צור קשר

  • מאמרים הוצאה לפועל ופשיטת רגל

  • 1

עא 640/73 מרדכי גלבנק נ' עזבון המנוח ניסן גילאי

1 1 1 1 1 (0 Votes)

ערעור אזרחי מס' 640/73

מרדכי גלבנק

נגד

1. עזבון המנוח ניסן גילאי
2. צבי לוסטיג

בבית-המשפט העליון בשבחו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[9.7.75, 29.7.75]
לפני השופטים ברנזון, ויתקון, שמגר

פקודת השטרות [דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 2, ע' 12], סעיפים 19, 9(א)(2), 3, 19(א), 64, 9, 3(א) - תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963 [קה"ת 1477, ע' 1869], תקנה 161(ג).

מיני-רציו:
* שטרות – אוחז – השלמת פרט מהותי
* שטרות – השלמת מסמך – השלמת פרט מהותי

בית-המשפט המחוזי דחה תביעה להוצאה-לפועל של שטרות, בקבעו כי השטרות נפרעו ולאחר מכן נעשה בהם שימוש חוזר על-ידי התובע. לטענת התובע-המערער הרי הוא "אוחז" באותם שטרות אשר הוצאו על-ידי המשיבים ללא ציון שם הנפרע ומועד הפרעון, ועל-כן התשלום עבורם לא היה פרעון כשורה.

בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) העדר הציון של זמן פרעונו של השטר אינו פוגם במהותו כשטר.
(2) מסמך שאינו מציין את שם הנפרע, לאו שטר הוא.
(3) סעיף 19(א) לפקודת השטרות מתיר למחזיק במסמך שנתכוונו לייעדו לשטר את השלמתו של פרט מהותי חסר.
(4) סעיף 19(א) אינו קובע אלא הנחה לכאורה, ומותיר מקום לסתירתה של ההנחה הנובעת ממנו.
(5) אם הוכח כי המחזיק בשטר פעל ללא הרשאה, אין בחזקת סעיף 19(א) כדי להועיל לו.
(6) מי שנתבע על-פי שטר שהושלם אחרי הוצאתו יכול להתגונן ולהוכיח כי לא נתן הרשאה כלשהי להשלמת הפרסים, ומשסתר את חזקת סעיף 19(א), אין הוא חב מאומה.

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:נ

[1] ע"א 333/61 - אליעזר גויסקי נגד חיים יוסף מאיר, ואח':ב
פד"י, כרך טז, ע' 595, 601.
[2] ע"א 80/65 - משה דוידוביץ נגד צבי טרטנר:ו פד"י, כרך יט (2), ע' 302.

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:נ

.‎[3] PAINE V. BEVAN & BEVAN:ב (1914) 110 L.T. 933; T.L.R. 395

הערות:ו

1. (א) להשלמת שטר ופירוש סעיף 19 לפקודת השטרות, עיין:נ ע"א 339/72 - חרס קרמית בע"מ, ואח' נגד מנחם קולטון:ב פד"י, כרך כח (1), ע' 52.

(ב) עיין גם:ו א' מילשטיין, אי-מסירה של מסמך לא שלם, עיוני משפט, כרך ב, ע' 140.

2. להשלמת שטר ושימוש חוזר בו, עיין:נ ע"א 429/69 - ארי לובל נגד מיכאל אלק, ואח':ב פד"י, כרך כד (1), ע' 395.

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט מ' רובין), מיום 29.11.73, ב-תי"א 2744/71:ו הערעור נדחה.

ד' אלדור - בשם המערער; ד' רימלט - בשם המשיבים

פסק-דין

השופט שמגר:נ הערעור שבפנינו נסב על תביעה להוצאה-לפועל של שטרות, אשר נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי.

ואלה עיקרי הנתונים הדרושים לנו לצורך הכרעתנו:ב המשיב הראשון ניסן גילאי, שנפטר בינתיים לבית-עולמו, המשיב השני צבי לוסטיג וכן אחד שמואל רוזנברג, אשר גם נגדו הוגשה תחילה הבקשה לביצוע השטרות, היו מנהליה של חברת גילאי-קולור בע"מ (להלן - החברה). שני הראשונים סיימו פעילותם בחברה, זמן רב לפני הגשת התביעה, הראשון בשנת 1967 והשני בספטמבר 1969. שמואל רוזנברג המשיך לנהל את החברה יחד עם אחרים.

