צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

רעא 2919/01 דניאל אושרוביץ נ' יעל ליפה (פריד

5 1 1 1 1 1 (1 Vote)

חזרה למאמר משרדנו "ביטול חוזה"

חזרה למאמר משרדנו "ביטול הסכם"


רשות ערעור אזרחי 01 / 2919

דניאל אושרוביץ
נגד
יעל ליפה (פריד)
בבית-המשפט העליון
[19.8.2001]
לפני השופטת ד' ביניש


המבקש תבע את המשיבה לפינוי דירה שהושכרה לה בשכירות מוגנת. הצדדים הגיעו להסכם פשרה ולפיו ישלם המבקש למשיבה דמי פינוי אשר ייקבעו על-ידי שמאי מקרקעין, שמונה על-ידי הצדדים בהסכמה. כן נקבע בהסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין, כי קביעתו של השמאי תהיה סופית ומוחלטת ותחייב את הצדדים. לאחר שהתקבלה חוות-דעת השמאי הגיש המבקש בקשה לביטול פסק-הדין בטענה כי משלא עמד השמאי במועדים שהוקצבו לו, אין עוד תוקף להסכם הפשרה. בקשתו נדחתה ובהמשך אף ניתנה פסיקתה לצורך הוצאתו לפועל של פסק-הדין. המבקש לא השלים עם ביצוע פסק-הדין והמשיך להגיש הליכים נוספים בערכאות שונות תוך שהוא טוען, בין היתר, כי לא היה ניתן לאשר פסיקתה שבה מופיע סכום מסוים של כסף, כקביעת השמאי, בלי שסכום זה צוין בפסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה.
בית-המשפט העליון פסק:
(1) פסק-דין שניתן בהסכמה והוסכם כי הוא יהיה סופי ויסיים את המחלוקת בין הצדדים, אין לפותחו אלא במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי-צדק. בעניין דנן אין טענה כזו יכולה להישמע מפי המבקש, וכל הטענות שהיו יכולות להיטען לעניין בטלותו של ההסכם או כשירותו של השמאי כבר נידונו ונדחו. מטרתו של המבקש כעת היא למנוע הליכי הוצאה לפועל של פסק-דין אשר אין עוד מחלוקת כי יש לו תוקף מחייב וכי ניתן גם להוציאו לפועל (597ב – ג).
(2) הפסיקתה שניתנה מבטאת במהותה את האמור בפסק-הדין ובהסכם. לשונו הברורה והחד-משמעית של ההסכם היא כי קביעתו של השמאי תהא סופית ומחייבת, ובפי המבקש אין כל טענה מהותית שיהיה בה כדי לבטל את ההסכם שביסוד פסק-הדין לאחר שנדחתה בקשתו לביטול הפסק. הסכום אשר קבע השמאי, אשר נכלל בפסיקתה, אינו אלא חזרה על הקביעה הסופית והחד-משמעית של פסק-הדין. בנסיבות העניין העלאת הטענה בידי המבקש יש בה יותר מאשר שמץ של חוסר תום-לב מצדו (597ד – ה).

חקיקת משנה שאוזכרה:
– תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, תקנה 524.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 420/54 אריאל (ליבוביץ) נ' ליבוביץ, פ"ד ט 1337.
[2] ע"א 1193/92 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עזבון המנוח מיכאל שנקר ז"ל (לא פורסם).
[3] ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט(2) 729.
[4] ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1) 767.
[5] בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449.
ספרים ישראליים שאוזכרו:
[6] י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995).
מאמרים ישראליים שאוזכרו:
[7] ד' שוורץ "תחולתו של עקרון תום-הלב בסדר הדין האזרחי" עיוני משפט כא (תשנ"ח) 295.
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד' ארבל) מיום 22.2.2001 בבר"ע 2885/00. הבקשה נדחתה.
אפרים קרנון – בשם המבקש;
שלמה ובר – בשם המשיבה.

החלטה

ביום 31.12.1982 נכרת הסכם שכירות מוגנת בין המבקש למשיבה, ולפיו השכיר המבקש למשיבה את הדירה נושא הסכסוך. כעשר שנים מאוחר יותר, ביום 26.11.1992, הגיש המבקש תביעה לפינוי המשיבה מן הדירה. ביום 29.12.1994 הגיעו הצדדים להסכם פשרה (להלן – הסכם הפשרה), ולפיו ישלם המבקש למשיבה דמי פינוי אשר ייקבעו על-ידי שמאי מקרקעין שמונה על-ידי הצדדים בהסכמה. בסעיף 2 להסכם נאמר כי "קביעתו של השמאי תהיה סופית ומוחלטת ותחייב את הצדדים". עוד נקבע כי השמאי יסיים עבודתו תוך 120 יום ממועד קבלת המינוי, ובכפוף לכך תפנה המשיבה

את הדירה בתוך 12 חודשים מיום קבלת חוות-דעת השמאי. הסכם זה קיבל תוקף של פסק-דין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ה' גרסטל).
חוות-דעתו של השמאי הוגשה רק ביום 7.7.1996, קרי כשנה וחצי לאחר החתימה על הסכם הפשרה. בחוות-הדעת נקבע כי גובה דמי הפינוי הינו סכום בשקלים השווה ל98,000- דולר ארצות-הברית. יצוין כי במהלך התקופה שבין החתימה על הסכם הפשרה לבין קבלת חוות-דעתו של השמאי המשיכו הצדדים להתדיין בפני בית-המשפט בעקבות פניית השמאי אשר סבר כי הוא מנוע מלבצע הערכת שווי ביחס לדמי הפינוי נוכח העובדה שביצע עבודות קודמות עבור המבקש. בסופו של דבר החליט בית-המשפט (השופטת ג' דה ליאו-לוי) כי לנוכח הסכמת שני הצדדים ימשיך השמאי במלאכתו.
לאחר שהתקבלה חוות-דעת השמאי, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק-הדין שאישר את הסכם הפשרה (להלן – פסק-הדין) בטענה כי משלא עמד השמאי במועדים שהוקצבו לו, אין עוד תוקף להסכם הפשרה. בקשה זו נדחתה בנימוק כי שתיקתו של המבקש במשך למעלה משנה מאז שחלף המועד להגשת חוות-דעתו של השמאי על-פי הסכם הפשרה ועד למתן חוות-הדעת, והעובדה כי המשיך להתדיין לפני בית-המשפט בקשר לעבודתו של השמאי, היוו הסכמה בהתנהגות להארכת המועד. ערעורו של המבקש לבית-המשפט המחוזי בעניין זה נדחה.
המשיבה פנתה למבקש בדרישה כי ישלם לה את הסכום שקבע השמאי. לאחר שפניותיה לא נענו פנתה המשיבה לבית-משפט השלום בבקשה למתן פסיקתה לצורך הוצאתו לפועל של פסק-הדין. בית-משפט השלום (השופטת ח' ינון) אישר פסיקתה המבוססת על פסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. הפסיקתה כללה גם ציון של סכום דמי הפינוי שקבע השמאי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, סכום אשר לא צוין בפסק-הדין שניתן טרם פנו הצדדים לשמאי.
בית-משפט השלום דחה את בקשתו של המבקש לביטול החלטתו לאשר את הפסיקתה ולעיכוב הליכי ההוצאה לפועל, ועל החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי (השופטת גרסטל) ראה לנכון ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור. בית-המשפט מתח ביקורת על התנהגות המבקש שלא בתום-לב בנסותו למנוע את מימוש הסכם הפשרה בכל דרך אפשרית. עם זאת בית-המשפט קיבל את טענותיו של המבקש באשר לפגמים דיוניים שנפלו בהליך אישור הפסיקתה בבית-משפט השלום, ולפיכך הורה להחזיר את הדיון לבית-משפט

השלום "לדיון מחדש בשאלת אישור הפסיקתא". על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה – רע"א 7815/98. ביום 31.1.1999 דחיתי את הבקשה תוך חיוב המבקש בהוצאות המשיבה. בהחלטה נקבע כי בית-המשפט המחוזי פעל במסגרת סמכותו כדין כאשר הורה על החזרת התיק לבית-משפט השלום לשם דיון מחדש ותיקון הפגמים הדיוניים שנפלו בתהליך אישור הפסיקתה. כמו כן נקבע כי טענתו של המבקש, שלפיה בית-המשפט לא היה מוסמך לפעול בדרך של מתן פסיקתה הכוללת ציון של הסכום שקבע השמאי כדמי פינוי אף שסכום זה לא צוין בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, טענה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. עם זאת ציינתי בהחלטה ברע"א 7815/98 הנ"ל כי "אין בהחלטתי זו כדי למנוע מן המבקש להעלות כל טענה בפני בית-משפט השלום ביחס לסמכותו ליתן פסיקתא בהליך בו נקטה המשיבה".
בקשת המשיבה לאישור הפסיקתה שבה להתברר אפוא בפני בית-משפט השלום. המבקש שב וטען כי לא ניתן לאשר פסיקתה שבה מופיע סכום מסוים של כסף, כקביעת השמאי, בלי שסכום זה צוין בפסק-הדין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה. לטענתו, על המשיבה להגיש תובענה חדשה אשר עילותיה יהיו פסק הפשרה וקביעת השמאי בדבר גובה דמי הפינוי. בית-משפט השלום קבע כי אין כל הצדקה לפתיחת הליך חדש וכי פסק-הדין ניתן לאכיפה בהליכי הוצאה לפועל, בהסתמך על הפסיקתה שבה מופיע סכום דמי הפינוי כקביעת השמאי המוסכם על הצדדים. בית-המשפט אף קבע כי המבקש נהג שלא בתום-לב, וחייבו בהוצאות. על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי (השופט ד' ארבל) דן בבקשה
כבערעור, אך דחה את טענות המבקש וקבע כי גם אם מלשון החוזה הייתה יכולה לעלות המסקנה כי הצדדים התכוונו לפסק-דין סופי שאין אחריו התדיינות כלשהי, לא כך נהגו הצדדים הלכה למעשה כאשר דנו בנושא כשירותו של השמאי ליתן חוות-דעת לאחר שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק-דין. מכאן הסיק בית-המשפט המחוזי
כי בית-המשפט היה רשאי להמשיך ולקבוע בפסיקתה את הסכום שקבע השמאי בהתאם להסכמת הצדדים שהתדיינו לפניו. בית-המשפט המחוזי הצטרף לעמדת הערכאות הקודמות כי המבקש נהג שלא בתום-לב וחייבו בתשלום הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין.
בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענת המבקש, בקשת רשות הערעור מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, והיא – שאלת פרשנותה הנכונה של ההלכה שקבע בית-משפט זה בע"א 420/54 אריאל (ליבוביץ) נ' ליבוביץ (להלן – פסק-דין אריאל [1]). טענה נוספת שהעלו באי-כוח המבקש היא כי

שתי הערכאות הקודמות קבעו קביעות עובדתיות סותרות בעניין שבבסיסה של המחלוקת בין הצדדים – בית-משפט השלום קבע כי הסדר הפשרה היה כה בהיר עד כי ברור שהצדדים לא התכוונו עוד לשוב בהליכי ביניים לבית-המשפט, ואילו
בית-המשפט המחוזי קבע כי משהסכימו הצדדים להתדיין בפני בית-המשפט לאחר מתן פסק-הדין, הביעו דעתם כי הוא אינו סופי בעיניהם. לטענת המבקש, טעה בית-המשפט המחוזי בקביעתו זו; הסכם הפשרה ברור וחד-משמעי, וממנו עולה כי הצדדים
לא התכוונו לשוב ולהתדיין לגביו. טענת בא-כוח המבקש היא כי המסקנה המתחייבת מקביעה עובדתית זו, בהתאם לפסק-דין אריאל [1], היא כי לא ניתן לקבל
פסיקתה המחברת את פסק-הדין עם הסכום שנקבע בחוות-דעת השמאי, ועל המשיבה לנקוט הליך נפרד אם ברצונה לאכוף על המבקש את תשלום דמי הפינוי בשיעור
שקבע השמאי.
לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ובתגובת המשיבה לבקשה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כאמור, בהחלטה שניתנה ברע"א 7815/98 הנ"ל כבר קבעתי כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית החורגת מן הסכסוך הספציפי שבין הצדדים ומצדיקה מתן רשות לערער לפני ערכאה
שלישית. דברים אלה נכונים גם להליך זה אשר אינו שונה במהותו מההליך הקודם שנדון לפניי. לכאורה, נדון בפסק-דין אריאל הנ"ל [1], מקרה דומה, ובו נקבע
כי פסק-הדין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה הינו סופי וכי אין בית-המשפט יכול להוסיף עליו את הסכום שהוערך על-ידי המעריך. אולם ביסודו של פסק-דין אריאל [1] עומד הפירוש שנתן בית-המשפט לכוונת הצדדים ולנוסח פסק-הדין כפי שניתן בנסיבות אותו מקרה. בע"א 1193/92 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עזבון המנוח מיכאל שנקר ז"ל [2],
שאף אליו הפנו באי-כוח המבקש, היה תפקידו של המומחה להעריך עבודות מסוימות שבוצעו וגם לתת הוראות ביחס להמשך ביצוען, בעוד שבענייננו כל שנדרש השמאי
הוא לאמוד את ערכם של דמי הפינוי. הפגם היחיד לכאורה ביישומו של הסכם הפשרה היה באי-עמידת השמאי במועד שנקבע למתן חוות-דעתו, אך כבר נפסק בעניין
זה כי לא היה בכך כדי להביא לבטלותו של ההסכם, ועל-כן ההסכם עומד בתוקפו
וכך גם פסק-הדין שאישר אותו. יפים לעניין זה דברים שנכתבו בספרו של
ד"ר י' זוסמן:
"פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין. לפיכך ניתן פסק הדין לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם, כגון שאדם טעה או הוטעה או שהסכם נוגד את החוק, או מחמת הפרתו, או בגלל שינוי מהותי בנסיבות; אולם כל עוד קיים פסק הדין, אין כוחו נופל

מכוחו של פסק דין אחר" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [6], בעמ' 549; ההדגשות שלי – ד' ב'; ראו גם ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו [3],
בעמ' 733-732).
הלכה היא כי פסק-דין שניתן בהסכמה והוסכם כי הוא יהיה סופי ויסיים את המחלוקת בין הצדדים, אין לפותחו אלא במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי-צדק (ראו: ע"א 116/82 הנ"ל [3], בעמ' 733; ע"א 442/83 קם נ' קם [4], בעמ' 772-771). בענייננו אין טענה כזו יכולה להישמע מפי המבקש, וכל הטענות שהיו יכולות להיטען לעניין בטלותו של ההסכם או כשירותו של השמאי כבר נידונו ונדחו. מטרתו של המבקש כעת היא למנוע הליכי הוצאה לפועל של פסק-דין אשר אין עוד מחלוקת כי יש לו תוקף מחייב וכי ניתן גם להוציאו לפועל. שתי ערכאות קודמות דחו את טענותיו של המבקש ביחס לאישור הפסיקתה, כל אחת מנימוקיה. לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי אף אני לכלל מסקנה כי אין לקבל את בקשת רשות הערעור ולהיזקק פעם נוספת, בערכאה שלישית, לטענתו של המבקש בדבר אישור הפסיקתה. במהותה הפסיקתה מבטאת את האמור בפסק-הדין וההסכם. לשונו הברורה והחד-משמעית של ההסכם היא כי קביעתו של השמאי תהא סופית ומחייבת, ובפי המבקש אין כל טענה מהותית שיהיה בה כדי לבטל את ההסכם שביסוד פסק-הדין לאחר שנדחתה בקשתו לביטול הפסק. טענתו היא פורמאליסטית בלבד ואינה מעלה שמץ של טענה עניינית המצביעה על כך שהפסיקתה סוטה מהאמור בפסק-הדין המוסכם. הצדדים הסכימו על פינוי תמורת תשלום שייקבע על-ידי השמאי המוסכם והתכוונו לכך שקביעתו תהיה סופית ומחייבת. הסכום אשר קבע השמאי, אשר נכלל בפסיקתה, אינו אלא חזרה על הקביעה הסופית והחד-משמעית של פסק-הדין. אף אני, כערכאות הקודמות שדנו בסכסוך זה, סבורה כי בנסיבות העניין העלאת הטענה בידי המבקש יש בה יותר מאשר שמץ של חוסר תום-לב מצדו.
זאת ועוד, כפי שכבר אמרתי בהחלטתי הקודמת בפרשה זו, על-פי המבחנים המקובלים בבית-משפט זה למתן רשות ערעור, אין הצדקה להיעתר לבקשה אשר אינה מעלה כל שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית החורגת מהסכסוך הספציפי שבין הצדדים. בית-משפט לא ייתן ידו להליכים המוגשים בחוסר תום-לב ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט. הפעלת זכויות דיוניות על-ידי בעל-דין צריך שתיעשה בתום-לב ובדרך מקובלת (ראו בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי [5], בעמ' 462-461). כללי הפרוצדורה נועדו לשרת את ההליך השיפוטי שתכליתו היא לברר את הפלוגתאות בין הצדדים ולהכריע בהן (השוו ד' שוורץ "תחולתו של עקרון תום-הלב בסדר הדין האזרחי" [7] וכן ראו תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). במקרה דנן

המבקש ניהל הליכים אחדים בפני ערכאות אחדות, והכול במטרה להימנע מלקיים את פסק-הדין אשר עיגן את שהוסכם בינו לבין המשיבה. משנדחו טענותיו לגופו של ההסכם, העלה טענות דיוניות שמטרתן היחידה היא למנוע מהמשיבה את מימוש זכותה לפי פסק-הדין, שהוא פסק סופי. בלי להביע עמדה לגופה של השאלה שהמבקש מעלה, הרי לאחר ששתי ערכאות דחו את טענותיו של המבקש בציינן את חוסר תום-לבו, אין מקום למתן רשות ערעור לבית-משפט זה.
לא נותר לי אלא לקוות כי בזאת הגיע הקץ להליכים אשר התמשכו שלא לצורך משך שנים ארוכות.

5129371
54678313אשר-על-כן הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, ל' באב תשס"א (19.8.2001).
מיני-רציו:
* דיון אזרחי – פסק-דין – בהסכמה
פתיחתו – אימתי.

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×