צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

עא 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ שותפות רשומה

5 1 1 1 1 1 (1 Vote)

לחזרה למאמר משרדנו "תביעה כספית בסדר דין מקוצר"


ערעור אזרחי מס' 734/83
רשות ערעור מס' 449/83

חברת החשמל לישראל בע"מ
נגד
שפיר דוידוביץ (שותפות רשומה)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[6.3.84]
לפני הנשיא מ' שמגר

חוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, ס"ח 148, סעיף 3(4) (הוסף: ס"ח תשמ"ב 192) - תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, ק"ת 1869, תקנות 45, 46, 269(תוקנה: ק"ת תשל"ד 136, ק"ת תשל"ז 530), .491

מיני-רציו:
* דיון אזרחי – סדר דין מקוצר – סכום קצוב
* דיון אזרחי – סעדים – סעד הצהרתי
* דיון אזרחי – פיצול סעדים – ללא נטילת רשות

בין בעלי הדין נכרת בעקבות מכרז חוזה, ובו התחייבה המערערת, בין היתר, לשלם למשיבה % 90מהשכר החוזי לשיעורין במועדים מסוימים ואילו היתרה תישאר בפיקדון אצל המערערת ותשולם עם סילוק החשבון הסופי. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי שלוש תובענות. בראשונה היא תבעה בהמרצת-פתיחה הצהרה על זכותה להפרשי הצמדה בשל הכספים המעוכבים בידי המערערת. תביעה זו נתקבלה בחלקה. בתובענה השנייה תבעה המשיבה דמי ריבית עקב איחורים בביצוע התשלומים, ובתובענה השלישית תבעה בסדר דין מקוצר את מימוש זכותה, כפי שהוכרה בהצהרה לה זכתה בתובענה הראשונה. המערערת ביקשה למחוק מתובענה זו את הכותרת "סדר הדין מקוצר" ולהעביר את הדיון לפסים רגילים, ולחלופין ביקשה להעלות מספר טענות הגנה. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה העיקרית ונעתר באופן חלקי בלבד לעתירה החלופית. מכאן הבקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור.

בית המשפט העליון פסק:


א. (1) המבחן לקיומו של סכום קצוב כתנאי להגשת תביעה בסדר דין מקוצר הוא, שהסכום ניתן לחישוב אריתמטי פשוט ללא צורך בשומה או בהערכה.
(2) ההלכה, לפיה תביעת פיצויים, הטעונה הוכחה בראיות ונתונה לשומת בית-משפט, איננה נופלת בגדר תקנה 269לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, מתייחסת למצב, בו אין בסיס עובדתי, שמונח במלואו לפני בית המשפט והמאפשר חישוב אריתמטי פשוט.
ב. במקרה דנן, פסק הדין בהמרצת הפתיחה וההצהרה שניתנה בו בדבר זכות המשיבה להפרשי הצמדה הם בגדר "מסמך" ובוודאי יש בהם משום "ראשית ראיה" בכתב כנדרש.
ג. במקרה דנן, אין בעובדה, שבית המשפט הכיר בזכות המערערת לקיזוז, כדי לפגוע בהיותו של הסכום קצוב, שכן סכומי הניכוי שבהם מדובר אף הם קצובים.
ד. בדיון בבקשת רשות להתגונן אין מקום לבדוק את טענותיו המשפטיות והעובדתיות של המבקש לעומקן, ומשהראה, כי הגנה אפשרית בפיו, חייב בית המשפט ליתן לו רשות להתגונן.
ה. (1) חובה יתרה על המתדיינים להקפיד על מיצוי זכויותיהם בדרך יעילה ככל האפשר ולהימנע מתמרונים, היוצרים עומס יתר דיוני אשר אותו ניתן למנוע. לפיכך, מן הראוי, כי תביעות שמקורן בעילה אחת תתבררנה יחדיו.
(2) מי שמבקש סעד של צו מניעה מחד גיסא ושל פיצויים מאידך גיסא, אף-על-פי שמקורם באותה עילה, אינו יכול לעשות כן, אלא אם קיבל לכך רשות מבית המשפט לפי תקנה 46סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי. לא עשה כן, הריהו מושתק בתביעתו השנייה, תהיה אשר תהיה, וזאת, כמובן, אם מדובר בעילה אחת.
(3) תביעה לאכיפת חיוב או להצהרה על קיומו של חיוב ותביעה לפיצויים בשל הפרתו של אותו החיוב אינן עילות נפרדות, שכן הן מבוססות על אותו חוזה ועל אותו החיוב העולה ממנו.
(4) בהעדר רשות לפיצול סעדים, שניתנה לפי תקנה 46, תביעה לפיצויים בגין הפרת חוזה, המתבססת על תשלום חשבונות חלקיים, ותביעה לאכיפת תשלום החשבון הסופי אינן יכולות להתנהל בשתי תביעות נפרדות.
ו. (1) על בקשה לסעד הצהרתי - כאשר המבקש יכול היה להגיש בד בבד גם תביעה לסעד מהותי, והוא לא עשה כן על-אף הסבירות הגבוהה שתוגש תובענה נוספת בעתיד - תחולנה תקנות 45ו- 46לתקנות סדר הדין האזרחי. על המבקש לסטות מהקבוע בתקנות אלה להצביע בפני בית המשפט על קיומו של אינטרס לגיטימי, המצדיק פיצול התביעה למספר תובענות שונות.
(2) לכלל - לפיו תובע, שביקש סעד הצהרתי ונמנע באותה עת לתבוע סעד מהותי שיכול היה אז לתבעו וגם נמנע מלבקש מבית המשפט להרשות לו לפצל את תביעתו, אינו רשאי להגיש תביעה נפרדת נוספת בגין הסעד המהותי, כל עוד לא השיג את ההסכמה הנדרשת
- יש מספר חריגים: (א) כשהתובע אינו זכאי לתבוע את הסעד המהותי, או כשבקשת ההצהרה אינה צריכה ביסוס של עילת תביעה, שמאחוריה בקשה לסעד מהותי; (ב) כשבית המשפט, אליו פנה המבקש, לא היה מוסמך, וכן לא היה בית משפט אחר, המוסמך ליתן את הסעד המהותי, ולפיכך היה התובע צריך להסתפק בהצהרה בלבד על זכויותיו; (ג) כשפיצול ההליכים נבע מעובדות חדשות, שנתגלו או שהתעוררו לאחר הבקשה לסעד הצהרתי.
(4) במקרה דנן, עצם העובדה, שכבר ניתן פסק-דין הצהרתי המכיר בזכות המשיבה, אינה פוטרת אותה מלהראות טעם מוצדק או אינטרס סביר לפיצול ההליכים, אלא אם היא מסתפקת בסעד ההצהרתי בלבד, שאז זכותה ללכת בדרך בה הלכה. זכות משפטית אינה קיימת בחלל הריק אלא מותנית בהפעלה ובמימוש, כנדרש בתקנות.
(5) כשברור בעליל, שתובע לא יוותר על תביעתו הכספית, יהיה זה סיכול הצדק, אם נתבע, שהיה צד להליכים אשר בסופם ניתנה הצהרה מפורטת המתבססת על נתונים ועובדות, יחשה, בתקווה שבבוא הזמן יצליח לעשות שימוש בסדר הדין לחסימת אכיפתה של ההצהרה שניתנה. על צד למשפט, המודע לחלקיות הגלויה לעין שבהליך, להפנות את תשומת לב בית המשפט ולבקש בירור משפטי של המצב לאשורו על אתר.
ז. השימוש בתקנה 491לתקנות סדר הדין האזרחי ייעשה במקרים נדירים

בלבד, אולם כאשר ברור,

כי יישום הוראה פלונית מתקנות סדר הדין האזרחי כפשוטה עלול לסכל את עשיית הצדק, במקם שיהיה לה לעזר, וכאשר קיים חשש, כי יווצר מחסום בלתי מוצדק, המונע מיצוי זכויותיהם המהותיות של הצדדים, ניתן לעשות שימוש בתקנה הנ"ל, תוך חיוב בהוצאות של הצד הנושא באשם הרב יותר להתפתחות ההליכים.

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 316/64 ארגון פועלים ע"ש בן-עמי להתיישבות שיתופית בע"מ נ' קרן קימת לישראל, פ"ד יח 356 4.
[2] ע"א 38/77 צימרינג ואח' נ' גורדין, פ"ד לא(3) .401
[3] ע"א 212/61 "הלוציה" חברה לביטוח בע"מ נ' אופיר, פ"ד טו 1706.
[4] ע"א 14/81 (ב"ש 73/83) תעשיות רוגוזין בישראל בע"מ נ' נילית בע"מ, פ"ד לז (1) .664
[5] ע"א 544/81, 604מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לו(3) .518
[6] ע"א 550/61 אופטובסקי נ' הראטי, פ"ד טז 1.056
[7] בר"ע 235/72 (ב"ש 196/72) "טאנרי קרה פיס ושות'" מפעל עיבוד עורות נ' שנלר, פ"ד כז(1) .156
[8] ע"א 89/64, 115האז ואח' נ' מני, פ"ד יח (3) .435
[9] ע"א 424/73 מלון סטפניה בע"מ נ' מ' מקליס ואח’, פ"ד כח(2) .537
[10] ע"א 440/70 ה' ע'אנם נ' ר' ע'אנם ואח’, פ"ד כו(2) .829
[11] ע"א 91/63 חברת המזקקים הישראלית בע"מ ואח' נ' זלסקי ואח’, פ"ד יז 2.157
[12] ע"א 226/80 כאהן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) .463
[13] ע"א 27/80, 201ישראל ארגמן חברה לבנין בע"מ ואח' נ' ברודפלד וערעור שכנגד, פ"ד לו (1) .393
[14] ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' י' ברנר ואח’, פ"ד לב(1) 85.
[15] ע"א 240/66 הרשות לפיתוח החולה חברה בע"מ נ' אזולאי וערעור שכנגד, פ"ד כ(4) .857
[16] ע"א 346/72 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח’, פ"ד כז(1) 90.1
[17] ע"א 33/71 א' אדמסקי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח’, פ"ד כה(1) .819
[18] ע"א 17/66 וודק נ' צבעוני, פ"ד כ (3) .383

הערות:
.1 לתביעה בסדר דין מקוצר ראה: ע"א 772/79 עיזבון המנוח ארוין שמרון ז"ל ואח' נ' וסקביץ וערעור שכנגד, פ"ד לו(4) 78; ר"ע 191/83 תכשיטי יוסי בע"מ נ' חתמי לוידס על-ידי ספראט, פ"ד לז(2) 362; ע"ע 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לז(3) 589; פ' גולדשטיין,
"זכויות דיוניות" של בעלי הדין ו"ברירת סדר הדין האזרחי" הפרקליט לב (תשל"ט) 189; summary procedures in" , e. Livneh 210(1967) . Isr. L. .rev"israel and abroad .2 לפיצול סעדים ראה: ר"ע 9/84 אגודת ארתור רובינשטיין למוסיקה ואח' נ' החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ, פ"ד לח(1) .566
.3 לסעד הצהרתי מקום שניתן לתבוע סעד כספי מוגדר ראה: ע"א 472/79 שרף נ' מנהל אגף המכס והבלו ואח’, פ"ד לה(1) .509
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' בן-
יאיר) מיום 30.6.83בת"א 190/83 (המ' 709/83). הבקשה נדונה כערעור. הערעור נדחה.

נ' ליפשיץ - בשם המערערת.
י' ישורון - בשם המשיבה.

פסק-דין

.1עובדות המקרה: עד עתה הוגשו על-ידי המשיבה שלוש תובענות, שכולן סובבות סביב אותו הנושא, והוא חוזה, שנכרת בעקבות מכרז, בו זכתה המשיבה, ולפיו השכר החוזי ישולם על-ידי המזמין (חברת החשמל) בדרך הבאה: % 90מן השכר החוזי ישולמו לשיעורין, עם כל סיום של תקופת ביצוע (העבודה חולקה למספר שלבי ביצוע), וזאת תוך שלושים יום ממועד גמר הביצוע של כל שלב. עשרת האחוזים הנותרים יישארו בפיקדון אצל המערערת וישתלמו למשיבה עם סילוק החשבון הסופי. המחלוקת בין הצדדים סבה על השאלה, אם - לפי פירושו הנכון של החוזה - על עשרת האחוזים הנ"ל להשתלם כשהם נושאים הצמדה אם לאו. בתובענה הראשונה (ה"פ 636/81; להלן - המרצת הפתיחה) תבעה המשיבה הצהרה על זכותה להפרשי הצמדה בשל הכספים המעוכבים בידי המערערת.
בית המשפט המחוזי פסק, כי המשיבה זכאית להצמדה עבור % 5בלבד אך אינה זכאית להצמדה עבור חמשת האחוזים הראשונים, אותם קיבלה במועד מוקדם ממועד התשלום הסופי כנגד ויתורה על הצמדת סכום זה. בעניין זה תלוי ועומד ערעור נפרד מטעם המערערת.
בתביעה השנייה (ת"א (חי') 888/81; להלן - התביעה השניה) תבעה המשיבה ריבית בשיעור % 100עבור הסכומים, ששולמו לה מפעם לפעם עם סיום כל תקופת ביצוע. לטענתה, בוצעו תשלומים אלו באיחור, אשר גרם לה נזק.

בתביעה השלישית ביקשה המשיבה מימוש זכותה, כפי שהוכרה בהצהרה לה זכתה בהמרצת הפתיחה הנ"ל. לטענתה, זוהי תביעה לסכום קצוב, אשר ניתן לתבעו בסדר דין מקוצר. בתגובה פנתה המערערת בהמרצת-פתיחה (709/83) וביקשה למחוק מן התביעה את הכותרת "סדר דין מקוצר" ולהעביר את הדיון לפסים רגילים. לחלופין, ביקשה המערערת להעלות מספר טענות הגנה, מתוכן אושרו שתיים בלבד, והן:
א. הוכרה זכותה של המערערת להעלות טענת הגנה של קיזוז.
ב. הוכרה זכותה של המערערת לטעון, שלאור פסק הדין הראשון אין היא חייבת לשלם הפרשי הצמדה עבור חמשת האחוזים הראשונים.

שאר טענות ההגנה שביקשה להעלות נדחו.
.2 ערעור זה יסודו בבקשת רשות ערעור שהגשה המערערת, והוא נשמע על-פי האמור בסעיף 3(4) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957; אלה הם שני נימוקי הערעור המרכזיים, אותם מעלה המערערת:
א. יש למחוק את הכותרת סדר דין מקוצר ולהורות, כי התובענה הנוכחית תידון כתובענה רגילה.
ב. לחלופין, יש להתיר במסגרת הדיון בסדר דין מקוצר העלאתן של טענות ההגנה, אשר לא אושרו בבית-משפט קמא.
.3 השאלה הניצבת לפניי היא, אם מן הראוי להעביר את התביעה הנוכחית לפסים של תובענה רגילה.
דעתי היא, כי אין לשנות את מהות הדיון כמבוקש. בידי המשיבה מצוי "מסמך המכיל סכום קצוב", בין פסק הדין ובין החוזה המקורי כפי שפורש בפסק הדין. המבחן לקביעת סכום קצוב הוא (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 507ליד ה"ש 18והאסמכתאות שם), כי הסכום ניתן לחישוב אריתמטי פשוט ללא צורך בשומה או בהערכה. פסק הדין ההצהרתי, שניתן בה"פ 636/81, מאפשר חישוב פשוט כאמור. שאלה נפרדת היא, אם אכן צריך היה פסק-דין הצהרתי להינתן, אך משניתן, אין מקום לטענה, שלא ברור מה סכום חיובה של המבקשת. כן אין מקום לטענה, כי מרכיבי החישוב אינם מספיקים לצורך קביעת הסכום הקצוב. מרכיבי החישוב במקרה דנן הם:
א. התשלום החוזי הכולל בתוספת הצמדה לפי מדדים מסוימים,

אותם ציין השופט המלומד במפורש.
ב. ניכוי הסכומים שכבר שולמו, כשהם משוערכים כמפורש שם.
המערערת מסתמכת בטיעוניה המפורטים על ע"א 316/64 [1], בו נאמר, כי תביעת
פיצויים, הטעונה הוכחה בראיות ונתונה לשומת בית-משפט, איננה נופלת בגדר תקנה 269לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-.1963
התייחסות לנוסחו המלא של פסק הדין נושאת בחובה פתרון לקושיה, שהרי מסתבר, כי רק במקום שאין בסיס עובדתי לחישוב של הסכום הקצוב יש מקום לסייג המתואר, אך לא כן הדבר, כאשר הבסיס העובדתי מונח במלואו לפני בית המשפט ומאפשר חישוב אריתמטי פשוט. כנאמר שם [1], בעמ' 360-361:
"החלק השני של התביעה, המתייחס ל,ריבית פיגורים' לקוי ביותר מבחינת הצורה והתוכן גם יחד, ובכלל אי-אפשר היה להביאו בתביעה לפי סדר דין מקוצר. כל מה שמופיע בכתב-התביעה הוא הסכום הנתבע וכינויו כ,ריבית פיגורים', אך לא נאמר דבר על סמך מה הוא נתבע, וכיצד הגיעו לחישובו... פיצויים על הפרת חוזה, שאינם קצובים בחוזה, טעונים הוכחה בראיות ונתונים לשומת בית-המשפט (ההדגשה שלי - מ' ש').

זאת ועוד:
"העובדה שהמערערים חולקים על סכומי הריבית והפרשי ההצמדה יכול שתצדיק מתן רשות להתגונן, אך היא בוודאי אינה שוללת את היות הסכום קצוב, שהרי שיעורי ריבית והפרשי הצמדה, לכשעצמם, ניתנים לחישוב אריתמטי...": ע"א 38/77 [2], בעמ' 404(ההדגשה שלי - מ' ש').
פסק הדין בהמרצת הפתיחה וההצהרה שניתנה בו בדבר זכות המשיבה להפרשי הצמדה הם בגדר "מסמך", ובוודאי יש בהם משום "ראשית ראיה" בכתב כנדרש:
"את הצורך בראיה בכתב להוכחת התביעה מפרש בית המשפט העליון
לקולה... ,ראשת ראיה דיה'... ומהי ראשית ראיה?
נניח, כי התביעה צריכה ראיה בכתב על פי סעיף 80לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני, והתובע מביא לצורך כך את המסמך ומבקש להוסיף עליו ולהשלימו בראיות בעל פה, ההיה בית המשפט מקבל את הראיה..." (ד"ר י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 506).
פסק-דין, אשר ניתן על-ידי בית-משפט מוסמך, עונה על המבחן הנזכר. טענתו השלישית והאחרונה של בא-כוחה המלומד של המערערת בהקשר זה היא, כי לאור העובדה שבית המשפט הכיר בזכות המערערת לקיזוז ("ניכויים" כלשון פסק הדין), הסכום איננו יכול להיחשב כקצוב. אף טענה זו דינה להידחות. האסמכתא, בה תומכת המערערת את טיעוניה, דנה במקרה בו סייג אדם את חבותו בזכות לנכות חובות שחבים
לו, כשלשון המכתב, המופיע בפסק הדין הנסמך (ע"א 212/61[3], בעמ' 1707) היא כדלהלן:
"הריני לאשר כי את חובי בסך... בניכוי הסכומים שאתם חייבים לי...".
ואילו כאן, המערערת ממשיכה ומשיגה על חיוב, שנתחייבה בו בפסק הדין שבא בעקבות ה"פ 636/81, ומעלה טענת קיזוז. בכך אין כדי לפגוע בהיותו של הסכום קצוב. מקובל עלי לעניין זה נימוקו של השופט המלומד בתביעה הנוכחית, שדחה טענה זו בהיותו סבור, כי "סכומי הנכוי שהנתבעת הצביעה עליהם, כעל הגנה שראויה להשמע, הם עצמם סכומים קצובים" הווה אומר, גם לאחר הניכוי וההפחתה יישאר הסכום קצוב.
לא מצאתי על-כן ממש בבקשת המערערת להורות על מחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" כדי להעביר את התובענה לדיון כתובענה רגילה.
.4בקשת רשות להתגונן: בית המשפט קמא בדק לגופה את טענת המערערת, כי פיצול התביעות הרב בפרשה זו נוגד את הוראת תקנה 46
לתקנות סדר הדין האזרחי, ומהווה פיצול סעדים שלא כדין ולחלופין מיצוי עילתה של המשיבה. הטענה בדבר פיצול סעדים מעוגנת בכך, שתחילה הסתפקה המשיבה בבקשת סעד הצהרתי בלבד מבלי לתבוע את הסעד המהותי שהיה בידה לתבוע. לדעת המערערת, צריכה דרכה של המשיבה בתביעה הנוכחית להיות חסומה. בית המשפט קמא הנכבד דחה את טענת המערערת ולא התיר לה להתגונן בנקודה זו. וזאת לאחר שבדק, אם אמנם היה כאן פיצול סעדים, ואם אמנם התביעה הנפרדת לסעד הצהרתי הייתה במקומה.
בכך סטה בית המשפט קמא מן ההלכה הקיימת, כנאמר בע"א 14/81 (ב"ש 73/83) [4], בעמ' 667מול האות ד:
"משהראתה המערערת, כי הגנה אפשרית בפיה, חייבת הייתה להינתן לה הרשות להתגונן, ולא היה מקום לבדוק את טענותיה העובדתיות והמשפטיות לעומקן" (ראה גם: ע"א 544/81, 604[5], בעמ' 521מול האות ג; ע"א 550/61
[6]).
ד"ר י' זוסמן, בספרו הנ"ל, אומר בקשר לכך' בעמ' 514:
"יוצא כי אין הנתבע חייב לשכנע את השופט שטענותיו בתצהירו - אמת הן. די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק, ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן...".

והטעם לכך הוא -

"שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה לגופה, והנתבע יצא מקופח" (שם בעמ' 514-515).
.5לגופה של טענה, אכן שוכנעתי, כי המשיבה פיצלה סעדיה שלא כדין, וכי עילתה של המשיבה מוצתה עוד בהמרצת הפתיחה. המשיבה טענה, כי הייתה רשאית להסתפק תחילה בתביעת הסעד ההצהרתי, אשר ימנע "הכחשה וכפירה בזכותה". טענה זו נתקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר גרס:
"אם הייתי צריך להפעיל את שקולי בענין זה, הייתי מחליט להתיר לתובעת לתבוע סעד הצהרתי בלבד, אף שיכלה לתבוע כבר את הסעד המהותי...".
לגבי דידי, חובה יתרה על המתדיינים להקפיד על מיצוי זכויותיהם בדרך יעילה ככל האפשר ולהימנע מתמרונים, היוצרים עומס יתר דיוני אשר אותו ניתן למנוע. "כפל הדיון הוא אכן מן התופעות שיש למנען" (ע"א 14/81 (ב"ש 73/83) [4] הנ"ל, בעמ' 666מול האות ו) ותוצאתו הרעה של הפיצול ניכרת גם במקרה זה.
.6לפנינו עילה אחת בלבד. במערכת נתונים קרובה, בבר"ע 235/72 (ב"ש 196/72 [7]), דן מ"מ הנשיא, השופט זוסמן (כתוארו אז) בתביעת פיצויים ובתביעה לצו מניעה וראה אותן כדוגמה לשני סעדים, שמקורם בעילה אחת:
"שתי התביעות נובעות, לפי מיטב הבנתי, מעילה אחת, ולכן אין התביעה השניה נופלת בגדר תקנה 46חלה על עניין בו עילה אחת מעמידה שני מיני סעד, כגון פיצויים וצו-מניעה, ואילו מקום שהתובע תבע רק מקצת סכום הפיצוי בשל עילתו, חלות תקנות 44ו- 45ועם מיצוי זכות התביעה משתיקים תביעה נוספת" (שם, בעמ' 157).
משמע, מי שמבקש סעד של צו מניעה מחד גיסא ושל פיצויים מאידך גיסא, אף-על-פי שמקורם באותה עילה, אינו יכול לעשות כן, אלא אם קיבל לכך רשות של בית המשפט לפי תקנה 46סיפא. לא עשה כן, הריהו מושתק בתביעתו השנייה, תהיה אשר תהיה, והוא, כמובן, אם מדובר בעילה אחת.
תביעה לאכיפת חיוב או להצהרה על קיומו של חיוב ותביעה לפיצויים בשל הפרתו של אותו החיוב, כולן תביעות, המבוססות על אותו חוזה ועל אותו החיוב העולה ממנו, ואינני רואה מקום להפריד ביניהן ולראות בכל אחת מהן עילה נפרדת. בשני המקרים מקור התביעות הוא אחד: החוזה שנכרת בין הצדדים והחיובים שקמו בעקבותיו.
דברים ברוח זו גם השמיע השופט ברנזון בע"א 89/64, 115[8], בעמ' 441:
"כשלעצמי נוטה אני לחשוב כי תביעה להחזרת דמי מכר או סכום
אחר ששולם על-פי חוזה ותביעה לתשלום פיצויים על הפרת החוזה הם מיני סעד שונים בשל אותה עילה...".
הוא הדין ביחס לתביעת הפיצויים (התובענה השנייה) ולתביעה הנוכחית, לגביהן טוענת המערערת טענת "ענין תלוי ועומד". תשובתה של המשיבה, כי הדיון לפני בית המשפט קמא התנהל בשני פסים מקבילים, מסלול החשבונות החלקיים ומסלול החשבון הסופי, אינה בגדר תשובה, ואין בה כדי לשלול את העובדה, שהמדובר במקור חוזי אחד ובעילה אחת, המונחים ביסודם של שני מסלולים אלה. מן הראוי היה, שתביעות, שמקורן בעילה אחת, תתבררנה יחדיו, ובהעדר רשות שניתנה לפי תקנה 46סיפא, אין ממש בטענה, כי תביעה לפיצויים בגין הפרת חוזה, המתבססת על תשלום חשבונות חלקיים, ותביעה לאכיפת תשלום החשבון הסופי יכולות להתנהל בשתי תביעות נפרדות (ע"א 424/73 [9]). על רקע ההליכים שנתקיימו כאן אין יסוד לטענה זו.
.7טענת המשיבה היא, כי על-אף הדברים האמורים לעיל, מקלה ההלכה עם המבקש סעד הצהרתי ומאפשרת לו לפנות בבקשה לסעד הצהרתי, מבלי שייזקק להליכים הקבועים בתקנות 45ו- 46לתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת, מאחר שסעד הצהרתי יכול שיינתן גם ללא כל עילה מיוחדת אלא מתוך התחשבות בצורך של המבקש לשריין זכות או מצב מפני כפירה או הכחשה עתידיות (ראה ד"ר י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 428). לדבריה, אם נתן בית המשפט למבקש הצהרה לשריין את זכותו, הדעת נותנת, שיזדקק לתביעה נוספת, בה יתבע את הסעד המהותי, שאם לא כן, לא תשמור ההצהרה על הזכות אלא תכשיל את ביצועה. טענה זו - הגם ששובה את הלב - אין בה ממש.
יש להבחין ולהבדיל בין תביעה לסעד הצהרתי - אשר בשעה שהוגשה לא יכול היה המבקש, מחמת חוסר סמכות בית המשפט או בשל העדר ידיעה שיסודו בנסיבות אובייקטיביות, לצפות, כי יצטרך בעתיד להגיש תובענה נוספת אשר יסודה באותה מערכת עובדות ואשר בה יתבקש מתן סעד מהותי - לבין בקשה לסעד הצהרתי, כאשר המבקש יכול היה להגיש בד בבד עם הבקשה לסעד הצהרתי תביעה לסעד מהותי, והוא לא עשה כן על-אף הסבירות הגבוהה שתוגש תובענה נוספת בעתיד. על בקשות לסעד הצהרתי מן הסוג השני תחולנה תקנות 45ו 46לתקנות סדר הדין האזרחי. הלכת ע"א 440/70 [10], אותה מזכירה המשיבה בטענותיה, שייכת לסוג הראשון של המקרים, ולאור המניעה שעמדה שם בפני בית המשפט ליתן את הסעד המהותי שנדרש, מניעה שמקורה בהעדר סמכות בית המשפט ליתן סעד זה, לא היה מקום להחיל את כללי תקנה 46.
.8מגמת המניעה של כפל התדיינויות מוליכה למסקנה, כי האמור בתקנה 46יחול גם על בקשה למתן סעד הצהרתי. תובע, שביקש צו הצהרתי, אם כי בזמן הבקשה יכול
היה לתבוע גם את הסעד המהותי אך נמנע מלתבעו, ויחד עם זאת נמנע מלבקש את בית המשפט להרשות לו לפצל את תביעתו, אינו רשאי להגיש תביעה נפרדת נוספת בגין הסעד המהותי, כל עוד לא השיג את ההסכמה הנדרשת (ע"א 91/63 [11]; ע"א 89/64, 115[8] הנ"ל).

כלל זה אינו חל במקרים דוגמת המקרים הבאים:
א. התובע אינו זכאי לתבוע את הסעד המהותי, או שבקשת ההצהרה אינה צריכה ביסוס של עילת תביעה, שמאחוריה בקשה לסעד מהותי (ע"א 440/70 [10] הנ"ל, בעמ' 837מול האות ו).
ב. בית המשפט, אליו פנה המבקש, לא היה מוסמך, וכן לא היה בית-
משפט אחר, המוסמך ליתן את הסעד המהותי, ולפיכך היה התובע צריך להסתפק בהצהרה בלבד על זכויותיו (השווה ע"א 226/80 [12], בעמ' 469מול האות ב).
ג. פיצול ההליכים נבע מעובדות חדשות, שנגלו או שהתעוררו לאחר הבקשה לסעד הצהרתי (ע"א 27/80, 201[13], בעמ' 401מול האות ב).
אולם, כאשר ברור מעובדות המקרה, כי קיים סיכוי שההליך בו מתבקש סעד הצהרתי יהווה שלב אחד בלבד בהתדיינות נוספת, יחול הכלל האמור בתקנות 45ו- 46לתקנות סדר הדין האזרחי. במקרה כגון זה, על המבקש לסטות מהקבוע בתקנות אלה, ולהצביע לפני בית המשפט על קיומו של אינטרס לגיטימי, המצדיק פיצול התביעה למספר תובענות שונות (ע"א 227/77 [14]). עצם העובדה, שכבר ניתן פסק-דין הצהרתי המכיר בזכות המשיבה, אינה פוטרת אותה מלהראות טעם מוצדק או אינטרס סביר לפיצול ההליכים, אלא אם מסתפקת היא בסעד ההצהרתי בלבד, שאז זכותה ללכת בדרך בה הלכה. זכות משפטית אינה קיימת בחלל הריק אלא מותנית בהפעלה ובמימוש כנדרש בתקנות.
.9 אשר על-כן היה מקום להתיר למערערת להתגונן בטענות שהוזכרו.
שאר ההגנות, אותן מבקשת המערערת להעלות, נדחו כבר, ובצדק, על-ידי בית המשפט קמא, ולא מצאתי לנכון להוסיף על הדברים שנאמרו שם.
.10לאור ריבוי ההתדיינויות סביב מקרה זה, החלטתי לבחון לגופן הגנות אלה ובנסיבותיו של המקרה שלפנינו מצאתי, כי יש לדחות את שתי טענות ההגנה האמורות, תוך חיוב הולם של המשיבה בהוצאות, שנגרמו למערערת עקב פיצול ההליכים המיותר.
המערערת תרמה אף היא להתפתחות ההליכים. ויהיה זה מתוך הסכמה שבשתיקה לדרך ניהולם של ההליכים בשלביהם הראשונים. בשלב המרצת הפתיחה הובאו תצהירים
על-ידי שני הצדדים, והושמעו טענות מפורטות, ועל-פיהם פסק והכריע בית המשפט קמא במחלוקות לגופן. אמנם, להצהרה שניתנה לא נתלווה סעד האכיפה, אך כל כולה אמר, שניתנה על-מנת שתיאכף, מבחינה פורמאלית גרידא, אכן יש טעם בדברי המערערת, הגורסת, שאין זה מתפקידה להתנגד לבקשת הצהרה בנימוק שצפויות עדיין תביעות עתידיות, אך במקרה כגון זה, בו ברור בעליל שהמשיבה לא תוותר על תביעתה הכספית, יהיה זה סיכול הצדק, אם נתבע, אשר היה צד להליכים אשר בסופם ניתנה הצהרה מפורטת המתבססת על נתונים ועובדות, יחשה ויחריש בתקווה שבבוא הזמן יצליח לעשות שימוש בסדר הדין לחסימת אכיפתה של ההצהרה שניתנה. על צד למשפט, המודע לחלקיות הגלויה-לעין שבהליך, להפנות את תשומת לב בית המשפט ולבקש בירור משפטי של המצב לאשורו של אחר. הוא הדין ביחס לתביעה השנייה, בה הוגשה בקשה לפיצויים, אשר התבססה על מסלול החשבונות החלקיים. בשלב זה כבר ידעה המערערת על אפשרות הגשתה של תביעה, המתבססת על מסלול החשבון הסופי, וכבר בשלב זה היה עליה להתריע על ההטרדה, שנגרמת לה ולבית המשפט עקב פיצול ההליכים. הסכמתה לפיצולם הכפול של ההלכים ושתיקתה מלמדות, כי בנסיבות המקרה שלפנינו גם המערערת סברה, כי יש מקום לניהול המשפט בדרך בה נוהל. לא מצאתי על-כן מקום לקבל, בשלב מאוחר זה של ההתדיינות בין הצדדים, את ההגנה, המתבססת על תקנות 45או 46, או את ההגנה, כי העניין "תלוי ועומד".
הנני יוצא עם זאת מן ההנחה, כי בית המשפט קמא, בדונו בתובענה הנוכחית, יימנע ממתן פיצוי כפול למשיבה, אם ימצא, כי קיימת חפיפה כלשהי בין הסעדים, המבוקשים בתובענה הנוכחית, לבין הסעדים, להם זכתה המשיבה בתובענה השנייה.
.11לאור דברים אלה ובהתחשב בחוסר הבהירות, אשר ייתכן ששרר בכל הנוגע להלכה שעניינה בקשת סעד הצהרתי, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי מכוח תקנה 491לתקנות סדר הדין האזרחי, ולהורות, כי למרות הפגמים, שנפלו בהליכים, יימשך בירורה של התובענה, שעליה נסב דיון זה, במתכונתה הנוכחית, כאשר טענות ההגנה היחידות שתתבררנה הן אלה שהתיר בית המשפט קמא.
השימוש בתקנה 491ייעשה במקרים נדירים בלבד. אולם כאשר ברור, כי יישום של הוראה פלונית מתקנות סדר הדין האזרחי כפשוטה עלול לסכל את עשיית הצדק, במקום שיהיה לה לעזר, וכאשר קיים חשש, כי ייווצר מחסום בלתי מוצדק, המונע מיצוי זכויותיהם המהותיות של הצדדים, ניתן לעשות שימוש בתקנה הנ"ל, תוך חיוב בהוצאות של הצד הנושא באשם הרב יותר להתפתחות ההליכים (ע"א 240/66 [15], בעמ' 862). כפי שכבר נאמר עלידי בית-משפט זה:
"... הכלל האמור בתקנה הוא (תקנה 491- מ' ש') שאי-קיום התקנות
אינו פוסל שום הליך; ועד שבית-המשפט יפסול הליך בשל אי-קיום התקנות, עליו להשתכנע תחילה שניתן לבטלו ללא גרימת נזק או עיוות-דין שאינם שקולים כנגד הפסול והפגם שבאי-קיום התקנות." (ע"א 346/72 [16], בעמ' 196מול האות ב; ע"א 33/71 [17], בעמ'. 821מול האות ג; ע"א 17/66 [18], בעמ' 387מול האות ז').
.12הערעור נדחה.
המשיבה תישא בהוצאות המערערת, שכר טרחת עורך הדין כולל,

בסך 150אלף שקלים.

5129371
54678313

ניתן היום, ד' באדר ב' תשמ"ד (8.3.84)

 

צרו איתנו קשר

כתובת   אבא הלל 7 רמת גן 5252204
טלפון   03-6129124
פקס   03-6129125
דואר אלקטרוני   office@barelaw.co.il 
טופס הודעה   בטופס הודעה באתר 
פורומים משפטיים   בפורומים המשפטיים שלנו

כתבי טענות קשורים

אין כתבי טענות קשורים


  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
מאמרים באתר שייתכן ויענינו אותך: