צור קשר

  • כתבי טענות דיני תאגידים

  • 1

תגובה לבקשה למחיקה על הסף של בעלי מניות בתביעה להרמת מסך

4.875 1 1 1 1 1 (8 Votes)

מרשתנו, חברה זרה, הגישה תביעה כנגד חברה ישראלית אשר לא שילמה עבור סחורה אותה הזמינה. במסגרת התביעה, ומאחר וסברנו שהחברה הישראלית מתנהלת שלא כדין באמצעות מארג חברות חשוד, ביקשנו להרים את מסך ההתאגדות מעל החברות המחזיקות בחברה החייבת ובעלי המניות האחרים בה. כמו כן ביקשנו לחייב אישית את בעלי המניות בחוב שנוצר. החברה הישראלית הגישה בקשה למחיקת התביעה כנגד בעלי המניות על הסף, ומרשתנו הגישה את תגובתה. בסופו של יום נדחתה בקשת החברה הישראלית תוך חיובה בהוצאות.


התובעת, באמצעות ב"כ, מתכבדת להגיש לבית המשפט הנכבד את תגובתה לבקשת הנתבעים 2-4 למחיקתם מכתב התביעה.

1. ראשית ייאמר כי לא ברורה טענת הקיזוז שביצעה הנתבעת 1 על סכומים שהיא חייבת לתובעת מעולם לא נטענה על ידי הנתבעת ומנהליה וטענה זו באה לעולם רק לאחר הגשת התביעה שבכותרת (מה גם שידוע לנתבעים שהתובעת הינה משווק ולא יצרן הסחורה). דומה שטענה זו מועלית אך ורק לצורך כתבי הטענות של התובעת כבסיס להימנעותה מלשלם את סכום התביעה. למעשה גם הח"מ שוחח עם הנתבעים 3-4 ואלו מעולם לא טענו כי יש חוב כלשהו לתובעת כלפי הנתבעים, נהפוך הוא הנתבע 3 הבטיח כמה פעמים לשלם את החוב והדברים תועדו בזמן אמת.

2. כמו כן, הטענה כי ההתכתבויות שצורפו לכתב התביעה קשורות לחשבוניות אחרות שהיו בין הצדדים אינה מסתדרת עם התאריכים המצוינים על אותן התכתבויות מול החשבוניות שלטענת הנתבעים שולמו. מדוע שיתכתבו הצדדים בשנת 2013 – 2014 על חשבוניות ששולמו כבר בשנת 2012 ?!?

3. ראשית ועובר להתייחסות לגוף טענותיהם של המבקשים תדגיש המשיבה עניינים אלו:

א. בית המשפט לא יידחה על נקלה תובענה על הסף כאשר קיימת אפשרות, ולו קלושה, של פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, אין מונעים ממנו להיכנס בשערי בית המשפט (ראה ע"א 642/89 עזבון המנוח שניידר ז"ל ואח' נגד עיריית חיפה ואח', פד"י מו(1) 470, 476-477 (1992); ה"פ (מחוזי-חיפה) 335/96 ויניק חברה לבנין בע"מ נ' סרביאן (לא פורסם, ניתן ביום 8.6.98); ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פד"י לז(4) 721 (1983); וכן י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר שלמה לוין, (תשנ"ה-1995) 387).

בענייננו וכפי שתוכיח התובעת המדובר באפשרות בדרגה גבוהה מאד שהתובענה כנגד המבקשים תתקבל.

ב. בענייננו המדובר בחברת מעטים, או נכון יותר חברת יחיד. כאשר מדובר בחברות קטנות, בעיקר חברות משפחתיות קטנות, חברות מעטים וחברות המוגדרות כ- "ONE MEN COMPANY", קיימת נטייה בפסיקה להרים את מסך ההתאגדות ביתר קלות.