תוך כדי פעולותיה העסקיות של החברה נמשכו שבעה-עשר השטרות נשוא דיון זה, אשר הסכום הכולל הנקוב בהם מסתכם ב-25,000 לירות ואשר נשאו את שמותיהם של שני המשיבים, וכן של שמואל רוזנברג ושל החברה, כעושי השטרות. על ארבעה מן השטרות חתם המשיב הראשון גם כערב ולשניים מהם צירף גם המשיב השני את ערבותו.
טענתם של שני המשיבים בבית-משפט קמא היתה כי כל השטרות נפרעו עוד לפני מועד פרישתם מן החברה, הוחזרו לאחר פרעונם לידיה של החברה ונשמרו במשרדה, ככל הנראה כסמוכין לחשבונותיה.

המשיב השני טען בתצהירו, עובר לדיון בהתנגדותו להוצאה-לפועל:ו

"לפי מיטב אמונתי..... לקח המנהל הנותר מר שמואל רוזנברג את השטרות שהיו בחזקת החברה לאחר שהוחזרו לה כנפרעים והוציא אותם

מחדש וזאת ללא רשות, וללא הסכמתי ומבלי ידיעתי וזאת עשה כדי להוציא ממני כספים בערמה..... נעשתה קנוניה בין התובע לבין מנהל החברה רוזנברג."

הנתבע שמואל רוזנברג לא הגיש בקשה להתנגדות להוצאה-לפועל, אולם בעת הדיון בהתנגדויותיהם של שני המשיבים (המרצות 675/71 ו-6276/71) הודיע בא-כוח התובע כי הגיע עם שמואל רוזנברג לידי הסכם לפיו ישלם לו זה האחרון סך של 13,000 ל"י וכי הוא מבטל את תביעתו נגדו.

הוכח במשפט כי השטרות נמסרו לתובע, הוא המערער שבפנינו, אחרי ספטמבר 1969, היינו אחרי מועד פרישתו של אחרון המשיבים מן החברה. יוזכר בהקשר זה כי השטרות לא הוסבו ובחלק מהם גם נמחק והוחלף שם הנפרע.

חלק מן השטרות היו שטרות בלנקו, ללא נקיבת תאריך הפרעון ושם הנפרע.
במקצתם של שטרות בלנקו אלו גם לא נרשם תאריך הוצאתם ובאחדים מהם ננקבו מועדים בפברואר 1966 כתאריכי הוצאה. לאחר שנת 1969 מולא בכל שטרות הבלנקו שמו של התובע כשם הנפרע ונקבע יום 1.5.71 כתאריך הפרעון.

לאור כלל הראיות שבפניו קבע בית-המשפט המחוזי כי הוא נותן אמונו בדברי המשיב השני, לפיהם השטרות אכן נפרעו לפני ספטמבר 1969 והוחזרו למשרדיה של החברה, כי שמואל רוזנברג נטלם משם ללא רשות ועשה בהם שימוש חוזר, וכי הן שמואל רוזנברג והן התובע פעלו שלא בתום-לב ועשו קנוניה לשימוש חוזר בשטרות האמורים. על-כן נדחתה התביעה.

בטיעונו בפנינו לאניסה בא-כוח המערער לפרוץ גדר ההלכה הקיימת ולא חלק על ממצאיו של בית-משפט קמא. הוא צמצם טיעונו בפנינו לאותם מן השטרות שהוצאו על-ידי המשיבים ללא ציון שם הנפרע ומועד הפרעון:נ טענתו היא כי גם אם נפדו השטרות בשעתו, לפני ספטמבר 1969, והוחזרו לעושיהם, אך ניטלו לאחר מכן מחדש, יהיה זה אפילו עקב קנוניה בין המערער לבין מר רוזנברג, הרי התשלום עבורם, כאשר היו בגדר שטרות שלא נקבו בתאריך פרעון ובשם הנפרע, לא היה פרעון כשורה, ועל-כן מצווים המשיבים לפרוע את השטרות, בשנית, למי שהיה בשלב מאוחר יותר בגדר "אוחז", קרי למערער. המערער איננו גורס שצריך היה לראות בו אוחז כשורה.

פירושו של המערער למשמעותם המשפטית של ממצאי הערכאה הראשונה אינו מקובל עלינו.

לאור ממצאיה של הערכאה הראשונה, הרי השאלה שתעמוד בפנינו איננה אם פרעונם טל השטרות שלא ציינו את תאריך הפרעון ואת שם הנפרע, שנעשה לפני ספטמבר 1969,

היה בגדר פרעון כדין, אלא השאלה הראשונה תהיה אם צריך היה לראות את המערער כאוחז ואם רשאי היה להשלים את תאריך הפרעון ואת שם הנפרע אחרי שקיבל את השטרות מידי שמואל רוזנברג, בדרך ובנסיבות שקיבלן. אם נגיע למסקנה שהמערער איננו בגדר אוחז היכול לסמוך עצמו על ההנחות שנקבעו לענין זה בפקודת השטרות, מה תועלת נמצא בבירור השאלה האקדמית, אם פרעון השטרות למעשה, לפני ספטמבר 1969, עליו אין חולקים, אכן היה פרעון כדין; לשון אחרת, לאור מהות ממצאיה של הערכאה הראשונה, הרי פגמים אפשריים שבפרעון הראשון עדיין אינם מעמידים את המערער שבפנינו בחזקת אוחז, כפי שאירע במקרה שנדון בבית-משפט זה ב-ע"א 333/61, [1], בע' 601, ועדיין אינם הופכים את השטרות, על התוספות שהוספו בהם על-ידי המערער, לשטרות ברי-פרעון.

מכאן להוראות החוק, לאורן נבחון מעמדו של המערער.

סעיף 19 לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן - הפקודה) קובע לאמור:ב

"(א) היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו.

(ב) מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהא אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה; זמן סביר, לענין זה, הוא שאלה שבעובדה; ואולם אם סיחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה, יהא השטר בידו כשר ובר-פעל לכל דבר, והוא יכול לאכוף אותו כאילו הושלם בתוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה."

העדר הציון של זמן פרעונו של השטר אינו פוגם במהותו כשטר, כי הרי סעיף 9 (א) (2) לפקודה מורה כי שטר שלא נאמר בו שום זמן פרעון הוא שטר בר-פרעון עם דרישה; במילים אחרות, גם בהעדר ציון של זמן פרעון, יש לראות את המסמך כשטר בו נתקיימו כל התנאים המנויים בסעיף 3 לפקודה, והאוחז בשטר אינו צריך למלא את תאריך הפרעון כדי להפוך את השטר לבר-פרעון. כפי שנתבאר על-ידי ממלא-מקום נשיא בית-המשפט העליון ד"ר י' זוסמן בספרו על דיני שטרות (מהדורה חמישית, סעיף 123), אלמלא הוראתו של סעיף 19 (א) הנ"ל, היתה הוספתו של התאריך נחשבת לפעולה של שינוי השטר, אשר תוצאתה, בנסיבות מסויימות, ביטולו של השטר, כפי שמורה סעיף 64 לפקודה הקובע:ו

"64 (א) שטר או קיבול שנעשה בהם שינוי מהותי בלא הסכמת כל הצדדים החבים על פי השטר, השטר מתבטל, אך לא כלפי צד שעטה בעצמו את השינוי, או הרשה לעשותו או הסכים לו, ולא כלפי המסיבים שלאחריו:נ
אולם מקום שנעשה בשטר שינוי מהותי, אלא שהשינוי אינו נראה, והשטר

הוא בידי אוחז כשורה, יכול אותו אוחז להשתמש בשטר כאילו לא נעשה בו שינוי, ויכול הוא לאכוף פרעונו לפי כתבו המקורי.

(ב) ביחוד מהותיים הם שינויים אלה:ב כל שינוי בתאריך, בסכום העומד לפרעון, בזמן הפרעון או במקום הפרעון, ומקום שקיבולו של השמר הוא כללי - הוספת מקום הפרעון בלי הסכמתו של הקבל."

לענין זה בא איפוא סעיף 19 (א) להרחיב את האפשרויות העולות מסעיף 9 לפקודה ויצר היתר לכאורה להוסיף את התאריך החסר ולהפוך את השטר לבר-פרעון בתאריך שנרשם בו.

פרט מסוג שני שהיה חסר בשטרות שבפנינו היה שם הנפרע. מאחר וכאמור בסעיף 3 (א) לפקודה שם הנפרע הוא בגדר אחד מיסודותיו של שטר שאיננו בר-פרעון למוכ"ז על-פי נוסחו, הרי מסמך שאינו מציין שם הנפרע, לאו שטר הוא (ע"א 80/65, [2]);
כאן בא סעיף 19 (א) לעזרתו של המחזיק במסמך מסוג זה ומתיר לו את השלמתו של פרט מהותי חסר, כאמור. במילים אחרות, מסמך שנתכוונו לייעדו לשטר, והכוונה לא בוצעה בשלמותה בשל חסר בניסוח, בא סעיף 19 ומתיר השלמת החסר גם אם החסר הוא בגדר אחד מאותם יסודות מהותיים, שצריך להיות כלול במסמך מעיקרו אם רוצים לראותו כשטר תקף.

סעיף 19 (א) נוקט בלשון "מחזיק" ולא בלשון "אוחז", כי, כאמור, יתכנו מצבים בהם העדרו של הפרט שולל מן המסמך מעמד של שטר, וממילא אין על-כן מקום להתייחס ל"אוחז". מסיבה זו יש גם המפקפקים אם נכון היה לנקוט בסעיף 19 (א) בלשון "שטר".

מכאן נובע, לכאורה, כי לפי סעיף 19 לפקודה רשאי היה המערער, שהחזיק בשטרות, לבוא ולהשלים את החסר, יהיה אשר יהיה השימוש שנעשה במסמכים האמורים לפני כן; אולם דא עקא, סעיף 19 (א) אינו קובע אלא הנחה לכאורה, היינו הוא מסדיר לענין זה את נטל הראיה ומותיר מקום לסתירתה של ההנחה הנובעת מן ההוכחה המובאת בו. לשון אחרת:ו אם הוספו לשטר פרטים חסרים על-ידי האדם שהחזיק בשטר במועד פלוני, הרי הנחה לכאורה היא שפעל כמורשה מטעם כל הצדדים שחתמו על השטר, אולם אם הוכח כי המחזיק פעל ללא הרשאה, אין בחזקה שבסעיף 19 (א) כדי להועיל לו ואין בה כדי להקנות לו זכות כלשהי. אם נתבע אדם על-פי שטר שהושלם אחרי הוצאתו, הרי יכו הוא להתגונן ולהוכיח כי לא נתן הרשאה כלשהי להשלמת הפרטים וכי במעשה מרמה המדובר ואם הצליח וסתר את החזקה שבסעיף 19 (א), אין הוא חב מאומה.

ממצאיו של בית-המשפט המחוזי במקרה שבפנינו יש בהם סתירה מיניה וביה לכל הנחה לכאורית של הרשאה: השטרות נשמרו בידי מוציאיהם, אחרי שנפרעו, לצורך פעולות משרדיות חשבוניות בלבד, ויוער אגב, כי אילו הקפידו המשיבים על נוהל משרדי

תקין והיו רושמים בטלותם של השטרות על פניהם היתה נחסכת להם טרחת ההתדיינות.
נטילת השטרות היתה ללא רשות, לא היתה כלל מסירה, ולא היתה ולא יכלה להיות הרשאה להוספת פרטים כי הרי המעשה של המערער ושל שמואל רוזנברג היה מעשה
שלא בתום-לב וללא רשות. ראה (PAINE V. BEVAN ,(1914) (3. השלמת הפרטים נעשתה שלא כדין ובלעדיה אין המסמכים שטרות תקפים ואין המערער בגדר "אוחז".

מכאן שאין יסוד לטענה זו של המערער.

טענתו השניה של המערער מכוונת נגד קבלתם של סיכומיו של המשיב השני בבית- המשפט המחוזי: מאחר ואלו לא הוגשו לטענתו עד לתום המועד שנקבע להגשתם, שומה היה על בית-המשפט להימנע מקבלתם באיחור וכמובן מכל התייחסות אליהם; מכל מקום לא היה לדעתו מקום לפסיקת הוצאות לטובת המשיב בנסיבות כגון דא.

לענין טענה זו עלינו לפנות לתקנה 161 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, אשר זו לשונה:

"(ג) דינו של בעל דין שלא הגיש כתב טענותיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לבירור המשפט, זולת אם בית המשפט הורה הוראה אחרת."

כפי שעולה מן התיק של בית-המשפט המחוזי, הוגשה על-ידי המשיב השני בקשה להארכת המועד להגשת הסיכומים ובקשה זו נענתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, ביום 11.9.73, בחיוב: כלשון תקנה 161 (ג) הנ"ל, בית-המשפט הורה לענין זה "הוראה אחרת" שהיה בה כדי לדחות המועד להגשת הטענות לתאריך מאוחר יותר. מכאן שגם דין טענה זו להידחות.

העולה מן האמור לעיל הוא שיש לדחות את הערעור.

המערער ישא בהוצאות המשיבים בערעור ובהן שכרי טרחת עורך-דין כולל בסך 3,000 ל"י.

5129371 ניתן היום, כ"א באב תשל"ה (29.7.1975).

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×