calluss 64

  • משפט מסחרי מחוץ לקופסה

  • 1

משרדנו בתקשורת

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 2 (פרומו לכתבה)

פרומו לכתבה שתשודר בקרוב על אחת התיקים המורכבים בהם מטפל משרדנו במסגרת התמחותו בדיני חוזים.

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 10

אחד התיקים המעניינים שהיו לנו במשרד כמשרד המתמחה בדיני חוזים. מרשתנו נפלה קורבן לתרגיל עוקץ שכמעט גרם לה לאבד את ביתה בתל אביב, למלווה בריבית שזייף מסמכים וכבר הספיק לרשום הערת אזהרה על הבית. כמובן שמייד עצרנו את העסקה באמצעות צו מניעה. בדיעבד, ובשיתוף פעולה עם ערוץ 10 התברר שמרשתנו לא הייתה הקורבן היחידי. הכתבה, שבה מרואיין בין השאר עו"ד בר אל ירון, מספרת את סיפורם.

בר אל ירון, משרד עורכי דין

משרד עו"ד מסחרי מחוץ לקופסה

התמחותו של המשרד הוא בתחום המסחרי אזרחי. למשרדנו ניסיון ייחודי ורב שנים כמשרד עו"ד העוסק בעריכת חוזים וליטיגציה בסוגיות מגוונות הנוגעות לדיני חוזים, ליווי חברות ובעלי מניות בתחום דיני חברות, ייצוג זוכים וחייבים בהליכי הוצאה לפועל , ליווי בהליכי פשיטת רגל עד למתן הפטר וכמשרד עו"ד המתמחה בעריכת חוזים וליטיגציה בתחום דיני המקרקעין. כמו כן, משרדנו הוא נציגה הבלעדי של חברת הגבייה העולמית GCS והינו משרד עורכי הדין היחיד בישראל המייצג בהרשאתה חברות ופרטים מהארץ ומרחבי העולם בהליכי גביית חובות בינלאומיים.

אתם מוזמנים לעיין בפסקי הדין שקיבל משרדנו עבור לקוחותיו בדף משרדנו בבתי המשפט. על המחשבה המקצועית, והתפיסה האחרת של עולם המשפט בתחומי התמחותו תוכלו ללמוד בדף מאמרים משפטיים באתר ו/או בדף כתבי טענות משפטיים שם תוכלו לעיין בכתבי טענות וכיו"ב מסמכים שהגשנו עבור לקוחותינו שהינם מצד אחד לקוחות פרטיים מן הישוב בישראל, ומצד שני חברות ענק בינלאומיות, לרבות חברת (Google (Ireland וחברת Savox ענקית הטכנולוגיה מפינלנד.

אודות משרד עורך דין בר אל ירון

מקצועיות חסרת פשרות, ליווי אישי ומסור

מזה 14 שנים משרדנו הינו משרד עו"ד מוביל שבמסגרת פעולותו מייצג לקוחות פרטיים וחברות המתמודדים עם תיקים מגוונים בתחום המשפט המסחרי אזרחי. במהלך השנים למדנו שוב ושוב שהמפתח להצלחה היא עורך דין שמבין לא רק את בית המשפט, אלא לא פחות את הלקוח ו/או העסק שהוא מייצג. משמעות הדברים מבחינתנו היא מתן חשיבות עליונה לליווי אישי מתחילת ההליך לעד סופו. אנו מאמינים כי הפתרונות היצירתיים ביותר באים מתוך שיתוף פעולה והבנה מעמיקה של עורך הדין המייצג את הלקוח וצרכיו - זהו סוד הצלחותינו בבית המשפט ומחוצה לו.

yaron46

עו"ד בר אל ירון

יליד 1971, ישראל, סיים בהצלחה ייתרה תואר ראשון במשפטים והוסמך כחבר לשכת עורכי הדין בישראל משנת 2004. במהלך שנת 2007 התקבל כנציגה בישראל של חברת GCS המייצגת גופים בינלאומיים ברחבי העולם. עו"ד בר אל ירון מתמחה בליטיגציה מסחרית בכלל ובדיני החוזים בפרט, ייצג ומייצג אין ספור חברות בינלאומיות, בעיקר בסכסוכים עסקיים מול חברות ישראליות לצד לקוחות פרטיים מן השורה שמתמודדים עם חברות מסחריות ובנקים. מאמריו המשפטיים התפרסמו ומתפרסמים באתרים משפטיים מובילים כגון האתר המשפטי המקצועי "פסק דין" ולא פעם הוזכרו תיקים בהם היה מעורב במגזין גלובס ובכלי תקשורת אחרים. עו"ד בר אל מתנדב פעיל לייצוג מעוטי יכולת במסגרת עמותת לתת, בין אם מול גופים ציבוריים וחברות ובין אם בבית המשפט. במהלך השנים הקפיד ומקפיד עו"ד בר אל לשמור לא רק על מצויינות משפטית אלא גם ובעיקר על יחס אישי מסור לכל לקוח ולקוח, שילוב זה התברר במהלך השנים כשילוב מנצח.

ייצוג וליטיגציה בתחומי המשפט המסחרי אזרחי

 התמחות יחודית בתחומי המשפט המסחרי אזרחי, 12 שנים של ייצוג וליטיגציה בכל ערכאות בתי המשפט והבנה עמוקה של המציאות העסקית שברקע של כל תיק ותיק שמועבר לטיפולינו. להלן תחומי ההתמחות של משרדנו:

עורך דין חוזים 9

דיני חוזים

התמחות וניסיון מגוון וייחודי בדיני חוזים לרבות עריכת חוזים וליטיגציה באכיפה / ביטול חוזים. 

קרא עוד בדף עורך דין חוזים

עורך דין חברות 9

דיני חברות

הקמה, ליווי שוטף וייעוץ לחברות. ליטיגציה וייצוג חברות, בעלי מניות המיעוט ו/או הרוב בחברה.

קרא עוד בדף עורך דין חברות

עורך דין הוצאה לפועל 9

דיני הוצאה לפועל

ייצוג חייבים וזוכים בלשכות ההוצאה לפועל ברחבי הארץ, ערעורים על החלטות רשמי ההוצאה לפועל.

קרא עוד בדף עורך דין הוצאה לפועל

עורך דין פשיטת רגל 9

דיני פשיטת רגל

ייצוג בהליכי פשיטת רגל, משלב בדיקת התיק, דרך ייצוג בהליכי הפשט"ר ועד לצו ההפטר הסופי מחובות.

קרא עוד בדף עורך דין פשיטת רגל

עורך דין מקרקעין 9

דיני מקרקעין

עריכת חוזי מקרקעין מגוונים וליטיגציה בסוגיות הנוגעות לדיני מקרקעין בבכל הערכאות המשפטיות הדנות בדיני מקרקעין.

קרא עוד בדף עורך דין מקרקעין

עורך דין עובדים זרים

דיני עובדים זרים

ייעוץ למעסיקי עובדים זרים, הגנה וליטיגציה מול קנסות המוטלים על מעסיקים והגנה בפני כתב אישום על העסקת עובדים זרים.

קרא עוד בדף עורך דין עובדים זרים

המאמרים האחרונים שפרסמנו

  • צוואה, כל מה שחשוב (מאד) לדעת +

    במאמר זה נביא בפניכם את כל שראוי לדעת לפני שניגשים לעריכת צוואה. נעשה כמיטב יכולתנו להביא בפניכם את ניסיון משרדנו כמשרד עורכי דין לצוואות. את הדברים נבסס על הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") המסדיר את ענייני הירושה והצוואה קרא עוד...
  • פרשנות חוזה +

    פרשנותו של חוזה הייתה, עודנה וכנראה גם תהיה אחת הסוגיות המרכזיות שידונו בהם בתי המשפט בכל הערכאות. בשנים האחרונות חלו תמורות בדרך בה מפרש בית המשפט חוזים ובמאמר ראינו לנכון כמשרד עו"ד חוזים להבהיר את ההלכות האחרונות בפרשנותם של חוזים. כבר קרא עוד...
  • ביטול מתנה במקרקעין +

    מאמר זה יעסוק בהסכם מתנה וליתר דיוק, בביטול הסכם מתנה במקרקעין, סוגיה בה משרדנו כמשרד עורכי דין לחוזים עוסק בה לא מעט. מניסיוננו, מאחר ובד"כ מתנה במקרקעין ניתנת לבן משפחה, כאשר מבקש מעניק המתנה או יורשיו לבטלה מעורבים בעניין אמוציות קרא עוד...
  • תביעה לפינוי מושכר +

    מאמר זה ידון בסוגייה מוכרת, שאנו כמשרד עו"ד העוסק בחוזים נתקלים בה לא מעט, המדובר בפינוי מושכר משוכריו לאחר שאלו הפרו את הסכם השכירות. בעיקר נשים את הדגש על הוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתו "תביעה לפינוי מושכר" קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

חדשות המשרד

  • כתב תביעה - ביטול חוזה החזר חוב +

    מרשינו חתם על חוזה החזר חוב ע"ס כ- 1,500,000 ש"ח. בנוסף העביר כביטחון להחזר החוב את שיק שלו ושל רעייתו ואף התחיל לשלם את התשלומים בהסכם מידי חודש בחודשו. בדיעבד התברר כי חתימתו על ההסכם בטעות והטעיה יסודה וכי יש קרא עוד...
  • בקשת רשות ערעור על החלטה לדחיית בקשה לצו מניעה זמני +

     במקביל להגשת תביעה לביטול חוזה שהוגשה על ידי משרדנו בשם מרשינו, הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני המורה לצד שכנגד להימנע מלהגיש לפרעון שיק בטחון ע"ס 1.5 מליון ש"ח שניתן על ידו כבטחון לביצוע החוזה. בית משפט השלום דחה את קרא עוד...
  • פסק דין בערעור על החלטת בית משפט השלום הדוחה בקשה למתן צו מניעה זמני +

    במסגרת ייצוג מרשינו כמשרד עו"ד חוזים הוגש על ידינו ערעור (בר"ע) על החלטת בית משפט שלום שדחה את בקשת מרשינו למתן צו מניעה זמני לפרעון שיק ע"ס 1.5 מליון ש"ח עד להכרעה בתביעה שהוגשה על ידינו לביטול חוזה. בית המשפט קרא עוד...
  • כתב תביעה לפינוי מושכר +

    המדובר בתביעה לפינוי מושכר בסדר דין מהיר, ובהתאם לפרק טז לתקנות סדר הדין האזרחי. משכיר אשר ניצל נזילת מים שארעה במושכר על מנת לתרץ את מחדליו באי תשלום דמי שכירות ואי קיום תנאי הסכם השכירות. תביעה זו הוגשה במקביל לתביעה קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

צוואה, כל מה שחשוב (מאד) לדעת

4.75 1 1 1 1 1 (4 Votes)
צוואה, כל מה שחשוב (מאד) לדעת

במאמר זה נביא בפניכם את כל שראוי לדעת לפני שניגשים לעריכת צוואה. נעשה כמיטב יכולתנו להביא בפניכם את ניסיון משרדנו כמשרד עורכי דין לצוואות. את הדברים נבסס על הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") המסדיר את ענייני הירושה והצוואה במדינת ישראל וכמובן על פסיקתו הענפה של בית המשפט העליון בסוגיות הנוגעות לדיני ירושה בכלל וצוואות בפרט. כמו כן נביא בפניכם את הנסיבות בהן ניתן לפעול ל- ביטול צוואה.

במאמר זה נדון בין השאר בעניינים אלו:


מה היא צוואה? :

נקדים וונאמר כי בחוק הירושה אין הגדרה מפורשת לשאלה מה היא צוואה. כ- עורך דין צוואה נוכל לומר כי הפסיקה הגדירה צוואה כמסמך אותו עורך אדם במהלך חייו ואשר בו הוא קובע את אשר יעשה ברכושו לאחר מותו. צוואה שנערכה על פי הכללים הקבועים בסעיף 18 לחוק הירושה הינה מסמך בעל תוקף משפטי שתכליתו הוצאה לפועל של רצון המצווה בדבר חלוקת נכסיו לאחר מותו. נקבע כי רצונו של אדם כמפורט בצוואתו, הוא נגזרת ישירה של האוטונומיה הפרטית המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו ומימוש זכות הקניין הבסיסית של כל אדם לקבוע את שייעשה בנכסיו לאחר מותו.

מאפיין חשוב נוסף של הצוואה הינה האוטונומיה שניתנת לאדם לחרוג מהכללים לגבי ירושה על פי דין הקבועים בחוק הירושה לחלוקת נכסיו. דוגמא לכך היא זכותו של המוריש להוריש את נכסיו לישויות משפטיות (לאו דווקא בני אדם) שאינם יורשיו על פי דין ו/או חלוקת נכסיו שלא בחלקים שנקבעו בחוק הירושה.

בע"א 7631/12 ישראל אמסטר נ' קרן קיימת לישראל [פורסם בנבו, 12.08.2015] עמד בית המפשט העליון על מאפיינים נוספים של הצוואה:

"הצוואה הינה בראש ובראשונה מעשה אישי. היא מגלמת באופן המובהק ביותר את רצונו האינדיבידואלי של המצווה (כך למשל, סעיף 28(א) לחוק הירושה קובע כי צוואה תיעשה על ידי המצווה עצמו, וסעיף 28(ב) לחוק קובע כי הוראת צוואה התולה את תוקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה). בשונה מחוזה, שהינו פעולה משפטית שנוצרה על ידי שני צדדים (או יותר), ולכן קיים בצידה אינטרס הסתמכות, הצוואה הינה פעולה משפטית חד-צדדית, שלא קיים בצידה אינטרס הסתמכות לאיש ולכן רשאי המצווה לקבוע בצוואתו כל העולה על רוחו ולשנותה בכל עת מבלי להתחשב באינטרס של מי מיורשיו על פי דין [ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט – כרך חמישי: פרשנות הצוואה 31, 56-48 (2001) (להלן: פרשנות הצוואה)]7."

 

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

  

חשיבות השמירה על כללי עריכת הצוואה:

כפי שיפורט להלן, לא ניתן להמעיט בחשיבות המבנה הצורני והמהותי של הצוואה על מנת לאפשר לבית המשפט לאכוף אותה. המדובר בכללים די פשוטים, ואולם במידה ואלו לא יקוימו יימנע בית המשפט מלאכוף את הצוואה ולמרבה הצער, רצונו של המצווה לא יקוים.

סעיף 18 לחוק הירושה קובע כיצד יש לערוך צוואה:

"צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה."

דרישות משלימות להוראות הקבועות בסעיף 18 הנ"ל מופיעות בסעיפים 19 – 23 לחוק, אשר ביניהם נזכיר את ההוראה שצוואה תיחתם בפני שני עדים אשר יאשרו את חתימתו של המצווה, הוראות בדבר הפקדת הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה וצוואה בפני רשות (שופט, רשם לענייני ירושה או בפני חבר של בית דין דתי) והוראות בדבר צוואה "שכיב מרע", היינו אדם גוסס, אשר רשאי להשמיע את צוואתו בעל פה בני שני עדים.

כאמור, הפסיקה עמדה רבות על הצורך בעריכת הצוואה על פי דין, על מנת שזו תקוים. הדרישות הצורניות והמהותית של הצוואה נקבעו על ידי המחוקק על מנת לאפשר את כוונת המחוקק שהינה כיבוד רצון המנוח לאחר מותו, אדם העורך את צוואתו שלא על פי הוראות חוק הירושה, ראוי שיביא בחשבון כי יכול וצוואתו לא תקוים.

על חשיבות עריכת הצוואה על פי הוראותיו של חוק הירושה עמד בית המשפט העליון בע"מ 4739/15 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו, 30.12.2015]:

"בעמידה על הדרישה של צוואה ובדחיית הוראות בדבר חלוקת עזבון שמחוצה לה, בהתאם ובכפוף לחוק הירושה (ראו למשל סעיף 147 לחוק הקובע חריג לפיו תשלום על פי חוזה ביטוח ככלל אינו חלק מהעיזבון), יש בכדי לשמור על יציבות. כך כלפי המוריש וכך כלפי היורש. בנוסף, יש בכך כדי למנוע התדיינויות סבוכות ומיותרות. תכליתו של מוסד הצוואה היא כיבוד רצון המצווה, וההוראות המהותיות והצורניות של הצוואה נועדו לקדם תכלית זו. על אדם לכבד את מסגרת הצוואה בחייו בכדי שלאחר מותו ניתן יהיה לכבד את רצונו. הסדר שונה שמקבל דרכים אחרות לצוואות שאינן מוכרות על פי דין, עלול ליצור אי בהירות בשלב שבו המנוח אינו יכול להבהיר את עמדתו. המנוח מדבר דרך צוואתו. מטעמים אלה יש לשמור על יישומה ההדוק של מסגרת הדין"

נדגיש כי מסמך כזה או אחר לא יוגדר כצוואה, אלא אם כן התקיימו בו תנאי היסוד הקבועים בחוק הירושה. ברוח זאת נפסק כי אין לראות בפתיחת חשבון משותף בבנק תחליף לצוואה וכי "טופס הוראות" הניתן לבנק אינו תחליף לצוואה וממילא אינו ממלא אחרי דרישות סעיף 18 לחוק הירושה. (ראו ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב ואח' פ"ד כח (2) 673; ע"א 679/76 סלי נ' עזבון שפר פ"ד לב (12) 785 בע"מ 789, ע"א 268/81 ברעם נ' גרטי פד"י ל"ח[2] 45))

כאמור חוק הירושה מתיר לאדם לערוך צוואה בכתב ידו, ואולם כתב היד חייב להיות כתב היד של המצווה, ולא שלא אדם אחר:

"קיומו של מצווה והיות הצוואה כתובה כולה בכתב ידו של המצווה הם עיקר מהותה של הצוואה בכתב יד"

(ראו ש. שוחט, מ. גולדברג, י. פלומין, דיני ירושה ועיזבון (מה' ששית, 2005), עמ' 74).

כאשר המסמך הנחזה להיות צוואה בכתב יד איננה כתובה בכתב ידו של המצווה – אין המדובר בצוואה כלל. עניין זה בעל משמעות גם לעניין צוואות הדדיות שנרשמו בכתב יד. בעוד שאין כל מניעה לערוך צוואה בכתב יד, כאשר המדובר בצוואה הדדית, יש להקפיד כי כל בן זוג ירשום את צוואתו בנפרד ובכתב ידו. אם יירשמו הצוואות ההדדיות רק בכתב יד של אחד המצווים, תיאכף רק צוואתו של בן הזוג שרשם את הצוואה בכתב ידו ואילו המסמך של בן הזוג האחר, לא ייחשב כצוואה כלל.

לא רק בתנאים צורנים עוסק חוק הירושה אלא גם ואולי אף במידה רבה יותר ביסוד הנפשי של המצווה, שעה שציווה בצוואה את שיש לעשות בעיזבונו. ראו לדוגמא את הוראת סעיף 26 לחוק הירושה לפיה "צוואה" בטלה אם בשעה שנעשתה לא ידע המצווה להבחין בטיבו של המסמך כצוואה, או היותו קטין או פסול דין. ראו גם את סעיף 30 לחוק הירושה הקובע כי צוואה בטלה אם נעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנות תחבולה או תרמית (הרחיב על כך בית המשפט בת"ע (י-ם) 385/96 עו"ד הרפז נ' לבל [פורסם בנבו]).

לסיום חלק זה נציין כי למרות ש "עקרון העל" עליו מושתת חוק הירושה הוא קיום רצונו של המצווה, עדיין החופש לעשות ככל העולה על רוחו של המנוח עם רכושו מגודר בגבולות אותן קובע החוק. גבולות אלו הותוו בסעיף 24 לחוק הירושה קובע כי צוואה בטלה אם ביצועה הוא בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי.

מניסיוננו טוב יעשו עורכי הדין לצוואות אם יבדקו היטב שעה שהם באים לערוך את הצוואה האם צורתה ותוכנה תואמים את הוראות החוק.

 

הענקת מתנה בחיים לעומת ציווי ירושה לאחר המוות:

לעיתים חל בלבול בין הענקת מתנה לאדם לבין הפיכתו לנהנה בצוואה.

לפיכך חשוב להדגיש כי במידה ומבקש אדם להעניק מתנה לקרובו בעודו בחיים, הוא בהחלט רשאי לעשות זאת כל עוד כוונת הצדדים היא כי המתנה תעבור למקבל המתנה כאשר המעניק עדיין בחיים. לעומת זאת, אדם אינו יכול להעניק מתנה לאדם אחר, כאשר מתנה זו תעבור לידי מקבל המתנה לאחר מותו של המעניק, אלא באמצעות צוואה ערוכה כדין.

סעיף 8 לחוק הירושה, שכותרתו "עסקאות בירושה עתידה" קובע כדלקמן:

"(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.

(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה."

הוראות סעיף 8 לחוק הירושה קובעות כי הסכם או מתנה "על תנאי" בדבר רכושו של אדם כאשר ה- "תנאי" הוא מותו של נותן המתנה, אינה בת תוקף והיא בטלה ומבוטלת. עמד על הדברים השופט קיסטר בע"א 155/73 שרון נ' ליבוב [פורסם בנבו]:

"ברור שהמחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי כל סידור או הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו. לא קשה להסביר את טעמו של דבר. ראשית, המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. ושנית, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב-רוח מסוים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסוים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקים ואינם נענים; והמחוקק רצה למנוע זאת. על-כן קבע המחוקק, שאדם יכול לעשות דיספוזיציה לאחר מותו רק על-ידי צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו, ועד אז יוכל לשנותה כל-אימת שירצה"

 

פרשנות צוואה:

כ- עורך דין צוואות, נתקל הח"מ לא אחת במקרים בהם לא ניתן להבין את כוונות המנוח או יותר נכון ובלא מעט מקרים, חלק מיורשיו של המנוח פשוט מסרבים בכל תוקף להבין את כוונתו... במקרים כאלו, נאלץ השופט היושב בדין לפרש את צוואת המנוח. במהלך השנים התפתחו בפסיקה כללי הפרשנות של צוואות אותם ננסה להבהיר להלן.

סעיף 54 לחוק הירושה קובע את עקרונות פרשנותה של צוואה:

"(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.

(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה.

(ג) צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת."

כפי שציינו לעיל, עקרון העל בפרשנותה של צוואה הינה כיבוד רצונו של המנוח כחלק מהאוטונומיה של רצונו הפרטי המעוגן בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו. נפסק לא פעם כי את רצונו של המצווה, יהיה שרירותי ככל שיהיה יש לקיים ככתבו וכלשונו. עמד על כך בית המשפט בע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין [פורסם בנבו, 1989]:

"מוסד הצוואה כולו בנוי על העיקרון של כיבוד רצון המצווה: ברצותו מוריש וברצותו מנשל"

משמעות הדברים היא כי בפרשנותה של צוואה אין לציפיותיו של מאן דהו, יהיה אשר יהיה ואפילו היה קרוב למנוח כל חייו, כל משקל. בית המשפט לא יכיר בטענה כזו או אחרת בדבר אינטרס ההסתמכות של שום אדם, לרבות יורשיו על פי דין וטענות כגון אלו יידחו על הסף כבלתי סבירות בעליל.

על היותו של אינטרס ההסתמכות כאינטרס שאינו ראוי להגנה ראו : ע"א 245/86 אנגלמן נ' קליין הנ"ל בעמ' 781; ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר [פורסם בנבו], בעמ' 85; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק [פורסם בנבו]; ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי [פורסם בנבו])

עקרון חשוב נוסף בפרשנותם של צוואות, להבדיל מפרשנותו של חוזה, היא כי בעוד שבפרשנות חוזה יכול בית המשפט לעמוד על כוונתם של הצדדים מפיהם, באשר הם (בד"כ) עודם בחיים, בפרשנות צוואה, בהיותו של המצווה כבר לא בין החיים, לא ניתן לברר עמו מה היה רצונו, ולמה התכוון בצוואתו. לפיכך נפסק פעם אחר פעם כי בית המשפט יזהיר עצמו היטב בבואו לפרש צוואה על מנת שלא ליצור יש מאין צוואה חדשה באמצעות פרשנות אלא יעשה ככל יכולתו לדבוק ברצונו של המצווה.

כפי שניתן ללמוד מסעיף 54 לחוק הירושה, הסעיף מחולק לשתי חלקים או שלבים שלפיהם יפרש בית המשפט צוואה. הרישא לסעיף מורה על פרשנות פנימית, "מתוך הצוואה" ואילו הסיפא מורה על דרך פרשנות חיצונית, היינו "מתוך הנסיבות.

במהלך השנים נקבעה ההלכה אשר קבעה כי סעיף 54 לחוק הירושה משמעותו בדיקה "דו שלבית" של הצוואה לצורך פרשנותה. בשלב הראשון יבדוק בית המשפט את כוונתו של המצווה מתוך הצוואה, היינו מתוך הטקסט עצמו, מתוך הקשר בין סעיפי הצוואה וכיו"ב. אם לשונה של הצוואה פשוטה וברורה, הרי שיש לתת לה תוקף משפטי כאמור בה וההליך הפרשני מסתיים. יש לציין בעניין זה כי הפרשנות הפנימית של הצוואה לא תתמקד אך ורק בלשון החוזה אלא בהחלט ייבדקו טענות הנוגעות להשתלבותם של הוראותיו של החוזה כמקשה אחת ובבחינת הגיון הפנימי של הצוואה. ואולם כאמור, פרשנות הצוואה במובן הפנימי שלה תתבסס בעיקר על הבנת הטקסט בצוואה וכוונת המצווה מתוך הטקסט (ראו ע"א 102/80 פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל [פורסם בנבו, 1982].

רק במידה והשלב הראשון אינו מוביל את בית המשפט למסקנות ברורות בדבר כוונתו של המצווה, יש לעבור לשלב השני, אשר בו יש לבחון את נסיבותיה החיצוניות של הצוואה. דוגמא למקרה כזה היא כאשר יש הוראות סותרות בצוואה, או כאשר יש בה סעיף שלא ניתן לפרשו באופן חד משמעי וכיו"ב. במקרה כזה יפרש בית המשפט את הצוואה באמצעות הנסיבות החיצונית לצוואה (ראו בעניין זה : ע"א 412/79 מנחם נ' שילה [פורסם בנבו , 1981]; ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד [פורסם בנבו, 1994]; ע"א 5654/92 בורשטיין נ' מסר [פורסם בנבו, 1996].

את ההלכה לגבי פרשנות צוואה סיכם השופט א. מצא בפסק הדין המנחה פסק הדין המנחה, ע"א 239/89 שרש נ' גלילי [פורסם בנבו, 1992] (להלן: "פרשת שרש"):

"ביסודה של הבחינה הפרשנית ה"פנימית" ניצבת ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה. מהלכה הראשון של הבחינה הפרשנית מיועד אך לאשש, או להפריך, הנחת יסוד זו. מקום שהלשון ברורה ואיננה לוקה באי-בהירות או בדו-משמעות, קל לאשש הנחה זו: צוואה שלשונה איננה מעוררת כל קושי, ראויה להתפרש "מתוכה", על-פי משמעותן הפשוטה של מלות המצווה (ראה, למשל: ע"א 211/83) [פורסם בנבו].

רק אם הופרכה ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה כפשוטם מבטאים את כוונתו לאשורה, פונים למהלכה השני, והמשלים, של הבחינה הפרשנית, שמטרתו לקבוע, מה הייתה כוונת המצווה. אכן, אם לשון הצוואה איננה ברורה או חד-משמעית, או שפירושה המילולי של הוראה בה איננו מתיישב עם כוונת המצווה, כפי שהיא נלמדת ומסתברת מכלל הוראות הצוואה, יש להעדיף את הפירוש המגשים את כוונת המצווה (ע"א 765/87 בעמ' 86). הוא הדין בפירוש ביטוי דו-משמעי על-פי משמעותו המתחייבת מן ההקשר הניסוחי הכללי או מהגיון הנסיבות המשתקפות מן הצוואה, ולוא גם הפירוש הניתן שונה מפירושו של אותו ביטוי לשוני בצוואה אחרת (ראה: ע"א 3825/90 הנ"ל).

