות שהובאו בפניו, כי ביום 12.5.1989 העביר המנוח לבנו המשיב ללא תמורה ניירות ערך באמצעות העברה מחשבון לחשבון באותו סניף בנק. עיקר הסימוכין למימצא זה נשאב ממסמך הבנק (נספח א' לבקשה) שעולה ממנו כי המנוח הורה על ביצוע ההעברה באותו מועד, והוראה זו נקלטה ובוצעה כתשעה ימים לאחר מכן, ב-21.5.1989. מסמך הבנק נתקבל כ"רשומה מוסדית" בלא שבית-המשפט ראה להיענות לבקשה להזמין עובד בנק להעיד על אודות הרשומה.
בית-המשפט שלל את טענת המשיב שלפיה העברת ניירות הערך בוצעה על-ידי אם המשיב, ועל יסוד מסמך הבנק קבע כי מדובר בהעברה שנעשתה על-ידי המנוח, והוא בלבד. גם הטענה כי המשיב לא ידע על ההעברה נדחתה, שכן הוכח ממסמכי הבנק (נספח א' לבקשת המערער ונספח ג' לתגובת המשיב) כי ביום 12.5.1989, עת נתן המנוח את הוראת ההעברה, פתח המשיב חשבון על שמו באותו סניף בנק שהיה מיועד, כך נראה, לקלוט את ניירות הערך המועברים. מהוראת ההעברה ומפתיחת חשבונו של הבן באותו יום ובאותו סניף בנק למד בית-המשפט כי היה שיתוף פעולה בין השניים,

ועל יסוד מסקנה זו דחה את טענת המשיב שלפיה לא היה מודע להעברה כאמור. בית-המשפט קובע את המימצאים להלן, כלשונו:
"ביום 12.5.89 המשיב חבר לאביו המנוח ועשה עמו יד אחת על מנת להבריח את נכסי המנוח מפני נושיו. המשיב פתח חשבון בנק ביום 12.5.89 כדי שהמנוח יוכל להעביר לו בו ביום נירות ערך ללא תמורה. הדבר נעשה תוך ידיעה מלאה של המשיב בדבר חובותיו הכבדים של אביו המנוח כעולה מסעיף 2 לתצהירו של המשיב עצמו. בגין חובות אלה הוגשה כעבור חודש ימים בלבד תביעה על סך 1,050,000 ₪ אשר נתקבלה במלואה, ובגינה ניתן צו לניהול עזבון המנוח על פי דיני פשיטת הרגל כעבור 5 שנים לערך ממועד העברת נירות הערך מהמנוח למשיב. אכן, העברת נירות הערך מהמנוח למשיב הינה פעולה של הברחת נכסים לשמה".
בהמשך מנתח בית-המשפט את המונח "הענקה" שבסעיף 96 לפקודה, ועל רקע ההלכה הפסוקה כפי ששררה אותה עת קבע, על דרך הפירוש המצמצם, כי ניתן לבטל הענקה על-פי הוראה זו רק בתנאי שהנכס מושא ההענקה קיים בעין, או לפחות ניתן לעקוב אחר גלגוליו ולממש את תחלופו. במקרה זה נקבע כי הוכחה העברת ניירות הערך מהמנוח לבנו כתשע שנים לפני מועד המשפט, והמערער לא היה יכול להוכיח דבר לגבי גורלם של אותם ניירות ערך, קרי: אם הם עדיין בידי המשיב או שנמכרו, ואם נמכרו, מה סכום התמורה שנתקבלה מן המכירה ומה נעשה בה. מאחר שלא היה ניתן לעקוב אחר הנכס בעין ואף לא אחר גלגוליו, דחה בית-המשפט את הבקשה לביטול ההענקה תוך שהביע את מורת רוחו מהתוצאה המאולצת שראה בה בלתי רצויה ובלתי ראויה אך מחויבת על-פי ההלכה הנוהגת אותה עת. בית-המשפט אומר בשולי החלטתו כדלקמן:
"התוצאה אליה הגעתי מחוייבת היא, לדעתי, על פי הפסיקה. יתכן והגיעה העת לאור העידן בו אנו עומדים, לשנות את ההלכה, דבר המסור לבית המשפט העליון. אני אומרת דברים אלה כיוון שבמקרה הנוכחי הוכח מעל לכל צל של ספק שהמנוח הבריח נכסים, עת שרוי היה בחובות כבדים, כאשר בסופו של דבר הוכרז פושט רגל. קשה להשתחרר מההרגשה הלא נוחה שמלווה את התוצאה של "צדיק ורע לו". הנושים הם אלה הנמצאים נפגעים ולמעשה רק בשל העובדה שלא ניתן לעקוב אחר הנכסים או תמורתם. נכסים אשר ביום העברתם לחשבון המשיב יש דרך לבדוק את ערכם ולשום אותם לאותו יום. לא בכדי הזכרתי את העידן בו אנו עומדים.

