צור קשר

  • מאמרים דיני חברות

  • 1

עא 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "חובת זהירות וחובת אמונים של נושאי משרה בחברה"


ערעור אזרחי 03 / 8133

עודד יצחק
נגד
1. לוטם שיווק בע"מ
2. שלומי גרנוב (שלמה)
וערעור שכנגד

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[27.10.2004]
לפני הנשיא א' ברק והשופטים א' ריבלין, ע' ארבל

 

המשיב 2, בעל מניות במשיבה 1 ומנהלה, פיקח על המערער והדריך אותו בעבודתו במשתלה של המשיבה 1. המערער נפגע בעינו במהלך טיפול בשתילים, ונקבעה לו נכות צמיתה. בתביעתו נגד המשיבים בבית-משפט השלום נקבע כי אין יריבות אישית בין המשיב 2 לבין המערער. בית-המשפט המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעורו של המערער בדבר חבותו של המשיב 2 כלפיו בגובה 50% מסכום הפיצוי, אך דעות השופטים נחלקו בדבר הסיבה לכך. מכאן הערעור והערעור שכנגד.
בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) התאגיד כאישיות משפטית נפרדת נושא באחריות לעוולות בנזיקין, עם זאת גזירת אחריותו הנזיקית של התאגיד מפעולותיו של אורגן או נושא משרה בתאגיד אינה מונעת הטלת אחריות נזיקית על אותו אורגן או נושא משרה עצמו. אחריותם האישית של הפועלים במסגרתו של התאגיד עומדת אפוא מכוח עצמה, ואין היא יונקת כוחה מהתאגיד (74ה – ו).
(2) יש להבחין בין הטלת אחריות אישית לבין הרמת מסך. בעוד שאחריות אישית מקיימת את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, הרמת מסך מהותה התעלמות מעיקרון זה. יתרונה של האחריות האישית הינו הרחבת מעגל היריבויות בלי לפגוע בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה (74ז – 75א).
(3) (בעקבות ע"א 407/89 [4]): על-פי מודל חסינות האורגן, מקום שבו אורגן או נושא משרה בחברה מבצע עוולה כשהוא פועל בשם החברה ולמטרותיה תישא החברה בחבות הנזיקית, בעוד שהאורגן או נושא המשרה יהיה חסין בפני תביעה נזיקית; על-פי מודל האחריות האישית, לנושא משרה בחברה אין מוקנית חסינות לעוולות נזיקיות

שביצע באופן אישי אך משום שהינו אורגן של החברה. פעולותיו של נושא המשרה ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר, והוא יחוב בנזיקין בהתאם לכללים הרגילים הקובעים חבות זו (75ב – ה).
(4) (אליבא דנשיא א' ברק): תורת האורגנים היא קונסטרוקציה משפטית. היא נועדה לאפשר ייחוס מעשים ומחשבות של נושאי משרה מסוימים בתאגיד לתאגיד עצמו. הרלוונטיות העיקרית שלה היא לעניין גיבוש האחריות האישית של התאגיד. כאשר מתעוררת השאלה אם נושא המשרה, שלעניין אחריות אישית של התאגיד הוא מהווה אורגן שלו, אחראי הוא עצמו בנזיקין, תורת האורגנים אינה מתעוררת כלל. לעניין אחריותו האישית של אותו נושא משרה, דינו כדין כל נושא משרה או עובד בתאגיד. תורת האורגנים אינה רלוונטית, והיותו אורגן אינו רלוונטי. אחריותו תיקבע על-פי מעשיו ומחדליו שלו (83ד – ו).
ב. (1) העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח, והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד והאחראי במקום העבודה מטעמו חייב להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים. לפיכך על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שהעובד מבצע מטיבה ומטבעה (76ג – ד).
(2) חומרתה והיקפה הנרחב של תופעת תאונות העבודה, אופיין המיוחד של תאונות אלה והעובדה שביכולתו של המעביד לפעול למניעתן בנקיטת אמצעים סבירים משמעם כי לעקרון ההרתעה יש חשיבות יתרה בתאונות, בכלל, ובתאונות בעבודה, בפרט
(76ה).
ג. (1) לבחינת קיומה של חובת זהירות מושגית יש לבדוק קיומם של יחסי קירבה או "רעות" בין סוג המזיקים שאליו משתייך הנתבע לבין סוג הניזוקים שאליו משתייך התובע, לעניין סוג הפעולות שאליו משתייכות פעולות המזיק ולעניין סוגי הנזקים שפעולות אלו עלולות לגרום. בדיקת שאלה זו מסתייעת במבחן הצפיות, כאשר נקבע כי בהיעדר שיקולים המצדיקים את צמצום היקף האחריות, האפשרות לצפות במישור הפיזי גוזרת את תחומי חובת הצפיות הנורמטיבית (77ד – ו).
(2) במקרה הנדון מבחינת יחסי הקירבה בין המערער למשיב 2 מתקיימת חובת זהירות מושגית. עצם היותו של המשיב 2 מנהל העבודה במקום יש בו כדי להקים חובת זהירות מושגית כלפי המערער בכל הקשור לסכנות לגופו של העובד הנובעות מעצם העבודה המוטלת עליו והנתונה לפיקוחו של מנהל העבודה. למנהל העבודה, שהוא הממונה בשטח על העובדים ואמור לספק פתרונות לסוגיות המתעוררות, לרבות סוגיות בטיחותיות, יש ברבים מן המקרים יכולת למנוע סיכונים. היקפה של חובת הזהירות משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו. כך ביתר שאת במקרה הנדון, שכן העובדה שהוא לא רק מנהל עבודה אלא גם בעל מניות עיקרי מקרבת אותו במידה רבה למעמדו של המעביד (77ו – 78ג).

(3) גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא אם אדם סביר היה יכול לצפות – בנסיבותיו המיוחדות של המקרה – את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר היה צריך, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (78ז – 79א).
(4) במקרה הנדון היה המנהל מודע היטב לסכנה הנשקפת. המשיב 2, הוא האחראי היחיד למעשה, מבחינתו של המערער, על עבודתו. ממנו הוא קיבל את הוראות העבודה, ממנו קיבל הסברים על העבודה, הוא אשר סיפק את כלי עבודתו של המערער, ואף לעתים הצטרף למערער בעבודתו. המערער היה בלתי מיומן בעבודות מסוג זה ולא היה מודע לסכנות הטמונות בעבודה זו ולאמצעי הזהירות והבטיחות שיש וניתן לנקוט. אין מדובר בסיכון שהינו מהסיכונים שחיי היומיום מזמנים לאדם, אלא בסיכון בלתי רגיל. המשיב 2 היה יכול לצפות את הנזק שעלול להיגרם למערער. הסיכונים שנלקחו בנסיבות המקרה אינם סיכונים סבירים. דווקא ההסבר הכללי שניתן למערער והעבודה הפשוטה שבה עסק יצרו אצלו תחושת ביטחון, שהיה ראוי כי המשיב 2 יזהירו מפניה ומפני הסיכונים הכרוכים בה (79ב – 80ב).
ד. הכלל, ככל שהוא נוגע לתאונת עבודה שבה נפגע עובד, הינו כי יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד באשר לרשלנות שגרמה לתאונה או תרמה לה. כלל זה יסודו בשוני במעמדם של העובד והמעביד, כאשר זה האחרון הוא בעל האמצעים למנוע את הסיכון הכרוך בעבודה או למזערו, ועל-כן רמת הזהירות הנדרשת ממנו גבוהה מזו הנדרשת מהעובד. עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש אשר צריכה להיות מובאת בחשבון שעה שבאים לקבוע את מידת האחריות לתאונה הספציפית (81ג – ד).
ה. הלכה היא כי על נפגע תאונת עבודה לפנות למוסד לביטוח לאומי לקבלת הגימלאות המגיעות לו, וכי סכום הגימלאות ינוכה מסכום הפיצויים שיחוב המעביד-המזיק. אם לא פנה הניזוק למיצוי זכויותיו, בית-המשפט רשאי להעריך את גובה הגימלאות שלהן היה הניזוק זכאי לו פנה למוסד לביטוח לאומי ולנכות סכום זה מהפיצויים המגיעים לניזוק. כלל דומה חל לגבי ניזוק שחלה החמרה במצבו. על הניזוק לשוב ולפנות בבקשה להגדיל את הגימלאות שלהן הוא זכאי. עם זאת חובתו של הנפגע למצות את זכויותיו צריכה להיעשות בסבירות ובתום-לב. אם פעל כך אין דורשים ממנו שימשיך ויתדיין עם המוסד לביטוח לאומי כתנאי לכך שהתנהגותו תיחשב סבירה (81ז – 82א).
ו. (1) ההלכה הנוהגת מסווגת את המקרים הנזיקיים שבהם שותף יותר ממעוול אחד לשלושה: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; מעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. את המעוולים משני הסוגים הראשונים מחייבים בפיצויים על מלוא הנזק ביחד ולחוד, בעוד שהמעוולים מהסוג השלישי מחויבים בנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד (82ו).
(2) במקרה הנדון אין ספק כי מדובר בשני מעוולים בנפרד. חובתו של התאגיד וחובתו של העובד חובות שונות הן, אשר גרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, ולכן יש לחייב את המשיבים בפיצויים שנפסקו ביחד ולחוד (82ז – 83א).

חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק החברות, תשנ"ט-1999, סעיף 54(א).
– פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970.
– פקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיפים 35, 82(א).
– חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, סעיף 81.
חקיקת משנה שאוזכרה:
– תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים),
תשנ"ט-1999, תקנות 1 (המונח "מחזיק במקום העבודה"), 2.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל,
פ"ד מה(4) 364.
[2] ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36.
[3] ע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חב' לבניה בע"מ (לא פורסם).
[4] ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661.
[5] ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253.
[6] ע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ' חכים, פ"ד לו(2) 757.
[7] ע"א 77/57 שרף נ' קליין, פ"ד יב 507.
[8] ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769.
[9] רע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ'Lloyds underwriters through Willis Faber Ltd., פ"ד נא(5) 855.
[10] ע"א 3942/98 הבר שפע מזון לדרום בע"מ נ' כונס הנכסים של חברת אלי צבעוני סוכניות מזון אקספרס בע"מ, פ"ד נד(5) 132.
[11] ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ,
פ"ד נח(4) 693.
[12] ע"א 811/02 י.פ.ע.ם שיווק והפצה בע"מ נ' צדיק (לא פורסם).
[13] ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' מחמוד (לא פורסם).
[14] ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486.
[15] ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415.

[16] רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ,
פ"ד נד(5) 638.
[17] ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ"ד נ(3) 784.
[18] ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225.
[19] ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113.
[20] ע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449.
[21] ע"א 727/87 שור נ' בן הרוש, פ"ד מד(3) 142.
[22] ע"א 92/87 דנן נ' חודדה, פ"ד מה(2) 604.
[23] ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701.
[24] ד"נ 15/88 מלך נ' קורהויזר, פ"ד מד(2) 89.
פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:
[25] Yuille v. B. & B. Fisheries (Leigh), Ltd. [1958] 2 Lloyd’s Rep. 596.
ספרים ישראליים שאוזכרו:
[26] א' פרוקצ'יה דיני חברות חדשים בישראל (תשמ"ט).
[27] א' חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך א, תשנ"ט).
מאמרים ישראליים שאוזכרו:
[28] א' ברק "מעמד התאגיד בנזיקין" הפרקליט כב (תשכ"ו) 198.

ספרים זרים שאוזכרו:
[29] P.H. Winfield, J.A. Jolowicz On Tort (London, 15th ed. by
W.V.H. Rogers, 1998).
ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא י' אברמוביץ והשופטים נ' ממן, א' אברהם) מיום 24.3.2002 בע"א 1203/00 שבו נתקבל ערעור המערער על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (סגנית הנשיא א' בית נר) מיום 14.8.2000 בת"א 378/93. הערעור נתקבל. הערעור שכנגד נדחה.
דנה עופר – בשם המערער (המשיב שכנגד);
אפרים ארנון – בשם המשיבים (המערערים שכנגד).

פס


השופטת ע' ארבל
1. הערעור שבפנינו נסב על שאלת חיובם של מעוולים – החברה שהעסיקה את המערער ומנהל החברה – כל אחד מהם, בתשלום נזקו של הנפגע בנפרד או במלוא גובה הנזק, ביחד ולחוד. הערעור שכנגד נסב על שאלת חיובו האישי בנזיקין של מנהל החברה.
עיקרי העובדות
2. המשיב 2 הינו מנהל ובעל מניות עיקרי במשיבה 1, שהינה חברת שיווק בע"מ. בעקבות פגישה בין המערער למשיב 2 החל המערער לעבוד במשתלה השייכת למשיבה 1 בינואר 1992. לאורך כל תקופת עבודתו אצל המשיבה 1 קיבל המערער תדרוך והוראות מהמשיב 2, אשר נוסף על כך סיפק לו כלי עבודה ופיקח על עבודתו. ביום 14.3.1992 הובאו למשתלה שתילי אבוקדו והדר. המערער והמשיב 2 פרקו את המשאית, סידרו את השתילים בשורות בחצר והניחו צינורות השקיה. יום למחרת ביקש המשיב 2 את המערער לחבר טפטפות לצינורות ההשקיה ולהניח טפטפת בעציץ של כל שתיל. כחצי שעה לאחר תחילת העבודה התכופף המערער לעבר אחד השתילים כדי להניח בו טפטפת, ואז חדר מוט תיל שתמך בשתיל אל תוך עינו. כתוצאה מכך נפגעו עפעף עין שמאל של המערער ועצב הראייה של העין. המערער היה מאושפז בבית החולים ארבעה ימים, ולאחר מכן המשיך בטיפולים במרפאת בית החולים. למערער אושרה תקופת אי-כושר של 64 ימים, ונקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של 25% על-ידי מומחה רפואי שמונה מטעם בית-המשפט, אשר קבע כי למערער נגרם ליקוי בראייה המרכזית וליקוי קשה מאוד בשדה הראייה של עין שמאל.
3. המערער הודה כי ידע שמצוי מוט בתוך השתילים אך לא ייחס לכך חשיבות. למערער לא ניתנו משקפי מגן, ולא נאמר לו כי עליו לעבוד כשהוא מרכיב אותם. המוט הפוגע, בניגוד לחלק מהמוטות האחרים, לא היה מכוסה בכובעון לבן. המוט היה חד בקצהו ומוסתר בענפי השתילים. בית-משפט השלום קיבל את גירסת המשיב 2 שלפיה עבודת סידור הטפטפות לא הייתה חדשה למערער, אולם הוא קיבל גם את גירסתו של המערער שלפיה לא קיבל הסברים או הדגמות מיוחדים לגבי עבודה זו.

4. באשר למשיבה 1 – המערער טען כי לא ידע כלל שהעסק שייך למשיבה 1 וסבר כל זמן עבודתו כי הוא שייך למשיב 2. לטענתו, אמנם במקום העבודה יש שלט הנושא את שמה של המשיבה 1, והוא אף חתם על תעודות משלוח שעליהן הופיע שמה של המשיבה 1, אך עבורו שני המשיבים חד הם. המשיב 2 טען כי המערער ידע כי הוא התקשר עם חברה בע"מ, ומעולם לא נאמר לו כי הוא עובד עבור המשיב 2 באופן אישי.
פסק-דינו של בית-משפט השלום
5. בית-משפט השלום דחה את התביעה האישית נגד המשיב 2 לאחר שקבע כי לא הוכחה יריבות אישית בינו לבין המערער. בית-המשפט קבע כי גם אם המשיב 2 קיבל את המערער לעבודה ונתן לו הוראות לביצועה, הדבר נעשה במסגרת תפקידו כמנהל בחברה ובתוקף תפקידו זה. מנגד קיבל בית-משפט השלום את התביעה נגד המשיבה 1 וקבע כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותה בכך שלא סיפקה למערער משקפי מגן ולא התקינה כובעונים על כל המוטות. עם זאת קבע בית-המשפט כי יש לייחס למערער רשלנות תורמת של 30%, הואיל והמערער היה מודע להימצאות המוטות על השתילים אך לא נזהר כפי שהיה עליו להיזהר.
6. המשיבה 1 חויבה לפצות את המערער בסך של 70,000 ש"ח עבור כאב וסבל, 12,300 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעבר ועוד סך של 300,000 ש"ח עבור הפסד השתכרות בעתיד. לאחר ניכוי אשם תורם ותגמולי הביטוח הלאומי בשיעור של
50,500 ש"ח עמד הסכום שבו חויבה המשיבה 1 על 217,110 ש"ח בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך-דין.
פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי
7. המערער ערער על פסק-דינו של בית-משפט השלום, והמשיבים הגישו ערעור שכנגד. בבית-המשפט המחוזי הוחלט פה אחד לדחות את ערעורם של המשיבים. עם זאת בערעור שהוגש על-ידי המערער נחלקו הדעות. דעת המיעוט (כבוד הנשיא י' אברמוביץ) סברה כי יש לדחות ערעור זה מהטעם שבמקרה דנן אין לראות במשיב 2 כמי שהתאונה אירעה כתוצאה ממעשיו או ממחדליו אלא עקב מחדליה של המשיבה 1, ולכן אין לחייבו אישית כאורגן של החברה. דעת הרוב (כבוד השופטים נ' ממן
וא' אברהם) קיבלה חלקית את הערעור וקבעה כי יש לקבל את התביעה האישית נגד המשיב 2 ולחייבו ב-50% מהפיצויים למערער.

8. שופטי הרוב נחלקו בדרך שבה הגיעו למסקנתם. כבוד השופט ממן בחן אפשרות של הטלת אחריות אישית על המשיב 2 מכוח היותו מנהל בחברה, המשיבה 1. השופט ממן קבע כי במקרה שבפנינו מוטלת על המנהל באופן אישי חובת זהירות מושגית משל עצמו, מכיוון שמדובר בחברה קטנה שהמנהל היה הרוח החיה בה ועבד בפועל בשטח כמנהל עבודה. בין המערער למשיב 2 היו יחסים קרובים וידידותיים. המשיב 2 ידע כי המערער סומך עליו ובוטח בו. המשיב 2 עשה מעשה רשלני מכוח עצמו בכך שהניח למערער לעבוד ללא משקפי מגן ביודעו כי המוטות אינם מכוסים, וכי יש סכנה של חדירת אחד מהם לעינו של המערער.
9. לעומת זאת כבוד השופט אברהם בחן את אחריותו של המשיב 2 מכוח היותו מנהל העבודה של המערער וקבע כי קיימת חובת זהירות מושגית בין מנהל עבודה לעובד. כמו כן קבע כי קיימת חובת זהירות קונקרטית בין המערער למשיב 2, שכן היה עליו לפעול אצל המעביד על-מנת שיספק אמצעי הגנה למערער (משקפי מגן, כיסוי המוטות בכובעוני מגן). עוד קבע השופט כי המשיב 2 היה מודע היטב לסכנה הנשקפת מהמוטות, ולכן היה עליו להנחות את המערער כיצד לנהוג בשתילים על מנת להימנע מהסכנה, או לפחות היה עליו ליידע את המערער על הסכנה הטמונה בהם.
טענות הצדדים
10. הערעור נסב על טענת המערער כי היה על בית-המשפט לקבוע שהמשיבים נושאים במלוא גובה הנזק שנפסק ביחד ולחוד ולא לחייבם כל אחד במחצית מנזקי התובע כמו שנקבע בסיכום פסק-הדין. המערער טוען כי כוונת השופטים בבית-המשפט המחוזי הייתה לקבוע חבות ביחד ולחוד, אך בטעות נפסק בפיסקה המסכמת של פסק-הדין כי המשיבים חייבים כל אחד במחצית הנזק. כמו כן טוען המערער כי מדובר במעוולים במשותף ולחלופין במזיקים נפרדים שגרמו נזק אחד, ומכל מקום בשני המקרים הדין הוא כי המעוולים יישאו בחבות כלפי הניזוק ביחד ולחוד.
11. טענתם המרכזית של המשיבים היא כי לא היה מקום לחייב את המשיב 2 באחריות אישית כלפי המערער. המשיב 2 טוען כי כבוד השופט ממן טעה באשר למימצאים שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום, ומכיוון שאין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לקבוע מימצאים עובדתיים חדשים או לעסוק במהימנות עדים, פסק-דינו שגוי. כבוד השופט ממן התבסס על כך שהמערער לא קיבל הסברים או הדגמות מהמשיב 2, בעוד שבית-משפט השלום קבע כי הוא לא קיבל הסברים והדגמות מיוחדים. כמו כן טוען המשיב 2 כי טעה כבוד השופט ממן כאשר קבע שאין להסתמך על תצהירו של

המשיב 2 שבו טען כי הסביר למערער שיש לגשת לשתיל מהצד ולא להתכופף מעליו. לטענתו, תצהיר זה לא נסתר ולא נשלל על-ידי בית-משפט השלום.
באשר לפסק-דינו של כבוד השופט אברהם, טוען המשיב 2 כי הרחבת האחריות בפסק-הדין אינה רצויה מבחינת המדיניות המשפטית הראויה, והיא עלולה להביא לתוצאות פסולות או בלתי רצויות. לטענתו של המשיב 2, התעלם השופט ממעמדו כמנהל עבודה ובחן את התנהגותו במבחני הרשלנות הרגילים ולמעשה הטיל עליו את חובותיו של המעביד.
לחלופין, טוענים המשיבים, יש להתערב בגובה הסכום שנפסק ולבצע ניכוי רעיוני בשל אי-מיצוי זכויותיו של המערער בביטוח הלאומי.
דיון בערעור שכנגד
12. הגיון הדברים מחייב כי נפתח תחילה בדיון בערעור שכנגד. כאמור, עיקרו של הערעור שכנגד הוא חיובו של המשיב 2 באחריות אישית כלפי המערער, אם כמנהל במשיבה 1 ואם כמנהל עבודה של המערער. נבחן אפוא אם קיים בסיס להטלת אחריות נזיקית על המשיב 2. חשיבותה של שאלה זו עבור המערער נובעת מההערכה כי המשיבה 1 לא תוכל לעמוד בתשלום סכום הפיצויים שהוטל עליה.
המסגרת הנורמטיבית
13. כלל הוא במשפטנו שהתאגיד כאישיות משפטית נפרדת נושא באחריות לעוולות בנזיקין, כמו גם לאחריות בפלילים. עם זאת גזירת אחריותו הנזיקית של התאגיד מפעולותיו של אורגן או של נושא משרה בתאגיד אינה מונעת הטלת אחריות נזיקית על אותו אורגן או נושא משרה עצמו, כמו שאין היא מונעת את חבותו בגין עילות אחרות, פליליות או חוזיות. אחריותם האישית של הפועלים במסגרתו של התאגיד עומדת אפוא מכוח עצמה, ואין היא יונקת כוחה מהתאגיד (ראו סעיף 54(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999; כן ראו: א' פרוקצ'יה דיני חברות חדשים בישראל [26], בעמ' 86; ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 384; ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ (להלן – עניין חברת פסל [2])).
מתי תוטל אחריות אישית על אורגנים בתאגיד? מקובל לציין בהקשר זה את ההבחנה בין הטלת אחריות אישית לבין הרמת מסך. בעוד שאחריות אישית מקיימת את

עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, הרמת מסך מהותה התעלמות מעיקרון זה. יתרונה של האחריות האישית הינו הרחבת מעגל היריבויות בלי לפגוע בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת (ראו: ע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חב' לבניה בע"מ [3]; א' חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך א) [27], בעמ' 275). תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. כאמור, ענייננו בשאלת האחריות האישית של נושא משרה בתאגיד.
14. שאלת אחריותם האישית בנזיקין של נושאי משרה בחברה נידונה בהרחבה על-ידי בית-משפט זה בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ (להלן – עניין צוק אור [4]). יצוין כי אמנם בעניין צוק אור [4] דובר בשאלת אחריותם האישית בנזיקין של נושאי משרה בחברה ביחס לנושים חיצוניים לחברה, בעוד בענייננו אנו מדובר בעובד החברה, עם זאת אני סבורה כי הגיונם של דברים ראוי שיחול אף בענייננו. במענה לשאלת אחריותם האישית בנזיקין של נושאי משרה בחברה סקר הנשיא דאז שמגר שני מודלים קיימים: המודל האחד הינו מודל חסינות האורגן. בהתאם למודל זה, מקום שבו אורגן או נושא משרה בחברה מבצע עוולה כשהוא פועל בשם החברה ולמטרותיה, תישא החברה בחבות הנזיקית, בעוד שהאורגן או נושא המשרה יהיה חסין בפני תביעה נזיקית. המודל השני הינו מודל האחריות האישית. בהתאם למודל זה, לנושא משרה בחברה אין מוקנית חסינות לעוולות נזיקיות שביצע באופן אישי אך משום שהינו אורגן של החברה. הנשיא שמגר ציין כי "מודל האחריות האישית הינו עקרון יסוד במשפטנו האזרחי..." (שם, בעמ' 695) וכי "היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו" (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן (להלן – עניין בריטיש קנדיאן בילדרס [5]), בעמ' 256). פעולותיו של נושא המשרה ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר, והוא יחוב בנזיקין בהתאם לכללים הרגילים הקובעים חבות זו. הלכה זו נובעת מהעמדה האינדיווידואליסטית של דיני הנזיקין, שלפיה כל אדם בחטאו יישא (ראו דבריו של השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ' חכים [6], בעמ' 794), והיא מוכרת ומיושמת מימים ימימה על-ידי בתי-המשפט (ראו למשל ע"א 77/57 שרף נ' קליין [7]). הלכה זו יושמה גם בפסקי-דין מאוחרים יותר (ראו למשל: ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל [8]; רע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ'Lloyds underwriters through Willis Faber Ltd. [9]; ע"א 3942/98 הבר שפע מזון לדרום בע"מ נ' כונס הנכסים של חברת אלי צבעוני סוכניות מזון אקספרס בע"מ [10]; ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ [11]; ע"א 811/02 י.פ.ע.ם שיווק והפצה בע"מ נ' צדיק [12]; עניין חברת פסל [2], לעיל). עיקרון זה עולה בקנה אחד עם מטרות דיני הנזיקין – הוא

משתלב הן עם עקרון האשם שנובע ממטרות הצדק וההגינות שבבסיס דיני הנזיקין, הן עם עקרון ההרתעה היעילה (ראו עניין צוק אור [4] לעיל, בעמ' 698).
15. ההלכה הכללית בעניין אחריותם הנזיקית האישית של נושאי משרה, שנקבעה על-ידי הנשיא שמגר בעניין בריטיש קנדיאן בילדרס [5] ובעניין צוק אור [4], נקבעה בפסקי-דין אלו (בהתאמה) בקשר לביצוע עוולה של גניבת עין ובקשר לביצוע עוולת רשלנות על-ידי מנהל חברה קבלנית בגין ליקויים שונים שנמצאו בדירות הקונים. כפי שצוין, אני סבורה כי ההיגיון, כמו גם התכלית, העומדים מאחורי הלכה זו נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בעוולה נזיקית שנגרמה בתאונת עבודה. תאונות עבודה, הנגרמות במקרים רבים בשל התנהגויות רשלניות, תוצאתן פגיעות בגוף, ולעתים בנפש. מדובר בתופעה חמורה אשר לא תמיד מקבלת את תשומת הלב הראויה לה.
העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח, והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד והאחראי במקום העבודה מטעמו חייבים להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על-מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבוקרו של יום כשגופו שלם יצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. לפיכך על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שהעובד מבצע מטיבה ומטבעה (ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' מחמוד [13]). חומרתה והיקפה הנרחב של תופעת תאונות העבודה, אופיין המיוחד של תאונות אלה והעובדה שביכולתו של המעביד לפעול למניעתן בנקיטת אמצעים סבירים משמעם כי לעקרון ההרתעה יש חשיבות יתרה בתאונות, בכלל, ובתאונות בעבודה, בפרט. אכן, ההרתעה אינה נתפסת כמטרה מרכזית של דיני הנזיקין, ועם זאת היא עודנה מטרה של ענף משפטי זה הבא להכווין ולקבוע סטנדרד התנהגות סביר. בע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ [14], בעמ' 515 אומר השופט ריבלין:
"דיני הנזיקין נתפסים על-ידי רבים כמכשיר לקידום התכלית של השאת התועלת החברתית המצרפית... בין היתר באמצעות יצירת משטר משפטי המביא לכך שהמזיק בכוח יכלכל את צעדיו תוך הפנמת ההשפעות הנודעות למעשיו. לשם כך ראוי שהמזיק אכן יישא בכל הנזקים שהוא גורם בעוולה".

16. האינטרס החברתי במניעת נזקי גוף במסגרת תאונות עבודה משתקף בשורה של חיקוקים, ובהם פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 ותקנות שונות שעניינן בטיחות בעבודה. אינטרס זה יקודם גם במשטר משפטי שבו יפנימו אורגני החברה עצמם את ההשפעות של מעשיהם על-ידי חיובם האישי בעוולות הנזיקיות שהיה להן יד בגרימתן. עם זאת ההרתעה היעילה הינה פרי איזונים. בע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ [15] הוזכרה הילכת האחריות האישית של אורגן בחברה בהקשר של הטלת אחריות על אורגן באגודה שיתופית בגין תאונת עבודה שנגרמה לחבר בה. הנשיא שמגר קובע שם כי "...יש לאזן בין הרצון לשמור על הרתעה יעילה כלפי האורגן, מחד גיסא, לבין החשש שהטלת אחריות רחבה מדיי תגביל את יכולתו לתפקד בצורה יעילה לטובת החברה, מאידך גיסא" (בעמ' 434). כלל זה יפה כמובן גם לעניין שבפניי, ואדרש אליו בהמשך.
מהדברים האמורים עולה כי אם נקבע שפעולותיו של המשיב 2 מילאו אחר היסודות של עוולת הרשלנות בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], יישא המשיב 2 באחריות אישית כלפי המערער אף שהוא מנהל המשיבה 1.
יסודות עוולת הרשלנות
17. נבחן ראשית אם מתקיימת בענייננו חובת זהירות מושגית. לשם כך כידוע יש לבדוק קיומם של יחסי קירבה או "רעות" בין סוג המזיקים שאליו משתייך הנתבע לבין סוג הניזוקים שאליו משתייך התובע לעניין סוג הפעולות שאליו משתייכות פעולות המזיק ולעניין סוגי הנזקים שפעולות אלו עלולות לגרום. בדיקת שאלה זו מסתייעת במבחן הצפיות, כאשר נקבע כי בהיעדר שיקולים המצדיקים את צמצום היקף האחריות, האפשרות לצפות במישור הפיזי גוזרת את תחומי חובת הצפיות הנורמטיבית (ראו למשל רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ [16]).
18. מבחינת יחסי הקירבה בין המערער למשיב 2 אני מוצאת כי מתקיימת חובת זהירות מושגית. מקובלת עליי עמדתו של כבוד השופט אברהם כי עצם היותו של המשיב 2 מנהל העבודה במקום יש בה כדי להקים חובת זהירות מושגית כלפי המערער בכל הקשור לסכנות לגופו של העובד הנובעות מעצם העבודה המוטלת עליו והנתונה לפיקוחו של מנהל העבודה (בדומה לחובת הזהירות המושגית המוטלת על רופא כלפי מי שמטופל על-ידיו – ראו ע"א 4025/91 צבי נ' קרול [17]). למנהל העבודה, שהוא הממונה בשטח על העובדים ואמור לספק פתרונות לסוגיות המתעוררות, לרבות סוגיות בטיחותיות, יש ברבים מן המקרים יכולת למנוע סיכונים. בדרך-כלל הוא מיומן בעבודה

יותר ממרבית העובדים, ויש לו קשר לגורמים השונים בחברה שאליהם הוא יכול לפנות בבקשה לנקוט אמצעי זהירות שאינו יכול לנקוט בעצמו. לפיכך על מנהל העבודה לנקוט אמצעי זהירות סבירים על-מנת למנוע סכנות הצפויות לעובדיו, ובין היתר לדאוג כי העובדים ישתמשו באמצעי בטיחות (כגון משקפי מגן, חליפות מגן וכד'), לפקח כי כללי הבטיחות נשמרים ולתת לעובדים הוראות כיצד לבצע את העבודות המוטלות עליהם באופן בטיחותי. היקפה של חובת הזהירות משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו: "יש שמדובר בחובה לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצוינת החובה להזהיר את העובד מפני סכנות קיימות, ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים..." (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ [18], בעמ' 229). ביתר שאת נכונים הדברים במקרה שבפנינו שבו המשיב 2 הינו מנהל ובעל מניות עיקרי במשיבה 1. העובדה שאין הוא אך מנהל עבודה אלא גם בעל מניות עיקרי מקרבת אותו במידה רבה לטעמי למעמדו של המעביד, ועל-כן העקרונות שפורטו למעלה ראוי שיחולו אף על המשיב 2.
יצוין כי אף במשפט האנגלי, אשר מחמיר בדרישותיו להטלת אחריות אישית בנזיקין על אורגנים בחברה (ראו סקירתו של הנשיא שמגר בעניין צוק אור [4],
בעמ' 702-701), נפסק כי מנהל עבודה בחברה יישא באחריות אישית כלפי התובע שנפגע בתאונת עבודה כמעוול משותף לחברה המעסיקה (Yuille v. B. & B. Fisheries (Leigh), Ltd. (1958) [25]). ההנחה היא כי ניתן לחייב אישית עובד שבמהלך העסקתו גרם לנזק גוף בעוולה כלפי הניזוק, אף אם המעביד נושא באחריות השילוחית (ראו P.H. Winfield, J.A. Jolowicz On Tort [29], at p. 837).
19. אף באשר לקיום חובת הזהירות הקונקרטית דעתי הינה כדעת הרוב בבית-המשפט המחוזי, כדברי השופט אברהם: "מבחן קיומה והפרתה של חובת הזהירות הוא בצפיות, בפועל או בכוח, ואנו יודעים, בענייננו, כי המנהל היה מודע היטב לסכנה הנשקפת מן התילים הדוקרניים".
על חובת הזהירות הקונקרטית אומר בית-משפט זה, כי:
"כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות – בנסיבותיו המיוחדות של המקרה – את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את

התרחשותו של אותו נזק" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש [19], בעמ' 126-125).
השאלה העומדת בפנינו היא אם המשיב 2 יכול היה וצריך היה לצפות את התרחשותו של נזק גוף בנסיבות של ביצוע עבודה של הנחת טפטפות לצינורות השקיה בשתילים אשר מצויים בהם מוטות תיל דוקרניים. האם המשיב 2 חב חובת זהירות קונקרטית כלפי המערער?
אני סבורה כי התשובה על כך היא בחיוב. במקרה שבפנינו היה המשיב 2 האחראי היחיד למעשה, מבחינתו של המערער, לעבודתו: ממנו הוא קיבל את הוראות העבודה, ממנו קיבל הסברים על העבודה, הוא אשר סיפק את כלי עבודתו של המערער, ואף לעתים (כמו ביום שלפני התאונה) הצטרף למערער בעבודתו. המערער היה בלתי מיומן בעבודות מסוג זה שעסק בהן במשתלה ולא היה מודע לסכנות הטמונות בעבודה זו ולאמצעי הזהירות והבטיחות שיש וניתן לנקוט.
מוטות התמיכה היוו סיכון מיוחד שעל המעביד, באמצעות מנהל העבודה במקום, החובה למונעו. אין מדובר בסיכון שהוא מהסיכונים שמזמנים חיי היומיום לאדם, אלא בסיכון בלתי רגיל שנוצר על-ידי מוטות תיל שראשיהם לא כוסו. המשיב 2 היה יכול לצפות את הנזק שעלול להיגרם למערער, שכן המערער, כפי שקבע בית-משפט השלום, לא היה מצויד במשקפי מגן, חלקם של המוטות לא היה מסומן בכובעון לבן (ויוער כי עובדת היותם של חלק מהמוטות מסומנים בכובעון לבן מעידה על הצורך שראו בסימון זה העוסקים בתחום ועל צפייתם את הסיכון הכרוך במוטות בלתי מסומנים) והמערער אף לא קיבל הסברים על שיטת העבודה הנכונה. לעניין אחרון זה אציין, בתגובה לטענות המשיבים, כי בתצהירו של המשיב 2 אכן נאמר כי הוא הסביר למערער שיש לגשת אל השתילים מהצד ולא להתכופף מעליהם, אך תצהיר זה מעומת עם עדותו של המערער בבית-משפט השלום, ולפיה הוא קיבל הסבר כללי בלבד: "הסבירו לי לקחת את הצינורות ולפרוס אותם בין השורות". לעניין הטפטפות מציין המערער כי המשיב 2 אמר לו לחבר את הטפטפות, לא הדגים לו כיצד עושים זאת והוא לא ביקש כל הסבר נוסף. בית-משפט השלום קבע כי המערער לא קיבל הסברים מיוחדים לגבי עבודת סידור הטפטפות, ובכך, כפי שציין כבוד השופט ממן, בחר להעדיף בנקודה זו את עדותו של המערער על פני תצהירו של המשיב 2.
נימוקים אלו יש בהם לטעמי כדי לתת תשובה חיובית לשאלה אם בנסיבות אלו היה מנהל עבודה סביר צריך לצפות את הנזק.

כמו כן אני סבורה כי הסיכונים שנלקחו בנסיבות המקרה אינם סיכונים סבירים. במקום שבו ניתן להתגונן מפני פגיעת נזק גוף באמצעים פשוטים, כגון סימון המוטות, חבישת משקפי מגן, הדרכה והקפדה על כללי עבודה נכונים, איני סבורה כי ניתן לומר כי הסיכונים שנלקחו היו סבירים. לנוכח הסיכון הקיים במוטות הדוקרניים ודרך הנחת הטפטפות הייתה זו חובתו של המשיב 2 לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הסיכון. אופיים של אמצעי הזהירות הסבירים משתנה, כפי שצוין, ממקרה למקרה:
"לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן שמספיק להזהיר את העובד מפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. אם הסיכון חמור יותר או נסתר יותר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, באם אכן יתממש" (ע"א 663/88 הנ"ל [18], בעמ' 229).
בעניין שבפנינו נראה כי דווקא ההסבר הכללי שניתן למערער והעבודה הפשוטה שבה הוא עסק יצרו אצלו תחושת ביטחון, שהיה ראוי כי המשיב 2 יזהירו מפניה ומפני הסיכונים הכרוכים בה, והדברים נאמרו לא אחת בפסיקתו של בית-משפט זה (ראו ע"א 320/90 הנ"ל [13], בפיסקה 10 לפסק-הדין).
20. לפחות לגבי חלק מהסיכונים האמורים סבר אף מחוקק המשנה כי יש להזהיר את העובד מפניהם, והדבר בא לידי ביטוי בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999 (להלן – התקנות), הקובעות בתקנה 2:
"מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום, ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה שבה מועסק העובד, וכן ימסור לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום".

"מחזיק במקום העבודה" מוגדר בתקנה 1 לתקנות, בין היתר, כמעביד, כבעל מקום העבודה, כמנהל בפועל את מקום העבודה או כמי שבהשגחתו או בפיקוחו פועל מקום העבודה. כלומר, מחוקק המשנה ראה חשיבות ביידוע העובד בדבר הסיכונים שהוא חשוף אליהם ובהדרכתו כיצד להימנע מהם, ויש בכך להוות אינדיקציה לכך שמחוקק המשנה לא סבר כי הימנעות מחובות אלו הינה בגדר "סיכון סביר".
לאור כל האמור לעיל אני סבורה כי קיימת בענייננו הן חובת זהירות מושגית הן חובת זהירות קונקרטית של המשיב 2 כלפי המערער.
21. גם היסודות האחרים הנדרשים להתגבשותה של עוולת הרשלנות מתקיימים לדעתי בענייננו. המשיב 2 הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בכך שלא נקט את אמצעי הזהירות הסבירים כדי למנוע את הנזק, והפרת חובה זו היא שגרמה לנזק הנטען. עוד אוסיף כי אני מסכימה שהיה מקום לפסוק אשם תורם של המערער. אכן, הכלל, ככל שהוא נוגע לתאונת עבודה שבה נפגע עובד, הינו כי יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד באשר לרשלנות שגרמה לתאונה או תרמה לה. כלל זה יסודו בשוני במעמדם של העובד והמעביד, כאשר זה האחרון הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, ועל-כן רמת הזהירות הנדרשת ממנו גבוהה מזו הנדרשת מהעובד. עם זאת "...יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את מידת האחריות לתאונה הספציפית" (ע"א 110/80 גבאי נ' וליס [20], בעמ' 457). במקרה דנן המערער לא נזהר מהמוטות אף שידע כי הם מצויים בשתילים ואף שידע, ולמצער היה עליו להיות מודע, לסכנה הטמונה במוטות, שכן מדובר בסכנה כזו שכל אדם סביר היה יכול להסיק את דבר קיומה.
סיכומה של נקודה זו: מקובלת עליי דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי כי היה מקום להטיל אחריות אישית על המשיב 2.
ניכוי רעיוני
22. באשר לטענתם החלופית של המשיבים כי יש לבצע ניכוי רעיוני מסכום הפיצויים שנפסק בבית-משפט השלום: הלכה היא כי על נפגע תאונת עבודה לפנות למוסד לביטוח לאומי (להלן – מל"ל) לקבלת הגימלאות המגיעות לו, וכי סכום הגימלאות ינוכה מסכום הפיצויים שיחוב המעביד-המזיק כאמור בסעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אם לא פנה הניזוק למיצוי זכויותיו, רשאי בית-המשפט להעריך

את גובה הגימלאות שלהן היה זכאי הניזוק לו פנה למל"ל ולנכות סכום זה מהפיצויים המגיעים לניזוק. כלל דומה חל לגבי ניזוק שחלה החמרה במצבו. על הניזוק לשוב ולפנות אל המל"ל בבקשה להגדיל את הגימלאות שלהן הוא זכאי. עם זאת חובתו של הנפגע למצות את זכויותיו מול המל"ל צריכה להיעשות בסבירות ובתום-לב. אם פעל כך אין דורשים ממנו שימשיך ויתדיין עם המוסד כתנאי לכך שהתנהגותו תיחשב סבירה (ראו ע"א 727/87 שור נ' בן הרוש [21]; ע"א 92/87 דנן נ' חודדה [22]).
23. במקרה שבפנינו נקבעו למערער על-ידי ועדה רפואית של המל"ל 19 אחוזי נכות צמיתה, בעוד שמומחה שמונה על-ידי בית-המשפט קבע לו 25 אחוזי נכות. בית-משפט השלום קיבל את גירסתו של המערער שלפיה הוא החל לפעול על-מנת שתוכר החמרה במצבו, אך מומחה לרפואה תעסוקתית קבע כי מצבו לא החמיר כלל, ולפיכך חדל המערער מניסיונו זה. במצב דברים זה אני סבורה כי המערער פעל בסבירות ובתום-לב למיצוי זכויותיו, ולא ניתן לדרוש ממנו להמשיך ולהתדיין עם המל"ל, ולכן אף אין לבצע ניכוי רעיוני.

דיון בערעור – חיוב מעוולים ביחד ולחוד
24. כאמור, המערער טוען כי היה על בית-המשפט המחוזי לחייב את המשיבים במלוא גובה הנזק שנפסק ביחד ולחוד. אציין כי טענתו הראשונה של המערער, שלפיה נפסק בטעות בפיסקה המסכמת של פסק-הדין כי המשיבים חייבים כל אחד במחצית הנזק, גובלת בחוסר תום-לב, שכן המערער נמנע מלהזכיר בטיעוניו כי כבר פנה לבית-המשפט המחוזי בבקשה לתיקון טעות בפסק-דין בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, וכי בקשתו זו נדחתה ביום 9.6.2002 (בש"א 1737/02) בנימוק שאין מדובר בטעות שהינה פרי של טעות לשון, פליטת קולמוס וכו'.
25. באשר לטענותיו של המערער לגופה של ההחלטה שלא לפסוק את הפיצויים ביחד ולחוד, ההלכה הנוהגת בדין הישראלי, שאומצה אצלנו בעקבות הפסיקה האנגלית, מסווגת את המקרים הנזיקיים שבהם שותף יותר ממעוול אחד, לשלושה: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; מעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. את המעוולים משני הסוגים הראשונים מחייבים בפיצויים על מלוא הנזק ביחד ולחוד, בעוד שהמעוולים מהסוג השלישי מחויבים בנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד (ראו: ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן [23]; ד"נ 15/88 מלך נ' קורהויזר [24]). במקרה שבפנינו אין ספק כי מדובר בשני מעוולים בנפרד. חובתו של התאגיד

וחובתו של העובד חובות שונות הן, אשר גרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, ולכן יש לחייב את המשיבים בפיצויים שנפסקו ביחד ולחוד.
סוף דבר
26. לאור האמור לעיל אם דעתי תישמע, הייתי מציעה לקבל את הערעור ולדחות את הערעור שכנגד ולחייב את המשיבים – ביחד ולחוד – באחריות כלפי המערער כפי שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי, וכן לחייב את המשיבים – ביחד ולחוד – בהוצאות ובשכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 5,000 ש"ח.
הנשיא א' ברק
מסכים אני לפסק-דינה של חברתי השופטת ארבל. אבקש להעיר אך כמה הערות.

1. בפסיקתו של בית-משפט זה דנים לעתים באחריותו האישית בנזיקין של אורגן (ראו, למשל, ע"א 407/89 הנ"ל [4]). לדעתי, דבר זה אינו רצוי, ויפה עשתה חברתי שהבחינה הבחן היטב בין מעמדו של בעל המניות והמנהל כאורגן לבין מעמדו של מנהל העבודה כמזיק. אכן, תורת האורגנים היא קונסטרוקציה משפטית. היא נועדה לאפשר ייחוס מעשים ומחשבות של נושאי משרה מסוימים בתאגיד לתאגיד עצמו. הרלוונטיות העיקרית שלה היא לעניין גיבוש האחריות האישית של התאגיד (ראו
א' ברק "מעמד התאגיד בנזיקין" [28]). כאשר מתעוררת השאלה אם נושא המשרה, שלעניין אחריות אישית של התאגיד הוא אורגן שלו, אחראי הוא עצמו בנזיקין, תורת האורגנים אינה מתעוררת כלל. לעניין אחריותו האישית של אותו נושא משרה, דינו כדין כל נושא משרה או עובד בתאגיד. תורת האורגנים אינה רלוונטית, והיותו אורגן אינו רלוונטי. אחריותו תיקבע, כפי שקבעה חברתי השופטת ארבל, על-פי מעשיו ומחדליו שלו. אלה עשויים להיות מושפעים ממעמדו בחברה, אך לא מתורת האורגנים. היותו אורגן, לעניין האחריות האישית של התאגיד, אינו מטיל עליו תוספת אחריות אישית, כשם שאינו מעניק לו חסינות מאחריות אישית. אמת, לעניין אחריותו האישית של נושא המשרה קובע תפקידו ומעמדו; אפיונו כ"אורגן" אינו מעלה ואינו מוריד לעניין זה.
2. כפי שציינה חברתי, בערעורים שלפנינו השאלה הינה אם עובד חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי עובד אחר באותו תאגיד. פשיטא, כי עובד אחד של מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובד אחר של אותו מעביד אשר על אופן עבודתו הוא מופקד. אשר לחובה הקונקרטית, היא משתנה ממקרה למקרה. מעמדו של

עובד כמנהל עבודה – בוודאי אם הוא מנהל העבודה היחיד שעל-פיו יישק דבר – משפיע על קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית. ודוק, היותו של אותו מנהל עבודה אורגן של התאגיד לעניין אחריותו האישית של התאגיד אינה מכריעה לעניין חובת הזהירות המושגית או לעניין חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו. היא אינה מכריעה לעניין חובת הזהירות המושגית, שכן זו מוטלת על כל עובד (לרבות כל מנהל עבודה) המצוי בקשר עם העובד הניזוק בלא קשר להיותו אורגן. היא אינה מכריעה לעניין חובת הזהירות הקונקרטית, שכן התנאים שיש לקיים לעניין היות נושא משרה אורגן שונים הם מהתנאים שיש לקיים לעניין חובת הזהירות הקונקרטית. הקשר ביניהם הוא לרוב מקרי. אכן, לעניין תורת האורגנים השאלה הינה אם הפונקציה שנושא המשרה מבצע היא פונקציה של התאגיד עצמו. המבחן הוא פונקציונלי. לעומת זאת לעניין חובת הזהירות, המבחן הוא של צפיות. השאלה הינה אם עובד א' צריך להביא בחשבון, בשל מערכת יחסיו עם עובד ב', כי עובד ב' עלול להיפגע אם עובד א' יתרשל כלפיו. המבחנים של תורת האורגנים ושל תורת הרשלנות הם שונים. היותו של אדם אורגן – כלומר מבצע פונקציה של התאגיד – אינו משיב על השאלה אם אותו אדם אחראי בנזיקין כלפי צד שלישי (במקרה שלנו עובד אחר של אותו תאגיד).
השופט א' ריבלין
שותף אני לפסק-דינה המקיף של חברתי השופטת ארבל. גם אני סבור כי במקרה זה קמה אחריות, יחד ולחוד, של שני המשיבים כלפי המערער משהפר המשיב 2 את חובת הזהירות שהוא חב בה כלפי המערער.
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ארבל.
ניתן היום, י"ב בחשוון תשס"ה (27.10.2004).

מיני-רציו:
* חברות – אחריות בנזיקין – מנהלים –
הטלת אחריות אישית על מנהל שקיים את יסודות העוולה – ההבחנה בינה לבין הרמת מסך – תורת האורגנים – הטלת אחריות אישית על מנהל עבודה בגין נזקים שנגרמו לעובד בתאונת עבודה – חלוקת האחריות בין המנהל לחברה.
* נזיקין – אחריות – מעביד –
חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית של מעביד כלפי עובד – ההבחנה בין אחריותו של מעביד שהוא תאגיד לבין אחריות אישית של מנהל העבודה.
* נזיקין – הגנות – אשם תורם –
המגמה להמעיט בייחוס אשם תורם לעובד שנפגע בתאונת עבודה – טעמיה.
* נזיקין – הטבת נזקי גוף – המוסד לביטוח לאומי –
חובת הניזוק לפעול למיצוי זכויותיו מהביטוח הלאומי – היקפה.
* נזיקין – מעוולים יחדיו – מעוולים בנפרד –
שגרמו נזק שאינו ניתן לחלוקה – חלוקת האחריות ביניהם – האחריות של תאגיד כלפי עובדו ואחריות אישית של מנהל העבודה.

5129371
54678313* נזיקין – עוולות – רשלנות –
חובת הזהירות המוטלת על מעביד כלפי עובדו – ההבחנה בין אחריותו של מעביד שהוא תאגיד לבין אחריות אישית של מנהל העבודה.

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...