צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

עא 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "תום לב במו"מ לכריתת חוזה"


ערעור אזרחי מס' 5893/91

טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ

נגד

.1נתן צבאח

.2שילה צבאח

.3משה פריד .4אלה פריד .5צבי לידר .6אסתר לידר

.7חיים אייזנברג .8חיה אייזנברג .9מנחם מנציק

.10שרה מנציק

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

 [11.4.94]

לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים ת' אור, א' מצא

חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973, ס"ח 196- חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ס"ח 118, סעיפים 12, 12(א) – דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, חא"י כרך ג, (ע) 2738, (א) 2469, סימן 46- חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ס"ח 128, סעיפים 1, 2, 2(8), 3- חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, ס"ח 258­ כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב-1992, ק"ת 1512, פרק ג', פרק ד', פרק ו' – פקודת הנזיקין [נוסח חדש], נ"ח 266, סעיף .62

מיני-רציו:

* בנקאות  –  יחסי בנק-לקוח  –  חובת הבנק

* חוזים  –  משא ומתן לכריתת חוזה  –  בדרך מקובלת ובתום-לב

* נזיקין  –  עוולות  –  רשלנות

המשיבים, חמישה זוגות נשואים בעלי תעודת זכאות לקבלת הלוואה מכספי הממשלהלצורכי שיכון, רכשו דירות בבנייה מחברת כוכב השומרון בע"מ (להלן – כוכב השומרון), אשר עסקה בבנייתה של העיר עמנואל. הבנייה נעשתה על אדמות שהועמדו לרשות כוכב השומרון על-ידי המינהל המזרחי במימון מוסדות בנקאיים, ובכללם המערער. לצורך מימון הרכישה השתמשו המשיבים בהלוואה שניתנה להם מכספי הממשלה. בסופו של דבר לא קיבלו המשיבים את הדירות שרכשו, שכן עסקיה של חברת כוכב השומרון בע"מ התמוטטו, והיא לא הייתה מסוגלת לעמוד בכל התחייבויותיה. בחודש אפריל 1983- שנה ושבעה חודשים לפני החתימה על ההסכמים עם המשיבים – שילמה חברת כוכב השומרון סכום של 000,300, 5דולר, שאותו לוותה לצורך העניין


מן המערער (חלק מהסכום ניטל באופן ישיר מאת המערער וחלק ניטל בערבותו), לארבעה מבעלי מניותיה שפרשו מן החברה, בתמורה להחזרת מניותיהם ולקבלת התחייבות מצדם שלא להתחרות בחברה. המערער, אשר בשל מתן הלוואה זו היה נושה מובטח של כוכב השומרון, הגיש לבית המשפט המחוזי ביום 21.5.85בקשה למינוי כונס נכסים לחברה, בקשה אשר נענתה על-ידי בית המשפט עוד באותו חודש. בהמשך הוחל בהליכי פירוק של כוכב השומרון. במסגרת הליכים אלה הגיעו הצדדים להסדר, שאושר על-ידי בית המשפט, ולפיו הוקמה חברה חדשה שקיבלה על עצמה את התחייבויותיה של כוכב השומרון. המשיבים לא השתתפו באספות הנושים שנערכו לקראת ההסדר וסירבו ליטול חלק בהסדר מן הטעם של היעדר כדאיות לגביהם. בתביעה שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי, הם ביקשו את ביטולם של הסכמי ההלוואות ואת השבת הכספים ששולמו עד לאותה עת למערער בגין החזרי הלוואות אלה. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה. מכאן הערעור, שנסב על השאלה אם המערער לא הפר חובה כלפי המשיבים באי-גילוי המידע בדבר מצבה הכספי הקשה של חברת כוכב השומרון.

בית המשפט העליון פסק:

א. (1) מערכת היחסים שבין לקוח לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפסים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה ( 585א).

(2)מאחר שהפרט רוחש, במקרים רבים, אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריוובאמצעיו הטכניים ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצדו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן ( 585א-ב).

(3)מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל ( 585ג).

ב. (1) על היחסים שבין לקוח לבנק חלה חובת סודיות. חובה זו היא אינהרנטית למערכת היחסים והיא חלק בלתי נפרד מהם ( 586א).

(2)חובת הבנק כלפי לקוחותיו אינה רק חובה מוסרית אלא גם חובה חוקית, הנובעת מן החוזה שבין הצדדים, והפרתה מקנה ללקוח את הזכות לקבל פיצוי ( 586ו-ז).

(3)חובת הסודיות נסוגה ונעלמת בסוגי המקרים הבאים:ב (א) מקום שהגילוי נובע מחובה שבדין; (ב)מקום שקיימת חובה כגון זו לציבור; (ג) מקום שהאינטרס של הבנק מחייב זאת; (ד) מקום שנעשה הגילוי מכוח הסכמתו המפורשת או מכללא של הלקוח ( 588ה-ו).

(4)מקורה של חובת הסודיות הוא בדיני הבנקאות האנגליים, אשר נקלטו במשפט המקומי בשעתו דרך סימן 46לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, .1922נדבך נוסף על חובת הסודיות שנשאבה מהמשפט האנגלי, היתוסף עם חקיקתו של חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א- .1981לאחר חקיקת החוק קמות לנפגע מהפרת חובה הסודיות עילות תביעה נוספות במישור האזרחי, וזאת בנוסף לסעדים שעמדו לרשותו טרם חקיקתו של החוק ( 586ג, 589ו-ז, 590ג).


(5)חוק הגנת הפרטיות אינו מגן על ענייניה של חברה. סעיף 3שבו קובע מפורשות כי לצורכי סעיף 2(8) – שעשוי להיות רלוואנטי לעניין דנן ­תאגיד אינו בגדר המונח "אדם". לכן יחולו על המקרה הנדון הכללים שנשאבו מהמשפט המקובל בעבר ( 590ג-ד).

(6)חובת הסודיות שחב הבנק ללקוח משתרעת על כל מידע שהגיע לידי הבנק בכשירותו ככזה, והיא נמשכת וחלה גם לאחר סגירתו של חשבון הבנק, לעניין מידע שהגיע לידי הבנק בתקופה שבה החשבון היה פעיל ( 603ו-ז).

ג. (1) יחסי בנק-לקוח הם יחסים מיוחדים החורגים באופיים מחוזה מסחרי רגיל ( 590ז).

(2)לעניין החובות המוטלות על הבנק, יש להוסיף ולמנות אף את החובותהמוטלות עליו מכוחו של חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, המטיל על הבנק חובות נוספות, שהן ייחודיות למערכת יחסים זו ( 591ב).

(3)על הבנק מוטלות חובות אמון כלפי לקוחותיו ( 591ב-ג).

(4)היקף החובה ו"רמת הנאמנות" הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, לאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק. מידתה של חובת האמון והיקפה מושפעים במידה רבה גם ממידת הסתמכותו (המוצדקת) של הלקוח על הנק במקרה נושא הדיון ( 592ו-ז).

(5)כאשר הבנק מייעץ ללקוח להשקיע בקרן נאמנות מסוימת שבה יש לבנק אינטרס, תחול עליו חובת נאמנות רחבה יותר מאשר במקרה שבו הבנק מעניק הלוואה ללקוח ואין הוא יודע כלל לאיזו מטרה נלקחה הלוואה זו ( 595א).

ד. (1) חובת הגילוי קמה כעניין שבשיגרה בין העומדים להתקשר בחוזה אף ללא התקיימותם של יחסי אמון מיוחדים, אלא מכוח האמון שנוצר בין הצדדים למשא ומתן ( 596א).

(2)הבנק חב בחובת גילוי של פרטים מהותיים ללקוחותיו מכוחן של אותן חובות אמון המוטלות עליו, אף מעבר לחובות המוטלות על צדדים לחוזה רגיל, ואולם כשם שהיקפן ורמתן של חובות האמון משתנים ממקרה למקרה ומשירות לשירות, כך גם תחולתה והיקפה של חובת הגילוי משתנים אף הם ( 597ג).

(3)חובת הגילוי חלה רק כאשר לבנק יש ידיעה על עובדה מסוימת שאותה הוא צריך לגלות ( 597ד).

(4)אין דין גילוי עובדות הקשורות קשר ישיר למהות העיסקה כדין גילוין של עובדות הנמצאות בפריפריה, והקשר בינן לבין העיסקה הוא עקיף בלבד ( 597ד-ה).

(5)בנושאים מסוימים מצא המחוקק לנכון להתערב ולקבוע מפורשות את חובת הגילוי ואת תחולתה. כך, לדוגמה, נקבעו בפרק ג' לכללי הבנקאות (שירות ללקוח (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב-1992, חובות המתייחסות לגילוי נאות בפיקדונות ובחשבונות עובר ושב בזכות, ובפרק ד' נקבעו חובות בדבר גילוי נאות באשראי ובהחכרה מימונית. פרק ו' לאותם כללים מחיל את חובות הגילוי הנאות גם לגבי עיסקה עתידית ( 597ה-ו).

(6)כאשר אדם לווה כספים מבנק לצורך פעילות כלכלית מסוימת, הבנק אינו חייב לבדוק את שיקוליו הכלכליים של הלווה. במקרים אלה הבנק מהווה גורם מממן של עיסקה שפעמים רבות אינו יודע את פרטיה ואף אינו מודע לתוכנה, וגם אם במקרה כלשהו


יודע הבנק את תוכן העיסקה, אין הוא יכול לשמש כיועץ כלכלי של כללקוחותיו, לבדוק את מעשיהם ולכוון את דרכם. ( 597ז- 598א)(7)קיימים מקרים אחרים, שבהם מעורבותו של הבנק בעיסקת ההלוואה היא הרבה מעבר למעורבותו בעיסקת הלוואה רגילה, ותפקידו אינו רק של גוף מממן. במקרים אלה, כאשר הסתמכותו של הלקוח על הבנק היא מוגברת, רמת האמון שהבנק יחויב כלפי הלקוח תגבר אף היא, וכך גם היקפן ורמתן של חובות הגילוי שיחוב הבנק. כך יהיה, לדוגמה, כאשר הבנק מייעץ ללקוח שלו לפעול בדרך כלשהי או משדל אותו לקחת הלוואה לצרכים מסוימים, והלקוח מסתמך על עצות אלו של הבנק ( 598א-ב) (8)הדבר נכון ביתר שאת כאשר לבנק יש אינטרס מהותי כי הלקוח יפעל בדרך זו. כך, לדוגמה, כאשר הבנק משדל את הלקוח להשקיע בחברת בת השייכת לו. במצב דברים זה יהיה עליו לגלות ללקוח את זיקתו לתאגיד האחר ואף פרטים רלוואנטיים נוספים ולהשאיר ללקוח את שיקול הדעת והאפשרות לבדוק את עצתו של הבנק, בהתחשב באינטרס שיש לו בהשקעה זו ( 598ב-ג).

(9)גם כאשר הבנק אינו מייעץ ללקוח בדבר ההלוואה, ואולם הבנק יודע את מטרת ההלוואה והוא בעל אינטרס ברור ומהותי במתן הלוואה זו, חלה עליו חובת גילוי בדבר קיומו של אותו אינטרס. חובת גילוי זה תבטיח, בין היתר, כי הבנק יפעל באופן הוגן ( 598ג-ד).

(10)על הבנק חלה חובה להעמיד את הלקוח על כך שיש לו עניין מיוחד בפעולההכספית אשר הלקוח עומד לבצע. אין הכוונה לקיומו של עניין שביטויו אך בגביית עמלה, אלא בקיומו של עניין מהותי בביצוע העיסקה, משיקולים שאינם קשורים רק בעיסקה עם הלקוח ( 598ו).

ה. (1) במערכת יחסיו עם לקוחותיו מוטלות על הבנק חובות שונות, המשתרעות עלפני תחומים שונים. כל עוד חובות אלה אינן סותרות זו את זו, לא מתעוררת כל בעיה, ועל הבנק לעמוד במילוי חובותיו – עד האחרונה שבהן – ככתבן וכלשונן ( 599א).

(2)קיימים מקרים שבהם יכולה להיווצר התנגשות בין החובות, דהיינו קיומהשל חובה אחת ככתבה וכלשונה אינו מאפשר את מילויה של החובה האחרת ( 599א).

(3)אין לקבוע מבחן גורף אשר יקבע אמות מידה לאיזון הראוי בכל מצב שבומתנגשות חובות המוטלות על הבנק כלפי לקוחותיו ( 601ה).

(4)אף בתחום הצר, שבו מתחרות חובת הסודיות וחובת הגילוי, אין מקום לקבוע מבחן כללי, שכן המדובר בסוגיה עדינה ומסובכת, והמקרים שבהם יהיה צורך לאזן בין שתי חובות אלו הם רבים ומגוונים. בין היתר, יש לשקול מהם ההסדר והאיזון שבהם היו חפצים הצדדים מלכתחילה, לו היה בידיהם לקבוע הסדר מסוג זה – האם היו מעדיפים, באיזון שבין חובת הסודיות לחובת הגילוי, לתת משקל רב יותר לראשונה או לאחרונה ( 601ו-ז).

(5)כאשר עוסקים בהלוואה מסוג משכנתא – הלוואה אשר לה, מעצם טיבה, השפעה מכרעת על עתידם של הלווים, וכאשר מערכת היחסים בין הלווה לבין הבנק והקבלן היא מערכת יחסים קרובה והבנק יודע מה השימוש שייעשה בכספי ההלוואה, וכאשר הבנק יודע כי החברה שלה יימסרו הכספים לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה והבנק הוא בעל אינטרס מהותי בהזרמת כספים לאותה חברה, הרי האיזון בין חובת הסודות לחובת הגילוי מחייב את הבנק ליידע את הלקוח בדבר ניגוד האינטרסים שהוא מצוי בו ( 601ז- 602א).


(6)במקרה דנן, כישלונו של המערער ליידע את המשיבים בדבר ניגוד האינטרסים מהווה הפרה של חובת הגילוי, ובעקבותיה קמה להם עילת תביעה הן מכוח עוולת הרשלנות ודיני הנזיקין, בגין הפרתה של חובה זו, והן מכוח סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המחייב צד למשא ומתן לנהוג בתום-לב ובהגינות ( 605ו).

