צור קשר

  • מאמרים דיני חברות

  • 1

הפ (מרכז) 7250-05-11 אמיר יחזקאל אדלר נ' שי לבנת

5 1 1 1 1 1 (1 Vote)

חזרה למאמר משרדנו "קיפוח המיעוט - הלכה למעשה"


בית המשפט המחוזי מרכז

ה"פ 7250-05-11 אדלר ואח' נ' לבנת ואח'
ת"א 10221-06-11 לבנת ואח' נ' אדלר ואח'

לפני כב' השופט פרופ' עופר גרוסקופף

המבקשים (ה"פ 7250-05-11)
והנתבעים (ת"א 10221-06-11)

1. אמיר יחזקאל אדלר
2. אמיר אדלר בע"מ
3. אילן פדלון
4. אילן פדלון בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד בועז בן צור, עו"ד אלירם בקל ועו"ד יפעת נפתלי
(להלן: "ב"כ אדלר ופדלון")

נגד

התובעים (ת"א 10221-06-11)
והמשיבים (ה"פ 7250-05-11)
-
1. שי לבנת
2. שי לבנת אחזקות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גיל רון

3. זואי החזקות בע"מ
4. סייפרטק בע"מ
5. ימקום הולדינגס B.V.
6. קמה תקשורת (1996) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גיורא ארדינסט, עו"ד רן שפרינצק,
עו"ד אבי סתיו, עו"ד מיטל טויסטר ועו"ד הגר קמחי
(להלן, יחד עם עו"ד גיל רון: "ב"כ לבנת")

מיני-רציו:
* אובדן אמון בבעל השליטה מצד אחד או יותר מבעלי המניות אינו יוצר, במקרה הרגיל, בסיס מספיק לטענה בדבר קיפוח המיעוט. בעל מניות, אשר נוצר משבר אמון בינו לבין בעל השליטה, רשאי כמובן לנסות להחליף את בעל השליטה או למכור את מניותיו, אולם אין לו זכות לסעד משפטי. עם זאת, יתכנו מצבים בהם אובדן האמון בין בעלי המניות יביא לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה, ויצדיק הכרה בכך שנדרש מתן סעד שיפוטי לטובתו.

* חברות – עושק המיעוט – תביעה להסרת קיפוח
* חברות – עושק המיעוט – קיפוח
* חברות – עושק המיעוט – קיומו
* חברות – עושק המיעוט – סעדים
* חברות – בעלי מניות – זכויותיהם
.
בין הצדדים להליך זה – חברות ובעלי המניות בהן, נטושות מחלוקות קשות, אשר מתייחסות בעיקרן לעניין ניהול החברות. בית המשפט נדרש בין השאר, לשאלות: האם שלילת זכותם של חלק מבעלי הדין להשתתף בניהול החברות מקימה להם טענת קיפוח; שנית, האם אובדן האמון בין הצדדים מקים לאותם בעלי דין טענת קיפוח.
.
בית המשפט פסק כלהלן:

סמכות בית המשפט למנוע קיפוח מכוח סעיף 191 לחוק החברות מהווה "נורמה כללית וגמישה להתערבות בית המשפט לשם קביעת נורמה של הוגנות גם בתחום המסחרי של ניהול חברה". בעל מניות המעלה טענת קיפוח נדרש להראות שהאופן בו מתנהלת החברה אינו משרת את טובת כלל בעלי המניות, אלא מביא, או צפוי להביא, לכך שזכויותיו בחברה יפגעו.
פגיעה כזו עלולה להתרחש באחד משלושה מצבים: ראשית, כאשר אופן ההתנהלות מקנה, או צפוי להקנות, לבעל מניות אחר זכויות עודפות ללא הצדקה לגיטימית; שנית, כאשר אופן ההתנהלות שולל, או צפוי לשלול, מבעל המניות התובע זכויות המגיעות לו; שלישית, כאשר הפעולה מביאה לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה, ללא הסכמתו, ומבלי שתינתן לו זכות יציאה הוגנת. אתייחס בקצרה לכל אחד מהמצבים הללו.
כאשר בעל השליטה נוטל לעצמו זכויות עודפות, עלול הדבר להתבצע על חשבון בעלי מניות המיעוט, ולהיחשב לקיפוח. בעל מניות הטוען כי זכותו נפגעה, או צפויה להיפגע, באופן בלתי לגיטימי של התנהלות החברה, צריך להצביע על טיב הזכות שתפגע, ועל המקור המשפטי מכוחו היא מוקנה לו.
הטענה לפגיעה בזכות נתונה מעוררת שלוש שאלות משנה: ראשית, האם בנסיבות המקרה קמה לבעל המניות התובע הזכות לה הוא טוען; שנית, האם הזכות נפגעה או צפויה להיפגע; שלישית, האם קופח בעל המניות התובע בכך שהזכות נפגעה או צפויה להיפגע. לא כל נטילה של זכות מהווה קיפוח. לעיתים שלילת הזכות מוצדקת מבחינת טובת החברה, ובנסיבות אלו אין לראות בכך משום קיפוח בעל המניות התובע.
יש מצבים בהם הטענה לקיפוח המיעוט מתעוררת בעקבות פעולות או אירועים המביאים לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה. שינוי כזה, כשהוא מבוצע ללא הסכמתו של בעל המניה ומבלי שתינתן לו 'זכות יציאה' הוגנת, עלול להוות, כשלעצמו, קיפוח המיעוט, ולהצדיק התערבות שיפוטית
במקרה הרגיל אין לבעל מניות זכות מוקנית להיות שותף בניהול החברה. ואולם, זכות כזו יכולה להתקיים במקרים מתאימים וזאת בין אם מכוח מסמכי היסוד של החברה ובין אם מכוח ה"ציפיות הלגיטימיות" של בעלי המניות. הזכות תתקיים מכוח מסמכי היסוד, אם ייקבע בהם, למשל, שלבעל מניות מסוים (או למי שמחזיק באחוז מניות מסוים) יש זכות למנות דירקטור בחברה. לא זהו המצב בענייננו.
במקרה זה, התקנונים של חברות ההחזקות שותקים בעניין זה, ואינם מורים כי לבעל מניות כזה או אחר יש זכות למינוי דירקטור. הזכות תתקיים מכוח "ציפיות לגיטימיות" אם קיימות הבנות והסכמות בין בעלי המניות היוצרות ציפייה לגיטימית של הצדדים לניהול משותף של החברה. בנסיבות דנן, ניתן להתייחס לחברות ההחזקות כמעין-שותפויות. אם אכן כך, הרי שעובדה זו מקימה זכות להשתתפות בניהול, וזאת על בסיס ההלכה הנוהגת בעניין זה.
ודוק, קיומן של "ציפיות לגיטמיות" להשתתפות בניהול אינו מוגבל אך ורק למצבים של מעין-שותפויות. זכות כזו יכולה לקום בכל מקום בו יש הבנה והסכמה לניהול משותף, וזאת בין אם החברה בה מדובר היא מעין-שותפות, ובין אם לאו.
לדוקטרינת המעין-שותפות יש חשיבות מיוחדת בקשר לאפשרות של בעל מניות לדרוש את פירוק חברה. יתכנו מצבים בהם, מחד גיסא, אין מתקיימות נסיבות המצדיקות מתן אפשרות לבעל מניות לדרוש את פירוק החברה, אולם, מאידך גיסא, יש הצדקה להכיר בקיומן של "ציפיות לגיטמיות" להשתתפות בניהול
"ציפיות לגיטמיות" לקיומה של זכות להשתתפות בניהול קמה למר אדלר ולמר פדלון בין אם חברות ההחזקות הן בגדר מעין-שותפות ובין אם לאו. שלילתה של זכות מבעל מניה אינה מהווה בהכרח קיפוח, שכן השלילה עשויה להיות מוצדקת בנסיבות העניין. ב"כ אדלר ופדלון הוכיחו כי עמדה למרשיהם זכות להשתתף בניהול, וב"כ לבנת לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי מעשיהם של מר אדלר ומר פדלון מגלים כוונת תרמית המצדיקה שלילת זכות זו. לפיכך יש לקבוע כי פעולותיו של מר לבנת להרחיק את מר אדלר ומר פדלון מכל מעורבות בניהול החברות הן בגדר קיפוח המיעוט.
אובדן אמון בבעל השליטה מצד אחד או יותר מבעלי המניות אינו יוצר, במקרה הרגיל, בסיס מספיק לטענה בדבר קיפוח המיעוט. בעל מניות, אשר נוצר משבר אמון בינו לבין בעל השליטה, רשאי כמובן לנסות להחליף את בעל השליטה או למכור את מניותיו, אולם אין לו זכות לסעד משפטי. עם זאת, יתכנו מצבים בהם אובדן האמון בין בעלי המניות יביא לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה, ויצדיק הכרה בכך שנדרש מתן סעד שיפוטי לטובתו.
בנסיבות דנן, שני טעמים חילופיים מצדיקים מתן סעד בשל קיפוח המיעוט במקרה זה: ראשית, הפגיעה ב"ציפייה הלגיטימית" של מר אדלר ומר פדלון ליטול חלק בניהול חברות ההחזקות, "ציפייה לגיטימית" המעוגנת בהסכמות ובהבנות בין הצדדים; שנית, אובדן האמון שבין מר לבנת לבין מר אדלר ומר פדלון, המביא לכך שמעמדם של בעלי מניות בחברה שהתנהלה כמעין-שותפות השתנה באופן יסודי, המצדיק התערבות של בית המשפט באמצעות סעד הקיפוח. הדרך של פירוק חברות ההחזקות היא הדרך הקיצונית, ודומה כי אין היא רצויה לא מבחינת הצדדים ולא מבחינת היקף התערבות בית המשפט בפעילות הכלכלית של הצדדים.
הדרך של רכישה כפויה מחייבת קבלת הערכת שווי ממעריך חיצוני, ושני הצדדים הביעו את חששם כי בנסיבות המקרה היא עלולה להביא להערכה שאין קשר של ממש בינה לבין שווי חברות ההחזקות. נותרה עם כך האפשרות השלישית, הנראית מחד גיסא, פחות פוגענית מבחינה כלכלית ומאידך גיסא, הוגנת כלפי שני הצדדים, והיא התמחרות.

 

פסק דין


תוכן עניינים

המסגרת העובדתית 3
עץ ההחזקות של קבוצת לבנת אדלר ופדלון 8
ההתדיינות המשפטית 9
המחלוקות בין הצדדים 11
הפרשיות השנויות במחלוקת 12
הערה לעניין מהימנות העדים ונטל ההוכחה 14
פרשה א' - מכירת המניות בזואי 15
רקע עובדתי 15
טענת ההטעיה ביחס לתוכן האופציה 17
טענת ה- back-dating 18

פרשה ב' - הפיקדון שהוחזק בלונדון 19
רקע עובדתי 19
האם כספי הפקדון ניתנו למר אדלר כהלוואה או הופקדו בידיו בנאמנות 20
פרשה ג' - יתרת חוב הפיקדון שלא הושבה 23
רקע עובדתי 23
היתרה שסיבתה מוסכמת 24
היתרה שסיבתה אינה מוסכמת 27
פרשה ד': עסקת HCNH 30
רקע עובדתי 30
דיון 32
פרשה ה' - פרשת עמרב ווייס 33
רקע עובדתי 33
דיון 36
פרשה ו' – עסקת סייפרטק 41
רקע עובדתי 41
דיון והכרעה 43
פרשה ז' – העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק 50
רקע עובדתי 50
דיון והכרעה 52
פרשה ח' - ההטבות לגב' רוויטל גבאי 56
רקע עובדתי 56
דיון והכרעה 57
פרשה ט'- המשיכה השוויונית של רווחי החברות 58
רקע עובדתי 58
דיון והכרעה 59
פרשה י' – הכרזת הדיבידנדים בשלהי שנת 2010 60
רקע עובדתי 60
דיון והכרעה 61
פרשה י"א – משמעות החו"זים הרשומים בספרי חברות ההחזקות 62
רקע עובדתי 62
דיון והכרעה 63
סיכום הדיון בפרשיות השנויות במחלוקת 65
הטענות לעניין קיפוח המיעוט 67
רקע עובדתי 67
המסגרת המשפטית לדיון בטענת מר אדלר ומר פדלון בדבר קיפוח המיעוט 69
האם שלילת הזכות להשתתף בניהול חברות ההחזקות מקימה טענת קיפוח? 73
האם אובדן האמון בין לבנת אדלר ופדלון מקים טענת קיפוח? 77
הסעד הראוי 81
סוף דבר 82
המסגרת העובדתית

1. משפחת לבנת, בראשותו של אבי המשפחה, מר אברהם (בונדי) לבנת (להלן: "משפחת לבנת"), היא אחת המשפחות החזקות והמשפיעות במשק הישראלי. המשפחה מחזיקה בשליטתה את קבוצת "תעבורה", ויש לה זכויות גם בחברות רבות אחרות הפועלות בארץ. מר שי לבנת (להלן: "מר לבנת") הוא אחד משלושת בניו של מר אברהם (בונדי) לבנת, ולאורך השנים, עד לאירועים שיתוארו להלן, היה מעורב בעיקר בעסקי המשפחה.

2. בשנת 1998, בעקבות מחלוקת פנימית במשפחת לבנת, החליט מר לבנת, לפרוש מעסקי משפחת לבנת, ולהתחיל בפעילות עסקית עצמאית. הנכס העסקי העיקרי שהיה ברשותו באופן פרטי (קרי, שלא במסגרת עסקי משפחת לבנת) היה זכויות בכבל התקשורת התת –ימי.

3. מר לבנת לא יצא לבדו לדרכו החדשה. הצטרפו אליו שניים מהעובדים בקבוצת תעבורה, אשר עד אותה עת היו כפופים לו: מר אמיר אדלר (להלן: "מר אדלר") ומר אילן פדלון (להלן: "מר פדלון"). מר אדלר שימש כעוזרו של מר לבנת בתפקידו האחרון כמנכ"ל חברת תשתית ציוד ובינוי בע"מ, ומר פדלון, שהינו רואה חשבון בהכשרתו, היה סמנכ"ל הכספים בחברת תשתיות ציוד ובינוי בע"מ.

4. השלושה, מר לבנת, מר אדלר ומר פדלון (להלן, יחדיו: "לבנת אדלר ופדלון" או "השלושה"), הקימו ביוני 1998 את חברת זואי החזקות בע"מ (להלן: "חברת זואי"). משמעות המילה "זואי" ביוונית היא "חיים", ולדברי מר לבנת בחר בשם זה מאחר שהקמת החברה סימנה את תחילת חייו החדשים, מחוץ לעסקי משפחת לבנת. מר לבנת הזרים לחברת זואי את זכויותיו בכבל התת-ימי. בעת הקמת חברת זואי החזיק מר לבנת ב- 90% מהון המניות של חברת זואי, באמצעות חברת החזקות בשם שי לבנת אחזקות בע"מ (להלן: "חברת לבנת") בעוד שלמר אדלר ולמר פדלון הוקצו 5% מהון המניות כ"א בלבד, באמצעות חברות ההחזקות, אמיר אדלר בע"מ (להלן: "חברת אדלר") ו- אילן פדלון בע"מ (להלן" חברת פדלון").

5. ביוני 2002 הוגדל חלקם של מר אדלר ומר פדלון בחברת זואי בעשרה אחוזים, כך שכל אחד מהם, באמצעות חברת ההחזקות שלו, מחזיק מאז ב- 15% ממניות חברת זואי. הגדלה זו נעשתה בהתאם לאופציה שניתנה לשניים מספר שנים קודם לכן.

6. בשנת 2003 חלה הפשרה ביחסים שבין מר לבנת לבין משפחת לבנת, ומר לבנת חזר לפעילות במסגרת עסקי המשפחה. בעקבות זאת פחתה מעורבותו של מר לבנת בפעילות העסקית של השלושה, ומר אדלר ומר פדלון נותרו, הלכה למעשה, הגורמים שניהלו את עסקי לבנת, אדלר ופדלון – כאשר מר אדלר הוא המוביל בתחום יזום העסקאות ומר פדלון נותר האחראי לענייני הכספים.

7. במהלך השנים הקימו לבנת אדלר ופדלון, ביחד עם גורמים נוספים, שורה של חברות, ורכשו זכויות בחברות אחרות. עיקר הרכישות לא בוצעו ישירות באמצעות חברת זואי עצמה, אלא באמצעות חברות בנות שנמצאו בשליטת חברת זואי. שתי החברות המרכזיות ששימשו לביצוע הפעולות הללו היו חברה שהתאגדה בהולנד באמצע שנת 2000 תחת השם Yamkom Holdings B.V. (להלן: "חברת ימקום"), וחברה שהתאגדה בישראל תחת השם סייפרטק בע"מ (להלן: "חברת סייפרטק").
8. חלק מההשקעות שבוצעו במהלך השנים על ידי לבנת אדלר ופדלון (גם אם לא כולן) התבררו כמוצלחות מאד, ושווי הנכסים המוחזקים כיום בידי השלושה מוערך בעשרות רבות של מליוני שקלים חדשים, אם לא למעלה מכך. מבין ההשקעות הללו חשובה במיוחד לעניין הליכים אלו השקעה בחברה בשם Skyvision Holdings Ltd. (להלן: "חברת סקאיויז'ן"), אשר הניבה רווחים נאים במיוחד, אשר דרך חלוקתם בין השלושה עומדת בלב הסכסוך שלפני.

9. ראוי לשים לב לכך שהחברות המוחזקות על ידי לבנת אדלר ופדלון נחלקות לשתי קבוצות:

א. חברות החזקות – הכוונה לחברות המוחזקות בבעלות מלאה של השלושה (בין במישרין ובין בשרשור), ואשר לא מתבצעת בהן פעילות יצרנית-עסקית, אלא הן משמשות כמכשיר להחזקת חברות אחרות. חברות אלו הן חברת זואי , חברת קמה תקשורת (1996) בע"מ (להלן: "חברת קמה") , חברת ימקום וחברת סייפרטק . ארבע החברות הללו הן צדדים להליכים שלפני, והן יכונו להלן, יחדיו, "חברות ההחזקות".

ב. חברות ריאליות – חברות המבצעות פעילות יצרנית-עסקית, בעיקר בתחומי הטלקומוניקציה, האינטרנט וההי-טק. לבנת אדלר ופדלון מחזיקים, באמצעות חברות ההחזקות או באופן אישי, בזכויות שונות בחברות אלו. בחלקן מצויה השליטה בידי השלושה. החברות הריאליות המרכזיות בהן יש לשלושה זכויות, ואשר יש להן רלוואנטיות להליכים שלפני, הן חברת סקאיויז'ן , בנקום מערכות הבטחה בע"מ (להלן: "חברת בנקום") , חברת מד 1 אי.סי.1 (1999) בע"מ (להלן: "חברת אי.סי.1") ושופמינד בע"מ (להלן: "חברת שופמינד") . כל החברות הללו אינן צדדים להליכים שלפני, והן יכונו להלן, יחדיו, "החברות הריאליות".

10. כעולה מהמתואר לעיל, עץ מבנה ההחזקות של לבנת, אדלר פדלון, בקשר לחברות המוחזקות על ידי השלושה במסגרת פעילותם המשותפת הוא מורכב למדי. עם זאת, מאחר שיש בו תועלת לצורך הבנת הדיון בפרשיות השונות יוצג להלן עץ ההחזקות, כמצבו היום:

עץ ההחזקות של קבוצת לבנת אדלר ופדלון

11. עד שנת 2010 התנהלו העניינים בין השלושה למישרין, ומערכת היחסים האישיים ביניהם הייתה טובה, ונוהלה על בסיס של חברות ואמון. ואולם במהלך שנת 2010 חלה התדרדרות קשה במערכת היחסים שבין מר לבנת למר אדלר ומר פדלון. תוצאותיה הקשות של התדרדרות זו הן האשמות חמורות שמפנה מר לבנת כלפי מר אדלר ומר פדלון, המייחסות להם מעשי תרמית חמורים הן כלפיו הן כלפי גורמים אחרים (ובראשם, שלטונות המס), והאשמות נגדיות של מר אדלר ומר פדלון, שלפיהן מר לבנת עושה שימוש שלא כדין בשליטתו בקבוצה, ומביא להדרתם ממנה, באופן המהווה קיפוח המיעוט.

12. על הסיבות שהביאו להתדרדרות היחסים בין השלושה חלוקות הדעות:

לטענת מר לבנת החל חשדו להתעורר לאחר שגילה כי קיימת אי התאמה בין הנחותיו ביחס למבנה ההחזקות בחברות לבין המידע שנמסר לו על ידי רואה החשבון של החברות. לאור זאת ביקש כי מידע על החברות שבהחזקת השלושה יועבר לעורכי דינו (בטוענה שמשפחת לבנת שוקלת להקים נאמנות שתרכז את הרכוש המשפחתי). סירובו של מר פדלון למסור מידע זה לעורכי דינו של מר לבנת היווה את ה"טריגר" למהלך מקיף של בדיקה, שהניב ממצאים חמורים, שלפיהם מר אדלר ומר פדלון רימו אותו בשורה ארוכה של נושאים לאורך שנות הפעילות המשותפת, וגזלו עבור עצמם ועבור מקורביהם כספים רבים שהיו אמורים להימצא בחברות.

לטענת מר אדלר ומר פדלון התגלו בקיעים במערכת היחסים שבין מר לבנת למר אדלר עוד בראשית שנת 2010 (וזאת בקשר לעניינים שוליים ואישיים שונים), ובעקבות בקיעים אלו הודיע מר אדלר כי הוא שוקל להפסיק את שיתוף הפעולה עם השלושה. במקביל, החל מר לבנת לגלות יתר מעורבות בפעולות העסקיות, ואף נועץ ביועצים חיצוניים, אשר טפטפו על אוזנו רעל נגד מר אדלר ומר פדלון. כתוצאה מכך, החל מר לבנת, לחשוד בשני שותפיו על לא עוול בכפם, וגמל להם רעה תחת הטובה הרבה שהביאו לו במשך שבע השנים בהם ניהלו הם לבדם את העסקים המשותפים.
ההתדיינות המשפטית

13. תהא הסיבה להתדרדרות היחסים שבין מר לבנת לבין מר אדלר ומר פדלון אשר תהא, אחריתה היא ההתדיינות המשפטית הסבוכה שהתנהלה לפני.

14. הראשונים לפנות לבית המשפט היו מר אדלר ומר פדלון, אשר ב- 2.5.2011 הגישו המרצת פתיחה, במסגרתה טענו כי ענייניהן של חברות ההחזקות, דהיינו חברת זואי, חברת קמה, חברת סייפרטק וחברת ימקום, מתנהלים בדרך שיש בה משום קיפוח. הסעד המרכזי אותו ביקשו היה חלוקת הון המניות או הנכסים של חברות ההחזקות, וזאת "על דרך של חלוקה בעין או מכירה לצד ג' או התמחרות (BMBY) או בכל דרך אחרת שתימצא לנכון". כן התבקשו סעדים שמטרתם מניעת המשך הקיפוח הנטען בתקופה שעד לביצוע החלוקה.

15. כחודש לאחר מכן, ביום 6.6.2011, הגישו מר לבנת וחברות ההחזקות תביעה מצידם. הנתבעים בתביעה זו היו מר אדלר ומר פדלון, וכן שני נתבעים נוספים – גב' רויטל גבאי, עובדת שכירה שהועסקה בחברות כמנהלת חשבונות (להלן: "גב' גבאי"), ועו"ד שרון רביב, עורך הדין של החברות (להלן: "עו"ד רביב") – כלפיהם נטען כי היו שותפים למעשי התרמית (להלן, יחדיו: "הנתבעים הנוספים"). בכתב התביעה פורטה שרשרת ארוכה של מעשים, אשר על פי הנטען היוו מעשי תרמית וגזל כלפי מר לבנת וחברות ההחזקות. הסכום הכולל שנתבע הועמד על 74,460,551 ₪.

16. ביום 16.6.2011 התקיים דיון בשתי התובענות. במסגרת דיון זה הצעתי מתווה לבירור מזורז של התובענות, כמפורט להלן: הנתבעים הנוספים ימחקו (מבלי שיהיה בכך כדי לפגוע בזכותם של מר לבנת וחברות ההחזקות לנקוט הליכים נפרדים נגדם), וזאת כדי לאפשר דיון ממוקד בטענות ההדדיות של מר לבנת מזה, ומר אדלר ומר פדלון מזה; הדיונים בהמרצת הפתיחה שהגישו מר אדלר ומר פדלון (ה.פ. 7250-05-11) ובתובענה שהגישו מר לבנת וחברות ההחזקות (ת.א. 10271-06-11) יאוחדו; יקבע לוח זמנים מקוצר להגשת כתבי-בי-דין, ביצוע הליכי גילוי והגשת תצהירים בהליך המאוחד; התיק יקבע לדיוני הוכחות בחודשים פברואר-מרץ 2012.

17. בדיון שהתקיים ביום 3.7.2011 מסרו הצדדים כי הם מסכימים למתווה הדיוני שהצעתי, בכפוף לכך שבמקום שהתובענה נגד הנתבעים האחרים תימחק, היא תופרד מהתובענה נגד מר אדלר ומר פדלון, ותתברר, אם יבקש זאת מי מהצדדים, לאחר שינתן פסק דין בתובענה נגד מר אדלר ומר פדלון. עוד הוחלט בדיון זה על הסרת צו איסור הפרסום שהוטל על ההליכים קודם לכן.
18. ביום 12.7.2011 הגישו מר אדלר ומר פדלון בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני, בו ביקשו למנוע את פיטוריהם מתפקידיהם כדירקטורים בחברות ההחזקות ובחברות הריאליות. במסגרת בקשה זו, ולאחר שהוגשו תגובה לבקשה ותשובה לתגובה, נחקרו ביום 27.7.2011 המצהירים מטעם שני הצדדים, ובכללם מר לבנת, מר אדלר ומר פדלון.

19. ביום 2.8.2011 התקיים דיון במעמד ב"כ הצדדים בו הצעתי לצדדים כי עד להכרעה בסכסוך ישמרו הצדדים על מצב הדברים שהיה קיים קודם ליום 7.7.2011, בכפוף לכך שמר אדלר ומר פדלון יודיעו בחברות הריאליות על יציאתם לחופשה, וימנו את מר אבי טובול לשמש כדירקטור חליף ו/או מיופה כוח מטעמם, שיפעל על פי שיקול דעתו לטובת החברות. הצעה זו התקבלה על דעת שני הצדדים, וייתרה את הצורך להכריע בבקשה לצו מניעה זמני.

עוד הצגתי לצדדים במסגרת אותו דיון מתווה לפשרה, והצעתי כי ינהלו משא ומתן לפני מגשר בניסיון להגיע להסדר פשרה על פי מתווה זה. הצדדים קיבלו גם הצעה זו, וניהלו במשך מספר חודשים משא ומתן בסיועו של המגשר עו"ד רם כספי (וזאת במקביל לקיום הליכי הגילוי והגשת התצהירים). ואולם בסופו של יום לא עלה בידי הצדדים להגיע לפיתרון של פשרה.

20. דיוני ההוכחות בתיק נפתחו ביום 29.2.2012, וכללו 7 ימי חקירות מלאים, כאשר לכל צד הוקצו שלושה וחצי ימי חקירות, וניתנה לו האפשרות לבחור את פרק הזמן בו יחקור כל עד לפי שיקול דעתו. לאחר השלמת החקירות, ומשנכשל ניסיון נוסף להביא את הצדדים לכדי פשרה, סיכם כל צד את טיעוניו בכתב.

21. בטרם אגש להציג ולהכריע במחלוקות השונות שבין הצדדים, אבקש להביע את הערכתי הרבה לעורכי הדין משני הצדדים, אשר עשו עבודה מקצועית לעילא ולעילא, וזאת במסגרת לוח זמנים מזורז, ובתיק מורכב ורחב היקף מאין כמותו. אין לי אלא לקוות כי הצגת הדברים על ידי לא תחטא למסירות שגילו ללקוחותיהם ולמיומנות שגילו בעבודתם.
המחלוקות בין הצדדים

22. המחלוקות בין הצדדים נחלקות לשתי קבוצות:

ראשית, ב"כ לבנת העלו במסגרת התביעה שהגישו בת.א. 10221-06-11 מספר ניכר של פרשיות שהתרחשו במהלך פעילותם העסקית המשותפת של השלושה במהלך 13 שנים שקדמו להגשת התביעה (1998 – 2011). ביחס לכל אחת ואחת מהפרשיות הללו נטען כי מר אדלר ומר פדלון פעלו בניגוד להוראות הדין, תוך ביצוע פעולות של תרמית והפרת אמונים כלפי מר לבנת וחברות ההחזקות. כנגזר מכך ביקשו מר לבנת וחברות ההחזקות סעדים כספיים והצהרתיים נגד מר אדלר ומר פדלון. מנגד, ב"כ אדלר ופדלון טוענים כי מרשיהם פעלו לאורך כל השנים לטובת האינטרסים המשותפים של השלושה, ובהתאם להבנות שהיו להם עם מר לבנת. כנגזר מכך, לטענתם, גם אם מרשיהם הפרו בעניין זה או אחר את הוראות הדין (נושא אותו יש לבחון במסגרות המתאימות, ועל ידי הרשויות המתאימות), לא עשו כן תוך פגיעה במר לבנת, ובאופן המקנה לו, או לחברות ההחזקות, זכות תביעה נגדם. נהפוך הוא, כל שעשו, למען מר לבנת (ולמען טובתם המשותפת) עשו. ההכרעה במחלוקות אלו מחייבת התעמקות בנבכי הפרשיות השונות שעוררו הצדדים, בראיות שהציגו ובעדויות שנשמעו. להלן אדון בפרשיות השונות, ברמת הפירוט הנדרשת לצורך הכרעה בהן במסגרת התובענה הנוכחית. ניתוח הפרשיות השונות יעשה תחת הכותרת "הפרשיות השנויות במחלוקת".

שנית, ב"כ אדלר ופדלון טענו, במסגרת ה"פ 7250-05-11 כי דרך התנהלותו של מר לבנת מאז מועד פרוץ הסכסוך, המתאפיינת בניסיון לסלקם ממעורבות הן בחברות ההחזקות הן בחברות הריאליות, עולה לכדי קיפוח המיעוט, כהגדרתו בסעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט 1999. לשיטתם במשך 13 השנים שקדמו לפרוץ הסכסוך התנהלו השלושה כשותפים שווי זכויות, והתעלמו כמעט כליל מההסדרים הפורמאליים שקובעים דיני החברות. לפיכך, אין מקום לבחון בדיעבד את פעולות השלושה על פי דיני החברות, אלא יש לבחון את ההבנות שהיו קיימות ביניהם, ולנהוג על פי הדוקטרינה שנקבעה בפסיקה ביחס למעין-שותפות. לאור זאת ביקשו ב"כ אדלר ופדלון כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו, ויורה על פירוק השותפות בין השלושה, וזאת בין אם על דרך של התמחרות, בין אם על דרך של פיצול בעין ובין אם על דרך של רכישת מניותיהם של מר אדלר ומר פדלון בחברות ההחזקות על ידי מר לבנת. ב"כ לבנת אינם מכחישים כי מאז פרוץ הסכסוך הם פועלים להרחקתם של מר אדלר ומר פדלון ממעורבות בחברות ההחזקות, אולם לטענתם אין הדבר מהווה קיפוח מיעוט, וזאת משני טעמים חלופיים: ראשית, למר אדלר ומר פדלון, כבעלי מניות מיעוט בחברות ההחזקות, אין זכות מוקנית למעורבות בניהולן (ובוודאי שלא זכות מוקנית לשמש כמנהלים ודירקטורים מטעמם בחברות הריאליות); שנית, גם אם כעניין עיוני הייתה למר לאדלר ומר פדלון זכות ליטול חלק בניהול חברות ההחזקות, הרי שהם איבדו זכות זו לאור דרכי התרמית והפרת האמונים בה נהגו כלפי מר לבנת וחברות ההחזקות במשך השנים בהן נוהלו החברות על ידיהם. להלן אדון בטענות אלו תחת הכותרת "הטענות לעניין קיפוח המיעוט".
הפרשיות השנויות במחלוקת

23. ב"כ לבנת, בעקבות בדיקות וחקירות שעשו מומחים מטעמו, העלו לדיון שורה ארוכה של פרשיות, המשתרעות על פני מעל לעשור, במסגרתן טענו כי נפל פגם בדרך התנהלותם של מר אדלר ומר פדלון. להלן רשימה כרונולוגית של הפרשיות הללו:
א. נסיבות מתן האופציה להגדלת חלקם של מר פדלון ומר אדלר בחברת זואי מ- 5% ל- 15% (להלן: "פרשת מכירת המניות בזואי").
ב. העברת 6.1 מליון דולר מכספי החברות לידי מר אדלר בעת שהותו בלונדון בין השנים 2000 - 2004 (להלן: "פרשת הפיקדון שהוחזק בלונדון").
ג. יתרת חובו של מר אדלר בגין קבלת כספי הפיקדון בעת שהותו בלונדון בין השנים 2000 - 2004 (להלן: "פרשת יתרת חוב הפיקדון שלא הושבה").
ד. מחיקת יתרת חובו של מר אדלר באמצעות עסקת HCNH בינואר 2004
(להלן: "פרשת עסקת HCNH").
ה. שיתוף חברת עמרב השקעות בע"מ ומר עופר וייס במחצית הזכויות שנרכשו ביולי 2005 במסגרת עסקת עורק ללא תמורה הולמת (להלן: "פרשת עמרב ווייס").
ו. העברת עיקר מניות סייפרטק ושטרי ההון שנרכשו מגלובסקום בנובמבר 2006 לבעלות מר פדלון ומר אדלר, במקום לחברת זואי (להלן: "פרשת סייפרטק").
ז. העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק במהלך שנת 2007
(להלן: "פרשת העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק").
ח. מתן הלוואה חריגה והטבות אחרות למנהלת החשבונות של חברות ההחזקות, גב' רויטל גבאי, על ידי מר פדלון בשנת 2009, וזאת ללא ידיעתו והסכמתו של מר לבנת (להלן: "פרשת ההטבות לגב' רוויטל גבאי").
ט. חלוקת כספי החברות בקבוצה על בסיס שוויוני, ושלא על פי שיעורי ההחזקות (להלן: "פרשת המשיכה השוויונית של רווחי החברות").
י. מחיקת חובות מר אדלר ומר לבנת באמצעות חלוקה בלתי מורשית ושלא כדין של דיבידנד באוקטובר 2010 (להלן: "פרשת הכרזת הדיבידנדים בשלהי 2010").
יא. סירובם של מר אדלר ומר פדלון לפרוע את יתרת חובם הרשומה אצל חברת זואי (להלן: "פרשת החו"זים").

24. ודוק, בין חלק מהפרשיות הללו (והכוונה בעיקר לפרשיות שסומנו כ- ב' עד ד' ולפרשיות שסומנו כ- ט' – יא') קיים קשר בל ינותק, ואולם עדיין הן הוצגו על ידי ב"כ לבנת כטענות שונות ונבדלות, וככל שהדבר ניתן, כך גם אדון בהן.

25. הדיון בפרשיות יעשה, ככל הניתן, בהתאם לסדר הכרונולוגי שהוצג לעיל. ביחס לכל פרשיה אציג תחילה את הרקע העובדתי, ואחר כך אנתחה לגופה, ככל שהדבר דרוש לצורך הכרעה בפסק דין זה. עם זאת, ראוי לציין כבר בשלב זה כי הפרשיות המרכזיות, מבחינת היקפן והשפעתן על יחסי הצדדים, הן פרשיות ו' ("פרשת סייפרטק") ז' ("העברת עסקאת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק"), י' ("פרשת הכרזת הדיבידנדים בשלהי 2010") ו- י"א ("פרשת החו"זים").
הערה לעניין מהימנות העדים ונטל ההוכחה

26. חלק לא מבוטל מהמחלוקות העובדתיות הרבות שהתבררו במשפט זה נוגעות לשאלות המצויות בתחום הידיעה של מר לבנת, מר אדלר ומר פדלון, ועוסקות בהסכמות שהיו או לא היו ביניהם. בעניינים אלו האזנתי בקשב רב לחקירותיהם הארוכות והענייניות של השלושה, אולם איני סבור כי יש באפשרותי לקבוע ממצא חד, לכאן או לכאן, על בסיס התרשמות בעניין מהימנות בלבד. כל שאוכל לציין הוא שלהתרשמותי ניסה כל אחד מהצדדים, ביסודם של הדברים, להציג את האמת, כפי שהוא רואה אותה. עם זאת, ידע כל צד להתחמק משאלות המקשות על גרסתו: מר לבנת באמצעות התבססות על בעיות זיכרון, ומר אדלר ומר פדלון באמצעות הסטת הדיון לנתיבים נוחים יותר מבחינתם. על כן אין באפשרותי, בסופו של יום, לאמץ או לדחות באופן מלא לא את גרסתו העובדתית של מר לבנת ולא את גרסתם העובדתית של מר אדלר ומר פדלון. האמת, כמו במקרים רבים אחרים, מצויה בתווך שבין הגרסאות. האמת, כמו בכל מקרה אחר, אף אינה מוחלטת, אלא תלויה במידה רבה במתבונן.

27. במהלך המשפט נשמעו עדים נוספים, שלכל אחד מהם מעורבות באחת או יותר מהפרשיות שנידונו. מחלק מהעדויות הללו התרשמתי כי הן עדויות אמינות, שניתן לבסס עליהן ממצאים עובדתיים. כוונתי בעיקר לעדויותיהם של גב' ענת מניפז (להלן: "גב' מניפז"), מר עמוס לסקר (להלן: "מר לסקר"), מר רם בלינקוב (להלן: "מר בלינקוב") ועו"ד רון סלפטר (להלן: "עו"ד סלפטר"). בנקודות מסוימות סיפקו עדים אלו תמיכה בגרסה זו או אחרת של הצדדים, ומשעשו כן, מצאתי לנכון ליחס משקל של ממש להתרשמותי החיובית מעדותם.

28. לעומת זאת, בעדים אחרים שהעידו במשפט ניכר כי הם מבקשים לסייע בעדותם לצד זה או אחר. כך ביחס לעדויותיהם של רו"ח איתן דמרי (להלן: "רו"ח דמרי"), מר מארק גזית (להלן: "מר גזית") ורו"ח בועז בנרוש (להלן: "רו"ח בנרוש" ) מזה, ולעדותו של מר עופר וייס (להלן: "מר וייס") מזה. דברים אלו ניתן לומר גם ביחס למרבית חוות הדעת שהוגשו בתיק זה. מטבע הדברים, התרשמות זו מחלישה את המשקל שאוכל ליחס לעדויות ולחוות הדעת הללו.

29. בהקשר לנטל ההוכחה ראוי לציין כי חלק משמעותי מהטענות שהועלו על ידי ב"כ לבנת נגד מר אדלר ומר פדלון הן טענות המייחסות להם התנהגות הגובלת בפלילים, ובכלל זה מעשי תרמית והפרת אמונים. הגישה המקובלת בפסיקת בית המשפט העליון, היא שרף הראיות הנדרש במשפט אזרחי להוכחת טענה "מעין פלילית", כדוגמת תרמית והפרת אמונים, הוא גבוה יותר ממאזן ההסתברויות, שכן קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחתה (ראו, למשל, ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ, פ"ד נג(5) 689 (1999), ולאחרונה, ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (ניתן ב- 18.4.2012). לגישה שונה ראו ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589 (1986). לסקירת הגישות הקיימות בפסיקה ראו ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5) 776 (2003)). במסגרת פסק הדין נקטתי במשנה זהירות, כמתחייב מגישה מקובלת זו, באותם מצבים בהם הטענה שהועלתה על ידי ב"כ לבנת יחסה למר אדלר ולמר פדלון התנהגות הגובלת בפלילים.
פרשה א' - מכירת המניות בזואי
רקע עובדתי

30. כאמור, בעת הקמת חברת זואי הוקצו 90% ממניותיה למר לבנת (באמצעות חברת לבנת), ואילו מר אדלר ומר פדלון קיבלו רק 5% ממניות החברה כ"א (באמצעות חברת אדלר וחברת פדלון, בהתאמה). ואולם ביוני 2002, במסגרת מימוש הסדר אופציה שנעשה עם השניים, הוגדל חלקם בחברת זואי על חשבון חלקו של מר לבנת, כך שלכל אחד מהשניים נוספו 10% ממניות החברה, וחלקם הועמד על 15% (כנגזר מכך ירד חלקו של מר לבנת, באמצעות חברת לבנת, בחברת זואי ל- 70%).
31. הסדר האופציה שמכוחו בוצעה הגדלה זו הוא חוזה קצר, המחזיק שני עמודים, שנערך בין חברת לבנת, לבין חברת אדלר ולבין חברת פדלון, כאשר כל אחד מהשלושה חתום כמורשה החתימה מטעם חברת ההחזקות שלו (ההסכם סומן כת/42, והוא יכונה להלן: "הסכם האופציה"). בכותרת הסכם האופציה נאמר כי הוא נערך ב- 16.6.1998 בתל-אביב. ההסכם מעניק הן לחברת אדלר הן לחברת פדלון אופציה לרכוש מחברת לבנת, במהלך תקופה של 4 שנים ממועד חתימת הסכם האופציה, 10% מהמניות של חברת זואי נגד תמורה בסכום של 50,000 דולר ארה"ב. האופציה מומשה הן על ידי חברת אדלר הן על ידי חברת פדלון ב- 30.6.2002, כאשר במועד המימוש נעשו שני הסכמים קצרים נוספים המשקפים את ביצוע הסכם האופציה (להלן: "הסכמי המימוש"). הודעה על המימוש, בחתימת מר לבנת, נמסרה לרשם החברות ב- 11.7.2002 (ת/45). התשלומים בגין המניות שולמו לחברת לבנת על ידי חברת זואי, ונרשמו כחובות של מר אדלר ושל מר פדלון, בהתאמה, לחברת זואי (חובות שלאחר מכן קוזזו מדיבידנדים שחילקה חברת זואי).

32. הצדדים לא כפרו, לא בכתבי הטענות שהגישו ולא בתצהיריהם, בכך ששינוי יחסי ההחזקות בחברת זואי בוצע בהסכמה הדדית. למעשה, בכתבי הטענות לא העלה אף אחד מהצדדים טענה, לא נגד שינוי ההחזקות שבוצע ב- 2002, ולא נגד הסכם האופציה שעל פיו בוצע.

33. ואולם במהלך הדיונים בתיק, וביתר שאת במסגרת התצהירים והחקירות, העלו ב"כ לבנת טענות קשות הנוגעות הן למועד בו נעשה הסכם האופציה הן לדרך בה נעשה. טענות אלו ניתן לחלק לשניים: ראשית, נטען כי הסכם האופציה לא נערך במועד הנקוב בו (דהיינו 16.6.1998), אלא במועד מאוחר יותר, ככל הנראה באמצע שנת 2000. במילים אחרות, הטענה היא כי ביחס למועד כריתת הסכם האופציה בוצעה, ללא ידיעתו של מר לבנת, פעולה של back-dating על ידי מר אדלר ומר פדלון, אשר תכליתה הייתה "לחסוך" מהשניים מס אותו היו עלולים להידרש לשלם בגין הגדלת החזקותיהם בחברת זואי (להלן: "טענת ה- back-dating"). שנית, נטען כי בין הצדדים, בסיועו של עורך דין רון סלפטר (להלן: "עו"ד סלפטר"), ותוך היוועצות ברו"ח יהלי שפי (להלן: "רו"ח שפי") גובש בין החודשים מרץ 2000 – יוני 2000 מתווה להסכם אופציות, וכי מתווה זה הוא שהיה אמור להיחתם בין השלושה. חלף זאת, החתימו מר אדלר ומר פדלון את מר לבנת על הסכם אופציה שונה, ואף הוסיפו בו (ללא ידיעתו של מר לבנת, וככל הנראה לאחר חתימתו) תאריך מוקדם למועד בו נחתם ההסכם (להלן: "טענת ההטעיה ביחס לתוכן האופציה"). להלן אתייחס לכל אחת מהטענות הללו, וזאת בסדר הפוך לסדר הצגתן.
טענת ההטעיה ביחס לתוכן האופציה

34. ב"כ לבנת טוענים כי מר אדלר ומר פדלון הטעו את מר לבנת ביחס לתוכן הסכם האופציה, והחתימו אותו על הסכם שונה מזה שגיבש עו"ד סלפטר. על כך שקיים שוני של ממש בין טיוטת ההסכם שהציע עו"ד סלפטר להסכם האופציה שנחתם בסופו של דבר אין חולק. הטיוטה האחרונה שהעביר עו"ד סלפטר ללבנת אדלר ופדלון בראשית יולי 2000 כוללת שני הסכמים: הראשון הסכם בין חברת זואי לחברות ההחזקות של השלושה, שלפיו מקצה חברת זואי מניות בשיעור 20% מההון המונפק שלה, ומפקידה אותם בידי נאמן. הנאמן אמור היה להעביר במשך חמש שנים, מדי חצי שנה, 5% מהמניות שהופקדו בידיו למר אדלר ולמר פדלון כנגד אישור שהשניים העמידו לטובת החברה שירותי ניהול. טיוטת הסכם זה היא בת 7 עמודים ולה שני נספחים. ההסכם השני ההוא הסכם בין חברות ההחזקות של השלושה המקנה לחברת ההחזקות של מר לבנת אופציית Call לרכישת כל מניות חברת זואי שמוחזקות בידי חברות ההחזקות של מר אדלר ומר פדלון אם יופסק הסכם הניהול בין הצדדים קודם ל- 1 באפריל 2005. הסכם זה הוא בן 6 עמודים. לעומת זאת, הסכם האופציה שנחתם בסופו של דבר הוא, כאמור, הסכם פשוט וקצר מאד, במסגרתו ניתנת לכל אחת מחברות ההחזקות של מר פדלון ומר אדלר אופציה לרכוש במהלך תקופה של ארבע שנים ממועד חתימתו 10% מהמניות המוחזקות בידי חברת ההחזקות של מר לבנת תמורת 50 אלף דולר. פשיטא כי בין ההסכמים קיים אם כך פער קיצוני. ואולם, דווקא עובדה זו מקשה עד מאד לקבל כמסתברת את הטענה שמר לבנת הוטעה ביחס לתוכן ההסכמים, וכי סבר שההסכם הקצר והפשוט עליו חתם בסופו של יום זהה מבחינת תוכנו לטיוטת ההסכמים המורכבים שהכין עו"ד סלפטר.

35. לא זו אף זו, כידוע אדם מוחזק כמי שקרא והבין את המסמכים עליהם חתם. אם כך ביחס לאדם מן היישוב, מקל וחומר שביחס לאיש עסקים בקי ומנוסה כמר לבנת. מכאן שנקודת המוצא לדיון, בוודאי ביחס להסכם כה קצר פשוט ומשמעותי, כמו זה בו עסקינן, היא שמר לבנת קרא את הסכם האופציה, והבין אותו, קודם שחתם עליו. חיזוק נוסף לחזקה זו קיים בכך שביוני 2002 חתם מר לבנת על הסכמי מימוש התואמים את הסכם האופציה, ושוב לא העלה כל השגה או תמיהה. כדי לסתור חזקה כזו נדרשות ראיות חזקות ומשכנעות מאד לכך שמר לבנת הוטעה. ראיות מסוג זה לא הובאו לפני. למעשה, אפילו מר לבנת עצמו לא טוען בוודאות כי הוטעה לעניין תוכנו של הסכם האופציה. תחילה מסר כי "רוב הסיכויים שלא [קרא]" את הסכם האופציה (פרוטוקול 15.4.2012, עמוד 437 שורה 20), אחר כך הוא מוסר כי "אילן הסביר לי על מה מדובר, חתמתי, זהו. אני לא בטוח שקראתי את זה" (שם, עמוד 447 שורות 14 – 15), ולבסוף הוא מבהיר כי "לצערי אני לא זוכר מה היה" (שם, עמוד 448 שורה 10).

36. הראיה המרכזית עליה מסתמכת טענת ההטעיה שהעלו ב"כ לבנת היא הטיוטה שהכין עו"ד סלפטר, וההנחה כי מר לבנת, אשר פנה לעו"ד סלפטר, התכוון לחתום רק על מתווה אופציות שאושר על ידו. אפס, לא רק שהראיות שלפני לא תומכות בהנחה זו, אלא שיש בהן כדי ללמד כי גם מר לבנת זנח, מטעמים שלא הובהרו די צורכם, את המתווה הכין עו"ד סלפטר. לעניין זה יש ליחס משקל לא רק לשוני הקיצוני שבין הטיוטה שהכין עו"ד סלפטר (טיוטה שהועברה למר לבנת עצמו) לבין החוזה שנחתם בסופו של דבר, אלא גם לכך שטיפולו של עו"ד סלפטר, על פי עדותו האמינה, נקטע באופן פתאומי, מבלי שאיש מהמעורבים (לרבות מר לבנת, שעו"ד סלפטר נמנה על חוג ידידיו) חזר אליו לאחר העברת הטיוטה. מר לבנת לא ידע בחקירתו להבהיר עניין זה, כמו גם נקודות מוקשות אחרות, שלא מתיישבות עם טענת ההטעיה: כך, למשל, ידיעתו של מר לבנת כי עו"ד סלפטר סבר שמדובר בנושא מורכב ובעייתי, אינה מתיישבת עם טענתו שהאמין כי עו"ד סלפטר הכין או אישר הסכם אופציה קצר ופשוט כמו זה עליו חתם; זאת ועוד, הסכם האופציה מזכה את מר לבנת (באמצעות חברת לבנת) בתמורה כספית של 100 אלף דולר (וזאת בשונה מהטיוטה שהכין עו"ד סלפטר, על פיה לא היה מר לבנת, או חברת לבנת, אמורים לקבל תמורה כספית כלשהי). קשה לקבל טענה שמר לבנת לא היה מודע לעניין זה, ואף לא היה מודע לכך שכספי התמורה הופקדו בחשבון בנק של חברת לבנת.

37. לנוכח כל האמור לעיל הריני לקבוע כי לא הוכח שמר לבנת הוטעה על ידי מר אדלר ומר פדלון לגבי נוסח הסכם האופציה, וכי יש להניח שהיה מודע לתוכנו.
טענת ה- back-dating

38. המסמכים שהוגשו באמצעות עו"ד סלפטר, המתייחסים כאמור לבדיקה שערכו השלושה במהלך החודשיים מרץ 2000 – יוני 2000, מקשים עד מאד לקבל את הטענה שהסכם האופציה נחתם בתאריך המופיע בכותרתו, דהיינו 16.6.1998. למעשה, גם מר פדלון הודה במהלך עדותו כי המסמך נחתם במועד מאוחר יותר, אולם נמנע מלנקוב בתאריך מדויק, וטען כי היה סיכום בעל פה בעניין זה מיום הקמתה של חברת זואי (ראו פרוטוקול 29.2.2012, עמוד 458 ואילך). כשלעצמי, לא השתכנעתי שהמסמך נחתם וסוכם לפני חודש יולי 2000, ואולם עניין זה אינו טעון הכרעה על ידי, ועל כן אמנע מלקבוע בו ממצא פוזיטיבי.

39. לעובדה כי המועד שנכתב על גבי הסכם האופציה אינו מועד עריכתו עשויות להיות משמעויות כבדות משקל. די אם אציין כי החשד בדבר ביצוע back-dating של האופציות, על כל המשתמע מכך, הובא לידיעת רשויות המס, והן, מטבע הדברים, יחקרו בנושא, ככל שימצאו לנכון. לא זהו העניין המצוי לפני. השאלה בה אני נדרש להכריע היא האם יש לכך השלכה ביחס להתדיינות בין מר לבנת לבין מר אדלר ומר פדלון.

40. טענתו של מר לבנת בהקשר זה היא שככל שבוצעה עבירת מס, הרי שהיא בוצעה ללא ידיעתו, וכי יש בעצם המעשה כדי לחשוף אותו לסיכון מול רשויות מס. טענה זו מוקשה בעיני. ככל שרשויות המס יסברו שבוצעה עבירת מס, אולם היא בוצעה מאחורי גבו של מר לבנת, תוך הטעייתו לגבי המועד שנרשם על גבי הסכם האופציה, פשיטא כי לא יוטל בו רבב. לעומת זאת אם ימצא בהליכים מתאימים כי בוצעה עבירת מס בידיעתו, ותוך שיתוף פעולה מצידו (ואני נמנע מלקבוע כל ממצא לכאן או לכאן בעניין זה) הרי שממילא אין לו להלין אלא על עצמו.

41. לפיכך גם אם יש ממש בטענת ה- back-dating, איני סבור שיש בה כדי להשליך על ההתדיינות שלפני.
פרשה ב' - הפיקדון שהוחזק בלונדון
רקע עובדתי

42. באוגוסט 2000, כחודשיים לאחר הקמת חברת ימקום, העתיקו מר אדלר ובני משפחתו את מקום מושבם ללונדון. בין הצדדים ניטשה מחלוקת בשאלה מה היה המניע למעבר זה: בעוד שב"כ אדלר ופדלון ביקשו להציג את המעבר כיישום של החלטת השלושה להקים ולקיים את חברת ימקום כחברה זרה, שעיקר פעילותה מחוץ לישראל; הרי שב"כ לבנת ביקשו להציג את המעבר כהחלטה אישית של מר אדלר, שלא היתה דרושה כלל כדי שחברת ימקום תהנה מהקלות מס של חברה זרה. כשלעצמי, המדובר במחלוקת קש. מחד גיסא, ברור וגלוי כי המעבר ללונדון נעשה על ידי משפחת אדלר מתוך בחירה, ובהתאם לרצונו והעדפותיו של מר אדלר. מאידך גיסא, בהינתן רצונו של מר אדלר לעבור ללונדון, סברו השלושה כי ניתן יהיה לנצל את שהותו שם לצורך ניתוק זיקתה של חברת ימקום לישראל. הדברים אינם עומדים בסתירה זה לזה, והם למעשה שני צידיו של אותו מטבע.

43. בעת מעברו ללונדון ביקש מר אדלר כי חלק ניכר מכספי הקבוצה, בסך של 6.1 מליון דולר, יועברו לידיו. מר פדלון, שהוא כזכור איש הכספים של הקבוצה, התנגד לבקשה זו, ואולם מר לבנת הכריע לטובת מר אדלר, והנחה את מר פדלון להעביר לו את הכספים הללו.

44. המחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת לשאלה מה היו התנאים על פיהם הועברו כספי הפיקדון לידיו של מר אדלר: ב"כ לבנת טוענים כי הכסף נמסר למר אדלר כדי שיוכל לקבל ויזת משקיע זר, וכי היה ברור לצדדים שהם ממשיכים להיות כספיה של חברת ימקום, ומוחזקים בנאמנות בעבורה בחשבונו של מר אדלר. לשיטתם, מר לבנת לא הסכים מעולם שהכספים יינתנו למר אדלר כהלוואה, וישמשו לצורך השקעות פרטיות. לעומתם טענו ב"כ אדלר ופדלון כי הכספים ניתנו למר אדלר כהלוואה דולרית, אותה התחייב להשיב לימקום על פי דרישה. מר אדלר היה חופשי, לפיכך, להשקיע את הכספים (כל עוד לא נדרשו לצורכי החברה) כרצונו, כשהוא נושא בסיכון להפסדים מהשקעותיו ונהנה מהרווחים שיצמחו מהן. זאת ועוד, כדי לייתר את הצורך במעקב אחר הוצאות ה'רילוקיישן' ללונדון, הוצאות בהן חברת זואי הייתה אמורה לשאת, סוכם בין מר פדלון למר אדלר כי מר אדלר לא ישלם ריבית על ההלוואה הדולרית, וכנגד זה לא יהיה זכאי לקבל החזר הוצאות 'רילוקיישן' מחברת ימקום.
האם כספי הפקדון ניתנו למר אדלר כהלוואה או הופקדו בידיו בנאמנות

45. לא מצאתי בחומר הראיות בסיס לטענת ב"כ לבנת כי ההסכמה בין מר לבנת למר אדלר הייתה שהכספים יוחזקו על ידי מר אדלר בנאמנות. ראשית, במועד העברת הכספים (אוגוסט 2000) מערכת היחסים בין מר פדלון למר אדלר לא הייתה קרובה, ואין כל טענה כי מר פדלון היה נכון לשתף פעולה עם מר אדלר בניגוד לאינטרס המשותף לו ולמר לבנת לשמור על כספי הקבוצה (ראו בעניין זה עדותו של מר לבנת, שלפיה מר פדלון לא רק שהתנגד, אלא כעס על החלטתו של מר לבנת להעביר את הכספים למר אדלר. פרוטוקול 15.4.2012, עמוד 671). לפיכך, לו היה מר לבנת מורה שהכספים ימסרו למר אדלר בנאמנות, יש להניח שמר פדלון, כאיש כספים מוכשר ומיומן, היה דואג לקיומם של מנגנונים מתאימים שיבטיחו לחברת ימקום יכולת פיקוח על הנעשה בכספים, ועל התשואות שמר אדלר מפיק מהם. ואולם מר פדלון לא עשה כן, ובהעדר הסבר אחר, סביר לשער כי הטעם לכך היה שהבין בדרך זו את הנחייתו של מר לבנת (והשוו לחקירתו של מר לבנת בנדון, שם, עמודים 680 – 682); שנית, בספרי ימקום נרשמו הכספים כהלוואה שהועמדה על ידה לטובת מר אדלר. רישום זה, שנעשה בזמן אמת, מעיד על הדרך בה אנשי הכספים (שאין סיבה לפקפק בתום ליבם באותה עת) פירשו את העברת הכספים; שלישית, מר לבנת לא הצביע על כל מסמך או ראיה אחרת התומכת בטענתו כי הוסכם שהכספים ימסרו למר אדלר בנאמנות. למעשה הוא גם לא טוען שזכור לו סיכום בעל פה או הנחיה שניתנה על ידו למר פדלון או לכל אדם אחר, שלפיה הכספים יוחזקו בנאמנות על ידי מר אדלר. משנשאל בנושא הודה כי יתכן שלא היה ערני לאי הבהירות בנושא, אולם לדעתו איש כספים סביר ומיומן כמר פדלון היה אמור להבין כי כוונתו שהכספים יינתנו בנאמנות, ולקיים מעקב אחריהם (ראו שם, בעמודים 681 – 684). לעומת זאת מר פדלון, שעל כישוריו כאיש כספים אין חולק, ציין בתצהירו כי זכור לו שהוסכם על מתן הכספים כהלוואה, ולא על הפקדתם בנאמנות, ולכן לא נקבעו כל מנגנוני דיווח ופיקוח. מר פדלון עמד מאחורי גרסה זו גם במסגרת חקירתו הנגדית בנושא (פרוטוקול 7.3.2012, עמודים 800 – 810). העובדה שעדותו זו תואמת את הדרך בה פעל בזמן אמת, מביאה אותי למסקנה שיש לתת אמון בעדותו בעניין זה.

46. האינדיקציות המרכזיות עליהן הצביעו ב"כ לבנת כראיה לכך שהכספים הועברו בנאמנות הן שתיים: ראשית, בבקשה לגילוי מרצון שהגישו מר אדלר ומר פדלון לרשויות המס ביום 2.5.2011 (נ/60; להלן: "הגילוי מרצון") מתוארים כספי הפיקדון ככספים ששמשו בפועל את חברת ימקום בניהול עסקיה בחו"ל (סעיף 22 לגילוי מרצון), ואשר הוחזקו בחשבון חברת ימקום (סעיף 20 לגילוי מרצון). שנית, ההיגיון הכלכלי הבריא מתקשה לקבל שהשלושה הסכימו להעביר את עיקר כספי הקבוצה באותה עת לשליטתו המלאה של מר אדלר, תוך שהוא יכול לעשות בהם כרצונו (ובכלל זה להשקיעם באופן ספקולטיבי ואף להמר בהם), וזאת מבלי שנדרש לתת כל ערבות או בטוחה מתאימה להשבת ההלוואה.

אכן, אלו אינדיקציות התומכות בפרשנות שמציע ב"כ אדלר, ואולם אין בהן די כדי לשכנע שכוונת הצדדים בזמן אמת הייתה להפקדת הכספים בנאמנות, ולא למתן הלוואה. ככל שהדברים נוגעים לגילוי מרצון, הרי שהוא אומנם מנוסח בצורה מעורפלת למדי, אולם נראה כי הדבר נובע מהחשש מפני חיוב במס בגין ריבית רעיונית על פי הדין הישראלי, והרצון לשכנע כי בכל מקרה הכספים שעמדו לרשות מר אדלר הם כספים של חברה הולנדית (חברת ימקום) ולא של חברה ישראלית (חברת זואי). מכל מקום, בגילוי מרצון תוארו הכספים כ"כספי הלוואה" (סעיף 20 לגילוי מרצון), ולא נאמר כי הם הוחזקו בנאמנות על ידי מר אדלר או כי הרווחים שהופקו מהם היו שייכים לחברת ימקום. ככל שהדברים נוגעים להגיון הכלכלי הבריא, הרי, כפי שמר לבנת עצמו טען, התנהלותו לא תמיד תאמה את הדרך בה אנשי עסקים זהירים מגנים על כספם. אין חולק כי באותה עת שררו בין מר לבנת לבין מר אדלר לא רק יחסי אמון, אלא גם יחסי ידידות. לאור זאת, מצא מר לבנת לנכון באותה תקופה להעביר את השליטה בחברת ימקום למר אדלר, וזאת מבלי שדאג לכל דוקומנטציה שתבטיח לו את היכולת להחזיר לעצמו את השליטה בחברת ימקום (ואין חולק שמר אדלר לא מעל באמון זה, אלא השיב את השליטה בחברת ימקום למר לבנת לאחר 'גיורה' בשנת 2005). לאור זאת, לא ניתן לשלול, מכוח ההיגיון הבריא לבדו, את המסקנה העולה מחומר הראיות שהוצג לפני, כי מר לבנת הסכים באותה עת לסידור על פיו כספים שלא משמשים את הקבוצה יועמדו כהלוואה למר אדלר (וזאת כנגד התחייבות מר אדלר להשיב את ההלוואה לחברת ימקום, כשיהיו נחוצים לצורך מימון פעילותה).

47. עניין אחרון אליו אבקש להתייחס בהקשר זה היא טענתו של מר לבנת כי הוטעה לחשוב שכל הסכום האמור (6.1 מליון דולר) נחוץ כדי לקבל 'ויזת משקיע זר', שעה שבפועל הייתה דרושה רק כחמישית מהסכום (750 אלף ליש"ט) למטרה זו. ראשית, קשה לראות כיצד טענת ההטעיה מתיישבת עם הטענה של מר לבנת, שלפיה לא התכוון לתת כלל כספים למר אדלר כהלוואה (אלא אם כן נניח כי די בהחזקת כספים בנאמנות עבור חברת ימקום כדי שמר אדלר יקבל "ויזת משקיע זר" – עניין שלא נטען ולא הוכח); שנית, אף אם נניח כי מר לבנת הוטעה בעניין גובה הסכום שעליו להעמיד לרשותו מר אדלר כדי שזה יקבל 'ויזת משקיע זר', לא ברור מה הסעד שמתבקש כיום, למעלה מעשור לאחר האירוע בגין הטעיה זו (ביטול העברת הכספים? הרווח שניתן היה להפיק מהשארת הכספים בארץ?); שלישית, אם הכספים לא היו מועברים למר אדלר, האם לא היו מועברים לחשבון חברת ימקום? ואם היו מועברים לחשבון חברת ימקום, האם אין משמעות הדבר שממילא היו בשליטת מר אדלר? ולבסוף, מאחר שמר לבנת טוען כי אינו זוכר באופן ברור מה הוצג לו, ממילא לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי כי הוצג לו מצג מטעה בעניין זה. לאור זאת יש לדחות גם את הטענה בעניין זה.

פרשה ג' - יתרת חוב הפיקדון שלא הושבה
רקע עובדתי

48. ההלוואה שנטל מר אדלר מחברת ימקום הייתה בסך של 6.1 מליון דולר. במהלך השנים השיב מר אדלר סכום של 6.08 מליון דולר, וזאת לפי הפירוט הבא: בשנת 2001 הושבו 2.2 מליון דולר; בשנת 2002 הושבו 1.813 מליון דולר; בשנת 2003 הושבו 1.6975 מליון דולר; בשנת 2004 הושבו 369.5 אלף דולר (ראו נספח ט' לגילוי מרצון. יצוין כי ההעברה של 50 אלף דולר למר לבנת הייתה בגין מימוש האופציה ולכן אין להביאה בחשבון). לאור זאת טוענים ב"כ אדלר ופדלון כי מר אדלר החזיר את ההלוואה שנטל, ואינו חייב עוד דבר בגינה.

49. ואולם, ברישומי חברת ימקום נותרה, גם לאחר השבת הסכומים הללו, יתרה שלילית לחובתו של מר אדלר בסכום של 1,321,571 יורו, נכון לסוף שנת 2004. ההסבר ליתרה זו מוסכם בחלקו, ושנוי במחלוקת בחלקו. החלק שסיבתו מוסכמת הוא, לפי האמור בסיכומי לבנת, בסך 765 אלף יורו (להלן: "היתרה שסיבתה מוסכמת"), והוא נובע מכך שלפי דיני המס ההולנדיים חייבת הלוואה לבעל עניין במס בגין ריבית רעיונית, אלא אם כן היא נושאת ריבית שנתית של 7%. לפיכך חייב מנהל החשבונות ההולנדי את ההלוואה שניתנה למר אדלר בריבית בשיעור זה עד לסוף שנת 2003, וכך נוסף סכום זה לכרטסת החו"ז (חובה/זכות) של מר אדלר ברישומי חברת ימקום. החלק שסיבתו אינה מוסכמת, העומד על 556 אלף יורו (להלן: "היתרה שסיבתה אינה מוסכמת"), נובע לטענת ב"כ אדלר ופדלון מהפרשים בין שער היורו לשער הדולר, אשר בשל טעות חשבונאית, לא קוזזו מיתרת ההלוואה בשנים 2002 ו- 2003. לעומת זאת, לטענת ב"כ לבנת, הפרשי שער אלו הובאו בחשבון על ידי רואי החשבון ההולנדים, ולפיכך יתרה זו נובעת ממשיכות שונות שעשה מר אדלר מחשבון חברת ימקום לצרכיו הפרטיים.
היתרה שסיבתה מוסכמת

50. ככל שהדברים נוגעים ליתרה שסיבתה מוסכמת, הרי שהשאלה המתעוררת היא האם בדין חויבה ההלוואה שקיבל מר אדלר בריבית. לעניין זה יש להבחין בין שאלת חיוב ההלוואה בריבית לצורכי מס (פעולה שיתכן שנדרשה על פי הדין ההולנדי), לבין השאלה האם ביחסים בין השלושה הוסכם שמר אדלר יישא בתשלום ריבית על ההלוואה, והאם השיעור בו חויב ברישומי חברת ימקום הוא השיעור המוסכם. מטבע הדברים, במסגרת התיק הנוכחי עסקינן בשאלה השנייה בלבד.

51. אין חולק כי בין השלושה לא הוסכם מעולם שההלוואה תישא בריבית בשיעור שקובע החוק ההולנדי ביחס להלוואות לבעלי עניין. ואולם, לטענת ב"כ לבנת ככל שתדחה גרסתם כי הכספים הוחזקו בנאמנות, הרי שיש לקבוע כי הועמדו למר אדלר כהלוואה חייבת בריבית, וכי שיעור הריבית הקבוע בדין ההולנדי מייצג מחיר כסף ראוי להלוואות לבעלי עניין.

52. אני מתקשה לראות בריבית בה חויבה ההלוואה בהתאם לדין ההולנדי אינדיקציה כלשהי לעניין השאלה בה עסקינן. השאלה האם מר אדלר חייב בריבית על ההלוואה, ובאיזה שיעור, צריכה להיגזר מפרשנות ההסכם שנעשה בין השלושה ביחס להעמדת ההלוואה, ולא מהסדר דין כזה או אחר הנוהג בהולנד. מעבר לכך, הדין ההולנדי מתייחס, מטבע הדברים, להלוואות שהועמדו במטבע המקומי (קרי, יורו), ואילו הכספים שהועמדו למר אדלר הועמדו בדולרים, והיה צריך להשיבם בדולרים. מכאן ששיעור הריבית המקובל על הלוואות ביורו לפי הדין הההולנדי אינו יכול לשמש אינדיקציה לסוגיה בה עסקינן.

53. נפנה אפוא לניסיון להתחקות אחר כוונת הצדדים בעניין זה. טענתם של ב"כ לבנת היא שאם נניח (בניגוד לעמדתם) כי מדובר בהלוואה (ולא בנאמנות), הרי שהחזקה היא שהלוואה הניתנת לבעל עניין חייבת בריבית, ולפיכך יש להניח שכוונת הצדדים הייתה שמר אדלר ישא בריבית בשיעור המקובל במשק בגין החזקת הכספים. כנגד זאת משיבים ב"כ אדלר ופדלון כי לא רק שלא הייתה מעולם הסכמה על תשלום ריבית בגין הכספים (ולמעשה גם מר לבנת לא טוען לכך, להפך, לשיטתו על מר אדלר להחזיר את הרווחים שעשה כנאמן), אלא שהייתה הסכמה שההלוואה לא תישא ריבית, וזאת כנגד ויתור מצד אדלר על החזר הוצאות ה'רילוקיישן', והסכמה מצידו להעביר לחברת ימקום את מלוא ההכנסות ששולמו על ידי צדדים שלישיים (חברת Azur B.V.) בה שימש כדירקטור (הכנסות שעמדו בדיעבד על כ- 650 אלף ש"ח).

54. הן מר אדלר הן מר פדלון העידו כי הסיכום שהושג ביניהם היה שההלוואה לא תחויב בריבית, וכנגד זאת לא ימשוך מר אדלר כספים לצורך הוצאות 'רילוקיישן'. מר פדלון הסביר עניין זה בכך שההלוואה ניתנה למשך זמן לא ברור (שכן הייתה אפשרות שהכספים יהיו דרושים בתוך פרק זמן קצר), וכדי לחסוך את ההתחשבנות הכרוכה במימון עלויות 'רילוקיישן'. מר לבנת לא ידע להעיד כי היה קיים הסדר אחר, ולמעשה נראה כי גם עליו היה מקובל בשעתו שמר אדלר ומר פדלון יגיעו לסיכום בעניין זה. במצב דברים זה, ובשים לב לכך שקשה לראות מה האינטרס שהיה למר פדלון בשנים בהם עסקינן (דהיינו 2000 – 2004) להעניק למר אדלר הטבה הבאה לא רק על חשבון מר לבנת כי אם גם על חשבונו, אני סבור שיש להעדיף את הגרסה שהציגו מר אדלר ומר פדלון, על פני התזה שהעלו ב"כ לבנת.
55. ודוק, גם בעניין זה, כמו בחלק ניכר מהפרשיות שלפני, נסמכת טענת ב"כ לבנת לא על ראיות בדבר מה שהוסכם בין השלושה, אלא על הסקות לוגיות והשערות שהעלו מומחים שניתחו את פעולות השלושה בדיעבד. כך, למשל, הטיח ב"כ לבנת במר פדלון כי אין זה הגיוני לאשר עלויות 'רילוקיישן' של 400 אלף דולר בשנה. בהקשר זה ראוי לציין את שלושת אלה: ראשית, אם נניח כי ההסדר לו טוענים ב"כ אדלר ופדלון הושג עוד לפני נסיעתו של מר אדלר לחו"ל, הרי שאת הגיונו העסקי מבחינת חברת ימקום יש לבחון על פי המידע שהיה בידי מר פדלון בשלהי שנת 2000, והחלופות שעמדו בפניו באותה עת (קרי, לפי השוואה בין הריבית שהיה באפשרות חברת ימקום לקבל מצדדים שלישיים לבין הסכום שצפתה כי תידרש לשלם בגין הוצאות 'רילוקיישן' למר אדלר); שנית, להסדר לו טוענים מר פדלון ומר אדלר השלכות מס, שכאמור, לא זהו המקום לבחון אותן (עניין זה פורט בפני רשויות המס במסגרת הגילוי מרצון). אין לשלול את האפשרות (ואני מציין זאת בלשון זהירה) כי שיקולי מס הובאו בחשבון על ידי מר פדלון ומר אדלר בהגיעם להסדר החריג לו הם טוענים; ולבסוף, קשה מאד להשתכנע, ברמת ההסתברות הדרושה לבסס טענות של תרמית וקנוניה, מנימוקים הנשענים אך ורק על הגיון כלכלי. במילים אחרות, גם אם יש ממש בטענה כי בדיעבד ההסדר לו טוענים מר פדלון ומר אדלר נראה תמוה (וכשלעצמי, כאמור, לא השתכנעתי שחריגות ההסדר מחייבת מסקנה זו), הרי שקשה מאד להסיק מעובדה זו לבדה על כוונת מרמה כלפי מר לבנת.

56. לנוכח כל האמור לעיל אני סבור שיש להעדיף את גרסתם של ב"כ אדלר ופדלון, שלפיה הסיכום ביחס להלוואה היה שתינתן ללא ריבית, וכנגד ויתור על טענותיו של מר אדלר ביחס להוצאות 'רילוקיישן'. לאור זאת, ביחסים הפנימיים שבין השלושה, אין מקום לחייב את מר אדלר בתשלום ריבית על הפיקדון.

היתרה שסיבתה אינה מוסכמת

57. כאמור, חיובי הריבית על ההלוואה מסבירים רק חלק מהחוב הרשום לחובתו של מר אדלר בספרי חברת ימקום בסוף שנת 2003. לעומת זאת, חלק אחר מהחוב הרשום, בסך של 556 אלף יורו, אינו נובע מחיובי ריבית, והצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה על הסיבה שבעטיה נוצר.

58. לשיטת ב"כ אדלר ופדלון, ההסבר ליתרה רישומית זו הוא מחדל של מנהל החשבונות ההולנדי של חברת ימקום בשנים הרלוואנטיות מלרשום לטובת מר אדלר הפרשי שער בשנים 2002 ו- 2003. ויובהר, אין חולק כי ההלוואה ניתנה למר אדלר בדולרים, וכי היה עליו להחזירה בדולרים. לעומת זאת, הדוחות הכספיים של חברת ימקום נערכו ביורו, וכך גם נרשמה יתרת ההלוואה. מאחר שלאורך שנות מתן ההלוואה נשחק הדולר בהשוואה ליורו, משמעות הדבר הייתה כי למר אדלר צמחו (באופן לגיטימי לכל הדעות) הפרשי שער אותם היה צריך לנכות מחובו הרשום (בערכי יורו) אצל חברת ימקום. אין חולק, כי פעולה זו נעשתה בשנת 2001, ואולם אין כל עדות לכך שנעשתה בשים 2002 ו- 2003, והמחדל מלבצעה הוא שמסביר את היתרה הרישומית שנוצרה בסך 556 אלף יורו.

59. ב"כ לבנת טוענים, לעומת זאת, כי העובדה שנרשמו בדוחות חברת ימקום הפרשי שער בשנת 2001, בצירוף החזקה כי מנהל החשבונות ניהל את כספי חברת ימקום לפי כללי החשבונאות התקינים, מובילים למסקנה כי היתרה שסיבתה אינה מוסכמת לא נובעת מטעות חשבונאית. זאת ועוד, חישוב חשבונאי של הפרשי השער לא מביא למספר 556 אלף יורו, אלא לתוצאה שונה. לאור זאת, יש להניח כי המדובר בחוב אמיתי של מר אדלר לחברת ימקום, הנובע ככל הנראה ממשיכות כספים שבוצעו על ידו מכספי חברת ימקום.

60. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין זה, הגעתי למסקנה כי הסברי ב"כ פדלון ואדלר לקיומה של היתרה בסך 556 אלף יורו משכנעים, וכי ההנחה שמדובר בחיובים אשר נבעו מטעות חשבונאית (התעלמות מהפרשי שער) מבוססת. אבהיר בקצרה את הטעמים לקביעותיי אלו.

61. טענת ב"כ פדלון ואדלר כי בשנים 2002 ו- 2003 לא נרשמו הפרשי שער נתמכת בראיות הבאות: ראשית, בניירות העבודה ששימשו לצורך הכנת הדוחות הכספיים מופיעה שורה המתייחסת לקיזוז הפרשי שער בגין השנים 2000 ו- 2001, אך אין שורה כזו בגין השנים 2002 ו- 2003; שנית, הדוחות הכספיים לשנים 2002 ו- 2003 הוכנו על ידי גורם אחר מזה שהכין את הדוחות הכספיים לשנים 2000 ו- 2001. מכאן שלא ניתן להסיק ידיעה של מכין הדוחות בשנים 2002 ו- 2003 בדבר הצורך לנכות הפרשי שער מדרך פעולת מכין הדוחות בשנים 2000 ו-2001. שלישית, עיון בדו"ח השנתי של חברת ימקום לשנת 2002 מגלה כי יתרת ההלוואה למר אדלר (הרשומה כנכס במאזן חברת ימקום) קטנה בדיוק בסכום החזרי ההלוואה בפועל, וזאת ללא שבוצע כל ניכוי בגין הפרשי השער שהיו צריכים להתרחש באותה שנה. המסקנה המתבקשת היא שלפחות ביחס לשנת 2002 לא בוצע קיזוז בגין הפרשי שער. רביעית, גם מעיון בצד ההתחייבויות, בו רשומה ההלוואה הנגדית שניתנה על ידי חברת זואי לחברת ימקום עולה כי בשנת 2002, להבדיל משנת 2001, לא בוצעה התחשבנות בגין הפרשי שער. חמישית, מניירות העבודה אנו יודעים כי מנהל החשבונות זיכה כנגד החוב משכורות שלא נמשכו בסכום כולל של כ- 440 אלף יורו. ב"כ אדלר ופדלון טענו כי זיכויים אלו לא מייצגים תשלומים בפועל לאדלר (למרות שנוכו בפועל מיתרת החוב של מר אדלר), וכי אין להם הצדקה. אם מבטלים זיכויים אלו (קרי מגדילים את חובו של מר אדלר בסכומים אלו), ומוסיפים את הזיכוי בגין הפרשי שער (קרי, מקטינים את החיוב בהפרשי השער שצמחו בשנים 2002 ו- 2003) מקבלים, בקירוב, את היתרה הבלתי מוסברת.

62. מאידך גיסא, ההסבר שמציע ב"כ לבנת לקיומה של היתרה הבלתי מוסברת, דהיינו ביצוע משיכות נוספות מחשבון חברת ימקום על ידי מר אדלר, הוא הסבר שאין לו כל תמיכה בחומר הראיות. יש להניח כי אילו היו מבוצעות משיכות כאלו, ניתן היה להצביע על מסמכים המעידים על העברת כספים מחברת ימקום לטובת מר אדלר או לצדדים שלישיים הקשורים עימו. לחילופין, ניתן היה להצביע על יתרות כספיות שאמורות היו להימצא בחשבון חברת ימקום, ונעלמו ללא הסבר. ואולם, בפני לא הוצגו ראיות להעברות בלתי מוסברות מחשבון ימקום, או להעלמות כספים עלומים שהיו אמורים להימצא בו. במצב דברים זה, ובשים לב להיקף הבדיקות, הדרישות והחקירות שנעשו מטעם מר לבנת, אין לי אלא להסיק כי ראיות אלו אינן בנמצא, והעדרן מחליש עד מאד את ההנחה כי מר אדלר ביצע משיכות כספיות נוספות מחשבון חברת ימקום (פרט לנטילת ההלוואה).

63. חלף ראיות למשיכת כספים או להיעלמותם, מבססים ב"כ לבנת את טענותיהם על היסקים לוגיים. כך, למשל, הם טוענים כי אילו היה מדובר בחוב רישומי, היו מר אדלר ומר פדלון יכולים לבטלו באמצעות תיקון הדוחות, ולא היו נזקקים לדרך העקלקלה בה פעלו (ושתוזכר להלן. ראו פסקה ‏65 ואילך). ואולם, טיעון זה אינו משכנע, שכן תיקון הדוחות עלול היה לגרור חבות מס בהולנד, וסביר להניח שמר אדלר ומר פדלון פעלו כפי שפעלו כדי למנוע היווצרות חבות שכזו. טיעון אחר שהעלו ב"כ לבנת הוא שבמצב אי הבהירות הקיים, יש להעדיף את האמור בדוחות ימקום, ולמצער להטיל על מר אדלר את הנטל להביא ראיות חדות שיסתרו אותם. אף אם אניח כי האמור בדוחות יוצר חזקה בדבר נכונותם, הרי שמהטעמים שצוינו לעיל, סבורני שב"כ אדלר ופדלון עמדו בנטל להתגבר על חזקה זו. לא זו אף זו, יש לזכור כי הטענות בדבר אי סדרים הועלו מטעמו של מר לבנת רק כשש שנים לאחר האירועים. במצב דברים זה, ובשים לב למובהר לעיל ביחס לאינטרסים של מר פדלון באותה עת (ראו פסקה ‏54 לעיל), סבורני כי ניתן להניח ברמה גבוהה של ודאות כי בזמן אמת נבדקו טענותיו של מר אדלר באופן מלא, ונמצאו משכנעות.

64. המסקנה המתבקשת מצירוף הראיות שהביאו ב"כ אדלר ופדלון לכך שלא נעשתה התחשבות בהפרשי השער, להעדר הראיות המצביעות על כך שנמשכו כספים נוספים על ידי מר אדלר או מטעמו, מביאים למסקנה שיש לקבל את גרסתם של מר פדלון ומר אדלר בעניין זה, ולקבוע כי היתרה הבלתי מוסברת היא תוצאה של תקלה חשבונאית, וכי אין היא מייצגת חוב אמיתי של מר אדלר כלפי חברת ימקום.
פרשה ד': עסקת HCNH
רקע עובדתי

65. כאמור, עם חזרתו של מר אדלר לארץ התברר שלפי רישומי חברת ימקום, הוא נותר חייב לה סכום של 1.321 מליון יורו. חוב זה נבע, כפי שהובהר לעיל, מהפרשי ריבית בהם חויבה ההלוואה, כדי שלא יוטל עליה חיוב במס על פי דיני הולנד, ומרישומים חשבונאיים שלא יצגו את ההסכמות שבין השלושה ביחס למתן ההלוואה (זיכוי מר אדלר במשכורת, מחד גיסא, ואי זיכויו בהפרשי שער בגין השנים 2002 ו- 2003, מאידך גיסא).

66. מר אדלר ומר פדלון הגו תוכנית, שלפיה ימחק חוב זה, ואף תיווצר יתרת זכות לטובתו של מר אדלר. על פי תוכניתם, שקרמה עור וגידים בשנת 2004, רכשה חברת ימקום זכויות בחברה קפריסאית בשם HCNH Technologies Ltd (להלן: "חברת HCNH") תמורת 2 מליון יורו, אשר נזקפו לזכותו של מר אדלר. מרביתו של סכום זה (דהיינו 1.321 מליון יורו), שימשה לקיזוז יתרת חובו של מר אדלר לחברת ימקום, ואילו מתוך היתרה קיבל מר אדלר, לכיסו, לטענת באי כוחו, סכום של כ- 2.3 מליון ₪ כנגד המשכורות שלא משך בעת שהותו בלונדון (וזאת בהקבלה למשכורות ששולמו למר לבנת ומר אדלר בזמן שהותו של מר אדלר בלונדון), ואילו ביתרה (בסך 1.4 מיליון ₪) השתמש כדי לזכות בפטור ממס בגין חלקו בחלוקות כספים עתידיות, שביצעו השלושה.

67. ויובהר, אין חולק כי העסקה בה מדובר הייתה עסקה מלאכותית, שנועדה לפתור בעיות מס שנוצרו עם סיום ההתחשבנות עם מר אדלר בקשר להלוואה שנטל. כנגזר מכך שווי הזכויות בחברת HCNH לא הוערך מעולם, ואין כל אינדיקציה שהוא עמד על 2 מליון יורו, או התקרב לכך. מר פדלון היטיב להבהיר את תכליות העסקה, בשיחה שקיים עם רו"ח בנרוש (השיחה הוקלטה ללא ידיעת מר פדלון. תימלול השיחה סומן נ/44. הציטוט מעמודים 19 - 20):

"הספרים של ימקום נוהלו באירו... בין האירו לדולר, הפרש אדיר. ... ארבע שנים, חמש שנים. נוצר פתאום חוב. [מר אדלר] צריך לחזור לארץ. אני רואה חוב של איזה מליון ומשהו דולר. אני אומר "מה אני עושה עכשיו עם הדבר הזה? זה לא משהו שאני", אמיר אומר "הנה, החזרתי לך את כל הכסף מה אתה רוצה ממני? זה שהוא רשם באירו"... אני בא להולנדי, ליאן הזה, אומר "יאן, באירו זה אירו. מה? ... אין לי, לא... עכשיו הפרשי שער. לא יודע למחוק את זה". אז עשינו קומבינה. וזה הקומבינה. רשמנו כאילו השקענו בחברה בקפריסין..... אין חברה בקפריסין. זה עשינו כאילו...יש שם חברה שכבי[כול], תכל"ס, אין כלום... זה הכל לצרכי מס, בשביל להעלים את המליון דולר הזה שנוצר, הפרשי שער, או שיהיה לנו מאיפה לעשות אותם".
דיון

68. אין ספק שעסקת HCNH הייתה עסקה מלאכותית, שנולדה כדי למחוק את חובו של מר אדלר לחברת ימקום באופן שלא ייצור חבות במס (עיסקה "יצירתית לפיתרון בעיה" בלשונו של מר פדלון. פרוטוקול 7.3.2012, עמוד 818 שורה 18). בהמשך הדברים אף הורחב השימוש בעיסקה המלאכותית כדי ל"חסוך" חבות במס, וזאת בקשר לתשלומים שונים שבוצעו למר אדלר (משיכת המשכורות שלא שולמו לו במהלך שהותו בלונדון, וביצוע תשלומים נוספים). בהיבט זה יש חומרה מיוחדת, שכן בהקשר זה בוודאי אין המדובר בתיקון טעויות רישומיות בלבד.

69. לא ארחיב בעניין זה, מאחר שהוא מצוי בבדיקה של הרשויות המופקדות על הנושא (דיווח על הפרשה נמסר לרשויות המס במסגרת הגילוי מרצון שהעבירו מר אדלר ומר פדלון במאי 2011). אסתפק בהבעת צער על כך שאנשי עסקים נבונים, כדוגמת מר פדלון ומר אדלר, לא מצאו דרך ראויה יותר להסדיר את ענייניהם מול רשויות המס, ונזקקו לתחבולות שאיש ישר ירחק מהן.

70. במסגרת תיק זה עלי להכריע האם יש בהתנהלות הפסולה של מר אדלר ומר פדלון בקשר לעסקה מלאכותית זו כדי להטיל עליהם חבות כלפי מר לבנת וחברות ההחזקות. לצורך הכרעתי בעניין זה אניח כי מר לבנת לא ידע על פרשת HCNH, וממילא לא אישר את ביצועה (לא מראש ולא בדיעבד). במצב דברים זה לא יכול להיות ספק שהתנהלותם של מר אדלר ומר פדלון בעניין זה היוותה הפרת אמונים כלפי מר לבנת וחברת ימקום. זאת ועוד, ככל שהיה ספק בכך, הרי שיש לקבוע כי עסקת HCNH היא עסקה פסולה מבחינת מטרתה, ולפיכך בטלה. על כך, כמדומה, לא יכולה להיות מחלוקת של ממש.

71. ואולם, השאלה הנשאלת היא האם יש בעשיית העסקה כדי להטיל חבות כספית של מר אדלר ומר פדלון כלפי מר לבנת וחברת ימקום. על כך סבורני שיש להשיב בשלילה.

72. ככל שעסקינן בחוב שהיה רשום בספרי ימקום (דהיינו 1.321 מליון יורו) הרי שלאור קבעתי דלעיל, שלפיה הוכח כי ביחסים שבין השלושה לא היה מר אדלר חייב בסכום זה, אין לי אלא לקבוע כי גם לאחר ההכרזה על ביטול עסקת HCNH אין מקום להטיל על מר אדלר את החובה לשלמו. חוב זה צריך להימחק מספרי חברת ימקום, והשאלה האם מחיקה זו מקימה חבות במס, וכלפי מי, היא שאלה אותה צריכות רשויות המס הרלוואנטיות לבחון.

73. ביחס ליתרת המשיכות שבוצעו "בחסות" העסקה המלאכותית, הרי שלא השתכנעתי כי המדובר במשיכות שמר אדלר לא היה זכאי להן ביחסים הפנימיים שבין השלושה (וממילא מול חברות ההחזקות). בעניין זה מקובלת עלי עדותו של מר פדלון, שלפיה המדובר בכספים העומדים כנגד משכורות שמשכו הוא ומר לבנת בשנים בהן שהה מר אדלר בחו"ל, ובהמשך, כנגד חלוקות שוויוניות שביצעו השלושה. הטעם לאמון שאני נותן בעדותו של מר פדלון בעניין זה הוא כפול: ראשית, אין להניח שמר פדלון היה מאשר למר אדלר בשנים 2004 ו- 2005 (ולמען האמת, גם לאחר מכן) משיכות כספיות העולות על חלקו, שכן בכך היה פוגע לא רק באינטרס של מר לבנת אלא גם באינטרס האישי שלו. שנית, לו היה המדובר בכספים שמר אדלר קיבל מעל לחלוקה שבוצעה למר לבנת ולמר פדלון ניתן היה להראות זאת בנקל, ואף לעמת את מר פדלון עם עובדה זו. ואולם, הדבר לא נעשה. בשולי הדברים אוסיף כי גם לשיטת ב"כ לבנת היה מר אדלר זכאי לקבל מחברת ימקום תשלומי שכר בסכום של 440 אלף יורו (תשלומים שנרשמו בספרי ימקום, אך אין אינדיקציה כי שולמו). מכאן שגם ב"כ לבנת לא חולק, הלכה למעשה, על זכותו של מר אדלר לקבלת הסכום ששולם לו ביולי 2005 כנגד משכורות שלא משך בשנות שהותו בלונדון.

74. לאור המובהר לעיל הריני להכריז על בטלותה של עסקת HCNH בהיותה עסקה למטרה פסולה, ואולם איני רואה מקום להורות על מתן סעד כספי נגד מר אדלר או מר פדלון בעקבות בטלות העיסקה.
פרשה ה' - פרשת עמרב ווייס
רקע עובדתי

75. לבנת אדלר ופדלון, יחד עם שלוש קבוצות ישראליות אחרות (קבוצת כלל, קבוצת פישמן וקבוצת עורק) החזיקו עד ליולי 2005 במניות החברה האירית Mediterranean Nautilus Ltd., שכבל התקשורת הבינלאומי "מד נאוטילוס" מצוי בבעלותה (להלן: "מד-נאוטילוס"). בעל השליטה במד-נאוטילוס, מאז הקמתה, היה קונצרן התקשורת האיטלקי Telecom Italia SPA (להלן: "טלקום איטליה"). כמו כן החזיקו טלקום איטליה וארבע הקבוצות הישראליות במניות חברת מד-1. אחוזי ההחזקות בשתי החברות היו זהים: טלקום איטליה - 51%; קבוצת כלל – 15%; קבוצת פישמן – 15%; קבוצת עורק – 9%; לבנת אדלר ופדלון – 10%.

76. ביולי 2005 הוסכם בין טלקום איטליה לבין ארבע הקבוצות הישראליות על הפרדת החזקותיהם, באופן שהקבוצות הישראליות מכרו לטלקום איטליה את החזקותיהם במד-נאוטילוס ובחברת מד-1, ורכשו ממנה את החזקותיה בחברת אי.סי.1 , וכן זכות לקבלת תמלוגים שמקורם בתקבולי מד נאוטילוס בישראל לתקופה של כ- 11 שנה (להלן: "הזכות לתמלוגים").

77. קבוצת עורק, אשר היתה כאמור אחת מארבע הקבוצות הישראליות, החליטה למכור את הזכויות שקמו לה בעקבות העיסקה. זכויות אלו כללו 18.6% ממניות חברת אי.סי.1 ומהזכות לתמלוגים, וכן הזכות להחזר הלוואת בעלים מחברת אי.סי.1 (להלן: "זכויות עורק"). בעקבות זאת סוכם בין לבנת אדלר ופדלון לבין קבוצת עורק בתחילת חודש יולי 2005 כי חברת ימקום תרכוש את מכלול זכויות עורק תמורת תשלום של 1.8 מליון דולר (להלן: "עסקת עורק").

78. יצוין כי על פי סעיף 13 להסכם שיצר את הזכות לתמלוגים (להלן: "הסכם התמלוגים". ההסכם צורך כנספח 52 לחוו"ד רו"ח שפי) העברת הזכויות מכוחו טעונה הסכמה של הצד האחר לעסקה, כשכנראה הכוונה, בהקשר זה, היא להסכמת טלקום איטליה.
79. בד בבד עם עריכת עסקת עורק סיכם מר אדלר, בשם חברת ימקום, עם שני גורמים שונים, כי ייתן לכל אחד מהם זכויות השקולות ל- 25% מהזכויות שרכשה חברת ימקום במסגרת עסקת עורק. גורמים אלו היו חברת עמרב השקעות בע"מ (להלן: "חברת עמרב"), המצויה בבעלותם של מר לסקר ומר בלינקוב, ומר עופר וייס (להלן: "מר וייס"). כתוצאה מכך העבירה חברת ימקום 50% מכל התקבולים שצמחו לה מזכויות עורק, ובכלל זה מחצית מהתמלוגים ששולמו לה בגין זכויות עורק, לחברת עמרב ולמר וייס, וזאת בסכומים שהצטברו במהלך השנים למיליוני שקלים חדשים.

80. ב"כ לבנת טענו כי הקניית מחצית מהזכויות בעסקת עורק לחברת עמרב ולמר וייס בוצעה מאחורי גבו של מר לבנת, וללא שתהיה לכך כל הצדקה עסקית. לשיטתם העסקאות במסגרתן הועברו, הלכה למעשה, מחצית מזכויות עורק לחברת עמרב ולמר וייס (להבדיל מעסקת עורק עצמה) הן עסקאות שנעשו ללא הגיון עסקי, ושלא לטובת חברת ימקום, ולפיכך ההתקשרות בהן על ידי מר אדלר ומר פדלון, בשם חברת ימקום, מהווה הפרת חובת אמונים והפרת חובת זהירות שהם חבו כדירקטורים כלפי החברה.

81. מנגד טענו ב"כ אדלר ופדלון כי ההסכמים עם חברת עמרב ומר וייס נעשו ממניעים עסקיים טהורים, שבבסיסם הרצון לתמרץ את מר וייס ואת מר לסקר להשקיע מזמנם, כישוריהם וקשריהם בקידום האינטרסים הכלכליים של חברת אי.סי.1. לא זו אף זו, בדיעבד התברר שהחלטה זו לא רק שהייתה בעלת הגיון עסקי בשעתו, אלא גם הוכיחה עצמה בדיעבד, שכן למר וייס ולמר לסקר הייתה השפעה מכרעת הן בגיוס אשראי בנקאי לטובת חברת אי.אס.1, הן במכירת רשת כבלי התקשורת הפנים ארצית של החברה לחברת פרטנר תקשורת בע"מ תמורת 15.6 מליון דולר במהלך שנת 2006. עוד טענו ב"כ אדלר ופדלון כי מר לבנת היה מודע להחלטה לשתף את מר וייס ומר לסקר (באמצעות חברת עמרב) בעסקת עורק, וכי טענתו שהדבר נעשה מאחורי גבו אינה נכונה.

82. להשלמת התמונה יצוין כי חברת עמרב הגישה ביום 12.7.2011 תביעה נגד חברת ימקום, בגין הפסקת העברת התמלוגים מכוח עסקת עורק, וכי חברת ימקום הגישה ביום 19.1.2012 תביעה נגד חברת עמרב, ובעליה, ונגד מר וייס, וחברה שבשליטתו, להצהיר כי הסיכומים עימם אינם תקפים ולהורות על השבת הכספים ששולמו עד סוף שנת 2010. ביום 13.2.2012 ניתן על ידי פסק דין בהסכמה הנותן תוקף להסדר דיוני בין הצדדים, לפיו ימחקו שתי התביעות, תוך שמירה על זכות כל אחד מהצדדים להגיש את תביעתו לאחר שינתן פסק דין בתיק זה (ראו ת.א. (מרכז) 39896-01-12).
דיון

83. הצדדים, ובמיוחד ב"כ לבנת, הקדישו תשומת לב רבה ומעמיקה לבחינת ההיגיון העסקי שעמד מאחורי ההתקשרויות עם חברת עמרב מזה, ועם מר וייס מזה. הם ניסו לשכנע כי התקשרות זו לא הייתה דרושה כדי לתמרץ את מר וייס ומר לסקר לפעול לקידום האינטרסים של חברת אי.סי.1; כי העסקאות עימם נערכו בתנאים לא הגיוניים מבחינה כלכלית, אשר הקנו להם רק רווח, ולא הטילו עליהם כל סיכון; כי לא היה כל הגיון שתמרוצם של מר וייס ומר לסקר יעשה על גבה של חברת ימקום בלבד, שעה שהנהנים מהצלחתם הם גם בעלי העניין האחרים בחברת אי.סי.1 (דהיינו קבוצות כלל ופישמן) וכיו"ב טיעונים וניתוחים עסקיים. חייב אני להתוודות, כי עם כל ההערכה למאמצים אלו, לא ברורה לי תכליתם. כידוע בתי המשפט אינם מעמידים את עצמם, במקרה הרגיל, בנעליהם של מנהלי חברות, ואינם בוחנים בדיעבד את השאלה האם החלטה עסקית שקיבלו משיקולים ענייניים הייתה ההחלטה העסקית הנכונה בשעת קבלתה. כל עוד החלטת הדירקטור התקבלה בהתבסס על איסוף מידע ראוי, ולאחר הפעלת שיקול דעת בתום לב וללא ניגוד עניינים, מוחזק הדירקטור, מכוח כלל שיקול הדעת העיסקי, כמי שפעל באופן תקין לטובת החברה (לדיון בכלל זה ראו שרון חנס, "כלל שיקול הדעת העיסקי" עיוני משפט לא 313 (תשס"ט)). ודוק, יתכן כי ראוי לקבוע חריג לכלל זה, באותם מקרים בהם שיקול הדעת שהפעיל הדירקטור לוקה בחוסר סבירות קיצוני (השוו עופר גרוסקופף, "על שיקול דעת קנייני, אחריות חברתית ודאגה לזולת" משפט ועסקים 317, 335 – 337 (התשס"ט)). ואולם, למעט חריג אפשרי זה, אשר יש להקפיד שלא לפרשו בהרחבה פן ייפרצו הגבולות, איני רואה הצדקה שבית המשפט ישים עצמו בנעלי הדירקטורים, וישפוט בדיעבד את ההיגיון העסקי בפעולתם. כך, אף אם בדיעבד מתברר כי הבחירה העסקית שעשו הדירקטורים הייתה שגויה, וכך, מקל וחומר, כאשר נטען שהעסקה שאישרו הדירקטורים היא כה נכונה, עד שלא היה מקום לשתף בהזדמנות העסקית גם צדדים שלישיים.

84. במהלך ההתדיינות ניסו ב"כ לבנת להביא ראיות לכך שהחלטתם של מר אדלר ומר פדלון להתקשר עם חברת עמרב ועם מר וייס נעשו משיקולים לא ענייניים. כך, למשל, נטען כי ההתקשרות עם מר לסקר נועדה לזכות באמונו, כדי לאפשר ביצוע חלק של ה"מחטף" הקשור בעסקת גלובסקום (עסקה שתידון בהרחבה בהמשך). אפס, מהעדויות שלפני, ובמיוחד מעדויותיהם האמינות של גב' מניפז ומר לסקר, הוברר כי לספקולציה זו אין לא ידיים ולא רגליים. לפיכך בצדק לא נזכרה תיאוריה זו בהמשך הדברים. חשד אחר שהועלה היה שבין מר אדלר ומר פדלון לבין מר וייס ומר לסקר קיימים יחסי חברות הדוקים, וכי מטעם זה נערכו העסקאות עימם (וראו כותרת הפרק הרלוואנטי בחוות דעת רו"ח שפי: "פרשת וייס ופרשת עמרב או – שותפים חדשים מצטרפים לפעילות ומתעשרים על חשבונו של שי"). ואולם, גם להשערות אלו לא נמצא בסיס של ממש, ואף הם נזנחו. סוף דבר, מחומר הראיות שנפרש בפני (והוא היה מקיף מאד ביחס לפרשיה זו), לא עלה כל בסיס ראייתי לתזה שלפיה ההתקשרות עם מר וייס ועם חברת עמרב נעשתה שלא מתוך מחשבה על טובת השלושה או שהיתה כרוכה בניגוד אינטרסים כלשהו ביניהם.

85. ואכן, קשה היה שלא לתמוה מה התועלת האישית שיכולה היתה לצמוח למר אדלר ומר פדלון מהעברת רווחים מחברת ימקום לה"ה וייס, לסקר ובלינקוב, שעה שהם מחזיקים יחדיו (במישרין ובעקיפין) ב- 42.4% ממניות חברת ימקום? על כך לא שמעתי תשובה טובה מפי מר לבנת או באי כוחו. העדר של הסבר מניח את הדעת לקושיה זו, מוביל, כמעט באופן הכרחי, למסקנה כי לא זהו המקרה בו ראוי לבחון בדיעבד את ההיגיון העסקי שבפעולת הדירקטורים.

86. נותרה, אם כך, החלופה שלפיה יש להתערב בשיקול הדעת העסקי במקרה זה מאחר שההתקשרויות נופלות לגדר החריג של אי סבירות קיצונית. ככל שהדברים נוגעים להתקשרות עם חברת עמרב, קל ופשוט בעיני שאין לטענה זו כל סיכוי. הראיות שהובאו מוכיחות באופן חד וברור כי הסיכום עם מר לסקר הושג במקביל לביצוע עסקת עורק, וכי חברת עמרב העבירה תשלום בגובה חלקה בעסקת עורק בצמוד למועד בו הועבר התשלום לחברת עורק. אכן, החתימה על חוזה פורמאלי לא קרמה עור וגידים מיד באותו מועד, ויתכן אף כי היו אי סדרים כאלו או אחרים בדרך בה נרשמו תשלומים שבוצעו על פי ההסדר (שוב, נושא אשר נבדק על ידי הרשויות המתאימות, ואינו דורש את התייחסותי). ואולם, בכל אלו בוודאי שאין כדי להצדיק סטייה מכלל שיקול הדעת העסקי, תוך הסקת מסקנה כי המדובר בהתקשרות שאישורה על ידי מר אדלר ומר פדלון הייתה בגדר רשלנות רבתי מצידם.

87. להשלמת התמונה, ומתוך תקווה לייתר התדיינות מיותרת בעתיד, אבקש לציין גם את שלושת אלו:

ראשית, מחומר הראיות עולה כי האפשרות שמר וייס ומר לסקר ייקחו חלק בעסקת עורק, בצורה כזו או אחרת, עלתה במקביל לגיבושה של עסקת עורק. כן יש בחומר הראיות רמזים לכך שיתכן שהיו טעמים הנוגעים לצדדים שלישיים בעטיים ביקשו הצדדים להצניע את חלקם של מר וייס ומר לסקר בעסקת עורק. נושאים אלו לא חודדו במשפט, ומכל מקום, אין בהם כדי להשליך על מערכת הזכויות הפנימית בין לבנת אדלר ופדלון, ולפחות על פי הראיות שנחשפו לפני, גם לא על מערכת היחסים שבין חברת ימקום לבין חברת עמרב מזה, ומר וייס מזה.

שנית, מהחומר הראייתי שהוצג השתכנעתי כי הכספים שהועברו על ידי חברת עמרב ביולי 2005 הועברו כהשקעה ולא כהלוואה. לכך מספר טעמים: ראשית, כמובהר לעיל, עדויותיהם של מר לסקר ומר בלינקוב היו אמינות בעיני, ושניהם עמדו בתוקף על כך שהסיכום עם מר אדלר היה על השקעה, ולא על העמדת הלוואה; שנית, התזה שלפיה מדובר בהלוואה נתמכת רק ברישומים פנימיים שנערכו בחברת ימקום, רישומים שמר לסקר ומר בלניקוב לא היו מודעים לקיומם עד הצגתם במשפט; שלישית, הטענה שמדובר בהלוואה אינה מתיישבת עם ההיגיון הבריא, מאחר שמר לסקר ומר בלניקוב הם אנשי עסקים אמידים, ואין כל סיבה שמר אדלר ומר פדלון יסכימו להקנות להם את הסיכויים וליטול במקומם את הסיכונים.

שלישית, הטענה כי עד לחתימת ההסכם הפורמאלי לא היתה לחברת עמרב מחויבות משפטית לכסות cash calls, אף אם היא נכונה, אינה יכולה להשליך על תוקפו המחייב של ההסכם עם חברת עמרב, ואף אינה יכולה להקים טענה לרשלנות של דירקטורים, מקום בו אי העמידה על דרישה זו לא גרמה בדיעבד כל נזק.

88. מצב הדברים מורכב יותר ככל שמדובר בהתקשרות עם מר וייס. עיקר הקושי אינו נוגע לכך שלא נערך עימו הסכם בכתב, אלא לעובדה שמר וייס לא נדרש כלל להשקיע כסף מכיסו בעסקת עורק. לטענת מר אדלר ומר וייס, חלקו של מר וייס בעסקה מומן תחילה על ידי הלוואה שהעמידה לו חברת ימקום, והלוואה זו הוחזרה מהתמלוגים שצמחו למר וייס כתוצאה מעסקת עורק. במצב דברים זה, ולמרות הצהרתו של מר וייס כי ככל שעסקת עורק הייתה מסתיימת בהפסד הוא היה נושא בו, קשה שלא לתמוה על צורת ההתקשרות עימו, ולשאול האם אין היא חורגת מהמקובל והסביר בצורה המחייבת התערבות שיפוטית.

89. למרות האמור, הגעתי לאחר התלבטות למסקנה כי אין מקום להטיל אחריות על מר אדלר ומר פדלון בעניין זה, וזאת משלושה נימוקים מצטברים:

ראשית, כמובהר לעיל, אף אם נכון לשיטתי להכיר בקיומו של חריג לכלל שיקול הדעת העסקי, הרי שהמדובר ביוצא דופן, שיש להפעילו במשורה. ספק בעיני אם המקרה שלפני הוא קיצוני דיו להצדיק הפעלתו של חריג מסוג זה. הרושם שקיבלתי הוא שמר אדלר האמין בעת ביצוע עסקת עורק כי מר וייס יכול לסייע לקידום האינטרסים של חברת אי.סי.1 ושל חברת ימקום, ומטעם זה ראה לנכון לתגמל אותו באופן נדיב (השוו דבריו למר לבנת בשיחה מיום 21.12.2010 שהוקלטה ללא ידיעתו. נ/12 עמוד 6). במצב דברים זה, ואף אם התגמול הוא חריג מהנהוג והמקובל, איני סבור שהוא מצדיק קביעה כי נתינתו היא בגדר רשלנות רבתי.

שנית, מחומר הראיות עולה כי מר לבנת ידע, למצער, על כך שלמר וייס ניתן תמריץ כלשהו על ידי חברת ימקום. בכך מודה גם מר לבנת עצמו (ראו דבריו בהקלטת שיחה בינו לבין מר אדלר ומר פדלון מיום 21.12.2010 עמוד 39, בהם הוא אומר כי ידע על תוכן הסיכום עם וייס), הגם שבעדותו צמצם את ידיעתו לתגמול חד פעמי בגין עסקת פרטנר. ואלו דבריו בעדותו: "אני יודע, הוא אמר לי, אמיר אמר לי בעבר שהוא נותן תגמול לעופר וייס ולעמרב על עסקת פרטנר, ידעתי את זה, ידעתי שזה תגמול חד- פעמי, זה היה, ידעתי את זה, זאת אומרת זה לא היה חדש לי... גם עמוס ובעיקר עופר היו מאוד אינסטרומנטאליים בהבאת העסקה לידי סיום, והם תוגמלו על כך, ידעתי מזה" (פרוטוקול 15.4.2012, עמוד 551 שורה 15 – עמוד 552 שורה 2). ידיעה זו של מר לבנת, בין אם היא מלאה כפי שעולה מהתמליל ובין אם היא חלקית כפי שמסר בעדותו, מקשה מאד על קבלת הטענות שהוא מעלה כיום נגד מר אדלר ומר פדלון – טענות שמר לבנת יכול היה, לכל הפחות, לבדוק ולברר אותן בזמן אמת.

שלישית, אני רואה קושי בקבלת טענה לרשלנות רבתי של דירקטורים, המושמעת חמש שנים לאחר האירוע, כאשר הצד שמעלה את הטענה התרשל (על פי גרסתו שלו) בבירורה במשך זמן כה ניכר (ודוק, איני סבור שניתן לבסס נגד מר אדלר ומר פדלון טענה להפרת אמונים בהקשר של ההסכם עם מר וייס). וכי ממה נפשך, נניח לרגע כי אכן ההחלטה לתגמל את מר וייס בצורה כה נדיבה היא החלטה המצדיקה התערבות שיפוטית בשיקול הדעת של הדירקטור – האין מקום לדרוש כי מר לבנת יסב את תשומת לבם של מר אדלר ומר פדלון לכך קרוב ככל הניתן למועד בו טעו? האם מתקבל על הדעת שרק לאחר שבוצעו תשלומים לפי הסיכום במשך 4 שנים יזכר מר לבנת לבדוק את החלטות מר אדלר ומר פדלון, ויבקש להטיל עליהם את האחריות באופן רטרואקטיבי לכל התשלומים שבוצעו על פי אותה החלטה?

90. המסקנה מהאמור לעיל היא שאין מקום להטיל אחריות על מר אדלר ומר פדלון בגין ההתקשרויות של חברת ימקום עם חברת עמרב מזה ועם מר וייס מזה. זאת ועוד, ביחס להתקשרות עם חברת עמרב, לא מצאתי שיש בסיס לטענות שהועלו נגד חברת עמרב, או מי מבעליה. ביחס לאפשרות של חברת ימקום להעלות טענות נגד התקשרות עם מר וייס, מצב הדברים פחות חד, וכשלעצמי הייתי ממליץ לצדדים להניח את הדברים במקומם – דהיינו להותיר את הכספים ששולמו למר וייס בעבר בידו, ולראות בכך מיצוי של התביעות ההדדיות בינו לבין חברת ימקום (ואולם, זוהי כמובן המלצתי בלבד, וממילא ינהגו הצדדים לפי הבנתם).
פרשה ו' – עסקת סייפרטק
רקע עובדתי

91. חברת סייפראטק, אחת משלוש חברות ההחזקות שמתחת לחברת זואי, הוקמה בשנת 1998, ושימשה עד לשנת 2006 לצורך ביצוע השקעות משותפות של לבנת אדלר ופדלון ביחד עם קבוצת פישמן (אשר פעלה מצדה באמצעות חברת גלובסקום). מבנה ההחזקות בסייפרטק, עובר לאירועים שיתוארו להלן היה כדלקמן: 47.5% ממניות סייפרטק הוחזקו בידי חברת זואי; 47.5% מהמניות הוחזקו בידי חברת גלובסקום ו- 5% מהמניות הוחזקו בידי מר אדלר.

92. באמצעות חברת סייפרטק בוצעו עד לשנת 2006 מספר השקעות, אשר רובן היו כושלות. הנכסים הבולטים של חברת סייפרטק בעת הרלוואנטית היו החזקותיה בחברת בנקום (בה היא מחזיקה עד היום ב- 99.98% אחוז המניות) ובחברת שופמינד (בה היא מחזיקה ב- 50% מהמניות). כן היו רשומים לטובתה הפסדי מס צבורים בסכום של כ- 49 מיליון ₪.

93. לקראת סוף שנת 2006 החליטה קבוצת פישמן, בעקבות כשלון השקעות אחרות של הקבוצה, לצמצם החזקות בהן קיימת חשיפה מימונית. כחלק ממהלך זה ביקשה קבוצת פישמן להשתחרר מהתחייבויותיה לטובת חברת סייפרטק והחזקותיה, והייתה מוכנה אף להעביר את המניות ללא תמורה כספית ממשית, ובלבד שהנעבר ייטול על עצמו את התחייבויותיה של קבוצת פישמן בקשר לפעילות של חברת סייפרטק והחזקותיה. בעקבות זאת נוהל משא ומתן בין נציגת קבוצת פישמן (גב' מניפז, שהיא בתו של מר אליעזר פישמן) לבין מר אדלר על מכירת מניות סייפרטק שהוחזקו על ידי חברת גלובסקום. משא ומתן זה עלה יפה, והביא לחתימתה של עסקת סייפרטק במחצית חודש נובמבר 2006 (להלן: "הסכם סייפרטק").

94. על פי הסכם סייפרטק העבירה חברת גלובסקום את מניותיה וזכויותיה האחרות בחברת סייפרטק ובהחזקותיה, כנגד שחרורה מכל התחייבויותיה בקשר עם חברת סייפרטק, וכנגד מחילת חוב בסך 368 אלף ₪ שחברת גלובסקום חבה לחברת זואי. מכוח ההסכם הועברו 47.5% ממניות חברת סייפרטק באופן הבא: 3.5% מהון המניות הועברו לחברת זואי (כך שהחזקותיה בחברת סייפרטק עלו ל- 51%); 19.5% מהון המניות הועברו למר אדלר (כך שהחזקותיו בחברת סייפרטק עלו ל- 24.5%) ויתרת 24.5% מהון המניות הועברו למר פדלון. כמו כן קובע ההסכם כי שטרי ההון של חברת סייפרטק שבבעלות חברת גלובסקום יועברו למר אדלר ולמר פדלון בחלקים שווים.

95. התמורה המרכזית שניתנה על ידי לבנת אדלר ופדלון על פי הסכם סייפרטק הייתה כניסה לנעליה של חברת גלובסקום בכל הנוגע להתחייבויותיה ביחס לחברת סייפרטק והחזקותיה. מבחינה מעשית, הפעולה המרכזית שנעשתה כדי לבצע התחייבות זו הייתה הגדלת הערבות שהעמידה חברת זואי לטובת חברת סייפרטק בבנק הפועלים מסכום של 4.2 מליון ₪ לסכום של 8.5 מליון ₪. כנגד הגדלה זו הודיע בנק הפועלים לחברת גלובסקום ביום 26.12.2006 כי הוא משחררה מערבותה לחובות והתחייבויות סייפרטק על פי כתב הערבות שחתמה בסמוך להקמת חברת סייפרטק.

96. טענתו המרכזית של מר לבנת בהקשר לעסקת סייפרטק היא שרומה על ידי מר פדלון ומר אדלר, בכך שהתמורה שהתקבלה על פי העיסקה (דהיינו המניות ושטרי ההון) צריכים היו לעבור במלואם לחברת זואי, בעוד שבפועל הם נגזלו, בעיקרם, לטובת מר פדלון ומר אדלר. ודוק, מר לבנת אינו מתכחש לעסקת סייפרטק גופה, ומאשר כי ידע ואישר אותה. טענתו היא שהתמורה מעסקת סייפרטק (דהיינו 47.5% ממניות סייפרטק ושטרי ההון בסך 16.1 מליון ₪) הייתה צריכה לעבור במלואה לחברת זואי, ולא להתקבל בעיקרה באופן אישי על ידי מר אדלר ומר פדלון.

97. מר פדלון ומר אדלר טוענים, לעומת זאת, כי מר לבנת ידע והסכים לא רק לעצם ביצועה של עסקת סייפרטק, אלא גם לדרך בה חולקו תמורותיה. אם לדייק, הם טוענים כי לפני מר לבנת הוצגה דרך חלוקת המניות שתיווצר בעקבות עסקת סייפרטק, וכי הוא הסכים לחלוקה זו. למיטב הבנתי אין מר אדלר ומר פדלון טוענים כי מר לבנת היה מודע לסוגיה של חלוקת שטרי ההון, אולם הם טוענים כי ממילא אין להם כל כוונה לעשות שימוש בשטרי ההון כדי להביא לחלוקה לא שוויונית של כספים.

98. המחלוקת בעניין עסקת סייפרטק היא, אם כך, עובדתית בעיקרה: האם ניתנה הסכמה של מר לבנת לכך שהזכויות שהתקבלו בעקבות העסקה יחולקו באופן שחולקו, דהיינו שאת עיקר המניות ואת כל שטרי ההון יקבלו מר אדלר ומר פדלון באופן אישי, וכי התמורה המרכזית שתצמח לחברת זואי תהיה השליטה בחברת סייפרטק.
דיון והכרעה

99. גרסתם של מר אדלר ומר פדלון לכך שניתנה הסכמה של מר לבנת למתווה חלוקת המניות שמומש בעסקת סייפרטק היא גרסה סדורה וממוקדת: בין השלושה היתה מחלוקת בשאלה כיצד לבצע את עסקת סייפרטק. מר אדלר ומר פדלון רצו לרכוש בעצמם את המניות, ואולם מר לבנת התנגד לכך, ועמד על כך שהעסקה תבוצע כחלק מהפעילות המשותפת. כדי ליישב חילוקי דעות אלו התקיימה ביום 15.11.2006 פגישה בין מר לבנת למר פדלון ב"קפה בונו" שביישוב יקום (להלן: "הפגישה בקפה בונו"). במהלך פגישה זו הוסכם על מתווה העיסקה שבוצע בפועל, דהיינו: המניות יתחלקו כך שחברת זואי תקבל שליטה בחברת סייפרטק, ואילו מר לבנת ומר אדלר יקבלו את יתרת המניות באופן שיגדיל את החזקותיהם, וישווה ביניהן.

100. כנגד גרסה סדורה זו לא הציג מר לבנת גרסה ברורה: מחד גיסא, הוא הודה כי התקיימה פגישה ב"קפה בונו", אבל מאידך גיסא, לא זכר מתי התקיימה, וטען כי אינו סבור שהיא קשורה כלל לעסקת סייפרטק. לגרסתו, בפגישה ב"קפה בונו" נתן את הסכמתו לכך שמר פדלון (אך לא מר אדלר) יקבל ב"וואלה שופס" כ- 16% מהמניות, וזאת לאור מעורבותו הרבה בפעילות החברה. עם זאת, לא ידע להסביר כיצד אמורה הייתה הקצאה זו להתבצע (דהיינו האם אמור היה מר פדלון לשיטתו לקבל מניות באחת החברות הריאליות או באחת מחברות ההחזקות). מר לבנת עמד בתוקף על כך שרומה בדבר חלוקת התמורות בעסקת סייפרטק, וכי מעולם לא נתן את הסכמתו לכך שעיקר המניות וכל שטרי ההון יינתנו למר אדלר ולא פדלון באופן אישי.

101. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובסיכומי הצדדים הגעתי למסקנה כי במאזן ההסתברויות, יש להעדיף את גרסת ב"כ אדלר ופדלון, אשר לפיה מר לבנת עודכן בקשר לדרך חלוקת המניות במסגרת עסקת סייפרטק. להלן אפרט את הנימוקים לקביעתי זו:

א. אין חולק כי הפגישה ב"קפה בונו" אכן התקיימה, וכי נידונה בה שאלת חלוקת ההחזקות בין השלושה. מעבר לכך קיים בסיס איתן הן בחומר הראיות הן בהגיון לכך שפגישה זו התקיימה בסמוך מאד לעסקת סייפרטק, וכי הסיכום שהושג בה בין מר לבנת למר פדלון היה רלוואנטי לדרך חלוקת המניות שהתקבלו בעסקת סייפרטק. מר פדלון ידע להצביע על המועד המדויק בו התקיימה הפגישה, ואף סיפק תיאור שלם של קורותיו באותו יום . בנוסף, מבחינת הגיון הדברים, היה זה עיתוי מתאים לדון בעניין חלוקת המניות בין השלושה, שהרי דובר ברכישת מניות נוספות באחת מחברות ההחזקות שלהם. זאת ועוד, השתכנעתי כי עובר לעסקת סייפרטק לא היתה הסכמה בין השלושה בדבר דרך חלוקת התמורות מעסקת סייפרטק. לעניין זה אני מייחס משקל הן לעדותה של גב' גבאי על הדברים שנמסרו לה בזמן אמת מפי מר פדלון (ראו תמליל סטנוגרמה לפרוטוקול 14.3.12, עמודים 1132 – 1134), הן לכך שמר לבנת זכר שהתנגד לביצוע עסקאות "פרטיות" על ידי מר אדלר, הן לכך שהעובדה שמר פדלון ומר אדלר שאפו כל הזמן להגדיל את אחוזי ההחזקות שלהם אינה שנויה במחלוקת, והייתה ידועה גם למר לבנת בשעתו. בהינתן שהיו אי הסכמות בנושא, ומאחר שמר לבנת ידע גם לגרסתו על עסקת סייפרטק המתבשלת, מתקבל מאד על הדעת שמר פדלון יזם פגישה כדי לנסות ולהגיע לסיכום עם מר לבנת בטרם סגירת עסקת סייפרטק.

ב. הגרסה שלפיה הסכמתו של מר לבנת היתה מוגבלת להעלאת החזקותיו של מר פדלון ב"וואלה שופס" בלבד, אינה סבירה. השלושה הקפידו במהלך פעילותם לרכז את החזקותיהם בחברות החזקות, ולא להקצות מניות באופן אישי בחברות הריאליות. מכאן, שאם מר לבנת הסכים להגדלת חלקו של מר פדלון ב"וואלה שופס" הפרשנות הסבירה של הדברים היא שהסכים להגדלת חלקו בחברת ההחזקות של השלושה המחזיקה במניות חברת שופמינד ("וואלה שופס") – קרי, חברת סייפרטק. למעשה גם מר לבנת לא חלק על נקודה זו, והודה כי "לא היה נדהם" אם הסכמתו הייתה מתפרשת כהסכמה להגדלת חלקו של מר פדלון בחברת סייפרטק (ראו פרוטוקול 15.4.2012, עמוד 761, שורות 3 – 5). בנוסף, גם הגרסה שלפיה מר לבנת סבר כי ההגדלה תתייחס אך ורק לחלקו של מר פדלון, ולא לחלקו של מר אדלר, היא גרסה בעייתית. מר אדלר הוא שהיה הרוח החיה מאחורי עסקת סייפרטק – קשה להניח שמר לבנת, לאור היכרותו הטובה עם מר אדלר, הניח כי ניתן לתת בעסקה זכויות למר פדלון מבלי לתת זכויות מקבילות למר אדלר.

ג. טענתו של מר לבנת כי חלוקת המניות במסגרת עסקת סייפרטק נעשתה מאחורי גבו, אינה מתיישבת עם העובדה שאותה חלוקת מניות היא שהקנתה לו בפועל שליטה בחברת סייפרטק (שליטה ממנה לא נהנה קודם לעסקת סייפרטק). וכי ממה נפשך, אם מר אדלר ומר פדלון ביקשו לרמות את מר לבנת במסגרת עסקת סייפרטק, מה ההיגיון מבחינתם בכך שבאותו מהלך עצמו הם מקנים לו את היכולת להרחיקם, הלכה למעשה, מכל מעורבות בחברת סייפרטק? תשובתו של מר לבנת לקושיה זו, היא שהקניית השליטה לחברת זואי הקטינה את הסיכוי שהעניין יתגלה. איני משוכנע בכך, ואולם הנקודה המרכזית היא שהקניית השליטה למר לבנת הגדילה בצורה משמעותית את הנזק מבחינת מר אדלר ומר פדלון מחשיפת העניין. על כן יש להניח כי לו היו מר אדלר ומר פדלון סבורים כי הם פועלים בניגוד לדעתו של מר לבנת, היו דואגים שלא להקנות לו באותו מהלך עצמו את השליטה בחברת סייפרטק.

ד. לא התרשמתי כי מר אדלר ומר פדלון ניסו להסתיר את חלוקת המניות החדשה שנוצרה לאחר עסקת סייפרטק ממר לבנת, או מאנשי המקצוע (קרי עורכי דין ורואי חשבון) המלווים אותו. השינוי בהחזקות דווח לעורכי הדין של מר לבנת בסמוך להשלמת העיסקה, והטיפול בחברת סייפרטק הועבר לרואי החשבון המטפלים במשפחת לבנת. אכן, יתכן מאד שאנשי המקצוע הללו נתנו באותה עת אמון בדיווחים של מר פדלון, ולא טרחו לברר מול מר לבנת האם הדברים מוסכמים גם עליו, ואולם עצם העובדה שמר אדלר ומר פדלון היו גלויים בעניין, ודיווחו עליהם לאנשי מקצוע שנאמנותם למר לבנת לא מוטלת בספק, משמשת חיזוק לטענתם כי לא היה להם דבר להסתיר.

בהקשר זה אציין כי ב"כ לבנת ביקש למצוא כוונת הסתרה בכך שמר פדלון חתם בשם מר לבנת על הסכם סייפרטק, ולא הביא את ההסכם לחתימתו של מר לבנת עצמו. אני מתקשה לייחס משמעות כה מרחיקת לכת לעניין זה, וזאת משני טעמים עקריים:

ראשית, מר פדלון נהג לחתום על מסמכים שונים בשמו של מר לבנת בידיעתו ובהסכמתו. לפיכך, סביר לקבל את טענתו כי גם במקרה זה חתם בשמו של מר לבנת כעניין שבשגרה. ב"כ לבנת ניסו לאבחן לעניין זה בין מסמכי שגרה לבין הסכמים חשובים כדוגמת הסכם סייפרטק. ואולם, חתימתו של מר לבנת על הסכם סייפרטק בוודאי שלא היתה חיונית אף לשיטתו של מר לבנת, שהרי הוא לא עמד על כך שהוא עצמו יחתום על ההסכם, וזאת למרות שידע על העסקה המתרקמת. זאת ועוד, מר פדלון לא חתם בשמו של מר לבנת בכובעו כבעל השליטה בחברת זואי, אלא כאחת משתי חתימות מורשי החתימה מטעם חברת סייפרטק, וזאת לאחר שהוצבה דרישה להוספתה להסכם על ידי עורכי הדין של חברת גלובסקום. להתרשמותי, דובר אפוא בתוספת חתימה בעניין שהצדדים ראו אותו כעניין טכני גרידא. שנית, למעשה לא היה כל צורך בחתימה של מר לבנת על הסכם סייפרטק. חתימתו כלל לא מופיעה על הנוסח הראשון של הסכם סייפרטק, והימצאותה על הסכם סייפרטק השני היא כאמור, כאחד ממורשי החתימה של חברת סייפרטק. ואולם מר לבנת כלל לא היה באותה עת מורשה חתימה בחברת סייפרטק. ב"כ לבנת ביקשו לטעון לאור זאת כי הוספת חתימתו של מר לבנת כמורשה חתימה של חברת סייפרטק הייתה כדי למנוע בירורים ושאלות מצד עורכי דינה של גלובסקום. אולם המדובר בספקולציה גרידא, שקשה לראות מה הבסיס העובדתי לה (מדוע שעורכי דינה של חברת גלובסקום יתעניינו בהסכמתו של מר לבנת לעסקה, כאשר הוא אינו צד לה כלל, ושספק אם ידעו על כך שהוא מעורב בה).

טענה אחרת שהעלה ב"כ לבנת היא שהעובדה שלמרות דרישה המופיעה בהסכם סייפרטק (סעיף 5.3 להסכם) לא נערך פרוטוקול של דירקטוריון חברת זואי המאשר את העסקה מעידה אף היא על כוונת הסתרה. ואולם, גם טענה זו אינה משכנעת. ראשית, לא היה כל קושי להכין פרוטוקול כזה ולהחתים עליו את מר לבנת, שהרי לפי העולה מעדותו, הוא ממילא לא היה מבקש לקרוא את ההסכם קודם שהיה חותם על הפרוטוקול המאשר אותו; שנית, אם יוצאים מנקודת ההנחה שמר פדלון היה נכון לרמות את מר לבנת, מה מנע ממנו להכין פרוטוקול כזה ולחתום עליו בשם מר לבנת? שלישית, אי מסירת הפרוטוקול היא שצפויה הייתה לעורר בירורים מצד עורכי דינה של חברת גלובסקום, ובעבור מי שמבקש להסתיר, היא לפיכך מסוכנת הרבה יותר מהכנת פרוטוקול באחת משתי החלופות שהוזכרו לעיל.

ה. התנהלותו של מר לבנת אינה תומכת בטענתו כי רומה בקשר להקצאת המניות בעסקת סייפרטק. במשך כל השנים לא מחה מר לבנת על כך שחברת זואי אינה מחזיקה ב- 95% ממניות סייפרטק, וזאת למרות שיכול היה לעמוד על כך בנקל. לא זו אף זו, גם לאחר שעניין זה התברר לו בשנת 2010, הוא לא מצביע עליו במסגרת שיחותיו עם מר אדלר ומר פדלון כנושא לדיון. נהפוך הוא, בשונה מפרשת סקאיויז'ן שתידון להלן, מר לבנת משמיע במהלך שיחותיו עם מר אדלר ומר פדלון (שיחות שהוא עצמו הקליט) אמירות בהן הוא מאשר כי ידע על דרך הקצאת המניות במסגרת עסקת סייפרטק. להלן אחת הדוגמאות המרכזיות לאמירות מסוג זה, אשר מצויה בשיחה שקיים מר לבנת עם מר פדלון ביום 31.10.2010:

"מר פדלון: עכשיו, פה זה הפגישה שישבנו אז בבית קפה, שדיברנו,
מר לבנת: נכון.
מר פדלון: וסגרנו את הסיפור הזה, שזואי עולה ל- 51 ואנחנו מקבלים את היתרה, לצורך העניין.
מר לבנת: זה היה לפני העסקה שישבנו בבית קפה, אמרת לי שאתה רוצה,
מר פדלון: כן, זה סגרתי איתך את האישור שלך. על זה קיבלתי אישור לעשות את זה,
מר לבנת: את זה אני זוכר טוב."

(עמודים 5 – 6 לתמליל. יצוין כי מהמשך הדברים עולה כי מר לבנת לא זכר שהסיכום התייחס לחברת סייפרטק, אלא סבר כי הוא נוגע ל"וואלה שופס", וכי לא היה ברור לו למה מר אדלר עלה באחוזי החזקותיו במקביל למר פדלון)

מר לבנת ובאי כוחו ניסו להסביר אמירות מסוג זה בכך שבשיחות אלו ביקש מר לבנת לאסוף מידע, ועל כן נמנע מלהיכנס לעימותים עם מר פדלון ומר אדלר. ואולם, האזנה לשיחות השונות מלמדת כי בעניין פרשת סקאיויז'ן
התמיד מר לבנת לטעון שלא עודכן, ולשאול מדוע לא עודכן, ואילו על הקצאת המניות בסייפרטק (שבפיו מכונה "וואלה שופס") לא ערער, ואף ציין במפורש (על דרך ההנגדה) כי נעשתה בידיעתו. התנהלות זו אינה מתיישבת עם טענתו של מר לבנת כי לא עודכן בעסקת סייפרטק. כשמעמידים אמירות אלו למול גרסתו העקבית של מר פדלון כי עדכן את מר לבנת בפגישה ב"קפה בונו" על עניין דרך חלוקת המניות – גרסה בה דבק לאורך כל הדרך, ידה של גרסת פדלון על העליונה.

ו. ולבסוף, מר פדלון ומר אדלר הודו במהלך השיחות המוקלטות ובמהלך המשפט, בכך שלא עדכנו את מר לבנת בעניינים שונים, שהחשוב בהם הוא פרשת סקאיויז'ן. לעומת זאת, ביחס לעסקת סייפרטק גרסתם העקבית והחד משמעית, שהושמעה גם בשיחות פרטיות, שעה שלא ידעו כי הם מוקלטים, היתה שמר לבנת ידע מראש על כך שחלק ניכר מהמניות יעברו אליהם, ולא לחברת זואי. עניין זה מוסיף אמינות לגרסתם.

102. מסקנתי כי ב"כ אדלר ופדלון הצליחו להוכיח מבחינה עובדתית, במאזן ההסתברויות, שמר לבנת עודכן בדרך חלוקת המניות אשר יתקבלו במסגרת עסקת סייפרטק מייתרת את הדיון במספר שאלות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים: ראשית, היא שוללת את הטענה שמר אדלר ומר פדלון הפרו חובות אמון כנושאי משרה בחברת זואי כשקיבלו באופן אישי את מניות חברת סייפרטק. פשיטא כי פעולה שאושרה על ידי כל בעלי המניות בחברת זואי היא פעולה שאינה מהווה הפרת חובת אמון כלפי חברת זואי (ראו ע"א 995/90 אדורם מהנדסים בע"מ נ' גת, פסקה 5 (ניתן ב- 14.7.1992); ע"א 10568/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מפרק החברה ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ (בפירוק), פסקה 6 (ניתן ב- 23.5.2004)). שנית, היא מייתרת את הצורך לעסוק בשאלת נטל ההוכחה, מאחר שאף אם הוא מוטל על ב"כ אדלר ופדלון, הם עמדו בו. מעבר לדרוש אציין כי מאחר שגרסת ב"כ לבנת היא שמר אדלר ומר פדלון רימו את מר לבנת בקשר לעסקת סייפרטק, נראה כי הנטל להוכיח תרמית כזו, וברמה הדרושה במשפט אזרחי להוכחת טענות תרמית, צריך להיות מוטל על מר לבנת. ולבסוף, היא מייתרת את הדיון בשווי המניות שהועברו במסגרת עסקת סייפרטק, או בהגיון הכלכלי של העברתן באופן אישי למר אדלר ולמר פדלון, שעה שחברת זואי היא שמשלמת את עיקר התמורה. ברור וגלוי כי לבנת אדלר ופדלון רשאים היו להגיע לכל הסכמה בעניין דרך הקצאת המניות, והעובדה שבמבט לאחור ההסדר בו בחרו אינו ההסדר השגרתי אינה משנה לכאן או לכאן. בשולי הדברים אוסיף כי לא השתכנעתי ששוויה של חברת סייפרטק, במועד ביצוע עסקת סייפרטק, היה רב כפי שנטען. עסקת סייפרטק נעשתה בין מוכר מרצון (חברת גלובסקום, שיוצגה על ידי גב' מניפז) לקונה מרצון. זאת ועוד, המוכר במקרה זה הוא גוף רציני, המיוצג על ידי אשת עסקים בעלת ניסיון. במצב דברים זה, אין לי כל סיבה להניח ששוויה של סייפרטק במועד ביצוע העיסקה היה גבוה משמעותית מהמחיר בו נמכרה. מחיר זה (נטילת הערבויות של חברת גלובסקום על ידי חברת זואי ומחילה על חוב של 368 אלף ₪) לא היה רב, ומכל מקום אין בו כדי להצדיק התעלמות ממסכת ראייתית שדי בה כדי לקבוע מה הייתה כוונת הצדדים בזמן אמת.

103. ב"כ לבנת העלה בסיכומיו טענה שמשמעות גרסתם של מר אדלר ומר פדלון היא שכפו על מר לבנת את העיסקה, שכן התנו את ביצוע עסקת סייפרטק בכך שיקבלו את המניות באופן אישי. טענה זו אינה יכולה לעמוד. ראשית, היא כרוכה בהעלאת טענות עובדתיות סותרות מצד מר לבנת (לא ידעתי את פרטי העיסקה, מחד גיסא, וכפו עלי עיסקה זו, מאידך גיסא); שנית, טענת כפיה מסוג זה לא תשמע מפיו של איש עסקים כדוגמת מר לבנת; שלישית, למר לבנת הייתה חלופה מצוינת להיענות לכפיה, ככל שהיתה כזו: באפשרותו היה לפנות לגב' מניפז (או לאביה) ולהציע לה לבצע את העיסקה בכל דרך שרצה.

104. העניין היחיד בו מוצא אני טעם בטענות ב"כ לבנת בקשר לעסקת סייפרטק הוא העברת שטרי ההון למר אדלר ולמר פדלון באופן אישי. אין טענה של ממש כי גם עניין זה קיבל את אישורו של מר לבנת, ואיני סבור שהדבר משתמע מהסכמתו לעניין הקצאת המניות. בהעדר הסכמה לכך מצד מר לבנת, לא היו מר אדלר ומר פדלון רשאים לנכס לעצמם שטרי הון אלו. לאור זאת אני מורה כי שטרי ההון שנרכשו במסגרת עסקת סייפרטק ו/או חליפיהם יועברו לחברת זואי (למיטב הבנתי שטרי הון אלו טרם נפרעו, וממילא גם לגרסת ב"כ אדלר ופדלון אסור היה על מרשיהם לעשות בהם שימוש כדי לקבל כספים על חשבונו של מר לבנת).
פרשה ז' – העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק
רקע עובדתי

105. אחת העסקאות המוצלחות ביותר שעשו לבנת אדלר ופדלון היתה רכישתה של חברת סקאיויז'ן במחצית שנת 2006 (להלן: "עסקת סקאיויז'ן"). בשלב הראשון של העסקה, שבוצע ביוני 2006, נרכשו 40% ממניות חברת סקאיויז'ן משני בעלי מניות קיימים שהיו מסוכסכים ביניהם. רכישה זו בוצעה תמורת 900 אלף דולר, דהיינו לפי מחיר מניה של 225 דולר, ושווי חברה של 2.25 מליון דולר. בשלב השני של העסקה, שבוצע על פי הסכם רכישת מניות שנכרת ביום 29.5.2006, ושה- closing שלו הושלם בינואר 2007, הוקצו לשלושה במספר פעימות כ- 30% ממניות חברת סקאיויז'ן, וזאת כנגד השקעה נוספת של 2.1 מליון דולר בחברת סקאיויז'ן (מחיר המניה בחלק זה של העסקה נקבע על 100$). עם השלמת ביצוע העסקה בסוף ינואר 2008 החזיקו לבנת אדלר ופדלון ב- 70% ממניות חברת סקאיויז'ן וזאת כנגד השקעה של כ- 3 מליון דולר (ממנו 2.1 מליון דולר הושקעו בחברת סקאיויז'ן ו- 900 אלף דולר שולמו לבעלי המניות הקודמים).

106. ההשקעה בחברת סקאיויז'ן התבררה לשוק ההון ככדאית מאד כבר במחצית השנייה של 2008, כאשר בעלי המניות בחברת סקאיויז'ן מכרו כ- 38% מהחזקותיהם בחברה לקרן "שמרוק" תמורת כ- 17 מליון דולר (מחיר מניה של 888 דולר למניה). במחצית שנת 2009 בוצעה מכירה נוספת לחברת Africa Growth Investments, L.P. (קרן ההשקעות הפרטית של קבוצת "סיטי"), במסגרתה נמכרו כ- 22.5% מהמניות בתמורה ל- 18.7 מליון דולר (מחיר מניה של 1,719 דולר למניה).

107. על כדאיותה הרבה של ההשקעה בסקאיויז'ן לא יכולה אפוא להיות מחלוקת. הסכסוך המשפטי בין הצדדים נוגע לעניין אחר, והוא העברת העיסקה מחברת ההחזקות של השלושה שביצעה אותה (חברת ימקום) לחברת החזקות אחרת השייכת לשלושה (חברת סייפרטק) במהלך שנת 2007. אבהיר ביתר פירוט את העובדות הרלוואנטיות לעניין זה.

108. ההתקשרות בעסקת סקאיויז'ן, שנערכה כאמור בסוף מאי – תחילת יוני 2006 נעשתה באמצעות חברת ימקום. חברת ימקום היא שחתומה על ההסכמים שמהווים את עסקת סקאיוז'ן (מר אדלר הוא החתום בשמה), והיא זו ששילמה (בעצמה או באמצעות תשלום של חברת זואי שנרשם לחובתה) הן את התמורה לבעלי המניות הקודמים (900 אלף דולר) הן את כספי הפעימה הראשונה מההשקעה בחברת סייפרטק (450 אלף דולר).

109. ואולם, במהלך השנה וחצי שלאחר חתימת עסקת סקאיויז'ן, במועד לגביו קיימת מחלוקת בין הצדדים, החליטו מר אדלר ומר פדלון להעביר את ההשקעה בחברת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק. לטענת ב"כ אדלר ופדלון החלטה זו התקבלה עוד בסוף ינואר 2007, בסמוך למועד ה- closing של עסקת סקאיויז'ן, ולראיה הם מצביעים על כך שהסכם העברת העיסקה (להלן: "הסכם ההעברה"), מתוארך ל -29.1.2007. לעומת זאת, ב"כ לבנת, טוענים כי ההעברה סוכמה סופית רק במועד מאוחר משמעותית, בתחילת שנת 2008, וכי היא "תוארכה לאחור", לינואר 2007 כדי להסתיר את הקשר בינה לבין העסקה שנרקמה במהלך 2008 עם קרן "שמרוק". מטעמים שיובהרו בהמשך, איני סבור שיש צורך להכריע במחלוקת זו.

110. ודוק, מר פדלון ומר אדלר הודו, במסגרת השיחות שקיימו עם מר לבנת (שיחות שהוקלטו ללא ידיעתם), כי העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק נעשתה ללא ידיעתו של מר לבנת. לאחר חשיפת ההקלטות, הודו גם במהלך עדויותיהם במשפט שהעברת העסקה נעשתה מבלי לקבל את הסכמתו של מר לבנת. לטענתם מר לבנת לא היה מעורב בעסקי השלושה באותה עת, וממילא לא ערבו אותו בשאלות טכניות, כגון היכן תעשה השקעה כזו או אחרת. לפיכך משהחליטו כי מבחינה עניינית קיימת הצדקה להעברת ההשקעה מחברת החזקות אחת לרעותה לא מצאו לנכון לערב את מר לבנת בהחלטה זו.
דיון והכרעה

111. אין בידי לקבל את טענותיהם של ב"כ אדלר ופדלון ביחס לפרשיה זו. לצורך הדיון, מוכן אני ללכת כברת דרך ארוכה לטובתם במישור העובדתי, ולהניח כי העברת ההשקעה בחברת סקאיויז'ן נעשתה בתחילת מאי 2007, ולא רק בראשית שנת 2008. כן מוכן אני להניח שלהעברת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק היו תועלות מהיבט תכנון המס. ואולם, גם כך, אין אפשרות לקבל את הטענה שההעברה נעשתה כדין במערכת היחסים שבין השלושה. אבהיר עניין זה.

112. העברת חברת סקאיויז'ן (כמו גם כל החזקה אחרת) מחברת ימקום לחברת סייפרטק, אינה העברה שקופה מבחינת מערכת היחסים שבין לבנת אדלר ופדלון. במועד בו בוצעה עסקת סקאיויז'ן, לא ניתן היה מבחינת השלושה לבצע עיסקה זו באמצעות חברת סייפרטק, מאחר שבאותו זמן היא לא נמצאה בשליטה מלאה שלהם (47.5% ממניות חברת סייפרטק הוחזקו ביוני 2006 על יד חברת גלובסקום שבשליטת קבוצת פישמן). לפיכך הבחירה שעמדה לפניהם הייתה לבצע את ההשקעה באמצעות שלוש חברות ההחזקות האחרות של השלושה: חברת זואי, חברת קמה או חברת ימקום. הבחירה בחברת ימקום, שהיא הנוחה יותר למר אדלר ולמר פדלון, נעשתה בהסכמתו (בין אם מראש ובין בדיעבד) של מר לבנת.

113. רק לאחר נובמבר 2006 (קרי לאחר עסקת סייפרטק) הפכה חברת סייפרטק לחברה המוחזקת באופן מלא על ידי השלושה, ולפיכך רק ממועד זה ואילך יכלו השלושה לשקול את העברת עסקת סקאיויז'ן אליה. ואולם, משמעותה של העברת נכס מחברת ימקום לחברת סייפרטק בכל עיתוי שלאחר נובמבר 2006, הייתה הפחתת חלקו של מר לבנת באותו נכס מכ- 57.6% ל- 35.7%, קרי הורדת חלקו בכ- 21.9%, וזאת לעומת הגדלת חלקו של מר פדלון בכ- 18.8% (מכ- 13.35% ל- 32.15%) והגדלת חלקו של מר אדלר בכ- 3.1% (מכ- 29% ל- 32.1%).

114. במצב דברים זה, פשיטא כי העברת נכס בין שתי חברות ההחזקות של הקבוצה, פעולה המרעה משמעותית את מצבו של מר לבנת, לא יכולה הייתה להתבצע ללא אישורו והסכמתו. קביעה זו אינה משתנה גם אם נניח כי לפעולה היו הצדקות ענייניות (כגון תכנון המס עליו הצביעו מר פדלון ומר אדלר), שהרי אין לקבל שיתרון לכל השלושה יכול להתקבל במחיר של הרעה במצבו של מר לבנת ללא הסכמתו.

115. במילים אחרות, העברת חברת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק היתה פעולה בה היה למר פדלון ולמר אדלר עניין אישי, אשר בא על חשבונו של מר לבנת, ולפיכך לא ניתן היה לבצעה ללא הסכמתו של מר לבנת, וזאת אף אם אניח לטובתם שהמניעים לביצועה היו כשרים. לאור מסקנה זו, אבקש שלא להיות בוחן לב וכליות, ואמנע מלהתייחס לשאלה מה היה המניע המכריע בעיני מר אדלר ומר פדלון לביצוע ההעברה. אסתפק בציון הברור מאליו בעיני: לא יכול להיות ספק כי מר אדלר ומר פדלון היו מודעים לכך שלהעברה יש לא רק השלכות על היבטי מס וענייני פרוצדורה, אלא שהיא מביאה גם לשינוי בחלוקת הזכויות ביניהם לבין מר לבנת. מכאן, שיש להניח כי היו מודעים היטב למשמעויות של העברת חברת סקאיויז'ן, והיה עליהם להבין כי לא ניתן לבצע העברה שכזו מבלי לעדכן מראש את מר לבנת, ולקבל את הסכמתו.

116. המשמעות המשפטית של האמור לעיל היא שההתקשרות בין חברת ימקום לחברת סייפרטק בקשר להעברת חברת סקאיויז'ן היא התקשרות שמר אדלר ומר פדלון לא היו יכולים לאשר, בכובעם כדירקטורים בשני החברות, אלא חייבים היו להביאה לאישור מר לבנת. משלא עשו כן, הרי שחברת ימקום רשאית לבטל את העברה מכוח סעיפים 256(ג) ו- 281 לחוק החברות, ומר לבנת רשאי אף הוא לדרוש את ביטול ההעברה בהתבסס על הוראת סעיף 191 לפקודת החברות.

117. טענות ב"כ אדלר ופדלון, בניסיונם להימנע מהמסקנה האמורה לעיל, היו בשני מישורים.

ראשית, נטען על ידם כי מר לבנת לא היה מעורב באותה עת בעסקי חברות ההחזקות, וכי השאלה היכן בוצעה השקעה הייתה נושא אותו הותיר ממילא למר אדלר ולמר פדלון. פשיטא כי לא ניתן לקבל טיעון זה. ראשית, ללא קשר למצב ידיעתו של מר לבנת בדבר דרך ביצוע ההשקעה ביוני 2006, מרגע שהשקעה בוצעה באמצעות חברת ימקום, הרי שהעברת ההשקעה לחברת החזקות אחרת, כשנה לאחר מכן, תוך פגיעה משמעותית בחלקו של מר לבנת, חייבת הייתה לקבל את הסכמתו ; שנית, במקרה הקונקרטי לא התרשמתי כלל שההשקעה בוצעה ללא מעורבותו של מר לבנת. מר לבנת היה הגורם אליו פנו אנשי סקאיויז'ן בניסיון לעניינו בהשקעה בחברה, והוא שגילה עניין ראשוני בעסקה. לפיכך, גם אם מר לבנת לא היה מעורב בכל רזי המשא ומתן, אין לומר כי לא היה מעורב בעסקה. זאת ועוד, בעת שבוצעה עסקת סקאיויז'ן היו למר לבנת בכל חברות ההחזקות אחוזים גבוהים משמעותית מ- 50% (כאמור החזקותיו בחברת ימקום, במישרין ובעקיפין, עמדו על 57.6%, והיו נמוכות מהחזקותיו בכל חברת החזקות אחרת של השלושה). לפיכך, הסכמתו כי העיסקה תבוצע בחברת ימקום, לא יכולה להתפרש כהסכמה או אדישות ביחס לאפשרות העברת ההשקעה לכל חברת החזקות אחרת – יהיה חלקו בה אשר יהיה.

שנית, נטען כי אומנם מר לבנת לא עודכן בזמן אמת על ההעברה, אולם העניין לא הוסתר ממנו. זאת ועוד, מר לבנת יכול היה לעמוד עליו לכל המאוחר במהלך המחצית השנייה של שנת 2008, כאשר בוצעה עסקת "שמרוק", וזאת הן בשל מסמכי העסקה (שעל חלקם חתם), מהם ברור כי ההתקשרות היא עם חברת סייפרטק, ולא עם חברת ימקום, הן מהפרסומים בעיתונות, שהיללו את "ההימור המוצלח של סייפרטק" (כלשון הכותרת של מאמר מיום 2.9.2009 בעיתון "גלובס"). איני רואה כיצד קו טיעון זה יכול להצליח. השאלה אינה אם מר לבנת ידע או יכול היה לדעת על הסכם ההעברה (בוודאי שיכול היה לדעת), אלא האם ניתן להסיק מהתנהגותו הסכמה בדיעבד להסכם ההעברה. על כך, תשובתי שלילית. בין אם מר לבנת לא שם לב לשינוי בזהות החברה בה מדובר בהסכמים ובפרסומים, ובין אם שם לב ברמה כזו או אחרת לשינוי, אולם לא הפנים כי משמעותו שאיבד כ- 22% מחלקו בהשקעה לטובת מר אדלר ומר פדלון, לא ניתן לראות בעובדה שלא מחה עד שלהי 2010 משום הסכמה בדיעבד למה שנעשה מלכתחילה ללא ידיעתו. מעדותו של מר לבנת, ומההאזנה לשיחות, השתכנעתי כי מר לבנת לא היה מודע להסכם ההעברה, ולמשמעויותיו מבחינתו, עד סמוך לפרוץ הסכסוך בין הצדדים. עניין זה בולט הן מכך שזה היה ה"טריגר" מבחינתו לכל מהלך הבדיקה, הן מהעיסוק האינטנסיבי של מר לבנת בנושא במהלך השיחות המוקלטות. זאת ועוד, גם מבחינת ההיגיון, קשה להסביר בדרך אחרת מדוע המתין מר לבנת עם עניין זה עד שלהי 2010, כאשר כבר באמצע 2008 היה ברור לכל שההשקעה בחברת סקאיויז'ן הניבה רווחים נאים מאד. הקביעה העובדתית כי מר לבנת לא היה מודע עד אוקטובר 2010 (או בסמוך לכך) להסכם ההעברה ומשמעויותיו, מובילה בהכרח למסקנה המשפטית כי לא ניתן להסיק מהתנהגותו במהלך השנים שחלפו מאז נכרת הסכם ההעברה ועד לפרוץ הסכסוך על הסכמה בדיעבד המכשירה את הפגם החמור בכריתת הסכם ההעברה.

118. התוצאה המתבקשת מהאמור לעיל היא שיש להיענות לבקשתם של מר לבנת וחברת ימקום, ולהורות על ביטול הסכם ההעברה. פעולה זו משמעה שכל מניות חברת סקאיויז'ן שבידי חברת סייפרטק כיום יועברו לחברת ימקום, וכן כי כל הכנסה שהתקבלה בתמורה למניות סקאיויז'ן או מכוחן, יראו אותה כאילו התקבלה בעבור חברת ימקום. כתוצאה מכך יש לערוך חישוב מחודש של ההתחשבנות בין חברות ההחזקות, וכן לבחון, בתיאום עם רשויות המס, מהם השנויים בחבויות המס שהוטלו על חברות ההחזקות החל משנת 2007 ואילך.

119. למען הסר ספק מובהר כי ביטול הסכם ההעברה לא יפגע בעסקאות שנעשו עם צדדים שלישיים בקשר למניות סקאיויז'ן, וכי כל תשלום שבוצע לחברת סייפרטק בקשר למניות סקאיוייז'ן יחשב, כאילו התקבל בעבור חברת ימקום.
פרשה ח' - ההטבות לגב' רוויטל גבאי
רקע עובדתי

120. גב' רויטל גבאי עזבה בשנת 1998 את עבודתה בקבוצת "תעבורה", ועברה לעבוד בעבור לבנת אדלר ופדלון, תחילה כמזכירה, ולאחר מכן כמנהלת חשבונות. במשך 13 השנים שלאחר מכן עבדה בעבור חברות ההחזקות של השלושה, ובכלל זה טיפלה בחשבונותיהן, בהתאם להוראות שקיבלה ממר פדלון. בעקבות פרוץ הסכסוך בו עסקינן, במסגרתו נתפסה גב' גבאי על ידי מר לבנת כמי שסייעה למר אדלר ולמר פדלון, פוטרה גב' גבאי מעבודתה במהלך שנת 2011, והיא אף הייתה אחד משני הנתבעים הנוספים בת"א 10221-06-11.

121. באמצע שנת 2009 רכשה גב' גבאי דירה, ובמקביל מכרה את הדירה בה התגוררה. בביצוע העסקה עם הרוכש התעוררו קשיים, ובעקבות זאת ביקשה גב' גבאי לבטל את החוזה עימו. היא התייעצה בנושא עם מר פדלון, אשר הבטיח לסייע לה, באמצעות העמדת הלוואה, שחלקה תהיה הלוואת גישור לזמן קצר, עד לאחר שתמכור את דירתה, וחלקה הלוואה שתקוזז בתשלומים ממשכורתה.

122. בעקבות הסיכום עם מר פדלון ביטלה גב' גבאי את ההסכם למכירת דירתה, וקיבלה מחברת סייפרטק הלוואה בסך 2,085,000 ₪, ששימשה אותה למימון רכישת הדירה החדשה. מתוך הלוואה זו הוחזר סכום של 1.45 מליון ₪ בתוך פרק זמן קצר, לאחר שגב' גבאי הצליחה למכור את דירתה. יתרת ההלוואה אמורה הייתה להיות משולמת, לפי הסיכום בין מר פדלון לגב' גבאי, במשך מספר שנים מתוך בונוס בסך 80 אלף ₪ ברוטו שניתן לגב' גבאי בדצמבר 2008 ומתוך המשכורות שישולמו לה בשנים הקרובות. עוד יצוין כי במקביל למתן ההלוואה סיכם מר פדלון עם הגב' גבאי על הגדלת משכורתה ברוטו בכ- 7,500 ₪.

123. מר לבנת טוען כי ההטבות שניתנו לגב' גבאי, הן הטבות חריגות, אשר ניתנו ללא ידיעתו. אכן, באחת מהפגישות עם מר פדלון עדכן אותו מר פדלון (בעקבות שיחת טלפון שקיבל מר לבנת מהבנק) כי אישר הלוואת גישור לגב' גבאי, אולם מר פדלון מסר רק על הלוואה בהיקף של כ- 400 אלף ₪ לחודשיים-שלושה, ולא על היקפה המלא של ההלוואה שניתנה לגב' גבאי.

124. מר פדלון לא חלק על כך שההלוואה ניתנה על דעתו, ומבלי לקבל את אישורו של מר לבנת. הוא אף הודיע כי לאור עמדתו של מר לבנת ביחס להלוואה, ובעקבות פיטוריה של גב' גבאי (המונעים ממנה להחזיר את ההלוואה על פי ההסדר שסיכם איתה), הוא ומר אדלר נוטלים על עצמם את החזר יתרת ההלוואה לחברת סייפרטק.
דיון והכרעה

125. אין חולק כי מר פדלון, כמנהל הכספים, הוא שהיה מופקד על קביעת תנאי העסקתה של גב' גבאי. כן, אין חולק על כך שמר פדלון ומר אדלר היו מוסמכים, מבחינה תאגידית, לאשר מתן הטבות לגב' גבאי. זאת ועוד, ההטבות בהן מדובר ניתנו במחצית השנייה של שנת 2009 עוד בטרם התעורר סכסוך בין השלושה. במצב דברים זה, ובשים לב להצהרות של מר פדלון ומר אדלר כי לאור פיטוריה של גב' גבאי הם נוטלים על עצמם את האחריות ליתרת חובה של גב' גבאי, ספק אם הייתה הצדקה של ממש לעורר פרשיה זו במסגרת התיק שלפני.

126. בהקשר זה אעיר כי עיקר ההטבה שניתנה לגב' גבאי אינה בהיקף של 2 מליון ₪, אלא של כ- 600 אלף ₪. לעניין זה מקובלים עליו הסבריו של מר פדלון כי הסכום של 1.45 מליון ₪ ניתן כהלוואת גישור לזמן קצר, כדי להקל מהלחץ בו הייתה גב' גבאי מצויה בעקבות הקשיים שהתעוררו במכירת דירתה (ראו פרוטוקול 7.3.2012, עמודים 858 – 863). מתן הלוואה בהיקף של כ- 600 אלף ש"ח על מנת לסייע לעובד ברכישת דירה, במיוחד כאשר כנגדה עומדת הגדלה משמעותית במשכורת, היא אכן הטבה משמעותית, ואולי אף חריגה, ואולם את סבירותה יש לבחון בפרספקטיבה של מכלול העובדות, ולא בשים לב לגובה ההטבה בלבד. בענייננו יש לתת את הדעת לכך שמדובר בהלוואה שניתנה לעובדת ותיקה ומסורה, מטעם חברות החזקות פרטיות שעסקיהן הכלכליים עלו יפה מאד, ושההלוואה הופכת, הלכה למעשה, למענק רק אם העובדת תמשיך בתפקידה לתקופה של כעשר שנים נוספות.

127. ודוק, יתכן מאד שמבחינת מערכת היחסים שבין השלושה היה מקום לעדכן את מר לבנת במתן הטבה משמעותית מסוג זה לגב' גבאי. ואולם, בשים לב לכך שמעורבותו של מר לבנת בנעשה בחברות ההחזקות בשנת 2009 הייתה מוגבלת, ולכך שמר אדלר ומר פדלון נטלו על עצמם להשיב את יתרת ההלוואה במקום גב' גבאי, אינני סבור שיש הצדקה להטיל על מר אדלר ומר פדלון אחריות החורגת מזו שנטלו על עצמם ממילא. ודוק, עיתוי מתן ההטבה הוא כאמור לפני פרוץ הסכסוך, ולפיכך אין כל בסיס לטענה כי הכספים שולמו לגב' גבאי כדי לקנות את שתיקתה או את תמיכתה. אין זאת אלא שמר פדלון ומר אדלר סברו כי ניתן לשתף גם את מנהלת החשבונות במקצת מפירות ההצלחה. החלטה כזו הייתה, כאמור, בתחום סמכותם, וגם אם היה ראוי לערב בה את מר לבנת, איני סבור שקבלתה ללא הסכמתו מבטלת את ההסדר שנעשה מול גב' גבאי.

128. לפיכך, בשים לב להודעתם של מר אדלר ומר פדלון כי הם נושאים בהחזר יתרת החוב, הריני לקבוע כי הם ישיבו לחברת סייפרטק את יתרת ההלוואה, נכון למועד פיטוריה של גב' גבאי, כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מיום הפיטורים. בחישוב יתרת ההלוואה יובאו בחשבון הסכומים שנזקפו לחשבון ההלוואה בגין מענקים ומשכורות שקיבלה גב' גבאי. החזר ההלוואה יבוצע בתוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה.
פרשה ט'- המשיכה השוויונית של רווחי החברות
רקע עובדתי

129. במהלך 13 השנים שחלפו בין המועד בו עזבו לבנת אדלר ופדלון את קבוצת "תעבורה" באמצע 1998 ועד לפרוץ הסכסוך ביניהם בשלהי 2010 קיבלו לבנת אדלר ופדלון שכר והטבות נלוות (רכב וכיו"ב) מחברות ההחזקות. אין חולק כי שכר והטבות אלו ניתנו על בסיס שוויוני, וזאת בידיעתו ובהסכמתו של מר לבנת.

130. בנוסף למשכורות ולהטבות משכו השלושה החל משנת 2005 דיבידנדים בסכומים של מיליוני שקלים. בסך הכל חולק לטובת כל אחד מהשלושה במהלך 5 שנים סכום של כ- 16 מליון ₪ (מר לבנת נמנע מלמשוך את החלוקה האחרונה בסך של כ- 5 מליון ₪, וזאת למרות שאין חולק כי אישר אותה).

131. לטענת מר אדלר ומר פדלון היתה הסכמה בין השלושה כי חלוקת הכספים שתבוצע בפועל תהיה, כמו יתר ההטבות, על בסיס שוויוני, וזאת ללא שינתן משקל לשוני באחוזי ההחזקות. לטענתם כך הוסכם, וכך אף בוצע בפועל, לאמור – משחולקו כספים על ידי חברות ההחזקות הם חולקו באופן שכל אחד מהשלושה קיבל (לפני מס) סכום זהה.

132. ב"כ לבנת העלו במהלך ההתדיינות שתי טענות שונות נגד מר אדלר ומר פדלון בהקשר זה: ראשית, נטען כי החלוקה לא בוצעה על בסיס שוויוני, אלא בפועל חולקו למר אדלר ולמר פדלון סכומים שונים (וגבוהים יותר) מאלו שחולקו למר לבנת. שנית, נטען כי לא היתה הסכמה מצד מר לבנת לפרקטיקה של חלוקה שוויונית. יצוין עם זאת כי במסגרת הסיכומים צומצמה במקצת יריעת המחלוקת בעניין זה, ועיקר טענות ב"כ לבנת הוסב לשאלה אם החו"זים שנרשמו בעקבות החלוקה השוויונית הם בני תביעה (עניין שידון להלן, כפרשה יא).
דיון והכרעה

133. מחומר הראיות שהוצג לפני הגעתי למסקנה כי בין לבנת אדלר ופדלון הייתה הסכמה כי חלוקת הכספים בפועל במהלך השנים 2005 – 2010 תעשה על בסיס שוויוני, וכי הלכה למעשה, פעל מר פדלון בהתאם להסכמה זו, ודאג לכך שכל אחד מהשלושה יקבל (לפני מס) את אותו סכום שקיבלו שני עמיתיו.

134. על כך שהייתה בין השלושה הסכמה שחלוקות הכספים יבוצעו על בסיס שוויוני (ולא לפי יחסי הבעלות בחברות ההחזקות) אני למד ממספר מקורות מצטברים:

ראשית, מר לבנת העיד כי נתן הסכמתו לכל חלוקה שבוצעה בפועל, וכי ידע את היקף הסכומים שחולקו בכל פעם. משידע זאת, ומאחר שיש להניח כי ידע מהו הסכום שהוא קיבל לחשבונו, יש להסיק שידע (ובוודאי שצריך היה לדעת) כי החלוקה אינה על בסיס אחוזי ההחזקות, אלא על בסיס שוויוני.

שנית, בעדותו אישר מר לבנת כי לפחות ביחס לשתי חלוקות, הראשונה (בסכום של 600 אלף דולר לכל אחד מהשלושה) והאחרונה (בסכום של 1.5 מליון דולר לכל אחד מהשלושה) ידע שהן מבוצעות על בסיס שוויוני ("אני יודע על בטוח שיש שתי חלוקות שהן שוות". פרוטוקול 17.4.2012, עמוד 402 שורה 5). המדובר בחלוקות המהוות כ- 50% מסך החלוקות, ומאחר שגם מר לבנת לא טען כי נערך סיכום שונה ביחס לחלוקות אחרות, יש ללמוד מהודאתו של מר לבנת בעניין שתי החלוקות האמורות על קיום הסכמה רחבה יותר, כפי שטענו מר פדלון ומר אדלר

שלישית, עדותו של מר פדלון בעניין זה היתה אמינה בעיני, והיא נתמכת בדרך ביצוע החלוקות בפועל על ידו בין השנים 2005 ל- 2010.

135. בנוגע לדרך ביצוע החלוקות, הרי שמקובלת עלי טענת ב"כ פדלון ואדלר כי בעיקרו של דבר, נשמרה החלוקה השוויונית לאורך השנים. ודוק, מר אדלר ומר פדלון נהגו לקחת מקדמות/הלוואות מחברות ההחזקות, ולקזזן מחלוקות עתידיות. מר לבנת, לעומת זאת, לא נזקק למקדמות או הלוואות מחברות ההחזקות (וזאת למעט חריג אחד, בו לקח הלוואה לרכישת רכב, והשיב אותה באמצעות העברה כספית, ולא על דרך של קיזוז). כתוצאה מכך, אם מתבוננים על מועדי העברות הכספים בפועל לכל אחד מהשלושה, קשה יחסית להבחין בשוויוניות החלוקה. לעומת זאת, עיון בטבלאות המרכזות את ההעברות על בסיס שנתי (ראו נספח לסיכומי ב"כ אדלר ופדלון), מלמד כי אף לגרסת לבנת החלוקות היו שוויוניות בעיקרן, בעוד שלגרסת אדלר ופדלון, אותה אני מעדיף בעניין זה, הן היו שוויוניות כמעט באופן מלא.

136. לאור האמור יש לדחות את טענת ב"כ לבנת כי נפל פגם בביצוע חלוקות הרווחים על בסיס שוויוני במהלך השנים.
פרשה י' – הכרזת הדיבידנדים בשלהי שנת 2010
רקע עובדתי

137. ביום 3.1.2011, כאשר היה ברור כבר לצדדים כי קיימות ביניהם אי הסכמות עמוקות, הוזנה למערכת הנהלת החשבונות של חברת ימקום חלוקת דיבידנד בסכום של 35.7 מליון ₪, ובמקביל הוזנה חלוקת דיבידנד של 29.381 מליון ₪ בחברת זואי. שתי ההכרזות תוארכו ליום 14.10.2010 – המועד בו בוצעה החלוקה האחרונה של 4.5 מליון דולר.

138. לטענת ב"כ לבנת דינה של הכרזה זו בחברת זואי להתבטל (אין דרישה דומה לגבי הכרזת הדיבידנד בחברת ימקום), מאחר שהיא בוצעה ללא קבלת הסכמתו של מר לבנת, שהיה בשעת הכרזת הדיבידנד דירקטור בחברת זואי.

139. לטענת ב"כ אדלר ופדלון הכרזות הדיבידנדים היו פעולה טכנית שבוצעה כדי לאפשר את החלוקה של 4.5 מליון דולר (חלוקה שהייתה מקובלת גם על מר לבנת), ולמצות את פטור המס שסוכם עם רשויות המס בעת גיורה של חברת ימקום. עוד נטען כי הפעולה בוצעה על פי הוראתו של מר פדלון, ובלי לעדכן את מר אדלר ומר לבנת, כפי שהיה מקובל ביחס להכרזות דיבידנדים (וזאת בשונה מחלוקות כספים בפועל, אשר בוצעו תמיד רק בהסכמה של לבנת אדלר ופדלון).
דיון והכרעה

140. פשיטא, כי הסכמת השלושה על ביצוע חלוקה בסכום של 4.5 מליון דולר, משמעה גם הסמכתו של מר פדלון, מנהל הכספים של הקבוצה, לבצע את הפעולות הדרושות לצורך ביצוע חלוקה זו, ובכלל זאת הכרזה פורמאלית על חלוקת דיבידנדים בחברות ההחזקות מהן תבוצע החלוקה (דהיינו, ביחס לחלוקה בה עסקינן, חברת ימקום וחברת זואי).

141. ואולם, קשה לראות כיצד ההסמכה להכריז על חלוקת דיבידנדים לשם ביצוע החלוקה יכולה להצדיק הכרזת דיבידנדים בסכום שנקבע על ידי מר פדלון. חלקו של מר לבנת בחלוקה המוסכמת היה 5.692 מליון ₪, וכדי שיוכל לקבלו די היה בהכרזת דיבידנד של כ- 8.15 מליון ₪ בחברת זואי. זאת ועוד, אף אם נניח כי היתה הצדקה להכרזת דיבידנד כך שסכום החלוקה הכולל יהיה 4.5 מליון דולר, הרי שהמשמעות היא שבחברת זואי היה צריך להכריז על דיבידנד בגובה 10.757 מליון ₪. בין כך ובין כך, לא היתה הצדקה להכריז על דיבידנד גבוה כמעט פי שלושה.

142. ואכן, טענתו של מר פדלון הייתה שסכום החלוקה נקבע לא כנגזרת של החלוקה המוסכמת, אלא כדי למצות את הטבת המס שסוכמה עם רשויות בעת גיורה של חברת ימקום. עם זאת, לא הובהר מדוע חשוב היה למצות הטבה זו בעיתוי זה דווקא. לפיכך לא ניתן לראות גם בהסבר זה משום תחליף הסמכה להכרזת דיבידנד כה משמעותי, במיוחד בעיתוי הבעייתי בו בוצעה ההכרזה.

143. לנוכח האמור אין לי אלא לקבוע כי הכרזת הדיבידנד שבוצעה בחברת זואי חורגת בצורה משמעותית מהדרוש לצורך ביצוע החלוקה המוסכמת, וככזו דינה להתבטל, מאחר שנעשתה בחוסר סמכות.
פרשה י"א – משמעות החו"זים הרשומים בספרי חברות ההחזקות
רקע עובדתי

144. כפי שהובהר לעיל (ראו פסקאות ‏129 - ‏136 לעיל - פרשה ט) חלוקת הרווחים שצמחו בחברות ההחזקות בוצעה בשנים 2005 - 2010 על בסיס שוויוני, וזאת למרות שכל אחד מהשלושה החזיק בשיעור שונה של מניות בכל אחת מחברות ההחזקות.

145. מאחר שמשיכות הכספים בוצעו על דרך של חלוקת דיבידנדים מחברות ההחזקות השונות נוצר פער בין החלוקה שבוצעה בפועל לחלוקה שהייתה אמורה להתבצע בעקבות חלוקת הדיבידנד. כך, למשל, אם חולקו 3 מיליון ₪ מחברת ימקום ומחברת זואי (דהיינו חברת זואי חילקה את כל הדיבידנד שהתקבל אצלה בעקבות חלוקה של 3 מליון ₪ ע"י חברת ימקום), הרי שעל פי מבנה ההחזקות מר לבנת אמור היה לקבל כ- 1.73 מליון ₪, מר אדלר אמור היה לקבל כ- 870 אלף דולר ומר פדלון אמור היה לקבל כ- 400 אלף ₪. לעומת זאת, החלוקה בפועל היתה מליון ₪ לכל אחד.

146. כדי לגשר על הפער בין החלוקה בפועל לחלוקה על פי מבנה ההחזקות נרשמו בכרטיסי השלושה אצל חברות ההחזקות "חו"זים" (סעיפי חובה/זכות). כך, למשל, בדוגמה ההיפותטית שתוארה לעיל, היה נרשם בכרטיס של מר לבנת אצל חברת זואי סעיף זכות בסכום של 730 אלף ₪ (בגין חלק הדיבידנד שלא נמשך) ואילו אצל מר אדלר ומר פדלון היתה נרשמת יתרת חובה בסכומים של 130 אלף ₪ ו- 600 אלף ₪ בהתאמה.

147. מטבע הדברים, מאחר שחלוקת המניות בכל אחת מחברות ההחזקות שונה, היקף החו"זים שירשמו היה תלוי גם בנתיב בו חולקו הדיבידנדים, עניין שאין חולק שהיה בשליטתו המלאה של מר פדלון. עוד יובהר כי בגין יתרות החובה הרשומות בספרי החברות למר פדלון ולמר אדלר בספרי החברות שולם מס בגין זקיפת ריבית רעיונית, כמתחייב על פי חוק בגין הלוואה שהועמדה לבעלי עניין בחברה.

148. מר פדלון ומר אדלר טוענים כי למרות העובדה שרישומי החברות מצביעים על קיום חוב מצידם בגין משיכות מעל לחלקם בהחזקות, הרי שבין השלושה היה מוסכם כי חוב זה הינו רישומי בלבד, ואין הוא מייצג חבות אמיתית. דברים דומים אמורים ביתרת הזכות הרשומה לטובת מר לבנת. לשיטתם הייתה הסכמה שבעתיד, כאשר תתקיים ביקורת מס, ימחקו יתרות רישומיות אלו, וזאת בכפוף לתשלום מס ככל שיידרש (ראו פרוטוקול 7.3.2012, עמודים 728 – 732).

149. מר לבנת טוען, לעומת זאת, כי החו"זים מייצגים חבות אמיתית של מר אדלר ומר פדלון, ונשיה אמיתית מצידו, ביחס לחברות ההחזקות. לשיטתו, גם אם נתן הסכמתו לכך שהחלוקות בפועל יהיו שוויוניות, הרי שהדבר נעשה מבלי שיוותר על היתרון המוקנה לו מכוח החזקותיו העודפות – יתרון שהתבטא הן בזכותו לעמוד בכל עת על משיכה בהתאם ליחס ההחזקות, הן בכך שכל משיכה עודפת/חסרה שבוצעה נרשמה כחיתרה חובה/זכות בכרטיסי חברות ההחזקות, והיא מהווה חוב בר תביעה נגד או לטובת חברות ההחזקות, לפי העניין.
דיון והכרעה

150. הצדדים הרבו לטעון בעניין זה, שיש לו חשיבות לא מבוטלת ביחס להתחשבנות ביניהם, ואולם דומה כי הלכה למעשה אין מחלוקת של ממש ביחס להסכמות שהיו בין השלושה בעניין זה.

151. מחד גיסא, מר פדלון הודה בעדותו כי לא רק שמעולם לא בוצעה פעולה של מחיקת חו"זים, אלא שהאפשרות למחוק אותם בבוא העת, גם לא נידונה מעולם מול מר לבנת. במילים אחרות, הערכתו שלו (וכך גם הערכתו של מר אדלר) הייתה כי לנוכח הסכמתו של מר לבנת לחלוקה שוויונית, תושג בעתיד הבנה למחוק את החו"זים (בכפוף לתשלום המס הנדרשׂ), ואולם הוא ומר אדלר מעולם לא דיברו עם מר לבנת על עניין זה, וממילא איש מהם לא סיכם עימו דבר.

הבסיס להנחתם של מר אדלר ומר פדלון כי מר לבנת נתן הסכמתו לחלוקה שוויונית מעתה ועד עולם (הסכמה ממנה נלמד לשיטתם גם ויתור על החו"זים), היא הסכמתו לביצוע שבע החלוקות בפועל על בסיס שוויוני (ראו פרוטוקול 7.3.12, עמודים 695 – 696). ואולם, מלאכת הסקת מסקנות מסוג זה היא מרחיקת לכת. כפי שהיה ברור למר פדלון ולמר אדלר, הפער שבין מצב ההחזקות לדרך החלוקה בפועל חייב להתבטא בכך שיווצרו חו"זים לחובתם, וכל עוד לא סיכמו עם מר לבנת על מחיקתם של חו"זים אלו, ובהעדר נוהג שלפיו הם נמחקים הלכה למעשה, לא ניתן להניח דבר ביחס לעמדתו של מר לבנת בנושא, אם וכאשר היה מוצג לפניו.

ב"כ אדלר ופדלון ביקשו להתבסס לעניין זה על שני טיעונים: ראשית, מר לבנת לא היה מודע כלל לעצם רישום החו"זים, וממילא אין הוא יכול לטעון היום כי רישומם בדרך כזו או אחרת הייתה בעלת משקל מבחינתו. שנית, אף אם נניח שמר לבנת ידע, באופן עקרוני על קיומם של חו"זים, הרי שבוודאי לא היה מודע כלל לשאלה מהיכן מבוצעות החלוקות, וממילא לא יכול היה להיות מודע להיקף החו"זים שנוצרים בעטיין. לעומת זאת, למר פדלון היתה שליטה מלאה על דרך ביצוע החלוקה, וממילא יכול היה לבחור בדרך החלוקה שתמזער את גובה החו"זים שנוצרים לחובתו ולחובת מר אדלר (למשל, על ידי חלוקה דרך חברת סייפרטק, בה המניות מוחזקות באופן שוויוני יחסית, ולא דרך חברת ימקום, בה החזקותיו נמוכות במיוחד).

ואולם, שני הטיעונים הללו אינם יכולים לסייע למר אדלר ולמר פדלון. גם אם נניח כי מר לבנת לא ידע על רישום החו"זים ע"י מר פדלון, וממילא לא היה מודע לאופן היווצרותם והצטברותם, עדיין לא נובע מכך שיש לייחס לו הסכמה לוותר על הזכויות הנובעות מהם. כדי שתוסק הסכמה לוויתור, צריך אדם להיות מודע לזכויות עליהן הוא מוותר, ולמשמעויות של הוויתור. בין אם מר לבנת היה מודע לקיומם של חו"זים, ורק לא היה מודע להיקפם (כפי שטען בעדותו. ראו פרוטוקול 17.4.2012, עמוד 402), ובין אם לא היה מודע כלל לעניין זה (כרושם שיכול להיווצר מהאזנה לשיחות בינו לבין מר פדלון), אין באי ידיעתו כדי ללמד על ויתור מצידו – נהפוך הוא. ודוק, אין חולק שמבחינת מערכת היחסים המשפטית שבין כל אחד מהשלושה לחברות ההחזקות המדובר בחובות/בזכויות ממשיות, ולא בחיובים פיקטיביים. אכן, גם כך עדיין יכולה להתקיים הסכמה בין בעלי המניות שביחסים הפנימיים לא יהיו לחיובים אלו משמעות. ואולם הסכמה כזו יש להוכיח הלכה למעשה, ובהעדר ידיעה של מר לבנת על קיום החו"זים או על היקפם, לא ניתן ליחס לו הסכמה לוותר עליהם.

זאת ועוד, גם אם נניח שמר פדלון יכול היה לבצע את פעולת החלוקה בדרך שונה, ובאופן שהחו"זים שייווצרו יהיו נמוכים יותר (ולהתרשמותי, יתכן מאד שיכול היה לעשות כן), הרי מרגע שבחר (משיקולי מס, או מכל שיקול אחר) לבצע את החלוקה בדרך שנעשתה, אין לו אלא להלין על עצמו. ושוב, יתכן מאד שמר פדלון האמין בכנות כי מר לבנת יסכים, לכשיעלה העניין על הפרק, לוותר על גביית החו"זים. ואולם, ציפייה ותקווה גרידא, אף כשהם מביאים לבחירה בקו פעולה מסוים, אינם מהווים, כשלעצמם, בסיס מספיק לשלילת זכויות ממי שאינו אחראי להיווצרותן של ציפיות ותקוות נכזבות אלו.

המסקנה המתבקשת היא שגם לשיטת מר פדלון ומר אדלר לא ניתן להסיק מהראיות הסכמה של מר לבנת למחיקת החו"זים.

152. מאידך גיסא, מר לבנת אישר בעדותו כי לפי הבנתו את הפרוצדורה בה נוצרים חו"זים בעקבות חלוקת דיבידנדים (הבנה שטען כי הייתה קיימת אצלו בעקבות מעורבותו בעסקים אחרים), ולפי צפיותיו שלו ביחס לחו"זים שנוצרו בחברות ההחזקות, אין בעל מניות שלחובתו רשומה יתרת חובה צפוי להיתבע על ידי החברה לשלם את חובו (לפחות כל עוד החברה אינה בהליכי חדלות פירעון). בעל מניות המצוי ביתרת חובה במסגרת התחשבנות החו"זים צפוי לכך שבחלוקת אחרות תקוזז יתרת החובה כנגד דיבידנד עתידי שיחולק, ובמקרה קיצוני (שמר לבנת ציין שלא חשב שיגיעו אליו) אולי אפילו לדילול חלקו (ראו פרוטוקול 17.4.2012, עמודים 438 – 439). ואולם להיתבע על ידי החברה כחייב מן המניין אין הוא צפוי. מכאן עולה כי גם להבנתו של מר לבנת אין חברות ההחזקות יכולות לתבוע ממר אדלר ומר פדלון להשיב את הסכומים הרשומים כחו"זים בגין משיכה העולה על חלקם בדיבידנד.

153. הבהרת מערכת ההסכמות וההבנות שהתקיימה בין לבנת אדלר ופדלון ביחס לחו"זים מובילה למסקנות הבאות: ראשית, אין בסיס לטענת ב"כ אדלר ופדלון כי קיימת הסכמה להתעלם מהחו"זים הרשומים לטובת מר לבנת, ומהחו"זים הרשומים לחובת מר אדלר ומר פדלון; שנית, אין בסיס לתביעת מר לבנת וחברות ההחזקות כי מר אדלר ומר פדלון ישלמו לחברות לאלתר את החו"זים הרשומים לחובתם (וזאת כל עוד החברות הן סולבנטיות). משמעות החו"זים בגין משיכה העולה על דיבידנד, ביחסי הצדדים שלפני, היא שמחד גיסא, רשאי מר לבנת למשוך מחברות ההחזקות את יתרת הזכות העומדת לטובתו בגין דיבידנדים שלא משך, ומאידך גיסא, בכל חלוקת דיבידנד עתידית יכולות חברות ההחזקות לקזז כנגד זכות לדיבידנד שיגיע למר אדלר או למר פדלון את יתרת החוב הרשומה לחובתם בכרטיסי חברת ההחזקות הרלוואנטית.

סיכום הדיון בפרשיות השנויות במחלוקת

154. לנוכח המובהר לעיל, התובענה שהוגשה בשמם של מר לבנת וחברות ההחזקות נגד מר אדלר ומר פדלון (ת.א. 10221-06-11) מתקבלת באופן חלקי, כמפורט להלן:
א. מתן סעד הצהרתי לפיו עסקת HCNH בטלה.
ב. מתן צו המורה למר אדלר ולמר פדלון להעביר לחברת זואי את כל שטרי החוב שקיבלו במסגרת עסקת סייפרטק ו/או את חליפיהם.
ג. מתן צו המורה על ביטול העברת ההשקעה בחברת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק (וזאת בכפוף לשמירה על זכויות צדדים שלישיים), וביצוע התחשבנות המתחייבת מכך בין חברות ההחזקות.

ד. מתן סעד כספי שלפיו מר אדלר ומר פדלון ישיבו לחברת סייפרטק את יתרת ההלוואה שנטלה גב' גבאי, ואשר טרם נפרעה נכון למועד פיטוריה, כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מיום פיטוריה של גב' גבאי. בחישוב יתרת ההלוואה יובאו בחשבון הסכומים שנזקפו לחשבון ההלוואה בגין מענקים ומשכורות שקיבלה גב' גבאי. החזר ההלוואה יבוצע בתוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה.
ה. מתן סעד הצהרתי שלפיו הכרזת הדיבידנד שנרשמה בספרי חברת זואי ביום 3.1.2011 בסכום של 29.381 מליון ₪ בטלה.
ו. מתן סעד הצהרתי שלפיו יש תוקף לחו"זים הרשומים לטובת מר לבנת, ולחובת מר אדלר ומר פדלון בחברות ההחזקות (תוך הבהרה כי כל עוד חברות ההחזקות אינן חדלות פירעון אין להיפרע את החו"זים הרשומים לחובת מר אדלר ומר פדלון אלא מתוך חלקם בדיבידנדים עתידיים).

155. להשלמת הדיון, ועל מנת שלא אמצא חסר, אציין כי במהלך הדיונים, ואף בסיכומים, העלו ב"כ הצדדים גם פרשיות ומחלוקות נוספות, אשר לסברתם יש בהם כדי להשליך על ההכרעה בתובענות שלפני (לדוגמה, סוגיית שיתופו של מר לבנת בהטבות מכוח ההסכם עם רשויות המס בנוגע להכנסות חברת ימקום, זיהוי האחראים להדרדרות מערכת היחסים בין מר לבנת למר אדלר ולמר פדלון, איומים שהושמעו לכאורה על ידי מר אדלר כלפי מר לבנת וכן הלאה). נמנעתי מלדון בפרשיות ומחלוקות אלו, כמו גם בפרשיות ומחלוקות נוספות שהעלו הצדדים, מאחר שלמיטב הבנתי אין בהן כדי להשליך לכאן או לכאן על זכויות הצדדים ביחס לסעדים הנדרשים במסגרת התובענות שלפני. ממילא לא סברתי שיש מקום להאריך במקום בו ניתן, וראוי, לקצר.

הטענות לעניין קיפוח המיעוט
רקע עובדתי

156. לטענתו של מר לבנת החל לחשוד כי מר אדלר ומר פדלון מנהלים את עסקי הקבוצה באופן שאינו תואם את הוראותיו בשלהי שנת 2010. בעקבות חשדותיו קיים מספר פגישות עם מר אדלר ומר פדלון, במסגרתן ביקש לדעת על הנעשה בחברות ההחזקות. במקביל פנה עו"ד גיורא ארדינסט בשמו של מר לבנת לעו"ד שרון רביב (עורך דינן של חברות ההחזקות באותה עת) בבקשה לקבל מסמכים שונים.

157. התשובות שקיבל מר לבנת, והסירוב להעביר את המסמכים לעו"ד ארדינסט באופן מיידי, הביאו להעמקת חשדותיו של מר לבנת. בעקבות זאת דרש מר לבנת בתחילת שנת 2011 כי הוא ימונה ליו"ר הדירקטוריון בחברות זואי, ימקום וסייפרטק, כי רו"ח בועז בנרוש ימונה כדירקטור מטעמו בהן, וכי זכויות החתימה ישונו כך שתידרש חתימתו של רו"ח בנרוש כדי לחייב את החברות. בסופו של דבר נענו מר אדלר ומר פדלון לדרישות הללו (החלטות פורמאליות בנדון התקבלו ביום 9.1.2011).

158. בעקבות מינויו לדירקטור ביצע רו"ח בנרוש בדיקה פנימית בחברות ההחזקות (בדיקה שמר אדלר ומר פדלון שיתפו עימה פעולה). לנוכח ממצאי הבדיקה הפנימית זומנו ליום 11.4.2011 ישיבות דירקטוריון בחברות זואי, ימקום וסייפרטק. מר אדלר (המשמש דירקטור בחברת ימקום) ומר פדלון (המשמש דירקטור בחברות זואי וסייפרטק) לא התייצבו לישיבות אלו, ובהעדרם התקבלה החלטה על מינויו של רו"ח יהודה ברלב כרואה חשבון בודק בשלוש החברות.

159. המרצת הפתיחה הוגשה על ידי מר אדלר ומר פדלון ביום 3.5.2011, ובה טענו כי בין השלושה קיים חוסר אמון מוחלט, באופן השולל כל אפשרות להמשך פעילותן התקינה של חברות ההחזקות. עוד נטען כי פעולותיו של מר לבנת החל מינואר 2011 מהוות שינוי חד צדדי וכוחני של יחסי השותפות שהתקיימו במשך 13 השנים הקודמות, ומהוות לפיכך "פגיעה בצפיותיהם הלגיטימיות של המבקשים להמשיך ולהיות מעורבים בניהולן של החברות" (סעיף 5 בהמרצת הפתיחה).

160. הגשת המרצת הפתיחה לא עצרה את התדרדרות היחסים שבין הצדדים. הדין וחשבון הסופי של רו"ח ברלב הועבר למר לבנת ביום 17.5.2011 (להלן: "דו"ח ברלב"), ובעקבותיו הגיש מר לבנת ביום 18.5.2011 תלונה במשטרה נגד מר אדלר ומר פדלון, וכן הועבר לרשויות המס מידע בדבר חשד לביצוע עבירות מס על ידיהם (יוזכר כי ביום 2.5.2011 העבירו מר אדלר ומר פדלון לרשויות המס גילוי מרצון ביחס לפעולות שונות שביצעו במסגרת חברות ההחזקות).

161. ביום 18.5.2011 התקיימו ישיבות דירקטוריון בחברות זואי, סייפרטק וימקום, וזאת כדי לדון בדו"ח ברלב. לישיבות אלו התייצב עו"ד בעז בן-צור, שדרש להשתתף בכל אחת מהן כדירקטור חליף במקום מר אדלר ומר פדלון. בעקבות התייצבותו לא הוצג דו"ח ברלב בפני הדירקטוריון, אולם התקבלו החלטות (כנגד דעתו החולקת של עו"ד בן צור) על הגשת תביעה אזרחית נגד מר אדלר ומר פדלון בשם חברות ההחזקות (תביעה שהוגשה ביום 6.6.2011). עוד הוחלט על הפסקת ההתקשרות עם עו"ד שרון רביב, ועל כך שיש "לפעול להפסקת כהונתם של מר אילן פדלון ומר אמיר אדלר כדירקטורים בכל חברות הקבוצה, ולפעול לסיום עבודתם בכל חברות הקבוצה, בכפוף להליכי שימוע על פי כל דין ובהתאם להוראות התקנונים של חברות הקבוצה" (סעיף 4 לפרוטוקולים של ישיבות הדרקטוריונים בחברות זואי, סייפרטק וימקום מיום 18.5.2011. צורפו כנספח ב' לבקשה לצו מניעה זמני).

162. בעקבות החלטות אלו זומנו ליום 4.7.2011 אסיפות כלליות בחברות זואי, ימקום וסייפרטק וכן בחברת אי.סי.1. באסיפות אלו הוחלט על פיטוריהם של מר אדלר ומר פדלון, ונמסרה להם הודעה מטעם החברות זואי, סייפרטק ו- אי.סי.1 בזו הלשון: "בהמשך לישיבות השימוע שנערכו לך ביום 4.7.2011 באסיפות בעלי המניות של החברות, ולאחר שהדברים נשקלו בכובד ראש, החליטו החברות לסיים את כהונתך במכלול תפקידך בחברות וכן בתפקידך מטעם החברות בחברות בת של החברה וחברות שבשליטת חברות אלה. כהונתך מסתיימת לאלתר" (סעיף 1 להודעות שכותרתן "סיום כהונתך בחברות", אשר נשלחו למר אדלר ולמר פדלון ביום 7.7.2011. ההודעות צורפו כנספח א' לבקשה לצו מניעה זמני). משלוח מכתבי הפיטורין הוביל להגשת הבקשה לצו מניעה זמני, שבעקבותיו הושג הסיכום הדיוני שנזכר בפסקה ‏19 לעיל.

163. דומה כי די בסקירה תמציתית זו של התדרדרות היחסים בין הצדדים כדי ללמד כי אין, ולא יכולה להיות, מחלוקת של ממש על שתי עובדות יסוד:

ראשית, בניגוד קיצוני לידידות ולאמון ששררו בין הצדדים עד שלהי 2010, ואשר היוו בסיס לשיתוף הפעולה העסקי ביניהם במשך 13 השנים האחרונות, קיימת החל משנת 2011 עוינות חריפה וחוסר אמון מוחלט בין מר לבנת לבין מר אדלר ומר פדלון. העוינות וחוסר האמון בין הצדדים מונעים כל אפשרות לשיתוף פעולה עיסקי ביניהם בעתיד הנראה לעין.

שנית, לפחות החל מאפריל 2011 פועל מר לבנת להדרת רגליהם של מר אדלר ומר פדלון מכל מעורבות הן בחברות ההחזקות הן בחברות הריאליות.

164. לטענת ב"כ אדלר ופדלון, די בשתי העובדות שצוינו לעיל (שכאמור אינן שנויות במחלוקת) כדי להעמיד להם טענה לקיפוח המיעוט, ולהצדיק את דרישתם במסגרת ה"פ 7250-05-11 לסעד שיביא להפרדות בין מר לבנת למר אדלר ומר פדלון, וזאת על דרך של התמחרות, חלוקה בעין או, למצער, חיוב מר לבנת לרכוש את חלקם בחברות ההחזקות.

165. ב"כ לבנת חולק על עמדה זו. לשיטתו חוסר האמון בין הצדדים, והפעולות לדחיקת רגליהם של מר אדלר ומר פדלון מחברות ההחזקות ומהחברות הריאליות אינו מהווה כלל קיפוח המיעוט, אלא פעולה לגיטימית שנוקט בעל השליטה לאחר שגילה כי מנהלים בעלי מניות מיעוט, אשר בידיהם הפקיד את ניהול חברות ההחזקות, מעלו באמונו.
166. ההכרעה בין עמדות הצדדים מחייבת התייחסות לשתי סוגיות שונות: ראשית, האם שלילת זכותם של מר אדלר ומר פדלון להשתתף בניהול החברות מקימה להם טענת קיפוח; שנית, האם אובדן האמון בין הצדדים מקים למר אדלר ולמר פדלון טענת קיפוח. להלן אבחן כל אחת מהשאלות הללו, ואולם לדיון הפרטני אבקש להקדים מספר מילים ביחס למסגרת המשפטית.
המסגרת המשפטית לדיון בטענת מר אדלר ומר פדלון בדבר קיפוח המיעוט

167. סעיף 191 לחוק החברות, שכותרתו "הזכות במקרה של קיפוח", קובע כדלהלן :

"(א) התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301 מניות ממניותיה.

(ב) הורה בית המשפט כאמור בסעיף קטן (א), יובאו בתקנון החברה ובהחלטותיה השינויים המתחייבים מכך, כפי שיקבע בית המשפט, ויראו שינויים אלה כאילו נתקבלו כדין בידי החברה; עותק מן ההחלטה יישלח לרשם החברות, ואם החברה היא חברה ציבורית - לרשות ניירות ערך."

168. סמכות בית המשפט למנוע קיפוח מכוח סעיף 191 לחוק החברות מהווה "נורמה כללית וגמישה להתערבות בית המשפט לשם קביעת נורמה של הוגנות גם בתחום המסחרי של ניהול חברה" (ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ, פ"ד נ(1) 238, 243 (1996) (להלן: "עניין בכר") ). "נוסח הסעיף רחב עד מאוד, ומכוחו רשאי בית המשפט לנקוט במגוון רחב של צעדים בהתאם לשיקול דעתו, ואף להורות על פירוק החברה. על אחת כמה וכמה, שרשאי בית המשפט להורות על סעד קיצוני פחות, כמו מכירת נכס של החברה או מכירת כל נכסי החברה בדרך של התמחרות בין בעלי המניות או התמחרות בין צדדי ג'" (דברי השופט יצחק עמית ברע"א 4596/12 נקש נ' מזרחי (ניתן ב- 21.10.2012), פסקה 9).

169. תפקידה המרכזי של הנורמה הכללית והגמישה בדבר קיפוח המיעוט היא לאפשר לבית המשפט להתמודד עם מצבים בהם התנהלות החברה אינה משרתת את טובת כלל בעלי המניות (קרי, אינה מביאה להגדלת ערך החברה), אלא מטיבה את מצבם של חלק מבעלי המניות על חשבון בעלי המניות האחרים (לרוב, על ידי העברת עושר מבעלי מניות המיעוט לבעל השליטה או לחברה). עמדה על כך השופטת טובה שטרסברג-כהן בציינה כי "קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במיתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות המיעוט בה. נגישותם של בעלי רוב המניות לעמדות כוח, העולה על זו של המיעוט, והרצון למנוע שכוח זה יופעל בצורה פוגענית הביאו לטוויית רשת של הוראות "אתיות" בחוק ובפסיקה על-מנת לרסן כוח זה" (עניין בכר, עמוד 245; וראו, באחרונה, ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (ניתן ב- 28.5.2012. להלן: "עניין גדיש"), פסקה 26).

170. בעל מניות המעלה טענת קיפוח נדרש לפיכך להראות שהאופן בו מתנהלת החברה אינו משרת את טובת כלל בעלי המניות, אלא מביא, או צפוי להביא, לכך שזכויותיו בחברה יפגעו. פגיעה כזו עלולה להתרחש באחד משלושה מצבים: ראשית, כאשר אופן ההתנהלות מקנה, או צפוי להקנות, לבעל מניות אחר זכויות עודפות ללא הצדקה לגיטימית; שנית, כאשר אופן ההתנהלות שולל, או צפוי לשלול, מבעל המניות התובע זכויות המגיעות לו (לדוגמה, כאשר נמנע ממנו מידע שיש לו זכות לקבלו על ענייני החברה); שלישית, כאשר הפעולה מביאה לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה, ללא הסכמתו, ומבלי שתינתן לו זכות יציאה הוגנת. אתייחס בקצרה לכל אחד מהמצבים הללו.

171. פעולה המקנה לבעל מניות אחר זכויות עודפות – פשיטא, כי כאשר בעל השליטה נוטל לעצמו זכויות עודפות, עלול הדבר להתבצע על חשבון בעלי מניות המיעוט, ולהיחשב לקיפוח. כך, למשל, בעניין בכר נערך הסכם בין החברה לבין בעל השליטה, במסגרתו הוקנו לבעל השליטה זכויות לדמי ניהול שהיו גבוהים משמעותית משווי שירותי הניהול שהעניק לחברה. מטבע הדברים, פעולה זו הביאה להעברת עושר לטובת בעל השליטה, ובית המשפט ראה בה לפיכך קיפוח של המיעוט (דוגמה בולטת אחרת היא הסטת רווחים שאמורים להגיע לחברה לטובת בעל השליטה. ראו, למשל, ע"א 3298/00 המחדש משאבות בע"מ נ' עשת (ניתן ב- 26.6.2002)). בענייננו לא הועלו כלפי מר לבנת טענות כי ביצע פעולות מסוג זה, ולפיכך לא אדרש לחלופה זו.

172. פעולה השוללת זכויות מבעל המניות התובע – בעל מניות הטוען כי זכותו נפגעה, או צפויה להיפגע, באופן בלתי לגיטימי של התנהלות החברה, צריך להצביע על טיב הזכות שתפגע, ועל המקור המשפטי מכוחו היא מוקנה לו. ודוק, זכויותיהם של בעלי מניות בחברה אינן זהות ואחידות, לא על פני חברות ואף לא בתוך אותה חברה. הזכויות נקבעות על פי הוראות החוק (כך, למשל, סעיפים 184, 185 ו- 187 לחוק החברות קובעים מהן זכויות בעלי מניות לקבלת מידע מהחברה) מסמכי היסוד של החברה (כך, למשל, תקנון החברה יכול להקנות לבעל מניות מסוים זכות למנות דירקטור) וכן על פי ה"ציפיות הלגיטימיות" שנוצרו לבעלי המניות (ראו ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר (ניתן ב- 14.12.2006), פסקאות 21 – 23; ציפורה כהן, בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות (התשס"ח) 120 – 130 (להלן: "כהן, בעלי מניות בחברה")).

הטענה לפגיעה בזכות נתונה מעוררת שלוש שאלות משנה: ראשית, האם בנסיבות המקרה קמה לבעל המניות התובע הזכות לה הוא טוען; שנית, האם הזכות נפגעה או צפויה להיפגע; שלישית, האם קופח בעל המניות התובע בכך שהזכות נפגעה או צפויה להיפגע. ודוק, לא כל נטילה של זכות מהווה קיפוח. לעיתים שלילת הזכות מוצדקת מבחינת טובת החברה, ובנסיבות אלו אין לראות בכך משום קיפוח בעל המניות התובע. כך, למשל, שלילת זכות העומדת לבעל מניות לקבל מידע מהחברה עשויה להיות מוצדקת בנסיבות בהן קיים חשש כי בעל המניה יעשה שימוש לרעה במידע זה, ויפגע בחברה.

בענייננו טוענים ב"כ לבנת ואדלר כי נשללה ממרשיהם הזכות להשתתפות בניהול של חברות ההחזקות. לטענה זו, אדרש בהמשך.

173. פעולה המביאה לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה – יש מצבים בהם הטענה לקיפוח המיעוט מתעוררת בעקבות פעולות או אירועים המביאים לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה. שינוי כזה, כשהוא מבוצע ללא הסכמתו של בעל המניה ומבלי שתינתן לו 'זכות יציאה' הוגנת, עלול להוות, כשלעצמו, קיפוח המיעוט, ולהצדיק התערבות שיפוטית (על דרך של חיוב בעל השליטה או החברה לרכוש את מניות המיעוט או באמצעות חיוב החברה לאמץ מדיניות שתגן על בעלי מניות המיעוט מפני השינוי). כך, למשל, הנפקת מניות במחיר הנמוך משמעותית משוויין, כשהיא מבוצעת בחברה פרטית, עלולה להוות פגיעה במיעוט שכן היא מעמידה אותו בפני סכנת דילול, מבלי להותיר לו אופציית יציאה במחיר הוגן (השוו ע"א 667/76 גליקמן נ' ברקאי, פ"ד לב(2) 281 (1978) בו נמנעה הפגיעה במיעוט על ידי ביטול ההקצאה). דוגמה אפשרית אחרת היא מצב בו חברה העוסקת בתחום מסויים מוכרת את הפעילות העקרית שלה, והופכת, הלכה למעשה, ל"קופת מזומנים" שבעל השליטה עושה בה כרצונו, מבלי שלבעלי מניות המיעוט ניתנת אופציה לממש את מניותיהם במחיר המשקף את הרווח ממכירת הפעילות העיקרית (השוו לעובדות הנטענות בעניין "גדיש". במקרה מסוג זה יתכן שיש לחייב את החברה לחלק דיבידנדים או להציע לבעל מניות המיעוט לפדות את מניותיהם).

בענייננו טוענים ב"כ אדלר ופדלון כי משבר האמון הקיצוני ביניהם לבין מר לבנת יצר מצב חדש, המצדיק התערבות בית המשפט באמצעות עילת קיפוח המיעוט. גם לטענה זו אתייחס בהמשך.

174. על רקע הבהרות עיוניות אלו, נעבור לבחון את טענות הקיפוח שהעלו מר אדלר ומר פדלון.
האם שלילת הזכות להשתתף בניהול חברות ההחזקות מקימה טענת קיפוח?

175. כמובהר לעיל, אין חולק כי מר לבנת מפעיל, החל משנת 2011, את כוח השליטה הנתון בידיו בחברות ההחזקות כדי להביא לסילוקם של מר אדלר ומר פדלון מכל מעורבות בניהולן של חברות ההחזקות ושל החברות הריאליות. ואולם, לשיטת ב"כ לבנת אין בכך כל פסול, שכן, מחד גיסא, לא עומדת למר אדלר ולמר פדלון זכות להשתתף בניהול חברות ההחזקות (או החברות הריאליות), ומאידך גיסא, גם אם הייתה להם זכות כזו, הרי שיש הצדקה מלאה להדרתם, לנוכח מעשי המרמה והפרת האמון המיוחסים להם.

176. אכן, במקרה הרגיל אין לבעל מניות זכות מוקנית להיות שותף בניהול החברה. ואולם, זכות כזו יכולה להתקיים במקרים מתאימים וזאת בין אם מכוח מסמכי היסוד של החברה ובין אם מכוח ה"ציפיות הלגיטימיות" של בעלי המניות. הזכות תתקיים מכוח מסמכי היסוד, אם ייקבע בהם, למשל, שלבעל מניות מסוים (או למי שמחזיק באחוז מניות מסוים) יש זכות למנות דירקטור בחברה. לא זהו המצב בענייננו. התקנונים של חברות ההחזקות שותקים בעניין זה, ואינם מורים כי לבעל מניות כזה או אחר יש זכות למינוי דירקטור. הזכות תתקיים מכוח "ציפיות לגיטימיות" אם קיימות הבנות והסכמות בין בעלי המניות היוצרות "ציפייה לגיטימית של הצדדים לניהול משותף של החברה" (ראו ע"א 275/89 דוידזון נ' אורנשטיין, פ"ד מו(1) 125, 131 (1991. להלן: "פס"ד דוידזון"); רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ (ניתן ב- 12.1.2005. להלן: "פס"ד חסקי"); כהן, בעלי מניות בחברה, עמודים 122- 130). לשיטת ב"כ אדלר ופדלון זהו המצב ביחס לחברות ההחזקות. מנימוקים שאפרט להלן, דעתי כדעתם.
177. אין חולק כי במשך מעל לעשור, מאז הקמתן של חברות ההחזקות ועד לשנת 2011, היו מר אדלר ומר פדלון מעורבים באופן פעיל מאד בניהול החברות, ושימשו כנושאי משרה ודירקטורים בהם. עובדה זו כשלעצמה, כפי שציינו בצדק ב"כ לבנת, אינה מלמדת בהכרח על כך שקיימת "ציפייה לגיטימית" מצידם להמשך ההשתתפות בניהול (אחרת ייווצר מצב בו לא ניתן יהיה לפטר מנהל ותיק, המחזיק גם מניות בחברה). ואולם את קיומן של "ציפיות לגיטימיות" אלו, המשקפות את ההבנות וההסכמות שבין הצדדים ניתן להסיק מהצטברות הנסיבות הבאות:

א. חברות ההחזקות (למעט חברת קמה) הוקמו כולן על ידי השלושה לאחר שמר לבנת, אליו הצטרפו מר אדלר ומר פדלון, עזבו את קבוצת תעבורה בשנת 1998. 'החיים החדשים' אליהם יצא מר לבנת לא היו אפוא רק חייו החדשים, אלא גם חייהם החדשים של מר אדלר ושל מר פדלון.

ב. למר אדלר ולמר פדלון הוקצו מלכתחילה מניות בחברות ההחזקות, אשר שיעורן הלך וגדל עם השנים. בכל החברות שיעורי החזקותיהם כיום הם משמעותיים, כשבחברת זואי הוא הנמוך ביותר (30%) ובחברת סייפרטק הוא הגבוה ביותר (64.3%). השליטה בכל חברות ההחזקות נשמרה עם זאת בידי מר לבנת, ואולם כמשקל נגד היו אלה מר אדלר ומר פדלון שקיבלו את רובן המוחלט של ההחלטות הניהוליות. חלוקת תפקידים זו נשמרה לאורך השנים, עד לפרוץ הסכסוך.

ג. החברות בהן עסקינן הן חברות החזקות, שאינן מקיימות בעצמן פעילות עסקית, ואשר במהלך כל השנים לא היו גורמים נוספים שהיו מעורבים בניהולן. כשמדובר בחברות החזקות, שנוהלו כל השנים על ידי שלושת בעלי המניות היחידים על בסיס אמון והסכמות, הטענה שנוצר לכל אחד משלושת בעלי המניות אינטרס להשתתף בניהול היא טענה חזקה משמעותית מאשר כשמדובר בחברות ריאליות.

ד. כאשר פרץ המשבר, ומר לבנת ביקש לשנות את מאזן הכוחות, ולצרף דירקטור נוסף מטעמו, הייתה תגובתו של מר אדלר כי הדבר מהווה מהלך אגרסיבי, הכרזת מלחמה, וכי אם מר לבנת עומד על ביצועו הוא מעוניין לפרק את השותפות (ראו שיחה בין השלושה מיום 19.12.2010, שהוקלטה ללא ידיעתם של מר אדלר. תמליל ההקלטה סומן נ/12. ראו מעמוד 27 ואילך). בתגובה מנסה מר לבנת לשכנעו כי המדובר בעניין פורמאלי בלבד, ולא בשינוי מהותי בדרך ניהול העסקים (ראו עמוד 39 לנ/12). תגובתו הקשה של מר אדלר לרעיון להוסיף דירקטור נוסף, ותשובותיו המתגוננות של מר לבנת, מעידות על כך שההבנה כי מדובר בניהול משותף של השלושה, הייתה מוסכמת ומקובלת עד אותה עת.

178. זאת ועוד, מטעמים שיפורטו בהמשך (ראו פסקאות ‏185 - ‏187 להלן) אני סבור שניתן להתייחס לחברות ההחזקות כמעין-שותפויות. אם אכן כך, הרי שעובדה זו מקימה זכות להשתתפות בניהול, וזאת על בסיס ההלכה הנוהגת בעניין זה (ראו פס"ד דוידזון; פס"ד חסקי, כהן, בעלי מניות בחברה, עמודים 122 – 130, 162 – 167). ודוק, קיומן של "ציפיות לגיטמיות" להשתתפות בניהול אינו מוגבל אך ורק למצבים של מעין-שותפויות. זכות כזו יכולה לקום בכל מקום בו יש הבנה והסכמה לניהול משותף, וזאת בין אם החברה בה מדובר היא מעין-שותפות, ובין אם לאו. ויובהר, לדוקטרינת המעין-שותפות יש חשיבות מיוחדת בקשר לאפשרות של בעל מניות לדרוש את פירוק חברה (ראו פס"ד דוידזון, וכן ע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה מטויה ואריגה בע"מ, פ"ד מו(1) 172, 176 (1991)) יתכנו מצבים בהם, מחד גיסא, אין מתקיימות נסיבות המצדיקות מתן אפשרות לבעל מניות לדרוש את פירוק החברה (קרי, אין הצדקה להכיר בקיומה של מעין-שותפות), אולם, מאידך גיסא, יש הצדקה להכיר בקיומן של "ציפיות לגיטמיות" להשתתפות בניהול (ראו, למשל, ה"פ (מחוזי ת"א) 2113/94 צנה בע"מ נ' פולן בע"מ (ניתן ב- 25.6.1997)). קיצורו של דבר, "ציפיות לגיטמיות" לקיומה של זכות להשתתפות בניהול קמה למר אדלר ולמר פדלון בין אם חברות ההחזקות הן בגדר מעין-שותפות ובין אם לאו.

179. כמובהר בפסקה ‏172 לעיל, שלילתה של זכות מבעל מניה אינה מהווה בהכרח קיפוח, שכן השלילה עשויה להיות מוצדקת בנסיבות העניין. במקרה שלפני טוענים ב"כ לבנת כי השלילה מוצדקת לנוכח פעולות המרמה והפרת האמונים מצידם של מר אדלר ומר פדלון. ואכן בפסיקה האנגלו-אמריקאית ובספרות הישראלי קיימת הכרה בכך שפיטורי בעל מניות, שיש לו זכות להשתתף בניהול, מאחר שמעל בכספי החברה אינו מקים טענת קיפוח (ראו כהן, בעלי מניות בחברה, עמודים 129 – 130, וההפניות שם). השאלה אותה יש לבחון היא האם במקרה שלפני ניתן למצוא בטענות השונות שהועלו על ידי מר לבנת בסיס לשלילת הזכות להשתתפות בניהול.

180. פשיטא, כי טענות שלא נמצאה להן הצדקה עניינית אינן יכולות להוות בסיס לשלילת זכויות. לפיכך, כל אותן פרשיות שהועלו על ידי ב"כ לבנת, אולם לא נמצא בהן ממש, אינן יכולות לשמש בסיס לשלילת זכותם של מר אדלר ומר פדלון להשתתפות בניהול. מכאן שעלינו להתמקד באותן פרשיות בהן נמצא ליקוי במעשיהם של מר אדלר ומר פדלון, כשכוונתי בעיקר לפרשיות ד' (HCNH), ו' (סייפרטק, ביחס לשטרי החוב) ו-ז (סקאיויז'ן). כשלעצמי, לא השתכנעתי כי יש די בפרשיות אלו כדי להצדיק את שלילת זכותם של מר אדלר ומר פדלון להשתתף בניהול חברות ההחזקות. פרשת HCNH חמורה מבחינה ערכית, אולם מעשה הרמייה אינו נוגע למר לבנת. ביחס לפרשיות סייפרטק וסקאיויז'ן שוכנעתי כי מר אדלר ומר פדלון הפרו במסגרתן חובות גילוי כלפי מר לבנת (בעניין סייפרטק בכך שלא קיבלו את הסכמתו להעברת שטרי ההון לידיהם ובעניין סקאיויז'ן בכך שלא קיבלו את הסכמתו להעברת חברת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק). עם זאת, עניין שטרי ההון הוא שולי יחסית, ואינו יכול להצדיק שלילת זכויות, ואילו לגבי העברת חברת סקאיויז'ן בין חברות ההחזקות לא השתכנעתי כי הוכחה כוונת תרמית. לעניין זה אני מייחס משקל הן להתרשמותי הישירה מעדויותיהם של מר אדלר ומר פדלון ומהתייחסותם לנושא במהלך השיחות שקיימו עם מר לבנת (שיחות שהוקלטו כאמור ללא ידיעתם), הן לעובדה שמר אדלר ומר פדלון לא עשו כל ניסיון ממשי להסתיר את העברת ההשקעה בחברת סקאיויז'ן ממר לבנת, מאנשי המקצוע המלווים אותו או מאמצעי התקשורת שסיקרו את מכירת מניות סקאיויז'ן לקבוצות "שמרוק" ו- "סיטי". ודוק, כדי לשלול את זכותם של מר אדלר ומר פדלון להשתתף בניהול חברות ההחזקות לא די בהתרשמותו הסובייקטיבית של מר לבנת כי הם נהגו בדרכי מרמה כלפיו. שלילת זכותם מחייבת שכנוע כי כוונת המרמה הוכחה באופן אובייקטיבי, המצדיק שלילת זכויות מבעל מניות (השוו לעניין זה להלכה שמבחן הקיפוח הוא, בעיקרו, מבחן אובייקטיבי. ראו כהן, בעלי מניות בחברה, עמודים 131 – 132). נטל השכנוע בעניין זה מוטל בסופו של יום על הטוען טענת תרמית, והוא נטל מוגבר (ראו פסקה ‏29 לעיל).

181. המסקנה מהאמור לעיל היא שב"כ אדלר ופדלון הוכיחו כי עמדה למרשיהם זכות להשתתף בניהול, וב"כ לבנת לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי מעשיהם של מר אדלר ומר פדלון מגלים כוונת תרמית המצדיקה שלילת זכות זו. לפיכך יש לקבוע כי פעולותיו של מר לבנת להרחיק את מר אדלר ומר פדלון מכל מעורבות בניהול החברות הן בגדר קיפוח המיעוט.
האם אובדן האמון בין לבנת אדלר ופדלון מקים טענת קיפוח?

182. אובדן אמון בבעל השליטה מצד אחד או יותר מבעלי המניות אינו יוצר, במקרה הרגיל, בסיס מספיק לטענה בדבר קיפוח המיעוט. בעל מניות, אשר נוצר משבר אמון בינו לבין בעל השליטה, רשאי כמובן לנסות להחליף את בעל השליטה או למכור את מניותיו, אולם אין לו זכות לסעד משפטי.

183. עם זאת, יתכנו מצבים בהם אובדן האמון בין בעלי המניות יביא לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה, ויצדיק הכרה בכך שנדרש מתן סעד שיפוטי לטובתו. בדרך זו סבורני שיש להבין כיום את פסקי הדין שניתנו לפני קביעת הסדר הקיפוח בסעיף 235 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג – 1983, ואשר פסעו בעקבות ההלכה האנגלית, וקבעו כי בחברה שהיא מעין-שותפות "הקשר בין בעלי המניות (דמויי השותפים) יצר בלבם ציפייה של אמון אלו באלו, וכשהציפייה נכזבה, זכאי כל בכל מניות להפסקת הקשר על-ידי צו פירוק" (הציטוט הוא מתוך עניין דוידזון, בעמוד 130. באותו מקרה מתייחס בית המשפט לפסיקה קודמת, ע"א 97/62 חמרה נ' שפלטין, פ"ד טז 2727 (1962); וע"א 530/65 אילגשולשוילי נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד כ(2) 314 (1966), אשר עסקה בתנאים למתן צו פירוק מן היושר). קיומה של חברה שהיא מעין-שותפות בנוי על ההנחה כי קיימים יחסי אמון ושיתוף פעולה בין בעלי-המניות-השותפים. כאשר נוצר מצב של נתק מוחלט בין בעלי-המניות-השותפים, כולם או חלקם, חל שינוי מהותי במצבם של בעלי המניות, המצדיק התערבות של בית המשפט באמצעות סעד הקיפוח (השוו ה"פ (נצ') 319/05 טאיב נ' פגירי, פסקה 17 (ניתן ב- 23.7.2006 ע"י השופט אברהם אברהם)). ודוק, התערבות זו אינה צריכה להיות עוד על דרך של פירוק החברה (כפי שהיה על פי הדין שקדם להסדר בעניין קיפוח המיעוט). לרשות בית המשפט עומדים כלים מגוונים כדי להביא לתיקון המצב שנוצר בעקבות שבירת האמון. לכך כיוון למיטב הבנתי השופט שלמה לוין באומרו בעניין דוידזון כי ההלכה שנהגה בעבר, שלפיה כל שותף היה זכאי לדרוש פירוק חברה שהיא מעין-שותפות טעונה בחינה מחודשת לנוכח הסדר הקיפוח (ראו שם, בעמוד 130; כן ראו פש"ר (מחוזי ת"א) 1260/00 בינדר נ' אם. אם. ווי. בנייה, החזקות וניהול נדל"ן בע"מ (ניתן ב- 14.7.2002 ע"י השופטת ורדה אלשייך. להלן: "עניין בינדר") .

184. ויובהר, שבירת האמון בחברה שהיא מעין-שותפות יכולה להתרחש בדור הראשון (דור המייסדים) או בדורות ההמשך; היא יכולה להיווצר בין כלל בעלי המניות או בין חלקם; היא יכולה להיווצר באופן המביא לשיתוק החברה או בצורה המאפשרת לחלק מבעלי המניות להמשיך בניהולה מכוח עקרון שלטון הרוב – בכך אין רבותא. די בכך שבמעין-שותפות, שהתנהלה בעבר מתוך הבנה ואמון בין כלל בעלי המניות, נוצר מצב בו חלק מבעלי המניות אינם נהנים מאמון האחרים כדי להצדיק התערבות בית המשפט באופן שיבטיח את ההגינות שבהתנהלות החברה מעתה ואילך (השוו לעניין זה לפסק הדין האמריקאי בעניין Gimpel v. Bolstein 125 Misc.2nd 45 (N.Y. 1984). באותו מקרה דובר בחברה משפחתית, אשר בשלב הרלוואנטי לדיון היו בעלי המניות בה ילדיהם של דור המייסדים. אחד מבני הדור השני נתפס גונב מהחברה, וכתוצאה מכך הופסקה עבודתו כמנהל בחברה. בית המשפט קבע כי למרות שסילוקו של בעל מניות זה מניהול החברה נעשה כדין, הרי שהמצב החדש שנוצר מחייב קביעת הסדרים שיבטיחו ניהול הוגן של החברה. לפיכך הורה כי על החברה לקבוע הסדרים שיביאו לרכישת חלקו תמורת מחיר הוגן או, לחילופין, לשנות את מדיניותה, ולהתחיל לחלק דיבידנדים מהותיים).

185. באי כוח הצדדים היו חלוקים בשאלה אם ניתן לאפיין את חברות ההחזקות כמעין-שותפות. בעניין זה התרשמתי כי מאזן הראיות תומך באופן מובהק בעמדתם של ב"כ אדלר ופדלון, שלפיה אכן מדובר בחברה שהיא מעין-שותפות. הטעמים התומכים במסקנה זו הם כדלהלן:

א. חברות ההחזקות הן חברות פרטיות שנוסדו על ידי לבנת אדלר ופדלון, ולאורך כל תקופת פעולתם היו לבנת אדלר ופדלון בעלי המניות ומקבלי ההחלטות היחידים בהם. ודוק, העסקים המשותפים של לבנת אדלר ופדלון נוהלו באמצעות חברות ההחזקות, ולגביהן נטען כי יש תחולה לדוקטרינה של מעין-שותפות. בחברות הריאליות פעלו השלושה באמצעות חברות ההחזקות, וממילא הטענה כי מדובר במעין-שותפות אינה מתייחסת אליהן.

ב. פרט להסדרים בעניין הגבלת עבירות המניות שנקבעו בתקנון חברות ההחזקות (כך, למשל, סעיף 34 לתקנון חברת זואי קובע שהעברת מניות טעונה אישור דירקטוריון, וסעיף 36 קובע זכות מצרנות) נערך בין הצדדים עוד בסוף שנת 2000 הסכם המיועד להסדיר את זכויותיהם בחברות ההחזקות למקרה של פטירת אחד מהם (ת/43 הנושא עליו את התאריך 12.11.2000). ביסודו של הסכם זה עומדת התפיסה כי הקשר בין בעלי המניות הוא אישי, וכי בפטירת אחד מהם יתכן והנותרים בחיים או יורשיו של הנפטר לא ירצו בהמשך שיתוף הפעולה ביניהם.

ג. ניהול חברות ההחזקות לאורך כל השנים נעשה בהבנה והסכמה בין השלושה (או לפחות ההבנה הייתה שיש הכרח שתתקיים הבנה והסכמה). מר לבנת טען אומנם כי הוא היה בעל השליטה, וכי רשאי היה לקבל החלטות שלא היו מקובלות על מר אדלר ועל מר פדלון. ואולם, במסגרת הראיות לא הובאה ולו דוגמה אחת למצב בו מר לבנת קיבל החלטה ביחס לחברות ההחזקות שלא הייתה מוסכמת, בסופו של יום, על מר אדלר ועל מר פדלון קודם לפרוץ הסכסוך (המצב הקרוב ביותר לכך הוא העברת 6.1 מליון דולר מכספי החברות למר אדלר בשנת 2000, החלטה לה התנגד תחילה מר פדלון, ושנראה שמר לבנת הכריע בה לטובתו של מר אדלר). ואכן, האזנה להקלטות השיחות בין הצדדים מגלה כי ביסוד טענותיו של מר לבנת נגד מר אדלר ומר פדלון לא עומדת תלונה על כך שדברים לא הובאו להכרעתו, אלא טרונייתו על כך שלא שותף בהליך קבלת ההחלטות.

ד. בכל שנות הפעילות, עד לפרוץ הסכסוך, ניהול החברות נעשה באופן לא פורמאלי, וללא הקפדה על הפרוצדורות של דיני החברות (למעט כאשר הדבר נדרש לצורך חיצוני, כגון העברת דיווח לרשם החברות או אישור מורשי חתימה בבנק). כך, למשל, השלושה לא שימשו בתפקידי דירקטורים בכל חברות ההחזקות, אלא חילקו ביניהם את תפקידי הדירקטורים. בהמשך לכך לא קוימו באף אחת מחברות ההחזקות ישיבות דירקטוריון מסודרות, אלא החלטות היו מתקבלות בין השלושה (במפגשים או בשיחות), וזאת מבלי ליחס חשיבות לשאלה האם מר לבנת, מר אדלר או מר פדלון הוא נושא משרה בחברת ההחזקות בה מתקבלת ההחלטה (וראו תשובת מר לבנת לשאלת בית המשפט, פרוטוקול 17.4.2012, עמוד: 502 שורות 1 – 5: "אם אתה שואל אם עשינו ישיבה פורמאלית עם פטיש שאמרנו הישיבה ננעלת כאילו כמו במערכות משפטיות? לא עשינו את זה ככה. לא היה דירקטוריון פורמאלי, אבל היה, אדוני גם כשאנחנו נפגשים שלושה דירקטורים, שני דירקטורים, אם יש פגישה...").

ה. בכל שנות הפעילות המשותפת חילקו הצדדים את הרווחים הנאים שצמחו להם מפעילות חברות ההחזקות על בסיס שוויוני, ומבלי לתת דעתם למבנה ההחזקות הפורמאלי. כך הם נהגו לגבי משכורות וזכויות נלוות. כך פעלו, כפי שהובהר לעיל, גם ביחס לחלוקת רווחים (בכפוף לרישום חו"זים).

ו. בתחילת דרכן של חברות ההחזקות ניתנו הערבויות לפעילותן רק על ידי מר לבנת, ואולם במשך השנים, החלו גם מר אדלר ומר פדלון להעמיד ערבויות לחברות ההחזקות (תחילה, בשנת 2003, באמצעות חברות ההחזקות שלהם, ובהמשך, החל מאפריל 2007, גם באמצעות ערבויות אישיות). פשיטא כי העמדת ערבויות על ידי מר אדלר ומר פדלון לטובת חברות ההחזקות אינה מתיישבת עם ראייתם כמנהלים בעלי מניות מיעוט בלבד. ודוק, אין חולק כי תרומתו של מר לבנת לחברות ההחזקות, במיוחד בתחום המימוני, הייתה גדולה מזו של מר אדלר ומר פדלון. עובדה זו היא שמסבירה את העובדה, עליה אין חולק, כי לא מדובר בשותפות שוות זכויות לעניין אחוזי ההחזקות. ואולם, העובדה שלכל אחד מהשותפים תרומה אחרת, וכנגזר מכך חלק שונה בשותפות, עדיין אינה גורעת מאופייה של העובדה שיש לאפיין את החברה כמעין-שותפות (והשוו לעניין זה לשותפויות בין עורכי דין, שותפויות שלעיתים מאוגדות כחברות).

ז. דרך התייחסותם של לבנת אדלר ופדלון לאופן בו ניהלו את עסקיהם בעבר, כפי שהיא עולה מתמלילי השיחות המוקלטות, תומכת אף היא בעמדת ב"כ אלדר ופדלון. לעניין זה אסתפק באזכור אמירות של מר לבנת במהלך השיחה עם מר אדלר ומר פדלון מיום 21.12.2010 (נ/12): "אמיר, אמיר , תראה, אתה רוצה לצאת מהשותפות, אתה רוצה, אני רוצה להיות יותר מעורב" (עמוד 4 שורות 14 – 15); "למה? זאת היתה השותפות בינינו?" (עמוד 20 שורה 23); "אמיר, אמיר, אני מבקש להתמנות ל- chairman בחברות שהם שלי גם. .... ואני לא שותף זוטר" (עמוד 71 שורות 14 ו- 16) "מר לבנת: אמיר, לא קשור. לא קשור. אני שותף שלך? אני שותף בעסק?; מר אדלר: כן; מר לבנת: אני זכאי לפחות להתייחסות יותר מאשר דקה וחצי?" (עמוד 131 שורות 18 – 20). ודוק, עצם העובדה שהצדדים מתייחסים זה לזה כ"שותפים" אינה מכרעת, שכן, כפי שטען מר לבנת, לעיתים המדובר רק בצורת התבטאות. ואולם, מההאזנה לשיחות התרשמתי כי לא מדובר בצורת התייחסות בלבד, אלא מהדרך שבה ראו השלושה את מערך היחסים ביניהם.

186. ב"כ לבנת ביקשו לבסס את טענתם כי בין השלושה לא התקיימו יחסים של מעין-שותפות על מערכת היחסים ששררה בין הצדדים בעת עזיבת קבוצת "תעבורה" בשנת 1998, ועל מסמכים וטיוטות שהוכנו ע"י עו"ד סלפטר בשנת 2000 עת נתבקש לבחון דרכים להגדלת חלקם של מר אדלר ומר פדלון בחברת זואי. כשלעצמי, איני סבור שיש לייחס לנתונים אלו משקל רב, וזאת מאחר שמדובר בראיות המתייחסות לתחילת מערכת היחסים בין השלושה, וגם אם נניח שבשנים הללו (דהיינו 1998 – 2000) לא התגבשה עדיין מערכת יחסים ברורה של מעין-שותפות, הרי שבשנים שבאו לאחר מכן, ובוודאי שמשנת 2004 ואילך (דהיינו לאחר שמר אדלר חזר מלונדון ומר לבנת שב לקבוצת תעבורה), התעצבה מערכת יחסים האופיינית למעין-שותפויות. במילים אחרות, את השאלה האם מדובר במעין-שותפות איני סבור שצריך לבחון בהתאם לדרך בה הבינו הצדדים את יחסיהם בשלב ההיולי של הקמת חברות ההחזקות, אלא בהתאם למערכת היחסים שהתגבשה במשך הזמן, ואשר נהגה למשך עיקר תקופת פעולתן של חברות ההחזקות (הן מבחינת משך הזמן הן מבחינת היקף העסקים). למעלה מהדרוש אציין כי גם לגופו של עניין לא השתכנעתי כי יש בראיות האמורות כדי לסתור את המסקנות העולות מהשיקולים שנמנו בפסקה ‏185 לעיל.

187. ודוק, מקובלת עלי עמדת המוצא, שלפיה יש לכבד את דרך ההתאגדות בה בחרו הצדדים, ועל כן לא יתכן כי "כל חברה אשר יש מספר חבריה מועט, קיימת הגבלה על עבירות מניותיה, והיא מבוססת, לפחות בראשיתה, על יחסי אמון ושמא אף על ידידות בין מייסדיה" תיפול להגדרה של מעין-שותפות (ראו פסקאות 19 – 21 בעניין בינדר). ואולם, מנקודת מוצא זו לא עולה כי לא קיימים עוד מצבים בהם חברה מתנהלת כמעין-שותפות. זאת ועוד, הקביעה שלפנינו מעין-שותפות אינה נדרשת במקרה שלפני כדי להפעיל את ההלכה (שאף לטעמי אבד עליה הכלח), שלפיה בחברה שהיא מעין-שותפות כל בעל מניות זכאי לדרוש את פירוק החברה (כפי שנהוג בדיני השותפויות). החלופה המודרנית של הלכה זו היא שבחברה המתנהלת כמעין-שותפות יש לראות באובדן אמון בין בעלי המניות נסיבה המצדיקה, במקרים מתאימים, מתן סעד כדי למנוע את קיפוח המיעוט. זהו המקרה המתעורר במקרה שלפני, וזהו אף הסעד אותו התבקשתי לתת במסגרת המרצת הפתיחה.

188. לנוכח המובהר לעיל הגעתי למסקנה כי שני טעמים חילופיים מצדיקים מתן סעד בשל קיפוח המיעוט במקרה זה: ראשית, הפגיעה ב"ציפייה הלגיטימית" של מר אדלר ומר פדלון ליטול חלק בניהול חברות ההחזקות, "ציפייה לגיטימית" המעוגנת בהסכמות ובהבנות בין הצדדים; שנית, אובדן האמון שבין מר לבנת לבין מר אדלר ומר פדלון, המביא לכך שמעמדם של בעלי מניות בחברה שהתנהלה כמעין-שותפות השתנה באופן יסודי, המצדיק התערבות של בית המשפט באמצעות סעד הקיפוח.
הסעד הראוי

189. מערכת היחסים שבין הצדדים מביאה לכך שהסעדים היחידים, שניתן לתת במסגרת סעיף 191 לחוק החברות, אשר יבטיחו מעתה ואילך את זכויותיהם של בעלי מניות המיעוט הם סעדים שיביאו להפרדה בהחזקותיהם של מר לבנת מזה, ומר אדלר ומר פדלון מזה. הטעם לכך הוא שמחד גיסא, יש למר לבנת שליטה בכל חברות ההחזקות, ומאידך גיסא, נוצרה בינו לבין מר אדלר ומר פדלון עוינות קשה, שנראה כי לא ניתן לגשר עליה בעת הזאת.

190. הפרדה בין השלושה יכולה להתבצע באחת משלוש דרכים: פירוק חברות ההחזקות באופן שלכל אחד מהשלושה יינתנו בעין החזקותיו העקיפות בחברות הריאליות (להלן: "פירוק חברות ההחזקות"); רכישה כפויה של מניות מר אדלר ומר פדלון על ידי מר לבנת בהתאם למחיר שיקבע על ידי מעריך שווי (להלן: "רכישה כפויה"); ביצוע התמחרות בין מר לבנת לבין מר אדלר ומר פדלון ביחס להחזקותיהם (להלן: "התמחרות").

191. הדרך של פירוק חברות ההחזקות היא הדרך הקיצונית, ודומה כי אין היא רצויה לא מבחינת הצדדים ולא מבחינת היקף התערבות בית המשפט בפעילות הכלכלית של הצדדים. הדרך של רכישה כפויה מחייבת קבלת הערכת שווי ממעריך חיצוני, ושני הצדדים הביעו את חששם כי בנסיבות המקרה היא עלולה להביא להערכה שאין קשר של ממש בינה לבין שווי חברות ההחזקות. נותרה עם כך האפשרות השלישית, הנראית מחד גיסא, פחות פוגענית מבחינה כלכלית ומאידך גיסא, הוגנת כלפי שני הצדדים, והיא התמחרות (השוו גם ה"פ (מחוזי ת"א) 1225/05 אפק נ' חיי שרה בע"מ, פסקאות 49 – 52 (ניתן ב- 18.1.2007 ע"י השופטת רות רונן)).

192. באי כוח הצדדים לא הציגו במסגרת סיכומיהם התייחסות לשאלה כיצד צריכה ההתמחרות להתבצע. מאחר שבעניין זה מתעוררות שאלות מסוימות, שיכולה להיות להן השלכה על הצדדים, מצאתי לנכון לאפשר להם לטעון בעל פה בעניין זה. השאלות לגביהן מתבקשים הצדדים להשמיע את טיעוניהם הן כדלהלן:
א. סדר ביצוע ההתמחרות בשים לב לכך שקיימות ארבע חברות החזקה שונות.
ב. השלכת ה"חו"זים" על הליך ההתמחרות.
ג. המשקל שיש להעניק, אם בכלל, למעמדו של מר לבנת כבעל שליטה במסגרת הליך ההתמחרות.
ד. היבטים טכניים הנוגעים להליך ההתמחרות (מי יבצעו, באיזה אופן וכיו"ב).
סוף דבר

193. לאור האמור לעיל הריני לתת את הסעדים הבאים במסגרת ת.א. 10221-06-11:

א. ניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו עסקת HCNH בטלה, וזאת בהתאם למפורט בפסקאות ‏68 - ‏74 לעיל. מובהר בזאת כי אין בביטול העסקה כדי להטיל חבות כספית על מר אדלר או מר פדלון.

ב. ניתן בזאת צו עשה המורה למר אדלר ולמר פדלון להעביר לחברת זואי בתוך 14 יום את כל שטרי החוב שקיבלו במסגרת עסקת סייפרטק ו/או את חליפיהם (ככל שאלו מצויים בידיהם), וזאת כאמור בפסקה ‏104 לעיל.

ג. ניתן בזאת צו עשה המורה על ביטול העברת ההשקעה בחברת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק (וזאת בכפוף לשמירה על זכויות צדדים שלישיים), וביצוע התחשבנות המתחייבת מכך בין חברות ההחזקות, וזאת כאמור בפסקאות ‏111 - ‏119 לעיל.

ד. מר אדלר ומר פדלון ישיבו לחברת סייפרטק את יתרת ההלוואה שנטלה גב' גבאי, ואשר טרם נפרעה נכון למועד פיטוריה, כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מיום פיטוריה של גב' גבאי, וזאת בהתאם למפורט בפסקאות ‏125 - ‏128 לעיל. בחישוב יתרת ההלוואה יובאו בחשבון הסכומים שנזקפו לחשבון ההלוואה בגין מענקים ומשכורות שקיבלה גב' גבאי. החזר ההלוואה יבוצע בתוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה.

ה. ניתן בזאת סעד הצהרתי שלפיו הכרזת הדיבידנד שנרשמה בספרי חברת זואי ביום 3.1.2011 בסכום של 29.381 מליון ₪ בטלה, וזאת לאור האמור בפסקאות ‏137 - ‏143 לעיל.

ו. ניתן בזאת סעד הצהרתי שלפיו יש תוקף לחו"זים הרשומים לטובת מר לבנת, ולחובת מר אדלר ומר פדלון בחברות ההחזקות, תוך הבהרה כי כל עוד חברות ההחזקות אינן חדלות פירעון אין להיפרע את החו"זים הרשומים לחובת מר אדלר ומר פדלון אלא מתוך חלקם בדיבידנדים עתידיים, והכל כמפורט בפסקאות ‏150 - ‏153 לעיל.

194. עילות שנטענו וסעדים אחרים שהתבקשו במסגרת ת.א. 10221-06-11 נדחים בזאת.

195. במסגרת ה"פ 7250-05-11 הריני להורות על ביצוע התמחרות בין הצדדים ביחס לארבע חברות ההחזקות (דהיינו, חברת זואי, חברת קמה, חברת ימקום וחברת סייפרטק).

196. הצדדים מוזמנים לטעון בעל פה ביחס לדרך ביצוע ההתמחרות, כמפורט בפסקה ‏192 לעיל, ביום 23.1.2013 בשעה 12:00. ככל שמי מהצדדים סבור שהשלמת הטיעון מצדיקה שמיעת טיעונים בנושאים נוספים הנוגעים לדרך ביצוע ההתמחרות הוא יהיה רשאי להגיש בקשה בנדון עד ליום 27.12.2012.

197. בנסיבות העניין, בהן התקבלו טענות כל צד באופן חלקי בלבד, לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ג, 25 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.

5129371
54678313

עופר גרוסקופף 54678313-/
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×