צור קשר

  • מאמרים דיני חברות

  • 1

עא 741/01 מאיר קוט נ' עזבון ישעיהו איתן ז"ל

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "הרמת מסך ההתאגדות בחברה"


ערעור אזרחי 01 / 741

מאיר קוט
נגד
1. עיזבון ישעיהו איתן ז"ל
2. עיזבון זאב איזנמן ז"ל
3. חברת השקעות תר בע"מ
4. זאב גוטמן


בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[19.5.2003]
לפני המשנה לנשיא (בדימ') ש' לוין והשופטות ד' ביניש, א' פרוקצ'יה


המערער הוא בעל מניות בחברה. לשם פירעון הלוואה שנטלה החברה נקראו בעלי המניות על-ידי מנהלי החברה לגיוס הון עצמי על דרך שינוי מבנה ההון של החברה. ניתנה להם גם אופציה שלא להשתתף בגיוס ההון במחיר אפשרי של דילול הון מניותיהם. המערער נמנע מלרכוש מניות נוספות, ואחזקותיו בחברה דוללו.
המערער עתר לביטולה של הקצאת המניות בחברה בטענה כי היא התבססה על מידע מטעה מטעם מנהלי החברה ביחס לשווי האמיתי של החברה. התביעה הוגשה כנגד החברה, מנהליה ובעלי מניותיה האחרים, והתבקש סעד של ביטול פעולת ההקצאה והחזרת המצב לקדמותו מבחינת יחס האחזקות בחברה. בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה וקבע כי לא הוכח שהתנהגות המשיבים כלפי המערער נגועה בחוסר תום-לב, ושהוא הוטעה או רומה על-ידיהם לגבי שווי החברה ושווי המניות שבאחזקתה. יתר-על-כן, בשל השנים שחלפו מאז הקצאת המניות רק נסיבות קיצוניות היו מצדיקות החזרת הגלגל אחורנית על דרך ביטול ההקצאה, ואלה לא נתקיימו. מכאן הערעור. היות שהמערער והמשיבים 3-1 הגיעו להסכם פשרה, נותר ערעור המערער כנגד המשיב 4 בלבד. המשיב 4 שימש במועדים הרלוונטיים חבר מועצת המנהלים של החברה, והוא והמשיב 1 ניהלו ניהול פעיל את החברה.

בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) המשפט מטיל על דירקטור בחברה חובת אמון כלפי החברה. משמעות חובת האמון היא כי על בעל הכוח לפעול בתום-לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו. חובת האמונים משמעה כי על הכוח המניע את פעולת הדירקטור להיות מכוון לטובת החברה ולתועלתה ולא לקידום אינטרס אישי שלו (180ז – 181א).
(2) הוראת סעיף 96כז(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 פותחת פתח לייחוס חובת אמונים למנהל לא רק כלפי החברה אלא גם כלפי בעל מניות. אמנם, לא

נקבע בסעיף עיקרון של חובת אמון כללית של מנהל כלפי בעל מניות אינדיווידואלי, אולם הוא בבחינת פתח שניתן להחדיר דרכו, בזהירות ובהדרגה, עקרונות מתפתחים של הרחבת אחריות מנהל גם לגורמים אחרים שמחוץ לחברה, ובעלי מניות פרטיים בכלל זה (181ה – ו, 183ה).
(3) מאחר שהמשפט מכיר, ככלל, בעיקרון כי כוח לשלוט ברכוש של אחר מוליד מצדו אחריות וחובות אמון, מתבקשת במצבים מתאימים הרחבת האחריות גם לגורמים שמעבר לחברה תוך איזון ראוי בין חובה זו לבין הערך המרכזי בחובת האמון של הדירקטור – ההגנה על אינטרס החברה וטובתה. אינטרס זה היה ונותר הכוח המניע העיקרי ביוזמות הפעולה של ההנהלה, והחובה כלפי גורמים אחרים, ובעלי מניות בכלל זה, כפופה לערך עיקרי זה (183ו – ז).
(4) במקרה דנן קמו למנהלים אחריות וחובת אמון כלפי בעלי המניות האינדיווידואליים במסגרת תהליך שינוי מבנה ההון בחברה והצעת הרכש שהציגו בפניהם ובמסגרת הסמכות שנטלו לעצמם להביא לדילול אחזקות החברים שלא השקיעו השקעה נוספת בחברה. המנהלים הציגו בפני בעלי המניות דרכי פעולה אפשריות ביחס לגיוס הון עצמי והעמידו לשיקול-דעתם אופציות שונות ביחס לעשייה בקניינם. בפעולות אלה נטלו על עצמם המנהלים אחריות וחובות אמון כלפי בעלי המניות לנהוג בהגינות ובתום-לב ולשרת בעת ובעונה אחת את עניינה וטובתה של החברה ואת עניינם הלגיטימי של בעלי המניות. בעלי המניות הסתמכו על המצגים שהונחו בפניהם ושאבו מהם את מלוא הנתונים הנדרשים לצורך קבלת החלטתם. פעולתם של המנהלים בהקשר זה כרכה עמה אפשרות פגיעה בקניינם של בעלי המניות. פגיעה אפשרית זו גם היא הולידה אחריות של המנהלים לפעול בנושא שינוי מבנה ההון וכל הכרוך בכך תוך מיצוי חובות הזהירות והאמון. יתר-על-כן, מדובר גם בחברה פרטית קטנה שבה היחסים הם כבמעין שותפות, וקיימת בה נטייה גוברת לייחס למנהלים חובות אמון כלפי בעלי המניות. יוצא אפוא כי במערכת היחסים המיוחדת שנוצרה חבו המנהלים חובת אמון לנהוג בהגינות וביושר כלפי בעלי המניות בכל הכרוך להליכי שינוי מבנה ההון והצעת הרכש (183ז – 184ד).
ב. (1) חובת הגילוי מוכרת כחלק מחובת תום-הלב במשפט. היא מוכרת בדיני החברות כחלק מחובות אמון שחבים הדירקטורים כלפי החברה. בסעיף 96 כז(א)(4) לפקודת החברות, במסגרת הגדרת חובת האמונים של נושא משרה כלפי החברה, נזכרת במפורש חובת הגילוי לחברה של כל ידיעה וכל מסמך הנוגעים לענייני החברה שבאו לידי נושא המשרה בתוקף מעמדו בחברה. ההנחה המובנית בחובת הגילוי היא כי חשיפת מלוא הנתונים הנוגעים לחברה מתחייבת כדי להבטיח הליך תקין של קבלת החלטות בחברה. החשיפה גם מבטיחה שלא ייעשה שימוש לרעה במידע חשוב הנוגע לחברה לתועלתו האישית של נושא המשרה (187א – ג).
(2) בצד העיקרון הכללי של חובת הגילוי כלפי החברה, הנגזר מחובת תום-הלב המובנית אל תוך חובת האמון של נושאי משרה בחברה, כוללים ההסדרים הסטטוטוריים השונים הוראות מפורשות המעניקות לבעלי מניות זכות לקבל מידע על אודות החברה במסגרת זכותם לקחת חלק בהתנהלותה של החברה. זכותם של בעלי המניות למידע

על אודות ענייני החברה הוא הפן האחר של חובת המנהלים לספקו כנדרש לצורך ניהול תקין של עסקי החברה (187ד, ו).
(3) מעבר לחובה הכללית המוטלת על נושאי משרה בחברה לספק מידע לבעלי המניות בכל הקשור לענייני החברה ולפעילותה, ישנם מצבים מיוחדים המולידים חובת גילוי מיוחדת של מנהל כלפי בעל מניות כחלק מחובת אמון מיוחדת שהוא חב לו באותם מצבים מיוחדים שנוצרת בהם חובה כזו. מקום שמנהלים פונים לבעלי מניות בהצעה לבצע פעולה מסוימת בענייני החברה, והצעה זו מחייבת הפעלת שיקול-דעת, מתגבשת חובת אמון מיוחדת שמכוחה חלה על המנהלים חובה כלפי החברים לפעול בהגינות, בתום-לב ובגילוי מלא של מידע רלוונטי לצורך קבלת החלטה מושכלת. נטל הבאת המידע המלא רובץ על המנהלים. המידע הוא כלי חיוני למימוש זכותו של בעל מניות לעשות במניותיו ובזכויותיו הרכושיות בחברה בדרך שתאפשר לו מיצוי מרב התועלת מרכושו. שלילת זכותו למידע מלא של בעל מניות בנסיבות אלה או הגבלת גישתו למידע עלולות להגביל באופן משמעותי את יכולתו להעריך הערכה עסקית כוללת את הנושא העומד בפניו להכרעה ולהקשות עליו בקבלת החלטה שתתבסס על אדנים רציונליים (187ז – 188ב).
(4) במקרה דנן היה על המנהלים למסור לבעלי המניות מידע מלא על אודות מצב החברה, ובתוך כך על שווייה של החברה ביחס להתחייבויותיה. להצגת המידע הייתה השלכה ישירה על דרכי מימוש זכות הקניין של בעלי המניות. למניעת המידע נלוותה תוצאה של פגיעה אפשרית בזכות הקניין. אי-ידיעת מלוא המידע על-ידי המערער שללה ממנו את היכולת לבחון את השפעת העיסקה על הערכת שווי המניות, ואפשר אף להתנגד בעקבות כך לדילול (188ג – ד, ו – ז).
(5) לא הייתה זו חובתו של המערער לעסוק באופן עצמאי בחיקור שוויין של המניות על דרך חשיפת עיסקות מנהלים שהועלמו מעיניו, ובעניין זה טעה בית-המשפט המחוזי בקובעו כי חלה חובה עצמאית על המערער לבחון ולרדת לחקר האמת בכוחות עצמו. בנסיבות שנוצרו, ונוכח חובת האמון שחבו המנהלים כלפיו, היה זכאי להניח שכל פרט רלוונטי למהלך גיוס ההון יובא לידיעתו כדי לתת בידיו כלים נאותים לקבלת החלטה. הייתה זו חובת המנהלים לגלות כל פרט שעשוי היה להיות רלוונטי, ולא להסתיר דבר. בנסיבות העניין הופרה חובת האמון של המנהלים כלפי בעלי המניות, ובתוכם המערער (188ז – 189א).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, סעיפים 96כז, 96כז(א), 96כז(א)(4), 96כז(ב), 96לז(א), 120, 128-121.
– חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4) (אחריות נושאי משרה), תשנ"א-1991.
– חוק החברות, תשנ"ט-1999, סעיפים 187-184.
– חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, סעיפים 2, 9.

הצעות חוק שאוזכרו:
– הצעת החוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4), תש"ן-1990.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253.
[2] ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289.
[3] ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673.
[4] ע"א 283/62 הסס נ' לסלו, פ"ד יז 758.
[5] ע"א 995/90 אדורם מהנדסים בע"מ נ' גת (לא פורסם).
פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:
[6] Percival v. Wright [1902] 2 Ch. 421.
ספרים ישראליים שאוזכרו:
[7] א' פרוקצ'יה דיני חברות חדשים בישראל (תשמ"ט).
[8] י' כהן דיני חברות (כרך ב, 1991).
[9] י' גרוס דירקטורים ונושאי משרה בחברה (תשמ"ט).
[10] י' קרניאל הפרת אמונים בתאגיד – במשפט האזרחי והפלילי (2001).
[11] י' דנציגר הזכות למידע אודות החברה (תש"ס).
ספרים זרים שאוזכרו:
[12] L.C.B. Gower Principles of Modern Company Law (London, 5th ed., 1992).
[13] R.R. Pennington Company Law (London, Dublin, Edinburgh, 7th ed., 1995).
[14] W.M. Fletcher Cyclopedia of the Law of Private Corporations (St. Paul, vol. III, 1994).
[15] H.G. Henn, J.R. Alexander Laws of Corporations (St. Paul, 3rd ed., 1983).

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן הנשיא י' טימור) מיום 20.12.2002 בת"א 3140/97. הערעור נתקבל בחלקו.
צבי פשדצקי – בשם המערער;
אפרים קרנון, אורית דן – בשם המשיבים 3-1;
אברהם לוי – בשם המשיב 4.

פסק-דין

השופטת א' פרוקצ'יה
1. זהו ערעור על פסיקתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא י' טימור) שלפיה נדחתה תביעתו של המערער שעיקרה להורות למשיבים לרשום בפנקס החברים של חברת מלון זוהר באר שבע בע"מ כי הוא הינו בעלים של 12.5% ממניות החברה, או ליתן הוראות אחרות שמשמעותן היא כי חלקו במניות החברה עומד על 12.5%, וזאת על דרך ביטול פעולות שנעשו על-ידי המשיבים 4-1 לדילול מניותיו בחברה.
העובדות
2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן אלה: בעלי-הדין הם בעלי מניות בחברת מלון זוהר באר שבע בע"מ (להלן – החברה). בתחילת שנת 1993 הוחזקו מניותיה הרגילות של החברה בידי הגורמים האלה: בידי השקעות תר בע"מ (להלן – תר) הוחזקו 50% מהמניות. חברה זו הייתה בשליטת איתן ז"ל ( עיזבון המשיב 1; להלן – איתן), אביו זאב איזנמן ז"ל (עיזבון המשיב 3; להלן – איזנמן) ובני משפחותיהם (להלן – קב' איזנמן). בידי זאב גוטמן ז"ל (המשיב 4; להלן – גוטמן) היו 25% מהמניות, ובידי המערער מאיר קוט (להלן – קוט או המערער) הוחזקו 12.5% מהמניות. בידי אליהו גולדשטיין (להלן – גולדשטיין) הוחזקו 12.5% מהמניות. גולדשטיין מכר את מניותיו בחברה לתר ביום 25.6.1993 כך שלאחר המכירה החזיקה תר ב-62.5% ממניות החברה.
באפריל 1997 נפטר איזנמן ז"ל, ובנו איתן שימש נציגו, ואף ייצג את קבוצת איזנמן כדירקטור ויושב-ראש מועצת המנהלים בחברות האלה: החברה מלון נאות מדבר בע"מ (להלן – נאות מדבר), תר, מלון זוהר ירושלים בע"מ (להלן – זוהר ירושלים). נכסיה היחידים של החברה היו אחזקות ב-45% ממניות נאות מדבר ו-22% ממניות זוהר ירושלים. איתן וגוטמן החזיקו באופן פרטי בעוד 7% ממניות נאות מדבר, וגם למערער עצמו הייתה אחזקה אישית במניות נאות מדבר. לשלושת הגורמים – החברה, גוטמן ואיתן – הייתה שליטה בנאות מדבר.

בשנות השמונים נעשה "הסכם איחוד" שלפיו שלוש החברות – החברה, נאות מדבר וזוהר ירושלים – ערבו הדדית זו לחובותיה של זו.
ביום 16.12.1992 כונסה אספה של מנהלי החברה, ובה נמסרה הודעה כי לזוהר ירושלים חוב לבנק המזרחי העומד על 700,000 דולר (להלן – החוב). על-פי הסכם הערבות ההדדית, היה על החברה לפרוע חוב זה. המערער אישר כי גם הוא לצד אחרים היה ערב לחוב זה (פרוטוקול עמ' 9).
ביום 28.3.1993 כונסה אספה כללית של בעלי המניות בחברה שהשתתף בה גם המערער. באספה זו הובא לידיעת בעלי המניות כי בנק המזרחי תובע את פירעון החוב. בעלי המניות שטרם ערבו לחוב נדרשו לערוב לו, ואף עלתה האפשרות כי לצורך פירעון ההלוואה יידרש גיוס הון על-פי חלקם היחסי של בעלי המניות באחזקת המניות. לגבי חבר שלא ישתתף בגיוס ההון הוסמכו המנהלים גם להביא לדילול חלקו בהון המניות של החברה כדי לכסות באמצעות הדילול את הצורך בגיוס הון נוסף (תצהיר קוט, סעיף 5, ונספח ב'). במהלך יולי 1993 נעשה הסדר בין החברה לבין בנק המזרחי, והחוב הועמד על 580,000 דולר ושולם על-ידי המשיבים תר, איזנמן, גוטמן, איתן, וש.ר.ת. כתוצאה מפירעון החוב על-ידיהם שוחרר המערער מערבותו כלפי זוהר ירושלים (נספח ז' לתצהיר איתן).
ביום 15.7.1993 כונסה אספה מיוחדת של בעלי מניות, ובה דווח על ההסדר שהושג לסילוק החוב לבנק המזרחי ועל כיסוי החוב של זוהר ירושלים. באותה ישיבה הוחלט על הגדלת הון המניות הרשום של החברה, וכן דווח כי חלק מהחברים העבירו לחברה כהלוואת בעלים סך של כמיליון דולר על-מנת לשלם את החובות לבנק המזרחי ולזוהר ירושלים. בהמשך לכך נתקבלה באותו יום החלטת מועצת המנהלים, ולפיה, באשר לחברים העומדים ביתרות זכות בעקבות הלוואות בעלים שנתנו לפירעון החובות כאמור, הלוואותיהם ייחשבו כתשלום במזומן לצורך הקצאה זו (תצהיר המערער נספחים ד' ו-ה'). באותו יום הוציא יושב-ראש הדירקטוריון איזנמן ז"ל הצעה לבעלי המניות לרכוש מניות נוספות לפי חלקם היחסי בחברה במחיר 12,056 ש"ח לכל אחוז מן המניות הנוספות לצורך החזר הלוואות המשיבים ששימשו לכיסוי חוב החברה לבנק המזרחי (נספח ו' לתצהיר המערער) (להלן – הצעת הרכש). באותו מסמך נאמר עוד כי שווי החברה המוערך על-פי עיסקאות רצוניות שבוצעו לאחרונה עומד על כ-1 מיליון דולר. שווי החברה התבסס, בין היתר, על אחזקותיה בשיעור 45% בנאות מדבר, כאשר שווי מניות נאות מדבר הוערך ב-12,500 דולר לכל אחוז מניה. באופן זה הוערכו מניות

החברה בנאות מדבר ב-562,000 דולר. להערכת השווי הצטרף הסך 440,000 דולר המתייחס לאחזקת החברה ב-22% ממניות זוהר ירושלים.
המערער נכח באספה, לא התנגד לגיוס ההון אך נמנע מלממש את הצעת הרכש ולרכוש מניות נוספות, מאחר שלטענתו הצטברות חובות החברה נגרמה בשל ניהול גרוע. עם זאת בעקבות ההקצאה החדשה דוללו אחזקותיו של המערער בחברה
מ-12.5% ל-1% ממניות החברה, ואילו המשיבים קיבלו מניות נוספות כמשולמות בתורת החזר הלוואות הבעלים שהזרימו לחברה.
בשנת 1996 עתר המערער לביטולה של הקצאת המניות בחברה בטענה כי היא התבססה על מידע מטעה מטעם מנהלי החברה ביחס לשווי האמיתי של החברה ככל שהוא הושפע משווי המניות שהוחזקו על-ידיה בנאות מדבר. התביעה הוגשה כנגד החברה, מנהליה ובעלי מניותיה האחרים, והתבקש סעד של ביטול פעולת ההקצאה והחזרת המצב לקדמותו מבחינת יחס האחזקות בחברה. בתביעתו טען המערער עוד כי המידע המטעה ביחס לשווי החברה הביא אותו להתנגד להשקעה נוספת בחברה ולהסכים להקצאה הנוספת של המניות ולדילול אחזקותיו בחברה מקום שאילו ידע את המצב לאשורו היה נמנע מלהסכים לכך. לדבריו, קבוצת איזנמן יצרה תמונת מצב מסולפת לגבי שווייה האמיתי של החברה – דבר שגרר לכאורה צורך בגיוס הון נוסף ובדילול הון המניות, שלאמיתו של דבר לא היה בו צורך. הסילוף נבע מן הדברים האלה: ב-12.5.1993 מכרה קבוצת איזנמן לאחד דרדשתי (להלן – עיסקת דרדשתי) 50% ממניות נאות מדבר תמורת 1.5 מיליון דולר, על בסיס 30,000 דולר לאחוז מהמניות, ומשא ומתן קודם למכירה כזו נעשה עוד במארס 1993 על-פי אותם ערכים. לעומת זאת בהערכת מניות החברה בנאות מדבר לצורך הצעת הרכש הוצג שוויין על בסיס 12,500 דולר לכל אחוז מניות. בכך, על-פי הטענה, הוצגה החברה כבעלת שווי נמוך בהרבה מכפי שווייה האמיתי, דבר שהביא בסופו של דבר לדילול אחזקותיו של המערער תוך פגיעה כלכלית חמורה בו, וכל אלה בלא שנפרסה לפניו ולפני יתר בעלי המניות תמונת המצב העובדתי בשלמותה. אילו חושב שווי החברה על בסיס הנתון כי ערך מניות נאות מדבר עומד על 30,000 דולר לכל אחוז מהמניות, כי אז היחס בין השווי האמיתי של החברה לבין התחייבויותיה היה מותיר יתרה חיובית ולא היה מצריך גיוס הון ודילול מניות כלל. לחיזוק טענתו בדבר השווי האמיתי של מניות נאות מדבר המוחזקות בידי החברה מנה המערער עיסקאות נוספות שנעשו במניותיה, שכולן נעשו על בסיס ההנחה כי ערכן עומד על 30,000 דולר לאחוז לפחות. העיסקה האחת היא מכירה מגוטמן לאיזנמן ולאיתן על-פי שווי זה, ומכירה נוספת מגוטמן לאיתן, איזנמן,

תר ולחברה במסגרת הסכם פשרה בת"א (ב"ש) 223/94 ביום 16.10.1994. כמו כן בעיסקה אחרת משנת 1997 רכשה "תר" מאדם בשם שמעון אמונה 1.9% ממניות נאות מדבר בשווי של 50-40 אלף דולר לאחוז כאשר השליטה בנאות מדבר כבר הייתה בידיה. עוד טען כי בהערכת שווי מניות החברה בנאות מדבר לא הובא בחשבון כי במועד הצעת הרכש הייתה תלויה ועומדת תביעת נאות מדבר כנגד הבנק הבינלאומי, שבסופו של דבר ביום 21.12.1993 זיכתה את נאות מדבר ב-2 מיליון ש"ח מכוח פסק-דין חלוט. גם נתון זה מצטרף להערכת שווי שונה של החברה מכפי שנעשתה על-ידי המשיבים לצורך גיוס ההון.
המשיבים טענו כי לא היה מקום להסתמך על עיסקת דרדשתי כבסיס להערכת שווי מניות נאות מדבר. הסכם זה אמנם נחתם לפני ביצוע ההקצאה הנוספת, אך נכנס לתוקף רק באוקטובר 1993. המחיר הגבוה של המניות באותה עיסקה נעוץ לדבריהם בגורמים שונים שאין להם השלכה ישירה על הערך האמיתי של המניות לצורך הערכת שווי החברה, ובהם העובדה כי העיסקה הייתה כרוכה במכירת שליטה המסבירה את התוספת במחיר המניות, וכן בנטילת אחריות המשיבים במסגרת העיסקה לכסות חובות של נאות מדבר מעל שיעור מסוים והתחייבותם להשקעה בשיפוצים של מלון נאות מדבר. כן התחייבו איזנמן וגוטמן לפצות את רוכשי המניות במקרה שימונה כונס נכסים או מפרק לזוהר ירושלים, שלה היו ערבים. על-פי הטענה, שילוב זה של התחייבויות קיבל את ביטויו במחיר מוגדל של מניות נאות מדבר שנמכרו, ואין להסיק מכך כי הערך של 12,500 דולר לאחוז מניה שננקב בהצעת הרכש הינו שגוי.
קביעות בית-המשפט המחוזי
3. אלה עיקרי קביעותיו של בית-המשפט המחוזי: המערער לא הביא ראיות עצמאיות לגבי שווי החברה עובר להקצאת המניות הנוספות. ההסתמכות על העיסקאות השונות שבהן נקבע מחיר המניות על בסיס 30,000 דולר לכל אחוז מניה לצורך הערכת שווי החברה היא בעייתית. אשר לעיסקת דרדשתי – המחיר הגבוה משקף מחיר מיוחד עבור רכישת השליטה וכן כיסוי אפשרי על-ידי המוכרים של חובות נאות מדבר מעבר לרף מסוים, התחייבות הצדדים לשפץ את מלון נאות מדבר, התחייבות לעמוד בתכניות פיתוח וכן התחייבות המוכרים לפצות את הרוכשים אם ימונה כונס או מפרק לזוהר ירושלים. מכאן מסיק בית-משפט קמא כי בהתחשב בכל הנתונים הללו אין מקום להעריך את שווי המניות על-פי החוזה כעומד על 30,000 דולר נטו לאחוז מניות ופוסק כי:

"בהעדר ראיות ברורות לגבי שווי ההתחייבויות, אין לומר גם שקביעת שווי המניות בסך 12,500 דולר לאחוז בהצעה שנשלחה היתה מטעה בעליל".
אשר לעיסקה הנוספת שבה רכשה תר משמעון אמונה מניות נאות מדבר בשיעור 50-40 אלף דולר לכל אחוז, קובע בית-המשפט כי אין ללמוד מכך על שוויין של מניות נאות מדבר, שכן מדובר ברכישה אקראית של אחוז קטן ממניות אלה, וכן, העיסקה עם אמונה התבצעה בשנת 1997, כארבע שנים לאחר שינוי מבנה ההון בחברה, ולכן היא אינה מצביעה על נתונים רלוונטיים במועד הקובע בשנת 1993.
אשר לעיסקת המכירה של גוטמן במסגרת הסדר הפשרה ב-1994 קובע בית-המשפט כי אכן יש בהסכם זה כדי לעורר סימן שאלה לגבי שוויין האמיתי של מניות נאות מדבר, עם זאת הוא מציין כי רכישה זו אינה אופיינית לעיסקה ממוכר מרצון לקונה מרצון, מאחר שנעשתה במסגרת הליכי בית-המשפט ותחת אילוצים ששררו אז, ואין הנתונים מאותה עיסקה יכולים להיות תחליף לראיות אובייקטיביות לגבי שוויין האמיתי של המניות.
אשר לתביעה שהתנהלה בין נאות מדבר לבין הבנק הבינלאומי נקבע כי עובדה זו לא הועלמה מעיניו של המערער, ומכל מקום, תוצאות הליך זה ניתנו בשלב שהיה מאוחר למועד שינוי מבנה ההון בחברה, ולכן לא היה ניתן להביא אותן בחשבון באותו שלב. בית-המשפט קבע עוד כי המערער נכח בכל האספות, שימש דירקטור בנאות מדבר ורשאי ויכול היה לדרוש ולקבל את מלוא הפרטים הרלוונטיים לצורך הקצאת המניות, ולא עשה כן. יתר-על-כן, הוא נהנה מהקצאת המניות במובן זה שהוא הופטר מערבותו לחובות זוהר ירושלים והפיק בכך תועלת כלכלית משמעותית.
מסקנת בית-המשפט מהניתוח העובדתי האמור היא כי לא הוכח שהתנהגות המשיבים כלפי המערער נגועה בחוסר תום-לב. לא הוכח כי הוא הוטעה או רומה על-ידיהם לגבי שווי החברה ושווי מניות נאות מדבר שבהחזקתה. יתר-על-כן, בשל השנים שחלפו מאז הקצאת המניות רק נסיבות קיצוניות היו מצדיקות החזרת הגלגל אחורה על דרך ביטול ההקצאה, ואלה לא נתקיימו כאן. מנימוקים אלה נדחתה התביעה.
הערעור
4. ביום הדיון בערעור הודיעו המערער והמשיבים 3-1 (איתן, איזנמן ותר) כי הגיעו להסכם פשרה שפרטיו לא נמסרו, ומכוחו אין המערער תובע עוד סעד כנגדם.

נותר אפוא ערעור המערער כנגד גוטמן בלבד. גוטמן שימש במועדים הרלוונטיים חבר מועצת המנהלים של החברה, ולצד איתן ניהל ניהול פעיל את החברה (תצהיר המערער, סעיף 3(ד)). הצדדים חוזרים בעיקרם של דברים על טיעוניהם בערכאה הראשונה.
הכרעה
5. נפצל דברינו לשניים: מישור אחריות המנהלים כלפי המערער כבעל מניות ומישור הסעד הנדרש.
האחריות
6. עילתו המרכזית של המערער כנגד המנהלים איתן וגוטמן נשענת על טענת הפרת חובות אמון כלפיו וכלפי יתר בעלי המניות בשני אלה: ראשית, הערכה בלתי ריאלית של שווי החברה במסגרת הצעת הרכש לבעלי המניות; שנית, העלמת מידע חיוני מבעלי המניות הנוגע לשווי החברה, בייחוד באי-גילוי העובדה כי בסמוך לפני הצעת הרכש נקשרה עיסקת דרדשתי למכירת 50% ממניות נאות מדבר על בסיס 30,000 דולר לאחוז מניה. נטען כי הפרת חובות האמון במובנים אלה הביאה את המערער לידי טעות בהנחות המוצא בדבר שווי החברה ולידי הסכמה שלא מדעת לגיוס ההון ולדילול הון המניות שבידיו מ-12.5% ל-1%. אילו היו מוצגים בפניו נתונים נכונים לצורך חישוב שווי החברה, היה עומד על כך כי לא נתקיים צורך בשינוי מבנה ההון, שכן השווי הנכסי של החברה היה עולה על שווי ההתחייבויות, והייתה מתייתרת פעולת דילול הונו והפגיעה בו בעקבותיה. במקביל היה ניתן לבדוק מהו שיעור ההשתתפות הנדרש מהמערער במימון החוב לבנק המזרחי ולערוך עמו התחשבנות מתאימה לצורך פירעונו.
הפרת חובות אמון של מנהלי החברה
7. גוטמן שימש במועד הרלוונטי מנהל בחברה. הוא היה שותף למהלך שהובילה מועצת המנהלים לשינוי מבנה הון החברה ולדילול מניות המערער. האם חב גוטמן חובה מכוח תפקידו כמנהל כלפי המערער בתורת בעל מניות, והאם הפר חובה זו?
המשפט מטיל על דירקטור בחברה חובת אמון כלפי החברה. "המנהל שולט בחברה. הוא מנהל את ענייניה כלפי פנים וכלפי חוץ. כל אלה מחייבים, כי בצד הכוח

תעמוד אחריות, שכן כוח ללא אחריות סופו שרירות" (דברי השופט ברק בע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ (להלן – פרשת קוסוי [1]), בעמ' 278). משמעות חובת האמון היא כי "...בעל הכוח חייב לפעול בתום-לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו" (שם, בעמ' 278). חובת האמונים משמעה כי על הכוח המניע את פעולת הדירקטור להיות מכוון לטובת החברה ולתועלתה ולא לקידום אינטרס אישי שלו (ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה (להלן – פרשת בנק צפון אמריקה [2])). "חובת האמונים אינה מבוססת על קיומה של יריבות בין הדירקטור לחברה. חובת האמונים מבוססת על קיומו של אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה והוא אינטרס החברה" (פרשת בנק צפון אמריקה [2], בעמ' 331). דיני הנאמנות והשליחות מקרינים על תוכנה והיקפה של חובת האמון של הדירקטור, והיא נגזרת מצורכי החיים, הכלכלה והעסקים (א' פרוקצ'יה דיני חברות חדשים בישראל [7], בעמ' 335).
האירועים נושא עניננו התרחשו ב-1993, וחלה עליהם פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן – הפקודה או פקודת החברות). בחוק לתיקון פקודת החברות
(מס' 4) (אחריות נושאי משרה), תשנ"א-1991 הוסף סעיף 96כז לפקודה, המחיל באורח סטטוטורי את עקרון חובת האמונים של נושא משרה כלפי החברה.
תביעתו של המערער כנגד גוטמן מתבססת על הפרת אחריותו כמנהל כלפי בעל מניות בחברה. הדבר מעלה את השאלה באיזו מידה קיימת חובת אמון של מנהל כלפי בעל מניות אינדיווידואלי, להבדיל מחובת אמון כלפי ציבור בעלי המניות כולו. בעניין זה קבע סעיף 96כז(ב) לפקודה כי אין באמור בסעיף קטן (א) (העוסק בחובות אמון של מנהל כלפי החברה) "כדי למנוע קיומה של חובת אמונים של נושא משרה כלפי אדם אחר". הוראה זו פותחת פתח לייחוס חובת אמונים למנהל לא רק כלפי החברה אלא גם כלפי בעל מניות. ואמנם, הצעת חוק לתיקון פקודת החברות (מס' 4), תש"ן-1990 הניחה (שם, בעמ' 139) כי הוראה זו נועדה להצביע על כך שאין בה כדי לשלול קיומה של חובת אמון לפי דין או חוזה כלפי אדם אחר, לרבות כלפי בעל מניות.
שאלת קיומה של חובת אמון של דירקטור כלפי בעל מניות אינדיווידואלי אינה עניין המובן מאליו. באנגליה שללה ההלכה המסורתית קיומה של חובת אמון של מנהלים כלפי כל אדם, ובכלל זה בעל מניות אינדיווידואלי, והגבילה את החובה כלפי החברה בלבד (Percival v. Wright (1902) [6]; L.C.B. Gower Principles of Modern Company Law [12], at p. 551; R.R. Pennington Company Law [13], at p. 811).

הטעמים לשלילה זו נעוצים, בין היתר, בחשש כי במקרה של התנגשות בין טובת החברה לבין טובת בעלי המניות כפרטים עלול להיווצר ניגוד פנימי בין החובות החלות על הדירקטורים, העלול להביא למעגל שוטה שבסופו פגיעה באינטרס החברה. כמו כן, קיימת סכנה כי חובת אמון כלפי בעלי מניות עלולה להוליד הפליה והעדפה בתוך קבוצת בעלי מניות בין אלה שהביאו למינויו של הדירקטור לבין אלה המשתייכים לקבוצה אחרת. מורכבות המצבים הללו הצמיחה את העיקרון הכללי בדבר אחריות המנהלים כלפי החברה בלבד ולא כלפי בעלי מניותיה כפרטים – כלל שקושי בצדו בהינתן מצבים רבים שבהם יש לפעולתו של מנהל השלכה ישירה על מעמדו של בעל המניות האינדיווידואלי ועל זכויותיו הרכושיות בחברה, ושימוש לא ראוי בכוחו של המנהל עלול להסב פגיעה בבעל המניות (ראה י' כהן דיני חברות (כרך ב) [8],
בעמ' 179-178).
בנוקשות ההלכה האנגלית אשר קבעה כעיקרון כי חובת אמון המנהל היא לחברה בלבד, חלה הגמשה, והוכרו מצבים שונים שבהם נמצאו מנהלים נושאים באחריות כלפי בעל מניות אינדיווידואלי, בייחוד מקום שבו בנסיבות נתונות נוצר קשר מוגדר בעל אופי מיוחד בין בעלי המניות למנהלים אשר מאפייניו הולידו הסתמכות בעלי המניות על פעולות המנהלים – הסתמכות אשר הולידה חובות אמון מיוחדות כלפיהם, או מקום שהמנהלים בהתנהגותם נטלו על עצמם במפורש או במשתמע אחריות כלפי בעלי המניות (Gower supra [12], at p. 552; Pennington supra [13], at p. 812 ). גם בארצות-הברית מקובלת הגישה כי מנהל חב חובת אמונים לחברה בלבד ולא לבעל המניות כפרט. אולם מוכרת פסיקה סותרת לכלל זה שעולה ממנה כי ישנם מצבים שבהם רואים מנהל כנאמן לבעל המניות הפרטי וכמי שחב חובת אמון גם כלפי חבר בחברה כפרט: W.M. Fletcher Cyclopedia of the Law of Private Corporations
(vol. III) [14], at p. 228, sec. 848. מספר ניכר של חוקים במדינות ארצות-הברית קובעים כי מנהלים חבים חובת אמון לחברה, ובמצבים מסוימים גם לבעלי המניות (H.G. Henn, J.R. Alexander Laws of Corporations [15], at pp. 625-627).
מסקירה תמציתית זו ניתן לומר: בשיטה האנגלו-אמריקנית, ככלל, מנהל חב חובת אמון לחברה בלבד, עם זאת בנסיבות מסוימות הוא עשוי לחוב חובת אמון גם כלפי בעל מניות אינדיווידואלי מקום שנוצרת מערכת יחסים מיוחדת המקימה חובה כזו בין על בסיס הסכמי, בין על רקע יחסי שליחות, בין על רקע נסיבות אחרות שמהן עולה כי המנהלים בהתנהגותם נטלו אחריות כאמור, או מקום ששורת הצדק ועקרונות תום-לב כלליים מחייבים כי תקום אחריות כזו.

אומר פנינגטון:
"...there may be certain situations where directors do owe a fiduciary duty and a duty to exercise reasonable skill and care in advising members in connection with a transaction or situation which involves the company or its business undertaking and also the individual holdings of its members. The clearest example of this is where a takeover bid is made for the company, and its directors advise its shareholders to accept or reject the bid" (Pennington supra [13],
at p. 813).
כשהמנהלים מייעצים לבעלי המניות כיצד לנהוג ואיזו דרך פעולה לנקוט, קמה חובת אמון כלפיהם לנהוג ביושר ובהגינות. ניכרת נטייה אף לומר כי בחברות משפחתיות או פרטיות חלות חובות אמון על מנהלים גם כלפי בעלי המניות של החברה על שום קשר הגומלין ההדוק בין חברי החברה למנהליה (Gower supra [12],
at p. 552; כהן בספרו הנ"ל [8], בעמ' 174; י' גרוס דירקטורים ונושאי משרה בחברה [9], בעמ' 251-250).
הוראות סעיף 96כז(ב) לפקודת החברות אינן משקפות מהפכה בהלכה הקיימת, ולא נקבע בהן עיקרון של חובת אמון כללית של מנהל כלפי בעל מניות אינדיווידואלי, עם זאת הן בבחינת פתח שניתן להחדיר דרכו, בזהירות ובהדרגה, עקרונות מתפתחים של הרחבת אחריות מנהל גם לגורמים אחרים שמחוץ לחברה, ובעלי מניות פרטיים בכלל זה. היות שהמשפט מכיר, ככלל, בעיקרון כי כוח לשלוט ברכוש של אחר מוליד מצדו אחריות וחובות אמון, מתבקשת במצבים מתאימים הרחבת האחריות כאמור גם לגורמים שמעבר לחברה תוך איזון ראוי בין חובה זו לבין הערך המרכזי בחובת האמון של הדירקטור – ההגנה על אינטרס החברה וטובתה. אינטרס זה היה ונותר הכוח המניע העיקרי ביוזמות הפעולה של ההנהלה, והחובה כלפי גורמים אחרים, ובעלי מניות בכלל זה, כפופה לערך העיקרי האמור (השווה ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו [3], בעמ' 696-695, שבו הוחלה חובת אמון של מנהל חברה כלפי צד שלישי לצורך ניהול משא ומתן בשם החברה).
בענייננו קמו למנהלים איתן וגוטמן אחריות וחובת אמון כלפי בעלי המניות האינדיווידואליים במסגרת תהליך שינוי מבנה ההון בחברה והצעת הרכש שהציגו

בפניהם, ובמסגרת הסמכות שנטלו לעצמם להביא לדילול אחזקות החברים שלא השקיעו השקעה נוספת בחברה. המנהלים הציגו בפני בעלי המניות דרכי פעולה אפשריות ביחס לגיוס הון עצמי והעמידו לשיקול-דעתם אופציות שונות ביחס לעשייה בקניינם. בפעולות אלה נטלו על עצמם המנהלים אחריות וחובות אמון כלפי בעלי המניות לנהוג בהגינות ובתום-לב ולשרת בעת ובעונה אחת את עניינה וטובתה של החברה ואת עניינם הלגיטימי של בעלי המניות. בעלי המניות הסתמכו על המצגים שהונחו בפניהם ושאבו מהם את מלוא הנתונים הנדרשים לצורך קבלת החלטתם. פעולתם של המנהלים בהקשר זה כרכה עמה אפשרות פגיעה בקניינם של בעלי המניות. פגיעה אפשרית זו גם היא הולידה אחריות של המנהלים לפעול בנושא שינוי מבנה ההון וכל הכרוך בכך תוך מיצוי חובות הזהירות והאמון. יתר-על-כן, מדובר גם בחברה פרטית קטנה שבה היחסים הם כבמעין שותפות, ושקיימת בה נטייה גוברת לייחס למנהלים חובות אמון כלפי בעלי המניות (ע"א 283/62 הסס נ' לסלו [4]). לגבי חברה מסוג זה אמר בית-המשפט כי היחסים בה הם כבמעין שותפות המתנהלת מתוך אמון הדדי, ולכן נוצרת חובת אמון בין המנהל לבעל מניות לנהוג כלפיו בנאמנות (שם,
בעמ' 764; וראה גם פרשת קוסוי [1], בעמ' 279; ע"א 995/90 אדורם מהנדסים בע"מ נ' גת [5]). יוצא אפוא כי במערכת היחסים המיוחדת שנוצרה חבו המנהלים חובת אמון לנהוג בהגינות וביושר כלפי בעלי המניות בכל הכרוך להליכי שינוי מבנה ההון והצעת הרכש.
הפרת חובת האמון
8. מנהלי החברה, וגוטמן בתוכם, הפרו את חובת האמון כלפי המערער בשניים: ראשית, בכך כי העריכו את שווייה של החברה כשווי נמוך באופן ניכר מהשווי שבו היה צריך להעריכה על-פי אמות מידה שהם עצמם בחרו להשתמש בהן לצורך הערכה כאמור. שנית, לא גילו לבעלי המניות במסגרת מהלכיהם לגיוס הון פרטים מהותיים שהיו נדרשים כדי לאפשר להם לקבל החלטה מושכלת בכל הקשור לשינוי מבנה ההון.
הערכה בלתי נכונה של שווי החברה לצורך שינוי מבנה ההון
9. בהצעת המנהלים מיום 15.7.1993 שבה נקראו בעלי המניות לרכוש מניות לצורך גיוס הון על דרך הגדלת הון עצמי (ת/1 נספח י'), הוצג שווי החברה כעומד על 1 מיליון דולר. החישוב נעשה, בין היתר, על-ידי הערכת שווי המניות של החברה בנאות מדבר, על בסיס 45% אחזקותיה באותה חברה. הערכה זו התבססה על שווי של 12,500 דולר לאחוז מניה אחד. חודשיים לפני מועד הצעת הרכש נחתם ההסכם בין איזנמן

וגוטמן לבין דרדשתי למכירת 50% ממניות נאות מדבר. הסכם זה התבסס על ההנחה כי ערך מניות נאות מדבר עומד על 30,000 דולר לאחוז. חרף עובדה זו הציגו המנהלים שפנו בהצעת הרכש לחבריהם את ערך המניות לצורך אותו רכש כבנוי על בסיס 12,500 דולר לאחוז מניה. הפרש ניכר זה בהערכת שווי המניות בשני ההקשרים מותיר תמיהה גדולה לגבי נכונות ההערכה של שווי מניות נאות מדבר לצורך הצעת הרכש. אין צורך להדגיש כי אותה עת היה למנהלים אינטרס אישי ברור להציג שווי נמוך של מניות החברה בעיני בעלי המניות כדי להצדיק את גיוס ההון העצמי בשיעורים שביקשו להשיג וכדי להניע את בעלי המניות להשתתף בגיוס ההון. מגיוס הון זה היו המנהלים אמורים להפיק תועלת על דרך שיפוים בהחזר הלוואות הבעלים שהשקיעו בחברה.
המשיבים העלו טעמים שונים כהסבר לפער בהערכת שווי המניות לצורך שני ההקשרים – החוזה והצעת הרכש – אולם הסברים אלה אינם משכנעים, ובכל מקרה אינם מסבירים פער של קרוב לפי שניים וחצי בין שווי מניות נאות מדבר לצורך חוזה דרדשתי לבין השווי לצורך הצעת הרכש. אכן, עשוי להיות כי מכירת שליטה כרוכה בתוספת פרמיה למחיר המניה, אולם ספק אם תוספת פרמיה עשויה להסביר פערים כאלה במחיר לעומת שווי השוק המקובל. לכך נוספו הסברים נוספים, כגון אחריות המוכרים לחובות נאות מדבר מעל לסכום מסוים, התחייבות להשקעה כספית בשיפוץ המלון והתחייבות לפצות את הרוכשים במקרה שיתמנה כונס נכסים או מפרק לזוהר ירושלים. נימוקים אלה ספק אם יש בהם כדי להסביר פער כה גדול בשווי המניות בין חוזה דרדשתי לבין הצעת הרכש. היה עשוי להיות להסברים אלה משקל שכנוע מסוים אילו עמד הסכם דרדשתי זה בפני עצמו, והיה ניתן להניח כי הערכת מחיר המניות לצרכיו נעשתה בנסיבות מיוחדות. אלא שבצד הסכם זה ישנן עיסקאות נוספות במועדים רלוונטיים, המעמידות כולן את מחיר המניה של נאות מדבר על לא פחות מ-30,000 דולר לאחוז מניה.
במסגרת הסדר פשרה בת"א (ב"ש) 223/94 מכר גוטמן את מניותיו לאיתן איזנמן, תר וזוהר באר שבע במחיר של 30,000 דולר לאחוז מניה. הווי אומר, זמן לא רב לאחר הצעת הרכש הסכימו המשיבים בינם לבין עצמם לבצע עיסקה של מכירת מניות גוטמן בנאות מדבר בשווי של 30,000 דולר לאחוז (ת/3). בית-משפט קמא ער לקושי שעיסקה זו מעלה בהשלכתה על שווי מניות נאות מדבר שהוצג בהצעת הרכש, אולם אין הוא מסיק מכך מסקנה לגופו של עניין.

עוד ניתן לציין כי בעיסקה נוספת בשנת 1997 רכשה תר 1.9% ממניות נאות מדבר משמעון אמונה תמורת 50,000-40,000 דולר לאחוז (איתן, פרוטוקול 24, 26). על רקע העובדה כי לתר הייתה שליטה בנאות מדבר גם קודם לכן, אין מדובר במחיר שנועד לשקף פרמיית שליטה, אף כי עיסקה זו בוצעה זמן ניכר לאחר המועד הרלוונטי לענייננו, ומבחינה זו משקלה לצורך שיקוף ערך המניות ביולי 1993 קטן יותר.
נכון הדבר כי המערער לא הגיש הערכות כלכליות מקצועיות מצדו לגבי שווי החברה עובר להצעת הרכש, אולם המשיבים היו אלה אשר בהצעת הרכש יצרו מצג כלפי בעלי המניות כי שווי מניות נאות מדבר המוחזקות על-ידי החברה משפיע במידה מכרעת על שווי החברה. הם עצמם לא הציגו חוות-דעת כלכליות לגבי שווי החברה, אולם הערכת שווי זה בהצעת הרכש באמצעות הערכת מניות נאות מדבר לא דמתה כלל להערכת אותן מניות עצמן על-ידיהם בעיסקאות שונות שהיו מעורבים בהן, ואשר בכולן הערכת שווי המניות לא נפלה מ-30,000 דולר לאחוז מניה. בנתונים אלה נוצרה חזקה עובדתית כי ערך מניות נאות מדבר אינו נופל מ-30,000 דולר לאחוז. חזקה זו העבירה את נטל ההוכחה המשני למשיבים להפריך חזקה זו ולבסס את ערכן האמיתי של המניות. נטל משני זה לא הורם על-ידי המשיבים בין על-ידי חוות-דעת מקצועיות ובין בדרך אחרת, ונותרה הסתברות, כנדרש לצורך מאזן הראיות במשפט האזרחי, כי שווי מניות נאות מדבר במועד הקובע עמד על סכום המתקרב ל-30,000 דולר לאחוז, ומכל מקום, סכום הגבוה באופן ניכר מ-12,500 דולר לאחוז מניה. מסקנה זו מתיישבת עם הפרת חובות האמון של המנהלים, ובהם גוטמן, כלפי בעלי המניות, ובתוכם המערער, אשר נועדה להחזיר למנהלים את הלוואות הבעלים שלהם ולעודד גיוס הון עצמי מהחברים במקום שבפועל אפשר שגיוס הון זה לא היה נדרש. אין במסקנה זו כדי לייתר את החובה שנותרה מוטלת על בעלי המניות שלא השתתפו בפירעון החוב לבנק המזרחי לשאת בחלקם בחוב זה, אולם לא בהכרח על דרך גיוס הון או דילול אחזקותיהם בחברה.
הפרת חובת הגילוי של המנהלים
10. בהצעת הרכש הציגו המנהלים נתונים לגבי שווי החברה אשר הסתמכו, בין היתר, על שווי מניות נאות מדבר שבאחזקת החברה. בהערכת השווי כאמור הניחו כי ערך המניה עומד על 12,500 דולר לאחוז. בהערכה זו לא גילו לבעלי המניות כי בעיסקת דרדשתי, שכבר נחתמה אותה עת, הוערכו המניות על בסיס 30,000 דולר לאחוז. האם באי-גילוי כאמור הפרו חובת אמונים כלפי המערער כבעל מניות?

חובת הגילוי מוכרת כחלק מחובת תום-הלב במשפט. היא חלה כנורמה בסיסית בדיני החוזים במסגרת חובות הצדדים במשא ומתן לקראת ההתקשרות החוזית, בביצוע החוזה ואף בהליך ביטולו. היא מוכרת כחלק מחובת הזהירות בהקשרים שונים בדיני הנזיקין. היא מוכרת בדיני החברות כחלק מחובות אמון שחבים הדירקטורים כלפי החברה.
בסעיף 96כז(א)(4) לפקודת החברות, במסגרת הגדרת חובת האמונים של נושא משרה כלפי החברה, נזכרת במפורש חובת הגילוי לחברה של כל ידיעה וכל מסמך הנוגעים לענייני החברה שבאו לידי נושא המשרה בתוקף מעמדו בחברה. לחובת הגילוי כחלק מחובת האמונים שחב נושא משרה כלפי החברה הרבה פנים. ההנחה המובנית בחובת הגילוי היא כי חשיפת מלוא הנתונים הנוגעים לחברה מתחייבת כדי להבטיח הליך תקין של קבלת החלטות בחברה. החשיפה גם מבטיחה שלא ייעשה שימוש לרעה במידע חשוב הנוגע לחברה לתועלתו האישית של נושא המשרה. "...חובת הגילוי... שואבת את השראתה מהשאיפה לגלות ניגודי עניינים בין הנציג לחברה, מהדוקטרינה המקיפה של 'הגילוי הנאות' ושל היותו של הפנס השוטר הטוב ביותר" (דברי י' קרניאל בספרו הפרת אמונים בתאגיד – במשפט האזרחי והפלילי [10], בעמ' 87). בצד העיקרון הכללי של חובת הגילוי כלפי החברה, הנגזר מחובת תום-הלב המובנית בתוך חובת האמון של נושאי משרה בחברה, כוללים ההסדרים הסטטוטוריים השונים הוראות מפורשות המעניקות לבעלי מניות זכות לקבל מידע על אודות החברה במסגרת זכותם לקחת חלק בהתנהלותה של החברה. הזכות למידע משתקפת בנתונים שהחברה חייבת לספק דרך שיגרה במסגרת דוחות שנתיים (סעיפים 128-121 לפקודת החברות), וכן עומדת לכל חבר זכות עיון בפנקסי הפרוטוקולים של האספות הכלליות (סעיף 120 לפקודה). בחוק החברות, תשנ"ט-1999 הוגדרה בהרחבה הזכות למידע של בעל מניות (סעיפים 187-184 לחוק). היקף המידע שבעל המניות זכאי לו מכוח זכותו להצביע באספה הכללית נגזר מהמטרה שלשמה הוקנתה לו זכות ההצבעה באותו עניין (י' דנציגר הזכות למידע אודות החברה [11], בעמ' 259, 261). זכותם של בעלי המניות למידע על אודות ענייני החברה הוא הפן האחר של חובת המנהלים לספקו כנדרש לצורך ניהול תקין של עסקי החברה. חובה זו היא חלק מחובות האמון של המנהלים כלפי החברה.
מעבר לחובה הכללית המוטלת על נושאי משרה בחברה לספק מידע לבעלי המניות בכל הקשור לענייני החברה ולפעילותה, ישנם מצבים מיוחדים המולידים חובת גילוי מיוחדת של מנהל כלפי בעל מניות כחלק מחובת אמון מיוחדת שהוא חב לו באותם

מצבים מיוחדים שנוצרת בהם חובה כזו. מקום שמנהלים פונים לבעלי מניות בהצעה לבצע פעולה מסוימת בענייני החברה, והצעה זו מחייבת הפעלת שיקול-דעת, מתגבשת חובת אמון מיוחדת שמכוחה חלה על המנהלים חובה כלפי החברים לפעול בהגינות, בתום-לב ובגילוי מלא של מידע רלוונטי לצורך קבלת החלטה מושכלת. נטל הבאת המידע המלא רובץ על המנהלים. המידע הוא כלי חיוני למימוש זכותו של בעל מניות לעשות במניותיו ובזכויותיו הרכושיות בחברה בדרך שתאפשר לו מיצוי מרב התועלת מרכושו. שלילת זכותו למידע מלא של בעל מניות בנסיבות אלה או הגבלת גישתו למידע עלולות להגביל באופן משמעותי את יכולתו להעריך הערכה עסקית כוללת את הנושא העומד בפניו להכרעה ולהקשות עליו בקבלת החלטה שתתבסס על אדנים רציונליים.
במקרה שלפנינו נקראו בעלי המניות על-ידי מנהלי החברה לגיוס הון עצמי על דרך שינוי מבנה ההון של החברה. ניתנה להם גם אופציה שלא להשתתף בגיוס ההון, וזאת במחיר אפשרי של דילול הון מניותיהם, על כל הכרוך בכך. לשם קבלת החלטה בעניין זה היה על המנהלים למסור לבעלי המניות מידע מלא על אודות מצב החברה, ובתוך כך על שווייה של החברה ביחס להתחייבויותיה. חובת חשיפתו של מלוא המידע בעניין זה חלה עליהם עוד ביתר שאת נוכח העובדה שהיה למנהלים עניין עצמאי במהלך זה כדי להחזיר באמצעותו את השקעתם בפירעון ההלוואה לבנק המזרחי. מאחר שהנתונים על אודות שווי החברה ביחס להתחייבויותיה התבססו, על-פי מצג המשיבים, בין היתר, על שוויין של מניות נאות מדבר כעולה מהצעת הרכש, חובת הגילוי שחלה עליהם הצריכה גילויה של עיסקת דרדשתי בשל השלכתה האפשרית על ערכן של מניות נאות מדבר, ובעקיפין על שווי החברה. גילוי זה היה מעמיד בפני בעלי המניות מכלול נתונים הנדרשים לצורך הערכת שווי המניות והשפעתן על שווי החברה, והיה מאפשר לבעלי המניות להעריך בצורה שלמה יותר את האופציות השונות העומדות בפניהם אותה עת. להצגת מידע כאמור הייתה השלכה ישירה על דרכי מימוש זכות הקניין של בעלי המניות. למניעת המידע נלוותה תוצאה של פגיעה אפשרית בזכות הקניין. אי-הידיעה בדבר שווי מניות נאות מדבר בעיסקת דרדשתי תרמה לכך שהמערער לא התנגד לדילול הון מניותיו, שפחתו בעקבות כך מ-12.5% ל-1%. היעדר מידע זה שלל ממנו את היכולת לבחון את השפעת העיסקה האמורה על הערכת שווי המניות, ואפשר אף להתנגד בעקבות כך לדילול. לא הייתה זו חובתו של המערער לעסוק באופן עצמאי בחיקור שוויין של המניות על דרך חשיפת עיסקות מנהלים שהועלמו מעיניו, ובעניין זה אין נראית בעיניי גישת בית-המשפט המחוזי, אשר לטעמו חלה חובה עצמאית על המערער לבחון ולרדת לחקר האמת בכוחות עצמו. בנסיבות שנוצרו, ונוכח חובת

האמון שחבו המנהלים כלפיו, היה זכאי להניח שכל פרט רלוונטי למהלך גיוס ההון יובא לידיעתו כדי לתת בידיו כלים נאותים לקבלת החלטה. הייתה זו חובת המנהלים לגלות כל פרט שהיה עשוי להיות רלוונטי, ולא להסתיר דבר. אי-גילוי פרטי עיסקת דרדשתי על משמעויותיה היווה, בנסיבות העניין, הפרת חובת אמון של המנהלים כלפי בעלי המניות, ובתוכם המערער.
מעמדו של גוטמן
11. הגורם המרכזי בניהול החברה לאחר מותו של איזנמן היה איתן. גוטמן שימש אף הוא חבר מועצת המנהלים ונטל חלק פעיל מטעם ההנהלה בכל המהלכים שנגעו לגיוס ההון. לו עצמו היה אינטרס בגיוס זה כאמצעי להשבת חלקו בפירעון החוב לבנק המזרחי. הוא שימש יושב-ראש האספה המיוחדת של בעלי המניות ב-15.7.1993 ונטל חלק פעיל בשכנוע החברים לקבל את הצעת הרכש על בסיס הערכת שווי החברה כפי שהוצג במסמך הצעת הרכש.
בנסיבות אלה הפר גוטמן את חובת האמון שחב למערער בתורת בעל מניות הן בכך שהיה שותף להערכה נמוכה בהרבה של החברה מכפי שנראה שהיה סביר להעריכה בנסיבות העניין, הן בכך שלא גילה לבעלי המניות את קיומה של עיסקת דרדשתי, שממנה היו עשויים להסיק כי שווי החברה ביחס להתחייבויותיה אינו כפי שהוצג בהצעת הרכש.
תוצאות
12. על הפרת אמונים של מנהל חברה חלות הוראות סעיף 96לז(א) לפקודה, הקובע:
"(א) על הפרת חובת אמונים של נושא משרה יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחוייבים".
מאחר שגוטמן הפר את חובת האמונים כלפי המערער, יש להחיל על הפרה זו את דיני הפרת חוזה בשינויים המחויבים. על-פי דיני הפרת חוזה, מקום שהופר חוזה זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או את ביטולו, וזכאי הוא לפיצויים נוסף על תרופות אלה או במקומן (סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן – חוק התרופות)).

המערער עתר לסעד של ביטול דילול המניות והחזרת המצב לקדמותו באופן שתושבנה לו אחזקותיו במניות החברה בשיעור 12.5%. זהו, לאמיתו של דבר, סעד של השבה בעקבות ביטול פעולת הדילול, שחלות עליו, בשינויים המחויבים, הוראות
סעיף 9 לחוק התרופות. על-פי הוראה זו:
"(א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך.
(ב) בוטל החוזה בחלקו, יחולו הוראות סעיף קטן (א) על מה שהצדדים קיבלו על פי אותו חלק".
יש ממש בדרישה לביטול פעולת הדילול על יסוד ההנחה כי הערכת שווי החברה לעומת התחייבויותיה במועד הצעת הרכש לא היה כפי שהוצג על-ידי המנהלים, והשווי האמיתי עלה על ההתחייבויות ולא הצדיק פעולת דילול. מנגד, במסגרת חובת ההשבה חלה על המערער חובה להשיב את מה שהוא קיבל במסגרת הפעולה נושא ההשבה. מה שהוא קיבל משתקף בפטור שניתן לו עקב הדילול מחלקו בפירעון החוב שהוא ערב לו לבנק המזרחי. יש אפוא צורך לחשב במקביל את היקף חבותו היחסית של המערער לחברה בגין פירעון החוב לבנק המזרחי ושיפוי המשיבים שנתנו הלוואות בעלים לצורך כך. אופציה זו של ביטול הדילול אינה ישימה כיום מכמה סיבות: ראשית, חלף זמן רב, כעשר שנים, מאז בוצעה פעולת הדילול, ואין בפנינו נתונים בדבר היחס בין ערך אחזקותיו של המערער טרם הדילול לבין ערך האחזקות של 12.5% בחברה כיום. במובן זה, השבה בעין אינה סבירה כיום. שנית, לא ניתן לבצע את החזר האחזקות במניות בעין, שכן כל המניות נמצאות כיום בידי קבוצת איזנמן, לאחר שגוטמן העביר לה את חלקו ונותר עם תמורתן הכספית בלבד. עם קבוצת איזנמן הגיע המערער לפשרה שנתוניה המדויקים לא נמסרו לנו, ואין עוד יריבות משפטית ביניהם. בתביעת המערער שנותרה כלפי גוטמן הוא אינו יכול לתבוע החזר מניות, שכן גוטמן נותר בלא מניות בידו. לאור זאת על ההשבה בעקבות ביטול פעולת הדילול יש להחיל את הכלל כי יש לשלם את השווי של מה שהמפר קיבל בעקבות פעולת הדילול, ועל הנפגע להשיב את שווי הדבר שהוא קיבל בעקבות פעולה זו.

תביעתו של המערער במקורה הייתה לסעד של ביטול פעולת הקצאת המניות והחזרת אחזקותיו המקוריות בחברה. לא נתבע במסגרת זו סעד כספי, והמערער אף לא ביקש את תיקון התביעה בהמשך הדרך כדי להוסיף סעד כספי או להמיר את הסעד מסעד של השבה בעין לסעד כספי. עם זאת בין המערער לגוטמן הושג הסכם דיוני
ב-10.3.1999 במהלך הדיון בבית-משפט קמא אשר התייחס לעיקול שהוטל לטובת המערער על מניות גוטמן בחברה. על-פי הסכם זה, העיקול הזמני בוטל כדי לאפשר את מכירת מניות גוטמן לאיזנמן, בכפוף להוראה כי מתוך הסכום שישלמו איזנמן לגוטמן בגין מכר המניות יופקד בנאמנות שווה ערך כספי לשליש מניות שנגרעו מהמערער עקב הדילול באופן ש"במקרה וקוט יזכה בתביעה דנא בפסק דין סופי, יעביר אליו עו"ד לוי מתוך הפקדון את הסכום אשר יגיע לקוט באורח יחסי מגוטמן".
ביום 25.1.2001 הגיעו הצדדים להסכמה נוספת כי עורך-דין לוי ישחרר למרשו את הפיקדון שנותר אצלו בנאמנות לשם הבטחת תביעת המערער, "ואם יזכה בערעור יגבה זאת בהליכי גבייה" מגוטמן כלשון ההסכם. אף שהיה מקום כי המערער יתקן במהלך ההליכים את התביעה כדי לבססה על שווה ערך כספי לתביעת ההשבה של מניותיו, הרי בהסכמה זו של הצדדים ניתן לראות לצורך העניין הסכמה עקרונית של גוטמן להמרת התביעה להשבה בעין לתביעת השבה בשווה כסף.
במסגרת תביעת השבה לשווה כסף יש להעריך את ערך מניותיו של המערער בטרם דוללו ולנכות מערכן זה את שווי החובות שרבצו עליו שמהם הופטר עקב הדילול, ולהעריך את חבותו היחסית של גוטמן כלפי המערער לאור הנתונים שיתקבלו.

מאחר שהתביעה לא תוקנה, ולא הוצגה תשתית נתונים המאפשרת הערכה כוללת ומדויקת של סכום ההשבה, לא ניתן להעניק למערער במסגרת הליך זה סעד כספי כלשהו. לפיכך אציע לחבריי לקבל את הערעור במובן זה שתינתן בזה הצהרה בדבר ביטול הפעולות שנעשו על-ידי המשיבים לדילול אחזקותיו של המערער במניותיו בחברה, אולם בנסיבות העניין לא יינתן סעד כספי בעקבות הצהרה זו.
13. לאור האמור אציע לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולהצהיר כי פעולות המשיבים לדילול אחזקותיו של המערער במניותיו בחברה מבוטלות. באי-מתן סעד כספי למערער בהליך זה אין כדי למנוע ממנו מלנקוט הליכים העומדים לרשותו לצורך מימוש זכויותיו כנגד גוטמן כחלקו היחסי בהשבת שווה ערך

כספי של מניות המערער שדוללו, בניכוי החובות שרבצו עליו, שהופטר מהם עקב הדילול.
המשיב גוטמן ישלם למערער את הוצאות משפטו וכן שכר טרחת עורך-דין בשתי הערכאות בסכום של 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
השופטת ד' ביניש
אני מסכימה.
המשנה לנשיא (בדימוס) ש' לוין
אני מסכים לאותו חלק מחוות-דעתה של חברתי הנכבדה השופטת פרוקצ'יה, ומטעמיה, שגוטמן הפר חובת אמונים כלפי המערער. כמו כן סבור אני שלפי הנסיבות שנוצרו אין מקום לביטול פעולת הדילול; הסעד האפשרי שנותר לזכות המערער הוא סעד הפיצויים, אך סעד זה לא נתבקש לא בערכאה הראשונה ואפילו לא בערכאתנו, ואני מסכים עם גוטמן שההליכים הקשורים לביטול העיקול, בהיעדר בקשה לתיקון כתב-תביעה, לא הצמיחו למערער תרופה לפיצויים.
בנסיבות שנוצרו מסכים אני שתינתן לזכות המערער הצהרה הקובעת שגוטמן הפר חובת אמונים כלפי המערער. המערער יוכל לנסות לפעול על יסוד ההצהרה, ככל שיראה לנכון, בלי שאני מחווה דעה לגבי סיכויי כל הליך נוסף שינקוט.
לא הייתי עושה צו להוצאות בערכאתנו.
לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה.
ניתן היום, י"ז באייר תשס"ג (19.5.2003).

5129371
54678313

מיני-רציו:
* חברות – מנהלים – חובותיהם
חובת אמון – משמעותה – האם קיימת חובת אמון של מנהל כלפי בעל מניות אינדיווידואלי – חובת הגילוי כחלק מחובת האמון – מימוש חובת האמון בנסיבות של שינוי מבנה הון.

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×