אך ראוי להדגיש: הנחת היסוד היא, שהוראה בצוואה, וביטוי מילולי המצוי בה, ראוי להם שיתפרשו לפי מובנם הלשוני הרגיל. רק מקום שמן ההקשר הניסוחי, שבו משמש הביטוי בצוואה, או מן הדרך, בה משתלבת הוראת המצווה במירקם הכללי של הוראות הצוואה ונסיבות עריכתה הנלמדות מתוכה, אכן מתחייב, שהביטוי או ההוראה טעונים פירוש שונה, ניתן לסטות מן הפירוש המבוסס על משמעותן הפשוטה והרגילה של מלות המצווה. יש לנהוג בכך זהירות, לבל תפורש הצוואה לפי הגיונו וטעמו של הפרשן במקום לפי אומד דעתו של המצווה"

נציין לסיום חלק זה כי את ההלכה הזו, אשר סוכמה כאמור בפרשת שרש הנ"ל, ניסה לאתגר השופט ברק בפסק הדין שניתן ב ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי [פורסם בנבו]. השופט ברק קבע שם כי צוואה בדומה לחוזה יש לפרש בשיטה חד שלבית, היינו בחינה משולבת של לשון החוזה עם נסיבותיו החיצוניות כאשר בית המשפט ילמד על כוונתו של המנוח מראיות אמינות, במקביל לבחינת הוראות הטקס של הצוואה. דרך פרשנות זו, הנובעת מפסק דין אפרופים המפורסם אשר שינה את הדרך בה מפרש בית המשפט חוזים, נדחתה ככל שהדברים נוגעים לפרשנות צוואות.

במאמר מוסגר נציין כי בשנים האחרונות התהליך הוא נסיגה הדרגתית מדרך פרשנות החוזה על פי פסק דין אפרופים, על כך ראה מאמר משרדנו "פרשנות חוזה".

 

צוואות הדדיות:

צוואות הדדיות הינן 2 צוואות, בד"כ של בני זוג, המצווים הדדית את עזבונם לבן הזוג שנותר בחיים לאחר מות אחד מהם. הצדדים כמובן רשאים לכתוב בצוואתם את כל מה שיחפצו ואולם הייחודיות בצוואה הדדית הינה הסתמכות הדדית האחד על צוואת האחר ולא אחת מגיעים הצדדים להסכמה משותפת של בני הזוג בדבר הוראות הצוואה של כל אחד מהם. 

בסעיף 8א' לחוק הירושה קבע המחוקק את הכללים לעריכתן של צוואות הדדיות בין בני זוג:

"(א) בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).

(ב) לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:

(1) בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;

(2) לאחר מות אחד מבני הזוג –

(א) כל עוד לא חולק העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת;

(ב) לאחר חלוקת העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש;

(ג) הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה."

אם לסכם את הוראות החוק הנ"ל: על פי הוראות חוק הירושה, לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף, אלא אם הביטול יהיה בתנאי המפורט בחוק על פיו תימסר הודעה בכתב למצווה השני ואז יתבטלו שתי הצוואות ההדדיות. במקרה שאחד מבני הזוג נפטר וכל עוד לא חולק העיזבון יכול בן הזוג החי להודיע על הסתלקותו מהעיזבון, ובתנאי שהסתלקותו היא לטובת ילדו או אחיו של המוריש. במידה וכבר חולק העיזבון יכול בן הזוג החי לבטל את הצוואה ההדדית במידה והוא ישיב את כל שירש חזרה לעיזבון ואם הדבר בלתי אפשרי ישיב את שווי מה שירש חזרה לעיזבון.

די מהר עמדו בתי המשפט על העובדה כי בצוואות הדדיות קיימת סתירה בין העיקרון המרכזי לפיו אדם חופשי לצוות את רכושו בדרך שייבחר ואף לשנות את צוואתו בכל זמן שיחפוץ (סעיף 27(ב) לחוק הירושה) מצד אחד לבין עקרון ההסתמכות של כל אחד מהצדדים בצוואה הדדית מצד שני, באשר זכותו של כל צד לצוואה כזו לצפות שהאחר לא ישנה את הוראותיה בין בחייו ובין לאחר פטירתו של הנפטר הראשון בצוואה ההדדית.

בפסק הדין עמ 10807/03 זמיר נ' גמליאל פ"ד סב(1) 601 התייחסה השופטת נאור ליחס בין עקרונות מתנגשים אלו וקבעה כי:

"לדעתי מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהן, והכל כמובן באין אינדקציה פרשנית אחרת. זאת ועוד, חוק הירושה מלמדינו כי עיקרון יסוד בדיני הירושה הוא כוחו של המוריש לשנות מצוואתו מתי וכפי שיחפוץ...בהעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות ולו באופן משתמע, אין, לטעמי, מקום לסטות מהוראות אלה. דעתי היא כי אין בהדדיות בצוואות לכשעצמה כדי שניצור פרזומציה, כי כוונת הצדדים הייתה להתנות הוראות הדין (אם אכן ניתנות הן להתניה)"

על הבעייתיות שקמה ועולה כתוצאה מביטול הצוואות ההדדיות בשל אירוע קיצוני, בלתי צפוי ומאוחר לעריכת הצוואות עמדו כתבו המחברים בספרם ירושה- עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות, (פרק ד': חוק הירושה (תיקון מס' 12 התשס"ה):

"ביטול צוואה הדדית, במהלך חיי בני זוג, אינו נטול קשיים ואף ניתן לומר, כי טומן הוא בחובו סכנות לפגיעה בצדק, הן ביחס לבן הזוג המבקש לבטל את צוואתו, הן לגבי בן זוג-המצווה השני, והן לגבי הזוכים בהסדר של "יורש אחר יורש". קושי מרכזי, שמעורר סעיף 8א'(ב)(1) לחוק הוא כניסתו המידית לתוקף של הביטול, עם מסירת ההודעה בכתב לבן הזוג השני וביטולן הסימולטאני של שתי הצוואות. אופן ביטול זה, שכופה על בטלות צוואת בן הזוג השני, מבלי לדרוש לדעתו או לרצונו, עלול לגרום לתוצאות בלתי צודקות במגוון של תרחישים....

אין להוציא מן כלל האפשרות, כי נסיבות מעין אלה שצוינו לעיל ונוספות תנוצלנה לרעה על ידי בן הזוג המבקש לבטל את צוואתו, על מנת להשיג לעצמו או למען אחרים תועלת מחוסר מסוגלותו של המצווה השני לערוך צוואה חדשה חלף צוואתו המבוטלת. ייתכן ובנסיבות מסוימות יהיה מקום להפעיל את דוקטרינת תום הלב, כדי למנוע שימוש לרעה או תוצאה בלתי צודקת, עקב ביטול צוואה הדדית בחיי בני זוג."

לסיכום עניין זה נציין כי הפסיקה כיום נוטה להעניק הגנה לאינטרס ההסתמכות של מצווים בצוואות הדדיות, אולם הגנה זו טרם התגבשה במלואה. ראוי אם כן כי בצוואות ההדדיות עצמן יתייחס עורך הדין אשר עורך את הצוואה לסוגיה זו ובצוואות ההדדיתו יציין מפורשות ובצורה מסודרת את התנאים לשינוי הצוואה על ידי מי מהצדדים. לחילופין תירשם קביעה ברורה וחד משמעית לפיה הצדדים מסכימים כי אין באפשרותם לשנות את צוואתם באופן חד צדדי מבלי לידע את הצד האחר כאשר הדבר אפשרי (הצד האחר חי ובאפשרותו להבין את השינוי) ו/או כי לאחר מות אחד הצדדים, מנוע הצד האחר מלשנות את צוואתו.

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

  

הסדר יורש לאחר יורש:

הסדר זה מוגדר בסעיף 42 לחוק הירושה הקובע כדלקמן:

"(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.

(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.

(ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים - בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה."

הוראות סעיף 42 לחוק הירושה קובעות כי המנוח רשאי לצוות את ירושתו לשניים, כאשר היורש השני יזכה במה שיוותר מהעיזבון לאחר מות הראשון. היורש הראשון רשאי לנהוג בעיזבון כמנהג בעלים ולעשות בו כבתוך שלו עד לפטירתו. הפסיקה קבעה כי התקופה בה נמצא העיזבון הינה "תקופת ביניים" אשר במהלכה היורש הראשון הוא הבעלים המלא של העיזבון ורשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו. היורש השני יקבל את מה שהשאיר מהעיזבון היורש הראשון. המגבלה היחידה שמוטלת על היורש הראשון היא כי הוא אינו מורשה לגרוע מחלקו (בעיזבון המנוח) של היורש השני על ידי צוואתו.

בע"א 598/75 רזניק נ' רזניק [פורסם בנבו] (להלן "פס"ד רזניק) ובע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן [פורסם בנבו (פסק דינו של השופט חשין)] נפסק כי אכן לא קיים איסור על דיספוזיציה בנכסים שקיבל היורש הראשון, ואולם מצופה ממנו לשמור על הנכסים שקיבל במידת האפשר עבור היורש השני שבא לאחריו. נפסק כי אין המדובר בחובה משפטית אלא מוסרית. נציין כי מטרתו של המוריש בפסק דין רזניק לא הייתה פגיעה ביורש השני אלא שהוא בחר לתת את הנכס כמתנה לבתו. תוצאת הלוואי של נתינת המתנה הייתה פגיעה בשני. הפסיקה בפסק דין רזניק נובעת מפרשנותו של סעיף 42 לחוק הירושה על פיו רשאי היורש הראשון לעשות בעיזבון כבשלו לחלוטין. במסגרת זכויותיו בעזבון הוא רשאי לעשות בו שימוש, ליהנות מפירותיה ואפילו לכלותו כליל (ראו ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן [פורסם בנבו]).

ואולם ראו גם גישה אחרת ב בתמ"ש (טב') 2830/99 פלוני נ' אלמונית ואח' (לא פורסם) ) [פורסם בנבו, 2002]. המדובר כמובן בערכאה נמוכה ובנסיבות בהם נערכו צוואות הדדיות ואולם מעניין לעיין  בנימוקיו של בית המשפט בקביעתו לפיה ישנה ליורש הראשון חובה משפטית, לא רק מוסרית, להקפיד על שמירת הנכסים שקיבל בירושה.

כפי שבוודאי הבחנתם בסוגיה זו של יורש אחרי יורש קמה ועולה בבתי המשפט סוגית תום הלב של היורש הראשון כלפי היורש השני. תחושת הצדק של כל אדם "מתעוררת" שעה שמוכח למשל שהיורש הראשון "חיסל" בכוונה תחילה את ירושתו של היורש השני. פרופ' שילה בספרו : ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, עמ' 378 סבור שכאשר הוכח כי המטרה היחידה של הפעולה היא לפגוע ביורש השני , יש למנוע לדעתו מהיורש לעשות כן. בנוסף, לעתים פעולה כזאת תוגדר לשיטתו גם כנוגדת תקנת הציבור. מוסיף וכותב המחבר כי:

"למרות שאם כל רצונו של היורש הראשון הוא לפגוע בזכותו של השני, וזאת רק היא מטרתו, ייתכן ואפשר למנוע ממנו זאת על ידי הפנייה לכללי העל של חוסר תום לב ושימוש לרעה בזכות".

גישה דומה לדעתו של פרופ' שילה הובאה בספרם של אילנית שבת חלפון ואורן שבת, ירושה עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות, הוצאת פרלשטיין, 2006 בעמ' 242-243. המחברים התייחסו לסוגיה זו של יורש אחרי יורש בהקשר של צוואות הדדיות. על פי גישה זו הדרה דה פקטו, של היורש השני מן הירושה אינה עולה בקנה אחד עם עקרון ההסתמכות שעליו ניצב רעיון הצוואות ההדדיות. תוצאה בלתי רצויה ומהווה נורמה החותרת תחת אומד דעתם המשותף של המצווים, שקבעו בצוואותיהם ההדדיות הסדר של "יורש אחר יורש". על כן לדעתם בהסדר של "יורש אחר יורש" בצוואת הדדיות, להבדיל מהסדר דומה בצוואות שאינן הדדיות, ראוי להחיל כלל, לפיו אין המצווה שנותר בחיים (היורש הראשון) לאחר שירש את עזבונו של המצווה שנפטר, רשאי להתנהג ברכוש כמנהג בעלים. במקרה כזה ולדעתם של המחברים שומה על בית המשפט להניח כי אומד דעתם של המצווים הינה שהמצווה שנותר בחיים ישייר את הרכוש שיש ליורש השני שנקבע בצוואותיהם הדדיות, אלא אם כן צוין אחרת בצוואות ההדדיות.

לסיכום חלק זה נציין כי ההלכה כיום היא כי היורש הראשון רשאי לעשות בירושה שקיבל כבשלו, לעשות שימוש חופשי בפירותיה ואפילו לכלותה כליל. בצוואה הדדית שחל בה הסדר של יורש אחר יורש רשאי להתנהל מנהל בעלים עם הרכוש שירש אך מוטלת עליו חובת תום הלב וחובה מוסרית לשמור על הרכוש.

 

ביטול צוואה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה:

בסעיף 26 לחוק הירושה קבע המחוקק כי צוואה אשר נעשתה:

"בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה- בטלה"

המדובר בבדיקת מצבו הנפשי, המנטלי והפיזי של המצווה במועד עריכת הצוואה. יש לבחון האם המצווה היה מודע לחלוטין למהות הצוואה ולתוצאותיה.

המבחנים לבדיקת מצבו הנפשי של המצווה גמישים ותלויים בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ניתן לקבוע לדוגמא כי המצווה היה מודע לתוצאות מעשיו כאשר ברור שהוא ידע על היקף רכושו וזהות יורשיו ואף לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו (ראו ע"א 160/80, 851/79 בנדל נגד בנדל, פ"ד לה(3) 101; ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מט(1) 318)).