הנימוק הראשון לכך היא העובדה שבבסיס האישיות המשפטית הנפרדת והאחריות המוגבלת של בעלי המניות עומד הרעיון של לאפשר לציבור מפוזר ואנונימי להשקיע סכומי עתק במימון חברות, ללא חשש לאחריות אישיות של כשלון עסקי. הקצאת מקורות כזו מעודדת גידול וצמיחה ומונעת עיוותים וצריכה בזבזנית. לצורך זה חיונית העמדת מסך בית החברה לבעלי המניות. טעם זה אינו תקף לחברות מעטים שאינן מנסות לגייס הון מן הציבור הרחב. הנימוק השני לנטייה להקל עם הרמת מסך בחברות מעטים, שדומה שהוא משמעותי יותר, הוא כי בד"כ בחברות מעטים בעלי המניות, הם גם בעלי השליטה ומנהלי החברה. פעולותיהם הן פעולות החברה והיא מנוהלת כעסק קטן לכל דבר ולכן המסך ביניהם לבין החברה הוא "דק" יותר.

המלומדת א. פרוקצ'יה, כותבת בספרה "דיני חברות חדשים לישראל":

"סופרים אחדים מציעים להבחין בין חברות גדולות וקטנות, באופן שהרמת המסך תותר ביתר ליברליות בפירמות קטנות. הטיעון כה נפוץ עד כי ניתן להגדירו כסטנדרטי, והוא נשען על שני נימוקים. הטיעון המרכזי הוא, כי החברה הקטנה, ובעיקר הזעירה... איננה אלא אדם שהעטה עליו את מחלצותיה המשפטיות של החברה. במקרה של חברת מעטים זעירה, אין היא אלא שותפות במובן הכלכלי, שהתאגדה בצורה המשפטית של חברה. בני האדם הפיסיים המושכים בחוטים אינם אלא ה- ALTER EGO של חברה כזו, ואין זה מוצדק להבחין בינה לביניהם. ואם הללו (האישויות הפיסיות) מימנו את עסקם באופן דק, אין שיטת משפט נאורה יכולה להיתפס לפורמליזם של תורת האישיות המשפטית, ושומה עליה לחלק את נזקי חדלות הפירעון בהתאם למציאות הכלכלית האמיתית, הנבדלת מן הצורה הפורמאלית. מן הבחינה המהותית הזו חייבים נזקי חדלות הפירעון ליפול על שכם היזמים ולא על שכם נושיה החיצוניים של הפירמה.
הטיעון השני התומך בראשון... הוא זה: קיים אינטרס מקרו-כלכלי לגיטימי לעודד השקעות בחברות גדולות. השקעות כאלה מחישות את הצמיחה הכלכלית במשק. מאחר שהמשקיע הקטן אינו נהנה למעשה מיתרונות הניהול של הבעלים, ומאחר שלא היה מסכן את רכושו הפרטי ללא הגבלת האחריות, ראוי לעודדו להשקיע ואף להבטיח כי אחריותו תהיה מוגבלת. שניים אלה אינם דרים בכפיפה אחת עם אפשרות הרמת המסך ולפיכך ראוי שלא להרימו בנקל, במקרה של חברות גדולות. לא כך בעסק הזעיר. זה בלאו הכי לא מגייס כספים מן הציבור, ולפיכך אינו מביא להקטנת הצריכה, להגדלת החיסכון ולצמיחה כלכלית. העוסק הזעיר יעסוק במשלח ידו, בין בצורה פורמלית של חברה ובין בכל צורה פורמלית חלופית. היזקקותו לתמריץ של הגבלת האחריות היא קטנה ביותר, ולכן הנזק המאקרו-כלכלי שייגרם מהרמות מסך ליברליות יהיה נזק מועט בלבד. מכאן שיש להרים מסכן של חברות קטנות ביתר ליברליות ממסכן של חברות גדולות" (שם בעמ' 69-70).

גם י. כהן בספרו "דיני חברות", כרך א' כותב:

"סוג החברה העומדת לדיון עשוי גם הוא להשפיע על בית המשפט עת שוקל הוא אם להרים את המסך אם לאו. בפקודת החברות ובפקודת מס הכנסה קיימות הוראות רבות, הבאות להעניק או לשלול הטבות מחברות קטנות ובינוניות העונות על הגדרות מסוימות. אין אנו מכוונים דברינו בהקשר זה לחברות במובן ההגדרות האמורות, אלא לחברה פרטית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה, היא מנוהלת למעשה כעסק פרטי. ברוב המקרים שולט בחברה מהסוג האמור אדם אחד המקצה מניות לבני משפחתו, אך ורק כדי לעמוד בתנאי הפקודה בדבר מספר מינימלי של חברים. בתי המשפט חזרו וקבעו, כי עובדת היותה של החברה 'חברת יחיד' או 'חברת מעטים' תגביר את נטייתם להרים את המסך. עם זאת, עלינו להבהיר שוב, כי סוג החברה אינו משמש כשלעצמו תחליף לעילה להרמת מסך. בפרשת אולפני הסרטה הרצליה קבע בית המשפט לעניין זה, מפי השופט ויתקון: 'כידוע, רואים גם בחברת מעטים ובחברת יחיד הפרדה גמורה בין החברה שהיא גוף משפטי לבין אותו יחיד שבידו- או אותם מעטים שבידם- הבעלות והשליטה על החברה...' (ע"א 11/74 פשמ"ג נ' אולפני הסרטה בישראל בע"מ, פ"ד כט(1) 297)" (שם בעמ' 236).

ברוח דומה נקבע ע"י בית המשפט העליון כי בחברת מעטים השיקולים נגד הרמת מסך ההתאגדות פחותים יותר. נקבע שמסך ההתאגדות בחברה משפחתית משמש במידה רבה ככלי "פורמאלי" לצורך הקלות מס:

"החברה היתה חברת מעטים שבשליטת משפחה אחת... במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים... אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה"

(השופט ויתקון, בבג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב(1) 533, בעמ' 539).

ראה גם פסק דינו של השופט לנדוי ברע"א 161/67 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ, פ"ד לב(1) 510, בעמ' 515).

"מסקנה זו (בדבר הרמת המסך ב.י) מתחזקת בכך שמדובר בענייננו בחברה פרטית משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפחתי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות" (ע"א 4606/90 איטה מוברמן נ' תלמר, פ"ד מו(5) 353, בעמ' 366, מפי השופט ד' לוין).

כמובן שאין בדברים הנ"ל בכדי לפגוע בזכות התאגדותם של חברות מעטים שנשארת זכות יסוד בסיסית ואולם, גישת הפסיקה כאמור לעיל מתבססת על נסיון החיים והשכל הישר. בית המשפט, בתוך עמו יושב הוא, וברור שככל שהמדובר בחברה בעלת מבנה "משפחתי" יותר, לא כל שכן חברת יחיד, מתערבים האינטרסים של בעלי המניות בחברה באינטרסים של החברה ובד"כ, מטבע הדברים, האינטרסים של בעלי המניות יוצאים כשידם על העליונה. יש לציין כי גם תיקון מס' 3 לחוק החברות מביא בחשבון את שיעור האחזקות כמדד ליכולת הפיקוח האפקטיבי של בעלי המניות (ראה ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ ,פורסם במאגר המשפטי נבו)."

על הגישה הליברלית שנוקט בית המשפט שעה שהוא דן בתביעת הרמת מסך כנגד חברה משפחתית נפסק מפי כב' השופט רובינשטיין ברעא 2262/13 זוז תשתיות ופיתוח בע"מ נ' פיתוח וגינון הצפון 2001 בע"מ (פורסם בנבו, 22.04.2013):

"עקרון הרמת המסך נועד "למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור". נאמר בפסיקה, כי כאשר עסקינן בחברה משפחתית, יגלה ביהמ"ש פתיחות וגישה ליברלית בהרמת מסך. ועוד נאמר, כי "בעיית ה'מימון הדק' אופיינית, בדרך כלל, לחברת מעטים שאין עליה פיקוח חקיקתי או מינהלי, שנועדו להגן על הציבור הרחב מפני התנהלותה העסקית כשהיא נטולת 'כרית בטחון' מספקת לצורך הגנה על הנושים. עם זאת, חרף העדר פיקוח סטטוטורי ומינהלי, על חברת מעטים חלה חובה לשמור על יחס ראוי בין הונה העצמי לבין התחייבויותיה, וזאת, בין היתר, מכוח עקרונות כלליים של הגינות ותום לב במשפט, המטילים עליה חובה לנהוג בתום לב כלפי ציבור נושיה".

ג. הנתבעת 1 אינה סולבנטית וממילא אינה יכולה לשלם את סכום התביעה.
4. לגופו של עניין אלו פרטי התאגידים ובעלי המניות במארג החברות שיצרו הנתבעים:

מצ"ב העתק נסח החברות של הנתבעת 1 אשר בטעות לא צרף לכתב התביעה כנספח א'.

5. ככל הידוע לתובעת, וכך היא גם טענה בכתב התביעה שהגישה, כל החברות הנ"ל נוהלו בזמנים הרלוונטיים לתביעה על ידי הנתבעים 3 – ו 4 שהינם עדיין הדירקטורים בה. אין בכך ולו כלום שהנתבעים שמו ביניהם לבין הנתבעת 1 חברה נוספת המנוהלת על ידיהם ואשר כל תפקידה ליצור מרחק משפטי בינם לבינה.

6. התובעת צרפה כנספח ג'1 העתק מדף האינטרנט של חברת טי.אם.אל.אס בע"מ (נספח ג'1 לכתב התביעה) והראתה כי המדובר בחברות הפועלות בדיוק באותו תחום ולחלוטין לא ברור מדוע הוקמו 3 חברות, על ידי אותם 2 בעלים, בשמות כמעט זהים תוך שחברה אחת הינה חדלת פרעון (היא הנתבעת) והשאר עדיין ממשיכות לעבוד ולנהל את עסקיהן בהתעלמות מנושיה של הנתבעת 1.

7. זאת ועוד, לעניין הנתבע 3 במיוחד ראה התכתבויות הדואר האלקטרוני בו הוא לא רק שמודה בחוב, אלא שמבטיח במשך תקופה ארוכה לשלם את החוב מכספו האישי. בכך גרם לתובעת להימנע מעצירת משלוחי הסחורה, ובעיקר להימנע במשך תקופה ארוכה מהפעלת הליכים כנגד הנתבעת 1 שהפכה בינתיים כאמור לחדלת פירעון.

8. במאמר מוסגר יצוין כי בכמה שיחות של הח"מ עם הנתבע 3 זה הבטיח פעם אחר פעם להעביר את הסכום לתובעת. במקרה אחד אף אמר שהסכום כבר נשלח והדברים תועדו בזמן אמת במסגרת התכתבות עם התובעת. מהתיעוד בדואר אלקטרוני ניתן לראות שהנתבע 3 פעל באותה דרך ובמשך חודשים גם עם התובעת וניתן לראות גם שם כי הבטחות שסכומים הועברו השתנו לאחר זמן מה לתירוצים מדוע הסכום לא הגיע אל התובעת.

9. בסיכומם של דברים תטען התובעת כי יש ליתן לה את יומה בבית המשפט ולהוכיח בפניו את עילות התביעה כפי שפורטו בהרחבה ייתרה בכתב התביעה שהגישה. אכן, החובה להוכיח עילות אלו מונחות על כתפיה של התובעת ואולם זו בטוחה כי תצליח להוכיח את טענותיה כאמור בכתב התביעה.

_____________________
בר אל ירון, עו"ד
ב"כ התובעת

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...