צור קשר

  • מאמרים דיני חברות

  • 1

עא 9014/03 אברהם גרינפלד נ' שמעון לסר

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "קיפוח המיעוט – אכיפת בעלי מניות הרוב לרכישת מניות המיעוט"


בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 9014/03

בפני: כבוד הנשיא (בדימ') א' ברק
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופטת ע' ארבל

המערער: אברהם גרינפלד

נ ג ד

המשיבים: 1. שמעון לסר
2. אמנון כסלו
3. שמואל כסלו
4. אורית כסלו
5. שמואל שפר
6. אהוד כסלו
7. נתי פריד
8. יצחק ניסן
9. שאול דרבי
10. רפי פלד
11. אריה גבעוני
12. בני דקל
13. שרה כהן

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב
מיום 23.6.2003, בת.א. 1981/02, שניתן על ידי כבוד
השופט נ' ישעיה

תאריך הישיבה: ג' באדר ב' התשס"ה (14.03.2005)

בשם המערער:

בשם המשיבים מס' 1-6:

בשם המשיב מס' 7:

בשם המשיבים מס' 8-9:

בשם המשיבים מס' 10-11:

בשם המשיבים מס' 12-13: עו"ד אהרון נמדר; עו"ד אמיל בן-עטר;
עו"ד ישראל עטר

עו"ד אופיר בלום; עו"ד עדי בר-טל

עו"ד שרון קליינמן

עו"ד רמי בן-נתן; עו"ד יריב דן

עו"ד שלומית ארליך

עו"ד דוד לשם; עו"ד שירלי דרחי

ספרות:
אירית חביב-סגל, דיני חברות, לאחר חוק החברות החדש
לפסק-דין במחוזי (23-06-2003): תא 1981/02 אברהם גרינפלד נ' שמעון לסר שופטים: נ. ישעיה, עו"ד: א. נמדר, א. בן עטר, ברקמן, בלום, קלגסבלד, ארדינסט, בן נתן, גלברד, ארליך, נ. כהן, דרחי
להחלטה במחוזי (27-11-2007): תא 1920/07 אברהם גרינפלד נ' פסגות מימון ופקטורינג בע"מ שופטים: ברון צפורה, עו"ד: רונן עדיני, אלכסנדר עירד, וקסלר, ברגמן, צבי חוברס, ארדינסט, בן נתן, נשיץ, ברנדס, ארליך, רוזן, אילן מוריאנו
להחלטה במחוזי (22-06-2008): תא 1920/07 אברהם גרינפלד נ' פסגות מימון ופקטורינג בע"מ שופטים: ברון צפורה, עו"ד: רונן עדיני, אלכסנדר עירד, וקסלר, ברגמן, צבי חוברס, ארדינסט, בן נתן, נשיץ, ברנדס, ארליך, רוזן, אילן מוריאנו
להחלטה במחוזי (06-08-2008): בשא 15047/08 אברהם גרינפלד נ' פסגות מימון ופקטורינג בע"מ שופטים: ברון צפורה, עו"ד: רונן עדיני, אלכסנדר עירד, וקסלר, ברגמן, גלוזמן, חוברס, ברויד, ארדינסט, בן נתן, נשיץ, ברנדס, ארליך, רוזן, אילן מוריאנו
לפסק-דין במחוזי (02-11-2010): תא 1920--07 אברהם גרינפלד נ' פסגות מימון ופקטורינג בע"מ שופטים: יהודה פרגו, עו"ד: רונן עדיני, אלכסנדר עירד, וקסלר, ברגמן, גלוזמן, חוברס, ברויד, ארדינסט, בן נתן, ארליך רוזן

מיני-רציו:


* חברות – בעלי מניות – זכויותיהם
* ניירות ערך – תובענה ייצוגית – עילת תביעה
* חברות – תביעה נגזרת – אימתי
* חברות – תביעה נגזרת – עושק המיעוט
* ניירות ערך – תובענה ייצוגית – התנאים לאישור
* נזיקין – אחריות – נושאי משרה בתאגיד


המערער - בעל מניות בחברה הנסחרת בבורסה (יסקל) הגיש תביעה אישית כנגד בעלי מניות ונושאי משרה בחברה. העילה לתביעה נעוצה בשורת עסקאות שאלה ביצעו שבעקבותיהן – לפי הנטען – צנח מחיר מניית החברה. בית-המשפט המחוזי פסק, כי אף אם חבים המשיבים בחובת זהירות, חובת אמון וחובת תום לב, או חובת הגינות כלפי בעלי המניות של יסקל, ואפילו הופרו חובות אלה, הרי שהפרה זו אינה מקנה לבעלי המניות עילת תביעה אישית, שכן נזקם, המתבטא בירידת שווי המניות, הוא אך השתקפות נזקה של החברה. בהיעדר עילת תביעה אישית, נדחתה הן בקשת המערער לאישור התביעה כייצוגית והן התביעה עצמה. על פסק דינו זה של בית-המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו. הסוגיה הנדונה: האם קיימת לבעל המניה עילת תביעה אישית כנגד בעלי המניות ונושאי המשרה בחברה, או שמא המסלול היחיד לתביעתו הוא מסלול התביעה הנגזרת? האם כאשר החברה נמצאת בהליכי פירוק או במצב של חדלות פירעון יש לאפשר לבעל מניות לתבוע נושא משרה גם בהיעדר נזק אישי?
.
בית-המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים דחה את הערעור ופסק כי:


בפסק הדין בעניין דרין (ע"א 3051/98 ניתן ביום 9.9.2004, לאחר הגשת הערעור) נקבע כי נזק שנגרם לבעל מניות עקב עסקה בה נמכר – לכאורה שלא כדין ובמחיר הפסד – נכס רווחי של החברה הינו נזק משני לנזקי החברה: נקבע כי דרך המלך לניהול תביעה בגין נזק משני כזה היא הליך התביעה הנגזרת, בו מפעיל בעל מניות את זכות התביעה של החברה. כפי שנקבע, השיקולים המרכזיים העומדים ביסוד הלכה זו הו: עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, החשש מפני ריבוי תביעות ושמירת סדר העדיפות הרגיל של הנושים בפירוק החברה. יחד עם זאת, הוראות חוק החברות הקובעות את המסגרת להגשת תביעה נגזרת אינן ממצות את אפשרויות התביעה של בעל המניות. בין היתר, קיימים אותם מקרים חריגים (שצויינו בפרשת דרין), בהם למעשה, לבעל מניות נגרם נזק עצמאי שאינו תלוי בנזק שספגה החברה אשר יאפשרו תביעה אישית של בעל המניות נגד מי שגרם נזק לחברה (ובעקיפין לבעל המניות עצמו). עצם העובדה שהחברה נמצאת בהליכי פירוק או במצב של חדלות פירעון אינה מצדיקה הקמת מסלול של תביעה אישית מקום בו לא היה כזה מלכתחילה.
במקרה דנן, הואיל והמערער לא הצביע על טעם טוב – דיוני, מעשי או מהותי – המונע ממנו לתבוע תביעה נגזרת, אין מקום לאפשר לו לנהל תביעה אישית. הנזק אותו פירט המערער בכתב התביעה נגזר מהנזק אותו ספגה החברה, והוא משותף לכל בעלי המניות כולם, בהם אף המשיבים. כמו כן לא הוכחה הטענה של קיפוח בעלי מניות. בנסיבות אלה, ובדומה למסקנה בפרשת דרין, יש לאשר את החלטת בית-המשפט המחוזי ולדחות את הערעור.

לפסק-דין במחוזי (23-06-2003): תא 1981/02 אברהם גרינפלד נ' שמעון לסר שופטים: נ. ישעיה, עו"ד: א. נמדר, א. בן עטר, ברקמן, בלום, קלגסבלד, ארדינסט, בן נתן, גלברד, ארליך, נ. כהן, דרחי
להחלטה במחוזי (27-11-2007): תא 1920/07 אברהם גרינפלד נ' פסגות מימון ופקטורינג בע"מ שופטים: ברון צפורה, עו"ד: רונן עדיני, אלכסנדר עירד, וקסלר, ברגמן, צבי חוברס, ארדינסט, בן נתן, נשיץ, ברנדס, ארליך, רוזן, אילן מוריאנו
להחלטה במחוזי (27-03-2008): בשא 3942/08 שמעון לסר נ' אברהם גרינפלד שופטים: ברון צפורה, עו"ד: וקסלר, ברגמן, צבי חוברס, ארדינסט, בן נתן, נשיץ, ברנדס, ארליך, רוזן, רונן עדיני, אלכסנדר עירד
להחלטה במחוזי (25-05-2008): בשא 7293/08 אברהם גרינפלד נ' פסגות מימון ופקטורינג בע"מ שופטים: ברון צפורה, עו"ד: רונן עדיני, אלכסנדר עירד, וקסלר, ברגמן, צבי חוברס, ארדינסט, בן נתן, ארליך, רוזן, אילן מוריאנו
להחלטה במחוזי (22-06-2008): תא 1920/07 אברהם גרינפלד נ' פסגות מימון ופקטורינג בע"מ שופטים: ברון צפורה, עו"ד: רונן עדיני, אלכסנדר עירד, וקסלר, ברגמן, צבי חוברס, ארדינסט, בן נתן, נשיץ, ברנדס, ארליך, רוזן, אילן מוריאנו
להחלטה במחוזי (06-08-2008): בשא 15047/08 אברהם גרינפלד נ' פסגות מימון ופקטורינג בע"מ שופטים: ברון צפורה, עו"ד: רונן עדיני, אלכסנדר עירד, וקסלר, ברגמן, גלוזמן, חוברס, ברויד, ארדינסט, בן נתן, נשיץ, ברנדס, ארליך, רוזן, אילן מוריאנו
לפסק-דין במחוזי (02-11-2010): תא 1920--07 אברהם גרינפלד נ' פסגות מימון ופקטורינג בע"מ שופטים: יהודה פרגו, עו"ד: רונן עדיני, אלכסנדר עירד, וקסלר, ברגמן, גלוזמן, חוברס, ברויד, ארדינסט, בן נתן, ארליך רוזן
להחלטה בעליון (03-01-2012): עא 9151/10 אברהם גרינפלד נ' פסגות מימון ופקטורינג שופטים: גיא שני, עו"ד: נמדר אהרון, וקסלר ישראל-ארי, קלגסבלר אביגדור, ארדינסט גיורא, ארליך שלומית, לשם דוד, אהרון נמדר, אמיל בן-עטר, ישראל עטר, אופיר בלום, עדי בר-טל, שרון קליינמן, רמי בן-נתן, יריב דן, שלומית ארליך, דוד לשם, שירלי דרחי

פסק-דין

הנשיא (בדימ') א' ברק:

בעל מניות בחברה הנסחרת בבורסה מבקש להגיש תביעה אישית כנגד בעלי מניות ונושאי משרה בחברה. העילה לתביעה נעוצה בשורת עסקאות שאלה ביצעו שבעקבותיהן – לפי הנטען – צנח מחיר מניית החברה. האם קיימת לבעל המניה עילת תביעה אישית כנגד בעלי המניות ונושאי המשרה בחברה, או שמא המסלול היחיד לתביעתו הוא מסלול התביעה הנגזרת? זו השאלה המונחת בערעור שלפנינו.

הרקע העובדתי

1. המערער הוא בעל מניות בחברת יסקל החזקות בע"מ (להלן – יסקל), חברה שמניותיה נסחרות בבורסה. במועדים הרלוונטיים שימשו המשיבים נושאי משרה ביסקל. כמו כן, החזיקו חלק מן המשיבים במניותיה של יסקל או היו בעלי עניין בה. בתקופה שבין אוגוסט 2001 לאוגוסט 2002, ביצעה יסקל שורה של פעולות עסקיות. בסוף אותה תקופה חדלה יסקל לפרוע את חובותיה, שנאמדו בסך של 182 מיליון ש"ח. לטענת המערער, פעולות עסקיות כושלות אלו, להן אחראים המשיבים, הובילו לקריסתה הכלכלית של יסקל ולירידה חדה בערך מניותיה. בכתב תביעתו, פירט המערער את שורת העסקאות בהן הייתה מעורבת יסקל. ואלה עיקרי העיסקאות.

2. המשיבים 1-7 – בעלי השליטה שהחזיקו בכ-44% ממניות החברה – התקשרו (ביום 28.8.2001) בהסכם עם חברת פויכטונגר השקעות 1984 בע"מ (להלן – פויכטונגר) למכירת מניותיהם ביסקל. על פי המוסכם מכרו המשיבים 1-7 לפויכטונגר – בעיסקה דו שלבית – כ-24.99% מהון המניות המונפק והנפרע של יסקל, בתמורה לסכום של כ-50 מיליון ש"ח. כן קיבלו המשיבים 1-7 אופציות PUT (להלן – האופציות) לתקופה של 22 חודש, מכוחן יכלו לחייב את פויכטונגר לרכוש את יתרת מניותיהם בסכום דומה (להלן – עסקת פויכטונגר). לטענת המערער, עסקה זו הסיטה את תשומת ליבם של המשיבים 1-7 מחובתם לנהל את יסקל באופן הוגן והובילה אותם לפעול בניגוד עניינים.

3. לאחר יומיים (ביום 30.8.2001) התקשרה יסקל עם האחים דני וגדי גולשטיין בהסכם לרכישת מניות של שתי חברות ציבוריות: פורמולה מערכות (1985) בע"מ ופורמולה ויז'ן בע"מ (להלן – מניות פורמולה). נטען, כי מניות פורמולה נקנו מהאחים גולדשטיין במחיר מופרז, פי 2.71 ממחירן הבורסאי. עוד נטען, כי בנוסף לתשלום מחיר מופרז החזירה יסקל חלק ממניות פורמולה לאחים גולדשטיין, מבלי שאלה ישיבו לה התמורה שכנגד. כך, בסופו של יום, שילמה יסקל עבור מניות פורמולה סכום הגבוה פי 4.7 ממחירן הבורסאי. בשתי עסקאות אחרות, ממרץ ומאוקטובר 2002, קנתה יסקל מגורמים אחרים מניות פורמולה, בשיעור גבוה בעשרות אחוזים ממחירן הבורסאי. לטענת המערער, העסקאות נערכו עקב הסתמכות על יועץ כלכלי שאמינותו ומקצועיותו מוטלים בפסק רב. סדרת עסקאות אלו, כך נטען, הובילה לקריסה כלכלית של יסקל.

4. המערער טען בתביעתו כי בהתנהגותם של המשיבים במהלך אישור העסקאות השונות הם הפרו חובות המופנות לא רק כלפי יסקל אלא גם כלפי בעלי המניות של יסקל, ובהן חובת הזהירות, חובת תום הלב, חובת ההגינות וחובת האמונים. זאת משום שהעדיפו את טובתם האישית תחת טובתה של יסקל וטובתם של כלל בעלי המניות. כך, בעסקת פויכטונגר המשיבים 1-7 "'דאגו' לאינטרסים האישיים שלהם ושכחו את חובת האמון... ביודעם כי ההתקשרות עם פויכטונגר והמהלכים העסקיים שנעשו לאחר מכן בכל הנוגע להתקשרות עם פורמולה יובילו לריקון קופתה של יסקל" (סעיף 45 לכתב התביעה). כך, באשרם את סדרת העסקאות הכושלות לרכישת מניות פורמולה, הפרו נושאי המשרה את חובות הזהירות המוטלות עליהם. בפעולותיהם, המשיבים קיפחו את בעלי המניות שלא התקשרו עם פויכטונגר.

5. בד בבד עם כתב התביעה, הגיש המערער בקשה להכיר בתביעתו כתובענה ייצוגית בשם קבוצת בעלי המניות שלא התקשרו עם פויכטונגר. בתביעה הייצוגית נתבע סך של כ-82.6 מיליון ש"ח בשם הקבוצה. יצוין, כי הרשות לניירות ערך החליטה לממן חלק מהוצאות תביעתו של המערער; המשיבים בתגובתם טענו, בין השאר, כי החובות המוטלות על נושאי המשרה מופנות כלפי יסקל בלבד ולא כלפי בעלי מניותיה. הפרתן, ככל שהתרחשה, אינה מקנה לבעלי המניות זכות תביעה אישית בגין נזקיהם.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6. בהסכמת בעלי הדין החליט בית המשפט לפצל את הדיון בבקשה לאישור התביעה כייצוגית, באופן שתחילה תידון ותוכרע השאלה המשפטית האם למערער קיימת עילת תביעה אישית כנגד המשיבים. שאלה משפטית זו הוכרעה ללא חקירת עדים. בשאלה זו קבע בית המשפט (מפי השופט נ' ישעיה):

"הנזק שנגרם לבעלי המניות [ולמערער] בכלל זה, אפילו אם נגרם הוא כתוצאה של הפרת חובות המשיבים כלפי בעלי המניות של החברה, הוא מבחינה אינהרנטית פועל יוצא של הנזק שנגרם לחברה. קרי, אין לומר שלפנינו נזק שאינו בלתי תלוי בחברה... יש [בתוצאה זו] האיזון הראוי בין השמירה על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, לבין שמירה על האינטרסים של בעלי המניות שלא יצאו כשידיהם על ראשיהם, שכן שמורה להם עדיין הזכות, במקרים הדומים למקרה שבפנינו, להגיש תביעה על דרך של תביעה נגזרת, אם החברה לא תתבע את נזקיה מהמעוולים..." (פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 23.6.2003, פסקה 4(ד)).

באשר לטענת המערער בדבר קיפוח מיעוט, קבע בית המשפט:

"אין מדובר במקרה זה בטענה בדבר קיפוח מיעוט, טענה שצוינה... כחריג אפשרי לכלל, לפיו ירידת ערך המניות לא תקנה עילה אישית לבעלי המניות. מהעובדות המפורטות בכתב התביעה לא עולה, ולו גם בדוחק, טענה של קיפוח בעלי מניות המיעוט בחברה. הטענות שהעלה המבקש עניינן בעסקאות כושלות של החברה שבוצעו ברשלנות או תוך דאגה לאינטרסים של המשיבים בלבד. רב המרחק בין טענות ממין אלה ובין טענות שעניינן קיפוח מיעוט" (שם, פסקה 4(ו)).

נפסק, איפוא, כי אף אם חבים המשיבים בחובת זהירות, חובת אמון וחובת תום לב, או חובת הגינות כלפי בעלי המניות של יסקל, ואפילו הופרו חובות אלה, הרי שהפרה זו אינה מקנה לבעלי המניות עילת תביעה אישית, שכן נזקם, המתבטא בירידת שווי המניות, הוא אך השתקפות נזקה של החברה. בהיעדר עילת תביעה אישית, נדחתה הן בקשת המערער לאישור התביעה כייצוגית והן התביעה עצמה. על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו.