על מנת להוכיח מצב זה יש להסתייע בחוות דעת רפואית אשר תלמד על מצבו של המצווה במועד עריכתה של הצוואה (ראו ע"א 7019/94 לפיבסקי נ' עמליה דן [פורסם בנבו]; ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מ"ז (4) 785). ואולם, בית המשפט יכול להסתייע גם בחומר ראיות אחר ואפילו להעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית.

בע"מ 3777/12 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו, 08/07/12] התייחס בית המשפט העליון לחשיבות בדיקת עורכי הדין לצוואות את מצבו המטלי של המצווה והשופט דנציגר חזר על המלצת בית המשפט המחוזי:

"סבורני שצדק השופט י' שנלר כאשר ציין כי מוטב יעשו עורכי דין העורכים צוואה בעדים אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות... בדיקה רפואית מוקדמת כאמור, תסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה כיוון שהוא אינו כשיר לצוות... עם זאת יודגש כי כפי שציין השופט י' שנלר, המחוקק לא קבע דרישה להצגת אישור רפואי למצווה בצוואה בעדים, וגם בפסיקה טרם התגבשה דרישה כזו".

 

ביטול צוואה כאשר הוכחה השפעה בלתי הוגנת:

סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע את ההוראות בדבר השפעה בלתי הוגנת בעריכת צוואה:

"הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה".

נטל ההוכחה להשפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לכך ונפסק עוד כי כל ספק פועל לטובת מבקשי קיומה של הצוואה (ראו ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינבורט, פ"ד כב(2) 138).

עם זאת, בע"א 423/75 מרדכי בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1) נפסק כי כאשר נסיבות המקרה מלמדות על תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה והוראות הצוואה הנידונה והשנויה במחלוקת היא לטובת אותו נהנה, יעבור נטל ההוכחה מכתפיו של הטוען להשפעה בלי הוגנת לכתפיו של אותו נהנה, המבקש מבית המשפט את אכיפת הצוואה.

בע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, הנ"ל נקבעו ארבעה מבחנים מצטברים שאותם יפעיל בית המשפט על מנת לבדוק האם התקיימה בנסיבות הצוואה שבמחלוקת העומדת בפניו השפעה בלתי הוגנת. המבחנים הינם מצבו הפיזי המנטלי והנפשי של המצווה, מידת חולשתו באחר, בדידותו ומערכת הקשרים שלו עם מוטב הצוואה (ראו גם ע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן, לט (4) 769, ע"א 2500/93 שטיינר נ' מפעל ארגון עולי מרכז אירופה [פורסם בנבו]). 

המבחן הראשון, תלות ועצמאות:

תיבחן השאלה האם בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה עצמאי מבחינה פיזית וקוגניטיבית, ואם כן עד כמה. יש לציין כי תלות פיזית, גם אם היא מוחלטת, לא נחשבת לכשעצמה עדות מספקת למענה חיובי על מבחן זה. אם לא הייתה פגיעה בעצמאותו השכלית הכרתית של המצווה יכול ויגיע בית המשפט למסקנה כי התלות הפיזית לא הפריעה לעצמאותו וגמירות דעתו בעריכת הצוואה.

המבחן השני, תלות וסיוע:

במידה והתשובה למבחן הראשון חיובית, היינו הוכח שהמצווה לא היה עצמאי, בית המשפט יבדוק את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת התלות שלו במעניק הסיוע.

המבחן השלישי, הקשר של המצווה עם העולם:

במסגרת מבחן זה תיבדק מידת הקשר של המצווה עם העולם, מלבד הקשר שלו עם המוטב בצוואה. חזקה היא שככל שהמצווה היה מבודד מהעולם, ולא משנה מה הייתה הסיבה, הרי שתלותו במוטב הצוואה רק גברה.

המבחן הרביעי, מבחן נסיבות עריכת הצוואה:

יש לבדוק מה הייתה מעורבותו של המוטב בצוואה בעריכתה. גם אם התערבות זו אינה עולה לכדי הדרישות בסעיף 35 לחוק, עדיין יש במעורבות כזו או אחרת כדי ללמד על השפעה בלתי הוגנת. מבחן אחרון זה הינו מבחן משנה, שאינו עומד בפני עצמו. יש במבחן זה כדי לחזק מסקנה בדבר קיומה או אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת, שעה שהמבחנים האחרים אכן מלמדים על השפעה כזו.

בעניין המבחנים הנ"ל נפסק כי יש לעשות במבחנים שימוש זהיר המתחשב בנסיבותיו של כל תיק המונח בפני בית המשפט. בע"מ (ת"א) 45610-09-12 צ'ג'א' נ' נ'ג'א' [פורסם בנבו, 19.5.14] עמד בית המשפט על היחס הפנימי בין מבחנים אלו:

"משהעמיד המחוקק בראש מעייננו את קיום רצונו האמיתי, העצמאי והחופשי של המצווה, אין די, לטעמי, בבחינת התקיימותה של כל אחת ואחת מהעילות לפסילת צוואה, במקרה העומד להכרעה. הן אינן עומדות בבדידותן וקיימים בניהן יחסי גומלין באופן שהאחת משליכה על רעותה..."

לסיכום חלק זה נדגיש כי אין די בהוכחת תלות של המצווה במוטב הצוואה ואין גם די בהוכחת השפעה או שכנוע ללא לחץ ואיומים על מנת לפסול צוואה (ראו ת"ע (חי') 638/90 סטיינבוק נ' מזרחי, פ"מ תשנ"א(ג) 407)), כך גם תוכנה של הצוואה כשלעצמה אינו קובע את קיומה של השפעה בלתי הוגנת -  על מנת לבטל צוואה יש לבדוק את המבחנים הנ"ל אל מול הנסיבות הספציפיות הסובבות את עריכת הצוואה שבדיון (ראו ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, פ"ד מה(1) 498)). בדומה, חשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, העלאת חשדות בלתי מבוססים תוך שהטוענים לכך מביאים כראיה את נישולם מהצוואה לטובת מוטבים אחרים אין בהם כשלעצמם להביא לביטולה של הצוואה (ראו ע"א 53/88 מנלה נ' ברנדווין, פ"ד מו(1) 48).

 

ביטול צוואה לטובת מי שהיה שותף לעריכת הצוואה:

סעיף 35 לחוק הירושה מתייחס לצוואה שנערכה לטובת מי שהיה שותף לעריכתה וקובע כדלקמן:

"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה –בטלה."

מהוראות החוק עולה כי צוואה תבוטל כאשר הנהנה מהצוואה היה זה "שערך אותה" או "היה עד לעשייתה" או לקח באופן אחר חלק בעריכתה"

התנאי השלישי, הינו מעין "תנאי סל" אשר בו נתן המחוקק בידי בית המשפט סמכות רחבה יותר לפרש את התערבותו של הנהנה בעריכתה של הצוואה. המדובר בביטוי גמיש המקבל תוכן בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. המבחן הינו מבחן השכל הישר ובחינת תנאי זה תיעשה מול מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכתה של הצוואה. בית המשפט עמד על הדברים בע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב [פורסם בנבו]:

"בסופו של יום עולה אם כן, כי הבחינה האם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה."

ובהמשך:

"השכל הישר מורנו גם, כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, הינה בהיקבצם יחד ב"מבט על" אל מכלול יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול."

המחוקק, ובעקבותיו בית המשפט קבעו חזקה חלוטה לפיה מי שהתערב בעריכתה של הצוואה שנערכה לטובתו היטה בוודאי את הצוואה לטובתו ופגם ברצון החופשי של המצווה. לפיכך צוואה מוטית זו בטלה ומבוטלת, כאמור בע"א 6486/98 מופק בטו נ' סאמי בוטו [פורסם בנבו]:

"החוק יוצר הנחה חלוטה, כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופש', אולם אם 'לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר' אין תוקף להוראה המזכה אותו- אפילו היתה זו הוראת אמת"

לסיכום חלק זה, וכעורך דין לצוואות שנתקל לא אחת במקרים בהם אפילו ילדים משפיעים על הוריהם בעריכת הצוואה, ראוי להם לילדי המורישים להסיר ידם לחלוטין מהתערבות בצוואות הוריהם, שאם לא כן הם לוקחים סיכון כי הוראות הצוואה לטובתם יבוטלו.

logoround

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

 

 

פרשנות חוזה

4.7727272727273 1 1 1 1 1 (22 Votes)
פרשנות חוזה

פרשנותו של חוזה הייתה, עודנה וכנראה גם תהיה אחת הסוגיות המרכזיות שידונו בהם בתי המשפט בכל הערכאות. בשנים האחרונות חלו תמורות בדרך בה מפרש בית המשפט חוזים ובמאמר ראינו לנכון כמשרד עו"ד חוזים להבהיר את ההלכות האחרונות בפרשנותם של חוזים.

כבר עתה נציין כי בשנים האחרונות החזיר בית המשפט העליון "עטרה ליושנה" באשר הדין הישראל רואה שוב את לשון החוזה כבסיס העיקרי, ובנסיבות מסויימות אף הבלעדי, לפרשנותם של חוזים. המדובר בזניחה הדרגתית של פרשנות חוזה ע''פ הלכת אפרופים אשר העניקה לנסיבותיו החיצוניות של החוזה חשיבות גבוהה, יש שיאמרו גבוהה מידי, וחזרה לשימוש ב"תורת שני השלבים" כדרך העיקרית לפרשנותם של חוזים. פרשנותו של חוזה תשען יותר ויותר על הטקסט ולשונו הפשוטה של החוזה ופחות על פרשנותו של בית המשפט. המדובר לדעתו של הח"מ במגמה מבורכת שתביא בטחון מסחרי גדול יותר בחוזים שנכרתים במדינת ישראל.

 

במסגרת מאמר זה נדון בין השאר בעניינים אלו:


 


פרשנותו של חוזה בחוק החוזים [חלק כללי]:

סעיף 25 לחוק החוזים (נוסח כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") העוסק בכללי פרשנות חוזה, קובע כדלקמן:

"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

(ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל.

(ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו.

(ג) ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים.

(ד) ..."

נוסחו של סעיף 25 כמצוטט לעיל תוקן על פי של תיקון מס' 2 לחוק החוזים (תיקון מספר 2, התשע"א-2011, ס"ח 202) תיקן את הנוסח הקודם לפיו "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות", ועתה קבע המחוקק כי כאמור בס"ק (א): "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומתוך נסיבות העניין, ואולם אם השתמע אומד דעתם במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

ניתן היה להניח כי התיקון יתקן או ישנה בצורה כלשהי את הלכת אפרופים, לכל הפחות ייתן משמעות גדולה יותר ללשון החוזה על פי הלכה זו. ואולם, בית המשפט קבע כי התיקון לא הביא לשינוי של ממש בדרך בו אמור בית המשפט לפרש חוזים. במילים אחרות הלכת אפרופים לא נפגעה כתוצאה מתיקון מס' 2 לחוק החוזים. 

בשנים האחרונות ובעקבות כמה וכמה פסקי דין שיצאו תחת ידיו של בית המשפט העליון, החלה להיסדק הלכת אפרופים. בזהירות רבה החל בית המשפט העליון להחזיר כאמור "עטרה ליושנה" בהעניקו ללשון החוזה את הבכורה בפרשנותו של חוזה ובחזרתו ההדרגתית לתורת שני השלבים, שהייתה מקובלת לפני הלכת אפרופים, כדרך המרכזית לפרשנותם של חוזים. 

על מנת להביא בפני הקורא את התמונה המלאה נדון תחילה בקצרה בהלכת אפרופים, ולאחר מכן נביא את יסודותיה של תורת שני השלבים.

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

 

פרשנות חוזה על פי הלכת אפרופים:

פסק דין אפרופים אשר על ידי נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרון ברק, היווה את ההלכה המרכזית לפיה פרשו בתי המשפט בישראל חוזים שנים רבות. על פי הלכה זו לשון החוזה אין בה לכשעצמה בלבד ללמד על כוונתם של הצדדים להסכם. נפסק שם כי גם אם לשון החוזה ברורה ואפילו חד משמעית עדיין יש לבדוק, באמצעות בחינת הנסיבות החיצוניות שבו נערך החוזה ובחינת התנהגות הצדדים, האם אכן ניתן לקבוע כי לשון החוזה מלמדת על כוונת הצדדים.

וכך ניסח השופט אהרון ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פד"י מ"ט (2) 265 את ההלכה, שלימים כונתה "הלכת אפרופים":

"השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של התהליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות), ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה".

הלכה זו זכתה לקיתונות של ביקורת ממשפטנים רבים. בענווה רבה יעיד הח"מ כעורך דין לחוזים כי היא אכן גרמה לחוסר וודאות עסקי בין צדדים לחוזה. הלכה זו גרמה לכך שעורך דין, אשר בוחן חוזה לקראת תביעה בבית המשפט, לא יכול היה לומר בוודאות מוחלטת כי לשון החוזה הפשוטה כפי שנוסחה על ידי הצדדים אכן תתקבל על ידי בית המשפט. לא פעם גם כאשר לשון החוזה הייתה ברורה ופשוטה עדיין נותר הספק לפיו האם פרשנותו של בית המשפט את החוזה תהיה תואמת ללשונו או שמא יוציא אחד הצדדים "ארנב מן הכובע" שישנה הכול.

המקטרגים על הלכה זו טענו כי נסיבות חיצוניות לחוזה הן רבות ומגוונות ובהחלט יש לתת להן משקל בפרשנותו של חוזה כאשר לשון החוזה אינה ברורה. ואולם אין להידרש לנסיבות חיצוניות כאשר לשונו של החוזה ברורה וחד משמעית. יפים לעניין זה הדברים במאמר "האם שבו הצדדים להיות שליטי החוזה לאחר תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973?" בו עמדו המחברים על הבעייתיות בעיניהם בהלכת אפרופים:

"על בית המשפט לתת משקל מהותי ללשון החוזה, וזאת כנגזרת של עקרון חופש החוזים, שהינו עקרון על בדיני חוזים. עקרון חופש החוזים מתבטא אף בזכותם של הצדדים לחוזה ליהנות מהגנה מפני התערבות שיפוטית מיותרת בהסכמות החוזיות. קיים מתח בין הגשמת רצון הצדדים, כפי שהוא עולה מהטקסט החוזי, לבין תפיסת הפרשנות התכליתית, כפי שזו משתקפת ברטוריקה של הלכת אפרופים, על אף הניסיונות להציב לה "תמרורי אזהרה" בפסק דינו של בית המשפט העליון בדיון הנוסף בעניין ארגון מגדלי ירקות. הגם שהלכת אפרופים אינה שגויה, הרטוריקה של הלכה זו בעייתית, היות שהיא מאפשרת לבית המשפט להתערב בתוכן החוזה אף כאשר אין הצדקה לכך. כאשר מדובר בחוזה כתוב, אל לו לשופט הפרשן להתחיל את התהליך הפרשני או להמשיכו בהסתמך על כל מקום שאליו תוביל אותו האינטואיציה שלו. עליו לפתוח תמיד את התהליך הפרשני בלשון החוזה ובמה שמשתמע ממנה"

ראו גם: ת"א (מחוזי מרכז) 2266-05-08 קל בניין בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פורסם בנבו 01/02/13); רע"א 1452/10 מפעל הפיס בע"מ נ' טלמור (פורסם בנבו, 11.10.10).

ואכן, הביקורת עשתה את שלה וגם בעקבות שינויים בהרכב שופטי בית המשפט העליון החלה פסיקתו להחזיר אט אט את הבכורה ללשון החוזה ככלי פרשנות העיקרי ולעיתים אף הבלעדי בפרשנותו של חוזה. שיטת פרשנות זו, המסתמכת בראש ובראשונה על לשון החוזה, קרויה "שיטת שתי השלבים" בה נרחיב להלן.

 

"תורת שני השלבים" בפרשנותו של חוזה:

כפי שהזכרנו לעיל, בשנים האחרונות חלה חזרה הדרגתית לתורת שני השלבים, שהייתה הכלי העיקרי לפרשנותם של חוזים עד לפסק דין אפרופים, כדרך בו יפרש כיום בית המשפט חוזים. בעיקרה קובעת תורה זו כי בבואו של בית המשפט לפרש חוזה יש ראשית לתת ללשון החוזה את מלוא המשקל, במקרים מסויימים אף משקל בלעדי. במידה כבר בשלב הראשון ניתן לקבוע על פי לשון החוזה הפשוטה את כוונתם של הצדדים, אין להיזקק יותר לנסיבות החיצוניות של חתימתו. רק במקום שלשון החוזה אינה מלמדת בצורה ברורה על כוונתם, יש לעבור לשלב השני והוא בחינת אומד דעתם על פי הנסיבות החיצוניות הספציפיות לאותו מקרה.

ראה בעניין זה פסק דינו של השופט דנצינגר בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, פד"י סב (ד) 577 עמ' 3) וראה גם ע"א 5795/90, סקלי נ' דורען (פורסם בנבו) שם עמד בית המשפט על עיקרי תורת שני השלבים"

"שתי תחנות אמור פרשן לעבור בבקשו לאמוד דעתם של צדדים לחוזה: התחנה האחת היא (אומד) דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, והתחנה האחרת היא - ככל שדעתם אינה משתמעת מתוך החוזה - (אומד) דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. בפירושו של סעיף 25(א) לחוק החוזים הוסיפה ההלכה וקבעה, כי אין נדרשים לפירוש על-פי הנסיבות אלא במקום שדעתם של הצדדים אינה משתמעת מתוך החוזה עצמו".

נפסק כי ככל שלשונו של החוזה ברורה יותר, פוחת הצורך לפנות לנסיבות חיצוניות על מנת לפרשו. בהתאם לגישה זו וכאמור, ייתכנו מקרים בהם לא יהיה צורך כלל בבחינת הנסיבות החיצוניות ולשון החוזה תזכה למעמד הבלעדי בפרשנותו של החוזה.(ראו רע"א 6519/14 ברכת הדרך לכם בע"מ נ' האלונים ירושלים בע"מ (פורסם בנבו, 22.4.15); ע'"א 3894/11 דלק – חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (פורסם בנבו, 6.6.13))

וראו גם ע"א 841/15 פנורמה צפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 23.5.16).

"...ההלכה הפסוקה קבעה כי ככל שלשונו של החוזה ברורה וחד-משמעית, באופן שניתן ללמוד ממנה באופן מפורש על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, אזי שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני... גישה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973... הכלל הוא אפוא שחזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו, ולפיכך יש לפרש חוזה כתוב וחתום ככזה שמביע את אומד דעתם של הצדדים וממצה את ההסכמות ביניהם, וזאת למצער ככל שלשונו מאפשרת לאתר את כוונתם המשותפת ולגדר את מפגש רצונותיהם"

ראו גם ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן (פורסם בנבו, 10.09.09); ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (פורסם בנבו 28.1.08) ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (פורסם בנבו, 13.2.08).

למעשה ולהבנתו וניסיונו של הח"מ כעורך דין העוסק בחוזים הדברים פשוטים: אם מטרתו של חוזה הינה לעגן את הסכמותיהם הסובייקטיביות של הצדדים במועד עריכת ההסכם, חזקה על הצדדים (כאשר אלו שווים בכוחם ומשקלם) כי הם יידעו לעגן את הסכמותיהם אלו על הכתב ולהתאים את לשון החוזה שערכו לכוונות והמטרות שלשמן נערך החוזה. בהתאם לכך, אם נפסק כי בבואו לפרש חוזה חותר בית המשפט בראש ובראשונה לאתר את כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים בחוזה הספציפי שבפניו (ולא כוונה אובייקטיבית של שתי צדדים סבירים לחוזה דומה, ברור הרי שמשמעותו הפשוטה של הטקסט כפי שניתן להבינה מלשון החוזה, מהווה ביטוי נאמן להסכמותיהם של הצדדים לו. רק במקרה שלשונו של החוזה אינה ברורה יש טעם לחפש ולחקור בנסיבותיו החיצוניות של החוזה.

על חשיבותו של לשון החוזה עמד בית המשפט העליון בע"א 2706/11 SYBIL GERMANY PUBLIC CO. LIMITED נ' הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ (פורסם בנבו, 04.09.2015):

"מלאכת פרשנות החוזה נעשית בהליך חד-שלבי, שנועד לחשוף את "תכליתו הסובייקטיבית של החוזה", קרי, את כוונתם, האמיתית, המשותפת, של הצדדים לו, כפי שזו משתמעת מתוך החוזה עצמו ומהנסיבות החיצוניות שאפפו את כריתתו (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, [פורסם בנבו] בפיסקה 15 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (כתוארו אז) א' ריבלין (26.2.2012) (להלן: עניין סהר)). בהקשר זה נקבע כי ללשון החוזה ישנו מקום מרכזי בהליך הפרשני האמור, וזאת בשני מובנים עיקריים: ראשית, הלשון היא זו ש"תוחמת את גבולות פרשנותו של הטקסט החוזי", ועל כן אין ליתן לחוזה משמעות שאיננה מתיישבת עם לשונו (ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' סמיר פארוואג'י, [פורסם בנבו] בפיסקה 14 לפסק דינה של חברתי, השופטת א' חיות (11.5.2014) (להלן: עניין פארוואג'י; עניין סהר, שם). שנית "קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב – היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו הכללי" (ראו: עניין סהר, שם וההפניות שם). בפסיקה הובהר עוד כי רק בנסיבות שבהן לא ניתן בשום אופן לאתר את אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, על פי הלשון והנסיבות, רק אז רשאי בית המשפט לפנות לתכליתו האובייקטיבית של החוזה, תוך שהוא נוקט משנה זהירות (שם)" (סעיף 30 לפסק דינו של השופט מלצר)."

בע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 23.05.2016) היה על בית המשפט העליון להכריע במתח שבין הסכמה מוקדמת בין הצדדים בהליך הטרום חוזי לבין לשונו של החוזה, אשר בו הסכמה זו לא באה כלל לידי ביטוי. נאמן לתורת שני השלבים נותרה הכרעתו של בית המשפט ברורה לטובת לשון החוזה שנכרת לבסוף בין הצדדים:

"עסקינן אפוא בשאלה של פרשנות חוזה, כאשר מחד גיסא ניצבת לשונו של הסכם המכר, ומאידך גיסא מצג טרום-חוזי המבטא הסכמה מוקדמת בין הצדדים, שלא קיבלה ביטוי בחוזה הסופי.

אכן, שאלת היחס הפרשני בין לשון החוזה לבין תכליתו, כפי שהיא משתקפת בנסיבות החיצוניות האופפות את כריתתו, זכתה להתייחסות נרחבת בפסיקתו של בית משפט זה בשני העשורים האחרונים, ואף עוררה מחלוקות (ראו למשל: רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (26.2.2012); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006) (להלן: עניין מגדלי הירקות); ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995); איל זמיר "עוד על פירוש והשלמה של חוזים" משפטים מג 5 (תשע"ג)).

בענייננו אין צורך להידרש לעובי המחלוקת, משום שדי לנו בכך שההלכה הפסוקה קבעה כי ככל שלשונו של החוזה ברורה וחד-משמעית, באופן שניתן ללמוד ממנה באופן מפורש על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, אזי שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני (ראו: עניין מגדלי הירקות, בפסקה 12 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין; ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י [פורסם בנבו] (11.5.2014), בפסקה 14 לחוות דעתה של השופטת א' חיות).

גישה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (כפי שתוקן בתיקון מס' 2 לחוק, משנת 2011), הקובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". הכלל הוא אפוא שחזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו, ולפיכך יש לפרש חוזה כתוב וחתום ככזה שמביע את אומד דעתם של הצדדים וממצה את ההסכמות ביניהם, וזאת למצער ככל שלשונו מאפשרת לאתר את כוונתם המשותפת ולגדר את מפגש רצונותיהם. כזהו המקרה שלפנינו."

לכל אדם שאי פעם היה שותף להליך כריתתו של חוזה ידוע כי במהלך המו"מ לכריתת חוזה עולות אפשרויות רבות על ידי הצדדים בדבר נוסחו הסופי של החוזה. בין השאר עולות הצעות שונות ורעיונות לביצוע ולפתרון מחלוקות וכיו"ב. בשלב מסוים מגיעים הצדדים להסכמות כאלו ואחרות שמעגנות את כוונתם של הצדדים והסכמות אלו באופן טבעי מקבלות ביטוי בלשון החוזה. הסכמות הצדדים, כפי שהועלו על החוזה עצמו, מאמצות אם כן חלק מהאפשרויות והרעיונות שעלו במהלך המשא ומתן ואילו חלק אחר נזנח ו "הושלך לפח" ביודעין מסיבות כאלו ואחרות. לשון החוזה מהווה אם כן לא רק אישור על מה שהסכימו הצדדים, אלא גם אמירה מכללא לפיה הצדדים זנחו את כל שאר האפשרויות שהועלו במהלך המשא ומתן ביניהם.

נזכיר למען הסר ספק כי לשון החוזה, למרות בכורותה בפרשנותו של חוזה, הינה עדיין חזקה הניתנת לסתירה. לעולם תינתן בידי צד לחוזה האפשרות להראות כי פרשנותו של ההסכם אך ורק על פי לשונו חוטאת לכוונתם ולמטרתם האמיתית של הצדדים. עמד על כך בית המשפט ב.ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 26.2.2012):

"חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי".

נזכיר לסיום כי בכל מקרה, פרשנותו של החוזה אינה יכולה להתבסס אך ורק על סעיף אחד בודד בו. על בית המשפט לבדוק את מכלול הסעיפים בחוזה ולנתח את היחס הפנימי ביניהן. רק על בסיס בחינה כוללת של לשון סעיפי החוזה כולם יוכל בית המשפט להניח את התשתית הפרשנית שלו לגבי אומד דעתם של הצדדים וכוונתם. יפים לעניין זה דבריו של השופט א' ברק בע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל (פורסם בנבו):

"על אומד דעתם של הצדדים לומד השופט, בראש ובראשונה, מתוך החוזה עצמו. אכן, הוראות שונות של החוזה עשויות להשליך אור על המטרה ועל התכלית של ההוראה החוזית, אשר השופט מבקש לפרש. חוזה הוא מסגרת אינטגראטיבית. חלקיו השונים שלובים ושזורים זה בזה. אבריו השונים משפיעים זה על זה. בפרשנות החוזה יש איפוא, מחד גיסא, להשקיף עליו כעל מכלול, תוך ראייתו הכוללת, ומאידך גיסא, לבחון את הקשרים בין ההוראות השונות, תוך מגמה לגבש מהן את אומד דעתם של הצדדים."