בעידן זה ניתן באמצעות המחשב ואמצעים אלקטרוניים משוכללים נוספים לעקוב לעיתים קרובות אחרי כספים".
הערעור
5. הנאמן ערער לבית-משפט זה על תוצאות ההליך בבית-משפט קמא, ועיקר ערעורו מוקדש לצורך לשנות את ההלכה הקיימת הקושרת את הליך ביטול ההענקה על-פי הפקודה עם יכולת עקיבה אחר הנכס המוענק. לטענתו, מתבקש לפרש את
סעיף 96 לפקודה באופן שיהיה ניתן לחייב את מקבל ההענקה הפסולה להחזירה או להשיב את שווה ערכה בלא קשר הכרחי ליכולת העקיבה אחר הנכס בעין או אחר גלגוליו. לחלופין, נטען כי משהוכחה הענקה פסולה הנטל על המשיב להוכיח כי נכס ההענקה הפך לנכס שאינו בר-זיהוי ואינו בר-עקיבה, וכל עוד לא הוכח כאמור, חזקה היא כי הנכס המוענק קיים ומוחזק בידי מקבל ההענקה, ועליו להחזירו או לשלם את שווה ערכו. מאחר שהמשיב לא הוכיח אחרת, עליו להשיב לקופת פשיטת הרגל את ניירות הערך או את שוויים, כמפורט בכתב הבקשה להוראות. כונס הנכסים הרשמי הצטרף לטיעוני המערער בעניין זה.
6. בתשובת המשיב הוא חוזר על טיעוניו בהיבט המשפטי הנוגע לסוגיית העקיבה אחר הנכס המוענק. כן ביקש לפתוח מחדש את העניין העובדתי בטוענו כי הראיות בתיק אינן מבססות כראוי את המימצא שנקבע בפסק-הדין שלפיו ניירות הערך הועברו לידיו, שכן בפועל, אף שהניירות הועברו אליו, הם מומשו, ותמורתם שימשה את המנוח ורעייתו למחייתם. בנסיבות אלה אין מדובר ב"הענקה" כלל, ואין מתעוררת השאלה ההילכתית המועלית בטיעוני המערער. המשיב מסתמך בטיעון עובדתי זה על דברי אשת המנוח – היא אמו – אשר העידה בחקירתה בהוצאה לפועל כי ניירות הערך אכן הועברו לידי המשיב, אך הכספים שהתקבלו תמורתם נמסרו לידיה ולידי בעלה המנוח ושימשו למחייתם נוכח מצבם הכלכלי הקשה. המשיב טוען כי ביקש לקבל את מסמכי הבנק הנוגעים למימוש הניירות כאמור, אך הבנק לא סיפק לו אותם. עוד נטען כי המערער לא עמד בנטל לסתור את החזקה שלפיה ניירות הערך שהועברו היו רכוש משותף של המנוח ושל אשתו גם יחד, ולכן רק חלק מהנכסים הם נכסי פושט הרגל. המשיב קבל גם על כך שבית-המשפט לא התיר לו להזמין את פקיד הבנק לעדות ולא נזקק כלל לשמיעת ראיות, ומאחר שהנטל רובץ על המערער להוכיח את התנאים לביטול ההענקה, דין בקשתו להידחות. ואחרון, נטען כי גם אם מתקיימים תנאי
סעיף 96 לפקודה, הסעד המבוקש הוא עניין שבשיקול-דעת בהיותו סעד שביושר. שיקולי הצדק מצדיקים שלא לבטל את ההענקה במקרה זה והם נעוצים ראשית בעובדת

העברת הכספים ממימוש ניירות הערך לשימושם של המנוח ואשתו, ושנית, בשיהוי הרב ביוזמת הנאמן לבטל את ההענקה – שיהוי שהסב עמו נזק רב.
7. במהלך הדיון בתיק זה נתקבלה הכרעת בית-משפט זה בע"א 5709/99 לוין נ' שילר, עו"ד (להלן – פרשת לוין נ' שילר [1]) המשליכה על פרשנותו ויישומו של הליך ביטול ההענקות על-פי הפקודה, בין היתר ביחס לאפשרות ביטול הענקה גם מקום שאין ניתן להחזיר את הנכס המוענק בעין או לעקוב אחר גלגוליו. בעקבות פסיקה זו הגישו הצדדים טיעונים משלימים.
הכרעה
8. מתבקשת בענייננו הכרעה בשני מישורים: מישור הקביעות העובדתיות ומישור יישומו המשפטי של הליך ביטול ההענקות על-פי סעיף 96 לפקודה, במיוחד בקשר להחלתו על נכס הענקה שאין ניתן להשיבו בעין, וחסרים נתונים לגבי מוצאותיו וגלגוליו.
מטרות הליך ביטול ההענקות
9. זו לשון סעיף 96 לפקודה:
"ביטול הענקות
(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.
(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.
(ג) 'הענקה' לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

