צור קשר

  • מאמרים דיון אזרחי מסחרי

  • 1

תא (ת"א) 1018-06 אורי וקנין נ' Saint Gobain Glass France

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "תום לב במו"מ לכריתת חוזה"


 

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

03 אפריל 2012

ת"א 1018-06 וקנין נ' GOBAIN GLASS FRANCE SAINT

בפני כב' השופט אורי שהם
אורי וקנין
ע"י ב"כ עו"ד אורי סודרי התובע


נגד

1. Saint Gobain Glass France
2 Vetrotech Saint Gobain UK Ltd.
ע"י ב"כ עו"ד חיים שטרן
3.אס אר אי בע"מ
ע"י עו"ד אליהו מינקוביץ ועו"ד רינה דוד


הנתבעות


חקיקה שאוזכרה:
חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: סע' 1, 2, 5, 12
פקודת הנזיקין [נוסח חדש]: סע' 62
תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע' 512(ב)


ספרות:
ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי
דניאל פרידמן, נילי כהן, חוזים (כרך א, 1991)


כתבי עת:
גבריאלה שלו, "הבטחה, השתק ותום-לב", משפטים, כרך טז 295
ריקרדו בן-אוליאל, "הסוכנות המסחרית ("‏commercial agency‏")", הפרקליט, כרך מ 67

מיני-רציו:
* בימ"ש מחוזי קיבל בחלקה תביעה להכרה בתובע כמפיץ בלעדי של מוצרי הנתבעת ולפיצויו בגין סיום ההתקשרות עימו בקובעו, בנסיבות הפרת החוזה ע"י הנתבעת 2, ואף שלתובע לא הוקנה מעמד של מפיץ בלעדי, מוטלת חובה על הנתבעות למסור לו הודעה מוקדמת, עובר לסיום ההתקשרות עימו.
* חוזים – גמירת-דעת – משמעותה
* חוזים – זיכרון-דברים – תוקפו
* חוזים – חוזה ארוך טווח – חובת הנאמנות וההגינות
* חוזים – חוזה הפצה – מפיץ בלעדי‏
* חוזים – חוזה הפצה – מהותו
* חוזים – פיצויים – שומת הנזק
.
תביעה להכיר בתובע, שעבד בשיווק זכוכיות חסינות אש של חברת Vetrotech Saint Gobain UK Ltd כמפיץ בלעדי של מוצריה בישראל בשנים 2001-1999 ולפיצויו בגין סיום ההתקשרות עימו.
.
בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כב' השופט אורי שהם, קיבל את התביעה בחלקה בנוגע לנתבעת 2 בלבד, בקובעו כדלקמן:
למעמדו של סוכן או סוכן מסחרי שלושה מאפיינים עיקריים : הוא פועל כשלוח של היצרן או הספק, היינו במסגרת התקשרות עם צד שלישי הוא פועל בשמו של היצרן ולטובתו. השליחות היא לתקופה ממושכת, במסגרתה הסוכן יוצר קשר עם לקוחות, עבור שולחו, וההתקשרות החוזית נעשית בין היצרן ללקוחו. לבסוף, הסוכן נהנה מעצמאות כלפי שולחו. הוא בעל שיקול דעת לקבל החלטות ולנהל את פעולותיו , באופן המבחין אותו מעובד של שולחו, אולם אסור לו לפעול באופן שעצמאותו תפגע בחובותיו כלפי שולחו. שכרו של הסוכן מתבטא בקבלת עמלות המשקפות חלק ממחיר העסקה הרלוונטית שנרקמה בין היצרן ללקוח, בתיווכו של הסוכן.

"מפיץ",לעומת הסוכן, הינו סוחר עצמאי בעל עצמאות משפטית, הקונה את המוצרים מהיצרן (או מהספק) על חשבונו הוא ומוכר אותם בשמו הוא. הרווח (או ההפסד) שלו הוא ההפרש בין מחיר הקנייה (שהוא מקבל בהנחה) לבין מחיר המכירה. הוא נושא בסיכון הפינאנסי של עסק ההפצה. מפיץ אינו מי שרוכש סחורה מהיצרן, במסגרת עסקאות מקריות ובודדות, אלא הוא גורם הפועל כחלק מרשת השיווק של היצרן. יחסי המפיץ והיצרן מושתתים על אמון הדדי המחייבים כל אחד מהם להתחשב במשנהו ולהימנע מלפעול באופן העלול לפגוע במי מהם. המפיץ חייב לקדם את ענייניו של היצרן ולתת להם עדיפות על פני העסקאות האחרות שלו. היצרן חייב להביא בחשבון, כי המפיץ נכנס להוצאות ומשקיע עבודה מתוך ציפייה להפיק מהן רווח במהלך הזמן. לפיכך אל לו לפגוע בציפייה זו.
הפסיקה קבעה כי התואר "בלעדי" יכול להתלוות הן למעמדו של סוכן ולהן למעמדו של מפיץ. נפסק כי מפיץ בלעדי הוא מפיץ שהוקנתה לו זכות להיות הבלעדי באזור גיאוגרפי מוגדר.
חוזי הפצה וסוכנות נמנים על סוג החוזים "ההדדיים המתחדשים" וההנחה הקיימת לגביהם, היא כי הצדדים לא התכוונו כי ימשכו ללא הגבלת זמן. במידה שהמפיץ הוא שהפר את החוזה עם היצרן אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו, ולא יהא צורך לדון באורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול.
גם במערכת יחסי הפצה או סוכנות לא בלעדיים, תתכן חובה על היצרן ליתן הודעה מוקדמת למפיץ או לסוכן, טרם סיום ההתקשרות עימו.

לעניין אמת המידה לבחינת הזמן הסביר למתן הודעה מוקדמת נפסק, כי סבירות ההודעה נבחנת עפ"י שני קריטריונים. הראשון, פרק הזמן הסביר מתחילת הקשר ועד לסיומו. פרק זמן זה אמור לאפשר לצד השני שהות מספקת להפיק רווח סביר מהעיסקה ולכסות את השקעותיו בזמן ובעמל, וכן את ההוצאות שהוציא לשם ביצוע. בחוזה הפצה, המפיץ, בדרך כלל, אינו יכול ליהנות מפירות השקעתו באופן מיידי, אלא רק לאחר תקופה ממושכת. הקריטריון השני שנבחן הוא סבירות פרק הזמן שנקצב בהודעת המוקדמת, לסיום החוזה. פרק זמן זה נועד לתת לצד שכנגד זמן מספיק להתארגן מבחינה עסקית לקראת סיום הקשר ולמצוא מקורות אחרים להפקת רווח. כאשר ההודעה על ביטול החוזה נמצאת בלתי סבירה , עפ"י לפחות אחד הקריטריונים, הצד עימו בוטל החוזה זכאי לקבל פיצוי עבור נזקיו.
גיבושו של חוזה מושתת על שני תנאים יסודיים טעוני הוכחה, והם גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה, הנדרשת הן לגבי ההצעה והן לגבי קיבולה, וכן מסוימות.

במהלך המשא והמתן הטרום חוזי, עשויים הצדדים להגיע להסכמות במסגרת זיכרון דברים או "הסכם כפוף להסכם". המדובר בהסכמה ראשונית על פרטים מהותיים של עסקה, מתוך הבנה כי בהמשך ייחתם בין הצדדים הסכם כולל ומפורט, בדרך כלל ע"י אנשי מקצוע. ניתן לפרש את זיכרון הדברים כמסמך מחייב, כך שאם הצדדים לו, לא יגיעו לעשיית ההסכם המפורט, פרטיו יושלמו ע"י בית המשפט. הנחה אחרת היא כי זיכרון הדברים אינו מסמך מחייב ,שכן הצדדים מסכימים בעת עשייתו, כי בעתיד הם יגבשו מסמך נוסף מפורט ושלם, אשר יהווה חוזה מחייב ביניהם.
פרשנות זיכרון הדברים מוכרעת, בראש ובראשונה, בהתאם לניסוחו ע"י הצדדים. בתי המשפט בחנו מספר נוסחאות, בהן נוהגים להשתמש הצדדים כדי לבטא את הקשר בין זיכרון הדברים לחוזה המפורט העתידי, שהם צופים שייכרת (אלו מכונות בהלכה הפסוקה "נוסחאות קשר"). כך נקבע, כי אם הצדדים ציינו בהסכם כי הוא כפוף להסכם עתידי, הרי שההסכם הראשוני אינו מחייב, והוא מהווה אך חלק ממשא ומתן בין הצדדים.

על מנת לעמוד על מעמדו של זיכרון הדברים, מנקודת המבט של עורכיו, על בית המשפט לבחון גם את תוכנו, ואת התנהגות הצדדים לפני, בעת ולאחר ההסכמה על זיכרון הדברים. כך, אם במסגרת זיכרון הדברים הוסכם על תנאים יסודיים לעסקה ,כגון על מתן פיצויים במקרה של הפרה או אם במעמד עריכתו, שילם אחד הצדדים חלק מהתמורה הרשומה בו, ניתן להגיע למסקנה, כי זיכרון הדברים הינו בגדר חוזה.

חופש החוזים מתיר לכל צד במשא ומתן להחליט, כי אינו רוצה להתקשר בחוזה. כך, כל צד הנכנס למשא ומתן, נוטל על עצמו סיכון, כי בסופו של יום, העסקה לה ציפה, לא תצא אל הפועל. פרישה מעריכת חוזה היא אמנם זכות המוקנית לכל צד במשא ומתן, אולם הפעלתה כפופה לעקרון תום הלב שבסעיף 12 לחוק החוזים. ההנחה, הניתנת לסתירה, הינה, שככל שהמשא והמתן מצוי בשלב יותר מתקדם, והצדדים קרובים יותר לשלב החוזי, כך תידרש סיבה מובהקת וברורה יותר להצדקת הפרישה.
בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן יוענקו לנפגע פיצויי הסתמכות. פיצויים אלו, המכונים גם פיצויים שליליים, מיועדים להביא את הנפגע למצב בו היה, אלמלא הופרה חובת תום הלב. רק במקרים מיוחדים ובנסיבות יוצאות דופן, יוענקו לנפגע בשלב הטרום חוזי, פיצוי קיום, שמטרתם להביא את הנפגע למצב בו היה, אילו המשא והמתן עימו היה מבשיל לחוזה.

הבטחה גרידא אינה מהווה חוזה מכוח דיני החוזים. השתק הבטחה הינו מנגנון משפטי האמור למנוע מאדם, בנסיבות מסוימות, לחזור בו מהבטחה שנתן לזולתו, כאשר מקבל ההבטחה פעל בהסתמך עליה.
במקרה דנן, קובע בית המשפט, מהראיות עולה כי התובע שימש כמפיץ מוצרי הנתבעת 2, אם כי לא כמפיץ בלעדי של מוצריה, לאורך תקופת ההתקשרות ביניהם, משנת 1999 ועד לשנת 2001. יחד עם זאת, אין בידי בית המשפט לקבל את טענת התובע, כי שימש מפיץ בלעדי של הנתבעת 2. בעניין זה, יש להסכים עם הנתבעות 1 ו-2, כי גם אם התובע היה, בפועל, ולאורך זמן, הגורם היחיד שרכש סחורה מהנתבעת 2 ומכר אותה לצדדים שלישיים בישראל, אין בכך ראיה להיותו מפיץ בלעדי. כעולה מהפסיקה הצדדים יכולים, גם בע"פ ובאמצעות התנהגותם, להקנות לאחר זכות הפצה בלעדית, אולם לשם הוכחתה, יש להצביע על קיומם של מאפייני בלעדיות, כגון התחייבות מצד הנתבעת 2 לשווק את המוצרים רק באמצעות התובע, מחד גיסא, והתחייבות התובע לרכוש מכסה מינימאלית של מוצרים מטעם הנתבעת 2 בלבד, מאידך גיסא, והגבלת ההתקשרות לתקופת זמן מסוימת. התובע לא הוכיח, כי כך הוסכם בין הצדדים, ולו בהתנהגות.
מבחינה עובדתית בית המשפט מקבל את גרסת התובע, כי הנתבעת 2 הודיעה על הפסקת ההתקשרות עימו , מבלי שקדמה לכך הפרת חוזה מצידו. בנסיבות הפרת החוזה ע"י הנתבעת 2, ואף שלתובע לא הוקנה מעמד של מפיץ בלעדי, מוטלת חובה על הנתבעות למסור לו הודעה מוקדמת, עובר לסיום ההתקשרות עימו. יתר עילות התביעה, קובע בית המשפט, לא הוכחו.

פסק דין


לפניי תביעה להכיר בתובע, שעבד בשיווק זכוכיות חסינות אש של חברת Vetrotech Saint Gobain UK Ltd (להלן:"הנתבעת 2") כמפיץ בלעדי של מוצריה בישראל בשנים 2001-1999. לטענת התובע, חברת S.R.I Ltd (להלן:"הנתבעת 3"), המשמשת סוכנת בלעדית של הנתבעת 2 בענף הזכוכית, הביאה לביטול ההתקשרות של התובע עם הנתבעת 2, וסיכלה המשך התקשרות עתידית עימו. הנתבעת 2 הינה חברת בת של חברת Saint Gobain Glass France (להלן: "הנתבעת 1"), אשר גם לה, כך נטען, יש חלק בהתנהלות שהובילה להגשת התביעה.
יש לציין, כי התיק הונח בלשכתי ביום 18.02.2010.

כתב התביעה

1. במסגרת כתב התביעה נטען, כי התובע הינו בעל עסק עצמאי בענף הבנייה, העוסק בין היתר באספקת זכוכיות ומוצרי פרזול לזכוכיות, לאלומיניום ולדלתות אש. בשנים 1999-1998, בעודו עובד כמנהל מותג ומנהל תחום זכוכית בחברת ארפל, הבחין התובע במגמת גידול בביקושים לזכוכית חסינת אש בענף הבנייה בישראל. התובע החל להתעניין ברכישת זכוכיות חסינות אש עבור חברת ארפל, ולצורך כך פנה אל הנתבעת 1, המוכרת כאחת משלושת יצרני הזכוכית הגדולים בעולם. הנתבעת 1 הפנתה את התובע לחברת הבת שלה, הנתבעת 2, המרכזת את הייצור והשיווק של זכוכיות חסינות אש. בהמשך, גיבש התובע עבור חברת ארפל תוכנית עסקית, לפיה זו תרכוש מהנתבעת 2 זכוכיות חסינות אש, ותשווקן ליזמים ולקבלנים בענף הבנייה וליצרני דלתות אש.
הנתבעת 3, המשמשת כסוכנת ונציגה בישראל של הנתבעת 1, גילתה את דבר המגעים שמקיים התובע עם הנתבעות 1 ו- 2. בעקבות זאת, פנו נציגיה למנהלי חברת ארפל, והבהירו, כי הנתבעת 3 היא הנציגה הבלעדית של מוצרי הנתבעת 1 וחברות הבנות שלה, ולכן הקשר עם הנתבעות 1 ו-2 צריך להיעשות באמצעותה. בהמשך, ניסו נציגי הנתבעת 3 לשכנע את חברת ארפל לשווק את מוצרי הנתבעת 2, כפי שהתובע הציע, אולם חברת ארפל דחתה את ההצעה.
זמן מה לאחר מכן, כך מתואר בכתב התביעה, עזב התובע את עבודתו, והקים עסק עצמאי לאספקת זכוכית ומוצרי פרזול לאלומיניום וזכוכית. כאשר נודע הדבר למנהלי הנתבעת 3, הם יצרו קשר עם התובע, והציעו לו לשווק את הזכוכיות חסינות האש בישראל, והתובע נענה להצעה. עד אותה עת, כך נטען, הנתבעת 3 לא היתה פעילה כמעט ביבוא ושיווק זכוכיות חסינות אש, והנתבעת 2 לא מכרה בישראל אף לא פריט אחד מתוצרתה ולא היה לה קשר עסקי עם הנתבעת 3. מאחר שזכוכיות חסינות אש מהוות מוצר ייחודי, ותחום זה לא היה מוכר לנתבעת 3, היא ביקשה מהתובע שיעמוד בקשר ישיר עם הנתבעת 2. לפיכך, המשא והמתן המסחרי והטכני, הנוגע ליבוא הזכוכיות התנהל ישירות בין התובע לבין הנתבעת 2, כמו גם הזמנות המוצרים, והתשלומים עבורם. כתב התביעה מבהיר, כי התובע הוא הגורם שביצע את כל הפעולות, אשר בדרך כלל מבוצעות ע"י יבואן, היינו הובלת המוצרים לארץ, שחרורם מהמכס, שינועם והפצתם.

על כן, ולמרות שהנתבעת 3 שימשה נציגה של הנתבעת 1 בישראל, הרי שבכל הקשור ליבוא הזכוכיות, התובע שימש למעשה כיבואן וכמשווק של הנתבעת 2, לכל דבר ועניין. כך, כל אימת שלקוח פנה לנתבעת 2 והתעניין ברכישת הזכוכיות, היא הפנתה אותו אל התובע, תוך שהיא מציגה אותו כמפיץ המוצרים (נספח ב לכתב התביעה). יחד עם זאת, לאור העובדה שהנתבעת 3 היתה הסוכנת של הנתבעת 1 בארץ, ולמרות שלא היתה מעורבת בפעילות המסחרית שהתקיימה בין התובע לבין הנתבעת 2, היא קיבלה מהנתבעת 2 עמלת סוכן, בשיעור של 10%, ממכירות מוצרי הנתבעת 2 לתובע .

בהמשך כתב התביעה, הדגיש ב"כ התובע, עו"ד אורי סודרי, כי התובע הוא שפיתח את שוק מכירות הזכוכיות חסינות האש בישראל. כך, לאחר שהתובע גילה כי קיים ביקוש לזכוכיות בעובי של 12 מ"מ לשם התקנת צוהרי דלתות אש, הוא שכנע את הנתבעת 2 לייצרן, אף שעד אז זו ייצרה זכוכיות רק בעובי של 16 מ"מ. כתוצאה מכך, הכפיל התובע את פוטנציאל השיווק של זכוכיות הנתבעת 2, שהיו מיועדות לצוהרים לדלתות אש. כמו כן, בשוק הישראלי החלה להתפתח מגמה של התקנת קירות ומחיצות עשויות זכוכית, והתובע החל לשווק את מוצרי הנתבעת 2 גם בתחום זה. כמו כן, במהלך שנת 2001, קיבל התובע מחברות ייזום פרוייקטים בקשות להגיש הצעות מחיר לאספקת קירות זכוכית, בהיקפים של מיליוני דולרים (נספח ד).

כאשר מנהלה של הנתבעת 2, מר דיוויד קלרקסון (להלן:"מר קלרקסון"), ראה כי התובע מקדם בהצלחה את מכירות המוצרים, הוא הגיע למסקנה, כי אין הצדקה להמשיך ולהעניק לנתבעת 3 עמלה בגין המכירות בארץ, להן היא לא תרמה דבר. לכן, מר קלרקסון הודיע לתובע, מספר פעמים, כי בתחילת שנת 2002, כשתוקפו של הסכם השיווק בין הנתבעת 1 לנתבעת 3 יפקע, מוצרי הנתבעת 2 יוצאו מתחולת הסכמי הבלעדיות אשר נחתמו בין הנתבעות 1 ו-3, והתובע ימונה ל"משווק הבלעדי" של הנתבעת 2, בהתאם לתנאי הסכם השיווק המקובלים אצל הנתבעת 1.
ההבטחה שניתנה לתובע, ו"הגידול הדרמטי" במכירות הזכוכיות חסינות האש, חייבו את התובע להערך לפעילות בקנה מידה גדול, ולכן הוא פעל לצירוף שותף לעסקיו. התובע פנה בהצעה לחברת חירות הנדסת מערכות בע"מ (להלן:"חברת חירות"), שהינה אחת ממשווקי הזכוכית הגדולים בישראל, ובעלת בסיס פיננסי איתן, והשניים גיבשו בהסכם את עיקרי שיתוף הפעולה ביניהם, בנוגע לשיווק מוצרי הנתבעת 2. במקביל, חתם התובע על הסכם עם חברת רשפים – פיתוח וייצור בע"מ (להלן:"רשפים"), יצרנית דלתות אש, לפיו האחרונה התחייבה לרכוש מהתובע זכוכית, באופן בלעדי. עוד נטען בכתב התביעה, כי מאחר שהגידול בפעילות השיווק של מוצרי הנתבעת 2 , חייב עבודה אינטנסיבית, מיקד התובע את עיקר פעילותו העסקית בתחום זה, וזנח את פעילותיו בתחומים אחרים.
בהמשך נטען, כי כאשר מנהלי הנתבעת 3 נוכחו לדעת, כי הקשרים בין התובע לנתבעת 2 מעמיקים, הם גילו צרות עין וניסו לדחוק את התובע מפעילות בשוק שהוא יצר, לטענתו, במו ידיו. כן ניסתה הנתבעת 3 לחבל ביחסי התובע עם הנתבעת 2 ובקשריו עם לקוחות פוטנציאליים, באמצעות השמצת התובע והעלאת טענות חסרות שחר בנוגע לפעילותו.

