calluss 64

  • משפט מסחרי מחוץ לקופסה

  • 1

משרדנו בתקשורת

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 2 (פרומו לכתבה)

פרומו לכתבה שתשודר בקרוב על אחת התיקים המורכבים בהם מטפל משרדנו במסגרת התמחותו בדיני חוזים.

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 10

אחד התיקים המעניינים שהיו לנו במשרד כמשרד המתמחה בדיני חוזים. מרשתנו נפלה קורבן לתרגיל עוקץ שכמעט גרם לה לאבד את ביתה בתל אביב, למלווה בריבית שזייף מסמכים וכבר הספיק לרשום הערת אזהרה על הבית. כמובן שמייד עצרנו את העסקה באמצעות צו מניעה. בדיעבד, ובשיתוף פעולה עם ערוץ 10 התברר שמרשתנו לא הייתה הקורבן היחידי. הכתבה, שבה מרואיין בין השאר עו"ד בר אל ירון, מספרת את סיפורם.

בר אל ירון, משרד עורכי דין

משרד עו"ד מסחרי מחוץ לקופסה

התמחותו של המשרד הוא בתחום המסחרי אזרחי. למשרדנו ניסיון ייחודי ורב שנים כמשרד עו"ד העוסק בעריכת חוזים וליטיגציה בסוגיות מגוונות הנוגעות לדיני חוזים, ליווי חברות ובעלי מניות בתחום דיני חברות, ייצוג זוכים וחייבים בהליכי הוצאה לפועל , ליווי בהליכי פשיטת רגל עד למתן הפטר וכמשרד עו"ד המתמחה בעריכת חוזים וליטיגציה בתחום דיני המקרקעין. כמו כן, משרדנו הוא נציגה הבלעדי של חברת הגבייה העולמית GCS והינו משרד עורכי הדין היחיד בישראל המייצג בהרשאתה חברות ופרטים מהארץ ומרחבי העולם בהליכי גביית חובות בינלאומיים.

אתם מוזמנים לעיין בפסקי הדין שקיבל משרדנו עבור לקוחותיו בדף משרדנו בבתי המשפט. על המחשבה המקצועית, והתפיסה האחרת של עולם המשפט בתחומי התמחותו תוכלו ללמוד בדף מאמרים משפטיים באתר ו/או בדף כתבי טענות משפטיים שם תוכלו לעיין בכתבי טענות וכיו"ב מסמכים שהגשנו עבור לקוחותינו שהינם מצד אחד לקוחות פרטיים מן הישוב בישראל, ומצד שני חברות ענק בינלאומיות, לרבות חברת (Google (Ireland וחברת Savox ענקית הטכנולוגיה מפינלנד.

אודות משרד עורך דין בר אל ירון

מקצועיות חסרת פשרות, ליווי אישי ומסור

מזה 14 שנים משרדנו הינו משרד עו"ד מוביל שבמסגרת פעולותו מייצג לקוחות פרטיים וחברות המתמודדים עם תיקים מגוונים בתחום המשפט המסחרי אזרחי. במהלך השנים למדנו שוב ושוב שהמפתח להצלחה היא עורך דין שמבין לא רק את בית המשפט, אלא לא פחות את הלקוח ו/או העסק שהוא מייצג. משמעות הדברים מבחינתנו היא מתן חשיבות עליונה לליווי אישי מתחילת ההליך לעד סופו. אנו מאמינים כי הפתרונות היצירתיים ביותר באים מתוך שיתוף פעולה והבנה מעמיקה של עורך הדין המייצג את הלקוח וצרכיו - זהו סוד הצלחותינו בבית המשפט ומחוצה לו.

yaron46

עו"ד בר אל ירון

יליד 1971, ישראל, סיים בהצלחה ייתרה תואר ראשון במשפטים והוסמך כחבר לשכת עורכי הדין בישראל משנת 2004. במהלך שנת 2007 התקבל כנציגה בישראל של חברת GCS המייצגת גופים בינלאומיים ברחבי העולם. עו"ד בר אל ירון מתמחה בליטיגציה מסחרית בכלל ובדיני החוזים בפרט, ייצג ומייצג אין ספור חברות בינלאומיות, בעיקר בסכסוכים עסקיים מול חברות ישראליות לצד לקוחות פרטיים מן השורה שמתמודדים עם חברות מסחריות ובנקים. מאמריו המשפטיים התפרסמו ומתפרסמים באתרים משפטיים מובילים כגון האתר המשפטי המקצועי "פסק דין" ולא פעם הוזכרו תיקים בהם היה מעורב במגזין גלובס ובכלי תקשורת אחרים. עו"ד בר אל מתנדב פעיל לייצוג מעוטי יכולת במסגרת עמותת לתת, בין אם מול גופים ציבוריים וחברות ובין אם בבית המשפט. במהלך השנים הקפיד ומקפיד עו"ד בר אל לשמור לא רק על מצויינות משפטית אלא גם ובעיקר על יחס אישי מסור לכל לקוח ולקוח, שילוב זה התברר במהלך השנים כשילוב מנצח.

ייצוג וליטיגציה בתחומי המשפט המסחרי אזרחי

 התמחות יחודית בתחומי המשפט המסחרי אזרחי, 12 שנים של ייצוג וליטיגציה בכל ערכאות בתי המשפט והבנה עמוקה של המציאות העסקית שברקע של כל תיק ותיק שמועבר לטיפולינו. להלן תחומי ההתמחות של משרדנו:

עורך דין חוזים 9

דיני חוזים

התמחות וניסיון מגוון וייחודי בדיני חוזים לרבות עריכת חוזים וליטיגציה באכיפה / ביטול חוזים. 

קרא עוד בדף עורך דין חוזים

עורך דין חברות 9

דיני חברות

הקמה, ליווי שוטף וייעוץ לחברות. ליטיגציה וייצוג חברות, בעלי מניות המיעוט ו/או הרוב בחברה.

קרא עוד בדף עורך דין חברות

עורך דין הוצאה לפועל 9

דיני הוצאה לפועל

ייצוג חייבים וזוכים בלשכות ההוצאה לפועל ברחבי הארץ, ערעורים על החלטות רשמי ההוצאה לפועל.

קרא עוד בדף עורך דין הוצאה לפועל

עורך דין פשיטת רגל 9

דיני פשיטת רגל

ייצוג בהליכי פשיטת רגל, משלב בדיקת התיק, דרך ייצוג בהליכי הפשט"ר ועד לצו ההפטר הסופי מחובות.

קרא עוד בדף עורך דין פשיטת רגל

עורך דין מקרקעין 9

דיני מקרקעין

עריכת חוזי מקרקעין מגוונים וליטיגציה בסוגיות הנוגעות לדיני מקרקעין בבכל הערכאות המשפטיות הדנות בדיני מקרקעין.

קרא עוד בדף עורך דין מקרקעין

עורך דין עובדים זרים

דיני עובדים זרים

ייעוץ למעסיקי עובדים זרים, הגנה וליטיגציה מול קנסות המוטלים על מעסיקים והגנה בפני כתב אישום על העסקת עובדים זרים.

קרא עוד בדף עורך דין עובדים זרים

המאמרים האחרונים שפרסמנו

  • צוואה, כל מה שחשוב (מאד) לדעת +

    במאמר זה נביא בפניכם את כל שראוי לדעת לפני שניגשים לעריכת צוואה. נעשה כמיטב יכולתנו להביא בפניכם את ניסיון משרדנו כמשרד עורכי דין לצוואות. את הדברים נבסס על הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") המסדיר את ענייני הירושה והצוואה קרא עוד...
  • פרשנות חוזה +

    פרשנותו של חוזה הייתה, עודנה וכנראה גם תהיה אחת הסוגיות המרכזיות שידונו בהם בתי המשפט בכל הערכאות. בשנים האחרונות חלו תמורות בדרך בה מפרש בית המשפט חוזים ובמאמר ראינו לנכון כמשרד עו"ד חוזים להבהיר את ההלכות האחרונות בפרשנותם של חוזים. כבר קרא עוד...
  • ביטול מתנה במקרקעין +

    מאמר זה יעסוק בהסכם מתנה וליתר דיוק, בביטול הסכם מתנה במקרקעין, סוגיה בה משרדנו כמשרד עורכי דין לחוזים עוסק בה לא מעט. מניסיוננו, מאחר ובד"כ מתנה במקרקעין ניתנת לבן משפחה, כאשר מבקש מעניק המתנה או יורשיו לבטלה מעורבים בעניין אמוציות קרא עוד...
  • תביעה לפינוי מושכר +

    מאמר זה ידון בסוגייה מוכרת, שאנו כמשרד עו"ד העוסק בחוזים נתקלים בה לא מעט, המדובר בפינוי מושכר משוכריו לאחר שאלו הפרו את הסכם השכירות. בעיקר נשים את הדגש על הוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתו "תביעה לפינוי מושכר" קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

חדשות המשרד

  • כתב תביעה - ביטול חוזה החזר חוב +

    מרשינו חתם על חוזה החזר חוב ע"ס כ- 1,500,000 ש"ח. בנוסף העביר כביטחון להחזר החוב את שיק שלו ושל רעייתו ואף התחיל לשלם את התשלומים בהסכם מידי חודש בחודשו. בדיעבד התברר כי חתימתו על ההסכם בטעות והטעיה יסודה וכי יש קרא עוד...
  • בקשת רשות ערעור על החלטה לדחיית בקשה לצו מניעה זמני +

     במקביל להגשת תביעה לביטול חוזה שהוגשה על ידי משרדנו בשם מרשינו, הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני המורה לצד שכנגד להימנע מלהגיש לפרעון שיק בטחון ע"ס 1.5 מליון ש"ח שניתן על ידו כבטחון לביצוע החוזה. בית משפט השלום דחה את קרא עוד...
  • פסק דין בערעור על החלטת בית משפט השלום הדוחה בקשה למתן צו מניעה זמני +

    במסגרת ייצוג מרשינו כמשרד עו"ד חוזים הוגש על ידינו ערעור (בר"ע) על החלטת בית משפט שלום שדחה את בקשת מרשינו למתן צו מניעה זמני לפרעון שיק ע"ס 1.5 מליון ש"ח עד להכרעה בתביעה שהוגשה על ידינו לביטול חוזה. בית המשפט קרא עוד...
  • כתב תביעה לפינוי מושכר +

    המדובר בתביעה לפינוי מושכר בסדר דין מהיר, ובהתאם לפרק טז לתקנות סדר הדין האזרחי. משכיר אשר ניצל נזילת מים שארעה במושכר על מנת לתרץ את מחדליו באי תשלום דמי שכירות ואי קיום תנאי הסכם השכירות. תביעה זו הוגשה במקביל לתביעה קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

עישון בזמן הנהיגה

5 1 1 1 1 1 (3 Votes)

המאמר נכתב על ידי משרד עו"ד תעבורה – אלעד שור

השלכות בריאותיות

ברור לכולנו כי העישון מזיק לבריאות. המאמר יסקור את השלכות העישון בזמן נהיגה על תשומת לב הנהג ועל ההשלכות המשפטיות של ביצוע הפעולה.

אין ספק כי ההחלטה לאפשר לנהגים לעשן בעת נהיגה מוסיפה לנהג הממוצע "זמן עישון" נוסף במהלך היום. ההחלטה להוציא מהחוק את האפשרות לעשן במקומות ציבוריים מפחיתה את העישון בקרב ציבור המעשנים אשר לא יכולים להימנע משהייה במקומות ציבוריים. אם נוציא מחוץ לחוק את האפשרות לעשן ברכב, "זמן העישון" שיש לציבור המעשנים ביום מסוים יפחת (אם מתחשבים בזמן הנהיגה הממוצע הגבוה שאנשים מבלים בנהיגה יומית)

עישון בזמן נהיגה – מותר או אסור?

