צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

תביעה על לשון הרע / הוצאת דיבה - הדרכה והגנות

4.5 1 1 1 1 1 (2 Votes)
תביעה על לשון הרע / הוצאת דיבה - הדרכה והגנות

"שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" משלי, כ"א, כ"ג.

תביעות לשון הרע והוצאת דיבה מוגשות בעת האחרונה בקצב הולך וגדל. הסיבות לכך רבות ומגוונות אך בוודאי שאחת הסיבות המרכזיות לתופעה זו היא החיבור ואולי אפילו התלות של כולנו ברשתות החברתיות ובכלל במדיה על כל צורותיה. חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") מהווה מעין "פשרה" בין עקרון חופש הביטוי לבין זכותו של כל אדם להגן על כבודו ושמו הטוב.

בהתאם למטרות החוק ולהגנות המוקנות בו נפרט במאמר זה הן את העילות להגשת תביעת לשון הרע ו/או הוצאה דיבה והן את ההגנות בתביעת לשון הרע על מנת לאפשר לקורא להבין טוב יותר את הסוגיות הקשורות לחוק איסור לשון הרע.

ברשימה זו נדון בין השאר בסוגיות אלו:


הגדרת לשון הרע או מה זה בדיוק לשון הרע?

בסעיף 1 לחוק איסור לשום הרע הגדיר המחוקק אילו פרסומים מוגדרים כפרסומים של לשון הרע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

בפסיקה נקבע כי מבחינת נטל הראיה המוטל על התובע הנפגע מפרסום לשון הרע להראות כי הפרסום שנעשה על ידי הנתבע אכן מהווה לשון הרע. על התובע להראות שהפרסום שנעשה על ידי הנתבע עומד בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ובנוסף להראות כי אכן הפרסום היה מכוון כלפיו. (ראו: שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, עמוד 141 וראו גם ר' ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא).

על מנת לקבוע אם פרסום עומד בתנאים הקבועים בסעיף 1 לחוק לשון הרע יש לבחון ולהבין את המשמעות העולה מהפרסום בכל מקרה ומקרה. המבחן שנקבע הינו מבחן אובייקטיבי ללא ייחוס כל חשיבות לכוונת מפרסם לשון הרע או לשאלה האם התובע אכן נפגע בפועל מהפרסום. נפסק כי מטרתו של חוק איסור לשון הרע היא לשמור על כבודו של האדם ומניעת פגיעה בשמו הטוב כפי שהוא נתפס בעיני הבריות. לפיכך הבדיקה האם הפרסום מהווה לשון הרע תהיה בעיניו של "האדם הסביר", היינו האם אדם מן הישוב היה מחשיב את אותו פרסום כלשון הרע וככזה הפוגע בכבודו ובשמו הטוב של הנפגע.

בע"א 751/10 פלוני נ. ד"ר אילנה דיין-אורבוך (פורסם בנבו) קבע בית המשפט את סדר הבדיקה של עוולת לשון הרע בהתאם לחוק איסור לשון הרע, כדלקמן:

"תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים (לתיאור שונה במקצת של השלבים ראו בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי בפסקה 7 ([פורסם בנבו], 4.8.2008))."

בהמשך הדברים העיר בית המשפט מפיו של כב' השופט עמית לעניין תרשים הזרימה הנ"ל:

"למרות שתרשים הזרימה מוליך אותנו לאורכו של החוק, ולכאורה, שלב אחד מוביל לשלב שאחריו ואיננו נדרשים להסב הילוכנו לאחור, הרי שהמציאות מורכבת יותר. בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן "סטרילי" במנותק מהשלבים האחרים. יש יחסי גומלין בין השלבים השונים, והקו התוחם ביניהם איננו חד כפי שעשוי להשתמע. כך, לדוגמה, עוצמת הביטוי הפוגע, עשויה להשליך על העניין הציבורי במסגרת הגנת אמת דיברתי בסעיף 14 לחוק או בבחינת תום-הלב במסגרת סעיף 15 לחוק (ראו דברי השופט ריבלין בעניין הרציקוביץ). בהשאלה מתחומי משפט אחרים, ניתן לומר כי יש "מקבילית כוחות" בין השלבים השונים - ככל שהביטוי או הפרסום הפוגע הוא עוצמתי יותר, כך יידרש יותר בשלב ההגנות הקבועות בסעיפים 14-15 לחוק, ולהיפך"

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

 

פיצוי על לשון הרע ללא הוכחת נזק:

סעיף 7א(א) לחוק איסור לשון הרע קובע פיצוי של 50,000 ₪ (נכון ליום פרסום החוק) בגין כל אמירה שנפסק לגביה כי היא מהווה לשון הרע כלפי הנפגע. חשוב לציין כי לבית המשפט שיקול נרחב האם לפסוק את מלוא הסכום או רק את חלקו. ייאמר כי מניסיונו של הח"מ כעורך דין לתביעות לשון הרע בד"כ נפסק כפיצוי רק חלק מהסכום הקבוע בחוק.

במידה והוכיח הנפגע כי פרסום לשון הרע היה בכוונה לפגוע קובע סעיף 7א(ג) לחוק כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע בכפל הפיצוי האמור לעיל. על מנת לזכות בפיצוי כפול, על התובע לפרט את טענותיו במסגרת סעיף 7א(ג) במפורש כבר בכתב התביעה ולהניח תשתית ראייתית בדבר הכוונה לפגוע. עמד על כך בית המשפט בתיק ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת (פורסם בנבו):

"נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע, שקיומו לא הוכח במקרה דנא. לפיכך ניתן, לכאורה, להתבסס על ההלכות שנקבעו לגבי העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע".

על חובת הפירוט המוטלת על תובע בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 נכתב בספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997)הנ"ל:

"בכתב תביעה במשפט לשון הרע יש להצביע על העובדות המקימות את כל מרכיביה של עילת העוולה האזרחית, היינו: את מרכיב ה"פרסום"; מרכיב "לשון הרע"; והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים. תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא עליו דיבה, והוא חייב לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, שבהם השתמש הנתבע". כאשר לשון הרע נאמרה בעל פה, על התובע לציין בכתב תביעתו את המילים המדוייקות שנאמרו, והוא אינו יכול להסתפק במסירת תוכנן. כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי" והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה".

ראו בעניין זה גם את הדברים שנפסקו ברע"א 291/12 מרדכי הלפרין נ' חיים איצקוביץ (פורסם בנבו, 25.6.2012):

"כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין), מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא את דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו "את פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש הנתבע", ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה..."

על שיקולי בית המשפט בבואו לקבוע את גובה הפיצוי לתובע בלשון הרע עמד בית המשפט בעע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן נ' פלאפון תקשורת בע"מ, (פורסם בנבו, 31.3.15) כי:

"אשר לשיעור הפיצוי נקבע בפסיקה, כי "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית... בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו, ובהתנהגות הצדדים" (רע"א 4740/00 אמר נ. יוסף, פ"ד נה(5) 510, 524 (2001); כן ראו את סעיף 19 לחוק). עוד הובהר בפסיקה כי תכליות הפיצוי על פגיעת לשון הרע כוללות הן את השבת המצב לקדמותו (המטרה התרופתית); הן סנקציה כלפי המעוול (המטרה העונשית); והן העברת מסר חינוכי מרתיע כלפי כלל הציבור (עניין נודלמן)."

 

פרסומים מותרים הגנות והקלות בחוק איסור לשון הרע

כמפורט לעיל, חוק איסור לשון הרע מטרתו היא להגן על כבודו ושמו הטוב של האדם. ואולם זכות חשובה זו, כמו כל זכות, נדחית לעיתים לנוכח זכויות יסודיות אחרות ומטרות חשובות אחרות כגון חופש הביטוי ועיקרון פומביות ההליכים המשפטיים. לפיכך קבע המחוקק פרסומים מותרים שבכל מקרה לא ייחשבו כלשון הרע בהקשר לחוק אישור לשון הרע.

כמו כן, במציאות המורכבת של אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות מעניק החוק הגנות על פרסומים אחרים שפרסומם אכן מהווה פרסום לשון הרע, ובכל זאת יגן החוק על המפרסם.

עמד על הדברים בית המשפט בתיק ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך הנ"ל:

"פרק ג' לחוק איסור לשון הרע כולל בחובו שלושה מצבים שבהם יוגן המפרסם מפני אחריות בגין פרסום לשון הרע: פרסומים המותרים על אף שהם כוללים לשון הרע (סעיף 13); הגנות מפני אחריות פלילית או אזרחית (סעיפים 18-14); והקלות בגזירת הדין או בפסיקת הפיצויים (סעיף 19). ההגנות, ההיתרים והפרסומים המותרים משקפים את משקלו של חופש הביטוי במאזני הזכויות. הם נותנים ביטוי להשקפת המחוקק לפיה במקרים מסוימים יש לבכר את חופש הביטוי על פני הפגיעה בכבודו של הנפגע. לאור חשיבותו של הביטוי באותם מקרים – יש להגן עליו למרות הפגיעה שהוא גורם."

הנה כי כן כאמור לעיל וכפי שנפרט בהרחבה גם להלן, במקרים מסוימים הקבועים בחוק, גם אם ייקבע בית המשפט כי הפרסום אכן היה פרסום לשון הרע במובנו כאמור בחוק איסור לשון הרע, עדיין לא תמה מלאכתו של בית המשפט. השלב הבא כאמור ב "תרשים הזרימה" שתואר בפסק דין פלוני נ' דר' אילנה דיין הנ"ל יהיה בדיקה האם הפרסום היה מלכתחילה מותר, או לחילופין האם הוא זוכה באחת ההגנות בחוק.

במילים אחרות, גם אם הפרסום היווה לשון הרע, עדיין ימשיך וייבחן בית המשפט האם הפרסום מהווה פרסום מותר או שלחילופין יכול והוא מוגן תחת הגנות תום הלב או הגנות אמת בפרסום המפורטות בחוק איסור לשון הרע.

הקלות בפיצוי למפרסם לשון הרע מפורטות בסעיף 19 לחוק על פיו יקל בית המשפט בפיצוי אם הפרסום היה חזרה על מה שכבר נאמר וננקב המקור, המפרסם היה משוכנע באמיתות לשון הרע שפרסם, המפרסם לא התכוון לפגוע, המפרסם התנצל, תיקן או הכחיש את הפרסום המהווה לשון הרע.

 

פרסומים מותרים בחוק איסור לשון הרע

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מפרט את הפרסומים שלגביהם קיימת הגנה מוחלטת, והם לא ייחשבו בכל מקרה כפרסום לשון הרע - גם אם יש בהם לכאורה פגיעה בכבודו ושמו הטוב של אדם. סעיף זה הינו ביטוי לחשיבות המכרעת לשיקולים ציבוריים כלכליים על פני פגיעה בשמו הטוב של האדם. על פי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע גם אדם המפרסם לשון הרע בזדון ובחוסר תום לב וגם אם הפרסום היה כוזב – עדיין הוא ייהנה מההגנה המוחלטת על פי סעיף זה, כמובן כל עוד הוא עומד בתנאיו.

בת"א (י-ם) 9871/02 גרבץ נ' אלישיב (פורסם בנבו, 2004) העיר כב' השופט נעם סולברג על משמעות סעיף החוק האמור ועל סעיפי המשנה הנלווים אליו:

"משנקט המחוקק לשון זו, דומני, מצוּוים אנו במידת האפשר לבחון עוד בתחילת המשפט, לפני שמיעת הוכחות, אם מתקיימת הגנה מן ההגנות שבסעיף 13. חקיקתו של סעיף 13 נועדה למנוע את בואם של העניינים המנויים בו בשערי בית המשפט. בסעיף זה ביכר החוק שיקולים כלכליים, ועניינו של הציבור גובר בהם, על עניינם של בעלי הדין הספציפיים. עצם ניהול משפט בנושאים שהחוק קובע כי לא ישמשו עילה למשפט, פוגע באותם אינטרסים כלליים-ציבוריים".

ראו גם האמור בעניין זה בע"א 2685/00 יצחק נ' מוזס (פורסם בנבו, 2003) מפי כב' נשיאת בית המשפט המחוזי בת"א דבורה ברלינר:

"סעיף 13 כולו עוסק בפרסומים מותרים, כאמור בכותרת הסעיף. הגם שהשתמשתי קודם בביטוי הגנה, יש לשים לב לכך כי על פי כותרת הסעיף מדובר ב'פרסומים מותרים'. דהיינו, לכאורה לפי נוסח הסעיף וכותרתו, פרסומם אינו מהווה עבירה. זאת בניגוד לסעיפים 14 ו-15, למשל, שבהם משתמש המחוקק במילה הגנה – דהיינו נעברה עבירה אלא שבמקרים המפורטים עומדים לעבריין הגנה".

לעניין ההגנה המוחלטת הנפרשת על פרסומים במסגרת סעיף 13 לחוק לשון הרע ראו גם את הדברים שנאמרו בדנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל (פורסם בנבו, 2003) מפי כב' השופט אליהו מצא:

"ההלכה שנפסקה בענייננו הולמת את הקונספציה הבאה לידי ביטוי בפסקי הדין הללו, לפיה ההגנות שנקבעו בסעיף 13 לחוק הינן מוחלטות...בטענה שהפרסום כוזב או שנעשה בזדון אין כדי לפגוע בחסינות זו, מאחר ועצם בחינתה תחייב עריכתו של דיון לגופם של דברים, שהוא כשלעצמו נושא השפעה מרתיעה על בעל התפקיד".

משנאמרו הדברים הנ"ל יש להדגיש כי נוכח ההגנה המוחלטת שמעניק סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע למפרסם נפסק כי האיזון בין האינטרס הציבורי המגולם בסעיף זה לבין הפגיעה בכבודו ושמו הטוב של מושא הפרסום מחייב פרשנות דווקנית של סעיפי ההגנה (ראו ע"א 844/12 - דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש (פורסם בנבו, 2017).

נטל ההוכחה להראות כי נסיבות הפרסום חוסות תחת ההגנות של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מוטל על המפרסם.

סעיף 13 לחוק לשון הרע קובע כמה וכמה "סוגים" של פרסומים, אשר גם אם היוו לשון הרע, הם זוכים להגנה מוחלטת. בין הפרסומים המותרים על פי סעיף 13 נציין לשם הדוגמא פרסום שנעשה תוך כדי דיון משפטי או פרסומים שנעשו על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד שנעשו תוך כדי דיון כאמור. פרסום כזה חוסה תחת ההגנה המוחלטת של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע גם אם הדברים שנאמרו בו הווה לשון הרע וגם אם פורסמו בזדון.

על משמעותו של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע ופרסום כתבי טענות נאמרו הדברים להלן מפי כב' השופט תיאודור אור ברע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח' (פורסם בנבו) (שם בעמ' 91):

"על תכליתה הכללית של הוראת סעיף 13(7) כבר עמדתי לעיל. ראינו כי הוראה זו נועדה להביא למימושו המעשי של העיקרון בדבר פומביותם של הליכים בבתי המשפט. לשם כך מעניקה הוראת סעיף 13(7) חסינות רבה למפרסם אשר אינה מותנית באמיתות הפרסום...

דומה כי דברים אלה יפים גם ביחס לכתבי הטענות המוגשים לבית המשפט על-ידי הצדדים. גם בשלב האמור יש לציבור עניין במידע על ייזומו של הליך ועל הטענות העולות בגדרו...

מנקודת המבט של תכלית החקיקה איני רואה צידוק למתוח אבחנה פנימית בסעיף 13(7), באופן שהוראה זו לא תחול על כתבי הטענות, החל מן השלב האמור...

בהעדר חסינות צפויים פחות פרסומים באותו שלב. קיימת סכנה, כי דחיית הפרסום תסכל את הטעם בו, שכן העניין הציבורי במקרה עלול לדעוך. במצב כזה, קיים חשש כי לציבור לא יובא, במועד הרלוונטי, מידע אשר עשוי להיות חשוב לצורך גיבוש עמדה בעניינים ובסוגיות החשובים לו. על כן, אני סבורה כי יש לפרש את החסינות לפי סעיף 13(7) כמתפרסת גם על פרסומים של כתבי טענות המוגשים לבית המשפט, לאחר שהומצאו לצד שכנגד".

ואכן, בהתאם להלכות אלו נדחו על הסף תביעות שהוגשו בעילה של לשון הרע עקב פרסום כתבי טענות וביניהם ראו ת"א (שלום פ"ת) 23882-03-13 שחר זמלר נ' מראות אימג' בע"מ (פורסם בנבו, 18.03.2014), ת.א. 3634-02-11 בנק מזרחי טפחות תל אביב ואח' נ' הכשרת היישוב ביטוחים בע"מ ואח' (פורסם בנבו)

נציין כי בסעיף 13 מפורטים פרסומים נוספים החוסים תחת ההגנה המוחלטת מתביעות לשון הרע כגון פרסום בישיבת ממשלה (סעיף 13(2)), פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור (סעיף 13(9)), העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש (סעיף 13(10) וכמו כן פרסום חוזר של הפרסומים המותרים בסעיף, כל עוד הפרסום נכון והוגן (סעיף 13(11)).

 

הגנת אמת בפרסום / אמת דיברתי

הגנת אמת בפרסום, או "אמת דיברתי", קבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ומתקיימת אם הוכיח המפרסם את שני יסודותיה המצטברים: היסוד הראשון הוא כי הפרסום המהווה לשון הרע אמת היה והשני כי יש עניין ציבורי באותו פרסום. הסעיף בא להבטיח כי יש בו בפרסום עניין ציבורי ובנסיבות אלו, שיש גם אמת בפרסום – גובר עקרון חופש הביטוי על מטרתו של החוק בשמירה על שמו הטוב של הנפגע (ראו ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך הנ"ל). זאת ועוד, בנסיבות אלו כאשר המדובר בדברי אמת, נחלשת ההצדקה להגן על פגיעה בשם הטוב ומתחזק ממילא עקרון חופש הביטוי.

נטל ההוכחה להראות כי הגנת אמת דיברתי מתקיימת מוטל על המפרסם. ככל שהפרסום רציני וחריף יותר, נטל ההוכחה כי בדבר שני יסודות ההגנה כבר יותר (ראו ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי,(פורסם בנבו, 1987); ראו גם ת"א (עפ' 2692/06 סיגמא – מדע ידע וחשיבה בע"מ נ' מכון אס יו אס (פורסם בנבו, ניתן ביום 18.8.10).

לעניין הוכחת היסוד הראשון - "אמת דיברתי": נפסק כי האמת היא אחת, היינו המציאות העובדתית בשטח, ולא מה שסבר בטעות או לא בטעות המפרסם. גם אם יתברר בדיעבד שהוא חשב בטעות ואף בתום לב כי הדברים בפרסום הינם אמת, אם יתברר בסופו של הליך כי אין אמת בפרסום המהווה לשון הרע, לא ייהנה המפרסם מהגנה זו;. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט א. גרוניס בע"א פלוני נ' דר אילנה דיין – אורבך הנ"ל:

"באותה הרוח, לצורך הגנה זו, אין זה משנה האם הפרסום נחזה בתחילה לאמת ורק לנוכח מידע שנתגלה לאחר מכן נתברר כי לא כך הדבר, או שמא מלכתחילה היה ידוע כי מדובר בפרסום כוזב. בשני המקרים, בעת המשפט ידוע כי הפרסום אינו נכון ועל-כן אין מקום כי מפרסמו ייהנה מהגנת אמת הפרסום... הגנה זו איננה מתעניינת בהלכי הרוח או בתום לבו של המפרסם... כפי שיובהר להלן, מודעותו, בכוח או בפועל, של המפרסם לראיות החדשות ואמונתו כי הפרסום נכון עשויות להיות בעלות משקל לעניין הגנת תום הלב. בנוסף, הדבר עשוי להילקח בחשבון בעת גזירת הדין או פסיקת פיצויים (ראו, סעיף 19(2) לחוק). לשיקולים אלה אין מקום בעת בחינת התקיימות הגנת אמת הפרסום".

למען הסר ספק, הגנת האמת בפרסום כאמור בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע תוענק רק למוסר "אמת שלמה" להבדיל מ- "אמת חלקית" או "אמת קטועה" אשר יש בהן כדי ליצור רושם אחר מהרושם שיכול היה להתקבל מן האמת השלמה. על המפרסם לדאוג כי לא ישמטו מהפרסום פרטים חשובים שיכולים היו לסייע לגבש את דעתו של הקורא ובוודאי שלא ייכללו פרטים נוספים כאלו (ראו דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ. קראוס (פורסם בנבו, 1998), ע"א 10281/03 קורן נ. ארגוב (פורסם בנבו, 2006)). למען הסר ספק נבהיר כי לא כל פער בין הפרסום לבין האמת המשפטית ישלול את הגנת האמת בפרסום ודי בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואם את המציאות.

לעניין אותה הגדרה של האמת לצורך הגנת האמת בפרסום ראו דבריו של כב' השופט עמית בע"א פלוני נ' דר אילנה דיין – אורבך הנ"ל:

" ... אני מצטרף אפוא לדעתו של הנשיא ושל חברַי, כי האמת בה מדבר סעיף 14 לחוק היא האמת המשפטית. כידוע "שעתו היפה של השיפוט הינה כאשר 'האמת המשפטית' – זו האמת שבית המשפט קובע אותה כקיימת – מתקרבת במלוא האפשר אל 'האמת העובדתית' – זו האמת אשר קיימת במציאות כמות שהיא..." (אהרון ברק "על משפט, שיפוט ואמת" משפטים כז 11, 12 (תשנ"ו))"

באשר ליסוד השני "העניין הציבורי", בית המשפט ייבחן גם כאן את היחס שבין האינטרס הפרטי של הנפגע למניעה של הפרסומים המהווים לשון הרע, אך הם אכן דברי אמת לבין האינטרס הציבורי שבחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. ראו דבריו של המלומד א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) בעמ' 227:

"משקלם של האינטרסים המתנגשים ישתנה בין פרסום אחד למשנהו. ככל שעובדות האמת נוגעות לענייניו האינטימיים יותר של הפרט, כך מתחזקת זכותו של הפרט למנוע את פרסומם. ולהיפך: ככל שהפרטים נוגעים ומשפיעים יותר על אנשים אחרים, כך קטנה הזכות למנוע את הפרסום. זכות זו קטנה במיוחד, כאשר המעשים בהם מדובר כוללים פגיעה בזולת."

יש להדגיש כי בפסיקה נקבע כי פרסום לכלל הציבור של עניינים הנוגעים לאדם פרטי, גם אם המדובר לכאורה בלשון הרע ופגיעה בשמו הטוב, יכול ויביא תועלת לציבור. לדוגמא כאשר נקבע כי הפרסום משרת את האינטרס הציבורי, את אכיפת החוק או את הדאגה להגנת הציבור בפני סכנות וסיכונים כאלו ואחרים (ראו ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' משה ונטורה (פורסם בנבו).

לעניין יסוד העניין הציבורי יפים לעניינינו הדברים שנאמרו בעע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן נ' פלאפון תקשורת בע"מ הנ"ל :

"המבחן שנקבע בפסיקה הינו האם הפרסום "תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים וכיוצא באלה" (עניין בן גביר), וזאת לא בהתייחס לציבור ככלל אלא בנוגע לציבור אליו הופנה הפרסום (שנהר, בעמ' 227-228). כדוגמא - מסירת מידע על ידי מעסיק קודם למעסיק פוטנציאלי אשר פנה אליו לצורך בירור פרטים על עובד הוכרה בפסיקה כמוגנת מכוח סעיף 14 (ת"א (שלום ת"א) 123856/00 מנוביץ נ. פייזר פרמצבטיקה ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (10.12.03))."

 

הגנת תום הלב בפרסום לשון הרע

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע עוסק בהגנה נוספת שיכול לחסות בה הפרסום והיא הגנת תום הלב בלשון הרע. הגנה זו תוענק למפרסם אם יוכיח שני תנאים מצטברים: האחד שהפרסום נעשה בתום לב, המדובר במובן הפשוט של הביטוי "תום לב" היינו התנהגות מוסרית המקפידה על יושר והגינות. התנאי השני הוא שהפרסום נעשה באחת הנסיבות אשר פורטו בתתי הסעיפים של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

הגנת תום הלב, בניגוד להגנת האמת בפרסום אינה תלויה באמיתות הדברים שפורסמו. במילים אחרות, גם אם הפרסום לא היה נכון או גם אם המפרסם אינו יכול להוכיח כי הפרסום היה נכון – עדיין יכול המפרסם לחסות תחת הגנת תום הלב, כל עוד הוא מוכיח כי הוא הפרסום פורסם בתום לב וכי הוא עומד באחד התנאים אשר פורטו בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

סעיף 15 מפרט את רשימת הנסיבות אשר אם הפרסום נכנס לגדרן, ייהנה המפרסם מהגנת תום הלב.

נטל ההוכחה כי הפרסום נעשה בתום לב מוטל על המפרסם ועליו להראות כי הוא עומד באחד התנאים בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. בהתאם לסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו "נטל ההוכחה" חזקה על המפרסם שעמד באחד התנאים בסעיף 15 שהוא עשה את הפרסום בתום לב:

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב."

על חזקת תום הלב כאמור בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע עמד בית המשפט ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.2006):

"תנאי הסבירות לצורך חזקת תום הלב בענייננו מבקש לאזן בין חופש הביטוי להגנה על כבוד האדם ושמו הטוב. הוא מעמיד את תכליתה החברתית של ההגנה בהקשרה הספציפי, מול ערך ההגנה על שמו וכבודו של האדם. יסוד הסבירות בחזקת תום הלב מחייב בחינה של מידתה ואיכותה של הפגיעה, על רקע נסיבות המקרה, והערכה נורמטיבית האם הפגיעה ראויה להגנה (ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' חלוץ פ"ד נה(5) 865, 900)... להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בשעת הפרסום, ולאחריו משמעות בעלת משקל בהקשר לסבירות הפרסום. טיב הפרסום ותוכנו גם הם משליכים על סבירות הפרסום. פרסום שנועד כל כולו לפגוע, להעליב ולבזות עשוי להיחשב חורג מן הסביר, וחזרה על התבטאויות פוגעניות בהזדמנויות נוספות עשויה לשלול תום לב."

לבסוף נזכיר כי סעיף 16(ב) קובע חזקות שליליות שאם יוכחו ייחשב המפרסם ככזה שפרסם את הפרסום שלא בתום לב:

"(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15

  

logoround

 

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

צרו איתנו קשר

כתובת   אבא הלל 7 רמת גן 5252204
טלפון   03-6129124
whatsapp   בוואטסאפ (הכפתור מימין למטה)
דואר אלקטרוני   office@barelaw.co.il 
טופס הודעה   בטופס הודעה (בהמשך הדף)
פורומים משפטיים   בפורומים המשפטיים שלנו
 

לייעוץ ראשוני, צרו קשר

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
לייעוץ בקשר לתחומי התמחותינו והתוכן באתר
 אתם מוזמנים לפנות אלינו בטלפון
03-6129124
  גם אם אתם במחשב, הכי יעיל וקל בוואטסאפ,
בכפתור הירוק למטה מימין
או פשוט שילחו הודעה בטופס בדף זה