מעשי הנתבעת 3 עוררו חשש אצל התובע מפני איבוד מקור פרנסתו העיקרי, עליו עמל כשנתיים, ועל כן הוא פנה למנהל הנתבעת 2, וביקש שיחזור ויאשר את מחוייבותה של הנתבעת להמשיך את קשריה עם התובע. מר קלרקסון חזר בפני התובע על כוונתו למנותו למשווק הבלעדי של מוצרי הנתבעת 2 בישראל, וציין מספר פעמים, כי מעמדו של התובע מובטח, וכי הוא אינו מתרשם מההשמצות של הנתבעת 3. עוד טען מר קלרקסון, כי הוא מעריך את פעילותו של התובע ומודע לעובדה כי הוא זה שהחדיר לשוק הישראלי את מוצרי הנתבעת 2. אחת מהשיחות בין התובע לבין מר קלרקסון, המאשרת את האמור לעיל, התקיימה ביום 11.06.2001. בשל חששו של התובע, הוא נקט בצעד חריג, כהגדרתו, והקליט את שיחת הטלפון בינו לבין מר קלרקסון, ותמלילה צורף לכתב התביעה (נספח ח).
נוכח הגידול שהחל להסתמן בפעילות בשוק הישראלי, כך לשון כתב התביעה, החליט מר קלרקסון לבקר בארץ, והוא אף ביקש מהתובע, טרם הביקור, לתאם לו פגישות עם לקוחותיו. הגעתו הצפויה ארצה של מר קלרקסון, הניעה את מנהלי הנתבעת 3 להגביר את מאמציהם לחבל בקשרים שבין התובע לנתבעת 2. כך, הם סירבו לשתף פעולה עם התובע על מנת להביא להצלחת הביקור, והם אף ביקשו ממר קלרקסון למנוע את השתתפות התובע בפגישות עם לקוחות, שאת הקשר עימם התובע יצר בעצמו (נספח י).
לטענת התובע, מאמצי הנתבעת 3 נשאו פרי, ובמהלך ביקורו של מר קלרקסון בישראל, שנערך בחודש יולי 2001, הוא שינה את יחסו אל התובע. לאחר פגישה קצרה, מר קלרקסון התעלם לחלוטין מהתובע, ונפגש עם לקוחותיו, מבלי לתאם זאת עימו, ומבלי לשתפו באותן פגישות. מר קלרקסון אף מסר לגורמים בענף בו פועל התובע, כי התובע אינו משווק עוד את מוצרי הנתבעת 2, וזאת מבלי לשוחח קודם לכן עם התובע, ומבלי לתת ללקוחות כל הסבר. מר קלרקסון אף ביטל את השתתפותו בפגישה שהתובע תיאם לו עם מנהל המכירות הארצי של חירות, ולפגישה עם מנכ"ל חירות, מר קלרקסון כלל לא טרח להופיע.

השינוי הפתאומי בהתנהגות מנהלה של הנתבעת 2 היכה את התובע בתדהמה וגרם לו נזק רב, שכן הלקוחות, ששמעו את התבטאויות מר קלרקסון, ניתקו את קשריהם עם התובע, והמוניטין שלו נפגע. במטרה להבין את פשר התנהגותו, פנה התובע אל מר קלרקסון בכתב ביום 02.08.2011 במטרה לברר מה הביא לשינוי בגישתו. בתשובתו מיום 17.08.2001 טען מר קלרקסון, כי מכתב התובע מהווה משום איום בנקיטת הליכים משפטיים, וכן הוא העלה טענות כוזבות בנוגע למעמדו של התובע. כך הוא טען, כי התובע שימש כלקוח רגיל של הנתבעת 2, ולא כמפיץ, וכן כי הנתבעת 2 לא הבטיחה לתובע דבר. עוד נכתב בתשובה, כי הנתבעת 2 לא היתה שבעת רצון מהעסקים בישראל, וזאת לטענת התובע, בניגוד למצב הדברים בפועל. באותו מכתב הודיעה הנתבעת 2, כי לא תבצע את הזמנת הרכש עבור חברת רשפים, אף שזו כבר אושרה ע"י הנתבעת. הנתבעת 2 תירצה את סירובה לספק את ההזמנה, בתואנה שהיא חוששת כי התמורה בעבור המוצרים לא תסופק לה. זאת, אף שהתובע הבטיח את התמורה באשראי דוקומנטרי, שמעמדו כערבות בנקאית.
כתוצאה מעמדת הנתבעת 2, נאלץ התובע להפר את התחייבויותיו כלפי חברת רשפים, והעסקה לא יצאה אל הפועל. לטענת התובע, מאחר שחברת רשפים הזדקקה בדחיפות למוצרי הנתבעת 2, שהוזמנו על ידה, ומשום שהיא לא באה בכל טענה אל התובע, בגין הפרת התחייבויותיו, הוא מניח כי הנתבעת 2 או הנתבעת 3 התקשרו עם החברה, במישרין, וסיפקו לה את המוצרים שביקשה.

נוכח התנהגות הנתבעת 2, פנה אליה התובע באמצעות בא כוחו ודרש כי תקיים את התחייבויותיה, טרם נקיטת הליכים משפטיים. בין הצדדים הוחלפו מכתבים, במהלך החודשים אוגוסט עד אוקטובר 2001, אך רק בתחילת שנת 2006, הוגשה התביעה שלפניי.
ב"כ התובע הבהיר בכתב התביעה, כי התנהלות הנתבעות גרמה לקריסת עסקיו של התובע, ולכן מעייניו היו נתונים למציאת מקור פרנסה חלופי. לאור זאת, רק בסוף שנת 2005 חזר ופנה לנתבעות, ולאחר מכן, פעל למיצוי זכויותיו באמצעות נקיטת הליכים משפטיים.
התובע טען כי עילות התביעה נגד הנתבעות מבוססת על "הפרת חוזה, גרם הפרת חוזה, קיום הסכם שלא בתום לב, עוולה מסחרית ועוולה בנזיקין".
באשר להגדרת הנזק שנגרם לתובע, צויין בכתב התביעה כי ההפסקה הפתאומית של ההתקשרות עם התובע, ללא מתן הודעה על כך זמן סביר מראש, גדעה באחת עסק מבטיח של התובע, על פיתוחו עמל שנתיים, ובפרט היא מנעה את השלמת העסקאות אותן התחייב לבצע. כמו כן, לטענת התובע יש לחשב את נזקיו, על בסיס ההנחה, כי הוא היה זכאי להמשך התקשרות עם הנתבעת 2 למשך חמש שנים נוספות לפחות. זאת, לאור הבטחות הנתבעת 2, והעובדה כי התובע לבדו פיתח, לטובת הנתבעת, שוק מכירות חדש לחלוטין בארץ.
בעניין שיעור הנזק, נטען בכתב התביעה, כי עפ"י ההסכם עם חברת רשפים, הזמנותיה היו צפויות להניב רווח של 70,000$, מתוכן היה התובע צפוי להרוויח 35,000$. הזמנת המוצרים ע"י חברת רשפים היתה הזמנת מינימום לתקופה של חצי שנה. התובע ציין, כי בנוסף לחברה זו, היו לו עוד ששה לקוחות גדולים שהיו צפויים להזמין ממנו זכוכיות בעובי של 12 מ"מ, כך שהרווח הצפוי מכלל העסקאות, אשר נוגעות להזמנת זכוכיות, המשמשות לצוהרי דלתות חסינות אש, היה עומד על 800,000$, והתובע היה זכאי למחציתו. מאחר שהתובע היה אמור להתחלק ברווח העתידי עם חברת "חרות", הוא היה גורף לכיסו סך של 200,000$ לשנה, ולמשך חמש שנים, כמליון$.

התובע טען עוד, כי הגיש הצעות מחיר בפרוייקטים שונים, במסגרתם היה עליו לספק זכוכיות חסינות אש הדרושות להתקנת דלתות ומחיצות, וכי סיכוייו לזכות באותם פרוייקטים היו הגדולים ביותר, לאור המחירים אותם הציע. על סמך כמויות הזכוכית שנדרשו בפרוייקטים אלו, ועל דרך ההמעטה, העריך התובע כי היה מוכר כ-2000 דלתות זכוכית מדי שנה. כך שחלקו של התובע ברווח הצפוי היה עומד על מליון דולר לשנה, ועל 5 מליון דולר לפחות, למשך חמש שנים.
לטענת התובע, הוא גם היה צפוי להפיק רווח כספי נוסף מאותם פרוייקטים, משום שאלו דרשו גם אספקה והתקנה של מסגרות אלומיניום לזכוכיות וכן של אביזרים נוספים. הרווח הצפוי לתובע ממכירות מוצרים אלו זה עמד על 100,000$.
עוד הובהר, כי חברת חרות התכוונה לרכוש, מיד עם חתימת ההסכם איתה, מלאי של מוצרי הנתבעת 2 בסכום של 4 מליון ₪ , שהם כמליון דולר, והרווח שהיה צפוי לתובע מהוצאת העסקה אל הפועל , עמד על 250,000$. עסקה זו טורפדה, ממש לפני ביצועה, בעקבות התנהגות הנתבעת 2.
בכתב התביעה צויין עוד, כי כתוצאה מההפסקה הפתאומית של ההתקשרות בינו לנתבעת 2, איבד התובע קשרים עסקיים רבים והמוניטין שלו נפגע. נזקו בגין רכיבים אלו מוערך בכ -200,000$.
כאמור, לשיטת התובע, נוכח העובדה שהצליח לשווק בישראל מוצר שקודם לכן לא נמכר בה , ובהתחשב בפרקטיקה הקיימת בקשרים בין מפיצים ליצרנים, יש להניח, כי אלמלא מעשי הנתבעות, הוא היה משמש משך חמש שנים לפחות, כיבואן של מוצרי הנתבעת 2. בנסיבות אלו, מגיעים הנזקים המפורטים לעיל לסך של 6,285,000$ .
אף אם הקשר העסקי היה נמשך שנתיים בלבד, היה שיעור נזקיו של התובע עומד על 2,685,000 $ לכל הפחות, שהם 12,200,000 מליון ₪. זאת, מבלי להתחשב בנזקים שנגרמו לו עקב הפגיעה במוניטין ומאובדן ההזמנות לאספקה והתקנת מסגרות אלומיניום, במסגרת פרוייקטים להם הגיש הצעת מחיר.
יחד עם זאת, ולנוכח סכום האגרה הגבוה, החליט התובע להעמיד את נזקו על סך של 4 מליון ₪.

כתבי ההגנה

כתב ההגנה מטעם הנתבעות 1 ו-2
2. הנתבעות 1 ו-2, טענו באמצעות בא כוחם, עו"ד חיים שטרן, כי הנתבעת 3 היא נציגה, סוכנת, מפיצה ומשווקת בלעדית של הנתבעת 2, בכל הנוגע לשיווק מוצרי הזכוכית שלה בישראל, כפי שעולה מההסכם שנחתם בין השתיים ביום 17.12.1996, ושצורף כנספח א' לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 3. הנתבעות הבהירו, כי קשריו הנטענים של התובע עם הנתבעות 2 ו -3 עולים לכל היותר לכדי קשרי "מוכר-קונה". כך, גם לטענת התובע עצמו הוא נהג להזמין זכוכיות חסינות אש, באמצעות הנתבעת 3, אשר סופקו לה ע"י הנתבעת 2. לטענת הנתבעת 1, לא היה לה כל קשר עם התובע ונסיון התובע לשלבה בתביעה, הינו מלאכותי וחסר תום לב. כן הודגש, כי לנתבעות מעולם לא היתה כוונה למנות את התובע לסוכן בלעדי במקום הנתבעת 3. האמור בכתב התביעה מוכיח, כי התובע, המאשר כי ידע על כך שהנתבעת 3 הינה הסוכנת או המשווקת הבלעדית של הנתבעת 2, ניסה לחתור תחת מעמדה, ולהפוך לסוכן הבלעדי של הנתבעת 2. הנתבעת 2 הבהירה עוד, כי חלופת המכתבים בינה לבין התובע (נספח א לכתב התביעה) אינה מעידה על התקשרות בין הצדדים, וכל פנייה של התובע לנתבעת 2, שלא באמצעות הנתבעת 3, נעשתה בחוסר סמכות ובחוסר תום לב. הנתבעת 2 גם שללה את טענת התובע, כאילו הוא הוצג במכתביה כגורם המשווק את מוצריה, והיא מצביעה על אחד המכתבים שצירף התובע לכתב התביעה (מכתב מיום 19.03.01 שהינו חלק מנספח ב לכתב התביעה), בו הבהיר מר קלרקסון, כי הנתבעת 3 היא הסוכנת (agent) הבלעדית של הנתבעת 2. מר קלרקסון אישר במכתב, כי הנתבעת 3 הגיעה להסכמות עם התובע לפיהן הוא יפיץ את מוצרי הנתבעת 2 בארץ , אולם לטענת ב"כ הנתבעת 2, מרשתו אינה צד לאותן הסכמות והן אינן מחייבות אותה.
בכתב ההגנה הוכחשה מכל וכל טענת התובע, כי הוא הגורם אשר פיתח את שוק הזכוכיות חסינות באש בישראל, ונטען כי הנתבעת 2 היתה פעילה בתחום באמצעות הנתבעת 3, עוד טרם החל התובע לעסוק בו. בפרט, הובהר כי החל משנת 1998 סיכמו הנתבעות 2 ו-3 על ייצור זכוכית בעובי של 12 מ"מ, וזאת ללא כל קשר לפעילות התובע, שהחלה שנים מאוחר יותר (נספח ג 1-2 לכתב ההגנה של הנתבעת 3). הנתבעות דחו גם את טענת התובע בדבר תרומתו לגידול המכירות , והבהירו כי בקשות לקבלת הצעת מחיר (נספח ד לכתב התביעה), אשר נשלחו אל התובע, אינן מהוות התחייבות להזמין ממנו סחורה. עוד נטען כי מכתבו של מר קלרקסון מיום 20.06.00 (נספח ג) המציין שביעות רצון מהצלחת עסקי התובע, התבסס על צפי הזמנות עתידיות בהיקפים גדולים שהתובע הבטיח לנתבעת, ושלבסוף לא התממש.
הנתבעות הכחישו את טענת התובע, כי ניסו לחבל בעסקי התובע, ובפרט כי הנתבעת 3 פעלה אצל הנתבעת 2 כדי לחבל במינויו הנטען לסוכנה הבלעדי, כאשר ממילא טענתו זו מוכחשת ע"י הנתבעות. כן שללו הנתבעות 1 ו-2 את הטענה כי מנהל הנתבעת 2, הבטיח לתובע מעמד של סוכן בלעדי, שכן אין בסמכותו לעשות כן, והתובע היה מודע לכך. הנתבעת 2 הוסיפה וטענה, כי התובע ניצל את העובדה, כי במועד הרלוונטי, מנהל המכירות של הנתבעת 2, אשר עבד עם הנתבעת 3 בכל הנוגע לשיווק המוצרים בישראל, הוחלף במר קלרקסון. האחרון, כך נטען, טרם היה מודע ליחסי הבלעדיות בין הנתבעת 2 לנתבעת 3, ולכן עלה בידי התובע ליצור מצג שווא מול מר קלרקסון כאילו הוא נציגה של הנתבעת 2 בישראל. עוד הובהר, כי בניגוד לטענת התובע, מנהלה של הנתבעת 2 ביקר בישראל, בעקבות הזמנתו ע"י הנתבעת 3. במהלך ביקורו קיים מר קלרקסון פגישות לפי לוח זמנים שתואם ע"י נציגי הנתבעת 3, אשר גם נלוו אליו לאותן פגישות, כולל זו עם התובע. בעקבות הביקור, התברר למנהל הנתבעת 2, כי התובע אינו מי שהתיימר להציג עצמו ,וכי "כל עסקו מתמצה במשרד המתנהל בביתו, ללא כל מחסנים, מלאי, משווקים.. ציוד הובלה". רושם זה, בצירוף פנייה של הנתבעת 3 באותו נושא, הביאו את מר קלרקסון להבהיר לתובע ולנתבעת 3, במכתביו מחודש אוגוסט 2001 (נספח י לכתב התביעה), כי הנתבעת 3 היא הסוכנת היחידה והבלעדית שלה בישראל, וכי התובע הוא רק לקוח של הנתבעת 2. באשר לתמליל השיחה שהתנהלה, לכאורה, בין מר קלרקסון לתובע , הובהר, כי לא מדובר בראיה קבילה, וכי היא אינה מאששת את טענות התובע בדבר המעמד, שלכאורה, הובטח לו.

הנתבעות 1 ו-2 גם שללו את טענות התובע, בדבר הנזק שנגרם לו. באשר לטענתו, כי סיכם על שיתוף פעולה עם חברת חירות, הדגישו ב"כ הנתבעות, כי נספח ה' שצורף לכתב התביעה אינו מהווה הסכם בין התובע לחברה, אלא מדובר במכתב ששלח התובע לחברה, הנעדר כל חתימה. במסמך, גם אין אזכור של הנתבעת 2, כספקית הזכוכיות, ואם התובע כיוון אליה, הרי שהמסמך רצוף במצגי שווא מטעם התובע, וממילא אינו מחייב את הנתבעת . באשר להסכם עם חברת רשפים (נספח ו), נטען כי לא מצויין בו שהסחורה היא מתוצרת הנתבעת 2, ואם לכך התכוון התובע, היה זאת ללא הרשאת הנתבעת 2, ולכן ההסכם אינו מחייבה. הנתבעת מאשרת, כי במסגרת מכתב מנהלה מיום 17.08.01, נמסר לתובע, כי הנתבעת לא תספק את ההזמנה של חברת רשפים, אולם זאת משום חששה האמיתי, כי לאור מכתביו הקודמים של התובע, הוא לא ישלם את התמורה עבור הסחורה. עוד הובהר, כי סכומי הנזק הנטענים הינם מופרכים, ונשענים על תחשיבים לא מפורטים וספקולטיביים, המבטאים רק את משאלות לב התובע. אין גם כל תימוכין לטענת התובע, כי הנתבעת 2 היתה מתקשרת עימו לחוזה התקף ל - 5 שנים נוספות, שכן הוא לא הוכיח כי התקשרה עימו ולו ליום אחד, וממילא הנוסח הסטנדרטי של חוזה בלעדיות המקובל בקבוצת הנתבעת 1, מגביל את ההתקשרות לשנה אחת. בחלוף השנה, החוזה ממשיך להתקיים אלא אם אחד הצדדים מודיע לשני בדבר רצונו לסיים את ההסכם. עוד ציינו הנתבעות, כי אין כל בסיס לטענותיו בדבר גרימת נזק למוניטין, כי ככל שיש מוניטין למוצרים שמכר, הוא שייך ליצרנית המוצרים, היא הנתבעת 1. התובע גם לא הוכיח, כי הנתבעות גדעו את עסקו, כאשר ממילא משנת 2001 ועד להגשת התביעה התובע חדל לבצע כל הזמנה מהנתבעת 2 באמצעות הנתבעת 3, ואם היה פונה כאמור, הזמנתו היתה נענית. כמו כן, התובע מנוע מלתבוע את הנזקים שפירט, משום שהוא השתהה כ-4 שנים בהגשת תביעתו, והוא מבקש מהנתבעות לפצותו על אובדן הכנסה משך תקופה זו. יתר על כן, על התובע מוטלת היתה החובה להקטין את נזקיו הנטענים, במשך הזמן שחלף, והוא לא עשה כן.

כתב ההגנה של הנתבעת 3
3. ב"כ הנתבעת 3, עו"ד אליהו מינקוביץ ועו"ד רינה דוד, טענו בכתב ההגנה, כי התובע היה לקוח של מרשתן, ובאמצעותה הזמין זכוכית חסינת אש שסופקה ע"י הנתבעות 1 ו-2,וזאת בשנים 2001-2000. עוד צויין, כי מאחר שלתובע לא היה עסק פעיל, הנתבעת 3 נתבקשה, לא פעם, לאחסן עבורו מלאי של זכוכיות, והיא עשתה כאמור באמצעות חברה קשורה, לבקשתו. בכתב ההגנה הודגש, כי התובע לא שימש מפיץ של הנתבעת 3 או יבואן של הנתבעת 2. עוד נטען, כי הנתבעת 3 מעולם לא יזמה פנייה לחברת ארפל בבקשה שתשווק את מוצרי הנתבעת 2 , אלא לבקשת התובע, נוצר קשר קלוש בין הנתבעת 3 לחברה, בסופו לא התגבשה כל התקשרות עסקית, בעקבותיו. הנתבעת 3 הבהירה עוד, כי התובע היה מודע לעובדה, כי היא הסוכנת הבלעדית של הנתבעות 1 ו-2 בארץ, ולכן כל קשר עסקי או מקצועי שקיים באופן ישיר עם מי הנתבעות, נעשה בחוסר תום לב ותוך גרם הפרת חוזה. כאשר נודע לנתבעת 3 אודות נסיונו של התובע לתפוס את מקומה, הודיעה על כך לנתבעת 2. גם הנתבעת 3 דחתה את הצהרות התובע, כאילו הוא שפיתח את שוק זכוכיות חסינות האש בישראל, הן משום שממילא מדובר בשוק קטן המהווה פחות מ5% משוק הזכוכית בישראל, והן משום שהיקף כלל הזמנות הזכוכית של התובע מהנתבעת 2 היה קטן ועמד על סך 178,000$, כאשר רק חמישית מסכום זה משקפת את רכיב הרווח.
באשר לכשלון העסקה עם חברת רשפים, הובהר כי התובע הוא שהפר את התחייבויותיו במסגרת העסקה, שכן הוא לא שילם לנתבעות 1 ו-2 את מלוא התמורה בגין הזכוכיות שהזמין עבור חברת רשפים. לאור זאת, לא ניתן היה לספק לחברה את הסחורה. כמו כן,התובע טעה במחיר העסקה שהציע לחברת רשפים, טעות שבגינה, ממילא, לא היה צפוי לו כל רווח. הנתבעת 3, שביקשה למנוע מהתובע להפר את ההסכם שעשה עם חברת רשפים, ועל מנת לשמור על קשרי מסחר תקינים עם הנתבעות 1 ו-2, שהיו אמורות לספק את הסחורה, החליטה לבצע את ההזמנה. היא סיפקה לרשפים את הסחורה, כאשר חלק ממנה אף נשלח בדואר אויר, על כל העלויות הכרוכות בכך, והכל כדי לעמוד בלוח הזמנים, בו התחייב התובע כלפי חברת רשפים (נספח ה לכתב ההגנה).
באשר לנזקיו הנטענים של התובע, חזרה הנתבעת 3 על טענות יתר הנתבעות והבהירה, כי לא ייתכן שהתנהגותה הנטענת גרמה לקריסת עסקי התובע, שכן הוא היה לקוח קטן ביותר שלה, וממילא לא היה בהיקף פעילותו כדי להוות מקור פרנסה עבורו, וודאי שלא עיקרי. עוד נטען, כי ציפיותיו של התובע לעסקאות עתידיות בחסות הנתבעת 2, על בסיסן חישב את נזקיו, הינן חסרות שחר, שכן בשנת 2001 או בסמוך לכך הצטמצמה פעילותה העסקית של הנתבעת 2 בישראל, וגדל נתח הפעילות של מתחריה. זאת, משום שמתחרי הנתבעת 2, היו מוכנות לספק ללקוחות זכוכית חסינת אש בגודל רב, אשר חיתוכה לגודל המבוקש יתבצע בישראל. אפשרות זו ,המוזילה את עלות העסקה ללקוח, לא היתה מקובלת על הנתבעות 1 ו-2 "משיקולים מקצועיים ואחריות לטיב המוצר", ועל כן היקף פעילותה בארץ הצטמצם.
הנתבעת 3 אף הדגישה, כי התובע חישב את נזקיו העתידיים באופן מעוות, שכן הוא ביססם על רווח בשיעור של 50% משווי העסקאות אותן צפה, כאשר שיעור הרווח המקובל בשוק העסקי עומד על 20%, וכי ממילא היקף העסקאות העתידי שחזה הינו מוטעה, לאור היקף עסקאותיו הקטן בהווה. התובע גם לא יכול היה להסתמך בחישוב נזקיו על רווחים מעסקה עתידית עם חברת חרות, שכן למיטב ידיעתה של הנתבעת, חברת חרות אינה עוסקת עוד בתחום זכוכית חסינת אש מאז ספטמבר 2002 . אין גם תימוכין לנזקים, אשר חושבו על בסיס עסקאות עתידיות עם חברת רשפים, משום שחברת רשפים לא ביצעה הזמנת זכוכיות נוספות מהנתבעת 2, וסביר להניח כי הזמנות פוטנציאליות היו מופנות למתחרי הנתבעת 2.
לסיכום הובהר, כי העובדה שהתובע היה מוכן בקלות רבה להפחית את גובה נזקיו, נוכח סכום האגרה הצפוי, מעידה כי מדובר בנזקים מופרכים.

ראיות הצדדים

4. במסגרת ראיות התביעה הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע ומטעם שוקי ונסטרה, שעבד בחברת חירות בזמנים הרלוונטיים לתביעה, ואלו נחקרו בבית המשפט. מטעם הנתבעות 1 ו-2 העיד מר דיוויד קלרקסון, מנכ"ל הנתבעת 2. הנתבעת 3 העידה מטעמה את מנהליה, אילן וחנניה בן דוד, וכן את מנכ"ל חברת רשפים, רפי סלהוב ומנכ"ל חברת חירות, אבי ואליק.

השאלות השנויות במחלוקת
5. במסגרת תביעה זו התבקשתי להכריע במספר פלוגתאות, כדלקמן: סוגית מעמדו של התובע במסגרת יחסיו העסקיים עם הנתבעת 2 בשנים 2001-1999, ומשמעותה החוזית; שאלת הפרת החוזה, והגורם לה; תוצאות הפרת החוזה, במידה שזה הופר, והשאלה אם לתובע נמסרה הודעה מוקדמת כדין, והפרת החוזה הנטענת של הנתבעת 2 בנוגע לביצוע ההזמנה עבור חברת רשפים, שלא באמצעות התובע
עוד ניטשה מחלוקת בין הצדדים בשאלה אם ניתנה לתובע, במסגרת שיחתו עם מר קלרקסון מיום 11.06.01, הבטחה עתידית למנותו לנציג בלעדי (סוכן או מפיץ) של הנתבעת 2 בישראל, החל משנת 2002; תוקפה המשפטי של אותה הבטחה; תוקפו המשפטי של המכתב שכתב מר קלרקסון לתובע, מיום 12.06.01; תוצאות נסיגתה של הנתבעת 2 מההבטחה העתידית, ככל שזו ניתנה לתובע; הפיצויים להם זכאי התובע בגין החלטת המשיבה 2 שלא לעמוד בהבטחתה הנטענת. זאת, בהסתמך על הערכת אובדן רווחיו העתידי של התובע, בכלל, ותוך התייחסות לטענתו בדבר התגבשות הסכם עתידי עם חברת חירות, בפרט. עוד עליי להכריע במידת מעורבותן של הנתבעות 1 ו-3 בהפרת ההתחייבויות הנטענות של הנתבעת 2.

דיון משפטי

6. אכן, וכפי שנטען בסיכומי טענות הצדדים, העקרונות המשפטיים בדבר חוזי סוכנות והפצה, אינם מעוגנים בחקיקה הישראלית, אלא נקבעו ע"י הפסיקה. מאחר ששאלת מעמדו של התובע, במסגרת יחסיו העסקיים עם הנתבעות, היא הסוגיה העיקרית הרובצת לפתחו של בית המשפט, אסקור להלן, ובאמצעות ההלכה הפסוקה, את ההיבטים הרלוונטיים לקביעת אותו מעמד. בהמשך, אדרש לבחינת המשמעות החוזית שיש, אם בכלל, להתחייבות העתידית באשר למינוי התובע לנציג בלעדי של הנתבעת 2, ולחזרה הימנה.


דיני סוכנות והפצה

מעמדו של סוכן מול מעמד של מפיץ
7. התובע ביקש מבית המשפט לקבוע כי שימש מפיץ בלעדי של זכוכיות חסינות אש, מתוצרת הנתבעת 2. יצרנים או ספקים נוהגים לשווק את מוצריהם בשתי דרכים עיקריות. הראשונה, שיווק באמצעות סוכן agent")") והשניה באמצעות מפיץ (""distributor). למעמדו של סוכן או סוכן מסחרי (""commercial agent) שלושה מאפיינים עיקריים : הוא פועל כשלוח של היצרן או הספק, היינו במסגרת התקשרות עם צד שלישי הוא פועל בשמו של היצרן ולטובתו. השליחות היא לתקופה ממושכת, במסגרתה הסוכן יוצר קשר עם לקוחות, עבור שולחו, וההתקשרות החוזית נעשית בין היצרן ללקוחו. לבסוף, הסוכן נהנה מעצמאות כלפי שולחו. הוא בעל שיקול דעת לקבל החלטות ולנהל את פעולותיו , באופן המבחין אותו מעובד של שולחו, אולם אסור לו לפעול באופן שעצמאותו תפגע בחובותיו כלפי שולחו (ריקרדו בן אוליאל "הסוכנות המסחרית (""commercial agency) במבט השוואתי- הצורך בהסדר חקיקתי" הפרקליט מ (חוברת א) 67, בעמ' 72-69, 77 (תשנ"א- תשנ"ג)). עוד יצויין, כי שכרו של הסוכן מתבטא בקבלת עמלות המשקפות חלק ממחיר העסקה הרלוונטית שנרקמה בין היצרן ללקוח, בתיווכו של הסוכן.
הגדרתו של "מפיץ" הובאה בע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבונל בע"מ, פ"ד מד(3) 661 (להלן: "פרשת זוהר"). המפיץ (""distributor) ,לעומת הסוכן, הינו "סוחר עצמאי בעל עצמאות משפטית, הקונה את המוצרים מהיצרן (או מהספק) על חשבונו הוא ומוכר אותם בשמו הוא. הרווח (או ההפסד) שלו הוא ההפרש בין מחיר הקנייה (שהוא מקבל בהנחה) לבין מחיר המכירה. הוא נושא בסיכון הפינאנסי של עסק ההפצה". עוד הובהר בפסק הדין, כי מפיץ אינו מי שרוכש סחורה מהיצרן, במסגרת עסקאות מקריות ובודדות, אלא הוא גורם הפועל כחלק מרשת השיווק של היצרן. יחסי המפיץ והיצרן מושתתים על אמון הדדי "המחייבים כל אחד מהם להתחשב במשנהו ולהימנע מלפעול באופן העלול לפגוע במי מהם. המפיץ חייב לקדם את ענייניו של היצרן ולתת להם עדיפות על פני העיסקאות האחרות שלו. היצרן חייב להביא בחשבון, כי המפיץ נכנס להוצאות ומשקיע עבודה מתוך ציפייה להפיק מהן רווח במהלך הזמן. לפיכך אל לו לפגוע בציפייה זו" (שם, בעמ' 679).

מפיץ בלעדי
הפסיקה קבעה כי התואר "בלעדי" יכול להתלוות הן למעמדו של סוכן ולהן למעמדו של מפיץ ( ע"א 125/86 רייכר נ' פוליתם בע"מ (פ"ד מה (3) 114 (להלן:"פרשת פוליתם"). בפרשת זוהר צויין, כי מפיץ בלעדי ("exclusive distributor") הוא "מפיץ שהוקנתה לו זכות להיות הבלעדי באזור גאוגרפי מוגדר" (שם, עמ' 66).
בית המשפט העליון דחה את טענות המערער בפרשת פוליתם, כי בינו לבין המשיבה נכרת הסכם בע"פ, לפיו הוא ישמש כמפיץ בלעדי של מוצריה. הוא אישר בפסיקתו את עמדת בית משפט קמא, כי היחסים העסקיים בין המערער למשיבה הינם בגדר יחסי ספק- קונה, זאת משום שהמערער לא התחייב בפני המשיבה לרכוש מכסות מסויימות מהמוצר אותו שיווק; הוא סירב למסור למנהלי המשיבה מידע אודות לקוחותיו ודרכי השיווק שנקט, וכן משום שהיקף הרכישות של המערער היה מצומצם ביותר, יחסית לכושר הייצור של המשיבה באותה תקופה.
כב' הנשיא (בדימוס) שמגר, הבהיר בפסק הדין, כי המשיבה נהגה להעניק זכות בלעדיות לסוכן או מפיץ מטעמה, באמצעות חתימה על חוזה בכתב, הכולל:
"תנאים בנוגע למשך תקופת ההתקשרות, ונקבעת מכסת שיווק מינימלית, שהמפיץ או הסוכן חייבים לעמוד בה. כן נדרשים המפיץ או הסוכן למסור מידע על אודות דרכי השיווק ועל אודות הלקוחות. תנאי נוסף הוא מתן ערבויות כספיות (ההדגשות שלי – א.ש.). כאמור, אין לפנינו חוזה בכתב, אלא שהמערער טוען להתקשרות בעל-פה, שתוכנה הוא הבלעדיות האמורה. זאת ותו לאו, היינו - ללא כל תוספת של תנאים והסדרים משלימים, אשר יתוו את מכלול יחסי הצדדים, ואשר מתחייבים לפי ההיגיון מעצם הענקת בלעדיות" (שם , בעמ' 121)

עוד נקבע, כי אין די בכך שהמערער רכש כמות מוצרים מינימאלית ראשונית מהמשיבה, וכי במשך השנתיים שפעל, היה היחיד שמכר את הסחורה הרלוונטית, כדי להוכיח כי הוקנתה לו בלעדיות בהפצת המוצרים.

עוד יש להדגיש, כי אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנטל להוכחת קיומה של "בלעדיות" מוטל על הטוען לה (ע"א 325/79 דנינו נ' פקסטרפיל חברה בע"מ, פ"ד לה(1) 51, וכן פרשת פוליתם הנ"ל).

מאפיינים של הסכם הפצה בלעדי ואפשרות גיבושו בהתנהגות הצדדים
בנסיבות שלפניי ביקשה התביעה כי אקבע כי לתובע הובטח לשמש נציג בלעדי של הנתבעת 2, כאשר בסיכומי התשובה מובהר, כי, לטענתו, דובר במפיץ בלעדי, וזאת בהסתמך על שיחתו המוקלטת עם מר קלרקסון ועל מכתבו שנשלח אליו למחרת היום, ב-12.06.01. לטענת התביעה, הבטחות אלו הינן בעלות תוקף מחייב והפרתן אמורה לזכותו בפיצויים. לטענת הנתבעות מדובר בחילופי דברים שלא השתכללו לכדי חוזה, וודאי שלא בלעדי.

בע"א 3592/98 נסר אלדין נ' מרבק – בית מטבחיים בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 18.11.99) המערער, מנהל אטליז, ביקש לשמש סוכן בלעדי של המשיבה, חברה העוסקת בשיווק סיטונאי של בשר ומוצריו , בכל הנוגע לשיווק בשר שאינו כשר באזור צפון הארץ. בשנת 88' מסרה לו המשיבה מכתב בו היא מציינת, כי מאחר שהמערער עומד לפתוח מחסן קירור גדול לאחסון בשר טרי, היא מעניקה לו "בלעדיות" לשיווק בשר באזור הצפון, בכפוף לתשלום ערבות. המערער טען, כי הצדדים נהגו עפ"י הסכמה זו, עד לשנת 92', כשאז ,לטענתו, הפרה המשיבה את החוזה. בית המשפט העליון קיבל את עמדת בית משפט קמא, אשר קבע, כי הצדדים לא נהגו מלכתחילה לא נהגו עפ"י אותו מסמך, משום שהמערער עצמו נהג לרכוש בשר מבתי מטבחיים אחרים, והיה חופשי לפעול עפ"י שיקולי כדאיות עסקית. עוד התקבלה הקביעה, כי היחסים בין הצדדים היו יחסי ספק- לקוח, ולא היתה כל כוונה ליצור יחסי סוכנות בלעדיים. לגבי המכתב נקבע, כי הוא מהווה הצהרת כוונות כללית, שלא התגבשה לידי הסכם מחייב. יצויין, כי במסגרת הערעור, הובהר כי המערער כלל לא שילם את הערבות שנדרשה במסגרת המכתב, כתנאי להענקת "הבלעדיות".
בית המשפט העליון הדגיש בפסק הדין, כי אף שלעיתים התנהגות הצדדים עשויה ללמד על התחייבות חוזית משלימה להסכמות שבכתב , במקרה דנן, התנהגות הצדדים הוכיחה את ההיפך. בנוסף לעובדה, כי המערער נהג לרכוש מוצרי בשר ממתחרי המשיבה, והשתמש בכך כדי ללחוץ עליה להוזיל את המחירים שדרשה עבור סחורתה, המשיבה עצמה שיווקה את מוצריה ללקוחות אחרים, מלבד למערער. לעניין זה הובהר, כי יש משמעות לעובדה שלא ניתן ביטוי משפטי ל"בלעדיות" המערער, שכן "ברגיל חזקה על גופים העוסקים במסחר רב היקף כי יתנו ביטוי משפטי נאות לכוונה לקיים ביניהם התקשרות עסקית מחייבת. הימנעות ממתן ביטוי מפורש לכוונה כזו, עשויה לתמוך במסקנה, אליה אכן הגיע בית המשפט קמא, במקרה זה, כי הצדדים בחרו דווקא בהתקשרות 'פתוחה', שאינה מצדיקה את הסעדים שהמערערים עתרו להם"
במסגרת פסק הדין, נקב בית המשפט העליון בפרטים אשר אמורים להופיע במסמך על מנת להעיד על הענקת בלעדיות למערער. כך נטען, כי "המכתב אינו נוקב במועד לתחילת ההתקשרות הבלעדית. הוא אינו נוקב במועד לסיומה. אין בו התייחסות מפורשת להתחייבויות המערערים ואין בו תאור ברור של אזורי ההפצה". עוד הפנה בית המשפט לקביעת בית משפט קמא , כי המסמך הרלוונטי חסר גם " תיאור של סוג התוצרת, המופצת באופן בלעדי על-ידי המערערים, של כמויות התוצרת הנרכשת ושל מחיר הרכישה או, לחילופין, מנגנון לקביעתו. ..., שיעור העמלה לה זכאים המערערים" (ההדגשות שלי- א.ש.).

בע"א 325/79 הנ"ל, נדונה טענתו של המערער, לפיה הוא שימש סוכן בלעדי של המשיבה, בעלת מפעל לייצור נייר בפורטוגל. בין הצדדים לא נחתם הסכם פורמלי, והמשיבה לא התגוננה מפני התביעה. בית משפט קבע, כי מההתכתבויות בין הצדדים עולה, כי המערער שימש נציג המשיבה, אולם לא באופן בלעדי. צויין, כי ההתכתבויות האמורות אכן מעידות על התגבשות חוזה בין הצדדים, אולם אין בהן התחייבות של המשיבה שלא תבצע עסקאות בישראל, בין בעצמה ובין באמצעות אחרים, שאינם המערער. יחד עם זאת, העובדה שמושג הבלעדיות אינו מופיע באותן התכתבויות, אינה שוללת קיומה של זכות זו בפועל:
" הצדדים הסכימו, כי המערער יהא נציג (representative) של המשיבה בישראל. ייתכן כי נציג זה, על-פי אומד דעתם של הצדדים ועל-פי נסיבות העניין, הוא 'נציג בלעדי' דווקא, וייתכן כי נציגות זו שוללת מהמשיבה זכותה לעסוק בשיווק בעצמה. עניין זה מחייב הוכחה, והנטל מוטל על המערער. ... זאת ועוד:ו אפילו שותק החוזה בעניין זכותו של המערער לכספים בגין עסקאות אחרות אלה של המשיבה, עדיין ייתכן, ויש בעניין זה נוהג המקובל בחוזים מסוג זה. כידוע, פרטים שלא נקבעו בחוזה יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה, לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, וייראו גם פרטים אלה כמוסכמים (סעיף 26 לחוק החוזים). המערער עשוי, על-כן, להוכיח, כי בענף השיווק - אם השיווק בכלל ואם שיווק נייר בפרט מקובל, כי סוכן הוא סוכן בלעדי, כי המשווק אינו רשאי לפעול בשוק בעצמו או באמצעות סוכן אחר...המערער עשוי להוכיח קיומה של זכות זו- ונטל ההוכחה מוטל, כמובן, עליו - אם בדרך פירושו של החוזה, ואם בדרך הוכחתו של נוהג, שאף הוא כעניין המוסכם על הצדדים" (שם, בעמ' 54).

התובע, אורי וקנין, טען בסיכומיו לגבי אפשרות גיבושו של הסכם הפצה על בסיס התנהגות הצדדים. לעניין זה, הוא הפנה לע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל נ' מבשלת שיכר, פ"ד מו (2) 70, שם קבע בית המשפט העליון, כי בין המערערים למשיבה נחתם הסכם להפצת משקאות שונים, המבוסס על התנהגות הצדדים. יש להדגיש, כי בנסיבות פסק הדין, אביהם של המערערים חתם בשנת 1970 על הסכם הפצה בלעדי עם המשיבה למשך שנה אחת, שניתן היה להאריכו לשנה נוספת. בפועל, תוקף ההסכם הוארך, מעת לעת, גם מעבר לאותן שנתיים. בית המשפט פסק, כי לאור העובדה, שבניו של המנוח ניהלו בפועל את עסקי ההפצה ממועד חוליו של אביהם, בשנת 1980, הרי שבינם לבין המשיבה (ומשיבה נוספת עימה התמזגה) נכרת הסכם בהתנהגות, ולפיו עסקי ההפצה הפכו משותפים לבנים ולאב. המשיבות הודיעו על סיום החוזה בשנת 1986, ובית המשפט העליון קבע, כי בנסיבות אלו, המערערים זכאים לשיעור פיצוי, שווה ערך להודעה מוקדמת של שנה מראש, בין אם משך הזמן נועד להתארגנות מחדש, כגישת כב' השופטת נתניהו בפרשת זוהר, ובין אם נועד לאפשר למערערים למצות רווחים מעסקי ההפצה, כגישת כב' השופט ברק באותה פרשה.

הודעה על סיום חוזה הסוכנות או ההפצה
חוזי הפצה וסוכנות נמנים על סוג החוזים "ההדדיים המתחדשים" וההנחה הקיימת לגביהם, היא כי הצדדים לא התכוונו כי ימשכו ללא הגבלת זמן:
"הכלל הרחב הוא אפוא שאין לפרש חוזים שלא נקבע בהם מועד לסיומם באופן שיכבול את הצדדים, או מי מהם, לעולמי עד ביחסים החוזיים . חוזה שלא נקבע מועד לסיומו ניתן לסיום בידי כל אחד מהצדדים על-ידי מתן הודעה מוקדמת. תקופת ההודעה המוקדמת צריכה להיות סבירה והיא תיקבע על- פי נסיבות הפרשה, תוך התייחסות להקשר החוזי ולשיקולים ולקריטריונים שנקבעו בפסיקה".
(גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 450 (2005)).
במידה שהמפיץ הוא שהפר את החוזה עם היצרן "אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו, ולא יהא צורך לדון באורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול" (ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2) 517, עמ' 522).


יודגש, כי גם במערכת יחסי הפצה או סוכנות לא בלעדיים, תתכן חובה על היצרן ליתן הודעה מוקדמת למפיץ או לסוכן, טרם סיום ההתקשרות עימו. לעניין זה, ראו האמור בע"א 9099/96 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פירסטנברג ,פ"ד נג(5) 1, שם נדון עניינם של המשיבים, מפיצי עיתונים בארה"ב, אשר עסקו בהפצת עיתוני המערערת, המוציאה לאור, ודרשו פיצוי כספי בגין הפרת החוזה על ידה, מבלי שניתנה להם הודעה מוקדמת על סיום החוזה. היחסים בין הצדדים החלו בתקופת נסיון שנמשכה כחצי שנה, שבסופה, סיימה המערערת את ההתקשרות עם מפיצה הקודם, והמשיבים החלו לעסוק באופן עצמאי בהפצת עיתוניה, וזאת בחודש יולי 1983. בחודש פברואר 1984 נחתם בין הצדדים מסמך, בו הוסכם כי למערערת זכות בלעדית לקבוע את החומר המערכתי והפרסומי בעיתון, וכן נקבעו בו ההסדרים הנוגעים לפרסום מודעות בעיתון. בחודש מרץ 1984 לאחר מכן, כפי שפורט בפסק הדין, נערך מסמך לא חתום, בו פורטו סדרי התשלומים, הכוללים עמלות ודמי רכישה, על פיהם פעלו הצדדים, עד לסוף ההתקשרות ביניהם. לאחר שנתיים ימים מתום תקופת הנסיון, בחודש יולי 1985, הודיעה המערערת על הפסקת ההתקשרות עם המשיבים לאלתר, כאשר היא מתנה את דחיית את סיום מועד ההתקשרות בקיום תנאים מסויימים, להם סירבו המשיבים.
באשר למעמדם המשפטי של המערערים, אישר בית המשפט העליון את קביעת בית משפט קמא, כי המשיבים שימשו מפיצים עצמאיים של המערערת, אשר התקשרו עימה בחוזה שלא הוגבל בזמן, וכי לא התגבשו בין הצדדים יחסי שליחות. עוד אושרה הקביעה, כי טרם בוטל החוזה, לא הוכחה הפרה יסודית של החוזה מצדם של המשיבים, המצדיקה את ביטולו ללא מתן הודעה מוקדמת. בית המשפט העליון דחה את טענת המערערת, כי לאור הקביעה כי בין הצדדים לא היו יחסים בלעדיים, לא קמה למשיבים עילה לתביעת פיצויים, בגין אי מתן הודעה מוקדמת. לעניין זה הבהיר בית המשפט העליון, כי: " כאשר קונה עצמאי רוכש בקביעות מוצרים מיצרן, בלי שיש לו יסוד חוזי לציפייה לגבי המשך ההכנסות מן הפעילות עם אותו יצרן, אין הוא זכאי לפיצוי בגין הפסקת ההתקשרות החוזית עם היצרן. לעומת זאת, כאשר מתוך מהות הקשר עם היצרן – וללא קשר למידת עצמאותו של המפיץ – קם למפיץ אינטרס ציפייה בדבר הכנסותיו העתידיות (הדגשות שלי – א.ש)., זכאי הוא לפיצויים בעבור ניתוקו של הקשר החוזי עם היצרן. כך הדבר בנסיבות ההתקשרות החוזית שבענייננו" (שם, עמ' 22).
אמת המידה לבחינת הזמן הסביר למתן הודעה מוקדמת, נדונה בפרשת זוהר. פסק הדין עוסק בביטול חוזה הפצה בלעדית שנמשך כשש שנים, במסגרתו הפיצו המערערות ציוד רפואי, ערכות המשמשות לבדיקות דם על בסיס רדיואקטיביות, פרי יצור חברת אמריקאית.
בית המשפט, מפי כב' השופטת נתניהו, קבע, כי סבירות ההודעה נבחנת עפ"י שני קריטריונים. הראשון, פרק הזמן הסביר מתחילת הקשר ועד לסיומו. פרק זמן זה אמור לאפשר לצד השני " שהות מספקת להפיק רווח סביר מהעיסקה ולכסות את השקעותיו בזמן ובעמל, וכן את ההוצאות שהוציא לשם ביצוע". בחוזה הפצה, המפיץ, בדרך כלל, אינו יכול להנות מפירות השקעתו באופן מיידי, אלא רק לאחר תקופה ממושכת. הקריטריון השני שנבחן הוא סבירות פרק הזמן שנקצב בהודעת המוקדמת, לסיום החוזה. פרק זמן זה "נועד לתת לצד שכנגד זמן מספיק להתארגן מבחינה עסקית לקראת סיום הקשר ולמצוא מקורות אחרים להפקת רווח" (עמ' 673). כאשר ההודעה על ביטול החוזה נמצאת בלתי סבירה , עפ"י לפחות אחד הקריטריונים, הצד עימו בוטל החוזה זכאי לקבל פיצוי עבור נזקיו .

יובהר כי באותה פרשה, עקב חילופי בעלות ביצרן, הוחלט על ביטול חוזה הבלעדיות של המערערות, זאת אף שהבעלים הקודם הודיע להן בכתב, כשנה לאחר שינוי הבעלות, כי לא יחול שינוי במתכונת החוזה עימן. לגישת כב' השופטת נתניהו (אליה הצטרף כב' השופט שמגר), יש לקבל את פסיקת בית משפט קמא, כי לא נפל פגם בהודעת הביטול, שניתנה כשש שנים לאחר שהצדדים חתמו על הסכם הבלעדיות, ונקבה בהתראה של שלושה חודשים, טרם יגיע החוזה לסיומו. יחד עם זאת, קבעה כב' השופטת נתניהו, כי המערערות זכאיות להשבה בגין עשיית עושר ולא במשפט, בגין אובדן הרווחים העתידיים, לו ציפו, ושעם סיום ההתקשרות עימן, המשיבות הן שנהנות מהם. המשיבות, כך נקבע, נהגו בחוסר תום לב, כאשר מסרו למערערות הודעה על ביטול חוזה הבלעדיות רק שלוש שנים, לאחר שנתקבלה החלטה אצל המשיבות בדבר שינוי מדיניות ההפצה. בית המשפט הדגיש עוד, כי מוצרי המשיבות לא היו מוכרים בארץ עד להתקשרות עם המערערות, וכי כישוריו וכשרונו של מנהל המערערות הם שהביאו למיצוי כמעט מלא של פוטנציאל השיווק של המוצר בשוק הישראלי. לאור ההצלחה והשבחים להן זכו, היתה למערערות ציפייה, כי ההסכם עימן יימשך, וכי ימשיכו בהפקת הרווחים, בעיקר כאשר ניתנה להם הבטחה בכתב כי כך יהיה. תחת זאת, המשיבות הן אלו שממשיכות להפיק טובות הנאה מהשוק שבנו המערערות, וזאת באופן בלתי צודק. לגישת השופטת נתניהו, הרי שמכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט, המערערות זכאיות לפיצוי בגין הרווחים שנמנעו מהן, לאורך תקופה של שנה אחת.
לגישת כב' השופט ברק, אליו הצטרפו כב' השופט בייסקי וכב' השופט אור, יש להרחיב את מטרת משך הזמן הסביר, הנמדד ממתן הודעת הביטול ועד לסיום החוזה. כך "הזמן הסביר נועד בנוסף לאלה (למטרות שצויינו ע"י כב' השופטת נתניהו – א.ש.) גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלה." (עמ' 704). במתכונת זו, אין לפצות את המערערות בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, אלא בגין אי מתן הודעה מוקדמת, זמן סביר טרם סיום החוזה. הודעה סבירה בנסיבות דנן היא הודעה הנמסרת שנה טרם סיום החוזה. לאור זאת, גם לדידו של השופט ברק, המערערות זכאיות לפיצוי בגין רווחים של שנה אחת, וזאת בשל אי סבירות ההודעה שנמסרה להן.

לקריטריונים לבחינת סבירות משך הזמן שהוקצב למערערות, ממועד מסירת ההודעה על ביטול החוזה עימן ועד לסיום החוזה, התייחס גם כב' השופט אור:
"מבלי להתיימר להזכיר את כל הגורמים והשיקולים שיש בהם להשפיע על אורכה של תקופת ההודעה מראש, בין שיקולים אלה יש להזכיר את השיקולים הבאים: את טיבו של המוצר והתקופה הנדרשת לצורך חדירתו לשוק; סכומי ההוצאות וההשקעות שנדרשו כדי להפיצו; שיעור הרווח הצפוי לעומת ההוצאות וההשקעות שנדרשו מצד המפיץ; הסיכוי של הפצת המוצר על-ידי היצרן גם לאחר תום ההסכם, אף ללא פעולות ההפצה על-ידי המפיץ או, במלים אחרות, מידת הקשר והתלות בין הלקוחות לבין המפיץ (ההדגשות שלי – א.ש.).
החשיבות של שיקול אחרון זה נובעת מהידיעה של הצדדים, שעם תום תקופת ההסכם ביניהם המפיץ, מצד אחד, לא יזכה עוד ברווחים שהיו מנת חלקו בתקופת ההסכם, ואילו היצרן, מצד שני, לא ייהנה משירותי המפיץ, ושאלה חשובה היא, בכמה תיפגע הפצתו של המוצר בתנאים אלה." (שם, בעמ' 707).

גם במסגרת ע"א 9099/96 הנ"ל , בחן בית המשפט העליון את משך תקופת ההודעה המוקדמת לה היו זכאים המשיבים, אשר שימשו מפיצים עצמאיים של המערערת. בקביעת משך התקופה התחשב בית משפט קמא, מחד, במאמצים ובהוצאות הכספיות שהשקיעו המשיבים בשינוי ושיפור מתכונת ההפצה, שאף הביאו לעלייה במספר המנויים של המערערת, ומאידך, בעובדה שבמשך הזמן שחלף מתחילת ההתקשרות, המשיבים טרם הספיקו לקטוף פירות של ממש מהשקעתם הרבה. לאור זאת נקבע, כי ראוי היה להעניק למערערים תקופת הודעה מוקדמת של שנתיים ימים, ואולם לאור העובדה, כי התקופה הסבירה למתן הודעה מוקדמת, כפי שעולה מהפסיקה, הינה תקופה של שנה אחת, החליט בית משפט קמא, כי כך יהיה גם בנסיבות דנן. בית המשפט העליון דחה נימוק זה, וקבע, כי תקופת ההודעה המוקדמת תעמוד אמנם על שנה אחת בלבד, ואולם זאת לא משום ההלכה הפסוקה בנושא, אלא משום אורך תקופת ההתקשרות הקצרה יחסית בין הצדדים.
בע"א 355/89, שנדון לעיל, נקבע, כאמור, כי בגין חוזה הפצה בלעדית, על פיו פעלו הצדדים משך כ- 16 שנים, זכאים בניו של בעל עסק הפצה, אשר בפועל ניהלו את עסקי ההפצה בשש השנים האחרונות, לפיצוי המגלם מתן הודעה מוקדמת של שנה מראש.
באותו פסק הדין נדונה גם שאלת זכאותם של המערערים לפיצויים, בגין הסכם הפצה נוסף. במהלך שנת 1982 רכש האב המנוח זכות להפצה באזור נוסף. עפ"י ההסכם היה עליו לשלם למשיבות תמורה של 20% מסך העמלות שהוא מקבל עבור מכירת משקאותיה, וזאת במשך שלוש וחצי שנים. התמורה שולמה במלואה בשנת 1985. כשנה לאחר מכן, הודיעו המשיבות על סיום תוקפו של ההסכם. באשר לסבירות מועד מתן ההודעה, אשר ניתנה רק שנה לאחר תחילת ההסכם, קובע בית המשפט כי:
"קשה לקבל, כי שנה אחת בלבד לאחר שחינאווי סיים לשלם את תמורת זכות ההפצה באזור החדש יעמוד עליו בעל החוזה ויבקש לנתק את הקשר. אכן, לגבי אזור ספציפי זה - אשר 'נקנה' בכסף מלא - דומה שמועד של שנה מראש אינו עונה על ציפיות סבירות וראויות. אין לכחד, כי בנושא זה של קביעת מועדים יש יסוד מה של שרירות... אך נראה לי, שמידת הצדק מורה, כי כנגד כל שנת תשלום - שנה 'רזה', וכאלו היו שלוש שנים וחצי - ראוי להעמיד שנה שרווח מלא בצדה - שנה 'שמנה' - סך הכול שבע שנים." (שם, עמ' 77-76).
בנסיבות האמורות, בגין חוזה הפצה שנמשך כארבע וחצי שנים, ולאור הנסיבות המיוחדות הנוגעות לתשלום התמורה עבור זכות ההפצה, נקבע, כי המערערים זכאים לפיצוי בגין העדר הודעה מוקדמת של שנתיים וחצי נוספות.

עקרונות בדיני חוזים הרלוונטיים לתובענה זו

יסודות החוזה

. התביעה טענה בסיכום טענותיה, כי השיחה הטלפונית שהתובע ניהל עם מר קלרקסון, ביום 11.06.01, וכן המכתב שנשלח לאחריו, מעידים על הבטחה מחייבת למנותו לתפקיד בלעדי, אם סוכן ואם מפיץ, החל משנת 2002, ולפחות למשך חמש השנים הבאות.
עפ"י חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ד – 1973 (להלן:"חוק החוזים") חוזה "נכרת בדרך של הצעה וקיבול" (סעיף 1), כאשר הצעה היא פנייתו של אדם לחברו... אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה" (סעיף 2) וקיבול הוא "הודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה" (סעיף 5).
יסוד ההצעה מושתת על קיומה של פנייה, המוגדרת כ "ביטוי חיצוני של רצון המציע באמצעות הודעה..מכאן שהצהרת רצון אשר לא זכתה לביטוי חיצוני אינה הצעה כלל ועיקר" (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (להלן:"שלו") 187 (2005)". פנייה, המעידה על גמירות דעת של הפונה להתקשר החוזה, והיא מסוימת, באופן המאפשר לכרות את החוזה בקיבול ההצעה, הינה בגדר הצעה.

לאור האמור, גיבושו של חוזה מושתת על שני תנאים יסודיים טעוני הוכחה, והם גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה, הנדרשת הן לגבי ההצעה והן לגבי קיבולה, וכן מסוימות.
באשר ליסוד גמירות הדעת, הובהר בבג"ץ 634/11 באשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 27.7.2011) :
"כידוע, גמירת דעת מתגבשת בהתקיים מפגש רצונות בין הצדדים, המניב הסכמה הדדית להתקשר בהסכם מחייב מבחינה משפטית...קיומה של גמירת דעת תילמד על יסוד מבחן אובייקטיבי המושתת על אמות מידה חיצוניות אשר כוללות בין היתר, את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ואמירותיהם לפני ההסכמה הנטענת ואחריה, וכן את תוכן ההסכמה עצמה ...על קיומה של גמירת דעת ניתן ללמוד גם באמצעות תנאי אחר שביסוד החוזה – הוא תנאי המסוימות הדורש כי ההסכמה בין הצדדים תקיף את עיקר הפרטים החיוניים לעסקה" .
יש לציין, כי הדרישה לגמירות דעת מתמלאת כאשר הפנייה מעידה על גמירות דעת, מבחינה אובייקטיבית חיצונית, ולא בהכרח כאשר קיימת גמירות דעת בפועל. כך, המבחן האובייקטיבי של גמירת הדעת "מתמרץ את הצדדים לחוזה להקפיד על גילוי חיצוני ברור של כוונותיהם הפנימיות ורצונותיהם הכמוסים " (שלו, עמ' 174).

באשר ליסוד המסויימות, קבעה ההלכה הפסוקה כי:

"על ההצעה להיות מלאה ומדוייקת במידה מספקת עד שניתן יהיה לראות באמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר-ביצוע, ללא צורך במשא-ומתן משלים נוסף. עם זאת אין לפרש תנאי זה לכריתתו של חוזה באופן המחייב פירוט מראש של כל נושא וענין הכרוך בחוזה... הדרישה של החוק לפיה על ההצעה להיות מסויימת, טומנת בחובה יסוד פוזיטיבי, הוא ענין הבהירות הנדרשת, אך משתמע ממנה גם כי אין צורך שיהיו בהצעה כל הפרטים הצריכים לענין, עד לאחרון שבהם. אמת-המידה איננה בכך שהפירוט יהיה כליל השלמות, אלא בכך שמתוך אותו פירוט המובא בהצעה, ניתן יהיה להסיק בבירור על מהותה ותחומיה של העסקה..". (ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260, 269 וכן עעמ 10705/08 בן חמו נ' פרזות חב' ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים (לא פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 23.11.2010)).
יודגש, כי מעבר למידה מינימלית של פירוט, די באפשרות ההשלמה בדיעבד של הפרטים החסרים בפנייה, כדי לראותה כהצעה מסויימת, המאפשרת להגדיר את החוזה שנכרת בעקבותיה כבר תוקף. השלמה זו תעשה באמצעות הדין או הנוהג (שלו, עמ' 176).
"הסכם כפוף להסכם" או זכרון דברים

במהלך המשא והמתן הטרום חוזי, עשויים הצדדים להגיע להסכמות במסגרת זכרון דברים או "הסכם כפוף להסכם". המדובר בהסכמה ראשונית על פרטים מהותיים של עסקה, מתוך הבנה כי בהמשך יחתם בין הצדדים הסכם כולל ומפורט, בדרך כלל ע"י אנשי מקצוע (פרידמן, עמ' 291- 299). ניתן לפרש את זכרון הדברים כמסמך מחייב, כך שאם הצדדים לו, לא יגיעו לעשיית ההסכם המפורט, פרטיו יושלמו ע"י בית המשפט. הנחה אחרת היא כי זכרון הדברים אינו מסמך מחייב ,שכן הצדדים מסכימים בעת עשייתו, כי בעתיד הם יגבשו מסמך נוסף מפורט ושלם, אשר יהווה חוזה מחייב ביניהם. פרשנות זכרון הדברים מוכרעת, בראש ובראשונה, בהתאם לניסוחו ע"י הצדדים. בתי המשפט בחנו מספר נוסחאות, בהן נוהגים להשתמש הצדדים כדי לבטא את הקשר בין זכרון הדברים לחוזה המפורט העתידי, שהם צופים שייכרת (אלו מכונות בהלכה הפסוקה "נוסחאות קשר"). כך נקבע, כי אם הצדדים ציינו בהסכם כי הוא כפוף להסכם עתידי, הרי שההסכם הראשוני אינו מחייב, והוא מהווה אך חלק ממשא ומתן בין הצדדים. לעניין זה ראו ע"א 158/77 ריבנאי נ' חברת מן-שקד, פ"ד לג(2) 281, עמ' 288-287:
" 'נוסחת הקשר' אף היא מעידה על כוונת הצדדים. אם נאמר בזכרון הדברים במפורש כי הוא לא מטיל על הצדדים כל חיוב בטרם יעשה החוזה הפורמלי, הרי בכך הביעו הצדדים דעתם הברורה כי זכרון הדברים אינו אלא שלב ביניים, ויש להמתין לכריתתו של החוזה הפורמלי. לעומת זאת, אם הצדדים קבעו בזכרון הדברים כי הוא מחייב אותם, הרי בכך הביעו הצדדים את דעתם הברורה כי זכרון הדברים אינו שלב ביניים, אלא הוא מקור הזכויות והחובות ביניהם ...כמובן, ברוב רובם של המקרים, הצדדים אינם נוקטים לשון ברורה ומפורשת באשר ל 'נוסחת הקשר' ובמקרה זה יש לפרש את לשון הצדדים וכוונתם. בענין זה הוכחו בעבר קטיגוריות שונות של נוסחאות אשר מעידות על כוונה זו או אחרת של הצדדים. כך, למשל, מקובל לומר כי אם 'נוסחת הקשר' היא כי זכרון הדברים 'כפוף לחוזה פורמלי' הרי יש בכך כדי להצביע על כוונתם של הצדדים לראות בזכרון הדברים שלב ביניים בלבד במשא ובמתן... לעומת זאת, אם 'נוסחת הקשר' היא כי הצדדים חותמים על זכרון הדברים 'עד שיוכן' חוזה פורמלי, הרי משמעות הדברים היא, שרצון הצדדים הוא שזכרון הדברים יכנס לתוקפו מיד ... הוא הדין אם בזכרון הדברים נאמר כי 'הצדדים מתחייבים לחתום על הסכם פורמלי ועד אז הסכם זה קובע'...או שנאמר בו כי סכום פלוני ישולם במעמד החתימה על זכרון הדברים, ואילו היתרה 'עם חתימת החוזה שייערך אצל עורך-דין'.... מן הראוי לציין כי נוסחאות אלה ואחרות כבודן במקומן מונח, אך אין לראות בהן חזות הכל. הכל תלוי בכוונת הצדדים, עליה יש ללמוד ממכלול העובדות של המקרה. אין לבודד את 'נוסח הקשר' ממכלול עובדות אלה. כך למשל, אפילו נזקקו הצדדים לנוסחה כי זכרון הדברים 'נתון לחוזה פורמלי', ניתן לראות בזכרון הדברים חוזה מחייב, אם 'כוונת הצדדים להתחייב זה כלפי זה היתה ברורה ונעלה מספק'. (ע"א 118/53, בעמ' 9, דברי השופט ויתקון)".

על מנת לעמוד על מעמדו של זכרון הדברים, מנקודת המבט של עורכיו, על בית המשפט לבחון גם את תוכנו, ואת התנהגות הצדדים לפני, בעת ולאחר ההסכמה על זכרון הדברים. כך, אם במסגרת זכרון הדברים הוסכם על תנאים יסודיים לעסקה ,כגון על מתן פיצויים במקרה של הפרה או אם במעמד עריכתו, שילם אחד הצדדים חלק מהתמורה הרשומה בו, ניתן להגיע למסקנה, כי זכרון הדברים הינו בגדר חוזה (ראו פרידמן, עמ' 299-291).

עקרון תום הלב

חופש החוזים מתיר לכל צד במשא ומתן להחליט, כי אינו רוצה להתקשר בחוזה. כך, כל צד הנכנס למשא ומתן, נוטל על עצמו סיכון, כי בסופו של יום, העסקה לה ציפה, לא תצא אל הפועל. פרישה מעריכת חוזה היא אמנם זכות המוקנית לכל צד במשא ומתן, אולם הפעלתה כפופה לעקרון תום הלב שבסעיף 12 לחוק החוזים. לעניין זה ראו האמור בספרה של פרופ' שלו, עמ' 152: "לעולם אין בעצם קיום המשא ומתן ערובה לעריכת החוזה...המגבלה העיקרית, אולי היחידה, לזכות הפרישה נובעת מעקרון תום הלב...פרישה בתום לב היא פרישה מודרכת ע"י שיקולים ענייניים הנובעים ממהות העסקה, מהתפתחות המשא ומתן ומעמדות הצדדים לו". עוד הובהר שם, כי בחינת תום הלב תלויה גם בשלב בו מצוי המשא והמתן בין הצדדים. ההנחה, הניתנת לסתירה, הינה, שככל שהמשא והמתן מצוי בשלב יותר מתקדם, והצדדים קרובים יותר לשלב החוזי, כך תדרש סיבה "מובהקת וברורה יותר להצדקת הפרישה". אגב, יצויין, כי כניסה למשא ומתן ללא כוונה להתקשר עם הצד השני או ניהול משא ומתן, ללא כוונה לסיימו בחוזה או תוך ידיעה שהוא יופר, מהווה התנהגות חסרת תום לב.
בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן יוענקו לנפגע פיצויי הסתמכות. פיצויים אלו, המכונים גם פיצויים שליליים, מיועדים להביא את הנפגע למצב בו היה, אלמלא הופרה חובת תום הלב (פרידמן, 622). רק במקרים מיוחדים ובנסיבות יוצאות דופן, יוענקו לנפגע בשלב הטרום חוזי, פיצוי קיום, שמטרתם להביא את הנפגע למצב בו היה, אילו המשא והמתן עימו היה מבשיל לחוזה (ראו רע"א 235/12 אירוס הגלבוע בע"מ נ' עומר הנדסה בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 27.02.2012)).

השתק הבטחה

הבטחה גרידא אינה מהווה חוזה מכוח דיני החוזים. השתק הבטחה הינו מנגנון משפטי האמור למנוע מאדם, בנסיבות מסוימות, לחזור בו מהבטחה שנתן לזולתו, כאשר מקבל ההבטחה פעל בהסתמך עליה. לשיטת פרופ' שלו, אין למנגנון זה אחיזה עצמאית במשפט הישראלי, ועל מנת לפצות אדם בגין הסתמכותו על הבטחה יש לפנות לחובת תום הלב בשלב הטרום חוזי, המעוגנת בסעיף 12 לחוק החוזים (שלו, עמ' 124-123). לפי גישה אחרת, השתק ההבטחה מוצא את ביטויו בפסיקה שלאחר חקיקת חוק החוזים, הן מכוח עקרון תום הלב והן כדוקטרינה משפטית עצמאית (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א (להלן:"פרידמן") 533 (1991)).
כך בע"א 81/81 שעשוע נ' מועלם, פ"ד לח(4) 583, 586 צויין, כי "מניעות במובנה הרחב ביותר יכולה להיווצר עקב הבטחה לעתיד, רק כאשר המבטיח מתכוון, שלהבטחתו תהיה תוצאה משפטית שבה הוא יהיה קשור, כי האדם, שלו נתן את ההבטחה, יפעל על פיה, וכי אותו אדם אכן פעל כך". בע"א 19/81 ביבי נ' הורברט, פ"ד לז(2) 497, 501, נקבע כי : " תורת 'המניעות על סמך הבטחה', או כפי שהיא מוכרת גם כ'מניעות על פי היושר', ראוי לה שתופעל בשיטתנו המשפטית במקרה המתאים. מי שנותן הבטחה לזולתו, בידיעה שהלה מתכוון לסמוך עליה ולפעול על-פיה, והוא אמנם פועל על-פיה ומשנה את מצבו, אין לו חזרה ממנה.מצב דברים דומה במהותו קיים, כמתואר לעיל, בענייננו, ויש למנוע על- כן מאת המערער להתנכר להצהרותיו המפורשות" (לפסקי דין נוספים ראו גבריאלה שלו "הבטחה, השתק ותום לב" משפטים ט"ז 295, 320, ה"ש 124-123 (2005) וכן פרידמן, עמ' 533, ה"ש 86).
נסיגה מקיום הבטחה, אשר מקבל ההבטחה פעל על פיה, מזכה את הנפגע בפיצויי הסתמכות בשל הפרת עקרון תום הלב שבסעיף 12 לחוק החוזים (מאמרה של גבריאלה שלו לעיל , עמ' 330-329). יש הגורסים, כי בנסיבות של השתק הבטחה, ניתן לזכות את הנפגע גם בסעד של אכיפת ההבטחה (פרידמן, עמ' 536).

דיון והכרעה

9. ההכרעה בתיק דנן איננה פשוטה. שני עניינים אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים. הראשון, הוא כי לאורך התקופה בה היה התובע בקשר עסקי עם הנתבעת 2 , הוא לא שימש סוכן בלעדי של הנתבעת בארץ, ותפקיד זה הוענק לנתבעת 3 מכוח הסכם בלעדיות מפורש עם הנתבעת 2 משנת 1996 (נספח א לכתב ההגנה של הנתבעת 3). הסכם זה התחדש מדי שנה, כל עוד לא הודיע אחד הצדדים על סיומו. העניין השני, הוא העובדה, שהתובע רכש על חשבונו את זכוכיות חסינות אש תוצרת הנתבעת 2 ומכר אותם לאחרים, כשהוא נהנה מפער המחירים.

מעמדו של התובע במהלך תקופת ההתקשרות בינו לבין הנתבעת 2

10. באשר להכרעה בדבר מעמדו של התובע, ביקשה התביעה מבית המשפט לקבוע, כי הלכה למעשה, ומכוח התנהגות הצדדים, שימש התובע כמפיץ בלעדי של זכוכיות חסינות אש, תוצרת הנתבעת 2, בארץ. זאת, אף שבמסגרת כתבי הטענות והסיכומים מטעם התובע הוא הגדיר עצמו, לא אחת, כ"משווק" או כ"מפיץ" גרידא. לטענת הנתבעות 1 ו-2, התובע שימש "לקוח" של הנתבעת 2 , ולכל היותר הוגדר כ"מפיץ" מטעם הנתבעת 3 בלבד. מטענותיה של הנתבעת 2 עולה, כי ייתכן, שהתובע אף שימש "מפיץ בלעדי" של הנתבעת 3, בהסתמך על מכתבו של מר קלרקסון מיום 19.03.01 (נספח ב לתצהיר התובע), ואולם זאת מכוח הסכמות בין התובע לבין הנתבעת 3, שלנתבעת 2 אין בהן כל חלק. הנתבעות 1 ו-2 הדגישו, כי אף אם התובע יוגדר כמפיץ מטעמן, אין הדבר מטיל עליהן התחייבויות משפטיות כלפיו, משום שלדידן מעמדו של מפיץ הוא כמעמד לקוח. הנתבעת 3 הבהירה גם היא, כי, מנקודת מבטה, התובע היה במעמד לקוח בלבד, ומעולם לא מונה כמפיץ מטעמה. כיתר לקוחותיה, הוא פנה אליה בבקשה לרכוש את מוצרי הנתבעת 2 , והנתבעת 3, אשר מתוקף מעמדה כסוכן אינה מתקשרת בעסקה ישירה עם הלקוח, הפנתה אותו ליצירת קשר עם הנתבעת 2. לטענת הנתבעת 3, לתובע לא היה קשר חוזי עם הנתבעת 2, ולכן הוא גם לא שימש כמפיץ מטעמה.
בסוגייה, זו וכפי שאבהיר להלן, הנני קובע, בהסתמך על הראיות שהוצגו בפניי, כי התובע שימש כמפיץ מוצרי הנתבעת 2 , אם כי לא כמפיץ בלעדי של מוצריה, לאורך תקופת ההתקשרות ביניהם, משנת 1999 ועד לשנת 2001. יצויין, כי גם משך ההתקשרות מצוי במחלוקת בין הצדדים, ואולם המסמכים שצורפו לתביעה כנספח א, מוכיחים כי ההתקשרות החלה לפחות מחודש ספטמבר 1999 ונמשכה עד לחודש אוגוסט 2001 , אז נשלחו, בתגובה למכתבו של התובע , מכתבים המעידים על סיום ההתקשרות, ובראשם מכתבו של מר קלרקסון מיום 17.08.01 (נספח יג לתצהיר התובע).

המסקנה בדבר מעמד התובע, נתמכת במסמכים שצורפו לנספח ב לכתב התביעה ולתצהיר מטעם התובע. כוונתי לארבעת המכתבים שנשלחו ללקוחות הנתבעת 2 במועדים 20.12.00, 05.02.01 ו-31.01.01. חלק מהמכתבים נשלחו ללקוחות, אשר התעניינו ברכישת מוצריה, ובהם ציין מנהל המכירות של הנתבעת 2, שהיה כפוף למנכ"ל הנתבעת, כי התובע או חברת "בקו עולה", בשמה פעל התובע , הוא המפיץ ("distributer") של הנתבעת 2, והוא זה שיספק ללקוחות המתעניינים ברכישת זכוכיות חסינות אש, מידע אודות המוצר ומחיריו. בשניים מהמכתבים הציג מר קלרקסון עצמו את התובע כמפיץ מטעם הנתבעת 2. קשה לי לקבל את הסברו של מר קלרקסון, כי חזר על הגדרת תפקידו של התובע, שוב ושוב, משום שלהבנתו, התובע שימש כמפיץ של הנתבע 3 אך הוא "שכח" להסביר זאת במכתביו. מדובר באדם שעבד מספר שנים כמנהל מכירות תחת הנתבעת 1, וכמנכ"ל הנתבעת 2, והיה עליו להקפיד בדבר ההגדרות המוצגות בפני צדדיים שלישיים. גם הטענה כי, מבחינת הנתבעת 2, אשר עובדת רק באמצעות סוכנים או לקוחות, המצב בישראל הינו מצב מיוחד, אותו מר קלרקסון "ירש" מקודמו בתפקיד, אינה מסבירה את האמור במכתביו. נהפוך הוא, ייחודו של הקשר המשולש בין היצרן, הסוכן, והמפיץ מטעם הסוכן, כפי שהבין זאת מר קרלקסון, חייב דיוק יתר בהגדרת התובע, במסגרת המכתבים המופנים לצד שלישי, באופן שאינו יכול להצדיק את הגדרתו באופן מפורש כמפיץ מטעם הנתבעת 2. אכן, ובהתאם לתצהירו, זמן קצר קודם לכתיבת המכתבים, החליף מר קלרקסון את קודמו בתפקיד, אך אין לקבל את טענת הנתבעת 2, כאילו התובע ניצל את חוסר מודעותו של המנכ"ל החדש למצב הקיים, והציג בפניו מצג שווא, לפיו הוא נציג הנתבעת 2 בישראל. קשה להאמין, כי אדם רם דרג ומנוסה כמר קלרקסון, ששימש בעבר כמנהל מכירות, והיה מצוי ברזי השיווק של מוצרי הנתבעת 2, הסתמך על מצג כזה או אחר, באופן שהביאו להגדיר, מבלי דעת, את התובע כמפיץ, וזאת עוד במסגרת מכתבים ששלח לצדדים שלישיים. כמו כן, כבר במכתבו של מר קלרקסון לתובע מחודש אוגוסט 2000 (חלק מנספח א לתצהיר התובע) הוא מבהיר לו, כי הנתבעת 3 היא הסוכנת של הנתבעת 2. היינו מר קלרקסון היה מודע להסכם הסוכנות הבלעדי עם הנתבעת 3, כבר טרם כניסתו לתפקיד המנכ"ל, והדבר לא הפריע לו להגדיר את התובע כמפיץ מטעם הנתבעת 2 במכתביו האמורים.


איני יכול לקבל גם את גרסת הנתבעות 1 ו-2, כי אף אם התובע הוגדר על ידי הנתבעת 2 כמפיץ של מוצריה, אין לכך כל נפקות מבחינת התחייבויותיה כלפיו, שכן לדידה מפיץ הינו ככל לקוח "רגיל". הראיות שהוצגו בפניי מעידות, כי התובע לא שימש "כלקוח רגיל" שכן מהמכתבים האמורים עולה שהנתבעת 2 נהגה להפנות אליו לקוחות, המצויים, לכאורה, באותו מעמד של התובע, ואשר התעניינו ברכישת זכוכיות חסינות אש. מכוח התנהלות זו בלבד, ניתן להסיק כי, לדידה של הנתבעת 2, לתובע היה מעמד אחר משל "לקוח" גרידא. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור מכתבו של מר קלרקסון לג'ילברט בן דוד מחודש מאי 2001 (נספח ב לתצהיר התובע). במכתב זה, מר קלרקסון תמה על העובדה, כי הנתבעת 3 היא שמזמינה זכוכיות חסינות אש מהנתבעת 2, ולא עושה זאת באמצעות התובע. לטעמי, כאשר מנכ"ל הנתבעת 2 מבהיר באותו מכתב, הממוען לסוכנת הפורמלית, היא הנתבעת 3, כי סבר שהזמנת זכוכיות חסינות האש נעשית באמצעות התובע, ולא באמצעותה, מעידה ,ביתר שאת, על כך שהתובע לא שימש רק בגדר לקוח של הנתבעת 2, ותו לא. עוד יש להדגיש, כי עפ"י האמור בפרשת זוהר ההבדל בין מפיץ ללקוח "רגיל" ניכר בעובדה כי המפיץ, מהווה חלק מרשת השיווק של היצרן, ובינו לבין היצרן מתקיימים יחסי אמון. השתכנעתי, כי בין התובע לנתבעת 2, בראשות מר קלרקסון, התקיימו יחסי אמון. יחסים אלו התבטאו בעובדה, כי מר קלרקסון הפנה לקוחות שביקשו לקבל הצעות מחיר לרכישת המוצרים, ישירות לתובע עצמו. על מידת האמון ניתן גם ללמוד משיחת הטלפון המוקלטת מיום 11.06.01 בין מר קלרקסון לבין התובע (תמלול השיחה באנגלית צורף לתצהיר התובע כנספח ח, תקליטור השיחה המוקלטת סומן נ/3, ותיקונים לתמליל מטעם הנתבעות 1 ו-2, סומנו נ/9). כך מר קלרקסון אמר לתובע במהלכה כי הוא יבהיר לנציגי הנתבעת 3, כי כאשר מדובר בשוק הישראלי "הנאמנות" של הנתבעת 2 היא לתובע, וכי הם רואים בו נציג שלהם בכל הנוגע לזכוכיות חסינות אש (עמ' 9 לתמלול השיחה). כמו כן, הוא שיתף את התובע בטענות העשויות לעלות נגדו, מפי נציגי הנתבעת 3, בפגישתם הקרובה עם מר קלרקסון (עמ' 18-17), והביע שביעות רצון ממכירות מוצרי הנתבעת 2 , בהשוואה למצב בעבר, טרם פעל התובע לשיווקם (עמ' 9 ועמ' 11 לתמלול). ביטוי לעובדה שהתובע שימש חלק מהמערך השיווקי של הנתבעת 2, ניתן למצוא במספר מכתבים שצורפו לנספח א לתצהיר התובע. במכתבו של התובע למר קלרקסון, מיום 1.12.00, הוא דיווח על עיכוב באספקת סחורה שיועדה ללקוח מסוים, תוך בחינת אפשרות לפצותו, ובמכתבו מיום 13.08.00, התובע פירט תוכניות ליצירת קשר עם לקוחות פוטנציאליים. הנתבעת 2 גם עדכנה במכתב מיום 14.12.00 את התובע על הקמת תחנה חדשה לחיתוך זכוכיות בשוויץ אשר תשפר את זמני המשלוח, והניחה כי הדבר יהיה לשביעות רצונו של התובע. חילופי מכתבים אלו מתיישבים יותר עם טענת התובע, כי הוא שימש מפיץ מוצרי הנתבעת 2 ולא בגדר לקוח רגיל. על העובדה שהתובע השתלב במערך השיווקי של הנתבעת 2, ניתן ללמוד גם משיחתו הטלפונית עם מר קלרקסון, מיום 11.06.01. במהלך השיחה התייעץ התובע עם מר קלרקסון בדבר מהלכי השיווק העתידיים שלו, כגון רצונו לתרגם לעברית עלונים מטעם הנתבעת 2 ולשווקם ללקוחות פוטנציאליים. התייעצות זו, גם היא תומכת במסקנה, כי התובע שימש מפיץ של הנתבעת 2, ולא לקוח בלבד.

יחד עם זאת, אין בידי לקבל את טענת התובע, כי שימש מפיץ בלעדי של הנתבעת 2. בעניין זה, יש להסכים עם הנתבעות 1 ו-2, כי גם אם התובע היה, בפועל, ולאורך זמן, הגורם היחיד שרכש סחורה מהנתבעת 2 ומכר אותה לצדדים שלישיים בישראל (ובהתאם לטבלת המכירות, שסומנה ת/4, בשנים 1999 ו-2001 גם חברת ג'ילרפאל רכשה את סחורתה), אין בכך ראיה להיותו מפיץ בלעדי. כעולה מהפסיקה שפורטה לעיל, הצדדים יכולים, גם בע"פ ובאמצעות התנהגותם, להקנות לאחר זכות הפצה בלעדית, אולם לשם הוכחתה, יש להצביע על קיומם של מאפייני בלעדיות, כגון התחייבות מצד הנתבעת 2 לשווק את המוצרים רק באמצעות התובע, מחד גיסא, והתחייבות התובע לרכוש מכסה מינימלית של מוצרים מטעם הנתבעת 2 בלבד, מאידך גיסא, והגבלת ההתקשרות לתקופת זמן מסויימת. התובע לא הוכיח, כי כך הוסכם בין הצדדים, ולו בהתנהגות. בעיקר יש להדגיש, וגם זאת בהתאם להלכה הפסוקה, כי במסגרת היחסים העסקית, קיימת נטייה לתת ביטוי משפטי לכוונה להעניק לגורם מסויים זכות לשווק (אם כמפיץ ואם כסוכן) את מוצרי היצרן. בענייננו, ידוע כי הנתבעת 2 נוהגת לערוך הסכמים בכתב עם סוכניה הבלעדיים, כאשר אלו כוללים פרטים אודות סיום החוזה, ביטולו, הסדרת התשלום, סודיות, וכיוצ"ב. סביר להניח, כי לו ראתה הנתבעת 2 בתובע כמפיץ בלעדי שלה, ובהתחשב בהיותה חברת בת של אחת מספקיות הזכוכית לענף הבנייה הגדולות בעולם, היא היתה טורחת לתת לכך ביטוי בכתב, אך לא כך היה.

בכל הנוגע למעמדו, במהלך תקופת ההתקשרות בינו לבין הנתבעת 2, תלה התובע את יהבו על מכתבו של מר קלרקסון מיום 19.03.01 (נספח ב לתצהיר התובע), בו מצויינת מפורשות המילה "בלעדיות" בתיאור תפקידו של התובע כמפיץ. מכתב זה נכתב בתגובה למכתבו של אחד מלקוחות הנתבעת 2, אשר העיד על בלבול שחל אצלו בנוגע למעמדו של התובע כנציג הנתבעת בארץ. בתגובה, השיב מר קלרקסון ללקוח, כי הנתבעת 3 היא הסוכנת של הנתבעת 2 (ושל חברת אקספרובר) מזה שנים רבות, וכי מר בן דוד, נציג הנתבעת 3, עשה הסכם עם "בקו עולה", אשר משמשת כמפיץ של מוצרי זכוכית חסינת אש של הנתבעת 2. התובע טען בסיכומיו, כי בדברים האמורים, הבהיר מר קלרקסון כי התובע משמש מפיץ בלעדי "של" הנתבעת 2, ואולם במהלך עדותו, הוא אישר, כפי שעלה גם מעדותו של מר קלרקסון, כי משמעות הדברים הינה הסכמה בינו לבין הנתבעת 3 כי הוא ישמש מפיץ בלעדי מטעמה של הנתבעת 3, בנוגע למוצרי הנתבעת 2 (ראו עמ' 188 לפרוטוקול, ש' 6). רק מאוחר יותר בעדותו, שינה התובע את תשובתו, וטען כי ברור מתוכן מכתבו של מר קלרקסון, כי הוא מוגדר כמפיץ הבלעדי של הנתבעת 2 , ולא של הנתבעת 3. הנתבעת 3, יש לציין, דחתה, מכל וכל, את האפשרות כי התובע שימש כמפיץ מטעמה.
איני רואה צורך להכריע בפרשנות המשפט השנוי במחלוקת. זאת, משום שגם אם ניתן לפרשו כהכרה במעמדו של התובע כמפיץ בלעדי של הנתבעת 2, הרי שבהעדר ביטויים אחרים לאותה "בלעדיות", ונוכח עדותו של מר קלרקסון לעניין כוונתו בעת כתיבת המכתב, לא ניתן להגיע למסקנה, כי זה היה מעמדו של התובע בפועל. לעניין זה ראו גם האמור בפרשת פוליתם ובע"א 3592/98 לעיל. עוד אבהיר, כי בניגוד לעמדת התביעה, איני סבור כי מההתכתבות שנערכה בין מר ראצל לנציג הנתבעת 3 בשנת 1998, ושאוזכרה בסיכומיו, עולה כוונה ברורה למנות את הגורם שיסייע לנתבעת 3, למפיץ בלעדי, וממילא, אין בה כדי להוכיח כי התובע עצמו, שעסק בשיווק מוצרי הנתבעת 2, ללא קשר לאותו מכתב, קיבל מעמד בלעדי כמפיץ מטעמה.

לסיכום, לאור מערכת היחסים שהתנהלה בין התובע לנתבעת 2, והעובדה כי מנכ"ל הנתבעת התייחס לתובע כמפיץ, באופן בו הציגו ללקוחות הנתבעת 2, והן במסגרת יחסיו עם הסוכנת הבלעדית של הנתבעת 2, הנני קובע כי התגבש חוזה בהתנהגות הצדדים, ולפיו התובע שימש מפיץ של הנתבעת 2.


הגורם להפרת החוזה בין הצדדים

11. אין מחלוקת בין הצדדים, כי במהלך ביקורו של מר קלרקסון בסוף חודש יולי 2001 הוא ביטל את הפגישה עם מנכ"ל חברת חירות, שתואמה לו מראש ע"י התובע, ושינה את יחסו אליו. במכתבו של מר קלרקסון לתובע מיום 17.08.01, הובהר, כי הוא מוגדר כלקוח בלבד של הנתבעת 2, לנתבעת אין כל מחויבויות כלפיו, וכי היא מפסיקה כל התקשרות ישירה עימו. לטענת הנתבעות כולן, הסיבה לשינוי ביחסו של מר קלרקסון אל התובע הינה פועל יוצא של האופן בו תמחר התובע את מחירי מוצרי הנתבעת 2 כלפי צדדים שלישיים, בעודו לוחץ על מר קלרקסון להוזיל את מחירי המוצרים הנמכרים לו. התנהלות זו של התובע, כך נטען, מהווה הפרת חוזה מצידו, ועל כן, גם אם בית המשפט יקבע, כי בין התובע לנתבעת 2 נכרת חוזה הפצה, עומדת לנתבעת 2 הזכות לבטלו, מבלי ליתן לתובע הודעה מוקדמת.
בסוגיה זו השתכנעתי כי הצדק עם התובע. ראשית, מועד העלאת הטענה מעורר תהיות, לגבי המידה בה זו אכן שימשה הצדקה אמיתית לביטול ההתקשרות עם התובע. הטענה, כי התובע "רימה" את הנתבעת 2 באמצעות מדיניות המחירים שנקט, עלתה לראשונה במסגרת תצהירו של מר קלרקסון, ולא בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2. בתגובה לטענת התובע בדבר התנהגותו של מר קלרקסון במהלך ביקורו, הובהר בסעיפים 35 ו- 36 לכתב ההגנה של הנתבעת 2 כי במהלך ביקורו בארץ, היה על מר קלרקסון לעמוד בלוח זמנים צפוף, שלא אפשר לו להגיע לפגישות עם התובע, וכי הוא גם הבהיר לתובע שהוא לא מעוניין לסכם עימו דבר, ללא תיאום עם הנתבעת 3, כאשר נושא תמחור המוצרים בישראל כלל לא עלה. עוד ניתן לתמוה, כי אם אכן נושא "המרמה" התגלה במהלך ביקורו של מר קלרקסון , מדוע הוא לא ציין זאת במכתבו מיום 17.08.01, שנכתב לאחר ביקורו, ובו ממילא הטיח בתובע דברים קשים אחרים. הדעת נותנת, כי דווקא במכתב זה, בו מר קלרקסון התייחס לפגישות שערך עם לקוחות התובע במהלך ביקורו, ודחה את טענותיו, כי הכפיש את שמו בפני לקוחותיו, היה עליו לציין, כי במהלך אותן פגישות הסתבר לו כי מדיניות התמחור של התובע פוגעת באינטרסים של הנתבעת 2. לגופו של עניין, הטענה כי התובע דרש מחירים גבוהים מלקוחותיו, בעוד שהוא לחץ על הנתבעת 2 להוזיל את מחיריה עבורו, אינה חריגה בשוק העסקים. מאחר שהתובע שאף להשיא את רווחיו, ומר קלרקסון כמנהל מכירות לשעבר, וודאי היה מודע לכך, קשה לקבל את עמדת הנתבעות, כי גילוי מדיניות התמחור של התובע הפתיע ואכזב, כאחד, את מר קלרקסון עד שזה גרס כי יש לנתק את הקשר עימו. זאת , כאשר מר קלרקסון היה שבע רצון מפעילותו של התובע בישראל, כפי שעלה ממהלך שיחתו הטלפונית עימו, ואף קודם לכן (ראו מכתבו לג'ילברט בן דוד מיום 20.06.00, נספח ג לתצהיר התובע). כמו כן, מר קלרקסון העיד, כי משום היותו של התובע בגדר לקוח בלבד, הנתבעת 2 כלל לא התערבה באופן תמחור המוצרים על ידו, כך , שלכאורה, העובדה שזה גבה מחירים גבוהים מלקוחותיו, לא היתה אמורה לשמש עילה לסיום היחסים העסקיים עימו. עוד יש לציין, כי לא הוכח בפניי, כי הנתבעת 2 העניקה לתובע מחירים נמוכים במיוחד, וכי מאידך, התובע גבה מלקוחותיו מחירים גבוהים, ביחס למקובל בשוק זכוכיות חסינות האש בישראל. דווקא מנכ"ל חברת רשפים העיד, כי, לפחות במהלך תקופת התקשרותו עם התובע, מחירי התובע היו נמוכים, ואם היו נשארים ברמה זו, הוא אף היה מוסיף לרכוש ממנו סחורה. לאור האמור לעיל, לא השתכנעתי בדבר קיומו של פער המחירים הנטען ע"י הנתבעות, ולא הוכח לפניי, כי מדיניות התמחור של התובע פגעה בנתבעת 2. קל וחומר, שלא מצאתי ראייה לכך שמדיניות זו היוותה הפרת חוזה מצידו של התובע. טענתן החלופית של הנתבעות, כי מר קלרקסון גילה במהלך ביקורו כי התובע אינו מנהל עסק "רציני", משום שזה מנוהל מביתו, ללא עובדים שכירים וללא מקום אחסון לסחורה, כלל לא עלתה בתצהירו של מר קלרקסון. מכל מקום, גם איני סבור כי הדבר מהווה מצג שווא מצידו של התובע, המעיד על הפרת חוזה מצידו.

סיכומם של דברים, הנני מקבל את גרסת התובע, כי הנתבעת 2 הודיעה על הפסקת ההתקשרות עימו , מבלי שקדמה לכך הפרת חוזה מצידו.

תוצאות הפרת החוזה והפיצוי בגין העדר הודעה מוקדמת

12. בנסיבות הפרת החוזה ע"י הנתבעת 2, ואף שלתובע לא הוקנה מעמד של מפיץ בלעדי, מוטלת חובה על הנתבעות למסור לו הודעה מוקדמת, עובר לסיום ההתקשרות עימו. לעניין זה, סבר התובע כי לאור פרשת זוהר וע"א 355/89 הנ"ל, הוא זכאי לפיצוי בגין העדר הודעה מוקדמת , אשר יבטא תקופת התקשרות פוטנציאלית של בין 7 ל- 9 שנים, ולמצער של חמש שנים. זאת, כפי שהובטח לו, לטענתו, במכתבו של מר קלרקסון מיום 12.06.01, אשר תוקפו ידון בהמשך. הנתבעות 1 ו- 2 הבהירו, כי אף אם היתה מוטלת עליהן חובה להודיע לתובע, מבעוד מועד, על סיום ההתקשרות עימו, הרי זו ניתנה באמצעות מכתבו של מר קרלקסון מיום 17.08.01.
לאור הפסיקה, הבוחנת את פרק הזמן הסביר למתן הודעה מוקדמת, הנני סבור, כי התובע הפריז, וזאת בלשון המעטה, באשר להערכותיו בנוגע לפרק זמן זה. בע"א 355/89, אליו הפנה התובע בסיכומיו, נקבע, כי בגין סיום חוזה הפצה בלעדי שנמשך כ- 16 שנים, יש להעניק פיצוי שווה ערך להודעה מוקדמת של שנה אחת, לבניו של בעל העסק, אשר תפעלו אותו לבדם משך שש שנים. התביעה טעתה, כאשר ביקשה להקיש לענייננו, גם מהנסיבות האחרות המתוארות באותו פסק דין. כאמור, בית המשפט פסק בע"א 355/89 כי לגבי אחד מאזורי ההפצה, זכאים המערערים לפיצוי בגין העדר הודעה מוקדמת, אשר יבטא אובדן רווחים עתידי לתקופה של שנתיים וחצי נוספות. כך, בית המשפט האריך את תקופת החוזה בין הצדדים, באופן מלאכותי, ל- 7 שנים, כאשר עד לסיומו ע"י המשיבה, חלפו, למעשה, ארבע וחצי שנים בלבד. באותן נסיבות, וזאת לא צויין ע"י ב"כ התובע, הסתיים התשלום עבור זכות ההפצה רק לאחר שלוש וחצי שנים מתחילת החוזה, ועל כן סבר בית המשפט כי יש להעניק למערערים אפשרות להנות ממיצוי פוטנציאל השוק, שלוש וחצי שנים נוספות סך הכל. אין כך הדבר בנסיבות שלפניי. עוד תמוהה לטעמי, הסתמכות התביעה על פרשת זוהר, בטענה, כי הימנה יש להקיש לגבי משך תקופת ההתקשרות הראויה , אותה יש לבטא בפיצוי בגין העדרה של הודעה מוקדמת. באותה פרשה, פסק בית המשפט פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת של שנה אחת בלבד (לפי כל אחת מהגישות בפסק הדין), כאשר חוזה ההפצה הבלעדי נמשך, בפועל, כשש שנים. בנסיבות דנן נמשכה ההתקשרות פחות משנתיים.
בפסיקה המאוזכרת לעיל, נבחנה סבירות ההודעה המוקדמת שמסר היצרן למפיץ הבלעדי מטעמו. בענייננו, משקבעתי שהתובע הינו מפיץ, אך לא בלעדי, ממילא אין מקום להעניק הגנה יתרה לציפייתו הסובייקטיבית, כי הוא היה ממשיך להפיק את אותם רווחים, שהפיק עד לסיום החוזה. מאחר שמעמדו הוא של מפיץ גרידא, הרי שאף אם שימש, למעשה, המפיץ היחיד של מוצרי הנתבעת 2 בישראל, לא היתה לו כל ערובה שהנתבעת לא תמנה לצידו מפיץ נוסף, ורווחיו, ככל שיהיו, יקטנו. גם מטעם זה, אין הצדקה להעניק לתובע פיצוי משמעותי בגין העדר הודעה מוקדמת.

לסיכום, בתביעה דנן מדובר במפיץ, לא בלעדי, שלא הביא בפני בית המשפט נתונים אודות גובה ההוצאות שהוציא לשם שיווק מוצרי הנתבעת 2, כאשר תקופת ההתקשרות בינו לבין נתבעת 2 נמשכה פחות משנתיים, ובראי הפסיקה מדובר בתקופת התקשרות קצרה. עוד יש לציין, כי בכל הנוגע לשיווק מוצרי הנתבעת 2 בישראל, התרשמתי, כי התובע, להבדיל מהנתבעת 3, היה הגורם המקצועי, בעל הידע הטכני, בנושא זכוכיות חסינות אש. הדבר ניכר גם מעדותו של מר קלרקסון (עמ' 495 לפרוטוקול, ש'1) וניתן להסיקו גם ממכתבו של קודמו בתפקיד, מר ראצל (נספח 3(1) לתצהיר הנתבעת 3). לאור זאת, ובהתאם לאמור בפרשת זוהר, ניכר כי יכולתו של היצרן, הנתבעת 2, להמשיך בשיווק המוצר ולהפיק רווחים "על חשבון" מאמציו של המפיץ, עימו הסתיימה ההתקשרות, הינו קטן יחסית. בנסיבות אלו, מתחזקת המסקנה, כי תקופת ההודעה המוקדמת, בגינה יפוצה התובע, אמורה להיות קצרה יחסית. יש גם להדרש לעובדה, כי בהתאם לחוזה הסוכנות של הנתבעת 2, זו העניקה לסוכניה הבלעדיים, הודעה מוקדמת של שלושה חודשים מראש, טרם סיום ההתקשרות עימם, כאשר משך תקופת ההתקשרות הראשונית בין הצדדים הינה לשנה אחת. לאור המפורט לעיל, הנני קובע כי בנסיבות דנן, מתן הודעה מוקדמת של שלושה חודשים מראש, הינה הודעה סבירה בשני מובנים. הראשון, מבחינת משך הזמן המחושב ממתן ההודעה ועד לסיום ההתקשרות, הכולל, כגישת השופט ברק בפרשת זוהר, את זכותו של התובע להפיק רווחים הנובעים מהשקעותיו בשיווק מוצרי הנתבעת 2. השני, מבחינת משך תקופת ההתקשרות כולה. ממילא, וכפי שיובהר בהמשך, הפיצוי בגין העדר הודעה מוקדמת בנסיבות שלפניי אינו יכול לשקף תקופת התקשרות ארוכה בין הצדדים. זאת, משום שמטעמים שאינם נוגעים לתובע, חלה ירידה משמעותית בשיווק מוצרי הנתבעת 2 בארץ, בתקופה שלאחר תום ההתקשרות עימו.
לעניין זה, הנני דוחה את טענת הנתבעות, כי מכתבו של מר קלרקסון מיום 17.08.01 או לחילופין התנהגותו במהלך הביקור כששלושה שבועות קודם, מהווים הודעה על סיום החוזה עם התובע כמפיץ מטעם הנתבעת 2. מכתבו של מר קלרקסון מודיע לתובע על סיום ההתקשרות הישירה בינו לבין הנתבעת 2, לאלתר, ומאפשר לו להמשיך ולהזמין את מוצריה, באמצעות הנתבעת 3. אין בו שום הודעה "מוקדמת" על סיום ההתקשרות בעוד כשלושה חודשים. גם יחסו הקר אל התובע בביקורו בישראל אינו עונה להגדרה זו, וברור כי התובע לא הבין את פשר התנהגותו באותן נסיבות כפי שעלה ממכתבו מיום 02.08.01 (נספח יא לתצהירו).
קביעת סכום הפיצוי המגיע לתובע, אמור לשקף את אובדן רווחיו משך שלושה חודשי התקשרות, שנמנעו ממנו, עקב קטיעת היחסים בין הצדדים באופן מיידי. יחד עם זאת, אין בפני בית המשפט נתונים המאפשרים לחשב את סכום הרווח הממוצע של התובע בחודש התקשרות אחד. התובע טען כי הרווח "ברוטו", שהפיק ממכירת זכוכיות חסינות האש עמד על 65% מעלותם. יחד עם זאת הוא לא הביא, ולו בדל ראיה, לסכום ההוצאות שהוציא בפועל לשם הפצת מוצרי הנתבעת 2, וציין בעדותו, כי הוא מצפה שבית המשפט ידע להעריכן (עמ' 268 לפרוטוקול, ש' 16-15), וזאת ללא נתונים עובדתיים ספציפיים. לאור האמור, הנני מעמיד את רווחיו של התובע במהלך שלושת חודשי ההתקשרות על סכום של 10,000 ₪ לחודש, ובסך הכל על 30,000 ₪.

הפרת החוזה בנוגע לאספקת ההזמנה לחברת רשפים, ללא מעורבות התובע

13. עוד עליי לציין, כי יש לקבל את טענת התובע, כי הנתבעת 2 הפרה את החוזה ביניהם, כאשר לא סיפקה באמצעותו את הזמנת המוצרים לחברת רשפים. אין מחלוקת, כי הזמנת הסחורה המבוקשת נעשתה באמצעות התובע, והנתבעת 2 התחייבה לספקה בעבור קבלת תמורה מהתובע. מר קלרקסון העיד , כי מאחר שהיחסים בינו לבין התובע עלו על שרטון, הוא לא סבר, כי התובע ישלם את התמורה עבור אספקת הסחורה, על אף שהתשלום הובטח ע"י מכתב אשראי דוקומנטרי, וזאת מבלי שהוא בדק את המכתב עצמו. גם אם מדובר בחשש אמיתי, הרי משהנתבעת 2 אישרה את ההזמנה , ועל כך אין מחלוקת, הייתה לתובע ציפיה לקבל את הסחורה, למכור אותה לחברת רשפים ולהנות מהרווח הצפוי, כפי שהיה בעבר. יצויין, כי מי שביצע את ההזמנה האמורה היתה הנתבעת 3, כך שלחברת רשפים אין כל טענה נגד התובע בנושא אספקת סחורה זו. מאחר שדחיתי את הטענה, כי התנהגות התובע הצדיקה את הפרת החוזה עימו, ולאור העובדה שהפסקת ההתקשרות עימו נעשתה ללא הודעה מוקדמת, ראוי לפצות את התובע בסכום בו היה זוכה לו הנתבעת 2 היתה מקיימת את התחייבותה. ואולם, בעוד שהתובע העריך את נזקו בסכום של 70,000$ , עיון במסמך מוכיח אחרת. ההסכם בין הצדדים (נספח ז לתצהיר התובע) כלל התחייבות של התובע להזמין 800 יחידות של זכוכית חסינת אש בגודל של 17/82 ס"מ, שימכרו לרשפים במחיר של 140 ₪ ליחידה, והתחייבות מצד רשפים לרכוש את כל כמות הזכוכיות, באופן בלעדי מהתובע, כשתוקפו של ההסכם הוא חצי שנה. עוד סוכם, כי התובע יחזיק מלאי קבוע של 150 יחידות זכוכית בקוטר 42 ס"מ , לטובת רשפים. מחיר כל יחידה מסוג זה יהיה 280 ₪. חברת רשפים התחייבה, במסגרת ההסכם, לרכוש 800 יחידות מהסוג הראשון בלבד, ללא התחייבות לרכוש את היחידות מהסוג השני. עוד נקבע, כי המחירים צמודים למארק הגרמני שעמד על ערך של 1.81 ₪. בנסיבות אלו, וכפי שטענה הנתבעת 2 בסיכומיה, היקף ההזמנה אותה הפסיד התובע שווה ל 112,000 ₪ בלבד ,ולא ל- 70,000$ כפי שטען התובע. מאחר שהתובע לא פירט את הוצאותיו המדוייקות בגין אותה עסקה, באופן המונע אפשרות לחשב נכונה את הרווח הצפוי לו בגין העסקה, הנני מעמיד את הפיצוי בגין הנזק על סכום גלובלי של 25,000₪.

ההבטחה בדבר מעמדו העתידי של התובע

14. חלק הארי מטענות התביעה הוקדש לבחינת מעמדו העתידי של התובע. לטענת התובע, שיחתו המוקלטת עם מר קלרקסון מיום 11.06.01 ומכתבו המאוחר לה, מבהירים כי הובטח לו לשמש , או לגישתו להמשיך ולשמש, מפיץ בלעדי של הנתבעת 2. החלטת הנתבעת 2 על ניתוק ההתקשרות עימו , כך נטען, הינה בגדר הפרת חוזה. יש לציין, כי התובע לא היה עקבי גם באשר להגדרת מעמדו העתידי, במסגרת יחסיו העסקיים עם הנתבעת 2. בעוד שמסעיף 3.5. לכתב התביעה, ניתן להבין כי מר קלרקסון הבטיח לו כי ימונה כסוכן בלעדי של הנתבעת 2, במקום הנתבעת 3, הרי שבמקום אחר בתביעה טען כי קיבל הבטחה למנותו למשווק בלעדי או למפיץ, ובעדותו הבהיר כי לא היתה לו כל כוונה להתמנות במקום הנתבעת 3. כאמור, לעניין מעמדו העתידי, סומך התובע את ידיו על התמלול לשיחה המוקלטת עם מר קלרקסון מיום 11.06.01 (נספח ח לתצהיר העדות מטעם התובע). עתה המקום לציין, כי אינני מקבל את טענות הנתבעות 1 ו-2 בדבר העדר קבילות של תמלול השיחה, ואיני מוצא סיבה להפחית ממשקל התמלול, משהנתבעות עצמן בחנו את טיב התמלול והגישו תיקונים לו. תרגום חופשי של השיחה, מעלה כי במהלכה הביע מר קלרקסון שביעות רצון מפעילותו של התובע בארץ, שכן הוא מאשר כי לפני שהתובע החל לפעול, הנתבעת 2 לא מכרה כמות כזו של סחורה בארץ, באמצעות הנתבעת 3 (עמ' 8- 9 ו- 11 לתמלול). בתשובה לשאלת התובע, האם הוא עדיין עומד בהבטחתו להעניק לו את הסוכנות החל מחודש ינואר 2002, השיב מר קלרקסון לתובע, כי דבר לא השתנה (עמ' 8). בהמשך, כשהתובע שומע כי משפחת בן דוד עומדת להגיע, למחרת, לביקור אצל מר קלרקסון, הוא מברר עם מר קלרקסון, כיצד ישיב לנציגי הנתבעת 3, אם אלו יבקשו להיות סוכנים של הנתבעת 2 שנה נוספת. לכך, משיב מר קלרקסון כי הוא יאמר להם שלגבי השוק הישראלי, הנאמנות של הנתבעת 2 מוקנית לתובע, וכי כאשר מדובר בזכוכית חסינת אש, התובע הוא זה שמייצג אותה (עמ' 9). בהמשך הוא מבהיר לתובע, כי כל העניין (הנוגע לסיכום החוזה – א.ש.) הוא תזמון (עמ' 10). כאשר התובע מציין באוזני מר קלרקסון, כי להבנתו נותר להם "לסגור" את העניינים באופן פורמלי בלבד, משיב מר קלרקסון בחיוב, ומציין כי הדבר היחיד שנותר לעשות הוא להוציא את הנתבעת 3 "מהמשוואה". מר קלרקסון מקפיד להבהיר בשיחה, כי הוא חייב לתת לנתבעת 3 הודעה מוקדמת לפני הראשון בספטמבר (עמ' 15). התובע מבקש לברר מפורשות עם מר קלרקסון, אם כאשר הוא (התובע) יגיע לבקרו בחודש יולי, הם יוכלו ל"סגור" חוזה בין הצדדים, אשר תוקפו יחל בחודש ינואר 2002, ומר קלרקסון משיב לכך בחיוב (עמ' 16). מר קלרקסון עוד מציין בשיחה, כי החוזה יבוא מטעמו, ומדובר בחוזה סוכנות סטנדרטי, אשר בו יש סעיף המאפשר לכל אחד מהצדדים לסיים את ההתקשרות עם הצד האחר (עמ' 17). במהלך השיחה, התובע טוען, כי, כפי שהוא ומר קלרקסון הסכימו בעבר, הם יכולים להתחלק בעמלה שתחסך לנתבעת 2, אם יסיימו את החוזה עם הנתבעת 3 (עמ' 19) ומר קלרקסון מסכים לכך. חלק אחר מהשיחה עוסק בכך שמר קלרקסון צופה שבמהלך הביקור מחר, נציגי הנתבעת 3 יכפישו את שמו של התובע, ויבקשו שההתקשרות ביניהם לבין הנתבעת 2 תהיה ללא מעורבות התובע (עמ' 18), ואולם מדבריו של מר קלרקסון ניתן להבין, כי ההחלטה לגבי סיום החוזה היא החלטה שלו (עמ' 21).

מסקנתי מהאמור באותה שיחה היא כי מר קלרקסון שוחח עם התובע על מינויו לנציג בלעדי של הנתבעת 2, במקומה של הנתבעת 3 , וזאת החל משנת ינואר 2002. אף שהמונח "בלעדי" לא נאמר בשיחה, ברור מתוכנה כי הכוונה היתה למינוי של התובע לתפקיד בלעדי, על בסיס חוזה סוכנות סטנדרטי. איני מקבל את טענת הנתבעות 1 ו-2, כי נסיבות השיחה מאיינות את משמעותה, ובניגוד לטענתן, השיחה לא התקיימה בשעות הערב המאוחרות. בנוסף, העובדה כי מדובר בשיחה שניה עם התובע באותו יום, והטענה כי התובע נהג להטריד רבות את מר קלרקסון בשיחות טלפון מייגעות, אינן מהוות נימוקים ראויים העשויים לפגועים במשקלם של הדברים שנאמרו בה. וודאי לא כאשר מדובר באדם מנוסה ובכיר כמר קלרקסון.
יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מטענת הנתבעות 1 ו-2, כי מינוי של התובע היה כפוף לחתימה על חוזה סוכנות פורמלי, שמעולם לא הועבר לידי התובע, ולמתן הודעה מוקדמת לנתבעת 3, אשר לא ניתנה. כך או כך, נפקותה המשפטית של השיחה דורשת את בחינתה בראי דיני החוזים, בניגוד לדעתו של ב"כ התובע, כפי שהובאה בסיכומיו.

תוקפה המשפטי של ההבטחה

15. בעניין זה, אני מוצא טעם בעמדת הנתבעות, כי השיחה אינה מהווה הצעה לכריתת חוזה מטעמו של מר קלרקסון, ועל כן התובע לא יכול היה להביע, בעל פה או בהתנהגות, את קיבולה. האמור בשיחה אינו בגדר הצעה, בשל העדר גמירות דעת מצד המציע, וגם אם זו היתה מוכחת, הרי שהפנייה לתובע נעדרת מסויימות, המאפשרת את גיבוש החוזה. פרשנות סבירה של פרטי השיחה, מובילה למסקנה, כי החוזה העתידי עליו שוחחו הצדדים הינו חוזה סוכנות סטנדרטי, וכי חוזה זה יאפשר לכל צד לצאת מהחוזה בהודעה מוקדמת של שלושה חודשים. עוד צויין בשיחה, כי תוקף ההסכם יחל בשנה הבאה, אם הנתבעת 2 תפסיק את ההתקשרות עם הנתבעת 3, בהודעה מוקדמת שתינתן לה בחודש ספטמבר. ואולם, השיחה מעידה על העדר גמירות דעת מצד הנתבעת 2 לגבי אופי התפקיד. מחד, ניתן להתרשם מהשיחה, כי מר קלרקסון מודע לכך שהתובע ימשיך בקיום קשר ישיר עם לקוחותיו, דבר שאינו מתיישב עם תפקידו של סוכן. כן, הוא מסכים עם התובע על חלוקה עתידית של העמלה בסך 10% מהרווחים, אשר היתה מוענקת לנתבעת 3, כך שלכאורה משתמע מעמדתו, כי לתובע יוענק תפקיד של מפיץ בלעדי. יחד עם זאת, החוזה העתידי עליו דובר בשיחה הינו חוזה סוכנות סטנדרטי, ומינויו של התובע כסוכן בלעדי, במקום הנתבעת 3, מתיישב עם חוסר שביעות הרצון של מר קלרקסון מתפקודה של הנתבעת 3, ורצונו למסור לה הודעה מוקדמת על סיום ההתקשרות עימה בחודש ספטמבר. בעיקר, יש להדרש לעובדה כי מר קלרקסון חזר והזכיר לתובע במהלך השיחה, כי הדברים המוסכמים, לכאורה, כפופים לחתימה על חוזה פורמלי, ובכך יש הצהרה ברורה, מן הבחינה האובייקטיבית, כי לא היתה לו כל כוונה ליצור יחסים משפטיים במסגרת השיחה ביניהם. יתר על כן, גם אם השיחה אכן כללה פנייה המעידה על גמירות דעתו של מר קלרקסון, הרי מאחר שדובר על הענקת תפקיד בלעדי לתובע, היה על אותה פנייה, להכיל פרטים ספציפיים הנוגעים לבלעדיות התפקיד, ואשר יעידו על מסויימותה. כאמור בהלכה הפסוקה, הסכמה על מינוי התובע לתפקיד של נציג בלעדי אמורה לכלול פרטים בדבר מכסת המוצרים שהתובע ירכוש מהנתבעת 2, התחייבות מצד הנתבעת 2 לכך שהשיווק יעשה רק באמצעות התובע, משך התקופה בה הצדדים יהיו מחוייבים אחד לשני, וכיוצ"ב. כך גם עולה מחוזה הסוכנות שהנתבעת 2 נהגה לכרות עם סוכניה, ושעתיד היה להחתם עם התובע. בהעדר פרטים אלו, השיחה גם אינה מסויימת דייה כדי להגדירה כהצעה לכריתת חוזה, ולכן לא התגבש חוזה באמצעות אותה השיחה. התנהגות הצדדים לאחר השיחה המוקלטת, גם היא מעידה כי, בזמן אמת, לא סברו הצדדים שתוכן השיחה הביא לגיבושו של חוזה ביניהם. מכתביו של מר קלרקסון מחודש יולי 2001 (נספח י לתצהיר התובע) הבהירו לתובע, כי הוא מתכנן להגיע לישראל ולהפגש עימו ועם נציג הנתבעת 3 , תוך שהוא מקווה להגיע לשיתוף פעולה עם שניהם יחד, אשר יוביל לגיבוש אסטרטגיית השיווק בישראל. אף שתוכניותיו של מר קלרקסון היו עשויות לעמוד בסתירה להבטחתו להעניק בעתיד לתובע בלעדיות על שיווק מוצרי הנתבעת 2, אם כסוכן ואם כמפיץ, התובע לא קבל על כך במכתבו למר קלרקסון, שנכתב מספר ימים לאחר מכן. לעניין זה, טען התובע בעדותו, כי ניסה לברר עם מר קרלקסון את דבר משמעות מכתביו, אך זה השיב לו כי ישוחח עימו במהלך ביקורו בארץ .עוד טען התובע, כי ניהל עם מר קלרקסון מספר שיחות טלפוניות, מלבד שיחתו המוקלטת, במהלכן הוא חזר ואישר לו, כי הבטחתו בעינה עומדת. לדברים האמורים התובע לא הביא כל ראיה. כמו כן, התובע העיד, כי אף שסבר כי עד למועד ביקורו בארץ, מר קלרקסון יעביר לעיונו את החוזה העתידי, עליו סיכמו, הוא לא בירר עימו מדוע חוזה כאמור לא נשלח אליו. נסיבות אלו מעידות כי הצדדים לא ראו בשיחה משום חוזה מחייב, בדבר מעמדו העתידי של התובע.
לאור תוכן השיחה, והן על בסיס התנהגות הצדדים לאחריה, ניתן להגדיר את האמור באותה שיחה כהסכמה לעריכת הסכם עתידי, שאינה בעלת תוקף חוזי. במתכונת זו, הדברים שנאמרו בשיחה הינם חלק משלב המשא והמתן לקראת חוזה, ותו לא. לחילופין, אפשר לראות את האמור בשיחה כהבטחה מצידו של קלרקסון למנות את התובע לנציג בלעדי של הנתבעת 2, בשנה העוקבת. כך או כך, לאמור בשיחה, אין תוקף חוזי מחייב. מכאן שהשלכות החלטת הנתבעת 2 לסגת מהאמור באותה שיחה, ייבחנו לאור חובת תום הלב המעוגנת בסעיף 12 לחוק החוזים.

תוקפו המשפטי של המכתב מיום 12.06.01 בנוגע למעמדו העתידי של התובע

16. קריאת מכתבו של מר קרלקסון מיום 12.06.01 (נספח ג לתצהיר התובע), לא שינתה את מסקנתי ,כי הצדדים היו מצויים בשלב המשא והמתן הטרום חוזי, וכי לא נכרת ביניהם חוזה המבטיח מעמד בלעדי כלשהו לתובע. באותו מכתב מצהיר מר קלרקסון, כי הוא שמח להודיע לתובע, כי הוא ייצג (represent"") את הנתבעת 2 בישראל בחמש השנים הבאות. מר קלרקסון גם מתייחס במכתב, לעובדה שיום קודם לכן, התנהלה בין השניים שיחה, ומציין כי כפי שהבטיח לתובע אתמול, הוא בטוח כי השוק ישראלי נמצא במגמת גידול, וכי השניים יביאו לשגשוג העסקים (במקור "make good business"), כפי שהיה בעבר. לטענת מר קרלקסון בעדותו, המכתב נעדר משמעות מהותית, שכן הוא נכתב לבקשת התובע , אשר ביקש להבטיח לאחד מלקוחותיו, עימו עמד לבצע פרוייקט ארוך טווח, כי לא תהיה כל בעיה באספקת תוצרת הנתבעת 2 בשנים הבאות. לטעמי, דווקא טענת מר קלרקסון, כי סבר שהמכתב יוצג לצדדים שלישיים, מעידה כי היה עליו להקפיד ביתר שאת על ניסוחו, וכי יש משמעות לתוכנו.
יחד עם זאת, בחינת תוכן המסמך אינה מסייעת לחיזוק גרסתו של התובע. המכתב כולל אמירה כללית בדבר "ייצוג" של התובע, בהמשך לשיחתו עם מר קלרקסון יום קודם. אפשר, אמנם, לפרש את המונח "ייצוג" כהצהרה על מינוי התובע כמפיץ של הנתבעת 2 או כסוכן שלה, אך וודאי שהמכתב לבדו אינו מקיים את דרישות גמירות הדעת והמסויימות, לצורך גיבושו של חוזה. לכל היותר ניתן לראות בו סוג של הצהרה, לא מחייבת, להמשיך ולהשתמש בשירותי התובע לצורך שיווק מוצרי הנתבעת 2 בעתיד. בניגוד לשיחה שנערכה בין הצדדים יום קודם, ממנה ניתן היה להבין על הענקת תפקיד בלעדי לתובע, אין במכתב כל אזכור למונח "בלעדי". העובדה, כי מר קלרקסון לא ראה לנכון ליתן ביטוי לבלעדיות התובע בכתב, תומכת במסקנה, כי לא היתה לו כל כוונה להעניק לתובע, טרם חתימה על חוזה פורמלי ועובר לסיום ההתקשרות עם הנתבעת 3, התחייבות חוזית למינויו כנציג בלעדי. העדרה של המילה "בלעדיות" ממכתב זה מעידה גם היא, כי לא התגבשה התחייבות חוזית להעניק מעמד בלעדי לתובע, גם במסגרת השיחה יום קודם לכן. עוד יש לציין, כי ההצהרה שהתובע ייצג את הנתבעת משך חמש שנים, כאשר יום קודם סיכמו השניים כי בעתיד ייחתם ביניהם חוזה, וחוזה זה הינו מוגבל , כעקרון, לשנה אחת, מבססת את טענת הנתבעות 1ו-2, כי המכתב נכתב על מנת להפיס את דעתו של צד שלישי, שביקש לרכוש סחורה מהתובע. ואכן, לאור מועד כתיבת המכתב, נראה כי מדובר במכתב ,אותו התעתד התובע להציג בפני מנכ"ל חירות, אשר דרש הוכחה לכך כי התובע הינו נציג בלעדי של הנתבעת 2, טרם שיסכים לשיתוף פעולה עימו. בסופו של דבר, וכעולה מעדות מנכ"ל החברה ומעדותו של מר ונסטרה, התובע לא הציג בפניהם כל מסמך המעיד על טיב קשריו עם הנתבעת 2. כך שניכר, כי גם התובע לא חשב כי יש במכתב זה, בלבד, כדי להעיד על מעמדו העתידי, ועל כן אין לו משמעות חוזית מחייבת, באשר למעמד זה.

תוצאות הנסיגה מההבטחה

17. כאמור, הנתבעת 2, באמצעות מר קלרקסון, החליטה שלא להמשיך את ההתקשרות עם התובע, וקבעתי, כי בכך היא החליטה לפרוש מהמשא והמתן, לו ניתן ביטוי בשיחה המוקלטת מיום 11.06.01. יחד עם זאת, התביעה לא הוכיחה בפניי, כי בהחלטה לפרוש מהמשא והמתן, היה משום חוסר תום לב מצד הנתבעת .

ראשית, מן הראיות אשר הוצגו בפניי, הנני מסיק כי מר קלרקסון ניהל משא ומתן עם התובע מתוך כוונה להתקשר עימו בחוזה עתידי, במסגרתו ימונה לנציג בלעדי של הנתבעת 2. אין לי ספק, כי מנהל הנתבעת 2 היה מרוצה מפעילותו של התובע, כפי שעלה משיחתו הטלפונית עימו, וכן גם ממכתבו לנתבעת 3 מיום 20.06.00 (נספח ג לתצהירו של התובע). במקביל, מר קלרקסון היה מודע לחוסר יכולתה של הנתבעת 3 לטפל, באופן עצמאי, בשיווק זכוכיות חסינות האש בישראל, וכפי שעלה משיחתו הטלפונית עם התובע, מר קלרקסון לא היה שבע רצון מהספק מכירותיה בשוק, טרם החל התובע בפעילותו. לאור זאת, ניכר כי היתה לו כוונה להתקשר בחוזה עתידי עם התובע. ייתכן כטענת התובע כי בעקבות לחצים מטעם הנתבעת 3, אשר חששה לאבד את מעמדה כסוכנת בלעדית, החליטה הנתבעת 2 לסגת בה מכוונתה זו, ואולם אין הדבר מהווה חוסר תום לב. מדובר בשיקול עסקי לגיטימי של הנתבעת 2, כאשר הנתבעת 3 שימשה סוכנת שלה מזה מספר שנים, וחברת האחות של הנתבעת 3, ג'ילרפאל, שימשה לקוחה של הנתבעת 1 בתחום הזכוכית משך עשרות שנים. שנית, ההחלטה על נסיגה מחוזה עתידי, התבטאה באופן הדרגתי. שכן כאמור, כבר במכתביו של מר קלרקסון לתובע מחודש יולי 2001 הוא ביקש להגיע לשיתוף פעולה בין התובע לבין הנתבעת 3, והתובע חשד ,באותן נסיבות, כי תוכן המכתבים אינו מתיישב עם ההבטחה שניתנה לו. את טענתו, כי מר קלרקסון המשיך להבטיח לו את מעמדו בעתידי, גם לאחר מכתביו מחודש יולי, הוא לא הוכיח בראיות. שלישית, מכתבו של מר קלרקסון מיום 17.08.01, המודיע לתובע על סיום ההתקשרות הישירה, נמסר לו למעלה משלושה חודשים קודם לכניסת החוזה העתידי לתוקף, ולא בסמוך לתחילת תוקפו. במועד זה, לכל הפחות, התובע "הסביר" היה מסיק כי המשא והמתן בין הצדדים נכשל, וכי עליו להתכונן, מבחינה עסקית וכלכלית לכך, שלא יתמנה לנציג בלעדי של הנתבעת 2 בשנה העוקבת. מאחר שקבעתי, כי לא נפל פגם של חוסר תום לב בהחלטת הנתבעת 2 שלא להתקשר עם התובע בחוזה עתידי, אין התובע זכאי לפיצויים בגין עילה זו.

זכאות התובע לפיצויים בגין נזקיו הנטענים

18. גם אם התובע היה מוכיח, כי הנתבעת 2 התנהלה בחוסר תום לב, לא ניתן היה לפסוק לטובתו את הפיצויים המקובלים בגין עילה זו, הם פיצויי ההסתמכות. כאמור, פיצויים אלו אמורים להעמיד את התובע באותו מצב בו היה, טרם החל המשא והמתן עם הנתבעת 2 בנושא מעמדו העתידי. התובע לא הביא כל ראיה בדבר ההוצאות שהוציא או נזקים שנגרמו לו עקב ניהול המשא והמתן, בגינם הוא זכאי לפיצוי שישיב את המצב לקדמותו. ויובהר, התובע טען בתביעתו, כי בעקבות הבטחותיו העתידיות של מר קלרקסון הוא פנה לחפש שותף עסקי שיסייע לו בהרחבת שיווק מוצרי הנתבעת 2 בארץ, והגיע להסכמות משמעותיות, לטענתו, עם חברת חירות, שהתבטאו במסמך שיתוף הפעולה שנכתב ע"י התובע. מאחר שהנתבעת 2 חזרה בה מהבטחתה, ומר קלרקסון סירב להפגש עם מנכ"ל חברת חירות, לא נחתם בין הצדדים הסכם מחייב. עקב כך, נטען, כי התובע הפסיד הזמנת סחורה בשווי חצי מליון דולר, שפורטה במסמך תוכנית העבודה שערך מר ונסטרה, והזמנה עתידית דומה בהיקפה. ואולם, נזקים אלו, ככל שהיו, אינם עניין לפיצויי הסתמכות בגין חוסר תום לב אפשרי של הנתבעת 2. למען האמת, מעדויות מר ונסטרה ומנכ"ל חברת חירות השתכנעתי, כי גם אם המשא והמתן בין התובע לנתבעת 2 היה מתגבש לכדי חוזה מחייב, המעניק לתובע מעמד בלעדי מטעם הנתבעת 2, חברת חירות לא היתה מבצעת את הזמנת הסחורה, הנקובה במסמך תוכנית העבודה שערך מר ונסטרה, וזאת מהטעמים הנקובים בתצהיר מנכ"ל חברת חירות, והעולים מעדותו.

עוד אבהיר, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את אובדן הרווחים העתידי, לו טען בסעיף 6 לכתב התביעה, בין אם זה נגרם עקב הפסקת פעילותו של התובע כמפיץ מטעם הנתבעת 2 ובין אם בעקבות פרישת הנתבעת 2 מהמשא והמתן, בדבר מעמדו העתידי. מלבד הנזק הבלתי מבוסס, שלטענת התובע נגרם לו כתוצאה מכשלון ההתקשרות עם חברת חירות, התביעה גם לא הוכיחה כי החברות עימן עמד התובע, לכאורה, בקשר מסחרי היו מזמינות ממנו את מוצרי הנתבעת 2, לו הקשר עימה היה נמשך. כמו כן, לא הובאה כל ראיה להצהרות התובע, כי הצעות המחיר שהגיש למכרזי ביצוע שונים, היו מתקבלות. על אחת כמה וכמה, שלא ניתן לחשב על בסיסן נזק עתידי. בנסיבות אלו, צודקות הנתבעות בטענתן, כי גובה הנזקים אשר פורט בתביעה, אינו מבוסס על תחשיבים סבירים או חוות דעת מומחה, כפי שניתן היה לצפות מתביעה בשיעור של ארבעה מליון ₪, והוא משקף יותר את משאלת ליבו של התובע, מאשר את המציאות כהווייתה.

יתר על כן, התובע ביקש מבית המשפט להעניק לו פיצוי על אובדן רווחים, אותם עתיד היה להפיק מהמשך שיווק מוצרי הנתבעת 2, אם מתוקף תפקידו כמפיץ או כנציג בלעדי מטעמה. זאת, כאשר מן הראיות שהוצגו בפניי, ניכר כי הנתבעת 2 לא היתה ממשיכה בשיווק מוצריה בארץ בהיקף עליו מסתמך, כנראה, התובע בחישוב נזקיו. ראשית, הנתבעת 3 הציגה נתונים מטעם הלמ"ס, המעידים כי החל משנת 2001, חלה ירידה בבנייה הציבורית בארץ (נ/6- נ/7), כאשר גם התובע אישר כי זכוכיות חסינות אש מיועדות בעיקר להתקנה במבני ציבור ולא בבנייה למגורים (בעמ' 392 לפרוטוקול, ש' 21-20). שנית, לא היתה מחלוקת, כי הנתבעת 2, כעניין של מדיניות, סירבה לאפשר את חיתוך הזכוכיות חסינות האש בארץ, זאת אף שהן התובע והן הנתבעת 3 התרו בפניה, כי החברה המתחרה בה בישראל החלה לעשות כן. התובע טען, כי היה ביכולתו להתגבר על חסרונה של מכונת חיתוך בארץ, וכי גם להחזקתה, להבדיל מייבוא זכוכיות חתוכות עפ"י הזמנה, יש עלויות. יחד עם זאת, ניכר כי לא היתה מחלוקת, שחיתוך הזכוכיות בארץ, אפשר לחברה המתחרה לספק את הסחורה ללקוחותיה, באופן כמעט מיידי, וכי הנתבעת 2 ניסתה לפצות על כך, באמצעות הקמת תחנת חיתוך נוספת בשוויץ. כך או כך, לא מצאתי לפקפק בטענה מטעם הנתבעת 3 כי, כתוצאה מהאיסור שהטילה הנתבעת 2 על חיתוך הזכוכיות הארץ, חלה ירידה חדה במכירותיה בארץ. על כן , לא ניתן לכמת את אובדן רווחיו של התובע ,בהסתמך על הנזקים שפרט בתביעתו.

עוד יודגש, כי התביעה הוגשה בשנת 2006, לאחר התגבשות הנזקים העתידיים להם טען התובע. העובדה שגם במצב דברים זה, בחר התובע שלא להביא ראיות מדוייקות באשר לאובדן נזקיו "העתידיים", מעידה, כטענת הנתבעת 3 בסיכומיה, על היותם חסרי שחר. על כן , וגם מטעם זה, ניתן לקבוע כי סכומי הנזק הנקובים בתביעה אינם מהימנים.

לא מצאתי גם כל בסיס ראייתי לתביעה בגין פגיעה במוניטין. התובע השקיע רבות בהפצת מוצרי הנתבעת 2, ואולם הוא עסק בכך כשנתיים בלבד, כאשר קודם לכן עבד כשנה וחצי בחברת ארפל , העוסקת בתחום הזכוכית בכלל, ולא בזכוכית חסינת אש. התובע, לא הוכיח כיצד התגבש המוניטין שלו כמפיץ זכוכיות חסינות האש בישראל, להבדיל מהמוניטין של המוצר עצמו או מהמוניטין של המוצר, שנוצר הן על ידו והן בתרומת הנתבעת 2 (לעניין זה ראו פרשת זוהר הנ"ל). תנאי להוכחת מוניטין הוא " כי הציבור מזהה את הנכס או את השירותים שמציע התובע עם עסקו של התובע ... המוניטין מתייחס לקיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר מאפשרת שוק של לקוחות פוטנציאליים המעוניינים ברכישתו .... על התובע להראות כי המוצר או השירות אותו הוא מציע רכשו הכרה והוקרה בקרב הציבור, וכי ציבור הלקוחות מסוגל להבחין בין תוצרתו של התובע לבין מוצרים אחרים בשוק" (ראו ע"א 9070/10 טלי דדון-יפרח נ' א.ת.סנאפ בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 12.03.2012)). התובע לא עמד בנטל הוכחה זה. בעיקר, וכפי שהתנהל באשר להוכחת יתר נזקיו, התובע לא הציג חוות דעת או ,למצער, נתונים סבירים או חישוב כלשהו, שיבהירו כיצד כימת נזק זה. לאור האמור, אין כל הצדקה לפצותו בגין רכיב זה.

אחריות הנתבעות 1 ו-3
19. טרם סיום, עליי להדרש לטענות התובע בדבר מעורבות הנתבעות 1 ו-3 בהפסקת ההתקשרות של הנתבעת 2 עם התובע. לעניין הנתבעת 3, ראוי לציין, כי לא התרשמתי מאמינות עדותם של בני משפחת בן דוד, ובעדותם התגלו סתירות ופירכות. בעיקר, ניסו השניים להכחיש את שעלה מהראיות שהוצגו בפניהם, כי התובע הזמין זכוכיות חסינות אש מהנתבעת 2 באופן ישיר, וללא מעורבותם. את העובדה, כי הנתבעת 2, פעלה לכאורה בניגוד להסכם עימם, כאשר סיפקה את מוצריה, שלא באמצעות הנתבעת 3, נימקו אילן וחנניה בן דוד, בכך שתובע, באמצעות שיחות חוזרות ונשנות, העביר את מר קלרקסון על דעתו.

אף שלא התרשמתי ממהימנות העדים, התובע לא הוכיח כי הנתבעת 3 היא שהובילה להפסקת ההתקשרות עימו. לדבריו של התובע, השערתו כי הנתבעת 3 חיבלה ביחסיו עם הנתבעת 2, התבססה על שיחתו הטלפונית עם מר קלרקסון מיום 11.06.01, בה טען האחרון, כי הוא סבור שנציגי נתבעת 3 ינסו להכפיש את שמו, ולהביא להפסקת ההתקשרות עימו במהלך ביקורם אצלו. כן הוא ציין בשיחה, כי יש אפשרות שהם יפעלו, באופן עקיף, אצל מנהליו של מר קלרקסון, כדי למנוע התקשרות עתידית עם התובע. יחד עם זאת, גם התובע אישר, כי אין לו כל ראיה המוכיחה ,כי הנתבעת 3 אכן ניסתה לסכל את הקשר בינו לבין הנתבעת 2 .
גם אם היתה הוכחה לאמור, איני סבור כי התובע יכול היה לבסס תביעה על התנהגות הנתבעת 3. אכן, התרשמתי כי נציגי הנתבעת 3 היו מודעים לקשרים בין הנתבעת 2 לתובע, ואולם לא הוכח, כי בין הנתבעת 3 לבין התובע התקיים חוזה כלשהו .לעומת זאת, בין הנתבעת 3 לבין הנתבעת 2 היו קשרים עסקיים משך עשרות שנים, וחוזה סוכנות בלעדית שנמשך מספר שנים. האפשרות שהנתבעת 3 ניסתה לשמור על מעמדה מול הנתבעת 2, גם אם על חשבון מעמדו של התובע, מתיישבת עם ההגיון העסקי. כאמור, ובהעדר חוזה בין הנתבעת 3 לבין התובע, אפשרות זו אינה יכולה להוות עילה להפרת חוזה. התובע גם לא הוכיח כי הנתבעת 3 גרמה להפרת החוזה בינו לבין הנתבעת 2 , שכן כפי שפורט בסיכומי הנתבעת 3, יסודות העוולה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] , אליהם לא התייחס התובע בסיכומיו, לא התקיימו בענייננו.

עוד אציין, כי אף העובדה, שהנתבעת 3 סיפקה את ההזמנה לחברת רשפים, אשר בוצעה באמצעות התובע, אין בה כדי להוכיח עילת תביעה נגד נתבעת זו. מאחר שלא התגבש חוזה בין התובע לנתבעת 3, ולעומת זאת , קיים חוזה סוכנות מחייב בין הנתבעות 2 ו-3, ברי שהנתבעת 3 בחרה לבצע את ההזמנה כדי לשמור על יחסיה עם הנתבעת 2. עלויות האספקה הוטלו על הנתבעת 3, ולכן היא גם זכאית להנות מהרווח בגין מכירת הסחורה. זאת, ללא קשר להחלטתי, כי התובע זכאי גם הוא להנות מהרווח לו ציפה בגין עסקה זו.
לאור האמור, הנני דוחה את התביעה, ככל שהיא נוגעת לנתבעת 3.

המסקנה כי לא הוכחה עילת תביעה נגד הנתבעת 3, נכונה, ביתר שאת, לגבי הנתבעת 1. התובע עצמו אישר בעדותו, כי הנתבעת 1 מוזכרת רק פעמיים בכל השתלשלות העניינים, המתוארת בתביעתו. לראשונה, כאשר ביקש לפנות ולהציע לרכוש את מוצריה, וזו הפנתה אותו לנתבעת 2, כאשר התובע עצמו לא שוחח באופן אישי עם מי מהנתבעת 1. בפעם השניה, כאשר בא כוחו של התובע שלח את מכתב ההתראה לנתבעת 1, כנראה בטעות, שכן התובע ציין בתצהירו כי המכתב הופנה לנתבעת 2. התביעה לא הוכיחה, כי לנתבעת 1 היתה יד בהחלטת הנתבעת 2 על ניתוק הקשר העסקי עם התובע. התובע ומר ונסטרה העידו, כי במסגרת פגישתם עם מר קלרקסון, במהלך ביקורו בארץ, הוא מסר, כי אין בידו להפגש עם מנכ"ל חירות בשל הוראות הממונים עליו,ואולם השניים לא ידעו להשיב מי נתן את ההוראה, המעידה לכאורה על נסיון לצנן את היחסים בין התובע לנתבעת 2. גם טענת קרלקסון בשיחתו הטלפונית עם התובע מיום 11.06.01, לפיה נציגי הנתבעת 3 וודאי יפנו, באמצעות צד שלישי, לממונים עליו, כאשר יגלו על תוכניותיו המשותפות עם התובע, לא מוכיחה, כי הנתבעת 1 היא זו שהיתה מעורבת בסיכול ההבטחה העתידית, אשר ניתנה לתובע.
התביעה בעניינה של הנתבעת 1, נדחית בזאת.

סוף דבר
20. התביעה מתקבלת בחלקה בנוגע לנתבעת 2 בלבד.
בגין הפרת חוזה ההפצה, שאינו בלעדי, בין הנתבעת 2 לבין התובע, הנני קובע, כי על הנתבעת 2 לפצותו בגין אי מתן הודעה מוקדמת, וזאת בסכום של 30,000 ₪. על הנתבעת 2 לפצות את התובע גם בגין ביטול העסקה עם חברת רשפים, אשר בוצעה באמצעותו, בסכום של 25,000 ₪. יתר טענות התביעה, נדחות בזאת.
בנסיבות אלו, אין צורך להדרש לטענות המקדמיות שהעלו הנתבעות בכתבי ההגנה מטעמן.

עוד הנני קובע, כי בהתאם לתקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, ולאור הפער המשמעותי בין הסכום העצום שנתבע ע"י התובע לבין הסכום הקטן יחסית בו זכה, אין מקום לזכות את התובע בהוצאות לטובתו (ראו ע"א 6021/08 לוגבינץ נ' אבנר איגוד לבטוח נפגעי רכב בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 24.02.2010). יודגש, כי שקלתי אף להטיל על התובע הוצאות לטובת הנתבעות, לאור העובדה, כי תביעתו נגד הנתבעות 1 ו-3 נדחתה ותביעתו נגד הנתבעת 2 התקבלה באופן חלקי בלבד, ואולם לבסוף החלטתי, בנסיבות העניין, שלא לעשות כן.

סיכומם של דברים, הנני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע סכום של 55,000 ₪. סכום זה ישא בריבית והצמדה כדין, מיום הגשת התביעה , 5.01.2006, ועד לתשלום בפועל.

5129371
54678313
ניתן היום, יא' ניסן תשע"ב, 03 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

5129371
54678313

אורי שהם 54678313-1018/06

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...