צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

צוואה, כל מה שחשוב (מאד) לדעת

4.75 1 1 1 1 1 (4 Votes)
צוואה, כל מה שחשוב (מאד) לדעת

במאמר זה נביא בפניכם את כל שראוי לדעת לפני שניגשים לעריכת צוואה. נעשה כמיטב יכולתנו להביא בפניכם את ניסיון משרדנו כמשרד עורכי דין לצוואות. את הדברים נבסס על הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") המסדיר את ענייני הירושה והצוואה במדינת ישראל וכמובן על פסיקתו הענפה של בית המשפט העליון בסוגיות הנוגעות לדיני ירושה בכלל וצוואות בפרט. כמו כן נביא בפניכם את הנסיבות בהן ניתן לפעול ל- ביטול צוואה.

במאמר זה נדון בין השאר בעניינים אלו:


מה היא צוואה? :

נקדים וונאמר כי בחוק הירושה אין הגדרה מפורשת לשאלה מה היא צוואה. כ- עורך דין צוואה נוכל לומר כי הפסיקה הגדירה צוואה כמסמך אותו עורך אדם במהלך חייו ואשר בו הוא קובע את אשר יעשה ברכושו לאחר מותו. צוואה שנערכה על פי הכללים הקבועים בסעיף 18 לחוק הירושה הינה מסמך בעל תוקף משפטי שתכליתו הוצאה לפועל של רצון המצווה בדבר חלוקת נכסיו לאחר מותו. נקבע כי רצונו של אדם כמפורט בצוואתו, הוא נגזרת ישירה של האוטונומיה הפרטית המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו ומימוש זכות הקניין הבסיסית של כל אדם לקבוע את שייעשה בנכסיו לאחר מותו.

מאפיין חשוב נוסף של הצוואה הינה האוטונומיה שניתנת לאדם לחרוג מהכללים לגבי ירושה על פי דין הקבועים בחוק הירושה לחלוקת נכסיו. דוגמא לכך היא זכותו של המוריש להוריש את נכסיו לישויות משפטיות (לאו דווקא בני אדם) שאינם יורשיו על פי דין ו/או חלוקת נכסיו שלא בחלקים שנקבעו בחוק הירושה.

בע"א 7631/12 ישראל אמסטר נ' קרן קיימת לישראל [פורסם בנבו, 12.08.2015] עמד בית המפשט העליון על מאפיינים נוספים של הצוואה:

"הצוואה הינה בראש ובראשונה מעשה אישי. היא מגלמת באופן המובהק ביותר את רצונו האינדיבידואלי של המצווה (כך למשל, סעיף 28(א) לחוק הירושה קובע כי צוואה תיעשה על ידי המצווה עצמו, וסעיף 28(ב) לחוק קובע כי הוראת צוואה התולה את תוקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה). בשונה מחוזה, שהינו פעולה משפטית שנוצרה על ידי שני צדדים (או יותר), ולכן קיים בצידה אינטרס הסתמכות, הצוואה הינה פעולה משפטית חד-צדדית, שלא קיים בצידה אינטרס הסתמכות לאיש ולכן רשאי המצווה לקבוע בצוואתו כל העולה על רוחו ולשנותה בכל עת מבלי להתחשב באינטרס של מי מיורשיו על פי דין [ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט – כרך חמישי: פרשנות הצוואה 31, 56-48 (2001) (להלן: פרשנות הצוואה)]7."

 

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

  

חשיבות השמירה על כללי עריכת הצוואה:

כפי שיפורט להלן, לא ניתן להמעיט בחשיבות המבנה הצורני והמהותי של הצוואה על מנת לאפשר לבית המשפט לאכוף אותה. המדובר בכללים די פשוטים, ואולם במידה ואלו לא יקוימו יימנע בית המשפט מלאכוף את הצוואה ולמרבה הצער, רצונו של המצווה לא יקוים.

סעיף 18 לחוק הירושה קובע כיצד יש לערוך צוואה:

"צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה."

דרישות משלימות להוראות הקבועות בסעיף 18 הנ"ל מופיעות בסעיפים 19 – 23 לחוק, אשר ביניהם נזכיר את ההוראה שצוואה תיחתם בפני שני עדים אשר יאשרו את חתימתו של המצווה, הוראות בדבר הפקדת הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה וצוואה בפני רשות (שופט, רשם לענייני ירושה או בפני חבר של בית דין דתי) והוראות בדבר צוואה "שכיב מרע", היינו אדם גוסס, אשר רשאי להשמיע את צוואתו בעל פה בני שני עדים.

כאמור, הפסיקה עמדה רבות על הצורך בעריכת הצוואה על פי דין, על מנת שזו תקוים. הדרישות הצורניות והמהותית של הצוואה נקבעו על ידי המחוקק על מנת לאפשר את כוונת המחוקק שהינה כיבוד רצון המנוח לאחר מותו, אדם העורך את צוואתו שלא על פי הוראות חוק הירושה, ראוי שיביא בחשבון כי יכול וצוואתו לא תקוים.

על חשיבות עריכת הצוואה על פי הוראותיו של חוק הירושה עמד בית המשפט העליון בע"מ 4739/15 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו, 30.12.2015]:

"בעמידה על הדרישה של צוואה ובדחיית הוראות בדבר חלוקת עזבון שמחוצה לה, בהתאם ובכפוף לחוק הירושה (ראו למשל סעיף 147 לחוק הקובע חריג לפיו תשלום על פי חוזה ביטוח ככלל אינו חלק מהעיזבון), יש בכדי לשמור על יציבות. כך כלפי המוריש וכך כלפי היורש. בנוסף, יש בכך כדי למנוע התדיינויות סבוכות ומיותרות. תכליתו של מוסד הצוואה היא כיבוד רצון המצווה, וההוראות המהותיות והצורניות של הצוואה נועדו לקדם תכלית זו. על אדם לכבד את מסגרת הצוואה בחייו בכדי שלאחר מותו ניתן יהיה לכבד את רצונו. הסדר שונה שמקבל דרכים אחרות לצוואות שאינן מוכרות על פי דין, עלול ליצור אי בהירות בשלב שבו המנוח אינו יכול להבהיר את עמדתו. המנוח מדבר דרך צוואתו. מטעמים אלה יש לשמור על יישומה ההדוק של מסגרת הדין"

נדגיש כי מסמך כזה או אחר לא יוגדר כצוואה, אלא אם כן התקיימו בו תנאי היסוד הקבועים בחוק הירושה. ברוח זאת נפסק כי אין לראות בפתיחת חשבון משותף בבנק תחליף לצוואה וכי "טופס הוראות" הניתן לבנק אינו תחליף לצוואה וממילא אינו ממלא אחרי דרישות סעיף 18 לחוק הירושה. (ראו ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב ואח' פ"ד כח (2) 673; ע"א 679/76 סלי נ' עזבון שפר פ"ד לב (12) 785 בע"מ 789, ע"א 268/81 ברעם נ' גרטי פד"י ל"ח[2] 45))

כאמור חוק הירושה מתיר לאדם לערוך צוואה בכתב ידו, ואולם כתב היד חייב להיות כתב היד של המצווה, ולא שלא אדם אחר:

"קיומו של מצווה והיות הצוואה כתובה כולה בכתב ידו של המצווה הם עיקר מהותה של הצוואה בכתב יד"

(ראו ש. שוחט, מ. גולדברג, י. פלומין, דיני ירושה ועיזבון (מה' ששית, 2005), עמ' 74).

כאשר המסמך הנחזה להיות צוואה בכתב יד איננה כתובה בכתב ידו של המצווה – אין המדובר בצוואה כלל. עניין זה בעל משמעות גם לעניין צוואות הדדיות שנרשמו בכתב יד. בעוד שאין כל מניעה לערוך צוואה בכתב יד, כאשר המדובר בצוואה הדדית, יש להקפיד כי כל בן זוג ירשום את צוואתו בנפרד ובכתב ידו. אם יירשמו הצוואות ההדדיות רק בכתב יד של אחד המצווים, תיאכף רק צוואתו של בן הזוג שרשם את הצוואה בכתב ידו ואילו המסמך של בן הזוג האחר, לא ייחשב כצוואה כלל.

לא רק בתנאים צורנים עוסק חוק הירושה אלא גם ואולי אף במידה רבה יותר ביסוד הנפשי של המצווה, שעה שציווה בצוואה את שיש לעשות בעיזבונו. ראו לדוגמא את הוראת סעיף 26 לחוק הירושה לפיה "צוואה" בטלה אם בשעה שנעשתה לא ידע המצווה להבחין בטיבו של המסמך כצוואה, או היותו קטין או פסול דין. ראו גם את סעיף 30 לחוק הירושה הקובע כי צוואה בטלה אם נעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנות תחבולה או תרמית (הרחיב על כך בית המשפט בת"ע (י-ם) 385/96 עו"ד הרפז נ' לבל [פורסם בנבו]).

לסיום חלק זה נציין כי למרות ש "עקרון העל" עליו מושתת חוק הירושה הוא קיום רצונו של המצווה, עדיין החופש לעשות ככל העולה על רוחו של המנוח עם רכושו מגודר בגבולות אותן קובע החוק. גבולות אלו הותוו בסעיף 24 לחוק הירושה קובע כי צוואה בטלה אם ביצועה הוא בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי.

מניסיוננו טוב יעשו עורכי הדין לצוואות אם יבדקו היטב שעה שהם באים לערוך את הצוואה האם צורתה ותוכנה תואמים את הוראות החוק.

 

הענקת מתנה בחיים לעומת ציווי ירושה לאחר המוות:

לעיתים חל בלבול בין הענקת מתנה לאדם לבין הפיכתו לנהנה בצוואה.

לפיכך חשוב להדגיש כי במידה ומבקש אדם להעניק מתנה לקרובו בעודו בחיים, הוא בהחלט רשאי לעשות זאת כל עוד כוונת הצדדים היא כי המתנה תעבור למקבל המתנה כאשר המעניק עדיין בחיים. לעומת זאת, אדם אינו יכול להעניק מתנה לאדם אחר, כאשר מתנה זו תעבור לידי מקבל המתנה לאחר מותו של המעניק, אלא באמצעות צוואה ערוכה כדין.

סעיף 8 לחוק הירושה, שכותרתו "עסקאות בירושה עתידה" קובע כדלקמן:

"(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.

(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה."

הוראות סעיף 8 לחוק הירושה קובעות כי הסכם או מתנה "על תנאי" בדבר רכושו של אדם כאשר ה- "תנאי" הוא מותו של נותן המתנה, אינה בת תוקף והיא בטלה ומבוטלת. עמד על הדברים השופט קיסטר בע"א 155/73 שרון נ' ליבוב [פורסם בנבו]:

"ברור שהמחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי כל סידור או הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו. לא קשה להסביר את טעמו של דבר. ראשית, המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. ושנית, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב-רוח מסוים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסוים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקים ואינם נענים; והמחוקק רצה למנוע זאת. על-כן קבע המחוקק, שאדם יכול לעשות דיספוזיציה לאחר מותו רק על-ידי צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו, ועד אז יוכל לשנותה כל-אימת שירצה"

 

פרשנות צוואה:

כ- עורך דין צוואות, נתקל הח"מ לא אחת במקרים בהם לא ניתן להבין את כוונות המנוח או יותר נכון ובלא מעט מקרים, חלק מיורשיו של המנוח פשוט מסרבים בכל תוקף להבין את כוונתו... במקרים כאלו, נאלץ השופט היושב בדין לפרש את צוואת המנוח. במהלך השנים התפתחו בפסיקה כללי הפרשנות של צוואות אותם ננסה להבהיר להלן.

סעיף 54 לחוק הירושה קובע את עקרונות פרשנותה של צוואה:

"(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.

(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה.

(ג) צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת."

כפי שציינו לעיל, עקרון העל בפרשנותה של צוואה הינה כיבוד רצונו של המנוח כחלק מהאוטונומיה של רצונו הפרטי המעוגן בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו. נפסק לא פעם כי את רצונו של המצווה, יהיה שרירותי ככל שיהיה יש לקיים ככתבו וכלשונו. עמד על כך בית המשפט בע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין [פורסם בנבו, 1989]:

"מוסד הצוואה כולו בנוי על העיקרון של כיבוד רצון המצווה: ברצותו מוריש וברצותו מנשל"

משמעות הדברים היא כי בפרשנותה של צוואה אין לציפיותיו של מאן דהו, יהיה אשר יהיה ואפילו היה קרוב למנוח כל חייו, כל משקל. בית המשפט לא יכיר בטענה כזו או אחרת בדבר אינטרס ההסתמכות של שום אדם, לרבות יורשיו על פי דין וטענות כגון אלו יידחו על הסף כבלתי סבירות בעליל.

על היותו של אינטרס ההסתמכות כאינטרס שאינו ראוי להגנה ראו : ע"א 245/86 אנגלמן נ' קליין הנ"ל בעמ' 781; ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר [פורסם בנבו], בעמ' 85; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק [פורסם בנבו]; ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי [פורסם בנבו])

עקרון חשוב נוסף בפרשנותם של צוואות, להבדיל מפרשנותו של חוזה, היא כי בעוד שבפרשנות חוזה יכול בית המשפט לעמוד על כוונתם של הצדדים מפיהם, באשר הם (בד"כ) עודם בחיים, בפרשנות צוואה, בהיותו של המצווה כבר לא בין החיים, לא ניתן לברר עמו מה היה רצונו, ולמה התכוון בצוואתו. לפיכך נפסק פעם אחר פעם כי בית המשפט יזהיר עצמו היטב בבואו לפרש צוואה על מנת שלא ליצור יש מאין צוואה חדשה באמצעות פרשנות אלא יעשה ככל יכולתו לדבוק ברצונו של המצווה.

כפי שניתן ללמוד מסעיף 54 לחוק הירושה, הסעיף מחולק לשתי חלקים או שלבים שלפיהם יפרש בית המשפט צוואה. הרישא לסעיף מורה על פרשנות פנימית, "מתוך הצוואה" ואילו הסיפא מורה על דרך פרשנות חיצונית, היינו "מתוך הנסיבות.

במהלך השנים נקבעה ההלכה אשר קבעה כי סעיף 54 לחוק הירושה משמעותו בדיקה "דו שלבית" של הצוואה לצורך פרשנותה. בשלב הראשון יבדוק בית המשפט את כוונתו של המצווה מתוך הצוואה, היינו מתוך הטקסט עצמו, מתוך הקשר בין סעיפי הצוואה וכיו"ב. אם לשונה של הצוואה פשוטה וברורה, הרי שיש לתת לה תוקף משפטי כאמור בה וההליך הפרשני מסתיים. יש לציין בעניין זה כי הפרשנות הפנימית של הצוואה לא תתמקד אך ורק בלשון החוזה אלא בהחלט ייבדקו טענות הנוגעות להשתלבותם של הוראותיו של החוזה כמקשה אחת ובבחינת הגיון הפנימי של הצוואה. ואולם כאמור, פרשנות הצוואה במובן הפנימי שלה תתבסס בעיקר על הבנת הטקסט בצוואה וכוונת המצווה מתוך הטקסט (ראו ע"א 102/80 פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל [פורסם בנבו, 1982].

רק במידה והשלב הראשון אינו מוביל את בית המשפט למסקנות ברורות בדבר כוונתו של המצווה, יש לעבור לשלב השני, אשר בו יש לבחון את נסיבותיה החיצוניות של הצוואה. דוגמא למקרה כזה היא כאשר יש הוראות סותרות בצוואה, או כאשר יש בה סעיף שלא ניתן לפרשו באופן חד משמעי וכיו"ב. במקרה כזה יפרש בית המשפט את הצוואה באמצעות הנסיבות החיצונית לצוואה (ראו בעניין זה : ע"א 412/79 מנחם נ' שילה [פורסם בנבו , 1981]; ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד [פורסם בנבו, 1994]; ע"א 5654/92 בורשטיין נ' מסר [פורסם בנבו, 1996].

את ההלכה לגבי פרשנות צוואה סיכם השופט א. מצא בפסק הדין המנחה פסק הדין המנחה, ע"א 239/89 שרש נ' גלילי [פורסם בנבו, 1992] (להלן: "פרשת שרש"):

"ביסודה של הבחינה הפרשנית ה"פנימית" ניצבת ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה. מהלכה הראשון של הבחינה הפרשנית מיועד אך לאשש, או להפריך, הנחת יסוד זו. מקום שהלשון ברורה ואיננה לוקה באי-בהירות או בדו-משמעות, קל לאשש הנחה זו: צוואה שלשונה איננה מעוררת כל קושי, ראויה להתפרש "מתוכה", על-פי משמעותן הפשוטה של מלות המצווה (ראה, למשל: ע"א 211/83) [פורסם בנבו].

רק אם הופרכה ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה כפשוטם מבטאים את כוונתו לאשורה, פונים למהלכה השני, והמשלים, של הבחינה הפרשנית, שמטרתו לקבוע, מה הייתה כוונת המצווה. אכן, אם לשון הצוואה איננה ברורה או חד-משמעית, או שפירושה המילולי של הוראה בה איננו מתיישב עם כוונת המצווה, כפי שהיא נלמדת ומסתברת מכלל הוראות הצוואה, יש להעדיף את הפירוש המגשים את כוונת המצווה (ע"א 765/87 בעמ' 86). הוא הדין בפירוש ביטוי דו-משמעי על-פי משמעותו המתחייבת מן ההקשר הניסוחי הכללי או מהגיון הנסיבות המשתקפות מן הצוואה, ולוא גם הפירוש הניתן שונה מפירושו של אותו ביטוי לשוני בצוואה אחרת (ראה: ע"א 3825/90 הנ"ל).

אך ראוי להדגיש: הנחת היסוד היא, שהוראה בצוואה, וביטוי מילולי המצוי בה, ראוי להם שיתפרשו לפי מובנם הלשוני הרגיל. רק מקום שמן ההקשר הניסוחי, שבו משמש הביטוי בצוואה, או מן הדרך, בה משתלבת הוראת המצווה במירקם הכללי של הוראות הצוואה ונסיבות עריכתה הנלמדות מתוכה, אכן מתחייב, שהביטוי או ההוראה טעונים פירוש שונה, ניתן לסטות מן הפירוש המבוסס על משמעותן הפשוטה והרגילה של מלות המצווה. יש לנהוג בכך זהירות, לבל תפורש הצוואה לפי הגיונו וטעמו של הפרשן במקום לפי אומד דעתו של המצווה"

נציין לסיום חלק זה כי את ההלכה הזו, אשר סוכמה כאמור בפרשת שרש הנ"ל, ניסה לאתגר השופט ברק בפסק הדין שניתן ב ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי [פורסם בנבו]. השופט ברק קבע שם כי צוואה בדומה לחוזה יש לפרש בשיטה חד שלבית, היינו בחינה משולבת של לשון החוזה עם נסיבותיו החיצוניות כאשר בית המשפט ילמד על כוונתו של המנוח מראיות אמינות, במקביל לבחינת הוראות הטקס של הצוואה. דרך פרשנות זו, הנובעת מפסק דין אפרופים המפורסם אשר שינה את הדרך בה מפרש בית המשפט חוזים, נדחתה ככל שהדברים נוגעים לפרשנות צוואות.

במאמר מוסגר נציין כי בשנים האחרונות התהליך הוא נסיגה הדרגתית מדרך פרשנות החוזה על פי פסק דין אפרופים, על כך ראה מאמר משרדנו "פרשנות חוזה".

 

צוואות הדדיות:

צוואות הדדיות הינן 2 צוואות, בד"כ של בני זוג, המצווים הדדית את עזבונם לבן הזוג שנותר בחיים לאחר מות אחד מהם. הצדדים כמובן רשאים לכתוב בצוואתם את כל מה שיחפצו ואולם הייחודיות בצוואה הדדית הינה הסתמכות הדדית האחד על צוואת האחר ולא אחת מגיעים הצדדים להסכמה משותפת של בני הזוג בדבר הוראות הצוואה של כל אחד מהם. 

בסעיף 8א' לחוק הירושה קבע המחוקק את הכללים לעריכתן של צוואות הדדיות בין בני זוג:

"(א) בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).

(ב) לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:

(1) בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;

(2) לאחר מות אחד מבני הזוג –

(א) כל עוד לא חולק העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת;

(ב) לאחר חלוקת העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש;

(ג) הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה."

אם לסכם את הוראות החוק הנ"ל: על פי הוראות חוק הירושה, לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף, אלא אם הביטול יהיה בתנאי המפורט בחוק על פיו תימסר הודעה בכתב למצווה השני ואז יתבטלו שתי הצוואות ההדדיות. במקרה שאחד מבני הזוג נפטר וכל עוד לא חולק העיזבון יכול בן הזוג החי להודיע על הסתלקותו מהעיזבון, ובתנאי שהסתלקותו היא לטובת ילדו או אחיו של המוריש. במידה וכבר חולק העיזבון יכול בן הזוג החי לבטל את הצוואה ההדדית במידה והוא ישיב את כל שירש חזרה לעיזבון ואם הדבר בלתי אפשרי ישיב את שווי מה שירש חזרה לעיזבון.

די מהר עמדו בתי המשפט על העובדה כי בצוואות הדדיות קיימת סתירה בין העיקרון המרכזי לפיו אדם חופשי לצוות את רכושו בדרך שייבחר ואף לשנות את צוואתו בכל זמן שיחפוץ (סעיף 27(ב) לחוק הירושה) מצד אחד לבין עקרון ההסתמכות של כל אחד מהצדדים בצוואה הדדית מצד שני, באשר זכותו של כל צד לצוואה כזו לצפות שהאחר לא ישנה את הוראותיה בין בחייו ובין לאחר פטירתו של הנפטר הראשון בצוואה ההדדית.

בפסק הדין עמ 10807/03 זמיר נ' גמליאל פ"ד סב(1) 601 התייחסה השופטת נאור ליחס בין עקרונות מתנגשים אלו וקבעה כי:

"לדעתי מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהן, והכל כמובן באין אינדקציה פרשנית אחרת. זאת ועוד, חוק הירושה מלמדינו כי עיקרון יסוד בדיני הירושה הוא כוחו של המוריש לשנות מצוואתו מתי וכפי שיחפוץ...בהעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות ולו באופן משתמע, אין, לטעמי, מקום לסטות מהוראות אלה. דעתי היא כי אין בהדדיות בצוואות לכשעצמה כדי שניצור פרזומציה, כי כוונת הצדדים הייתה להתנות הוראות הדין (אם אכן ניתנות הן להתניה)"

על הבעייתיות שקמה ועולה כתוצאה מביטול הצוואות ההדדיות בשל אירוע קיצוני, בלתי צפוי ומאוחר לעריכת הצוואות עמדו כתבו המחברים בספרם ירושה- עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות, (פרק ד': חוק הירושה (תיקון מס' 12 התשס"ה):

"ביטול צוואה הדדית, במהלך חיי בני זוג, אינו נטול קשיים ואף ניתן לומר, כי טומן הוא בחובו סכנות לפגיעה בצדק, הן ביחס לבן הזוג המבקש לבטל את צוואתו, הן לגבי בן זוג-המצווה השני, והן לגבי הזוכים בהסדר של "יורש אחר יורש". קושי מרכזי, שמעורר סעיף 8א'(ב)(1) לחוק הוא כניסתו המידית לתוקף של הביטול, עם מסירת ההודעה בכתב לבן הזוג השני וביטולן הסימולטאני של שתי הצוואות. אופן ביטול זה, שכופה על בטלות צוואת בן הזוג השני, מבלי לדרוש לדעתו או לרצונו, עלול לגרום לתוצאות בלתי צודקות במגוון של תרחישים....

אין להוציא מן כלל האפשרות, כי נסיבות מעין אלה שצוינו לעיל ונוספות תנוצלנה לרעה על ידי בן הזוג המבקש לבטל את צוואתו, על מנת להשיג לעצמו או למען אחרים תועלת מחוסר מסוגלותו של המצווה השני לערוך צוואה חדשה חלף צוואתו המבוטלת. ייתכן ובנסיבות מסוימות יהיה מקום להפעיל את דוקטרינת תום הלב, כדי למנוע שימוש לרעה או תוצאה בלתי צודקת, עקב ביטול צוואה הדדית בחיי בני זוג."

לסיכום עניין זה נציין כי הפסיקה כיום נוטה להעניק הגנה לאינטרס ההסתמכות של מצווים בצוואות הדדיות, אולם הגנה זו טרם התגבשה במלואה. ראוי אם כן כי בצוואות ההדדיות עצמן יתייחס עורך הדין אשר עורך את הצוואה לסוגיה זו ובצוואות ההדדיתו יציין מפורשות ובצורה מסודרת את התנאים לשינוי הצוואה על ידי מי מהצדדים. לחילופין תירשם קביעה ברורה וחד משמעית לפיה הצדדים מסכימים כי אין באפשרותם לשנות את צוואתם באופן חד צדדי מבלי לידע את הצד האחר כאשר הדבר אפשרי (הצד האחר חי ובאפשרותו להבין את השינוי) ו/או כי לאחר מות אחד הצדדים, מנוע הצד האחר מלשנות את צוואתו.

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

  

הסדר יורש לאחר יורש:

הסדר זה מוגדר בסעיף 42 לחוק הירושה הקובע כדלקמן:

"(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.

(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.

(ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים - בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה."

הוראות סעיף 42 לחוק הירושה קובעות כי המנוח רשאי לצוות את ירושתו לשניים, כאשר היורש השני יזכה במה שיוותר מהעיזבון לאחר מות הראשון. היורש הראשון רשאי לנהוג בעיזבון כמנהג בעלים ולעשות בו כבתוך שלו עד לפטירתו. הפסיקה קבעה כי התקופה בה נמצא העיזבון הינה "תקופת ביניים" אשר במהלכה היורש הראשון הוא הבעלים המלא של העיזבון ורשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו. היורש השני יקבל את מה שהשאיר מהעיזבון היורש הראשון. המגבלה היחידה שמוטלת על היורש הראשון היא כי הוא אינו מורשה לגרוע מחלקו (בעיזבון המנוח) של היורש השני על ידי צוואתו.

בע"א 598/75 רזניק נ' רזניק [פורסם בנבו] (להלן "פס"ד רזניק) ובע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן [פורסם בנבו (פסק דינו של השופט חשין)] נפסק כי אכן לא קיים איסור על דיספוזיציה בנכסים שקיבל היורש הראשון, ואולם מצופה ממנו לשמור על הנכסים שקיבל במידת האפשר עבור היורש השני שבא לאחריו. נפסק כי אין המדובר בחובה משפטית אלא מוסרית. נציין כי מטרתו של המוריש בפסק דין רזניק לא הייתה פגיעה ביורש השני אלא שהוא בחר לתת את הנכס כמתנה לבתו. תוצאת הלוואי של נתינת המתנה הייתה פגיעה בשני. הפסיקה בפסק דין רזניק נובעת מפרשנותו של סעיף 42 לחוק הירושה על פיו רשאי היורש הראשון לעשות בעיזבון כבשלו לחלוטין. במסגרת זכויותיו בעזבון הוא רשאי לעשות בו שימוש, ליהנות מפירותיה ואפילו לכלותו כליל (ראו ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן [פורסם בנבו]).

ואולם ראו גם גישה אחרת ב בתמ"ש (טב') 2830/99 פלוני נ' אלמונית ואח' (לא פורסם) ) [פורסם בנבו, 2002]. המדובר כמובן בערכאה נמוכה ובנסיבות בהם נערכו צוואות הדדיות ואולם מעניין לעיין  בנימוקיו של בית המשפט בקביעתו לפיה ישנה ליורש הראשון חובה משפטית, לא רק מוסרית, להקפיד על שמירת הנכסים שקיבל בירושה.

כפי שבוודאי הבחנתם בסוגיה זו של יורש אחרי יורש קמה ועולה בבתי המשפט סוגית תום הלב של היורש הראשון כלפי היורש השני. תחושת הצדק של כל אדם "מתעוררת" שעה שמוכח למשל שהיורש הראשון "חיסל" בכוונה תחילה את ירושתו של היורש השני. פרופ' שילה בספרו : ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, עמ' 378 סבור שכאשר הוכח כי המטרה היחידה של הפעולה היא לפגוע ביורש השני , יש למנוע לדעתו מהיורש לעשות כן. בנוסף, לעתים פעולה כזאת תוגדר לשיטתו גם כנוגדת תקנת הציבור. מוסיף וכותב המחבר כי:

"למרות שאם כל רצונו של היורש הראשון הוא לפגוע בזכותו של השני, וזאת רק היא מטרתו, ייתכן ואפשר למנוע ממנו זאת על ידי הפנייה לכללי העל של חוסר תום לב ושימוש לרעה בזכות".

גישה דומה לדעתו של פרופ' שילה הובאה בספרם של אילנית שבת חלפון ואורן שבת, ירושה עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות, הוצאת פרלשטיין, 2006 בעמ' 242-243. המחברים התייחסו לסוגיה זו של יורש אחרי יורש בהקשר של צוואות הדדיות. על פי גישה זו הדרה דה פקטו, של היורש השני מן הירושה אינה עולה בקנה אחד עם עקרון ההסתמכות שעליו ניצב רעיון הצוואות ההדדיות. תוצאה בלתי רצויה ומהווה נורמה החותרת תחת אומד דעתם המשותף של המצווים, שקבעו בצוואותיהם ההדדיות הסדר של "יורש אחר יורש". על כן לדעתם בהסדר של "יורש אחר יורש" בצוואת הדדיות, להבדיל מהסדר דומה בצוואות שאינן הדדיות, ראוי להחיל כלל, לפיו אין המצווה שנותר בחיים (היורש הראשון) לאחר שירש את עזבונו של המצווה שנפטר, רשאי להתנהג ברכוש כמנהג בעלים. במקרה כזה ולדעתם של המחברים שומה על בית המשפט להניח כי אומד דעתם של המצווים הינה שהמצווה שנותר בחיים ישייר את הרכוש שיש ליורש השני שנקבע בצוואותיהם הדדיות, אלא אם כן צוין אחרת בצוואות ההדדיות.

לסיכום חלק זה נציין כי ההלכה כיום היא כי היורש הראשון רשאי לעשות בירושה שקיבל כבשלו, לעשות שימוש חופשי בפירותיה ואפילו לכלותה כליל. בצוואה הדדית שחל בה הסדר של יורש אחר יורש רשאי להתנהל מנהל בעלים עם הרכוש שירש אך מוטלת עליו חובת תום הלב וחובה מוסרית לשמור על הרכוש.

 

ביטול צוואה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה:

בסעיף 26 לחוק הירושה קבע המחוקק כי צוואה אשר נעשתה:

"בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה- בטלה"

המדובר בבדיקת מצבו הנפשי, המנטלי והפיזי של המצווה במועד עריכת הצוואה. יש לבחון האם המצווה היה מודע לחלוטין למהות הצוואה ולתוצאותיה.

המבחנים לבדיקת מצבו הנפשי של המצווה גמישים ותלויים בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ניתן לקבוע לדוגמא כי המצווה היה מודע לתוצאות מעשיו כאשר ברור שהוא ידע על היקף רכושו וזהות יורשיו ואף לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו (ראו ע"א 160/80, 851/79 בנדל נגד בנדל, פ"ד לה(3) 101; ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מט(1) 318)).

על מנת להוכיח מצב זה יש להסתייע בחוות דעת רפואית אשר תלמד על מצבו של המצווה במועד עריכתה של הצוואה (ראו ע"א 7019/94 לפיבסקי נ' עמליה דן [פורסם בנבו]; ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מ"ז (4) 785). ואולם, בית המשפט יכול להסתייע גם בחומר ראיות אחר ואפילו להעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית.

בע"מ 3777/12 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו, 08/07/12] התייחס בית המשפט העליון לחשיבות בדיקת עורכי הדין לצוואות את מצבו המטלי של המצווה והשופט דנציגר חזר על המלצת בית המשפט המחוזי:

"סבורני שצדק השופט י' שנלר כאשר ציין כי מוטב יעשו עורכי דין העורכים צוואה בעדים אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות... בדיקה רפואית מוקדמת כאמור, תסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה כיוון שהוא אינו כשיר לצוות... עם זאת יודגש כי כפי שציין השופט י' שנלר, המחוקק לא קבע דרישה להצגת אישור רפואי למצווה בצוואה בעדים, וגם בפסיקה טרם התגבשה דרישה כזו".

 

ביטול צוואה כאשר הוכחה השפעה בלתי הוגנת:

סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע את ההוראות בדבר השפעה בלתי הוגנת בעריכת צוואה:

"הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה".

נטל ההוכחה להשפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לכך ונפסק עוד כי כל ספק פועל לטובת מבקשי קיומה של הצוואה (ראו ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינבורט, פ"ד כב(2) 138).

עם זאת, בע"א 423/75 מרדכי בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1) נפסק כי כאשר נסיבות המקרה מלמדות על תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה והוראות הצוואה הנידונה והשנויה במחלוקת היא לטובת אותו נהנה, יעבור נטל ההוכחה מכתפיו של הטוען להשפעה בלי הוגנת לכתפיו של אותו נהנה, המבקש מבית המשפט את אכיפת הצוואה.

בע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, הנ"ל נקבעו ארבעה מבחנים מצטברים שאותם יפעיל בית המשפט על מנת לבדוק האם התקיימה בנסיבות הצוואה שבמחלוקת העומדת בפניו השפעה בלתי הוגנת. המבחנים הינם מצבו הפיזי המנטלי והנפשי של המצווה, מידת חולשתו באחר, בדידותו ומערכת הקשרים שלו עם מוטב הצוואה (ראו גם ע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן, לט (4) 769, ע"א 2500/93 שטיינר נ' מפעל ארגון עולי מרכז אירופה [פורסם בנבו]). 

המבחן הראשון, תלות ועצמאות:

תיבחן השאלה האם בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה עצמאי מבחינה פיזית וקוגניטיבית, ואם כן עד כמה. יש לציין כי תלות פיזית, גם אם היא מוחלטת, לא נחשבת לכשעצמה עדות מספקת למענה חיובי על מבחן זה. אם לא הייתה פגיעה בעצמאותו השכלית הכרתית של המצווה יכול ויגיע בית המשפט למסקנה כי התלות הפיזית לא הפריעה לעצמאותו וגמירות דעתו בעריכת הצוואה.

המבחן השני, תלות וסיוע:

במידה והתשובה למבחן הראשון חיובית, היינו הוכח שהמצווה לא היה עצמאי, בית המשפט יבדוק את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת התלות שלו במעניק הסיוע.

המבחן השלישי, הקשר של המצווה עם העולם:

במסגרת מבחן זה תיבדק מידת הקשר של המצווה עם העולם, מלבד הקשר שלו עם המוטב בצוואה. חזקה היא שככל שהמצווה היה מבודד מהעולם, ולא משנה מה הייתה הסיבה, הרי שתלותו במוטב הצוואה רק גברה.

המבחן הרביעי, מבחן נסיבות עריכת הצוואה:

יש לבדוק מה הייתה מעורבותו של המוטב בצוואה בעריכתה. גם אם התערבות זו אינה עולה לכדי הדרישות בסעיף 35 לחוק, עדיין יש במעורבות כזו או אחרת כדי ללמד על השפעה בלתי הוגנת. מבחן אחרון זה הינו מבחן משנה, שאינו עומד בפני עצמו. יש במבחן זה כדי לחזק מסקנה בדבר קיומה או אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת, שעה שהמבחנים האחרים אכן מלמדים על השפעה כזו.

בעניין המבחנים הנ"ל נפסק כי יש לעשות במבחנים שימוש זהיר המתחשב בנסיבותיו של כל תיק המונח בפני בית המשפט. בע"מ (ת"א) 45610-09-12 צ'ג'א' נ' נ'ג'א' [פורסם בנבו, 19.5.14] עמד בית המשפט על היחס הפנימי בין מבחנים אלו:

"משהעמיד המחוקק בראש מעייננו את קיום רצונו האמיתי, העצמאי והחופשי של המצווה, אין די, לטעמי, בבחינת התקיימותה של כל אחת ואחת מהעילות לפסילת צוואה, במקרה העומד להכרעה. הן אינן עומדות בבדידותן וקיימים בניהן יחסי גומלין באופן שהאחת משליכה על רעותה..."

לסיכום חלק זה נדגיש כי אין די בהוכחת תלות של המצווה במוטב הצוואה ואין גם די בהוכחת השפעה או שכנוע ללא לחץ ואיומים על מנת לפסול צוואה (ראו ת"ע (חי') 638/90 סטיינבוק נ' מזרחי, פ"מ תשנ"א(ג) 407)), כך גם תוכנה של הצוואה כשלעצמה אינו קובע את קיומה של השפעה בלתי הוגנת -  על מנת לבטל צוואה יש לבדוק את המבחנים הנ"ל אל מול הנסיבות הספציפיות הסובבות את עריכת הצוואה שבדיון (ראו ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, פ"ד מה(1) 498)). בדומה, חשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, העלאת חשדות בלתי מבוססים תוך שהטוענים לכך מביאים כראיה את נישולם מהצוואה לטובת מוטבים אחרים אין בהם כשלעצמם להביא לביטולה של הצוואה (ראו ע"א 53/88 מנלה נ' ברנדווין, פ"ד מו(1) 48).

 

ביטול צוואה לטובת מי שהיה שותף לעריכת הצוואה:

סעיף 35 לחוק הירושה מתייחס לצוואה שנערכה לטובת מי שהיה שותף לעריכתה וקובע כדלקמן:

"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה –בטלה."

מהוראות החוק עולה כי צוואה תבוטל כאשר הנהנה מהצוואה היה זה "שערך אותה" או "היה עד לעשייתה" או לקח באופן אחר חלק בעריכתה"

התנאי השלישי, הינו מעין "תנאי סל" אשר בו נתן המחוקק בידי בית המשפט סמכות רחבה יותר לפרש את התערבותו של הנהנה בעריכתה של הצוואה. המדובר בביטוי גמיש המקבל תוכן בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. המבחן הינו מבחן השכל הישר ובחינת תנאי זה תיעשה מול מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכתה של הצוואה. בית המשפט עמד על הדברים בע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב [פורסם בנבו]:

"בסופו של יום עולה אם כן, כי הבחינה האם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה."

ובהמשך:

"השכל הישר מורנו גם, כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, הינה בהיקבצם יחד ב"מבט על" אל מכלול יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול."

המחוקק, ובעקבותיו בית המשפט קבעו חזקה חלוטה לפיה מי שהתערב בעריכתה של הצוואה שנערכה לטובתו היטה בוודאי את הצוואה לטובתו ופגם ברצון החופשי של המצווה. לפיכך צוואה מוטית זו בטלה ומבוטלת, כאמור בע"א 6486/98 מופק בטו נ' סאמי בוטו [פורסם בנבו]:

"החוק יוצר הנחה חלוטה, כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופש', אולם אם 'לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר' אין תוקף להוראה המזכה אותו- אפילו היתה זו הוראת אמת"

לסיכום חלק זה, וכעורך דין לצוואות שנתקל לא אחת במקרים בהם אפילו ילדים משפיעים על הוריהם בעריכת הצוואה, ראוי להם לילדי המורישים להסיר ידם לחלוטין מהתערבות בצוואות הוריהם, שאם לא כן הם לוקחים סיכון כי הוראות הצוואה לטובתם יבוטלו.

logoround

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

 

 

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
לייעוץ בקשר לתחומי התמחותינו והתוכן באתר
 אתם מוזמנים לפנות אלינו בטלפון
03-6129124
או פשוט שילחו הודעה ונשיב לכם מייד