צור קשר

  • כתבי טענות עובדים זרים

  • 1

עובדים זרים - בקשה לביטול כתב אישום

5 1 1 1 1 1 (6 Votes)

מדובר בבקשה לביטול כתב אישום שהוגש כנגד בעל תפקיד בחברה בגין העסקת עובדים זרים שלא כדין. בעל התפקיד היה זה שנחקר ואולם במהלך ההליכים כנגדו התברר כי הוא לא היה אחראי על אותם עובדים זרים ספציפיים שבגינם הוגש כתב האישום כנגד החברה וכנגדו, הסתבר שבחברה לא הוגדרו כראוי בעלי התפקידים. בעל התפקיד הגיע אל משרדנו, במהלך הטיפול בתיק הוגש כתב אישום נוסף כנגדו. לאחר הגשת הבקשה ומו"מ עם ב"כ המדינה, נמחקו בהסכמה כתבי האישום כנגדו.


המבקשת, באמצעות ב"כ, מתכבדת להגיש לבית הדין הנכבד את בקשתה לביטול כתב אישום שהוגש כנגדה ע"י המאשימה.

נפל פגם ו/או פסול בהגשת כתב האישום כנגד המבקשת:

1. המבקשת תטען טען כי כתב האישום הוגש כנגדה בניגוד להנחיות הפנימיות של המאשימה בעבר ובהווה ובניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה "נוהל והנחיות להפעלת חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו – 1985" (מספר הנחיה 4.3041 (60.004) (להלן: "הנחיות היועמ"ש"). העוסק בית השאר בנסיבות המצדיקות כתבי אישום.

מצ"ב העתק הנחיות היועמ"ש כנספח א'

2. המבקשת תטען כי עיון בהנחיות היועמ"ש ובהנחיותיה של המשיבה מיום 27/11/11 מביא בענייננו למסקנות המתבקשות להלן:

א. על עבירות חוזרות ונשנות לא תסתפק המאשימה בקנס אלא תגיש כתב אישום. הקנסות המנהליים הם מעין "אזהרה" למעסיק עובר להגשת כתב אישום ונקיטת הליכים פליליים כנגדו.
ב. בנוסף, הרשעה אחת על עבירה על חוק עובדים זרים או שלוש עבירות על חוקי עבודה אחרים מהווים גם הם מעין "אזהרה" למעסיק לתקן את דרכיו, שאם לא כן יוגש כנגדו כתב אישום.
ג. חובת רישום הנימוקים מטילה אחריות מוגברת על המאשימה וחובת זהירות לשקול היטב את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, עובר להגשת כתב האישום.

הנה כי כן, הנחיות היועמ"ש מבטאות בין השאר את הכלל הידוע בפלילים כי "אין מענישים אלא אם כן מזהירים". המדינה רואה בחומרה הגשת כתב אישום פלילי כנגד אזרח ומסיבות של כתם אישום פלילי, חשש מזילות ההליך הפלילי והכלל הנ"ל, מטילה על התובע להקפיד על כללים שימנעו הגשת כתבי אישום כנגד אזרח ששמו הטוב וכבודו נתונים בידיו, טרם ניתנה לו האפשרות לתקן את דרכיו.

3. לא יכולה להיות מחלוקת כי חוק העבירות המנהליות והנחיות היועמ"ש באו להדגיש בין השאר כי אין להקל ראש בפתיחת הליכים פליליים כנגד אזרח ככלל ובהליכים פליליים בגין העסקת עובד זר בפרט. הדרישה לעבירה חוזרת ונשנית, או הרשעות בצירוף חובת רישום טעמים להגשת כתב האישום מלמדים על כך ללא כל ספק. יודגש כי בעבר כלל דף ההנחיות של המאשימה הוראה לקבל את אישור היועמ"ש כאשר מבקשים לחרוג מהנחיות אלו – בדף ההנחיות החדש נעלמה הוראה זו.

4. בבג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד (פורסם בנבו) נפסק בהתייחס לסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות:

"עיקרו של החוק הוא, כאמור, בהסבת עבירות פליליות לעבירות מינהליות; מגמה זו תלמדנו, וזה הפירוש הראוי שיש ליתן לחוק, כי עבירות שנקבעו כעבירות מינהליות - בהן העבירות שבגינן הוגש כתב-אישום נגד העותר - דרך המלך היא להטיל בגינן קנס מינהלי, ובהליך מינהלי; זו דרך המלך, ואילו יוזמת הפרקליטות להגיש אישום פלילי בגין עבירה מינהלית היא החריג והיוצא לכלל. מסקנה זו - כי הגשת אישום בגין עבירה מינהלית הינה חריג ויוצא - נדרשת לא אך ממגמתו הכללית של החוק אלא אף מלשונו של סעיף 15לחוק גופו: תובע כי יבקש להגיש כתב-אישום בגין עבירה מינהלית, סמכותו עומדת לו, ואולם זאת רק "כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו". החוק כמו מטיל על תובע נטל של הסבר על שום מה ולמה אומר הוא לנקוט הליך פלילי תחת הליך מינהלי: מוסמך הוא לעשות כן רק אם הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת "מטעמים שיירשמו". ומתוך שהמדובר ביוצא לכלל, ממילא חייב להימצא בצדו הצדק ראוי. יתרה מזאת: החובה להעלות על הכתב נימוקים להגשתו של אישום פלילי ("מטעמים שיירשמו") מלמדת מעצמה על החשיבות שהמחוקק מבקש ליתן לאותם נימוקים שחובה לרושמם. לא עוד, אלא שעצם יצירתה של החובה לרישומם של נימוקים יש בו כדי ללמד על אפשרות ביקורת חיצונית על מעשה הפרקליטות: "... ניתן להניח כי לו הייתה הכוונה אך לביקורת מינהלית פנימית על הטעמים הללו על ידי מי שממונה על התובע, לא היה נושא זה מוצא ביטויו בחוק החרות" (הנשיא שמגר ברע"פ 91/92 [10]). (ההדגשות אינן במקור)

5. על האחריות שיש לתובע בבואו להגיש כתב אישום כתב כב' השופט מ. חשין בבג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' עו"ד כרמלה אוסטפלד ו-3 אח':

"לא הרי המשלם קנס מינהלי כהרי העומד למשפט פלילי, וכבר עמדנו על האות שנאשם במשפט פלילי עשוי לשאת על מצחו. שמו הטוב של אדם - כבודו ושמו הטוב - נתונים בידיו של תובע, וראוי איפוא שתובע ישקול בכובד ראש אם יגיש ואם לא יגיש כתב-אישום בעניינו של פלוני. הדרישה לרישום הטעמים נועדה לשמש ערובה - ולו חלקית - לאותו כובד ראש נדרש. לעולם יזכור תובע ותשמור פרקליטות מה כוח ושליטה על חיי אדם וכבודו ניתנים בידיהם. וכדברי השופט ג'קסון כפי שהם מובאים על-ידי השופט ברק, בבג"צ 329/81, ב"ש 217/82, 376/83, 670[15], בעמ' 335: 'The prosecutor has more control over life, liberty and reputation than'any other person in america "

6. גם בבג"צ 93/06 ד.נ. כל גדר בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) חזר בית המשפט על הדברים שנאמרו בבג"צ 5537/91 הנ"ל בקובעו כי יש לעשות שימוש בדין הפלילי באופן מידתי וכאמצעי של "מפלט אחרון" שייוחד להתנהגות שיש עמה גינוי ואשמה.

7. דף ההנחיות שהוציאה המאשימה תחת ידה מיום 18/05/08 (להלן: "ההנחיות"), ואשר היה בתוקף במועד הגשת כתב האישום, כולל שיקול אחד חדש המצדיק הגשת כתב אישום, כדלקמן:

"העסקת עובד זר בתור או-פר, משרת או על העסקה שלא כדין של עובד זר שהגיע לישראל כדין לעבודה בענף הסיעוד על ידי מעסיק שאינו בעל היתר בתחום הסיעוד ושלא במתן טיפול סיעודי לנזקק (סעיף 5(ד) להנחיות).
מצ"ב העתק הנחיות המאשימה מיום 18/05/08 כנספח ב'.

8. הלכה למעשה, מההנחיות הנ"ל עולה כי העסקה בנסיבות סעיף 5(ד) להנחיות הינה נימוק מספיק להגשת כתב אישום. למעשה ניתן ללמוד זאת אף מהנימוקים להגשת כתב אישום יזום שהמציא ב"כ המאשימה באשר המאשימה מבססת את נימוקיה בעיקר על סעיף זה בהנחיות ומתעלמת לחלוטין מהנסיבות (הרבות והמשמעותיות יותר) שיכולות להוות דווקא נימוק שלא להגיש כתב אישום.

מצ"ב העתק נימוקי הגשת כתב האישום כנספח ג'.

אין להחיל על המבקשת הנחיות שמעולם לא פורסמו:

9. המבקשת תטען כי ההנחיות על פיהן הגישה המשיבה כתב אישום כנגדה מעולם לא פורסמו כנדרש וכי נוכח הפגיעה החמורה בציבור, נוכח החלטת המאשימה להגיש אוטומטית כתב אישום על עבירה של העסקת עובד זר בניקיון או על עבירה של העסקת עובד זר שעוסק בסיעוד והאפשרות של כתם פלילי על אזרחים נורמטיביים, מוטלת עליה החובה לפרסם הוראות פנימיות אלו.

הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שבהנחיות הקודמות של המאשימה הדגש היה בעיקר על הגשת כתב אישום רק לאחר שהנאשם עבר יותר מעבירה אחת או שהעסיק עובדים זרים בנסיבות חמורות. עתה, וללא כל אזהרה מבקשת המאשימה ליצור הסדר חדש אחר, הפוגע כאמור לעיל קשות בזכויותיו של האזרח, וכל זאת ללא אזהרה וללא פרסום ברור מראש.

10. בעעמ 4614/05 מדינת ישראל נ' אבנר אורן (2006) , סא (1) 211 (פורסם בנבו) נפסק כי:

"בשולי הדברים, לאחר שגיבשנו מסקנתנו לגופם של הערעורים, איננו יכולים להתעלם בפסק דיננו זה מן הטענות החמורות שהעלו המשיבים בעניין אי פרסומו המספק של נוהל הידועים בציבור, על גלגוליו השונים. בית משפט זה הרבה לעמוד על חובת פרסומן של הנחיות פנימיות שיש בהן כדי לאצול על זכותו של הפרט (ראו, בין היתר: בג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501, 513; בג"ץ 3930/94 ג'זמאוי נ' שר הבריאות, פ"ד מח(4) 778, 787; בג"ץ 3081/95 רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, פ"ד נ(2) 177, 187-186, 193-192; בג"ץ 1477/96 נמרודטקס בע"מ נ' משרד התעשייה והמסחר, פ"ד נג (5) 193, 200-198; פרשת עבאס-בצה הנ"ל, בע' 491-490).

שאלת פרסומה של מדיניות משרד הפנים ביחס לדרישת יציאתו מן הארץ של בן זוג זר התעוררה גם בפרשת סטמקה הנ"ל, שם הסתפקה המדינה בפרסום חד פעמי של הנוהל הרלוונטי בהודעה מטעם דובר משרד הפנים. על כך נמתחה ביקורת חריפה מצד בית משפט זה: "מצב דברים זה, לא זו בלבד שאין הוא משביע רצון אלא שגובל הוא באי-חוקיות ממש... מקורה של חובת פרסום זו [חובת פרסומן של הנחיות פנימיות – ד.ב.], כך פסקנו, '...נדרשת מתוך מהותה של המאטריה וכנגזרת מעקרון שלטון החוק...' (פרשת אפרתי, שם, בעמ' 515). ובמקום שבו מדובר בפגיעה כה-עמוקה בזכות היחיד – בזכות בת זוגו של ישראלי להמשיך ולחיות בארץ עם מי שבחרה בו להיות לה חבר לנישואין – אין ספק בלבי כי חובה היא המוטלת על משרד הפנים לפרסם את מדיניותו ולעשותה נגישה לכל מי שיבקש לקרוא בה וללומדה". (שם, בע' 768) והנה – על אף שבינתיים עוגנו ההלכות בעניין פרסום הנחיות מינהליות בחוק (ראו סעיף 6 לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998) - דומה כי לא נעשה די לקיום חובה זו. נכון להיום חל שיפור במצב, ומתברר כי הנוהל מפורסם אמנם באתר האינטרנט של משרד הפנים. עם זאת, מדובר בנוסח חלקי ביותר, אשר אינו כולל את מלוא האינפורמציה החיונית, ואף אין נזכרת בו דרישת היציאה מן הארץ. לנוכח חשיבותו הרבה של הנוהל והשפעתו על מעמדם של אנשים רבים, נדרש פרסום מקיף ומלא שלו, הכל בכדי להבטיח נגישות סבירה לנוהל מצד אלה שיזדקקו לו. על המדינה להקפיד הקפדה יתרה על עמידה בחובתה זו."

11. דברים דומים נפסקו גם בעעמ 9187/07 אורי לוזון נ' משרד הפנים (2008) (פורסם בנבו):

"אמור, הקביעה כי ההנחיה אינה בגדר תקנה בת פועל תחיקתי מביאה למסקנה כי סעיף 17 לפקודת הפרשנות אינו חל לגביה, קרי, אין חובת פרסום ברשומות. ואכן, הגישה שהיתה מקובלת בפסיקה הינה, כי הנחיות מינהליות אינן חייבות בפרסום [הר זהב, עמ' 141; בג"ץ 311/59 אפרתי-מסרופי, שותפות רשומה נ' ראש העיר, חברי המועצה ובני העיר ירושלים, פ"ד יד(2) 1457, 1459-1460 (1960); ע"א 297/80 גיל אלקטרוניקה בע"מ נ' מנהל אגף המכס והבלו, פ"ד לו(2) 403, 407 (1982)].

יחד עם זאת, בבג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501 (1992), החלה מסתמנת גישה שונה. באותו עניין, קבע כבוד השופט חשין, כי חובת פרסום ההנחיות נגזרת מעיקרון שלטון החוק, מאופי המשטר הדמוקרטי ומכללי הצדק הטבעי (ראו גם מאמרו של דותן, עמ' 483-484).

הפסיקה המשיכה וקבעה, כי על אף שאין חובת פרסום של הנחיות פנימיות ברשומות, הרי שכאשר מדובר בהנחיות פנימיות שיש בהן כדי להשפיע על זכות הפרט, תנאי מוקדם לקביעתן והחלתן הוא בהבאתן לידיעת המעוניינים [בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 767-769 (1999); בג"ץ 2271/98 עאבד נ' שר הפנים, פ"ד נה(5) 778, 789 (2001) (להלן: פרשת עאבד)]. מלים אחרות, נקבע כי על הרשות לפעול באופן סביר בנסיבות העניין כדי להביא את הנחיותיה הפנימיות לידיעת האזרח [ע"א 4275/94 הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ נ' א' ת' ניהול מאגר הספרות התורנית בע"מ, פ"ד נ(5) 485, 528 (1997)]. החובה שהתגבשה, לפרסם הנחיות מנהליות, מושתתת על מספר טעמים עיקריים: הכרה בזכותו של הפרט לדעת את הנורמות העשויות להשפיע על מהלך חייו; בפרסום הכללים אשר לפיהם פועלת הרשות המנהלית יש כדי להוות מחסום כנגד שרירות לב שלטונית; ובנוסף, פרסומם של הכללים חושף אותם, ובכך גם את הרשות, לביקורת ציבורית ואף שיפוטית, אשר יכולה להוביל לשיפור מתמיד בדרך תפקודה של הרשות [בג"ץ 1477/96 נמרודטקס בע"מ נ' משרד התעשייה והמסחר, פ"ד נג(5) 193, 199 (1999) (להלן: פרשת נמרודטקס)]. ניתן לבסס את החובה לפרסם הנחיות פנימיות גם על שיקולי יעילות (שם, עמ' 200; מאמרו של דותן, עמ' 485

ובהמשך הדברים:
"פסיקתו של בית משפט זה בדבר החובה לפרסם הנחיות מנהליות כחלק מכללי מינהל תקין עוגנה על ידי המחוקק בסעיף 6 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע). מאז חקיקתו של חוק זה, חייבות הרשויות הציבוריות להעמיד את הנחיותיהן לעיון הציבור ולפרסמן, בכפוף לחריגים שנקבעו בחוק [ראו: בג"ץ 7139/02 עבאס-בצה נ' שר הפנים, נז(3) 481 (2003)."

12. דברים נוקבים יותר נפסקו בבגץ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד הנ"ל:

"השאלה, אם יוכל אדם לפטור עצמו בקנס מינהלי או אם יהיה עליו לעמוד לדין פלילי, אין זה ראוי כי יוכרע בה על דרך של משחק במחבואים בין האזרח לבין הרשות. הנחיות הפרקליטות חייבות להתפרסם לרבים, כדי שהרבים יכלכלו מעשיהם על פיהן ויידעו גבולותיה של עבירה מינהלית; וגמישותו של שיקול הדעת המוקנה לרשות יוכל לעמוד לה כדי שלא יערימו עליה. הסתרת ההנחיות מהאזרח, לבד מכך שהיא נוגדת מושכלות ראשונים במשטר דמוקרטי - ומוסיפה היא ומאפשרת שרירות בעשייה - אין בה לא סבירות ולא היגיון: אליבא דכולי עלמא זכאי נאשם לדעת אותם טעמים שהביאו להגשת כתב-אישום נגדו, ומשיידע את אלה, תתגלה לו ממילא מדיניות הרשות, במישרין או בעקיפין. מה היה לה איפוא לפרקליטות כי ראתה להסתיר את מדיניותה מראש?"

13. המבקשת תטען כי התוצאה של אי פרסום ההנחיות, גם אם אינה מביאה כתוצאה ממחדל זה לביטולן המוחלט, מביאה בוודאי לביטולן של הוראות אלו כלפי המבקשת. השפעת ההנחיות על עניינה קריטי ועלול לגרום לה כאדם נורמטיבי, שמעולם לא הסתבך בפלילים הרשעה פלילית, מבלי שהיה לה כלל מושג או אזהרה כלשהי כי פעולותיה ו/או מחדליה יכולים לגרום הרשעה כזו. ברור הרי שנוכח חוק העבירות המנהליות עד עתה, העברה שעברה לכאורה נחשבה עד להוצאת ההנחיות כעבירה מנהלית בלבד.

יש להחיל על המבקשת את ההנחיות שהיו בתוקף במועד ביצוע העבירה:
14. אשר על כן, ומהנימוקים הנ"ל תטען המבקשת כי לכל הפחות יש להחיל בעניינה את הנחיות המבקשת שהיו בתוקף במועד ביצוע העבירה.

15. המבקשת תטען כי בעוד

נוכח נסיבות ביצוע העבירה לכאורה, היה מקום להעדיף דווקא את המסלול המנהלי ולהימנע מהגשת כתב אישום:
16. המבקשת תטען כי נוכח הוראות הנחיות היועמ"ש ואף נוכח הנחיות המאשימה מיום 27/11/11 היה מקום לפעול בתיק דנן בדרך של הליך מנהלי ולהלן נימוקיה:

א. המדובר בעבירה ראשונה – המבקשת לא עברה מעולם עבירה מנהלית לפי חוק עובדים זרים. המבקשת לא הורשעה מעולם בעבירה על פי חוק עובדים זרים.

ב. המבקשת פעלה בתום לב – דומה שמכתבה של המבקשת אשר נשלח אל המאשימה ביום 02/09/2010 מדבר בעד עצמו. למבקשת לא היה מושג כי היא פועלת שלא כדין. זאת ועוד, גם המבקשת וגם בעלה העסיקו עובדת זרה סיעודית עבור הוריהם וגם אז הם היו בטוחים כי ביום החופשי של אותה עובדת באפשרותה להחליט אם היא רוצה לעבוד בו או לא. כך גם סברו כי מאחר ולעובדת שעבדה אצלם יש רישיון עבודה, היא ממילא יכולה לעבוד אצלם ביום החופשי שלה והם אפילו שאלו את מעסיקה האם זה בסדר מבחינתו. דברים אלו נאמרו גם בחקירתה.

מצ"ב מכתבה של המבקשת אל המאשימה מיום 02/09/10 כנספח ד'.

ג. לעניין תקופת ההעסקה: האמירה כי המבקשת הועסקה במשך 7 חודשים מטעה. ראשית, המבקשת הועסקה 4 שעות בלבד, פעם אחת בשבוע בלבד – ביום ראשון. כמו כן, במהלך תקופה זו הייתה המבקשת כ- חודשיים בחו"ל ואילו העובדת הזרה הייתה חודש בארצה. יוצא כי במשך 7 החודשים לכאורה שהכירו העובדת הזרה והמבקשת, הועסקה העובדת בביתה של המבקשת לכל היותר 20 חצאי ימים (באשר כאמור היא הועסקה רק 4 שעות), המסתכמים בעשה ימי עבודה בלבד.

ד. העובדת הזרה זכתה ליחס ושכר מעולים, ובוודאי שלא היה כאן ניצול היותה עובדת זרה. היא השתכרה כ- 50 ₪ לשעה בצירוף נסיעות, לא פחות משכר עובדת משק בית ישראלית ואף מעבר לכך. זאת ועוד, כאמור במכתבה של המבקשת, גם לאחר שנתפסה העובדת הזרה דאגה המבקשת לפצותה על כך שהיא לא תוכל להמשיך ולעבוד אצלה.

ה. המדובר בעובד זר בעל רישיון לעבוד בישראל – במקרה דנן אין המדובר בעובד זר שלא רשאי לעבוד בישראל אלא בכזה שמורשה לשהות ולעבוד בארץ, להבדיל מעובד זר שלא מורשה לכך, ואל העבירה של ההעסקה מתלוות סוגיות של בטחון המדינה, בטחון הציבור וכיו"ב.

ו. המבקשת הביעה חרטה עמוקה ומרכיב ההרתעה הושג – דומה כי בנסיבות התיק דנן מרכיב ההרתעה הושג ועיון במכתבה של המבקשת מיום 02/09/10 אינו משאיר מקום לספק בכך.

עקרונות הדין הפלילי, האינטרס הציבורי, חוק העבירות המנהליות, הנחיות היועמ"ש והנחיות המאשימה מיום 27/11/11 תומכים בטענה כי בנסיבות המקרה דנן היה על המשיבה להסתפק בקנס מנהלי:
17. המבקשת תטען כי בנימוקיה להגשת כתב אישום התעלמה המשיבה לחלוטין ממטרות חוק העבירות המנהליות כאמור בסעיף 1.1 להנחיות היועמ"ש.

18. המבקשת תוסיף ותטען כי המשיבה התעלמה מהנחיותיה שלה ולא נתנה כל משקל לעובדה כי המדובר במקרה דנן בעבירה ראשונה של אדם נורמטיבי לחלוטין וכי אין כל סיבה בנסיבות להכתימה בכתם של מי שעבר עבירה פלילית. מנימוקיה ברור כי לעובדה כי העבירה בוצעה בתום לב, וכי אין למבקשת כל עבר פלילי בכלל, ועבר של הפרת חוק עובדים זרים בפרט לא ניתן כל משקל.

19. אשר על כן תטען המבקשת כי נוכח האמור לעיל, הגשת כתב האישום כנגדה הייתה בניגוד להוראות פנימיות מפורשות. אין כל ספק כי הנחיותיה הפנימיות של המאשימה מבוססות על כללי יסוד במשפט הפלילי כגון: אין מענישים אלא אם כן מזהירים, שקילה בכובד ראש של הגשת הליכים פליליים וכללי הפרשנות בפליליים אשר בבסיסם סעיף 34 לחוק העונשין הקובע כי "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".

20. המבקשת עברה לכאורה וכאמור לעיל, את העבירות עובר לקביעת ההנחיות הפנימיות הנוכחיות ועובדה זו, בצירוף הנסיבות להלן היו צריכים להביא את המשיבה למסקנה כי במקרה זה יש להסתפק במסלול המנהלי.

המבקשת תוסיף ותטען כי המשיבה פעלה בשרירותיות ו/או טעתה בהפעלת שיקול דעתה להגיש כנגדה כתב אישום.

21. אשר על כן יתבקש בית הדין הנכבד כאמור ברישא לבקשה.

_____________________
בר אל ירון, עו"ד
ב"כ המבקשת


  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...