ראה בעניין זה גם האמור בע"א 579/61 מרכז וולובלסקי בע"מ נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (פורסם בנבו):

"את ההסכם בין הצדדים יש לקרוא בהקשר אחד וכחטיבה אחת, ואין להוציא מתוכו משפט אחד ולפרשו כאילו הוא חי הנושא את עצמו ואין בינו לבין יתר התניות לא קשר ולא זיקה"

 

נסיבות חיצוניות ככלי עזר לפרשנותו של חוזה:

על מנת שלא ייוותר הנייר חסר, נדון על קצה המזלג באותן ראיות חיצוניות המהוות כלי פרשני חשוב נוסף, מעבר ללשונו של החוזה. כפי שלמדנו לעיל, צד להסכם הטוען כי לשונו של החוזה אינה תואמת את כוונתם ומטרתם של הצדדים בשעה שחתמו עליו רשאי להפנות אל נסיבותיו החיצוניות של החוזה עך מנת לסתור את לשונו. יש לזכור עם זאת כי ככל שלשון ההסכם ברורה יותר, כך משקל הראיות שיאלץ הטוען אחרת להביא כבד יותר. לעיתים, כאשר לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, יהיה זה בלתי אפשרי להוכיח כי לשון החוזה אינה משקפת את רצון הצדדים. על משקלן ומשמעותן של ראיות חיצוניות לחוזה עמד השופט חשין בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו):

"יש להבחין, אפוא, הבחן היטב בין העוצמה הטמונה בלשון החוזה שבכתב לבין העוצמה - עוצמה פחותה - הטמונה בראיות-חוץ שנועדו לפרש את החוזה שבכתב. הבחנה זו תבוא לידי ביטוי הן בקבלתן של אותן ראיות-חוץ הן בהערכת עוצמתן - ביחס ללשון החוזה הכתוב - לעת סיומו של ההליך. כך, למשל, ככל שלשון החוזה ברורה יותר, כן תידרשנה ראיות-חוץ בעלות משקל כבד יחסית כדי לגבור על הפירוש הנדרש ממנה לכאורה. ראיות-חוץ יכול שתבאנה ממקורות מגוונים – טיוטות שהוכנו במהלך המו"מ, עדויות הצדדים באשר לכוונותיהם, חילופי דברים שהיו בין הצדדים, התנהגות הצדדים במהלך המשא-ומתן, הקשרו של החוזה ועוד – ואולם במקום שלשון החוזה ברורה לכאורה ואי הבהירות הנטענת אי-בהירות סמויה היא, יתקשו כל אלה לגבור על לשון החוזה כפשוטה. משקלן הכולל של ראיות-החוץ חייב שיהא רב למדי עד שיעלה בידיהן לגבור על הלשון הברורה. "

התנהלותם של הצדדים לאחר חתימתו של ההסכם הינה דוגמא לנסיבות חיצוניות להסכם המהווה כלי פרשני חשוב לצורך התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים. בדיקת התנהגות הצדדים לאחר כריתתו של ההסכם מלמדת כיצד כל אחד מהם פרש את זכויותיו ו/או חובותיו לאחר כריתתו של ההסכם וכיצד הוא הבין את החוזה עליו הוא חתם. אם צד לחוזה פעל בדרך מסוימת לאחר כריתתו, יקשה עליו לטעון כי הוא הבין את הסכמות הצדדים בדרך אחרת (ראו בעניין זה ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש (פורסם בנבו, 7.12.09); ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עיריית כפר סבא (פורסם בנבו, 10.06.08)

 

תכליתו הסובייקטיבית של החוזה מול תכליתו האובייקטיבית:

נגדיר תחילה כי תכליתו הסובייקטיבית של החוזה הינו התכלית שאליו התכוונו בפועל הצדדים לו - כוונתם האמיתית והמשותפת של הצדדים. לעומת זאת תכליתו האובייקטיבית של החוזה הינה התכלית שניתנת לו על ידי בית המשפט בדיעבד. נפסק לא אחת כי ראוי לו לבית המשפט לאתר את תכליתו האובייקטיבית של החוזה רק לאחר שקלו כל הקיצין ואין כל דרך לאתר את תכליתו הסובייקטיבית. על בית המשפט מוטלת החובה לבדוק את החוזה שהונח בפניו עליו חתמו שני הצדדים שעומדים לפניו ולא חוזה סביר אחר עם צדדים סבירים אחרים. בפרשנותם של חוזים לעולם תיסוג תכליתו האובייקטיבית של החוזה מפני תכליתו הסובייקטיבית וזאת גם כאשר מלאכת הפרשנות של חוזה על מנת לאתר את אומד דעתם של הצדדים היא קשה עד בלתי אפשרית כמעט. יפים לעניין זה הדברים בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל הנ"ל נפסק כי:

"...גם אם יקשה על בית המשפט לאתר את הכוונה המשותפת לשני הצדדים, הוא יעשה כל שביכולתו כדי לעשות כן. העובדה שבשעת המשפט טוען כל אחד מהצדדים היריבים שכוונתו הייתה אחרת מזו של חברו-אין בה דבר. זהו טבעו של כל סכסוך חוזי. אל לשופט להירתע מכך ולקבוע שלא ניתן לאתר כוונה משותפת. על בית המשפט לבחון היטב את הראיות השונות שהצדדים מביאים בפניו, להשתכנע, ולקבוע מה היה אומד דעתם האמיתי במועד כריתת החוזה, עת שרצונותיהם נפגשו".

ובהמשך הדברים:

"אל לו לשופט למהר לקבוע שלא ניתן לאתר את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה. על בתי המשפט להימנע מליצור "'תחושה או 'אווירה' שלפיה אף חוזה אינו ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות"... אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם. הבחינה האובייקטיבית תעשה רק כאשר איתור כוונתם המשותפת הסובייקטיבית של הצדדים אינו אפשרי."

בית המשפט חזר לא פעם על כך שבית המשפט אינו אמור ליצור לצדדים חוזה שהם מעולם לא כרתו ולא התכוונו אליו, אפילו אם לדעתו זו הדרך הנכונה והצודקת לפתרון מחלוקותיהם. תפקידו של בית המשפט הינו לפרש הוראות חוזה קיים, ולא ליצור הסכם חדש עבור הצדדים. כך גם אין להוסיף לחוזה תנאים שהצדדים לא הסכימו עליהם או להוסיף לחוזה תנאים חדשים שהצדדים מעולם לא הסכימו עליהם ו/או שלא ראו לנכון לכלול אותם בו. הדברים באו לידי ביטוי גם בע"א 8239/06 אברון ואח' נ' פלדה ואח' (פורסם בנבו 21.12.2008):

"עלינו להישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות תוך כדי התהליך הפרשני שמא נימצא כותבים עבור הצדדים חוזה חדש שהם מעולם לא כרתו ושאליו מעולם לא התכוונו"

 

השלמת חוזה על ידי בית המשפט:

כאמור, בית המשפט נזהר מאד שלא ליצור עבור הצדדים חוזה חדש יש מאין במהלך פרשנותו את החוזה שערכו. ואולם, במקרים מסוימים וע"פ סעיף 26 לחוק החוזים רשאי בית המשפט להשלים פרטים מסוימים שלא נקבעו בחוזה בין הצדדים:

"26. פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים."

המחוקק קבע אם כן כי "נוהג" יכול יכול להיות כזה שהיה בין הצדדים בהתנהלות קודמת ביניהם, או נוהג מקובל בתחום שבו עוסקים הצדדים או בתחום עליו מתבסס ההסכם. נשאלת השאלה, האם בכל פעם שנותר החוזה "שותק" בדבר פרטים שלא קבעו הצדדים ביניהם יכול בית המשפט להיזקק לסמכותו כל פי סעיף 26 לחוק החוזים? תשובה לשאלה זו ניתנה בין השאר בע"א 9551/04 אספן בנייה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.10.09):

"הגיע בית המשפט אל המסקנה כי פירוש החוזה בשלב הראשון אינו נותן תשובה חיובית או שלילית לבעיה הטעונה הכרעה, דהיינו כי קיימת "לאקונה" בחוזה, רשאי הוא להשלים את החסר (ראו: סעיף 26 לחוק החוזים...). שלב זה בו משלים בית המשפט חלל אשר נתגלה בשלב הראשון מכונה 'פרשנות במובן הרחב'.

ואולם, יש לנהוג זהירות רבה בטרם יוחלט כי חוזה דורש השלמה וככלל לא יתערב בית המשפט בתוכן החוזה שבין הצדדים, גם אם תוכן זה נראה בעיניו כבלתי סביר. 'על בתי המשפט להימנע מליצור 'תחושה או 'אוירה' שלפיה אף חוזה אינו ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות'... אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם' ... גישה זו מתחייבת מעיקרון חופש החוזים, המוצא את ביטויו בסעיפים 23 ו-24 לחוק החוזים המעגנים את חופש ההתקשרות בחוזה ואת חופש עיצובו של החוזה בהתאם לרצון הצדדים ... ואכן, כבר נפסק כי "פעילותו של השופט בתיקון הטקסט שנעשה על-ידי הצדדים צריכה, מטבע הדברים, להיות מוגבלת למקרים קיצוניים" [ראו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 322 (1995)].

איני סבור כי כזהו המקרה שלפנינו. אדרבא, לדידי לשונם הברורה של ההסכמים השונים אשר עומדים ביסוד ההתקשרות בין בעלי הדין, כמו גם יתר נסיבות העניין, מעידים על כך שאומד דעת הצדדים היה ליצור הסדר שלילי ביחס לתשלום נוסף עבור המעטפות".

בית המשפט אם כן צריך לשקול בכל פעם שהוא מתכוון להפעיל את סמכותו על פי סעיף 26 לחוק החוזים הטם אכן המדובר בהשמטה מקרית של אותם פרטים שהוא מבקש להשלים בחוזה או שמא הצדדים השאירו עניין זה בכוונה פתוח ולא סגור ביניהם. במקרה האחרון, על בית המשפט להימנע מלנסח עבור הצדדים הסכם חדש שמעולם לא התכוונו לכרות. ככלל ראוי שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו להשלים את החוזה בזהירות רבה.

logoround

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

ביטול מתנה במקרקעין

4.6363636363636 1 1 1 1 1 (22 Votes)
ביטול מתנה במקרקעין

מאמר זה יעסוק בהסכם מתנה וליתר דיוק, בביטול הסכם מתנה במקרקעין, סוגיה בה משרדנו כמשרד עורכי דין לחוזים עוסק בה לא מעט. מניסיוננו, מאחר ובד"כ מתנה במקרקעין ניתנת לבן משפחה, כאשר מבקש מעניק המתנה או יורשיו לבטלה מעורבים בעניין אמוציות קשות. מאמר זה נועד על מנת לפשט את הבנתו של הקורא ולהבין מתי ניתן לבטל מתנה במקרקעין ומתי לא.

במסגרת מאמר זה נדון בין השאר בעניינים אלו:



חוק המתנה:

חוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") מסדיר את סוגיית הענקת מתנות. לענייננו רלוונטי בעיקר סעיף 5 לחוק המתנה אשר יצוטט להלן:

"התחייבות לתת מתנה

5. (א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.

 

(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.

 

(ג) מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן."

מרבית התביעות לביטול חוזה מתנה במקרקעין סובבים סביב סעיף 5 לחוק המתנה ובתי המשפט עיצבו במהלך השנים את ההלכות הנהוגות בתביעות לביטול הסכמי מתנה במקרקעין. בהמשך הדברים נדון בהלכות אלו בהרחבה.

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

גמירות דעת בהסכם מתנה:

על גמירות דעת בחוזים דנו בהרחבה במאמר משרדנו "ביטול חוזה" ולנוחותכם קישור לסעיף העוסק ב- "גמירות דעת בחוזים". על קצה המזלג נאמר כי משמעות המושג גמירות דעת הינו הרצון להתקשר בחוזה משפטי מחייב. המדובר בכוונה אמיתית, ללא השפעות חיצוניות בלתי הוגנות על צד להסכם לקבל עליו את תנאי החוזה. במידה ויש פגם בכוונה להתקשר בחוזה (היעדר גמירות דעת ו/או מסוימות) לרבות השפעה חיצונית לא חוקית (אילוץ ו/או עושק) ולרבות כאשר המציאות שהוצגה לחותם מעוותת (טעות ו/או הטעיה), עולה החשש הסכם בכלל, והסכם מתנה במקרקעין בפרט, נחתם שלא בגמירות דעת.

בהסכם מתנה במקרקעין, יבדוק בית המשפט בקפדנות יתרה את גמירות הדעת של נותן המתנה. בהסכם כגון זה, עקרון ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פחותה וחשיבות גמירות הדעת וכוונתו האמיתית של נותן המתנה גדולה הרבה יותר. משום כך יקפיד בית המשפט ויבדוק האם הביטוי החיצוני של הכוונה להעניק מתנה, היינו הסכם המתנה במקרקעין, מבטא נאמנה את רצונו האמיתי ואת גמירות דעתו של המעניק במועד עריכתו.

עקרון זה בא לידי ביטוי בין השאר בע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי ז"ל [פורסם בנבו]:

"נוכח אופייה של העיסקה החד-צדדית של מתנה, ישנה ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית" (עמ' 598 לפסק הדין).

כאמור, חוזה המתנה הינו חוזה חד צדדי. לפיכך, במאזן האינטרסים בין הצדדים בחוזה מתנה ייתן בית המשפט חשיבות גדולה הרבה יותר לכוונתו של מעניק המתנה וחשיבות פחותה לאינטרס ההסתמכות של המקבל. ככל שעולה חשש, ולו הקל ביותר, בדבר כשרותו של מעניק המתנה ייטה בית המשפט להקפיד יותר עם בדיקת גמירות הדעת בחתימה על הסכם המתנה.

כך למשל, כאשר המדובר במעניק שהינו בגיל מופלג במיוחד ו/או כאשר המדובר באדם חולה ו/או כאשר המדובר באדם שאינו יודע קרוא וכתוב או אינו מסוגל לקרוא ולכתוב ו/או כאשר המדובר בנסיבות חתימה בלתי רגילות ו/או כאשר המדובר במתנה שניתנת שלא לבן משפחה ו/או כיו"ב נסיבות יבדוק בית המשפט בהקפדה ייתרה האם אכן חוזה המתנה משקף נכונה את כוונתו של המעניק.

במיוחד נכונים הדברים כאשר המדובר בחוזה מתנה של מקרקעין ושבעתיים כאשר המדובר במתנה של דירת מגורים של המעניק. ראו לעניין זה ע"א 6296/05 כהן נ' עזבון המנוחה בקשי כתון ז"ל [פורסם בנבו, 05.08.07]; ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' גולדברג [פורסם בנבו, 20.07.95].

ואולם, אין באמור לעיל כדי להפוך את נטל ההוכחה בדבר גמירות הדעת של נותן המתנה ועליו, או על יורשיו, מוטל הנטל להוכיח שלא הייתה גמירות דעת בעת החתימה על הסכם המתנה (ראו רע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול שירותים והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף [פורסם בנבו]; ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל [פורסם בנבו].

נזכיר למען הסר ספק כי כמו בכל חוזה, ייבחן בית המשפט גם את מסויימותו של החוזה, היינו האם הוא מכיל את כל הפרטים הנחוצים על מנת שישתכלל חוזה משפטי מחייב. על עקרון המסוימות תוכלו ללמוד יותר גם במאמר משרדנו ביטול חוזה בחלק שיועד ל- "מסוימות בכריתת חוזה".

 

הוראות מיוחדות לגבי הסכם מתנה במקרקעין:

דרישת הכתב במתנה במקרקעין

סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע:

"התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב"

דרישה זו "מתכתבת" עם דרישת הכתב בסעיף 5(א) לחוק המתנה ומדגישה את חשיבות דרישת הכתב בעסקאות מתנה בכלל, ובעסקאות מתנה במקרקעין בפרט. מטרתה של דרישת הכתב היא לחזק את רצינותו של המעניק ואת וגמירות דעתו להעניק את המתנה. נפסק כי דרישת הכתב נועדה על מנת להגן על נותן המתנה, לתת לו זמן לחשוב ולהרהר בכובד ראש בדבר, על מנת שהענקתו לא תיעשה בפזיזות ובקלות דעת. עמד על כך השופט לנדוי בע"א 11/75 ועד הישיבות בא"י נגד עו"ד מיכאלי [פורסם בנבו]:

" דרישת המסמך בכתב בסעיף 5(א) [ לחוק המתנה – י.ג.] היא דרישה מהותית, כי היא עשויה להרשים את המתחייב ברצינות מעשהו ולהגן עליו מפני חיפזון. בהתחייבות לתת מתנה דווקא דרושה ערובה פורמלית כזאת במיוחד כי הרי המדובר בהתחייבות חד צדדית... פן יכשל אדם באמירה בעלמא הנאמרת בפזיזות " (שם בעמ' 642-643).

ראו בעניין זה גם פסק דינו של השופט זוסמן בע"א 726/71 גרוסמן נגד מנהל עזבון בידרמן [פורסם בנבו] של כב' השופט זוסמן.

אכן, בפסק הדין המנחה בע"א 986/93 קלמר נ' גיא [פורסם בנבו] נפסק כי עקרון תום הלב בחוזים גובר במקרים מסוימים על דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין. ואולם, דרישת הכתב תמיד נחשבה ונדרשה כביטוי לרצינות וגמירות דעתם של הצדדים לרבות בהסכם מתנה במקרקעין (ראו פס"ד קלמר הנ"ל וראו גם בספרו הנ"ל של פרופ' ראבילו בעמ' 344).

לא אחת עלתה השאלה בפסיקה האם בעסקת מתנה במקרקעין בין בני משפחה יש להקל בדרישת הכתב. ההלכה בעניין זה באה לידי ביטוי בין השאר בע"א 8234/09 לילי שם טוב נ' כדורי פרץ [פורסם בנבו 21.3.11]:

"...ודוק: מקובלת עליי לחלוטין עמדתו של השופט (כתוארו אז) ת' אור בעניין שמיר הנ"ל לפיה אין ליצור בהקשר זה קטגוריה נפרדת המקלה עם בני משפחה לעניין דרישת הכתב..."

ראה גם דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 1681/10 עיני נ' סידי [פורסם בנבו 5.7.10] שם נקבע כי על מנת שדרישת הכתב תהיה מרוככת הרי יש צורך במערכת "תחליפית" משמעותית ומוצקת.

לסיכום חלק זה נאמר כי רק במקרים נדירים ביותר, אשר מהם עולה " זעקת הגינות " בעלת עוצמה מיוחדת , יכול הטוען לכך לגבור על היעדר חוזה מתנה בכתב (ראו : ע"א 8234/09 לילי שם טוב נ' כדורי פרץ הנ"ל; ע"א 6766/11 חג'אזי נ' חג'אזי [פורסם בנבו, 2013]) .

מתנה במקרקעין מוקנית אך ורק לאחר רישומה:

סעיף 6 לחוק המתנה קובע את דרכי ההקניה של מתנה ועם זאת קובע כי האמור בסעיף זה תקף רק "כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון".

כאשר המדובר במתנה במקרקעין, יש כמובן "דין אחר" הקובע כיצד מועברת זכות במקרקעין. סעיף 7 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כדלקמן:

"7. (א) עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום.

 

(ב) עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה".

הפסיקה, בהתבסס על סעיף 7 הנ"ל לחוק המקרקעין, קבעה כי הקניית מתנה במקרקעין מסתיימת אך ורק עם רישום הבעלות על שמו של מקבל המתנה. כל עוד לא נרשמה המתנה על שמו של המקבל, המדובר בהתחייבות ליתן מתנה בלבד ראו (ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, [פורסם בנבו, 1986]; בע"מ 3996/12 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו 15.11.2012]; מרדכי א' ראבילו "התחייבות ליתן מתנת מקרקעין" ספר ויסמן – מחקרי משפט לכבודו של יהושע ויסמן 557, 561 (שלום לרנר ודפנה לוינסון-זמיר עורכים, 2002).

במאמר מוסגר ראוי לציין כי כאשר המתנה היא זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין, כמו למשל זכות במקרקעין, ניתן להשלימה גם ללא רישום בלשכת המקרקעין. ראו בעניין זה עא 879/14 עמוס נחשון נ' יהודה נחשון [פורסם בנבו, 05.05.2016] והאסמכתאות שם.

 

זכות החזרה מהענקת מתנה על פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה – כל עוד לא שינה מקבל המתנה את מצבו וכל עוד לא ויתר מעניק המתנה בכתב על זכותו לחזור בו מהמתנה:

סעיף 5(ב) לחוק המתנה קובע כי כל עוד לא שינה מקבל המתנה את מצבו בהסתמך על התחייבות המעניק לתת את המתנה, רשאי מעניק המתנה לחזור בו, אלא אם כן ויתר בכתב על רשות זו. יש לזכור בהקשר של הענקת מתנה במקרקעין כי כאמור לעיל, כל עוד לא נרשמה המתנה על שם המקבל בפועל, המדובר בהתחייבות לתת מתנה (ראו בהקשר זה ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' גולדברג [פורסם בנבו, 20.7.95]. לפיכך, כל עוד לא נרשמו המקרקעין על שם מקבל המתנה, חוזה המתנה במקרקעין נחשב כהתחייבות ליתן מתנה.

לפיכך, ועל פי סעיף 5ב' לחוק המתנה, כך עוד לא הושלמה עסקת המתנה במקרקעין רשאי מעניק המתנה לחזור בו והוא אפילו לא נדרש לתת סיבה כלשהי לחזרה מהמתנה (ראו: ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי [פורסם בנבו]; ע"א 954/93 חג'בי נ' בן יונה [פורסם בנבו]).

ביטול הסכם, ובכלל זה הסכם מתנה, צריכה להיות על דרך של מסירת הודעת ביטול למקבל המתנה. עמד על כך בית המשפט העליון בדנ"א 1522/94 נייגר נ' מיטלברג [פורסם בנבו] בפסק דינה של השופטת שטרסברג כהן:

"חוק המתנה קבע את האופן שבו תעשה ההתחייבות ואת זכות המתחייב לחזור בו ממנה, לא קבע ...את הדרך שינקוט המתחייב כדי לחזור בו מהתחייבותו. החזרה מההתחייבות היא פעולה משפטית חד צדדית...אולם חל עליה העיקרון הידוע שלפיו משתכללת פעולה כזו רק אם היא נקלטת על ידי הצד הנוגע בדבר. הצורך בקליטת הביטול נובע מדיני החוזים החולשים על ההתחייבות, בין בהחלה ישירה של חוק החוזים, בין מכוח סעיף 61 (ב) שבו, ובין מכוח העקרונות הכלליים של הדין...אין להתעלם מן האינטרס של...המחזיק בהתחייבות, שפיתח ציפיות למימושה. בידי הנותן הכוח לבטל את נתינתו. עליו להשתמש בכוח זה בתום לב ובדרך מקובלת שהיא... יידוע מקבל ההתחייבות בדבר ביטולה". (שם בעמ' 324-325)

יודגש כי זכות החזרה מהמתנה על פי סעיף 5ב' הנ"ל מוקנית למעניק המתנה באופן אישי, ולא ליורשיו. במידה וזכות החזרה מהמתנה על פי סעיף 5ב' לא מומשה במהלך חייו של המעניק, פקעה זכות זו עם מותו ואין לסעיף זה תכולה. (ראה ע"א 2215/00 ג'ורי נ' דנגורי [פורסם בנבו, 2002]; ע"א 11/75 ועד הישיבות בא"י נ' מיכאלי [פורסם בנבו]).

מניסיונו של הח"מ כעורך דין חוזים בכלל וכעו"ד המייצג בתביעות לביטול הסכם מתנה במקרקעין בפרט עולה לא אחת השאלה מה משמעות המונח "שינה את מצבו" כאמור בסעיף 5ב' לחוק המתנה. על עניין זה עמד המלומד פרופ' מרדכי אלפרדו ראבילו בספרו פירוש לחוק החוזים – חוק המתנה, תשכ"ח-1968:

"יש לשים לב לביטוי שבו החוק משתמש. נאמר 'שינה את מצבו', ולא נאמר 'שינה את מצבו לרעה' או 'שינה את מצבו הרכושי' דווקא. עיקרה של האמירה 'שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות' מכוון לכך שההתחייבות היתה הגורם הסיבתי שהביא לשינוי אשר אותו יש לשקול מבחינת משמעותו, כאשר המתחייב מבקש לחזור בו מהתחייבותו. לא כל שינוי שולי וקל-ערך חוסם חזרה מן המתנה... שינוי מצב על-ידי הסתמכות על התחייבות יכול להיות שינוי מקום מגורים, מבלי שהדבר יהיה קשור בהכרח בשינוי במצבו הכלכלי של המקבל. יש לתת משקל לזיקה ההגיונית שבין ההתחייבות להסתמכות, ובמקרה זה אלה הם 'המתנה ומהותה מחד גיסא והשינוי מאידך גיסא. אם המקבל עשה מעשה של ממש- כגון רכישת דירה על סמך הבטחת המתנה- ברור כי המבטיח לא יוכל לחזור בו מהבטחתו, שהרי על יסודה המקבל הכניס את עצמו להתחייבות כספית. יש מקרים שבהם השקעת כספים בבניית בית על קרקע שאיננה רשומה בשם המשקיע היא שינוי מצב". (שם בעמ' עמ' 362-363).

על וויתור של מעניק מתנה על זכותו לחזור בו מעסקת המתנה כאמור בסיפא לסעיף 5(ב) לחוק המתנה עמדה השופטת שטרסברג כהן בע"א 954/93 חג'בי נ' בן יונה הנ"ל:

"וויתורו של המתחייב לתת מתנה על הזכות לחזור בו ממנה, צריך להיעשות בכתב. עם זאת אין הוא חייב להיות מפורש, וניתן להסיקו מכללא... ניתן לראות בחתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר ויתור על זכות החזרה מהמתנה...במקרה דנן לא ניתן אומנם ייפוי כוח בלתי חוזר, אולם סבורתני כי מתן ייפוי כוח בלתי חוזר איננו הדרך היחידה שממנה ניתן ללמוד על ויתור הנותן על זכות החזרה בו מן המתנה".

דברים אלו תואמים את ההלכה לפיה ייפוי הכוח בלתי חוזר אכן מהווה ויתור על הרשות שניתנת למעניק המתנה במקרקעין לחזור בו ממנה. עמד על הדברים בית המשפט בע"א 403/91 מזרחי נ' מזרחי [פורסם בנבו]:

"...בפסיקת בית משפט זה נתעוררה בעבר מחלוקת המתעוררת גם בענייננו: האם ייפוי כוח בלתי-הדיר, אשר ניתן על ידי נותן ההתחייבות, לשם ביצוע הפעולות הדרושות להשלמת הקניית הבעלות במתנה, מהווה משום "ויתור בכתב" על זכות החזרה לפי סעיף 5ב' לחוק המתנה?"

 

מחלוקת זו התעוררה לראשונה בעניין סעתי, ושבה ועלתה בעניין ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיב, [פורסם בנבו] וכך מתאר בתמצית השופט בך, בפסק דינו בעניין טוקאן את המחלוקת שהתגלעה בעניין סעתי: גישת השופטת נתניהו הייתה כי מן הדין להפריד הפרדה ברורה בין שתי העסקאות, עסקת השליחות ועסקת המתנה, ולא להסיק ממתן ייפוי כוח בלתי חוזר שהמתחייבת ויתרה בזה על זכות החזרה מן המתנה, במובן הסיפא של סעיף 5(ב) הנ"ל. העמדה של המשנה לנשיא השופטת בן פורת ושלי הייתה שונה, אנו ראינו במתן ייפוי כוח בלתי חוזר – כדי להבטיח את הענקת המתנה משים ביטוי בכתב לכוונת הנותן לוותר על זכותו לחזור בו מהתחייבותו לתת את המתנה בהעדר ראייה לסתור...

 

... ראוי להוסיף שבמקרים שבהם נעשה הויתור על זכות החזרה ממתנה, בייפוי כוח בלתי חוזר, יש משנה תוקף לכוונת הויתור. סיווגה של הפעולה המשפטית שביצע הנותן, בתור התחייבות לתת מתנה ולא בתור מתנה מושלמת, אינו נובע מלשון מסמכי ההתחייבות, אלא מהוראותיו של הדין החקוק, אשר דורש את רישום ההעברה כתנאי להשלמתה. אין המדובר כאן ברצונו המפורש של הנותן ליצור דווקא התחייבות לתת מתנה בעתיד, ולא להעביר את הזכויות בנכס למקבל המתנה עם חתימת ייפוי הכוח הבלתי חוזר, ואין כאן כל סממן לרצון ברור שלא ליצור מתנה מוגמרת של ממש על אתר. לאור העובדה כי סיווגה של העסקה בתור התחייבות לתת מתנה בעתיד הוא סטטוטורי, ניתן להניח כי נותן המתנה הניח כי בחתימתו על ייפוי הכוח הבלתי חוזר, הוא מוותר על זכותו לחזור בו מן המתנה, ואולי אף ניתן להניח כי נותן המתנה התכוון להשלים ככל הניתן את הפעולות הדרושות מצידו לשם העברת הקניין במתנה, ע"י החתימה על ייפוי הכוח האמור". (שם בעמ' 205, ההדגשה אינה במקור).

ראו בעניין זה גם: ע"א 404/84 יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי [פורסם בנבו]; ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיב [פורסם בנבו].

נזכיר לסיום חלק זה את פסק הדין בתיק תא (ת"א) 8192-02-13 טליה פפרמן נ' חיה צוקרט [פורסם בנבו, 02.08.2016] שם דן בית המשפט בשאלה האם צוואה המזכירה דירה כחלק מעיזבון המנוחה גוברת על חוזה מתנה לגבי אותה דירה עליו חתומה המנוחה, שעדיין לא הושלמה העברתה. לאחר סקירת נסיבות המקרה קבע בית המשפט כי עסקת המתנה גוברת על האמור בצוואת המנוחה.

 

זכות החזרה מהענקת מתנה על פי סעיף 5(ג) לחוק המתנה – זכות החזרה מהענקת מתנה מחמת התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה והרעה במצב הכלכלי מצדו של מעניק המתנה:

במידה וזכות החזרה של מעניק המתנה אינה נכנסת לגדרו של סעיף 5(ב) לחוק המתנה אשר את תנאיו פרטנו לעיל, עדיין עומדת לו זכות החזרה בהתקיימו של האמור בסעיף 5(ג) לחוק שהינו סעיף גורף יותר. במקרים האמורים בסעיף זה רשאי מעניק המתנה במקרקעין לחזור בו מהתחייבותו אפילו אם ויתר על זכות זו בכתב ואפילו אם מקבל המתנה שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות. כל זאת אם יראה התנהגות מחפירה מצדו של מקבל המתנה ו/או בהרעה ניכרת במצבו הכלכלי.

התנהגות מחפירה:

התנהגות מקבל המתנה במקרקעין (או בכלל) נחשבת כהתנהגות מחפירה כאשר היא עולה כדי כפיות טובה או פגיעה בכבודו של המעניק או של בני משפחתו (ראה ספרו של המלומד ראבילו הנ"ל, בעמ' 385). בית המשפט פירש בהרחבה את הביטוי "התנהגות מחפירה" ובכך הקל על מעניק המתנה לחזור בו מהמתנה אם יראה כי מקבל המתנה לא נהג בו כשורה. הפסיקה קבעה כי על מקבל המתנה לנהוג במעניק המתנה בדרך ארץ, בכבוד ובהכרת תודה. חריגה מהתנהגות זו משמעה הפרת חובת תום הלב המוטלת על מקבל המתנה כצד לחוזה וכמו בכל הסכם, הפרת תום הלב הינה עילה לביטולו. בחינת הטענה בדבר התנהגות מחפירה תיעשה על פי מבחנים סובייקטיביים ותוך בחינת הנסיבות ומערכת היחסים הספציפית בין נותן המתנה למקבלה. עמד על כך בית המשפט בע"א 350/96 וייסר נ' שביט [פורסם בנבו, 1999]:

"לאור אופיה המיוחד של המתנה וחובת תום הלב של המקבל, כפי שאני מבין אותה, אין לפרש את הביטוי לפי משמעותו הרגילה, אלא לפי המשמעות שיש לתת לו על רקע מערכת היחסים שבין נותן המתנה ומקבל המתנה. לדוגמא, מילת גנאי, אמירה של זילזול ואפילו עקימת פרצוף, שייחשבו ענין של מה בכך על רקע מערכת יחסים אחרת, משמעותן רעה וחמורה כאשר מדובר בנותן מתנה ומקבלה. לפי שיטתי, לענינו של סעיף5(ג) לחוק המתנה די בהתנהגות בלתי ראויה כלשהי כדי להקים את עילת החזרה".

יש להדגיש כי לא כל התערערות במערכת היחסים שבין הנותן למקבל תחשב כהתנהגות מחפירה מצדו של המקבל (ראו, כדוגמה, ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי [פורסם בנבו, 1996]; ע"א 6369/98 גרינברג נ' גרינברג, [פורסם בנבו, 2000].

חובת ההוכחה להראות התנהגות מחפירה או הרעה ממשית במצבו הכלכלי של מעניק המתנה מוטלת על כתפי הטוען לכך. נציין עוד כי במסגרת בדיקת טענותיו של מעניק המתנה בדבר התנהגות בחפירה מצדו של המקבל, יבדוק בית המשפט גם האם התנהגותו זו של המקבל לא נגרמה כתוצאה מהתנהגותו של נותן המתנה. אם יתברר כי כך הם פני הדברים, לא יהיה מעניק המתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו (ראה ספרו של פרופ' ראבילו הנ"ל בעמ' 386).

 

ביטול מתנה כאשר המתנה הושלמה והמקרקעין נרשמו כבר על שם מקבל המתנה:

התחייבות להענקת מתנה במקרקעין תבוטל כאמור על פי הוראות חוק המתנה. ואולם כאשר הושלמה המתנה והמקרקעין נרשמו כבר על שמו של מקבל המתנה, יבוטל חוזה המתנה רק על פי דיני החוזים הכלליים (ראה פסק דין בראשי הנ"ל).

במסגרת עילות אלו ניתן למנות, מלבד היעדר גמירות דעת ו/או מסוימות גם את עילות הטעות, הטעיה, כפיה ועושק.

בנוגע לעילות אלו אשר מהוות נימוק לביטול חוזה בכלל וחוזה מתנה במקרקעין בפרט, תוכלו לעיין במאמר משרדנו "ביטול חוזה" שם דנו בסוגיות אלו בהרחבה ייתרה.

logoround

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

תביעה לפינוי מושכר

4.8888888888889 1 1 1 1 1 (18 Votes)
תביעה לפינוי מושכר

מאמר זה ידון בסוגייה מוכרת, שאנו כמשרד עו"ד העוסק בחוזים נתקלים בה לא מעט, המדובר בפינוי מושכר משוכריו לאחר שאלו הפרו את הסכם השכירות. בעיקר נשים את הדגש על הוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתו "תביעה לפינוי מושכר" המוקדשות כולן להליך המזורז שבו יכול משכיר לנקוט בו על מנת לפנות שוכרים סוררים מנכסיו.

 

בהמשך הדברים נדון בין השאר בעניינים אלו:



התנאים להגשת תביעה לפינוי מושכר:

בסעיף 215ז לתקנות סדר הדין האזרחי נקבעו התנאים המוקדמים שעל משכיר נכס לעמוד בהם על מנת שיהיה רשאי להגיש תביעה לפינוי מושכר בהליך המהיר:

"תביעה לפינוי מושכר תק' (מס' 3) תשס"ט-2008

215ז. (א) תובע רשאי להגיש תביעה לפינוי מושכר אין חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, חל עליו לפי פרק זה (להלן – תביעה לפינוי מושכר), וסדרי הדין בעניינה יהיו לפי פרק זה.

(ב) תביעה לפינוי מושכר לפי פרק זה לא תכיל סעדים נוספים בשל אותה עילה והתובע יהא רשאי לתבוע סעדים נוספים, בשל אותה עילה, בהליך נפרד ובלא צורך בקבלת רשות מאת בית המשפט.

(ג) אין באמור בפרק זה כדי לגרוע מהזכות לתבוע פינוי מושכר בסדר דין מקוצר לפי הוראות פרק ט"ז."

הנה כי כן, משכיר רשאי להגיש תביעה לפינוי מושכר כאשר המדובר בחוזה שכירות שאין חוק הגנת הדייר חל עליו. עוד קובעות התקנות כי כתב התביעה יכיל סעד אחד בלבד שהינו פינוי המושכר. במידה ויבקש המשכיר לתבוע את המשכיר בגין פיצויים על הפרת חוזה, ו/או סעדים כספיים ו/או חוזיים אחרים, עליו להגיש תובענה נפרדת והוא רשאי לעשות זאת ללא קבלת רשות מבית המשפט (אין צורך להגיש בקשה לפיצול סעדים).

ס"ק (ג) קובע כי למשכיר עומדת זכות הבחירה האם להגיש את תביעתו לפינוי מושכר על פרק טז'4 לתקנות העוסק כאמור בתובענה לפינוי מושכר, או לחילופין להגיש תביעת פינוי בסדר דין מקוצר.

הח"מ ממליץ בחום להגיש את כתב התביעה לפינוי מושכר ברגע שמגיע המשכיר להבנה שהמשכיר לא מתכוון לפנות את הנכס למרות שנדרש כדין לעשות זאת. כפרקטיקה נוהג משרדו של הח"מ, כמשרד עורכי דין המטפל בתביעות לפינוי מושכר, להגיש תביעה כזו לא יאוחר מ- 48 שעות לאחר שמגיע התיק לידיו. כל יום שעובר מבלי ששוכר סרבן מפונה מהנכס גורם לבעל הנכס נזקים מצטברים. פינוי השוכר מהנכס מהר ככל האפשר מקטין משמעותית נזקים אלו ומאפשר למשכיר להשכיר את הנכס מחדש.

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

  

דרך הגשת התביעה ועריכת כתבי הטענות:

סעיף 215ח לתקנות קובע כי על התובע / המשכיר להכתיר את כתב התביעה בכותרת "תביעה לפינוי מושכר. סעיף 215ט לתקנות קובע כיצד לערוך את כתב התביעה ואילו מסמכים יש לצרף אליה, כפי שיפורט להלן:

· כמו בכל כתב תביעה כך גם בכתב תביעה לפינוי מושכר מוטל על התובע לפרט את טיעוניו התומכים בבקשתו לפינוי המושכר משוכריו. יש לפרט בין השאר את הפרות השוכר את הסכם השכירות לרבות אילו סעיפים בהסכם הופרו ומהי המשמעות של הפרות אלו לשיטתו של המשכיר. נזכיר כי אין להסתפק בדברים אלו שהרי הפרת הסכם אינה מביאה מניה וביה לביטולו. משכיר המבקש לפנות שוכר מהנכס צריך להראות שהסכם השכירות בוטל כדין.

על הפרה וביטול של הסכמים, לרבות הסכמי שכירות, תוכלו ללמוד במאמרינו "הפרת חוזה" ו- ביטול חוזה".

· יש לצרף לתביעה תצהיר עדות ראשית של העדים: על התובע לאשר בתצהיר את כל העובדות שהזכיר בכתב התביעה לפינוי מושכר. כמו כן, ובמידה ויש כאלו, יצרף תצהיר של כל העדים שיש בידם לתמוך בטענותיו.

· אם מבקש התובע לצרף חוות דעת מומחה או אסמכתאות משפטיות – יש לצרפן לכתב התביעה.

· יש לצרף לכתב התביעה את כל המסמכים הנוגעים לתביעה ובראשן כמובן את הסכם השכירות, מסמכים הנוגעים לבעלות על הנכס, התכתבויות ומכתבי התראה אם היו כאלו וכיו"ב.

ההוראות הנ"ל באות לקצר שני הליכים מרכזיים שיש להשלים בכל תובענה שמתבררת בפני בית המשפט. ההליך הראשון הוא הליך גילוי המסמכים ואילו ההליך השני הוא הליך הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים ועדיהם. בתביעות בסדר דין רגיל מתמשכים לא אחת הליכים אלו מתמשכים לאורך חודשים רבים, בתביעות לפינוי מושכר מוגשים תצהירים אלו עם הגשת כתבי הטענות והמדובר בקיצור משמעותי של המועדים עד לבירור התובענה. נציין למי שתוהה על קיצור זמנים זה ומשמעויותיו כי מאחר ותביעות לפינוי מושכר אינן מורכבות מטבען אין בכך כדי לפגום ביעילות ההליך או מבירור מלא של התובענה.

לסיום חלק זה נציין כי בית המשפט המוסמך לדון בתביעות לפינוי מושכר הוא בית משפט השלום.

 

המועד להגשת כתב הגנה בתובענה לפינוי מושכר:

תקנה 215י'(ב) קובעת כי על הנתבע להגיש את כתב הגנתו, בצירוף המסמכים אשר הזכרנו לעיל, לא יאוחר מ- 30 יום מיום קבלת כתב התביעה.

נדגיש כי הדין שחל לגבי התובע בעניין כתב התביעה לעניין הפרטים והמסמכים שיש לצרף לכתב התביעה כאמור לעיל, חל גם לגבי הנתבע כאשר הוא מגיש את כתב הגנתו. 

 

הדיון בתביעה:

על פי הוראות סעיף 215יא לתקנות מחויבת מזכירות בית המשפט לקבוע את הדיון בתובענה לא יאוחר מ- 30 יום לאחר שהוגש כתב ההגנה האחרון בתיק. שוב, המדובר בהוראה המקדמת את מטרתו של המחוקק לברר תובענות לפינוי מושכר בתקופת זמן קצרה ככל הניתן.

כמו כן על פי הוראות סעיף 215יג' לתקנות, ובהתאם למטרת המחוקק הנ"ל, לא יהיה רשאי נתבע בפינוי מושכר להגיש תובענה שכנגד או תביעה כנגד צד שלישי.

 

הליכי הפינוי:

המחוקק לא הסתפק בייעול ההליכים לפינוי מושכר במהלך בירור התובענה בבית המשפט אלא דאג להמשיך בדרך זו לייעול הליכי הפינוי גם לאחר קבלת פסק הדין.

לפיכך, ולמרות שבד"כ ניתן להגיש פסק דין של בית משפט לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שונה הדין לגבי בפסק דין לפינוי מושכר. פסק דין לפינוי מושכר ניתן להגיש לביצוע בתוך 15 יום מיום המצאתו כדין למשכיר.

לאחר שנפתח תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין לפינוי מושכר, יש למסור את אזהרת ההוצאה לפועל לשוכר. אזהרה זו כוללת גם הודעת פינוי שאותה רשאי התובע לבצע בתום 35 יום מיום המצאת האזהרה כדין למשכיר.

בר אל ירון, משרד עורכי דין - לוגו

צרו איתנו קשרsimilar articlessimilar Kteanotפורום דיני חוזים

 

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
לייעוץ בקשר לתחומי התמחותינו והתוכן באתר
 אתם מוזמנים לפנות אלינו בטלפון
03-6129124
או פשוט שילחו הודעה ונשיב לכם מייד