(1) בשל נישואין ולפניהם;
(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;
(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו".
המטרה העומדת ביסוד הליך ביטול ההענקות על-פי סעיף 96 היא להביא לביטול הגריעה ממצבת נכסי פושט הרגל אשר אירעה עקב הענקת נכס בלא תמורה בעת שהחייב היה חדל-פירעון, ובטרם נעשה פושט רגל. תכלית הליך זה היא להחזיר את החסר לקופת פשיטת הרגל במסגרת ההגנה על ציבור הנושים (פרשת לוין נ' שילר [1], בעמ' 939-938; ע"א 367/70 הוכברג, עו"ד נ' שלגי [2], בעמ' 160-159). הטעם הערכי העומד ביסוד פעולת הביטול הוא כי כאשר אדם מודע למצבו הכלכלי הרעוע, דרישת ההגינות היא כי יעמיד את מלוא מצבת נכסיו לפירעון חובותיו לנושיו, ולא יגרע מהם על דרך הענקות בלא תמורה לאחרים. ההענקה שסעיף 96 לפקודה עוסק בה אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה, כוונה להבריח נכסים או פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. ההענקה עשויה להתבטל גם אם לא הייתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק (פרשת לוין נ' שילר [1], שם).
קביעות עובדה
10. בתביעה לביטול הענקה הנטל הראשוני לבסס קיומה של הענקה פסולה רובץ על התובע את ביטולה. עליו להוכיח את מהות ההענקה ואת מועדה, את טיבו של הנכס ואת העובדה כי המעניק נעשה פושט רגל בתוך פרק הזמן הנקוב בהוראה הרלוונטית לעניין. מקום שמדובר בהענקה שבוצעה למעלה משנתיים לפני פשיטת הרגל, ולפני שחלפו עשר שנים מיום ההענקה, תבוטל ההענקה בכפוף להגנה הנתונה למקבל ההענקה שלפיה בעת ההענקה היה המעניק כשר-פירעון גם בלא להיזקק לנכס מושא ההענקה, ועל-כן ההענקה לא פגעה ביכולתו לפרוע את חובותיו.
סעיף 96(ג) מגדיר סייגים להגדרת הענקה שניתן לבטלה, אולם אלה אינם חלים בענייננו, ולפיכך לא נרחיב עליהם את הדיבור.
בית-המשפט המחוזי מצא, ובדין כך, כי הנאמן הוכיח קיומה של הענקה פסולה וכי המשיב לא השכיל לבסס הגנה טובה מפני ביטולה של ההענקה, מאחר שלא הוכיח כי המעניק היה כשר-פירעון בזמן ההענקה בלא להיזקק לנכס המוענק, ומאחר שאין עניין

זה נופל בגדר אחד הסייגים לביטול הענקה פסולה על-פי סעיף קטן (ג). הוא קבע כי המשיב עשה יד אחת עם אביו להבריח את ניירות הערך מחשבון לחשבון, וכי כמקבל ההענקה היה המשיב שותף מלא למעשה ההענקה ביודעו על חובותיו הכבדים של המנוח. הוא הסתמך לצורך כך בעיקר על מסמכי הבנק המעידים על ביצוע ההעברה מחשבון המנוח ועל פתיחת חשבון הבנק של המשיב לצורך קליטתה של ההענקה.
אשר להגנות המשיב, לא נמצא בהן ממש. בית-המשפט שלל את גירסותיו השונות והבלתי מתיישבות זו עם זו של המשיב שלפיהן מצד אחד לא ידע על העברת הניירות לחשבונו, ומצד אחר טען כי ניירות הערך אכן הועברו אליו מחשבון משותף של ההורים. בגירסה נוספת טען כי אף שבוצעה העברת ניירות ערך כנטען, בפועל הוא לא נהנה מההענקה, שכן הוא מימש אותה, ואת תמורתה העביר לידי הוריו לצורך מחייתם, ולפיכך ערכם של ניירות הערך לא נשלל מנכסי פושט הרגל ולא נגרע מהמסה העומדת לחלוקה בין נושים.
פרט לאמירות לאקוניות בתצהיר לא הציג המשיב כל ראיות לתמוך בטענות ההגנה החלופיות שלו, לרבות בדבר מימושם של ניירות הערך לטובת הוריו. ממילא לא צוינו מועד המימוש, קבלת התמורה והיקפה ומועד העברת התמורה למנוח ולאשתו למחייתם. המשיב הסתמך בתצהירו על עדות אמו בחקירת ההוצאה לפועל, אולם גם קו הוכחה זה רחוק מלענות על הנדרש לצורך ביסוס אילו מהגנותיו.
אמו של המשיב לא העידה בבית-המשפט המחוזי עקב בריאותה הרופפת, אולם בחקירתה בפני ראש ההוצל"פ ביום 2.1.1995 אמרה, בין היתר (עמ' 2):
"ילדי אינם עוזרים לי. לא היו לי נירות ערך ולא העברתי למשפחתי שום כספים או נירות ערך. בשנת 89 לא הועברו כספים מסניף רעננה לבני. אינני זוכרת שהיה לנו חשבון בבנק זה..."
רק בישיבה מאוחרת יותר, ב-7.1.1996, ולאחר חקירה אצל כונס הנכסים הרשמי העידה האם שוב בהוצאה לפועל ואמרה:
"אני נחקרתי במסגרת הליכים של פשיטת רגל... בינתיים התברר לי שהכסף הזה היה על שם הבן שלי והוא החזיר לנו אותם משום שלא היה לנו ממה להתקיים. אני לא זוכרת אם היו מניות. זה היה בערך 70,000 ש"ח. הוא הוציא זאת במזומן ונתן לנו, הוא נתן לנו עזרה. מדובר בנירות ערך שהיו על שם בני. אני לא זוכרת של מי היו נירות הערך במקור. כל הענין הזה היה

חדש עבורי כשהעלו את הנושא" (שם, עמ' 2-1) (נספח לתגובת המשיב לבקשת ההוראות).
עדויות אלה, על הסתירות שבהן, לא רק שאינן תומכות בטענות המשיב אלא אף מחלישות אותן, שכן גירסותיה של האם משתנות מעדות לעדות – תחילה היא מתכחשת לכך שניירות הערך הועברו לבן ואינה זוכרת שהיה חשבון בנק באותו סניף, ולאחר מכן, וככל הנראה לאחר שקיבלה ייעוץ, היא מעלה את גירסת ההעברה ומימוש הניירות על-ידי המשיב לצורך הזרמת תמורתם למחיית בני-הזוג. עדותה אינה קוהרנטית ואינה מציגה גירסה מגובשת שניתן להישען עליה, ובנסיבות אלה עדות זו לא תוכל לשפוך אור על העניין וודאי שלא לספק את התשתית הראייתית לתמיכה בטיעוני המשיב. סיכומו של דבר – הגנותיו של המשיב שזורות סתירות פנימיות, ולא הונחה תשתית ראייתית מבוססת לאיזו מהן, לפיכך בדין דחה אותן בית-המשפט המחוזי.
ראוי להוסיף כי אף אין לקבל את טענת המשיב שלפיה היה מקום לזמן את פקיד הבנק לחקירה. מסמכי הבנק הוצגו כראיה. המשיב לא הציג גירסה עובדתית רצינית הסותרת את העולה ממסמכי הבנק אשר היה מקום לבררה בעדויות נוספות. בנסיבות אלה העדת פקידי בנק לא הייתה מסייעת באופן מהותי להבהרת הנתונים העובדתיים, ולכן אינני מוצאת פגם בסירובו של בית-משפט קמא לאפשר חקירה כאמור שהייתה מסרבלת את הדיון בלא לתרום באופן ממשי לגילוי האמת.
לאור האמור יש לקבל את הקביעות העובדתיות של בית-המשפט המחוזי כפי שמצאו את ביטוין בפסק-דינו.
ההיבט המשפטי
11. בהינתן הקביעות העובדתיות בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוכחו בענייננו התנאים לקיומה של הענקה פסולה, ולא הוכחו הגנות שהיו עשויות, אילו נתבססו כראוי בראיות, לשלול את ביטול ההענקה.
הוכח כי המנוח העניק למשיב ניירות ערך בלא תמורה בטרם נעשה פושט רגל. לצורך קביעת מועד פשיטת הרגל לא הוצגו בענייננו מלוא הנתונים הנדרשים, אולם מתוך אלה שהובאו עולה כי מועד תחילת פשיטת הרגל הוא לכל המאוחר מועד מתן צו הניהול של העיזבון לפי דיני פשיטת הרגל ביום 23.3.1994, והמועד המוקדם ביותר הידוע מתוך הנתונים שהובאו הוא שבעה ימים לאחר התראת פשיטת רגל שניתנה לאשת המנוח ביום 8.3.1993 (ראה סעיפים 208, 202, ו-205 בשילוב עם סעיפים 42

ו-84 וסעיף 5 לפקודה). מכל מקום, עיתוי ההענקה ביחס למועד פשיטת הרגל בהתייחס לכל אחד מהמועדים האפשריים הללו נכנס בכל מקרה לגדרו של סעיף 96(ב) לפקודה, קרי פשיטת הרגל אירעה למעלה משנתיים ממועד ההענקה, ולפני שחלפו עשר שנים ממועד זה.
לא הוכח, כדרישות חלופה זו, כי בעת ההענקה היה המנוח בר-פירעון של כל חובותיו גם בלא ניירות הערך. כן לא הוכח כי נתקיים בהענקה סייג מן הסייגים המפורטים בסעיף קטן (ג), המוציאים הענקות מסוימות מגדר הענקות בנות-ביטול.
יסוד העקיבה
12. אף שהנאמן הוכיח קיומה של הענקה פסולה של ניירות הערך העונה על תנאי סעיף 96(ב) לפקודה, לא הוכח אם ניירות הערך עדיין מצויים בחזקתו של המשיב, ואם לאו – אם העבירם לאחר, אם מימש אותם, ואם כן, מתי מימש אותם, ומהי התמורה שקיבל עבורם. משמעות הדבר היא כי אין ניתן להורות על החזרת הנכס בעין, ואין ניתן להתחקות אחר גלגוליו.
האם ניתן בנסיבות אלה לבטל את ההענקה, ואם כן, כיצד יש לשום את שווייה?
בפרשת לוין נ' שילר [1] נתקבלה גישה פרשנית מרחיבה שלפיה ניתן במסגרת סעיף 96 לפקודה להורות על ביטול הענקה גם מקום שאין מדובר בהשבת הנכס המקורי שהוענק אלא בשווה ערכו או בנכס חלופי שנקנה בתמורה שנתקבלה ממכירתו. כך נאמר באותו עניין (שם, בעמ' 947-946):
"דומה, כי הגיעה השעה לאמץ במקומנו את גישת הפרשנות המרחיבה המאפשרת ביטול הענקה גם מקום שאין מדובר בהשבת הנכס המקורי שהוענק אלא בתמורתו, או בנכס חלופי שנקנה בתמורה זו. די בהעברת טובת הנאה כלכלית על-ידי החייב למקבל ההענקה אשר ניתן לאתרה, לכמתה ולהעריכה בכסף כדי לאפשר את ביטולה כהענקה. ויתור על זכות לנכס עשוי להיחשב בגדר טובת הנאה כלכלית כזו. הדבר מוצדק... מבחינת הגשמת התכלית שבביטול ההענקות, ומבחינת התיישבותו עם לשונו הרחבה של סעיף 96 לפקודה... ראוי לפרש את סמכות הנאמן לבטל הענקה כמשתרעת גם מקום שאין אפשרות להשיב לנכסי החייב את הנכס המקורי שהועבר אלא את שוויו בלבד, בין בכסף ובין בנכס חלופי שנרכש מתמורתו".

האפשרות לבטל הענקה על דרך השבה של הנכס המועבר או שווה ערכו עולה בקנה אחד עם תכלית הליך ביטול ההענקה, אשר נועד לגשר על פער ההפחתה של מסת הנכסים של פושט הרגל העומדת לחלוקה בין הנושים ולהגן עליהם מפני הפגיעה הכרוכה בהענקת נכסים על-ידי החייב בעת שהיה חדל-פירעון של חובותיו. העיקרון כי השבה מאפשרת החזרת נכס בעין או שווה ערכו מתיישב עם עקרונות כלליים של השבה הנטועים בדין האזרחי בהקשרים שונים, בין בתחום החוזים ובין בדיני עשיית עושר ולא במשפט ובדיני הנאמנות. החלתה בהקשר של ביטול הענקות בהליכי פשיטת רגל משתלבת במארג הכללי של דיני ההשבה במשפט האזרחי, אשר אינם רואים להבחין הבחנה מהותית בין השבת נכס ריאלי לבין השבת שווה ערכו.
על יסוד הקביעות העובדתיות שנתקבלו בענייננו והוכחת התנאים לביטול הענקת ניירות הערך על-פי סעיף 96(ב) לפקודה, בטלה ההענקה כלפי הנאמן. ההענקה בטלה כאמור בין שניתן להשיב את ניירות הערך בעין ובין שניתן להשיב רק את שווה ערכם. הנאמן לא היה יכול להתחקות אחר ניירות הערך, והמשיב טען טענות שונות לגבי מוצאותם, ואלה לא נתקבלו על דעת בית-משפט קמא. ממילא, לא הודה בקיומם בעין ברשותו. אי לכך מתקיימת החלופה של ביטול ההענקה על דרך השבת שוויים הכספי של ניירות הערך שהוענקו כאמור.
סעד שבשיקול-דעת
13. טוען המשיב כי ביטול הענקה על-פי סעיף 96 הינו סעד שבשיקול-דעת בית-המשפט, המחייב איזון עניינם של הצדדים הנוגעים בדבר בטרם יוענק סעד של השבה. בקשר לכך הוא טוען, ראשית, כי אין לבטל את ההענקה ולחייבו בהשבה מהטעם שניירות הערך שהועברו אליו מומשו, ותמורתם הועברה למחיית המנוח ואשתו, ושנית, מהטעם שהנאמן השתהה זמן רב בנקיטת ההליך נגדו לביטול ההענקה, ועקב כך נגרם לו נזק שיש להתחשב בו.
אכן, עולה שאלה בעלת היבט עקרוני: האם ובאיזו מידה נתון לבית-המשפט שיקול-דעת שלא להורות על ביטול הענקה על-פי סעיף 96 גם מקום שהוכחו כל התנאים שהפקודה מציבה לצורך ביטול כאמור? שאלה זו נסמכת, בין היתר, על נקודת המוצא כי הענקה פסולה על-פי סעיף 96 אינה בטלה מעיקרה אלא ניתנת לביטול (ראה ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל [6], בעמ' 321).
באנגליה מורה ה-Insolvency Act, 1986 בסעיף 339(2) כי מקום שניתנה הענקה פסולה, נתון שיקול-דעת רחב לבית-המשפט לתת“...such order as it thinks fit for

