• כתבי טענות דיון אזרחי מסחרי

  • 1

תגובה לבקשה להוספת נתבע בתביעת לשון הרע

1 1 1 1 1 (0 Votes)

במסגרת ייצוג הח"מ כעורך דין בתביעת לשון הרע את לקוחו החליט התובע, מר יוסף אגמי, שתבע גם את חדשות ערוץ 10 לתבוע בנוסף גם את משרדנו בלשון הרע, עקב ראיון שהעניק עורך דין בר אל ירון לחדשות ערוץ 10 בעבר ובעקבות פרסומים באתר המשרד, אשר לטענתו מהווים לשון הרע כנגדו. בתגובה זו פורטוטענות משרדנו לדחיית הבקשה, הן מנימוקים פרוצדורלים הקשורים לסוגיות בדין האזרחי והן, ואולי בעיקר מהנימוקים הקשורים להגנות המוחלות הניתנות לנתבע בתביעת לשון הרע. 


תגובת הנתבע 5 ובא כוחו, עו"ד בר אל ירון

לבקשת התובע לצרף עו"ד בר אל ירון כנתבע 6 בתביעה שבכותרת

הנתבע 5, באמצעות ב"כ, ובהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 09/12/18 גם הח"מ בעצמו מתכבדים להגיש לבית המשפט הנכבד את תגובתם לבקשת התובע לצרף את הח"מ כנתבע 6 בתביעה שבכותרת.

מבוא:

1. ייאמר כבר עתה, אין המדובר בבקשה להוספת נתבע, המדובר בניסיון ל "סיכול ממוקד" שמבוצע בחוסר תום לב תוך ניצול ציני של בית המשפט על מנת למנוע ו/או לפגוע בהגנתו של הנתבע 5 באמצעות "נטרול" בא כוחו, הוא הח"מ, שאותו מבקש המבקש, בציניות ותוך ניצול הליכי בית המשפט לרעה, לצרף לתביעה למרות שברור לו לחלוטין כי טענותיו כלפי הח"מ בעילה של לשון הרע דינן ממילא להידחות על הסף.

2. לעניין עצם הגשת הבקשה ייאמר כי בניגוד לאמור או לרמוז בבקשת התובע, תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי – התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") אינה רלוונטית לבקשה דנן, כך גם הפסיקה הליברלית שנקשרה לתקנה זו. עניין לנו בסעיף 24 לתקנות העוסקת בצירוף בעלי דין לתביעה. כפי שיפורט בהרחבה להלן, דין הבקשה להידחות באשר היא אינה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה לצירוף המשיב 6 כנתבע בתיק זה.

3. לגופן של הטענות בדבר לשון הרע וכפי שיפורט בהרחבה להלן ממילא דינה של התביעה בגין העילות שפורטו על ידי המבקש להידחות על הסף על פי סעיפים 13(5) ו/או 13(7) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965 וכמו כן כי הפרסומים אשר אותם פרט המבקש חוסים תחת הגנת אמת בפרסום ותום הלב.

דין הבקשה להידחות מחמת האיחור הניכר בהגשתה ומחמת העובדה כי בהגשת הבקשה כנגד עורך דין המייצג באותו תיק ללא כל נימוק מתקבל על הדעת המדובר בחוסר תום לב קיצוני וניצול הליכי בית המשפט לרעה:

4. הח"מ, אותו מבקש המבקש לצרף לתביעה זו מייצג כבר יותר משנה את הנתבע 5 בתיק זה. עובדה זו נשמטה מבקשת המבקש אשר נמנע מסיבותיו הוא לציין זאת מפורשות אף שלעניין חשיבות לכל הדעות. כך גם נמנע המבקש וב"כ לציין בבקשה דנן את משרדו של הח"מ כב"כ הנתבע 5 בתיק זהה. השמטת עובדה זו והתעלמות ממנה מהווה כבר בשלב זה חוסר תום לב בהגשת הבקשה דנן.

5. תצוין כהקדמה לדברים בחלק זה עובדה אחת פשוטה שאין עליה מחלוקת: במועד שידור הכתבה נשוא התביעה דנן לפני כשנה וחצי רואיין גם הח"מ שדיבר בעברית ברורה. ניתן להניח כי המבקש ובאי כוחו הבינו את המילים שיצאו מפיו של הח"מ גם אז. ובכל זאת בחר התובע שלא להגיש תביעה אישית כנגד הח"מ או אפילו כנגד מרשתו במועד הגשת כתב התביעה.

6. את הנימוקים בעיתוי הבקשה מפרט המבקש בסעיף 5 ו- 7 לבקשתו.

7. בסעיף 5 טוען המבקש כי:

ואולם, עיון בתצהיר הפרטים הנוספים שהוגש לבית משפט נכבד זה על ידי המבקש ביום 04/07/18 מגלה כי אם כביכול נסערה רוחו של המבקש מפרסומי לשון הרע לכאורה אשר באו לידי ביטוי מפרסום כתבי הטענות ופסק הדין באתר הח"מ – הרי שביטוי לפגיעה של כה קשה של לא פחות ממיליון ₪ (כאמור בתביעתו) לא ניתן למצוא בתצהיר אליו מפנה המבקש בבקשה דנן. אין בתצהיר זה ולו אזכור ברמז לאותו גילוי שעודד את המבקש לדבריו להגיש את בקשה דנן.

8. נימוק נוסף לעיתוי הבקשה מפרט המבקש בסעיף 7 לבקשתו:

ואולם, במתכוון או שלא במתכוון מטעה המבקש את בית המשפט הנכבד כאשר הוא טוען שבסעיף 6 לכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבע 5 אמר הח"מ את הדברים "על דעתו". למעשה ההיפך הוא הנכון: הח"מ ציין מפורשות במסגרת ייצוגו של מי הוא מרואיין בכתבה. ניתן להיווכח כי לאחר ציטוט תצהירו המשלים של המבקש נכתב בסעיף 6 לכתב ההגנה מטעם הנתבע 5 כדלקמן:

9. עולה מהמקובץ לעיל כי לא "הגילוי המפתיע" של המבקש וב"כ את אתר האינטרנט של הח"מ הניעו אותו להגיש את הבקשה דנן. בוודאי גם לא כתב ההגנה של הנתבע 5 הוא זה אשר הניע אותו להגיש את הבקשה דנן. בוודאי ובוודאי שהדברים שאמר הח"מ בכתבה לא הניעו אותו להגיש את הבקשה דנן, שאם לא כן הח"מ היה בוודאי מצורף לתביעה עם הגשתה לפני כשנה וחצי.

10. המסקנה המתבקשת היא כי הסיבה היחידה שהבקשה דנן הוגשה בעיתוי בה הוגשה, לצירוף הח"מ לתביעה הינה ניסיונו של המבקש ולמרבה הצער גם ב"כ "לנטרל" את ב"כ הנתבע 5 ו/או לפגוע בהגנתו בתביעה המופרכת דנן שהוגשה על ידי המבקש או נקמנות גרידא. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בעובדה כי בכתבה נשוא כתב התביעה רואיינו עוד 2 עורכי דין שאמרו דברים קשים עוד יותר בדבר התנהלותו של המבקש ואולם זכרם לא בא בבקשה דנן.

11. חיזוק נוסף לחוסר תום ליבו הקיצוני של התובע ניתן אף למצוא בעובדה כי בעוד שב"כ והח"מ נמצאים בעיצומם של השיחות לנסות ולפתור את המחלוקת ביניהם על פי כלל 31 לכללי לשכת עורכי הדין, ובעוד הם קובעים בעל פה ובכתב מועד להגשת תגובתו למכתב שהועבר אליו על פי הכלל הנ"ל - הגישה ב"כ המבקש את בקשתו לצירוף המבקש כנתבע בתיק שבכותרת. בהתנהלות זו סיכלה ב"כ המבקש, וככל הנראה בהוראתו, כל אפשרות לפתרון המחלוקת בדרכי שלום כמצוות כלל 31 הנ"ל ותוך שהיא בכלל לא טורחת להודיע על כך לח"מ, עד למועד כתיבת שורות אלו. התנהלות זו מתועדת בכתובים ואולם מפאת כבודה של ב"כ המבקש יימנע הח"מ מצירופם.

דינה של הבקשה להידחות באשר המבקש לא פרט כל נימוק מדוע בקשתו עומדת בסעיף 24 לתקנות וממילא בקשתו לצירוף נתבע אינה עומדת בתנאים הקבועים בה.

12. כאמור לעיל, המסגרת הנורמטיבית לדיון בבקשתו של המבקש אינה תקנה 92 לתקנות אלא דווקא תקנה 24. בסעיף 8 לבקשתו מפרט המבקש את נימוקיו לבקשה למציין כי "בקשות לתיקון כתב תביעה נענות ביד רחבה" ואף מפנה לרע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה [פורסם בנבו]. ואולם פסק הדין שאוכר על ידי המבקש דן בתנאים לתיקון כתב טענות על פי סעיף 92 לתקנות ואילו בקשתו של המבקש הינה לצירוף נתבע, שכאמור התקנה הרלוונטית לדיון בבקשה כזו הינה תקנה 24 לתקנות.

13. זאת ועוד, השאלות השנויות במחלוקת בהתאם לתקנה 92 הינן שאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין ולא בין בעל דין קיים ובין בעל דין חדש. לפיכך, הרי שכאמור לעיל, בקשה לצרף נתבעים אינה יכולה להיבחן בהתייחס לתקנה זו ולמבחניה (ראו לעניין זה תא"מ (תל-אביב) 2486-04-17 בית ספר תגליות בע"מ נגד בנשימול [פורסם בנבו, 29.9.17]).

14. אמור מעתה, בעניינינו לא מבוקש לתקן את כתב התביעה אלא המדובר בבקשה להוסיף נתבע חדש על כל המשתמע מכך, לרבות הצורך לתקן את כתב התביעה אם תאושר הבקשה, ומתן אפשרות לכל הנתבעים להגיש כתב הגנה מתוקן.

15. ההלכה בעניין סעיף 24 לתקנות נקבע בתיק רע"א 2228/15 ג'י.טי.אס פאוור סולושנס לימיטד נ' נתיבים דרום בע"מ [פורסם בנבו, 9.7.15] במסגרתו נפסק כי לא התועלת והנוחות של התובע היא העומדת במרכז אלא יכולתו של בית המשפט לפסוק בפלוגתות אשר עומדות בפניו:

"קיים בתקנה זו, כפי שפורשה, ממד אינקוויזיטורי מובהק - לא תועלתו ונוחותו של התובע היא העומדת במרכז, אלא יכולתו של בית המשפט לפסוק בפלוגתאות המונחות לפניו".

עוד נפסק בעניין זה שם:

"אמנם, הסמכות שהוקנתה לבית המשפט במסגרת תקנה זו היא רחבה, אך לא רחבה מני ים - והיא עודנה בעלת גבולות עליהם יש להקפיד. אחד הדגשים שנתנה הפסיקה בעניין זה הוא כי יש לוודא שהצירוף נדרש בשל הפלוגתאות העולות מן התביעה כפי שהוגשה, ולא הפלוגתאות בתביעה אחרת שהתובע יכול היה להגישה. לעניין זה, יש לבחון בקפדנות את הפלוגתאות והעילות שבחר התובע להעלות בכתב התביעה שהגיש - אלו הן הפלוגתאות שיש להכריע בהן "ביעילות ובשלמות", ואלו בלבד..."

בנוסף הובהר כי צד ייחשב כ "דרוש" לבירור התובענה כאשר:

"אי-אפשר ליתן פתרון שלם ויעיל לתובענה, בלא שפסק הדין יחייב את פלוני ויהווה מעשה בית דין גם כלפיו" או כאשר "עשויה זכותו להיפגע אלמלא הצירוף, וזאת מבלי שניתנה לאותו אדם אפשרות לטעון את טענותיו לפני בית המשפט".

16. הנתבע 5 והח"מ ייטענו כי בעניינינו אין כל ספק כי בית המשפט יכול לפסוק בפלוגתאות העומדות לדיון בתיק זה גם ללא הצירוף המבוקש על ידי הנתבע ולתת פתרון שם ויעיל לתובענה גם מבלי שפסק הדין יחייב את הח"מ.

17. הפלוגתאות בעין הצדדים בתיק דנן עוסקות אך ורק בכתבה ואילו מבקשת התובע לצירוף ב"כ הנתבע 5 לתובענה נוגעת גם לפרסום כתבי הטענות באתר משרדו כך שבבירור אין המדובר בפלוגתא העומדת בתיק דנן

כמו כן, הפלוגתאות בתיק זה אינן בעניין השאלה האם סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק לשון הרע") (אותו הזכיר בית המשפט הנכבד בהחלטתו מיום 30/11/18) מהווה הגנה כנגד התובענה שמבקש התובע להגיש כנגד הח"מ כב"כ אחד הצדדים בהליך שעליו רואיין בכתבה.

כך גם אין מבין הנתבעים כיום הנכנסים לגדרו של סעיף 15 לחוק לשון הרע, כך שאין פלוגתא גם ביחס לעניין זה בין הצדדים. למען הסר ספק הנ"ל אינן ההגנות היחידות העומדות לצדו של הח"מ.

דין בקשת המבקש להידחות מחמת העובדה שההגנה על פי סעיף 13(5) ו/או 13(7) לחוק לשון הרע הינה הגנה מוחלטת וממילא אין לתובע כל עילת תביעה בגין פרסום כתבי טענות בהליך פומבי:

18. סעיף 13 לחוק לשון הרע מונה כמה וכמה סעיפי משנה אשר בהתקיים אחד מהם לא תקום כל עילה למשפט פלילי או אזרחי. בת"א (י-ם) 9871/02 גרבץ נ' אלישיב [פורסם בנבו, 2004] עמד כב' השופט נעם סולברג על משמעות סעיף החוק האמור ועל סעיפי המשנה הנלווים אליו:

"משנקט המחוקק לשון זו, דומני, מצוּוים אנו במידת האפשר לבחון עוד בתחילת המשפט, לפני שמיעת הוכחות, אם מתקיימת הגנה מן ההגנות שבסעיף 13. חקיקתו של סעיף 13 נועדה למנוע את בואם של העניינים המנויים בו בשערי בית המשפט. בסעיף זה ביכר החוק שיקולים כלכליים, ועניינו של הציבור גובר בהם, על עניינם של בעלי הדין הספציפיים. עצם ניהול משפט בנושאים שהחוק קובע כי לא ישמשו עילה למשפט, פוגע באותם אינטרסים כלליים-ציבוריים".

19. ראו גם האמור בעניין זה בע"א 2685/00 יצחק נ' מוזס (פורסם בנבו, 2003) מפי כב' נשיאת בית המשפט המחוזי בת"א דבורה ברלינר:

"סעיף 13 כולו עוסק בפרסומים מותרים, כאמור בכותרת הסעיף. הגם שהשתמשתי קודם בביטוי הגנה, יש לשים לב לכך כי על פי כותרת הסעיף מדובר ב'פרסומים מותרים'. דהיינו, לכאורה לפי נוסח הסעיף וכותרתו, פרסומם אינו מהווה עבירה. זאת בניגוד לסעיפים 14 ו-15, למשל, שבהם משתמש המחוקק במילה הגנה – דהיינו נעברה עבירה אלא שבמקרים המפורטים עומדים לעבריין הגנה".

20. לעניין ההגנה המוחלטת הנפרשת על פרסומים במסגרת סעיף 13 לחוק לשון הרע ראו הדברים שנאמרו בדנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל (פורסם בנבו, 2003) מפי כב' השופט אליהו מצא:

"ההלכה שנפסקה בענייננו הולמת את הקונספציה הבאה לידי ביטוי בפסקי הדין הללו, לפיה ההגנות שנקבעו בסעיף 13 לחוק הינן מוחלטות...בטענה שהפרסום כוזב או שנעשה בזדון אין כדי לפגוע בחסינות זו, מאחר ועצם בחינתה תחייב עריכתו של דיון לגופם של דברים, שהוא כשלעצמו נושא השפעה מרתיעה על בעל התפקיד".

21. מאחר וגם לטענת המבקש, הפרסום באתר הח"מ הינם הסיכומים אשר הוגשו בתיק בית המשפט בעניינו, יפים לעניינינו הדברים שנאמרו לעניין פרסום כתבי טענות מפי כב' השופט תיאודור אור ברע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח',פ"ד נג(1) (להלן: "פרשת אבי יצחק") (שם בעמ' 91):

"על תכליתה הכללית של הוראת סעיף 13(7) כבר עמדתי לעיל. ראינו כי הוראה זו נועדה להביא למימושו המעשי של העיקרון בדבר פומביותם של הליכים בבתי המשפט. לשם כך מעניקה הוראת סעיף 13(7) חסינות רבה למפרסם אשר אינה מותנית באמיתות הפרסום...


דומה כי דברים אלה יפים גם ביחס לכתבי הטענות המוגשים לבית המשפט על-ידי הצדדים. גם בשלב האמור יש לציבור עניין במידע על ייזומו של הליך ועל הטענות העולות בגדרו...


מנקודת המבט של תכלית החקיקה איני רואה צידוק למתוח אבחנה פנימית בסעיף 13(7), באופן שהוראה זו לא תחול על כתבי הטענות, החל מן השלב האמור...


בהעדר חסינות צפויים פחות פרסומים באותו שלב. קיימת סכנה, כי דחיית הפרסום תסכל את הטעם בו, שכן העניין הציבורי במקרה עלול לדעוך. במצב כזה, קיים חשש כי לציבור לא יובא, במועד הרלוונטי, מידע אשר עשוי להיות חשוב לצורך גיבוש עמדה בעניינים ובסוגיות החשובים לו. על כן, אני סבורה כי יש לפרש את החסינות לפי סעיף 13(7) כמתפרסת גם על פרסומים של כתבי טענות המוגשים לבית המשפט, לאחר שהומצאו לצד שכנגד".

(ההדגשות אינן במקור)

22. בהתאם להלכות אלו נדחו על הסף תביעות שהוגשו בעילה של לשון הרע עקב פרסום כתבי טענות וביניהם ראו ת"א (שלום פ"ת) 23882-03-13 שחר זמלר נ' מראות אימג' בע"מ (פורסם בנבו, 18.03.2014), ת.א. 3634-02-11 בנק מזרחי טפחות תל אביב ואח' נ' הכשרת היישוב ביטוחים בע"מ ואח' (פורסם בנבו

ראו פסק דין נוסף שבה נדחתה תביעה דומה מאותם נימוקים: תא (י-ם) 10151/03 איתי סויסה נ' "מעריב" (פורסם בנבו) וראו גם תא (פ"ת) 22577-11-14‏ ‏ גיא כהן נ' ג'רוזלם פוסט בע"מ [פורסם בנבו 20/08/17 שם גם כן נדחתה תביעה בלשון הרע בגין ציטוט כתבי טענות. ת"א (שלום י-ם) 12709-09-15 משה יאיר נ' יוסף אברהם [פורסם בנבו, 03.01.2017] שם נדחתה תביעה בלשון הרע על פרסום הנאמר בהליכים משפטיים כאשר בסיכום דבריו נאמרו על ידי בית המשפט דברים הקולעים גם לעניינינו:

"אין ספק שכתב התביעה המקורי שהוגש נגד התובע הסב לו עגמת נפש רבה, ופרסומו במקומון העצים עגמת נפש זו. הליכים משפטיים, גם אם מסתיימים בהצלחה מבחינת בעל הדין, גובים מחיר נפשי, מעבר לעצם עלות ההתדיינות. על כן ראוי היה שאנשים ישקלו צעדיהם וינקטו משנה זהירות בטרם יפתחו בהליכים אלו.

אולם חוק איסור לשון הרע אינו נותן תרופה לעוגמת נפש זו. הליכים משפטיים, גם אם עצם הגשתם נעשתה בטעות, או אפילו בזדון, נועדו להיעשות בפומבי, ופומביות הדיון היא ערובה לתקינותם. על מנת להגן על פומביות הדיון, החריג החוק את הנאמר במסגרת הליכים בפני בית המשפט ואת הדיווח על הליכים אלו, מהיות פרסומים אסורים, והתיר את פרסומם, אף אם יש בהם משום פגיעה בשמם הטוב של המתדיינים.

סוף דבר, התביעה נדחית."

ראו גם פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין חשיבות פומביות פרסום כתבי טענות גם ב רע"א 1386/14 ד"ר אורלי אינס-קניג נ' עיתונות זהב בע"מ (פורסם בנבו, 12.05.2014)

יצוין בעניין זה כי הח"מ ביקש מב"כ המבקש כמה פעמים להביא בפניו ולו פסק דין אחד שבו חויב בעל דין, ובוודאי ב"כ אחד הצדדים בלשון הרע בעקבות פרסום כתבי הטענות שהגיש לבית המשפט – עד למועד כתיבת שורות אלו לא התקבל לידיו פסק דין כזה. המבקש כן צרף המבקש לתגובתו מיום 30/11/18 את רע"א 453/14 עו"ד תמיר מדר נ' שלום אורן  (פורסם בנבו 01/06/14) ואולם פסק דין זה אין בו דבר וחצי דבר עם עניינו באשר בפסק דין זה המדובר היה בשליחת מכתבים מהנתבע אל נמענים ספציפיים ולא בפרסום כתבי טענות.

23. בעניינינו מלין המבקש ומבקש לתקן את התביעה כך שגם הח"מ יצורף אליה כנתבע 6 בגין 2 פרסומים:

א. פרסום הסיכומים בתיק א 24978-02-11 (מחוזי תל אביב) דינה מדר נ' יוסי אגמי ואח' [פורסם בנבו] להלן: "התיק במחוזי") לרבות דברי ההקדמה לפרסום הסיכומים אשר יובאו במלואם כדלקמן:

משרדנו הגיש בשם מרשתנו תובענה, בהמרצת פתיחה, כנגד הנתבע יוסף אגמי (לד לייט) ובנק לאומי למשכנתאות (שהגיש מצדו הודעת צד ג' כנגד עו"ד קלמן קרני) בדרישה ל- ביטול עסקת מכר דירה שבבעלותה, שנמכר ללא ידיעתה תוך מרמה וזיוף אין ספור מסמכים שנועדו לכאורה להונות לא רק את מרשתנו אלא גם את בנק לאומי למשכנתאות. במהלך הדיון התברר כי הנתבע, יוסי אגמי, ערך לא מעט חוזי מקרקעין מפוקפקים שהגיעו לבית המשפט לביטולם. כמו כן התברר על פי עדות עורך הדין של אגמי בעצמו כי את כספי המשכנתא, שאמורים היו כביכול להיות משולמים למוכרת - שלשל לכאורה אגמי לכיסו, תוך שהוא יוצא מהבנק עם סכום של לא פחות מכ- 800,000 ש"ח במזומן. הסיכומים להלן מדברים בעד עצמם ומתמצתים היטב תיק מורכב זה, שמעורבים היו בו צדדים רבים.

ב. הדברים שאמר הח"מ בכתבה נשוא התביעה דנן ביום 26/05/17 כדלקמן:

"החשד שלי שהוא לא היה כל כך תמים כמו שהוא מציג את עצמו, גם מתמחה למשפטים היה מבין שמשהו פה עקום. זה "תרגיל כפול" נקרא. מצד אחד לקבל את הבית מצד שני לקבל 800 אלף שקל במזומן, זאת אומרת שהם הלכו לבנק והוציאו 800 אלף שקל בשטרות כסף שבדיון הוכח שעברו לתיק של אגמי".

הדגשה במקור בסעיף 18ז' לבקשת המבקש לתיקון כתב תביעה

24. לעניין פרסום הסיכומים באתר, ייטען הח"מ כדלקמן:

א. אין מחלוקת כי האמור בדף שהציג המבקש הינם חלק מכתבי הטענות שהוגשו בתיק בית המשפט המחוזי – במקרה זה המדובר בסיכומים (למען הסר ספק האמור בהקדמה לסיכומים הינם דברים שנאמרו גם הם במפורש כבר במבוא לסיכומים (סעיף 3) ובהרחבה ייתרה בסיכומים עצמם לרבות ציטוט בא כוחו של המבקש דאז שהעיד מפורשות כי המבקש יצא מהבנק עם כספי המשכנתא (סעיף 41 לסיכומים). לעניין חוזי מכר מפוקפקים אחרים שהגיעו לבית המשפט ראה האמור בסעיף 49 לסיכומים.

מצ"ב לנוחות בית המשפט הסיכומים שהוגשו בתיק בית המשפט המחוזי  כנספח א'.

יצוין כי הח"מ חסך מבית המשפט אלפי דפי פרוטוקול הנוגעים לתיק בית המשפט המחוזי אשר צוטטו בסיכומים באשר הדיון בעניינינו קשור לפרסום הסיכומים גרידא.

ב. בנסיבות אלו אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי המדובר בפרסום כתבי טענות, שהועברו לצדדים ולבית המשפט ורק לאחר מכן פורסמו על ידי הח"מ באתר משרדו.

ג. המסקנה המתבקשת היא כי בנסיבות אלו חוסה פרסום הסיכומים (לרבות ההקדמה שפורסמה באותו דף וחזרה על הדברים שנאמרו בסיכומים עצמם) תחת ההגנה המוחלטת המנויה בסעיף 13.5 לחוק לשון הרע. למען הזהירות ייטען הח"מ כי לחילופין וממילא חוסה ההקדמה תחת ההגנה בסעיף 13.7 לחוק.

25. לעניין הדברים שאמר הח"מ בכתבה נשוא התביעה דנן ביום 26/05/17:

א. הח"מ ייטען כי הדברים שנאמרו בכתבה חוסים תחת ההגנה בסעיף 13.5 לחוק באשר המדובר בחזרה על הדברים שנאמרו בסיכומים ובמהלך הדיון בתיק כמפורט לעיל.

ב. לחילופין ולמען הזהירות ייטען הח"מ כי הדברים חוסים תחת ההגנה סעיף 13(7) לחוק לשון הרע. סעיף 13(7) מעניק הגנה מסויגת יותר מסעיף 13(5) הנ"ל ואולם גם הגנה זו הינה מוחלטת ואינה מותנית בכך שהדברים שפורסמו יהיו אמיתיים או שפורסמו בתום לב, אלא אך בכך שישקפו באופן נכון והוגן את שאירע במסגרת ההליך.

ג. בפרשת אבי יצחק הנ"ל עמד בית המשפט על סעיף זה באומרו:

"חשיבותה של הוראת סעיף 13(7) טמונה בכך, שהיא נועדה להבטיח את פומביותם של הליכי משפט מנקודת מבטו של הציבור הרחב. הוראה זו שוללת את קיומה של עילה – פלילית או אזרחית – בלשון הרע ביחס לפרסומים על דיונים בבית-המשפט. בכך, נשלל קיומו של תמריץ שלילי לביטוי בכלי התקשורת על שאירע בבית-המשפט. הדין שואף, בדרך זו, להגדיל את מספר הידיעות על אודות דיונים בבתי-משפט, ולהבטיח את פומביותם בפועל של הליכים שיפוטיים.

על-מנת להשיג מטרה זו, מעניקה הוראת סעיף 13(7) חסינות למפרסם, אשר אינה מותנית באמיתות הפרסום. חסינות זו גם אינה מותנית ביסוד נפשי מיוחד של המפרסם. כל שנדרש הוא, כי הפרסום ישקף באופן נכון והוגן את שאירע בהליכים שאליהם הוא מתייחס. האירוע שעליו מושם הדגש בבחינת נכונות הדיווח הוא הדיון בפני בית-המשפט. תיאור הדיון הוא שצריך להיות שלם ומדויק...

ד. יש לציין כי את החלק הראשון בדברים שאמר הח"מ כוונו כלפי המבקש אלא כלפי בא כוחו דאז, שלעניות הח"מ היה צריך להבחין שמשהו אינו כשורה בעסקה שבה בסופו של יום נפסק בתיק בית המשפט המחוזי שאכן זויפו עשרות רבות של מסמכים. הדברים אף נאמרו במפורש במסגרת ההליך ומשקפים היטב ובמדויק את שנאמר במסגרת הדיונים בתיק. בית המשפט מופנה בעניין זה לסיפא לסעיף 48 לסיכומים אשר צורפו כנספח א' לעיל.

במאמר מוסגר ייאמר כי למעשה גם פסק הדין בתיק בית המשפט המחוזי אינו חלוט. בנק לאומי לישראל הגיש ערעור לבית המשפט העליון אשר במסגרתו טען גם הוא לעניין חוסר תום ליבם (בלשון המעטה) של המבקש וב"כ בעסקה שנידונה בתיק בית המשפט המחוזי.

ה. כך גם הם הדברים לעניין אותו "תרגיל כפול" שהזכיר הח"מ בכתבה. אין מחלוקת כי בית בית המשפט המחוזי טען המבקש כי יש לקיים את עסקת המכר ולהעביר את הדירה נשוא התיק שם לידיו. כמו כן עדותו של ב"כ המבקש דאז אינה מותירה מקום לספק בדבר הטענה כי כספי המשכנתא הוכנסו לתיק של אגמי בנוסף וכפי שיפורט בהמשך הדברים גם פסק הדין בבית המשפט המחוזי קבע דברים דומים.

בעניין זה וכאמור לעיל ראה סעיף 41 לסיכומים שם הופנה בית המשפט לעדותו של ב"כ המבקש דאז שהעיד במפורש ובלשון שאינה משתמעת לשני פנים כי היה זה המבקש שיצא את הבנק עם כספי המשכנתא בשתי הזדמנויות. פעם אחת בתיק שהביא מראש ופעם במעטפות שהביא מראש לצורך כך. בכל פעם יצא המבקש מהבנק עם סך 400,000 ₪ במזומן ובסה"כ 800,000 ₪ במזומן).

ו. עולה מהמקובץ לעיל כי הדברים שנאמרו בכתבה על ידי הח"מ שיקפו במדויק ובאופן נכון והוגן את שאירע במסגרת תיק בית המשפט המחוזי ואשר על כן הם חוסים תחת סעיף 13.5 או לחילופין 13.7 לחוק לשון הרע.

הפרסומים באתר ובכתבה חוסים תחת הגנת אמת בפרסום:

26. סעיף 14 לחוק קובע, בין היתר, הגנה על פרסומי אמת בנסיבות מסויימות:

" במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

27. בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך [פורסם בנבו, 18.9.14] נקבע בעמוד 15 לעניין הגנת "האמת הפרסום", כך:

"הגנה זו משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמדובר באמת ובמידע שיש בו עניין לציבור... התנאי הראשון, כאמור, לתחולת הגנת אמת הפרסום, הוא "שהדבר שפורסם היה אמת" .....לגישתי, ה"אמת" שאליה מכוון סעיף 14 לחוק היא אמת משפטית (או אמת שיפוטית). היינו, פרי עיבודו של בית המשפט, בכלים משפטיים, את המציאות העובדתית כפי שהיא מוצגת בפניו .....סעיף 14 לחוק מתנה את תחולת ההגנה בכך "שהדבר שפורסם היה אמת".

28. לעניין יסוד האמת בפרסום נפסק כי די בכך שהפרסום יהיה אמת לפי המשמעות הכללית של הדברים ואין כל דרישה לזהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום. ראו בעניין זה ע"א 10281/03 אריה קורן נ' עמינדב ארגוב [פורסם בנבו, 12.12.06] שם נפסק כי:

"בבואנו לבחון את יסוד אמיתות הפרסום נזכור כי אין נדרשת זהות מוחלטת בין תוכן הפרסום לבין מצב הדברים העובדתי וכי די בהתאמה ביניהם באופן שמשמעותם הכללית של הדברים, כפי שהיה מאזין סביר או קורא סביר מפרשם, תתאם את תוכן הפרסום."

29. לעניין יסוד ה "עניין הציבורי" נפסק ב בע"א 1104/00 אפל נגד חסון  [פורסם בנבו, 10.1.02]:

""עניין ציבורי" ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו ... ברי כי לא ניתן לקבוע מראש אילו נושאים יהוו "עניין ציבורי", והדבר ייבחן לגבי כל פרסום לגופו."

30. בעניינינו ובעניין האמת בפרסום:

א. לעניין ההקדמה לסיכומים והסיכומים עצמם:

· ייאמר כי כל אשר נאמר בהקדמה ובסיכומים התבסס על עדויות בבית המשפט וברובן אף נפסק על ידי בית המשפט בתיק שבמחוזי. בין השאר נפסק כי הדירה נמכרה ללא ידיעתה של המוכרת תוך מרמה וזיוף אין ספור מסמכים. כמו כן נפסק כי העסקה עליה חתם המבקש לא הייתה עסקת מכר מקרקעין אלא הלוואה (סעיף 114 לפסק הדין) – ומה לו למבקש ליטול הלוואת משכנתא לטובת עסקת הלוואה שערך או בכלל להיות בבנק שעה שנמשכו ממנו 800,000 ₪ במזומן, שטרות כסף לטובת מי שכביכול מכרה לו את דירתה (סעיף 115 לפסק הדין)?

מצ"ב לנוחות בית המשפט פסק הדין בתיק בית המשפט המחוזי כנספח ב'

· בנוסף התברר כי אכן המבקש ערך לא מעט עסקאות מקרקעין שהגיעו לבית המשפט ובוטלו (הפ (מרכז) 40244-02-14‏ ‏ מרים הרוש נ' אגמי השקעות ש.א. בע"מ (פורסם בנבו) (היא הנתבעת 3 כאן), תא (ת"א) 11089-09-15 דינה ירושלמי נ' אגמי השקעות ש.א. בע"מ (פורסם בנבו), ה"פ 14282-12-15 (מחוזי מרכז) רומם נ' אגמי (לא פורסם), תא (ת"א) 24978-02-11 דינה מדר נ' יוסי אגמי (פורסם בנבו), תא (מרכז) 8969-03-12 רוני טמרסון נ' שרונה אגמי (פורסם בנבו), ת"א 53388-10-15 גולשבסקי ואח' נ' אגמי ואח' (פורסם בנבו) ועניינו של מר משה ברמן (הנתבע 4 כאן). רשימה זו הינה ככל הנראה חלקית באשר אלו רק התיקים הידועים לח"מ.

· לבסוף ולעניין העובדה כי אגמי יצא את הבנק בשני הזדמנויות עם כספי המשכנתא העיד ב"כ דאז, עו"ד קלמן קרני החל מעמ' 1682 - 1687 לפרוטוקול בתיק בית המשפט המחוזי. הח"מ יימנע מלהלאות את בית המשפט בעמודי הפרוטוקול ואולם הדברים מתועדים היטב כאמור בפרוטוקול תיק בית המשפט המחוזי. למעשה גם בפסק הדין קובע בית המשפט כי המבקש התחלק עם הנתבע 5 כאן בכספי המשכנתא שנמשכו במזומן מהבנק (ראה סעיף 115 ו- 117 לפסק הדין).

ב. לעניין הנאמר על ידי הח"מ בכתבה נשוא התובענה דנן:

· כאמור לעיל, החלק הראשון לא נאמר כלל כלפי המבקש כלל. לעניין החלק השני בעניין קבלת הכספים במזומן והעובדה שבדיון הוכח שעברו לתיק של אגמי ראה האמור לעיל בפרוטוקול הדיון ובפסק הדין של בית המשפט בתיק במחוזי. יודגש כי המבקש בתיק במחוזי ביקש להשאיר את העסקה על כנה ואין על כך מחלוקת. בנסיבות אלו אמת לאמיתה דבריו של הח"מ בדבר העובדה שהמבקש ביקש הן לקבל את כספי המשכנתא לידיו (הרי על פי החלטת בית המשפט במחוזי כאמור הוא התחלק עם כספי המשכנתא וקיבל לידיו לפחות שליש מהם) וגם להחזיק בבית על פי עסקת המכר, למרות שלא שילם עליו דבר.

31. בעניינינו ובעניין העניין הציבורי:

א. הח"מ ייטען כי יש עניין לציבור לדעת על קיומו של מלווה בריבית שלפחות וככל הידוע לח"מ 6 עסקאות מקרקעין שערך בשנים האחרונות הגיעו לפתחו של בית המשפט. במיוחד כאשר בכל העסקאות הללו טענו התובעים כי הם רומו על ידו ושבעתיים נכונים הדברים כאשר בפועל כל העסקאות הנ"ל בוטלו, בין אם על פי פסק דין ובין אם בהסדר.

ב. בנסיבות אלו ייטען הח"מ שבוודאי יש לציבור תועלת ועניין בידיעה על אותו אדם, על מנת שלכל הפחות ייזהרו מאד בעסקאות עמו, אם לא יימנעו מהם כליל. גם אם לא בעניינו של המבקש אישית, יש תועלת לציבור לדעת על הסיכון הגדול שבשעבוד ביתם לטובת הלוואה חוץ בנקאית.

הפרסומים בכתבה ובאתר חוסים תחת הגנת תום הלב:

32. על התנאים אשר בהתקיימם תחולנה ההגנות מכוח סעיף 15 לחוק עמד בית המשפט בע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור [פורסם בנבו]:

"גם אם הפרסומים שפורסמו לא היו אמת, הם עשויים לזכות להגנה מקום שבו הפרסום נעשה בתום לב (סעיף 15 לחוק). כדי שמפרסם לשון הרע ייהנה מהגנת סעיף 15, עליו לקיים שני תנאים מצטברים: הראשון כי הפרסום נעשה בתום לב, והשני כי הפרסום נעשה בגדר אחת מ-12 החלופות הנסיבתיות שמונה החוק בסעיף זה (ע"א 354/76 עזבון שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פ"ד לה(4) 169, 175 (1981) (להלן: עניין שרף); ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135, 137 (1969);שנהר, בעמ' 250).

סעיף 16 לחוק מוסיף ועומד על נסיבות המקימות חזקות ראייתיות שמצביעות – בדרך החיוב או השלילה - על קיומו של תום לב בפרסום (ראו גם עניין בן גביר, פסקה 23 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה; עניין שרנסקי, פסקה 26; ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 201 (1987) (להלן: עניין מזרחי)).

כך, אם הוכיח המפרסם כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, תחול החזקה החיובית שלפיה המפרסם היה תם לב (סעיף 16(א) לחוק). לעומת זאת, חזקה שלילית היא כי מפרסם לא היה תם לב אם נתקיימה אחת מהנסיבות הבאות: אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא נקט אמצעים סבירים לברר את האמת עובר לפרסום; או אם הוכח שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה החורגת מהמידה הסבירה הנדרשת להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב (סעיף 16(ב) לחוק; ראו גם עניין שרנסקי, פסקאות 19-18)."

33. על מרכיבי תום הלב ניתן ללמוד מהוראותיו של סעיף 16 לחוק לפיו קיימת חזקת תום לב אלא אם כן נשללה חזקה זו בהתאם לסעיף זה (או סעיף 17 לחוק). יש לציין כי בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל ואח' (פורסם בנבו) [פורסם בנבו, 24.2.97] נאמר מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בסעיף 15 א. בפסק הדין:

"ממה נפשך, אם ניתן להוכיח את אמת הפרסום, הרי ממילא אין נזקקים יותר להגנה לפי סעיף 15 ...".

יש לציין כי כאמור לעיל, הפרסומים הן באתר והן בכתבה היו אמת צרופה המתבססות על עדויות מפורשות ואולם מעבר לדרוש ייאמר כי גם אם חלק מהדברים לא היו אמת או שלא נפסקו על ידי בית המשפט עדיין עומדת לח"מ חזקת תום הלב אלא אם כן יוכיח המבקש כי זו נשללה ממנו עקב התנהגותו.

34. בעניינינו וכאמור לעיל, הן הפרסום באתר והן הפרסום בכתבה היו כאמור לעיל נכונים ובוודאי שהפגיעה במבקש הייתה מינימלית. במיוחד נכונים הדברים שעה שהח"מ הקפיד לפרסם גם את פסק דין שניתן כולל שמו של המבקש – והרי המבקש בעצמו טוען שמפסק הדין יצא הוא צח כשלג.

35. זאת ועוד, הדברים שנאמרו על ידי הח"מ בסיכומים ובכתבה נשוא התביעה דנן כללו ציטוט ההליכים בתיק בצורה עניינית ואף דעתו של הח"מ בדבר ניהול ההליך על ידי ב"כ של המבקש בכתבה נעשתה בצורה זהירה ומתונה למדי.

36. לפיכך ייטען הח"מ כי עומדת לו גם ההגנה של פרסום בתום לב כאמור בסעיפים 15(3) ו- 15(4) לחוק לשון הרע.

סוף דבר:

37. הח"מ סמוך ובטוח כי התנהלותו ואופיו של המבקש יתבררו גם במסגרת הליך זה, בנוסף להליך שמתנהל כנגדו על ידי בנק לאומי בבית המשפט העליון בערעור שהוגש כאמור לעיל על ידי בנק לאומי לישראל על פסק הדין בתיק בית המשפט המחוזי. הח"מ סמוך ובטוח שבסופו של יום תפעל כנגדו התביעה דנן כחרב פיפיות.

38. ואולם כבר עכשיו ברור מהבקשה דנן כי המבקש עושה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט שעה שברור לחלוטין וחזקה על באי כוחו שהתריעו בפניו על סיכויי בקשתו בנסיבות פורטו בהרחבה לעיל.

הרי תביעה ע"ס מיליון ₪ בגין לשון הרע כנגד הח"מ זכותו המלאה של המבקש להגיש בהליך נפרד אף מבלי לשבש את ההליך שהוא עצמו יזם ומבלי לקבל את רשותו של בית המשפט לכך. בכל זאת בחר המבקש דווקא להכביד ולהאריך מאד את ההליכים תביעה שהוא עצמו הגיש כאמור, והדברים מדברים בעד עצמם, במיוחד לעניין חוסר תום הלב הקיצוני בהגשתה של הבקשה דנן.

39. בנסיבות אלו יתבקש בית המשפט לדחות את בקשתו של המבקש ולחייבו בהוצאות הנתבע 5 ובנוסף בהוצאותיו של הח"מ. כמו כן ייטענו הנתבע 5 והח"מ כי המדובר במקרה מובהק שבו יש לחייב את המבקש בהוצאות לדוגמא נוכח ניצולו של המבקש לרעה את הליכי בית המשפט.

___________________________

בר אל ירון, עו"ד

ב"כ הנתבע 5 ובעצמו

  • 1
מאמרים באתר שייתכן ויענינו אותך: