צור קשר

  • כתבי טענות דיון אזרחי מסחרי

  • 1

ערעור בעניין קיזוז וטענת הודאה והדחה

5 1 1 1 1 1 (4 Votes)

במסגרת פסק דין שניתן לטובת מרשתנו בעניין תביעה למתן חשבונות, קבע בית הדין לענייני עבודה כי יש לקזז סכומים של מאות אלפי שקלים מתביעתה של מרשתנו. לטענתנו טעה בית הדין כאשר קבע קיזוז, באשר הוא התעלם מההלכות והדין בקשר לטענות קיזוז וטענות הודאה והדחה. לפיכך הוגש ערעור זה לבית הדין הארצי לעבודה. 


 

כתב ערעור

המבקשת, באמצעות ב"כ, מתכבדת להגיש ערעור על פסק הדין בתיק ס"ע 12569-09-10, ס"ע 17366-04-11 שהוציא תחת ידו בית הדין הנכבד (המוטב ברשות השופט אורן שגב), ביום 23/07/15.

ערעור זה מוגש כנגד חלק מהכרעות בית הדין קמא, אשר קבעו כי יש לקזז מחובם של המשיבים למערערת את הסך של 408,133 ₪ על פי סעיף 73 לפסק הדין וכן את הסך של 75,000 ₪ על פי סעיף 116 לפסק הדין.

כמו כן מוגש ערעור זה ביחס להחלטת בית הדין הנכבד מיום 01/07/14 ובו נקבע כי:

"בהמשך להחלטתנו מיום 04/12/13 עולה כי שני הצדדים לא פעלו בהתאם להסכמות הדיוניות ביניהם אשר קיבלו תוקף של החלטה כאמור. "

כפי שיפורט להלן, החלטה זו משמעה אי אכיפת צו לגילוי מסמכים שהוציא תחת ידו בית הדין קמא, לבקשת המערערת.

מצ"ב העתק פסק הדין מיום 23/07/15 כנספח א'.
מצ"ב העתק פרוטוקול הדיון וההחלטה, לרבות החקירות הנגדיות, מיום 01/07/14 כנספח ב'.
מצ"ב העתק פרוטוקול הדיון וההחלטה מיום 04/12/13 כנספח ג'.
מצ"ב העתק תצהיר העדות הראשית של המשיב 1 (גמליאל) כנספח ד'.
מצ"ב העתק תצהיר העדות הראשית של המערערת כנספח ה'

מבוא:

1. סקירה על הצדדים והעובדות הצריכות לעניין פורטו בפסק הדין בסעיפים 1 – 7.

2. טענות התובעת בקצרה פורטו בפסק הדין בסעיפים 8 – 11 וטענות הנתבעים בקצרה פורטו בפסק הדין בסעיפים 12-17.

3. כאמור לעיל, ערעור זה עניינו החלטות בית הדין לקזז מהסכומים המגיעים למערערת מאות אלפי שקלים כמפורט להלן:

א. קיזוז הסך של 408,133 ₪ על פי קביעה שסכום זה שולם למערערת על חשבון ההלוואות כאמור בסעיפים 64 – 73 לפסק הדין.

ב. קיזוז הסך של 75,100 ₪ בגין נזקים שנגרמו כביכול לתובעת בשל אי השבת רכב הליסינג. כאמור בסעיפים 113 – 116 לפסק הדין.

4. כמו כן מכוון ערעור זה כנגד החלטת בית הדין קמא מיום 04/12/13 שלא לאכוף על המשיבים צו לגילוי מסמכים שהוציא תחת ידו, וקביעתו בית הדין כי המערערת לא קיימה הסכמה ו/או צו שהוטל עליה.

5. במידה ויתקבל הערעור תטען המערערת כי יש לקבוע ו/או לדון מחדש בהחלטת בית הדין לעניין ההוצאות שנקבעו למערערת.

6. תחילה תפרט המערערת את טענותיה בדבר קיזוז הסך של 408,133 ₪ ששולמו למערערת כמשכורות בתה וחתנה של המערערת, אך בעצם היו משכורתה, בתוך כך תפרט המערערת את טענותיה בעניין החלטת בית הדין מיום 01/07/14. לאחר מכן תפרט המערערת את טענותיה בדבר קיזוז הסך של 75,000 ₪ עבור ליסינג רכב החברה. בשני המקרים, בית הדין קמא קיזז סכומים אלו מבלי שהמשיבים, ובית הדין קמא, הציגו ולו אבק של ראיה בתמיכה לטענות הקיזוז

טעה בית הדין קמא שנמנע מלהטיל על המערערים את נטל ההוכחה בדבר קיזוז שנטען על ידיהם.
7. למעשה, ובכל הכבוד, לא רק שלא הטיל בית הדין קמא את על המשיבים את נטל ההוכחה לגבי טענותיהם לגבי קיזוז, אלא שהטיל דווקא על המערערת את נטל ההוכחה להראות שלא היה קיזוז.

8. במסגרת התובענה דנן טענה המערערת לסעדים כאלו ואחרים ביניהם, כי היא העניקה למשיבה שלש הלוואות בשלשה מועדים שונים ואלו מעולם לא הושבו לה.

9. במהלך הדיון בתיק הודו המשיבים כי אכן קיבלו לידם הלוואות אלו:

• לגבי הודאה לגבי ההלוואה הראשונה ראה סעיף 16 לתצהיר העדות הראשית של המשיב 1 (להלן: "גמליאל").
• לגבי ההודאה לגבי ההלוואה השנייה ראה סעיף 18 לתצהירו, שם הודה בקבלת הלוואה אך טען כי הסכום אחר.
• לגבי הודאה בעניין ההלוואה השלישית ראה סעיף 19 לתצהירו של גמליאל.

10. בסעיף 20 לפסק הדין אף קבע בית הדין קמא כי אין מחלוקת בדבר העובדה שהלוואות אלו מעולם לא הושבו:

"כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי ההלוואות לא הוחזרו..."

(ראה גם חלק ב' לתצהיר גמליאל הדן בהלוואות בכלל, ובפרט ראה סעיף 16 לתצהיר)

11. הנה כי כן, קיימת הודאה של המשיבים על טענת המערערת בדבר הענקת ההלוואות וקיימת הודאה של המשיבים על העובדה שההלוואות לא הושבו.

12. ואולם, המשיבים העלו 3 גרסאות עובדתיות חלופיות, האחת סותרת את חברתה, כנימוק לאי השבת ההלוואות:

א. גרסה ראשונה:

כאמור בסעיף 20 לפסק הדין, המשיבים טענו כי המערערת ויתרה על השבת ההלוואות. וכך מצהיר גמליאל, בסעיף 16 לתצהירו:

"התובעת מתוך אינטרס מובהק שלה, שנועד להבטיח את המשך העסקתה ולמעשה, העסקת רוב בני משפחתה כלל לא ביקשה פירעון ההלוואה.
התובעת ויתרה על השבת ההלוואה ומעולם לא דרשה השבתה. השיהוי הרב בדרישה לפרעון ההלוואה – רק עם הגשת התביעה – תומכת בטענה כי התובעת ויתרה על השבת ההלוואה.
התובעת ידעה כי הנתבעת חייבת לקצץ משרות ולהפחית שכר ותנאי העסקה של עובדיה ורק מתוך דאגה לה ולבעלה – אשר היה צורך חיוני לפטרה – העניקה את ההלוואה. ואכן הנתבעת גמלה לתובעת ולבעלה בהמשך העסקתם, ובתשלום משכורות גבוהות ביותר – ביחס לתקופת משבר כה קשה (כמעט 40,000 ₪ בחודש בתלוש ועלות בפועל לנתבעת הנאמד בלפחות 150% מכך).
במידה והתובעת לא הייתה גורמת לי להאמין שהיא וויתרה על זכויותיה להשבת ההלוואה, לא הייתה הנתבעת משנה את מצבה לרעה בכלל הצהרות התובעת והתנהלותה ולה היו משלמים לה כל כך הרבה כספים עקב סיום יחסי העבודה, לפנים משורת הדין ואך מתוך רצון טוב והכל, כפי שמפורט בפרק העוסק בטענת הקיזוז."

ניתן להיווכח כי גמליאל מבהיר היטב כיצד נתנה לו המערערת להבין כביכול כי היא מוותרת על ההלוואה, ולכן אף שולם לה בונוס של "רצון טוב" בסיום יחסי העבודה.

על פי גרסה זו, המערערת כלל לא ביקשה את החזר ההלוואה כי היא חששה שתפוטר. אין בגרסה זו טענה בדבר השבת ההלוואה.

גרסה זו נידונה ונדחתה על ידי בית הדין קמא (סעיף 25 לפסק הדין).

ב. הגרסה השניה, משלבת 2 "תתי טענות" שלובות זו בזו:

כאמור בסעיף 27 לתצהיר גמליאל (אשר צוטט בסעיף 65 לפסק הדין):

"התובעת ניצלה לרעה את סמכויות הניהול שלה אצל הנתבעת והפרה את האמון שניתן בה, כדי להוציא מהנתבעת כספים במרמה, באמצעות כך שגרמה ל- "העסקתם" של שני ילדיה – אולג ואלנה, כנגד שכר חודשי שמומן אצל ע"י הנתבעת. המשכורות שולמו באמצעות הנפקת תלושי שכר לילדים, אך הכסף בפועל הועבר לח-ן הבנק של התובעת ו/או בשליטתה. סך המשכורות שהוצאות מהנתבעת במרמה ע"י התובעת מגיע כדי הסך של 420,133 ₪, בערכים נומינליים.
לחילופין, יטענו הנתבעים כי יש לראות בסכומים אלה כתשלום ע"ח ההלוואות, הואיל ולא יכול להיות חולק כי ילדי התובעת לא עבדו ולו דקה בשירות הנתבעת."
(ההדגשות אינן במקור)

אם כן, על פי הגרסה השנייה:

• התובעת גנבה את המשכורות בסך 420,133 ₪ תוך הפרת אמונים ומרמה.
• יש לקבוע כי השכר (שנגנב במרמה והפרת אמונים) הוא כנגד ההלוואות שנתנה ולכן יש לקזז את הסך של 420,133 מתביעתה של המערערת.

יודגש, אין ולו ראיה אחת, ולו הקלושה שבקלושות, שהציגו המשיבים בתמיכה לטענות כה קשות כנגד המשיבה. בית הדין קמא כלל לא דן בגרסה זו ובהאשמות הקשות, שמעולם לא הוכחו, כנגד המערערת.

זאת ועוד, המערערת תטען כי נטל ההוכחה המוטל על המשיבים להוכיח טענות כה קשות כנגדה מוטל ללא ספק עליהם, ונטל זה הוא נטל כבר במיוחד. ראה בעניין זה תיק א' (ת"א) 2621/99 אהרוניאן נ' גולן ואח' (פורסם בנבו) (כב' השופטת ציפורה ברון), שם עמד בית המשפט על נטל ההוכחה המוגבר המוטל על הטוען טענות כה קשות:

"טענות בדבר קנוניה ותרמית הן טענות חמורות, שהנטל להוכיחן הוא נטל כבד במיוחד וכפי שהבהיר בעבר כב' השופט ברנזון:

'תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור.'

[ראה ע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט (1) 414 (1965). כן ראה ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 498 (2004); ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] (12.8.07); ספרו של יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד- 2003), בעמ' 1554]".

לא רק שאין בדל של ראיה לגרסה זו, אלא שזו סותרת את גרסתו הראשונה של גמליאל אשר צוטטה לעיל בדבר ויתור על ההלוואות וסותרת אף את הגרסה השלישית אשר תפורט להלן, לפיה המשכורות בכלל הועברו על ידי המשיבים מלכתחילה, על מנת לסלק את ההלוואות.

זאת ועוד, המשיב 1 (להלן: "גמליאל") אף הודה שהוא זה ששילם ואישר בכל השנים הללו את אותן משכורות שלכאורה "נגנבו": "ש. מי חתם על המשכורת שלהם? ת. אני. כי אני אחראי על הכסף" (עמ' 23 שורה 5-6 לפרוטוקול). המדובר במשכורות של שנים, בהן מדי חודש בחודשו חותם גמליאל על 2 משכורות שכביכול "נגנבו ממנו".

ג. הגרסה השלישית:

בחקירתו של גמליאל בפני בית הדין הדין לפתע צצה לה גרסה שלישית כבושה חדשה ומפתיעה, המהווה הרחבת חזית מובהקת. על פי גרסה זו הסכומים ששולמו למערערת באמצעות משכורות בתה וחתנה (להבדיל מהמשכורת של בעלה שכן הודה גמליאל שהייתה המשכורת של המערערת) היו:

"זה שכר שנבטיח לה את החובות שיש" ובהמשך לשאלת בית הדין "דרכם זה היה חלק מהדרך להחזיר את ההלוואה" (ראה סעיף 67 לפסק הדין).

לפתע התפוגגו טענות המערערת בדבר ויתור על השבת ההלוואות, התפוגגו טענות המערערת בדבר גניבה, הפרת אמונים ומרמה. פתאום הטענה הכי פשוטה באה לעולם – גמליאל טוען שמלכתחילה דרך המשכורות לבתה וחתנה של המערערת הושבו ההלוואות.

למען הסר ספק: אין בכתבי הטענות שהגישו המשיבים טענה כלשהי בדבר החזר הלוואות על דרך של משכורות נוספות. אין שם אפילו טענה כלשהי מצד השיבים שהיה רצון כלשהו מטעמם להשיב את ההלוואות. ההיפך הוא הנכון, הרי המשיבים הציגו גרסה אחת לפיה המערערת בכלל ויתרה על ההלוואה, וגרסה שניה שהיא גנבה את המשכורות האלו תוך הפרת אמונים ומרמה.

עוד למען הסר צל צלו של ספק – אין תמיכה בחומר הראיות בתיק ובכלל ראיה אחת בתמיכה לטענה כבושה זו.

13. אם נסכם את גרסאות המשיבים המתפתחות והכבושות לעניין קיזוז על דרך של תשלומי המשכורות:

• המערערת ויתרה מכל וכל על החזר ההלוואות.
• אם לא ויתרה מכל וכל על ההלוואות, היא גנבה במרמה את הכספים ויש להשיב כספים אלו שנגנבו באמצעות המשכורות הנוספות, על דרך של קיזוז.
• אם לא ויתרה מכל וכל על ההלוואות, וגם לא גנבה במרמה ולכן אין להשיב כספים אלו על דרך של קיזוז, או אז המשכורות הנוספות היו הדרך שבה מראש החזירו המשיבים את ההלוואות.

גמליאל נשאל לגבי הסתירה בגרסאותיו בחקירתו הנגדית. לאחר ניסיונות להתחמק מתשובה ישירה לשאלה ענה לבסוף "מה לא בסדר?" (ראה חקירתו בעמ' 21 שורה 8 – 15 לפרוטוקול).

14. המערערת תטען כי גם אם נניח בקרן זווית לעת עתה את הסתירה בגרסאות ואת העדות הכבושה האחרונה והרחבת החזית האסורה. הרי טענות אלו שהעלו המשיבים כנימוק לקיזוז חלק מהמשכורות מחוב ההלוואות אמורות להיות מגובות בראיות כלשהן על מנת שיורם נטל השכנוע בנכונותן. חובת הבאת הראיות לטענות המשיבים בדבר קיזוז מוטלת בראש ובראשונה על המשיבים. ורק לאחר מכן, כאשר יעלה בידם של המשיבים להרים נטל זה, מוטלת החובה להפריך, על המערערת.

בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2006), (פורסם בנבו) סקרה כב' השופטת ארבל את נושא נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות:

"נטל ההוכחה משמש לתאר שני מושגים שונים. הראשון הוא נטל השכנוע, והשני הוא נטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין
להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט.
נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. נטל זה הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (לעניין זה ראו: יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי, 2003) 1505-1506 (קדמי, חלק שלישי); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124 (2001))".

15. כפי שיפורט להלן, המערערת תטען כי הנטל להוכיח את טענותיהם של המשיבים, הסותרות והכבושות מוטל על כתפיהם.

טענת הודאה והדחה:

16. הפסיקה קובעת כי טענת הודאה והדחה היא סיטואציה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין טוען הוא, כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש. במצב זה, נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידי הנתבע, מוטל עליו, ומשלא ירים נטל זה, תתקבל גרסת התובע, שכן הנתבע הודה בה, והתביעה תתקבל (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד ט"ז 1000, 1004 (1962); רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193 (2001); ע"א 11100/02 חצור נ' עו"ד דותן, תק-על 2004(1) 1168 (2004); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך), 321-320).

17. ראה גם הדברים שנאמרו ברעא 296/11 מוחמד נג'אר נ' שאוקי חמדאן עליאן (פורסם בנבו, 23.02.2012):

"אף שיישומה הקלאסי של הדוקטרינה של "הודאה והדחה" במשפט הישראלי הוא המקרה של טענת "פרעתי", אין היא מוגבלת למקרה זה, וחלה היא על כל מקרה שבו הודה הנתבע או שהוכחו במלואם הרכיבים הנדרשים להקמת עילת החיוב והנתבע מעלה טענה אחרת שבגינה הוא פטור מלשלם; ראו י' קדמי על הראיות (מהדורה שלישית, תשס"ד-2003) 1530 ואילך. ניסוחה הכללי של הדוקטרינה הוא כי "בסיטואציה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש... מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו. כאשר הוא אינו מרימו, מתקבלת גרסת התובע, שכן הנתבע הודה בה" (עניין חצור, פסקה 18)." (ההדגשות אינן במקור)

ראה גם עא 11100/02 רונן חצור נ' ניסים דותן (פורסם בנבו, 16.02.2004):

"הדוגמה הנפוצה לטענת "הודאה והדחה" בכל הנוגע לתביעות מכוח חוזה, היא כאשר טוען הנתבע כי פרע את חיובו החוזי כלפי התובע. אין יסוד להבחנה בין טענה כי החיוב החוזי נפרע, לבין טענה כי החיוב בוטל בהסכמת הצדדים. במקרה הראשון כמו גם במקרה השני מודה הנתבע בכך שהחיוב התקיים בעבר, ומציין עובדה נוספת אשר לגרסתו פוטרת אותו מן החיוב בהווה. לפיכך, כאשר טוען הנתבע כי שוחרר מחיובו החוזי, עליו הנטל להוכיח זאת (ראו ע"א 530/89 בנק דיסקונט נ' נופי, פ"ד מז(4) 116, 124-123 (השופט מ' חשין); Phipson On Evidence (London, 15th ed. by M.N. Howard, 2000) 58-59; A. Keane The Modern Law of Evidence (London, 4th ed., 1996) 77; McCormick On Evidence (St. Paul, Minnesota, 4th ed. by J.W. Strong, 1992) 570)." (ההדגשות אינם במקור)

18. יפים ומתאימים לענייננו גם הדברים שנאמרו ברעא (י-ם) 7454/96 איזבינסקי סמיון נ' טיטלבאום שמואל (פורסם בנבו, 05.01.1997):

"אכן, קיימים מצבים בהם במסגרת "הודאה והדחה" מודה הנתבע גם בהפרה, כמו מצב בו הנתבע מודה בקבלת הלוואה, מודה שלא החזיר אותה, אך טוען שהיה ויתור מאוחר על החוב."

על פי דברים אלו, ובכל הכבוד, מיד כאשר דחה בית הדין את גרסתם הראשונה של המשיבים בדבר ויתור על השבת ההלוואות, היה צריך לדחות בית הדין מכל וכל את טענותיהם החלופיות של המשיבים, אשר הכילו גרסאות עובדתיות סותרות. המערערת תוסיף ותטען כי גם אם לא היה על בית הדין לדחות לאלתר את טענת הקיזוז, עדיין היה על בית הדין להתייחס בחשדנות ייתרה לגבי שאר הגרסאות של המשיבים לגבי השבת ההלוואות. גם אם לא היה על בית הדין לדחות את טענות הקיזוז על הסף, או להתייחס בחשדנות לגרסאות העובדתיות הסותרות שהעלו המשיבים, עדיין לפחות ראיה אחת שהציגו המשיבים לחיזוק טענותיהם של המערערים היה בכל הכבוד על בית הדין לפרט, על מנת לבסס את פסק דינו בעניין הקיזוז.

19. למעשה, אף בסיכומיהם לא הציגו המשיבים כל ראיה שהיה באפשרותה לתמוך בטענתם לקיזוז והסתפקו בהפניה סתמית לתצהירו של גמליאל. ראה סעיף 16 לסיכומי המערערים.

מצ"ב העתק סיכומי המשיבים כנספח ו'.

20. עולה מהמקובץ עד כה:

א. טעה בית הדין קמא כאשר, לאחר שדחה את גרסת המשיבים הראשונה בדבר ויתור על השבת ההלוואות, לא הטיל על המשיבים את נטל ההוכחה להציג ראיות בתמיכה לטענותיהם בדבר גניבת המשכורות וקיזוזם כנגד הכספים שכביכול "נגנבו".

ב. טעה בית הדין קמא שלא הטיל על המשיבים את נטל ההוכחה להציג ראיות בתמיכה בטענתם בדבר השבת ההלוואות, על דרך של תשלום משכורות למערערת, כאמור בגרסה השלישית של המשיבים.

ג. טעה בית הדין קמא כאשר הטיל דווקא על המערערת את נטל ההוכחה להראות שהמשכורות, שביקשו המשיבים לקזז, לא שולמו ע"ח ההלוואות. (ראה סעיף 69 לפסק הדין וראה בכלל כל פרק ד' לפסק הדין הדן בטענת הקיזוז).

ויודגש, הטענה בדבר קיזוז המשכורות הועלתה כטענת הדחה על ידי המשיבים ולכן תטען המערערת כי הנטל להוכיח טענות אלו מוטל עליהם.

ד. טעה בית הדין קמא שלא התייחס כלל לסתירה בין הגרסה של ויתור על ההלוואות (כפי שתיאר בפרוטרוט גמליאל בסעיף 16 לתצהירו), לבין גרסה של מרמה, הפרת אמונים וגניבה של משכורות כאמור בסעיף 27 לתצהיר גמליאל, לבין גרסה ו/או הסדר כלשהו להשבת ההלוואות על דרך של תשלום אותם משכורות שבתצהיר גמליאל נטען שנגנבו.1.

טעה בית הדין קמא כאשר קבע בסעיף 70 לפסק הדין כי המשיבים הוכיחו שתשלום סכומי הקיזוז הועברו למערערת לאחר ההלוואה הראשונה:

21. כפי שיפורט להלן, אם היה מטיל בית הדין קמא את חובת ההוכחה לעניין הקיזוז על כתפיהם של המשיבים, היה בוודאי מגיע למסקנה שהמשיבים לא עמדו בנטל זה. הרי אין בתיק דבר כדי לשמש בסיס לטענותיהם הסותרות, המתפתחות והכבושות.

22. למעשה, הפסקה היחידה בעניין הקיזוז בה קובע פוזיטיבית כי המשיבים עמדו בנטל הוכחה כל שהוא – יסודו בטעות.

23. בסעיף 70 לפסק דינו קובע בית הדין קמא:

"מנגד הוכח כי תשלום סכומים אלו לחשבונה של התובעת החל לאחר מתן ההלוואה הראשונה ואלו לא הופחתו על אף העובדה כי הנתבעת נקלעה לעתות של משבר ונאלצה לבצע קיצוצים, לרבות הפסקת הפרשות לעובדיה בגין קרן השתלמות" (ההדגשות אינן במקור)

24. המערערת תטען כי קביעת בית הדין קמא בדבר הוכחה שהמשיבים החלו לשלם את המשכורות (שאותן קיזז מחוב המשיבים למערערת) לאחר ההלוואה הראשונה, בכל הכבוד פשוט אינה נכונה וסותרת את מסקנותיו של בית הדין בעצמו:

• ראה סעיף 26 לפסק הדין בו מפרט בית הדין קמא מתי ניתנה ההלוואה הראשונה - ביום 19/05/03.
• ראה האמור בסעיף 73 לפסק הדין לפיו סכומי הקיזוז, שולמו החל משנת 2007.

25. מהאמור לעיל עולה כי :

א. טעה בית הדין קמא כאשר קבע שעלה בידי המשיבים להוכיח אפילו טענה אחת שהעלו בדבר הקיזוז. הרי אפילו את העובדה האחת והיחידה שקבע בית הדין קמא שעלה בידי המשיבים להוכיח – לא באמת הצליחו המשיבים להוכיח. הנימוק הפוזיטיבי האחד והיחיד שזקף בית הדין לטובת המשיבים כבסיס להוכחת טענותיהם בדבר קיזוז, התברר בכל הכבוד כטעות מוחלטת.

ב. טעה בית הדין קמא כאשר קבע כי המשיבים הרימו את נטל ההוכחה הנדרש מהם לעניין טענות הקיזוז שהעלו.

טעה בית הדין קמא כאשר התעלם מהעובדה כי הגרסה השלישית של המשיבים, עליה ביסס את הכרעתו בדבר קיזוז, הינה עדות כבושה ומהווה הרחבת חזית:

26. כך מעיד גמליאל בעמ' 21 שורה 8 – 15 לחקירתו הנגדית:

"ש. מה היה השכר של הילדים? בונוס? תוספת שכר?
ת. זה שכר כדי שנבטיח לה את החובות שיש. היא נתנה לי הלוואות וכיוצ"ב.

ש. אתה יודע שזו פעם ראשונה שאני שומע את הגרסה הזאת? בגרסאות שלך רשמת שהיא רימתה אותך ורשמת שהיא ויתרה לך על ההלוואות
ת. תפנה אותי למקום שאמרתי בו בתצהיר.

ש. מפנה אותך לסעיף 16 לתצהירך, למה אתה אומר עכשיו שהשכר של הילדים היה החזר הלוואה?
ת. מה לא בסדר."
(ההדגשות אינן במקור)

27. יודגש שוב למען הסר צל צלו של ספק: אין בכתבי ההגנה או בתצהיר העדות הראשית של גמליאל טענה כלשהי, הדומה לגרסה החדשה שהעלה גמליאל בעדותו. לא רק שאין טענה כזו, היא הרי סותרת גרסאות קודמות של המשיבים לפיהן מצד אחד וויתרה המערערת על ההלוואות ומצד שני גניבה תוך הפרת אמונים ומרמה של אותן משכורות.

28. המערערת תטען אם כן כי גרסתו האחרונה של גמליאל מהווה "גרסא כבושה" ומהווה גם הרחבת חזית.

29. בעפ 4297/98 הראל הרשטיק נ' מדינת ישראל, נד (4) 673 (פורסם בנבו, 10.09.2000) התייחס בית המשפט העליון למשקלה של גרסה כבושה:

"טענת האליבי מהווה "גירסה כבושה", שהרי הועלתה לראשונה בעדות המערער בבית-המשפט, ועל-פי ההלכה הפסוקה, בהיעדר הסבר לכבישתה ולחשיפתה המאוחרת שואף משקלה הראייתי לאפס"

30. בעפ 9141/10 אברהם סטואר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.04.2014) עמד בית המשפט על גרסה כבושה ביחס למהימנותו של הטוען לה ולהרחבת חזית:

"על נפקותה של עדות כבושה עמד בית משפט זה לא פעם:

"לכבישת עדות, אשר לא ניתן הסבר מניח את הדעת לכבישתה, השלכות שונות. ראשית, כידוע, משקלה של עדות כבושה אינה רב (ראו, למשל ע"פ 7392/08 אלטורי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 1.7.2009)), כמו כן בעדות כבושה ניתן למצוא לעיתים חיזוק לראיות התביעה (ראו ע"פ 365/81 אושרי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 114, 129 (1983)), ויש בה גם לפגוע במהימנות מוסר הגרסה הכבושה" (ע"פ 6908/10 דוד נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 18 לחוות דעתו של השופט זילברטל (2013)).

לטעמי, יש בכבישת העדות כדי להוסיף להתרשמות הכוללת – הלא חיובית – ממהימנותו של המערער. בידענו זאת, נוסף משנה תוקף לטענת המשיבה, כי בשינוי חזית מטעם המערער עסקינן" (ההדגשות אינן במקור)

31. בענייננו, תשובתו והסברו לגרסה הכבושה שהציג גמליאל כנימוק לכבישת הגרסה השלישית הייתה: "מה לא בסדר" (עמ' 21 שורה 8-15 לפרוטוקול).

32. המערערת תטען כי בית הדין קמא כלל לא התייחס לעניין העדות הכבושה והרחבת החזית והתעלם מעניינים אלו לחלוטין.

33. למעשה, בית הדין קמא ביסס את מסקנתו בדבר קיזוז דווקא על עדות זו כבושה זו המהווה הרחבת חזית. כאמור בסעיף 67 לפסק הדין:

"... עוד העיד כי מלכתחילה השכר ששולם לתובעת הן בשל עבודתה והן בשל עבודתו של בעלה, היה בגין עבודתה בלבד. כשנשאל בדבר מהות התוספת השיב: "זה שכר כדי עדי שנבטיח לה את החובות שיש" ובהמשך, לשאלת בית הדין העיד הנתבע: "דרכם זה היה חלק מהדרך להחזיר את ההלוואה" (פרוטוקול עמ' 20 ש' 25-32, עמ' 21 ש' 1-9, עמ' 22 ש' 27-29) (ההדגשות במקור)

34. המערערת תטען כי ניתן היה להניח שאת הגרסה החשובה והפשוטה ביותר לגבי החזר ההלוואות, אותה גרסה שלישית, לפיה השיבו המשיבים את ההלוואות דרך תשלום משכורות נוספות, הם יעלו בהזדמנות הראשונה שניתנה להם. תחת זאת העלו המשיבים ראשית גרסה בדבר ויתור על ההלוואות, לאחר מכן גרסה נוספת על גניבה, מרמה והפרת אמונים. רק לבסוף, ובשיטת "מצליח" שהצליחה, טענות בדבר השבת ההלוואות מלכתחילה ומרצון על דרך של תשלום משכורות נוספות.

35. אשר על כן תטען המערערת כדלקמן:

א. טעה בית הדין קמא שהתעלם מהעובדה שהגרסה השלישית שהציג גמליאל מהווה "גרסה כבושה" ואף התעלם מההלכות הקובעות כי משקלה של גרסה כזו אפסי.

ב. טעה בית הדין קמא שהתעלם מהעובדה שהגרסה השלישית שהציג גמליאל מהווה "הרחבת חזית" ומההלכות האוסרות זאת.

ג. טעה בית הדין כאשר ביסס את פסק דינו על יסודות של גרסה כבושה והרחבת חזית.

36. במאמר מוסגר ומעבר לנדרש תטען המערערת שיש לתמוה על עניינים אלו ביחס לגרסתו הכבושה של גמליאל. בכל הכבוד טעה בית הדין שלא שאל את עצמו שאלות אלו כאשר קבע כי המערערת דווקא היא זו שצריכה להפריך טענות קיזוז שמעולם לא הוכחו:

  • מה הוא הבסיס להפרדה שעשו המשיבים (ובעקבותיהם בית הדין קמא), בין משכורתו של הבעל, אשר עליה אין מחלוקת שהיוותה משכורת המערערת ולא נכללה בטענת הקיזוז (ראה הודאתו של גמליאל בחקירתו הנגדית, עמ' 21 שורה 1 – 4 לפרוטוקול : "ש. אז מלכתחילה השכר של יאן ושל התובעת, זה בעצם היה השכר של התובעת. ת. כן. יאן עבד בחברה? ת. לא. ") לבין משכורתם של הבת והחתן ש "נקרעו" ממשכורתה של המערערת ונחשבו כתשלום עבור ההלוואה.

המשכורות כולם הרי הועברו לאותו חשבון (ראה עדותו של גמליאל עמ' 21 שורה 5-7 לפרוטוקול). כמו כן, בדיוק כפי שמשכורת הבעל החלה להיות משולמת בשנת 2000, עובר להעברת ההלוואה הראשונה בשנת 2003 , כך גם משכורתם של הבת והחתן החלו להיות משולמים בשנת 2007, יותר משנה לפני העברת ההלוואה השנייה והשלישית.

  • אם הוחזרו ההלוואות באמצעות אותן משכורות אותם קיזז בית הדין קמא, מדוע בהסכם "הפתקה" מיום 03/09/08 כותב גמליאל: "בנוסף להחזיר את החוב / הלוואות שניתנו לחברה" (סעיף 40 לפסק הדין). שבעתיים מתמיהים הדברים כאשר לוקחים בחשבון שעל פי הגרסה הכבושה השלישית של המשיבים - במועד חתימת אותו הסכם, כבר יותר משנה משולמות ההלוואות.
  • אם שולמו כביכול ההלוואות באמצעות המשכורות אותן קיזז בית הדין קמא, מדוע לא דרש מעולם המערער חזרה את שיק הביטחון שהופקד אצל המערערת ואותו פרעה בחודש מרץ 2012 (ראה סעיף 26 ו- 27 לפסק הדין).
  • לבסוף השאלה הטריוויאלית, כיצד מתיישבות הגרסאות יחד ו/או בינן לבין עצמן?

 

טעה בית הדין קמא כאשר קבע כי המערערת לא צרפה ראיה שיש בה לתמוך בגרסתה כי המשכורות ששולמו לה שולמו עבור עבודתה. טעה בית הדין קמא כאשר התעלם מהראיות בתיק המוכיחות זאת, לרבות הודאותיו של גמליאל בעצמו על שכרה של המערערת כשילוב של כל המשכורות, ולרבות מסמך שהציגו המשיבים בעצמם שמאשר כי משכורתה של המערערת כוללת גם את שכרם של הילדים:

37. המערערת תטען כי לעניין משכורתה הובאו בפני בית הדין קמא די ראיות על מנת להראות כי אין, בטענת המערערים שחלק ממשכורתה שולם ע"ח ההלוואות, דבר וחצי דבר. בוודאי יש בראיות אלו לסתור את טענותיהם של המשיבים בדבר השבת ההלוואות על דרך של תשלום משכורות.

38. וכך נכתב בסעיף 69 לפסק הדין:

"... התובעת לא צרפה כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בגרסתה כי המדובר היה בתגמול בגין עבודתה בנתבעת, ועל כן אנו דוחים את גרסתה. באופן דומה, אף גרסתה לתשלום "בונוס" לא הוכחה כלל ועיקר. התובעת לא הצביעה על כל הסכמה בכתב או בע"פ לתשלום סכום כלשהו בגין בונוס, בין אם המדובר ברכיב קבוע ובין אם המדובר בתשלום המותנה בהתקיימותו של תנאי או מצב".

39. שוב תחזור המערערת על טענתה כי טעה בית הדין שהטיל עליה את החובה לבסס את גרסתה שלא היה קיזוז וכאשר נמנע מלהטיל על המשיבים את נטל ההוכחה להראות שכטענתם כן היה קיזוז. ואולם, כפי שיובהר להלן גם בנטל זה עמדה ללא ספק ובאופן מובהק המערערת.

40. כמפורט לעיל, אין הרי מחלוקת בין הצדדים בדבר העובדה ששולמו למערערת 4 משכורות. האחת שלה, והשאר של בני משפחתה.

41. כבר כבסיס לטענותיה של המערערת ייטען כי עצם העובדה שאין מחלוקת שהמשכורת של יאן בעלה הייתה משכורתה, מלמדת על כך שיש בסיס לטענתה שגם המשכורת של בתה וחתנה היו גם הם משכורתה. יש בעובדה זו לסדוק את ההנחה שלא ייתכן שמשכורת אחת חולקה ל- 4 משכורות. אם אין מחלוקת שחולקה ל- 2 (משכורת המערערת ובעלה), יש הרי בסיס לטענה שחולקה גם ל- 4. המשיבים, ובכל הכבוד גם בית הדין קמא מעולם לא הסבירו את טעמיהם להפרדה בין המשכורת של יאן הבעל, שכן נקבע כמשכורתה של המערערת. לבין המשכורת של הבת והחתן, שלא נקבעו כמשכורתה של המערערת. המערערים לא הסבירו, ופסק הדין שותק לעניין השאלה מדוע משכורתו של הבעל כן ומשכורת הבת והחתן לא ?!?

42. כך גם, ובכל הכבוד, לא הבהיר בית הדין קמא מדוע את נטל ההוכחה לעניין המשכורות והמשחק בבונוסים ששולמו באמצעות משכורות הבת והחתן, הטיל בית הדין קמא דווקא על המערערת. הרי בפניו עמדו מסמכים בכתב בדמות משכורות המשיבים עלים כתוב גם "שכר יסוד" וגם "בונוס", שאכן לעיתים ניתן ולעיתים לא.

בנסיבות אלו, מעבר לנטל הראיה המוטל על המערערים להוכיח את טענות הקיזוז שלהם, מוטל עליהם נטל נוסף להרים: והוא סתירת תלושי המשכורת בהם נכתב בפירוש כי המדובר במשכורות ובבונוסים. במילים אחרות, סתירת המסמכים שבכתב מוטלת על הטוען לכך, המשיבים, ולא על המערערת.

המערערת תטען שעל תלושי המשכורת כתוב שחור על גבי לבן "שכר בסיס" ו- "בונוס". אם המשיבים טוענים כי אותה משכורת כולל בונוס שולמו על חשבון ההלוואות יתכבדו ויציגו ולו ראשית ראיה לטענה זו. יתכבדו ויציגו ראיה כלשהי בתמיכה לטענתם הסותרת מסמך שבכתב. לכל הפחות אמורים היו המשבים להבהיר מדוע בתלושי המשכורת נכתב "משכורת" ו "בונוס" ולא דווקא "החזר הלוואה", כפי שבקלות ניתן לכתוב בתלוש משכורת. ואולם המשיבים לא הציגו ראיה, לא ראשית ראיה ואף לא הסבר לסתירה שבין המסמכים שבכתב שהם עצמם הציגו לבין טענותיהם.

בכל הכבוד, לא ברור מפסק הדין שהוציא תחת ידיו בית הדין קמא מדוע הטיל על המשיבה להוכיח שכאשר כתוב משכורת בסיס ובונוס בפירוש, לא מדובר בהחזר הלוואה.

מצ"ב העתק כתב ההגנה המתוקן מטעם המשיבים, על נספחיו, כנספח ז'.


43. זאת ועוד, על היותן של משכורות הבת והחתן משכורתה של המערערת הודו בעצמם המשיבים בכתב וכמה הזדמנויות:

א. ראה מכתב הפיטורין שהוצא למערערת עם פיטוריה (נספח א' בכתב ההגנה המתוקן של המשיבים). במכתב זה ניתן להיווכח כי כפיצוי עבור זכויותיה של המערערת בעקבות פיטוריה מצרפים המערערים גם את משכורות הבת והחתן, בלי אפילו רמז המקשר משכורות אלו עם תשלום ההלוואות. להלן הקטעים הרלוונטיים במכתב:

"נכון להיום הנך לא עובדת בחברה ואת בחופשה.
...
לצורך הבהרת העניין ישלמו לך:
בתחילת אוגוסט על חודש יולי – משכורות של טניה, יין, אולג, אלנה.
בתחילת ספטמבר על אוגוסט – משכורות של טניה יין בלבד"
....
אני מציין שהחברה העמידה לרשותך – רכב, טלפונים (עלות חודשי של 1,000 שקל כל חודש כפול 8) + 2 חודשי התאקלמות + משכורת של אולג ואלנה שולמו 5 חודשים."

היעלה על הדעת שיוזכרו תשלומים אלו בסיום עבודתה של המשיבה כתשלומים בעקבות פיטוריה, כולל אזכור ברחל בתך הקטנה של משכורות החתן והבת כמשכורות המערערת. אך יתעלמו לחלוטין מכך שבאמצעות משכורות אלו הוחזרו כביכול חלק ניכר מההלוואות?

ב. תמיכה נוספת בטענתה מערערת ניתן למצוא בסעיף 16 לתצהירו מסביר גמליאל מדוע העניקה המערערת "מיוזמתה" הלוואה לחברה, וכמה היה זה לטובתה לתת הלוואה למשיבים:

"התובעת ידעה כי הנתבעת חייבת לקצץ משרות ולהפחית שכר ותנאי העסקה של עובדיה ורק מתוך דאגה לה ולבעלה – אשר היה צורך חיוני לפטרם – העניקה את ההלוואה. ואכן, הנתבעת גמלה לתובעת ולבעלה בהמשך העסקתם, ובתשלום משכורות גבוהות ביותר – ביחס לתקופת משבר כה קשה (כמעט 40,000 ₪ בחודש בתלוש ועלות בפועל לנתבעת הנאמד בלפחות 105% מכך)" (ההדגשות אינן במקור)

סך כל 4 המשכורות ששולמו למערערת יחד, כולל המשכורות של בתה וחתנה של המערערת, עומד על סך של פחות מ- 40,000 ₪ ברוטו ולא נטו (כעולה מתלושי השכר). ואולם עובדה היא שגמליאל בעצמו מצהיר במפורש כי כל המשכורות גם יחד היו משכורתה של המערערת – ומשתמש בהצהרה זו כהסבר מדוע העניקה המערערת את ההלוואות מלכתחילה.

גם כאן, אין ולו רמז לטענה שמשכורתה של המערערת כללה גם החזר הלוואות.

ג. הודאה נוספת ראה סעיף א4 לסיכומי המשיבים:

"... בין היתר בשים לב לכך שמשכורתה של התובעת לא הסתכמה במשכורת על שמה, אלא במשכורת שלה ושל בעלה ולימים של כל בני משפחתה" (ההדגשה אינה במקור)
שוב, שום אזכור לגבי הטענה שחלק מהמשכורות שימשו להחזרת הלוואה.

ד. עוד הודאה לגבי משכורתה של המערערת ראה בסעיף 28 לתצהיר גמליאל, המתייחס לדמי הודעה מוקדמת אשר לגביה טענו המשיבים כי דווקא המערערת חבה להם:

".. הנתבעת זכאית לפיצוי העולה כדי שכרה הרגיל של התובעת בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת ובסה"כ 38,909 ₪ (משכורות התובעת כולם). (ההדגשות אינם במקור).
ניתן להיווכח, לגבי הודעה מוקדמת להם טוענים המשיבים שהם זכאים לה, שכרה של המשיבה מכיל אכן את משכורות התובעת כולם.

44. עולה מהמקובץ:

טעה בית הדין קמא שהתעלם מהראיות בתיק שהצביעו דווקא על העובדה שמשכורות שקיזז בית הדין כהחזר ההלוואות היו משכורתה המלאה של המערערת. בעוד שהמשיבים לא הציגו ולו אבק של ראיה לתמיכה בגרסתם המתפתחת והכבושה, היו בפני בית הדין ראיות רבות, חלקם הגדול הוצגו על ידי המשיבים בעצמם, המבססות את טענתה של המערערת שמשכורתה כללה את כל 4 המשכורות.

בהמשך יובהר כיצד דווקא את הראיה היחידה והחזקה ביותר שיכולה הייתה לתמוך בטענותיהם בדבר קיזוז ההלוואות על דרך של העברת משכורת – עשו כל שביכולתם המערערים להסתיר.

 

טעה בית הדין קמא שלא נתן בכלל משקל לעובדה שהמשיבים לא רק שלא גילו את אותם תלושי שכר שהיו יכולים לתמוך בטענותיהם אלא שסירבו לגלות מסמכים אלו לבקשת המערערת. זאת ועוד, גם צו בעניין מסמכים אלו שהוציא תחת ידו בית הדין קמא לא קיימו המשיבים. אם לא די בכך, גם בחקירתו לעניין זה התחמק גמליאל מתשובות ישירות.
טעה בית הדין קמא כאשר לא אכף את החלטתו כי המשיבים יגלו את תלושי המשכורות של עובדים אחרים בחברה, בתקופה בה הועסקה בה גם המערערת.

45. רקע כללי ובמה דברים אמורים:

א. מלכתחילה ביקשה המערערת את תלושי השכר של עובדי המשיבה 2 כאמור בסעיף 2ו' לבקשתה לצו למסמכים ספציפיים:

"ו. תלושי משכורת של 3 מהעובדים אצל הנתבעת 2 בעלי השכר הגבוה ביותר אצל הנתבעת ל- 3 החודשים האחרונים (למעט הנתבע 1) מאושר על ידי רואה החשבון של החברה כאשר שם העובדים יימחק על מנת לשמור על פרטיותם"

מצ"ב העתק הבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים שהוגשה מטעם המערערת כנספח ט'.

ב. יוזכר כי בשלב זה לא הייתה בפני המערערת גרסתו האחרונה והכבושה של המשיב (בשלב זה היה בידי המבקשת רק כתב ההגנה המתוקן של המשיבים). ההיגיון שעמד מאחורי הדרישה לגילוי המשכורות הוא להראות שמשכורתה של המשיבה לא הייתה גבוהה בהרבה ממשכורת העובדים תחתיה. זאת על מנת לסתור את טענות המשיבים בדבר ויתור על השבת ההלוואה. המשיבים הרי טענו כי מאחר ומשכורתה של המערערת הייתה כה גבוהה, שווה היה לה לוותר על השבת ההלוואות (ראה טענה אבסורדית זו בסעיף 16 לתצהיר גמליאל).

ג. המשיבים סרבו לגלות את תלושי המשכורת בטענה שאלו ייפגעו בפרטיותם של עובדיה (למרות שמלכתחילה התבקשו תלושים אלו עם מחיקת שם העובדים). לפיכך נקבע דיון בבקשתה של המערערת לגילוי מסמכים ספציפיים ליום 04/12/113, אשר בסופו קבע בית הדין בין השאר כדלקמן:

החלטה:
1. ....
2. ככל שקיימים ברשות הנתבעת או בחזקתה מסמכים שאין היא חפצה לגלות בשל אחת מן העילות שפורטו לעיל (פגיעה בפרטיותם של צדי ג' וחזיפת סודות מסחריים) ולאור העובדה כי בדעת ביה"ד לקבוע מועד להוכחות באפשרות הקרובה ביותר, יושמו אותם מסמכים במעטפה חתומה, ויובאו לדיון ע"י ב"כ הנתבעים.
ככל שב"כ התובעת יעמוד על חשיפת מסמך כזה או אחר מקבוצת מסמכים אלה, יחליט ביה"ד במעמד הדיון לגבי כל מסמך ומסמך."

פרוטוקול הדיון מיום 04/12/13 צורף כנספח ג' לעיל .

ד. ביום דיון ההוכחות, 01/06/14 פתח ב"כ התובעת:

"אבקש לדעת האם אכן הופקדה בביה"ד מעטפה ובה מסמכים כלשהם ע"י חבריי".

לאחר דין ודברים התברר כי המשיבים העמידו את בית הדין בפני עובדה מוגמרת: תלושי המשכורת לא הופקדו במעטפה חתומה בבית הדין. זאת בטענה הלעוסה והישנה כי הדבר ייפגע בפרטיותם של העובדים. והרי ממילא נתבקשו התלושים ללא שמות העובדים, והרי בית הדין נתן גם הוא פתרון לטענה זה וקבע שהמשכורות יגולו במעטפה חתומה.

ה. בעקבות זאת קבע בית הדין כדלקמן:

"בהמשך להחלטתנו מיום 04/12/13 עולה כי שני הצדדים לא פעלו בהתאם להסכמות הדיוניות ביניהם, אשר קיבלו תוקף של החלטה כאמור"
...
"באשר לשאלות הקשורות לעדים ו/או ראיות שניתן היה להביא, ולא הובאו, יתייחסו לכך הצדדים בסיכומיהם.

למען הסר ספק, המערערת התייחסה לעניין זה בסיכומיה (ראה החלק האחרון, בפסקה האחרונה לסעיף 6 לסיכומי המערערת).

ו. ועוד, למען הסר צל צילו של ספק יובהר ויודגש: לא הייתה ולו הסכמה דיונית אחת מיום 04/12/13 שדרשה פעולה כלשהי מצדה של המערערת. ממילא, לא הפרה כל הסכמה כזו.

46. המערערת תטען כי לא בכדי עשו הכול המשיבים, עד כדי הפרת צו מפורש של בית הדין, שלא לגלות את תלושי השכר של בעלי השכר הגבוה ביותר אצלה המשיבה 2. לו היו עושים זאת היה מתברר לבית הדין כי השכר של אלו שהיו בדרגת שכר נמוכה מהמערערת הרוויחו שכר דומה לשכרה של המערערת – והכוונה היא לכל 4 תלושי המשכורת יחדיו.

47. לו היו מגלים המשיבים את תלושי השכר, הרי טענתם בדבר "שכר מופרז וגבוה" שקיבלה המשיבה כנימוק לוויתורה על ההלוואות (כאמור בסעיף 16 לתצהיר גמליאל) הייתה נסתרת מאליה.

48. לו היו מגלים המשיבים את המשכורות של העובדים כפי שנדרשו בצו – גרסתם השלישית והכבושה, אשר הועלתה בתמיכה לטענת הקיזוז שהעלו הייתה מתמוטטת כמגדל קלפים: אם כל 4 תלושי השכר של המערערת (ששימשה משנה למנכ"ל) היו בסכום דומה לשכרם של העובדים שעבדו תחתיה – כיצד זה ששכר זה כלל גם החזרת ההלוואות?

49. המערערת תטען כי הפסיקה עסקה רבות בתוצאת הימנעות בעל דין מהבאת ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענותיו. תוצאת הימנעות זו פועלת לחובת בעל הדין הנמנע. עמד על כך בע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני פ"ד לה(1) 736, 760:

"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לו הסבר סביר לכך, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה".

וראה בעניין זה גם ע"א 296/82 ישעיה נבנצל נ' ג'רסי ניוקליאר, פ"ד מ(3), 303.

50. אם בכך לא די, ראה חקירתו של גמליאל בדיוק בעניין זה. כאשר נשאל לגבי "משכורת גבוהה ביותר" שכביכול הועברה למערערת (כאמור בסעיף 16 לתצהירו) לא ניתן היה לקבל ממנו תשובה ישירה. כמה וכמה שאלות נשאל גמליאל בעניין זה, לרבות השאלה מדוע לא הציג את המשכורות של העובדים, ותשובותיו לגבי כולן היו מתחמקות ולא לעניין (ראה עמ' 21 שורה 13 – 32).

51. אשר על כן תטען המערערת:

א. טעה בית הדין קמא שלא זקף את אי חשיפת תלושי השכר של שאר העובדים לחובתם של המשיבים מלכתחילה.

ב. טעה בית הדין קמא שלא זקף את אי חשיפת תלושי השכר של שאר העובדים לחובת המשיבים למרות הפרתם צו מפורש בעניין זה.

ג. טעה בית הדין כאשר קבע בהחלטתו מיום 01/06/14 כי שני הצדדים לא פעלו על פי ההסכמות הדיוניות ביניהם מיום 04/12/13.

ד. טעה בית הדין שהתעלם מדרישתה של המערערת לקבל מסמכים אלו על מנת להוכיח את טענותיה בדבר שכרה, ובנוסף התעלם מהאמור בסיכומיה בעניין זה.

ה. טעה בית הדין כאשר בנסיבות אלו קבע כי המערערת לא הוכיחה את טענותיה (כאמור בפרק הקיזוז בפסק הדין). הרי באופן אקטיבי מנעו ממנה המשיבים להוכיח את טענתה. ובכל הכבוד, באופן פסיבי מנע ממנה זאת בית הדין קמא בעצמו.

טעה בית הדין קמא שהתעלם מהעובדה שמשיבים הניחו בפניו 3 גרסאות עובדתיות סותרות בתמיכה לטענותיהם בדבר קיזוז:

52. כאמור לעיל המשיבים הודו כי ניתנו להם הלוואות, הודו כי הלוואות אלו לא הושבו, אך העלו 3 גרסאות עובדתיות סותרות כנימוק לאי תשלומם: בגרסה הראשונה טענות כי המערערת בכלל ויתרה על השבת ההלוואות וגמליאל מפרט באותות ובמופתים איך נתנה לו המערערת להבין שהיא ויתרה על הלוואות אלו (סעיף 16 לתצהירו), בגרסה השנייה, המערערת גנבה תוך הפרת אמונים ומרמה משכורות מהמשיבה, ויש לראות את הכספים שנגנבו כהשבת ההלוואה. בגרסה השלישית הכבושה, שהועלתה רק בחקירתו בפני בית הדין קמא מספר גמליאל שחלק ממשכורות המערערת שימשו מלכתחילה כאמצעי להחזיר את ההלוואות.

53. ייטען הטוען, אותו ביטוי "לחילופין", אשר פורט בחלק "הגרסה השנייה" לעיל וצוטט מסעיף 27 לתצהירו של גמליאל, כולל בתוכו גם את הטענה שמשכורות אלו מלכתחילה שולמו על ידי גמליאל, כאמור בגרסה השלישית. ואולם, לא הובהר על ידי המשיבים (ובית הדין כמה לא נתן את דעתו על כך) כיצד ניתן להעלות באותה פסקה גרסה עובדתית אחת של גניבה תוך הפרת אמונים ומרמה של משכורות, ובאותה פסקה ונשימה גרסה עובדתית שניה של הענקה מרצון של אותן משכורות, בהליך מסודר של השבת ההלוואות.

54. ברע"א 11490/03 פקיד שומה ירושלים נ' ועקנין, פ"ד ס(3), 577 התייחס כב' השופט ריבלין לטענות עובדתיות חלופיות:

"ככלל, אין מחלוקת כי צד להליך משפטי רשאי להעלות טענות חלופיות בכתב תביעתו, ובלבד שמדובר בטענות משפטיות, ולא עובדתיות. כך מורה תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:

בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו; אין באמור בתקנה זו כדי למנוע טענות משפטיות חלופיות.

עינינו הרואות, כי כל שמגבילה תקנה זו הוא העלאת טענות עובדתיות חלופיות; היא מתירה העלאת טענות משפטיות חלופיות, וכן אינה שוללת תביעת סעדים חלופיים, או העלאת טענות עובדתיות שאינן מכחישות האחת את השניה (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) 310). תכליתה של הוראה זו היא "למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט" (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, [פורסם בנבו])".

55. על אמינות גרסתם של אלו הטוענים גרסאות עובדתיות סותרות כותב בית המשפט המחוזי בתא (מרכז) 1001-11-07 דב לאוטמן נ' מרץ השקעות בע"מ (פורסם בנבו, 27.04.2010):

"הילוכו הפתלתל של גביש בין שתי גירסאות עובדתיות סותרות אינו תורם לאמינות גירסתו. טענה שכזו אף עומדת בניגוד לתקנה 72

(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, האוסרת במפורש על בעל דין לטעון טענות עובדתיות חלופיות אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו."

במאמר מוסגר, ובכל הנוגע לאמינותו של גמליאל, די לעיין בכל חלק בפרוטוקול חקירתו הנגדית על מנת ללמוד כי אמינותו מוטלת בספק, וזאת בלשון המעטה.

56. המערערת תטען בכל הכבוד כי:

טעה בית הדין קמא כאשר התעלם מגרסותיהם העובדתיות הסותרות של המערערים ולסתירה הפנימית בינן לבין עצמן. בתוך כך טעה בית הדין קמא שהתעלם מהדין הקובע שצד להליך אינו רשאי להעלות טענות עובדתיות סותרות.

טענת המערערת לעניין קיזוז ליסינג הרכב:

57. במסגרת כתב ההגנה שהגישו המשיבים הועלתה טענת קיזוז הנוגעת לליסינג רכב וטלפונים ניידים ע"ס 75,000 ₪. וכך נכתב על ידי המשיבים בסעיף 28 לכתב ההגנה:

"התובעת, חרף סיום יחסי העבודה לא השיבה את כל העבודה שנמסרו לשימושה – רכב צמוד בליסינג תפעולי וכן המשיכה לעשות שימוש בטלפונים הניידים, ע"ח הנתבעת. הרכב הוחזר לנתבעת רק לאחר הגשת תביעה לצו עשה בתיק ס"ע 30329-03-11 וזאת רק בתחילת חודש 05/11. נזקי החודשיים של הנתבעת מאי השבת רכב הליסינג עומדים על סך חודשי של 5,000 ₪ (עלות הליסינג + הפסד הכרה בהוצאות עקב הפסקת עבודה) וכן תשלום השתתפות עצמית על נזקים שנגרמו לרכב בתקופה שלאחר סיום יחסי העבודה, בדין 3 ראשי נזק שונים של 1,200 ₪ כל אחד. ובסה"כ 75,100 ₪ בערכים נומינליים.

על דברים אלו בדיוק חזר גמליאל בסעיף 30 לתצהירו.

58. בעניין זה יצוין כי:

א. המשיבים מעולם לא הציגו מסמך כלשהו ואף חישוב מדויק לעניין חשבונות הליסינג בתמיכה לטענותיהם לא הוצג.

ב. המשיבים מעולם לא הציגו מסמך כלשהו ואף חישוב מדויק לעניין חשבונות הטלפון בתמיכה לטענותיהם לא הוצג

ג. המשיבים לא הציגו מסמך כלשהו ואף חישוב מדויק התומך בטענותיהם בדבר "הפסד הכרה בהוצאות עקב הפסקת עבודה" מעולם לא הוצג.

ד. המשיבים מעולם לא הציגו כל מסמך התומך בטענה לפיה שילמו השתתפות עצמית עבור "3 ראשי נזק שונים".

ה. המשיבים מעולם לא הציגו את דרך ה5חישוב המדויקת על פיה הגיעו לסך כולל של 75,000 ₪, עבור ליסינג (יותר מ- 70% מערך רכב חדש מאותו סוג שנשכר עבור המערערת).

59. אף בסיכומיהם לא התייחסו המשיבים לעניין זה (ובכלל לטענות הקיזוז שהעלו) והסתפקו בהפניה לתצהיר גמליאל (ראה סעיף 16 לסיכומי המשיבים בפני בית הדין קמא, אשר צורפו לעיל כנספח ז').

60. המשיבים כן הציגו מסמך אחד המתייחס לאותם תשלומים של רכב וטלפונים – מסמך זה סותר לחלוטין את טענותיהם בדבר קיזוז תשלומי הליסינג. מסמך זה הינו אחד ממכתבי הפיטורין שהועברו למערערת, והוא צורף כנספח א' לכתב ההגנה המתוקן מטעם המשיבים:

"אני מציין שהחברה העמידה לרשותך – רכב, טלפונים (עלות חודשית של 1,000 שקל כל חודש) כפול 8 + 2 חודשי התאקלמות + ..... (ההדגשה אינה במקור)

במילים אחרות, המשיבים בעצמם מודים כי עלות החודשית של הטלפונים בצירוף הליסינג מגיע לכדי 1,000 ₪ בחודש בלבד. בעוד שגמליאל מצהיר בשבועה לבית הדין כי עלות הליסינג בלבד הוא 5,000 ₪ לחודש עולה כי תצהירו אינו מדויק, בלשון המעטה. ראה גם את האמור שם לפיו המשיבים בעצמם מודים כי הרכב ניתן למבקשת מראש ל- 10 חודשים אחרי תקופת סיום עבודתה.
61. המערערת תטען כי ההלכה קובעת כי הטוען לקיזוז, להניח תשתית מספקת לטענה זו. לעניין זה יפים דבריו של בית המשפט העליון בע"א 579/85 משה אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו), בעמ' 767 – 768:

"טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת... יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם אין בה גם כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז...".

62. המערערת תטען כי המשיבים לא פרטו כנדרש את מערכת הנתונים עליהם התבססו בטענת הקיזוז. לא רק שהמשיבים לא הציגו את החשבונות אותם הם שילמו כביכול (ומה פשוט יותר מלהציג חשבונות אלו), אלא שאף את דרך החישוב אשר תוצאתו כביכול 75,000 ₪ נמנע המשיבים מלפרט.

63. המערערת תטען כי לא בכדי לא הציגו המשיבים ולו חשבון אחד שכביכול שילמו. לו היו מציגים חשבונות אלו, הדברים היו באים לרעתם.

64. גם בעניין זה, לפני שהטיל בית הדין קמא על המשיבים להרים את נטל ההוכחה בדבר הקיזוז לו הם טענו, הוטל על כתפי המערערת הנטל להראות שאין לקזז את אותו גיבוב של טענות מטעמם של המשיבים, שבסופו צץ לו לפתע הסכום של 75,000 ₪:

"התובעת לא מסרה על גרסה ולא הכחישה את טענות הנתבעת. נוכח האמור, ובהעדר הוכחה כי התובעת הייתה זכאית להמשיך ולהחזיק ברכב שהועמד לרשותה אף לאחר תום יחסי עובד מעביד, אנחנו מורים על קיזוז סך 75,100 ₪, על פי תחשיב הנתבעת שלא נסתר."

65. המערערת תטען בכל הכבוד כי מעולם לא הציגו המשיבים תחשיב !!! ואם כך, איזה תחשיב היה עליה לסתור ?!?

בכל הכבוד, הרי בכתב ההגנה אשר צוטט לעיל אין כל תחשיב לפיו ניתן ללמוד כיצד, ומה הם המרכיבים שעל פיהם הגיעו המשיבים לסך של 75,100 ₪, אם כן מה נותר למשיבה להכחיש? הרי לא רק שאין חישוב:

א. אין מספר חודשים מדויק אותו ציינו המשיבים שעליו שילמו המשיבים את תשלומי הליסינג.

ב. אין בכלל סכום שציינו המשיבים לגבי תשלומי הטלפון הסלולארי שכביכול שילמו.

ג. אין אפילו הפרדה שעשו המשיבים בין "עלות הליסינג + הפסד הכרה בהוצאות עקב הפסקת עבודה".

כאמור, אין למעשה כל תחשיב המפרט את הדרך בה הגיעו המשיבים לסכום של 75,100 ₪ בדיוק.

ושוב, כמו בטענות הקודמות של המשיבים לקיזוז, הטיל בית הדין על המערערת דווקא את החובה להפריך ראיות שמעולם לא הוצגו. בלשון העם הטיל בית הדין קמא על המערערת את החובה: "להוכיח שאין לה אחות".

66. זאת ועוד, המערערת תטען כי על פי סעיף 34 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991
(בדומה לתקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי) נקבע כי טענת קיזוז, כמוה כתביעה כנגד:

"נתבע רשאי לקזז כל זכות ותביעה שלו כנגד תביעתו של התובע או להגיש אותן בתביעה שכנגד, בין אם הן על נזק ממון ובין אם לאו; כוחם של קיזוז או תביעה שכנגד ככוח תובענה שכנגד, ובית הדין יוכל ליתן בהם פסק דין סופי הן על התביעה המקורית והן על התביעה שכנגד, ובלבד שהעילה לתובענה שכנגד היא בתחום סמכותו של בית הדין." (ההדגשה אינה במקור)

המערערת תוסיף ותטען, שתביעה שכנגד כמו גם טענת קיזוז – החובה להוכחתם מוטלת על המשיבים ולא על המערערת. המערערת תוסיף עוד ותטען כי לעניין הוראות התקנות, יש לראות טענת קיזוז, כאילו הוגשה כתובענה.

67. תקנה 30(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (בדומה לתקנה 84 כיום לתקנות סדר הדין האזרחי) קובעת כדלקמן:

"על אף האמור בתקנת משנה (א), אין צורך בהכחשה, או בתגובה בכתב הגנה, לעניין שיעור דמי הנזק או סכום הפיצוי המגיע על פי כל עילה, ולעולם רואים אותם כשנויים במחלוקת, זולת אם הודו בהם במפורש"

המערערת תטען כי טענת הקיזוז בעניין תשלומי הליסינג כמוה כתובענה לפיצוי דמי נזק שנגרמו למשיבים כתוצאה מאי השבת הרכב לטענתם. במסגרת טענותיה, ובהתאם לתקנה 30(ב) לתקנות בית הדין לעבודה הרי ממילא, "אין צורף בהכחשה, או בתגובה בכתב הגנה".

68. ברעא 630/84 רחמים בוקובזה נ' חיים רוזוליו, לט (2) 584 (פורסם בנבו, 24.06.1985) נפסק על ידי בית המשפט העליון לעניין תקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984:

"תקנה 57 אכן קבעה, כי על-אף האמור בתקנה 56(עתה 83) אין צורך בהכחשה לעניין שיעורי דמי הנזק, ולעולם יראו אותו כשנוי במחלוקת, זולת אם הודו בו במפורש, בין אם הוגש כתב-הגנה או כתב-תשובה שכנגד ובין אם לאו. משמע, אם התובע נוקב בסכום פלוני כדמי נזק, בין בנזיקין ובין עקב הפרת חוזה, רואים את הנתבע כמי שחולק על שיעורם של דמי הנזק, גם אם לא יכלול בכתב ההגנה התייחסות כלשהי לשאלת הסכום. חוסר התגובה כמוהו כהכחשה של הסכום."

(ההדגשות אינן במקור)

69. אשר על כן תטען המערערת כדלקמן:

א. טעה בית הדין כאשר קבע שהוגש תחשיב כלשהו על ידי המשיבים בעניין תשלומי הליסינג.

ב. טעה בית הדין כאשר נמנע מלהטיל על המשיבים להוכיח את טענותיהם בדבר תשלומי הליסינג.

ג. טעה בית הדין שלא זקף לחובתם של המשיבים את העובדה כי מעולם לא הגישו תחשיב, או מסמך כלשהו התומך בטענותיהם בדבר קיזוז תשלומי הליסינג. בתוך כך טעה בית הדין שלא התייחס כלל לעובדה שהמשיבים בעצמם, במסמך מטעמם סתרו ממילא כל תחשיב שמתבסס על טענה לפי תשלומי הליסינג בהם חויבו הגיעו לסך כולל של 5,000 ₪ לחודש (למען הסר ספק, הרכב המדובר ברכב מזדה משפחתית, לא במרצדס מנהלים).

ד. טעה בית הדין שהתעלם מתקנה 30(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), והטיל על המערערת ללא נימוק חובה, שהיא פטורה ממנה על פי דין.

70. אשר על כן יתבקש בית הדין הנכבד לקבל את הערעור שהגישה המערערת, כאמור וכמפורט לעיל. כמו כן יתבקש בית הדין הנכבד לחייב את המשיבים בהוצאות ערעור זה, לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק.

_____________________
בר אל ירון, עו"ד
ב"כ המערערת

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×
 
מאמרים קשורים שפרסמנו
שאולי יעניינו אותך:
 

אין מאמרים קשורים