(7)לאור היעדרהגילוי על-ידי המערער בדבר ניגוד האינטרסים, יש להצהיר על בטלותם של הסכמי המשכנתא וכן להצהיר כי לא חלה בגינם כל חובת תשלום, זאת בכפוף לכך שהמשיבים יעבירו את זכויותיהם בדירות לידי המערער ( 606ה-ו).

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] רע"א 1917/92 סקולר ואח' נ' ג'רבי ואח’,  פ"ד מז (5) .764

[2] דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' ש' פרוסט קוסטמן, יורשו של המנוח ד"ר א' כחולי ואח’,  פ"ד מז (5) .31

[3] ע"פ 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) .94

[4] ע"א 1/75 בנק ישראל למשכנתאות בע"מ נ' י' הרשקו ואח’,  פ"ד כט (2) .208

[5] ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ ואח' נ' קסטרו, פ"ד לז (4) .673

[6] ע"א 751/89 ב' מוסהפור ואח' נ' שוחט ואח’,  פ"ד מו (4) .529

[7] ע"א 783/83 קפלן נ' נובוגרוצקי ואח’,  פ"ד לח (3) .477

[8] ע"א 643/88 עיזבון המנוחה יהודית זיידנציג ז"ל ואח' נ' ח' שטיין ואח’,  פ"ד מה (3) .554

פסקי-דין אמריקניים שאוזכרו:

.(1969) 759D .2So224milohnich v.first bank of miami springs[9]

.(1986) 293D2so498barnett bank of west florida v. Hooper[10]

.(1986) 967D .2F799in re letterman bros.energy securities litigation[11]

.(1976) 648D . 2N. W244trust co. V. Sjogren&richfield bank[12]

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:

. K.b 1[1924] national provincial and union bank of england. Tournier v[13]

.(.c.a) 461

. . 686A. C[1985] nat. West. Bank plc. V. Morgan[14]

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ד' דורנר) מיום 25.11.91בת"א 46/91. הערעור נדחה.

י' בביוף – בשם המערער;

א' מזרה – בשם המשיבים.


פסק-דין

הנשיא מ' שמגר: .1ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר הצהיר כי הסכמי המשכנתאות בין הבנק המערער למשיבים בטלים, וכי לא חלה על המשיבים כל חובת תשלום בגינם. כן קבע, כי המערער חייב בהשבת הסכומים ששולמו לו בגין הלוואות אלה, למשיבים. בד בבד קבע בית המשפט כי המשיבים יעבירו את זכויותיהם בדירות שלמטרת רכישתן ניטלו ההלוואות – לידי המערער.

.2אלה העובדות הצריכות לענייננו:

המשיבים, חמישה זוגות נשואים בעלי תעודת זכאות לקבלת הלוואה מכספי ממשלהלצורכי שיכון, רכשו דירות בבנייה מחברת כוכב השומרון בע"מ (להלן – כוכב השומרון), אשר עסקה בבנייתה של העיר עמנואל. הרכישות נעשו בין התאריכים 8.11.84ו- .5.3.85הבנייה נעשתה על אדמות שהועמדו לרשות כוכב השומרון על-ידי המינהל האזרחי במימון מוסדות בנקאיים, ובכללם הבנק המערער. תהליך הרכישה היה כדלקמן: המשיבים התקשרו בחוזים עם כוכב השומרון, אשר הייתה החברה הבונה. לצורך מימון הרכישה החליטו להשתמש בהלוואה שניתנה להם מכספי הממשלה, לנוכח כדאיותה של הלוואה זו. התקופה המדוברת הייתה תקופה של אינפלציה דוהרת, ושער השקל פוחת ביחס לדולר לעתים קרובות. נסיבות מתן ההלוואה לא נתבררו עד תום, אולם מעיון בחומר הראיות עולה כי לשם קבלת ההלוואה חתמו המשיבים, במעמד החתימה על הסכמי הרכישה במשרדי כוכב השומרון, על הסכמי ההלוואה שהופקדו בידי פקידי החברה לצורך כך על-ידי הבנק, וזאת לאחר שהקונים מסרו לפקידי כוכב השומרון את המסמכים המזכים אותם בקבלת תעודות זכאות, שבהשגתן טיפלה כוכב השומרון.

בסופו של דבר לא קיבלו המשיבים את הדירות שרכשו, שכן עסקיה של כוכב השומרון התמוטטו, והיא לא הייתה מסוגלת לעמוד בכל התחייבויותיה.

עוד יש לציין, כי בחודש אפריל 1983- דהיינו שנה ושבעה חודשיםלפני החתימה על ההסכמים עם המשיבים – שילמה כוכב השומרון סכום של 000,300, 5דולר, אותו לוותה לצורך העניין מן המערער (חלק מהסכום ניטל באופן ישיר מאת המערער וחלק ניטל בערבותו), לארבעה מבעלי מניותיה שפרשו מן החברה, בתמורה להחזרת מניותיהם ולקבלת התחייבות מצדם שלא להתחרות בחברה.

המערער, אשר בשל מתן הלוואה זו היה נושה מובטח של כוכב השומרון, הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים, ביום 21.5.85, בקשה למינוי כונס נכסים לחברה, בקשה אשר בית המשפט נענה לה עוד באותו חודש.

בהמשך הוחל בהליכי פירוק של כוכב השומרון. במסגרתם הגיעו הצדדים להסדר,


שאושר על-ידי בית המשפט ביום 14.4.88, ולפיו הוקמה חברה חדשה שקיבלה על עצמה את התחייבויותיה של כוכב השומרון. במסגרת הסדר זה ויתרו הנושים המובטחים, ובכללם המערער, על בטחונות שניתנו להם בגין ההלוואות. כמו כן בוטלה עיסקת מכירת המניות והבטחת אי התחרות של ארבעת בעלי המניות. הכסף שקיבלו בעלי המניות בעבור עיסקה זו הוחזר לכוכב השומרון, ולרוכשי הדירות הובטח כי יקבלו את דירותיהם תמורת תשלום יתרת המחיר בעבור הדירות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המשיבים בענייננו הינם חלק מהתובעים בבית המשפט המחוזי, אשר לא השתתפו באספות הנושים שנערכו לקראת ההסדר. לטענתם ההסדר לא היה כדאי, שכן יתרות המחיר שנותרו חייבים (דהיינו ההפרש בין ההלוואה שקיבלו למחיר הדירה בזמן חתימת ההסכם) תפחו עקב הפרשי ההצמדה והריבית והצטברו לסכומים העולים במידה רבה על הערך הדולרי העדכני של הדירות שנרכשו.

.3בתביעה שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי הם ביקשו את ביטולם של הסכמי ההלוואות ואת השבת הכספים ששולמו עד לאותה עת לבנק בגין החזרי הלוואות אלו. בבית המשפט ביססו המשיבים את תביעתם על ארבעה טעמים עיקריים:

"(1)הבנק הסכים להלוות לכוכב השומרון סכום כסף גדול (000,300, 5דולר) שלא לצורכי בניה ובניגוד לתנאי רשיונו ובכך תרם להתמוטטותה, שכן פרעון ההלוואה מנע מכוכב השומרון לקיים את התחייבויותיה לרוכשי הדירות; (2)הבנק לא העביר את כספי ההלוואה (שהעניק למשיבים – מ' ש') לכוכב השומרון, אלא – ביודעו על קשיי החברה – כיסה בכספים אלה חוב שהיא היתה חייבת לבנק; (3)הבנק לא מילא אחר הוראת בנק ישראל, המתירה מתן הלוואה למימון בניה רק לאחר גמר החפירה על ידי המוכר ורק לאחר שהבנק וידא כי הקונה קיבל בטחונות מתאימים על פי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה- 1974(להלן חוק המכר (דירות)); (4)הבנק לא גילה לתובעים, בטרם עריכת הסכמי ההלוואה, על עסקיההרעועים של כוכב השומרון ועל העובדה כי היא צפויה לפירוק".

לצורך ביסוסן העובדתי של טענות אלו הסתמך בית המשפט המחוזי, בהסכמתהצדדים, על ת"א (י-ם) 68/86, 69, שבו הייתה כוכב השומרון צד, ושבו נקבע כי -

"עיסקן של החברות (כוכב שומרון) התנהל תוך כוונה לרמות את נושיהן, כי המנכ"ל פנחס ארנרייך היה שותף ראשי ועיקרי בניהול עסקי החברות וכי השתמש שלא כהוגן בכספים ובנכסים רכוש החברות. בית-המשפט חייב את ארנרייך להחזיר לכוכבהשומרון (בפירוק) 309, 633דולר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק".


לעניין פרשת מימונה של עיסקת אי התחרות מצד המנהלים שמע בית המשפט קמא ראיות.

.4באשר לטענתם ראשונה של המשיבים קבע בית המשפט המחוזי, כי כוכב השומרון הונתה את המערער והסתירה מפניו את מטרת ההלוואה (בסך של 000,300, 5דולר). על-פי הצהרתה לפניו הייתה מטרת ההלוואה מימון בנייה במקרקעין, והיא אף התחייבה שההלוואה תשמש אך ורק למטרה זו. בהסתמך על ת"א (י-ם) 68/86, 69הנ"ל נקבע, כי הכספים שנועדו לממן את הקמת הדירות וסלילת הכבישים שולמו כפיצויים למנהלים שפרשו. לכך נוספו מעשי תרמית, אי-סדר ורשלנות, אשר תרמו גם הם למצבה הרעוע של החברה והביאו בסופו של דבר להתמוטטותה.

באשר לטענתם השנייה של המשיבים אמר בית המשפט, כי לא נוצרה תשתית ראייתית להוכיח כי כספי ההלואה לא הגיעו לכוכב השומרון, וכן כי "עצם ההסדר שעל פיו ניתנו סכומי ההלוואה על חשבון מחירי הדירות מוכיח, כי הכספים הועברו לכוכב השומרון וכי חשבונות התובעים זוכו".

לעניין טענתם השלישית של המשיבים, בדבר החריגה מההוראות המוכתבות על-ידי בנק ישראל, נקבע, כי ההוראה הרלוואנטית מבין ההוראות אשר קבע המפקח עלהבנקים לעניין ההגבלות השונות החלות על בנקים במתן הלוואה למשכנתא – הדורשת מהבנק לתת הלוואה רק לאחר גמר החפירה בבניין ולאחר שווידא כי הלקוח קיבל מהמוכר ביטחונו לפי חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973, אינה חלה במקרה זה, שכן ההוראות קבעו במפורש כי ההוראה הנ"ל לא תחול על -

"הלוואות במסגרת האשראי המוכוון, שינתנו לזוגות צעירים, למפוני משכנות עוני, להטבת תנאי דיור ולהקלת הצפיפות, לחוסכים במסגרת מפעל החסכון לבניין, לוותיקים באיזורי פיתוח, למשתכנים במסגרת התוכנית 'בנה ביתך' ולחיילים המשרתים בצבא קבע, ובלבד שמשתכנים אלו יופנולבנקים למשכנתאות על ידי רשות ממלכתית".

המשיבים – רובם ככולם – באים בגדר הסייגים הנ"ל. זאת ועוד, במקרה שלפנינו חוק המכר (דירות) אינו חל על עיסקאות הרכישה, אלא אם כן הוסכם על כך מפורשות, שכן זהו חוק ישראלי, ואילו הדירות שנרכשו הן בשומרון. לכן, גם מסיבה זולא היה צורך לוודא קבלת ביטחונות. אמנם, בחוזה הרכישה הוסכם על מתן ערבות בנקאית על-פי בקשת הקונים, אך איש מהמשיבים לא ביקש זאת, שכן הדבר היה כרוך בתשלום נוסף.

בנוסף ציין בית המשפט, כי בנסיבות שנוצרו, כאשר אין מדובר ברכישת דירה מידי קבלן בודד וכאשר החברה בונה עיר שלמה על קרקע שהועמדה לרשותה על-ידי המינהל האזרחי בגיבוי ממשלתי ובפיקוח משרד השיכון, ובבתים שכבר נבנו הספיקו להשתכן מאות משפחות ופעלו מוסדות ציבור רבים – ביצוע חפירה בבית פלוני הוא חסר משמעות, והעיקר הוא שהבנייה נמשכת. היקף הפיקוח מביא למסקנה שאין מקום לבדיקה פרטנית נפרדת לכל דירה ודירה.


.5באשר לטענתם הרביעית של המשיבים, כי על הבנק היה לגלות להם את מצבההרעוע של כוכב השומרון, אמר בית המשפט כי "שיקולים שבמדיניות משפטית, המעוגנים במעמדו של הבנק בחיי המסחר תומכים בהרחבת חובת הזהירות, והטלתה כלפי כל אלה שהבנק יכול לצפות שייפגעו מרשלנותו".

כמו כן התייחס בית המשפט לטענת המערער, כי:

"הסירוב להתקשר בהסכם הלוואה לצורך רכישת הדירה או גילוי מצב עסקיה של כוכב השומרון, שהיתה אף היא לקוחתו, היו פוגעים בעקרון הסודיות הבנקאית ומאיצים את התמוטטות כוכב השומרון, שלא היתה יכולה להמשיך למכור דירות. (וכי) בנסיבות אלה, כאשר מניעת נזק אפשרי ללקוח אחד עלולה לגרום לנזק ללקוח אחר ואף מחייבת פגיעה בעקרון הסודיות, השיקולים שבמדיניות משפטית שוללים חובת זהירות מושגית כלפי הלקוח האחד".

בהקשר זה אמר בית המשפט כי הוא אינו מקבל את הפתרון המוצע, השולל באופן גורף קיומה של חובת זהירות מושגית במקרה של התנגשות אינטרסים בין הלקוחות לבנק, וכי "מדיניות משפטית ראויה חיבת לאזן בין האינטרסים של הלקוחות ולהתחשב במידת הפגיעה הצפויה ללקוח אחד לעומת מידתה ללקוח השני". לדברי בית המשפט, "לא ניתן לקבוע מסמרות מראש ויש לקבוע את מידת האיזון בכל מקרה לגופו לפי נסיבותיו השונות".

לגופו של עניין אמר בית המשפט כי:

"נראה איפוא שהבנק שקל ומצא, כי במצב בו שרויה כוכב השומרון הנזק שבהאצת הפירוק אינו שקול כנגד הנזק שייגרם לבנק אם לא ינקוט בהליכים משפטיים. מעשה זה, היאה לצורך שמירת האינטרסים של הבנק, יאה לא פחות לצורך שמירת האינטרסים של לקוחותיו, רוכשי הדירות, זכאי משרד השיכון, ששקעו בחובות לבנק במשך שנים ארוכות כדי לרכוש לעצמם קורת גג. הנזק שהיה צפוי להם בנסיבות אלה הוא השארותם ללא קורת גג, והוא עולה על כל נזק אפשרי לכוכב השומרון, ששקעה בחובות עקב הוצאת כספים שלא כדין על ידי מנהליה וניהול רשלני".

בית המשפט ציין כי בהוראות בנק ישראל נקבעו קריטריונים למתן הלוואה שמטרתן להבטיח את אינטרס הקונה, אף כאשר אינטרס זה מתנגש עם אינטרסים של לקוחות אחרים של הבנק. יש לראות בהן אינדיקאציה למדיניות משפטית ראויה, אף-על-פי שהן אינן חלות במישרין על המקרה שלפנינו. סיכומו של דבר, עמדת בית המשפט המחוזי הייתה כי הבנק חב חובת זהירות מושגית למשיבים.

.6משנקבע כי קיימת חובת זהירות מושגית, עבר בית המשפט לדון בקיומה של חובת זהירות קונקרטית, ולעניין זה אמר:


"כבר קודם למועד הגשת הבקשה (לכינוס הנכסים – מ' ש') ידע הבנק על מצב כוכב השומרון... רואה החשבון זוהר, שהעיד מטעם הבנק, חיווה דעתו על סמך מסמכים שבדק, כי ראוי היה להפסיק את מכירת הדירות שישה עד שבעה חודשים לפני פתיחת ההליכים. הבנק מצידו לא הביא ראיות המצביעות על כך שמידע זה הגיע לאנשיו מאוחר יותר.

בנסיבות אלה – על-פי מאזן ההסתברות – ניתן לקבוע, כי התקופההרלוונטית, שבה ידע הבנק על קשייה של כוכב השומרון, החלה בנובמבר .1984מכאן שהבנק נהג בחוסר זהירות כלפי אלה מבין התובעים שעימם נערכו הסכמי הלוואה החל מאותו מועד..." (ההדגשה שלי – מ' ש').

משהגיע בית המשפט למסקנה כי המערער חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המשיבים, התייחס גם לנזק שנגרם להם. המשיבים לא זכו לקבל את הדירות שרכשו. ההסדר שהושג מייקר את הדירות הרבה מעבר לשוויין בשוק החופשי, ובשל כך לא היה כדאי למשיבים להצטרף אליו. לכן:

"הנזק המינימלי שהוכח הוא החזר תשלום עבור דבר שהתובעים (שכאמור, אינם נהנים מן ההסדר) לא קיבלו. תמורת החזר זה מן הראוי שהתובעים יעבירו לבנק את זכויותיהם לפי ההסדר. מכאן שזכאים תובעים אלהלסעד שביקשו, דהיינו השבת הכספים ששילמו לבנק והצהרה כי אין הם חייבים להשלים פרעון החוב, וזאת בתמורה להעברת זכויותיהם בהסדר לבנק".

.7בית המשפט המחוזי ביסס את חובת הגילוי של הבנק לא רק על דיני הנזיקין, אלא גם על דיני החוזים. גישתו הייתה כי על הבנק חלה חובתגילוי מכוחו שלסעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המחייב צד למשא ומתן לנהוג בתום-לב ובהגינות, וחובה זו כוללת גילוי פרטים מהותיים לעיסקה. בנסיבות המקרה, לאור העובדה שהבנק היה מודע למצבה הרעוע של כוכב השומרון, עריכת הסכמי ההלוואה בלי לגלות לתובעים את הידוע על מצבה הכלכלי של החברה אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב. הסעד בגין הפרת החובה הוא העמדת הנפגע במצב שהיה בו טרם הכניסה למשא ומתן, ולכן:

"בענייננו החזרת המצב לקדמותו מחייבת את ביטול הפעולות פרי המשא ומתן, דהיינו, כי התשלום ששולם יוחזר, הצהרה כי אין חובה להמשיך לפרוע את החוב, והעברת הזכויות לפי ההסדר לבנק... אוסיף כי לנפגע, שרצונו נפגם בשל אי-גילוי פרט מהותי, קמה גם זכות לבטל את החוזה... ותוצאות הביטול הן זהות לפיצוי הנ"ל".

.8המערער מעלה בערעור זה מספר טענות כנגד פסיקתו של בית המשפט המחוזי, המתרכזות רובן ככולן סביב חובת הגילוי שהוטלה על הבנק.

ראשית, טוען בא-כוח המערער נגד המימצאים העובדתיים שקבע בית המשפט. לטענתו, המערער לא ידע ולא יכול היה לדעת בחודש נובמבר 1984כי כוכב השומרון


נתונה בקשיים כלכליים וכי היא עומדת שלא לכבד את התחייבויותיה; למערער לא הייתה כל סיבה לחשוב כי על מכירת הדירות להיפסק וכי המשיבים עשויים להינזק כתוצאה מהמצב שהחברה נקלעה אליו, שכן ידיעתו הצטמצמה למצב חשבון ההלוואה של כוכב השומרון אצלו בלבד, ולא הייתה לו ידיעה מקפת על עסקי החברה כולם.

שנית, המערער מצביע על קשיים מהותיים ויישומיים הנובעים מפסיקתו של בית המשפט המחוזי, אשר יכבידו על פעולת הבנקים.

טענתו במישור המהותי היא, כי גם אם לבנק הייתה ידיעה כלשהי על מצבה של החברה, לא חלה עליו חובה לגלות מידע זה למשיבים. טענה זו מורכבת משניים:

ראשית, נקודת המוצא של המערער היא, כי לא יעלה על הדעת לדרוש מבנק לבדוקאת עסקי כל לקוחותיו כדי שיוכל בעת הצורך למסור מידע על מצבם ללקוחות אחרים.

שנית, לטענתו, גם אם לבנק יש ידיעה פוזיטיבית על מצב עסקיו של לקוח אחד, הרי לא רק שלא חלה עליו חובת גילוי, אלא חל עליו איסור לגלות את מצבו של הלקוחללקוח אחר שלו, שכן הדבר יהווה הפרת חובת האמון והפרת חובת הסודיות הבנקאית הקיימות במערכת היחסים בין הבנק לבין הלקוח, שעל עסקיו יש לו מידע. הדבר גם עלול להעמיד את הבנק בסכנה של תביעת נזיקין בגין גרם הפרת חוזה בין שני לקוחותיו. זאת ועוד, "אין זה סביר בחיי מסחר תקינים והוגנים להטיל לתוך מערכת שיקוליהם של לווים את העובדה שהצד השני להתקשרותם העסקית שאינה נוגעת כלל לבנק, מנהל את חשבונו באותו בנק ומתוך כך לפתח ציפיה כי בכך הבטיחו שמעמדו איתן".

במישור היישומי טוען המערער, כי יש לבחון את הבעיות המעשיות העלולות להיווצר בעקבות הטלת חובת גילוי על הבנק. לעניין זה מעלה המערער מספר שאלות:

"האם די בכך שלקוח ינהל חשבון כלשהו בהיקף קטן ממכלול עסקיו בכדי שחובה כזו תוטל על הבנק? מאימתי יהיה בנק חייב במסירת מידע? האם מן הרגע שחשבון הלקוח נמצא ביתרת חובה, קטנה ככל שתהיה, חלה החובה על מסירת מידע.

ומה במקרים כמו המקרה הנדון שלקוח מנהל חשבון הלוואה. האם מן ההחזר הראשון בו לא עמד הלקו חלה על הבנק חובה למסור מידע על מצבו לכל לקוח אחר שעמו הוא מתקשר? מה אם מדובר בקשיים זמניים של הלקוח שמסירת מידע על קשייו תגרוםלהתמוטטתו ולפגיעה בכל שאר הלקוחות שכבר התקשרו עמו? והרי ידוע לא פעם בחיי הכלכלה והמסחר וביחסים בין בנקים ללקוחותיהם שמצבים אלו חולפים במרביתם ועסקים הסובלים ממחסור זמני במזומנים מתאוששים ואף משגשגים לאחר זמן.

מהו היקף המידע שצריך להיות בידי בנק בכדי שתחול עליו החובה למסור מידע עלקשיי לקוח?".


טענת המערער היא, כי על שאלות אלו יש לענות טרם הטלת חובת הגילוי, והתשובה צריך שתהיה חד-משמעית וברורה, שכן בהיעדרן של אמות מידה ברורות ישותקו עסקי הבנקים שלא ידעו כיצד עליהם לפעול. לגישתו, מפסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה, כי הבנק צריך לשמש מעין מוסד מפקח על עיסקאות הנקשרות במיגזר הפרטי במהלך חיי מסחר שיגרתיים. זוהי תוצאה שהדעת אינה סובלתה, שכן אין מדובר בעיסקה שהבנק יזם, אלא בשני צדדים שהתקשרו בעיסקה על דעת עצמם, והפנייה אל הבנק נעשתה לצורכי מימון בלבד; החובה לבדוק את טיב העיסקה ומעמד הצדדים מוטלת על הצדדים עצמם, ובעובדה ששני הצדדים הם גם לקוחות הבנק אין כדי להוסיף שיקול זה לשיקוליהם או להבטיח שמעמד הצד האחר איתן. המערער מדגיש בטענותיו, כי את חובת מסירת המידע, שלדעת המשיבים מוטלת על הבנק, אין לשבץ במסגרת אחת הקטגוריות של החובות המושגיות שהוטלו על בנקים בפסיקה הישראלית.

לטענתו, החובה יכולה לכאורה להתפרש ככזו הנובעת מהצגת מצג שווא רשלני "במחדל למסור מידע שבשלו המשיכו הלווים להאמין כי מוכר הדירות מסוגל כלכלית לעמוד בהתחייבויותיו החוזיות", אולם נעדר כאן יסוד ההסתמכות על הבנק, שהוא לב לבהשל האחריות בגין מצג שווא רשלני. זאת ועוד, לא רק שלא ניתן לטעון בדיעבד שהייתה הסתמכות על הבנק, אלא שאף אם הייתה הסתמכות למעשה, הרי שזו אינה לגיטימית, שכן -

"על הקונה מוטלת חובה ראשונית לבדוק מה וממי הוא קונה. הבנק אינו מחוייב ואינו נוהג למסור ללקוח אחד מידע על מצב עסקיו של לקוח אחר, וגם אם יתנהג כך, על השואל לדעת היטב כי הבנק אינו חברת חקירות או יועץ, וכי כל מידע ממין זה יש לקבל 'בערבון מוגבל'".

.9לחלופין טוען המערער, כי גם אם תוטל על הבנק חובת גילוי ומסירת מידעעל אודות חשבון הלקוח הנמצא בקשיים כלכליים, הרי שהמועד האפשרי היחיד להטלת חובה שכזו הוא הרגע שבו הבנק החל לפעול נגד אותו לקוח בהליכים פורמאליים, כגון הגשת תביעה לבית המשפט, וכל זמן שהמערער "לא פותח בהליכים משפטיים כנגד הלקוח וממשיך להעניק לו את שירותיו, אם מתוך שאין לו ידיעה על מצבו ואם משום שיש לו אמון ביכולתו להתאושש, או מכל שיקול מסחרי... אין לדרוש... (ממנו) למסור מידע כלשהו ללקוח שהבנק עצמו לא עושה בו שימוש... מרגע שהמערער עצמו פעל כנגד החברה והפר את חובת הסודיות לטובת האינטרסים שלו או אז ניתן לדרוש.. . (ממנו) להפר את חובת הסודיות לטובת הלקוחות האחרים שהתקשרו עם החברה".

לעניין הפרת חובת תום הלב המיוחסת למערער טוען הוא, כי גילה את כל הפרטים המהותיים לעיסקה שנקשרה בינו לבין המשיבים, ושעניינם ההלוואה גופה, וביניהם תנאי ההלוואה, אחוזי הריבית, מועדי הפירעון וכולי. לטענתו "אין זו דרך ראויה ומקובלת שבנקימסור מידע ויפקח על עסקאות הנקשרות במהלך חיי מסחר תקינים".

יחד עם זאת, אם תעלה טענה שהבנק חב חובת גילוי, הרי שזו חלה רק מהרגע שהבנק פעל למימוש זכויותיו הוא.


 מהלך פסק הדין

.10מערכת היחסים שבין לקוח (ולדידי, אף מי שאינו לקוח) לבין בנק היאמערכתיחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפסים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנקלא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצדו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן (ראה: א' פורת, "אחריותם של בנקים בגין רשלנות – התפתחויות אחרונות" ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג (לשכת עורכי-הדין – ועד מחוז תל-אביב, א' רוזן-צבי עורך, תשנ"ד) 324).

מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל.

עיקרו של פסק הדין שלפנינו הוא בבחינת שתיים מן החובות המוטלות על הבנק כלפי לקוחותיו השונים – והן חובת הסודיות וחובת הגילוי – והיחס ביניהן. כן ננסה לקבוע את הסטנדרטים לקביעת רמתן והיקפן של חובות אלה.

הדרך שבה ייבחנו הנושאים שלעיל תהיה כדלקמן:

(א) בשלב הראשון ייבדקו מרכיביה של חובת הסודיות המוטלת על הבנק והיקף תחולתה – הן מבחינת טווח הזמן שבו היא חלה והן מבחינת סוג המידע שעליו היא משתרעת והיקפו. כן יצוינו החריגים שנקבעו לחובה זו. בהקשר זה יובאו לצורכי השוואה הערות בעניין המצב המשפטי בארצות-הברית ובאנגליה.

(ב) בשלב השני תיבחן מהות היחסים בין הבנק ללקוחותיו, וזאת לצורך ביסוסן של חובות אמון, אשר חורגות מהחובות המוטלות על צדדים לחוזה רגיל.

(ג) בשלב השלישי יוצבע על כך כי הפועל היוצא של חובות אמון אלה הוא, שבמקרים מסוימים מוטלתעל הבנק חובת גילוי מוגברת – דהיינו חובה החורגת מחובת הגילוי המוטלת על צדדים לחוזה שגרתי. ואולם היקף החובה ורמתה אינם קבועים, והם יכולים להשתנות בהתאם לתפקיד ולפעולות שהבנק מבצע.

(ד) בשלב הרביעי ייקבע מבחן שעל פיו יש לאזן בין החובות הנ"ל אם קיימת ביניהן התנגשות. מבחן זה ייקבע לאור חשיבותן היחסית של החובות המוטלות על הבנק ובהתייחס להסדר שהצדדים לחוזה היו חפצים בו מלכתחילה. מסקנתי היא כי לאור מבחן זה, המערער בתיק שלפנינו פעל שלא כשורה. אשר-על-כן יש לאשר את תוצאת פסק הדין של הערכאה הראשונה ולדחות את הערעור.


 יחסי בנק-לקוח – חובת סודיות

.11על היחסים שבין לקוח לבנק לה חובת סודיות. חובה זו היא אינהרנטית למערכת היחסים והיא חלק בלתי נפרד מהם. כך פסקנו ברע"א 1917/92 סקולר ואח' נ' ג'רבי ואח' [1], בעמ' 771, כי:

"מוסכם על הכול כי מוטלת על הבנק חובת סודיותבאשר לענייניו של לקוחו. חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק ללקוח, ומאופייה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות... בלעדי אלה לא תיכון, ונמצא אז נפגע גם האינטרס הלאומי-כלכלי בקיומה של מערכת זאת. אינטרס ציבורי זה הוא שנותן ייחוד לחובת הסודיות הבנקאית ומבדיל אותה מחובת הסודיות שמקורה בהסכם, שאין לציבור כל עניין בו".

מקורה של חובת סודיות זו הוא בדיניהבנקאות האנגליים, אשר נקלטו במשפטנובשעתו דרך סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, .1922החובה התהוותה שם בדרך של חקיקה שיפוטית, דהיינו במסגרת המשפט המקובל (ה -common law). כך גם היקפה של החובה, התנאים לתחולתה והחריגים לה הנגזרים מן הכללים שהתהוו במסגרתזו.

פסק הדין העיקרי שהסדיר את חובת הסודיות הבנקאית היה פסק הדין בעניין .[13](1924) tournier v. National provincial and union bank of england, אשר גיבש ופירש את חובת הסודיות הכללית של הבנק כלפי לקוחותיו.

לעניין זה נאמר בספרו של pagetכי:

, the law on this subject was laid down by the court of appeal" especially by bankes lj, in tournier v. National provincialEstablished that the duty is a legal one arising out of contract, hitherto only partially investigatid branch of the law. The judgment and union bank of england who described it as a difficult and Not merely a moral one. Breach of it, therefore, gives a claim."for damages, substantial if injury has resulted from the breach.( 254( 1989,.th ed 10,london) j. R. Paget, law of banking) כלומר, הגישה שננקטה הייתה כי חובת הבנק כלפי לקוחותיו אינה רק חובה מוסרית, אלא גם חובה חוקית, הנובעת מן החוזה שבין הצדדים, והפרתה מקנה ללקוח את הזכות לקבל פיצוי.

.12יחד עם זאת, בקביעה כי קיימת חובה אין די, שכן יש לתחום את גבולותיה של החובה, דהיינו יש לקבוע מהו היקפה, הן לעניין האופן שבו מגיע המידע לידי הבנק והן


לעניין נקודת הזמן שבה היא מתחילה לחול ושבה היא מסתיימת: האם חובה זו של הבנק משתרעת רק על מידע שהגיע לידיו ממקור ראשון – דהיינו מן הלקוח במהלך ניהול החשבון, או שמא היא חלה גם על מידע שהגיע לידיו בדרך עקיפה ממקורות אחרים; האם חובת הסודיות חלה גם על מידע שהגיע לידי הבנק לפני שהלקוח פתח את החשבון, והאם היא משתרעת גם על התקופה שלאחר סגירת החשבון על-ידי הלקוח – ואם כן לכמה זמן? השופט N 0scruttנקט בפרשת [13] tournierגישה מצמצמת. לדבריו, בעמ' 481-482:...The implied legal duty towards the customer to keep secret his" affairs does not apply to knowledge which the bank acquires before theOr to knowledge derived from other sources during the relation of banker and customer was in contemplation, or after it; ceased ,continuance of the relation... It appears to me, thereforeAbout a customer derived not from the customer or his account, but that we cannot imply an obligation to keep secret information . From the account of another customer. The second customer"may complain, but not the first כלומר, חובת הודיות לא תחול על מידע שהגיע לידי הבנק טרם ההתקשרות בינו לבין הלקוח, או לאחר שזו נפסקה. זאת ועוד, החובה גם לא תחול על מידע שהגיע לידי הבנק מגורמיםאחרים, כגון מחשבונו של לקוח אחר.

גישה שונה נקטו השופטים bankesו- .atkinלדעת atkinהיקפה של חובת

הסודיות רחב הרבה יותר; לגישתו, שם, בעמ' 485: It must extend at least to all the transactions that go through the"Such matters it must, i think, account, and to the securities, if any, given in respect of the 0and in respect t;account To be an active account. Extend beyond the period when the account is closed, or ceasesIt seems to me inconceivable that either party would contemplateLiberty to divulge as it pleased the particular transactions which it that once the customer had closed his account the bank was to be at The obligation extends to information obtained from other sources had conducted for the customer while he was such. I further think thatInformation was obtained arose ont of the banking relations of the than the customer's actual account, if the occasion upon which the Bank and its customers... In this case, however, i should not . Extend the obligation to information as to the customer obtained"after he had ceased to be customer דהיינו, חובת הסודיות של הבנק אינה משתרעת רק על מידע בדבר חשבונו של הלקוח, אלא היא חלה גם על מידע שהגיע לידי הבנק בשירותו ככזה, מכוח יחסיו עם לקוחותיו. החובה אינה מסתיימת עם סגירתו של החשבון, וגם לאחר סגירתו הבנק עדיין


 אינו חופשי לגלות פרטים שנודעו לו כאשר חשבון הבנק היה פעיל. אולם גם לדעת השופט atkinהחובה אינה חלה על פרטים שנודעו לבנק לאחר שהלקוח סיים את קשריו עמו וחדל להיות לקוח.

בעניין זה אומר h. Ogilvie . Mבספרו ,carswell) canadian banking law1991) 619כי:The expansive approach of atkin and bankes l.j.j. seems to be"preferable, insofar as it requires banks to exercise greater caution inAgainst the possibility of litigation for defamation, negligent disclosing information about customers, thereby protecting themselves ."misrepresentation and breach of the implied duty of secrecy.13יחד עם זאת נקבע באנגליה, כמו גם אצלנו ברע"א 1917/92 [1] הנ"ל, כי חובת הסודיות אינה מוחלטת אלא יחסית. השופט bankesהציג בפסק-דין tournier[13], בעמ' 472-473, את סייגיה של החובה, כלומר, מקרים שבהם הבנק יוכל לחשוף פרטים בדבר לקוחותיו, בלי לחוב באחריות כלפיהם: In my opinion it is necessary in a case like the present to direct the"Contractual duty of secrecy implied in the relation of banker and jury what are the limits, and what are the qualifications of theCustomer. There appears to be no authority on the point. On principle:i think that the qualifications can be classified under four headsWhere there is a(B) ; where disclosure is under compulsion by law(A) where the interests of the bank(C) ; where the disclosure is made by the express duty to the public to disclose(D) ; require disclosure ."or implied consent of the customer חובת הסודיות נסוגה ונעלמת בסוגי המקרים הבאים: (א) מקום שהגילוי נובע מחובה שבדין; (ב) מקום שקיימת חובה כגון זו לציבור; (ג) מקום שהאינטרס של הבנק מחייב זאת; (ד) מקום שנעשה הגילוימכוח הסכמתו המפורשת או מכללא של הלקוח.

.14לשם שלמות התמונה אציין, כי גם בארצות-הברית המצב המשפטי הוא דומה. הגישה הרווחת היא כי בין הבנק ללקוחו קיימת חובת סודיות, והבנק אינו רשאי לגלות פרטים בדבר מערכת יחסים זו לצדדים שלישיים. כך נאמר בפסק-דין milohnich 761, at[9](1969) ,v. First bank of niami springsכי: Indeed, the banking industry itself has already contemplated and" ...disclosure-recognized its duties of non


Disclosure was recognized in united-this general banking policy of non."... . 616F. Supp 67,states v. First national bank of mobile וכך נפסק גם בפסקי-דין מאוחרים יותר, כגון . Barnett bank of west florida 925, at[10](1986) v. HooperMilohnich noted that a bank's general duty of confidentiality"concerning a depositor account is qualified, noting that disclosurePursuant to public( 2; under compulsion of law(1:is permissibleWhen made with( 4or; pursuant to the bank's interests( 3;. Interest"the expressed or implied consent of the customer כךגם בספר ,london) bank confidentialityשל r. Mccormick& f. Neate 1990)אשר סוקר באופן השוואתי את המצב המשפטי לגבי חובת הסודיות ביחסי בנק-לקוח בשש-עשרה מדינות ברחבי העולם. גם בסקירה זו מגיעים המחברים למסקנה כי חובה זו קיימת אף בארצות-הברית, ובקשר לפסק-דין[9] ,milohnichהם אומרים, בעמ' 210: An intermediate appellate court found an 'implied duty on the part" , of a national bank not to disclose information negligently ,. Wilfully or maliciously or intentionally to third parties"'concerning the depositor's account יחד עם זאת, לגישתם, היקפה של החובה והחריגים לה אינם ברורים, והם משתנים ממדינה למדינה של ארצות-הברית: The precise scope of that common law duty remains unclear and varies" from state to state. While disclosure of a depositor's account , Disclosures of that information to the government information to private third parties without consent as a general rule(sic) under subpoena or other compulsion of law are in most cases permitted. Are forbiddenInformation to protect the bank's own interests or to protect the the courts in many states will further allow banks to disclose . Interests of the public, but the availability and the scope of these(.ibid) "exceptions is less clear.15נדבך נוסף על חובת הסודיות שנשאבה, כאמור, מהמשפט האנגלי, היתוסף בארץ עם חקיקתו של חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, הקובע בסעיף 1 שבו כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו", כאשר סעיף 2 לחוק מגדיר פגיעה בפרטיות גם כ -

"(8)הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע".

יפים לעניין זה דבריו של השופט חשין ברע"א 1917/92 [1] הנ"ל, בעמ' 775:


"אף לפני היות חוק הפרטיות... אם אדם נטל על עצמו בהסכם מפורש או משתמע לשמור בסוד ענייניו הפרטיים של זולתו, נתפש המתחייב על חבותו; ומי שכך חייבעצמו והפר חיובו, ראה בו הדין מפר הסכם, על כל התוצאות הנדרשות ממעשה הפרתו של הסכם. בא חוק הפרטיות, נתלווה לאותה חובת סודיות שהייתה כבר בנמצא, והקיף אותה בהגנות נוספות ובשאר הוראות שבאו לחזק אותה סביב-סביב. מאז חוק הפרטיות דין הוא בישראל, שפגיעה בפרטיות – ובה הפרת חובת הסודיות בענייניו הפרטיים של אדם – אין היא אך גדר הפרת חוזה רואים בה עוולה אזרחית (סעיף 4 לחוק), וכן מהווה היא עבירה שעונשה בצדה...

...עד חוק הפרטיות אפוא בנק שהפר חובת סודיות כלפי לקוחו נתחייב בהפרתהסכם (ואולי אף בעוולת רשלנות), ואילו מאז חוק הפרטיות חייב הבנק בעוולת נזיקין לעצמה, ורואים אותו כמי שעבר עבירה פלילית" (ההדגשה שלי – מ' ש').

כלומר, לאחר חקיקת החוק לנפגע מהפרת חובת הסודיות קמות עילות תביעה נוספות במישור האזרחי, וזאת, כאמור, בנוסף לסעדים שעמדו לרשותו טרם חקיקתו של החוק; פרט לכך קיים כמובן המישור הפלילי.

אולם חוק זה אינו חל על המקרה שלפנינו. כזכור, טענתו של המערער הייתה, כי לא יכול היה לחשוף פרטים בדבר מצבה של כוכב השומרון שכן בכך היה מפר אתחובת הסודיות הבנקאית. ואולם חוק הגנת הפרטיות אינו מגן על ענייניה של חברה.

סעיף 3 שבו קובע מפורשות כי לצורכי סעיף 2(8) – תאגיד אינו בגדר המונח "אדם".

לכן יחולו על המקרה שלפנינו הכללים שנשאבו מהמשפט המקובל בלבד. בהקשר זה אומר ד"ר ריקארדו בן אוליאל:In short, it seems that the present legal situation may be"the duty of banking secrecy:summarized in the following termsRules, i.e. those rules of english case law incorporated into the towards a body corporate continues to be covered by traditional Quoted- the israeli system, which were clearly indicated in the oft;tournier v. National provincial and union bank of england New duty of banking secrecy towards other legal persons is regulated by" ,oliel-r. Ben) ." 1981,the protection of privacy law.rev. Isr. L 17" critical notes- banking business law in lsrael.( 355, 334(1982) יחסי בנק-לקוח חובות נאמנות .16יחסי בנק-לקוח הם יחסים מיוחדים החורגים באופיים מחוזה מסחרי רגיל. על-כן נאמר לא אחת כי אמנם מערכת היחסים מושתתת על חוזה שנערך בין הלקוח לבנק, אך מלבד חוזה זה קיימים תנאים נוספים שלהם כפופים הן הלקוח והן הבנק, כפי שציין השופט חשין בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' ש' פרוסט קוסטמן, יורשו של המנוח ד"ר א' כחולי ואח' [2], בעמ' 46-47:


"הקשר בין בנק ללקוחו הוא, ביסודו, קשר שבחוזה. ככלל נערך חוזה בכתב בין הבנק לבין הלקוח – על הרוב החוזה הוא אחיד... אך הכול מסכימים כי מערכת היחסים בין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. בצד הכתב, ובין שורותיו, תימצאנה תניות והסכמות מכללא הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים – בין אם יסודן המשפטי יימצא בהוראות הסעיפים 25 ו-26לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בין אם בהוראת סעיף 39 לאותו חוק ובין בכל מקום אחר – ואלו מטילות חובות הן על הבנק הן על הלקוח" (ההדגשות שלי – מ' ש').

לעניין החובות המוטלות על הבנק, יש להוסיף ולמנות אף את החובות המוטלותעליו מכוחו של חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, המטיל על הבנק חובות נוספות, שהן ייחודיות למערכת יחסים זו.

.17הפסיקה בארץ פירשה את מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח כמערכת שמטילהעל הבנק חובות נאמנות ביחס ללקוחותיו. כך נפסק בע"א 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 101, כי:

"הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו, כשהם מונחים על-ידי שיקול של טובת הלקוח. יחסי הבנקים והלקוח הינם יחסי תלות של הלקוח בבנק. זאת ועוד, 'הנאמנות הכפולה', העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות. בגלל מצבור המידע, המצוי בידי פקידי הבנק, ובגלל התלות של הלקו בייעוץ פקידי הבנק ובשירותים שהם מעניקים, יכולה להיווצר זמינות למעשי שחיתות.

בין הבנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות, והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על-ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של ניקיון כפיים והימנעות מלהיות נתונים להשפעות בלתי ענייניות במהלך מילוי תפקידם כלפי כל פרט, המהווה את ציבור הלקוחות וכלפי הציבור בכללותו" (ההדגשות שלי – מ' ש').

כך נפסק גם בע"א 1/75 בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נ' הרשקו ואח' [4], בעמ' 211:

"אין חולק על כך שאדם קשור להסכם שהוא חותם עליו. אך נכון גם שבנק חב חובת אמונים מיוחדת ללקוחותיו..." (ההדגשה שלי – מ' ש').

ד"ר ריקארדו בן-אוליאל מתייחס לסוגיה זו במאמרו "כספת בבנק: תפיסה חדשהלהגדרת טיב העסקה ולקביעת מידת האחריות מצדהבנק" הפרקליט לז (תשמ"ז) 76,83- 84, וגורס אף הוא כי על הבנק חלות חובות אמון ביחסיו עם לקוחותיו:

"...כוחו של הבנק מול הלקוח הרגיל, אשר תלוי בו במתן השירות (שירות שתנאיו נקבעים, בדרך-כלל, מראש על-ידי הבנק במסגרת חוזה אחיד), גורם


ליצירת חובה מיוחדת של הבנק כלפי הלקוח, כלומר חובת אמונים. המטרה הסופית שבשבילה קיימת חובה זו היא מלוי תפקידו של הבנק בדרך המושלמת ביותר בנסיבות הקיימות.

...

בהקשר לשירותי בנק, נמצא הלקוח לעתים קרובות בתלות כלפי הבנק, הן במתן השירות עצמו, והן בקביעת ההסדר המשפטי שחל עליו. בנוסף לכך מבוסס היחס בין הבנק ללקוחו, בראש ובראשונה על אמון שיש ללקוח במומחיות הבנק במתן השירות... במתן השירות מאמין הלקוח – ואמון זה הוא לגיטימי – כי למען הגשמת תפקידו יתנהג הבנק ברמה גבוהה של מקצועיות, הגינות וזהירות מופרזת, כלומר שהוא ינקוט הסדרי עבודה וניהול אשר רמתם תהיה גבוהה מהרמה שאדם אחר היה נוקט בנסיבות דומות" (ההדגשות שלי – מ' ש').

ד"ר פורת היטיב לסכם נקודה זו, במסתו הנ"ל, מקום שם הוא אומר, בעמ' 324, כי:

"...לקוחות ושאינם לקוחות נוהגים לתת אמון מיוחד בבנקאי שעימו הם באים במגע, כמו גם בכישוריו של הבנק ובאמצעיו הטכניים. במקרים רבים אין הם נדרשים לחוות-דעת נוספת לפני שהם נוהגים על-פי עצתו ואף אין הם בודקים בעין בוחנת את פעולותיו. אמון זה אומנם התערער במהלך השנים, בעקבות אירועים אחדים שזכו בתהודה ציבורית, ובראשם משבר מניות הבנקים, בשנת .1983אולם נראה שחוסר האמון מתייחס בדרך-כלל למערכת הבנקאית בכללותה, ולאו דווקא פקיד הבנק שעימו בא הפרט במגע יומיומי. זה האחרון נתפס בעיני רבים כאיש-אמון הבקיא במלאכתו ושעיקר ייעודו ליתן שירות מקצועי הוגן לציבור. התפקידים הציבוריים שממלאים הבנקים רק מחזקים רושם זה. הבנקים מצידם שוקדים על הגברת אמון הציבור בהם, ואך סביר שיוטלו עליהם חובות הבאות להגשים את הציפיות הסבירות שהם עצמם תורמים להיווצרותן" (ההדגשות שלי – מ' ש').

.18יחד עם זאת, אין להסיק מדברים אלה כי חובתו של הבנק ללקוח זהה בכל מקרה ומקרה. היקף החובה ו"רמת הנאמנות" הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, ולאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק. רמת הנאמנות שבה מחויב הבנק כאשר הוא משמש כיועץ להשקעות היא אחרת מזו שבה הוא מחויב כאשר הוא מעניק הלוואה ללקוח. כמו כן יש לקבוע סטנדרט שונה כאשר הבנק דן עם לקוח בהלוואת כספים לצורך עיסקה מסוימת, או כאשר הוא דן עם אדם בקשר למתן בטוחה לחובות של צדדים שלישיים כלפי הבנק. זאת ועוד, אין זה ברור כלל כי יש להפיל כלפי בעל חשבון בבנק אותה אמת מידה הנוהגת כלפי אדם שמערכת יחסיו עם הבנק מסתכמת בקבלת הלוואה חד-פעמית. מידתה של חובת האמון והיקפה מושפעים במידה רבה גם ממידת הסתמכותו (המוצדקת) של הלקוח על הבנק במקרה נושא הדיון.


.19מודע אני לגישה הרווחת באנגליה ואשר מאפיינת את המשפט המקובל. מערכת היחסים הרגילה שבין הבנק ללקוח אינה מוגדרת שם כמערכת שבה הבנק חב כלפי הלקוח בחובות אמון, אלא שחובות אלה יכולות להיווצר במצבים מסוימים לאור פעולותיו של הבנק במקרה הספציפי. אומר על כך ,oxford) e. P. Ellinger, modern banking law1987): The reliance on the bank's advice is usually the crucial matter for" determining the presence of a fiduciary relationship. It must be The bank's advice, and that the bank was aware of his attitude. Shown that the customer placed the required degree of reliance on . The bank's mere failure to volunteer advice does not necessarily lead"to the creation of a fiduciary relationship דהיינו, באנגליה, לצורך ביסוסם של יחסי נאמנות יש צורך, בין היתר, להראות שהייתה רמה מסוימת של הסתמכות של הלקוח על הנק, ושהבנק היה מודע להסתמכות זו.

בדומה, גם בארצות-הברית הגישה היא כי אמנם היחסים שבין הבנק ללקוח אינם יחסי נאמנות, אך יכול שאלו ייווצרו בנסיבות שונות. הפסיקה בעניין זה מתייחסת פעמים רבות לחובת הנאמנות בהקשר של חובת הגילוי החלה על הבנקים כלפי לקוחותיהם.

The courts have traditionally viewed the relationship between" creditor, the bank's-a bank and a depositor to be one of debtorFurther recognized, does not ordinarily impose a fiduciary duty of properly made by the depositor. And this relationship, it has been obligation being merely to return the sum deposited, upon demand Existence of fiduciary" ,annotation) "disclosure upon the bank. Relationship between bank and depositor or customer so as to impose( 1347, 1344(1976) D . 3A.l.r 70"special duty of disclosure upon bank כך, לדוגמה, פסק-דין שהתייחס לחוק החל במדינת טקסס קבע, כי: Under texas law there is no general fiduciary obligation between a" lender and a borrower or between business parties... A fiduciary ,social, domestic or purely personal relationships' are shown to relationship may arise in some cirumstances, however, when, 'moralAnd close personal friendship' between the parties may also establish exist between the parties... Similarly, the existence of 'a professional , Appellants(. M.s- in this case) ...a fiduciary relationship In re letterman bros. Energy dealings with banctexas cannot be said to have created any fiduciary) ." obligations between the parties .( 975, at[11](1986) securities litigation


 .20לגישתי, כיום, לאור ההתפתחות הכלכלית והתעשייתית והמקום החשוב שהבנקים תופסים בפעילות זו, יהיה זה מוטעה לגרוס כי מערכת היחסים שבין בנק ללקוחו ואף בין בנק לאדם המבקש ללוות כספים היא מערכת יחסים שמאופיינת כמערכת יחסיםרגילה של מלווה-לווה. הבנק משמש כמעט בכל המקרים כיועץ פינאנסי בענייני השקעות ומייעץ אף בעניין סוג ההלוואות שאותן כדאי לקחת, מידת פריסתם של ההחזרים בגין הלוואות אלו, הריבית המשתנה בגין החזרים אלו וכולי.

זאת ועוד, פקיד הבנק נתפס בעיני הלקוח כגורם אמין שניתן לסמוך ולהסתמך עליו, ופעמים רבות הלקוח מכלכל את צעדיו על-פי עתו של האחרון (ראה ד"ר פורת, במסתו הנ"ל, על אחריותם של בנקים). לכן יש כיום להינתק, לדעתי, מתפיסתו של המשפט המקובל כפי שהיא באה לידי ביטוי באנגליה ואף בארצות-הברית, ולומר, כפי שנאמר לא אחת בפסקי הדין שאוזכרו לעיל, כי מערכת היחסים בין הלקוח לבנק מושתתת במידה רבה על יחסי אמון, ורק החריג הוא קיומם של יחסי לווה-מלווה במשמעותם הארכאית.

אומר לעניין זה ד"רבן אוליאל, במאמרו הנ"ל, בעמ' 84-85:

"באנגליה... הפסיקה טרם הכירה בקיום חובת אמון כללית של הבנק כלפי הלקוח. לעומת זאת, כבר הדגישה הפסיקה האנגלית שבמקרים ובנסיבות מיוחדים, מוטלת על הבנק חובת אמון כלפי הלקוח...

...נראה לנו, כי לאור המשפט הקיים אצלנו, מותר להרחיב דרך רסטריקטיביות זו ולהכיר בעקרון כי חובת אמון היא אחד היסודות של היחס­בנק-לקוח-יהיה אשר יהיה טיבו של השירות. כן אנו סוברים, כי חובת אמון כללית זו ניתנת לקונקרטיזציה בכל עסקה ועסקה, והכל על-פי טיבה ובהתאם לנסיבות הקונקרטיות שבהן על הבנק לבצעה" (ההדגשה שלי – מ' ש').

הדים לגישה זו ניתן למצוא אף בארצות-הברית, ושוב לעניין חובת האמון שחלה על הבנק בהקשר של חובות גילוי המוטלות עליו:...Present day commercial transactions are not, as in the past"rather, modern banking practices;generations, primarily for cash Which often thrust a bank into the role of an adviser, a role that involve a highly complicated structure of credit and other complexities Themselves as providing have changed, increasing recognition has banks have accepted to the extent that they now frequently advertise

- customer relationships- often characterized in general terms by the courts as relationships been given to the view that certain bank ,depositor relationship-going beyond the conventional bankMay impose a fiduciary-or as relationships of trust and confidence" duty upon the bank to disclose facts when dealing with the customer .(D supra . 3Q.l.r 70,annotation)


 לכן, משנקבע בארץ כי מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח היא מערכת יחסים שמטילה מעצם הגדרתה חובת אמון על הבנקים, הרי שרמת הסתמכותו של הלקוח ופעולותיו של הבנק תשפענה לא על עצם יצירתה של החובה, כי אם על היקף החובה ומידה. כאמור, היקף החובה ומידתה ישתנו על-פי הנסיבות במקרים השונים, בהתאם למהות היחסים ודרך פעולתו של הבנק. כך, לדוגמה, כאשר הבנק מייעץ ללקוח להשקיע בקרן נאמנות מסוימת שבה יש לבנק אינטרס, תחול עליו חובת נאמנות רחבה יותר מאשר במקרה שבו הבנק מעניק הלוואה ללקוח ואין הוא יודע כלל לאיזו מטרה נלקחת הלוואה זו.

גישה דומה מציג הלורד scarmanבפסק הדין nati. West. Bank plc. V. Morgan[14](1985). אמנם, דבריו מתייחסים ליצירת החובה, אך מכיוון שזו קיימת אצלנו כעניין שבשיגרה, ניתן להסיק מהם על היקפה ורמתה של החובה בקשר למעשי הבנק. סיכום יפה לדברים אלו ניתן למצוא בספרו של 87,ellnger, supra, atאשר אומר את הדברים הבאים: ... The relationship of banker and customer becomes... Of a fiduciary" Special duty of care... In the instant case, the bank had not nature, when the bank crosses the narrow line that gives rise to a. Made an unfair gain and had not acted in a manner that could be(ההדגשות שלי – מ' ש') "...regarded as exercising undue influence יחסי בנק-לקוח – חובת גילוי .21משקבענו כי בין הבנק ללקוחותיו מתקיימים יחסי נאמנות, הרי נובע מכךכי על הבנק מוטלות חובות נוספות מעבר לחובות הרגילות שבין צדדים לחוזה.

אחת מחובות אלו היא חובת הגילוי.

במשפט האמריקני נקודת המוצא בעניין זה היא, לכאורה, כי על צדדים לחוזה אינה חלה חובת גילוי כללית, ואולם בנסיבות מסוימות ובמערכות יחסים מסוימות עשויה זו לקום, לעתים אף כעניין שבשיגרה. כך לדוגמה נפסק בפסק-דין richfield 650, at[12](1976) trust co. V. Sjogren& bank:'As a general rule, one party to a transaction has no duty to"disclose material facts to the other. However, special circumstances : may dictate otherwis. For exampleההדגשה במקור – מ' ש'One who speaks must say enough to prevent his words from(A) ...misleading the other partyOne who has special knowledge of material facts to which the(B) other party does not have access may have a duty to disclose these ...facts to the other partyOne who stands in a confidential or fiduciary relation to the(C)


."...other party to a transaction must disclose material facts (ההדגשה שלי – מ' ש').

בארץ נקודת המוצא בהקשר של חובת הגילוי היא שונה, והגישה הרווחת היא כי חובת גילוי קמה כעניין שבשיגרה בין העומדים להתקשר בחוזה אף ללא התקיימותם של יחסי אמון מיוחדים, אלא מכוח האמון שנוצר בין הצדדים למשא ומתן. על כך אמרתי בד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ ואח' נ' קסטרו [5], בעמ' 696-697, באשר לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), כי:

"הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב יכולה ללבוש צורתו של מחדל או של אי-גילוי עובדות, כאשר על-פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם, המנהל משא ומתן, יגלה אותן לצד השני. הגילוי המתחייב מסעיף 12 אינו דווקא גילוי כתוצאה משאלותיו של הצד השני, אלא יש נסיבות בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה...

...

כללי התנהגות נאותים אינם שתיקה והימנעות משקר בלבד... אלא הם אותם יושר והגינות, המחייבים בנסיבות נתונות עשיית מעשה במקום ש'הרשע היה יושב ושותק'. ... אי-גילוי מקום בו מתבקש גילוי מהווה הפרה של חובת תום הלב. בנסיבות, בהן יש בעובדות כדי להשפיע על אופיים של ההסדרים הנערכים כתוצאה מן המשא ומתן בין הצדדים, חלה חובת גילוי כביטוי לחובת תום הלב... יש סיבות, בהן חובה על הצדדים לנקוט פעולה אקטיבית של גילוי... ובמיוחד כאשר ברור לבעל המידע שבין מנהלי המשא ומתן, שקיים פער ממשי בין הכוונה של הצד השני לבין מה שהוא בר-השגה על-פי המצב המשפטי והעובדתי לאמיתו. חובת תום הלב כוללת את החובה לגלות ולהבהיר עובדות מטריאליות לפני כריתת החוזה, אם הדבר היה מתחייב לאור מהותה של העיסקה או לאור נסיבותיו של המקרה. חובת הגילוי היא תולדה של האמון המתחייב בין צדדים המנהלים משא ומתן, ומקורו בחובה המשפטית, העולה מסעיף 12".

בסוגיה זו אומרים ד' פרידמן ו-נ' כהן בספרם חוזים (אבירם, כרך ב, תשנ"ג) 829-830:

"בשיטתנו קיימת נטיה להרחיב את חובת הגילוי למקרים נוספים שבהם סומך צד אחד על שיקול דעתו ושיפוטו של הצד האחר לעיסקה. זאת, להבדיל מן המקרים שבהם נעשית העיסקה בין צדדים מרוחקים... שכל אחד מהם יודע כי עליו לסמוך על עצמו ולדאוג לענייניו. חובת גילוי זו מחייבת מסירת מידע על כל נתון, שאיננו מובן מאליו, הנוגע לעיסקה והגורע מכדאיותה. כמו כן יתכן שהצד, שעליו מוטלת חובת הגילוי, ידרש למסור נתונים המלמדים על האינטרס שלו בעיסקה. גילוי נתונים אלה עשוי להעמיד את הצד השני על כך שאין הוא יכל


לסמוך על הצד האחר וכי עליו להפעיל שיקול דעת עצמאי או לקבל יעוץ ממקור אחר.

...

מצב זה של הסתמכות על שיקול דעת או יעוץ של הצד השני מצוי לעיתים קרובות ביחסי בנק-לקוח, כאשר הלקוח סומך על יעוצו של הבנק (ההדגשה שלי – מ' ש')".

והם מציינים שם, בעמ' 824-825:

"חובת גילוי עשויה להיות מושפעת מאופי היחסים בין הצדדים. המקרה הבולט ביותר הוא זה שבו קיימים ביניהם יחסי אמון. יחסים אלה מטילים חובת גילוי מלא... ראוי גם להצביע על כך שקיימות דרגות שונות של יחסי אמון, וחובותיו של הצד החב חובת אמון כלפי הצד הזכאי לקיום חובה זו, עשויות להשתנות בהתאם לעוצמתה של חובת האמון. בענייננו, עשוי היקפה של חובת הגילוי להיקבע תוך התחשבות בשיקול זה. מקום שחובת האמון היא מדרגה גבוהה, תהא חובת הגילוי מלאה ומקיפה, ואילו כאשר החובה מצומצמת יותר, עשויים להצטמצם גם תחומיה של חובת הגילוי" (ההדגשה שלי – מ' ש').

מן האמור לעיל עולה, כי הבנק חב בחובת גילוי של פרטים מהותיים ללקוחותיו מכוחן של אותן חובות אמון המוטלות עליו, אף מעבר לחובות המוטלות על צדדים לחוזה רגיל, ואולם כשם שהיקפן ורמתן של חובות האמון משתנים ממקרה למקרה ומשירות לשירות, כך גם תחולתה והיקפה של חובת הגילוי משתנים אף הם.

.22ראוי להדגיש, כי חובת הגילוי חלה רק כאשר לבנק יש ידיעה על עובדה מסוימת שאותה הוא צריך לגלות, שכן כאשר אין הוא יודע על קיומה של אותה עובדה, פשוט וברור הוא שאין הוא יכול לגלותה לצד שכנגד (וראה ע"א 751/89 ב' מוסהפור ואח' נ' שוחט ואח' [6], בעמ' 534, כי "לעניין חובת הגילוי אין להטיל עלאדם חובת גילוי בקשר לעובדות שאינן ידועות לו..."). כמו כן יודגש כי אין דין גילוי עובדות הקשורות קשר ישיר למהות העיסקה כדין גילוין של עובדות הנמצאות בפריפריה, והקשר בינן לבין העיסקה הוא עקיף בלבד. לא רק זאת אף זאת, בנושאים מסוימים מצא המחוקק לנכון להתערב ולקבוע מפורשות את חובת הגילוי ואת תחולתה. כך, לדוגמה, נקבעו בפרק ג' לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב-1992, חובות המתייחסות לגילוי נאות בפיקדונות ובחשבונות עובר ושב בזכות, ובפרק ד' נקבעו חובות בדבר גילוי נאות באשראי ובהחכרה מימונית. פרק ו' לאותם כללים מחיל את חובות הגילוי הנאות גם לגבי עיסקה עתידית.

.23בענייננו עולה השאלה, אם חובת הגילוי המוטלת על הבנק משתרעת מעברלפרטים הטכניים בדבר אחוזי הריבית, תנאי פריסת ההלוואה וכולי – גם על פרטים נוספים הקשורים להלוואה בדרך עקיפה, כגון היכן ישקיע הלווה את כספו, מה יהיה אופי ההשקעה, האם השקעה זו כדאית מבחינה כלכלית וכולי. כעניין שבשיגרה, חובת הגילוי החלה על הבנק אינה משתרעת על פרטים אלו. כאשר אדם לווה כספים מבנק לצורך פעילות כלכלית מסוימת, הבנק אינו חייב לבדוק את שיקוליו הכלכלים של הלווה.


במקרים אלה הבנק מהווה גורם מממן של עיסקה שפעמים רבות אינו יודע את פרטיה ואף אינו מודע לתוכנה, וגם אם במקרה כלשהו יודע הבנק את תוכן העיסקה, אין הוא יכול לשמש כיועץ כלכלי של כל לקוחותיו, לבדוק את מעשיהם ולכוון את דרכם. הפסיקה האמריקנית, לדוגמה, הגיעה לאאחת למסקנה כי במקרים כגון אלה כלל לא קיימת חובת גילוי, שכן לא קמה חובת נאמנות המחייבת גילוי זה (ראה, לדוגמה, דעת המיעוט בפסק-דין [10] . Barnett bank of west florida אולם קיימים מקרים אחרים, שבהם מעורבותו של הבנק בעיסקת ההלוואה היא הרבה מעבר למעורבותו בעיסקת הלוואה רגילה, ותפקידו אינו רק של גוף מממן. במקרים אלה, כאשר הסתמכותו של הלקוח על הבנק היא מוגברת, רמת האמון שהבנק יחוב כלפי הלקוח תגבר אף היא, וכך גם היקפן ורמתן של חובות הגילוי שיחוב הבנק. כך יהיה, לדוגמה, כאשר הבנק מייעץ ללקוח שלו לפעול בדרך כלשהי או משדל אותו לקחת הלוואה לצרכים מסוימים, והלקוח מסתמך על עצות אלו של הבנק. הדבר אף יהיה נכון שבעתיים כאשר לבנק יש אינטרס מהותי כי הלקוח יפעל בדרך זו. כך לדוגמה, כאשר הבנק משדל את הלקוח להשקיע בחברת בת השייכת לו. במצב דברים זה יהיה עליו לגלות ללקוח את זיקתו לתאגיד האחר ואף פרטים רלוואנטיים נוספים ולהשאיר ללקוח את שיקול הדעת והאפשרות לבדוק את עצתו של הבנק, בהתחשב באינטרס שיש לו בהשקעה זו. לגישתי, גם כאשר הבנק אינו מייעץ ללקוח בדבר ההלוואה, ואולם הבנק יודע את מטרת ההלוואה והוא בעל אינטרס ברור ומהותי במתן הלוואה זו, חלה עליו חובת גילוי בדבר קיומו של אותו אינטרס. חובת גילוי זו תבטיח, בין היתר, כי הבנק יפעל באופן הוגן.

בעניין זה ניתן לומר כי:

"... האמון המיוחד שרוחש הציבור בכלל והלקוח בפרט לבנק (או לפקידיו) וניגוד העניינים האפשרי בין טובת הבנק לטובת הלקוח מחייבים את הבנק לזהירות-יתר. יהיו אף מקרים, כך ניתן לסבור, שעל הבנק תוטל חובה לייעץ ללקוח אף אם זה האחרון אינו פונה לבנק לשם קבלת ייעוץ, מכיוון שאינו ודע עד כמה הדבר חיוני עבורו" (ד"ר פורת במסתו הנ"ל, בעמ' 326).

לגישתי, אם קיימים מקרים שבהם ניתן להטיל על הבנק חובת ייעוץ, על אחת כמה וכמה ניתן להטיל עליו חובת גילוי בנוגע לניגוד האינטרסים אפשרי שיש לו בעניין מסוים. הווי אומר, על הבנק חלה חובה להעמיד את הלקוח על כך שיש לו עניין מיוחד בפעולה הכספית אשר הלקוח עומד לבצע. אין הכוונה לקיומו של עניין שביטויו אך בגביית עמלה, אלא בקיומו של עניין מהותי בביצוע העיסקה, משיקולים שאינם קשורים רק בעיסקה עם הלקוח.

המבחן לאיזון בין החובות

.24במצב דברים זה נשאלת השאלה כיצד על הבנק לנהוג כאשר קיימת התנגשותבין החובות שהוא צריך לקיים. איך עליו לנהוג כאשר מצד אחד קמה חובת סודיות כלפי לקוח פלוני, אך בו בזמן ובאותו הקשר נוצרת גם חובת גילוי כלפי לקוח פלמוני.


 במערכת יחסיו עם לקוחותיו מוטלות על הבנק חובות שונות, המשתרעות על פני תחומים שונים. כל עוד חובות אלו אינן סותרות זו את זו, לא מתעוררת כל בעיה, ועל הבנק לעמוד במילוי חובותיו – עד האחרונה שבהן – ככתבן וכלשונן. יחד עם זאת קיימים מקרים שבהם יכולה להיווצר התנגשות בין החובות, דהיינו קיומה של חובה אחת ככתבה וכלשונה אינו מאפשר את מילויה של החובה האחרת. נשאלת השאלה כיצד על הבנק לפעול במקרה שכזה, האם עליו להעדיף קיומה של חובה אחת על פני רעותה, האם עליו לאזן בין החובות כך שינסה לקיים את שתיהן ככל שהן מתיישבות יחדיו, או שמא יש לקבוע מראש, שלעתים אסור לבנק לבצע פעולות מסוימות כדי שלא יגיע לידי מצב שבו החובות שהוא צריך לעמוד בהן אינן מתיישבות האחת עם רעותה. דוגמה להתנגשות שכזו ניתן לראות, כמוזכר כבר, כאשר על הבנק חלה חובת סודיות כלפי אחד מלקוחותיו ובו בזמן חלה עליו חובת גילוי כלפי ללקוח אחר, והמידע שאותו היה עליו לגלות אלמלא חובת הסודיות נופל בגדרה של חובת הגילוי.

.25במשפט האמריקני התעוררה שאלה זו במספר פסקי-דין, ולעניין זה נחלקו דעות השופטים לא אחת.

דוגמה טובה להבהרת אחת "ההתנגשויות" נוכל למצוא בפסק הדין האמריקני בעניין [12]. Trust co&richfield bankהנ"ל. שם, העניק הבנק הלוואה ללקוח, וזאתבלי שהיה ייעוץ מקדים או שידול של הלקוח על-ידי פקיד הבנק בעניין לקיחת ההלוואה. אולם למרות היעדרו של שידול כזה קבע בית המשפט, כי בנסיבות המקרה חלה על הבנק חובת גילוי לאור ידיעתו הפוזיטיבית של הבנק על הונאה בחברה שבה אותו לקוח השקיע את כספו. ההונאה של החברה התבטאה בכך שהחברה ידעה ללא ספק כי לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה החוזיות כלפי אותו לקוח. בית המשפט אמר לעניין זה, בעמ' 652, כי: '...we hold that under the unique and narrow 'special circumstances"of this case, in which the bank had actual knowledge of the fraudulent Activities of one of its depositors, it had an affirmative duty to Disclose those facts to the respondents before it engaged in making the

"loan to respondents which furthered the fraud

למרות קביעתו כי חלה חובת גילוי, היה בית המשפט מודע לבעייתיות שבקביעה זו, שכן הדבר עלול שלא להתיישב עם חובת הסודיות שהבנק חב לחברה שעמה נערך החוזה. ועל כך אמר את הדברים הבאים, שם, בעמ' 651: The determination of whether the facts of this casefall within a"category of 'special circumstances' which would justify imposing on The bank the duty to disclose the financial condition of itsDepositor...Is complicated by the principle that a bank is generally."under a duty not to disclose the financial condition of its depositors קביעתו של בית המשפט הייתה, כי במצב דברים זה הנטל הוא על הבנק, ולא על


הצדדים, וכי עליו להימנע מראש מלהיכנס למצב שבו מתנגשות חובותיו ביחס ללקוחותיו השונים: We recognize, as stated herein, that disclosing facts concerning a" depositor may, under some circumstances, constitute a breach of the.bank's duty to its depositors not to disclose confidential information Refuse to make the loan. A bank should not undertake any duty to a new in circumstances to which that may be the case, the bank should simply . Customer when to do so involves either furtherance of fraud or breach of"its duty to an existing customer (שם, בעמ' 652, ה"ש 2; ההדגשה שלי – מ' ש').

דהיינו, בנסיבות כגון אלה על הבנק לסרב להעניק את ההלוואה. יש לשים לבכי באותו עניין הדגיש בית המשפט את הקשר האישי שהיה בין פקיד ההלוואות לחברהשביצעה את ההונאה – הפקיד היה היחיד מבין אנשי הבנק שטיפל בחשבון הבנק של החברה, הלווה לאנשי החברה כספים מכספו האישי ואף קיבל מהם טובות הנאה. כמו כן נאמר, כי פקיד הבנק לקח חלק פעיל בהחלטות החברה.

מקרה נוסף שבו המודד בית המשפט בארצות-הברית עם סוגיה זו היה בפסק-הדין בעניין [10] barnett bank of west floridaהנ"ל. גם במקרה זה הבנק לא גילהללקוח אחד מידע חיוני לעיסקת הלוואה ביחס ללקוח האחר, כאשר הבנק הניח כי מטרת ההלוואה ללקוח הראשון הייתה לצורך השקעת הכספים והעברתם לחשבונו של הלקוח השני, וכאשר לבנק היה חשד כי הלקוח השני משתמש בחשבון זה לצורך מעשה הונאה. בעניין זה הייתה גם קביעה עובדתית בפסק הדין, ולפיה אם ההלוואה לא הייתה מתבצעת, הבנק היה יוצא נפסד, שכן בעזרת ההלוואה, שכאמור הופקדה בחשבונו של הלקוח השני, הבנק קיזז את יתרת החובה שהייתה באותו חשבון.

במקרה זה בית המשפט נחלק בדעתו. דעת הרוב הייתה כי: ...Where a bank becomes involved in a transaction with a customer with"Customer's expense, the bank may be found to have assumed a duty to it is a transaction from which the bank is likely to benefit at the whom it has established a relationship of trust and confidence, and Disclose facts material to the transaction, peculiarly within its Defends its breach of duty on the ground that it owes a conflicting knowledge, and not otherwise available to the customer. Ehen the bank . Doty of confidentiality to a second customer, the jury is entitled to(שם, בעמ' 925) "weigh the one duty against the other במצב דברים זה, המושבעים – קרי אצלנו בית המשפט – יערכו איזון ביןחובתושל הבנק ללקוח האחד לבין חובותיו ללקוח השני, ולאור איזון זה יקבעו מהו היקפה, אם בכלל, של חובת הגילוי.


 לעומת זאת, דעת המיעוט גרסה כי בעדויות שהובאו באותו מקרה לא היה די כדי לבסס קיומה של חובת נאמנות, ומלבד זאת לא ניתן לוותר בקלות על חובת הסודיות של הבנק כלפי לקוחו האחר: ...There was nothing in the evidence sufficient to establish that" .bank had the relation and duties of a fiduciary with regard to drBank's duty of confidentiality to its other customer can be so lightly hooper and because under the circumstances i do not believe the ."swept aside (שם, בעמ' 926).

כן הוסיפו שופטי המיעוט כי רשימת החריגים לחובת הסודיות היא סגורה, וזאתמהסיבה שהוספת חריגים תקשה על פעילות המערכת הבנקאית מכיוון שהיא תגרע מהוודאות הנחוצה בתחום זה: Settled case law defines the circumstances under which which-circumstances' providing exceptions are burdensome for financial the duty of confidentiality can be relaxed. Any further 'special well . Institutions because their officers are thereby required to predict"what a jury will do (שם, בעמ' 929).

.26ראינו, אם כן, כי במשפט האמריקני קיימים מספר פתרונות למצבים שבהםמתנגשות החובות המוטלות על הבנק ביחס ללקוחותיו, והשופטים שם חלוקים בדעותיהםבאשר לפתרונות הרצויים, אף בנוגע למקרה הספציפי בו מעומתת חובת הסודיות עם חובת הגילוי.

לגישתי, בשלב שאנו נמצאים בו עתה, אין לקבוע מבחן גורף אשר יקבע אמות מידה לאיזון הראוי בכל מצב שבו מתנגשות חובות המוטלות על הבנק כלפי לקוחותיו. במקרה שלפנינו מתעוררת שאלת ההתנגשות בין חובת הסודיות כלפי כוכב השומרון עם חובת גילוי כלפיהמשיבים, ובכך נעסוק. ראוי שנסיבות אחרות של ניגוד אינטרסים ייבחנו בעתיד על יסוד ההקשר העובדתי שלהן, וכך תתפתח ההלכה בשלבים. יתרה מזאת, אף בתחום הצר יותר, שבו מתחרות חובת הסודיות וחובת הגילוי, אני סבור כי אין מקום לקבוע מבחן כללי, שכן המדובר בסוגיה עדינה ומסובכת, ומקרים שבהם יהיה צורך לאזן בין שתי חובות אלו הם רבים ומגוונים. בין היתר, יש לשקול מהם ההסדר והאיזון שבהם היו חפצים הצדדים מלכתחילה, לו היה בידיהם לקבוע הסדר מסוג זה – האם היו מעדיפים, באיזון שבין חובת הסודיות לחובת הגילוי, לתת משקל רב יותר לראשונה או לאחרונה.

לגישתי, כאשר אנו עוסקים בהלוואה מסוג משכנתא – הלוואה אשר לה, מעצם טיבה, השפעה מכרעת על עתידם של הלווים (ומה גם משכנתא הניתנת לסוג מסוים של אוכלוסיה – זוגות צעירים וזכאים אחרים), וכאשר מערכת היחסים בין הלווה לבין הבנק


והקבלן היא מערכת יחסים קרובה (בדרך כלל, מובא הלקוח לבנק על-ידי הקבלן) והבנק יודע מה השימוש שייעשה בכספי ההלוואה, וכאשר הבנק יודע כי החברה שלה יימסרו הכספים לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה, והבנק הוא בעל אינטרס מהותי בהזרמת כספים לאותה חברה, הרי האיזון בין חובת הסודיות לחובת הגילוי מחייב את הבנק ליידע את הלקוח בדבר ניגוד האינטרסים שהוא מצוי בו. לטעמי, תוצאה זו רצויה, שכן היא מאזנת נכונה בין חובת הגילוי שחלה על הבנק לבין חובת הסודיות. למעשה, האחרונה כמעט אינה נסוגה מפני חובת הגילוי, שכן הבנק אינו נדרש לגלות פרטים מהותיים על אותה חברה במצב דברים זה אף הנטל המוטל על הבנק אינו כבד מדיי. בנסיבות כאלה, די שהבנק יאמר ללקוח הבא ליטול הלוואה לשם הזרמת כספים ללקוח אחר (חברה משכנת או קבלן כמו במקרה דנן), כי מאחר שנוצר ניגוד אינטרסים בשל זיקתו של הבנק ללקוחותיו, והם הלקוח נוטל ההלוואה מחד גיסא והלקוח שאליו יועבר הכסף מאידך גיסא, אין הבנק רואה לנכון לבצע את הפעולה הבנקאית המבוקשת. כך או בדומה לו יהיה הנוסח הראוי של ההודעה.

מן הכלל אל הפרט: בענייננו, המערער היה בעל אינטרס מהותי בכוכב השומרון. המערער היה נושה גדול של החברה, ועל-פי טענת המשיבים הנושה הגדול ביותר שלה. החברה לא עמדה בפירעון חובותיה, ובתצהיר שהגיש המערער, תצהיר שצורף לבקשת הכינוס, הוא הצהיר כי:

"המשיבות (דהיינו חברת כוכב שומרון – מ' ש') הפרו את ההסכמים הנ"ל בין השאר בכך: א) שהן מפגרות בפרעון חובותיהן למבקשת ואף לא שילמו את הריבית שהיו חייבים לשלם למבקשת בגין ערבויות בנקאיות; ב) הפסיקו לשלם את חובותיהן באופן כללי; ג) לא עמדו ו/או הפרו תנאי ההתקשרות בינן ובין הגורמים שאתם התקשרו לענין הקמת הפרוייקטים הנ"ל; ד) המשיבות משותקות למעשה עקב חוסר נזילות ועקב סכסוך בין בעלי מניותיהן, והפסיקו את פעילותן".

בית המשפט קמא קבע, כי עוד קודם לבקשה ידע המערער על מצבה של כוכבהשומרון, וכי רואה החשבון שהעיד מטעם הבנק אמר כי ראוי היה להפסיק את מכירת הדירות, שישה עד שבעה חודשים לפני פתיחת ההליכים. המערער לא הביא ראיות כי מידע זה הגיע לאנשיו רק מאוחר יותר. כן קבע בית המשפט כי "ברור כי הבנק, שבתקופה זו ידע על מצבה של החברה והוא עצמו התחיל בהליכים משפטיים, יכול היה לצפות כי תובעים אלה ינזקו." במצב דברים זה, לאור ידיעתו של הבנק ובהתייחס לתצהיר שהוגש, לבנק היה אינטרס ברור כי יוזרמו כספים לכוכב השומרון, שכן הייתה זו הדרך היחידה להביא להשבת חלק מן החובות לבנק. באותה עת הייתה החברה משותקת עקב חוסר נזילות והפסיקה לשלם את חובותיה. במצב דברים זה, בהתייחס לסוג ההלוואה


ולמערכת היחסים שנוצרה בין המשולש – היינו הלקוח (אשר הונע לקחת את ההלוואה על-ידי חברת כוכב שומרון), כוכב השומרון והבנק – היה על הבנק להתריע על ניגוד האינטרסים שבו הוא עומד, ועל-ידי כך לאפשר ללקוח לערוך בדיקה נוספת.

אומר ד"ר פורת, במסתו הנ"ל, בעמ' 324:

"... בנקים ממלאים תפקידים ציבוריים רבים. הם משמשים לעיתים שלוחים לביצוע מדיניו ממשלתית ו'צינור' להעברת הלוואות ממשלתיות לציבור. גם מאפיין זה, מצדיק, במקרים מסוימים, את הרחבת אחריותם הנזיקית כלפי לקוחות ושאינם לקוחות, תוך לימוד אנלוגיה מן ההלכות המשפטיות המגדירות אחריותן של רשויות ציבוריות".

במקרים מסוג זה הסתמכותו של הלקוח על הבנק היא מוגברת, שכן, כמוסבר כבר, הלקוח רוחש לבנק אמון מיוחד, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים, ואף רואה בו גוף מעין ציבורי. הלקוח נוטה לעתים שלא לנקוט מצדו אמצעי זהירות להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן. גם מן ההיבט הנ"ל הגילוי בדבר ניגוד האינטרסים יביא לתוצאה הולמת, שכן העלות המוטלת על הבנק במקרים כגון אלה היא נמוכה; המידע נמצא ברשותו, בעוד הלקוח, במקרים רבים, חסר את הידע וההבנה הדרושים ומסתמך על הבנק באופן עיוור.

מסכים אני לטענת המערער, כי באופן כללי "אין זה סביר בחיי מסחר תקינים והוגנים להטיל לתוך מערכת שיקוליהם של לווים את העובדה שהצד השני להתקשרותם העסקית שאינה נוגעת כלל לבנק, מנהל את חשבונו באותו בנק ומתוך כך לפתח ציפיה כי בכך הבטיחו שמעמדו איתן". כן נכון הדבר ש"על הלקוחות לבדוק את טיב העסקאות והצדדים עימם הם מתקשרים ואל לו ללקוח לפתח ציפיה כי הבטיח את כספו בכך שפנה לבנק בו קיים חשבון כלשהו של הצד עמו הוא מתקשר". כך הוא בדרך כלל; אולם לכלל האמור יש גם חריגים. חריגים אלה נובעים, בין היתר, מהיות מערכת היחסים שבין הבנק ללקוחו מערכת יחסים המבוססת על יחסי אמון, ומכך שיש לבנק מידע מיוחד הנובע ממעורבותו בענייני הלקוח האחר. במקרים מסוג זה לא יהיה זה מרחיק לכת לדרוש מהבנק לגלות כי הוא נמצא, כאמור, במצב של ניגוד אינטרסים.

.27מכאן לענייננו.

ראינו כי על היחסים שבין הבנק ללקוח חלה חובת סודיות. לגישתי, חובתהסודיות שחב הבנק ללקוח משתרעת על כל מידע שהגיע לידי הבנק בכשירותו ככזה, והיא נמשכת וחלה גם לאחר סגירתו של חשבון הבנק, לעניין מידע שהגיע לידי הבנק בתקופה שבה החשבון היה פעיל. לפיכך, לכאורה, אסור היה למערער לגלות למשיב נתונים בדבר מצבה של כוכב השומרון כל עוד חלה חובת סודיות זו.

אולם, כפי שציינו, הסודיות אינה מוחלטת, וישלה מספר סייגים, והשאלההמתעוררת בענייננו היא, אם נסיבות המקרה אינן נופלות בגדר אחד מן הסייגים אשר


נקבעו לחובה זו, ואף נקלטו אצלנו, שהם – כפי שצוין לעיל – כאשר הבנק נדרש לגילוי מכוח חוק, כאשר הדבר נדרש מכוח טובת הציור, כאשר הבנק נזקק לגלות פרטים לצורך אינטרס עצמי שלו או כאשר הלקוח נתן את הסכמתו לגילוי, בין שעשה זאת מפורשות ובין שהדבר משתמע מדבריו או ממעשיו.

נראה כי הסייג היחיד שניתן להחילו במקרה שלפנינו הוא הסייג העוסק בגילוילטובת אינטרס של הבנק. סייג זה, כאמור, מאפשר לבנק, המגיש תביעה נגד לקוחו, לחשוף במסגרת זו פרטים בדבר חשבונו של אותו לקוח ומצבו הפינאנסי. אומר לעניין זה ,ellingerבספרו הנ"ל, בעמ' 103: The typical case is where the bank sues to recover an amount which it"lent to its customer. The bank has to disclose in the pleadings the . State of the customer's account and the amount owed by him to the"bank. Obviously, such disclosure is sanctioned בעניין שלפנינו, משהגיש המערער תביעה נגד כוכב השומרון, רשאי היה בכתבהתביעה לחשוף פרטים בדבר מצבה הפינאנסי. אולם שאלה היא אם אפשרות חשיפת פרטיםזו במערכת היחסים שבין כוכב השומרון למערער מאפשרת את חשיפתם של הפרטים, ואולי אף פרטים נוספים, כלפי כולי עלמא. ניתן לגרוס, כי משנחשפו הפרטים הרי פירסומם הותר, והבנק רשאי ואף חייב לגלותם לכל לקוחותיו אשר נוגעים בדבר מנגד עומדת הטענה, כי החריג עוסק בחשיפתם של הפרטים לטובת האינטרס של הבנק בלבד, ובשל כך לא תותר חשיפתם על-ידיו כלפי כולי עלמא, מן הטעם שהדבר חורג ממערך האינטרסים של הבנק ופוגע בלקוח מעבר למידה הדרושה. ניתן אף לטעון, כי חשיפה שכזו תהיה הפרה של יחסי האמון השוררים בין הבנק ללקוח.

איני נדרש להכריע בשאלה זו במקרה שלפנינו, שכן אין חולק על כך שהמשיבים חתמו על הסכמי ההלוואה לפני הגשת התביעה על-ידי הבנק. כל עוד לא מימש הבנק את זכותו לגילוי אותו מידע, השאלה הזאת לא באה לידי דיון ואינה צריכה הכרעה.

.28מן האמור לעיל עולה, כי המערער חב חובת סודיות ללקוחתו – כוכבהשומרון; המקרה אינו נופל בגדר אחד החריגים לחובה, ולכן אסור היה לו לחשוף פרטים בדבר מצבה הכלכלי.

יחד עם זאת, קיומה של חובת הסודיות ביחס לכוכב השומרון אינה שוללת קיומןשל חובות אחרות של הבנק ביחס ללקוחותיו האחרים. הבנק חב חובות נוספות ללקוחותיו האחרים, ועליולפעול בדרך כזו שלא תביא לניגוד עניינים בין קיומה של חובת הסודיות שתוארה לבין קיומן של יתר חובותיו הנוספות כבנק, כגון חובת הגילוי.

מסכים אני לטענת המערער בדבר הבעיות שעלולות להיווצר במקרה של הטלת ובת גילוי, ובדבר אי הוודאות והעדר אמות מידה ברורות לפעולתםשל הבנקים. במקרים רבים לבנק יש תמונה חלקית על מצבה הכלכלי של חברה – לדוגמה, כאשר כל המידע


שבידיו מסתכם במצב חשבונה של החברה בחשבון המתנהל אצלו – וגילוי מידע זה עלוללהוביל את החברה לידי חדלות פירעון, אף-על-פי שאלמלא הגילוי הייתה החברה מסוגלת לצאתמהמשבר הזמני. ייתכן שהחברה כלל אינה נמצאת במשבר, אולם אחד מחשבונותיה הרבים בבנקים נמצא ביתרת חובה בבנק פלוני. גילוי פרט זה עלול לגרור חרושת שמועות על אודות החברה – אם כי מצבה הפינאנסי איתן.

בנסיבות העניין שלפנינו ניתן היה להסיק, כפי שסבר בית המשפט בארצות-הברית בפסק הדין [21] . Trust co&ricfield bankהנ"ל, כי כאשר מתנגשת חובת הגילוי עם חובת האמון, הנטל הוא על הבנק, ועליו להימנע מלהיכנס למצב שבו מתנגשות חובותיו כלפי לקוחותיו השונים, דהיינו להימנע מלהעניק את ההלוואה המובטחת במשכנתא. אינני סבור כי גישה זו נוקשה, אף אם ייתכן שבשל עובדה זו לא יוכל הלקוח לקבל את ההלוואה המבוקשת אף אם יחפוץ בה. ניתן היה לסבור כי אין מדובר במצב של התנגשות בין חובותיו השונות של הבנק, שכן על הבנק לא הייתה מוטלת כל חובת גילוי שהיא, על-אף ניגודי האינטרסים, מכיוון שלא עסק בייעוץ פוזיטיבי לרוכשי הדירות ולא שידלם להשקיע בפרויקט. במקרה זה, הלקוח הוא שפנה לבנק, וזה מילא את מבוקשו והעניק לו את ההלוואה. אולם גישה זו קיצונית היא, וזאת לאור תפקידו של הבנק במציאות המסחרית-כלכלית, לאור חשיבותן ונפיצותן של ההלוואות המובטחות במשכנתא, מידת הסתמכותם של הלקוחות על הבנק ונקודת המוצא שממנה יוצא הלקוח כי הבנק יפעל באופן "ניטראלי"; דהיינו, הלקוח מניח, כי התנאים למתן ההלוואה, הריבית והביטחונות שאותם דורש הבנק כתנאי להענקת ההלוואה לא ישתנו על-פי האינטרס (שבהתייחס למתן ההלוואה – הוא איננו לגיטימי) שיש לבנק בחברה שבה יושקעו כספי ההלוואה.

במצב דברים כגון זה על הבנק להביא לידיעת הלקוח את דבר ניגוד האינטרסים שהוא נמצא בו באופן שהובהר ותואר לעיל, וליתן בידי הלקוח את האפשרות להחליט, אם ברצונו ללוות את הכספים על-אף ניגוד האינטרסים, וזאת על-מנת לאפשר לו בדיקה נוספת טרם לקיחת ההלוואה. גישה זו מאזנת כראוי בין האינטרסים שנמנו לעיל ואינה מטילה נטל כבד מדיי על הבנק שכן היא חלה רק באותם מצבים שבהם לבנק יש ידיעה בדבר ניגוד האינטרסים.

כאמור, כישלונו של המערער ליידע את המשיבים בדבר ניגוד האינטרסים מהווה הפרה של חובת הגילוי, בעקבותיה קמה להם עילת תביעה הן מכוח עוולת הרשלנות ודיני הנזיקין, בגין הפרתה של חובה זו, והן מכוח סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), המחייב צד למשא ומתן לנהוג בתום-לב ובהגינות. בנסיבות המקרה, המדובר בכריתת הסכמי הלוואה, והבנק מחויב היה לפעול לאורו של סעיף 12(א) הנ"ל לחוק החוזים (חלק כללי). לעניין יחסי הגומלין שבין שתי העילות אני מפנה לדברים שאמרתי בע"א 783/83 קפלן נ' נובוגרוצקי ואח' [7], בעמ' 484:

"הבסיס המהותי לחיוב בעוולת הרשלנות. המסגרת הכללית, שבתוכה ניצב גם המקרה שלפנינו, היא המערכה הנורמאטיבית, אשר עניינה באמות המידה, הקובעות דרכי ההתנהגות המתחייבות על-פי הדין בניהול משא ומתן. הכלל


הרחב המקובל כיום הוא, כי בניהול משא ומתן חייבים הצדדים לנהוג בהגינות, בתום-לב ותוך גילוי הדדי (ההדגשות במקור – מ' ש') של עובדות, אשר אינן בידיעתו של הצד השני והעשויות להיות חשובות לו בבואו לשקול את כדאיותה של העיסקה המוצעת...

'הגילוי המתחייב מסעיף 12 אינו דווקא גילוי כתוצאה משאלותיו של הצד השני. אלא יש נסיבות, בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה...' אלה כללי ההתנהגות המחייבים כיום בעת ניהול משא ומתן לקראת חוזה, אך מקורם אינו בהכרח רק בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973(סעיפים 12, או 39)... הכוונה כאן לכללי ההתנהגות, המתחייבים מהוראותיהם של סעיפים 35ו- 36לפקודת הנזיקין" [נוסח חדש] (ההדגשות שלי – מ' ש').

בענייננו עולהמן הראיות שהיו לפני בית המשפט המחוזי, כי גילוי ניגודהאינטרסים מצדו של הבנק למשיבים במועד נטילת ההלוואות, היה מביא לעריכת בדיקה נוספת מטעמם, אשר יכול שהייתה מביאה אותם לידי מסקנה כי אל להם לשים את כספם על קרן הצבי.

כזכור, בית המשפט המחוזי קבע כי:

"... בענייננו הבנק ידע על מצבה הרעוע של כוכב השומרון (ובהמשך הוא עצמו פתח בהליכים שזירזו את פירוקה). בנסיבות אלה, עריכת הסכמי ההלוואה הנ"ל מבלי לגלות לתובעים את ידיעותיו על מצבה של כוכב השומרון אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב".

אני סבור כי גישה זו מרחיקת לכתואינה מאזנת כיאות בין החובות השונות המוטלות על הבנק, שכן גילוי מלא בנסיבות כגון אלה עומד בסתירה לחובת הסודיות כלפי כוכב השומרון (ואולי אף בניגוד לחובת האמון שהבנק חב אף כלפיה). יחד עם זאת, יישומו של סעיף 12(א) במקרה דנן מחייב את הבנק בגילוי העובדה שבעיסקה זו הוא נתון במצב של ניגוד אינטרסים, בדרך שהוסברה והודגמה לעיל.

מכיוון שהמערער לא נהג בדרך זו, רואה אני לאמץ את התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, לפיה יש להצהיר על בטלותם של הסכמי המשכנתא וכן להצהיר כילא חלה בגינם כל חובת תשלום. כל זאת בכפוף לכך שהמשיבים יעבירו את זכויותיהם בדירות, על-פי ההסדר, לידי הבנק.

.29בשולי הדברים ברצוני להעיר שתי הערות.

ההערה הראשונה מתייחסת לטענת המערער, שלפיה במצב דברים שבו הבנק מגלה ללקוח האחד פרטים בדבר מצב חשבון הבנק של לקוח אחר שלו הוא גורם להפרת החוזהביניהם (בענייננו – בין כוכב השומרון וכל אחד מן המשיבים) ועלול להיות חשוף


לתביעה בגין גרם הפרת חוזה. איני רואה יסוד לטענה זו. ראשית, לפי שיטתי הבנק אינו מגלה פרטים בדבר מצב החשבון של מי מלקוחותיו כי אם רק את העובדה שהוא שרוי במצב של ניגוד אינטרסים; שנית, במידה שמוטלת על הבנק חובת גילוי, הרי שוודאי תעמוד לו הגנת הצידוק הקבועה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (לעניין זה ראה: ע"א 643/88 עיזבון המנוחה יהודית זיידנציג ז"ל ואח' נ' ח' שטיין ואח' [8], והדברים שנאמרו שם בעניין להגנה על צדדים שלישים).

זאת ועוד, על-פי מהלך הדברים הרגיל, אדם משיג מימון טרם כניסתו לחוזה, כך שעדיין לא ניתן להפר חוזה שטרם נכרת. כמו כן, אם בכגון דא נאמר כי קמהעוולה של גרם הפרת חוזה, הרי שניתן לגרוס כי בכל פעם שהבנק מסרב להעניק הלוואה ללקוח, ביודעו כי עקב קשייהמימון שאליהם ייקלע הלקוח יופר חוזה עם צד ג', הוא מסתכן בתביעה בגין גרם הפרת חוזה. תוצאה זו כמובן אינה מתקבלת על הדעת. בענייננו המצב אף פחות מסובך, שכן, כפי שקבענו לעיל, הבנק אינו מחויב לסרב למתן ההלוואה, אלא רק ליידע את הלקוח בדבר ניגוד האינטרסים; ואם האחרון עדיין יחפוץ בכך, הוא יוכל לקבל את ההלוואה שביקש. ההערה השנייה מתייחסת לבקשות להגשת ראיות נוספות שהגישו הצדדים (בש"א 3929/92, שעניינה הסכם הלוואה נוסף בין המערער לבין לקוח אחר שחתם על טופס הלוואה לצורכי רכישת דירה מכוכב השומרון לאחר הגשת בקשת הכינוס, ובש"א 4794/92, שעניינהבקשת הכינוס בעניינה של כוכב השומרון בה"פ 999/85 בבית המשפט המחוזי בירושלים). בנסיבות העניין, ולאור התוצאה שאליה הגעתי, איני רואה מקום לקבל ראיות אלו. ואולם ברוני להעיר באשר לראיה שהגשתה נתבקשה על-ידי המשיבים – כי היא מעידה על פניה כי המערער המשיך להעניק הלוואות המובטחות במשכנתא אף לאחר הגשת בקשת הכינוס על-ידיו. במצב דברים זה, על-פי הגישה שהצגתי בפסק הדין, חלה חובת גילוי מוגברת כלפי לקוח, שכן המערער נכנס בגדר החריג השלישי שנקבע בפסק-דין [13] tournier(גילוי לצורך האינטרס העצמי של הבנק), ולכן באיזון שבין חובה זו (היינו חובת הגילוי) לחובת הסודיות החלה עליו, משקלה של החובה האחרונה יהיה פחות, אם בכלל.

לפיכך, בנסיבות העניין, דין הערעור להידחות.

המערער יישא בהוצאותיהם של המשיבים בסכום של 000, 20ש"ח.

השופט ת' אור: אני מסכים.

השופט א' מצא: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

5129371

54678313

ניתן היום, ל' בניסן תשנ"ד (11.4.94).

  • 1
×
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
×