לפי החוק היבש אין איסור לעשן בזמן נהיגה, אך ברור הדבר כי בעת נהיגה אם שתי הידיים לא נמצאות על ההגה ותשומת הלב המלאה לא מופנית אל הכביש הדבר מסוכן מאוד. הנהג בעת הנהיגה חייב להיות מרוכז כולו בנהיגה.

יש הטוענים כי עישון בזמן נהיגה מסוכן הרבה יותר מאשר דיבור בסלולרי בעת נהיגה. לעיתים אתה מגיע למצבים שעלולים ממש לסכן את חייך. לדוגמא: אתה נוסע בכביש מהיר, מעשן, לפתע הסיגריה נופלת לך מהיד על השטיחון הממוקם ממש מתחת לרגליך. הסיגריה עלולה ממש לשרוף אותו, ואף לגרום לנזק רב יותר. מה תעשה? איך תגיע לשוליים? איך תצליח להרים את הסיגריה ובאותו הזמן להישאר עם כל תשומת ליבך על הכביש? על מנת למנוע מצב כזה מומלץ מאוד להימנע מעישון בעת נהיגה. דבר זה יכול להציל חיים.

עישון בזמן נהיגה – הצעת חוק

בתקופה האחרונה מנסים להעביר הצעת חוק לפיה אסור לעשן בעת נהיגה. כיום אין שום חוק שאוכף זאת, החוק היחיד שיש הוא שצריך להיות כל משך הנהיגה עם שתי ידיים על ההגה. אם יד אחת אוחזת בסיגריה נשארה רק יד אחת פנויה להחזיק בהגה.

תתי החוק האוסר על עישון בעת נהיגה אומרים כי:

העישון בזמן הנהיגה נאסר על כל נהג באשר הוא על מנת למנוע מדעתו להיות מוסחת מהכביש.
ניתן לעשן בתוך האוטו רק כאשר האוטו עוצר בצד או חונה בחניה.
כל נהג שייעצר במהלך נהיגה או אפילו בעת עמידה ברמזור המחזיק סיגריה ביד ומעשן יחויב בקנס כספי.
במידה והנהג נתפס כשהוא מעשן וביחד איתו באוטו היו עוד כמה חבר'ה מעל גיל שמונה עשרה, כל אחד מהנוסעים ברכב יחויב גם הוא בקנס כספי, נמוך רק במעט מזה של הנהג המעשן.
גם על הנוסעים ברכב ייאסר העישון על מנת שדעתו של הנהג לא תוסח.
לסיכום: פעולת העישון בעת הנהיגה גורמת לירידה בריכוז של הנהג במהלך הנהיגה ובכך גוברת הסבירות לתאונה חס וחלילה. כל אחד חייב לקחת אחריות על עצמו ולהקפיד על כללי הזהירות הנדרשים בעת הנהיגה.

מדוע במדינת ישראל אין (כמעט) התיישנות על קנסות תעבורה

4.8 1 1 1 1 1 (5 Votes)

במדינת ישראל, עבירות התעבורה הקלות שבקלות כמו גם החמורות שבחמורות, מוגדרות כעוון ועובדה זו מעניקה "רישיון" למרכז לגביית קנסות לרדוף את נהגי ישראל כל חייהם וזאת כמעט מבלי לחשוש מהתיישנות קנסות התעבורה שצברו. אין זה ממש משנה אם נסעת על אופניים ללא פעמון (תקנה 130 (1) לתקנות התעבורה) או אם ברחת לאחר שפגעת באדם עם הרכב (תקנה 144), אם נסעת ללא מאפרה או נהגת בהשפעת אלכוהול או סמים (תקנות 169 ב ו- 26(2)), מדינת ישראל מסווגת את כל עבירות התעבורה כעוון שמתיישנות לאחר 10 שנים בלבד. 

אדגיש ואומר כבר עתה - הפרשנות להלן לא התקבלה על ידי בית המשפט העליון, אשר קבע כי כל עבירות התעבורה מסווגות לעוון. 

בעקבות התיקון לסעיף 62 לפקודת התעבורה (להלן: "תיקון מס' 51) שונה, לגישתה של המדינה, סיווג כל עבירות התעבורה מחטא – לפיו תקופת התיישנות העונש הינה 3 שנים, לעוון – לפיו תקופת התיישנות העונש הינה 10 שנים. אם נצרף לכך את החלטת בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן בבג"ץ 1618/97 סצ'י נ' מדינת ישראל בה נקבעה "חזקת המסירה" (הקובעת על קצה המזלג כי עצם משלוח ההודעה על הקנס מספיקה על מנת להתחיל את מרוץ ההתיישנות מחדש), יוצא שכל שצריכה המדינה כדי לחדש את מרוץ ההתיישנות הוא לשלוח אל הנהג פעם ב- 10 שנים הודעה על קנס בדואר רשום. חזקת המסירה כבר דואגת לקבוע כי קיבלת את ההודעה ומרוץ ההתיישנות יחל שוב.

לאבסורד זה לא התכוון המחוקק !!! עיון בפרוטוקול ישיבת ועדת המשנה אשר דנה בתיקון 51 מוכיח זאת מעבר לכל ספק (http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/kalkala/1999-11-22-02.html) למרות זאת, רשויות אכיפת הקנסות נתלות בדברי ההסבר לתיקון 51 בהן נאמר בפירוש בקליפת אגוז כי מטרת התיקון הינה להפוך את עבירות התעבורה מחטא לעוון על מנת להדגיש את חשיבות עבירות התעבורה בפני הנהג הישראלי. ברור לכל שזו לא המטרה האמיתית. המטרה האמיתית פשוטה והיא לאפשר לרשויות גביית הקנסות זמן רב יותר לרדוף את הנהגים מבלי לחשוש כי העבירות יתיישנו תוך צבירת ריביות דרקוניות. לא יכולה להיות מחלוקת שסיווג העבירה כעוון או חטא ו/או התיישנות העונש על העבירה מעולם לא היווה שיקול כלשהו לעניין חומרתה. חומרת העבירה בעיני הנהגים היא גובה הקנס והנקודות הנלוות אליה, שיקום הנהג ששוקל את התיישנות הקנס כגורם הרתעה.

לשון סעיף 64 לפקודה שוללת פרשנות הקובעת כי כל עבירות התעבורה יוגדרו כעוון:

לשון סעיף 64 לפקודה לאחר תיקון 51 תומך בפירוש שאין בתיקון בכדי להפוך באופן גורף את כל קנסות התעבורה מחטא לעוון. הסיפא של סעיף 62 לפקודת התעבורה, לאחר התיקון, קובעת כדלקמן: "... ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט — קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז–:1977". רשויות המדינה מפרשות את הסעיף תוך התעלמות מהביטוי "שדן בה בית המשפט" והתעלמות זו מביאה לפירוש הקובע כי כל עבירות הקנס מוגדרות כעוון וגושפנקא לרשויות גביית הקנסות לרדוף את נהגי ישראל עד עולם באשר הקנס כמעט ואינו מתיישן.

מרבית קנסות התעבורה המוטלים במדינת ישראל הן קנסות מסוג "ברירת משפט" ו- "ברירת קנס" ההבדל ביניהם שאם אדם לא משלם את הקנס בברירת קנס, העניין נקבע למשפט בפני שופט, ואילו אם אדם לא משלם את הקנס בברירת משפט רואים בו אשם, אלא אם הודיע מיוזמתו על רצונו להישפט, ורק אז נקבע העניין למשפט. כפי שיפורט להלן עבירות ברירת משפט אינן נידונות בפני בית המשפט. בהמשך נתמקד רק בעבירות ברירת משפט המרכיבות את רוב רובם של הקנסות המוטלים על נהגי המדינה.

המחוקק, מעולם לא התכוון לסווג את כל עבירות התעבורה כעוון:

עיון בפרוטוקול הוועדה שדנה בתיקון 51 מראה כי המחוקק מעולם לא התכוון לסווג את כל עבירות התעבורה כעוון. כבר בפתיחת הדיון בוועדה מעירה הגב' לבנת משיח כי: "המחוקק התכוון מלכתחילה גם כשהיה כתוב 5000 שקלים שהעבירות האלה יהיו עבירות עוון. זה גם היחס שאנחנו מתכוונים לתת לעבירות תעבורה שיש בהן סכנה לציבור."

בתשובה לדבריה של הגב' לבנת משיח מעירה הגב' אתי בנדלר: "מאחר שהתקנות לא קבעו עונשים, הווה אומר שלמעשה כל עבירה על תקנה מתקנות התעבורה - גם העבירה השולית והבלתי נחשבת ביותר - תיהפך לעוון. אני לא משוכנעת שבאמת רוצים לאפשר הארכת התקופה לגביית קנסות על עבירות תעבורה מ-3 שנים ל- 10 שנים. כל עבירות התעבורה ללא יוצא מן הכלל הופכות מחטא לעוון, ללא שום אבחנה בסוגי העבירות. בנושא של הארכת התקופה של גביית קנסות יהיו דיונים רבים בבתי משפט".

והגב' לבנת משיח עונה: "אפשר לומר שרוב רובן של עבירות התעבורה הפכו לקנס, אבל אפילו היום כאשר מדובר בעבירות קנס תמיד על אותן עבירות ניתן להגיש אישום לבית משפט או מיוזמת המשטרה או מיוזמת הבן אדם שמבקש להישפט עליהן. כאשר בית המשפט ידון בעבירות האלה, הוא יהיה מוסמך להטיל שנתיים מאסר וסכום גבוה של קנס. בנסיבות כאלה יש צורך לתת זמן כדי לגבות אותו."

יודגש כי ע"פ הדברים הנ"ל עולה כי אך ורק כאשר בית המשפט ידון בעבירות בהם הוגש כתב אישום ביוזמת המשטרה (או ביוזמת הנאשם) התכוון המחוקק להאריך את תקופת ההתיישנות על מנת לגבות את אותו קנס שהטיל בית המשפט. כפי שיובהר להלן דברים אלו באו לידי ביטוי גם בסעיף 62 עצמו. בשטח, גם עובר לתיקון וגם לאחריו משטרת ישראל קבעה עבירות שהוגדרו כחמורות המסכנות את שלום הציבור שלגביהן אין ברירת משפט אלא הנהג שנתפס מבצע את אותן עבירות מקבל אוטומאטית הזמנה לדין על מנת שבית המשפט ידון בעבירה.

הדברים מקבלים חיזוק לקראת סיום הישיבה ובתשובה לעיוות שנוצר והועלה ע"י יתר חברי הוועדה כאמור לעיל מעיר היו"ר מר נחום לנגנטל: "באמת תעשו את הדבר הזה, משום שכולם בסל אחד זה קצת מוגזם. צריך איזו שהיא דיפרנציציה בין עבירות יותר חמורות לעבירות יותר קלות. כל עבירה היא חמורה, אבל אנחנו מבינים שיש הבדל בין אור אדום לבין פעמון על אופניים. "

הנה כי כן עולה מישיבת הוועדה אשר דנה בתיקון כי הדבר האחרון לו התכוון המחוקק הוא כי כל עבירות התעבורה, באופן שרירותי גורף וללא יוצא מן הכלל יהיו עוון. מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי כוונתו של המחוקק הייתה כי (1) עבירות שיש בהן סכנה לציבור, (2) ולשם בירור העבירה יוזמן הנהג לבית המשפט (3) ובית המשפט אכן ידון בעבירה או אז יש לאפשר זמן רב יותר לגביית הקנס. עבירות אלו ואלו בלבד יהיו לעוון.

לשון החוק ותכליתו של הטקסט

להלן יובא סעיף 62 לפקודת התעבורה עובר לתיקון:

העובר אחת העבירות האלה, דינו — מאסר שנתיים או קנס 22,500 ? ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט — 5,000.

ולאחר התיקון:

העובר אחת העבירות האלה, דינו — מאסר שנתיים או קנס ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט — קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז–:1977

הסיפא לסעיף 62: "ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט...":

כאמור לעיל טוענות רשויות האכיפה כי עבירות "ברירת משפט" באות בגדרו של הסיפא של סעיף 62 לאחר התיקון. ממשיכות וטוענות הרשויות כי אם באות עבירות ברירת המשפט לגדרה של הסיפא של סעיף 62 לפקודה לאחר התיקון, המדובר בעבירת עוון באשר המדובר בעבירות להן נקבע קנס גבוה המכניס את העבירות לתחומיה של עבירת העוון.

ואולם אין כל ספק כי פירוש זה הינו פירוש מוטעה. לשיטתי אין כל ספק כי עבירות "ברירת המשפט" אינן נכנסות לסיפא של סעיף 62.

כבר בראשית נימוקיי אבקש להדגיש כי כפי שניתנת חשיבות לתיקונים שבוצעו בסעיף 62 יש ליתן חשיבות גם להשארת הביטוי "שדן בה בית המשפט" על כנו. הדעת נותנת כי לו היה רוצה להכליל המחוקק את כל עבירות הקנס באותו "סל עוונות" היה בוודאי משמיט גם את הביטוי "... שדן בה בית המשפט".

האם עבירת "ברירת משפט" היא עבירה שדן בה בית המשפט ? בע"פ 7183/01 (באר שבע) פשס אורי נ' עיריית באר שבע דומה שניתנה תשובה שלילית לשאלה זו (ההבלטות אינן במקור):

"בפרק ז' לחסד"פ נקבעו סדרי דין מיוחדים לעבירות קנס. ברירת משפט הנה סוג של עבירת קנס (סעיף 228 לחסד"פ). נקבע הסדר מיוחד באשר להתיישנות עבירה זו. המיוחד בסדרי הדין בעבירות קנס הנו כי ההליך לא בהכרח מתנהל בבית המשפט. הגם ועבירות אלו בשל אופיין מסווגות כעבירות, דוגמת עבירת חניה, הוסדר הסדר מיוחד לפיו ניתן לשלם קנס, אשר סכומו קבוע, ובדרך זו לסיים את ההליך. הסדר זה מטרתו להקל עם האזרח ולהפחית את העומס על בתי המשפט, כאשר ניהול ההליך בבית המשפט אינו נחוץ. הואיל וזכותו של אזרח לנהל משפט, לא נשללה ממנו אפשרות זו."

"עבירות קנס כוללות שני סוגים:נ ברירת קנס וברירת משפט. ההבדל ביניהם שאם אדם לא משלם את הקנס בברירת קנס, העניין נקבע למשפט בפני שופט, ואילו אם אדם לא משלם את הקנס בברירת משפט, רואים בו אשם, אלא אם הודיע מיוזמתו על רצונו להישפט, ורק אז נקבע העניין למשפט"

הנה כי כן, עבירת ברירת המשפט מעיקרה אינה נידונה בבית המשפט והאפשרות של ניהול המשפט ניתנה לאזרח אך ורק מתוקף זכותו החוקתית והבסיסית של האזרח לקבל את יומו בבית המשפט. בבסיסה עבירת ברירת משפט אינה נידונה בבית המשפט וזאת במכוון ועל מנת להקל על האזרח כמו גם להקל על העומס בבתי המשפט. כל קביעה אחרת תהיה מנוגדת לבסיסו ולתכליתו של כל הליך עבירת ברירת המשפט.

הדברים בע"פ (חיפה) 1006/98 אריה פסי נ' מדינת ישראל תומכים גם הם בטענה כי בעבירות "ברירת משפט" לא דן בית המשפט אלא אם כן ביקש זאת האזרח בפירוש.

אם כן, מה הן העבירות שכן ייכנסו לגדר הסיפא של סעיף 62 לאחר התיקון ???

לשיטתי התשובה לכך פשוטה ומצויה בטקסט סעיף 62 לאחר התיקון והיא כל עבירות הקנס שידון בהם בית המשפט ובלשון אחרת: כל העבירות הכלולות בצו התעבורה ובחיקוקי תעבורה אחרים ואשר לגביהם החליטו ויחליטו הרשויות המופקדות על אכיפת הפקודה והתקנות כי יומצאו בגינן "הזמנה לדין" במקום ברירת משפט ייכנסו לגדרו של הסיפא לסעיף 62.

פרשנות זו תואמת את לשון הטקסט, מבטלת את הבעייתיות של הנחת כל עבירות התעבורה "בסל אחד" ותאפשר לרשויות המופקדות על אכיפת חוקי התנועה שיקול דעת וגמישות בדבר העבירות הקשות שאת הקנס שיטיל בית המשפט עליהם יהיה ניתן לגבות במשך זמן רב יותר. אם יחליטו הרשויות לפתע שאי התקנת מאפרות ברכבים מנועיים הפך ל"מכת מדינה" המקיים סיכון לציבור וכי יש הצדקה להפוך עבירה זו לעוון כל שיהיה עליהם לעשות הוא להגיש אישום על אותה עבירה וכך ידון בה בית המשפט שיהיה מוסמך לפסוק סכום פי 1.25 מהקנס האמור, לקבוע כי העבירה "החמורה" הנ"ל הינה עבירת עוון וכי תינתן לרשויות 10 שנים לגבות את העונש שנקבע עבורה בבית המשפט. (במאמר מוסגר ייאמר כי ספק אם יעמוד אותו חוק או תקנה בתנאי פסקת ההגבלה ואולם זהו נושא למאמר אחר לגמרי).

רמז לכוונת המחוקק בעניין זה נמצא בדבריה של הגב' לבנת משיח בפרוטוקול הוועדה שצורף כנספח א' לבקשה וצוטט גם לעיל: "אפשר לומר שרוב רובן של עבירות התעבורה הפכו לקנס, אבל אפילו היום כאשר מדובר בעבירות קנס תמיד על אותן עבירות ניתן להגיש אישום לבית משפט או מיוזמת המשטרה או מיוזמת הבן אדם שמבקש להישפט עליהן. כאשר בית המשפט ידון בעבירות האלה, הוא יהיה מוסמך להטיל שנתיים מאסר וסכום גבוה של קנס. בנסיבות כאלה יש צורך לתת זמן כדי לגבות אותו."

"הרמוניה חקיקתית"

בבגץ 5503/94 לילי סגל נ' יושב ראש הכנסת התייחס השופט חשין לעקרון יסוד המלווה כל פרשן בבואו לפרש חוק:

"בבואנו אל חוק הכנסת, אין אנו באים בידיים ריקות. באים אנו ובצקלוננו מטען של שפה ולשון, הגדרות-לשון ומשמעויות, מנהגות-חברה ומוסר, מוסכמות ומושכלות ראשונים, צדק ויושר, עקרונות ועיקרים".

בבגץ 693/91 ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים מציין השופט אהרון ברק:

"דבר חקיקה אינו עומד בבדידותו. הוא מהווה חלק ממערך החקיקה. הוא משתלב לתוכו, תוך שאיפה להרמוניה חקיקתית. 'כל חוק אינו עומד בפני עצמו... החוקים כולם מהווים מערכת אחת, והם משתלבים בתוכה אלה באלה, תוך הרמוניה חקיקתית'. אכן, המפרש חוק אחד, מפרש את החקיקה כולה. החוק הבודד עומד ביחס למערך החקיקה במערך של כלים שלובים. מערך החקיקה כולו משפיע על גיבוש תכלית החקיקה של חוק בודד. חוק מוקדם משפיע על תכליתו של חוק מאוחר. חוק מאוחר משפיע על תכליתו של חוק מוקדם" (עמ' 204)

"הרמוניה חקיקתית" כדבריו של השופט ברק ו-"מוסכמות ומושכלות ראשונים, עקרונות ועיקרים" כדבריו של השופט חשין, וכמו כן חוש הצדק הטבעי והעקביות במערכת המשפט סותרים פרשנות הקובעת כי המחוקק התכוון שעבירה כמו העדר פעמון באופנים שקולה בחוק כנגד עבירה של אי מתן עזרה לאדם שנפגע בתאונה או נהיגה בשכרות וכי יש לסווג את אותה "עבירת פעמון" לצידן של עבירות כמו תקיפת שוטר במילוי תפקידו (סעיף 273 לחוק העונשין) או גרימת מוות ברשלנות (סעיף 304 לחוק העונשין).

נימוקים נוספים התומכים בפרשנות המוצעת:

ספק אם תעמוד פרשנותן של הרשויות במבחן בג"צ:

כאמור בפרוטוקול דיוני הוועדה ואף כמשתמע בדברי ההסבר תכליתו העיקרית של התיקון הינה לאפשר לרשויות האמונות על ביצוע העונש זמן רב יותר לגבות את הקנסות שהוטלו על הנהגים. הטענה כי הארכת תקופת ההתיישנות או שינוי סיווגן תביא לעליית חשיבותן של עבירות התעבורה הינה מאולצת, מטעה ואינה תואמת את תכליתו האמיתית של החוק. עבירה שהקנס לצידה הוא 100 ? תיתפס תמיד כחמורה פחות מעבירה שהקנס לצידה הוא 2,000 ? תהא הגדרתה עוון או חטא, תהא התיישנות העונש עליה 3 שנים או 10 שנים. ספק רב מאד אם הנהג אשר עובר עבירה כזו או אחרת שוקל את תקופת התיישנות של העונש על אותה עבירה. התייחס לכך השופט ש. לוין בבגץ 1618/97 יצחק סצ'י הנ"ל.

"לעניין העונש, רואה אני בהתיישנות מרכיב בעל עצמה "חלשה" יחסית במערכת זכויות האזרח ואינטרס הציבור, כאשר השיקול הדומיננטי הוא ארגוני, ואין טעם לעסוק במימוש הענישה, כאשר כבר חלף זמן רב מיום פסק-הדין. ספק רב בעיניי אם מועד התיישנות העונש משמש שיקול של ממש שאותו שוקל העבריין העומד לבצע עבירה."

פיחות במעמדן של עבירות העוון והחטא:

כאמור לעיל, הפיכת כל עבירות התעבורה ללא יוצא מן הכלל לעבירות עוון תגרום ללא ספק לפיחות במעמדה של עבירת העוון ולפיחות גדול יותר במעמדה של עבירת החטא. במצב זה תוחטא ממילא כל המשמעות של הפיכת עבירות התעבורה לעוון כמסר לחשיבות שרוצה להעניק המחוקק לעבירות התעבורה (כפי שהובהר בדברי ההסבר לתיקון) ובדרך תפגע החשיבות והרצינות של העבירות האחרות בחוק סדר הדין הפלילי שכן חשוב שיוגדרו כעוון כגון גרימת מוות ברשלנות ועבירות רבות אחרות שכן ראויות להיחשב כעוון.

בג"צ כבר קבע את גישתו לעניין התיישנות עבירות קלות:

בבבגץ 1618/97 יצחק סצ'י נ' עיריית תל אביב יפו נרמז ע"י כבוד השופטת דורנר על עמדתו של בית המשפט העליון בדבר התיישנותם של קנסות המסווגים כקלים ע"פ צו התעבורה (עבירות קנס):

"ואכן, הדעת נותנת כי די בתקופה של שלוש שנים כדי ליישן ולהשכיח קנס בסכום 70 ש"ח שהרשות לא עשתה צעד כלשהו לגבותו באותה תקופה."

יצוין כי העבירות אליהם התייחסה כב' השופטת דורנר בדבריה הנ"ל הינם עבירות חנייה אשר סווגו כדרגה ב' בצו התעבורה. רוב הקנסות בצו התעבורה מסווגים בדרגה א' (100 ?), ב' (250 ?) ו- ג' (500.

