צור קשר

  • מאמרים דיני חברות

  • 1

עא 478/74 "נהר" השקעות בע"מ נ' מדינת ישראל

1 1 1 1 1 (0 Votes)

ערעור אזרחי מס' 478/74
ערעור אזרחי מס' 479/74
ערעור אזרחי מס' 480/74

"נהר" השקעות בע"מ
נגד
1. מדינת ישראל
2. ראש העיר, חברי מועצת העיר ותושבי נהריה
3. נהריה כפר שיתופי להתישבות חקלאית בע"מ ע"א 478/74
נהריה כפר שיתופי להתישבות חקלאית בע"מ

נגד

1. מדינת ישראל
2. ראש העיר, חברי מועצת העיר ותושבי נהריה
3. "נהר" השקעות בע"מ ע"א 479/74
1. מדינת ישראל
2. ראש העיר, חברי המועצה ותושבי העיר נהריה

נגד

1. נהריה כפר שיתופי להתישבות חקלאית בע"מ
2. "נהר" השקעות בע"מ ע"א 480/74

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[6.6.76, 27.6.76, 29.7.76]
לפני השופטים ברנזון, ותקון, שרשבסקי

חוק הרשויות המקומיות (הקניית רכוש ציבורי) תשי"ח-1958 [סה"ח 261, ע' 187], סעיפים 11, 2(א), 2(ה), 3, 2, 4, 13(א), 1 (הגדרת "נכסים"), 2(א)(1), 2(א)(3), 5, 6 - פקודת העיריות [דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 8, ע' 197], סעיף 159 - תקנות הרשויות המקומיות (הקניית רכוש ציבורי) (סדרי הדין ודיני ראיות), תש"ך-1959 [קה"ת 971, ע' 428], תקנה 2.

מיני-רציו:
* חברות – אישיות משפטית נפרדת – הרמת מסך
* ראיות – מסמכים – תעודה ציבורית
* ראיות – תעודה ציבורית – שר הפנים
* רשויות מקומיות – עיריות – הקניית נכסים

הערעורים נסבים על פסק-הדין שנתן בית-המשפט המחוזי בתביעות שהגישו האגודה נהריה והחברה "נהר" נגד מדינת ישראל ועירית נהריה, בקשר לצו-הקניה שהוציא שר הפנים ביום 28.10.71 להקניית נכסים מסויימים של האגודה ושל החברה לעירית נהריה. בית-המשפט המחוזי הורה כי צו-ההקניה יעמוד בכפוף לשינויים ולתיקונים שהכניס בו, וכן הורה כי הצו יובא לשר הפנים על-מנת שישקול את ענין עובדי האגודה ואת תנאי אספקת המים לחקלאים.

בית-המשפט העליון פסק:


א. (1) ההעברה דנן מהאגודה לחברה היא פיקטיבית בלבד ונעשתה לשם הברחת נכסים תוך נסיון למנוע הקנייתם כדין לעיריה (ע' 712 - ג).

(2) בנסיבות אלה מותר היה להרים את מסך ההתאגדות של החברה כאישיות משפטית נפרדת ולחשוף את טיבה האמיתי (ע' 712 - ו-ז).

ב. (1) סעיף 11 לחוק הרשויות המקומיות (הקניית רכוש ציבורי), תשי"ח-1958, הוא סעיף של הסמכה המקנה לבית-המשפט אפשרויות שונות, אשר בית-המשפט יכול להשתמש בהן במשולב (ע' 713 - ב-ג).

(2) לשר הפנים סמכות לפתור בצו-הקניה גם בעיות של עובדים (ע' 718 - ד).

(3) התעודה שהוציא שר הפנים לפי תקנה 2 לתקנות הרשויות המקומיות (הקניית רכוש ציבורי) (סדרי דין ודיני ראיות) תש"ך-1959, בענין חלקה 108, מהווה ראיה לכאורה לכל מה שנאמר בה, והחובה להוכיח היפוכו של דבר מוטלת על האגודה (ע' 715 - ז; ע' 716 - למעלה).

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע"א 422/69 - עירית נהריה נגד נהריה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, ואח':
פד"י, כרך כד (1), ע' 603, 605.
[2] בג"צ 397/67 - אוטו ו-מרים ברגהיים נגד יושב-ראש משרד ההוצאה-לפועל, תל-אביב-יפו (נשיא בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו), ואח':
פד"י, כרך כב (1), ע' 533, 539.

הערות:

1. לחוק הרשויות המקומיות (הקניית רכוש ציבורי), תשי"ח-1958, עיין:
בג"צ 172/63 - נהריה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נגד שר הפנים, ואח': פד"י, כרך יז, ע' 2479.

2. להרמת המסך, עיין: ע"א 79/71 - החברה ליצוא מוצרי מתכת בע"מ, ואח' נגד חברת הגג למפעלי יצוא בע"מ: פד"י, כרך כו (1), ע' 634; ע"א 494/70 - יעקב נירנברג נגד טובה נירנברג, ואח': פד"י, כרך כה (1), ע' 185; ד"ר ס' אוטולנגי, הרמת המסך - אחדים מהנימוקים לה ומידת החלתה, הפרקליט, כרך כה, ע' 462.

ערעורים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, חיפה (י' גוברניק, נשיא תורן), מיום 9.7.74, ב-תי"א 185/71, 1391/71. הערעורים ב-ע"א 478/74, ו-ע"א 479/74 נדחו; הערעור ב-ע"א 480/74 נתקבל.

ע' ברנבלום - בשם המערערות ב-ע"א 478/74 (המשיבה מס' 3 ב-ע"א 479/74,
מס' 2 ב-ע"א 480/74) וב-ע"א 479/74 (המשיבה מס' 3 ב-ע"א 478/74, מס' 2 ב-ע"א 480/74);
ד"ר י' בן-אור, סגן בכיר לפרקליט המדינה - בשם מדינת ישראל;
נ' ליפשיץ, א' סמיאל - בשם המערערת מס' 2 ב-ע"א 480/74 (המשיבה מס' 2 ב-ע"א 478/74 וב-ע"א 479/74)

 

פסק-דין

השופט ברנזון: ערעורים אלה הם על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה, שניתן בשתי תביעות שהגישו האגודה נהריה כפר שיתופי להתישבות חקלאית בע"מ (להלן - האגודה) והחברה "נהר" השקעות בע"מ (להלן - החברה) נגד מדינת ישראל ועירית נהריה (להלן - העיריה) בקשר לצו-ההקניה שהוציא שר הפנים ביום 28.10.71 על-פי חוק הרשויות המקומיות (הקניית רכוש ציבורי), תשי"ח-1958, להקניית נכסים מסויימים של האגודה והחברה לעיריה. וזה לשון הצו:

"בתוקף סמכותי לפי סעיפים 2(א)(1), 2(א)(3) ו-4 לחוק הרשויות המקומיות (הקניית רכוש ציבורי), תשי"ח-1958, ולפי בקשת עירית נהריה, אני מצווה לאמור:
1. הנכסים המתוארים להלן יוקנו לעירית נהריה (להלן - העיריה):
(1) מפעל המים בתחום העיריה השייך לאגודה החקלאית 'נהריה כפר שיתופי להתישבות חקלאית בע"מ' (להלן - הכפר השיתופי), כולל המכונות, המשאבות, המנועים, הצינורות וכלי הרכב השייכים לו;
(2) מלאי הצינורות, האבזרים, מודדי המים וחלקי החילוף הנמצאים בידי הכפר השיתופי או המוחזקים מטעמו;
((3) זכויות החכירה והשימוש לשאיבת מים וזכויות המים בתחום

העיריה, השייכות לכפר השיתופי, כולל זכות השאיבה מהבאר בחלקות 17 ו-18 בגוש 18207, זכות השאיבה מהבארות והשימוש במאגר המים בחלקות 1, 5 ו-15 גוש 18208, וזכות השאיבה מן הבאר בחלקה 41 בגוש 18209;
(4) הכרטיסים וספרי החשבונות המתייחסים לצרכני המים בנהריה;
(5) יחידות רישום 1, 2, 3, 4 ו-5 בחלקות 57, 58, 59 ו-108 בגוש 18165, הרשומות על שם חברת 'נהר' השקעות בע"מ;
(6) חלקה 54 בגוש 18169 וחלקה 61 בגוש 18174, הרשומות על שם הכפר השיתופי.
2. העיריה לא תהא חייבת לשלם כל פיצוי בעד ההקניה האמורה.
3. החקלאים יהיו זכאים לאספקת מים מאת העיריה בדמי המים שהיו בתוקף ערב פרסום צו זה ברשומות, זולת אם החליטה העיריה להעלות את דמי המים לאחר התייעצות עם הועדה החקלאית."

בתביעות הנ"ל ביקשו האגודה והחברה לבטל את צו-ההקניה. לשנותו או להחזירו להשלמה לשר הפנים ולהעניק להן סעדים שונים. בפסק-דינו הורה בית-המשפט המחוזי כי צו-ההקניה יעמוד בתקפו בכפוף לשינויים ולתיקונים שהכניס בו, וכן הורה כי הצו יובא לשר הפנים על-מנת שישקול את ענין עובדי האגודה ואת תנאי אספקת המים לחקלאים, ואם לאחר שיקול ימצא שיש להוסיף תנאים בנושאים אלה או אחד מהם, יצרף את התנאים הללו לצו-ההקניה, מבלי שיהיה עליו לפרסם זאת ברשומות ודי יהיה להודיע לעיריה ולאגודה. השינויים והתיקונים שעשה בית-המשפט בצו-ההקניה הם אלה:

1) הוא ביטל את ההקניה בגין חלקה 108 בגוש 18165.
2) הוא תיקן את סעיף 1 (3) של הצו באופן שייקרא:

"זכויות החכירה והשימוש לשאיבת מים וזכויות המים בתחום העיריה, השייכים לכפר השיתופי (האגודה), כולל זכות השאיבה מהבארות בחלקה 1 בגוש 18208, וזכות השאיבה מן הבאר בחלקה 41 בגוש 19209."

הערעורים הם של החברה (ע"א 478/74), של האגודה (ע"א 479/74) ושל העיריה (ע"א 480/74). החברה מבקשת לבטל את צו-ההקניה במידה שהוא מקנה את נכסי דלא ניידי שלה לעיריה, ולחלופין מבקשת היא לתקן את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי על-ידי מתן סעד משלים הנדרש על-ידה לפי סעיף 11 חוק, או להחזיר לשם כך את הדיון לבית-המשפט המחוזי. האגודה מבקשת בערעורה לבטל אותו חלק מפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי המקיים את צו-ההקניה ולהורות על בטלותו של הצו. העיריה מצדה מבקשת בערעורה לתת תוקף לצו-ההקניה בגין חלקה 108 בגוש 18165 ולבטל את הוראת בית-המשפט המחוזי שעניני עובדי האגודה ותנאי אספקת מים לחקלאים יחזרו לשיקולו של שר הפנים.

לפני שאני בא לדון בטענות המערערות, יש לתת הסבר קצר על הרקע לתביעות הנדונות ועל מה שקדם להן, המושבה נהריה נוסדה בשנת 1934 על-ידי קבוצת עולים מגרמניה, שביקשו לחיות בארץ חיי חקלאים, הם יסדו חברה שמטרתה היתה ליישב במקום חקלאים בעלי משקים זעירים אינטנסיביים ותושבים בעלי מקצועות שונים.
החברה התחייבה כלפי המתיישבים לספק את השירותים הציבוריים הראשוניים במקום (סלילת דרכים, אספקת מים וחשמל) ולייסד אגודה אשר תטפל בכל הענינים הכלכליים והציבוריים של המושבה, לרבות הקמת המוסדות הציבוריים (בית-ספר, גן-ילדים, בית כנסת, בית-עם, וכו'). ולמור לאגודה את המגרשים הנחוצים למטרות אלה. משנוסדה האגודה והחלה במילוי תפקידיה, העבירה לה החברה המייסדת מנכסיה, ביניהם בלי תמורה את מפעל המים שהקימה החברה, ומאז מחזיקה בו האגודה ומנהלת אותו.

במרוצת הזמן שינתה המושבה את אפיה והפכה ממושבה חקלאית לעיירה משגשגת, שהרוב המכריע של תושביה אינם חקלאים. בשנת 1941 הוקמה בה מועצה מקומית ובשנת 1961 הפכה המועצה המקומית לעיריה. אך מפעל המים המספק מים לכל תושבי העיר ונכסי-ציבור אחרים נשארו בידי האגודה, שהשליטה בה היא בידי החקלאים. החוק, שאנו דנים בו כאן, בא לבטל אנומליות מסוג זה ולאפשר העברת נכסי ציבור כלליים, שבידי גופים מקומיים או יחידים מלפני הקמת הרשות המקומית, אליה, עם או בלי תשלום פיצויים, לפי הנסיבות.

קובע סעיף 2 (א) לחוק לאמור:

"2(א) שר הפנים רשאי, בצו הקנייה, להקנות לרשות מקומית, על פי בקשתה, נכסים אלה:
(1) נכסים המשמשים או ששימשו שירות ציבורי שאותה רשות מקומית רשאית לתתו לפי כל חיקוק, והם נכסים של ועד מקום, אגודה שיתופית, חבר בני אדם או יחידים, אשר - (א) מלאו למעשה בתחום הרשות המקומית לפני הקמתה את התפקיד של הרשות המקומית, או (ב) מלאו למעשה בתחום הרשות המקומית לפני הקמתה או לפני יום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) תפקיד מתפקידיה של רשות מקומית, בהיקף או בדרך שרשות מקומית נוהגת למלא תפקיד כזה או בדומה להם;
(2) קרקע מסוג מתרוכה שבתחום הרשות המקומית, המשמשת במיוחד את צרכי התושבים של אותה רשות;
(3) נכסים אחרים שנרכשו או הוקמו, למטרה ציבורית, לטובת תושבי הרשות מכספי ציבור, ממתנה או מהנחלה, לפני הקמת הרשות המקומית או לפני יום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), ואין בידי הטוענים לבעלות עליהם כדי להוכיח שבעלות זו הוקנתה להם כדי לאפשר להם את הניהול הייחודי של נכסים אלה."

סעיף 2 (ה) מחייב פרסום צו-ההקניה ברשומות ובכל דרך אחרת שיורה עליה שר הפנים. סעיף 3 מוציא נכסים מסויימים מתחולת סעיף 2, שאינם נוגעים לעניננו.
סעיף 4 מסמיך את שר הפנים לחייב את הרשות המקומית לשלם פיצויים תמורת כל השקעה שאינה של הציבור ושנפגעה לדעתו על-ידי ההקניה ולקבוע את שיעורם, או לקבוע שאין לשלם פיצוי עבור ההקניה; כן מוסמך השר לקבוע בצו את שאר תנאי ההקניה או דרכי ביצועה, סעיפים אחרים קובעים את התוצאות המשפטיות והמעשיות של ההקניה והאפשרות לערער עליה או על תנאיה על-ידי הגשת תובענה לבית-המשפט המחוזי, ולמקרה כזה קובע סעיף 11 לאמור:

"בית המשפט רשאי לבטל צו הקנייה או לשנותו או להחזירו לשר הפנים לעיון שנית, ורשאי הוא לתת כל סעד ביניים או סעד משלים הנראה לו."

צו-ההקניה הנדון כאן איננו הראשון שהוציא שר הפנים לגבי נהריה. קדמו לו שני צווי-הקניה משנת 1965, אחד ביחס למפעל המים שבידי האגודה ולנכסים הקשורים עמו, ואחד ביחס לשתי חלקות קרקע נוספות. הראשון נמצא חסר תוקף מפני שהחלטת העיריה לבקש את ההקניה נתקבלה בלי התייעצות מוקדמת עם הוועדה החקלאית המקומית, כנדרש על-פי פקודת העיריות. הצו השני בחלקו נמצא פגום ובחלקו בוטל מפני שנקבע שאחת משתי החלקות אינה נכס בר-הקניה לפי החוק. ראה ע"א 422/69, עירית נהריה נ' נהריה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, [1]. אחרי זה פנתה העיריה מחדש לשר הפנים ולפי בקשתה הוצא צו-ההקניה הנדון כאן, המתייחס למפעל המים ולנכסים ולזכויות הנלוות לו שבידי האגודה, ולנכסים אחרים שבידי החברה, אשר הועברו אליה מהאגודה.

נדון תחילה בערעור החברה, המתייחס לחלקות 57, 58 ו-59 בגוש 18165, שדבר הקנייתן לעיריה אושר על-ידי בית-המשפט המחוזי, את החלקות הללו (ביחד עם חלקה 108, שהקנייתה לא אושרה על-ידי בית-המשפט והיא אחד הנושאים בערעור העיריה) העבירה האגודה לחברה ללא תמורה במרץ 1962, היינו תוך שנה אחרי כינון העיריה (1.4.1961), יותר משנה אחרי תחילת החוק בשנת 1958, והרבה יותר אחרי הקמת המועצה הקומית בשנת 1941. סעיף 13 (א) לחוק קובע כי -

"במשך שנה אחרי תחילת חוק זה או אחרי הקמת הרשות המקומית הנדונה, הכל לפי המועד המאוחר יותר, לא יועבר נכס שמותר לתת עליו צו הקנייה לפי סעיף 2.... אלא בהיתר שר הפנים זולת אם דחה שר הפנים את בקשת הרשות המקומית להקנותו; ...."

השאלה היחידה המתעוררת על-פי הסעיף הזה היא אם העברת הנכסים הנדונים מהאגודה לחברה היתה "במשך שנה אחרי הקמת הרשות המקומית הנדונה". שאם כך הוא הדבר, כי אז ההעברה בטלה מן הטעם שנעשתה בלי היתר מאת שר פנים, התשובה תלויה

בכך מי היא במקרה זה "הרשות המקומית הנדונה": המועצה המקומית או העיריה? השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי סבר שהכוונה היא לרשות המקומית של נהריה מראשיתה, הלוא היא המועצה המקומית. מסופקני אם הוא צדק בפירוש זה, ואולי נבעה סברתו מכך שציטט את הפסקה תוך השמטת המילה "הנדונה", המציינת את הרשות המקומית שבה מדובר, כאן "הרשות המקומית הנדונה" היא ללא ספק העיריה ולא המועצה המקומית, שעברה ובטלה עם כינון העיריה במקומה, מצד שני, אפשר אולי לאמר כי בניסוח הפסקה לא נתן המחוקק את דעתו על אפשרות של החלפת מעמדה של הרשות המקומית וכל כוונתו לא היתה אלא למנוע, תוך שנה מתחילת החוק או תוך שנה מכינון ראשוני של רשות מקומית במקום אחרי תחילת החוק, העברת נכסי ציבור ברי- הקניה בלי רשות, כלומר, ניתנה שהות של שנה הן לרשות מקומית קיימת במועד תחילת החוק והן לרשות מקומית המוקמת אחרי תחילת החוק. לפעול ולהשיג תוך מועד זה צו-הקניה להעברת נכסי הציבור אליה ותוך הזמן הזה לשמור על הנכסים לבל יוצאו מידי המחזיקים בהם בלי רשות.

הצבעתי על שני הפירושים האפשריים, אחד מילולי ושני תכליתי, ולא נכריע מי מהם עדיף וקובע במקרה זה, מאחר ולגופו של ענין צדק ללא ספק השופט המלומד שההעברה מהאגודה לחברה היא פיקטיבית בלבד ולא נעשתה אלא לשם הברחת הנכסים תוך נסיון למנוע את הקנייתם כדין לעיריה על-פי החוק. אלה העובדות המצביעות על כך:
למעלה מ-99% מהון המניות של החברה מוחזקות בדי האגודה, ורק לאלה זכות להשתתף ברווחים של החברה ובחלוקת רכושה במקרה של פירוק. יתרת המניות, פחות מ-1%, היא בידי אחד ממנהלי האגודה, שניים אלה הם בעלי המניות היחידים בחברה, כך שזו חברת מעטים מובהקת. מנהלי האגודה הם גם מנהלי החברה, ואין לה כל רכוש מלבד זה שהועבר אליה על-ידי האגודה. הרכוש הזה נתבע על-ידי העיריה בבקשתה הראשונה לשר הפנים להקנותו לה, והאגודה ידעה כי העיריה תמשיך במאמציה להשיג את מפעל המים וכל השייך לו והקשור אליו, אף-על-פי-כן, הקימה האגודה את החברה והעבירה אליה את החלקות הנדונות זמן קצר לפני שחודשה בקשת העיריה להקניית מפעל המים על כל רכושו. מסכם השופט המלומד ואומר:

"כאשר מצרפים ביחד את כל הנסיבות, אין מנוס ממסקנה שהחברה הוקמה על-ידי האגודה והחלקות הועברו על שמה שלא בתום-לב אלא במטרה לרמות, לעקוף את חוק ההקניה ולסכל את הקנייתן."

בנסיבות אלה מותר גם מותר היה להרים את מסך ההתאגדות של החברה כאישיות משפטית ולחשוף את סיבה ופרצופה אמיתיים, כפי שעשה השופט המלומד: ראה במיוחד דברי השופט ויתקון ב-בג"צ 397/67, ברגהיים נ' יו"ר ההוצאה-לפועל, [2], בע' 539, מול האות ה.

ערעורה של האגודה גם הוא מבוסס על אדני-שוא. מלבד הטענות ביחס לפרטי הצו,

על מה שיש בו ועל מה שלדעתה אין בו גם לאחר השינויים שעשה ושהחליט עליהם בית-המשפט, נטען כי מאחר ובית-המשפט הורה שענינים מסויימים שלא הוזכרו בצו יובאו לעיונו מחדש של שר הפנים, לא יכול היה בית-המשפט לקיים את הצו. ההחזרה לשר, ולו רק בענינים מסויימים, מחייבת, לדעת מר ברנבלום, ביטול הצו הקיים על-מנת שהשר יוכל להוציא צו חדש מושלם על כל פרטיו ודקדוקיו, הטענה מבוססת על לשון סעיף 11 לחוק המסמיך את בית-המשפט -

"לבטל צו הקנייה או לשנותו או להחזירו לשר הפנים לעיון שנית, ורשאי הוא לתת כל סעד ביניים או סעד משלים הנראה לו."

אומר מר ברנבלום, שלפי נוסח זה בית-המשפט אינו יכול לשנות ולהחזיר גם יחד, ופירושה המעשי של ההחזרה לשר הוא ביטול הצו הקיים. זו ענה חסרת-שחר, והיא לוקה גם בסתירה פנימית. הסעיף הוא סעיף של הסמכה, וברצותו לפתוח בפני בית-המשפט אפשרויות שונות, ברור שלא יכול היה להיות מנוסח אחרת מכפי שנוסח, אבל אין זאת אומרת שבית-המשפט יכול בכל מקרה ספציפי לבחור רק באחת משלוש האפשרויות: לבטל, לשנות או להחזיר, אפילו מחליט הוא לבטל את הצו, עדיין יכול הוא לחוות את דעתו במה וכיצד יש לשנותו ולהחזירו לשם כך לשר או לכל מטרה אחרת הנראית לו. לא-כל-שכן. כאשר בית-המשפט מחליט לקיים את הצו, עם או בלי שינויים. עדיין יכול הוא להחזירו לשר לשם השלמה בענינים שלא נכללו או שלא הוסדרו דיים בו. אגב, טענת מר ברנבלום נסתרת מיניה וביה על-פי מה שהוא עצמו אומר, הוא אומר כי החלטת בית-המשפט להחזיר לשר את הצו לעיון שנית בענינים מסויימים מביא לביטולו. יוצא שההחזרה והביטול הולכים יחדיו וחלים בעת ובעונה אחת.

טענה אחרת היא, שהצו הוא כוללני ביחס למפעל המים, המועבר בשלמותו כמפעל
חי (GOING CONCERN), ואינו מפרט כל דבר ודבר השייך לפעל המים או המהווה חלק ממנו. והרי לפי החוק הסמכות היא להקנות לרשות המקומית "נכסים" לפי הגדרתם בחוק: "מקרקעין ומטלטלין, לרבות זכות מוחזקת או ראויה וטובת הנאה בהם וכן חובות והתחייבויות שנוצרו בקשר אתם". גם טענה זו היא חסרת-שחר. אגב, הצו אינו כוללני כפי שמנסה מר ברנבלום להציגו. הצו אינו מזכיר רק באורח סתמי את מפעל המים, אלא ממשיך לפרט שזה "כולל המכונות, המשאבות, המנועים, הצינורות וכלי הרכב השייכים לו". כן מקנה הוא את כל מלאי הציוד לסוגיו השונים הנמצאים בידי האגודה או המוחזקים מטעמה, ואת הכרטיסים וספרי החשבונות המתייחסים לצרכני המים בנהריה. מה עוד צריך או ניתן היה לפרט ולא פורט? סתם ולא פירש מר ברנבלום, הדבר הקונקרטי היחידי שהוא מעלה הוא כלי-הרכב השייכים למפעל המים, שהצו לא ציינם במפורש לפי מספרי הרישוי שלהם, וקיימת אי-ודאות איזה כלי-רכב של האגודה משמשים את מפעל המים ואיזה משמשים את ענפי הפעולה האחרים של האגודה, דבר זה אינו פוסל את ההוראה הנדונה, לא-כל-שכן את הצו כולו. ואם כי, כפי שנאמר ב-ע"א 422/94, עירית נהריה נ' נהריה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, [1], בע' 605, מול האות ג, בדרך-כלל

בתובענה מסוג זה, "אין תפקידו (של בית-המשפט) אלא לבדוק אם נתקיימו התנאים הקבועים בחוק למתן הצו, הא ותו לא". הרי לפי סעיף 11 לחוק בכוחו של בית-המשפט גם לתת כל "סעד משלים", ובאמצעותו לפתור במידת הצורך בעיות מסוג זה. בדיון לפנינו הועלו הצעות מעשיות לפתרון בעיית כלי-הרכב, ואם אלה לא תצלחנה, יוכל כל צד לפנות לבית-המשפט המחוזי ולבקש את הכרעתו בענין.

עוד טען מר ברנבלום, כי הוראת בית-המשפט המחוזי לשר הפנים שאין עליו חובה לפרסם ברשומות את התנאים שיחליט לצרף לצו בעניני העובדים ואספקת מים לחקלאים, שהועברו אליו על-ידי בית-המשפט, אינה תואמת את דרישת החוק המחייב פרסום ברשומות ובכל דרך אחרת שיורה עליה שר הפנים (סעיף 2 (ה) לחוק). פרסום ברשומות הוא איפוא חובה בכל מקרה, וכן על שר הפנים לפרסם את הצו וכל חלק ממנו בצורה נוספת שהוא יחליט עליה, ואין בכוחו של בת-המשפט לפטור אותו משתי החובות הללו. חושבני, שבטענה זו צודק מר ברנבלום, אבל אין בכך כדי לפגוע בענין עצמו.
איננו יודעים אם, לאור הערעורים שלפנינו, כבר עשה השר את אשר הורה לו בית- המשפט המחוזי, או שהוא ממתין לתוצאות הערעורים. מכל מקום, שום נזק או עוול לא נגרם עד כה לאיש, ועדיין אפשר לעשות את הפרסום ברשומות בכל עת, אם יהיה צורך בכך לפי תוצאות הערעורים, מיד נראה, לאחר בירור ערעור העיריה, שדבר זה יורד בכלל מן הפרק.

לבסוף, טען מר ברנבלום, שלאור ההוכחות שבאו לפני בית-המשפט המחוזי על השקעות האגודה מכספיה לפיתוח מפעל המים, צריך היה בית-המשפט לבטל את החלטת השר שהעיריה פטורה מלשלם פיצויים לאגודה בעד ההקניה ולצוות על תשלום פיצויים.
טענה זו אין לה על מה שתסמוך, קודם כל מבחינה עובדתית, כעולה מההוכחות שבאו לפני בית-המשפט, והיפוכה הוא הנכון. את מפעל המים קיבלה האגודה מחברת המייסדים ללא תמורה, ובסופו של חשבון שימש הוא מקור של רווחים לאגודה.
באמצעותו גם קיבלה האגודה הלוואת למטרות אחרות שלה, ואת הריבית על הלוואות אלה זקפה על חשבון מפעל המים, העד הראשי בענין זה היה מר מישקובסקי, מנהל משרד רואה-חשבון ידוע, והוא מסר את עדותו על-סמך בדיקה שעשה במאזני האגודה משנת 1936 עד שנת 1972, להוציא המאזנים לשנת 1937, 1945 ו-1946, שלא נמצאו, הנתונים העיקריים שהביא לפני בית-המשפט התייחסו לשנים 1950-1975. אין צורך להיכנס לפרטים שהועלו על-ידי העד, ומספיק להביא כמה מדברי הסיכום שלו ומסקנותיו. לגבי השנים 1950-1966 הוא מסכם ואומר (בע' 168): "יש להניח וסביר להגיד, שמפעל המים עמד ברווחים במשך כל השנים.... מפעל המים מבחינה כלכלית נושא את עצמו ועוד מביא רווחים ולא היה זקוק להלוואות, המסקנה הנובעת מכך היא שההלוואות שנתקבלו שימשו ענפים אחרים של האגודה ולא את ענף המים". גם לגבי התקופה כולה 1950-1972 הוא אומר (בע' 170): "מסקנתי היא שמשנת 1950 ועד 1972 ועד בכלל מפעל המים היה, בממוצע, נושא את עצמו, ולא היה זקוק לשום כספים מבחוץ". ולבסוף, הוא אומר (בע' 178): "לדעתי מפעל המים סבסד בחלק את שאר הענפים של האגודה". נמצא, שלא זו

בלבד שהאגודה לא הוכיחה כי השקיעה מכספה, אם לרכישת מפעל המים ואם לפיתוחו ולניהולו, כי אם הוכח ההיפך שהפיקה ממנו רווחים ונהנתה מקבלת הלוואות על שמו, אשר שימשו את ענפי הפעולה האחרים שלה. צדק איפוא בית-המשפט המחוזי שלא ראה להתערב בהחלטת השר שאין לפצות את האגודה על ההקניה.

מר ברנבלום טען עוד, שאפילו יצא מפעל המים ברווח, מה יהא על העובדים המועסקים במפעל המים, אשר לא ירצו לעבור ולא יעברו עם המפעל לעיריה? אלה, הוא אומר, יהיו מונחים כריחיים על צווארה של האגודה, ואם תפטרם יידרשו כספים מרובים לתשלום פיצויי פיטורין בשיעורים המוגדלים הנתבעים לאחרונה ממוסדות ציבור במקרים כאלה. גם אילו היו פני הדברים כך - והם אינם כך, כפי שיובהר להלן - לא הוכח כי תשלומים אלה עשויים לבלוע את עודפי הרווחים שמפעל המים הכניס לאגודה והיא תהא מפסידה. אבל, לעיצומה של הטענה, ייאמר כאן מיד, שלא הובאה עדות על כך שעובד כל-שהוא, המועסק כעת במפעל המים, אינו מסכים לעבור.
העיריה מצדה הודיעה שהיא מוכנה לקבל את כל עובדי מפעל המים עם כל הזכויות שרכשו בו ובתנאי עבודה זהים לאלה שהיו להם שם. ואם בכל זאת יימצאו עובדים כאלה שלא יסכימו לעבור לעיריה בתנאים אלה, ומחוסר תעסוקה בשבילם באגודה הם יפוטרו, כי אז תצטרך האגודה להבטיח את זכויותיהם החוקיות הנובעות מכך. הדגש הוא על המילה "חוקיות" - זה ותו לא, על זכויות אלה ומימושן הלכה למעשה ידובר להלן בדוננו בעניני העובדים בכלל.

בכך תם הדיון בערעור האגודה, ואעבור עתה לדון בערעור העיריה המתמקד בשלושה דברים: הוצאת חלקה 108 בגוש 18165 מההקניה, והחלטת בית-המשפט המחוזי להחזיר לשיקול נוסף של שר הפנים את הענינים הקשורים בעובדי מפעל המים ובאספקת מים לחקלאים.

חלקה 108

חלקה זו היא בת-הקניה אם נתקיימו בה התנאים של סעיף 2(א)(1) לחוק או של סעיף 2(א)(3). אין חולקין כי לגבי התנאים של סעיף 2(א)(1), הדבר היחידי השנוי במחלוקת הוא אם החלקה הזאת שימשה אי-פעם את מפעל המים ואם עודנה משמשתו כיום.
בשנת 1944 רכשה האגודה (ביחד עם שניים אחרים) חלקה בת 5 דונם, ולאחר חלוקה קיבלה האגודה ורשמה על שמה את החלקה 108, שגדלה 2,840 מ"ר. השאלות המתעוררות הן אלה: האם נרכשה החלקה בשביל מפעל המים? האם בכספי האגודה או מכספי מפעל המים? האם שימשה בעבר את מפעל המים? האם נעשה בה כיום שימוש לצרכי מפעל המים?

שר הפנים הוציא תעודה לפי תקנה 2 לתקנות הרשויות המקומיות (הקנייה רכוש ציבורי) (סדרי הדין ודיני ראיות), תש"ך-1959, המעידה, בין השאר, כי החלקה 108 היא נכס המשמש וששימש את השירות הציבורי של אספקת מים לתושבי המקום. ושהיא נרכשה מכספי ציבור לפני הקמת העיריה למטרה הציבורית של אספקת מים. תעודה זו

מהווה ראיה לכאורה על כל מה שנאמר בה, ועל-כן החובה להוכיח היפוכו של דבר מוטלת על האגודה.

השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי בא לכלל דעה כי החלקה לא נרכשה מכספי מפעל המים ולא שימשה ואינה משמשת את מפעל המים. לנו נראה, שעל-פי חומר הראיות שבא לפני בית-המשפט, ובזכרנו כי נטל הראיה מוטל על האגודה, אין הדבר כך. על עסקות של קרקעות דיווח מר מרקס, מי שהיה אז יושב-ראש ועד האגודה, בישיבת הוועד מיום 25.4.1944. בדיווח זה הוא מסר, כי מכירת 3 דונמים מאדמות הקואופרטיב למר פישר יצאה אל הפועל במחיר של 2,500 ל"י, ומאידך מסר כי הקואופרטיב מצדו "רכש את הקרקע של מר צביקר שליד בית השאיבה בגודל של 5 דונם במחיר של 1,070 ל"י". הוועד אישר את העסקה. לא נאמר שהקרקע של מר צביקר נרכשה בשביל מפעל המים, אבל רמז לכך ישנו באזכור שהקרקע שנרכשה היא "ליד בית השאיבה". ברם, בעדותו במשפט, בחקירת שתי-וערב, אמר מר מרקס דברים ברורים וחד- משמעיים בענין זה:

"קנינו את החלקה מצביקר במטרה להשתמש בה בשביל מפעל המים. השתמשנו בחלקה זו יחד עם שלוש חלקות שעל-ידה בשביל מפעל המים, שלוש החלקות, שהן 57, 58 ו-59, הועברו לאגודה על-ידי החברה המייסדת, וזה עוד לפני שנרכשה החלקה מצביקר. וכל ארבע החלקות שימשו כיחידה אחת למטרה של מפעל המים". גם בחקירה חוזרת חזר ואישר כי "האגודה היא שהשתמשה בחלקות הנ"ל למפעל המים, ומה שלא היה דרוש מהשטח למפעל המים נתנו לחברים שלנו לגידול ירקות". אשר למקור הכסף שבו שולם בעד החלקה שנרכשה מצביקר, אמר בחקירה הראשית שהוא בא ממכירת הקרקע לפישר "וזה כתוב בפרטיכל" - דבר שאגב איננו נכון. אבל בחקירת שתי-וערב תיקן את דבריו ואמר שאיננו יודע אם לפי המאזן שולמו הכספים לצביקר ממפעל המים או מחשבון אחר. "אינני יודע" - איננו הוכחה; וכשנטל ההוכחה מוטל על האגודה, והספק או התיקו פועלים נגדה, חושבני כי השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי לא העריך כראוי את דברי מר מרקס בישיבה הנ"ל של ועד האגודה ואת דברי עדותו במשפט. הוא מסתמך על דברי העדות של מר מרקס בחקירה הראשית ומתעלם מהנסיגה בחקירה הנגדית. ולא עוד אלא שהוא מוצא תמיכה לדעה, כי התמורה עבור החלקה 108 שולמה מהכסף שקיבלה האגודה ממכירת אדמותיה לפישר, בפרוטוקול הישיבה הנ"ל של ועד האגודה מיום 25.4.1944. אך כפי שראינו, כל מה שיש בפרוטוקול הוא שמר מרקס דיווח על גמירת המכירה לפישר ורכישת החלקה מצביקר. הוא לא אמר שההקניה היא תולדה של המכירה ושכספי המכירה שימשו לתשלום מחיר הרכישה. זה היה דיווח על שתי עסקות ולאו דוקא שאחת תלויה בשניה או מתבצעת על חשבון השניה.

אכן, בסוף הדיון בשאלה זו אומר השופט המלומד כי "אין ראיות שלפיהן ניתן לקבוע בוודאות מוחלטת שחלקה 108 לא נרכשה מכספי מפעל המים". "אבל", ממשיך הוא ואומר, "בענין זה יש להחליט לפי מאזן סבירות הראיות, ומאזן זה נוטה - לדעתי - לטובת גרסת האגודה". חושבני שיש כאן טעות משפטית כפולה, נוכח קיומה של תעודת השר,

המעידה על כך שהנכסים המוקנים נרכשו מכספי ציבור, אם אי-אפשר לקבוע בוודאות הדרושה את נכונות גרסתה הנגדית של האגודה, היא המפסידה. שנית, כפי שראינו, אין זה נכון כלל שמאזן הראיות בענין זה נוטה לטובת גרסת האגודה, כי אם להיפך.
נמצא שהאגודה לא הצליחה לסתור את החזקה הנובעת מתעודת השר, ויש לראות את החלקה 108 כנכס שנרכש מכספי ציבור, כאמור בתעודה, ולא מכספי האגודה, דבר זה כשלעצמו צריך דרך הרגילה להוליך למסקנה שהחלקה נרכשה גם לשימושו של מפעל המים. אכן, עדותו של מר מרקס שהובאה לעיל אישרה זאת בפה מלא, ואף אישרה כי בפועל שימשה החלקה הזאת, ביחד עם חלקות 57, 58 ו-59 כיחידה אחת, את מפעל המים. עדות נוספת היתה זו של מר וולף, חבר האגודה ועובד במפעל המים משנת 1939, כיום מנהל טכני של המפעל. הוא העיד לאמור: "ב-1952-1953 קדחנו את הבאר מס' 4, גם כן ברחוב ויצמן על חלקה מס' 108 שבינתיים רכשנו. היה הרבה כלור בבאר זו והיינו נאלצים להפסיק את השאיבה בה בשנת 1953". עוד העיד כי באר מס' 4 אינה קיימת עוד בכלל, אבל הצינורות שהונחו בה נמצאים שם עד היום ולא הוצאו מחוסר כדאיות, ובכן קדחו באר בחלקה 108, אשר שימשה כנראה זמן מסויים את מפעל המים. אבל מחמת המליחות היתרה של המים בה, נזנחה ונסתמה מבלי שהוציאו ממנה את הצינורות שהונחו בה. הרי זה שימוש ברור, אם כי כנראה לזמן קצר בלבד וללא תועלת.

יתירה מזאת, במידה מסויימת ממשיכה החלקה לשמש את מפעל המים עד עצם היום הזה, כאמור, חלקה זו ביחד עם חלקות 57, 58 ו-59 מהוות בשטח יחידה אחת. על השטח הזה בנויות סככות לטרקטורים ומחסנים לכלים, כולל אביזרי מפעל המים, ואחד המבנים הללו משתרע בחלקו (אמנם חלק מזערי של 11 מ"ר בלבד) גם על חלקה 108.

שני דברים נוספים שופכים אור על ייעודה האמיתי של חלקה 108. מר רוזן, מנהל המחלקה לעיריות ולמועצות מקומיות במשרד הפנים, שטיפל בבירור ובהכנת החומר לשר הפנים בענין ההקניה הנדונה, העיד כי במגעיו עם נציגי האגודה לא נטען אף פעם, לפי מיטב זכרונו, שחלקה 108 אינה שייכת למפעל המים. כמו-כן, "בביקור במקום נוכחנו שחלקה 108 היא חלק בלתי-נפרד ממפעל המים ולכן דינה כמפעל המים שנרכש מכספי ציבור". השופט המלומד אמר על עדות זו שאינה ברורה, אך קשה להלום דעה זו עם דברי עדותו הנ"ל החד-משמעיים של מר רוזן. הדבר השני הוא זה שהאגודה ראתה לנכון להוציא מרשותה ולהעביר לחברה את החלקה 108 ביחד עם חלקות 57, 58 ו-59. על שלוש אלה אין חולקין עוד שהן שייכות למפעל המים, ואם היתה דעת אגודה מלכתחילה כי חלקה 108 אינה שייכת למפעל המים, על שום מה נחפזה להעביר גם אותה לחברה? האין זה מצביע על כך שהאגודה ביקשה להבריחה ביחד עם החלקות האחרות דוקא משום שהיא, כמו החלקות האחרות, היתה שייכת למפעל המים? שאר התנאים הדרושים לפי סעיף 2(א)(1) לחוק, היינו שמפעל המים, הרשום על שם האגודה, הוא שירות ציבורי וכו', הודה מר ברנבלום בקיומם, ובכך הוכח כי חלקה 108 מהווה נכס בר-הקניה ושר הפנים רשאי היה להקנותה לעיריה.

למעשה, מניתוח המצב שנעשה לעיל עולה, כי החלקה היא בת-הקניה גם לפי סעיף

2(א)(3) לחוק. היא נרכשה לפני קום המדינה (14.5.48) למטרה ציבורית של אספקת מים לתושבי נהריה ומכספי מפעל המים, והאגודה לא השכילה להוכיח כי הרכישה באה כדי לאפשר לה את הניהול הייחודי של החלקה. הוכחה זו היתה צריכה לבוא לשר לפני שניתן צו-ההקניה על-מנת למנוע את ההקניה. כאן, כאמור, בכלל לא טענו נציגי האגודה בפני השר שהחלקה אינה של מפעל המים. זאת ועוד: עדותו של מר מרקס היתה כי מראשית הקניית נועדה החלקה בשביל מפעל המים. וכריית הבאר בה מספר שנים לאחר מכן, כלום אינה מוכיחה שהחלקה נקנתה מלכתחילה לצורך זה ולא לצורך אחר, "ייחודי"? כעולה מלשון הסעיף, קובעת המטרה שלה נתכוונו הקונים בעת רכישת הבעלות, וכוונה זו ברורה לחלוטין מעדותו של מר מרקס.

נותרו שני הענינים שבית-המשפט החזירם לשר לשיקול מחודש: העובדים והחקלאים.

1) העובדים. טענת האגודה בענין זה, כפי שפורשה בכתב-התביעה, היתה כי -

"יישאר ברשותה חבר עובדים ומנגנון אשר תהיה חייבת להעסיקו ללא צורך, ולשלם שכרו ומשכורתו, וכן לשאת בכל החיובים הכספיים הכרוכים בכך, או לפטרו ולשלם פיצויים."

לפיכך נטען, כי האגודה זכאית לפיצוי מתאים עבור זה, והשר לא נתן את דעתו על כך ולא כלל בצו הוראה או תנאי לפתרון הבעיה. האמת היא, שבעיית עובדי האגודה במפעל המים היתה גם היתה בפני השר; ואם החליט שלא להורות בה דבר, הרי זה כנראה משום שנמצא לה פתרון מלא במגעים ישירים בין כל הנוגים בדבר, מבלי שיוטל על האגודה נטל כספי מיוחד. מר ליפשיץ העלה בפנינו את השאלה העקרונית אם בכלל זה בסמכותו או מענינו של השר לפתור בצו-הקניה בעיות מסוג זה. בעניננו דבר זה נעלה מכל ספק, וסבורני שזה לא רק בסמכותו ומענינו, אלא שהיה זה מחובתו ומתפקידו, אלמלא נפתרו הבעיות הקשורות בעובדי מפעל המים של האגודה שהוקנה לעיריה במשא-ומתן ישיר בין הצדדים. לפי ההגדרה שבחוק כולל "נכס" גם חובות והתחייבויות שנוצרו בקשר אתו. על-כן, ניתן להעביר יחד עם מפעל המים גם את החובות וההתחייבויות הרובצות עליו. לרבות כל חוב והתחייבות של האגודה כלפי עובדי המפעל. כמו-כן, לפי הסיפא של סעיף 4 לחוק, רשאי שר הפנים לקבוע בצו את תנאי ההקניה או את דרכי ביצועה. תנאי כזה יכול להיות שיובטחו על-ידי העיריה האינטרסים הלגיטימיים של עובדי מפעל המים בלי להטיל מעמסה כספית על האגודה, או חיוב העיריה בתשלום פיצוי על כל נזק כספי שעלול להיגרם לאגודה, בנסיבות המקרה, נראה לנו שלא היה צורך לא בזה ולא בזה. כן לא היה מקום להורות שהנין יובא שוב לעיונו של השר. מר טץ, ראש העריה. העיד כי העיריה הסכימה לקבל כעובדיה את כל עובדי מפעל המים אשר ייאותו לעבור אליה, לפי תנאי חוזה העבודה הקיים עם האגודה. הודעה בכתב על כך, עם העתקים לכל הגורמים הנוגעים בדבר, נשלחה על-ידי ראש העיריה לוועד עובדי האגודה. וכך נאמר בהודעה זו:

"לאור הסיכום שנעשה בישיבה מיום 21.5.1972 ביניכם לבינינו, ובהתאם להצעתו של הח' גלילי, נציג מועצת פועלי נהריה, מודיעה לכם בזה עירית נהריה, כי עם העברת מפעל המים של האגודה לרשותה בעקבות מתן צו ההקניה על-ידי שר-הפנים, תקבל העיריה לרשותה, כעובדי העיריה, את כל עובדי מפעל המים של האגודה ללא יוצא מן הכלל. העיריה תכבד את הסכם העבודה שבין העובדים הנ"ל לבין האגודה על זכויותיהם וחובותיהם. כן תכבד העיריה את כל הזכויות אשר עובדי מפעל המים השיגו משך שנות עבודתם אצל האגודה....
באשר לזכויות הפנסיה והפצויים של העובדים הנ"ל, ברור כי זכויותיהם יובטחו על ידי העיריה, לאחר שהעובדים יבטיחו את העברת מלוא כספי הקרנות העומדות לזכותם לרשות העיריה."

הודעה זו נענתה על-ידי ועד העובדים בדרישה להבהרות והשלמות מסויימות, אך למעשה ההודעה כשלעצמה ברורה לחלוטין, ויש בה כדי להבטיח את מלוא הזכויות ותנאי העבודה של עובדי מפעל המים אשר יסכימו לעבוד לעיריה יחד עם המפעל, לגבי אלה שלא יסכימו לעבוד ולא תהיה להם תעסוקה בענפים אחרים של האגודה, מסתבר שיהיו זכאים לפיצויי פיטורין, ואלה - כפי שהבינותי - מצויים בעין על-ידי הפרשות שוטפות מתאימות של האגודה, גם הפנסיה של העובדים מובטחת על-ידי ביטוח.
מר ברנבלום הצביע על הקשיים שבהם עלולה האגודה להיתקל ברצותה לפטר מי מעובדי מפעל המים שלא יסכימו לעבור לעיריה. ועל דרישה אפשרית שלהם לתשלום פיצויי פיטורין מוגדלים, שהיא בזמן האחרון ב"אופנה". העובדים אינם צד בהליך זה ועל-כן אין בידינו לקבוע דבר מחייב בעניניהם. אבל לכאורה נראה לנו כי משהובטחו לכל העובדים זכויותיהם החוקיות במלואן ואיש מם, בין אלה שיעברו ובין אלה שלא יעברו לעיריה, וגם לא האגודה, אינם נפגעים מבחינה זו על-ידי העברת מפעל המים לעיריה, לא נותר עוד לשר מה לעשות בענין זה. למקרה של תביעות מופרזות כלפי האגודה מצד העובדים, מעבר לזכויותיהם החוקיות, לא היה חייב השר לדאוג.

מר רוזן היה כל הזמן בתמונה, לפי עדותו, לפני שהשר חתם על הצו, הוא שם לפניו תיק עם כל המסמכים, והשר גם שמע דיווחים בעל-פה וקיבל תמציות בכתב ושמע אישית את כל הטענות שהיו בפי האגודה, עם זאת, לא יכול היה מר רוזן לאשר שהשר קרא כל מסמך ומסמך שהיה בתיק. מר רוזן גם לא קיבל מהעיריה פרוטוקול חתום על-ידי כל הגורמים בנוגע לזכויות העובדים, כפי שהציע וביקש להשיג. בתיק נמצא רישום בכתב-ידו של השר: "יש להבטיח זכויות העובדים במקום עבודתם, יש להבטיח מחיר המים לחקלאים". משחתם השר לאחר מכן על הצו בלי לכלול בו שום תנאי ביחס לעובדים, סביר להניח כי בסופו של דבר נחה דעתו שזכויותיהם הובטחו הלכה למעשה ואין צורך בהתערבותו למענם או למען האגודה מעבידתם.

השופט המלומד ייחס חשיבות להשתלשלות הנ"ל של הענינים וחשש שמא, בהעדר סיכום מחייב או הסכם כתוב וחתום, תבואנה לבסוף תביעות מצד העובדים, אשר אם לא

יתקבלו על-ידי העיריה, יהיה בהן כדי להטיל עומס כספי על האגודה, כפי שראינו, למעשה קיבלה העיריה את כל התביעות החוקיות של העובדים ועל יסוד הזכויות הקיימות של העובדים לא נשקפה סכנה ממשית שייגרם נזק כספי לאגודה. כנגד תביעות מופרזות או בלתי-חוקיות מצד העובדים תצטרך האגודה לעמוד, ויש לקוות שתשרה עמהם וגם תוכל. לא על העיריה ולא על השר מוטלת אחריות כל-שהיא בנדון זה.

2) החקלאים חקלאי המקום מעוניינים בשלושה דברים: מחיר המים הדרושים להם, טיבם והכמויות שיוכלו לקבל. ההוראה בצו בענין זה (סעיף 3) מתייחסת רק למחיר המים ופוסחת על שני הדברים האחרים, בקשת העיריה לשר הפנים להעברת מפעל המים אליה הוגשה בניגוד לעצתה של הוועדה החקלאית במקום, וזו גם ערערה על כך בפני השר, השר דחה את הערעור, אך בהודעה לוועדה החקלאית מיום 12.10.69 בחתימת-ידו של מר רוזן על החלטת הדחיה של השר נאמר כמו-כן:

"אם בסופו של דבר יחליט (השר) להיענות לבקשת עירית נהריה בדבר הקניית מפעל המים. ישקוד על הבטחת זכויות החקלאים בהתאם לאמור במכתבנו מיום 4.9.69."

במכתב זה הציע מר רוזן סיכום ביחס לשלושת הדברים: מחיר, טיב וכמויות, אשר יוגשם באמצעות הסכם בין העיריה לבין החקלאים מכוח חוקי-העזר שלה. אם הוועדה החקלאית תודיע על הסכמתה להקנות את מפעל המים לעיריה, הוועדה לא הסכימה ועמדה על ערעורה, אשר נדחה כאמור, גם כאן הטיל השופט המלומד ספק אם, לפני שהשר חתם על הצו ובו ההוראה המוגבלת להבטחת זכויות החקלאים, הובאו לידיעתו המיוחדת שני המסמכים הנ"ל: מכתבו של מר רוזן מיום 4.9.69 וההודעה על דחיית הערעור מיום 12.10.69. משום כך החליט להחזיר את הענין לשיקול מחודש של השר.

גם בזה, נראה לנו, לא צדק השופט המלומד, ההסדר שהוצע במכתבו של מר רוזן מיום 4.9.69 לא נתקבל על דעת הוועדה החקלאית ומילא ביצועו לא היה מתאפשר אלא בהסכמת כל הנוגעים בדבר. דחיית ההצעה על-ידי הוועדה החקלאית בשם החקלאים מנעה איפוא את הגשמתה גם אם רצה בה השר. כמו-כן, עניני המים (מחיר, טיב וכמויות) מוסדרים בחוקים מיוחדים, שרשויות אחרות מופקדות על ביצועם. מה יכול היה איפוא השר להורות בענינים אלה מלבד ללכת בתלם החוקים הקיימים, שממילא הם חלים? יצויין, שגם ההוראה בענין מחיר המים שיסופקו לחקלאים אינה אבסולוטית, כל מה שהיא מחייבת את העיריה הוא להיוועץ בוועדה החקלאית לפני שתחליט על העלאת המחיר, דבר שממילא היא חייבת לעשותו לפי סעיף 159 לפקודת העיריות. זאת ועוד:
קביעה מחייבת לטווח ארוך בדבר טיב וכמויות המים שיש לספק לחקלאים יכול היה להיות, עם שינוי העתים והתנאים, מקור לסכסוכים ולמשפטים מרובים; ומוטב למנוע אותם מראש, עד כמה שאפשר. יש רק לקוות ולהאמין, כי, מתוך דאגת אמת לענף כלכלי חשוב זה, תשכיל

העיריה ללכת תמיד לקראת החקלאים ככל אשר רק יאפשרו לה התנאים האובייקטיביים, ותשמור על הענף ותטפחו מיטב יכלתה.

התוצאה הסופית היא שאנו דוחים את ערעורי החברה והאגודה ומקבלים את ערעור העיריה לגבי כל נושאיו, היינו: החלטת בית-המשפט המחוזי על ביטול ההקניה של חלקה 108 בגוש 18165 מתבטלת, וכן מתבטלת החלטתו להחזיר לשיקולו של שר הפנים את עניני עובדי מפעל המים של האגודה ואספקת המים לחקלאים. צו-ההקניה יעמוד איפוא בתקפו כמות שהוא, על כל האמור בו, בכפוף לתיקונים שנעשו בו על-ידי בית-המשפט המחוזי ושאינם נושא ערעורה של העיריה.

כדי למנוע את הצורך בהתדיינות נוספת בבתי-המשפט, ביקש מר ליפשיץ מאתנו להורות לאגודה למסור לעיריה את מפעל המים וכל השייך לו בהתאם לצו-ההקניה, לפי סעיף 5 לחוק, מקנה צו-ההקניה את הנכס המוקנה לרשות המקומית "בכפוף לכל זכות שהיתה קיימת בו ערב ההקנייה". לא שמענו על קיום זכות כזו כאן. סעיף 6 לחוק מורה על רישום הנכסים המוקנים מכוח צו-ההקניה על שם הרשות המקומית. כשנכס מוקנה לרשות מקומית ובמידה שיש צורך ברישום הוא גם רשום על שמה כדין, ודאי שהיא זכאית לקב חזקה בו, ולפי בקשתה מוסמך בית-המשפט להורות על כך בתור "סעד משלים" על-פי סעיף 11 לחוק.

השאלה היא אם בפועל זקוקה העיריה לצו כזה, נאמר לנו שעל בסיס צו-ההקניה נעשה הסדר בין העיריה והאגודה, שלפיו כל הציוד שהיה שייך למפעל המים נמסר לעיריה ועובד העיריה משמש כמהנדס המפעל, אבל ניהול המפעל עודנו בידי האגודה.
כן יש, כאמור, ויכוח איזה כלי-רכב שייכים למפעל המים וצריכים לעבור לעיריה.
האגודה מעכבת את ההעברה הרשמית המלאה של מפעל המים לעיריה כל עוד לא סודרו סופית לשביעות רצונה עניני עובדי מפעל המים העוברים והנשארים. בנסיבות אלה נראה לנו, שיש לתת לעיריה את הצו המבוקש למסור לה בפועל עד ליום 1.1.77 את כל הנכסים שהוקנו לה על-פי צו-ההקניה, וצו כזה ניתן בזה. אם תתעורר מחלוקת לגבי פרט זה או אחר, אם הוא שייך למפעל המים וטעון העברה, יוכל כל צד לפנות לבית-המשפט המחוזי ליישוב המחלוקת. ענין כלי-הרכב של מפעל המים כבר נדון לעיל ונקבע הסדר דומה לגביו.

החברה והאגודה ביחד תישאנה בחלקים שווים בהוצאות העיריה כאן ובבית-המשפט המחוזי, ובהן שכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 10,000 ל"י.

5129371
54678313
ניתן היום, ב' באב תשל"ו (29.7.1976).

צרו איתנו קשר

כתובת   אבא הלל 7 רמת גן 5252204
טלפון   03-6129124
פקס   03-6129125
דואר אלקטרוני   office@barelaw.co.il 
טופס הודעה   בטופס הודעה באתר 
פורומים משפטיים   בפורומים המשפטיים שלנו

מאמרים קשורים

אין מאמרים קשורים


כתבי טענות קשורים

אין כתבי טענות קשורים


  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
מאמרים באתר שייתכן ויענינו אותך:

אין מאמרים קשורים