צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

עא 8972/00 ארזה שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "ביטול חוזה"

חזרה למאמר משרדנו "ביטול הסכם"

חזרה למאמר משרדנו "טעות והטעיה בכריתת הסכם"


ערעור אזרחי 00 / 8972
ארזה שלזינגר
נגד
1. הפניקס חברה לביטוח בע"מ
2. גדר סוכנות ביטוח בע"מ
3. גדעון רותם (משיבים 3-2 – משיבים פורמאליים)
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[19.5.2003]
לפני המשנה לנשיא (בדימ') ש' לוין והשופטים א' פרוקצ'יה, א' א' לוי


המערערת היא אלמנתו ויורשתו היחידה של אדם שנפטר עקב מחלת הסרטן (להלן – המנוח). המנוח היה מבוטח אצל המשיבה בפוליסות ביטוח שכללו כיסוי ביטוחי כנגד מחלת הסרטן. בטרם נודע לו כי לקה במחלת הסרטן ביטל המנוח את הפוליסות שהיו לו אצל המשיבה. וכחלוף תשעה חודשים, ולאחר שנודע למנוח כי לקה במחלת הסרטן, הוא שיגר הודעת ביטול ל"הודעת הביטול של הפוליסות". לאחר שנפטר המנוח, ובשל סירובה של המשיבה לקבל את ביטול הודעת הביטול, הגישה המערערת תביעה לבית-המשפט המחוזי, ובה טענה, בין היתר, כי הודעת ביטול הפוליסות אשר שיגר המנוח למשיבה הינה בטלה, או שדינה להתבטל, משום שהיא ניתנה בהתבסס על אמונה מוטעית שלפיה המנוח היה באותה עת בריא ושלם. לחלופין טענה המערערת כי על המשיבה לשלם לה את ערך הפוליסה כנגד מחלת הסרטן, הואיל והתברר כי המנוח חלה במחלה זו עוד בטרם ביטול הפוליסות על-ידיו. בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי טעותו של המנוח הייתה לכל היותר טעות בכדאיות העיסקה, שאינה מקנה לצד לחוזה את הזכות לבטלו. באשר לטענתה החלופית של המערערת קבע בית-המשפט כי אין לומר שהאירוע הביטוחי התרחש בעת שהפוליסה הייתה בתוקף, משום שלצורך הכיסוי הביטוחי לא די בכך שהמחלה קיננה בגופו של המבוטח. בית-המשפט דחה גם את טענת המערערת שלפיה תנאי הפוליסה הם תנאים מקפחים, כמשמעותם בסעיפים 3 ו-19 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982. מכאן הערעור.
בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) חוזה ביטוח נועד לבטח כנגד אירוע "מקרה ביטוח". מקרה הביטוח הוא אותו אירוע אשר כלפי התרחשותו ותוצאותיו נעשה הביטוח. תנאי יסודי להיווצרות החיוב בתשלומי הביטוח הוא קיום אירוע הנובע מהתממשות סיכון מוסכם בין המבוטח

למבטח, כאשר האירוע אינו בשליטת המבוטח, והוא אירע בתוך תקופת הביטוח (834ב – ג).
(2) על-פי סעיף 53 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, בביטוח מחלה "מקרה הביטוח" הוא מחלה שחלה בה המבוטח, אולם סעיף זה נתון להתניה אחרת של הצדדים. במקרה דנן חוזה הביטוח הגדיר את "מקרה הביטוח" לצורך תשלומי תגמולי הביטוח כאירוע של גילוי מחלת הסרטן ואבחונה בתוך תקופת הביטוח ודרש גם קיום המלצה לטיפול או טיפול ממש בדרכים שהוגדרו בחוזה. על-כן המועד הקובע להתרחשות מקרה הביטוח איננו מועד קיומה של המחלה אלא מועד גילויה, ולכך נוספים תנאים שונים הנדרשים לצורך גיבושה של אחריות החברה לתשלום תגמולי הביטוח
(834ד – ה, 835ב – ד).
(3) במקרה דנן "מקרה הביטוח" אירע במנוח רק לאחר ביטולו של החוזה על-ידיו. אף בהנחה כי מחלת הסרטן קיננה בגופו בעוד החוזה היה בתוקף, הרי גילויה, אבחונה והטיפול שניתן בגינה התרחשו לאחר ביטולו (836ב – ג).
ב. (1) ביטול חוזה על-ידי צד הזכאי לבטלו הוא פעולה משפטית קונסטיטוטיבית. אף שהיא מבוצעת על-ידי צד אחד, היא קובעת בעת ובעונה אחת את זכויותיהם וחובותיהם של שני הצדדים (837ו).
(2) הכלל הרגיל הוא כי על שימוש בברירת ביטול החוזה חל עקרון הסופיות, ומכאן, שנפגע אשר בחר לבטל חוזה והיה רשאי לעשות כן והודיע על כך לצד האחר, לא יוכל לחזור בו במטרה להחיות את החוזה, מקום שהצד האחר לא הסכים לחזרה מביטול (837ז – 838א).
(3) עקרון סופיות הביטול מניח כי הודעת הביטול, בהיותה פעולה משפטית, נעשתה מתוך רצון חופשי בלא פגם. כשם ששלב ההתקשרות החוזית מושתת על רעיון האוטונומיה של הרצון החופשי של שני הצדדים, כך נדרש כי ברירת הביטול של החוזה תיעשה מתוך רצון חופשי של המבטל. פגם ברצון חופשי זה עשוי לפגוע בתוקפו המשפטי של הביטול (838ד).
(4) על פעולת הביטול, בהיותה פעולה משפטית שאינה בבחינת חוזה, חל סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. יוצא מכך כי כשם שפגם בהתקשרות חוזית מאפשר ביטול, כך גם שימוש בברירת ביטול חוזה עקב הטעיה, עושק או כפייה מאפשר בתנאים מסוימים חזרה מהביטול. אם נעשה שימוש בברירת הביטול עקב טעות שלא נגרמה על-ידי הצד האחר, קיימת אפשרות כי בית-המשפט יתיר חזרה ממנה מכוח שיקול-הדעת הנתון לו בשינויים המתחייבים מכוח סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) (838ה – ו).
ג. (1) צדדים לחוזה יכולים להסכים, מפורשות או מכללא, או להידרש מכוח הדין לקבל על עצמם סיכון להתקיימותה של טעות תוך ויתור על ברירת הביטול לנפגע אם תתרחש טעות כזו. תחומי הסיכון והנושאים בנטל בו נגזרים מאופי החוזה, מאומד-דעתם של הצדדים, ובנסיבות מסוימות מכוח הדין (843ב).
(2) כריתת חוזה ביטוח מלווה מעצם טיבה בהקצאת סיכונים. חוזה הביטוח נועד להגן על המבוטח מפני הסיכונים מושא הביטוח כפי שהם מגולמים בהגדרת "מקרה הביטוח".

המבוטח וחברת הביטוח רוכשים כל אחד סיכון וסיכוי תמורת תשלום דמי ביטוח על יסוד אפשרות התרחשות מקרה ביטוח בעתיד, שאין לדעת אם יתרחש (843ו – ז).
(3) ביטול חוזה הביטוח מנתק את הקצאת הסיכונים בין הצדדים ומחזיר לכל צד את חובת הנשיאה בסיכוניו ובסיכוייו שלו. בשלב הביטול המבוטח נוטל על עצמו את הסיכון כי האירוע הביטוחי שטרם התרחש עשוי להתרחש בעתיד בלא שיקבל עליו פיצוי, אך תוך הפסקת תשלומי דמי הביטוח, ואילו החברה המבטחת משתחררת מהסיכון כי מקרה הביטוח יתרחש בתוך תקופת הביטוח, והיא תחויב בתגמולי הביטוח כנגד הפסקת תשלומי פרמיות הביטוח (844ג – ד).
(4) במקרה דנן הטעות בדבר מצב בריאותו של המבוטח באי-הידיעה כי מקננת בו מחלת הסרטן היא בגדר סיכון מחושב שלקחו על עצמם הצדדים בהגדרת מקרה הביטוח שהוא בר-פיצוי. לכן כשם שטעות כזו לא תזכה את המבוטח בתגמולי הביטוח בעוד החוזה בתוקף, כך היא לא תיחשב טעות הפוגמת ברצונו בפעולתו בביטול החוזה (844ז).
(5) המבחן הקובע לעניין זה הוא אם עובר לביטול החוזה טרם התרחש מקרה הביטוח ששאלת התרחשותו היא בגדר הסיכון שהצדדים נטלו על עצמם, או אם ערב ביטול החוזה התרחש מקרה הביטוח, והסיכון הביטוחי התממש, אלא שהצדדים לא ידעו, כעניין שבעובדה, על התרחשות זו. הטעות במקרה הראשון לא תצדיק חזרה מביטול הביטוח והחייאתו, שכן הכרה בכך חורגת מהסיכונים ומהציפיות ההדדיות שהצדדים לחוזה הביטוח נטלו על עצמם. הטעות במקרה השני עשויה להצדיק הכרה בזכאות המבוטח לתגמולי הביטוח. בהכרה בזכאות זו אין משום פגיעה במערך הסיכויים והסיכונים שנטלו על עצמם הצדדים, אלא דווקא מימוש ציפיותיהם ההדדיות אשר בשלב מסוים חל בו שיבוש בשל טעות בעובדה אך בשל ליקוי במידע בדבר התרחשות מקרה הביטוח (845ה – ו, 846ב – ג).
ד. (1) תקופת המתנה בחוזה ביטוח נועדה לתת הגנה לחברת הביטוח מפני מצבים שנעשה בהם חוזה ביטוח לגבי אירוע ביטוחי שכבר אירע מקום שגורם הסיכון למעשה נעדר מעיסקת הביטוח. קיומה של תקופת המתנה נותן בידי חברת הביטוח כלים לבחון אם החוזה שנקשר אכן מכסה סיכון עתידי, או שמא הסיכון חלף, או מקרה הביטוח כבר אירע, וחוזה הביטוח נקשר לצורך כיסוי נזק שכבר התרחש. על-כן בעצם קיומה של תקופת המתנה אין לראות משום קיפוח המבוטח או משום מתן יתרון בלתי הוגן לחברה המבטחת במובנו של סעיף 3 לחוק החוזים האחידים, ובלבד שמשך התקופה יהיה סביר ולא ארוך מדי. סבירות אורכה של התקופה נגזרת מנסיבות העניין – מנושא הביטוח ומתכליותיו. תקופת המתנה בת שלושה חודשים לצורך ביטוח מפני גילוי מחלת הסרטן, כפי שנקבע בחוזה הביטוח נושא הדיון, הינה בגדר הסביר
(847ה – ז).
(2) שונים הדברים בשלב ביטול החוזה על-ידי המבוטח. אקט הביטול הוא אקט חד-צדדי הנעשה על-פי רצונו של המבוטח. בידיו מצויים כל הנתונים וכל המידע הנדרש לצורך קבלת ההחלטה אם להמשיך בקיום החוזה או לבטלו. בביטול החוזה הוא נושא בסיכון מחושב כי האירוע הביטוחי שטרם התרחש עלול לקרות לאחר הביטול,

ובידו לערוך את מאזן הסיכויים והסיכונים בקשר לכך. על-כן, אין סימטריה בין עניינו של המבטח בתקופת ההמתנה בפתח חוזה הביטוח, אשר נועד להגן עליו מפני אפשרות של חסר בנתונים מהותיים הנדרשים לצורך בירורו של הסיכון המבוטח, לבין עניינו של המבוטח הבוחר לבטל את חוזה הביטוח מטעמיו שלו ביחס לתקופה הסמוכה לאחר הביטוח. בידי מבוטח כזה עומדים מלוא הנתונים הנוגעים לעניין בכפוף לחוסר הוודאות בדבר התרחשותו העתידית של הסיכון המבוטח – סיכון שהוא לקח על עצמו (848א – ב).
ה. (דעת מיעוט – השופט א' א' לוי):
(1) בעת ששלח המנוח את הודעת הביטול הוא טעה באשר למצב בריאותו. טעותו זו של המנוח אינה טעות בהערכת העתיד, אלא ביחס לנסיבות מהותיות שליוו את משלוח הודעת הביטול. טעות זו גם אינה בגדר נטילת סיכון שהמנוח נטל על עצמו, שכן הסיכון כבר התממש בטרם הוא ניטל על-ידי המנוח. משכך, טעותו של המנוח אינה טעות בכדאיות העיסקה, אלא טעות שמקורה באמונה או במחשבה שלא תאמה את המציאות. ומשטעות זו לא הייתה ידועה לחברת הביטוח, ואת זאת גם לא היה עליה לדעת, הרי שחל סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) המאפשר את ביטול החוזה (829ד – ו).
(2) זכות הביטול מכוח סעיף 14(ב) מותנית בפנייה לבית-המשפט, וזה ייעתר לפנייה "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת". בפוסקו בשאלה אם יש מקום לבטל את החוזה, צריך בית-המשפט לחתור למציאת האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים. לצורך זה הוא בודק את מהות העיסקה, את הנסיבות האופפות אותה ואת השלכות הטעות (830ב – ג).
(3) במקרה דנן, מן הצדק להכיר בהודעה ששיגר המנוח למשיבה שבה חזר מהודעתו המקורית בדבר ביטול הפוליסה (831ו – ז).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, סעיפים 1, 10, 16(א), 45, 45(א), 53.
– חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 סעיפים 14(א), 14(ב), 14(ד), 39, 61(ב), פרק ב'.
– חוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982, סעיפים 3, 19.
– חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, פרק ב', סימן ב'.
הצעות חוק שאוזכרו:
– הצעת חוק הביטוח, תשל"ו-1975, סעיף 17.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199.

[2] ע"א 690/88 רובין נ' רובין, פ"ד מד(3) 459.
[3] ע"א 406/82 נחמני נ' גלאור, פ"ד מא(1) 494.
[4] בג"ץ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469.
[5] ע"א 15/86 חיצוב סחר ופיתוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 666.
[6] ע"א 557/75 אגקי נ' כהן, פ"ד ל(2) 64.
[7] ע"א 353/72 רוטמן נ' וולקון, פ"ד כז(2) 131.
[8] ע"א 701/88 שיף נ' עיזבון המנוח אברהם גינדי, פ"ד מה(5) 759.
[9] רע"א 244/89 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' משה"ב משכנות פאר בע"מ,
פ"ד מד(1) 710.
[10] ע"א 4481/90 אהרן נ' ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ, פ"ד מז(3) 427.
[11] ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577.
[12] ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח(2) 513.
[13] ע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י.מ.ש. אילן נהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו(3) 350.
[14] ע"א 719/89 מחצבות חיפה בע"מ נ' חנ-רון בע"מ, פ"ד מו(3) 305.
[15] ע"א 2046/90 אנצילביץ נ' שמיר, חברה לביטוח (לא פורסם).
פסקי-דין אמריקניים שאוזכרו:
[16] Boyd v. Aetna Life Ins. Co. 35 N.E. 2d 99 (1941).
[17] Seidman v. New York Life Ins. Co. 296 N.Y. Supp. 55 (1937).
ספרים ישראליים שאוזכרו:
[18] ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב, תשנ"ג).
[19] ג' שלו דיני חוזים (מהדורה 2, תשנ"ה).
[20] א' ידין "חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981" פירוש לחוקי החוזים (ג' טדסקי עורך, תשמ"ד).
[21] י' אליאס דיני ביטוח (כרך א, תשס"ב).
[22] ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה (כרך ב, 1991).
[23] מ' דויטש ביטול חוזה בעקבות הפרתו (תשנ"ג).

מאמרים ישראליים שאוזכרו:
[24] נ' כהן "ביטול חוזה והשפעתו על עיסקאות במקרקעין בלתי רשומים" הפרקליט לה (תשמ"ג) 215.
[25] ג' טדסקי "טעות בכדאיות העסקה" משפטים יב (תשמ"ב) 329.
[26] ד' פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט יד (תשמ"ט) 459.
[27] ד' שוורץ "דיני ביטוח – תהליכים ומגמות" ספר השנה של המשפט בישראל – תשנ"ו (א' רוזן-צבי עורך, 1977) 31.
ספרים זרים שאוזכרו:
[28] G.J. Couch Cyclopedia of Insurance Law (vol. 17, 2d ed., by
R.A. Anderson, 1983).
[29] E.A. Farnsworth On Contracts (Boston, Toronto, London, vol. II, 1990).
[30] J. Chitty On Contracts (London, 28th ed., by H.G. Beale, vol. I, 1999).
[31] Principles of European Contract Law – Part I: Performance, Non-Performance and Remedies (The Hague, Boston, ed. by O. Lando,
H. Beale, 2000).
שונות:
[32] 43 Am. Jur. 2d (Rochester, 1982).
[33] Restatement 2d, Contracts.

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' סטרשנוב) מיום 30.10.2000 בת"א 1593/95. הערעור נדחה ברוב דעות בניגוד לדעתו החולקת של השופט א' א' לוי.
ישראל וינבוים – בשם המערערת;
דוד אור-חן, אריה אריאלי – בשם המשיבה 1;
שלמה אהרנסון – בשם המשיבים 3-2.

פסק-דין


השופט א' א' לוי
מבוא
1. זהו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' סטרשנוב) מיום 30.10.2000, ולפיו נדחתה תביעת המערערת לביטול הודעת ביטול הפוליסות אשר נשלחה על-ידי בעלה המנוח למשיבה 1, וכן נדחתה תביעתה לזכותה בתגמולי הביטוח שלטענתה היה זכאי להם בעלה עקב מחלת הסרטן שלקה בה ואשר גרמה למותו.
הצדדים
2. גב' ארזה שלזינגר (להלן – המערערת) הינה אלמנתו ויורשתו היחידה של אורי שלזינגר ז"ל (להלן – המנוח), בהתאם לצו קיום צוואה מיום 1.10.1995. המערערת הינה גם המוטבת על-פי פוליסות הביטוח שבהן היה מבוטח המנוח ב"הפניקס" חברה לביטוח בע"מ (להלן – המשיבה). המשיבים 2 ו-3 היו סוכני הביטוח של המנוח, אשר ביטחוהו אצל המשיבה, ואשר צורפו לערעור כמשיבים פורמאליים, לאחר שהתביעה כנגדם נדחתה בהסכמת המערערת.
עובדות הרקע
3. בתאריך 29.12.1987, חתמו המנוח ומעסיקתו, חברת קשר בראל פרסומאים בע"מ, על הצעה לפוליסת ביטוח חיים אשר כללה סעיפי הרחבה וכיסוי ביטוחי כנגד אובדן כושר עבודה, נכות עקב תאונה וכיסוי ביטוחי כנגד מחלת הסרטן.
בתחילת שנת 1994 הפסיק המנוח את עבודתו בחברת הפרסום קשר בראל בע"מ ועבר לחברת טבולה בע"מ, שהיה בה שותף ובעל מניות. ביום 16.3.1994 הגיש המנוח למשיבה הודעה על עזיבת מקום עבודתו, ביקש למשוך את כספי הפיצויים שהצטברו לזכותו בפוליסות ולהעבירם לחשבונו בבנק, ואת יתרת הפוליסות ביקש המנוח לסלק. משלא הצליחו אנשי המשיבה להניא את המנוח מדרישתו זו, הפקידה המשיבה בחשבונו, בחודש אפריל 1994, 70,000 ש"ח בגין פדיון פיצויים בסכום כולל של 139,262 ש"ח שנוכה מהם מס בסכום של 69,262, ובאותו חודש הופקד בחשבונו של

המנוח סכום נוסף של 35,846.61 ש"ח. יצוין כי לאור סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, הקובע כי חוזה הביטוח מתבטל בתום 15 ימים ממסירת הודעת הביטול, הרי שלהלכה התבטלו הפוליסות ביום 1.4.1994. המנוח בוטח בביטוח חדש בחברת "שילוח", והפוליסה החדשה לא כללה כיסוי ביטוחי כנגד מחלת הסרטן.
בתאריך 24.4.1994 נודע למנוח כי לקה במחלת הסרטן, וכחלוף תשעה חודשים (ביום 15.1.1995) שיגר באמצעות עורך-דינו הודעת ביטול ל"הודעת הביטול של הפוליסות" מחודש מארס 1994. בתאריך 24.1.1995 נפטר המנוח עקב מחלת הסרטן, ועם הפטירה העבירה המשיבה למערערת, על חשבון הפוליסות המסולקות, סכומים שלא היו שנויים במחלוקת בין הצדדים: 206,477 ש"ח בתאריך 23.4.1995, ובתאריך 25.6.1995 סכום נוסף של 30,696 ש"ח, לאחר ניכוי מס במקור.
פסק-דינו של בית-משפט קמא
4. בתאריך 4.11.1995 הגישה המערערת את תביעתה לבית-המשפט המחוזי, ובה טענה כי הודעת הביטול אשר שיגר המנוח למשיבה ביום 16.3.1994 הינה בטלה, ו/או דינה להתבטל, משום שהיא ניתנה בהתבסס על אמונה מוטעית שלפיה המנוח היה באותה עת בריא ושלם. המערערת טענה כי לו ידע המנוח שהוא חולה במחלת הסרטן, לא היה מבטל את פוליסת הביטוח. עוד טענה המערערת כי סירובה של המשיבה לקבל את ביטול הודעת הביטול מיום 15.1.1995 והחלטתה לראות בפוליסות כמבוטלות היא התנהגות הלוקה בחוסר תום-לב, ואף שימוש לרעה בזכות מכוח הסכם.
לחלופין טענה המערערת כי על המשיבה לשלם לה את ערך הפוליסה כנגד מחלת הסרטן, הואיל והתברר כי המנוח חלה במחלה זו עוד בטרם ביטול הפוליסות על-ידיו. המערערת תמכה את טענתה זו בחוות-דעתה של ד"ר בן-טל, מי שטיפלה במנוח בעת מחלתו, וממנה עולה כי המנוח לקה במחלת הסרטן לפני יום 16.3.1994 (היינו לפני יום ביטול הפוליסה על-ידיו). כתב-התביעה המקורי כלל אף כמה טענות כנגד סוכני הביטוח, המשיבים 2 ו-3.
5. בתאריך 8.2.2000, במסגרת הסדר פשרה שהושג בין המערערת למשיבים 2
ו-3, ניתן בבית-משפט קמא פסק-דין חלקי שבו נדחתה התביעה כנגד המשיבים 2 ו-3, ובנוסף הורה בית-המשפט כך:

"הנני מחליט, כי בשלב זה לא תבוטל הודעת צד ג' שנמסרה על ידי הנתבעת 1 לנתבעים 2, 3 וזאת נוכח העובדה שהעילה החוזית נותרה בעינה... עם זאת, הנני מחליט כי נושא ההודעה לצד ג' יידון בשלב מאוחר יותר, ולא במהלך הדיון בתביעה העיקרית בין התובעת לבין הנתבעת 1, וזאת לאור סמכותי לפי תקנה 222 לתקנות סד"א, תשמ"ד-1984".
לאחר שמיעת ראיות הצדדים החליט בית-המשפט המחוזי לדחות את התביעה כנגד המשיבה. בית-המשפט קבע כי טעותו של המנוח הייתה לכל היותר טעות בכדאיות העיסקה, ולאור האמור בסעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, זו אינה טעות המקנה לצד לחוזה את הזכות לבטלו, ובלשון בית-המשפט בעמ' 10 לפסק-הדין:
"במקרה דנן, הן המנוח והן הנתבעת, חברת 'הפניקס', לא ידעו כלל על מחלת הסרטן בה לקה המנוח – עובדה שנתגלתה להם רק לאחר ביטול פוליסת הביטוח. היות שכך, הרי שניתן לומר, כי המנוח העריך – הערכה שנתגלתה בדיעבד כמוטעית – בעת שביטל את פוליסת הביטוח, כי לא תתגלה מחלת הסרטן בגופו בזמן הקרוב – זאת עד לכניסתה לתוקף של פוליסת הביטוח בחברת 'שילוח' – ביטוח שלאחר מכן התברר שלא כלל כיסוי למחלת הסרטן...".
ובהמשך, בעמ' 13:
"בנסיבות אלה... סבורני כי אין לראות ב'טעות' זו של המנוח טעות כמשמעותה בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), אלא לכל היותר, ועם כל הצער שבדבר, טעות שאינה אלה בכדאיות העסקה – טעות שהדין לא מכיר בה כמקימה סעד לתובעת בתביעה דנן".
באשר לטענתה החלופית של המערערת קבע בית-המשפט כי אין לומר שהאירוע הביטוחי התרחש בעת שהפוליסה הייתה בתוקף. בית-המשפט סבר כי הפרשנות המשפטית הראויה בהתאם לתנאי הפוליסה היא שלצורך הכיסוי הביטוחי לא די בכך שהמחלה קיננה בגופו של המבוטח, ונדרשים מבחנים משולבים, שהראשון בהם הוא כי מחלת הסרטן תתגלה ותאובחן בפועל בגוף המבוטח, ובלשון סעיף 2(א) של הפוליסה: "המבוטח יחשב כחולה אשר נתגלתה בו מחלת סרטן ממאירה אם נקבע כי קיים בגופו... גידול ממאיר". באשר למבחן האחר נאמר בפוליסה בסעיף 5(ב): "אחריות החברה לתשלום תיווצר בתנאי מפורש כי בנוסף לקביעת האבחנה על גילויו של גידול

ממאיר במשמעות ההגדרה של ביטוח 'מאבק בסרטן', קיימת המלצה רפואית של אונקולוג או כירורג לקבלת טיפול רפואי מיידי לכריתה... גילוי ואבחנה בלבד ללא טיפול רפואי כמצוין לעיל בסעיף קטן ב' לא יזכו את המבוטח או את המוטב, בסכום הביטוח על פי ביטוח 'מאבק בסרטן'". בית-המשפט הוסיף ודחה גם את טענת המערערת שלפיה תנאי הפוליסה הם תנאים מקפחים, כמשמעותם בסעיפים 3 ו-19 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982. בכל אלה עוסק הערעור שבפנינו.
הטענות בערעור
6. המערערת טענה כי בית-משפט קמא שגה כשדחה את השקפתה שלפיה ביטול הפוליסות נעשה בהסתמך על הנחה מוטעית הנוגעת למצב בריאותו של המנוח, וכי ברי הוא כי לו ידע על מחלתו, לא היה מבטל את הפוליסה. לטענת המערערת, טעות זו מביאה לבטלותה של הודעת הביטול מיום 16.3.1994. עוד טענה המערערת כי אין מדובר בטעות בכדאיות העיסקה הנובעת מהערכה שגויה של סיכונים בעתיד, כקביעתו של בית-משפט קמא, הואיל וקיימת ראיה שלפיה היה המנוח חולה בעת שיגור הודעת הביטול על-ידיו, אך הוא עצמו לא ידע על כך.
המערערת סבורה עוד כי היה נכון לראות בהתנהגות המשיבה, שעמדה על זכותה לבטל את פוליסת הביטוח, כהתנהגות הלוקה בחוסר תום-לב, בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי).
כמו כן נטען כי היה מקום לקבל את טענתה החלופית של המערערת, היינו כי המבחן להתרחשותו של האירוע הביטוחי בהתאם לפוליסת המאבק בסרטן הוא קיומה של המחלה ולא אבחונה וגילויה. המערערת טוענת בעניין זה כי ברי הוא שהמנוח ביטח את עצמו כנגד קיומה של המחלה, ולא כנגד גילויה בפועל. לעניין זה הפנתה המערערת לסעיף 2(א) לפוליסה, הקובע כי מבוטח ייחשב חולה אם נקבע כי קיים בגופו גידול ממאיר, ולפיכך דעתה היא כי גם אם גילוי המחלה היה לאחר ביטול הפוליסה, אין המשיבה פטורה מחובתה לשלם את דמי הביטוח, הואיל והקובע הוא קיומו של הגידול הממאיר בגופו של המבוטח בעת שהפוליסה הייתה בתוקף, ולא מועד אבחונו.
לבסוף טענה המערערת כי טעה בית-משפט קמא כאשר לא קיבל ראיות חיצוניות אשר הציגה: פוליסות ביטוח הנהוגות בשוק אשר מהן עולה כי התרחשות האירוע הביטוחי הוא קיום המחלה ולא גילויה. טענתה החלופית של המערערת היא כי אם

תידחה טענתה באשר למועד קרות האירוע הביטוחי, יש להכריז על תנאי הפוליסה כתנאים מקפחים בהתאם לחוק החוזים האחידים.
דיון
7. משביטל המנוח את פוליסות הביטוח וביקש לסלק את חלקן ולקבל פדיון של האחרות, הוא עשה שימוש בזכות שהוקנתה למבוטח בפוליסת ביטוח חיים, בסעיף 45(א) לחוק חוזה הביטוח, הקובע:
"ביטול החוזה
45. (א) המבוטח רשאי בכל עת לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבטח".
ודוק, אף שהשימוש בזכות זו מביא לסיומם של היחסים החוזיים בין המבוטח למבטח, זכותו של מבוטח לבטל את חוזה הביטוח בהתאם לסעיף זה אינה זהה לביטול חוזה בשל פגם שנפל בכריתתו (פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי)). זכות זו גם אינה זהה לזכות ביטול חוזה בשל הפרתו (סימן ב' בפרק ב' לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). זכות הביטול בהתאם לסעיף 45 לחוק חוזה הביטוח הינה אפוא זכות סטטוטורית הניתנת למבוטח ואינה מותנית בהפרה מצד המבטח או בפגם שנפל בכריתת חוזה הביטוח. בפסיפס דיני החוזים הכלליים נתפסת הוראת סעיף 45(א) לחוק חוזה הביטוח כיוצאת-דופן ואף מרחיקת לכת. מבוטח רשאי בכל עת לבטל את חוזה הביטוח, אפילו זמן קצר לאחר כריתתו.
8. כאמור, הבעת רצונו של מבוטח בהתאם לסעיף 45 הנ"ל לבטל את חוזה הביטוח מביאה לסיומם את היחסים החוזיים שבינו למבטח. הבעת רצון זו, שמקורה בחוק, אינה מותנית בשיתוף פעולה של המבטח על-מנת שתשכלל את התוצאות המשפטיות בדבר ביטול היחסים החוזיים. משכך, מדובר בפעולה משפטית שחלים עליה דיני החוזים הכלליים "ככל שהדבר מתאים לענין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה" (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)). על פועלו של סעיף 61(ב) עמד השופט מ' חשין ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון [1], בעמ' 250-249:
"מוסיף ומורנו סעיף 61(ב) לחוק החוזים, כי 'הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה'. הוראת סעיף 61(ב)

לחוק החוזים מדמה עצמה לתחנת-אוטובוסים המשלחת אוטובוסים אל כל רחבי הארץ. כמוה כתחנת-אוטובוסים כן היא הוראת סעיף 61(ב) לחוק, המשלחת את הוראת סעיף 39 (כמותה את הוראת סעיף 12, ובעצם את כל הוראות חוק החוזים), אל כל תפוצות משפט ישראל. כהוראת סעיף 61(ב) לחוק החוזים, שתלה עצמה הוראת סעיף 39 בצופן הגנטי של כל הפעולות המשפטיות שאינן בבחינת חוזה ושל כל החיובים שאינם נובעים מחוזה 'ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים'. צירופה של הוראת סעיף 61(ב) להוראת סעיף 39 לחוק הופכת את הוראת סעיף 39 לדוקטרינה החותכת את משפט ישראל כולו לאורכו ולרוחבו, מלוא כל הארץ כבודה".
לכאורה, שיגור הודעת ביטול על-ידי צד לחוזה יהווה עבורו מחסום בלתי עביר בניסיונו להחיות את החוזה על-ידי משלוח "הודעת ביטול להודעת הביטול", עם זאת הובעה הדעה כי אם הודעת הביטול המקורית לקתה בפגם ברצון, היה ניתן לחזור ממנה (ראה ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [18], בעמ' 778: "קיימות פעולות משפטיות חד צדדיות, המשפיעות על זכויותיהם וחובותיהם של שני הצדדים, ועם זאת נאמר עליהן כי תוקפן מותנה בכך שנעשו בידיעה מלאה של העובדות. התוצאה היא שטעותו של הצד שביצע את הפעולה עשויה לשלול את תוקפה. במקרה כזה אין מדובר בביטול הפעולה מחמת הטעות אלא בכך שמראש לא הוקנה לפעולה זו אותו תוקף משפטי, שהיה ניתן לה (אלמלא הטעות)" (ראה גם נ' כהן "ביטול חוזה והשפעתו על עיסקאות במקרקעין בלתי רשומים" [24], בעמ' 219, ה"ש 24)).
בהפעלת דיני "הפגמים ברצון" על פעולת ביטול חוזה, בין שמדובר בביטול פוליסת חיים בהתאם לסעיף 45 לחוק חוזה הביטוח, בין שמדובר בביטול חוזה בשל פגם שנפל בכריתתו, ובין שמדובר בביטול מחמת הפרת החוזה, קיים היגיון רב, שכן מעצם אפיונה של הצהרת הביטול כפעולה משפטית חד-צדדית, ששכלולה אינו דורש הסכמת הזולת, נובע כי רצונו של המבטל צריך להיות רצון כן ואמיתי. רצון שהובע כתוצאה מכפייה, עושק או הטעיה, לאו רצון הוא, ואין הבעתו משכללת את פעולת הביטול. על-פי השקפתי, כאלו הם פני הדברים גם כשמדובר בהצהרת ביטול שהסתמכה על טעות בעובדות, וכך סבורים גם פרידמן וכהן בספרם הנ"ל [18], בעמ' 778-777:
"קיימות פעולות משפטיות חד-צדדיות שמבחינת דיני הטעות הן אנלוגיות לחוזה (ולא לעיסקת מתנה). פעולות אלה משתייכות לשתי קבוצות עיקריות. האחת, חוזים מזכים, והשניה, פעולות משפטיות חד צדדיות...

לקבוצה השניה שייכות פעולות דוגמת הודעה על ביטול חוזה (למשל, מחמת הטעיה, כפיה או הפרה), או הודעה על הפעלת אופציה. הפעולות הללו הן חד צדדיות (אף שיש להביאן לידיעת הצד האחר), אך אין הן כרוכות בהענקה חד צדדית של טובת הנאה. הן משפיעות לא רק על זכויותיהם אלא גם על חובותיהם של שני הצדדים. משום כך יחתך דין הטעות לגבי פעולות אלה על פי הכללים הנוהגים לגבי חוזה".
9. באשר לנסיבותיו של הערעור שבפנינו – לבית-המשפט המחוזי הגישה המערערת חוות-דעת רפואית (ת/2) שנערכה על-ידי ד"ר אופירה בן-טל, מי שטיפלה במנוח במחלקה ההמטולוגית בבית חולים "איכילוב". כפי שצוין בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, הייתה ד"ר בן-טל נחרצת בדעתה הן במסגרת חוות-הדעת שערכה הן בעדותה בבית-המשפט, כי בעת ששלח המנוח את הודעת הביטול למשיבה, דהיינו ביום 16.3.1994, כבר קיננה בגופו מחלת הסרטן. עדות זו לא נסתרה על-ידי המשיבה לא בחוות-דעת מטעמה ולא בחקירתה הנגדית של ד"ר בן-טל, ועל-כן היה נכון לקבוע כמימצא שהמנוח, בעת ששלח את הודעת הביטול, טעה באשר למצב בריאותו. טעותו זו של המערער אינה טעות בהערכת העתיד, אלא ביחס לנסיבות מהותיות שליוו את משלוח הודעת הביטול. טעות זו גם אינה בגדר נטילת סיכון שהמנוח נטל על עצמו, שכן הסיכון כבר התממש בטרם הוא ניטל על-ידי המנוח (ראו: ג' טדסקי "טעות בכדאיות העסקה" [25], בעמ' 332 וכן ד' פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" [26]). משכך, טעותו של המנוח אינה טעות בכדאיות העיסקה, אלא טעות שמקורה באמונה או במחשבה שלא תאמה את המציאות. ומאחר שטעות זו לא הייתה ידועה לחברת הביטוח, ואת זאת גם לא היה עליה לדעת, הרי שחל בענייננו סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה".
בהתאם לסעיף זה, על הצד שטעה והמבקש את הביטול להראות כי טעותו הינה טעות יסודית, וכי "ניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה". במקרה שבפנינו יש היגיון רב בטענת המערערת שלפיה לו ידע המנוח שהוא חולה במחלה סופנית, לא היה מבטל את פוליסת ביטוח החיים אשר כללה כאמור כיסוי כנגד מחלת הסרטן, שהרי

ניתן לומר כי זו דרכו של עולם, שמי שלקה במחלה סופנית לא ינהג כך. מכאן, שטענת המשיבה כי המנוח ביטל את הפוליסה בשל לחצים כלכליים שנבעו מהעסק החדש שעמד להקים, גם אם היא נכונה, אין לה עוד נפקות, באשר היא מתייחסת למצב דברים שגוי שנבע מכך שהמנוח לא ידע על אודות מחלתו.
10. להבדיל מזכות הביטול האוטונומית והמוחלטת המוענקת לצד הטועה בהתאם לסעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), זכות הביטול מכוח סעיף 14(ב) (מקום שהטעות לא הייתה ידועה לזולת) מותנית בפנייה לבית-המשפט, וזה ייעתר לפנייה "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת". ההבדל באופייה של זכות הביטול נובע מהעובדה כי בהתנהגותו של הצד שלא ידע ולא היה עליו לדעת על טעות זולתו לא נפל כל פגם, ומשכך, הוא זקוק להתחשבות ולהגנה (ע"א 690/88 רובין נ' רובין [2]). בפוסקו בשאלה אם יש מקום לבטל את החוזה צריך בית-המשפט לחתור למציאת האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים. לצורך זה הוא בודק את מהות העיסקה, את הנסיבות האופפות אותה ואת השלכות הטעות. ככל שהשלכות הטעות על הצד ה"טועה" חמורות יותר, כך יהיה בית-המשפט נוטה לבטל את החוזה (ע"א 406/82 נחמני נ' גלאור (להלן – פרשת נחמני [3]). וכן ראו פרידמן וכהן בספרם הנ"ל [18], בעמ' 717). משך הזמן שחלף מאז שנתגלתה הטעות ועד לפנייה לבית-המשפט אף הוא יובא בחשבון. שיהוי ניכר ובלתי מוסבר מצד הטועה עלול להביא לדחיית הבקשה לביטול (ראו פרשת נחמני [3],
בעמ' 502). שיקולים נוספים הם אלה הנוגעים למידת רשלנותו של הצד הטועה וכן למידת ההסתמכות של הצד האחר והפגיעה בו (ג' שלו דיני חוזים [19], בעמ' 201 ואילך; בג"ץ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה [4], בעמ' 483).
כלי נוסף שעשוי לסייע לבית-המשפט במלאכתו הוא הרשות שניתנת לו
בסעיף 14(ב) סיפה לחוק החוזים (חלק כללי): לחייב את הצד שטעה בתשלום פיצויים לצד האחר בגין הנזק שנגרם לו. על סמכות זו ועל אופן הפעלתה עמדו המלומדים פרידמן וכהן בספרם הנ"ל [18], בעמ' 720-719:
"סעיף 14(ב) קובע כי כאשר מחליט בית המשפט לבטל את החוזה, הוא רשאי להעניק לצד האחר, אף זאת לפי שיקול דעתו, פיצויי הסתמכות. ניתן להניח שבמסגרת שיקול דעתו בנוגע להענקת הפיצויים יתחשב בית המשפט בשיקולים דומים לאלה שפורטו בקשר להחלטה אם בכלל לבטל את החוזה, ובעיקר: מידת האשם או האחריות של הצדדים... מידת הגינותו של החוזה... מובן גם שנוכח העובדה שלבית המשפט שיקול דעת בדבר

מתן פיצויים, יש בידו עקרונית לפסוק פיצויים חלקיים, ובכך לחלק למעשה את הנזק שנגרם עקב הטעות".
11. טעותו של המנוח, כפי שעמדתי עליה, הייתה טעות חמורה, והשלכותיה קשות. המנוח שביטח את עצמו בפוליסת ביטוח חיים אשר כללה גם ביטוח כנגד מחלת הסרטן, ביטל את הפוליסה בשלב שכבר לקה במחלה זו אך לא היה מודע לכך. בדיעבד אנו יודעים אפוא כי ביטול הפוליסה נעשה דווקא ברגע שהסיכון שלשם כיסויו באה הפוליסה לעולם התממש. זאת ועוד, פוליסה לביטוח חיים, להבדיל מחוזי ביטוח אחרים, היא התקשרות ארוכת טווח, שהיא גם מעין קופת חיסכון של המבוטח, ויש בה סממנים מובהקים של ביטוח סוציאלי. המנוח הפריש במשך שנים לא מעטות כספים על-מנת שהוא או אשתו, לאחר מותו, יוכלו להסתייע בהם בשעת מצוקה. על רקע זה אין ספק כי אי-היענות לבקשה לבטל את "הודעת ביטול הפוליסה" תהיה כרוכה בנזק קשה למערערת. עניין זה מקבל משנה תוקף לאור הפער ביחסי הכוחות בין שני הצדדים לחוזה הביטוח, ובמקרה זה הכוונה בעיקר למעמדה הכלכלי העדיף של המשיבה וליכולתה להסתייע בחברות ביטוח אחרות על-ידי עריכתם של ביטוחי משנה, שנועדו לפצותה אם תידרש לעמוד בחיוב שנטלה על עצמה כלפי המנוח (לעניין זה ראו:
ד' שוורץ "דיני ביטוח – תהליכים ומגמות" [27] וכן א' ידין "חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981" פירוש לחוקי החוזים [20], בעמ' 18 ואילך).

עם זאת אין להתעלם מהזמן הרב שחלף מאז נודע למנוח על מחלתו (אפריל 1994) ועד אשר שיגר את הודעת הביטול ל"הודעת הביטול" (ינואר 1995). גם בשלב זה לא מיהרה המערערת להגיש את תביעתה, וחלפו חודשים רבים עד אשר עשתה זאת (בחודש נובמבר 1995). אמנם, הנסיבות המיוחדות של המקרה, שלפיהן לקה המנוח במחלת הסרטן, ותקופה קצרה לאחר מכן הלך לעולמו, יש בהן להקהות מחומרת השיהוי, אך עדיין מדובר בפרק זמן ארוך שגרם למשיבה נזק, בין היתר כתוצאה מביטולם של ביטוחי משנה בגין הסיכון שתחויב לשלם את תגמולי הביטוח למנוח.
לפיכך אני סבור, וכך אמליץ לחבריי לעשות, כי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולקבוע כי מן הצדק להכיר בהודעה ששיגר המנוח למשיבה בחודש ינואר 1995, שבה חזר מהודעתו המקורית בדבר ביטול הפוליסה. העולה מכך הוא שהפוליסות לביטוח חיים היו בתוקף ביום מותו של המנוח, אולם לנוכח השיהוי הניכר בשיגור הודעת הביטול, והנזק שהיה כרוך בכך למשיבה, אני מציע לחייב את המערערת בפיצויים לטובת המשיבה בשיעור 40% מסכום התביעה. את יתרת הסכום – 60% מסכום התביעה שממנו ינוכו דמי הביטוח שהמנוח היה חייב בהם עד

ליום פטירתו – תשלם המשיבה למערערת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשתה של התביעה ועד לתשלום בפועל.
אני מוסיף ומציע לחייב את המשיבה לשלם למערערת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין, בשתי הערכאות, בסכום של 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
התיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי על-מנת שידון בהודעת צד ג' כנגד המשיבים 2 ו-3, כפי שקבע בהחלטתו מיום ב' באדר א' תש"ס (8.2.2000).
השופטת א' פרוקצ'יה
פתח דבר
1. חברי השופט לוי סבור כי בנסיבות העניין היה המנוח רשאי לחזור בו מביטול חוזה הביטוח תוך החלת דיני "הפגמים ברצון" על פעולת הביטול. לגישתו, בהיות הצהרת הביטול בגדר פעולה משפטית חד-צדדית מתחייב מכך כי פעולת הביטול תיעשה מרצון בלא שנלווה לו פגם. טעותו של המנוח ביחס לנסיבות המהותיות הקשורות במצב בריאותו עובר למשלוח הודעת ביטול הביטוח, מקורה בתודעה שלא תאמה את המציאות, ומאחר שזו לא הייתה ידועה לחברת הביטוח, יש להחיל עליה, בשינויים המתחייבים, את סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), קרי יש להראות כי הצד המבקש לחזור בו מביטול החוזה טעה טעות יסודית אשר אלמלא אירעה לא היה מבטלו, ונתון שיקול-דעת לבית-המשפט אם לבטל את הפעולה המשפטית שנעשתה או לקיימה בהתחשב בדרישות הצדק תוך איזון ראוי בין עניינם של הצדדים. על-פי קו מחשבה זה מציע חברי כי נעשה שימוש בשיקול-דעתנו ונכיר בזכותו של המנוח לחזור בו מפעולת ביטול חוזה הביטוח ונורה לחברת הביטוח לשלם לעיזבונו את תגמולי הביטוח על-פי הפוליסה בניכוי פיצויים לטובת חברת הביטוח עקב שיהוי בהודעת החזרה מביטול ובניכוי פרמיות ביטוח שהמנוח היה חייב בהן בהנחה שחוזה הביטוח לא בוטל עד ליום פטירתו.
2. אני מסכימה ומצטרפת לניתוח המשפטי שעשה חברי, וזאת עד מחצית הדרך. אני נאלצת לחלוק עליו לגבי שארית הדרך, וממילא אף באשר לתוצאה. לטעמי, ראוי, ביסודם של דברים, לאמץ את גישת בית-המשפט המחוזי ולדחות את תביעת שאירי המנוח, תביעה המבקשת להכיר בתוקף החזרה מביטול חוזה הביטוח, והמבקשת להכיר

בחבות חברת הביטוח לשלם תגמולי ביטוח בגין מחלת הסרטן שהמנוח לקה בה וממנה נפטר.
3. הסוגיות המחייבות הכרעה הן שתיים: ראשית, מהי הגדרתו הנכונה של "מקרה הביטוח" על-פי חוזה הביטוח: שלב התרחשותה של מחלת הסרטן או מועד גילויה ואבחונה? שהרי אם אמת המידה ל"מקרה הביטוח" היא עצם קיומה של המחלה בגוף המבוטח, כי אז עומדת למנוח ולשאיריו זכות לתגמולי ביטוח אף שהחוזה בוטל, מאחר שהנחת המוצא שביסוד ענייננו היא כי המחלה קיננה בו עוד בטרם בוטל החוזה, אלא שהוא לא ידע על כך. שנית, אם יימצא ש"מקרה הביטוח", על-פי הגדרתו, הוא מועד גילויה ואבחונה של המחלה, הרי מאחר שבענייננו הגילוי והאבחון אירעו לאחר ביטול החוזה, עולה השאלה הזו: לפלוני ביטוח חיים המזכה אותו בתגמולים עם גילויה של מחלת הסרטן בגופו במהלך תקופת הביטוח; במהלך תוקפו של חוזה הביטוח מקננת בגופו מחלת הסרטן, אולם הוא אינו יודע על כך, וגם חברת הביטוח אינה יודעת על כך; משיקולים שונים שאינם קשורים במצב בריאותו מחליט המבוטח לבטל את חוזה הביטוח; זמן קצר לאחר הביטול מתגלה מחלת הסרטן בגופו, הוא פונה לחברת הביטוח ומבקש לחזור בו מהודעת הביטול של חוזה הביטוח בטענה כי הביטול אינו תקף בשל פגם הנעוץ בטעות בעובדה הנוגעת למצבו הרפואי עובר לביטול – האם עומדת לו זכות חזרה כזו אשר בעקבותיה שב חוזה הביטוח לחיים כאילו מעולם לא בוטל ומקנה לו או לשאיריו זכות לתגמולי ביטוח?
טענות הצדדים

4. טענות המערערת הן בעיקרן שתיים: האחת – חוזה הביטוח על-פי פרשנותו הנכונה מקנה זכות לתגמולים במצב שבו קיננה בגוף המבוטח מחלת הסרטן וגם בטרם גילויה. משהוכח כי המנוח לקה במחלה בטרם ביטל את החוזה, התרחש מקרה הביטוח בעוד החוזה בתוקף, והוא זכאי לתגמולים אף שהמחלה נתגלתה רק אחרי ביטול החוזה. השנייה – ביטול החוזה נעשה, בכל מקרה, בטעות, ולכן יש להכיר בזכות המנוח לחזור בו מן הביטול ולהחיות את החוזה כאילו מעולם לא בוטל. משכך הוא, המנוח זכאי לתגמולי ביטוח עקב המחלה שלקה בה.
תשובת חברת הביטוח לטיעונים האמורים היא באלה: ראשית, מקרה הביטוח כמוגדר בחוזה הינו מועד גילויה ואבחונה של המחלה, ולכן בנסיבות עניין זה מקרה הביטוח אירע לאחר ביטול חוזה הביטוח עם גילויה של המחלה ולא קודם לכן. משכך, אין עומדת למבוטח זכות לתגמולים מכוח הפוליסה. שנית, אין להכיר בטעות המבוטח

לגבי מצב בריאותו קודם לביטול החוזה כעילה לחזרה מהביטול והחייאת הסכם הביטוח בין הצדדים.
הגדרת "מקרה הביטוח"
5. חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם תגמולי ביטוח למוטב בקרות מקרה הביטוח (סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח). חוזה ביטוח נועד לבטח כנגד אירוע "מקרה ביטוח". מקרה הביטוח הוא אותו אירוע אשר כלפי התרחשותו ותוצאותיו נעשה הביטוח. תנאי יסודי להיווצרות החיוב בתשלומי הביטוח הוא קיום אירוע הנובע מהתממשות סיכון מוסכם בין המבוטח למבטח, כאשר האירוע אינו בשליטת המבוטח, והוא אירע בתוך תקופת הביטוח. הסיכון המבוטח הוא נדבך מרכזי בכל חוזה ביטוח. הוא נועד להגן על המבוטח מפני הסיכונים מושא הביטוח ובאין סיכון אין ביטוח (י' אליאס דיני ביטוח (כרך א) [21], בעמ' 395).
על-פי סעיף 53 לחוק חוזה הביטוח, בביטוח מחלה "מקרה הביטוח" הוא מחלה שחלה בה המבוטח, אולם סעיף זה נתון להתניה אחרת של הצדדים, ובענייננו אכן הותנה אחרת.
בפוליסת הביטוח שנקשרה בין הצדדים "ביטוח נוסף למקרה גילוי מחלת הסרטן" נקבע כי הביטוח מכסה מקרה של "גילוי מחלת הסרטן אצל המבוטח במשך תקופת הביטוח" (בהקדמה לפוליסה). בסעיף 2, המוכתר בכותרת "הגדרת מחלת הסרטן וקביעתה", נאמר כי:
"המבוטח ייחשב כחולה אשר נתגלתה בו מחלת סרטן ממאירה אם נקבע כי קיים בגופו... גידול ממאיר המאופיין על ידי גידול בלתי מבוקר ומפושט של תאים ממאירים..."
בסעיף 5(א) לפוליסה נאמר בהגדרת "התחייבות החברה", כי:
"התחייבות החברה לתשלום תקום אם תתגלה מחלת הסרטן ובתנאי שהגילוי ארע במשך התקופה ולאחר תום תקופת ההמתנה... וכו'".
בסעיף 5(ב) לפוליסה נקבע כי אחריות החברה לתשלום תיווצר "בתנאי מפורש כי בנוסף לקביעת האבחנה על גילויו של גידול ממאיר במשמעות ההגדרה של ביטוח

'מאבק בסרטן' קיימת המלצה רפואית של אונקולוג או כירורג לקבלת טיפול רפואי מיידי לכריתה (טיפול ניתוחי-כירורגי) או טיפול כמוטרפי ו/או טיפול הקרנתי ו/או טיפול הורמונלי ו/או טיפול משולב של הטיפולים האמורים". סעיף קטן (ג) מוסיף וקובע כי גילוי ואבחנה בלבד בלא טיפול רפואי לא יזכו את המבוטח בסכום הביטוח. אם נפטר המבוטח במשך תקופת הביטוח ולאחר תקופת ההמתנה, והוכח כי סיבת המוות הישירה הייתה מחלת הסרטן, תשלם החברה למוטב את סכום הביטוח (סעיף 5(ה) לפוליסה).
ממקבץ הוראות אלה עולה בבירור כי החוזה הגדיר את "מקרה הביטוח" לצורך תשלומי תגמולי הביטוח כאירוע של גילוי מחלת הסרטן ואבחונה בתוך תקופת הביטוח, ואף לא הסתפק בכך לצורך שכלול החבות לתשלום תגמולי הביטוח אלא דרש גם קיום המלצה לטיפול או טיפול ממש בדרכים שהוגדרו בפירוט רב. מכאן, כי "מקרה הביטוח" המגבש את זכות המבוטח בענייננו הוא, למצער, גילוי מחלת הסרטן ואבחונה בתוך תקופת הביטוח ולא עצם קינונה של המחלה בגוף המבוטח. זו נקודת המוצא לחבותה של המבטחת. יוצא אפוא כי המועד הקובע להתרחשות מקרה הביטוח איננו מועד קיומה של המחלה אלא מועד גילויה, ולכך נוספים תנאים שונים הנדרשים לצורך גיבושה של אחריות החברה לתשלום תגמולי הביטוח.
פירוש זה של פוליסת הביטוח עולה בבירור ממילותיו של החוזה. הוא מתיישב גם עם תכליתו של הביטוח כמוגדר בחוזה גופו. סעיף 1 לחוזה מגדיר את מטרת הביטוח כמכוונת להקל על חולה הסרטן ומשפחתו על-ידי תשלום סכום ביטוח המיועד למימון הטיפול הרפואי והסיעודי הדרוש, ובייחוד זה אשר אינו מכוסה על-ידי הרפואה הציבורית. ברי כי מטרה זו מתגשמת רק מקום שהמחלה נתגלתה, ונדרש טיפול בגינה, להבדיל ממצב שבו היא מקננת בגופו של אדם בלא שאיש ידע עליה, וממילא לא נדרש כל טיפול בגינה. סביר אף להניח כי הצדדים התכוונו להגדיר את "מקרה הביטוח" בדרך האמורה כדי להשיג גורם של ודאות ביחס לזכויותיהם ולחובותיהם ההדדיות, שהרי חבות לתשלום תגמולי ביטוח המתבססת על עצם קיומה של מחלה מקננת – אף שאין מודעים לקיומה – עלולה לזרוע אי-ודאות וחוסר ביטחון רבים ביחסים המשפטיים בין הצדדים משום שהדבר מחייב להתחקות במבט לאחור אחר מועד תחילתה של המחלה בגוף המבוטח – מהלך שהוא קשה ואינו תמיד בר-ביצוע. לכן ניסוח "מקרה הביטוח" בענייננו מושתת על יסוד גילויה של המחלה כתנאי להתקיימותו של האירוע הביטוחי, ויש בכך כדי להלום את הציפיות הסבירות של הצדדים, ובמידה רבה גם את הצורך בוודאות כעניין של מדיניות ביטוחית רצויה (השווה ע"א 15/86 חיצוב סחר ופיתוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ [5]).

בנסיבות אלה אין מקום לטענת המערערת במישור פרשנות חוזה הביטוח, המבקשת להחיל את חבות המבטח מכוח חוזה זה על עצם קיומה של מחלת הסרטן בגופו של המבוטח, להבדיל מגילויה של המחלה כאמור.
הגדרת "מקרה הביטוח" לעניין זכויות המנוח
6. תוצאת פרשנות חוזה הביטוח כאמור לעיל היא כי בענייננו אירע "מקרה הביטוח" במנוח רק לאחר ביטולו של החוזה על-ידיו. אף בהנחה כי מחלת הסרטן קיננה בגופו בעוד החוזה היה בתוקף, הרי גילויה, אבחונה והטיפול שניתן בגינה התרחשו לאחר ביטולו. מכאן, שלא תצלח טענת המערערת שלפיה פרשנות רחבה של חוזה הביטוח לטובת המבוטח מצדיקה את המסקנה כי "מקרה הביטוח" מתרחש במקרה זה גם מקום שמתברר כי המבוטח לקה במחלת הסרטן בתקופת היות החוזה בתוקף, וגם אם לאחר מכן בוטל החוזה וגילוי המחלה אירע לאחר הביטול. דין טענתה הראשונה של המערערת להידחות.
ביטול פוליסת הביטוח
7. המנוח ביטל את פוליסת הביטוח. הוא עשה כן בהיותו מדמה בנפשו כי מצב בריאותו טוב. זמן לא רב לאחר ביטול הפוליסה התברר לו כי טעה, וכי בעת ביטול חוזה הביטוח קיננה בו מחלת הסרטן. אילו ידע בטרם ביטול הפוליסה כי הוא חולה, ברי כי לא היה נוקט פעולה לביטולה והיה זוכה בתגמולים על-פיה. האם חזרתו של המבוטח מהודעת ביטול החוזה הינה בעלת תוקף משפטי באופן שהיא מחיה את חוזה הביטוח ומפיחה בו חיים חדשים? אם התשובה לכך חיובית, משמעות הדבר היא כי הביטוח מכסה את מקרה הביטוח – גילוי מחלת הסרטן – אף שהגילוי אירע לאחר פעולת הביטול ובטרם חזרה ממנה. אם התשובה לכך שלילית, פירושו כי הביטול בעינו עומד, ומאחר שמקרה הביטוח אירע לאחר פקיעת החוזה, ממילא לא קמה זכאות המבוטח מכוחו. נבחן טענה זו העומדת בלב ההליך שלפנינו.
השאלות שיש להשיב עליהן הן אלה:
ראשית, האם הדוקטרינה החוזית בדבר השפעת הפגמים בכריתת חוזה על תוקפו של החוזה חלה, בשינויים המחויבים, גם על ביטולו של חוזה?

שנית, אם התשובה לכך חיובית, האם נסיבות ביטולה של פוליסת הביטוח בענייננו תוך טעות עובדתית של המבוטח בדבר מצב בריאותו, מהוות פגם בפעולת הביטול המאפשר חזרה מן הביטול והחייאת הפוליסה שבוטלה?
פגמים בהודעת הביטול
8. פגמים שונים בכריתת חוזה עשויים להביא לביטולו של חוזה. הכללים הנוגעים להם מעוגנים בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי). קו היסוד המאפיין את פגמי הכריתה העשויים להביא לביטול חוזה הוא קיום ליקוי ברצון הצדדים או אחד מהם ככל שהדבר נוגע להתקשרות החוזית. ההתקשרות החוזית מבוססת במהותה על רצון הצדדים להתקשר בחוזה ביניהם. הצהרות – הרצון של הצדדים המשתקפות בהצעה ובקיבול במהלך המשא ומתן – הן תנאי לגיבושו של חוזה בר-תוקף. כאשר נכרת חוזה תוך פגם ברצון של המתקשר בו נפגם החוזה. כך הוא כאשר נכרת חוזה בטעות או בהטעיה, כך הוא מקום שהחוזה נכרת בנסיבות של כפייה ועושק. פגם באוטונומיה של רצון הצדדים שעליה מתבסס הקשר החוזי פוגע ביסוד החוזה ומעמידו בחזקת חוזה פגום. "קיום הרצון מזין את החוזה, והפגם ברצון מצדיק את ביטולו. חוזה שנכרת מחמת פגם ברצון הוא חוזה קיים, אם כי בר-ביטול" (שלו בספרה הנ"ל [19], בעמ' 159).
פגם ברצון בכריתת חוזה עשוי להביא לביטולו, אך האם פגם ברצון צד לחוזה המבטל חוזה עשוי להצדיק חזרה מן הביטול? האם כשם שניתן לבטל חוזה שנכרת מטעמי טעות, הטעיה, כפייה או עושק, כך ניתן לחזור מביטול חוזה שנעשה אגב פגמי רצון דומים שנלוו לפעולת הביטול?
מהות הביטול וחזרה ממנו בדיני החוזים
9. ביטול חוזה על-ידי צד הזכאי לבטלו הוא פעולה משפטית קונסטיטוטיבית. אף שהיא מבוצעת על-ידי צד אחד, היא קובעת בעת ובעונה אחת את זכויותיהם וחובותיהם של שני הצדדים. משמעות ביטול החוזה היא שחרור שני הצדדים מחובתם להוסיף ולבצע את חיוביהם החוזיים בעתיד. "לאחר הביטול חופשי הנפגע (אך גם המפר) להתקשרויות חדשות, חלופיות" (שלו, שם [19], בעמ' 545). הכלל הרגיל הוא כי על שימוש בברירת ביטול החוזה חל עקרון הסופיות, ומכאן, שנפגע אשר בחר לבטל חוזה והיה רשאי לעשות כן והודיע על כך לצד אחר, לא יוכל לחזור בו במטרה להחיות את החוזה (ע"א 557/75 אגקי נ' כהן [6], בעמ' 72; ע"א 353/72 רוטמן נ' וולקון [7], בעמ' 134; ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה (כרך ב) [22], בעמ' 756-753). אכן,

"הפעלתה של ברירת הביטול הינה פעולה חד צדדית, אולם משבוצעה היא חורצת את זכויותיהם וחובותיהם של שני הצדדים והמתקשר שהפעיל את ברירת הביטול שוב אינו יכול לחזור בו" (דברי פרידמן וכהן בספרם הנ"ל [18], בעמ' 1113). כל זאת מקום שהצד האחר לא הסכים לחזרה מביטול (ע"א 701/88 שיף נ' עיזבון המנוח אברהם גינדי [8], בעמ' 774). עקרון סופיות הביטול נועד לשחרר את הצדדים מחיוביהם החוזיים בעתיד וליצור ודאות וביטחון משפטי המאפשרים לצדדים לחוזה "לצאת לחיים חדשים" מתוך הנחה משותפת כי החוזה שהיו שותפים לו עבר מן העולם ולא יקום עוד לתחייה, וכי פתוחה בפניהם הדרך לכלכל את צעדיהם בהתאם להנחה זו. סופיות הביטול הינה חיונית לצורך יצירת שוויון בין הצדדים ומניעת יתרון בלתי הוגן למי שביטל את החוזה על חשבון הצד האחר. שאחרת, הראשון עשוי לבטל את ההסכם, להמתין על הגדר ולשקול אם ומתי ידבק בביטול או אם ומתי יחזור בו מהביטול בהתחשב בתנאי השוק ובנתונים אחרים, ואילו האחר יישאר שרוי במצב של אי-ודאות לגבי עתידו הכלכלי והמשפטי של החוזה שבוטל ויתקשה לתכנן את צעדיו לעתיד (כהן, במאמרה הנ"ל [24], בעמ' 219, ה"ש 24).
עקרון סופיות הביטול מניח כי בהיות הודעת הביטול פעולה משפטית היא נעשתה מתוך רצון חופשי בלא פגם. כשם ששלב ההתקשרות החוזית מושתת על רעיון האוטונומיה של הרצון החופשי של שני הצדדים, כך נדרש כי ברירת הביטול של החוזה תיעשה מתוך רצון חופשי של המבטל. פגם ברצון חופשי זה עשוי לפגוע בתוקפו המשפטי של הביטול.
על פעולת הביטול, בהיותה פעולה משפטית שאינה בבחינת חוזה, חל סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי). סעיף זה קובע כי "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה...". יוצא מכך כי כשם שפגם בהתקשרות חוזית מאפשר ביטול, כך גם שימוש בברירת ביטול חוזה עקב הטעיה, עושק או כפייה מאפשר בתנאים מסוימים חזרה מהביטול (פרידמן וכהן בספרם הנ"ל [18], בעמ' 1114). אם נעשה שימוש בברירת הביטול עקב טעות שלא נגרמה על-ידי הצד האחר, קיימת אפשרות כי בית-המשפט יתיר חזרה ממנה מכוח שיקול-הדעת הנתון לו בשינויים המתחייבים מכוח סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) (השווה רע"א 244/89 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' משה"ב משכנות פאר בע"מ [9], בעמ' 712). אומר על כך מ' דויטש בספרו ביטול חוזה בעקבות הפרתו [23], בעמ' 287-286:

"כאשר הנפגע בוחר בביטול, החלטתו בלתי-הדירה. עם מסירת ההודעה, נכנס הביטול לתוקף. בחירה בענף זה של הברירה היא איפוא סופית, תוך אובדן כוח הקיום. הביטול הוא אומנם בלתי-הדיר, אולם ככל פעולה חד-צדדית, הוא כפוף לעקרונות שבחוק החוזים (חלק כללי). על-כן ניתן, למשל, לחזור מן הביטול כאשר הביטול נעשה מחמת אחד הפגמים ברצון המנויים בפרק ב לחוק החוזים (חלק כללי), כגון, כאשר נכפה הנפגע ליתן הודעת ביטול".
עד כאן אין מחלוקת בין חברי השופט לוי לביני, אולם בנקודה זו הגענו לפרשת דרכים. בעוד חברי סבור כי התקיים במנוח פגם ברצון בעשותו שימוש בברירת הביטול, המאפשר לו חזרה מן הביטול, דעתי היא כי לא נתקיים פגם כזה, לפיכך ביטולו של חוזה הביטוח ביטול הוא, ומאחר שאין הוא נגוע בפגם משפטי, חל עליו כלל הסופיות, וחזרה ממנו בלתי אפשרית.
חוזה ביטוח – ביטולו וחזרה מן הביטול
10. למנוח עמדה זכות משפטית מן הדין לבטל את חוזה הביטוח מכוח הוראות סעיף 45(א) לחוק חוזה הביטוח הקובעות לאמור:
"המבוטח רשאי בכל עת לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבטח".
הוא עשה את כל הפעולות הנדרשות כדי להוציא מן הכוח אל הפועל את זכותו מכוח החוק לבטל את החוזה. עובר לביטול החוזה הוא טעה לחשוב כי הוא נמצא בקו הבריאות, בעוד מחלת הסרטן כבר קיננה בגופו. לאחר הביטול, כשנודע לו דבר מחלתו, ביקש לחזור בו מן הביטול. האם טעותו לחשוב כי הוא בריא, אשר בעטייה ביטל את החוזה, מצדיקה מן הבחינה המשפטית סטייה מעקרון סופיות הביטול והכרה בתוקפה של חזרה מן הביטול תוך החייאת חוזה הביטוח?
חוזה ביטוח כפוף לעקרונות דיני החוזים בכפוף להוראות מיוחדות מכוח חוק חוזה הביטוח. מכאן, שכללי היסוד המשפטיים בדבר דרך ההתקשרות בחוזה, כמו גם כללי ביטול החוזה, יחולו על חוזה ביטוח כעל כל חוזה אחר, בסייגים האמורים לעיל. יוצא מכך כי על ביטול חוזה ביטוח יחולו, מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) ובשינויים המתחייבים, דיני הפגמים בכריתת חוזה מכוח דיני החוזים, ואלה עשויים לשפוך אור על השאלה אם ובאילו נסיבות רשאי מבוטח לחזור בו מברירת ביטול חוזה

ביטוח שנקט אותה. על כפיפותו של ביטול חוזה ביטוח לעקרונות הפגמים ברצון ראה G.J. Couch Cyclopedia of Insurance Law (vol. 17) [28], at p. 723, §67:278; 43 Am. Jur. 2d [32], at p. 503, §436.
בענייננו הביסוס המשפטי הנטען לחזרתו של המבוטח מביטול החוזה מתבססת על טעות בעובדה – טעותו שלו וטעותה של המבטחת בדבר מצבו הבריאותי. האם טעות מסוג זו מהווה פגם ברצון בפעולת הביטול, המאפשר את ביטולו של הביטול וחזרה ממנו ללא הסכמת הצד האחר לחוזה?
סיווגה של הטעות – מתי פוגמת ברצון ומתי מצויה בגדר הסיכון החוזי
11. ה"טעות" היא הערכה שגויה של מציאות הדברים האמיתית. מקום שאדם פועל על-פי מציאות מדומה, הרי שלרצונו המתלווה לפעולה עלול להתלוות פגם. "טעות היא, איפוא, פגם תודעתי (קוגניטיבי) ברצון" (פרידמן וכהן בספרם הנ"ל [18], בעמ' 668). סוגיית הטעות בדיני חוזים היא מורכבת, והכללים שנתגבשו סביבה הם פרי איזון בין הצורך בקיום ביטחון וודאות משפטית ביחסים חוזיים בין צדדים לבין כיבוד הרצון החופשי של המתקשר העשוי להיפגם בשל טעות.
הוראות הטעות בחוק החוזים (חלק כללי) מתאפיינות בכלליותן ובהיעדר הבחנות בין סוגי טעות – "...בין טעות עיקרית לטעות לא עיקרית, בין הטעות בעצם העסקה לטעות במניע, בין הטעות בעובדה לטעות בדין..." (טדסקי, במאמרו הנ"ל [25], בעמ' 329). אולם מכלל הטעות המוכרת הוצאה טעות בכדאיות העיסקה בלבד. סיווגה ואפיונה של הטעות המגיעה כדי פגם ברצון המתקשר החוזי היא מלאכה קשה, אולם נראה כי איננו צריכים להידרש לה בענייננו מהטעם הזה: ישנם מצבים שבהם הצדדים לחוזה מסכימים במפורש או מכללא כי צד לחוזה או שני הצדדים לו ייטלו על עצמם סיכון כי אם תתרחש טעות בהתקשרות החוזית ביניהם, לא תינתן למי שנטל על עצמו סיכון כאמור זכות שימוש בברירת ביטול החוזה. הסכמה כזו עשויה להתייחס למיהות הצד הנוטל את הסיכון כאמור, לשאלה מהי הטעות שבגינה ניטל סיכון כזה וכן לפרטים שונים נוספים בנוגע לאופייה ולסיווגה של הטעות כאמור. בנסיבות כאלה הסכמה מפורשת או משתמעת לוותר על טענת הטעות כפוגמת בקשר החוזי הרצוני היא חלק מן ההסדר החוזי ומחייבת את הצדדים.
דוקטרינה זו, המכירה בנטילת סיכון להתרחשות של טעות כאמור, כמוציאה את חלות דיני הטעות על צדדים לחוזה וכשוללת את ברירת ביטול החוזה, מוכרת במשפט

האמריקני: ב-Restatement 2d, Contracts [33], §§152(1), 153(a) נקבע כי במקרה של טעות הדדית של שני הצדדים לחוזה או טעות של צד אחד בעת כריתת החוזה יהפוך החוזה לחוזה הניתן לביטול, אלא אם נטל הסיכון להתרחשותה של טעות מוטל על מבקש הביטול.
סעיף 154 לריסטייטמנט [33] מגדיר מהו סיכון כאמור, בקובעו:
“A party bears the risk of a mistake when
(a) the risk is allocated to him by agreement of the parties, or
(b) he is aware, at the time the contract is made, that he has only limited knowledge with respect to the facts to which the mistake relates but treats his limited knowledge as sufficient, or
(c) the risk is allocated to him by the court on the ground that it is reasonable in the circumstances to do so”.
ראה גם E.A. Farnsworth On Contracts (vol. II) [29], at p. 517. מצב ברור של נטילת סיכון בדבר אפשרות התרחשותה של טעות הינו כאשר ההסכם קובע הוראה מפורשת או משתמעת שצד לו יישא בסיכון קיומה של טעות כאמור בסעיף 154(a) הנזכר. השאלה באילו נסיבות יפורש חוזה כמניח נטילת סיכון על הצד הטועה, נבחנת על-פי עקרונות כלליים של פרשנות דיני החוזים באשר להגדרת מהותן והיקפן של הזכויות והחובות החוזיות של הצדדים, ובכלל זה עקרונות תום-הלב.
בדיני החוזים באנגליה חלים עקרונות דומים אשר אינם מאפשרים ביטול חוזה מחמת טעות מקום שעל-פי פרשנות החוזה הסיכון לטעות רובץ על שכמו של מבקש הביטול. וכך אומר J. Chitty On Contracts (vol. I) [30], at p. 300 (sec. 5-012):
“The question of the effect of mutual mistake in the law of contract is basically one of the allocation of risk as to the facts being as assumed… Thus it has been said that one must first determine whether the contract itself, by express or implied condition… or otherwise, provides who bears the risk of the relevant mistake. Only if the contract is silent on the point is there scope for invoking the doctrine of mistake”.

ראה גם Principles of European Contract Law – Part I: Performance, Non-Performance and Remedies [31], at pp. 229-241.
בספרות המשפטית ובהלכה הפסוקה שלנו אומצה הדוקטרינה בדבר העברת הסיכון ונטילתו במסגרת דיני הטעות. לעניין זה הוכרה יכולתם של הצדדים לחוזה להסדיר ביניהם את אופן חלוקת הסיכונים הנלווים לחוזה, וככלל, הסכמתם בעניין זה מחייבת. במסגרת חלוקת הסיכונים עשויים הצדדים להסכים כי צד לחוזה ייטול סיכון שאם תתרחש טעות הוא יישא בתוצאותיה בלא לערער את יציבותו של החוזה ובלא שיהיה זכאי לעשות שימוש בברירת הביטול. פעמים, נטילת סיכון כזו מקורה בדין.
כדברי פרידמן וכהן בספרם הנ"ל [18], בעמ' 724, 726:
"...[]אין להחיל את דיני הטעות, כאשר מדובר ב'טעות' הנמצאת בגדר הסיכון שצד נטל על עצמו במסגרת החוזה...
...
יודגש כי... אין הכוונה בהכרח לכך שהצד נטל על עצמו מרצונו וביודעין סיכון זה. פעמים אכן כך הדבר. אולם במקרים אחרים הדין הוא שמייחס לו את נטילת הסיכון. במילים אחרות, נוכח התפיסה שיש לנו ביחס לאופי החוזה ולאור הבנתנו בדבר הסיכונים הרגילים הכרוכים בו, אנו מניחים (אם לא נקבע אחרת) שסיכון מסויים מוטל על אחד הצדדים, אפילו לא היה אותו צד ער לכך".
וכך, בדרך-כלל אין מתגבשת ברירת ביטול חוזה מחמת טעות מקום שהטעות נמצאת במסגרת הסיכון המוטל על צד לחוזה. מכאן, כאשר עולה טענת טעות בכריתת החוזה העשויה להעניק ברירת ביטול לטועה, יש לבדוק כצעד ראשון אם הטעות נופלת בגדרם של אותם סיכונים החלים על אותו צד במהלך כריתתו של ההסכם. שאם כך, לא תעמוד לו ברירת הביטול מחמת מימוש הסיכון שהנטל לאפשרות התרחשותו רובץ עליו.
אכן,
"הסכם, כל הסכם, אמור ליצור איזון כלשהו בחלוקת סיכונים וסיכויים בין הצדדים לו, וצד שנטל סיכון על עצמו (ובצדו של הסיכון זכה גם בסיכוי),

לא יישמע בטענה כי להוותו נתגשם הסיכון..." (ע"א 4481/90 אהרן נ' ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ [10], בעמ' 437).
תאוריה זו של חלוקת סיכונים, המוציאה את תחולתם של דיני הטעות, שימשה בסיס אפשרי לפירוש המושג "טעות בכדאיות העיסקה", המוצאת מכלל הגדרת טעות על-פי חוק החוזים (חלק כללי). אין אנו נדרשים לפירושו המדויק של מושג זה לצורך ענייננו. די בכלל החוזי הבסיסי שלפיו יכולים צדדים לחוזה להסכים, מפורשות או מכללא, או להידרש מכוח הדין לקבל על עצמם סיכון להתקיימותה של טעות תוך ויתור על ברירת הביטול לנפגע אם תתרחש טעות כזו. תחומי הסיכון והנושאים בנטל בו נגזרים מאופי החוזה, מאומד-דעתם של הצדדים, ובנסיבות מסוימות – מכוח הדין. בית-משפט זה אימץ את דוקטרינת חלוקת הסיכונים במסגרת דיני הטעות בכמה מקרים: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש (להלן – פרשת בן לולו [11]), בעמ' 593 ואילך; ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי [12], בעמ' 528-527; ע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י.מ.ש. אילן נהול והשקעות בע"מ [13], בעמ' 357.
ייאמר במאמר מוסגר כי עשויים להתקיים מצבים חריגים שבהם בית-המשפט עשוי להתערב בהסדר חלוקת סיכונים שנעשה בין צדדים לחוזה כדי להחזיר את האיזון ביחסי הצדדים מקום שאיזון זה התערער בשל התרחשות אירועים שמעבר לסיכונים שהצדדים נטלו על עצמם "ואשר מביאה להתמוטטות המערך החוזי" (השופט ברק בע"א 719/89 מחצבות חיפה בע"מ נ' חנ-רון בע"מ [14], בעמ' 314 וכן פרשת בן לולו [11], בעמ' 602). מדובר במקרים יוצאי-דופן המתאפיינים בכך שהם חורגים מהנחות היסוד של הצדדים (פרידמן וכהן בספרם הנ"ל [18], בעמ' 724).
מן הכלל אל הפרט: חוזה ביטוח כמקצה סיכונים
12. כריתת חוזה ביטוח מלווה מעצם טיבה בהקצאת סיכונים. הסיכון המבוטח הוא הבריח התיכון בכל חוזה ביטוח. חוזה הביטוח נועד להגן על המבוטח מפני הסיכונים מושא הביטוח כפי שהם מגולמים בהגדרת "מקרה הביטוח". הביטוח צופה את פני העתיד וטומן בחובו סיכון שמקרה הביטוח יתרחש כנגד סיכוי שהוא לא יארע (ע"א 2046/90 אנצילביץ נ' שמיר, חברה לביטוח [15]). המבוטח וחברת ביטוח רוכשים כל אחד סיכון וסיכוי תמורת תשלום דמי ביטוח על יסוד אפשרות התרחשות מקרה ביטוח בעתיד, שאין לדעת אם יתרחש. דמי הביטוח נקבעים על-פי חישוב אקטוארי הבנוי על הערכת הסיכון והסיכוי שלוקחים על עצמם שני הצדדים. מערכת הסיכונים והסיכויים מתומחרת במסגרת חישובי הפרמיות ותגמולי הביטוח. דבר היות הסיכון יסוד הכרחי בחוזה הביטוח עולה מהוראת סעיף 16(א) לחוק חוזה הביטוח, שלפיה:

"חוזה ביטוח לכיסוי של סיכון שבעת כריתת החוזה כבר חלף או למקרה ביטוח שבאותה עת כבר קרה – בטל".
הוראה זו משמיעה כי אם בעת כריתת החוזה כבר חלף הסיכון, או שמקרה הביטוח כבר קרה, אין תוקף לחוזה הביטוח. בלעדי סיכון ביטוחי כיסוד בהסכם הביטוח אין ממשות לביטוח. כדברי ההסבר בסעיף 17 להצעת חוק הביטוח, תשל"ו-1975
(בעמ' 26):
"הסיכון שבפניו מגן הביטוח הוא יסוד ראשי לכל חוזה ביטוח. באין סיכון – אין תוקף לחוזה, מכאן סעיף זה".
ביטול חוזה הביטוח הוא פעולה משפטית המנתקת את הקצאת הסיכונים בין הצדדים ומחזירה לכל צד את חובת הנשיאה בסיכוניו ובסיכוייו שלו. בשלב הביטול המבוטח נוטל על עצמו את הסיכון כי האירוע הביטוחי שטרם התרחש עשוי להתרחש בעתיד בלא שיקבל עליו פיצוי אך תוך הפסקת תשלומי דמי הביטוח, ואילו החברה המבטחת משתחררת מהסיכון כי מקרה הביטוח יתרחש בתוך תקופת הביטוח, והיא תחויב בתגמולי הביטוח כנגד הפסקת תשלומי פרמיות הביטוח.
בחוזה הביטוח נושא הליך זה לקחה החברה המבטחת את הסיכון כי בעתיד יתרחש אירוע ביטוחי שיצמיח למבוטח זכות לתגמולי ביטוח. המנוח מצדו לקח סיכון כי יחויב בתשלומי פרמיות הביטוח בלא שיתרחש האירוע הביטוחי. להבנת מלוא היקפו של הסיכון העומד ביסוד חוזה ביטוח זה יש לחזור להגדרת המושג "מקרה הביטוח" על-פי הפוליסה. משמעותו היא גילוי והבחנה של מחלת הסרטן בגופו של המבוטח, ולכך נוספים עוד תנאים מספר. חוזה הביטוח אינו מסתפק בקיומה של מחלה המקננת בגופו של המבוטח, אלא מחייב, לצורך גיבוש הזכות לתגמולים, את גילויה ואבחונה. תנאי זה גוזר את היקפו של הסיכון המבוטח ואת מסגרת הסיכונים והסיכויים שהצדדים לחוזה לקחו על עצמם.
פועל יוצא מכך הוא שהמבוטח אינו זכאי לדמי ביטוח מכוח חוזה ביטוח מקום שמקננת בגופו מחלה אשר טרם נתגלתה. קינונה של המחלה בגוף בטרם גילויה אינו מקים את מקרה הביטוח ואינו מוליד זכאות לדמי ביטוח. הטעות בדבר מצב בריאותו של המבוטח באי-הידיעה כי מקננת בו מחלת הסרטן היא בגדר סיכון מחושב שלקחו על עצמם הצדדים בהגדרת מקרה הביטוח שהוא בר-פיצוי. לכן כשם שטעות כזו לא תזכה את המבוטח בתגמולי הביטוח בעוד החוזה בתוקף, כך היא לא תיחשב טעות הפוגמת ברצונו בפעולתו בביטול החוזה. בהגדרת "מקרה הביטוח" כגילויה של מחלת

הסרטן ואבחונה נטל על עצמו המבוטח את הסיכון כי לא יזכה בתגמולים גם אם יהיה חולה, ובטרם נתגלתה המחלה. לכן כאשר הוא מבטל את החוזה על בסיס טעות כזו, אין הוא אלא ממשיך לשאת באותו סיכון שנטל על עצמו במסגרת החוזה. נטילת סיכון זה אינה יכולה לשמש עילה לחזרה מביטול חוזה, שאחרת חל עליו כלל הסופיות. מסקנה אחרת הייתה משבשת את חלוקת הסיכונים בין הצדדים העומדת ביסוד ההתקשרות החוזית ביניהם והייתה התערבות חיצונית ביחסים החוזיים שיש בה כדי לערער את האיזון שנוצר בקשר ביניהם. מתן זכות חזרה למבוטח במקרה כזה היה יוצר מצב של אי-צדק בולט באיזון האינטרסים בין הצדדים. הדבר היה מוסיף לסיכון שנטלה עליה חברת הביטוח ומפחית מהסיכון הרובץ על המבוטח בלא שינוי התנאים הכספיים המקוריים על-פי החוזה. מבחינת המבוטח היה הדבר נותן בידיו כלי מיקוח לבחון לאחר ביטול החוזה את התועלת היחסית עבורו בין הפקעת החוזה והפסקת תשלומי הפרמיות לבין בחינת הכדאיות לחזור ולהחיות את החוזה לאחר התרחשות אירוע הביטוח. מבחינת המבטחת מצב דברים כזה היה משבש לחלוטין את הערכת הסיכון המקורית שהיא לקחה על עצמה ואת עלותו של הסיכון הזה. הדבר היה מעמיד אותה במצב של אי-ודאות והיעדר ביטחון משפטי יסודי באשר לאפשרות כי חוזה שבוטל יחזור לחיים. הדבר עלול אף לגרור למציאות מורכבת ובלתי סבירה ביחסי חברת הביטוח עם מבטחי המשנה שלה – יחסים המחייבים מידה רבה של יציבות וודאות והבנויים על תכנון כלכלי-משפטי ארוך טווח.
עם זאת יש להבחין בין מצב שבו חוזה הביטוח בוטל בלא שהתרחש מקרה הביטוח טרם הביטול, לבין מצב שהתרחש בו מקרה הביטוח בעת חלותו של החוזה, אלא שמסיבות שונות לא ידע המבוטח על עובדת ההתרחשות וביטל את החוזה מחמת טעות בעובדה זו. המקרה הראשון אינו מזכה בחזרה מביטול החוזה, כי כמוהו כביטול הסיכון שלקח עליו המבוטח כי מקרה הביטוח לא יתרחש בתקופת הביטוח. המקרה השני עשוי לזכות את המבוטח בתגמולים, שכן מקרה הביטוח אכן אירע בתוך תקופת הביטוח, אלא שבשל שיבוש בהעברת האינפורמציה עובדה זו לא הגיעה לידיעת הצדדים במועד שקדם לביטול החוזה. כך למשל אם בפוליסת ביטוח "מקרה הביטוח" מוגדר כגילויה ואבחונה של המחלה אילו נתגלתה ואובחנה מחלת הסרטן בגופו של המבוטח כתוצאה מבדיקות שעשה קודם ביטול החוזה, אלא שתוצאות הבדיקות נודעו לגורם הרפואי בלבד ולא הגיעו לידיעת הצדדים לחוזה, והביטוח בוטל על-ידי המבוטח על סמך טעות בעובדה כאמור, יש להניח כי תעמוד לו הזכות לתגמולים. במקרה כזה הטעות שמקורה באי-העברת מידע קיים על אודות גילוי המחלה איננה חלק מהסיכון שהוטל על המבוטח במסגרת חוזה הביטוח. הסיכון בדבר גילויה של המחלה התממש בעוד החוזה בתוקף, גם אם הידיעה על התממשותו לא הגיעה לידיו של המבוטח בטרם ביטל את

החוזה. טעות כזו תאפשר חזרה מביטול החוזה וזכייה בתגמולים. השווה:
43 Am. Jur. 2d [32], at p. 503, §436; Boyd v. Aetna Life Ins. Co. (1941) [16]; Seidman v. New York Life Ins. Co. (1937) [17].
המבחן הקובע הוא אפוא זה: האם עובר לביטול החוזה טרם התרחש מקרה הביטוח ששאלת התרחשותו היא בגדר הסיכון שהצדדים נטלו על עצמם, או האם ערב ביטול החוזה התרחש מקרה הביטוח, והסיכון הביטוחי התממש, אלא שהצדדים לא ידעו, כעניין שבעובדה, על התרחשות זו? הטעות במקרה הראשון לא תצדיק חזרה מביטול הביטוח והחייאתו, שכן הכרה בכך חורגת מהסיכונים ומהציפיות ההדדיות שהצדדים לחוזה הביטוח נטלו על עצמם. הטעות במקרה השני עשויה להצדיק הכרה בזכאות המבוטח לתגמולי הביטוח. בהכרה בזכאות זו אין משום פגיעה במערך הסיכויים והסיכונים שנטלו על עצמם הצדדים, אלא דווקא מימוש ציפיותיהם ההדדיות אשר בשלב מסוים חל בו שיבוש בשל טעות בעובדה אך בשל ליקוי במידע בדבר התרחשות מקרה הביטוח. אכן, אין בדברים אלה כדי לשלול מצבים שבהם טעות המתקשר בחוזה ביטוח הינה מסוג כזה שאיננו מצוי בגדר הסיכונים המובנים בהתקשרות החוזית שבגינם ויתר על ברירת הביטול. בנסיבות כאלה יוכל המתקשר לאכוף את הזכויות העומדות לרשות צד לחוזה אשר ביצע פעולה משפטית מתוך פגם ברצון, ובהתקיים התנאים הנדרשים לכך יוכל לחזור בו מן הביטול. אין זה המקרה שלפנינו.
לסיכום הדברים
13. המנוח ביטל את חוזה הביטוח שהיה צד לו. הוא עשה כן מתוך טעות לגבי מצבו הרפואי. יש להניח כי אילו ידע שהוא חולה בסרטן לא היה מבטל את החוזה. עובדת קיומה של המחלה בגופו נודעה לו זמן קצר לאחר ביטול החוזה. חרף זאת לא יוכלו הוא ושאיריו לקבל תגמולי ביטוח מכוח החוזה שבוטל. חוזה הביטוח מכסה סיכון של "מקרה ביטוח" שעניינו, למצער, גילוי ואבחון של מחלת הסרטן, להבדיל מעצם קינונה של המחלה בגוף המבוטח. מקרה הביטוח לא התרחש בענייננו עובר לביטול החוזה, ולפיכך אין מגיעים למבוטח תגמולי הביטוח מכוח חוזה הביטוח טרם ביטולו. כמו כן המבוטח אינו יכול להתבסס על טענת טעות שבעובדה בדבר מצבו הרפואי בתורת פגם ברצון שהביאו לביטול החוזה והמצדיק את חזרתו מן הביטול. טעות מסוג זו שאירעה הייתה בגדר הסיכונים שנטלו על עצמם הצדדים בהגדרת "מקרה הביטוח". סיכון זה מלווה אותם בתקופת תוקפו של ההסכם, והוא קיים גם בשלב ביטולו של החוזה. טעות הקשורה ושלובה באי-גילוי המחלה מובנית במסגרת הסיכונים שנלקחו, ולכן אינה יכולה להצביע על פגם במובן המשפטי ברצון המתקשר החוזי בעת שביצע את פעולת ביטול החוזה. מכאן, שנוכח אופיו של חוזה ביטוח,

אומד-דעתם של הצדדים מכוחו והגדרת מהותו של "מקרה הביטוח", אין עומדת למבוטח טענת טעות כעילה לחזור בו מביטול החוזה.
תנאי מקפח בחוזה אחיד
14. עוד טוענת המערערת כי מגיעים לה תגמולי ביטוח עקב גילוי מחלת הסרטן במנוח לאחר ביטול חוזה הביטוח על-פי המבנה הזה: חוזה הביטוח הינו חוזה אחיד. הוא כולל הוראה שלפיה קיימת תקופת המתנה בת שלושה חודשים בתחילת תקופת הביטוח שבמסגרתה לא תהיה החברה אחראית אם תתגלה מחלת סרטן במבוטח
(סעיף 3 לחוזה הביטוח). על-פי הטענה, תנאי זה, כשהוא עומד לעצמו, הינו תנאי מקפח, אלא אם הוא מתאזן בהוראה מקבילה הנותנת הגנה למבוטח בסופה של תקופת הביטוח באופן שאם בתוך שלושה חודשים ממועד סיום חוזה הביטוח מתרחש האירוע הביטוחי, כי אז הוא יזכה בתגמולי הביטוח. רק על דרך שינוי ההוראה המקפחת שבסעיף 3 באמצעות הוספת הרחבה של האחריות לאחר ביטול החוזה ניתן להסיר את הקיפוח למבוטח שאחרת היה נגרם.
טענה זו דינה להידחות מעיקרי ההנמקה שהובאו על-ידי בית-המשפט המחוזי.

ראשית, על פניו, בעצם קיומה של תקופת המתנה בחוזה ביטוח אין לראות משום קיפוח המבוטח או משום מתן יתרון בלתי הוגן לחברה המבטחת במובנו של סעיף 3 לחוק החוזים האחידים. תקופת המתנה נועדה לתת הגנה לחברת הביטוח מפני מצבים שנעשה בהם חוזה ביטוח לגבי אירוע ביטוחי שכבר אירע מקום שגורם הסיכון למעשה נעדר מעיסקת הביטוח. קיומה של תקופת המתנה נותן בידי חברת הביטוח כלים לבחון אם החוזה שנקשר אכן מכסה סיכון עתידי, או שמא הסיכון חלף, או מקרה הביטוח כבר אירע, וחוזה הביטוח נקשר לצורך כיסוי נזק שכבר התרחש. יש לזכור כי בעת ההתקשרות בחוזה הביטוח עיקר הנתונים שהמבטח מסתמך עליהם נשען על מידע שנמסר על-ידי המבוטח, ועשוי להיות פער בין מידע כזה לבין פרטים מהותיים לעניין הביטוח שלא נחשפו, ואשר לחברה יש קושי להשיגם בכוחות עצמה. תקופת ההמתנה היא אמצעי לבחינת קיומו של סיכון ביטוחי עתידי. מבחינה זו, בעצם קיומה של תקופת המתנה אין משום קיפוח, ובלבד שמשך התקופה יהיה סביר ולא ארוך מדי. סבירות אורכה של התקופה נגזר מנסיבות העניין – מנושא הביטוח ומתכליותיו. תקופת המתנה בת שלושה חודשים לצורך ביטוח מפני גילוי מחלת הסרטן הינה בגדר הסביר, ולא הייתי רואה מקום להתערב בכך.

שונים הדברים בשלב ביטול החוזה על-ידי המבוטח. אקט הביטול הוא אקט חד-צדדי הנעשה על-פי רצונו של המבוטח. בידיו מצויים כל הנתונים וכל המידע הנדרש לצורך קבלת ההחלטה אם להמשיך בקיום החוזה או לבטלו. בביטול החוזה הוא נושא בסיכון מחושב כי האירוע הביטוחי שטרם התרחש עלול לקרות לאחר הביטול, ובידו לערוך את מאזן הסיכויים והסיכונים בקשר לכך. על-כן אין סימטריה בין עניינו של המבטח בתקופת ההמתנה בפתח חוזה הביטוח, אשר נועד להגן עליו מפני אפשרות של חסר בנתונים מהותיים הנדרשים לצורך בירורו של הסיכון המבוטח, לבין עניינו של המבוטח הבוחר לבטל את חוזה הביטוח מטעמיו שלו ביחס לתקופה הסמוכה לאחר הביטוח. בידי מבוטח כזה עומדים מלוא הנתונים הנוגעים לעניין בכפוף לחוסר הוודאות בדבר התרחשותו העתידית של הסיכון המבוטח – סיכון שהוא לקח על עצמו. די בנימוקים אלה לצורך דחיית הטענה. ייאמר מעבר לנדרש כי האפשרות שבית-המשפט יסיר קיפוח נטען מהוראה בדבר תקופת ההמתנה בפוליסת ביטוח על דרך שינוי הסדר חוזי מהותי באמצעות הרחבת אחריות המבטח לתקופה נוספת לאחר ביטול החוזה בידי המבוטח, הינה מרחיקת לכת ביותר. ספק רב אם אפשרות כזו מתיישבת עם הדרך המקובלת להפעלת סמכות התערבותו של בית-המשפט לבטל, או לשנות, תנאי בחוזה אחיד במובנו של סעיף 3 לחוק החוזים האחידים.
15. לאור האמור, אם דעתי תישמע, יש מקום כי נדחה את הערעור ונחייב את המערערת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
המשנה לנשיא (בדימוס) ש' לוין
אני מסכים למסקנתה של חברתי הנכבדה השופטת פרוקצ'יה, ומטעמיה, שמקרה הביטוח במקרה שלפנינו הוא מועד גילויה ואבחונה של המחלה. עוד מסכים אני עמה שבדיעבד לא היה המנוח רשאי לחזור בו מהביטול.לפיכך גם דעתי היא כי דין הערעור להידחות, כאמור בחוות-דעתה של חברתי הנכבדה.
לפיכך הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה.
ניתן היום, י"ז באייר תשס"ג (19.5.2003).

מיני-רציו:

5129371
54678313* ביטוח – פוליסה – ביטולה
מבוטח שביטל פוליסת ביטוח מחלה – האם יוכל לחזור בו מהביטול כאשר סמוך לאחר מכן מתגלה המחלה – בנימוק שהביטול יסודו בטעות.
* חוזים – ביטול – חזרה ממנו
אימתי אפשרית – חזרה מביטול עקב פגם ברצון שהביא לביטול – מבוטח שביטל פוליסת ביטוח מחלה – האם יוכל לחזור בו מהביטול כאשר סמוך לאחר מכן מתגלה המחלה – בנימוק שהביטול יסודו בטעות.

הודעה למנויים על עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו - הקש כאן

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...