התמריץ הבלתי נסבל לרשויות האכיפה להפוך בלתי יעילות תוך הטלת ריבית דרקונית על הנהגים:

לרשויות ניתנו "פריבילגיות" מרחיקות לכת בבואן לגבות קנסות מן האזרח. המחוקק קבע כי ההתיישנות העונש על חטא תהא 3 שנים כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין. בפסק דין סצ'י הנ"ל אף הרחיבה הפסיקה את הביטוי "נפסק ביצועו" ונקבע כי כאשר המדובר בקנס גם בהודעת הרשות לאזרח על הקנס ודרישה לתשלומו מהווה "ביצוע העונש" ומניין שלושת השנים נמנע מיום ההודעה.

אם לא די בכך הקלו התקנות עוד יותר עם הרשויות והכבידו מאד על האזרח לרבות קביעת ריבית דרקונית על איחור בתשלום הקנסות. בין התקנות שהקלו עם הרשויות בולטת תקנה 44 לתקנות סדר הדין הפלילי שכותרתה "חזקת המסירה" הקובעת:

בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239 (א) לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או הזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלה"

אם כן, כל שנדרש ע"פ תקנה 44 על מנת להפסיק את תקופת ההתיישנות הוא משלוח דואר רשום לכתובת הרשומה של האזרח הא ותו לא.

משמעות פרשנותן של המשיבות תגרום לכך שאותן "עבירות פעמון" לא יתיישנו לעולם. כל שצריכה הרשות הוא לשלוח פעם ב- 10 שנים מכתב רשום על מנת לעצור את מרוץ ההתיישנות. ספק גדול אם היה מפרש בית המשפט העליון בפסק דין סצ'י את הביטוי "נפסק ביצועו" כפי שפירש אם הייתה מולו התיישנות של 10 שנים על קנסות ולא 3.

כל פרשנות התומכת בעמדת הרשויות כאמור לעיל תיאלץ להתמודד עם התמריץ הבלתי נסבל לרשויות להיות בלתי יעילות ולהלך אימים על האזרח עם ריבית רצחנית לכל חייו. ואולם כאמור, גישה זו אשר פרטתי לעיל לא התקבלה על ידי בית המשפט העליון.

סיכום:

דומה שאין סיכום מתאים יותר לאמור לעיל מדבריו לעניין התיישנות העבירה של כבוד השופט טננבוים אברהם ב תק 4984/04 כהן יפעת נ' עיריית ירושלים:

"ישנן סיבות שונות להיגיון שאחרי התיישנות העבירה. בין השאר הרצון לגרום לרשויות לנהוג ביעילות ובזמן סביר, הרצון כי זיכרון העדים יהיה רענן וחומר הראיות נגיש, אך הסיבה המקובלת ביותר היא העובדה שלא יתכן לרדוף אחרי הנאשם מעבר לפרק זמן סביר. לא ייתכן שלנצח תאכל חרב העבירה וניתן יהיה לבוא לנאשם בטרוניות."

בר אל ירון, עו"ד

השבת מס והגנת הגלגול

4.6666666666667 1 1 1 1 1 (3 Votes)

חוק מסים עקיפים קובע כי מי ששילם מס ביתר לא יזכה להשבת המס ששולם אם גלגל את מס היתר על הצרכנים (הגנה המכונה "הגנת הגלגול"). העיקרון שבאה הגנת הגלגול להגן עליו הוא מניעת עשיית עושר ולא במשפט – המחוקק קבע כי אם לקוחותיו של הנישום שילמו לנישום את מס היתר ששולם לא יתאפשר לנישום לקבל מעין "החזר כפול" על תשלומים ששילם לרשויות. נותרת השאלה מה לגבי התעשרותה של המדינה שלא כדין ועל כך, כפי שיפורט להלן, עדיין לא ענה בית המשפט העליון.

חוק מיסים עקיפים:

כאמור לעיל בענייננו רלוונטי סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים:

"יתר יוחזר למי ששילמו, אם הוא ביקש את ההחזר תוך התקופה הקובעת, ולגבי יתר כמשמעותו בפסקה (1) להגדרת "יתר", למעט לעניין מס בולים - גם בתנאי שהוכיח להנחת דעתו של המנהל אחת מאלה:

(1) שהוא לא מכר את הטובין;

(2) שהוא מכר את הטובין אולם היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם."

והגדרת היתר בחוק:

"יתר" -

(1) מס עקיף ששולם ביתר;

(2) סכום חישבון וכל סכום אחר ששולם למנהל או הופקד אצלו, על פי חוק מס עקיף, ויש להחזירו, וכן סכום מס עקיף שהוחזר על פי החלטת המנהל;"

הגדרת היתר בחוק פורשה ע"י השופט גורן בפסק דינו בבית המשפט המחוזי בה"פ (ת"א) 697/90 טמפו נ' מנהל מס קניה [1]:

"... גם לאחר תיקון 6 לחוק מס ערך מוסף, אשר תיקן את סעיף 6 לחוק ונכנס לתקפו ב-1.10.86, נותר בעינו התנאי כי מס ששולם ביתר יושב רק אם לא גולגל המס על הצרכן, תוך שנעשתה הבחנה לפיה עבור סכומים שאינם מס עקיף ששולם ביתר, יהיה המשלם זכאי להשבה אף מבלי שיוכיח כי סכום המס לא גולגל הלאה על הצרכן.

13. לית מאן דפליג כי מס הקניה אכן הוא בבחינת מס עקיף כמוגדר בסעיף 1 לחוק.

יחד עם זאת, נראה כי המונח "מס-עקיף ששולם ביתר" (פסקה 1 להגדרת "יתר", בסעיף 1 לחוק) מתייחס למס אשר שולם בסכום גבוה מזה שצריך היה להיות משולם.

ודוק, במקרה הנדון ובתקופה הרלבנטית המבקשת כלל לא צריכה היתה לשלם מס קניה, וממילא אין סכומים אלה נופלים בגדר "מס-עקיף ששולם ביתר" לענין החוק.

האבחנה שעושה תיקון 6 לחוק, אשר הוחל החל מה-1.10.86, מבהירה כי בנוגע לתשלומים מסויימים זכאי יהיה המשלם להשבה אפילו גלגל את סכום המס הלאה על הצרכן, ותוצאה זו מתאימה לתשלומים נושא דיון זה, בהיותם בתחום השיורי של "כל סכום אחר ששולם למנהל או הופקד אצלו, על פי חוק מס עקיף, ויש להחזירו" (פסקה 2 להגדרת "יתר") ולא בגדר "מס-עקיף ששולם ביתר".

14. בדין להוסיף כי לאור קביעתי לעיל, כי נגרם נזק כלכלי ליצרן אפילו גלגל את סכום המס על הצרכן של מוצריו, הקביעה הכללית בסעיף 6 לחוק עלולה להביא למצב בו לא יזכה בהשבה אותו יצרן ששילם מסים ביתר, אפילו נגרם לו נזק בשל כך. מכיוון שתוצאה זו אינה צודקת, אף שיקולי מדיניות יעדיפו את הפירוש המצמצם להוראת סעיף 6 האמור. חזקה על המחוקק שרצה להגיע לתוצאה צודקת, ומכל מקום, לו רצה למנוע השבה מאותו יצרן אשר שילם מס אשר כלל לא צריך היה לשלם, ומס זה נכלל במחיר אותו שילם הצרכן, היה עליו להתייחס לאפשרות זו במפורש.

הסכמה ותמיכה לפירושו של השופט גורן להגדרת היתר בחוק המיסים העקיפים ניתנו בפסק דינה של השופט מ. גל בת"א (ירושלים) 553/94 - קמור רכב בע"מ נ' מדינת ישראל (אגף המס והמע"מ)[2] (להלן: "פס"ד קמור"). ראה גם פסק הדין בת"א (י-ם) 501/92 פלב"ם מפעלי מתכת נ' מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ (פורסם בנבו) אשר פרש גם הוא את הגנת הגלגול בצמצום.

הנה כי כן, "מס עקיף ששולם ביתר", כהגדרתו בחוק המיסים העקיפים, הוא בעצם עודף מס אשר שולם לרשויות בסכום גבוה מהסכום שצריך היה להיות משולם במקור. משמע, במקרה שאותו סכום שולם כמס כתוצאה מדרישה של הרשויות מתוקף תקנה שתוקנה שלא כדין ושלא בסמכות הוא אינו "מס עקיף ששולם ביתר" אלא "סכום הישבון וכל סכום אחר ששולם למנהל או הופקד אצלו, על פי חוק מס עקיף, ויש להחזירו, וכן סכום מס עקיף שהוחזר על פי החלטת המנהל". זאת מאחר ואותו סכום לא היה צריך להיות משולם מלכתחילה מאחר והתקנה אשר קבעה כי יש לשלמו בטלה בהיותה Ultra Vires. טענתה של טמפו הייתה כי יש להחזיר סכומים ששולמו והגיעו לידי הרשות שלא כדין, מכוחו של דבר חקיקת משנה הבטל בעיקרו בשל חריגה מסמכות, למשלם בצירוף ריבית והצמדה. לרשות אשר פגעה בקניינו של בעל הטובין ושלחה יד לכיסו שלא כדין כל הגנה לא תעמוד הגנה. אולם גם אם ייקבע כי יש לדון באותם סכומים ששולמו כתוצאה מדרישת הרשויות על בסיס תקנה שניתנה מחוסר סמכות, נכנסים אותם סכומים למסגרת הרישא של סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים ולא למסגרת הסיפא של הסעיף, על תנאיו.

ואולם, לצערה של טמפו הגיש מנהל מס קנייה ערעור על החלטתו של כב' השופט גורן ובית המשפט העליון הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע כי בעניין זה עומדת לרשות "הגנת הגלגול". עא 180/99 מנהל מס קנייה נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ (2003) (פורסם בנבו)

כב' השופטת ט' שטרסברג כהן קבעה לאחר סקירתה את פסקי הדין שניתנו במחוזי כי:

העולה מן האמור הוא כי בפסיקה המחוזית ובספרות קיימת עמדה שאינה רואה בעין יפה את עצם קיומה של הגנת הגלגול כנגד השבת מס ששולם בטעות, ויש מי שדוגל בביטולה של הגנה זו ובהשבת המס ששולם בטעות למשלם גם כאשר המשלם גלגל את המס על הצרכן.

אף אני סבורה, כי הגנת הגלגול מעוררת קשיים של ממש הן במישור הכלכלי, הן במישור המשפטי, הן במישור הערכי. כעיקרון שבמדיניות משפטית כללית, ועל-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, אכן ראוי שבמקרים של תשלום מס בטעות יחול כלל של חיוב בהשבה, שכן אי-השבה גורמת התעשרות ולא במשפט של רשויות המס. הנימוקים המשפטיים המובאים כנגד הגנת הגלגול ראויים הם, ויש בהם כדי להגן על זכויות הפרט, אולם יש לזכור כי השבת המס לידי מי שגלגל אותו על הקונים גורמת להתעשרותו הוא ולא במשפט, באשר בפועל לא הוא זה שנשא בתשלומו של היתר, אלא הקונים הם שנשאו בכך. השבה תשאיר את הסכום בידיו ולא בידי הקונים. במצב שלפנינו מצויים שני גורמים – הרשויות ומשלם מס היתר שגלגלוֹ על הקונים – שמי מהם שיחזיק את מס היתר בידיו יתעשר שלא כדין. השאלה היא בידי מי להשאיר יתר זה. המחוקק הכריע וקבע כי היתר יישאר בידי הרשויות. (ההדגשה שלי י.ב)

ובהמשך הדברים:

הגנת הגלגול הקבועה בסעיף 6(2) לחוק מסים עקיפים באה לשלול השבה מקום שזו תיצור התעשרות שלא כדין מצד הנישום. היא אינה מטפלת בהתעשרות שלא כדין של הרשות. המחוקק הניח שגלגול עלות המס ששולם ביתר על לקוחותיו של הנישום הוא אפשרי, וכי כאשר כך נעשה, השבת היתר לנישום על-ידי הרשות תיצור התעשרות שלא כדין של הנישום.

חובת ההשבה של תשלומי מס ששולמו בטעות היא חובה כללית. שלילת ההשבה על-ידי הגנת הגלגול היא חריג לכלל. יש להחיל את הגנת הגלגול בצמצום, אם כי לא לפרשה כך שיינטל ממנה כוחה לחלוטין. איונה של הגנה זו יפגע בתכלית שלשמה חוקקה ההוראה שבסעיף 6(2) לחוק ויהפוך הוראה זו לכלי ריק. כן יפגע הוא בסימטריה שבין הגנה זו לבין הוראה אחרת באותו חוק (סעיף 3(3) בו) הקובעת סייג לכלל המחייב נישום בתשלום חסר. לפי הסייג, לא יהיה הנישום חייב בתשלום חסר אם מכר את הטובין במחיר שלא נכלל בו אותו חסר. הרציונל בשני המקרים זהה ותכליתו להשיב יתר רק אם לא גולגל על הלקוחות, ולא לגבות חסר אלא אם הנישום לא גבה אותו מן הלקוחות. זהו הסדר סימטרי שהרציונל הגלום בו זהה בשני המצבים.

ואולם, הגם שיתר שופטי ההרכב תמכו בפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג כהן לא היה פסק דין זה נטול מספקות באשר עדיין קיימת הסוגיה לגביה לא נותר מענה והוא עשיית העושר ולא במשפט של הרשות וכהערתו של כב' השופט ברק בערעור הנ"ל:

מסכים אני לפסק-הדין של חברתי השופטת שטרסברג-כהן, ולהערתו של חברי השופט ריבלין. מבקש אני לצמצם את ההלכה העולה מפסק-דיננו זה לפירושו של חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר). מבקש אני אפוא להשאיר בצריך עיון את הסוגיה הקשה של השבת מס ששולם ביתר על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. כפי שהראתה חברתי, המשפט המשווה בעניין זה אינו אחיד, ופירושו הראוי של חוק עשיית עושר ולא במשפט אינו נקי מספקות. די לנו, לצורכי ערעור זה, בקביעה כי על המקרה שלנו חלה הוראת חוק מיוחדת, אשר פירושה הראוי עומד ביסוד פסק-דיננו. הבעיה הכללית תמתין לעת מצוא.

הנה כי כן גם אם קבע בית המשפט העליון בסוגיה שעלתה בפניו כי לרשויות המס עומדת הגנת הגלגול עדיין קבע כי יש לפרש הגנה זו בצמצום ואם לא די בכך צומצמה עוד יותר פרשנותו של בית המשפט בקביעה כי יש להשאיר סוגיה זו, בהקשרה לדיני עשיית עושר ולא במשפט, בצריך עיון.

לפיכך, ועל מנת לדון בסוגיה זו ביתר פירוט אפרט טענות נוספות אפשריות כנגד הגנת הגלגול בהם לא דן בית המשפט העליון בע"א 180/99 הנ"ל.

עשיית עושר ולא במשפט:

כאמור בע"א 180/99 לעיל אין חולק כי בגביית מיסים על פי תקנות שהותקנו שלא כדין ובחריגה מסמכות מתעשרת המדינה שלא כדין על חשבון משלם המיסים.

העקרון שנקבע בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע כי מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה חייב להשיבו. ובלשונו של החוק:

1. חובת ההשבה

(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.

בספרו, דינו עשיית עושר ולא במשפט [3], כותב המחבר, פרופ' דניאל פרידמן:

"מי שזכה בתשלום על יסוד חיקוק, חוזה או פסק דין בר תוקף איננו עושה עושר שלא במשפט ואיננו חייב בהשבה. בכל המקרים הללו קיימת סיבה (או עילה) לתשלום. עילה זו היא המצדיקה החזקת טובת הנאה בידי המקבל, ומכוחה נשללת תביעת ההשבה. מכאן, אם העילה היא מדומה, אם היא בטלה או אם בוטלה - איבד המקבל את הבסיס שמכוחו קיבל את טובת ההנאה, ועליו להשיבה." (ההדגשות אינן במקור)

10. פרופ' פרידמן מביא את דבריו של השופט זוסמן בע"א 280/73 פלאימפורט נ' ציבה גייגי [4] :

"אם בוטל פסק דין בערעור, בטלה העילה לפיה זכה התובע בסכום שגבה, ואם אינו מחזירו הוא התעשר שלא כדין. על פי עקרונות כלליים של עשיית עושר ולא במשפט חייב התובע שגבה בהשבה..."

הדברים נכונים שבעתיים כאשר בוטלה תקנה מחמת היותה Ultre Vires ומכוחה הועברו למדינה סכומים שלא כדין.

העיקרון הבסיסי העומד ביסוד דיני עשיית עושר ולא במשפט הוא כי מי שזכה בנכס שלא כדין חייב להחזירו, יודגש כי נוכח דיני המנהל הציבורי התקין חובה זו מודגשת שבעתיים שעה שאנו באים לדון במדינה אשר קיבלה סכומים לידיה שלא כדין ומתוקף תקנה שהותקנה שלא בסמכות ובכך התעשרה שלא במשפט על חשבון משלם המיסים ועליה להחזיר את אותו סכום לאזרח.

גישה זו התבטאה בפסק דינו של השופט שמגר בע"א 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל [5] בו ציין הנשיא:

"אין מחלוקת בקשר לכך שאכן שולם למעשה סכום ארנונה כללית העולה על מה שהמשיבה הייתה חייבת לשלם כדין. בנסיבות אלה ראוי היה שהרשות הציבורית תחזיר את מה שולם כיתר גם ללא התדיינות"

הגנת הגלגול לה טוענת המערערת זרה לדיני עשיית עושר ולא במשפט כפי שכותב פרופ' פרידמן בספרו הנ"ל [6] :

" הכלל בדין העברי, הפוטר מחובת השבה, כאשר זה נהנה וזה אינו חסר, לא נתקבל בשיטתנו המשפטית. הפסיקה מעולם לא קבעה סייג כזה לתביעת ההשבה, וגם החקיקה נמנעה מלאמצו."

ובהמשך כותב פרופ' פרידמן [7]:

"...יש בטענת "גילגול" ההפסד דמיון מטעה לטענה של שינוי מצב לרעה, במובן זה שטענת ה"גילגול" נראית כמעין "היפוך" של הטענה בדבר שינוי מצב. בעוד שההגנה של שינוי מצב מתבססת על כך שהנתבע שינה מצבו לרעה, הרי טענת ה"גילגול" מושתתת על שהתובע שינה מצבו לטובה אולם הטיעונים אינם שקולים ואינם מאוזנים. הדגש בדיני עשיית עושר הוא על הרווח הבלתי מוצדק של הנתבע ולא על הפסדו של התובע. לפיכך, אובדן הרווח של הנתבע, עקב שינוי מצבו, הוא רלוונטי לדיני עשיית עושר. מנגד, העדר הפסד של התובע, בין מקיים שלא היה קיים מלכתחילה ובין מחמת שהועבר לאחר מכן לזולת, עשוי להיות רלוונטי לתביעת פיצויים (בנזיקין או בשל הפרת חוזה) אך אינו בהכרח רלוונטי לתביעה בעשיית עושר" (ההדגשות במקור)

לסיכום המקובץ לעיל אין ספק כי "הגנת הגלגול" חוסה בצל עקרון היסוד המצוי בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט ולפיכך יש לפרשו בצמצום, במיוחד נוכח העובדה כי התקנה מכוחה נגבה "היתר" בטלה מחמת היותה Ultra Vires.

כפי שיפורט בהמשך הפירוש המצמצם להגנה זו עולה גם נוכח דיני הקניין וחוק יסוד כבוד האדם וחרותו אשר לאורו יש לפרש גם את ההגנה המצוייה בסעיף 6(2) לחוק המיסים העקיפים.

הגנת הקניין וחוק יסוד כבוד האדם וחרותו

סעיף 3 חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע:

"אין פוגעים בקנינו של אדם."

סעיף 11 קובע במפורש:

"כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה."

טענתן של רשויות המס בבואן לפרוש לעצמן את "הגנת הגלגול" היא כי גם שעה שהמדינה שלחה את ידה אל כיסו של האזרח ופגעה בקניינו ע"י גביית מס שלא כדין באמצעות תקנה שהותקנה בחוסר סמכות אין היא חייבת בהשבה מאחר ולהגנתה קיים סעיף 6(2) המהווה לגישתה "עקרון יסוד" בדיני השבת מס.

טענתה זו של המדינה נסתרת על נקלה כאשר אנו מעמידים אותה מול עקרונות היסוד החקוקים בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו וכפי שפורט לעיל מול עקרונות היסוד בחוק עשיית עושר אשר מהן נגזר סעיף 6(2) לחוק המיסים העקיפים.

יודגש כי הח"מ אינו חולק על חוקיותו של סעיף 6(2) לחוק המיסים העקיפים אלא מבקש אנכי לפרשו ביתר צמצום לאור עקרונות היסוד של המשפט הישראלי כפי שהם באים לידי ביטוי, בין השאר, בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו וחוק עשיית עושר ולא במשפט.

זאת ועוד, לא ייתכן כי יותר למדינה לפגוע בקניינו של אזרח ולגבות ממנו מס מכח בתקנה שבוטלה מחמת היותה Ultra Vires ואז לתת גושפנקא לאותה פגיעה בקניין ע"י פירוש רחב אשר מגן לכאורה על המדינה בפני תביעת השבה. המס ששולם, מלכתחילה לא היה צריך להיות משולם, ויש להשיבו מייד עם ההכרה בעובדה כי אותה דרישת מס ניתנה בחוסר סמכות.

בספרו פרשנות במשפט של הנשיא אהרון ברק מתייחס המחבר לעקרונות הפרשנות התכליתית של החוק [8]:

"הפרשנות התכליתית רואה בעקרונות היסוד מקור חיצוני לתכלית החוק. מקור זה קיים ועומד, בין אם החוק המתפרש הוא ברור ובין אם הוא אינו ברור... במדינה דמוקרטית, אנו קוראים כל טקסט נורמטיבי מתוך ההבנה המוקדמת כי אותו הטקסט נועד לקדם את הדמוקרטיה על כל היבטיה וגווניה. כמובן, מתוך הטקסט עשויה להתבקש מסקנה שונה, המחייבת תיקון המשמעות העולה מתוך הבנה מוקדמת. עם זאת, תפיסה זו בדבר עקרונות היסוד אינה נדחית לסוף התהליך, ואין היא נשמרת אך למצבים מיוחדים. היא חלק ממכלול השיטה. היא "מטרייה נורמטיבית".

את האמור בסעיף 6(2) לחוק המיסים העקיפים עלינו לפרש לאור "המטרייה הנורמטיבית" בה אנו מצויים. אין לקבל פירוש המהווה סתירה לאותה מטרייה נורמטיבית ויש להעדיף את אותו פירוש העולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד במשפט הישראלי.

עקרון יסוד בפרשנות חקיקה הוא כי דבר חקיקה נועד תמיד להשיג תוצאה צודקת וכי אינו בא לפגוע בזכויות יסוד או בכללי הצדק הטבעי. עקרון זה נשמר לאורך פסיקתו של בית המשפט העליון כפי שכותב השופט ח. כהן בע"פ 290/63 עאצם נאשף נ' היועמ"ש לממשלה [9]:

"כל עוד לא נגזר מפי המחוקק בלשון מפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים, יעמידו בתי המשפט את המחוקק הישראלי בחזקתו, שאין הוא קובע הוראות הנוגדים מושגים מקובלים של צדק או שאינן עולות בקנה אחד עם סטנדרטים מינימליים של שמירה על זכויות האדם."

ובע"א 272/59 מרכז וולובולסקי בע"מ נ' מרכז החרש והאומן בע"מ [10]:

"חזקה על המחוקק שהוא יודע ידוע היטב על קיומם ועל טיבם של כללי הצדק הטבעי, ועל הקפידה הרבה בה עומד בית משפט זה על שמירתם. אין לצפות מן המחוקק שכל אימת שמסמיך הוא מאן-דהוא לעשות מעשה שיש בו כדי לפגוע בזכויות מזכויות הזולת, יוסיף הוא ויורה בלשון מפורשת שאין להשתמש בסמכות שכזו אלא בהתאם לכללי הצדק הטבעי ומתוך כפיפות להם. גם העובדה שיש ובחוק מצויה הוראה מפורשת המחייבת לשמוע את העלול להיפגע טרם שהרשות המוסמכת תשתמש בסמכותה, אינה גורעת מתחולת כללי הצדק הטבעי גם מקום שדבר זה לא נאמר במפורש.

חזקה זו באה לידי ביטוי גם בפסק דינו של השופט ברק (כתוארו אז) בבג"ץ 953/87 סיעת העבודה בעירית נ' מועצת עירית תל אביב יפו ואח' [11]:

"חזקות כלליות אלה בדבר מטרת החקיקה חלות על כל דבר חקיקה, שכן חזקה על המחוקק כי ביקש להגשימן בכל חוק וחוק. עם זאת, תחולתן אינה אלא ענין להנחה הנתנת לסתירה. יתכן ובחוק פלוני ביקש המחוקק לסטות מהנחות כלליות אלה, ואם רצון זה מצא ביטויו בחוק, יש להעדיף את המטרה הספציפית אותה ביקש המחוקק להגשים למעשה על פני המטרה הכללית אותה ביקש המחוקק לדחות. עם זאת, לשם סתירתה של הנחה זו יש להראות, כי אכן המחוקק ביקש לשלול את תחולתה של אותה הנחה (ראה בג"צ 163/57 לובין נ. תל-אביב-יפו, פ"ד יב 1050 ,1041) לשם כך יש להצביע על מטרה-למעשה נחושה, שיש בה כדי להביא לסתירתה של אותה הנחה. לעתים ההנחה הכללית היא כה חזקה, עד כי נדרשת לא רק מטרה נחושה אלא גם לשון מפורשת."

בענייננו, לא רק שאין לשון מפורשת בסעיף 6(2) לחוק מיסים עקיפים המתירה פגיעה בכל מקרה בקניינו של האזרח אלא ברור ע"פ ההיסטוריה החקיקתית וע"פ תכלית החוק והיחס בינו לבין סעיף 154 לפקודת המכס, כפי שפורט בהרחבה בפ"ד בלייכר וקמור בהמשך הדברים כי המחוקק בחוקקו את סעיף 6(2) הותיר בכוונה תחילה הוראות חוק אחרות, המורות על השבת מס שנגבה ביתר, התואמות יותר את עקרונות היסוד של המשפט בישראל כפי שהן באות לידי ביטוי בחוק יסוד חופש הביטוי ובחוק עשיית עושר ולא במשפט.

האמור לעיל מוביל אותנו למסקנה כפולה:

א. אין לפרש את סעיף 6(2) לחוק מיסים עקיפים, הנוגד את עקרונות היסוד של חוק עשיית עושר ולא במשפט וחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, בצורה רחבה אלא יש לפרשו בצמצום ולהחילו על דיני השבת מס במשורה.

ב. אין לאשר את עמדתן של רשויות המס ליתן גושפנקא לפגיעה חמורה בקניינו של האזרח, באמצעות גביית מס מכח תקנה שבוטלה מחמת היותהUltra Vires , ע"י פירוש רחב של סעיף 6(2) לחוק מיסים עקיפים אשר מגן לכאורה על המערערת בפני תביעת השבה של מס שאותו גבתה מלכתחילה בחוסר סמכות. המס ששולם על ידי הנישום מתוקף דרישה בחוסר סמכות שייך לנישום ולא לרשות המס ויש להשיבו מייד שאם לא כך מוחזקת המערערת כעושה עושר ולא במשפט.

פקודת המכס

אחת הטענות שמעלות רשויות המס בדיונים בדבר הגנת הגלגול הינה כי ההסדר שנקבע בחוק מסים עקיפים הוא הסדר כולל על כלל המיסים העקיפים מבלי ליצור בתוכם או ביניהם אבחנות כלשהן. ואולם לטענת הח"מ אין לטענה זו על מה שתעמוד באשר סעיף 154 לפקודת המכס קובע זכויות שונות מהזכויות הקבועות בסעיף 6 לחוק מיסים עקיפים תוך אבחנה והגדרת תשלום "יתר" שונה וכי סעיף 154 יוצר הסדר שונה בתחום החזרים של תשלומי יתר מס עקיף.

בענייננו רלוונטי סעיף 154 לפקודת המכס אשר למען נוחות הדיון יצוטט במלואו:

154. סכסוך בנוגע לתשלום המכס

(א) התגלע סכסוך בנוגע לסכום המכס או לשיעור המכס המשתלם על טובין מסויימים, או בנוגע לחבות הטובין במכס לפי דיני המכס, רשאי בעל הטובין לשלם אגב מחאה את הסכום הנדרש על ידי גובה המכס, וסכום ששולם בדרך זו ייחשב לגבי בעל הטובין כשיעור המכס הנכון המשתלם על הטובין, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת בתובענה שהוגשה לפי סעיף זה.

(ב) בעל הטובין רשאי, תוך שלושה חדשים מיום התשלום, להגיש תובענה נגד הממשלה להחזרת הסכום ששילם כאמור, כולו או מקצתו.

(ג) אין להגיש תובענה להחזרת כל סכום לפי סעיף זה, אלא אם לפני התשלום נכתבו ברשמון הטובין המלים "שולם אגב מחאה" ונחתמו בידי בעל הטובין או בידי סוכנו.

בפסק דינה של השופטת גלאור בת"א (חיפה) 560/83 מנהל המכס נ' בלייכר בע"מ [12] (להלן: "פס"ד בלייכר") פסקה השופטת גלאור כי שני הסעיפים (סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים וסעיף 154 לפקודת המכס) פועלים במקביל מאחר ועל סעיף 6 לחוק במיסים העקיפים חל עיקרון סופיות הדיון מכוח שומה סופית ואילו על סעיף 154 דן בהחזר מס הנוגע לשומה הניתנת עדיין לשינוי. וכדבריה של השופטת :

"דווקא ביטולם של סעיפים 151 ו- 155 לפקודת המכס, שדנו בתביעות להחזר מכס ששולם ביתר או בחסר, מחזקות דעתי כי המחוקק ראה בתביעה לפי סעיף 154 תביעה שונה מזו שנקבעה בסעיפים 151 ו- 155. האבחנה הייתה קיימת בקיומם של אותם הוראות הקבועות בסעיפים 151 ו- 155 ולא שונתה עם ביטולם.

אין החזרת המס, במסגרת תביעה לפי סעיף 154, בהתקיים 4 מיסודותיה, כפופה לתנאי כלשהו, למעט עול ההוכחה כי המס שנגבה, נגבה שלא כדין. בתנאי מסחר חופשיים, אין זה מעניינו של המחוקק באיזה מחיר נמכרו הטובין, אם בכלל, לצורך הכרעה בשאלת ההחזר.

7. הוראות סעיף 6 לחוק מסים עקיפים דנות בעניין אחר. עלי להדגיש קיומה של ההלכה המקובלת, לפיה השומה שנעשתה סופית, אין אחריה ולא כלום וחוב המס "מובלע" בה. סופיות השומה הוא עקרון יסוד המאפשר מינהל תקין והוא שקול כנגד העוול שבגביית מס היתר או החסר.

...

סעיף 6(2) לחוק [5] דן באותם מקרים בהם נוכח האזרח כי שילם מס ביתר והוא מבקש החזר מס ששולם ביתר, לאחר שנעשתה שומה סופית, ורק תוך התקופה הקובעת. אז מעוניינת המדינה להתערב במחיר שנקבע לטובין מתוך מגמה "להנות" מהמס ששולם ביתר, אם האזרח הנישום אינו מקופח מגביית יתר זו עקב גלגולו של היתר על הצרכן."

תמיכה וחיזוק לטענה כי סעיף 154 לפקודת המכס פועל במקביל לסעיף 6 לחוק המיסים העקיפים וכי ההסדר שנקבע בסעיף 6 לחוק המיסים העקיפים אינו מהווה הסדר החולש על כלל המיסים העקיפים פירט בהרחבה השופט מ. גל בפס"ד קמור הנ"ל אשר יובאו במלואם להלן [13]:

"16. את המסקנה שאליה הגענו לבסוף וכמפורט לעיל, לפיה סעיפים 154 ו-6 הנ"ל יכולים לדור בכפיפה אחת ולחול במקביל, ניתן להסביר הן על-פי היבט טכני פורמלי והן על-פי היבט ענייני. ההיבט הטכני נוגע לכך, שבעת חקיקת חוק המסים העקיפים, בשנת 1968, בוטלו סעיפים 151 ו-155 לפקודת המכס (סעיף 1)9) לחוק המסים העקיפים) אך לא סעיף 154. סעיף 151 עסק במכס שנגבה בחסר ואילו סעיף 155 עסק במכס ששולם ביתר. זו היתה לשונו:

"כל סכום מכס ששולם ביתר ואין הוראות הסעיפים 150ו-154 חלות לגביו, יחזירנו המנהל תוך שנתיים לאחר ששולם, אם הוכח להנחת דעתו שאמנם שולם יתר על המגיע".

בנקל ניווכח, כי המחוקק הבחין זה מכבר בין "יתר" של תשלום מס עקיף, עליו חל סעיף 155 לפקודה (ולאחריו חוק המסים העקיפים), לבין זכויות הנישום על -פי סעיף 154, שבהיבט הפורמלי אף הן "יתר", אך הן גם מעבר לו, כנובע מתוך הרשום בסעיף 155 ("ואין הוראות סעיפים .... 154 חלות לגביו....") וכפי שגם ננסה להבהיר להלן בפן הענייני. נעלה מכל ספק, כי המחוקק היה ער ומודע להבחנה החלה בין סעיפים 154 ו-155 לפקודת המכס, עת האחרון מפנה מפורשות אל הראשון. אם נדרש עוד חיזוק לדבר, ניתן להסיקו גם מכך, שבשנת 1976 חוקק סעיף 5ח לחוק מס קניה סחורות ושירותים, אשר בסעיף משנה (ב) בו הפנה דווקא לסעיף 154 לפקודת המכס ולא לסעיף 6 בחוק המסים העקיפים.

הפניה נקודתית זו, בשעה שחוק המסים העקיפים כבר היה בתוקף, מלמדת על ההבחנה המצויה בין סעיף 6 לסעיף 154, להעמידנו על ההבדל שבין "יתר", כמובנו בחוק המסים העקיפים, לבין "הפרש מס" או "יתר", כמובנו בסעיף 154, כאשר מסעיף 5ח הנ"ל ויתר הסעיפים המצויים סביבו, אנו למדים על-כך שהמדובר שם בשלב מוקדם, עובר לתשלום המס - ממש בדומה לסעיף 154 ולהבחין מהקונספציה האחרת שבסעיף 6 לחוק המסים העקיפים. לא למותר יהא להפנות לסעיף 2)9) לחוק המסים העקיפים, שביטל את סעיף 13(ב) לחוק מס קניה הנ"ל, אשר דן בטעות בגביית המס, שכן נושא זה הוטמע בחוק החדש. בנסיבות אלו ההפניה בסעיף 5ח(ב) לחוק מס קניה אל סעיף 154, מקבלת משנה תוקף ומשמעות, תוך שהמחוקק מוותר אפילו על הפן הצורני של הבעת המחאה ואינו מחייב את רישום המחאה על הרשמון, לפי סעיף 154(ג) - שלא הוחל.

