צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

עא 440/75 אשר זנדבנק, ואח' נ' מלכה (מלי) דנציגר

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "ביטול חוזה"

חזרה למאמר משרדנו "ביטול הסכם"


ערעור אזרחי מס' 440/75

אשר זנדבנק, ואח'

נגד

1. מלכה (מלי) דנציגר
2. חוה מגנס
3. יצחק דנציגר
4. מיכאל דנציגר
5. בית-חולים ד"ר פ' דנציגר בע"מ
6. חברת חלקה 23 בגוש 6919 בע"מ

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[17.2.76]
לפני השופטים ברנזון, י' כהן, שמגר

חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 [סה"ח 575, ע' 259], סעיף 8 - חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 [סה"ח 694, ע' 118], סעיפים 2, 14, 26, 41, 45, 46, 47, 11, 12, 14(א), 14(ב), 20, 60, 14(ד), 14(ג), 6(א) - הצעת חוק החוזים (חלק כללי), תש"ל-1970 [ה"ח 880, ע' 126, 129, 130], דברי הסבר - חוק המכר, תשכ"ח-1968 [סה"ח 529, ע' 98], סעיפים 5, 9(א), 10(א), 21, 23, 24, 26 - חוק הפרוצידורה האזרחית, העתמאני, 1879 (1296), סעיף 64(3) [בוטל ב-תשל"ג-1973 [סה"ח 694, ע' 118, 124]].

מיני-רציו:
* חוזים – ביטול – טעות
* חוזים – כריתת חוזה – הצעה
* מקרקעין – עיסקה במקרקעין – מכר מניות ב"חברת מקרקעין"

בית-המשפט המחוזי קבע בפסק-דינו כי על-פי שני המכתבים שהוחלפו בין הצדדים נכרת ביניהם חוזה המחייב את המערערים להעביר למשיבים את כל חלקם וזכויותיהם בחברות. על הענין הנדון חל חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

בית-המשפט העליון פסק:
א. לצורך פירושו ויישומו של חוק החוזים ניתן להיעזר בכללים מן המשפט הקונטיננטלי והמשפט המקובל (ע' 266 - ה).
ב. (1) הביטוי "גמירת דעת" שאוב מן המשפט העברי ומשמעותו היא כי הן על ההצעה והן על הקיבול להראות כוונת המציע או הניצע, לפי הענין, ליצור יחסים משפטיים מחייבים (ע' 266 - ד).

(2) (בעקבות המ' 89/51, [1]) אין חובה לפרש ניב בחוק החרות, הלקוח מן המשפט העברי, על-פי פירושו המקורי דוקא (ע' 266 - ו).

(3) בנקיטת לשון גמירת-דעת לא נתכוון המחוקק להצביע על רצינות הכוונה גרידא, אלא ביקש לראות את הכוונה ליצירת יחסים משפטיים כמונחת ביסודה של כריתת חוזה (ע' 266 - ה).

(4) בחוק החרות הישראלי, בו נעדרת עתה הדרישה לתמורה, יש לראות בכוונה ליצור יחסים משפטיים תנאי לקיום החוזה (ע' 267 - ו).

(5) המבחן לקיומה של גמירת-דעת יהיה בדרך-כלל מבחן אובייקטיבי, היינו השאלה תהיה אם בנסיבות כגון אלה היה אדם סביר לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים (ע' 267 - ז).

ג. (1) על ההצעה להיות מלאה ומדוייקת במידה מספקת עד שניתן יהיה לראות באמור בה עם קיבולה חוזה מלא ובר- ביצוע, ללא צורך במשא-ומתן משלים נוסף (ע' 269 - למעלה).

(2) הדרישה של החוק, לפיה על ההצעה להיות מסויימת, טומנת בחובה יסוד פוזיטיבי, הוא ענין הבהירות הנדרשת, אך משתמע ממנה גם כי אין צורך שיהיו בהצעה כל הפרטים הצריכים לענין, עד לאחרון שבהם (ע' 269 - ב).

(3) על הפירוט הנדרש להתייחס לעיקרי הדברים, אך יש הוראות לגביהם קבע המחוקק מראש מה הדרך בה ייקבעו אם לא פורשו בחוזה (ע' 269 - ד).

ד. (1) הרישום "בלי לפגוע בזכויות" או "כל הזכויות שמורות" אינו שולל מן האמור במכתב את אפיו כהצעה מחייבת, ואין בו כדי למנוע הסתמכות על המכתב ועל האמור בו כראיה להעלאתה של ההצעה ונוסחה (ע' 274 - ד).

(2) מטרתם ומשמעותם של המונחים המסייגים הנ"ל היא מוגבלת: כאשר מתנהל משא-ומתן לפשרה, ומשא-ומתן זה נכשל, אין באמור במכתב הנושא רישום כנ"ל, כדי לשמש הודאת בעל-דין (ע' 274 - ה).

ה. (1) שינוי השיקולים בדבר כדאיות העסקה אינו בגדר טעות לענין סעיף 14 לחוק החוזים (' 273 - ב).

(2) תנאי להעלאת טענת טעות הוא קיום הליכי הביטול שהותנו בסעיף 20 לחוק החוזים (ע' 273 - ה).

ו. מכיון שהיותו של פלוני בעל מניות בחברה אינו יוצר קשר משפטי ישיר בינו לבין רכושה של החברה, אין חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, חל על מכר מניה "בחברת מקרקעין" (ע' 271 - ג).

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] המ' 89/51 - מיטובה בע"מ נגד ז'ק קזם: פד"י, כרך ו, ע' 4, 11; פי"ם, כרך
ו, ע' 382, 389.

[2] ע"א 651/72 - צפורה ארנה פסטרנק נגד חברת יוסף לוי פתח-תקוה בע"מ, ואח':
פד"י, כרך כח (1), ע' 617, 620.
[3] ע"א 153/74 - יצחק ו-שירלי אברהם נגד שלמה ו-חנינה חבזה:
פד"י, כרך כט (1), ע' 737.

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:

,‎[4] CONNELL V. MOTOR INSURERS' BUREAU: (1969) 2 Q.B. 494
.W.L.R 231; 113 SOL. JO. 489; (1969) 3 ALL E.R 3 )1969) ;505
.LLOYD'S REP. 1. C.A 2 )1969) ;572
.‎[5] WALKER V. WILSHER: (1889) 23 Q.B.D. 335, 337; 58 L.J.Q.B
.J.P. 213; 37 W.R. 723; 5 T.L.R. 649, C.A 54 ;501
‎[6] TOMLIN V. STANDARD TELEPHONES AND CABLES, LTD.: (1969) 3 ALL
(W.L.R. 1378; 113 SOL. JO. 641; (1969 1 )1969) :201
.LLOYD'S REP. 309, C.A 1

הערות:

1. לפירוש "גמירת דעת", עיין: ד"ר ש' ורהפטיג, דיני החוזים במשפט העברי, בתוספת סקירה על דיני חוזים במדינת ישראל, ע' 5 ואילך; ס' דויטש, גמירות דעת בהתחייבויות במשפט העברי, דיני ישראל, כרך ג, ע' 207.
2. ל"הצעה" ו"קיבול", עיין: דיני החוזים במשפט העברי, הנ"ל, ע' 31;
.HALSBURY, 4TH ED., 226, 245 9

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופטת ש' ולנשטיין), מיום 30.4.75, ב-ה"פ 412/75. הערעור נדחה.

א' יגנס - בשם המערערים; ג' רוה - בשם המשיבים

פסק-דין

השופט שמגר: 1. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו הצהיר בית-המשפט כי נכרת בין המערערים לבין המשיבים מס' 1-4 חוזה, המחייב את המערערים להעביר למשיבים האמורים "את כל חלקם וזכויותיהם בשתי החברות המשיבות מס' 5 ו-6", תמורת הסכום של 722,660 ל"י.

2. אלו עיקרי הנתונים הצריכים לענין:

המערערים והמשיבים מס' 1-4 הם בעלי המניות בחברות שהן המשיבות מס' 5 ו-6 (להלן - החברות). המשיבה מס' 5 היא החברה אשר בבעלותה בית-החולים דנציגר והמשיבה מס' 6 היא חברה שבבעלותה המקרקעין עליהם בנוי בית-החולים.

המערערים והמשיבים מס' 1-4 מחזיקים במניותיהן של שתי החברות בחלקים שווים (המערערים - 3,000 מניות רגילות סוג א' בכל אחת משתי החברות והמשיבים מס' 1-4 3,000 מניות רגילות מסוג ב', כאמור). ביום 10 באוקטובר 1974 הסכימו הצדדים בזכרון-דברים שנערך ביניהם כי כל צד יהיה נכון למכור מניותיו אם הצד השני ירבה במחיר. למטרה זו נערכה שומה של ערך המקרקעין, המוניטין והציוד של החברות, אולם העסקה לא יצאה לפועל בדרך זו.

ביום 2.12.74 כתב פרקליטם של המערערים מכתב בזו הלשון אל פרקליטם של המשיבים מס' 1-4:

"בשם שולחי הא' אשר זנדבנק, ד"ר ח. פ. איזק, גב' ד"ר ג. האואר ופרופ' ח' פריד, הנני לפנות אליך כדלקמן:

1. בהתאם לשומות שנעשו על-ידי שמאי מוסמך (הא' ח' כץ) שווים של נכסי שתי החברות הנו -.1,545,320 ל"י (מיליון חמש מאות ארבעים וחמישה אלף ו-320 ל"י) לפי הפרוט הבא:

א. נכסי דלי-ניידי -.1.150,000 ל"י
ב. המוניטין -.250.000 ל"י
ג. הציוד -.145.320 ל"י

2. מבלי להתיחס לזכרון הדברים מיום 10.10.74, ללא כל קשר אתו ומבלי לפגוע בזכויות הצדדים על פיו, מציעים בזה שולחי לשולחיך ומוכנים למכור להם את חלקם וזכויותיהם בחברות הנידונות תמורת חצי מהסכום המערך הנ"ל.
3. אשמח לקבל תשובתך בהקדם אם שולחיך מקבלים ההצעה.
4. ההצעה הנ"ל של שולחי מופנית ומיועדת אל כל שולחיך ביחד ואל כל אחד מהם לחוד.
5. אין אני שולח ההצעה הנ"ל אל שולחיך ישירות, מכיון שהודעת לי שקבלת מהם יפוי כח לטפל בענין. על כל פנים, אם לדעתך וברצונך שאשלח הצעתי הנ"ל ישירות אל שולחיך נא להודיעני על כך בחוזר."

(ההדגשה הנ"ל מופיעה במקור - מ' ש')

ביום 5.12.74 השיב פרקליטם של המשיבים מס' 1-4, במכתב, בזו הלשון:

"אני מאשר קבלת מכתבך שבסמך ומבקש להודיעך:

(א) שולחי מקבלים את הצעת שולחיך.

(ב) בהתאם לפירוט מכתבך, יקבלו שולחיך תמורת מלוא חלקם וזכויותיהם בשתי החברות הנ"ל סך של -.772,660 ל"י (שבע מאות שבעים ושניים אלף שש מאות וששים לירות).

(ג) רצופה בזה אלתר המחאה על סך -.25,000 ל"י (עשרים וחמישה אלף לירות) ע"ח המגיע לשולחיך בהתאם להסכם, הנקשר במעמד קבלת מכתב זה.

אני מציע שנקבע מועד קרוב ובו נסדיר את כל ההליכים הפורמליים הדרושים להשלמת ביצוע ההסכם."

אחרי קבלת מכתבם של המשיבים פנה בא-כוח המערערים טלפונית אל בא-כוח המשיבים והסביר כי המחיר בו הוצע למכור את זכויות המערערים מתייחס רק לפריטים המפורטים בסעיף 1 למכתב מיום 2.12.74 וכי אין בכוונתם של המערערים לוותר על חלקם (היינו מחצית) בכספים שבית-החולים זכאי להם מחייבים ועל חלקם כאמור בכספים המופקדים בחשבונות הבנקאיים של בית-החולים. יחד עם זאת הביע נכונות לשאת בחלק יחסי מחובותיה של החברה. תגובת המשיבים, בעל-פה ובתכתובת שנתמשכה ושאין מקום לפרטה כאן, היתה כי עקב חליפת המכתבים הנ"ל מן הימים 2.12.74 ו-5.12.74 נכרת חוזה תקף כאן זכויותיהם של המערערים בחברות; המערערים לא קיבלו גרסה זו וביום 19.1.75 אף למכירת החזירו את ההמחאה בסך 25,000 ל"י. אזי פנו המשיבים לבית-המשפט המחוזי בבקשה לפרש את המסמכים. תוך כדי הדיון הוסכם בתיווכו של בית-המשפט כי ישולם מיד הסכום שנקבע במכתב מיום 5.12.74 וכי על-פי תוצאותיו של המשפט יוכרע אם המשיבים חייבים בתשלום נוסף כלשהו עבור הזכויות אותן רכשו.

3. בית-המשפט המחוזי קבע בפסק-דינו כי על-פי שני המכתבים הנ"ל נכרת בין הצדדים חוזה המחייב את המערערים להעביר למשיבים מס' 1-4 תמורת 772,600 ל"י את כל חלקם וזכויותיהם בחברות. בית-המשפט ביסס החלטתו על אלה:

(א) המכתבים הנ"ל היו בגדר הצעה וקיבול מחייבים כחוק והעידו על גמירת דעת הצדדים להתקשר בחוזה.

(ב) אין יסוד לטענת המערערים כי מדובר בעסקה במקרקעין, אותה יש לבחון דרך האספקלריה של סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, כפי שנתפרש בפסיקה. בעסקה במניות המדובר ואין לערבב התחומים בין רכישת מקרקעין לבין רכישת זכויות בחברה, המחזיקה במקרקעין.

(ג) ההצעה היתה מסויימת דיה לענין סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). מבחינת הפרטים שנכללו בה ופרטים מן הסוג שלא הובאו במכתבים - הרי משלים אותם החוק החרות.

(ד) מכתבם של המערערים מיום 2.12.74 נשא בראשו את הנוסחה "כל הזכויות שמורות" - אולם אין משמעות משפטית לנוסחה זו, עת באים לבחון את השאלה אם יש במכתב הצעה מחייבת לכרות חוזה. נוסחה מסייגת כנ"ל מהווה רק הגבלה על השימוש במכתב כלשהו, בו מועלית הצעת פשרה שאינה מתקבלת, כהודאה מטעם כותב המכתב. בעיה זו אינה מתעוררת כלל במקרה דנן.

(ה) את אשר אירע לדעת בית-המשפט המחוזי, בין הצדדים, סיכם כדלהלן:

"לדעתי קרה כאן דבר פשוט. לאחר שהציעו המשיבים את הצעתם והיא נתקבלה כלשונה, נתנו הם דעתם לכך שהפרטים א', ב' ו-ג' בסעיף 1 ל-ת/6 (המכתב מיום 2.12.74 - מ'ש') לא כללו מזומנים ושווה-מזומנים, אשר יתכן והיו בידי החברות בעת שהוערכו נכסיהן. הוא הדין כמובן לגבי חובות והתחיבויות שהיו להן אותה עת.

בידעם כי בשנים האחרונות רכשו החברות אגרות מילווה ממשלתיות שונות (מילווה מעבידים, מילווה מלחמה וכו'), חששו כי הסכום בו הציעו למכור את זכויותיהם בחברות נמוך מכדי לכסות זכויות אלה בניכוי החובות העומדים מולן. וכך יוצא שבדיעבד הם אומרים שלא התכוונו לכלול זכויות אלה במחיר שנקבו."

(ו) לו אכן אירעה טעות - רשאים היו המערערים לבטל את החוזה או לבקש רשות לביטולו כאמור בסעיף 14 לחוק החוזים - אך הם לא נקטו באף אחת משתי דרכים אלו.

מכאן לערעור שבפנינו.

4. טענותיהם של המערערים הן, בתמצית, אלו:

(א) לא נקשר חוזה מחייב מאחר ולא היתה גמירת-דעת ומאחר שההצעה לא היתה מסויימת במידה הנדרשת לפי חוק החוזים; חליפת המכתבים לא היתה אלא בגדר חוזה מוקדם שהצריך עוד משא-ומתן כדי שייכרת חוזה סופי.
(ב) טעה בית-המשפט המחוזי משסבר כי לא מדובר בעסקה במקרקעין.
(ג) המשיבים לא נהגו בתום-לב.
(ד) החזרת ההמחאה על סך 25,000 ל"י לא נתפרשה כראוי.

(ה) טעה בית-המשפט משלא ייחס חשיבות לכך שמכתב המערערים מיום 2.12.74 נשא רישום לפיו "כל הזכויות שמורות".
(ו) המערערים זכאים לחמישים אחוז מן הכספים, ניירות הערך והאגרות הממשלתיות השייכים לחברות.

בסיכומים הרחיבו ופירשו המערערים טענה (ד) הנ"ל בציינם כי נפלה טעות מצד המערערים ועל-כן זכאים היו לבטל את החוזה ואכן עשו כך על-ידי החזרת ההמחאה על סך 25,000 ל"י.

5. א. השאלה הראשונה הניצבת בפנינו היא אם נכרת חוזה בין המערערים למשיבים מס' 1-4. על הענין שבפנינו, שאירע בדצמבר 1974, חל חוק החוזים ולפי הוראותיו נכרת חוזה בדרך של הצעה וקיבול מבלי שיהיה עוד צורך בתמורה כמובנה במשפט האנגלי. פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, כלשון סעיף 2 לחוק האמור, אם היא מעידה על גמירת-דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. על הקיבול להיות בהודעת הניצע שנמסרת למציע והמעידה על גמירת-דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה.

שתיים הנקודות המחייבות איפוא בחינה מלאה יותר בהקשר שבפנינו והן ענין "גמירת-הדעת" והשאלה אם היתה ההצעה מסויימת במידה מספקת כדי לאפשר כריתתו של חוזה.

ב. הביטוי "גמירת-דעת" שאוב, כידוע, מן הדין העברי. פירושו ומשמעותו היא כי הן על ההצעה והן על הקיבול להראות כוונת המציע או הניצע, לפי הענין, ליצור יחסים משפטיים מחייבים.

פרופ' ז' צלטנר (דיני חוזים של מדינת ישראל, תשל"ד, ע' 37 ו-55) גורס כי הביטוי "גמירת דעת" הוא ביטוי נרדף למילה "רצינות" ובהסתמך על השקפה זו גם פסק בית-משפט קמא. נראית לי יותר ההשקפה כי בנקיטת לשון גמירת-דעת לא נתכוון המחוקק להצביע על רצינות הכוונה גרידא, אלא אימץ יסודות המקובלים בשיטות המשפט הקונטיננטליות והאנגליות גם יחד וביקש לראות את "הכוונה ליצירת יחסים משפטיים" כמונחת ביסודה של כריתת החוזה. מגמה זו עולה מדברי הצעת החוק (הצעות חוק 880, תש"ל, ע' 126, 129), היא תואמת גם את הדעה שבוטאה במקום אחר בספרו הנ"ל של פרופ' צלטנר (ע' 40-42) והיא מסתייעת, אגב, גם על-ידי ההתייחסות למשמעותו של המונח האמור לפי המשפט העברי. למותר להוסיף בהקשר זה, כי אין כידוע חובה לפרש ניב בחוק החרות, הלקוח מן הדין העברי, על-פי פירושו המקורי דוקא (דברי השופט חשין ב-המ' 89/51, מיטובה נ' קזם, [1], פד"י, בע' 11; פי"ם, בע' 389).

חוק החוזים אינו נשען על עקרונותיו של המשפט המקובל, אך לצורך פתרונה של הבעיה שבפנינו - שמקומה אינו נפקד מרוב תורות המשפט אם לא מכולן - נוכל

להיעזר על-ידי העיון בכללים החלים לענין זה במשפט הצרפתי והגרמני ובמשפט המקובל האנגלי.

באנגליה בה נדרשת תמורה לכריתתו של חוזה תקף, מהווה הכוונה ליצירת יחסים משפטיים תנאי מהותי להיווצרותו של חוזה. כך נאמר בהקשר זה בהולסברי, מהדורה 4, כרך 9, סעיף 300:

It has probably now become a rule of english common law"
That an agreement will not be enforced unless it evinces an
Intention to create legal relations; that it is not sufficient that
There is an agreement supported by consideration, unless the parties
(Also evince an intention to create legal (that is contractual
".Relations

מסקנה דומה מובאת גם ב- ‎CHESHIRE AND FIFOOT, ON THE LAW OF CONTRACT, 6TH
.ED עמ' 96.

אגב, בהערת שוליים לסיכום הנ"ל מתוך הולסברי שצוטט לעיל, מובעת הסתייגות
מן ההשקפה הנוגדת בסוגיה שבפנינו, שהובעה על-ידי המלומד האמריקני (‎WILLISTON
LAW OF CONTRACTS מהדורה 3, כרך 1, סעיף 21) אשר עליה הסתמך פרופ' צלטנר (כנ"ל, ע' 55).

במשפט הצרפתי והגרמני - הרי הכוונה ליצור יחסים משפטיים היא תנאי מובן ובסיסי, העולה ממהותם של דיני החוזים האלה, בהם מושתת החוזה בעיקרו על פגישת הרצונות של הצדדים. (ראה:

;Cohn, manual of german law, vol. 1, $$ 129, 130
$$ ,Planiol, treatise on the civil law, vol. 2, part i
(.Pp. 561-562; paton, jurisprudence, 3rd, p. 397 ,969

סיכומו של דבר, בחוק החרות הישראלי - בו נעדרת עתה הדרישה לתמורה - ואשר הולך על-כן בסוגיה זו במידה רבה בעקבות התפיסות הקונטיננטליות, יש לראות בכוונה ליצור יחסים משפטיים תנאי לקיום החוזה, ותנאי זה בא לידי ביטוי במונח "גמירת-דעת". אגב, גישה זו מתיישבת גם עם התפישה המשפטית ששלטה לפני תחילתו של חוק החוזים (ע"א 651/72, פסטרנק נ' חברת יוסף לוי, [2], בע' 620, מול האות ה).

ג. המבחן לקיומה של גמירת-הדעת - יהיה בדרך-כלל מבחן אובייקטיבי, היינו השאלה תהיה אם בנסיבות כגון אלה היה אדם סביר לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים. כך גם - לשם השוואה - גרסת המשפט המקובל:

Ordinarily, the test will be the objective one of whether"
A reasonable man would regard the offer made to him as one which was
".Inended to create legal relations

(ע' ‎(HALSBURY, 4TH ED., VOL. 9, PARA. 300,175

השקפה דומה מובעת ב- ‎:(ON CONTRACTS, VOL. 1, $88, P. 46) CHITTY

The test applied by the courts in order to determine"
The intention of the parties is objective: if a reasonable man would
Have regarded the offer made to him as one which was intended to
Create legal relationship the offeror may not plead that his offer
".Was not seriously meant

אומר בקשר לכך השופט SACHS ב-(‎CONNELL V. MOTOR INSURERS' BUREAU, (1969
]Q.B. 494, 505, [4 2

The fact that neither party happened to give thought to"
Whether a legal relationship was intended does not to my mind conclude
An issue as to whether a legally binding contract was in fact
Achieved. What this court has to do is primary facts accepted by the
Trial judge to look at the as being true and then draw the correct
Inferences. I would adopt the views expressed in cheshire and fifoot
On the law of contract, 6th ed. (1964), p. 94, where the proposition
Is put forward as follows: 'the test of contractual intention is
Objective, not subjective. What matters is not what the parties had
In their minds, but what inferences reasonable people would draw
."'From their words or conduct

האם ניתן לומר שפנייתם של המערערים העידה על גמירת-דעת? סברוני כי התשובה לכך היא חיובית בהחלט. כאמור תיבחן שאלה זו על-פי אמת-מידה אובייקטיבית ולאורה אין לפרש נוסח הדברים המפורש שהובא במכתב מיום 2.12.74 וביחוד את האמור בסעיפים 2, 3, 4 ו-5 שבו, אלא כהצעה המעידה בעליל על רצון ליצירת יחסים משפטיים בסוגיה מוגדרת, משמע על גמירת-דעת. זאת ועוד, ההצעה מיום 2.12.74 לא היתה בגדר פעולה ראשונה ופתאומית לענין מכר המניות, אלא צריך לראותה בהתפתחות בהליכים שמצאו קודם לכן ביטויים בזכרון-הדברים מיום 10.10.74. לא נתעוררה מאידך כל טענה, אשר שללה את גמירת-הדעת מן הקיבול והדברים המובאים במכתב התשובה מיום 5.12.74 ועמדת המשיבים מדברים בעד עצמם.

6. א. פנייתו של אדם אינה בגדר הצעה לענין כריתת חוזה, אלא אם היא מסויימת כדי אפשרות לכרות החוזה בקיבול ההצעה. על ההצעה להיות מלאה ומדוייקת במידה מספקת עד שניתן יהיה לראות באמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר-ביצוע, ללא צורך במשא-ומתן משלים נוסף.

עם זאת אין לפרש תנאי זה לכריתתו של חוזה באופן המחייב פירוט מראש של כל נושא וענין הכרוך בחוזה: כדברי הצעת החוק בדברי ההסבר שלה לסעיף 2 (הצעת חוק 880, תש"ל, 126, 129): אין פסול בכך אם חסרים בהצעה פרטים שונים.

הדרישה של החוק לפיה על ההצעה להיות מסויימת, טומנת בחובה יסוד פוזיטיבי, הוא ענין הבהירות הנדרשת, אך משתמע ממנה גם כי אין צורך שיהיו בהצעה כל הפרטים הצריכים לענין, עד לאחרון שבהם. אמת-המידה איננה בכך שהפירוט יהיה כליל השלמות, אלא בכך שמתוך אותו פירוט המובא בהצעה, ניתן יהיה להסיק בבירור על מהותה ותחומיה של העסקה וזו משמעותה של האמירה, לפיה על ההצעה להיות "מסויימת".

אם חסרים פרטים כלשהם בהצעה - תישאל השאלה מה טיבם. האם הם מסוג הפרטים שהעדרם הופך את ההצעה לבלתי-שלמה ובלתי-מגובשת או שמא מדובר באותה מערכת של נתונים, לגביה צפה המחוקק מראש את האפשרות שלא יפורטו בחוזה מתוך סיבה זו או אחרת וראה לקבוע בחוק החרות מה ההוראה שתחול אוטומטית ומכוח החוק, אם לא הוסכם אחרת בין הצדדים.

סיכומו של דבר, על הפירוט הנדרש להתייחס לעיקרי הדברים, אך יש הוראות לגביהן קבע המחוקק מראש מה הדרך בה ייקבעו אם לא פורטו בחוזה. אין בית-משפט כותב ומשלים פרטים של החוזה מקום בו לא עשו הצדדים כן, אך יש הוראות לגביהן קבע המחוקק הסדר כללי, שיחול בהעדר פירוש נוגד ולשם השלמת פרטים אין הצדדים תלויים בחוזה דוקא.

מכאן הוראותיו של סעיף 26 לחוק החוזים הקובע כדלהלן:

"26. פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים."

משלים ואומר סעיף 41 - לענין מועד קיומו של החוזה:

"41. חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש."

וראה גם באותה סוגיה את סעיפים 45, 46 ו-47 לחוק האמור.

במקרה שבפנינו לא הוכח קיומו של נוהג קיים בין הצדדים בהתקשרויותיהם הקודמות, אם היו בכלל כאלה. אשר לנוהג מקובל בחוזים מאותו סוג - הרי במקרה שבפנינו מדובר במכר וניתן לפנות לנוהג שחל בתחום זה; אולם כפי שנראה, הפניה אל הכללים החלים בחוזי מכר אינה מובילה אותנו לנוהג דוקא, אלא להוראות משלימות נוספות בחוק החרות, הקובעות מה הכלל על-פיו ינהגו כאשר אין בחוזה התייחסות מפורשת אחרת לנושא: לענין מכר, הוא הנושא שנדון בפנינו, ראה סעיפים 5, 9(א), 10(א), 21, 23, 24 ו-26 לחוק המכר, תשכ"ח-1968. יוצא איפוא, כי החוק החרות מעמיד כלים להשלמת פרטים חסרים בחוזה ולאורם ומכוחם יש לראות, כאמור בסעיפים הנ"ל, כאילו נכללו בחוזה עליו מדובר, והוא כל עוד לא קבעו הצדדים אחרת.

ב. טענת המערערים היא כי היה במגעים בין הצדדים לכל היותר חוזה מוקדם, מאחר שחסרו בהצעה פרטים חיוניים.

איננו סבורים כי יש יסוד לטענה זו וכי חסרונם של הפרטים שהם משניים לפי טיבם, בקשר לביצוע העסקה, פוגע בהיותה של ההצעה מיום 2.12.74 מסויימת כדי אפשרות לכרות חוזה עם קיבולה. אמנם לא נקבע בהצעה, למשל, אימתי ישולם הכסף אך בהעדר התייחסות מפורשת לנקודה זו בהצעה יחולו סעיפים 21 ו-23 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, הקובעים:

"21. המחיר ישולם במועד מסירת הממכר ובמקום עסקו של המוכר, ובאין למוכר מקום עסק - במקום מגוריו הקבוע."
"23. חובת המוכר למסור את הממכר וחובת הקונה לשלם את מחירו הם חיובים מקבילים שיש לקיימם בד בבד."

מהוראות אלה עולה כי המחיר כולו ישולם עם ביצוע מכר הזכויות, היינו עם ביצוע רישום העברת המניות בחברות, כי זו מהותה של העסקה בה מדובר במקרה שבפנינו, כפי שעוד נפרט בהמשך.

ג. המערערים מבקשים סיוע לטענתם, לפיה העדר תנאים יסודיים במקרה דנן מונע הסקת מסקנה בדבר כריתת חוזה, מן האמור ב-ע"א 651/72, [2] (פסטרנק נ' חברת יוסף לוי), וב-ע"א 153/74, [3] (אברהם נ' חבזה).

דעתנו היא כי שני פסקי-הדין האמורים אינם מתייחסים לנסיבות הדומות לאלו שבפנינו: ע"א 651/72, [2], התייחס לחוזה בקשר למקרקעין ובית-המשפט קבע שם את אשר קבע, לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה וביחוד לאור העדר פרטים מהותיים אשר להם חשיבות מיוחדת בעסקת מקרקעין. היינו, בנסיבות העובדתיות המיוחדות כפי שפורטו על-ידי השופט מני בע' 620 (מול האות א) נוצר חוסר-בהירות שבית-המשפט לא ראה להשלימו. אין להקיש מכאן על המקרה שבפנינו.

הוא הדין באשר לענין שנדון ב-ע"א 153/74, [3], הנ"ל, שאף הוא נסב על עסקה בקשר למקרקעין, ובהסכם המוקדם הקצר אזכרו הצדדים מפורשות את הצורך בעריכת חוזה בו יובא פירוט של נושאים מהותיים.

אגב, שני פסקי-הדין מתייחסים למשא-ומתן בין צדדים בתקופה שקדמה לתחולתו של חוק החוזים ואי לכך לא ניתן היה להחיל על הענין את סעיפים 26, 41, 45, 46 או 47 לחוק האמור, מהם עולה כי יכולה הצעה לשמש בסיס לקיבול גם בהעדר מכלול הפרטים אם קבע לגביהם החוק החרות הוראות החלות בהעדר פירוט חוזי שונה, אולם חל אז סעיף 64(3) לחוק הפרוצידורה האזרחית, העתמאני, שמשמעותו היתה דומה.

7. מכאן לטענת המערערים כי היה צריך להחיל על המקרה שבפנינו הוראותיו של סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969:

באשר לטענה זו, לפיה היווה ההסכם התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, הרי נראית לנו גם לענין זה קביעתו של בית-משפט קמא. כל אשר היה ברשות המערערים ואשר יכלו להציעו למכירה, היו מניות. היותו של פלוני בעל מניות בחברה, אינו יוצר קשר משפטי ישיר בינו לבין רכושה של החברה. המניה מעניקה לבעליה זכויות שונות ביחס לחברה אך אינה הופכת אותו לבעלים של רכוש החברה והדברים הם בסיסיים ואינם צריכים פירוט. מכיון שכך, הרי אף אם החברה היא "חברת מקרקעין" אין מכר המניה מהווה מכר זכויות במקרקעין אלא מכר זכויות בחברה ועל מכר כגון זה לא יחול חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ואין צורך להיכנס לבירור השאלה מה היה מתבקש במקרה דנן לו אכן היה חל סעיף 8 לחוק הנ"ל.

8. האם חפף הקיבול את ההצעה או שמא היו בקיבול משום תוספת, הגבלה או שינוי אחר לעומת ההצעה, באופן שהקיבול המיומר הפך להצעה חדשה כאמור בסעיף 11 לחוק החוזים. במכתב ההצעה נאמר, כזכור, כי מוצע מכר של "חלקם וזכויותיהם בחברות" של המערערים וטענתם היא כי המשיבים נקטו לשון ".... מלוא חלקם וזכויותיהם בשתי החברות הנ"ל" וכי בכך סטו מן ההצעה כי "מלוא חלקם וזכויותיהם" שבתשובה אינו זהה ל"חלקם וזכויותיהם" שהובא בהצעה.

אין כל יסוד לטענה זו - באשר אין שוני במובן ובתוכן בין שתי האמירות, זו שבהצעה וזו שבקיבול והמילה "מלוא" אין בה במקרה זה כדי להוסיף או לגרוע.

9. א. טענת ה"טעות" היא טענה חלופית נוספת של המערערים ולענין זה מתבססים הם על הוראותיו של סעיף 14 לחוק החוזים האומר:

"14 (א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.

(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.

(ד) ,טעות', לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה."

כן מוסיפים הם וטוענים כי המשיבים מס' 1-4 גם לא נהגו בתום-לב כפי שנדרש ומתחייב מסעיף 12 לחוק החוזים.

ב. סעיף 14 לחוק החוזים מבחין כאמור בו בין שתי אפשרויות פתוחות: טעות בעובדה או בחוק אשר הצד השני ידע עליה או היה עליו לדעת עליה (סעיף-קטן (א)) או טעות כאמור שאיננה מתלווה אליה ידיעה, כמתואר, של הצד השני (סעיף-קטן (ב)).

ג. סעיף 14(א) כולל בחובו הוראות בקשר לשני מצבים אפשריים (ראה גם הצעות חוק 880, תש"ל, 130); האחת טעות חד-צדדית, היינו טעות שהיא של צד אחד בלבד אולם הצד השני ידע או שהיה עליו לדעת עליה; הסוג השני - טעות משותפת, היינו טעות של שני הצדדים גם יחד. כאשר הטעות היא יסודית, היינו כאשר יש להניח כי לולא הטעות לא היה הצד הטועה מתקשר בחוזה בכלל והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, הרי רשאי הצד הטועה לבטל את החוזה. ביטול מבוצע לפי הכללים הקבועים בסעיף 20 לחוק החוזים בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול. לענין דרך מסירת הודעה קובע סעיף 60

"60. (א) הודעה לפי חוק זה תינתן בדרך המקובלת בנסיבות הענין.
(ב) מקום שמדובר בחוק זה על מסירת הודעה, רואים את ההודעה כנמסרה במועד שבו הגיעה לנמען או אל מענו."

כאשר הטעות היא משותפת, הרי רשאי כל צד לבטל את החוזה אם יש להניח שלולא הטעות לא היה הצד הטועה מתקשר.

סעיף-קטן (ב) דן במקרה בו לא ידע הצד השני ולא היה עליו לדעת על הטעות, אך מבחינת טיב הטעות מדובר גם כאן על טעות יסודית היינו על טעות לגביה יש להניח שלולא הטעות לא היה הצד מתקשר בחוזה. במקרה זה מסור שיקול הדעת, אם לבטל

את החוזה אם לאו בידי בית-המשפט, אם פונה ומבקש זאת הצד שטעה. אך אם עשה בית-המשפט כן וביטל את החוזה, הרי רשאי הוא לחייב את הטועה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב הביטול.

אנו רואים איפוא כי תנאי להעלאת טענה של טעות כאמור בסעיף 14(א), כי יעלה מן הראיות שהצד השני ידע או היה עליו לדעת על הטעות. אולם אין בראיות מאומה כדי להצביע על כך שהמשיבים מס' 1-4 ידעו על קיומה של טעות כלשהי כנטען, אם היתה כזאת, וגם לא ניתן להסיק מן הראיות כי בנסיבותיו של המקרה צריכים היו המשיבים לדעת על טעות. המערערים ביקשונו להסיק מסקנה מכך כי המשיבים השיבו במהרה (תוך 3 ימים) ושלחו הודעתם על-ידי שליח. לדעתנו, אין בכך מאומה כדי להצביע על קיומה של טעות ועל ידיעה על קיומה על-ידי המשיבים. לאור השתלשלות האירועים ניתן יותר להניח, כסברת בית-משפט קמא, כי בשלב כלשהו אחרי משלוח ההצעה נתעוררו ספקות אצל המערערים בדבר כדאיותה של העסקה בדרך שהוצעה על-ידם קודם לכן, אך שינוי השיקולים כאמור אם אירע איננו בגדר טעות לענין סעיף 14 (ראה 14 (ד)).

הפעלתו של סעיף 14(ב) לא נתבקשה כלל בהליכים וממילא לא עמד בית-המשפט המחוזי בפני השאלה אם להפעיל שיקול-דעתו למקרה והוכח שאירעה טעות יסודית מן הסוג שסעיף-קטן זה דן בה. איננו סבורים גם כי יש מקום להיזקק לסעיף-קטן 14(ג) כי הדבר לא נתבקש וממילא גם לא נדון.

אשר לשאלת תום-הלב, הרי צריך היה גם כן להניח את הבסיס לטענה זו בראיות והדבר לא נעשה; זאת ועוד, העדר תום-הלב, לו אף נתקיים, איננו מביא לביטולו של החוזה אלא מסמיך את בית-המשפט לפסוק פיצויים ודבר זה לא נתבקש כלל.

ד. זאת ועוד, לו אף הוכח כדבעי כי אכן נפלה טעות וכי נתקיימו הנסיבות שסעיף 14(א) מדבר בהן, הרי לא קויימו כלל הליכי הביטול שהותוו בסעיף 20 לחוק החוזים. המערערים לא מסרו, באף שלב, הודעת-ביטול נאותה וזאת ככל הנראה, בשל כך שטענתם היתה כי לא נכרת כלל חוזה.

ההמחאה על סך 25,000 ל"י הוחזרה כזכור ביום 9.1.75 בלבד ולאור סעיף 60 לחוק החוזים צריך להביא בחשבון לענין זה את מועד הגיעה של ההמחאה אל המשיבים.
אך גם בשלב זה לא ניתנה הודעת-ביטול כלשהי.

ספק רב אם ניתן לומר כי המועד שחלף מאז קבלת ההמחאה (5.12.74) עד לקבלתה חזרה על-ידי המשיבים (אחרי יום 9.1.75) יכול להיחשב למעשה שנעשה תוך זמן סביר; אולם עיקרו של דבר, חסרה במקרה שלנו הודעת-ביטול כפשוטה, היינו התייחסות מילולית כלשהי לכוונה לבטל את החוזה. החוק אמנם איננו דורש לענין זה צורה פורמלית מסויימת אותה צריכה ההודעה ללבוש, אולם נלמד מנוסחו שהוא מחייב מתן "הודעה".

לא נראה לנו כי ניתן לראות בהחזרת ההמחאה כשלעצמה, תחליף שווה-ערך להודעת-הביטול. אין צורך לנקוט כאן עמדה החלטית בשאלה אם דרושה בכל מקרה הודעה מפורשת כפשוטה, אם כי אני כשלעצמי נוטה להשקפה זו. מסקנה זו עולה לדעתי לא רק ממילותיו של סעיף 20 המדבר על "הודעה", אלא ניתן ללמוד על כך גם מתוך השוואה להוראות אחרות של אותו חוק: כך קובע סעיף 6(א) לחוק החוזים, לדוגמה, כי קיבול יכול יהיה בהתנהגות. סעיף 20 לחוק אינו מכיל מאידך הוראה דומה שתתיר ביטול על-ידי התנהגות. משמע, יתכן ומעשה החזרת ההמחאה יכול להתפרש כמעשה שנעשה תוך כוונה לבטל את החוזה אולם הודעת-ביטול כדרישת סעיף 20 לא היתה בכך לדעתי ועל-כן גם דין טענה זו להידחות.

מכל מקום בנסיבות המקרה החזרת ההמחאה כשלעצמה ובמועד שהוחזרה לא יכלה לשמש הודעת-ביטול לצורך סעיפים 14 ו-20 לחוק החוזים.

10. ממשיכים וטוענים המערערים כי לא ניתן היה לראות במכתב מיום 2.12.74 הצעה מחייבת, אשר עם קיבולה נוצר חוזה, כי הרי מכתב זה נשא רישום של המילים "כל הזכויות שמורות" ובשל כך לא ניתן להסתמך על האמור במכתב ולראות בו נדבך לחוזה; יש במילים אלה, כך הטענה, כדי להשאיר פתח פתוח לחזרה מן האמור במכתב, וההצעה על-כן אינה מחייבת.

אין אנו רואים לקבל טענה זו: הרישום "בלי לפגוע בזכויות" או "כל הזכויות
שמורות (באנגלית ("WITHOUT PREJUDICE"), בהם נוהגים פרקליטים ושאינם פרקליטים לקשט מכתביהם, אין בהם כדי לשלול מן האמור במכתב את אפיו כהצעה מחייבת ואין בהם, בכפיפות למה שייאמר להלן, כדי למנוע הסתמכות על המכתב והאמור בו כראיה להעלאתה של ההצעה ונוסחה. מטרתם ומשמעותם של המונחים המסייגים הנ"ל היא מוגבלת: כאשר מתנהל משא-ומתן לפשרה, ומשא-ומתן זה נכשל, הרי אין באמור במכתב הנושא רישום כנ"ל, כדי לשמש הודאת-בעל-דין. התייחס לסוגיה זו השופט לינדלי
(LINDLEY) במשפט: [‎WALKER V. WILSHER, (1889)23 Q.B.D. 335, 337, [5 באמרו:

What is the meaning of the words 'without prejudice'? I"
Think they mean without prejudice to the position of the writer of
The letter if the terms he terms he proposes are terms proposed in
The letter are not accepted. If the established and the accepted
,A complete contract is letter, although written without prejudice
Operates to alter the old state of things and to establish a new
".One

גם במשפט, [‎TOMLIN V. STANDARD TELEPHONES AND CABLES, LTD., (1969) [6 שהוכרע, ברוב דעות, לענין היישום של ההלכה למקרה הקונקרטי שנדון שם, אומצה אמרתו של השופט לינדלי (LINDLEY) על-ידי כל השופטים.

סיכומו של דבר, הרשום על גבי המכתב מיום 2.12.74 אינו מונע בעדנו מלבחון את האמור במכתב, כדי להיווכח אם יש בו הצעה מחייבת אשר בעקבותיה ועם קיבולה נקשר חוזה תקף.

11. טענתם החלופית האחרונה של המערערים היא כי אם אכן נכרת חוזה, הרי יש לפרשו בנסיבות הענין כך שהמערערים יהיו זכאים למחצית הכספים שעמדו לזכות המשיבות מס' 5 ו-6 ביום 5.12.74. למעשה יש כאן חזרה, בדרך ניסוחית אחרת, לטענה בה דנו בסעיף 7 לעיל. לבעלי מניות בחברה, בתור שכאלה, אין זכויות בכספים העומדים לרשותה של החברה שאת מניותיה הם מחזיקים ומכר מניות בחברה, פירושו מכר זכויות מוגדרות בחברה ולא מכר המעביר חלק יחסי במקרקעין, במטלטלין או במזומנים של החברה. לבעלי המניות רק אותן זכויות המוענקות להם לפי פקודת החברות, כגון קבלת דיבידנד או זכות לעודף הרכוש עם פירוק החברה; אולם אין להם זכות למזומנים, למטלטלין או למקרקעין של החברה באופן שניתן לראותם כצמודה למניה ולכל עסקה הנעשית בה.

אין בית-משפט זה יכול לשכתב חוזה על תנאיו היסודיים שנכרת כדין ולהוסיף תניות המשנות את מחיר המכר. לענין זה חוזרת השאלה למקומה: נכרת חוזה - וביטויו בהצעה ובקיבול מיום 2.12.74 ויום 5.12.74 ואין בידינו להוסיף לתניות המהותיות את אשר לא כללו בהם הצדדים.

12. סיכומו של דבר, הננו סבורים כי צדק בית-משפט קמא במסקנותיו וכי אין יסוד לטענותיהם של המערערים בקשר לחוזה, כריתתו, תנאיו ותוצאותיו.

הערעור נדחה.

המערערים ישאו בהוצאות המשיבים, שכר טרחת עורך-דין כולל, בסכום של 5,000 ל"י.

השופט ברנזון: אני מסכים.

השופט י' כהן: אני מסכים.

5129371
54678313
ניתן היום, ט"ז באדר א' תשל"ו (17.2.1976).

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×