טענות בעלי הדין

7. בפי המערער טענות רבות ביחס לפסק הדין. נטען כי העובדות אותן פירט בתביעתו מהוות הפרה של חובות המשיבים כלפיו דווקא. כך נטען להפרת חובת הזהירות הקמה ל"אדם אחר" (סעיף 252(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות)), ובדומה להפרת חובת האמונים הקמה ל"אדם אחר" (סעיף 254(ב) לחוק החברות). כן נטען לקיפוח בעלי המניות (סעיפים 191, 192(ב) לחוק החברות) ולהפרת הוראות חוק החברות הנוגעות לפרוצדורה הנאותה לאישור עסקאות מהותיות (סעיף 57(5) לחוק החברות); באשר לנימוקי בית המשפט המחוזי, טוען המערער כי ככלל נכונה הקביעה לפיה ירידת ערך שאיננה ייחודית לבעל מניות אינה מקימה לו עילת תביעה אישית כנגד נושאי המשרה. דא עקא, האירוע נשוא ערעור זה אינו מקרה סטנדרטי של ירידת ערך המניות במהלך עסקים רגיל אלא מקרה ייחודי שנמצא מחוץ לכלל הרגיל. כך, כיוון שנושאי המשרה ניצלו את מעמדם העדיף כקבוצת שליטה להפקת רווחים אישיים. עוד רואה המערער סיבה לחרוג מהכלל האמור בשל העובדה שהחברה נמצאת בחדלות פירעון. כך, מכיוון שבמצב אי-סולבנטי הפיצוי מנושאי המשרה מגיע לנושים ולא לבעלי המניות ובכללם המערער. באשר לפגיעה בנושים במצב של חדלות פירעון, טוען המערער כי תביעתו אינה פוגעת בנושים שכן הפגיעה שספגו בעלי המניות אינה חופפת לנזק שספגה החברה. בהקשר זה המערער מבחין בין מרכיב השווי הריאלי של החברה – לו זכאים הנושים בפירוק – לבין מרכיב הערך הכלכלי של הציפייה לעליית שווי מניות. המרכיב האחרון ייחודי לבעלי המניות. בכך, לשיטת המערער, אין פגיעה בסדרי עדיפות בפירוק.

8. המערער שב וטוען לקיפוח המיעוט. לטענתו, בעלי המניות שלא התקשרו עם פויכטונגר קופחו. ערך מניותיהם של בעלי המניות שהתקשרו בעסקת פויכטונגר הובטח בשל אופציות ה-PUT הנזכרות בעוד שבעלי המניות האחרים היו חשופים לירידת ערך מניותיהם. טענה אחרת היא טענת הרמת מסך (הפוכה). יש להעביר את זכויות התביעה של החברה אל בעלי המניות, כיוון שאין ביכולת החברה לפרוע את חובותיה. עוד מלין המערער על כך שלא היה מקום לדחות הבקשה בשלב המקדמי בו נדחתה. לשיטתו, בהתקיים "ראשית ראיה" היה מקום לבחון לגופן את טענותיו בנוגע לחובות האמון וזהירות שהופרו לכאורה. לחילופין טוען המערער על פסיקת הוצאות מוגזמת שמהווה אלמנט עונשי. המערער חוייב ב-65,000 ש"ח הוצאות (13 נתבעים כפול 5,000 ש"ח לנתבע) במקום 25,000 ש"ח לשיטתו (5,000 ש"ח כפול חמשת באי כוח חמש קבוצות המשיבים). יוער, כי גם בערכאה זו, בדומה להליך בבית המשפט המחוזי, הרשות לניירות ערך התחייבה לשאת בחלק מהוצאות הערעור.

9. המשיבים, ככלל, מציגים חזית אחידה בה סומכים הם את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטתם, מחוק החברות לא עולה כי נושא משרה חב חובה כלשהי כלפי בעל מניות. מכל מקום סבורים הם שאין למערער עילת תביעה אישית בהיעדר נזק מיוחד שנגרם לו. לשיטתם, הלכה זו, לפיה אין עילה אישית כאשר הנזק שנגרם הוא נזק עקיף בלבד, מושרשת היטב בבתי המשפט בארץ. קיימים שיקולי מדיניות חזקים שמצדיקים אותה. החריגים להלכה זו אינם מתקיימים בענייננו. לעניינה של עילת הקיפוח, הרי שטענה זו מהווה הרחבת חזית לעומת הנטען בבית המשפט המחוזי. המשיבים סבורים כי עילה זו אינה מתקיימת בענייננו, משום שפעולות החברה היו ידועות ולא הוקטנו הזכויות היחסיות של בעל המניות. באשר לטענת הרמת המסך, נטען כי אף זו לא הועלתה בפני בית המשפט המחוזי. כן סבורים המשיבים כי זהו ניסיון לעקוף את דיני התביעה הנגזרת. לשיטתם, אין אפשרות להליך של הרמת מסך מקום בו אין הליך נגד החברה או שלא מבקשים לייחס את חובות החברה לבעל המניות. לעניין סדרי העדיפויות בפירוק, המשיבים סבורים שהכרה בתביעה אישית תהפוך את סדרי העדיפויות הקבועים בדין. המשיבים חולקים על אבחנת המערער בין ערך כלכלי מציפייה לעליית מניות וערך ממשי. בנוסף, קבלת תביעת המערער עלולה לגרום לנושאי המשרה לכפל חבות בגין אותו נזק – הן כלפי החברה והן כלפי בעלי המניות. לעניין פיצול הדיון, הרי שזה נעשה בהסכמת הצדדים. גם מהותית פיצול הדיון מוצדק, שכן תשובה שלילית בשאלה של עילת התביעה האישית מייתרת את המשך הדיון. לעניין ההוצאות גורסים המשיבים כי ככלל ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטת בית המשפט דלמטה. לגוף העניין נטען כי למשיבים נפסקו הוצאות נמוכות מאלו בהן נשאו בפועל. עוד הוסיפו המשיבים כי גם פסיקת הוצאות עונשיות מוצדקת במקרנו לאור התנהגות המערער והסכום "האסטרונומי" שנתבע.

10. הערעור, שהוגש ביום 7.10.2003, נשמע בפנינו ביום 14.3.2005. ביני לביני, ניתן ביום 9.9.2004 פסק הדין בע"א 3051/98 דרין נ' דיסקונט השקעות ואח', פ"ד נט(1) 673, שעסק בסוגיה קרובה (להלן – פרשת דרין). בהחלטתנו מיום ה-14.3.2005 ביקשנו מהצדדים להשלים טיעוניהם, בין היתר, לעניין השפעת פרשת דרין על ענייננו.

11. המערער סבור כי פרשת דרין, בה נפסק שככלל התרשלות כלפי חברה אינה מקימה זכות תביעה לבעל המניות בה, אינה חלה ישירות על עניינו. כך, מכיוון שבמקרה שלפנינו, למערער נגרם נזק מיוחד. זכותו קופחה על ידי המשיבים. לא ניתנה לו אפשרות לבטח עצמו מפני קריסת החברה על ידי האופציות האמורות. מכל מקום, נקבע בפרשת דרין כי לדרישת הנזק האישי יש חריג המאפשר זכות תביעה לבעל מניות גם במקרה שנזקו נגזר מנזקה של החברה. המקרה שלפנינו, לטענת המערער, הוא המקרה המתאים לחריג. כתוצאה מפעולות המשיבים, החברה קרסה והיא נמצאת בהליכי חדלות פירעון. ערך מניותיה לא יעלה עוד. במצב כזה התמריצים לתבוע תביעה נגזרת נמוכים ביותר, משום שממילא הכסף יועבר לנושי החברה. במיוחד נמוכים התמריצים לתבוע תביעה נגזרת כאשר הסכומים הנתבעים קטנים יחסית. במצב דברים זה, תביעה ייצוגית מטעם בעלי המניות היא המסלול הראוי כדי להרתיע את יוצרי הסיכון.

12. המשיבים סבורים שהילכת דרין ניתנה לאחרונה ואין מקום לסטות ממנה. הלכה זו קובעת, לשיטתם, כלל ברור לפיו בעל מניות שלא סבל נזק ייחודי – בלתי-תלוי בנזקה של החברה – אינו יכול לתבוע בגין ירידת ערך מניותיו. הקביעה בפרשת דרין, לפיה לכלל זה יש חריג, היא בגדר אימרת אגב. מכל מקום, המקרה שלפנינו אינו בגדר חריג. הוא דומה מאוד לסיטואציה העובדתית שעמדה ברקע פרשת דרין. בשני המקרים מדובר בעסקה כושלת שהביאה לירידה בערך מניות החברה. בעניין דרין, כך נטען, המעשים אותם ביצעו לכאורה הנתבעים כנגד החברה היו חמורים וחריגים הרבה יותר. בענייננו מדובר בשיקול דעת עסקי מוטעה ותו לא. ככל שקיים חריג להלכה שנקבעה, הרי שהוא לא קשור כלל לחומרת המעשים שנעשו כלפי החברה. החריג רלוואנטי רק כאשר בסיטואציה מסוימת תביעה נגזרת איננה אפקטיבית או שבעתיד ישתנו מנגנוני הפיקוח על המנהלים ובעלי המניות בחברה. המערער לא הראה שתביעה נגזרת אינה אפקטיבית וכלל לא ניסה לתבוע תביעה כזו. המשיבים שבים וטוענים כי לא קם נזק ייחודי למערער. גם מכירת האופציות לא יצרה נזק כזה. גם למשיבים 1-7, שלהם ניתנו האופציות, נגרמה פגיעה בשווי יתר המניות שבבעלותם. כולם נפגעו כאחד. מכל מקום, אופציות ה-PUT – כך נטען – כלל לא מומשו עקב מצבה הכלכלי של יסקל. עוד מציינים המשיבים כי יסקל אינה במצב של חדלות פירעון. היא נמכרה לצדדים שלישיים ונסחרת בבורסה.

המיתווה הנורמטיבי; נזק אישי ונזק משני

13. בפסק הדין בעניין דרין נקבעה המסגרת הנורמטיבית ביחס למקרים בהם בעל מניות מן הציבור מבקש לתבוע בעלי מניות ונושאי משרה בחברה. העילה לתביעה, מכוח דיני ניירות ערך, הייתה נזק שנגרם לבעל מניות עקב עסקה בה נמכר – לכאורה שלא כדין ובמחיר הפסד – נכס רווחי של החברה. דחינו את ערעורו של בעל המניות על דחיית תביעתו בבית המשפט המחוזי. הסיבה המרכזית לדחיית הערעור הייתה העובדה שבעל המניות לא סבל נזק אישי, אלא רק נזק משני. וכך כתבתי:

"[הנזק] מן העיסקה – ככל שאמנם התקיים – נגרם בראש ובראשונה לחברה, שהנכס שלה הוא שנמכר במחיר הפסד. הזכות להטבת הנזק, ועימה עילת התביעה, מצויות בידי החברה. אכן, אפשר שבעקבות העסקה נפגע שווי ההחזקות שבידי בעלי המניות מן הציבור. אלא שנזק זה, ככל שאמנם התקיים, הוא באופן טיפוסי נזק משני. זהו נזק אשר נגזר מנזקה של החברה. הוא אינו עומד בפני עצמו, כנזק המקים עילת תביעה אישית... זהו נזק משותף לכל בעלי המניות כולם...וככזה אינו מייחד דווקא את בעלי המניות מן הציבור. ברגיל, הנזק יוטב באופן אחיד אם וכאשר תתבע החברה את נזקיה-היא ותזכה בפיצויים. הפיצוי לחברה אמור להביא לעלייה בשוויון של מניות החברה. אכן, לא כל 'נזק' במציאות הכלכלית הוא 'נזק' בר-תביעה במובן המשפטי" (פרשת דרין, 689; ראו גם: ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ פ"ד נא(2) 312, 326 (להלן – פרשת מגן וקשת)).

מטעמים דומים נפסק שלמנהלי החברה ובעלי מניות השליטה בה אין חובת זהירות כלפי בעל מניות, בגין נזק שנגרם לחברה עצמה (פרשת דרין, 693). עמדתי באותה פרשה על השיקולים המרכזיים העומדים ביסוד הלכה זו, המגבילה את זכות התביעה של בעל מניות. הטעם הראשון הוא עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ממנו נגזר עקרון אי ההתערבות של בעלי המניות בניהול החברה. "מסך ההתאגדות של החברה פועל 'בשני הכיוונים': מצד אחד, הוא מזכה את בעלי המניות בהגבלת אחריות; מצד שני, הוא שולל מבעלי המניות את היכולת להיפרע מנזקים שנגרמו לחברה" (פרשת דרין, 689-670). דרך המלך לניהול תביעה בגין נזק משני כזה היא הליך התביעה הנגזרת, בו מפעיל בעל מניות את זכות התביעה של החברה. הטעם השני הוא החשש מפני ריבוי תביעות. מתן זכות תביעה לכל בעל מניות בגין נזק אותו ספגה החברה עלול להשפיע לרעה על פעולתם התקינה של נושאי משרה. מסלול התביעה הנגזרת – המבטיח הליך אחד ביחס לאותה עילת תביעה – נותן מענה לבעיה זו. עניינו של הטעם השלישי הוא בשמירת סדר העדיפות הרגיל בפירוק חברה. הענקת זכויות התביעה לבעלי המניות בגין נזק שנגרם לחברה עצמה עוקפת את זכותם של נושי החברה לקדימות בחלוקת דיבידנד, משום שהיא מעבירה את פירות התביעה לכיסם של בעלי המניות ולא לחברה עצמה. הליך התביעה הנגזרת פותר בעיה זו שכן הוא מעביר את עיקר פירות התביעה לחברה עצמה.

14. יחד עם זאת, לכלל שהותווה בפרשת דרין יש חריגים. חלקם הם "חריגים מדומים" בהם, הלכה למעשה, לבעל מניות נגרם נזק עצמאי שאינו תלוי בנזק שספגה החברה. עמדה על כך השופטת שטרסברג כהן בפרשת מגן וקשת:

"לכלל הנ"ל חריגים מכמה סוגים, וביניהם, נזק שנגרם כתוצאה מהפרת זכות חוזית של בעל מניות בתור שכזה או נזק שנגרם לבעל מניות או לקבוצת בעלי מניות השונה מהנזק שנגרם לבעלי מניות אחרים, או נזק שנגרם עקב קיפוח המיעוט" (שם, 326).

בנסיבות מסוימות, עשויים לקום חריגים נוספים. עמדתי על כך בפרשת דרין:

"ככלל, התרשלות כלפי החברה לא תקים זכות ברשלנות לבעל המניות, אך בגין הנזק שבפחיתת שווי מניותיו. אפילו כך, מוצא אני לנכון... להותיר גם כעת בצריך עיון את האפשרות, שבנסיבות מיוחדות ביותר תוכר בכל זאת עילת תביעה אישית של בעל מניות כלפי מי שהזיק לחברה, ולו עקב ירידת שווי המניות שבידיו. ניתן להעלות על הדעת מצבים חריגים, בהם האמצעים הקיימים לפיקוח ולבקרה על יוצרי סיכונים כלפי חברות אינם מעוררים הרתעה מספקת, או לא יוצרים את התמריץ הראוי להגשת תביעה נגזרת, במידה כזו שראוי יהיה להטיל אחריות אישית כלפי בעל המניות" (שם, 695).

15. הנה כי כן, מסלול התביעה הנגזרת – שהיה בעבר חלק מהמשפט המקובל הישראלי (פרשת דרין, עמ' 690) וכיום קבוע בהוראות סימן א' בפרק השלישי לחוק החברות – מגלם בתוכו איזון בין שיקולים סותרים. זהו איזון בין האינטרס החברתי בהרתעת מזיקים פוטנציאליים לחברה מחד גיסא, ובין שיקולי המדיניות העומדים ביסוד שלילת אפשרותו של בעל מניות להיפרע בגין נזק שנגרם לחברה (firm) מאידך גיסא (השוו גם: א' חביב-סגל, דיני חברות – כרך א' 555 (1999); להלן – חביב-סגל א'). הוראות חוק החברות באות לקיים את האיזון האופטימאלי בין שיקולים אלו (השוו: א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים לישראל 397-414 (1989); להלן – פרוקצ'יה). חוק החברות קובע את המסלול בו יש לילך על מנת לאפשר לחברה לתבוע בתביעה נגזרת את שעוולו כלפיה (סעיפים 194-198 לחוק החברות). כחלק מאיזון זה, מקנה החוק שיקול דעת לבית משפט באישור תביעה נגזרת. שיקול דעת זה מותנה בתום לבו של התובע תביעה נגזרת (סעיף 198(א) לחוק). מעורבותו של בית המשפט ניכרת גם בהיבטים אחרים, כגון, הוצאות, אגרות, ותשלום גמול מיוחד לתובע. יחד עם זאת, הוראות חוק החברות הקובעות את המסגרת להגשת תביעה נגזרת אינן ממצות את אפשרויות התביעה של בעל המניות. בין היתר, קיימים אותם מקרים חריגים (שצויינו בפרשת דרין), בהם עשויה להתאפשר תביעה אישית של בעל המניות נגד מי שגרם נזק לחברה (ובעקיפין לבעל המניות עצמו).

16. האומנם נזקו של המערער שייך לקבוצת חריגים אלו, המקימה לו עילת תביעה אישית כנגד בעלי מניות ונושאי משרה בחברה? על שאלה זו עלינו להשיב – נוכח ההסדר הדיוני שבין הצדדים – מתוך עיון בכתב התביעה שהגיש המערער. על פיו, המערער תובע בגין הנזק שנגרם לו ולשאר בעלי המניות שאינם המשיבים בגין ירידת ערך המניות של החברה, ללא אבחנה בין סוגי נזקים שונים. מכאן, שהנזק אותו פירט המערער בכתב התביעה נגזר מהנזק אותו ספגה החברה, והוא משותף לכל בעלי המניות כולם, בהם אף המשיבים. בנסיבות אלה, ובדומה למסקנה אליה הגענו בפרשת דרין, יש לאשר את החלטת בית המשפט המחוזי ולדחות את הערעור. אמנם, המערער סבור כי עניינו נופל לגדר החריגים לכלל שמונע מבעלי מניות לתבוע נושאי משרה בחברה. הוא מדגיש את חומרת המעשים המיוחסים למשיבים ואת הבאתה של יסקל לעברי פי פחת כלכלית. עם זאת, נימוקים אלו אין בכוחם להצדיק, באופן עקרוני, סטייה מהכלל הרגיל. כלל זה מעוגן בשיקולי מדיניות רבים. אופי המעשים המיוחסים לנושאי משרה בחברה – חמורים ככל שיהיו – אינם משנים את השיקולים המכוונים את תביעתו של המערער למסלול התביעה הנגזרת. הואיל והמערער לא הצביע על טעם טוב – דיוני, מעשי או מהותי – המונע ממנו לתבוע תביעה נגזרת, אין מקום לאפשר לו לנהל תביעה אישית. יחד עם זאת, מבקש אני להתייחס לשתיים מהסוגיות העולות מטיעוניו של המערער. הסוגיה הראשונה היא תחולת הכלל הרגיל – בדבר הצורך בנזק אישי – במצבים של חדלות פירעון. עניינה של הסוגיה השנייה, בעסקה בה הוענקו אופציות put למשיבים 1-7. אופציות אלו הביאו לשמירת ערך מניותיהם של המשיבים 1-7 לעומת שאר בעלי המניות, ובכך – לפי הטענה - קופחו האחרונים או נגרם להם, למיצער, נזק אישי שאינו תלוי בנזק של החברה.

השפעת מצבים של חדלות פירעון על הכלל הדורש נזק אישי

17. המערער טוען – ובעניין זה התגלעה בין בעלי הדין מחלוקת עובדתית – כי יסקל נמצאת במצב פיננסי של חדלות פירעון. אכן, מצב בו החברה נמצאת בהליכי פירוק הוא מצב משפטי שונה. שוני זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בעניין האפשרות לתבוע תביעה אישית ותביעה נגזרת. כך, סעיף 205 לחוק החברות שולל, במצבי פירוק, את האפשרות של בעל המניות לתבוע תביעה נגזרת בשם החברה (לעניין תחולת סעיף 205 בהקפאת הליכים, השוו: פש"ר (ת"א) 1734/02 בדיאן נ' בן טל בתפקידו כנאמן של חברת מיאב חברה קבלנית בע"מ (לא פורסם)). עקרונית, המפרק הוא זה שמוסמך – בפיקוח בית המשפט – לנהל את החברה ולתבוע בשמה במצבי פירוק (ראו למשל: סעיף 307 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן – פקודת החברות)). שוני זה בסביבה המשפטית, עשוי להשפיע על הטעמים העומדים בבסיס הכלל שמגביל את אפשרותו של בעל מניות לתבוע בגין נזק שנגרם לחברה. כך, כאשר חברה מתחסלת ולאחר התשלום לנושים נותרו בקופתה כספים, כל הסכומים שמגיעים לחברה עוברים למעשה לידי בעלי המניות. במצבים כאלו, לכאורה, אין הבדל בין תביעה נגזרת לתביעה אישית (השוו: J. Brodie, Distinguishing between Direct and Derivative Shareholder Suits", 110 U. Pa. L. Rev. 1147, 1156 (1962).). כך, ניתן להניח שהטעם שעניינו חשש מריבוי תביעות והפרעת פעולתה התקינה של חברה נחלש במצבים בהם החברה אינה פעילה. זאת, משום שבמצבים כאלו מצטמצמת חשיבות השמירה על חופש הניהול של נושאי המשרה בה (ראו למשל: K. M. Heyman, P.L. Enerio, "The Disappearing Distinction between Derivative and Direct Actions", 4 Del. L. Rev. 155, 179 (2001); להלן - Derivative and Direct Actions; ראו גם: צ' כהן, פירוק חברות 732 (2000) (להלן – כהן)). שיקולים אלו עשויים להתקיים, במידה זו או אחרת, לא רק כאשר חברה נמצאת בהליכי פירוק ואינה מתפקדת עוד כ"עסק חי", אלא גם כאשר חברה נמצאת במצב פיננסי של חדלות פירעון. כך, למשל, ככל שחברה מתקרבת למצב של חדלות פירעון, כך גובר החשש שכלל נכסיה יועברו לנושים ולא לבעלי המניות. מצב עניינים זה עשוי להחליש את התמריץ של בעל מניות לתבוע בשם החברה תביעה נגזרת, משום שמחיר מניותיו לא יעלה גם אם תביעתו תצלח.

18. האם, על רקע האמור לעיל, מוצדק – כאשר החברה נמצאת בהליכי פירוק או במצב של חדלות פירעון – לאפשר לבעל מניות לתבוע נושא משרה גם בהיעדר נזק אישי? תשובתי לכך היא בשלילה. יש לזכור, כי אחד הטעמים העומדים ביסוד דרישת ה"נזק האישי" הוא שמירת סדר הנושים בפירוק. החשש מפני עקיפת זכותם של הנושים להיפרע ראשונים הופך מוחשי יותר ככל שהחברה צועדת אל עבר חיסולה. לשמירת זכותם של הנושים יש חשיבות גם בהליכי הבראה (השוו: י' בהט, דיני הבראת חברות 58 (1989)). שמירת זכויות התביעה של החברה בקופתה, תחת העברתן לבעלי המניות, עשויה לתרום לשיקום החברה. זאת ועוד, ככלל, למשפט כלים אחרים להתמודד עם בעיות התמריצים והיעילות השונות המתעוררות בהליך של תביעה נגזרת (ראו, למשל, סעיפים 199-201 לחוק החברות) וכאשר חברה עומדת לפני סוף חייה (ראו, למשל, סעיפים 373-374 לפקודת החברות). נמצא, כי עצם העובדה שהחברה נמצאת בהליכי פירוק או במצב של חדלות פירעון אינה מצדיקה הקמת מסלול של תביעה אישית מקום בו לא היה כזה מלכתחילה.

האם נגרם נזק אישי כתוצאה ממכירת אופציות ה-PUT?

19. המערער טוען כי בעסקת פויכטונגר מכרו המשיבים 1-7 מניותיהם לקונה חיצוני (פויכטונגר), וכן, כי מהלך זה הוביל לקריסת החברה בסופו של יום. נטען כי המשיבים 1-7 גיבו עצמם מפני קריסת החברה על ידי קבלת האופציות, ובכך, נוצר נזק ייחודי לבעלי המניות האחרים שלא היו שותפים לאותה עסקה. בעניין זה קיימת אי-בהירות עובדתית. המשיבים 1-7 טוענים לעניין זה כי בשל מצבה של החברה, פויכטונגר סירבה לממש את האופציות ומניותיהם של המשיבים 1-7 כלל לא נמכרו במחיר שצוין (פסקה 22.2 להשלמות הטיעון מיום 22.5.2005). עוד מדגישים המשיבים 1-7 כי לא כל המניות שבידיהם נמכרו ומכאן שגם להם נגרם נזק מירידת שווי החברה. כך או כך, השאלה המונחת לפנינו היא האם מצב עניינים זה עולה כדי קיפוח בעלי מניות הנותרים, ובכך מקים למערער עילת תביעה אישית? לדעתי, התשובה לשאלה זו היא שלילית.

20. הוראות הדין בדבר קיפוח בעלי המניות, שהיו בעבר מוסדרות בסעיף 235 בפקודת החברות, מוסדרות כעת בסעיף 191 לחוק החברות נקבע כי אם "התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו". סעיף זה קובע, איפוא, "נורמה כללית וגמישה להתערבות בית המשפט לשם קביעת נורמה של הוגנות גם בתחום המסחרי של ניהול חברה" (ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ פ"ד נ(1) 238, 244 (להלן - פרשת בכר); ראו גם חביב-סגל א', 462; צ' כהן, בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות 303 (1990)). הלכה למעשה, מצב של קיפוח הוא מצב של "חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במיתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה" ((פרשת בכר, 246). ואומנם, מצב בו בעלי מניות בחברה מתעשרים בצורה בלתי-הוגנת על חשבון בעלי מניות אחרים עשוי להקים לאחרונים עילה לתביעה בגין קיפוח.

21. האם מכירת מניות לקונה חיצוני באופן שמעשיר את בעלי המניות המוכרים בצורה בלתי הוגנת על חשבון שאר בעלי המניות מקימה עילת תביעה אישית לבעלי המניות? שאלה זו היא שאלה מורכבת. היא מעלה, בין היתר, את שאלת זהות הזכאי לפרמיית השליטה בחברה – בעל השליטה או שמא כלל בעלי המניות (לדיון בסוגיה זו ראו, בין היתר : א' חביב-סגל, דיני חברות – כרך ב' 426-463 (2004); Y. Z. Stern, "The Private Sale of Corporate Control: A Myth Dethroned", 25 Iowa J. Corp. L. 511 (2000) ; J.C. Coffee, "Transfers of Control and the Quest for Efficiency: Can Delaware Law Encourage Efficient Transactions While Chilling Inefficient Ones?", 21 Del. J. Corp. L. 359 (1996) (להלן – Coffee) (פרוקצ'יה, 359-361). F.H. O'Neal, R.B. Thompson: O'Neal's Oppression of Minority Shareholders – vol. 1,§ 4.03 (2nd ed., 1985); ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253).

22. שאלה מורכבת זו בדבר קיומה של עילת תביעה אישית במקרה של מכירת השליטה בחברה לקונה חיצוני באופן המקים התמשכות בלתי הוגנת על חשבון שאר בעלי המניות אינה טעונה הכרעה במקרה שלפנינו. שכן, גם בהנחה שבמקרים חריגים עשויה לקום עילת תביעה אישית, במצב דברים זה, המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר מקרים אלה. על פי כתב התביעה, המשיבים 1-7 (המוכרים) שחלקם אף שימשו כנושאי משרה בחברה, מכרו לפויכטונגר בשלב הראשון כ-11.49% ממניות החברה שהיו בבעלותם, במחיר של 65.60 ש"ח למניה. כן התחייבה פויכטונגר לקנות בעתיד עוד 13.5% ממניות החברה. בנוסף קיבלו המוכרים אופציות מכוחן יש באפשרותם לחייב את הקונים (פויכטונגר) – תוך 22 חודשים – לקנות עוד כ-12.08% ממניותיהם באותו מחיר, צמוד לדולר. לגבי אותה עסקה, טען המערער כי "תאוותם של [המוכרים] למכור את מניות יסקל לפויכטונגר הסיתה את תשומת ליבם מניהולה התקין וההגון של החברה והוביל אותם כנושאי משרה לפעול תוך רשלנות והפרת חובת האמונים כלפי שאר בעלי המניות ביסקל אשר לא השתתפו באותה 'חגיגה' של מכירת המניות לפויכטונגר" (סעיף 8 לכתב התביעה; (כך במקור)). ואולם, המערער לא הביא כל נתונים המצביעים על כך שהמוכרים קיבלו פרמיית שליטה, לא כל שכן פרמיית שליטה מופרזת, שתעיד על כך שהתעשרו מנכסי החברה בצורה לא הוגנת. במסגרת הנזקים שפירט המערער, לא נדרש סעד של השבת תמורת פרמיית השליטה לבעלי מניות שלא התקשרו עם פויכטונגר (השוו: פרשת דרין, 698). כמו-כן, המערער לא הראה קיומה של קנוניה בין בעליה החדשים של החברה, לבין האחים גולדשטיין והגורמים האחרים מהם נרכשו מניות פורמולה.

23. במצב דברים זה, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי לא עלה בידי המערער להראות קיומה של עילת תביעה אישית וכי מהעובדות המפורטות בכתב התביעה לא עולה טענה של קיפוח בעלי מניות. בנסיבות אלו, יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לעילת התביעה האישית, ואין מקום להחזיר התיק לבית המשפט המחוזי להמשך בירור עובדתי. לא מצאתי מקום להידרש לטענת המערער בדבר הרמת מסך (הפוכה), שלא בא זכרה בכתב התביעה. בשולי הדברים אוסיף כי, על פניו, ובהתחשב בטעמים המונחים ביסוד דרישת הנזק הישיר, קיים קושי בקבלת טענת הרמת מסך במקרים כגון אלו.

24. באשר לטענות המופנית כנגד גובה ההוצאות לחובת המערער, הרי שהלכה היא כי התערבותה של ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד (ראו למשל: ע"א 2333/90 גורדי בע"מ נ' חרות בע"מ, פ"ד מז(2) 20). מקרה זה אינו מצדיק את התערבותנו.

מטעמים אלו, הערעור נדחה. אין צו להוצאות בערכאה זו.

ה נ ש י א (בדימ')

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

אני מסכים.
המשנה לנשיאה

השופטת ע' ארבל:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא (בדימ') א' ברק.

ניתן היום, כ"ג בכסלו התשס"ז (14.12.2006).

אהרן ברק 54678313-9014/03
ה נ ש י א (בדימ') המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת

5129371
54678313_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03090140_A03.doc דז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×