צור קשר

  • מאמרים הוצאה לפועל ופשיטת רגל

  • 1

עא 665/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אליהו בן עליזה

5 1 1 1 1 1 (1 Vote)

חזרה למאמר משרדנו "התנגדות לביצוע שטר"


ערעור אזרחי מס' 665/83

בנק לאומי לישראל בע"מ
נגד
אליהו בן עליזה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[27.11.84]
לפני הנשיא מ' שמגר,
המשנה לנשיא מ' בן-פורת והשופט א' גולדברג

פקודת השטרות [נוסח חדש], נ"ח 14, סעיפים 1(המונח "מסירה"), 20, 20(ב) (2), 20(ג), 26(ג), 28, 29, 29(ב), 30(ב).

מיני-רציו:
* שטרות – אוחז – בעד ערך
* שטרות – אוחז כשורה – פגם בזכות הקניין
* שטרות – הגנות בפני תביעה שטרית – כישלון תמורה
* שטרות – מסירה – היסודות הדרושים לקיומה
* שטרות – מסירה – על תנאי
* שטרות – שטר ביטחון – מסירה

המשיב משך שיק דחוי לפקודת לקוח של המערער בתמורה לשיק דחוי שמשך הלקוח לפקודת המשיב. הלקוח הסב את השיק על החלק ומסרו למערער. המערער רשם את השיק בספר רישום הביטחונות שלו. בד בבד מילאה פקידה של המערער מסמך, לפיו השיק ייזקף לזכות חשבון הלקוח באופן ארעי ואין הלקוח רשאי למשוך את תמורתו לפני גבייתו: אם לא יוכל הבנק לגבות את סכום השיק, יחויב חשבון הלקוח חזרה. כיוון שהשיק שקיבל המשיב חולל, נתן האחרון הוראה לבנק הנמשך שלא לכבד את השיק שמסר ללקוח. הואיל והשיק הוחזר למערער מחולל, חוייב חשבון חוזר דביטורי של הלקוח בסכום השיק. גם לאחר החיוב, עמד החשבון ביתרת זכות. בית-משפט השלום, שדן בתביעת המערער נגד המשיב על-פי השיק, הרשה למשיב להתגונן ודחה את התביעה. גם הערעור לבית המשפט המחוזי נדחה. מכאן הערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון פסק:


א. (1) בנוסף על האחיזה בשטר דרושה גם התקשרות בת-פועל, כדי שהמסירה תהפוך שלמה.
(2) התקשרות כזאת נוצרת בהתקיים שני יסודות מצטברים: פיסי ונפשי. דרושה מסירה פיסית בתוספת כוונה להעביר לנפרע את הקניין בשטר, על-מנת שבד בבד עם קניינו במסמך יקום גם החיוב הנובע מן המסמך.
ב. (1) (בעקבות ע"א 358/80 [3]) מסירה של שטר ביטחון היא, מעצם טיבה וטבעה, מסירה-על-תנאי, וזכותו של המחזיק בשטר כזה לממש אותו (כגון על-ידי סיחור או על-ידי תביעה לפרעונו) קמה, רק אם נתמלא התנאי, המסירה הופכת עקב כך שלמה.
(2) במקרה דנן, עומדת למערער החזקה, שהתנאי שנתלווה למסירה אמנם נתקיים.
(3) אם התגבש חוב, שלא סולק ואשר נתקיימו בו התנאים המקימים זכות לנושה להיפרע מתוך
המשכון, יכול הבנק לתבוע לצורך המימוש את מלוא הסכום, אם כי את העודף (כמו בכישלון תמורה חלקי) יחזיק בתור פיקדון עבור החייב.
ג. (1) זיכוי ארעי בחשבון בנק, שבמסגרתו אסור לבעל החשבון למשוך כספים, בהבדל מזיכוי עם היתר משיכה, אין בו מלכתחילה כדי להוות מתן "ערך".
(2) האוחז-התובע אינו יכול לבסס תביעתו על זכות למימוש בטוחה בלי לטעון ולהוכיח, שקיים חוב (ולו גם בחלק מסכום השיק מושא תביעתו), שלסילוקו דרוש המימוש.
ד. (1) מותר למסור לנושה משכון, שנועד להבטיח לאו דווקא חוב מוגדר אלא גם חיובים שוטפים.
(2) פירוש הדבר לענייננו הוא, שמותר היה למערער להחזיק בשיק, אך מימושו כמשכון יהא מותר, רק אם יתהווה חיוב באחד מחשבונותיו של הלקוח אצלו, ואם יתקיימו גם כל התנאים האחרים (אם ישנם) כדי להקים לבנק זכות לממש אותו משכון.
(3) שטר ביטחון ככל בטוחה או משכון הוא רק משני לחיוב, אותו הוא בא להבטיח. כל עוד עומד הלקוח בהתחייבויותיו כלפי הבנק, עדיין אין השעה בשלה למימוש המשכון. רק כאשר זכות המימוש מתגבשת הופכת מניה וביה גם "המסירה" לשלמה.
ה. (1) יש להבדיל בין העדר תמורה לבין כישלונה. בו בזמן שהעדר תמורה אינו פוגם בזכות הקניין, עשוי המצב להשתנות עקב כישלון תמורה.
(2) זמן הסיחור לעומת מועד הכישלון קריטי לגבי אוחז בעד ערך (להבדיל מאוחז כשורה).
(3) אם בעת הכישלון מצוי עדיין השטר בידי הנפרע, קמה חובתו להחזיר את השטר לעושה (או את השיק למושך). אם, בניגוד לחובתו זו, הוא מסחר אותו, נגועה התנהגותו במעילה באמון, והקניין, שהועבר על-ידי הסיחור לאוחז בעד ערך (להבדיל מאוחז כשורה), פגום אף הוא.
(4) שונה המצב, אם השיק סוחר בעד ערך לפני כישלון התמורה, שאז עובר לנסב קניין ללא פגם, אפילו ידע שהשיק הוצא נגד תמורה עתידה.
(5) אפילו סוחר לו השטר לא בעד ערך בפועל אלא בעד הבטחה מחייבת, מקנה לו מעמדו זה (עקב הסיחור שקדם לכישלון התמורה) זכות תביעה נגד המושך, אף-על-פי שלזה האחרון הגנה טובה נגד הנפרע.
(6) על אוחז השטר נטל הראיה מה קדם למה, הסיחור או כישלון התמורה.
ו. החיוב של החשבון החוזר הדביטורי בעקבות החילול לא היווה פרעון השיק על-ידי הלקוח כי אם ביטול הזיכוי הזמני.
ז. (1) במקרה דנן, לא עומדת למערער החזקה לכאורה, שהוא אוחז כשורה לפי הרישא של סעיף 29(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש], מאחר שהוכח פגם בזכות הקניין.
(2) לפי הסיפא לסעיף 29(ב) יכול היה המערער (האוחז) להוכיח, כי לאחר הפגם נתן ערך בעל השטר.
(3) לצורך אחיזה כשורה יש צורך בתמורה בפועל, ולא די בהתחייבות לבצעה בעתיד.

פסקי דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 345/78 בנק הפועלים בע"מ נ' סרדס, פ"ד לג (1) .684
[2] המ' 356/58 נ' כורי נ' מ' כורי, פ"ד יג 402; פ"ע לח .115

[3] ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתישבות חקלאית נ' 'מושב שאר ישוב, פ"ד לז (3) .830
[4] ע"א 120/59 היבש נ' מזרחי, פ"ד יד 1046: פ"ע מז .45
[5] ע"א 333/63 שמולוביץ נ' "סיקו" חברת דרום אפריקה ישראל לקונסטרוקציה, שותפות מוגבלת, פ"ד יח .550
[6] ע"א 776/80 (in liquidation) . Ltd(london) british bank- israelנ' עיזבון ולטר נתן ויליאמס ז"ל, פ"ד לח(3) .645
[7] ע"א 205/61 י' סנדרובסקי ואח' נ' "שירטקו" בע"מ, פ"ד טו 2450.
[8] ע"א 421/74 ז' שגן ואח' נ' מדר, פ"ד כט(1) .445
[9] ע"א 407/62 שטר נ' וגר, פ"ד יז 1.108
[10] ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר ואח’, פ"ד טז .595
[11] ע"א 576/61 בראון נ' רוגוז'ינסקי ואח’, פ"ד טז 1.460
[12] ע"א 218/66 י' חביה ואח' נ' גליק, פ"ד כ(4) .63

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:
. . 537E.r 171(1816) atwood v. Crowdie[13]
.(.k.b) . 396E.r 109(1829) pease v. Hirst[14]

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיא ב' כספי והשופטים א' נוימן, ט' שטרסברג-כהן) מיום 22.4.83בת"א 206/.81

הערעור נדחה.

א' בן-שחר - בשם המערער;
י' סלומון - בשם המשיב.

פסק-דין

המשנה לנשיא מ' בן-פורת: תמורת שיק דחוי על סך 000, 150ל"י שמשך אחד דן פישר (להלן - פישר) לפקודת המשיב, נתן האחרון לראשון שיק על סכום זהה, הוא השיק מושא הדיון לפנינו (ת/2). תאריך ההוצאה האמיתי של שניהם היה באפריל 1979, אך נרשם בשיק הנדון תאריך הוצאה דחוי, .30.8.79בשיק הנגדי (של פישר למשיב) נרשם תאריך הוצאה דחוי, הקודם בכמה ימים לתאריכו של השיק הנדון. לפישר היה בבנק לאומי לישראל בע"מ, המערער לפנינו (להלן - הבנק), חשבון חוזר דביטורי (שיכונה למען הקיצור החח"ד) במטבע ישראלי וכן חשבון אשראי דולרי. הבנק הרשה לפישר, כנגד מסמכים סחירים, למשוך מתוך החח"ד משיכת יתר כדי 000, 75לירות ומהחשבון האחר - כדי 000,40$. את עיסקת החליפין של השיקים, כמתואר לעיל, ביצע פישר כדי שיוכל "לגלגל" כספים, בעזרת השיק שקיבל מן המשיב, במסגרת חשבון חח"ד.

ב- 23.4.79הסב פישר את השיק ת/ 2על החלק ומסרו לבנק, וזה רשם אותו בספר רישום הביטחונות של הבנק (ת/1). בד בבד מילאה פקידת הבנק את המסמך נ/1, הנושא את התאריך 30.8.79, שזו לשונו:
"הננו מוסרים לכם בזה את השיקים דלקמן, שתמורתם תואילו להעביר לזכות חשבוננו אצלכם. רשמנו לפנינו כי אם לא תוכלו לחייב את חשבון המושך בשיקים משוכים עליכם, או אם יוחזרו לכם שיקים משוכים על בנקים אחרים תחזירו לנו שקים כאלה ותחייבו את חשבוננו חזרה... השיקים ייזקפו לזכות החשבון באופן ארעי ואין אנו רשאים למשוך את תמורתם לפני גבייתם..." נ/ 1נושא את חותמת הבנק ואת חתימת ידה של הפקידה.
כזכור, קדם יום ההוצאה, שנרשם בשיק שקיבל המשיב מאת פישר, לזה הרשום בת/ .2אותו שיק חולל, ובכך נכשלה התמורה, אשר פישר נתן למשיב כנגד השיק שקיבל ממנו (הוא ת/2).
ב- 30.8.79העביר הבנק את ת/2, באמצעות המסלקה, לגוביינא וזיכה מיד את חשבון החח"ד של פישר בסכום השיק. אותו זמן עמד חשבון זה ביתרת זכות. כנאמר ב-נ/ 1(שצוטט לעיל) היה זה זיכוי ארעי ללא היתר למשוך במסגרתו כספים לפני הגבייה.
מסתבר, שהמשיב - ככל הנראה משום שהתמורה נכשלה כמתואר לעיל נתן לבנק הנמשך הוראה לא לכבד את ת/ .2הואיל והשיק הוחזר לבנק מחולל, חויב חשבון החח"ד של פישר ב- 2.9.79בסכום השיק, בצירוף עמלה. בכך, למעשה, בוטל הזיכוי הארעי. גם לאחר החיוב עמד חשבון החח"ד ביתרת זכות.
בית משפט השלם, שדן בתביעת הבנק על-פי השיק ת/ 2נגד המשיב, הרשה לנתבע להתגונן, ובפסק-דינו דחה את התביעה. הערעור של הבנק לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחה גם הוא, אם כי ברוב דעות.

מכאן הערעור המונח לפנינו.
.2בית המשפט קמא וכן שופטי הרוב של בית המשפט המחוזי קבעו, שהשיק ת/ 2נמסר על-ידי פישר לבנק באפריל 1979כבטוחה לאשראי, אולם רק עד לתאריך ההוצאה הדחוי, .30.8.79משלב זה אחז הבנק בשיק רק לצורכי גוביינא בהתאם למסמך נ/ 1שצוטט לעיל, והוא חדל לשמש בטוחה למשיכות יתר. לפיכך, עומדת למשיב כלפי הבנק כל הגנה, שבה יכול היה להתגונן אילו נתבע לדין על-ידי פישר עצמו, ולאור כישלון התמורה (כמבואר) דין התביעה להידחות.
השופטים המלומדים גם ראו בחיוב חשבון החח"ד לאחר חילול ת/ 2
פרעון השיק על-ידי פישר, כעולה לפי השקפתם מההלכה שנקבעה בע"א 345/78 [1].

כבוד השופט א' נוימן (שהיה בדעת מיעוט) סבר אחרת. לדעתו, אף-עלפי שהחשבון (חח"ד) עמד ביתרת זכות משך התקופה שבין הזיכוי לחיוב, אין לראות בחיוב פירעון, שכן אין כל ראיה, שכך הוסכם בין הבנק לפישר, ונטל הראיה בכגון דא רובץ על המשיב. כמו-כן סבר, בניגוד לחבריו להרכב, כי השיק המשיך לשמש בטוחה בידי הבנק תמורת האשראי השוטף והקבוע שהעניק הבנק ללקוחו זה. היתרה המקרית, לזכות או לחובה, בתאריך פלוני לא היא השיקול הקובע. מדובר באשראי מתמשך ומתחדש מיום ליום, "כאשר יתרת חובה עשויה להיווצר בעתיד". מסקנתו הייתה, כי "במקרה שלנו היתה הסכמה, שכל שיק דחוי שהופקד לבטחון אכן יבטיח את האשראי באופן שוטף וקבוע וכך צריך לפרש את ההסכם שבין הבנק ובין פישר." על סמך הלך מחשבה זה ראה השופט המלומד את הבנק כאוחז בעד ערך, ואולי אף כשורה, וגרס שדין התביעה להתקבל.
.3אין ספק, שהשיק מושא הערעור הוסב על-ידי הנפרע פישר על החלק - היסב שהפכו לשיק למוכ"ז - ונמסר לבנק שנטלו כ"אוחז". המונח "אוחז" נובע מהגדרת "מסירה" בסעיף 1לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן "הפקודה") היינו - "העברת החזקה מאדם לאדם, בין החזקה למעשה ובין החזקה להלכה", פעולה אשר, כאמור, בוצעה בענייננו. אולם בנוסף על "האחיזה" דרושה גם התקשרות בת-פועל, כדי שהמסירה תהפוך שלמה. כפי שבואר בהלכה הפסוקה (המ' 356/58 [2], בעמ' 408; ע"א 358/80 [3], בעמ' 833), נוצרת התקשרות כזאת בהתקיים שני יסודות מצטברים: פיסי ונפשי.
לשון אחר, דרושה מסירה פיסית בתוספת כוונה להעביר לנפרע את הקניין בשטר, "על-מנת שבד בבד עם קנינו במסמך יקום גם החיוב הנובע מן המסמך". אם, למשל, מולא השטר ונחתם כדין תוך כוונה למסרו לידי מי שצוין בו כנפרע או כנסב, אך העברה פיסית (ישירה או קונסטרוקטיבית) טרם בוצעה, אין ההתקשרות בת-פועל: ע"א 120/59 [4] בעמ' 1047("אין ההתקשרות ... שלמה כל עוד לא נמסר המסמך לנפרע בכוונה להשלים בכך את העיסקה ולהפוך את הנפרע למי שזכאי לגבות את הכסף..."). הוא הדין אם פיסית נמסר המסמך, אך ללא תוספת הכוונה הנדרשת לעשות את ההתקשרות "בת פועל".
בענייננו טוען הבנק - ובשלב זה אני יוצאת מתוך הנחה שיש יסוד לטענתו - שהשיק נמסר לו על-ידי הנפרע פישר בתור "שטר בטחון". כפי שבואר בע"א 358/80 [3] הנ"ל, בעמ' 833, המסירה של שטר ביטחון היא, מעצם טיבה וטבעה, "מסירה-על-תנאי" ו"זכותו של המחזיק בשטר כזה לממש אותו (כגון על-ידי סיחור או תביעה לפרעונו) קמה, רק אם נתמלא התנאי, והמסירה הופכת עקב כך שלמה". בהנחה שהבנק אינו אוחז כשורה (שאלה שתידון בנפרד), נהנה הוא אמנם מ"חזקה" שהשיק נמסר לו "מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר": סעיף 20(ג) לפקודה, אולם הגנה טובה היא למשיב (המושך), אם הוא מוכיח, שהמסירה היתה על-תנאי: סעיף 20(ב)(2). כפי שהובהר כבר לעיל, טוען הבנק עצמו במקרה זה, כי החזיק בשיק כ"שטר ביטחון", היינו, שזה נמסר לו ב"מסירה על תנאי". אולם לבנק עומדת גם חזקה לכאורה נוספת, והיא, שהתנאי שנתלווה למסירה אמנם נתקיים. אם (דרך משל) נמסר
שטר ביטחון להבטחת החזרתם של מיכלים (ראה ע"א 358/80 [3] הנ"ל), על מי שסיחר את השטר כבטוחה, ברצותו להדוף את התביעה על פיו, להראות, שקיים את חובת ההחזרה במלואה כל עוד לא עשה כן, מניחים לטובת האוחז שלא קיימה, ועל-כן מותר לאוחז לממש את הבטוחה. כפי שנפסק בע"א 333/63 [5], בעמ' 553(מפי השופט זוסמן)
" ... אף 'שטרי בטחון' בכלל 'שטרות' המה. חזקת התמורה לפי סעיף 29(א) פועלת במקרה מסוג זה באופן שנטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את 'מימוש הבטחון' על-ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו (על 'האוחז' - מ' ב"פ), אלא על חותם השטר (בענייננו: המשיב כנתבע - מ' ב"פ) מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו. 'המוציא מחברו עליו הראיה': שטר יוצר 'חזקה' לטובת האוחז בו, וחותם השטר הוא בגדר 'המוציא מחברו' לפי סעיף 29(א)" (ההדגשה שלי - מ' ב"פ).
לכאורה ניתן להבין מה נאמר עד כה, שעל המשיב, מושך השיק, להוכיח, כי בעת הגשת הבקשה לביצוע השטר במשרד ההוצאה לפועל ביוני 1980לא היה פישר חייב לבנק דבר באף אחד משני חשבונותיו שם. אמרתי שלא היה חייב דבר, שכן אם התגבש חוב, שלא סולק ואשר נתקיימו בו התנאים המקימים זכות לנושה להיפרע מתוך המשכון, יכול הבנק לתבוע לצורך המימוש את מלוא הסכום, אם כי את העודף (כמו בכישלון תמורה חלקי) יחזיק בתור פיקדון עבור החייב: [14] (1816) atwood v. Crowdie ו-[15] (1829) pease v. Hirstוכן ע"א 358/80 [3] הנ"ל. לחלופין, על המשיב להוכיח, כי אף שהייתה יתרת חובה באחד מחשבונותיו של פישר (שעלתה על יתרת הזכות בחשבון האחר), עדיין לא נתקיים תנאי מתנאי הסכם האשראי כדי להפוך את ההתקשרות שלמה, היינו, כדי שהבנק יהא זכאי להיפרע מתוך המשכון (כגון, שתקופת האשראי, עליה הוסכם לגבי כל יתרת חובה או אותה יתרת חובה, טרם חלפה, או שהלקוח טרם נדרש לסלק לבנק את המגיע, דרישה, אשר לפי מה שנפסק לאחרונה בע"א 776/80 [6], מהווה רכיב חיוני בהקמת העילה נגד החייב). הואיל ולמעשה לא הוכחו קיומו או איקיומו של חוב בזמן הרלוואנטי, יוצא כאילו דין תביעתו של הבנק להתקבל.
אולם לפי השקפתי רובץ נטל הראיה במקרה הנוכחי על הבנק דווקא, זאת מהטעמים הבאים, יחד ולחוד:
(א) כרגיל, הנתבע לפרעון שטר הוא המתגונן בטענה, שהשטר שימש לביטחון בלבד. כאשר זה המצב, עליו הנטל להוכיח לא רק שהמסירה אכן הייתה לביטחון, היינו "על תנאי", אלא (מעבר למתבקש למיקרא סעיף 20
לפקודה אך נקבע כהלכה פסוקה) שהתנאי בו הותנתה המסירה לא נתקיים.
לא כך בענייננו. המשיב התגונן (בין היתר) במסמך נ/ 1- אשר לפי לשונו מכיל את פנייתו של פישר לבנק תוך פירוט המטרה לשמה נמסר השיק על-ידיו - ועל יסוד תוכנו של מסמך זה גרס (לכאורה, בצדק) שהבנק פעל עבור פישר כגובה גרידא. כזכור,
נאמר שם, כי עד לגוביינא בפועל ניתן לו רק זיכוי ארעי, שבמסגרתו אסור לו למשוך כספים. זיכוי כזה - להבדיל מזיכוי עם היתר משיכה - אין בו מלכתחילה כדי להוות מתן "ערך" (ספרו של י' זוסמן, דיני שטרות (דף-חן, מהדורה 6, תשמ"ג) 136והאסמכתאות המובאות שם), ולפחות לכאורה האיסור גם עומד בסתירה לרעיון הפקדה של "שיק ביטחון". אדרבא, הוכח (כזכור), שבעת הזיכוי הזמני עמד אותו חשבון ביתרת זכות (וכך גם לאחר החיוב, כאש השיק חולל). אם אכן הוסכם בין הבנק לפישר שהאחרון יקבל במסגרת אותו חשבון (החח"ד) אשראי כדי 000, 75ל"י, שאותה עת לא נוצל, צריך היה להתיר לו משיכת כספים במסגרת הזיכוי כדבר המובן מאליו, מה גם שסכום השיק הוא כפליים האשראי המוסכם. אין חולק, כמתואר לעיל, שפקידת הבנק המערער היא שמילאה את הטופס בהקשר לשיק זה (ת/2).
ייתכן (בעיקר כאשר לא באה לכך התנגדות) שניתן לסתור את תוכנו של מסמך זה גם בעדות בעל-פה, מה גם שקיים רישום בספר הביטחונות של הבנק (ת/1) - כאחד מתוך שטרות רבים - גם של השיק הנדון. אולם ברור, לדעתי, שהנטל להביא ראיות לסתור את תוכנו של נ/ 1ולהראות שלמעשה - בניגוד לעולה מאותו מסמך - זכאי הבנק לממש את השיק כבטוחה, רובץ על שכמו של הבנק. לא מצאתי שום דוגמה, בישראל או מחוצה לה, בתמיכה לרעיון, שהאוחז-התובע יכול לבסס תביעתו על זכות למימוש בטוחה בלי לטעון ולהוכיח, שקיים חוב (ולו גם בחלק מסכום השיק מושא תביעתו), שלסילוקו דרוש המימוש. לשון אחר, אם ברצון התובע - כדי לסתור גירסת הנתבע שהוכחה לכאורה - להוכיח שמדובר בשטר ביטחון, אין הוא יכול להיעצר ולהינות מכאן ואילך מחזקה, שנתקיים התנאי, בו מותנית לכתחילה מסירתו של שטר אשר כזה (ראה לעיל).
כדי למנוע אי-הבנה ברצוני להדגיש, שמותר גם מותר למסור לנושה משכון, שנועד להבטיח לאו דווקא חוב מוגדר אלא גם חיובים שוטפים. כדברי פרופ' י' ויסמן בספרו "חוק המשכון, תשכ"ז-1967" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ה) 54:
"המשכון יכול להבטיח חיובים בשרשרת, כאשר פקיעתו של חיוב כלשהו מתוך השרשרת אינה שמה קץ למשכון, הנשאר ממתין לחיוב החדש שיווצר ויובטח על ידו. דוגמה טיפוסית למצב כזה יהא הסדר שבין בנק ללקוח, שבו מאפשר הבנק ללקוח למשוך משיכות יתר עד לסכום מסוים. מצב החשבון של הלקוח עשוי להשתנות מפעם לפעם. פעמים לא יהא הלקוח חייב סכום כלשהו לבנק, פעמים נוצרים חובות על ידי משיכות יתר, פעמים פורע הלקוח חובות אלה, וחוזר חלילה. תנודות אלה במצב החשבון לא יפגעו בתוקפו של המשכון" (ההדגשה שלי - מ' ב"פ).
פירושו של דבר, לצורך ענייננו, שמותר היה (ומותר גם היום) לבנק להחזיק בשיק הנדון, אך מימושו כמשכון יהא מותר, רק אם יתהווה חיוב באחד מחשבונותיו
של פישר אצלו, ואם יתקיימו גם כל התנאים האחרים (אם ישנם) כדי להקים לבנק זכות לממש אותו משכון.
בע"א 358/80 [3] היה שטר הביטחון ערוך למועד פירעון, שקדם לתאריך הסופי להחזרת המיכלים (אותה בא השטר להבטיח). טען המערער (הנתבע), כי גם מטעם זה לא ניתן היה להשתמש בשטר. הטענה נדחתה, והוסבר, בעמ' 835- 836, כי:
"העובדה, שבתאריך אשר נקבע בשטר כזמן פירעון, עדיין לא נתקיים התנאי שנתלווה למסירה, אין בה כדי למנוע בעד האוחז להמשיך ולהחזיק בו כמשמרת (ההדגשה שלי - מ' ב"פ) עד לתאריך הקובע למילוי ההתחייבות, אותה נועד אותו שטר להבטיח, ואף מעבר לו, ואם הופרה ההתחייבות - קם לו בשטר קניין ללא פגם, והוא רשאי לממשו. כך אכן נהג המשיב, כאשר פנה בבקשתו לביצוע השטר רק... אחרי המועד האחרון להחזרת המיכלים." עינינו הרואות, שעצם כריתת החוזה באסמכתא דלעיל, מסירת המיכלים על- פיו למשיב ועקב כך התחייבותו וחובתו של המערער להחזיר את אלה עד למועד עליו הוסכם בחוזה, לא די היה בהם כדי לקבוע, כי למשיב קניין שלם בשטר הביטחון, המקנה לו זכות תביעה על-פיו. רק בהתמלא התנאי למסירה - היינו, כאשר המערער לא החזיר את כל המיכלים עד למועד המוסכם - רכש המשיב קניין שלם והיה רשאי לממש את השטר כמשכון.
קל וחומר בענייננו. הנכונות גרידא מצד הבנק להעניק לפישר אשראי ודאי שאינה הופכת אותו לאוחז, הזכאי לתבוע את פרעון השיק. הוא הדין, גם אם פישר ניצל מפרק לפרק את הרשות למשיכת יתר. אין לשכוח, ששטר ביטחון ככל בטוחה או משכון (בהנחה שהשיק היה כזה) הוא רק משני (collateral) לחיוב, אותו הוא בא להבטיח, כל עוד עומד הלקוח בהתחייבויותיו כלפי הבנק (ותנאי משיכת היתר כלל לא הוכחו בענייננו), עדייןאין השעה בשלה למימוש המשכון. רק כאשר זכות המימוש מתגבשת, הופכת מניה וביה גם "המסירה" שלמה. ראינו, כי בהגיע התאריך הדחוי שנרשם בשיק כיום הוצאתו (30.8.79) עמד חשבון החח"ד בזכות וכך גם בעת שחויב חשבון זה בעקבות החילול. רק בחלק השני של ספטמבר התהוותה יתרת חובה מסוימת, ואילו לגבי מצב החשבון חח"ד ביוני 1980, שהוא התאריך הקובע, איננו יודעים דבר. גם לטענה המאוחרת (כמוסבר בהמשך), כאילו החשבון הדולרי עמד ביתרת חובה, לא הונח שמץ של יסוד ראייתי.
כאמור, אם התובע מעלה טענה, שהשיק היה ביטחון בידו, אין טענה זו, כשהיא ניצבת לבדה, עוזרת לו. להפך, כידוע, אם משמש שטר רק בטוחה - שעדיין אינה
בת-מימוש - התוצאה היא, שדין התביעה להידחות: זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 110, וכן ע"א 205/61 [7]. היה איפוא על הבנק - שביקש לסתור את הראיה לכאורה שמכיל נ/ 1כמבואר - לטעון בנוסף לכך גם שהמסירה הפכה שלמה מחמת חוב בפועל וקיום שאר התנאים (אם ישנם) לגיבוש זכותו לממש את המשכון.
למעלה מן הצורך אוסיף, כי קרובה אני לחשוב, שלכתחילה נמצא "שיק הביטחון" בידי הבנק למשמורת גרידא, ורק עם קבלת אשראי בפועל מצד פישר הייתה מתגבשת מסירה-על-תנאי, היינו על-תנאי שהאשראי שנתקבל לא יוחזר על-ידי פישר עצמו בהתאם לתנאים ולמועד המוסכמים. כך היה המצב בכל המקרים שנדונו בהלכה הפסוקה המוכרת לי (ראה, למשל: ע"א 333/63 [5]; ע"א 421/74 [8]). דובר בהם על התחייבות חוזית או חיוב קיימים, אשר להבטחת ביצועם ניתן השטר מושא התביעה במסירה-על-תנאי, ועל הנתבע היה נטל הראיה, שתנאי זה לא נתקיים. לא הרים הנתבע את הנטל, עמדה לתובעהאוחז חזקה לכאורה שלא נסתרה שהתנאי התקיים. לא בכדי צוין בע"א 358/80 [3] הנ"ל, כי בתקופה עד לגיבוש העילה - החל מזמן הפירעון שנרשם בשטר - הוחזקו שטרי הביטחון רק למשמורת. הוא, לדעתי, הדין, כל עוד אין ראיה לקיומה של התחייבות בת-נפקות משפטית. לשון אחר, קרובה אני לחשוב, שרק עם קבלת אשראי על-ידי פישר מהבנק בסכום כלשהו הייתה המשמורת בידי הבנק הופכת למסירה-על-תנאי. הואיל השיק נועד לשמש בטוחה, הרי שבהעדר חיוב, ולו גם עתידי או מותנה, אותו בא השיק להבטיח, יש לראותו כשמור בידי הבנק ולא כמסמך שנמסר לו, ולו גם עלתנאי. אולם זו שאלה נכבדה, שלא שמענו טיעון לגביה, ועל-כן מוטב להשאירה בצריך עיון, מה גם שההכרעה בה אינה דרושה כדי לחרוץ את הדין בערעור.
הבנק לא הרים את נטל הראיה, וכבר משום כך דין התביעה להידחות.
(ב) כידוע, יש להבדיל בין העדר תמורה לבין כישלונה. בו בזמן שהעדר תמורה אינו פוגם בזכות הקניין, עשוי המצב להשתנות עקב כישלון תמורה. אם בעת הכישלון מצוי עדיין השטר בידי הנפרע, קמה חובתו להחזיר את השטר לעושה (או את השיק למושך). אם, בניגוד לחובתו זו, הוא מסחר אותו, נגועה התנהגותו במעילה באמון, והקניין, שהועבר על-ידי הסיחור לאוחז בעד ערך (להבדיל מאוחז כשורה), פגום אף הוא. לשון אחר: מושך השיק, בדוגמה דלעיל, רשאי להתגונן בטענה של כישלון תמורה לא רק נגד הנפרע אלא גם נגד תביעתו של האדם, לו סיחר הנפרע את השיק (אלא אם כן הו "אוחז כשורה"). כלפי אוחז "סתם" עומדת הטענה, בין אם הלה ידע ובין אם לא ידע על כישלון התמורה, שכן דבק הפגם (כאמור) בקניין: ראה ע"א 407/62 [9], בעמ' .1110שונה המצב, אם השיק סוחר בעד ערך לפני כישלון התמורה, שאז עובר לנסב קניין ללא פגם, אפילו ידע שהשיק הוצא נגד תמורה עתידית (כגון הבטחה לספק סחורה). משקיבל הנפרע על חשבון הסחורה אותה הבטיח לספק "דמי קדימה" (הוא השיק), אין כל מניעה, שיסחר את השיק בקניין שלם ללא פגם. זמן הסיחור לעומת מועד הכישלון
הוא איפוא קריטי לגבי אוחז בעד ערך (להבדיל מאוחז כשורה). אפילו סוחר לו השטר לא בעד ערך בפועל אלא בעד הבטחה מחייבת, מקנה לו מעמדו זה (עקב הסיחור שקדם לכישלון התמורה) זכות תביעה נגד המושך, אף-על-פי שלזה האחרון הגנה טובה נגד הנפרע: סעיף 26(ג) לפקודת השטרות [נוסח חדש]; ע"א 333/61 [10]; ע"א 576/61 [11], בעמ' 1463ועוד. הטעם לכך הוא, ששטר הוא שווה כסף, והוא נמסר לנפרע (בדוגמה דלעיל), לא כדי שיהיה מוחזק במשמרתו אלא על-מנת שינצלו כרצונו ברם, וזה לדעתי חשוב לענייננו, הלכה פסוקה היא, שעל אוחז השטר (בענייננו - הבנק) נטל הראיה מה קדם למה, הסיחור או כישלון התמורה.
כפי שנאמר בע"א 218/66 [12], בעמ' 67:
"...די לו לנתבע החפץ להתגונן אם יפרש בתצהירו את ההגנה שהיה מעלה לו תבע אותו האדם שעמו התקשר. הגנה זו פוגמת, לכאורה, את זכות הקנין בשטר, וכוחה יפה גם כנגד צד שלישי אליו סוחר השטר כל עוד לא יבוא הוא וירים את נטל השכנוע המוטל עליו, על-פי סעיף 29(ב) לפקודת השטרות..." (ההדגשה שלי - מ' ב"פ).
ראינו, שהסיחור כרוך לא רק בהעברת החזקה במובן פיסי אלא גם בקיום כוונה להעביר את הקניין בו במסירה שלמה. אמנם פיסית, אך רק כביטחון, הועבר השיק בענייננו עוד באפריל 1979, היינו, לפני שהתמורה של פישר למשיב נכשלה; אולם הסיחור תלוי, כאמור, בעשיית ההתקשרות בתפועל, ובהעברת החזקה גרידא לא סגי. מכאן שעל הבנק היה לטעון ולהוכיח, אימתי ועל יסוד מה התגבשה בידו מסירה שלמה של השיק. זאת הבנק לא עשה בהתגדרו מאחורי חזקות העומדות לאוחז לפי הסעיפים 28ו- 29לפקודה. אחיזה בשטר והחזקה בו אינן בהכרח היינו הך (ראה ספרו של המחבר א' ברק, מהותו של שטר (הדפוס האקדמי) 45).
די גם בטעם זה, כשהוא ניצב לבדו, כדי להוביל לדחיית הערעור.
.4אגב, טענת בא-כוח הבנק, כאילו ניתן למצוא תמיכה בגירסתו, שהשיק המשיך לשמש לבנק בטוחה גם לאחר חילולו, בהעדר דרישה מצד פישר שהשיק יוחזר לו, לא היתה, לדעתי, ראויה להיטען. ברור מעובדות המקרה, כי לפישר לא היה כל סיכוי להיפרע מן המושך, שנתן לו שיק זה כדי "לגלגל כספים", וכנגד שיק עם תאריך הוצאה הקודם בכמה ימים לזה שנרשם בשיק מושא הערעור. כידוע, לא כובד השיק הנגדי של פישר, וכישלון התמורה היה מוחלט. מכאן שפישר צריך היה להיות מעוניין מאוד שהבנק ייחלץ לעזרתו, וכנראה השליך עליו את יהבו. קשה לא לכנות טענה כזאת מיתממת.
הבנק רומז בסיכומיו לפנינו, שבנק נחלץ לעתים לעזרת לקוחו, אך תמהתני, אם
היה זה המקרה המתאים לנהוג כך. 000, 150ל"י כערכן בשנת 1979הן אמנם סכום לא מבוטל כלל ועיקר, אך יש שיקולים ראויים יותר, שהיו צריכים, לפי הערכתי, להניא את הבנק מהושטת עזרה ללקוח במקרה הנתון.
רצוי גם להבהיר, שאין שמץ של הוכחה לקיומו של הסכם למתן אשראי, המחייב את הבנק להעניק אותו אשראי לפישר על סמך הביטחונות שקיבל, וכן לתקופת התחייבות אשר כזאת.
והערה נוספת: הבנק כלל לא טען בבית המשפט קמא, כאילו החשבון הדולרי של פישר עמד בזמן הרלוואנטי ביתרת חובה. טענה זו - ללא שמץ של ראיה בצדה - הועלתה לראשונה בבית המשפט המחוזי. כבר מטעם זה אין היא ראויה, לדעתי, שתעלה על שולחן הדיונים בבית-משפט זה.
למעלה מן הצורך אוסיף, כי החיוב של חשבון החח"ד בעקבות החילול לא היווה פרעון השיק על-ידי פישר כי אם ביטול הזיכוי הזמני (שממילא לא נתלווה לו, כזכור, היתר משיכה), הא ותו לא. אין בין חיוב כזה לבין מה שנקבע (מפי השופט ברק) בע"א 345/78 [1], בעמ' 690, ולא כלום.
.5לאור ההסברים דלעיל למותר להתעכב עלהשאלה, שמא נהנה הבנק ממעמד של אוחז כשורה. לשם כך היה עליו להוכיח, כי נתן בפועל ערך בעד השיק מושא הדיון, וזאת לאחר הפגם של כישלון התמורה של פישר למשיב. דבר מאלה לא הוכח.
.6אשר על-כן הייתי דוחה את הערעור ומחייבת את הבנק לשאת בהוצאות המשיב בסך 000, 700שקל, שיהא צמוד למדד מהיום עד לסילוקו בפועל.
הנשיא מ' שמגר: דעתי כדעת חברתי הנכבדה, המשנה לנשיא, כי יש לדחות את הערעור, אפילו אם נצא מהנחה לטובת המערער, שהשטר נמסר לביטחון.
כאמור בפסק-דינה של חברתי הנכבדה, המשנה לנשיא, כישלון תמורה פוגם בזכות הקניין. במקרה שלפנינו לא עומדת לבנק החזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה לפי הרישא של סעיף 29(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש], מאחר שהוכח פגם בזכות הקניין; לפי הסיפא לסעיף הנ"ל יכול היה הבנק (האוחז) להוכיח, כי לאחר הפגם נתן ערך בעד השטר (ראה ד"ר זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 260-262; ע"א 576/61 [11], בעמ' 1463). לצורך אחיזה כשורה יש צורך בתמורה בפועל, ולא די בהחייבות לבצעה בעתיד (ד"ר זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 281), אך דבר זה לא הוכח על-ידי הבנק.
נוסף לכך יוכל הבנק להתגבר על הפגם הנ"ל, אם יוכיח, שהשיק סוחר לו בעד ערך לפני כישלון התמורה (כאמור בע"א 333/61 [10]; ע"א 576/61 [11], בעמ' 1463), אפילו
אינו אוחז כשורה. שטר למוכ"ז סיחורו במסירה (סעיף 30(ב) לפקודה), אולם מסירה של שטר לביטחון היא מסירה-על-תנאי (ע"א 358/80 [3], בעמ' 833), וכל עוד לא נתקיים התנאי, אין המסירה שלמה והשטר לא סוחר. כדי להצליח בתביעה על-פי השטר צריך היה הבנק להוכיח, שהתנאי התמלא לפני כישלון התמורה, דבר שלא הוכח.
השופט א' גולדברג: אני מצרף דעתי לדעת חבריי הנכבדים.

הוחלט לדחות את הערעור.
המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 000, 700שקל, שיהא צמוד למדד מהיום עד לסילוקו בפועל.

5129371
54678313

ניתן היום, ג' בכסלו תשמ"ה (27.11.84).

 

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×
 
מאמרים קשורים שפרסמנו ואולי יעניינו אותך: