צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

פרשנות חוזה

4.7727272727273 1 1 1 1 1 (22 Votes)
פרשנות חוזה

פרשנותו של חוזה הייתה, עודנה וכנראה גם תהיה אחת הסוגיות המרכזיות שידונו בהם בתי המשפט בכל הערכאות. בשנים האחרונות חלו תמורות בדרך בה מפרש בית המשפט חוזים ובמאמר ראינו לנכון כמשרד עו"ד חוזים להבהיר את ההלכות האחרונות בפרשנותם של חוזים.

כבר עתה נציין כי בשנים האחרונות החזיר בית המשפט העליון "עטרה ליושנה" באשר הדין הישראל רואה שוב את לשון החוזה כבסיס העיקרי, ובנסיבות מסויימות אף הבלעדי, לפרשנותם של חוזים. המדובר בזניחה הדרגתית של פרשנות חוזה ע''פ הלכת אפרופים אשר העניקה לנסיבותיו החיצוניות של החוזה חשיבות גבוהה, יש שיאמרו גבוהה מידי, וחזרה לשימוש ב"תורת שני השלבים" כדרך העיקרית לפרשנותם של חוזים. פרשנותו של חוזה תשען יותר ויותר על הטקסט ולשונו הפשוטה של החוזה ופחות על פרשנותו של בית המשפט. המדובר לדעתו של הח"מ במגמה מבורכת שתביא בטחון מסחרי גדול יותר בחוזים שנכרתים במדינת ישראל.

 

במסגרת מאמר זה נדון בין השאר בעניינים אלו:


 


פרשנותו של חוזה בחוק החוזים [חלק כללי]:

סעיף 25 לחוק החוזים (נוסח כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") העוסק בכללי פרשנות חוזה, קובע כדלקמן:

"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

(ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל.

(ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו.

(ג) ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים.

(ד) ..."

נוסחו של סעיף 25 כמצוטט לעיל תוקן על פי של תיקון מס' 2 לחוק החוזים (תיקון מספר 2, התשע"א-2011, ס"ח 202) תיקן את הנוסח הקודם לפיו "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות", ועתה קבע המחוקק כי כאמור בס"ק (א): "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומתוך נסיבות העניין, ואולם אם השתמע אומד דעתם במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

ניתן היה להניח כי התיקון יתקן או ישנה בצורה כלשהי את הלכת אפרופים, לכל הפחות ייתן משמעות גדולה יותר ללשון החוזה על פי הלכה זו. ואולם, בית המשפט קבע כי התיקון לא הביא לשינוי של ממש בדרך בו אמור בית המשפט לפרש חוזים. במילים אחרות הלכת אפרופים לא נפגעה כתוצאה מתיקון מס' 2 לחוק החוזים. 

בשנים האחרונות ובעקבות כמה וכמה פסקי דין שיצאו תחת ידיו של בית המשפט העליון, החלה להיסדק הלכת אפרופים. בזהירות רבה החל בית המשפט העליון להחזיר כאמור "עטרה ליושנה" בהעניקו ללשון החוזה את הבכורה בפרשנותו של חוזה ובחזרתו ההדרגתית לתורת שני השלבים, שהייתה מקובלת לפני הלכת אפרופים, כדרך המרכזית לפרשנותם של חוזים. 

על מנת להביא בפני הקורא את התמונה המלאה נדון תחילה בקצרה בהלכת אפרופים, ולאחר מכן נביא את יסודותיה של תורת שני השלבים.

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

 

פרשנות חוזה על פי הלכת אפרופים:

פסק דין אפרופים אשר על ידי נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרון ברק, היווה את ההלכה המרכזית לפיה פרשו בתי המשפט בישראל חוזים שנים רבות. על פי הלכה זו לשון החוזה אין בה לכשעצמה בלבד ללמד על כוונתם של הצדדים להסכם. נפסק שם כי גם אם לשון החוזה ברורה ואפילו חד משמעית עדיין יש לבדוק, באמצעות בחינת הנסיבות החיצוניות שבו נערך החוזה ובחינת התנהגות הצדדים, האם אכן ניתן לקבוע כי לשון החוזה מלמדת על כוונת הצדדים.