restoring the position to what it would have been if that individual had not entered into that transaction” (ראה גם I.F. Fletcher The Law of Insolvency [9],
at p. 225). שאלה היא אם שיקול-דעת רחב זה כולל גם אפשרות שלא לבטל הענקה כלל כאשר הוכחו כל התנאים הנדרשים לביטול, אך מקום שנסיבות העניין עשויות, במאזן כולל, להביא לתוצאה בלתי צודקת בבחינת מערך הנזקים היחסי בין מקבל ההענקה לנושים תוך התייחסות אפשרית גם להיבטים של תום-לב הצדדים הנוגעים בדבר. אם אכן קיים שיקול-דעת כאמור, הדעת נותנת כי הוא יופעל בנסיבות חריגות ויחייב הערכה מורכבת ומשולבת של שיקולי מדיניות כלליים ומיוחדים למקרה הנדון.
במקרה זה אין הכרח להכריע בשאלה זו מן הטעם שלגופם של דברים, אין ביסוס לטענות המשיב בדבר קיום עילה שלא לבטל את ההענקה. ראשית, אין תשתית ראייתית לטענה בדבר מימוש הניירות והעברת תמורתם למחיית ההורים. שנית, אין יסוד לטענה בדבר שיהוי הנאמן בהגשת הבקשה לביטול ההענקה. מאז מונה הנאמן לתפקידו ועד לפנייתו לבית-המשפט בבקשה לביטול ההענקה חלפו כשנתיים ימים. פרק זמן זה אינו ארוך באופן החורג מן הסביר בנסיבות העניין. המחוקק קבע, ולא במקרה, מרווח של עד עשר שנים לביטול הענקה פסולה כדי לתת אמצעים אפקטיביים בידי נאמן על נכסי פושט רגל לפעול לאיתורם של נכסים שהוענקו באורח פסול ולאפשר החזרתם למצבת נכסיו של פושט הרגל, לקידום ההגנה על עניינם של הנושים. על רקע זה חלוף שנתיים מאז מינוי הנאמן ועד פתיחת ההליכים לביטול ההענקה אינו נגוע בשיהוי, ומשך זמן זה בוודאי אינו שקול כנגד עניינם של הנושים וכנגד האינטרס הציבורי המצדיק ביטול הענקות פסולות והחזרת נכסים לקופת פשיטת הרגל לצורך פירעון חובות החייב. לא למותר להוסיף כי במקרה זה היה המשיב אף מעורב באופן אקטיבי במעשה ההענקה ולקח בו חלק ונקט שיטה של העלמת מידע ונתונים הן מהנאמן הן מבית-המשפט. ממד זה בהתנהגותו מחזק את המסקנה כי שורת הצדק אינה נוטה לעברו. יתרה מזו, הוא לא הביא אף בדל ראיה לנזק הנטען על-ידיו עקב מעבר הזמן עד לפתיחת ההליכים. במצב דברים זה, גם בהנחה שנתון שיקול-דעת לבית-המשפט בנסיבות חריגות שלא להורות על ביטול הענקה פסולה גם מקום שהוכחו תנאיה – עניין שאינני מכריעה בו – הרי בנתוני מקרה זה אין להפעילו על דרך הימנעות מהוראת השבה.
השבה
14. בבקשתו למתן הוראות מעמיד הנאמן את הסעד המבוקש על השווי הכספי של ניירות הערך בעת ביצוע ההענקה מהמנוח למשיב. במועד ההענקה ביום 21.5.1989 עמד השווי הכספי של הניירות על הסך 95,995 ש"ח. הנאמן עותר להשבת סכום זה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק. משחלק המשיב על עצם ההענקה הפסולה, הוא

לא העלה טענה חלופית כלשהי לגבי הסעד המבוקש ולא הציג מטעמו נתונים סותרים כלשהם להערכת שווי ההענקה.
יש לקבל את הנתונים שהוצגו על-ידי הנאמן בדבר שווי ניירות הערך בעת ההענקה כמשקפים דברים כהווייתם. בעניין זה ראוי לסמוך על התשתית העובדתית שהוצגה על-ידיו בעשותו כן כבעל תפקיד מטעם בית-המשפט, המבצע את תפקידו בחסות בית-המשפט ובפיקוחו.
עם זאת עולה שאלה בעלת ממד עקרוני: מהי אמת המידה להערכת שווייה של ההענקה הפסולה, כאשר לא ניתן להשיב את הנכס שהוענק בעין, ויש לאמוד את ערכו? בקשר לכך עולות שאלות כגון אם אמת המידה להערכת שווי הנכס המוענק היא מידת התעשרותו של מקבל ההענקה או היקף הגריעה מקופת פשיטת הרגל עקב ההענקה, וכן – מהו המועד הקובע לחישוב שווי הנכס – מועד ביצוע ההענקה, מועד פשיטת הרגל או מועד הגשת הבקשה לביטול ההענקה, וכיצד יש לאמוד את השווי ועל-פי אילו קריטריונים. שאלות אלה לא עלו לדיון בהקשר שלפנינו, ולא נשמעו לגביהן טענות. משכך, אין להידרש להן לעומקן כי אם להסתפק בהערה הזו: הוראות השבה פזורות על פני החקיקה האזרחית בהקשרים שונים. מוכרות הוראות השבה מתחום עשיית עושר ולא במשפט (סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979) והוראות השבה שונות בחוקי החוזים (חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). מצויות הוראות השבה גם בדיני הנזיקין (למשל בעוולת גזילה על-פי סעיף 55 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), ובענייננו – השבה במסגרת ביטול הענקה בפשיטת רגל.
יישומם של כללי ההשבה בתחומי המשפט השונים מונחה מהרציונל ומהתכלית שלהגשמתם נועדה ההשבה בהקשר נתון. רציונל זה עשוי להשתנות מעניין לעניין בהתאם לתחום המשפט הנדון ולמטרה העומדת ביסוד הסעד המבוקש. כך, נדון בהלכה הפסוקה היחס בין השבה בדיני החוזים לבין השבה בדיני ההתעשרות שלא כדין, ואין בהכרח זהות בין השבה בתחומים אלה להשבה בעוולת נזיקין או בביטול הענקה בפשיטת רגל. עמדה על כך מ' אגמון-גונן בחיבורה השבה בהקשרים חוזיים [7], בעמ' 19:
"השוני ביסוד הרעיוני מביא עמו גם שוני בכללים לגבי ההשבה. כאשר היסוד הרעיוני הוא מניעת התעשרות הדגש הוא על ההתעשרות של מקבל ההטבה והשבתה. כאשר היסוד הרעיוני הוא חוזי, הדגש הוא על הנזק למעביר ההטבה תוך בחינת חלוקת הסיכונים בין הצדדים".

בהקשר זה אין צורך להידרש לשאלות כבדות המשקל בדבר היחס בין ההשבה שמקורה התעשרות שלא כדין להשבה שמקורה חוזי, שאלות אשר העסיקו רבות את הפסיקה לאורך השנים (השווה למשל: ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ נ' הורביץ [3], בעמ' 541-540; ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה. [4]; ע"א 588/87 כהן נ' שמש [5]). עם זאת ראוי להידרש לתכלית ההשבה בביטול ההענקה בפשיטת רגל כדי לגזור ממנה את הכללים שעל-פיהם יש ליישם את חובת ההשבה לעניין זה הלכה למעשה.
תכלית ההשבה בביטול הענקה פסולה בפשיטת רגל נגזרת בעיקרה מהמטרה למנוע פגיעה בנושים עקב גריעת הנכס המוענק ממסת נכסי פושט רגל בעת היותו חדל-פירעון. תכלית השבת הנכס היא החזרת מצבת נכסי פושט הרגל לקדמותה. הדעת נותנת כי נוכח תכלית זו יוערך שווי הנכס המוענק לצורך השבתו לקופת פושט הרגל על-פי ערכו בעת ההענקה גם אם אפשר שבמהלך הזמן מעת ההענקה ועד למועד ההשבה שוויו השתנה – בין על דרך השבחתו ובין על דרך ירידה בשוויו. מבחינה זו קיים דמיון בין ההשבה במקרה זה להשבת תשלום חוזי שבוצע על רקע ביטול החוזה, המוערך על-פי מועד ביצוע התשלום בשערוך עד למועד ההשבה, אפילו נוצרה עילת ההשבה מאוחר יותר (ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א) [8], בעמ' 114). אפשרות אחרת היא לומר כי הערכת שווי הנכס המוענק לצורך השבתו תיבחן על-פי ערכו במועד מעשה פשיטת הרגל שממנו רואים את תחילת פשיטת הרגל על-פי סעיף 84 לפקודה (השווה ע"א 367/70 הנ"ל [2], בעמ' 159). הטעם לבחירת מועד זה עשוי להיות בכך כי ממנו ואילך מתגבשות זכויות הנושים על-פי דיני פשיטת הרגל לחלקם היחסי במצבת נכסי החייב. דרך זו מעוררת קושי בשני אלה: ראשית, היא מניחה כי הנכס נגרע ממצבת נכסי פושט הרגל במועד שהוא במידה רבה תאורטי; שנית, עשוי להיות קושי הוכחתי לבסס את שווי נכס ההענקה ביום מעשה פשיטת הרגל, בעוד שהוכחת השווי במועד ההענקה קל ופשוט יותר. אפשרות אחרת היא להעריך את הנכס כשוויו בעת בקשת ביטול ההענקה. דרך זו עולה בקנה אחד עם השבה בעין של נכס ההענקה מקום שהוא מוחזק בידי מקבל ההענקה ומוחזר כערכו במועד ההשבה.
חוק פשיטת הרגל האמריקני קובע בסעיף 548 תנאים לביטול הענקה פסולה, ובסעיף 550 תנאים להשבת הנכס בעין או השבת שוויו של הנכס על-פי הוראות בית-המשפט, אולם הוא אינו קובע במפורש את המועד שעל-פיו יחושב שווי זה.
(ראה J.F. Williams “Revisiting the Proper Limits of Fraudulent Transfer Law” [11], at pp. 122-123).

הפסיקה האמריקנית נוטה בבירור לחלופה של השבת הנכס בעין, אלא אם ערכו ירד ביחס למועד ההענקה, שאז תועדף השבת שווה הערך שלו על-פי מבחן יום ההענקה. אם הנכס מצוי בידי מקבל ההענקה וערכו עלה, הוא יוחזר בעין. אם איננו קיים בידי המקבל, הוא יחויב בשווה ערכו על-פי ערך יום ההענקה.
“In determining the ‘value’ subject to recovery by the trustee, the proper measure of damages is the market price of the property at the time of the transfer” (9B Am. Jur. 2d [12], §1862, at p. 484).
“It is the fair market value at the time of the avoided fraudulent transfer that must be returned to the estate if the property itself is not to be returned” (9C Am. Jur. 2d [13], §2111, at p. 205).
הסדר ההשבה של הענקות פסולות על-פי חוק חדלות-הפירעון האנגלי
ה-Insolvency Act, 1986 בנוי אף הוא על נקודת המוצא כי ההשבה אמורה להחזיר את מצב נכסי פושט הרגל לקדמותו אלמלא בוצעה ההענקה הפסולה (סעיף 238(3) וסעיף 339(2) לחוק). מנוסחן של הוראות אלה עולה כי לבית-המשפט שיקול-דעת רחב כיצד להורות על השבה על-מנת להשיג את התוצאה של החזרת מצב המעניק לקדמותו לתועלת נושיו (ראה לעניין זהR.M. Goode Principles of Corporate Insolvency Law [10], at p. 377).

15. מדברים אלה ניתן להסיק ולומר: התכלית שביסוד הערכת שווי נכס לצורך השבתו עקב ביטול הענקה פסולה בפשיטת רגל היא ביטולה של הגריעה ממצבת נכסי פושט הרגל עקב ההענקה. לצורך השגתה נתון בידי בית-המשפט שיקול-דעת להורות על השבת נכס ההענקה בעין או על שווה ערכו בדרך שתחזיר את מצבת נכסי פושט הרגל לקדמותה, כאילו לא נעשתה ההענקה. מקום שנכס ההענקה מצוי בידי מקבל ההענקה בעין יש להחזירו, ולעניין זה אינני נדרשת לשאלה אם ניתן להורות במסגרת זו גם על תשלומי איזון לצורך גישור על פערי עלייה או ירידה בערך הנכס ממועד ההענקה ועד להשבתו. אשר להשבת שווה ערך כספי של הנכס המוענק – אותו יש לחשב בדרך-כלל על-פי מועד ההענקה בשערוך מתאים.
נוכח דברים אלה, וברוח השיקולים המנחים לעניין ההשבה וחישוב שווה הערך של ניירות הערך אשר לא ניתן להחזירם בעין, יש להיענות לסעד המבוקש על-ידי הנאמן ולהורות על השבת תמורתם של ניירות הערך מושא ההענקה הפסולה כערכם במועד העברתם מהמעניק למקבל ההענקה.

סיכומו של דבר
16. אציע לקבל את ערעור הנאמן, לבטל את הענקת ניירות הערך שהועברו מהמנוח למשיב ולחייב את המשיב בהשבת ערכם הכספי של ניירות הערך נכון למועד ביצוע ההענקה. על-פי הנתונים שהוצגו על-ידי הנאמן ולא נסתרו, על המשיב לשלם לנאמן לצורך העברה לקופת פשיטת הרגל של עיזבון המנוח סך של 95,995 ש"ח כערכם ביום 21.5.1989. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד זה ועד התשלום בפועל. המשיב ישלם את הוצאות המשפט בשתי הערכאות וכן שכר טרחת עורך-דין כאמור בסך 35,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
הנשיא א' ברק
אני מסכים לפסק-דינה של חברתי השופטת פרוקצ'יה. כמוה, אף אני סבור כי אין בנסיבות העניין מקום להכריע בשאלה אם עומד לבית-המשפט שיקול-דעת שלא לבטל הענקות מכוחו של סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] מקום שמתמלאים בו יסודות הסעיף. כמו כן אבקש להותיר בצריך עיון את שאלת חישוב שווי תמורת הנכס שיש להשיבו כשאין אפשרות להשיב את הנכס בעין. בנסיבות המקרה שלפנינו לא הצביע המשיב 1 על טעמים שבגינם יש לסטות משווי ניירות הערך בעת הענקתם.
השופט (בדימוס) י' אנגלרדאני מסכים לפסק-דינה של חברתי השופטת פרוקצ'יה ולהערתו של חברי הנשיא.
לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה.

5129371
54678313ניתן היום, י"ח בסיוון תשס"ג (18.6.2003).

מיני-רציו:
* פשיטת רגל – הענקות – ביטולן
האם אפשר במסגרת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 להורות על ביטול הענקה – גם מקום שאין מדובר בהשבת הנכס המקורי שהוענק אלא בשווה ערכו או בנכס חלופי שנקנה בתמורה שנתקבלה ממכירתו – ביטול הענקת ניירות ערך.

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...