צור קשר

  • מאמרים הוצאה לפועל ופשיטת רגל

  • 1

פשר (מרכז) 21519-04-10 ארז חבר עוט"ד נאמן על נכסי ה בני בנני (בפשיטת רגל) נ' בנימין בנני

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "ביטול הענקה בהליכי פשיטת רגל"


בית המשפט המחוזי מרכז
פש"ר 21519-04-10
בנני נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח' 30 נובמבר 2011

בקשות מס' 9, 19,18
לפני כב' השופט שאול מנהיים

המבקש ארז חבר, עו"ד
נאמן על נכסי החייב בני בנני (בפשיטת רגל)

נגד

המשיבים 1. בנימין בנני (החייב)
ע"י עו"ד דוד לייזר

2. תקווה בנני
3. יוסי בנני
שניהם ע"י עורכי-הדין ברוך חכים ועביר חריש

4. כונס נכסים רשמי תל אביב

 

החלטה

1. זוהי בקשה של נאמן בפשיטת רגל לביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן "הפקודה"), שהוגשה בדרך של בקשה למתן הוראות. המבקש, עו"ד ארז חבר, הוא הנאמן על נכסיו של מר בני בנני (בפשיטת רגל), שיכונה להלן גם "החייב" או "בני". גב' תקווה בנני (להלן גם "תקווה") היא רעייתו של בני. בני ותקווה נישאו בשנת 1980 או 1981, בתקופה שבה חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. מר יוסי בנני (להלן "יוסי" או "הבן") הוא בנם של בני ותקווה. בני, תקווה ויוסי יכונו להלן יחד "המשיבים". המשיבים התנגדו לבקשה. תקווה ויוסי יוצגו בנפרד מייצוגו של בני. הכנ"ר לא התייצב לדיון מחמת תקלה שבגינה לא זומן אליו.

2. עניינה של הבקשה הוא בדירה בת 2 חדרים, דירה מס' 11 ברחוב ארלוזורוב 7, חולון הרשומה כחלקה 49/11 בגוש 7170 (להלן "הנכס"). כבר כעת ייאמר כי הנכס אינו עוד בבעלות מי מהמשיבים משום שנמכר על ידי יוסי על פי חוזה מיום 19/11/09 לצד שלישי, ועל כן הבקשה היא להורות על השבת התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה בסך 710,000 ₪. לפי דברי יוסי בחקירותיו על ידי הנאמן, התמורה שקיבל ממכירת הנכס – או למצער חלקה העולה על מחצית ממנה – עדיין מצויה בחשבון בנק על שמו. במסגרת סעד זמני שהתבקש הוריתי על הפקדת מחצית מהתמורה, בסך של 355,000 ₪, בידיו של ב"כ המשיבים 2 ו-3, בנאמנות.

3. הבקשה מבוססת על מידע ומסמכים שנמסרו לנאמן בחקירותיהם של החייב ושל יוסי. הנכס נרכש על שמה של תקווה על פי חוזה מיום 11/3/03. מסתבר כי בבעלות בני (לבדו) היתה דירה אחרת בחולון, ברחוב מודיעין. בני אמר בחקירותיו על ידי הנאמן, בשתי הזדמנויות שונות, כי מכר את הדירה ברחוב מודיעין תמורת כ-270,000$, וכי בכספי התמורה רכש לאשתו, תקווה, את הנכס תמורת כ-130,000$ והיתרה העוברה על ידו לחברה שבני היה בעל מניותיה ועסקה בקבלנות בניין (להלן "החברה"; החברה מצויה אף היא בהליכי חדלות פירעון, והמבקש הוא המנהל המיוחד של החברה בפירוק לאחר שהיה המפרק הזמני שלה). יחד עם זאת מציין הנאמן במסגרת הבקשה כי עיון בחוזים שקיבל לידיו במסגרת החקירות מלמד כי הדירה ברח' מודיעין בחולון נמכרה רק ביום 14/12/04, כשנה ותשעה חודשים לאחר רכישת הנכס, ולא כפי שאמר החייב פעמיים בחקירותיו כאילו השתמש בכמחצית מהתמורה שקיבל עבור מכירת הדירה ברח' מודיעין לשם רכישת הנכס על שם אשתו תקווה. למרות זאת טוען הנאמן בבקשתו כי הצהרות החייב בחקירתו מלמדות כי הנכס נרכש מכספו וכי המטרה היתה ככל הנראה התחמקות מנושים. עוד נכתב בבקשה, בסעיף 16, כי הנכס שימש למגוריהם המשותפים של בני ותקווה, אשר ניהלו משק בית משותף, וכי מטעם זה אין זה משנה אם הנכס נרכש לפני או אחרי מכירת הדירה ברחוב מודיעין בחולון. בשנת 2009 העבירה תקווה את הנכס ללא תמורה ליוסי, ויוסי העיד בחקירתו בפני הנאמן כי הדבר נעשה כאשר "התחילו לחצים" והיה חשש של אבדן קורת גג בכלל של בני ותקווה, וכי תקווה "פחדה שיבואו אליה נושים". זאת אף שהיא עצמה אינה חייבת, אלא עסקינן בחובות של בני ושל החברה. כאמור לעיל, כבר בשלהי שנת 2009 נמכר הנכס על ידי יוסי לצדדים שלישיים. הנאמן אינו טוען כנגד תוקפה ואמיתותה של המכירה לצדדים שלישיים או כנגד התמורה שהתקבלה מהם.

4. תמצית טענת המשיבים היא כי בין תקווה ליוסי, אשר נישואיהם היו נישואין שניים לשניהם ולשניהם ילדים גם מנישואיהם הקודמים, שרר מתחילת חייהם כזוג נשוי משטר של הפרדה בנושא נכסים שהם דירות מגורים, כאשר תקווה הביאה עמה דירה שהיתה בבעלותה קודם לנישואיה עם בני וכי גם לאחר שמכרה דירה זו, בכל עת היתה דירה בבעלותה, במקביל ובנוסף לדירה שהיתה בכל עת על שמו של בני. לטענתם, זהו גם דינו של הנכס מושא הדיון, אשר בא במקום נכס קודם שהיה בבעלותה בלבד, ועל כן אין מדובר כלל בנכס של החייב וממילא אין בסיס להצגת העברתו ליוסי ללא תמורה כהענקה של נכס של החייב, אשר ניתן לבקש ביטולה לפי סעיף 96 לפקודה. את דברי החייב בחקירתו לפיהם הנכס נרכש תוך שימוש בכספי התמורה שהתקבלו ממכירת דירתו ברחוב מודיעין הם מסבירים בטעות של החייב, איש לא צעיר, שנבעה מתחושת לחץ בה היה נתון בחקירותיו על ידי הנאמן. לחיזוק הטענה הם מצביעים על העובדה שהדירה ברחוב מודיעין נמכרה למעלה משנה לאחר גמר תקופת תשלום התמורה עבור רכישת הנכס, כך שלא ייתכן שהתמורה ממכירתה שימשה לרכישת הנכס. עוד נטען כי בכל מקרה, היה החייב בשנת 2003 בעל יכולת לפרוע את חובותיו, וממילא גם לו היתה הענקה שלו לתקווה בשנת 2003 אין היא ניתנת לביטול מטעם זה.

5. במסגרת התשובה לתגובה טען הנאמן בין היתר כי גם אם נקבל גרסת המשיבים, הרי שחלה חזקת השיתוף בין בני לתקווה ודיני פשיטת הרגל גוברים על חוק יחסי ממון. עוד טען כי ניתוח העסקאות של רכישת דירות מגורים ומכירתן על ידי תקווה מלמד כי החייב הוא שמימן את הרכישה של הנכס, וכי המועד הקובע לבחינת כושר פירעונו של בני (שרק העדרו מאפשר ביטול הענקה) אינו בשנת 2003 עת נרכש הנכס, אלא בשנת 2009 עת הועבר ללא תמורה ליוסי.

6. לאחר שניסיונות להביא הצדדים להסכמה כשלו, התקיים דיון בו נחקרו תקווה ובני. בתום הדיון התבקשו הצדדים להגיש השלמות בכתב לטיעונים שהעלו במסגרת הבקשה, התגובה והתשובה לתגובה ובדיון עצמו, וכך עשו. עיון בטיעוניו הכתובים של המבקש, אף שהוא מדגיש שהם באים במצטבר לכל שכבר טען במסגרת ההליך כולו, מלמד כי לעת הזו טיעוניו מתמקדים בתחולת הילכת השיתוף בין בני זוג על הנכס, אף כי הוא טוען גם כי החייב לא הסביר את הסתירה בין דבריו בחקירות, אשר לפיהם כספים שקיבל ממכירת הדירה שבבעלותו ברחוב מודיעין הם ששימוש לרכישת הנכס, לבין טענת כל המשיבים כיום לפיהם לא כך הדבר.

7. סבורני כי משנסתרו דברי החייב במסמכים (חוזים) שהוגשו לנאמן (ואשר הוא עצמו צירף לבקשה) שאין טענה כי אינם משקפים את העובדות להוויתן, אין הנאמן יכול להסתמך עוד על הדברים שנאמרו על ידי החייב בחקירותיו. לא נשמעה טענה מפי הנאמן כי החוזים, לפיהם הדירה ברחוב מודיעין נמכרה רק בדצמבר 2004 בעוד הנכס נרכש כבר בחודש מרץ 2003 והתשלום האחרון בגין התמורה שולם באוגוסט 2003, אינם אמיתיים או אינם משקפים את העובדות לגבי שתי העסקאות המשתקפות בהם. מכאן כי אין לדבר על כך שרישום הנכס, כמו גם חוזה רכישתו, על שם תקווה בלבד הוא בגדר הענקה של נכס של החייב. במאמר מוסגר אומר כי לטעמי הנאמן צריך להצטרף למסקנה זו כדי להימנע מהשאלה האם אין בפנינו הענקה שאירעה בשנת 2003, לגביה אומר בזהירות המתחייבת כי לכל הפחות אין בידי לומר שנסתרה טענת המשיבים לפיה החייב לא היה חדל פירעון בשנת 2003 (וכיוון שבשנת 2003 עסקינן אזי רק סעיף 96(ב) לפקודה יכול לחול, ולפיו אם הוכיח החייב שהיה בר פירעון בעת ההענקה לא תבוטל ההענקה). אין חולק כי החייב היה חדל פירעון בשנת 2009, בעת שתקווה העניקה את הנכס במתנה לבנם המשותף שלה ושל בני, יוסי; ומכל מקום סעיף 96(א) לפקודה, שאינו יכול לחול על פעולה משנת 2003 אך כפי שנראה בהמשך יכול לחול על פעולה משנת 2009, אינו מעניק פטור מביטול ההענקה גם אם היה החייב בר פירעון בעת ההענקה.

8. המשיבים טוענים כי הנאמן מבקש כעת משהו שונה מזה שביקש בבקשה, אשר לטענתם לא נסמכה כלל על הלכת השיתוף ותחולתה הנטענת על הנכס, וכי מטעם זה אין מקום לדון כלל בטענה זו של הנאמן. אין דעתי כדעתם. ראשית, בסעיף 16 לבקשה ובתשובה לתגובה לבקשה העלה הנאמן את הטענות המקימות את יסודותיה של הלכת השיתוף, כך שאין לומר שטענה זו הועלתה על ידו לראשונה רק לאחר הדיון בבקשה. שנית, סבורני שבבקשות למתן הוראות בהליכי פשיטת רגל נוהגים גמישות דיונית רבה, העולה על זו הנוהגת בהליכים אזרחיים רגילים. בעיניי העיקר הוא כי המשיבים אינם יכולים לטעון שהופתעו מקו הטיעון של הנאמן לאחר הדיון, ולו משום שקו טיעון זה עלה כבר מסעיף 16 לבקשה ומתשובת הנאמן לתגובה לה, וביתר שאת בדיון עצמו שגם אחריו ניתנה למבקשים הזדמנות להשלמת טיעונים בכתב. קו זה גם נרמז בצורה שקשה להעלות על הדעת ברורה ממנה בסעד הזמני שניתן, שהלכה למעשה "תפס" מחצית מהתמורה בגין הנכס. המשיבים קיבלו, לפיכך, הזדמנות ראויה להשיב גם לקו טיעון זה, ולפיכך הדיון בו ואף ביסוס ההכרעה עליו לא יפגעו ביכולתם להתגונן ולהשיב. שיקול נוסף הוא כי קבלת עמדת המשיבים לא תביא כל תועלת אמיתית משום שבמקרה כזה המבקש יוכל לחזור ולעתור לביטול ההענקה על בסיס הטענה של הלכת השיתוף, והמשיבים לא יוכלו להימנע מדיון בבקשה כזו לגופה מחמת מחסום דיוני או מהותי כלשהו. בקשה כזו, לו תוגש, לא תתיישן ולא תהיה נתונה לטענת הגנה כלשהי שלא עלתה כעת מפי המשיבים ואשר מקורה בכך שתוגש רק לאחר שהבקשה הנוכחית תידחה. דין דומה חל גם בהליכים אזרחיים רגילים; באשר לשינוי חזית, מקום בו הלכה למעשה שני הצדדים התייחסו גם לחזית החדשה יכריע בה גם בית המשפט אף שלא באה בגדר כתב הטענות של הצד שהביא לאותו שינוי. באשר לתיקון כתב תביעה: אם בעת הבקשה לתיקון יכול המבקש להגיש את התביעה המתוקנת כתביעה חדשה מבלי שזו כבר התיישנה, ואין בתיקון כדי לשלול מהנתבע זכות או טענה שהיתה עומדת לו אילו היתה התביעה המתוקנת מוגשת כתביעה חדשה, הנטייה היא להתיר את התיקון.

9. עתה יש לבחון האם לגופו של עניין חלה חזקת השיתוף על הנכס הן לאור העובדה שבני הזוג נישאו בתקופה בה חל חוק יחסי ממון, והן על פי עובדות המקרה כפי שהתבררו. כידוע, חוק יחסי ממון קובע את הכללים שיחולו על רכושם של בני זוג, שנישאו לאחר יום 1/1/1974, בעת פטירת אחד מהם או בעת שקשר הנישואין שביניהם מגיע לקיצו בחיי שני בני הזוג, בעוד הלכת השיתוף שנקבעה בפסיקה עובר לחקיקתו חלה גם כאשר קשר הנישואין עומד בעינו. כבר בפרשת יעקובי (ע"א 1915/91) קבע כב' הנשיא דאז שמגר כי הלכת השיתוף וחוק יחסי ממון מתקיימים זה לצד זה (ראו במיוחד סעיף 23 לפסק-דינו של הנשיא שמגר), כאשר חזקת השיתוף חלה כל עוד קשר הנישואין עומד בעינו ואילו חוק יחסי ממון חל בעת סיום הנישואין. על הלכה זו חזרו בתי המשפט בעשרות מקרים (ראו לאחרונה ממש: רע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עיו"ד אייל שוורץ, ניתן ביום 10/10/10). על כן אין בעובדה שתקווה ובני נישאו בתקופה בה חל חוק יחסי ממון כדי למנוע תחולת חזקת השיתוף בעניינם.

10. לגופו של עניין השיתוף על פי חזקת השיתוף, נראה בעליל שזו חלה ביחסי בני הזוג. בני הזוג מתגוררים יחדיו ומנהלים משק בית משותף במשך של השנים שמאז נישאו בשנת 1980. חיי הנישואין שלהם תקינים, ומעולם לא נפרדו לאחר נישואיהם. אין ביניהם משטר כללי של הפרדה רכושית: פרט לתקופה קצרה מאד בתחילת הדרך, תקווה לא עבדה כלל ומקור הפרנסה היה הכנסותיו של בני. הוא גם היה בעל זכות החתימה בחשבון הבנק המשותף, שבו עשו בני הזוג שימוש למימון מחייתם השוטפת. מכאן כי ככלל חלה חזקת השיתוף על בני הזוג. המשיבים טוענים כי למרות זאת, הנכס משא דיוננו אינו בכלל השיתוף האמור. תקווה טענה בעדותה כי היה הסכם בכתב בינה לבין בני כי דירת מגורים אחת תהיה בבעלותה בלבד, אולם הסכם זה, שאין חולק שלא קיבל מעולם אישור של בית משפט או בית דין מוסמך, לא אותר ולא הוצג וקיומו לא הוכח להנחת דעתי. עוד טענה תקווה בעדותה כי היה גם (או שמא רק) סיכום בעל פה ברוח זו בינה לבין בני, אלא שחוששני שבטענה זו לבדה אין די לסתירת חזקת השיתוף, כאשר לעת הזו לכל הנוגעים בדבר אינטרס ברור לתמוך בטענה זו. נשאלת לכן השאלה האם התנהלות בני הזוג לאורך השנים תומכת בטענה זו בכלל ובתחולתה על הנכס בפרט. התנהגות בפועל יכולה לתת את תוספת המשקל הנדרשת לטענה העובדתית בדבר הסכמה להחרגת דירת מגורים אחת שתירשם על שם תקווה מהשיתוף.

11. תקווה טוענת שמדובר במהלך שנועד לתת ביטחון כלכלי לה ולילדה מנישואיה הראשונים. קושי מהותי בטענה זו, ככל שהיא נוגעת לנכס מושא דיוננו כאן, הוא שכעניין שבעובדה מתברר שכאשר תקווה החלה לחשוש מפני נושיו של בני היא לא העבירה את הנכס ללא תמורה לילדה מנישואיה הראשונים אלא דווקא ליוסי, בנם המשותף של תקווה ויוסי. תקווה לא נתנה כל הסבר לכך. אכן, שאלה ישירה כזו לא הופנתה אליה, אולם סבורני שאין בכך כדי להועיל לה. הנטל לסתור את תחולת חזקת השיתוף על הנכס (כמו גם הנטל לסתור את תחולת החזקה בכלל) חל על הטוען לכך. התנהלותה בדיעבד, שבאה לביטוי בהעברת הנכס ללא תמורה דווקא ליוסי, סותרת את ההסבר שהיא עצמה נתנה לכך שלטענתה הוסכם שדירה אחת בבעלותה לא תהיה רכוש משותף, הסבר לפיו הסכמה זו נועדה להבטחת עתידם שלה ושל ילדה מהנישואין הקודמים. עליה היה לתת, ביוזמתה, הסבר לסתירה בין כוונת הצדדים הנטענת על ידה כהסבר לאי תחולת חזקת השיתוף על הנכס לבין מעשיה בפועל בנכס משהחליטה להעביר את הזכויות בו ללא תמורה. היא לא עשתה כן. עוד התברר כי התמורה שקיבל יוסי ממכירת הנכס לא הועברה לתקווה ולא הועברה לילדה מהנישואין הקודמים, לא כולה ולא מקצתה. לא שמענו מפיה כי דרשה שחלק מהתמורה יועבר למי משניהם. גם לכך לא ניתן הסבר שניתן בעזרתו ליישב את העובדות הללו עם הכוונה המוצהרת הנטענת לפיה הוסכם בין בני הזוג שלתקווה תהיה דירה אחת בבעלותה בלבד, להבטחת עתידם שלה ושל ילדה מהנישואין הקודמים. הנה כי כן, התנהגותה של תקווה בעת שהעבירה את הזכויות בנכס בשלמותן ליוסי וכן בעת שהשלימה בפועל עם כך שכל כספי התמורה ממכירת הנכס יישארו בידי יוסי או ישמשו לצרכיו, לא רק שאינה מחזקת את גרסתה בדבר החרגת הנכס ממשטר השיתוף, אלא להיפך. עוד התברר מפיה של תקווה בעדותה בבית המשפט כי במהלך השנים נהג הזוג להתגורר בדירה שבבעלות בני, כאשר הדירות השונות שהיו במהלך השנים (בשרשור) בבעלותה של תקווה הושכרו. לטעמי, דמי השכירות נכנסו לחשבון הבנק המשותף שהיה המקור לכספים ששימוש למחיית המשפחה באופן שוטף, משום שתקווה לא היתה בעליו של חשבון בנק אחר מאותו חשבון משותף. לכך יש להוסיף כי נראה שבני הזוג התגוררו בנכס מושא דיוננו, בניגוד למה שעשו לגרסתם בדירות הקודמות שהיו רשומות על שם תקווה אשר לא שימשו למגוריהם. גם מרכיב זה של מגורים משותפים בדירה הזו מחזק את המסקנה כי הנכס האמור לא הוחרג מחזקת השיתוף בין בני הזוג, מה גם שלפחות מאז מכירת הדירה ברחוב מודיעין לא היתה, לפי הנתונים שבפניי, דירה אחרת בבעלות בני או בבעלות משותפת שלו ושל תקווה. זאת בין שמלכתחילה לא היתה הסכמה לכך שתהיה דירת מגורים בבעלותה של תקווה בלבד מחוץ למסגרת השיתוף בין בני הזוג, ובין שהיתה בתחילה הסכמה כזו אך היא שונתה או בוטלה בהתנהגות בכל הנוגע לנכס מושא דיוננו.

12. המסקנה מהאמור לעיל היא כי גם אם (ובכך איני מכריע) בתחילת דרכם המשותפת של בני הזוג היתה ביניהם הסכמה כי לתקווה תהיה דירה אחת שלא תהיה חלק מהרכוש המשותף על מנת שתשמש בטחון כלכלי לה ולילדה מנישואיה הקודמים, הרי שלפחות בשנים האחרונות הסכמה זו לא חלה על הנכס מושא דיוננו. זאת הן משום שלהבדיל מהמצב לגבי נכסים קודמים שהיו בבעלותה, הנכס הזה שימש למגוריהם המשותפים של בני הזוג כאשר – גם כן בהבדל המצב ששרר עד אז – אין בבעלות בני דירה אחרת (שבה גם מתגוררת המשפחה); והן משום שבשנת 2009 וכאשר תקווה חוששת מפני נושיו של בני היא בוחרת להעביר את הזכויות בנכס ללא תמורה דווקא לבן המשותף לה ולבני, ואף אינה מוחה בידו כשהוא מוכר את הדירה ואינו מעביר לה או לילדה מנישואין קודמים דבר מהכספים שקיבל תמורתה. תקווה לא נתנה כל הסבר לכך שבחרה בשנת 2009 לתת נכס, שמתחילה הוסכם שתמיד יהיה בבעלותה ולישי בטחון כלכלי לה ולבנה מנישואין קודמים, במתנה גמורה דווקא ליוסי. בכל אלה מלמדת ההתנהלות בפועל, לרבות מעשיה ומחדליה של תקווה עצמה, כי הנכס מושא דיוננו היה חלק מהרכוש המשותף של בני הזוג, ומקל וחומר שהם אינם מאפשרים לקבוע כי עמדה בנטל להוכיח כי חזקת השיתוף אינה חלה עליו.

13. המסקנה המתחייבת מהדברים היא כי בעת שתקווה העבירה את הזכויות בנכס ליוסי, בשנת 2009, היתה מחצית הזכויות בנכס של בני. אין בפניי טענה כי בהינתן ממצאים אלה, בכל זאת לא חל סעיף 96(א) לפקודה על ההענקה. אין חולק כי נקודת הזמן הרלבנטית לתום תקופת השנתיים הקבועה בסעיף 96(א) היא מועד הגשת הבקשה לפשיטת רגל (בקשה שהגיש החייב עצמו), דהיינו 1/4/2010. זאת בעוד ההענקה הרלבנטית היא העברת הנכס ללא תמורה על ידי תקווה ליוסי וליתר דיוק העברה של מחצית מהזכויות בנכס כאמור (שהרי נמצא שהנכס הוא נכס משותף לתקווה ולבני, והיות ותקווה אינה בהליכי פשיטת רגל ניתן לבטל רק את הענקת חלקו של בני בנכס ליוסי), אירעה בשנת 2009, פחות משנתיים לפני הגשת הבקשה לפשיטת רגל על ידי החייב. בטיעוניהם בכתב אין המשיבים טוענים עוד לתחולת איזה מסעיפי המשנה של סעיף 96(ג) לפקודה על ההענקה. סעיף-המשנה היחיד שיכול היה אולי לבוא בחשבון כאן הוא סעיף 96(ג)(3) לפקודה, אולם נראה שאין זה מקרה שהמשיבים לא טענו בסופו של דבר לתחולתו משום שנראה שהוא אינו חל ממילא, שהרי היותו של בני שותף לבעלות בנכס אף שזכויותיו לא נרשמו לא באה לו "בזכות אשתו" אלא מחמת תחולת חזקת השיתוף על הנכס. אין חולק בפניי גם על כך שמשמכר יוסי את הנכס לצדדים שלישיים במכירה שאין הנאמן טוען כנגדה דבר, ביטול ההענקה ייעשה על דרך העקיבה אחר התמורה שבידי יוסי.

14. על כן אני מורה כי הענקת מחצית מהזכויות בנכס ליוסי בטלה, וכי היות והנכס עבר לצד שלישי יבוצע ביטול ההענקה הלכה למעשה בדרך זו שיוסי יעביר לנאמן מחצית מהתמורה ממכירת הנכס, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלת כל חלק מהתמורה ועד למועד ההעברה בפועל. לעניין זה ייערך החישוב כך שהמועד החוזי לביצוע תשלום כל חלק מהתמורה ייחשב כמועד ביצוע אותו תשלום, ומחצית מכל סכום שלפי החוזה יש לשלם במועד כלשהו תישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום החוזי. הסכום שהופקד מכח החלטה מיום 8/5/11 יועבר על ידי מי שמחזיק בו לנאמן במועד הקרוב ביותר האפשרי מבחינת אופן הפקדת הכספים, על פירותיו, וייחשב כתשלום על חשבון החיוב שנקבע בהחלטה הנוכחית.

15. תקווה ויוסי ישאו, יחד ולחוד, בהוצאות הנאמן בבקשה בסך 2,500 ₪ להיום. לא מצאתי לנכון לחייב את החייב בהוצאות, משום שחיוב כזה פירושו המעשי עלול להיות הכבדה נוספת, ולו קלה, על נושיו.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים באמצעות פקסימיליה ובדואר רשום.

5129371
54678313

5129371
54678313ניתנה היום, ד' כסלו תשע"ב, 30 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.

שאול מנהיים 54678313-/
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×