לא התעלמנו מכך, שסעיף 6 לחוק המסים העקיפים תוקן ושונה שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1979, אולם התיקון האמור אינו משנה מן הייחס הנ"ל שבין הסעיפים, זאת לאור ניסוחו גם לפני התיקון. במאמר מוסגר יצויין עוד, כי ככל שהמדובר בחיובי מס קניה, להבדיל מתשלומי מכס שאינם מס קניה, מובן שהפניה ספציפית זו, דווקא לסעיף 154,שוללת את תחולת סעיף 6 הנ"ל."

ובהמשך עובר כב' השופט גל מהנימוק הטכני ומגיע לנימוק הענייני [14]:

"17. סעיף 154 לפקודת המכס מיוחד בכך, שהמדובר בו בפעולה שנעשית מראש (למפרע), להבדיל מיתר שמתגלה בדיעבד. כאן הנישום מודיע מראש לרשויות המס על עמדתו וטענתו לטעותם בסיווג המכס או בשיעור המס המוטל, ברם אלה, חרף זאת, מפעילים את כוח המרות והשררה וגובים את המס או את הפרש המס, שלאחר מכן מתברר כי לא הייתה לכך כל הצדקה. זוהי נקודת המוצא, שאם לא כן אין ב "יתר" עסקינן. אם אינני טועה, להבחנה זו כיוונה גם השופטת גילאור, אלא, שבפסק-דינה נעשה שימוש טרמנולוגי לא מדוייק, בדיבור "שומה", שעליו קפץ רוגזה של הנתבעת. החלף את המלים "שומה" ב"דרישה" ולמעשה המדובר בהיינו הך (בהקשר זה אפשר לציין, כי בחוק מס קניה, המפנה כאמור לסעיף 154 לפקודת המכס, מדובר לא רק בקביעת מס, אלא גם בשומה: למשל, סעיף 5ד שם).

18. כאשר הנישום מודיע מראש על טעות בשיעור גביית המס, אין דינו כדין מי שפעל שלא מדעת ורק לאחר מעשה נתגלתה הטעות. בעוד שהאחרון פעל כפי שפעל כסומא, מתוך הנחה שהמסים נגבו כדין, הרי מצבו של הראשון, המודע לבעייה, אינו פשוט כבר מלכתחילה: אם לא יגלגל את המס כחלק מהמחיר, יטול על עצמו סיכון שמא אין הוא צודק בעמדתו ויהא עליו לספוג את הפרש המס; ואם יגלגל את המס כחלק מהמחיר, הרי במודע ייקר את המוצר, יקשה על עצמו את התחרות עם מתחרים שונים, יפגע במוניטין ומטבע הדברים גם יגרום לצמצום היקף המכירות, כל זאת אולי שלא לצורך, עת מראש הינו טוען לצידקת עמדתו.

ככלות הכל, מחירו של מוצר אינו מעוצב רק על-פי תחשיב מתמטי של העלויות והרווח הסביר, שכן לעתים מצמצם הספק את היקף הרווח ולעתים סופג עלויות ומסים, רק בכדי להוריד את שיעור מחיר המוצר לקונה. לפיכך, קשה מאוד - עד כמעט בלתי אפשרי - לעקוב ולבחון עד כמה באמת גולגל המס לקונה. במקרה שבו מתגלה יתר המס בדיעבד, מוטל על הנישום להוכיח, כי באמת לא כלל את מלוא סכום המס במחיר לצרכן (ע"א 379/80 כתרון הנ"ל, פ"ד לז(462 (3 ובאנלוגיה לחסר: ע"א 270/79 המשביר המרכזי בע"מ הנ"ל, פ"ד לה(113 (2), שהרי הלה פעל שלא מדעת לגבי המס הבלתי חוקי. לא כן לגבי מי שהתריע מראש על גביית המס הבלתי מוצדק. הקלקולציות של זה בקביעת מחיר המוצר הן עניינו בלבד ואין לקפחו על שום שצדק מלכתחילה בעמדתו ואין להטיל עליו נטלי הוכחה כאלה או אחרים, בהיותו המתריע על הדבר מבעוד מועד. ככלות הכל דרושה גם הרתעה כלשהי כלפי גובי המס.

אכן, ניתן להקשות: מדוע יועדף היבואן המתריע מראש על פני מי שלא היה מודע מבעוד מועד לגביית היתר, שהרי דווקא בידי הראשון נתונה היכולת, ביתר שאת, להערך להוכחת קביעת המחיר, אם נכלל או לא נכלל במחיר המוצר לצרכן.

מנגד לכך, יכול המודע לדבר לנקוט במניפולציות של דרך קביעת המחיר, על -מנת "להוכיח" את העדר הגלגול. המדובר בסופו של דבר בטכניקה של הדברים:

ספיגת חלק מהמס, תוך מיון מלאכותי בין סוגי המס השונים, לעומת ספיגת חלק מהרווחים הצפויים או צימצום לכאורי בהיקפם. כמדומה שהמדובר במשחק של מספרים ויבואן מתוחכם יותר יזכה להשבה, לעומת חברו האחר, אף אם המדובר במחיר זהה לצרכן. האיזון שמצא המחוקק, כפי שראינו בהיבט הטכני, הוביל לכך שהמחלוקת מראש על שיעור המס הוצאה מגדר ה"יתר" על-פי חוק המסים העקיפים.

זאת ועוד, המדובר בגביית מס בלתי-חוקית, שהינה פגיעה בקניינו של אדם.

בנסיבות אלו אין סיבה להרחיב את היריעה ולקלוט לתוכן התנאים הכלולים בסעיף 154, על דרך של פרשנות, תנאים מכבידים נוספים, המצוים בסעיף 6 לחוק המסים העקיפים..."

ובהמשך [15]:

20. ההבחנה האמורה בין פעולה מראש לבין פעולה בדיעבד מזכירה הבחנות מדיני עשיית עושר ולא במשפט. הבסיס הרעיוני לסעיף 6 בחוק המסים העקיפים נעוץ בדיני ההתעשרות הבלתי צודקת (ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט תשמ"ב, 547 בסימן 607. כמו כן ראו את האנלוגיה שם, לנאמר בבג"ץ 333/78 חברה לנאמנות בע"מ נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לב(210 ,202 (3 מול א'-ב').

ואילו הרציונל שבסעיף 154, דומה לעשיית עושר ולא במשפט אגב אילוץ החל על המשלם, לאמור דרישה מצד פקיד הציבור, שאם לא תמולא הדרישה במלואה, כי אז ייעשה שימוש בכוח השררה (ראו אצל פרידמן, שם, בעמ' 582 ואילך, מסימן 643 ).

....

הרציונל הבסיסי של דיני עשיית עושר ולא במשפט זהה לשני הסעיפים, אולם הענף המשפטי הנגזר מהדינים האמורים שונה ועל-כן גם התוצאה המשפטית יכולה, במקרים מסויימים, להוביל לשוני.

21. באת-כוחה המלומדת של הנתבעת הפנתה בנושא דידן גם לסעיף 7 שבחוק המסים העקיפים, הקובע: "החיקוקים החלים על מס עקיף יחולו גם על יתר וחסר ". אין בכך כדי להשפיע על ענייננו, שכן הסעיף איננו קובע תחולה של חוק המסים העקיפים הדוחקת כל הוראת חוק אחרת, המתייחסת ליתר או לחסר. בפסק -הדין ע"א 105/80 דלתות חמדיה בע"מ הנ"ל (פ"ד לו(108 (1), הובהר כדלקמן:

"המשמעות הנכונה של סעיף 7 היא, כי ההוראות בדבר חיובים במס, בדבר פטורים ממנו והוראות אחרות בחיקוקים, החלים על מס עקיף, יחולו גם על יתר וחסר, הכול בהתאם לעניין ובהתאמה לנושא שעליו מדובר" (שם, 111 מול א'-ב').

כלומר, היתר והחסר אינם מאבדים את אופיים כמס עקיף, מעצם היותם כאלה. גם בעניין בג"ץ 346/86 מ.ל.ר.נ. הנ"ל (פ"ד מא(225 (1), התייחס בית המשפט לפרשנות סעיף 7 הנ"ל ושם נקבע, בדומה, כי "מטרתו של סעיף 7 היא להחל על חסר או על יתר את כל הוראותיו של חוק האב המטיל את המס, הן המהותיות, הן הדיוניות והן אלה הנוגעות לגבייה" (שם, 230 מול ה'-ו'). הנה-כי-כן, אין לסעיף 7 הנ"ל השפעה כלשהי לענייננו, בכל הנוגע לשאלת הקורלציה שבין סעיפים 154 לפקודת המכס וסעיף 6 לחוק המסים העקיפים.

22. פועל יוצא מהנאמר לעיל הינו, שהזכויות על-פי סעיף 154 לפקודת המכס אינן נדחקות מפני הוראות חוק המסים העקיפים..."

עולה מהמקובץ כי סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים וסעיף 154 לפקודת המכס מהווים הסדרי חקיקה מקבילים הקובעים הסדרים שונים לעניין החזר מס ששולם ב"יתר" תוך הגדרות שונות למושג אשר מתאימות לנסיבות שונות.

בביטול סעיפים 151 ו- 155 לפקודת המכס תוך השארת סעיף 154 קבע המחוקק הסדר חקיקתי המבחין בין מקרים בהם נופל יתר המס ששולם למסגרתו של סעיף 154 לפקודת המכס לבין מקרים בהם נופל יתר המס למסגרתו של סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים.

בהיבט הענייני עומד בבסיסם של כל אחד מהסעיפים רציונל שונה וכאמור בדבריו של השופט גל שהובאו לעיל, למרות שהרציונל של השניים נעוץ בדיני עשיית עושר ולא במשפט הענף המשפטי עליהם נשענים אותם סעיפים שונה.

תהא אשר תהא האבחנה בין הנסיבות הקובעות למסגרת איזה סעיף נכנסים אותם תשלומי יתר מס המסקנה בדבר טענתה של המערערת לעניין כלליות ההסדר בחוק המיסים העקיפים אין לה על מה שתעמוד.

"הגנת הגלגול" - משפט משווה

אוסטרליה

30. גישת הפסיקה האוסטרלית, כפי שהתבטאה בבית המשפט העליון של אוסטרליה, היא חד משמעית: אין להכיר בהגנת הגלגול - "Passing on" בפני תביעה להשבת מס שנגבה שלא כדין.

בפס"ד Mason V. New South Wales (1959) [16] סיכם השופט Windeyer J. את פסק דינו:

"If the defendant be improperly enriched on what legal principle can it claim to retain its ill-gotten gains merely because the plaintiffs have not, it is said, been correspondingly impoverished? The concept of impoverishment as a correlative of enrichment may have some place in some fields of continental law. It is foreign to our law. Even if there were any equity in favour of third parties attaching to the fruits of any judgment the plaintiffs might recover - and there is nothing proved at all remotely suggesting that there is - this circumstance would be quite irrelevant to the present proceedings. Certainly it would not enable the defendant to refuse to return moneys which it was not in law entitled to collect and which ex hypothesi it got by extortion."

ההדגשות אינן במקור.

בפסק דין מאוחר יותר Commissioner Of Sate Revenue (Victoria) v. Royal Insurance Australia Limited F.C 94/055 (1994) [17] חזר בית המשפט העליון האוסטרלי על ההלכה שנקבעה בפס"ד Mason הנ"ל תוך שהוא מביע את התנגדותו הנחרצת לפסק הדין הקנדי שהוזכר ע"י המערערות בעניין Air Canada [18]:

"Those reasons centre upon the unfairness of requiring the innocent individual taxpayer, as opposed to taxpayers as a whole, to bear the burden of the government's mistake (16 (1989) 59 DLR (4th) at 169). Wilson J.'s exposition gives emphasis to the "innocence" of the taxpayer and the "mistake" of the government, factors which were present in Air Canada. These elements are not essential to the making out of a restitutionary claim for the recovery of money paid as and for tax as a result of a causative mistake and I do not see why the absence of these elements should justify the recognition of a vague and amorphous defence based on the notion of avoiding disruption of public finances."

ובהמשך:

28. Whether a passing on "defence" should be recognized must be

considered at two levels: the levels of public law and restitutionary law. There is the fundamental principle of public law that no tax can be levied by the executive government without parliamentary authority, a principle which traces back to the Bill of Rights (19 (1688) 1 Will. and Mar., Sess.2, c.2, ("That levying Money for or to the Use of the Crowne by pretence of Prerogative without Grant of Parlyament for longer time or in other manner than the same is or shall be granted is Illegal.")) . In accordance with that principle, the Crown cannot assert an entitlement to retain money paid by way of causative mistake as and for tax that is not payable in the absence of circumstances which disentitle the payer from recovery. It would be subversive of an important constitutional value if this Court were to endorse a principle of law which, in the absence of such sircumstances, authorized the retention by the executive of payments which it lacked authority to receive and which were paid as a result of causative mistake.

ההדגשות אינן במקור.

בריטניה

באנגליה נידון הנושא בפסק הדין של בית הלורדים בעניין Woolwich Equitable Building Society v. Inland Revenue Commissioners [19] נפסק כי יש להשיב תשלומי מס ששולמו מתוקף דרישה שלטונית החורגת מסמכות.

זאת ועוד גם בפסק דין מנחה זה הובעה הסתייגות מדעת הרוב בפסק דין Air Canada ותמיכה גורפת בגישת המיעוט שם. Lord Golf בהתייחסו לפסק דינה של השופטת Wilson J. [20]הביע תמיכה בדעתה שייצגה כאמור את דעת המיעוט בפס"ד Air Canada:

"She also rejected, at pp. 169-170, the proposed defence of "passing on" accordingly in her opinion the taxpayer should be intitled to succeed.

I cannot deny that I find the reasoning of Wilson J. most atractive. Moreover I agree with her that, if there is to be a right to recovery in respect of taxes exacted unlawfolly by the revenue, it is irrelevant to consider whether the old rule barring recovery of money paid under mistake of law should be abolished, for that rule can have no application where the remedy arises not from error on the part of the taxpayer, but from the unlawful nature of the demand by the revenue. Furthermore, like Wilson J. I very respectfully doubt the advisability of imposing special limits upon recovery in the case of "uncostituttional or ultra vires levies"

ובהמשך בפסק דינו של Lord slynn [21]:

"I find it quite unecceptable in principle that the common law should have no remedy for a tax payer who has paid large sums or any sum of money to the revenue when those sums have been demanded pursuant to an invalid regulation and retained free of interest pending a decision of the courts.

It is said that William Whiteiey Ltd. v. The King, 101 L.T. 741 and Twyford v. Manchester Corporation [1946] Ch. 236 are authorities to the contrary. I concider that they are cases where payments were made to close a transaction and are to be treated as cases of voluntary payments. If they were not, in my view they were wrongly decided and they should not influence youre lordships' decision.

Accordingly I concider that Gildwell and Butler-Sloss L.JJ. were right to conclude that money paid to the revenue pursuant to a demand which was ultra vires can be recovered as money had and received. The money was repayable immediattely it was payd.

הנה כי כן, דעת השופטים בפס"ד Woolwich הנ"ל מסתייג מפסק הדין ב- Air Canada ופוסק בניגוד אליו. זאת ועוד, בדומה לפסק דינו של השופט שמגר בע"א 2824/91 הנ"ל מוצאים השופטים עיוות המשפט המקובל וכללי הצדק הטבעי בדרישת המדינה לשמור לעצמה כספים שקיבלה בחוסר סמכות מלכתחילה.

בית הלורדים נקט באותה גישה גם בפס"ד Kleinwort Benson Limited v. Birmingham' City Council [22]:

"The payee has been unjustly enriched by receiving and retaing money he has received from the payer and to ehich he has no right. He does not cease to be unjustly enriched because the payer for one reason or another is not out of pocket. His obligation to return the money is not based on any loss the payer may have sustained, but on the simple ground that it is unjust that he should keep something to which he has no right and which he only received through the payer's performance of an obligation which did not in fact exist."

הקהיליה האירופית:

הסוגייה עלתה גם בבית המשפט של הקהיליה האירופית אך בכך כדי להועיל לדיונינו, אלא במעט, מאחר ובית המשפט השאיר את ההכרעה בנושא לכל מדינה בנפרד לפי חוקיה הפנימיים.

בפס"ד Case 199/82 Amministrazione Delle Finanze Dello Stato v. San Giorio[23] שם נקבע כי כל מדינה רשאית לקבוע בעצמה את האם להכיר בהגנת הגלגול אם לאו בית המשפט קבע [24]:
"Community law does not prevent a national legal system from disallowing the repayment of charges which have been unduly levied

where to do so would entail unjust enrichment of the recipients. There is nothing in Community law therefore to prevent courts from taking account, under their national law, of the fact that the unduly levied charges have been incorporated in the price of the goods and thus passed on to the purchasers."

בפס"ד נוסף Les files de Jules Bianco SA v. Directeur Gnrl des Douanes [25] נקבע כי יהיה זה בניגוד לחוק הקהיליה האירופית אם תטיל המדינה את חובת הוכחה על משלם המס לשכנע כי לא גילגל את תשלומי המס שנגבו מחוסר סמכות על לקוחותיו.

לקשיים בהוכחת גלגול המס על לקוחותיו של הסוחר, משלם המס, ראה ספרו של פרידמן לעיל בעמ' 1207 - 1210 וכן פסק דינו של Lord Goff בבפס"ד Woolwich לעיל.

ארצות הברית

בארה"ב נחלקות הדעות והגישה אינה אחידה אך בכמה וכמה פסקי דין דחה בית המשפט העליון בארה"ב את הגנת הגלגול.

בפסק הדין 123 East Fifty-Fourth Street v. United States [26] דחה השופט Learned Hand J. את הגנת הגלגול [27]:

"If it said nothing, I should agree ... that the guests had no legally recognizable interest in the money collected, which gave them any claim to it superior to the plaintiff's ... On the other hand, if the plaintiff collected the money under what the guests must have understood to be a statement that it was obliged to pay it as a tax, and that it meant to do so, the money was charged with a constructive trust certainly so long as it remained in the plaintiff's hands."

בית המשפט העליון בקליפורניה הלך בעקבות פסק הדין הנ"ל בדחייתו גם הוא את הגנת הגלגול של המדינה וזאת בפס"ד Decorative Carpets Inc. v. State Board of Equalization [28]

דעה דומה הובעה גם בפס"ד Javor v. State Board of Equalization [29] :

"the Board is very likely to become enriched at the expense of the customer to whom the amount of the excessive tax actually belongs. ... The integrity of the sales tax requires not only that retailers not be unjustly enriched, but also that the state not be similarly unjustly enrich

פרופ' פרידמן בספרו הנ"ל כותב [30]:

"בפסיקה האמריקאית ניתן למצוא תמיכה בהלכת Air Canada, אולם הגישה בפסיקה האמריקאית אינה אחידה."

...

סבורני כי הגישה המכירה בהגנה של "גילגול" המס, המשתקפת בפסיקה הקנדית ובחלק נכבד מהפסיקה האמריקאית, מקורה בנטייה ששללה בעבר השבת מס שנגבה שלא כדין. החשש מפני ערעור תקציבה של הרשות האפיל על הצורך להגן על זכויות הפרט. גישה זו חולפת מן העולם ובאנגליה ניתן לכך ביטוי בפסק הדין המנחה בעניין: Woolwich Equitable Building Society v. Inland Revenue "Commissioners.

לסיכום:

הגנת הגלגול מעלה סוגיות ומחלוקות עליהן לא השיב בית המשפט העליון חד משמעית. בית המשפט העליון לא נימק מדוע יש להעדיף את התעשרותה של המדינה שלא במשפט מול התעשרותו של הנישום וקבע בלקוניות כי המחוקק, בחקיקתו את סעיף 6 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968 הכריע בסוגיה זו לטובתה של המדינה.

אם כן, בפסק הדין היחיד של בית המשפט העליון שניתן בסוגית הגנת הגלגול הכריע בית המשפט לטובת רשויות המס ופרש עליהן את הגנת הגלגול (ע"א 180/99 הנ"ל). למרות זאת, בית המשפט ציין מפורשות כי יש לפרש את סעיף 6 לחוק הקובע את ההגנה בצמצום וסייג עוד יותר את פסק דינו בציינו כי את פרשנות הסעיף נוכח עקרונות עשיית עושר ולא במשפט יש להשאיר בצריך עיון.

לדעת הח"מ, למרות פסק דינו של בית המשפט העליון, ואולי דווקא בגללו, נותרה הסוגיה פתוחה. ימים יגידו מה תהיה פסיקתו של בית המשפט העליון כאשר ייכנס לעובייה של הקורה וידון בכל הסוגיות, הטענות והמחלוקות שמעלה "הגנת הגלגול".

בר אל ירון, עו"ד

[1] תק-מח 91(3), 32 ,עמ' 34

[2] תק-מח 97(2), 2891 ,עמ' 2894

[3] בהוצאת "בורסי", מהדורה שנייה, עמ' 621.

[4] פ"ד כט(1) 597, בע"מ 602.

[5] תק-על 91 (3) 2563

[6] שם בעמ' 1202

[7] שם בעמ' 1199

[8] בהוצאת נבו התשנ"ג - 1993 כרך שני, עמ' 473

[9] פ"ד כרך י"ח (2) 570 בעמ' 579

[10] פ"ד יד 2101 בע"מ 2119

[11] פ"ד מב(2), 309, עמ' 329-330

[12] פ"מ תשמ"ד (ב) 315 בעמ' 318.

[13] שם בעמ' 2896

[14] שם בעמ' 2897

[15] שם בעמ' 2898

[16] 102 CLR at p' 146

[17] 182 CLR 51 (1994) 126 ALR 1 (1994)

[18] Air Canada v. British Columbia (1989) 59 DLR (4th) 161

[19] [1992] 3 W.L.R. 366

[20] [1992] 3 W.L.R. 366 at 395

[21] שם בעמ' 421

[22] [1997] QB 380 at p 392

[23] [1983] E.C.R. 3595, [1985] 2 CMLR 658

[24] שם בעמ' 688-689

[25] [1989] 3 CMLR 36, לעניין זה ראה גם ספרו של פרידמן לעיל בעמ' 1206, ופסק דינו של Lord Goff ב- Commissioner Of Sate Revenue (Victoria) v. Royal Insurance Australia Limited F.C 94/055, פסקה 36 בפסק הדין המצורף.

[26] 45 (1946) 157 F Rep (2d) 68

[27] שם בעמ' 70

[28] 1962) 373 P 2d 637)

[29] (1974) 527 P 2d 1153 at 1160-1161

[30] שם בעמ' 1205, 1206

תתי-קטגוריות

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
לייעוץ בקשר לתחומי התמחותינו והתוכן באתר
 אתם מוזמנים לפנות אלינו בטלפון
03-6129124
או פשוט שילחו הודעה ונשיב לכם מייד