וכך ניסח השופט אהרון ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פד"י מ"ט (2) 265 את ההלכה, שלימים כונתה "הלכת אפרופים":

"השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של התהליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות), ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה".

הלכה זו זכתה לקיתונות של ביקורת ממשפטנים רבים. בענווה רבה יעיד הח"מ כעורך דין לחוזים כי היא אכן גרמה לחוסר וודאות עסקי בין צדדים לחוזה. הלכה זו גרמה לכך שעורך דין, אשר בוחן חוזה לקראת תביעה בבית המשפט, לא יכול היה לומר בוודאות מוחלטת כי לשון החוזה הפשוטה כפי שנוסחה על ידי הצדדים אכן תתקבל על ידי בית המשפט. לא פעם גם כאשר לשון החוזה הייתה ברורה ופשוטה עדיין נותר הספק לפיו האם פרשנותו של בית המשפט את החוזה תהיה תואמת ללשונו או שמא יוציא אחד הצדדים "ארנב מן הכובע" שישנה הכול.

המקטרגים על הלכה זו טענו כי נסיבות חיצוניות לחוזה הן רבות ומגוונות ובהחלט יש לתת להן משקל בפרשנותו של חוזה כאשר לשון החוזה אינה ברורה. ואולם אין להידרש לנסיבות חיצוניות כאשר לשונו של החוזה ברורה וחד משמעית. יפים לעניין זה הדברים במאמר "האם שבו הצדדים להיות שליטי החוזה לאחר תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973?" בו עמדו המחברים על הבעייתיות בעיניהם בהלכת אפרופים:

"על בית המשפט לתת משקל מהותי ללשון החוזה, וזאת כנגזרת של עקרון חופש החוזים, שהינו עקרון על בדיני חוזים. עקרון חופש החוזים מתבטא אף בזכותם של הצדדים לחוזה ליהנות מהגנה מפני התערבות שיפוטית מיותרת בהסכמות החוזיות. קיים מתח בין הגשמת רצון הצדדים, כפי שהוא עולה מהטקסט החוזי, לבין תפיסת הפרשנות התכליתית, כפי שזו משתקפת ברטוריקה של הלכת אפרופים, על אף הניסיונות להציב לה "תמרורי אזהרה" בפסק דינו של בית המשפט העליון בדיון הנוסף בעניין ארגון מגדלי ירקות. הגם שהלכת אפרופים אינה שגויה, הרטוריקה של הלכה זו בעייתית, היות שהיא מאפשרת לבית המשפט להתערב בתוכן החוזה אף כאשר אין הצדקה לכך. כאשר מדובר בחוזה כתוב, אל לו לשופט הפרשן להתחיל את התהליך הפרשני או להמשיכו בהסתמך על כל מקום שאליו תוביל אותו האינטואיציה שלו. עליו לפתוח תמיד את התהליך הפרשני בלשון החוזה ובמה שמשתמע ממנה"

ראו גם: ת"א (מחוזי מרכז) 2266-05-08 קל בניין בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פורסם בנבו 01/02/13); רע"א 1452/10 מפעל הפיס בע"מ נ' טלמור (פורסם בנבו, 11.10.10).

ואכן, הביקורת עשתה את שלה וגם בעקבות שינויים בהרכב שופטי בית המשפט העליון החלה פסיקתו להחזיר אט אט את הבכורה ללשון החוזה ככלי פרשנות העיקרי ולעיתים אף הבלעדי בפרשנותו של חוזה. שיטת פרשנות זו, המסתמכת בראש ובראשונה על לשון החוזה, קרויה "שיטת שתי השלבים" בה נרחיב להלן.

 

"תורת שני השלבים" בפרשנותו של חוזה:

כפי שהזכרנו לעיל, בשנים האחרונות חלה חזרה הדרגתית לתורת שני השלבים, שהייתה הכלי העיקרי לפרשנותם של חוזים עד לפסק דין אפרופים, כדרך בו יפרש כיום בית המשפט חוזים. בעיקרה קובעת תורה זו כי בבואו של בית המשפט לפרש חוזה יש ראשית לתת ללשון החוזה את מלוא המשקל, במקרים מסויימים אף משקל בלעדי. במידה כבר בשלב הראשון ניתן לקבוע על פי לשון החוזה הפשוטה את כוונתם של הצדדים, אין להיזקק יותר לנסיבות החיצוניות של חתימתו. רק במקום שלשון החוזה אינה מלמדת בצורה ברורה על כוונתם, יש לעבור לשלב השני והוא בחינת אומד דעתם על פי הנסיבות החיצוניות הספציפיות לאותו מקרה.

ראה בעניין זה פסק דינו של השופט דנצינגר בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, פד"י סב (ד) 577 עמ' 3) וראה גם ע"א 5795/90, סקלי נ' דורען (פורסם בנבו) שם עמד בית המשפט על עיקרי תורת שני השלבים"

"שתי תחנות אמור פרשן לעבור בבקשו לאמוד דעתם של צדדים לחוזה: התחנה האחת היא (אומד) דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, והתחנה האחרת היא - ככל שדעתם אינה משתמעת מתוך החוזה - (אומד) דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. בפירושו של סעיף 25(א) לחוק החוזים הוסיפה ההלכה וקבעה, כי אין נדרשים לפירוש על-פי הנסיבות אלא במקום שדעתם של הצדדים אינה משתמעת מתוך החוזה עצמו".

נפסק כי ככל שלשונו של החוזה ברורה יותר, פוחת הצורך לפנות לנסיבות חיצוניות על מנת לפרשו. בהתאם לגישה זו וכאמור, ייתכנו מקרים בהם לא יהיה צורך כלל בבחינת הנסיבות החיצוניות ולשון החוזה תזכה למעמד הבלעדי בפרשנותו של החוזה.(ראו רע"א 6519/14 ברכת הדרך לכם בע"מ נ' האלונים ירושלים בע"מ (פורסם בנבו, 22.4.15); ע'"א 3894/11 דלק – חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (פורסם בנבו, 6.6.13))

וראו גם ע"א 841/15 פנורמה צפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 23.5.16).

"...ההלכה הפסוקה קבעה כי ככל שלשונו של החוזה ברורה וחד-משמעית, באופן שניתן ללמוד ממנה באופן מפורש על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, אזי שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני... גישה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973... הכלל הוא אפוא שחזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו, ולפיכך יש לפרש חוזה כתוב וחתום ככזה שמביע את אומד דעתם של הצדדים וממצה את ההסכמות ביניהם, וזאת למצער ככל שלשונו מאפשרת לאתר את כוונתם המשותפת ולגדר את מפגש רצונותיהם"

ראו גם ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן (פורסם בנבו, 10.09.09); ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (פורסם בנבו 28.1.08) ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (פורסם בנבו, 13.2.08).

למעשה ולהבנתו וניסיונו של הח"מ כעורך דין העוסק בחוזים הדברים פשוטים: אם מטרתו של חוזה הינה לעגן את הסכמותיהם הסובייקטיביות של הצדדים במועד עריכת ההסכם, חזקה על הצדדים (כאשר אלו שווים בכוחם ומשקלם) כי הם יידעו לעגן את הסכמותיהם אלו על הכתב ולהתאים את לשון החוזה שערכו לכוונות והמטרות שלשמן נערך החוזה. בהתאם לכך, אם נפסק כי בבואו לפרש חוזה חותר בית המשפט בראש ובראשונה לאתר את כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים בחוזה הספציפי שבפניו (ולא כוונה אובייקטיבית של שתי צדדים סבירים לחוזה דומה, ברור הרי שמשמעותו הפשוטה של הטקסט כפי שניתן להבינה מלשון החוזה, מהווה ביטוי נאמן להסכמותיהם של הצדדים לו. רק במקרה שלשונו של החוזה אינה ברורה יש טעם לחפש ולחקור בנסיבותיו החיצוניות של החוזה.

על חשיבותו של לשון החוזה עמד בית המשפט העליון בע"א 2706/11 SYBIL GERMANY PUBLIC CO. LIMITED נ' הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ (פורסם בנבו, 04.09.2015):

"מלאכת פרשנות החוזה נעשית בהליך חד-שלבי, שנועד לחשוף את "תכליתו הסובייקטיבית של החוזה", קרי, את כוונתם, האמיתית, המשותפת, של הצדדים לו, כפי שזו משתמעת מתוך החוזה עצמו ומהנסיבות החיצוניות שאפפו את כריתתו (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, [פורסם בנבו] בפיסקה 15 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (כתוארו אז) א' ריבלין (26.2.2012) (להלן: עניין סהר)). בהקשר זה נקבע כי ללשון החוזה ישנו מקום מרכזי בהליך הפרשני האמור, וזאת בשני מובנים עיקריים: ראשית, הלשון היא זו ש"תוחמת את גבולות פרשנותו של הטקסט החוזי", ועל כן אין ליתן לחוזה משמעות שאיננה מתיישבת עם לשונו (ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' סמיר פארוואג'י, [פורסם בנבו] בפיסקה 14 לפסק דינה של חברתי, השופטת א' חיות (11.5.2014) (להלן: עניין פארוואג'י; עניין סהר, שם). שנית "קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב – היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו הכללי" (ראו: עניין סהר, שם וההפניות שם). בפסיקה הובהר עוד כי רק בנסיבות שבהן לא ניתן בשום אופן לאתר את אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, על פי הלשון והנסיבות, רק אז רשאי בית המשפט לפנות לתכליתו האובייקטיבית של החוזה, תוך שהוא נוקט משנה זהירות (שם)" (סעיף 30 לפסק דינו של השופט מלצר)."

בע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 23.05.2016) היה על בית המשפט העליון להכריע במתח שבין הסכמה מוקדמת בין הצדדים בהליך הטרום חוזי לבין לשונו של החוזה, אשר בו הסכמה זו לא באה כלל לידי ביטוי. נאמן לתורת שני השלבים נותרה הכרעתו של בית המשפט ברורה לטובת לשון החוזה שנכרת לבסוף בין הצדדים:

"עסקינן אפוא בשאלה של פרשנות חוזה, כאשר מחד גיסא ניצבת לשונו של הסכם המכר, ומאידך גיסא מצג טרום-חוזי המבטא הסכמה מוקדמת בין הצדדים, שלא קיבלה ביטוי בחוזה הסופי.

אכן, שאלת היחס הפרשני בין לשון החוזה לבין תכליתו, כפי שהיא משתקפת בנסיבות החיצוניות האופפות את כריתתו, זכתה להתייחסות נרחבת בפסיקתו של בית משפט זה בשני העשורים האחרונים, ואף עוררה מחלוקות (ראו למשל: רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (26.2.2012); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006) (להלן: עניין מגדלי הירקות); ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995); איל זמיר "עוד על פירוש והשלמה של חוזים" משפטים מג 5 (תשע"ג)).

בענייננו אין צורך להידרש לעובי המחלוקת, משום שדי לנו בכך שההלכה הפסוקה קבעה כי ככל שלשונו של החוזה ברורה וחד-משמעית, באופן שניתן ללמוד ממנה באופן מפורש על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, אזי שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני (ראו: עניין מגדלי הירקות, בפסקה 12 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין; ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י [פורסם בנבו] (11.5.2014), בפסקה 14 לחוות דעתה של השופטת א' חיות).

גישה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (כפי שתוקן בתיקון מס' 2 לחוק, משנת 2011), הקובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". הכלל הוא אפוא שחזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו, ולפיכך יש לפרש חוזה כתוב וחתום ככזה שמביע את אומד דעתם של הצדדים וממצה את ההסכמות ביניהם, וזאת למצער ככל שלשונו מאפשרת לאתר את כוונתם המשותפת ולגדר את מפגש רצונותיהם. כזהו המקרה שלפנינו."

לכל אדם שאי פעם היה שותף להליך כריתתו של חוזה ידוע כי במהלך המו"מ לכריתת חוזה עולות אפשרויות רבות על ידי הצדדים בדבר נוסחו הסופי של החוזה. בין השאר עולות הצעות שונות ורעיונות לביצוע ולפתרון מחלוקות וכיו"ב. בשלב מסוים מגיעים הצדדים להסכמות כאלו ואחרות שמעגנות את כוונתם של הצדדים והסכמות אלו באופן טבעי מקבלות ביטוי בלשון החוזה. הסכמות הצדדים, כפי שהועלו על החוזה עצמו, מאמצות אם כן חלק מהאפשרויות והרעיונות שעלו במהלך המשא ומתן ואילו חלק אחר נזנח ו "הושלך לפח" ביודעין מסיבות כאלו ואחרות. לשון החוזה מהווה אם כן לא רק אישור על מה שהסכימו הצדדים, אלא גם אמירה מכללא לפיה הצדדים זנחו את כל שאר האפשרויות שהועלו במהלך המשא ומתן ביניהם.

נזכיר למען הסר ספק כי לשון החוזה, למרות בכורותה בפרשנותו של חוזה, הינה עדיין חזקה הניתנת לסתירה. לעולם תינתן בידי צד לחוזה האפשרות להראות כי פרשנותו של ההסכם אך ורק על פי לשונו חוטאת לכוונתם ולמטרתם האמיתית של הצדדים. עמד על כך בית המשפט ב.ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 26.2.2012):

"חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי".

נזכיר לסיום כי בכל מקרה, פרשנותו של החוזה אינה יכולה להתבסס אך ורק על סעיף אחד בודד בו. על בית המשפט לבדוק את מכלול הסעיפים בחוזה ולנתח את היחס הפנימי ביניהן. רק על בסיס בחינה כוללת של לשון סעיפי החוזה כולם יוכל בית המשפט להניח את התשתית הפרשנית שלו לגבי אומד דעתם של הצדדים וכוונתם. יפים לעניין זה דבריו של השופט א' ברק בע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל (פורסם בנבו):

"על אומד דעתם של הצדדים לומד השופט, בראש ובראשונה, מתוך החוזה עצמו. אכן, הוראות שונות של החוזה עשויות להשליך אור על המטרה ועל התכלית של ההוראה החוזית, אשר השופט מבקש לפרש. חוזה הוא מסגרת אינטגראטיבית. חלקיו השונים שלובים ושזורים זה בזה. אבריו השונים משפיעים זה על זה. בפרשנות החוזה יש איפוא, מחד גיסא, להשקיף עליו כעל מכלול, תוך ראייתו הכוללת, ומאידך גיסא, לבחון את הקשרים בין ההוראות השונות, תוך מגמה לגבש מהן את אומד דעתם של הצדדים."

ראה בעניין זה גם האמור בע"א 579/61 מרכז וולובלסקי בע"מ נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (פורסם בנבו):

"את ההסכם בין הצדדים יש לקרוא בהקשר אחד וכחטיבה אחת, ואין להוציא מתוכו משפט אחד ולפרשו כאילו הוא חי הנושא את עצמו ואין בינו לבין יתר התניות לא קשר ולא זיקה"

 

נסיבות חיצוניות ככלי עזר לפרשנותו של חוזה:

על מנת שלא ייוותר הנייר חסר, נדון על קצה המזלג באותן ראיות חיצוניות המהוות כלי פרשני חשוב נוסף, מעבר ללשונו של החוזה. כפי שלמדנו לעיל, צד להסכם הטוען כי לשונו של החוזה אינה תואמת את כוונתם ומטרתם של הצדדים בשעה שחתמו עליו רשאי להפנות אל נסיבותיו החיצוניות של החוזה עך מנת לסתור את לשונו. יש לזכור עם זאת כי ככל שלשון ההסכם ברורה יותר, כך משקל הראיות שיאלץ הטוען אחרת להביא כבד יותר. לעיתים, כאשר לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, יהיה זה בלתי אפשרי להוכיח כי לשון החוזה אינה משקפת את רצון הצדדים. על משקלן ומשמעותן של ראיות חיצוניות לחוזה עמד השופט חשין בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו):

"יש להבחין, אפוא, הבחן היטב בין העוצמה הטמונה בלשון החוזה שבכתב לבין העוצמה - עוצמה פחותה - הטמונה בראיות-חוץ שנועדו לפרש את החוזה שבכתב. הבחנה זו תבוא לידי ביטוי הן בקבלתן של אותן ראיות-חוץ הן בהערכת עוצמתן - ביחס ללשון החוזה הכתוב - לעת סיומו של ההליך. כך, למשל, ככל שלשון החוזה ברורה יותר, כן תידרשנה ראיות-חוץ בעלות משקל כבד יחסית כדי לגבור על הפירוש הנדרש ממנה לכאורה. ראיות-חוץ יכול שתבאנה ממקורות מגוונים – טיוטות שהוכנו במהלך המו"מ, עדויות הצדדים באשר לכוונותיהם, חילופי דברים שהיו בין הצדדים, התנהגות הצדדים במהלך המשא-ומתן, הקשרו של החוזה ועוד – ואולם במקום שלשון החוזה ברורה לכאורה ואי הבהירות הנטענת אי-בהירות סמויה היא, יתקשו כל אלה לגבור על לשון החוזה כפשוטה. משקלן הכולל של ראיות-החוץ חייב שיהא רב למדי עד שיעלה בידיהן לגבור על הלשון הברורה. "

התנהלותם של הצדדים לאחר חתימתו של ההסכם הינה דוגמא לנסיבות חיצוניות להסכם המהווה כלי פרשני חשוב לצורך התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים. בדיקת התנהגות הצדדים לאחר כריתתו של ההסכם מלמדת כיצד כל אחד מהם פרש את זכויותיו ו/או חובותיו לאחר כריתתו של ההסכם וכיצד הוא הבין את החוזה עליו הוא חתם. אם צד לחוזה פעל בדרך מסוימת לאחר כריתתו, יקשה עליו לטעון כי הוא הבין את הסכמות הצדדים בדרך אחרת (ראו בעניין זה ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש (פורסם בנבו, 7.12.09); ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עיריית כפר סבא (פורסם בנבו, 10.06.08)

 

תכליתו הסובייקטיבית של החוזה מול תכליתו האובייקטיבית:

נגדיר תחילה כי תכליתו הסובייקטיבית של החוזה הינו התכלית שאליו התכוונו בפועל הצדדים לו - כוונתם האמיתית והמשותפת של הצדדים. לעומת זאת תכליתו האובייקטיבית של החוזה הינה התכלית שניתנת לו על ידי בית המשפט בדיעבד. נפסק לא אחת כי ראוי לו לבית המשפט לאתר את תכליתו האובייקטיבית של החוזה רק לאחר שקלו כל הקיצין ואין כל דרך לאתר את תכליתו הסובייקטיבית. על בית המשפט מוטלת החובה לבדוק את החוזה שהונח בפניו עליו חתמו שני הצדדים שעומדים לפניו ולא חוזה סביר אחר עם צדדים סבירים אחרים. בפרשנותם של חוזים לעולם תיסוג תכליתו האובייקטיבית של החוזה מפני תכליתו הסובייקטיבית וזאת גם כאשר מלאכת הפרשנות של חוזה על מנת לאתר את אומד דעתם של הצדדים היא קשה עד בלתי אפשרית כמעט. יפים לעניין זה הדברים בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל הנ"ל נפסק כי:

"...גם אם יקשה על בית המשפט לאתר את הכוונה המשותפת לשני הצדדים, הוא יעשה כל שביכולתו כדי לעשות כן. העובדה שבשעת המשפט טוען כל אחד מהצדדים היריבים שכוונתו הייתה אחרת מזו של חברו-אין בה דבר. זהו טבעו של כל סכסוך חוזי. אל לשופט להירתע מכך ולקבוע שלא ניתן לאתר כוונה משותפת. על בית המשפט לבחון היטב את הראיות השונות שהצדדים מביאים בפניו, להשתכנע, ולקבוע מה היה אומד דעתם האמיתי במועד כריתת החוזה, עת שרצונותיהם נפגשו".

ובהמשך הדברים:

"אל לו לשופט למהר לקבוע שלא ניתן לאתר את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה. על בתי המשפט להימנע מליצור "'תחושה או 'אווירה' שלפיה אף חוזה אינו ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות"... אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם. הבחינה האובייקטיבית תעשה רק כאשר איתור כוונתם המשותפת הסובייקטיבית של הצדדים אינו אפשרי."

בית המשפט חזר לא פעם על כך שבית המשפט אינו אמור ליצור לצדדים חוזה שהם מעולם לא כרתו ולא התכוונו אליו, אפילו אם לדעתו זו הדרך הנכונה והצודקת לפתרון מחלוקותיהם. תפקידו של בית המשפט הינו לפרש הוראות חוזה קיים, ולא ליצור הסכם חדש עבור הצדדים. כך גם אין להוסיף לחוזה תנאים שהצדדים לא הסכימו עליהם או להוסיף לחוזה תנאים חדשים שהצדדים מעולם לא הסכימו עליהם ו/או שלא ראו לנכון לכלול אותם בו. הדברים באו לידי ביטוי גם בע"א 8239/06 אברון ואח' נ' פלדה ואח' (פורסם בנבו 21.12.2008):

"עלינו להישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות תוך כדי התהליך הפרשני שמא נימצא כותבים עבור הצדדים חוזה חדש שהם מעולם לא כרתו ושאליו מעולם לא התכוונו"

 

השלמת חוזה על ידי בית המשפט:

כאמור, בית המשפט נזהר מאד שלא ליצור עבור הצדדים חוזה חדש יש מאין במהלך פרשנותו את החוזה שערכו. ואולם, במקרים מסוימים וע"פ סעיף 26 לחוק החוזים רשאי בית המשפט להשלים פרטים מסוימים שלא נקבעו בחוזה בין הצדדים:

"26. פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים."

המחוקק קבע אם כן כי "נוהג" יכול יכול להיות כזה שהיה בין הצדדים בהתנהלות קודמת ביניהם, או נוהג מקובל בתחום שבו עוסקים הצדדים או בתחום עליו מתבסס ההסכם. נשאלת השאלה, האם בכל פעם שנותר החוזה "שותק" בדבר פרטים שלא קבעו הצדדים ביניהם יכול בית המשפט להיזקק לסמכותו כל פי סעיף 26 לחוק החוזים? תשובה לשאלה זו ניתנה בין השאר בע"א 9551/04 אספן בנייה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.10.09):

"הגיע בית המשפט אל המסקנה כי פירוש החוזה בשלב הראשון אינו נותן תשובה חיובית או שלילית לבעיה הטעונה הכרעה, דהיינו כי קיימת "לאקונה" בחוזה, רשאי הוא להשלים את החסר (ראו: סעיף 26 לחוק החוזים...). שלב זה בו משלים בית המשפט חלל אשר נתגלה בשלב הראשון מכונה 'פרשנות במובן הרחב'.

ואולם, יש לנהוג זהירות רבה בטרם יוחלט כי חוזה דורש השלמה וככלל לא יתערב בית המשפט בתוכן החוזה שבין הצדדים, גם אם תוכן זה נראה בעיניו כבלתי סביר. 'על בתי המשפט להימנע מליצור 'תחושה או 'אוירה' שלפיה אף חוזה אינו ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות'... אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם' ... גישה זו מתחייבת מעיקרון חופש החוזים, המוצא את ביטויו בסעיפים 23 ו-24 לחוק החוזים המעגנים את חופש ההתקשרות בחוזה ואת חופש עיצובו של החוזה בהתאם לרצון הצדדים ... ואכן, כבר נפסק כי "פעילותו של השופט בתיקון הטקסט שנעשה על-ידי הצדדים צריכה, מטבע הדברים, להיות מוגבלת למקרים קיצוניים" [ראו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 322 (1995)].

איני סבור כי כזהו המקרה שלפנינו. אדרבא, לדידי לשונם הברורה של ההסכמים השונים אשר עומדים ביסוד ההתקשרות בין בעלי הדין, כמו גם יתר נסיבות העניין, מעידים על כך שאומד דעת הצדדים היה ליצור הסדר שלילי ביחס לתשלום נוסף עבור המעטפות".

בית המשפט אם כן צריך לשקול בכל פעם שהוא מתכוון להפעיל את סמכותו על פי סעיף 26 לחוק החוזים הטם אכן המדובר בהשמטה מקרית של אותם פרטים שהוא מבקש להשלים בחוזה או שמא הצדדים השאירו עניין זה בכוונה פתוח ולא סגור ביניהם. במקרה האחרון, על בית המשפט להימנע מלנסח עבור הצדדים הסכם חדש שמעולם לא התכוונו לכרות. ככלל ראוי שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו להשלים את החוזה בזהירות רבה.

logoround

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
לייעוץ בקשר לתחומי התמחותינו והתוכן באתר
 אתם מוזמנים לפנות אלינו בטלפון
03-6129124
או פשוט שילחו הודעה ונשיב לכם מייד