צור קשר

  • מאמרים הוצאה לפועל ופשיטת רגל

  • 1

עא 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "התנגדות לביצוע תובענה על סכום קצוב"


ערעור אזרחי 96 / 6514

חניון המרכבה חולון בע"מ
נגד
עיריית חולון
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[3.2.1999]
לפני השופטים ט' שטרסברג-כהן, י' טירקל, ד' ביניש

המערערת (להלן – החברה) ביקשה מבית-המשפט המחוזי רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה נגדה על-ידי המשיבה (להלן – העירייה), לתשלום ארנונה שהטילה עליה בשנים 1990-1994, כמחזיקה של נכס מקרקעין (חניון) המצוי בתחום שיפוטה. בקשת הרשות להתגונן נדחתה, וניתן פסק-דין כמבוקש בכתב-התביעה. מכאן הערעור על פסק-הדין ועל ההחלטה שדחתה את בקשת הרשות להתגונן.

בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) ככלל, זכאי נתבע בסדר דין מקוצר לבקש, בתנאים המתאימים, גילוי מסמכים עוד בטרם יגבש ויגיש את בקשת הרשות להתגונן. במקרה דנן, יש לדחות את טענת החברה כי עקב אי-גילוי המסמכים על-ידי העירייה, כשלעצמו, יש ליתן לה רשות להתגונן, מאחר שאי-הגילוי פגע ביכולתה להכין ולגבש כראוי את בקשת הרשות להתגונן. זאת שכן הפרוטוקולים והחלטות מועצת העירייה לא היו רלוונטיים להגנתה, וממילא עמדו לרשות החברה והיו פתוחים לעיונה בזכות. באשר לגילוי חיובי הארנונה של חניונים אחרים, הרי שטענת הפליה לא נטענה בבקשת הרשות להתגונן שהגישה החברה. טענה שכזו יש לטעון מפורשות ובפירוט ולהמציא את פרטי הנכסים הרלוונטיים ומהות השוני. גם מהיבט השמירה על הפרטיות, ספק אם אפשר לחייב את העירייה למסור מידע על אודות חיובי ארנונה שהוטלו על חניונים אחרים (394ב – ז, 395א – ב, ג – ד, ה).
(2) ראוי לעירייה, כרשות מינהלית, לגלות פתיחות ולהסביר פנים לנישום הפונה אליה ומבקש לקבל מידע שעניינו בחיובים שהוטלו עליו על-ידיה. המידע הרלוונטי מצוי בידי העירייה, ונגישותה אליו קלה לאין ערוך מזו של האזרח. על-כן, אין כל הצדקה או טעם להערים עליו קשיים בבקשו לבדוק את החיובים שהוטלו עליו על-ידי הרשות, ועליה לסייע בידו למצות את זכויותיו (395ו – ז).
ב. על-פי נוסחו של סעיף 3(א)(3) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, טרם תיקונו על-ידי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (תיקון מס' 4), תשנ"ד-1994, כל טענת "איני מחזיק" שלא באה בגדרו של סעיף 274ב(ב)

לפקודת העיריות [נוסח חדש], ובכלל זה טענת "איני מחזיק" הכופרת בהחזקת הנכס נושא השומה, ניתן היה להעלותה בבית-המשפט ללא צורך בקבלת רשות. מאחר שהחברה טוענת כי היא אינה מחזיקה בחלק מן הנכס נושא חיובי הארנונה שהוטלו עליה, ומאחר שטענתה אינה סבה על האמור בסעיף 274ב(ב) לפקודת העיריות [נוסח חדש], הרי שהיא אינה מנועה מלהעלות טענת "איני מחזיק" לראשונה בבית-המשפט כהגנה מפני התביעה, ללא נטילת רשות (396ג, 397א, 398א).
ג. אין לקבל את הטענה בדבר קיומה של הבטחה מינהלית לתשלום ארנונה בשיעור נמוך. על הטוען לקיומה של הבטחה מינהלית לשכנע כי ההבטחה ניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי, והצד האחר מקבל אותה בצורה זו, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה. הטענה בדבר הבטחה מינהלית נטענה בתצהיר החברה באופן סתמי וכללי. משעמד בפני בית-משפט קמא תצהיר זה, על המעט והעמום שבו, אין החברה יכולה להיבנות מן העובדה כי האמור בתצהיר לא נסתר על-ידי העירייה בחקירה שכנגד (399א – ג).
ד. (1) הסמכות לקבוע את שיעורי הארנונה נתונה לעירייה על-פי דין, ובידיה שיקול-דעת נרחב לקבוע את המבחנים שעל-פיהם ייקבעו חיובי הארנונה. שכן, היא מוחזקת כמי שמיטיבה לדעת את כלל צורכי העיר, את היקף השירותים העירוניים הנצרכים על-ידי תושביה ואת יכולתם של בעלי הנכסים לשאת בחיובי המס. עם זאת, סמכות העירייה לקבוע תעריפי ארנונה ומבחנים להטלתה כפופה – ככל סמכות מינהלית אחרת – למגבלות הסבירות, השוויון וכללי יסוד נוספים, המנחים את אופן הפעלת שיקול-דעתה של רשות מינהלית (400א – ב).
(2) המבקש רשות להתגונן בטענת חוסר סבירות בקביעת שיעור הארנונה נדרש להיכבד ולפרט את הגנתו ולשאת בנטל לבסס בפירוט את חוסר הסבירות, המתבטא בקביעת תעריף גבוה משמעותית מזה הקבוע ברשויות אחרות. עליו לדייק בפרטים ולסמוך את טענותיו על נתונים בדבר נכסים הדומים במרכיביהם הבסיסיים לאלו נושא הטענה. עם זאת, הטענה המועלית במקרה דנן נטענה בגדרה של בקשת רשות להתגונן, שבה על מבקש הרשות להראות קיומה של הגנה אפשרית, ולו בדוחק, המגלה סיכוי כלשהו להצלחה בהגנה. זאת להבדיל מטענת חוסר סבירות הנטענת בתקיפה ישירה בבג"ץ (400ג – ה).
(3) די בתשתית העובדתית שהניחה החברה בפני בית-משפט קמא לתמיכה בטענה כי תעריפי הארנונה שקבעה העירייה גבוהים באופן משמעותי מאלה הקבועים ברשויות אחרות, כדי להקים סיכוי להגנה זו. לפיכך, נראה כי לשם קבלת הרשות להתגונן הרימה החברה את הנטל המוטל עליה (400ו – ז).

חקיקה ראשית שאוזכרה:
– פקודת העיריות [נוסח חדש], סעיפים 274, 274ב(ב) (המונח "מחזיק"), 275, התוספת השניה, סעיף 58.

– חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992.
– חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, סעיפים 3(א), 3(א)(3).
– חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (תיקון מס' 4), תשנ"ד-1994.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ. אר. למימון והשקעות בע"מ (לא פורסם).
[2] ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188.
[3] ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769.
[4] בג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מב(3) 441.
[5] בג"ץ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673.
[6] בג"ץ 1554/95 עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פ"ד נ(3) 2.
[7] ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5) 729.
[8] ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה (1973) בע"מ נ' Warner Home Video (U.K.) Ltd., פ"ד מו(2) 273.
[9] בג"ץ 1355/93 ועד מעקב לענין ארנונה ירושלים נ' ראש עיריית ירושלים (לא פורסם).
[10] בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793.
[11] בג"ץ 397/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עיריית גבעתיים, פ"ד לט(2) 13.
[12] ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518.

ספרים ישראליים שאוזכרו:
[13] י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995).
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת מ' סוקולוב) מיום 15.7.1996 בת"א 72/95. הערעור נתקבל.

פנחס גלדקוב – בשם המערערת;
ויגור בר-און – בשם המשיבה.

פסק-דין

השופטת ט' שטרסברג-כהן
1. המערערת (להלן – החברה) ביקשה מבית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' סוקולוב) רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה נגדה על-ידי המשיבה (להלן – העירייה), על סך 3,777,737 ש"ח עקב אי-תשלום חיובי ארנונה שהטילה עליה העירייה בשנים 1990-1994, כמחזיקה של נכס מקרקעין (חניון) המצוי בתחום שיפוטה. הארנונה הוטלה על-פי צווי המסים לשנים 1990-1994 שהוצאו על-ידי העירייה בתוקף סמכותה לפי סעיפים 274 ו-275 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן – פקודת העיריות) ולפי חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 והתקנות שהותקנו מכוחו. בקשת הרשות להתגונן נדחתה, ומשכך, ניתן פסק-דין כמבוקש בכתב-התביעה.
החברה מערערת על פסק-הדין ועל ההחלטה שדחתה את בקשת הרשות להתגונן.
פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי
2. בית-המשפט המחוזי דן בכל טענותיהם של הצדדים ודחה את טענותיה של החברה, אחת לאחת. הטענה שלפיה יש ליתן לחברה רשות להתגונן עקב אי-גילוי מסמכים נדחתה, בין היתר, מן הטעם שהחברה קיבלה פירוט של תחשיב החוב ומאחר שכל בקשתה מכוונת לקבלת פרטים נוספים שמהם תדלה טענות הגנה, ולא לבדיקה אמיתית של המגיע ממנה. אשר לטענת "איני מחזיק", שהועלתה על-ידי החברה לראשונה בבית-המשפט, נקבע, כי זו מצויה בסמכותו של מנהל הארנונה וניתן להעלותה כטענת הגנה בבית-משפט רק לאחר קבלת רשות מבית-המשפט. משלא נתבקשה הרשות, נדחתה הטענה. עוד קבע בית-המשפט כי הגשת הליכי השׁגה, ערר או ערעור אינם מעכבים חובת תשלום ארנונה שהוטלה על החברה ואינם מעכבים את הדיון בתביעה שהוגשה עקב אי-תשלומם, והוא הדין בהגשת בקשה לפטור, להנחה או לוויתור על חיוב בארנונה. טענת ההבטחה המינהלית לתשלום ארנונה בשיעור נמוך נדחתה אף היא, באשר היא נטענה באופן סתמי ולא פורט בה מי נתן את ההבטחה ומי קיבלה, מה הובטח בה, ואם ניתנה ההבטחה על-ידי גורם המוסמך לתתה. גם טענת

חוסר סבירות בקביעת שיעור הארנונה נדחתה משלא פורטה בתצהיר תשתית עובדתית המבססת חוסר סבירות.
בפנינו חוזרת המערערת על מסכת טענותיה בערכאה הראשונה ואילו העירייה לעומתה מצדדת בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי.
דיון
3. דינה של הטענה שלפיה יש ליתן לחברה רשות להתגונן עקב אי-גילוי מסמכים ופרטים, להידחות, וזאת ביחס לכל המסמכים שהחברה ביקשה את גילויים. ככלל, זכאי נתבע בסדר דין מקוצר לבקש, בתנאים המתאימים, גילוי מסמכים עוד בטרם יגבש ויגיש את בקשת הרשות להתגונן (ראו רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ. אר. למימון והשקעות בע"מ [1]). אלא שהחברה טוענת כי עקב אי-גילוי המסמכים, לכשעצמו, יש ליתן לה רשות להתגונן בטענות שונות מאחר שאי-הגילוי פגע ביכולתה להכין ולגבש כראוי את בקשת הרשות להתגונן. לשם כך, מפנה המערערת להלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה בפסק-הדין שניתן בע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ [2], אלא שאין הנדון דומה לראיה. במקרה שנדון שם נדרש בנק לגלות לנתבע את חשבונותיו הוא בבנק, כדי לאפשר לו להתגונן נגד תביעת הבנק נגדו על-פי אותם חשבונות החיוניים להכנת הגנתו של הנתבע, ואילו בענייננו מתבקש גילוי של מסמכים ממין שונה לחלוטין, ואליהם אתייחס בהמשך:
(א) פרוטוקולים והחלטות מועצת העירייה: הפרוטוקולים והחלטות מועצת העירייה עמדו לרשות החברה והיו פתוחים לעיונה בזכות וללא צורך בבקשה לגילוים, וזאת לפי הוראת החוק (סעיף 58 לתוספת השניה לפקודת העיריות). לא הייתה לכאורה מניעה שבדין כי תעיין בהם אילו ביקשה לעשות כן. מהחומר שלפניי עולה, כי החברה לא ביקשה כלל לעיין בהם. אם לא עיינה בהם ולא עמדה על מימוש זכותה זו, אין לה אלא להלין על עצמה.
ככל שהדבר נוגע לפרוטוקולים, אלה אינם רלוונטיים להגנתה של החברה משום שצווי המסים שצורפו לכתב-התביעה ושעמדו לרשות החברה בטרם הוגשה בקשת הרשות להתגונן, הם אלה הקובעים את תעריפי הארנונה שעל בסיסם חויבה. משכך, ניתן לבסס את הנימוקים לתקיפת אותם תעריפים על צווי הארנונה עצמם ואין אי-המצאתם של הפרוטוקולים מונעת מלהעלות טענות הגנה ראויות, אם ישנן כאלה בידי החברה. הוא הדין באשר להחלטות מועצת העירייה; החלטות אלה מוצאות ביטוי בצווי הארנונה עצמם, שצורפו כנספח לכתב-התביעה.

(ב) חיובי ארנונה של חניונים אחרים: במקרה שלפנינו, מתבקש גילוים של חיובי ארנונה של נישומים אחרים, כדי לבדוק שמא שונים תעריפי חניוניהם מהתעריף המוטל על חניון החברה וחיוביהם מהחיובים שהוטלו על החברה. דרישת גילוי חיובי הארנונה של חניונים אחרים יכולה לחבוק טענת הפליה לרעה של החברה בקביעת שומת הארנונה שהוטלה עליה, להבדיל מזו שהוטלה על חניונים אחרים הדומים לה. אלא, שטענת הפליה שכזו לא נטענה בבקשת הרשות להתגונן שהגישה החברה. טענתה של החברה היא, כי חיובי הארנונה שהוטלו עליה לוקים בחוסר סבירות מטעמים שונים, כגון היעדר קיומו של תעריף מדורג לפי שטח החניון, היעדר הבחנה בין חניון לרכב פרטי מזה לחניון לרכב כבד מזה. טענה זו ניתן להעלות בהסתמך על צווי הארנונה – שאותם קיבלה החברה יחד עם כתב-התביעה – המוצאים מכוח סמכות שבחוק ובהם קבועים תעריפי הארנונה, לפי סוג הנכס, גודלו, מיקומו וכיוצא באלו מבחנים. אם יש מקום להצביע על חוסר סבירות בתעריפים המוטלים על נכסים שונים נוכח קיומם של מבחנים שונים, ניתן להתייחס לצו גופו הקובע את התעריפים.
4. אשר ליישום הצו על נכסים ספציפיים זהים, באופן שונה, יש לטעון טענה כזו מפורשות ובפירוט ולהמציא את פרטי הנכסים הרלוונטיים ואת מהות השוני. לא עולה מהטיעון, כי על חניונים דומים לחניון שבהחזקת החברה הוטלה ארנונה שונה או שהתעריפים לגביהם שונים מאלה החלים על החברה בשוני בלתי רלוונטי, או שהושתו עליהם חיובים לפי תעריפים אחרים מאלה שנקבעו בצווי המסים ביחס לחברה. אין לאפשר לנתבע "לדוג" חומר לשם הכנת הגנתו ולהעלות בעניין זה טענות סתמיות, כלליות ומעורפלות. לפיכך, אין להתערב בהחלטת בית-המשפט שלא ליתן רשות להתגונן עקב אי-המצאת חיובי ארנונה של חניונים אחרים, מה עוד שגם מהיבט השמירה על הפרטיות, ספק אם אפשר לחייב את העירייה למסור מידע על אודות חיובי ארנונה שהוטלו על חניונים אחרים.
עם זאת, ראוי לציין, כי מעבר לזכותה של החברה לעיין בפרוטוקולים ובהחלטות מועצת העירייה, ראוי לה לעירייה, כרשות מינהלית, לגלות פתיחות ולהסביר פנים לנישום הפונה אליה ומבקש לקבל מידע שעניינו בחיובים שהוטלו עליו על-ידיה. למותר להוסיף כי המידע הרלוונטי מצוי בידי העירייה ונגישוּתה אליו קלה לאין ערוך מזו של האזרח. על-כן, אין כל הצדקה או טעם להערים עליו קשיים בבקשו לבדוק את החיובים שהוטלו עליו על-ידי הרשות ועליה לסייע בידו למצות את זכויותיו.
העלאת טענת "איני מחזיק"
5. המערערת מעלה טענת "איני מחזיק" לגבי חלק מהנכס שבו לטענתה מחזיקים אחרים, שעה שהיא זו שחויבה בתשלום הארנונה. בית-המשפט המחוזי קבע כי החברה

לא הייתה רשאית להעלות טענה זו לראשונה בבית-המשפט כטענת הגנה אלא לאחר קבלת רשות לעשות כן, רשות שלא נתבקשה, ומשכך, לא ניתנה. בית-המשפט הסתמך על נוסח חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן – חוק הערר) כפי שהיה בתוקף בעת הדיון, לאחר שתוקן ב-8.7.1994 על-ידי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (תיקון מס' 4), תשנ"ד-1994, בעוד אשר היה עליו להתייחס לנוסח החוק טרם תיקונו.
בשנים 1990-1994 ניתן היה להעלות בהשגה לפני מנהל הארנונה טענת "איני מחזיק" על-פי סעיף 3(א)(3) לחוק הערר רק אם נסבה על מצב עניינים מצומצם מאוד. לעניין הגדרת "מחזיק" הפנה סעיף 3(א)(3) לסעיף 274ב(ב) לפקודת העיריות. בה בעת, כל טענת "איני מחזיק" שלא באה בגדרם של הסעיפים האמורים, ניתן היה להעלותה בבית-המשפט ללא צורך בקבלת רשות. בשנים שבהן הוטלו חיובי הארנונה נושא הערעור שלפנינו – 1990-1994 – היה בתוקף סעיף 3(א)(3) לחוק הערר, שזו לשונו:
(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
...
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיף 274ב(ב) לפקודת העיריות ... ".
"3. השגה

סעיף 274ב(ב) קובע לאמור:
...
(ב) ...'מחזיק' – למעט מחזיק של בנין ריק שאין משתמשים בו במשך תקופה רצופה שאינה עולה על ששה חדשים והמתחילה ביום שחדלו להשתמש בו, ובבנין חדש – במשך תקופה של ששת החדשים הראשונים מיום שבנייתו נגמרה והוא ראוי לשימוש". "ארנונה 274ב.
כללית

6. עולה מהאמור, שסעיף 274ב(ב) לפקודת העיריות ממעט מהגדרת "מחזיק", מי שמחזיק בבניין ריק שאין משתמשים בו לתקופה רצופה שמשכה עד שישה חודשים. לפיכך, השגה בפני מנהל הארנונה בטענת "איני מחזיק" – על-פי המתכונת שהוּתוותה בסעיף 3(א) לחוק הערר – מוגבלת, לכאורה, למי שמחזיק בבניין ריק תקופה רצופה שאינה עולה על שישה חודשים ולפיכך אינו נחשב ל"מחזיק" לצורך סעיף 274ב(ב)

וסעיף 3(א)(3). עם זאת, טענת "איני מחזיק" הכופרת בהחזקת הנכס נושא השומה, אינה כפופה למתכונת ההשגה הקבועה בחוק הערר.
עמד על כך השופט ג' בך בע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו [3], בעמ' 773:
"...טענתם [של הבעלים – ט' ש' כ'], שאין הם 'מחזיקים' על-פי החוק, אינה נכנסת לגדר העילה בסעיף משנה 3 לעיל. אותו סעיף משנה מפנה להגדרת 'מחזיק' בסעיף 274ב(ב) לפקודה. הגדרה זו רק מוציאה מגדר 'מחזיק', למשך תקופה של שישה חודשים לכל היותר, מי שמחזיק בניין ריק. טענת המערערים, לעומת זאת, מופנית כלפי עצם חיובם בארנונה, ועל פיה אין הם 'מחזיקים' בנכס... ואין הטענה חותרת ומוגבלת לקבלת פטור לשישה חודשים בלבד.
על-כן, דרך הגנתם של המערערים במשפט זה אינה נחסמת בשל כך שלא הגישו השגה" (ההדגשה שלי – ט' ש' כ').
7. ראוי להעיר, כי ההבחנה בין טענות "איני מחזיק" לסוגיהן – בין אלה הנסבות על היות הבניין המוחזק ריק במשך שישה חודשים כאמור בסעיף 274ב(ב) ובין אלה הנסבות על היעדר החזקה מעיקרה בנכס נושא השומה – צמצמה את האפשרות להגיש השגה וערר על-פי המתכונת שהוּתוותה בחוק הערר, וכבר נקבע כי:
"...יש לפרש את האמור בסעיף 3 [לחוק הערר – ט' ש' כ'] הנ"ל באופן רחב ככל האפשר, שהרי יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור ולא לצמצמה... שהרי אחרת, יימצא האזרח במבוי סתום, בלי יכולת לשטוח טענותיו לפני ערכאה שיפוטית, היכולה להעביר את החלטתה של הרשות המינהלית בשבט הביקורת...
...לו הייתה נשמעת דעתו של בית-משפט זה, היה גם מקום להוסיף ולהרחיב בדרך החקיקה את הזכות להשגה, ערר וערעור מעבר לתחומים שהותוו כיום בסעיף 3 לחוק... כדי לאפשר השגה, ערר וערעור בכל מקרה של חיוב בארנונה..." (בג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה [4], בעמ' 446).
ואכן, חוק הערר תוקן, כאמור.

8. מאחר שהחברה טוענת כי היא אינה מחזיקה בחלק מן הנכס נושא חיובי הארנונה שהוטלו עליה ומאחר שטענתה אינה נסבה על האמור בסעיף 274ב(ב) לפקודת העיריות, הרי שהיא אינה מנועה מלהעלות טענת "איני מחזיק" לראשונה בבית-המשפט כהגנה מפני התביעה, וזאת, ללא נטילת רשות. לפיכך, בטענה זו, הדין עם החברה.
9. החברה מוסיפה וטוענת, כי העירייה מנועה מלטעון כי טענת "איני מחזיק" המועלית על-ידי החברה, אינה בסמכותו של בית-המשפט, משום שטענה בהליך אחר, כי הסמכות לדון בטענה זו מצויה בידי בית-המשפט. אינני נדרשת לדון בטענת המניעות משום שממילא רשאית החברה להעלות בבית-המשפט את הטענה שלפיה אינה מחזיקה בחלק מהנכס, כאמור לעיל.
ערר תלוי ועומד
10. טוענת החברה כי השגה, ערר או ערעור התלויים ועומדים, מעכבים את חובת תשלום חוב הארנונה השנוי במחלוקת. לטענת החברה, הוגש על-ידיה ערר ביחס לחיובי הארנונה שהוטלו עליה בשנים 1990-1994 אלא שהטענה הוכחשה על-ידי העירייה. את טענתה זו סמכה החברה על "מודעה" שהגישה לוועדת הערר, ובה כרכה – לטענתה – בעררים שהגישה לשנים 1995 ו-1997 (ערר 11/95 וערר 8/97), ערר על חיובי ארנונה שהוטלו עליה בשנים 1990-1994. בית-המשפט קבע כי אין ממש בטענתה זו. לאחר מתן ההחלטה בבית-משפט קמא נמשך ההליך בפני ועדת הערר וניתנה החלטת ביניים ובה נקבע כי לא הוגש ערר כדין על החיובים שהוטלו בשנים 1990-1994 וכי לעררים שהיו לפני ועדת הערר (ערר 11/95 וערר 8/97) לא ניתן לכרוך ערר על חיובי ארנונה שהוטלו על החברה בשנים 1990-1994. על החלטת ביניים זו ועל דחיית העררים לשנים 1995 ו-1997 שבמסגרתם ניתנה החלטת הביניים, הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי שטרם הוכרע (ע"ש 403/98 שהוגש ביום 1.3.1998).
אירועים אלו אירעו לאחר מתן ההחלטה בבית-משפט קמא ואין עלינו להתייחס אליהם. מה עוד, שלגופו של עניין, נראית הטענה שלפיה תלוי ועומד ערר כדין לשנים 1990-1994, חלשה ביותר. לפיכך, אף שכיום תלוי ועומד ערעור בבית-המשפט המחוזי על החלטת הביניים האמורה, אין מקום לעכב, מטעם זה, את תשלום חוב הארנונה השנוי במחלוקת ואת הדיון בתביעה שהגישה העירייה, מה גם שטענה אחרונה זו נזנחה על-ידי החברה בערעור שלפנינו.

הבטחה מינהלית להטלת ארנונה בשיעור נמוך
11. דינה של הטענה בדבר קיומה של הבטחה מינהלית לתשלום ארנונה בשיעור נמוך להידחות. ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר את היסודות שקיומם הכרחי על-מנת שמעשה של רשות להבטחה מינהלית ייחשב; על הטוען לקיומה של הבטחה מינהלית לשכנע כי ה"הבטחה [ש]ניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו... כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה..." (ראו: בג"ץ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה [5], בעמ' 676; בג"ץ 1554/94 עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך, התרבות והספורט [6], בעמ' 32-33).
עיון בתצהיר שהוגש על-ידי המצהיר מטעם החברה מלמד – כדבריו של בית-משפט קמא – כי הטענה בדבר הבטחה מינהלית נטענה באופן סתמי וכללי ולא פורטו בו היסודות האמורים שקיומם הכרחי על-מנת שתתגבש הבטחה מינהלית המיוחסת לעירייה – לפי הטענה – להטלת ארנונה בשיעורים נמוכים. משעמד בפני בית-המשפט תצהיר זה, על המעט והעמום שבו, אין החברה יכולה להיבנות מן העובדה כי האמור בתצהיר לא נסתר על-ידי העירייה בחקירה שכנגד (ראו: ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ [7] וכן, ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה (1973) בע"מ נ' Warner Home Video (U.K.) Ltd. [8], בעמ' 277). על-כן, בדין קבע בית-משפט קמא כי החברה לא הוכיחה את היסודות ההכרחיים לקיומה של הבטחה מינהלית מטעם העירייה להפחית את שיעורי הארנונה שיוטלו על החברה.
חוסר סבירות בקביעת תעריפי הארנונה
12. החברה מייחסת חוסר סבירות להחלטות העירייה שבהן נקבעו תעריפי הארנונה שעל-פיהם נישומה וחויבה. על-פי הטענה, היה על העירייה להביא במכלול שיקוליה, עת קבעה את תעריפי הארנונה, את ההכנסה הנצמחת מן החניון, לאמור את הבדלי ההכנסה הנצמחת מהפעלת חניון לרכב פרטי מזה וחניון לרכב כבד מזה, כאשר הרווח הנצמח מהפעלת חניון לרכב כבד – כפי שמפעילה החברה – קטן מהרווח הנצמח מחניון לרכב פרטי. טענה שנייה שעיקרה בחוסר סבירות תעריפי הארנונה מכוֶונת חציה כלפי העובדה כי העירייה אינה מנהיגה תעריף ארנונה מדורג, על-פי שטחו של החניון הנישום. טענה שלישית גורסת כי התעריף שהוטל על החברה גבוה משמעותית מהתעריפים המוטלים על חניונים ברשויות אחרות.
13. נראה, כי בטענות אלה יש ליתן לחברה רשות להתגונן, מן הטעמים שיפורטו להלן:

אכן, הסמכות לקבוע את שיעורי הארנונה נתונה לעירייה על-פי דין, ובידיה שיקול-דעת נרחב לקבוע את המבחנים שעל-פיהם ייקבעו חיובי הארנונה, שכן היא מוחזקת כמי שמיטיבה לדעת את כלל צורכי העיר, את היקף השירותים העירוניים הנצרכים על-ידי תושביה ואת יכולתם של בעלי הנכסים לשאת בחיובי המס (בג"ץ 1355/93 ועד מעקב לענין ארנונה ירושלים נ' ראש עיריית ירושלים [9] וכן בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא [10], בעמ' 803). עם זאת, סמכות העירייה לקבוע תעריפי ארנונה ומבחנים להטלתה, כפופה – ככל סמכות מינהלית אחרת – למגבלות הסבירות, לשוויון ולכללי יסוד נוספים המנחים את אופן הפעלת שיקול-דעתה של רשות מינהלית.
אמנם, המבקש רשות להתגונן נדרש להיכבד ולפרט את הגנתו ולשאת בנטל לבסס בפירוט את חוסר הסבירות בקביעת תעריפי ארנונה המתבטא בקביעת תעריף גבוה משמעותית מזה הקבוע ברשויות אחרות (בג"ץ 397/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עיריית גבעתיים [11]). עליו לדייק בפרטים ולסמוך את טענותיו על נתונים על אודות נכסים הדומים במרכיביהם הבסיסיים לאלו מושא הטענה (בג"ץ 764/88 הנ"ל [10], בעמ' 804). עם זאת, הטענה המועלית בענייננו נטענה בגדרה של בקשת רשות להתגונן, שבה על מבקש הרשות להראות קיומה של הגנה אפשרית, ולוּ בדוחק, המגלה סיכוי כלשהו להצלחה בהגנה. שכן, כבר נאמר כי "סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו..." (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [13], בעמ' 675 וכן, ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ [12], בעמ' 524). בכך שונה העניין שלפנינו מהמקרים נושא העתירות לבג"ץ שנזכרו לעיל, שם הועלו הטענות על-ידי העותרים בתקיפה ישירה.
14. לאור האמור לעיל, די בתשתית העובדתית שהניחה החברה בפני בית-משפט קמא לתמיכה בטענה כי תעריפי הארנונה שקבעה העירייה גבוהים באופן משמעותי מאלה הקבועים ברשויות אחרות, כדי להקים סיכוי להגנה זו. אשר לטעמים הנוספים המצויים בבסיס טענת חוסר הסבירות – והם היעדר התחשבות בהבדלי ההכנסה הנצמחת מהפעלת חניונים המיועדים לרכבים מסוגים שונים ואי-קביעת תעריף מדורג לפי שטח – הרי שאלה נסמכים על צווי המסים שבהם נקבעו תעריפי הארנונה והמבחנים להטלתה. היעדר נתונים בעניין זה – כפי שציין בית-משפט קמא – אינו טעם למניעת התגוננות בטענות אלה. לפיכך, נראה כי לשם קבלת הרשות להתגונן הרימה החברה את הנטל המוטל עליה, אך יצוין, כי אם העירייה תבקש פרטים נוספים בגדרו של ההליך העיקרי, ישקול בית-המשפט אם יש מקום לחייב את החברה במתן כאלה.

על-כן, יש ליתן לחברה רשות להתגונן בטענת חוסר סבירות תעריפי הארנונה המתבטאת בהיעדר התייחסות להכנסות הנצמחות מהפעלת החניון לפי סוג הרכב החונה בו; היעדר קביעת תעריף מדורג לפי שטח החניון וקביעת תעריף גבוה במידה משמעותית מתעריפים הקבועים ברשויות אחרות.
סוף דבר
15. אשר-על-כן, אני מציעה לקבל את הערעור במובן זה שפסק-דינו של בית-משפט קמא יבוטל וכך גם ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן, ותינתן לחברה רשות להתגונן בטענת "איני מחזיק" ובטענת חוסר סבירות בקביעת תעריפי הארנונה, כאמור בסעיפים 8 ו-14 לעיל. הואיל ואין בטענת "איני מחזיק" וכן בטענת חוסר הסבירות כדי להדוף את התביעה במלואה אלא רק במקצתה, תותנה הרשות להתגונן בכך שהחברה תשלם לעירייה תוך 60 ימים את מחצית חוב הארנונה. לא תשלם החברה את הסכום במועד – תידחה בקשתה לרשות להתגונן ויינתן נגדה פסק-דין על מלוא סכום התביעה, בצירוף הוצאות כאמור להלן.
הוצאות הערעור נקבעות בזה בסכום של 20,000 ש"ח והן תיתוספנה על ההוצאות שתיפסקנה במשפט עצמו, לצד הזוכה.
השופט י' טירקל
אני מסכים.
השופטת ד' ביניש
אני מסכימה.
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן.
ניתן היום, י"ז בשבט תשנ"ט (3.2.1999).

מיני-רציו:
דיון אזרחי – סדר דין מקוצר – בקשת רשות להתגונן
בקשת גילוי מסמכים על-ידי הנתבע בטרם הגיש בקשת רשות להתגונן – האם אי-גילוי מסמכים על-ידי התובע כשלעצמו יכול להוות בסיס לבקשת רשות להתגונן – הסתפקות בסיכוי כלשהו להצלחת ההגנה לצורך מתן רשות להתגונן.

משפט מינהלי – הבטחה שלטונית – תנאים להיותה מחייבת
טענה בדבר הבטחה שלטונית לתשלום ארנונה בשיעור נמוך.

מסים – ארנונה – מחזיק בנכס מקרקעין
טענת "איני מחזיק" – הכופרת בהחזקת הנכס נושא השומה – האם נדרשת רשות בית-המשפט להעלותה בתביעה לתשלום ארנונה בסדר דין מקוצר.

קביעת שיעורי הארנונה
כפיפותה למגבלות הסבירות והשוויון – טענה לחוסר סבירות שיעור הארנונה ביחס לרשויות אחרות – הנטל להוכיחה – חובת הרשות לגלות לנישום מידע הנוגע לחיוב הארנונה שהטילה עליו.

להחלטה במחוזי מ- 25.3.04:
פשר (ת"א) 1034/02 חניון המרכבה נ' אפריים אליהו, א' ורדה

להחלטה במחוזי מ- 4.11.02:

5129371
54678313פשר 1034/02 עירית חולון נ' חניון המרכבה בע"מ, א' ורדה

לפסה"ד במינהלי מ- 15.7.01:
עתמ (ת"א) 1223/01 חניון המרכבה נ' עיריית חולון, א' גרוניס

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×
 
מאמרים קשורים שפרסמנו ואולי יעניינו אותך: