calluss 64

  • משפט מסחרי מחוץ לקופסה

  • 1

משרדנו בתקשורת

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 2 (פרומו לכתבה)

פרומו לכתבה שתשודר בקרוב על אחת התיקים המורכבים בהם מטפל משרדנו במסגרת התמחותו בדיני חוזים.

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 10

אחד התיקים המעניינים שהיו לנו במשרד כמשרד המתמחה בדיני חוזים. מרשתנו נפלה קורבן לתרגיל עוקץ שכמעט גרם לה לאבד את ביתה בתל אביב, למלווה בריבית שזייף מסמכים וכבר הספיק לרשום הערת אזהרה על הבית. כמובן שמייד עצרנו את העסקה באמצעות צו מניעה. בדיעבד, ובשיתוף פעולה עם ערוץ 10 התברר שמרשתנו לא הייתה הקורבן היחידי. הכתבה, שבה מרואיין בין השאר עו"ד בר אל ירון, מספרת את סיפורם.

בר אל ירון, משרד עורכי דין

משרד עו"ד מסחרי מחוץ לקופסה

התמחותו של המשרד הוא בתחום המסחרי אזרחי. למשרדנו ניסיון ייחודי ורב שנים כמשרד עו"ד העוסק בעריכת חוזים וליטיגציה בסוגיות מגוונות הנוגעות לדיני חוזים, ליווי חברות ובעלי מניות בתחום דיני חברות, ייצוג זוכים וחייבים בהליכי הוצאה לפועל , ליווי בהליכי פשיטת רגל עד למתן הפטר וכמשרד עו"ד המתמחה בעריכת חוזים וליטיגציה בתחום דיני המקרקעין. כמו כן, משרדנו הוא נציגה הבלעדי של חברת הגבייה העולמית GCS והינו משרד עורכי הדין היחיד בישראל המייצג בהרשאתה חברות ופרטים מהארץ ומרחבי העולם בהליכי גביית חובות בינלאומיים.

אתם מוזמנים לעיין בפסקי הדין שקיבל משרדנו עבור לקוחותיו בדף משרדנו בבתי המשפט. על המחשבה המקצועית, והתפיסה האחרת של עולם המשפט בתחומי התמחותו תוכלו ללמוד בדף מאמרים משפטיים באתר ו/או בדף כתבי טענות משפטיים שם תוכלו לעיין בכתבי טענות וכיו"ב מסמכים שהגשנו עבור לקוחותינו שהינם מצד אחד לקוחות פרטיים מן הישוב בישראל, ומצד שני חברות ענק בינלאומיות, לרבות חברת (Google (Ireland וחברת Savox ענקית הטכנולוגיה מפינלנד.

אודות משרד עורך דין בר אל ירון

מקצועיות חסרת פשרות, ליווי אישי ומסור

מזה 14 שנים משרדנו הינו משרד עו"ד מוביל שבמסגרת פעולותו מייצג לקוחות פרטיים וחברות המתמודדים עם תיקים מגוונים בתחום המשפט המסחרי אזרחי. במהלך השנים למדנו שוב ושוב שהמפתח להצלחה היא עורך דין שמבין לא רק את בית המשפט, אלא לא פחות את הלקוח ו/או העסק שהוא מייצג. משמעות הדברים מבחינתנו היא מתן חשיבות עליונה לליווי אישי מתחילת ההליך לעד סופו. אנו מאמינים כי הפתרונות היצירתיים ביותר באים מתוך שיתוף פעולה והבנה מעמיקה של עורך הדין המייצג את הלקוח וצרכיו - זהו סוד הצלחותינו בבית המשפט ומחוצה לו.

yaron46

עו"ד בר אל ירון

יליד 1971, ישראל, סיים בהצלחה ייתרה תואר ראשון במשפטים והוסמך כחבר לשכת עורכי הדין בישראל משנת 2004. במהלך שנת 2007 התקבל כנציגה בישראל של חברת GCS המייצגת גופים בינלאומיים ברחבי העולם. עו"ד בר אל ירון מתמחה בליטיגציה מסחרית בכלל ובדיני החוזים בפרט, ייצג ומייצג אין ספור חברות בינלאומיות, בעיקר בסכסוכים עסקיים מול חברות ישראליות לצד לקוחות פרטיים מן השורה שמתמודדים עם חברות מסחריות ובנקים. מאמריו המשפטיים התפרסמו ומתפרסמים באתרים משפטיים מובילים כגון האתר המשפטי המקצועי "פסק דין" ולא פעם הוזכרו תיקים בהם היה מעורב במגזין גלובס ובכלי תקשורת אחרים. עו"ד בר אל מתנדב פעיל לייצוג מעוטי יכולת במסגרת עמותת לתת, בין אם מול גופים ציבוריים וחברות ובין אם בבית המשפט. במהלך השנים הקפיד ומקפיד עו"ד בר אל לשמור לא רק על מצויינות משפטית אלא גם ובעיקר על יחס אישי מסור לכל לקוח ולקוח, שילוב זה התברר במהלך השנים כשילוב מנצח.

ייצוג וליטיגציה בתחומי המשפט המסחרי אזרחי

 התמחות יחודית בתחומי המשפט המסחרי אזרחי, 12 שנים של ייצוג וליטיגציה בכל ערכאות בתי המשפט והבנה עמוקה של המציאות העסקית שברקע של כל תיק ותיק שמועבר לטיפולינו. להלן תחומי ההתמחות של משרדנו:

עורך דין חוזים 9

דיני חוזים

התמחות וניסיון מגוון וייחודי בדיני חוזים לרבות עריכת חוזים וליטיגציה באכיפה / ביטול חוזים. 

קרא עוד בדף עורך דין חוזים

עורך דין חברות 9

דיני חברות

הקמה, ליווי שוטף וייעוץ לחברות. ליטיגציה וייצוג חברות, בעלי מניות המיעוט ו/או הרוב בחברה.

קרא עוד בדף עורך דין חברות

עורך דין הוצאה לפועל 9

דיני הוצאה לפועל

ייצוג חייבים וזוכים בלשכות ההוצאה לפועל ברחבי הארץ, ערעורים על החלטות רשמי ההוצאה לפועל.

קרא עוד בדף עורך דין הוצאה לפועל

עורך דין פשיטת רגל 9

דיני פשיטת רגל

ייצוג בהליכי פשיטת רגל, משלב בדיקת התיק, דרך ייצוג בהליכי הפשט"ר ועד לצו ההפטר הסופי מחובות.

קרא עוד בדף עורך דין פשיטת רגל

עורך דין מקרקעין 9

דיני מקרקעין

עריכת חוזי מקרקעין מגוונים וליטיגציה בסוגיות הנוגעות לדיני מקרקעין בבכל הערכאות המשפטיות הדנות בדיני מקרקעין.

קרא עוד בדף עורך דין מקרקעין

עורך דין עובדים זרים

דיני עובדים זרים

ייעוץ למעסיקי עובדים זרים, הגנה וליטיגציה מול קנסות המוטלים על מעסיקים והגנה בפני כתב אישום על העסקת עובדים זרים.

קרא עוד בדף עורך דין עובדים זרים

המאמרים האחרונים שפרסמנו

  • צוואה, כל מה שחשוב (מאד) לדעת +

    במאמר זה נביא בפניכם את כל שראוי לדעת לפני שניגשים לעריכת צוואה. נעשה כמיטב יכולתנו להביא בפניכם את ניסיון משרדנו כמשרד עורכי דין לצוואות. את הדברים נבסס על הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") המסדיר את ענייני הירושה והצוואה קרא עוד...
  • פרשנות חוזה +

    פרשנותו של חוזה הייתה, עודנה וכנראה גם תהיה אחת הסוגיות המרכזיות שידונו בהם בתי המשפט בכל הערכאות. בשנים האחרונות חלו תמורות בדרך בה מפרש בית המשפט חוזים ובמאמר ראינו לנכון כמשרד עו"ד חוזים להבהיר את ההלכות האחרונות בפרשנותם של חוזים. כבר קרא עוד...
  • ביטול מתנה במקרקעין +

    מאמר זה יעסוק בהסכם מתנה וליתר דיוק, בביטול הסכם מתנה במקרקעין, סוגיה בה משרדנו כמשרד עורכי דין לחוזים עוסק בה לא מעט. מניסיוננו, מאחר ובד"כ מתנה במקרקעין ניתנת לבן משפחה, כאשר מבקש מעניק המתנה או יורשיו לבטלה מעורבים בעניין אמוציות קרא עוד...
  • תביעה לפינוי מושכר +

    מאמר זה ידון בסוגייה מוכרת, שאנו כמשרד עו"ד העוסק בחוזים נתקלים בה לא מעט, המדובר בפינוי מושכר משוכריו לאחר שאלו הפרו את הסכם השכירות. בעיקר נשים את הדגש על הוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתו "תביעה לפינוי מושכר" קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

חדשות המשרד

  • כתב תביעה - ביטול חוזה החזר חוב +

    מרשינו חתם על חוזה החזר חוב ע"ס כ- 1,500,000 ש"ח. בנוסף העביר כביטחון להחזר החוב את שיק שלו ושל רעייתו ואף התחיל לשלם את התשלומים בהסכם מידי חודש בחודשו. בדיעבד התברר כי חתימתו על ההסכם בטעות והטעיה יסודה וכי יש קרא עוד...
  • בקשת רשות ערעור על החלטה לדחיית בקשה לצו מניעה זמני +

     במקביל להגשת תביעה לביטול חוזה שהוגשה על ידי משרדנו בשם מרשינו, הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני המורה לצד שכנגד להימנע מלהגיש לפרעון שיק בטחון ע"ס 1.5 מליון ש"ח שניתן על ידו כבטחון לביצוע החוזה. בית משפט השלום דחה את קרא עוד...
  • פסק דין בערעור על החלטת בית משפט השלום הדוחה בקשה למתן צו מניעה זמני +

    במסגרת ייצוג מרשינו כמשרד עו"ד חוזים הוגש על ידינו ערעור (בר"ע) על החלטת בית משפט שלום שדחה את בקשת מרשינו למתן צו מניעה זמני לפרעון שיק ע"ס 1.5 מליון ש"ח עד להכרעה בתביעה שהוגשה על ידינו לביטול חוזה. בית המשפט קרא עוד...
  • כתב תביעה לפינוי מושכר +

    המדובר בתביעה לפינוי מושכר בסדר דין מהיר, ובהתאם לפרק טז לתקנות סדר הדין האזרחי. משכיר אשר ניצל נזילת מים שארעה במושכר על מנת לתרץ את מחדליו באי תשלום דמי שכירות ואי קיום תנאי הסכם השכירות. תביעה זו הוגשה במקביל לתביעה קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

הפ (ת"א) 41571-10-12 דליה חיה אשל נ' אמיר משה אשל

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "קיפוח המיעוט - הלכה למעשה"


 

המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

ה"פ 41571-10-12
דליה-חיה אשל ואח' נ' אמיר משה אשל ואח' 21 ספטמבר 2014

בפני כב' השופטת דניה קרת-מאיר

המבקשות
1. דליה–חיה אשל
2. גאולה אשל
ע"י ב"כ עוה"ד ממשרד גולדפרב זליגמן ושות', עורכי דין

-נ ג ד -

המשיבים
1. אמיר משה אשל
2. אלינור פרנס
ע"י ב"כ עוה"ד ממשרד נשיץ ברנדס ושות', עורכי דין

3. סזאן נכסים בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד דוד בלודז

4. אשר אשל נכסים 1992 בע"מ
5.N & A UNIQUE LAND DEVELOPMENT LTD
ע"י ב"כ עוה"ד ממשרד ש. תורג'מן, עורכי דין

ספרות:
יוסף גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בחברה (1989)

פסק דין

1. טיעוני הצדדים
להלן פירוט תמציתי של טענות הצדדים בכתבי הטענות, כאשר התייחסות פרטנית לנושאים שבמחלוקת תעשה בפרק הדיון וההחלטה בפסק הדין.

המרצת הפתיחה המתוקנת הוגשה ביום 24.12.12 על ידי האחיות דליה-חיה אשל וגאולה אשל (להלן: "המבקשות" או "האחיות") כנגד מר אמיר אשל (להלן: "אמיר") הגב' אלינור פרנס (להלן: "אלינור") וחברת סזאן נכסים בע"מ (להלן: "חברת סזאן" או "סזאן").
המשיבות הפורמאליות הן חברת אשל נכסים 1992 בע"מ (להלן: "חברת הנכסים" או "החברה") וחברת N & A UNIQUE LAND DEVELOPMENT LTD (להלן: "חברת NA") (להלן יחד: "החברות").

בית המשפט התבקש לתת, בין היתר, את הסעדים הבאים:

- להצהיר כי אמיר בעצמו או באמצעות חברת סזאן מנהל את החברות באופן המקפח את זכויותיהן של המבקשות.
- להצהיר כי שטרי ההון הנטענים נשוא ת.א 32207-10-11 [פורסם בנבו] (להלן: "תביעת סזאן") אינם התחייבויות אותן היה על חברת NA לפרוע וכי התשלום בסך של כ- 4.3 מיליון ₪ אשר בוצע על ידי חברתNA לסזאן - בוצע שלא כדין.
- להצהיר כי בהגשת תביעת סזאן קיפח אמיר את האחיות.
- להצהיר כי בחתימה על ייפוי כוח למשרד עורכי הדין אפיק תורג'מן, כביכול בשם החברות, או בהמשך פעולתה כדירקטורית למרות שפוטרה על ידי האחיות, הפרה אלינור חובות אמונים וזהירות כלפי החברה או כלפי האחיות, והפרה הסכמים בינה לבין האחיות כאשר היה עליה לשמש כדירקטור מטעמן בחברות.
- הסרת הקיפוח לפי שיקול דעת בית משפט.
- לקבוע כי כהונתה של אלינור בחברות הסתיימה ביום 1.4.12 ולהורות על מינויה של הגב' דליה אשל כדירקטורית בחברות במקום אלינור. לחלופין, להורות על מינוי דירקטור אחר במקום האחיות.
- להצהיר כי האחיות זכאיות למנות דירקטור מטעמן אשר ישמש כדירקטור לצדו של אמיר בכל אחת מהחברות וכי הן זכאיות להחליף את הדירקטור מטעמן מעת לעת לפי שיקול דעתן.
- לשלם לאחיות מעתה ואילך הקצבאות חודשיות בסך 4,500 דולר.
- לקבוע כי תשלום חשבונות הסלולר של אמיר על ידי חברת הנכסים נעשה שלא כדין תוך קיפוח האחיות.
- להורות לחברות ולמשיבים למסור למבקשות מידע באשר לעסקאות שהחברות היו צד להן ומידע בדבר תזרים מזומנים החל מיום 1.4.12 ואילך.

בהמרצת הפתיחה נאמר כי האחיות הן בעלות 50% ממניות חברת הנכסים אשר הוקמה על ידי מר אשר אשל ז"ל (להלן: "המנוח"), אביהן של האחיות ושל אמיר, "במטרה להבטיח את עתיד המשפחה, הילדים והנכדים".
מניותיה של המבקשת 1 גב' דליה-חיה אשל (להלן: "דליה") מוחזקות על ידי בנה היחיד מר מיכאל אשל (להלן: "מיכאל") ומניותיה של המבקשת 2 גב' גאולה אשל (להלן: "גאולה") מוחזקות על ידה ישירות.
אמיר הוא הבעלים של 50% ממניות חברת הנכסים כאשר 38% מהמניות מוחזקות על ידו ישירות ו- 12% על ידי ילדיו.
חברת הנכסים מחזיקה בנכסים שונים וביניהם מספר חברות ונכסי נדל"ן. בכלל זה היא מחזיקה 65% ממניות חברת NA, אשר בבעלותה נכס מקרקעין בסגולה בפתח תקוה (להלן: "הנכס בסגולה" או "הנכס"). דמי השכירות המתקבלים מן הנכס בסגולה הם מקור הכנסתה היחיד של חברת NA.
מניות אלה נרכשו על ידי המנוח באמצעות חברת הנכסים מאת משה נעמן וחברת נעמן איתן חברה להנדסה ובניין בע"מ בהסכם מאפריל 97' (נספח 7 לתגובת המשיבים 4-5).
יתר מניות חברתNA מוחזקות על ידי חברת סזאן בה משמש אמיר, כפי שנטען בהמרצת הפתיחה, כדירקטור יחיד ובעל השליטה.
99.9% ממניותיה של חברת סזאן מוחזקות על ידי חברה בשם גלנדאוור שהיא חברה זרה שמקום מושבה לא ברור.
נטען כי למרות שאמיר נוהג להכחיש באופן פורמאלי כי הוא בעל השליטה בחברת גלנדאוור, עובדה זו נלמדת בבירור ממספר רב של ראיות.
עוד נאמר כי אמיר הוא בעל השליטה בחברת סזאן גם בתוקף היותו הדירקטור והמנהל היחיד בחברת סזאן.
האחיות פירטו בהרחבה את טענות הקיפוח השונות ואת הברחת הכספים הנטענת במסגרת תביעת סזאן, המהווים את הבסיס לסעדים המתבקשים על ידן.

בתשובת המשיבים 1-2 הועלו כלפי המבקשות טענות של חוסר תום לב, השתק ומניעות.
נטען כי חוסר תום הלב נובע, בין היתר, מהעובדה כי המבקשות מתעלמות מכך שחברתNA פרעה את שטרי ההון לא רק לחברת סזאן - אלא גם לחברת הנכסים.
המבקשות לא גילו לבית משפט כי עניין ההקצבות החודשיות מתברר בהליך בוררות אשר מתנהל בינן לבין אמיר אצל כב' הבורר (השופט בדימוס) שמעוני (להלן: "הבורר שמעוני").
עוד נאמר כי יש למחוק את התביעה כנגד אלינור, בין היתר, מחמת העדר עילת תביעה אישית כנגדה.
נטען כי רוב התביעה מבוססת על טענת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות").
טענה זו יוצרת יריבות בין בעלי מניות בחברות ולא כלפי נושאי המשרה של החברה.
עוד נאמר כי אין יריבות אישית בין דליה לבין המשיבים, שכן דליה העבירה את מניותיה לבנה מיכאל.
כמו כן, נאמר כי לא קיימת למבקשות עילת קיפוח בנושאי שטרי ההון, שכן המבקשות אינן בעלות מניות בחברתNA .
נטען כי התביעה הוגשה תוך שיהוי ניכר.
נאמר, בין היתר, כי המבקשות מנהלות התקפה שיטתית כנגד אמיר הכוללת הליכים משפטיים רבים נגדו, לרבות הליכי בוררות.
המשיבים 1-2 פרטו את מקור שטרי ההון שנפרעו ואת ההצדקה לפרעונם.
המשיבים 1-2 פרטו את ניסיונן חסר התום הלב של המבקשות להביא לסיום תפקידה של אלינור כדירקטור בחברות.
נטען, בין היתר, כי זכויות המבקשות מעולם לא קופחו; כי דירקטוריון החברות פעל כדין ובהתאם לסמכותו; כי דין הטענות באשר לתשלום הקצבות החודשיות להידחות; כי אין כל מקום לטענות בעניין חשבון הטלפון הסלולרי וכי שטרי ההון נפרעו כדין לסזאן.

בתשובת המשיבות 4-5 חזרה הטענה בדבר העדר יריבות בין דליה לבין החברות.
החברות דחו את הטענות אשר הועלו על ידי המבקשות לגופן ופרטו את טענתן בדבר התנהגות בלתי רציונאלית של המבקשות במשך שנים.
עוד נאמר, כי דרישת האחיות למנות דירקטור מטעמן תפגע אנושות בחברות. אין גם מקום לקבל את טענתן בדבר זכות למנות או להחליף דירקטור בחברות מבלי לכנס אסיפה כללית תוך אישור על ידי הרוב הנדרש.
נטען, בין היתר, כי האחיות אינן מקופחות; אין להן זכות או ציפייה לגיטימית להפריע להתנהלות תקינה של חברת הנכסים והן אינן יכולות להצביע על חלוקה בלתי שוויונית של משאבי החברה; כי לאחיות מידע מלא אודות המתרחש בחברה; כי טענתן של האחיות בדבר תשלומי הטלפון הסלולרי של אמיר היא מגוחכת ודינה להידחות וכי תשלום שטרי ההון לסזאן בוצע כדין.

2. דיון והחלטה

א. דיון בטענות מקדמיות
- טענת המשיבים כי האחיות אינן יכולות להגיש תביעה להסרת קיפוח, שכן הן בעלות 50% ממניות חברת הנכסים.
על טענה זו לא חזרו למעשה המשיבים במסגרת הסיכומים.
לגופו של עניין, מקובלת עלי טענת המבקשות כי אין מקום לטענה זו הן על פי לשונו של סעיף 191 לחוק החברות והן לאור הפסיקה.
סעיף 191 דן בקיפוח של בעלי מניות "כולם" או "חלקם". אין ספק כי תביעה להסרת קיפוח יכולה להיות מוגשת גם על ידי מי שמחזיק 50% ממניות החברה.
צפורה כהן בספרה בעלי מניות בחברה (כרך ב') עמ' 160 מבהירה כי למרות שסעיף 191 נועד בעיקרו להגנה על המיעוט, הרי בעלי מניות הטוענים לקיפוח אינם חייבים להיות דווקא מיעוט בחברה.
כך הכיר בית המשפט העליון בזכותה של בעלת מניות שהחזיקה 50% מהמניות לתבוע בגין קיפוח, עקב פגיעה בציפיותיה לגבי אופן ניהול החברה והעדר שוויון בין הצדדים בהעמדת כספים לרשות החברה. ברע"א 9646/04 חסקי אלון יזום בנייה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ [פורסם בנבו] (להלן: "פסק דין חסקי") קבע בית המשפט כי "...יש לציין כי תביעה לפי סעיף 191 לחוק החברות אפשרית גם כאשר הקיפוח הנטען הוא של כלל בעלי המניות בחברה" (סעיף 5 לפסק הדין).
ראה גם ה"פ 7236-05-11 גולדפון בע"מ נ' ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בנייה 1998 בע"מ [פורסם בנבו] בסעיף 26 לפסק הדין המפנה לספרה של צ. כהן לעיל.

- הטענה כי דליה אינה בעלת מניות בחברת הנכסים ולכן אינה יכולה להגיש את התביעה.
עוד בהמרצת הפתיחה המקורית הצהירה דליה כי מניותיה רשומות על שם בנה מיכאל.
מקובלת עלי טענת המבקשות בסיכומים, כי ההתייחסות לדליה בחברות הייתה לאורך שנים, גם לאחר שהעבירה את מניותיה על שם בנה, כאל בעלת מניות בחברות.
להמרצת הפתיחה המתוקנת צורף פרוטוקול האסיפה הכללית של חברת הנכסים מיום 21.6.12. פרוטוקול זה הוקלט על ידי דליה ותומלל על ידי חברת תמלול (נספח 39 להמרצת הפתיחה המתוקנת).
בפרוטוקול צוינה השתתפותן של המבקשות 1 ו-2 באסיפה כבעלות מניות ולא הועלתה כל טענה בעניין זה.
כמו כן, צורף פרוטוקול של אותה ישיבה אשר נערך על ידי עו"ד תורג'מן, בא כוח החברות (נספח 21 להמרצת הפתיחה המתוקנת).
בפרוטוקול זה צוין בסדר היום "דיון בדרישת בעלות המניות דליה אשל וגאולה אשל לפיטוריה/התפטרותה של הדירקטורית הגב' אלינור פרנס בחברה".
במהלך ישיבה זו נערכה הצבעה בה השתתפות המבקשות 1 ו- 2. נאמר על ידי עו"ד תורג'מן כי אין רוב לשם קבלת החלטה בעניין מינוי רואה חשבון לחברת הנכסים.
גם בפרוטוקול זה קיימת התייחסות ברורה לדליה כאל בעלת מניות.

בתגובתן של המשיבות 4-5 לבקשה למתן צווים זמנים אשר הוגשה על ידי המבקשות נאמר, במפורש, כי חברת הנכסים מוחזקת על ידי המבקשות ועל ידי המשיב 1 - אמיר.
כך עולה גם מת/8 - תשובתה של חברת סזאן במסגרת בקשה לסעדים זמניים אשר הוגשה על ידי האחיות בתביעת סזאן.
בסעיף 3 לאותה תגובה נאמר כי האחיות, לפי מיטב הידוע לחברת סזאן, מחזיקות במישרין או באמצעות מי מטעמן ב- 50% ממניותיה של חברת הנכסים.
אמיר אישר בחקירתו הנגדית בתביעה הנוכחית כי "מיטב ידיעת סזאן" היא ידיעתו שלו (עמ' 182 לפרוטוקול מיום 22.04.13).
נראה כי נושא זה כלל לא היה במחלוקת בין הצדדים.
אמיר עצמו השתתף באסיפה הכללית מיום 21.6.12 והצביע בה כבעל 50% מזכויות ההצבעה, למרות שרק 38% מזכויות ההצבעה בחברות רשומות על שמו ואילו 12% הנותרים בבעלות ילדיו.
מהאמור לעיל עולה כי מדובר בטענה פורמאלית בלבד אשר הועלתה במסגרת ההליכים בין הצדדים ואין בה כדי לשקף את התייחסות הצדדים לזכויות במניות.
יתרה מזאת, להמרצת הפתיחה המתוקנת צורפה כספח 2 הודעה על ייפוי כוח אשר ניתן על ידי מיכאל לדליה לפעול בשמו ובמקומו בקשר עם המניות הרשומות על שמו - הן בהמרצת הפתיחה והן בתביעה סזאן.
הטענה כי ייפוי כוח זה לא נחתם בפני קונסול אינה אלא טענה קנטרנית. נראה כי לא היה כל מקום לטענה בעניין חוסר יריבות בין דליה לבין מי מהמשיבים .
עוד יש לציין בהקשר זה, כי במכתב אשר הופנה לבא כוח המבקשות על ידי בא כוח חברת הנכסים ביום 25.3.14 נאמר "תוך שהחברה שומרת על טענותיה לפיהן הגב' דליה אשל אינה בעלת מניות בחברה, הרי שמשהוצג על ידי משרדך ייפוי כוח מטעמו של מר מיכאל אשל, ובהינתן שמשרדך מייצג את הגב' גאולה אשל נבקש עמדת מרשותיך לאמור בתוך חמישה ימים ממועד מכתבנו זה ".
המכתב, בו התבקשה עמדת המבקשות ביחס לעסקה אשר תוכננה להיות מבוצעת באמצעות חברת הנכסים, צורף כנספח 1 לבקשת המבקשות לצו זמני מיום 30.3.14 (בקשה 28).

- הטענה כי האחיות אינן בעלות מניות בחברת NA
אין מחלוקת בין הצדדים כי מבחינה פורמאלית אין האחיות בעלות מניות בחברת NA.
עם זאת, נראה כי הצדדים כולם התייחסו במהלך השנים לאחיות כבעלות מניות - הן בחברת הנכסים והן בחברת NA, אשר 65% ממניותיה מוחזקות על ידי חברת הנכסים.
יש לזכור כי בבעלותה של חברתNA הנכס בסגולה שהוא הנכס המשמעותי של חברת הנכסים אליו התייחסו הצדדים במהלך הדיון שבפניי.
בת/8 אשר צוין לעיל – תגובתה של חברת סזאן לבקשה לסעדים זמניים בתביעה סזאן – נאמר בסעיף 11 כי האחיות בעלות מניות בחברת הנכסים "ולפיכך בעלות זכויות, בשרשור, במניות N&A".
כך גם נאמר על ידי אמיר בחקירתו הנגדית בעמ' 191 לפרוטוקול.
כמו כן, בפרוטוקול ישיבת דירקטוריון של חברתNA מיום 12.6.11 (נספח 49 להמרצת הפתיחה המתוקנת) נאמר על ידי אלינור כי שניים מבעלי המניות של החברה, מיכאל אשל וגאולה אשל, מעלים טענות וספקות בעניין הלוואות שניתנו לחברה בגינן הונפקו שטרי ההון.
בתשובתם של המשיבים 1-2 להמרצת הפתיחה המתוקנת, בסעיף 36.2, נאמר כי גם כיום ולאורך השנים יש למבקשות זכות והדלת פתוחה בפניהן לעיין בכל מסמך ולהיות שותפות בכל החלטה במשיבות 4 ו- 5.
מכתב אשר נשלח לבא כוח המבקשות על ידי משרד עורך דין תורג'מן ביום 20.5.12 נושא את הכותרת "הודעה בדבר כינוס אסיפה כללית של בעלי המניות".
המכתב מהווה זימון לאספות כלליות של חברת הנכסים וחברת NA אשר תתקיים ביום 21.6.12. בין הנושאים על סדר היום מופיע "דיון בדרישת בעלות המניות דליה אשל וגאולה אשל לפיטוריה/התפטרותה של הדירקטורית הגב' אלינור פרנס בחברות".
יש לציין כי עורך דין תורג'מן מנע את השתתפות האחיות באסיפה הכללית שלNA באותו יום, וטען כי מדובר באסיפה כללית של חברת הנכסים בלבד וכי אין לאחיות זכות להשתתף באספות של NA.
אמיר הופנה לזימון האחיות לאסיפות של שתי החברות באותו מועד. אמיר נשאל מתי יעצו לו עורכי דינו לכפור בטענה כי האחיות זכאיות להשתתף באסיפה הכללית של חברת NA.
תשובתו הייתה כי הוא לא זוכר שאמרו לו לכפור בטענה. הוא רק זוכר שהייתה ישיבה לפני כן לגביה נעשתה טעות בהזמנה וכולם עודכנו שהייתה טעות.
"היה איזשהו נוהג מסוים ובאותה ישיבה עדכנו אתכם שהייתה טעות בהזמנה ואז שינו את זה, זה משהו שקשור לאסיפה הכללית של NA..." (עמ' 187 לפרוטוקול).
עוד השיב אמיר לשאלתו של בא כוח המבקשות כי עורך דין תורג'מן עדכן אותו לפני אותה ישיבה "שהנוהג הזה שבעצם היה קיים עד היום הוא נוהג פסול מבחינת דיני החברות או דברים כאלה, הצורה שבה האספות נעשו עד היום לא הייתה מדויקת."
(עמ' 188 לפרוטוקול).
אמיר נשאל מדוע משנת 97 עד שנת 2012 נמשך אותו נוהג (אשר כלל זימון המבקשות לאספות של חברת NA – ד.ק.) תשובתו הייתה "היו הרבה דברים שנמשכו וצומצמו לאט לאט" (עמ' 190 לפרוטוקול).

לאור האמור לעיל, מקובלת עלי טענת המבקשות כי התנהלות הצדדים במהלך השנים ועד היום מצביעה על התייחסות ברורה כלפי האחיות כבעלות מניות הן בחברת הנכסים והן בחברת NA.

ב. טענת הקיפוח של המבקשות בעניין מינוי דירקטור
- אופייה של חברת הנכסים
כדי שניתן יהיה לברר את טענתן של האחיות בהקשר זה יש לבחון בשלב ראשון את מהותה של החברה.
אין ספק כי מדובר בחברת מעטים שהיא חברה משפחתית.
את חברת הנכסים יסד אביהם המנוח של המבקשות בשנת 92', כפי שעולה מתדפיס רשם החברות אשר צורף כנספח 3 להמרצת הפתיחה.
בפרוטוקול החברה מיום 28.6.98 (נספח 1 להמרצת הפתיחה המתוקנת) נאמר במפורש על ידי האב המנוח כי כאשר יזם את חברת הנכסים "הכוונה הייתה להבטיח את עתיד המשפחה, הילדים והנכדים".
כפי שנאמר בתצהירה של דליה מחזיקה חברת הנכסים מספר חברות ונכסי נדל"ן, בכלל זה ב-65% ממניות חברתNA המחזיקה כאמור בנכס בסגולה.
כפי שקבעתי לעיל יש לראות את המבקשות כבעלות מניות גם בחברה זו.
העובדה כי החברה המשפחתית מחזיקה בנכס באמצעות חברה אחרת, איננה משנה את מהותה של החברה כחברה משפחתית - כפי שטענו המשיבות 4 ו-5 בסיכומים.
רכישת הפרויקט בסגולה כנכס עסקי עולה בקנה אחד עם רצונו של האב להבטיח את עתיד המשפחה.
חברה משפחתית אינה חברה שלא למטרת רווח. רכישת נכס עסקי אשר יבטיח את עתידם של בני המשפחה מהווה חלק בלתי נפרד מפעילותה של חברת המעטים.

- הציפייה הלגיטימית בחברת מעטים לניהול משותף של החברה
כאשר מדובר בחברה פרטית שיש בה שני בעלי מניות עיקריים והיא מתנהלת על בסיס יחסי אמון וידידות בין מנהליה, יש לאפיין את החברה כמעין שותפות.
בחברה כזו קיימת ציפייה לגיטימית של הצדדים לניהול משותף של החברה.
ראה ע"א 275/89 דוידסון נ' אורנשטיין וכן פסק דין חסקי [פורסם בנבו] לעיל.
שני פסקי הדין היפנו לדבריה של צ. כהן בספרה בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות.
במהדורה השנייה של הספר בכרך ב' סעיף 278 נאמר כי "...כך, למשל, בחברה שהיא מעין שותפות קיימת ציפייה לגיטימית של הצדדים לניהול משותף של החברה."
המחברת מסבירה כי אותה הבנה היוצרת את הציפייה הלגיטימית לניהול משותף של חברה שהיא מעין שותפות, אינה צריכה למצוא ביטוי במסמך פורמאלי. ניתן להוכיח אותה גם כאשר לא מצאה ביטוי פורמאלי כאמור.
ראה לענין זה המרצת פתיחה (מרכז) 7250-05-11 אמיר יחזקאל אדלר נ' שי ליבנת [פורסם בנבו] (להלן: "פסק דין אדלר") בסעיפים 175 – 178.

- האם הוכחה ציפייה לגיטימית של המבקשות לניהול משותף.
מעדותה של דליה עולה כי בתחילה ניהל האב את החברות וניהול זה היה מקובל על המבקשות "הכל היה מקובל כי זה היה שלו והוא נתן את הכסף ואנחנו רק אמרנו – תודה וקיבלנו את חלקנו. אבל מאחר והיינו דירקטוריות ובעלות מניות אנחנו הבענו דעה פה ושם." (עמ' 12 לפרוטוקול).
לאחר מכן, עד לשנת 98' נוהלו החברות על ידי האב המנוח ואמיר. דליה העידה כי גם בתקופה זו ובסמוך לשנת 98' המשיכו האחיות להביע דעה "כל הזמן אנחנו מביעות דעה." (עמ' 13 לפרוטוקול).
בפרוטוקול חברת הנכסים מיום 25.11.98 (להלן: "פרוטוקול 98'") מונה אמיר כמנהל יחיד של החברה ומאז ואילך ניהל אמיר את החברה באופן בלעדי.
דליה טענה אומנם כי "היינו דירקטוריות שום דבר לא נעשה בשיקול דעת של בן אדם אחד." (עמ' 16 לפרוטוקול). אולם, בחקירתה הנגדית אישרה דליה כי בשנת 97' חתמה על מכתב בו היא מתחייבת לא להפריע לאמיר בניהול חברת הנכסים, כל עוד הוא חתום אישית לחובות החברה והיא לא. (עמ' 87 לפרוטוקול).
דליה אישרה כי עד היום רק אמיר חתום כערב אישית לחובות החברה (עמ' 88 לפרוטוקול).
דליה גם העידה כי במהלך השנים בהן כיהנו המבקשות כדירקטוריות, עד שנת 2001, קיבלה מאביה דיווחים על התחייבויות חברת הנכסים "כי אבא ניהל את זה עם אמיר למרות שלא היו לו מניות, הוא אוהב מאוד לנהל את הדברים האלה, אז הוא עשה את זה עם אבא" (עמ' 137 לפרוטוקול).
מכאן עולה כי גם בתקופה בה כהנו המבקשות כדירקטוריות, עד שנת 2001, לא לקחו חלק פעיל בניהולה של החברה אלא קיבלו דיווחים והביעו את דעתן מעת לעת, כאשר מאז פרוטוקול 98' מי שמנהל את החברה באופן בלעדי הוא אמיר.
האב המנוח הלך לעולמו ביום 16.2.00 והותיר רכוש ונכסים אליהם התייחסה צוואתו מיום 5.1.99.
בין היורשים התגלעו מחלוקות ובית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, בו התנהלו ההליכים השונים בין הצדדים, מינה את עו"ד עקיבא לקסר (להלן: "עו"ד לקסר") לתפקיד מנהל עזבון זמני לשם כינוס נכסי העזבון.
ביום 25.10.01 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים אשר התייחס להתחשבנות בקשר לעסק היהלומים, חלוקת יתרת העזבון הכולל נכסים שונים וכן התייחסות מפורשת לחלוקת חברת הנכסים (להלן: "הסכם הפשרה").
הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין.
הסכם הפשרה גילם את ההתנתקות הסופית של המבקשות מניהול החברה באופן אישי.
בסעיף 6.7 להסכם הפשרה נאמר "עד לביצוע חלוקת הנכסים כאמור תנוהל החברה, ללא שכר או בשכר כפי שיוחלט, וזאת על ידי אמיר ועל ידי מנהל נוסף, שימונה על ידי דליה וגאולה, שיפעלו במשותף, ובמקרה של חילוקי דעות ביניהם יכריע מנהל העזבון. הוא ייחשב כדירקטור מכריע לצורך כך, והכרעתו תהיה סופית מבלי שיהיה אחריה דבר. מנהל העזבון יהיה מוסמך להורות לצדדים להחליף מנהלים בחברה במקרה שישתכנע, כי הדבר חיוני לטובת החברה או לצורך ביצוע הסכם זה".

דליה העידה כי הדירקטורית אשר מונתה על ידה בהתאם לסעיף זה (וכך אף הדירקטורים הקודמים – ד.ק.) "מונתה במקומי מפני שאמיר לא יכול לשבת מולי, אז עשו לו טובה ואמרו – בסדר לא תצטרך לראות את האחיות שלך, אתה לא יכול לשבת איתן, נמנה מישהו אחר במקומן שיהיה ממונה על ידן ויעשה מה שהן אומרות מה שהן רוצות בחברה" (עמ' 95 לפרוטוקול).
לאור עדות זו והאמור בהסכם הפשרה אין כל מקום לטענותיה החוזרות ונשנות של דליה במהלך הדיון כי היא עצמה רוצה לנהל את החברה:
כך, העידה דליה כי "אנחנו רוצות את הניהול של החברה... כדי שהיא תנוהל כמו שצריך... אני לא מעוניינת בנכס, אני רוצה לנהל אותה כמו שצריך."
עוד העידה דליה "אנחנו רוצות לגור בארץ ישראל, לא רוצות למכור (את הנכסים – ד.ק.) אותם תמורת כסף, זה מה שיש לנו, זו הארץ שלנו את זה אני רוצה לנהל" (עמ' 24 לפרוטוקול).
"אני רוצה ממש להיות דירקטורית" (עמ' 26 לפרוטוקול).
דליה טענה גם כי הדירקטורים שמונו מטעמה "עשו כל מה שהם יכולים. אבל הם לא יכולים טוב כמוני, כי אני לא הייתי שם, הם היו במקומי" (עמ' 92 לפרוטוקול).
בהקשר לניהול החברה העידה דליה פעם נוספת כי "אני רוצה את ארץ ישראל ולא את הכסף" (עמ' 119 לפרוטוקול).
לא רק שעדות זו סותרת את ניתוק האחיות מניהול החברה באופן אישי בהסדר הפשרה, אלא שהיא סותרת גם את עדותה של דליה עצמה אשר ניתנה במהלך העדות בדבר רצונה לנהל את החברה.
דליה העידה, באמצע עמ' 24 לפרוטוקול, כי היא "... רוצה לגמור את סכסוך העזבון אצל שמעוני ואחר כך לטפל בחלוקת החברה כמו שצריך".
סיום הסכסוך וחלוקת החברה הם למעשה חלוקת נכסי העזבון. זו הייתה מטרתו של הסכם הפשרה – ולא רעיון ערטילאי של ניהול החברה.
בהקשר לאותה הבעת רצון לנהל את החברה באופן אישי, נשאלה דליה בחקירתה:
"ש. אבל תאמרי לי, מה הכישורים שלך שיכולים לגרום לנו לחשוב שאת יכולה לנהל את החברה יותר טוב ממי שמנהל אותה היום?
ת. תראה, אני לוקחת רואה חשבון צמוד והייתי לוקחת יועץ משפטי צמוד והייתי מנהל אותה לפי מיטב שיפוטי." (עמ' 119 לפרוטוקול).
בהמשך נשאלה דליה מה היא יכולה לתרום כדי להביא את החברות למצב טוב יותר מאשר הן היום והאם יש לה כישורים מיוחדים.
תשובתה הייתה "אני גמרתי תיכון גם למדתי כמה שנים באוניברסיטה לא למדתי כלכלה... ולא למדתי ראיית חשבון אבל אני יכולה לדבר עם אנשים ולהתייעץ איתם... אבל הייתי דירקטורית היה ליSAY בחברה אני הייתי שולטת בה ולא מביאה אותה למצב של 13 מיליון ₪ חובות ב- 2000 עדיין באותו מצב ב- 2012". (עמודים 119-120 לפרוטוקול).
יש לציין כי דליה העידה קודם לכן כי הייתה מורה לריתמיקה.

לאור כל האמור לעיל, אין בסיס לרצונה של דליה לנהל באופן אישי את החברה. אין גם מקום לטענה בדבר קיומה של ציפייה לגיטימית לניהול משותף מעין זה על ידה באופן אישי.
הציפייה הלגיטימית העומדת למבקשות על פי הסכם הפשרה הוא כי ימונה בחברה דירקטור מטעמן.

- מינוי דירקטור מטעם המבקשות וטענת הקיפוח בהקשר זה

טענתן המקורית של האחיות הייתה כי קמה להן זכות למנות ולפטר דירקטור בחברה באופן חד צדדי לפי ראות עיניהן.
מעדותה של דליה עולה כי בעיניה דירקטור הוא בגדר שלוח בלבד המהווה את ידה הארוכה ואמור לבצע את הוראותיה ואת דרישותיה.
כך, למשל, העידה דליה "אלינור לא הייתה צריכה להענות לתביעת סזאן. כי אני בעלת המניות, אני הדירקטורית והיא רק השלוחה שלי..." (עמ' 40 לפרוטוקול).
עוד העידה דליה באשר לשיקול הדעת המופעל על ידי הדירקטורית מטעמה "... היא בן אדם חושב, אנחנו מתייעצים, היא לא מקבלת את הדברים שלנו, היא מתייעצת איתנו ואנחנו מתייעצים איתה. אבל שיש משהו שצריך להכריע אז אנחנו מכריעות.
ש. כלומר, ההחלטה העליונה או הסופית נתונה לכן לפי מה שאת אומרת?
ת. כן, כן, כן."
בהמשך העידה דליה: "... ומי שיחליט אחרת? אף אחד לא יכול להחליט אחרת במקומי אני בעלת המניות ואני הייתי אמורה להיות הדירקטורית והיא היד המוארכת שלי. מה שאני קובעת מה שאני מחליטה זה מה שחשוב אם יש בעיה עם זה, היא יכולה להתפטר" (עמ' 43 לפרוטוקול).

תפיסתן של האחיות באשר לתפקידו של דירקטור הממונה מטעמן על פי הסכם הפשרה הינה תפיסה מוטעית.
הדין באשר למעמדו של דירקטור אשר מונה על ידי או מטעם בעלי מניות - אינו עולה בקנה אחד עם ראייתה של דליה את תפקיד הדירקטור בכלל ואת תפקידה של אלינור בפרט.
סעיף 106(א) לחוק החברות קובע כי "דירקטור, בכשירותו ככזה, יפעיל שיקול דעת עצמאי בהצבעה בדירקטוריון, לא יהיה צד להסכם הצבעה ויראו באי הפעלת שיקול דעת עצמאי כאמור או בהסכם הצבעה הפרת חובת אמונים".
הוראה זו בדבר שיקול דעת עצמאי של דירקטור בחברה חלה ותקפה גם כאשר מדובר בחברת מעטים כמו במקרה שלפניי.
מסביר י. גרוס בספרו דירקטורים ונושאי משרה בעידן הממשל התאגידי (מהדורה שנייה) 2011 את החובה להפעיל שיקול דעת עצמאי.
בעמ' 50 נאמר כי "חובה בסיסית של הדירקטור הינה שמירה על עצמאותו בלא לקבל תכתיב מבעלי השליטה ומגורמים מעוניינים".
עוד נאמר כי על דירקטור נאסר לקבל תכתיב מאחרים לרבות מי שמינה אותו ועליו לפעול באופן עצמאי על פי שיקול דעתו בלבד לטובת החברה (עמ' 191).
בעמ' 198, לאחר הפנייה להוראות סעיף 106 לחוק החברות נאמר "מיום מינויו של דירקטור על ידי בעלי המניות, אין בכוחו של בעל המניות – הממנה להגביל את שיקול הדעת של הדירקטור או להתנות תנאים בדבר היקף תפקידו ואופן הצבעותיו בישיבת הדירקטוריון".

בבש"א (ירושלים) 916/03 הממונה על הגבלים עסקיים נ' בראון –פישמן תקשורת בע"מ ואח' [פורסם בנבו] נדונו הוראות מסויימות של הסדר, אשר לגביו ביקש הממונה על ההגבלים העסקיים ליתן תוקף של החלטה - מכוח הוראות סעיף 36 לחוק בתי דין מנהליים תשנ"ב – 1992.
המשיבה 2, ידיעות אחרונות בע"מ, התנגדה להסדר ממספר טעמים, כאשר הטעם הראשון היה כי הוראות מסויימות בהסדר אינן עולות בקנה אחד עם דיני התאגידים, שכן הן כובלות את שיקול דעתם של הדירקטורים אשר מונו מטעמה.
נטען כי כבילה כאמור שקולה להסכם הצבעה אשר אסור על פי סעיף 106 לחוק החברות.
כב' השופט עדיאל הבהיר כי הדין מטיל על דירקטור בחברה בה הוא נושא משרה חובת אמונים לחברה. חובה זו פורשה בפסיקה כחובה לפעול בתום לב, בהגינות ולמען טובת החברה ולא לקידום אינטרס אישי של נושא המשרה.
חובת האמונים נועדה למנוע את ניצול כוחו של הדירקטור לטובתו והיא מבוססת על קיומו של אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה הוא האינטרס של החברה.
עוד נאמר (בסעיף 22 להחלטה) כי "חובת האמונים של הדירקטור מופנית כלפי החברה, ולא כלפי בעל המניות אשר מטעמו מונה הדירקטור. אומנם, אין לפסול דירקטור רק בשל היותו מייצג אינטרס של בעל מניות בחברה. אך זאת כל עוד טובת החברה היא נר לרגליו ובתנאי שיפעיל את שיקול דעתו באופן עצמאי, על פי החובות המוטלות עליו, ולא על פי הוראותיהם של בעלי המניות. בכך אין למנוע מבעלי המניות להתערב בדרך עבודת הדירקטור על ידי פיטורי דירקטור זה או אחר (בכפוף למסמכי ההתאגדות), או בדרך של שינוי חלוקת הסמכויות בין האורגנים השונים בחברה כאמור בסעיף 50 לחוק החברות...".
ממשיך ומסביר כב' השופט עדיאל (בסעיף 26 להחלטה) כי "טובת החברה אינה חופפת בהכרח את טובתם של בעלי המניות בה. במצב בו דירקטור מכהן "הודות" להסכמתו של בעל מניות פלוני, אותן חובות החלות על בעל המניות לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת כלפי החברה בהפעלת זכויותיו ובמילוי חובותיו... יחולו גם על הדירקטור הנתון להשפעתו של אותו בעל מניות, ותמנענה בעדו מלהעדיף את האינטרסים של "מטיבו" על פני אלו של החובה בכללותה, זאת נוסף על החובות המוטלות עליו כדירקטור...".
אין לכן בסיס לעמדתה של דליה העולה מעדותה על פיה ביחסים בין האחיות לבין אלינור האחיות הן "המכריעות", שכן דעה זו נוגדת באופן מפורש וחד משמעי את דיני החברות.

בסיכומי האחיות נטענה הטענה בדרך אחרת. נאמר כי אין זה משנה אם לאחיות הייתה זכות להורות על פיטורי הדירקטור מטעמן ומינוי אחר באופן חד צדדי לחלוטין, או שהיה עליהן לכנס אסיפה כללית לשם כך. נטען כי בשני המקרים היה אמיר מחויב, מכוח הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, לאפשר להן לממש את זכותן לפיה החברה תנוהל על ידי מנהל מטעמן וכי כך גם עשה אמיר בפועל במשך למעלה מעשור.

מהתנהלות הצדדים במהלך השנים מאז החתימה על הסכם הפשרה עולה באופן חד משמעי כי מינוי דירקטור מטעם המבקשות והחלפתו נעשה על ידי האסיפה הכללית של החברות בהצבעה פה אחד.
בהסכם הפשרה נקבע כי במועד כריתתו יחתמו הצדדים על פרוטוקול אסיפה כללית מיוחדת אשר צורף כנספח ג' להסכם הפשרה.
נספח ג' להסכם הפשרה (נספח 12 להמרצת הפתיחה המתוקנת) הוא פרוטוקול אסיפת כללית שלא מן המניין מיום 25.10.01, בה נוכחים כל בעלי המניות של חברת הנכסים.
על סדר היום "מינוי מנהל נוסף לחברה וקבלת הוראות הסכם הפשרה".
הוחלט באספה כי המבקשות יוסמכו למנות באופן מידי מנהל נוסף מטעמן.
עוד נקבע, בין היתר, כי מנהל העזבון יהיה מוסמך להורות לצדדים להחליף מנהל במקרה שיחליט כי הדבר חיוני או לצורך ביצוע הסכם הפשרה.
על פרוטוקול זה חתומים כל בעלי המניות באותה עת: המבקשות, אמיר ואמם ברטה אשל.
ביום 19.12.01 נערכה אסיפת בעלי המניות של חברת הנכסים כאשר על סדר היום: התפטרות ברטה אשל והמבקשות מתפקידן כמנהלות בחברה ומינוי רו"ח בלטברג כמנהל נוסף בחברה לצידו של מר אמיר אשל. רו"ח בלטברג היה דירקטור מטעמן של המבקשות.
רו"ח בלטברג מונה כדירקטור מטעם המבקשות גם בחברת NA באסיפה כללית שהתקיימה באותו יום (נספחים 14 להמרצת הפתיחה).
דליה נשאלה האם לאחר הסכם הפשרה "החלטתן על בלטברג ביקשתן להמליץ עליו" ותשובתה הייתה "כן". (עמ' 33 לפרוטוקול).
דליה אישרה כי על פי הסכם הפשרה "ירשם עוד איזשהו פרוטוקול תעשה אסיפה כללית". (עמ' 33 לפרטוקול).
דליה טענה אומנם כי מדובר ב"חותמת גומי" אולם אין בסיס לטענה זו - לא על פי האמור בהסכם הפשרה ולא בהתאם לדרך בה פעלו הצדדים בהמשך.
לאחר שרו"ח בלטברג הודיע על התפטרותו מהנהלת שתי החברות, בשל סירוב המבקשות לשלם לו שכר טרחה, ביקש כי המבקשות יחתמו באופן דחוף על פרוטוקול אסיפה כללית מיוחדת בו תתמנה דליה כדירקטורית כנגד התפטרותו.
ביום 18.11.03 התקיימה אסיפת בעלי מניות של חברת NA. במהלך אותה ישיבה ביקשה דליה את רו"ח בלטברג למסור לה מכתב פיטורין מכהונתו כדירקטור בשתי החברות. היועץ המשפטי של החברות הבהיר כי מינוי דירקטור חדש חייב להתקבל בהחלטת רוב באסיפה הכללית.
רו"ח בלטברג הציע כי אמיר מצגר ממשרדו ישמש כדירקטור. דליה לא הסכימה לכך ואמרה כי יש לה מישהי מטעמה - עו"ד גלילה כצמן.
בהמשך הישיבה, הגיש רו"ח בלטברג מכתב התפטרות משתי החברות מותנה במינוי עו"ד כצמן במקומו.
אמיר אמר בישיבה כי הוא מבקש לפגוש את עו"ד כצמן ולדעת אם היא מוכנה לעבוד ללא שכר.
במסגרת ההחלטות של אותה אספה נאמר כי התקבלה התפטרותו המותנית של רו"ח בלטברג מתפקידו, ונדחתה בקשתה של דליה להתמנות כדירקטור.
עוד נאמר כי "דליה אשל מציעה את עו"ד גלילה כצמן... כדירקטורית מטעמה ומטעם גאולה אשל. תתואם פגישה בין עו"ד כצמן לאמיר אשל" (ההדגשות שלי – ד.ק.).
בסופו של דבר מונה רו"ח מצגר כדירקטור חליף.
ביום 18.6.06 התקיימה אסיפה כללית נוספת של חברת הנכסים במשרדו של רו"ח בלטברג, כאשר על סדר היום התפטרותו של רו"ח בלטברג מכהונתו כדירקטור וסיום כהונתו של מר אמיר מצגר כדירקטור חליף (נספח 15 להמרצת הפתיחה).
על סדר היום עמד גם מינוי אלינור פרנס כדירקטורית בחברה מטעמן של המבקשות.
האסיפה הכללית החליטה לקבל את ההתפטרות ולמנות את גב' אלינור פרנס כדירקטורית בחברה מטעמן של המבקשות.
באותו יום התקבלה החלטה זהה באסיפה בעלי המניות של חברתNA כאשר המבקשות ואמיר חתומים על הפרוטוקול (נספח 16 להמרצת הפתיחה).
גם כאשר ביקשו האחיות למנות דירקטור במקומה של אלינור, פנה בא כוחן במכתב לאמיר כדירקטור בשתי החברות ודרש כי תכונס אסיפת בעלי מניות. בין היתר, ביקשו האחיות לכלול בסדר היום של אסיפת בעלי המניות "מינוי דירקטור במקומה של גב' אלינור פרנס ואשר פרטיו יועברו ליתר בעלי המניות בחברות לפחות יומיים בטרם מועד כינוס האסיפה הכללית".
בתשובה לפנייה זו הודיעו החברות על כינוס אסיפה כללית של בעלי המניות בשתי החברות כאשר, בין היתר, יתקיים דיון "בדרישת בעלות המניות דליה אשל וגאולה אשל לפיטוריה/התפטרותה של הדירקטורית הגב' אלינור פרנס בחברות".

דרך פעולה זו באשר למינוי דירקטור מטעם המבקשות עולה בקנה אחד עם עדותו של אמיר בעניין זה.
אמיר העיד כי הנציגים של האחיות היו רואה חשבון בלטברג, אמיר מצגר ואחר כך אלינור.
"ש. כשהם ביקשו להחליף אותם כפי שאתה טוען חדשות לבקרים, איך הן עשו את זה?
ת. הן הביאו את זה לאסיפה הכללית או משהו כזה והאסיפה הכללית החליטה, אני בדרך כלל ראיינתי אותם, לא בדרך כלל אלא תמיד ראיינתי את האנשים שהן רצו להביא ואז החלטנו באסיפה הכללית אם לאשר את זה או לא. אף פעם לא קרה שהן באו והצניחו איזשהו מנהל והוא הונצח, וזה מה שקרה, ככה זה עבד זה קרה בצורה שאני ראיינתי אותם.
ש. אתה סירבת אי פעם למינוי דירקטור מטעמן?
ת. ... נדמה לי שהייתה איזה עורכת דין לאה בראון שהן רצו למנות ואני לא הסכמתי, דליה רצתה למנות את עצמה ואני לא הסכמתי. כן בפירוש. אני ראיינתי את המועמדים, יש לי אחריות לחברה... הן רצו אפילו עוד אחד איזה אחד מפתח תקוה לא מזמן איזה יעקב אחד... נדמה לי אחרי אמיר מצגר הן רצו ואז אני סירבתי, דיברתי איתו ואני סירבתי, ואז אמיר מצגר הוא הכיר את אלינור ומאוד סמכתי על אמיר מצגר, הוא היה צריך ללכת לעבוד במשרד ראש הממשלה ואז בהמלצת אמיר מצגר אני ראיינתי את אלינור, לפני זה היה מישהו אחר שסירבתי... היו אנשים שהאחיות המליצו עליהם והם יצרו איתי קשר." (עמ' 184-185 לפרוטוקול).

מהאמור כל האמור לעיל עולה במפורש כי הנוהל בין הצדדים במהלך השנים מאז הסכם הפשרה היה כי האחיות, אשר זכאיות אכן למנות דירקטור מטעמן, מציעות את הדירקטור, אמיר נפגש איתו ומתקבלת החלטה באסיפה הכללית.
עד היום נעשו הדברים בהסכמה ולא נשמעו טענות מצד המבקשות באשר לדרך זו של מינוי הדירקטורים מטעמן. בסופו של דבר אף מונתה אלינור על פי המלצת הדירקטור החליף הקודם אשר מונה מטעמן.
בנסיבות אלה, משנשמרה זכותן של המבקשות למינוי דירקטורים מטעמן במהלך כל השנים מאז הסכם הפשרה - אין כל בסיס לטענת הקיפוח אשר מעלות האחיות כלפי אמיר בעניין זה, או לטענתה של דליה כי קופחה מעצם העובדה שלא הייתה דירקטורית (עמ' 92 לפרוטוקול).

ג. טענת קיפוח בגין מניעת מידע
בסיכומים נטען באופן כללי בסעיפים 77 ו-78 כי המבקשות זכאיות לקבל כל מידע הנוגע לחברות.
בהקשר זה ציינו המבקשות את דברי אמיר ואלינור על פיהן יש למבקשות את הזכות לקבל ולעיין בכל מסמך במשיבות 4 ו-5, ואף לאמור בהסכם הפשרה בעניין השקיפות המוחלטת בנוגע למסמכים ומידע הקשורים, בין היתר, בחברת הנכסים או בנכס כלשהו בנכסי העזבון.
טענה זו איננה מצדיקה מסקנה כלשהי בעניין קיפוח המבקשות בעניין מסירת המידע.
בהמרצת הפתיחה עצמה נאמר על ידי המבקשות בסעיף 51 כי הן מקבלות עדכון ישיר ושוטף בכל הנעשה בחברות.
כנספח 7 להמרצת הפתיחה צורף דוח תזרים לפי חשבון.
דליה נשאלה כיצד הגיע המסמך לידיה ותשובתה הייתה שהמסמך הוא מהמחשב של המשרד של חברת הנכסים "... זה מהתוכנה של המשרד של אשר אשל. באשר אשל בבורסה התנהלו החשבונות של אשר אשל יהלומים ואשר אשל נכסים." (עמ' 147 לפרוטוקול).
דליה נשאלה האם גנבה את המסמך ותשובתה הייתה שלילית.
דליה נשאלה מדוע שהמסמך יהיה אצלה ותשובתה הייתה שהאחיות הן בעלות המשרד והן עובדות שם.
משהועלתה תהייה באשר לתשובה על פיה האחיות הן בעלות המשרד השיבה "סליחה, אנחנו עובדות שם שנים, וגאולה הייתה זו שהכניסה את המחשב למשרד והכל גלוי בפניה, יש לה את התוכנה של המחשב... של המשרד של אשר אשל והדוח הזה הוצא מתוך המשרד של אשר אשל. אתה רואה שהוא כולל את התאריכים עד 12.12.99 מ- 94'".
לאחר מכן טענה שזה לא הכל וכי מדובר רק בדוחות שנמצאים במחשב "זה נמצא במחשב שלנו כל הזמן".

דליה נשאלה:
"ש. זאת אומרת שיש לכם גישה כל הזמן לכל המסמכים של החברה?
ת. לא, זה לא כל המסמכים... זה נמצא במחשב של המשרד שתוכנו נמצא במחשב מקביל אצל גאולה, אבל זה לא כל המסמכים."

דליה נשאלה על ידי בית משפט האם יש משהו שהיא לא יכולה להוציא מהמחשב ותשובתה לכך הייתה "לא, זה לא של איתן אקירוב (צ"ל – עקירב – ד.ק.), זה של המשרד של אשר אשל, זה לא המסמכים של איתן אקירוב אני בהתחלה לא הבנתי חשבתי שזה איתן אבל זה לא איתן". (עמ' 148 לפרוטוקול).

דליה המשיכה והתעקשה כי למרות ששלפה את המסמך אשר צורף להמרצת הפתיחה מהמחשב של המשרד אין לה את כל המסמכים.
הסברה לכך היה שאצל איתן רואה החשבון יש עיבוד משלו וזה לא נמצא אצלה.
לאור זאת, נשאלה דליה האם אי פעם ביקשה מרואה חשבון או נציג מטעמה לבדוק את המסמכים אצל רו"ח עקירב וקיבלה תשובה שלילית. לכך ענתה דליה כי בתחילה קיבל רו"ח בלטברג מטעמה חומר מרו"ח עקירב. אולם, טענה כי לאחר מכן רו"ח עקירב כתב כי אסרו עליו לתת חומרים.
לדבריה, ראתה מכתב כזה רק ביום חקירתה.
מכתב זה לא הוצג בפני בית משפט.
נאמר לדליה בחקירה כי היא רואה את המאזנים וקיבלה את החשבונות.
תשובתה לכך הייתה "נכון קיבלתי את הכרטיסיות" (עמ' 61 לפרוטוקול).
אישור למסירה שוטפת של מסמכים למבקשות על ידי רו"ח עקירב, מצוי גם בתוכן השאלה אשר הוצגה לרו"ח עקירב בחקירתו הנגדית בעמ' 174 לפרוטוקול מיום 22.4.13.
רו"ח עקירב נשאל:
"ש. האם נכון כי מידי שנה בחודשים ינואר, פברואר, מרץ היית מעביר לאחיות כרטסת הנהלת חשבונות ומאזני בוחן של חברת הנכסים וגם של חברת NA?
ת. אני לא יודע אם זה בינואר, כל פעם שהיינו מסיימים לעבוד על שנה מסויימת, ברגע שהפסקתי להיות רואה החשבון ובמשרדי נעשתה רק הנהלת חשבונות, כל שנה שאנחנו מסיימים את הנהלת החשבונות מעבירים כרטסת אחת לשטיינר וכרטסת אחת אליהן באמצעות אלינור, השנה זה היה באמצעות עורכי הדין."
רו"ח עקירב אף התבקש לאשר, תוך הפנייה לסעיף 21 לתצהירו, כי העביר מידי שנה את כרטסת הנהלת החשבונות ומאזני הבוחן של החברות באמצעות רו"ח בלטברג.
תשובתו לכך הייתה "כן, כל פעם באמצעות מי שהן ביקשו" (עמ' 175 לפרוטוקול).
לכך הוסיף "הייתה תקופה שדליה באה אלי למשרד יושבת עם הקלסרים, בשלב מסוים היא הפסיקה לבוא אז היא עשתה את זה דרכם" (עמ' 175 לפרוטוקול)
עוד יש לציין כי במהלך החקירה הנגדית הוצג לרו"ח עקירב על ידי ב"כ המבקשות הדוח השנתי לשנת 2011 של חברת NA, אשר נמסר להן לאחר שהחלו ההליכים (עמ' 168 לפרוטוקול).

אישור נוסף לקבלת מסמכים באופן שוטף במהלך השנים עד לתחילת ההליכים המשפטיים בין הצדדים בתיק הנוכחי, ניתן למצוא בבקשה הדחופה "להורות למשיבים למסור מידע ומסמכים" אשר הוגשה ביום 9.1.14.
המסמכים שהתבקשו באותה בקשה מתייחסים לשנת 2013, כאשר נאמר בסעיף 6 לבקשה "ועוד יודגש, כי לראשונה אי פעם בהיסטוריה של החברות המשפחתיות, למבקשות אין כל ידיעה מה אירע בחברות במהלך השנה האחרונה (שנת 2013) "
סעדים ספציפיים לשנים 2013 ו-2014 ניתנו במהלך הדיונים שהתקיימו בבית משפט לאחר הגשת התביעה באוקטובר 2012.
אין לכן כל מקום לטענה בדבר קיפוח המבקשות בגין אי מסירת מסמכים.

ד. קיפוח בגין טענות שונות
תחת הכותרת "טענות שונות" נעשתה בסיכומים הפנייה בלבד לאמור בכתבי הטענות במספר נושאים. לא נערך על ידי המבקשות דיון לגופו של עניין בטענות קיפוח אלה.
כבר מטעם זה אין מקום לבחון את הטענות.

למעלה מן הצורך אתייחס לשתי טענות אשר הועלו בסעיף זה:
- אי תשלום הקצבות חודשיות
בפרק ז' להמרצת הפתיחה המתוקנת נטען כי יש להורות לחברת הנכסים לקיים את סעיף 8 להחלטת האסיפה בפרוטוקול 98' – לשלם למבקשות הקצבות חודשיות בסך 4500 דולר בתוספת שערוך.
נאמר כי החל מיום 1.11.98 שילמה חברת הנכסים לכל אחת מהאחיות סכום חודשי קבוע. באותה תקופה הועסק אמיר כמנהל בחברת הנכסים.
נטען כי בפרוטוקול 98' עוגנו באופן פורמאלי תשלומי ההקצבות החודשיות.
עוד נטען כי במשך תקופה ארוכה, בין נובמבר 98' ועד ספטמבר 2000, שולמו למבקשות ההקצבות על פי פרוטוקול 98'.
באוקטובר 2000, זמן קצר לאחר פטירת המנוח, הפסיק אמיר את תשלום ההקצבות בטענה של העדר כספים בחברה.
האחיות דרשו מאמיר להשלים את תשלום ההקצבות עד לאותו מועד ואמיר העביר סכום של 45,000 דולר המשקף את תשלום קצבות עבור עשרה חודשים.
החל מאוגוסט 2001 לא שולמו לאחיות ההקצבות.
נטען כי ההחלטה בפרוטוקול 98' אינה מוגבלת בזמן ומדובר בהסכם ארוך טווח לפיו זכאיות האחיות לתשלום מידי חודש.

לא היה מקום מלכתחילה לבירור טענת האחיות בעניין ההקצבות במסגרת התביעה שלפניי, לגופן. זאת לאור העובדה כי תביעה זהה במהותה מתבררת במסגרת הבוררות בפני הבורר שמעוני.
בוררות זו מתנהלת בעניין תביעות שונות של המבקשות המתייחסות לעזבון אביהן המנוח.
יש לציין כי פסק ביניים המתייחס ליהלום מסויים מנכסי העזבון ניתן בשנת 2012.
האחיות הגישו בקשה לביטול פסק הבורר, בקשה אשר נדחתה.
בהחלטת בית המשפט נאמר כי יש לזרז את הליכי הבוררות.
על פי עדותה של דליה נקבעו אכן 4 פגישות בוררות צפופות אחת אחרי השנייה (עמ' 11 לפרוטוקול) ומכאן עולה כי הליכי הבוררות בין הצדדים ממשיכים להתנהל.
בכתב התביעה שהוגש לבורר עוד בשנת 2007 (נספח 3 לתגובת המשיבים 1 ו-2 להמרצת הפתיחה) היפנו המבקשות הן להסכם הפשרה והן לפרוטוקול 98'.
המבקשות טענו גם שם כי באוקטובר 2000 הפסיק אמיר את תשלום ההקצבות, תוך טענה כי אין לחברה כספים.
נטען במסגרת כתב התביעה כי המבקשות פנו לחברה בדרישה לחדש את ההקצבות אך לא נענו.
עילת התביעה במסגרת הבוררות זהה לחלוטין לטענות הנטענות במסגרת התביעה הנוכחית.
העובדה כי מתבקשת בתביעה שלפניי הצהרה על הזכות לקבלת התשלום מהיום ואילך, אינה משנה את העובדה כי מדובר בעילה זהה.
על הבורר, בפניו מתנהל הדיון, יהיה להכריע בשאלת זכאותן העקרונית של המבקשות לתשלום ההקצבות. אין הבדל מבחינה זו אם מדובר בתביעה כספית הנכללת בבוררות או בבקשה לפסק דין הצהרתי בתיק הנוכחי – בכל מקרה תבחן שאלת זכותן של האחיות לתשלום וטענת ההפרה של התחייבות זו במסגרת התביעה המונחת בפני הבורר.

- תשלומי הוצאות טלפונים סלולארים לאמיר
בפרק ה"שונות" הועלתה גם טענה על פיה מקבל אמיר מחברת הנכסים מזה למעלה מעשור, תשלומים בגין חשבונות הטלפונים הסלולרים שלו, כביכול, בסכומים גבוהים מאוד המגיעים לאלפי ואף עשרות אלפי ₪ בחודש.
כך, נאמר כי בשנת 2010 הסתכמו התשלומים בסך של 85,000 ₪ וסכום כמעט זהה שולם בשנת 2011.
באסיפה הכללית אשר נערכה ביום 21.6.12 ביקשו האחיות הסברים בדבר תשלומים אלה. רואה חשבון שטיינר הסביר כי התשלום מקטין את יתרת הזכות של אמיר בגין הלוואה שנתן לטענתו וכי התשלום לא נרשם בהוצאות שכן רואים בזה משיכה פרטית.
התברר לאחיות כי לא רק שאמיר מקבל החזר הוצאות סלולור מחברת הנכסים באופן המקפח אותן אלא שהוא עושה זאת תוך הצגת מצגי שווא בפני רואה החשבון.
על פי הסכם הפשרה, אותו יש להניח כי אמיר לא הציג בפני רואה החשבון, כל ההלוואות אשר אמיר העמיד לחברה ייחשבו כהונה העצמי של החברה והחברה אינה מחוייבת לפרוע אותן.

במסגרת חקירתה של דליה באשר לטענות שהועלו על ידה בעניין השכר שמקבל אמיר, נאמר על ידה כי היא חושבת שהוא מקבל יותר מידי כסף כדירקטור, שכן את רוב העבודה עושה אלינור.
דליה נשאלה האם יש לה טענה כנגד גובה התשלום המשולם לאמיר או לעצם העובדה שמשולם לו שכר.
תשובתה הייתה "הוא יכול לקבל, דרך אגב את הסלולרים של אמיר אני אשמה שהוא מקבל אותם, כי אבא לא רצה, אבא רצה לחייב אותו, ואני אמרתי לאבא: זה לא פייר הוא עושה כל כך הרבה טלפונים עבור החברה הוא זכאי לקבל את הכסף" (עמ' 121 לפרוטוקול).
יתרה מזאת הנושא של תשלום הוצאות הסלולר כבר עלה בשנת 2003.
דליה הופנתה לפרוטוקול ישיבה של חברת הנכסים מיום 18.11.03 (נספח 33 לתשובת המשיבים 1-2).
על סדר היום עמד, בין היתר, נושא הוראות קבע לחברות הפלאפון בגין מכשירים של אמיר ושימוש בחניה של החברה על ידי גאולה ללא תשלום לחברה.
במהלך הישיבה ביקש רואה חשבון בלטברג אשר שימש, כאמור, דירקטור מטעם המבקשות, לקבל החלטה אשר תפסיק את הוראות הקבע לחברות הפלאפון.
אמיר הסכים לכך בתנאי שגאולה תפסיק להשתמש בחניה. גאולה אמרה שהיא לא מוכנה לצאת וכי האב קנה את המשרדים בהם מצויות החניות כדי שלה ולדליה יהיו חניות.
במסגרת ההחלטות נאמר בסעיף י"ב "לא הושגה הסכמה על ידי הדירקטורים לגבי ביטול הוראת הקבע לחברות פלאפון ואורנג' בגין מכשירים בשימוש של אמיר אשל, וזאת כל עוד גאולה אשל תמשיך לעשות שימוש בחניה של החברה ללא תשלום".
בסעיף י"ג להחלטות נאמר "גאולה אשל תמשיך לעשות שימוש בחניה במגדל היהלום ללא תשלום לחברה".
דליה, אשר השתתפה בישיבה, טענה בעדותה כי היא לא חתומה על ההחלטה.
נאמר לה בחקירה כי ההחלטה הייתה בהסכמת כולם שכל זמן שהאחיות עושות שימוש בחניות יבוצע תשלום לאמיר בגין חשבונות הסללור.
תשובתה לכך הייתה כלהלן: "ההחלטה הזו לא התקבלה על דעתי. אומנם חתום עליו עמיקם בלטברג יש לנו אילוצים ויש מסגרת שבה אפשר לפעול בלי תביעות משפטיות ולבזבז זמן שיפוטי". (עמ' 90 לפרוטוקול).
משנאמר לדליה פעם נוספת שהתקבלה החלטה מחייבת ענתה "אז אני אומרת שההחלטה המחייבת התקבלה כדי לא לשבור את המועדון, לא לשרוף את המועדון, כדי לשמור על מודוס וי-ונדי בתוך החברה... אני ידעתי שהתקבלה החלטה" (עמ' 91 לפרוטוקול).
דליה הוסיפה כי לא היה טעם להתלונן ולכן לא פעלה לשם שינוי ההחלטה "אז שתקנו ידענו שבבוא היום זה יפתר" (עמ' 91 לפרוטוקול).
די באמור לעיל כדי לדחות את הטענה אשר הועלתה כתשע שנים לאחר קבלת ההחלטה בשנת 2003.

ה. הטענות בגין פרעון שטרי ההון
בהחלטה אשר ניתנה על ידי ביום 6.12.12 בת.א 32207-10-11 בתביעת סזאן, [פורסם בנבו] היתרתי למבקשות לתקן את המרצת הפתיחה כך שתכלול את כל הטענות הקשורות לתשלום הסכום של כ- 4.2 מיליון ₪ לסזאן, בגין שטרי ההון.
בהמרצת הפתיחה המתוקנת נאמר כי בינואר 2011 החל אמיר לדרוש כיNA תיפרע לסזאן, שהיא לטענת המבקשות חברה בשליטתו, הלוואות בעלים נטענות בסכום של 4.2 מיליון ₪.
נטען כי אמיר, שהוא דירקטור יחיד בסזאן, איים שבמידה ולא יפרעו ההלוואות תתבע סזאן את חברת NA אשר גם בה משמש אמיר כדירקטור.
אמיר טען כי ההלואות שפרעונן נדרש מגובות בשטרי הון אשר הוצאו על ידי חברת NA לסזאן.
לדברי המבקשות, שטרי ההון הם מסמכים עליהם חתום אמיר מול עצמו הן מטעם סזאן שהיא המלווה, כביכול, והן מטעםNA שהיא הלווה, כביכול.
שטרי ההון אינם נושאים תאריך ולא ברור מתי נחתמו.
עוד נאמר כי לא הוצגו בפני המבקשות מסמכים המעידים כי סכום של כ- 4 מיליון ש"ח אכן הוזרם על ידי אמיר או סזאן לחברת NA.
נטען כי רק לאחר שהמבקשות הגישו את התביעה הנוכחית ואת הבקשה למתן סעדים זמניים, צירפו אמיר ואלינור, לראשונה, מסמכים התומכים לטענתם בטענה כי הכספים הוזרמו לחברה.
אמיר הוא זה הנושא בנטל להוכיח כי שטרי ההון משקפים כספים שהוזרמו לחברת NA בפועל, וכי מדובר במסמכים המשקפים התחייבות ולא השקעה שבוצעה על ידי סזאן שהיא בעלת מניות בחברת NA.
גם אם הוזרמו כספים, כפי שטוען אמיר, אין מחלוקת כי שטרי ההון בחברות המשפחתיות נחשבו על ידי בני המשפחה כהון עצמי ולא כהלוואות אותן יש לפרוע.
המבקשות היפנו בעניין זה למכתבו של אמיר משנת 2006, אשר צורף כנספח 48 להמרצת הפתיחה.
פרעון שטרי החוב עומד בניגוד להסכם הפשרה ובניגוד לצו המניעה אשר עומד בתוקפו כל עוד לא בוצע הסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, האוסר על אמיר או על חברות בשליטתו למשוך כספים מהחברות המשותפות.
מדובר בסכום עתק ביחס לחברתNA הגבוה למעלה מפי שלוש מסך הכנסותיה השנתיות.
התשלום מהווה הפחתה דרמטית של הנכסים העומדים לחלוקה בין האחיות לבין אמיר בהתאם להסכם הפשרה, תוך העברת הכספים לידי אמיר.
המבקשות היפנו לסעיף 6.3 להסכם הפשרה הקובע כי כספים שהוזרמו לחברה כנגדם הוצאו שטרי הון – יחשבו כהון עצמי ויחולקו בין הצדדים במועד בו תחולק החברה.
המבקשות הנחו את אלינור להתנגד לפרעון שטרי ההון וכך גם נעשה על ידה.
בתביעת סזאת נטען כי לאור התנגדות אלינור לפרעון שטרי ההון - נאלצה סזאן להגיש את התביעה לפרעון שטרי ההון.

ההליכים בין הצדדים במסגרת תביעת סזאן פורטו על ידי באותה החלטה מיום 6.12.12, ואין צורך לחזור על כל האמור בה, לרבות טענת האחיות על פיהן ניתנה להם הגנה נגזרת במסגרת תביעת סזאן. בהחלטה הובהר כי קבלת רשות להתגונן במסגרת הגנה נגזרת הינו הליך לפי חוק החברות, הליך אשר לא התקיים בעניין תביעת סזאן. עם זאת נקבע כי הטענות אשר הועלו על ידי המבקשות במסגרת הרשות להגן אשר ניתנה להן - טענות בדבר מהותו של התשלום ובדבר הסמכות לבצע אותו – הן טענות אותן ראוי לברר במסגרת תיקון המרצת הפתיחה המתבררת לפניי.

מאחר ומדובר, כאמור, בחברת מעטים יכולה טענת המבקשות באשר לכספים אשר שולמו והועברו, לכאורה, על ידי חברת NA לחברות בשליטתו של אמיר – להוות בסיס הן לתביעה נגזרת בשם החברות והן בסיס לקיומה של עילת תביעה אישית של המבקשות בגין קיפוח הנובע מכך.
לאור זאת, יש לדון בטענות לגופן ללא קשר לסיווג העילה.

במסגרת המרצת הפתיחה המתוקנת פורטה הגנתה של חברת NA ביחס לתביעת סזאן ובית המשפט התבקש לקבוע כי התשלום בוצע שלא כדין.
נטען כי לא מדובר בהלוואות אותן יש לפרוע וכי על פי הסכם הפשרה אין לממש את שטרי ההון; כי שטרי ההון הם הזרמת כספים לחברות המשפחתיות; כי הכספים שולמו לחברה משפחתית בשליטת אמיר אשר הבריח לכיסו הפרטי כספים באמצעות דרישה לפרעון שטרי ההון.

- הטענה בדבר ספקות לגבי הזרמת הכספים המצויינים בשטרי ההון לחברת NA
אינני רואה מקום לטענתן של האחיות כי לא ניתן לדעת עד היום האם שטרי ההון משקפים אכן כספים שהוזרמו לחברת NA.
טענה זו של המבקשות איננה עומדת בקנה אחד עם הטענה על פיה שטרי ההון משקפים, למעשה, השקעות הוניות אשר נרשמו כפי שנרשמו מטעמי מיסוי גרידא, וכי מקור ההשקעות הוא כספים שהיו שייכים למנוח ואמורים להיות מחולקים בין הצדדים.
במסגרת המרצת הפתיחה המתוקנת וכך גם בתצהירה של דליה, נטען כי הכספים שבגינם הונפקו שטרי ההון לטובת חברות שונות, היו כספים אישיים של המנוח שהיו מופקדים בחשבונות שונים בשוויץ, וכי שטרי ההון הם, למעשה, מסמכים למראית עין.
המבקשות טענו כי כדי להביא את הכספים האישיים לישראל ולהימנע מבעיות מס, נקט המנוח בשיטה של רישום השקעות הון בספרי החברות השונות.
ניתנו דוגמאות למספר העברות כספים בין השנים 97' ו-99'.
עוד יש להפנות בהקשר זה לחקירתה של דליה ביום 7.11.12 במסגרת תביעת סזאן.
דליה נשאלה האם לא הועברו כספים מאת סזאן לחברת NA. תשובתה הייתה "אני לא עונה על השאלה הזו כי אני לא מנהלת חשבונות. זה היה צריך להתברר בעת חלוקת הנכסים."
דליה נשאלה אם היא איננה יודעת שבוצעו העברות. תשובתה הייתה "אני לא הכחשתי אבל לא ראיתי" (עמ' 11 לפרוטוקול).
נראה כי תשובה באשר לעצם הזרמת כספים על ידי סזאן לחברתNA מצויה במסמך אשר צורף על ידי המבקשות כנספח 8 להמרצת הפתיחה. מדובר במסמך בכתב יד אשר נרשם על ידי המנוח ונושא את הכותרת "השקעות ב-NA בזמן הקניה מנעמן".
במסמך נרשם החוב בבנק בסך 1.8 מיליון דולר, השקעת אשל בגין קניית החברה מנעמן בסך 650,000 דולר והשקעת סזאן בסך 600,000 דולר.
מסמך זה מלמד על כך שהמנוח עצמו התייחס לסכומי השקעות שבוצעו בחברת NA בזמן הרכישה בשנת 97', הן על ידי חברת הנכסים והן על ידי סזאן.
ברור אם כן שהועברו כספים לשם רכישת חברת NA הן על ידי אשל והן על ידי סזאן.
למסמך זה אתייחס בהמשך גם לעניין היחסים שבין אמיר לסזאן.

נראה לכן כי השאלה האמיתית שבמחלוקת אינה עצם העברת הכספים לחברת NA - אלא שאלת מהות העברת הכספים והאם מדובר בהשקעה הונית או בהלוואות אותן יש לפרוע.

- שטרי ההון - הלוואה או השקעה הונית
שטרי ההון שנערכו על ידי חברתNA לטובת סזאן וחברת הנכסים צורפו כנספחים 14 ו-15 לתשובת המשיבים 1 ו-2 להמרצת הפתיחה.
בשטר ההון מצוין שם המלווה וסכום ההלוואה.
מדובר אם כן, על פניו, בשטרי הון בגין הלוואות.
עם זאת, עסקה נבחנת לפי מהותה האמיתית ולא בהכרח לפי הכינוי או השם שנתנו לה הצדדים.
בע"א 6722/99 מנהל מס ערך מוסף ת"א נ' משכנות כלל מגדלי הים התיכון בע"מ [פורסם בנבו] חזר וקבע כב' הנשיא ברק כי "מהותה של עסקה נקבעת לצורך דיני המס על פי המהות הכלכלית האמיתית של העסקה. שם העסקה או כינויה על ידי הצדדים לה, איננו מכריע את מהותה של העסקה לצורך דיני המס". (סעיף 9 לפסק דינו).
ברע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' א. אבגל טכנולוגיה בע"מ [פורסם בנבו] דן בית משפט בתחולתו של סעיף 2(ב) לחוק המשכון תשכ"ז - 1997 על "עסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב."
המשנה לנשיא (בדימוס) כב' השופט ש. לוין הבהיר כי לצורך בדיקת החלת הסעיף על עסקת פלונית, יש לברר קודם כל את פרטי ההסכמה בין הצדדים לפי כללי הראיות הרגילים בגדר עקרונות הפרשנות החוזית. "ובשלב הבא, האחר, יש לבחון אם הסכמת הצדדים היא על פי מהותה עסקת משכון ללא קשר, בהכרח, לכינויה על ידי הצדדים" (סעיף 16 לפסק דינו).

לאור זאת, יש לבחון האם שטרי ההון מייצגים עסקת הלוואה או השקעה הונית.
בתשובת המשיבים 1 ו- 2 להמרצת הפתיחה צוין כי על ידי סזאן ניתנו הלוואות לחברתNA בסכום כולל של כ-2.7 מיליון ₪ עד יום 31.12.98, בשנת 99' ניתנו הלוואות בסכום כולל של 266,500 ₪ ובשנת 2000 ניתנו הלוואות בסכום כולל של
כ-1.2 מיליון ₪.
הלוואות במועדים זהים ניתנו גם על ידי חברת הנכסים לחברתNA .
עוד נאמר, כי בהתאם לשטרי ההון הועברו הכספים לחברת NA - תוך הפנייה לכרטסות החברה לשנים 98' ו- 2000 ומספר טופסי העברות בנקאיות לשנת 2000.
כמו כן ציינו המשיבים 1 ו-2 בכתב התשובה (סעיף 220) כי מדובר בשטרי הון אשר הונפקו טרם פטירתו של המנוח, בשנים 98-2000, וכי כספי ההלוואה הועברו בסמוך לחתימה על שטרי ההון.
אולם, התברר כי טענה זו אינה מדויקת וכי חלק ניכר מהכספים הוזרמו לחברת NA עוד לפני מועד עריכת שטרי ההון.
במכתב אשר שלח רו"ח עקירב לאמיר ולאלינור ביום 28.6.12 (נספח 43 לתשובת המשיבות 4 ו- 5) נאמר כי הסכומים המופיעים בשטרי ההון של סזאן וחברת הנכסים משנת 98' ונושאים תאריך 1.1.98, הינם למעשה סכומים שהתקבלו עד ליום 31.12.97. יתרה מזאת, הסכום של כ- 2.4 מיליון ₪ אשר מופיע בשטר ההון של סזאן כסכום שהועבר ביום 1.1.98 – מבטא, לדבריו, הלוואות שניתנו בשנים 95'-97'.
רו"ח עקירב אישר עובדות אלה בחקירתו הנגדית (עמ' 161 לפרוטוקול).
מחקירתו הנגדית של רו"ח עקירב עולה אכן תהיה באשר לעריכת שטרי ההון ורישומם בדוחות הכספיים, כפי שציינו המבקשות בסיכומים.
רו"ח עקירב נשאל אם הוא יכול לומר מתי נחתמו שטרי ההון אשר אינם נושאים תאריך חתימה. תשובתו הייתה שלכל הלוואה היה שטר הון משלה ובכל שנה רוכזו ההלוואות וצוין בשטר תאריך וסכום. אולם, המועדים שצוינו כמועדי העברת הכספים אינם מבטאים את מועד חתימת השטר. לדבריו, שטרי ההון נחתמו במקביל לעריכת הדוחות הכספיים של אותה שנה "לדוגמא שנת 98' הדוחות הכספיים שלה נחתמו איפשהו במהלך 99' וזה נחתם באותו מעמד" (עמ' 156 לפרוטוקול).
כפי שצויין לעיל, המועדים שנרשמו כמועדי העברת הכספים אינם מבטאים בהכרח את מועד ההעברה בפועל.
רו"ח עקירב הופנה לשטר ההון הראשון משנת 98' אשר מתאר הזרמת כספים מסזאן לחברת NA בסכום של כ- 2.8 מיליון ₪. במועד הפרעון נאמר "30 יום לאחר הדרישה, אך לא לפני 1.1.00".
עוד הופנה עקירב לדוח הכספי של חברתNA לשנת 99' (נספח 17 לתגובת המשיבים 1-2). בביאור 4 , הנושא את הכותרת "התחייבויות לזמן ארוך מבעלי מניות" בו צויינו שטרי הון העומדים לפרעון על פי דרישה אך לא לפני 1.1.01.
עקירב נשאל כיצד שטר הון משנת 98' אשר מועד הפרעון שלו הוא 1.1.00 לא רשום בדוח של שנת 99'. תשובתו של עקירב הייתה כי שטר ההון הוא לא לפרעון ביום 1.1.00 אלא לפי דרישה לא לפני תאריך זה וכי בשנת 99' נוספו שטרי הון.
"אם תסתכל על שטר ההון הבא של השנה שאחרי יהיה כתוב לך: לא לפני 1.1.01" (עמ' 158 לפרוטוקול).
הרישום בדוח הכספי של שנת 99' מציג, לדבריו, את השטרות בצורה מחמירה יותר. "היות ובשנת 99' נוספו שטרי הון נוספים שמועד הפרעון שלהם הוא לא לפני 1.1.01 אז האלטרנטיבה האחרת הייתה לכתוב ככה זה לא לפני, זה לא לפני זה. היות וזה לא מהותי אז רשמנו את התאריך המאוחר יותר" (עמ' 159 לפרוטוקול).
ב"כ המבקשות חזר ושאל את רו"ח עקירב כיצד שטר הון שהסכום שלו הוא סכום משמעותי בסך כ- 2.8 מיליון ₪ והוא לפרעון לא לפני 1.1.00 לא רשום בדוח הכספי של שנת 99'. תשובתו לכך הייתה: "יכול להיות. רשום התאריך המאוחר יותר משום שזה עניין של מהות. אם אתה יודע ששטרי ההון האלה לא יפרעו בעשר השנים הקרובות אז אתה יכול לאחד אותם. לפי שיקול דעתי אפשר לאחד אותם לתאריך אחד...אתה כבר יודע ששטר ההון מ-98' הוא לא נפרע. אז מה ההיגיון להציג תאריך שכבר חלף?" (עמ' 159 לפרוטוקול שורות 17-27).
נראה כי הרישום בדרך המאוחדת והעובדה כי קיימת ידיעה ששטרי ההון לא יפרעו
בעשר השנים הקרובות, מצביעה על כך שבמהותם אין שטרי ההון מייצגים הלוואה של ממש, אלא שיש לראותם בהם בגדר השקעה ארוכת טווח.
רו"ח עקירב וכך גם אמיר טענו, אומנם, כי היה ברור ומוסכם כי ההלוואות תפרענה לאחר שתסיים חברת NA להחזיר את ההלוואות שלקחה בבנק.
לטענה זו בדבר הסכמה לפרעון ההלוואות ולמועד הפרעון אין כל תשתית ראייתית ואין היא מלווה אף בהסכם כלשהו בין חברת NA למי מהמוטבים בשטרי ההון.
העדות נותרה כעדות מעורפלת בדבר "ברור ומוסכם".
יתרה מזאת, רו"ח עקירב הבהיר בתצהירו כי הכותרת של הסכם ההלוואה כשטר הון וניסוחו אפשרו לחברת NA להנות מהטבת מס (ניכוי בשל אינפלציה) בהתאם לחוק המיסוי (מיסוי בתנאי אינפלציה) (כך במקור בסעיף 15 לתצהיר – ד.ק.).
בחקירתו הנגדית העיד רו"ח עקירב כי "אז קראו לזה הון הזכאי להגנה. זה לא הון עצמי במונחים של חוקי התאגידים... אז אל תקרא לו הון עצמי."
אולם, משנשאל רו"ח עקירב האם נכון ששטרי ההון "נספרים" בתוך ההון העצמי של החברה והשחיקה האינפלציונית בערך שלהם מוכרת כניכוי בהוצאה, הייתה תשובתו "פחות או יותר" (עמ' 167 לפרוטוקול).

יש לציין כי רו"ח עקירב משמש כרו"ח של חברת הנכסים מיום הקמתה, אולם החל לשמש כרו"ח של סזאן ושל חברתNA רק משנת 97' או 98' (עמ' 154 לפרוטוקול).
מכאן, עולה כי עדותו של רו"ח עקירב על פיה מדובר בפועל בהלוואות שניתנו על ידי סזאן וחברת הנכסים לחברתNA אינה מבוססת על ידיעה אישית. מדובר, כאמור, בעברות כספים שבוצעו, בחלקן לפני הוצאת שטרי ההון המתייחסים לשנת 98', אשר נוסחו ונחתמו רק במהלך שנת 99'.
רו"ח עקירב אף העיד כי את הנתונים שציין במכתבו באשר למועדי העברת הכספים עד סוף שנת 97', השווה על סמך המאזנים שכן לא היה רו"ח של חברת NA בשנים אלה (עמ' 162 לפרוטוקול).
רו"ח עקירב חזר וביקש להבהיר מבחינה מקצועית את מהותם של שטרי ההון אשר נרשמו בדרך בה נרשמו ואת ההיתרון המיסוי שבכך (עמ' 156 לפרוטוקול).
רו"ח עקירב העיד "תראה הכסף ניתן כהלוואה. הניסוח הזה של שטר ההון זה ניסוח שנועד לתת לחברה הטבת מס שאז באותו זמן חוק מיסויים אינפלנציוני שהיה תקף, ברגע שהיית מנסח את ההלוואה בתנאים האלה היא קיבלה הטבת מס" (הדגשה שלי – ד.ק. - עמ' 156 לפרוטוקול).
רו"ח עקירב הסביר כי שטר הון הוא "קודם כל זה הלוואה. הלוואה שמאוד מקובל שבעלי מניות מזרימים ככה כסף בחברות שלהם. מה שמקובל לדוגמא אם אתה מקים חברה ואתה רוצה שהיא תעשה איזה מיזם שצריך להזרים לו מיליון ₪, אז מה כולם עושים? מקימים חברה, רושמים לה הון מניות רשום מקסימאלי באגרה מינימאלית, מנפיקים הון מניות ב-100 ₪ ואת שאר הכסף מזרימים בתוך הלוואה. למה הלוואה? כי אם הפרויקט הזה מניב רווחים ויש כספים אתה יכול לקחת את הכסף שלך בחזרה בלי לשלם מיסים. זה יהיה דבר מטופש ולא הגיוני שאתה תזרים את כל המיליון ₪ שלך בתור הון מניות... תבין משהו, קודם כל זו הלוואה. קודם כל ההיתרון הוא בזה שזו הלוואה ולא השקעה בהון מניות שאתה יכול למשוך את הכסף בחזרה" (עמ' 165 לפרוטוקול).

עדות זו מסבירה מדוע נוסחו שטרי ההון כהתחייבות לפרעון הלוואה ונרשמו כך בספרי החברה. אולם, אין בה כדי להעיד על מהותם האמיתית של הכספים שהועברו לחברת NA.
נראה כי בעניין זה יש לפנות לדוגמאות השונות אשר פורטו על ידי המבקשות בהמרצת הפתיחה בדבר העברות כספים אשר נעשו על ידי המנוח במהלך השנים.
כפי שציינתי לעיל, טענו המבקשות כי המנוח נקט בשיטה של רישום השקעות הון בספרי החברות כשטרי הון שאינם נושאים ריבית, אינם צמודים וללא מועד פרעון. זאת כדי להעביר את כספו האישי אשר היה מצוי בחשבונות שונים בשוויץ, בדרך שלא תיצור בעיות מס.
המבקשות נתנו מספר דוגמאות לכך:
ביום 25.9.97 הוציאה חברת הנכסים שטר הון בסך של כ- 3.1 מיליון ₪ לטובת חברה זרה בשם קמיליה. האחיות טענו כי קמיליה נשלטת על ידי אמיר.
סכום של 750,000 דולר נמשך בפועל מחשבון המנוח בחו"ל, הסכום שימש להשקעה בחברת הנכסים באמצעות קמיליה.
שטר ההון צורף כנספח 51 להמרצת הפתיחה ודף חשבון של המנוח צורף כנספח 52.
עובדות אלה נתמכות בדברי אמיר בתצהירו. אמיר מתייחס לשטרי הון אשר נערכו לטובת קמיליה שהיא חברה בשליטתו המלאה, בסעיף 61 לתצהירו.
באותו סעיף אישר אמיר כי שטר הון בסכום של כ- 3 מיליון ₪ הונפק אכן בשנת 97', כפי שנאמר על ידי האחיות בהמרצת הפתיחה.
העברה נוספת אשר צוינה על ידי המבקשות ולא נסתרה היא העברה בסך 250,000 דולר אשר נעשתה ביום 29.12.99 לחברת הנכסים. הסכום הועבר מחשבונו של המנוח בשוויץ, כאשר שם ההתייחסות בהוראת הסוויפט היא לקמיליה (נספח 55 להמרצת הפתיחה).
ביום 18.2.99 העניק המנוח ייפוי כוח לאמיר המוגבל לסכום של 250,000 דולר לכל משיכה, מחשבונו הפרטי של המנוח בשוויץ לחשבון חברת הנכסים.
טענה נוספת אשר הועלתה על ידי המבקשות, אשר לא נסתרה אף היא במהלך הדיון, הייתה כי נעשו העברות נוספות על ידי אמיר לחברת הנכסים מחשבונו של המנוח לאחר פטירתו, על בסיס אותו ייפוי כוח.

יש לבחון עתה כיצד התייחס אמיר, בזמן אמת, לאותם שטרי הון אשר נערכו על ידי חברת הנכסים לטובת קמיליה – מהם ביקש ללמוד גזרה שווה לעניין שטרי ההון שנערכו לטובת סזאן וחברת הנכסים על ידי חברת NA.
כדי לבחון את אותה התייחסות, יש לתאר את האירועים שקדמו לחתימת הסכם הפשרה.
בין הצדדים התגלע כאמור סכסוך לאחר פטירתו של האב.
במסגרת סכסוך זה הגישו האחיות ביום 8.11.00 בקשה לצו מניעה זמני לבית המשפט לענייני משפחה, וביקשו למנוע מאמיר לבצע דיספוזיציות בנכסי העזבון. בין היתר ביקשו למנוע ממנו, לרבות באמצעות תאגידים זרים, "לפעול בכל דרך לשם מימוש ו/או פרעון ו/או קבלת כספים מהחברות אשר הועברו אליהם כאמצעי מימון ו/או השקעה ושמקורם כספי המנוח שהיו שייכים לו לפני פטירתו ו/או לעזבונו לאחר פטירתו".
צו מניעה אשר אוסר על כל דיספוזיציה בנכסים ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה (נספח 43 להמרצת הפתיחה).
האחיות טענו עוד כי מיד לאחר שניתן צו המניעה פנה אמיר בשם חברת הנכסים לבנק דיסקונט והגיש בקשה לקבלת הלוואה בסכום כולל של כ- 7.2 מיליון ₪ (כ-1.77 מיליון דולר). הבנק נעתר לבקשה והעמיד לטובת חברת הנכסים הלוואה בנקאית, תוך שעבוד נכסי חברת הנכסים לטובת בנק דיסקונט.
כפי שעולה מכרטסת חברת הנכסים מנובמבר 2000 הוצאו כספים אלה מהחברה בשלושה תשלומים: האחד ביום 24.11.00 ושניים ביום 29.11.00 והוגדרו "כפרעון הלוואות".
סכומים אלה נפרעו בגין שטרי הון שהוצאו לחברת קמיליה.
בהסכם הפשרה בין הצדדים נקבע בסעיף 6.4 כי לפנים משורת הדין ולצורכי פשרה, מסכים אמיר כי במסגרת החלוקה יפחית רואה החשבון בהתחשבנות מחלקה של קבוצת אמיר את כל הסכומים שנמשכו מהחברה לאחר פטירת המנוח, על ידו או על ידי חברות בשליטתו. סכומי המשיכות מוערכים בסכום של 1.8 מיליון דולר - שהוא מקביל לסכום ההלוואה שנלקחה מבנק דיסקונט וסך הסכומים ששולמו על ידי חברת הנכסים כפרעון הלוואות לקמיליה כמפורט לעיל.
אומנם, נאמר בסעיף כי מדובר בהסכמה לפנים משורת הדין. אולם, נראה כי יש לראות בהסכמה זו בגדר הכרה בכך שתשלום הסכום שנלקח כהלוואה על ידי חברת הנכסים לשם פרעון, לכאורה, של שטרי הון אשר נעשו לטובת קמיליה- לא היה אמור להתבצע.

הסכם הפשרה קובע, כאמור, כי כספים שהוזרמו לחברה וכשנגדם הונפקו שטרי הון, ייחשבו כהון עצמי ויחולקו בין הצדדים במועד בו תחולק החברה.
סעיף 6.3 להסכם הפשרה קובע כלהלן:
"מוסכם, כי בכפוף לביצוע חלוקת נכסי החברה על פי סעיף 6 של הסכם זה, כל ההשקעות שבוצעו בחברה על ידי המנוח ו/או ... על ידי מי מבני המשפחה האחרים ו/או על ידי חברות בשליטתם, לרבות השקעות שהונפקו כנגדם שטרי הון על ידי החברה, יחשבו כהונה העצמי של החברה לכל דבר ועניין".(ההדגשות שלי- ד.ק.).
מטרתו של הסכם הפשרה, כפי שנקבע בסעיף 6.1, היא כי הנכסים המצוים בידי חברת הנכסים יחולקו בין הצדדים.

המבקשות התייחסו בסיכומים לטענתו של אמיר בכתב התשובה, על פיה קבע הסכם הפשרה מנגנון לחלוקת חברת הנכסים, לרבות התייחסות להמרת שטרי ההון מהלוואה להון עצמי. עוד נאמר על ידי אמיר בכתב התשובה כי מאחר ולא קוים הסכם הפשרה, הרי שההוראות אינן רלוונטיות. כך, משלא קוים הסכם הפשרה ולא חולקו נכסי חברת הנכסים, אין המתווה חל, לדבריו, על שטרי ההון והם ממשיכים לחול.
אין לקבל שתי טענו אלה.
כפי שנטען על ידי המבקשות בסיכומים הרי שסעיף 6.3 איננו ממיר הלוואה להון עצמי. הסעיף המפורט לעיל מתייחס במפורש להשקעות שבוצעו ולשטרי הון שהונפקו כנגד השקעות ולא כנגד הלוואות.
מקובלים עלי דברי בא כוח המבקשות כי אילו היו הצדדים רואים בשטרי ההון הלוואות ולא השקעות, הרי שחזקה שהיו רושמים בהסכם הפשרה כי ההלוואות שנתנו לחברה, לרבות הלוואות שהונפקו נגדם שטרי הון, יחשבו כהון עצמי. אולם, לא כך נוסח הסעיף.
הדרך בה נוסח סעיף 6.3, יחד עם אותה התחייבות להחזיר את הסכום של 1.8 מיליון דולר ששימש, לכאורה, לפרעון שטרי ההון שהוצאו לטובת קמיליה – מצביעים על כך כי מדובר מלכתחילה בהשקעות ולא בהלוואות שקיימת כנגדן התחייבות לפרעון.

כמו כן, מקובלת עלי הטענה כי אין מקום לפרשנות על פיה רק במועד חלוקת החברות ייחשבו שטרי ההון כהון עצמי לצורך החלוקה.
אם אכן ימשיכו שטרי ההון להיחשב כהלוואות במהלך כל התקופה שעד לחלוקה, הרי שיש בפרשנות זו כדי לאיין את הסכם הפשרה.
אין ספק כי פרשנות זו הייתה מאפשרת לאמיר לפרוע שטרי הון שייחשבו כהלוואות, עד למועד החלוקה, ורק יתרת הסכומים שלא נפרעו תתחלק בין הצדדים במסגרת ההון עצמי.
כמו כן, אין מקום לטענה כי הסכם הפשרה מתייחס רק להשקעות בחברת הנכסים שהונפקו כנגדן שטרי הון על ידי החברה - ולא להשקעות בחברת NA שהונפקו כנגדן שטרי הון על ידה.
זאת מכל הטעמים אשר פורטו בתחילת פסק הדין, מהם עולה המסקנה כי ההתייחסות לחברת הנכסים ולחברת NA, הייתה התייחסות זהה ומאוחדת.

אמיר עצמו התייחס לכספים אשר הועברו על ידי סזאן וחברת הנכסים לחברת NA כאל השקעות.
במהלך הדיון הוצג לאמיר מוצג ת/11 – מסמך אשר נכתב על ידו ביום 2.7.98 בתשובה לשאלה של גאולה. אמיר אישר כי מדובר במסמך בכתב ידו.
במסמך נכתב:
"השאלה הנצחית. מה הקשר בין אשר אשל נכסים ל- NA.
התשובה השכיחה:
אשר אשל נכסים שותפה ב-NA ב- 50% בהשקעה
סזאן נכסים שותפה ב- NA ב- 50% בהשקעה. ..."
ההשקעות אשר אמורות להתבצע באופן שווה על ידי חברת הנכסים ועל ידי סזאן הן אותן השקעות כנגדן הנפיקה חברת NA את שטרי ההון.
אמיר נחקר בחקירתו בקשר לאמור במסמך זה.
אמיר נשאל האם נכון שההסכמה בין חברת הנכסים לסזאן הייתה שכל אחת מהן תתרום 50% השקעה בחברת NA ותשובתו הייתה חיובית.
אמיר נשאל האם נכון שאותה השקעה נעשתה באמצעות שטרי ההון.

לכך לא היתה לאמיר תשובה ישירה ותשובתו היתה כלהלן:
"אני לא זוכר את הניסוחים החשבונאיים שנעשו. הולוו כספים סזאן הילוותה ל-NA אשר אשל נכסים הילוותה ל-NA, כמו שאני יודע הייתה צריכה להיות זהות בין ההשקעות...
ש. וההשקעה הזו שאתה מדבר עליה עכשיו זו אותה השקעה שנפרעה בהחלטת הדירקטוריון המפורסמת 4.2 מיליון ₪ לסזאן ו-4.5 מיליון ₪ לאשר אשל נכסים?
ת. כן.
ש. וככה ראית את זה כהשקעה?
ת. בהחלט. הלוואה.
ש. איפה כתוב פה הלוואה?
ת. אז אני רוצה להגיד לך שאני לא רואה חשבון... נכנס כסף, אז יכול להיות שאני הרבה פעמים מבלבל בין המושגים השקעה והלוואה, אבל יש ניסוח על זה, יש ניסוח של רואה חשבון שראה את הדברים בצורה מדוייקת... אני הרבה פעמים יכול לבלבל בין השקעה לבין הלוואה, אבל הכוונה של הדברים ברורה". (עמ' 223-224 לפרוטוקול).

אם נפנה למכתבו של אמיר מיום 2.11.06 נראה כי אז לא חל אצלו בלבול בין הלוואה לבין השקעה.
במכתב, אשר צורף כנספח 48 להמרצת הפתיחה, מתייחס אמיר להתנגדות אשר הובעה על ידי המבקשות לרישום פעולת יומן, המקטינה יתרה לזכותו האישית כנגד הגדלת היתרה לזכות חברת קמיליה.
אמיר ביקש להסביר במכתב כי אין לפעולה כל משמעות מבחינת החברה ומבחינת המבקשות, וכי לכן אין להן סיבה להתנגד לרישום שהתבקש על ידו.
במכתב נאמר:
"1. חברת קמליה הינה חברה שלי ואין שום משמעות לכן האם התחייבות רשומה לי אישית או לחברת קמליה.
2. בהסכם הפשרה בין בני משפחת אשל מאוקטובר 2001 (שקיבל תוקף של פסק דין) נאמר בסעיף 6.3 "כל ההשקעות שבוצעו בחברה על ידי המנוח – אשר אשל ז"ל ו/או על ידי האם ברטה אשל ו/או על ידי מי מבני המשפחה האחרים ו/או החברות שבשליטתם לרבות השקעות שהנופקו כנגדן שטרי הון ע"י החברה, יחשבו כהונה העצמי של החברה לכל דבר ועניין".
אני זקוק שפעולה זו תירשם משיקולי מיסוי שלי ורישום הפעולה יועיל לי, אך לא יזיק לאף אחד מבני המשפחה ולא לחברת אשר אשל נכסים בע"מ"

ציטוט סעיף 6.3 להסכם הפשרה במסגרת המכתב נעשה, למעשה, כדי להבהיר כי מאחר וכל ההשקעות, לרבות השקעות אשר הונפקו כנגדן שטרי הון, ייחשבו כהון עצמי – הרי לרישום שיקטין את זכותו האישית של אמיר ויגדיל את זכותה של קמיליה אין נפקות מעשית, שכן בכל מקרה אין חובת תשלום בגין שטרי ההון.
ההסבר שניתן על ידי אמיר הוא שהרישום דרוש לו משיקולי מיסוי ואין בו כדי להזיק למי מהצדדים.
התייחסות זו מצביעה על כך שאמיר התייחס אף הוא לשטרי ההון שהוצאו על ידי החברות כאל השקעה.
אמיר התייחס לכספים נשוא שטרי ההון גם באסיפה הכללית אשר התקיימה ביום 21.6.12, שם התייחס להשקעות משותפות של חברת הנכסים, סזאן וחברת NA.
מכתבו של רו"ח עקירב אליו התייחסתי לעיל – נספח 43 לתשובת המשיבות 4 ו- 5 – מתייחס אומנם להסכמי הלוואות (שטרי הון). עם זאת, צוין במכתב סכום מסוים אותו שילמה חברת הנכסים לנעמן, כאשר סכום זה "מתווסף להשקעתה בחברת אן אנד איי".
הטבלה המצורפת למכתב מציינת "השקעה במאזן אשל נכסים מאז 31.12.000" כאשר הסכום הוא כ-4.8 מיליון ₪. (ההדגשות שלי – ד.ק.).
יש לציין כי במאזן חברת הנכסים לשנת 2011 פורטו סכומי ההשקעות של חברת הנכסים בחברתNA בסך 4.8 מיליון ₪ אותו ציין רו"ח עקירב כסך ההשקעות באותו מכתב מיום 28.6.12. ביאור 3 במאזן מתייחס להשקעה בחברת בת בסכום זה, כאשר ההשקעות אינן מסווגות במסגרת הרכוש השוטף.

- מעמדה של חברת סזאן
המבקשות ציינו, כאמור, בהמרצת הפתיחה כי אמיר משמש בסזאן כדירקטור יחיד וכי הוא בעל שליטה בה.
עוד נאמר כי כ- 99.9% ממניות סזאן מוחזקות על ידי גלנדאוור וכי למרות שאמיר נוהג להכחיש באופן פורמאלי שהוא בעל שליטה בחברה זו, הרי שעובדה זו נלמדת ממספר רב של ראיות.
נפקותה של טענה זו ברורה - סעיף 6.3 להסכם הפשרה מתייחס, כאמור, להשקעות אשר בוצעו בחברה על ידי מי מבני המשפחה או על ידי חברות בשליטתם.
אין מחלוקת כי שטרי ההון אשר נעשו לטובת חברת הנכסים על ידי חברת NA, הם שטרי הון לטובת חברה משפחתית הנכללת בסעיף.
אם יהיה מקום לקבל את טענת המבקשות על פיה יש לראות גם בסזאן כחברה משפחתית הרי שכל השקעה שבוצעה על ידה בחברה, וכך גם בחברת NA לאור קביעותיי לעיל, תחשב כהון עצמי גם אם הוצאו כנגדה שטרי הון.

בתצהירו של אמיר, אשר תמך בתשובת המשיבים 1-2 להמרצת הפתיחה, הוצג נושא החזקת המניות בחברת סזאן כדיווח ניטרלי על שינוי בבעלי מניותיה במהלך השנים, תוך ניסיון ברור של אמיר להרחיק את עצמו לחלוטין מכל קשר לחברה זו או לחברת גלנדאוור.
בתצהיר נאמר כי סזאן הוקמה בדצמבר 95' כחברת מדף, וכי בעלי המניות בסזאן השקיעו בה לצורך השקעה בנכס בסגולה באמצעות חברת NA.
עוד נאמר בתצהיר, כי במהלך השנים הועברו מניותיה של סזאן בין בעלי מניות שונים. אמיר טען כי בעקבות בירור שערך בדיעבד התברר לו כי במשך תקופה של כשנה החזיק במניות של סזאן. בסופו של דבר, כך טען אמיר, החל משנת 98' בעלת השליטה בסזאן היא חברת גלנדאוור.
אמיר העיד כי הוא נציגה של אותה חברה ובמסגרת זו משמש כדירקטור מטעמה בסזאן. אולם, לדבריו, אין כל מקום לטענת המבקשות על פיה הוא בעל שליטה או בעל מניות בגלנדאוור.
בהקשר זה אף היפנה אמיר להצהרתו של עו"ד בלודז בדיון שהתקיים ביום 12.7.12 בתביעת סזאן, בה הוצהר על ידו כי אמיר איננו בעל שליטה בסזאן, כי בעלת המניות בסזאן היא חברה בשם גלנדאוור וכי בעל השליטה בחברת גלנדאוור הוא אבי הרפז.
עו"ד בלודז ייצג באותו דיון את סזאן על פי ייפוי כוח שניתן לו על ידי אמיר.
עדות זו של אמיר, על כל מרכיביה, איננה מתארת את השתלשלות הדברים לאשורה.
קודם לכן התייחסתי לדברים שנכתבו על ידי המנוח בנספח 8 להמרצת הפתיחה, לצורך הקביעה כי בפועל בוצעו השקעות בחברת NA על ידי סזאן בזמן קניית המניות מנעמן.
אולם, נספח זה אינו מתייחס להשקעה אשר בוצעה על ידי סזאן כאל השקעה שבוצעה על ידי גוף חיצוני, שאין למי מבני המשפחה כל קשר אליו. ניתן ללמוד מהנספח כי מדובר בהשקעה אשר מקורותיה היו ידועים למנוח, גם אם אין בנספח ראייה ישירה לכך שמדובר בכספים שמקורם בחשבונות פרטיים שלו בחו"ל.
הנספח מלמד דווקא על קשר ישיר בין סזאן לבין אמיר עוד בשנת 97', בסמוך למועד רכישת 65% ממניות חברת NA: -
בסופו של המסמך ציין המנוח את "הרכב חברת סזאן 1200 מניות".
נכתב כי לסזאן "35% בחברה" "50% בהשקעות" כאשר הכוונה היא לחברת NA.
עוד ציין המנוח כי לאמיר יש 900 מניות מתוך 1200 מניות המהוות 75% ממניות סזאן. יתר המניות הוחזקו על ידי "הרצל" ו"מרילוס".

עיון בהסכם מכירת מניות חברת NA (נספח 7 לתגובת המשיבים 4 ו-5) מעלה כי חתימתו של אמיר מופיעה על הסכם זה הן באופן אישי והן מעל שמה של סזאן, יחד עם חתימה הנחזית להיות זהה לחתימתו של הרצל, אשר חתם אף הוא על ההסכם כבעל מניות נוסף בסזאן.
כל זאת זמן ניכר לפני שהופיעה בתמונה חברת גלנדאוור, אשר אמיר העיד כי הוא משמש כנציגה בלבד.
לאור האמור לעיל, קשה לקבל כאמינה את עדותו של אמיר על פיה לא ידע כי בתקופה מסויימת היה בעל מניות בסזאן, וכי התוודע לעניין רק בדיעבד.
אין גם מקום לקבל את אותה אמירה כללית של אמיר על פיה "בעלי מניות בסזאן" השקיעו בה לצורך רכישת הנכס בסגולה.
להתייחסות זו אל בעלי המניות בסזאן אשר ביצעו את ההשקעה כאל בעלי מניות עלומים, אין כל בסיס.
כפי שראינו לעיל, עולה מעדותו של רו"ח עקירב כי סכום השקעת סזאן בחברת NA בסך של כ- 2.4 מיליון ₪ המצוין בשטר ההון כסכום הלוואה ליום 1.1.98 – הועבר עוד בין השנים 95' - 97'.
בשנים אלה כלל לא היה זכר לחברת גלנדאוור כבעלות מניות בסזאן. יש לצאת מתוך הנחת עבודה כי בעלי המניות בסזאן היו אותם בעלי מניות שצוינו על ידי המנוח במסמך המתייחס למועד הרכישה של מניות חברת NA בשנת 97', כאשר אמיר מחזיק, כאמור, ב–75% ממניותיה.
כמו כן, היפנו המבקשות בהמרצת הפתיחה למסמך נוסף שנכתב על ידי המנוח בו העלה על הכתב את זכרונותיו (נספח 1 להמרצת הפתיחה).
המנוח כתב במסמך כי אמיר נכנס עם קבוצה מסויימת לעסקת נדל"ן לגבי המגרש בסגולה (הנכס – ד.ק.) וזאת בניגוד לעצה שניתנה לו על ידי המנוח ואישתו.
המנוח ציין כי קבוצת אמיר היתה בעלת 35% בנכס והיזם-נעמן החזיק ב- 65%.
אמיר החל לפחד שכן סבר כי נעמן לא יוכל לעמוד בהתחייבויות וכל הקבוצה נכנסה כבר להתחייבויות כספיות גדולות כאשר אמיר אף נתן ערבות אישית.
המנוח ציין כי הוא ואשתו קיבלו החלטה להיכנס לעסקה תוך הבהרה לאמיר כי זאת תהיה עסקת הנדל"ן האחרונה שתבוצע.
מסמך זה והאמור בו לא נסתרו בדרך כלשהי במהלך הדיון.
דליה העידה באופן ברור ומפורש על כניסתו של המנוח לחברת NA בשנת 97'.
לדבריה, מדובר בחברה משפחתית, אשר מוחזקת כולה על ידי משפחת אשל "גם ה- 35% הנותרים" (עמ' 117 לפרוטוקול) (מעבר לאותם 65% אשר נרכשו על ידי חברת הנכסים – ד.ק.).
דליה העידה כי בתחילה היתה חברת NA 100% של עצמה ואחר כך סזאן רכשה את האחוזים שלה "ואין לי את החוזה הזה ואני מבקשת אותו ולא מקבלת אותו ואחר כך ב- 65% הנוספים אשל נכסים קנתה את חלקו של נעמן איתי ולא כמו שאתם כותבים כאן" (עמ' 118 לפרוטוקול).
דליה נשאלה האם ידעה כי סזאן בעלת 35% מניות מחברת NA. תשובתה הייתה כי אמיר הסתבך עם עסקת נפל בסגולה ולא היה מרוצה מהשותפים שלו והציעו לו לעזוב את העסקה ולקבל כמה דירות. אמיר לא הסכים וגם האם לא הסכימה "ואז אבא נכנס כדי להציל אותו" (עמ' 118 לפרוטוקול).
דליה העידה כי כן הייתה מעורבת בעסקה זו, שכן ישבה במשרד כאשר דמארי (אליו התייחס המנוח בנספח 8 בעניין עסקת הקומבינציה – ד.ק.) ואביה דיברו על העסקה.
היא עצמה קיוותה שאביה לא יכנס לעסקת הנפל "אבל מה לעשות, כדי להציל את אמיר הוא נכנס, אמא לחצה עליו והוא נכנס, כדי להציל את אמיר הוא נכנס". (עמ' 118 לפרוטוקול).
דליה אומנם אישרה כי היא מודעת לכך שהיום הנכס בסגולה הוא החשוב והגדול של העסק, אבל לדבריה זה לא היה שווה את הצער של אביה.
עדות זו של דליה אמינה עלי והיא עולה גם בקנה אחד עם האמור במסמך אותו כתב המנוח.
באמור לעיל יש כדי לתאר באופן ברור את הרקע לרכישת 65% ממניות חברת NA על ידי חברת הנכסים ואת מעמדו של אמיר בסזאן כמחזיק ב- 35% ממניותיה בעת הרכישה.

גם תיאור אמיר, בתצהירו, את העברת המניות לחברת גלנדאוור - אשר בסופה הפכה היא לבעלת השליטה בסזאן – אינו משקף את הדברים כהוויתם; בתצהיר נכתב: "במהלך השנים הועברו מניותיה של חברת סזאן בין בעלי מניות שונים", תיאור זה לא נועד אלא על מנת להרחיק את אמיר מהעברת המניות.
העברת המניות בוצעה מאמיר לגלנדאוור ולא "בין בעלי מניות שונים" שזהותם לא ידועה.
העברה זו בוצעה בנובמבר 98' - בסמוך למועד אליו מתייחסים שטרי ההון הראשונים אשר נערכו על ידי רו"ח עקירב.
רו"ח עקירב אף היה זה שדווח על העברת המניות מאמיר לגלנדאוור (נספח 9 להמרצת הפתיחה).
אמיר חתום על ההודעה בדבר העברת המניות, הן בשם מעביר המניות והן בשם מקבל המניות – חברת גלנדאוור, לגביה נאמר בטופס "חברה זרה על ידי מר אמיר אשל לפי ייפוי כוח מצורף בזאת".
אין לכן מקום לקבל כאמינה את עדותו של אמיר בחקירה הנגדית בה נאמר על ידו "לטעמי, מעולם לא הייתי בעלים בסזאן. היה איזשהו שלב שראיתי שבאמת הייתה העברת מניות בין גלנדאוור או משהו, בין אמיר לגלנדאוור, לא יודע בדיוק מה, אני יודע שכשהחברה קמה בעלי המניות הקימו את החברה הזו כחברת מדף שישבה אצל גיורא ארדינסט, הבעלים מההתחלה היה גלנדאוור הם העבירו את הכסף, אני מעולם לא השקעתי כסף בסזאן וזהו. יכול להיות שאיזו תקופה מסויימת הייתי בעלים... לי זה לא קורה אף פעם שהייתי פתאום בעלים של חברה ולא ידעתי, ואני לא יודע מה היה שם... אני לא זוכר, שאלתי את איתן עקירב גם הוא לא זוכר. זהו." (עמ' 209 לפרוטוקול).
עוד נאמר על ידו בהמשך העדות כי המניות חזרו בחזרה לגלנדאוור "הייתה העברת מניות אני לא יודע מה היה שם... איתן עקירב היה חתום אני לא יודע מה זה. אני הופתעתי כשראיתי את זה, פשוט לא זוכר מה היה שם". (עמ' 211 לפרוטוקול).
עדות זו אינה סבירה ואין מקום לקבלה.
לא הוצגה מטעם המשיבים עדות כלשהי שיש בה כדי להסביר את העברת המניות. העברה מעין זו נובעת בדרך כלל מעסקה אשר מתלווה לה הסכם וגם תמורה.
אין כל מידע באשר לזהות בעלי המניות של חברת גלנדאוור. אין כל מסמך המעיד על עסקה המתבצעת בין שני צדדים, מלבד טופס העברת מניות עליה דיווח רואה החשבון של החברה, אשר הגה את רעיון שטרי ההון מטעמי מיסוי, כאשר אמיר חותם בשם שני הצדדים להעברה.
באף שלב של הדיון לא הוצג בפני בית משפט רישום כלשהו באשר למניותיה של חברת גלנדאוור. מדובר, כאמור, בחברה זרה הרשומה לדברי אמיר באיי הבהאמס או באיי קיימן (עמ' 299 לפרוטוקול).
עוד יש לציין בהקשר זה כי אמיר העיד שהוא איננו יודע כיצד הפך אבי הרפז לבעל מניות בגלנדאוור. לדבריו, "אבי הרפז הוא בעלים דרך חברות, בקיימן ובהאמאס אני לא יודע בדיוק איך השרשור שלו שמה. אין לי מושג אני הייתי עושה דברים בשביל אבי הרפז, גם קניתי יהלומים לאבי הרפז". (עמ' 208 לפרוטוקול).
אבי הרפז לא נתן תצהיר ולא זומן לעדות על ידי אמיר כדי לשפוך אור על נושא הבעלות הנטענות שלו בגלנדאוור.
אמיר נשאל האם יש סיבה כלשהי שאבי הרפז, שהוא הבעלים של גלנדאוור, לשיטתו, לא הגיע לעדות. אמיר ענה לכך כי המבקשות יכולות להזמין אותו. עוד אמר כי אין למעשה סיבה שהמשיבים לא הזמינו אותו לעדות "אני מספיק, אני מנהל לו יפה את העניינים כאן לאורך הרבה מאוד שנים, הוא סומך עלי ב-100%" (עמ 201 לפרוטוקול).
עדות זו אינה מהווה תשובה עניינית. משמדובר בחברה לגביה אין כל רישום המצביע על זהות בעלי מניותיה נראה כי היה מקום לתמוך את הטענה בדבר היותו של הרפז בעל השליטה באותה חברה, בין במישרין ובין בעקיפין באמצעות חברות שונות, בעדותו של הרפז ולא בעדותו של אמיר.
הדבר לא נעשה והמסקנה הסבירה היא כי מדובר בהעברת מניות חד צדדית מאמיר לגלנדאוור, על פי החלטתו ושיקול דעתו של אמיר בהתייעצות עם רו"ח עקירב.
דרך פעולה זו אפשרית אך ורק אם גלנדוואר מצויה בשליטתו של אמיר.

עוד יש לציין כי המבקשות פירטו במסגרת המרצת הפתיחה שתי העברות כספים המצביעות אף הן על קשר הדוק בין המנוח, אמיר וגלנדאוור.
ביום 13.7.98, מספר חודשים לפני שהועברו המניות בסזאן על ידי אמיר לגלנדאוור, נתן המנוח הוראה להעביר 300,000 דולר מחשבונו לחברה זו, כפי שעולה מנספח 6 להמרצת הפתיחה.
בכרטסת דוח התזרים נרשמה העברה אשר בוצעה על ידי בנק דיסקונט כהעברה "לאמיר – גלנדאוור".
ההעברה נוספת המצויה בכרסטת דוח התזרים היא העברה מיום 9.12.99 מבנק דיסקונט בסכום של כ-49,000 דולר - כאשר צוין בהערות - "אמיר – סזאן".
אמיר הופנה בחקירתו הנגדית להוראת ההעברה לגלנדאוור של 300,000 דולר.
אמיר הכחיש כל קשר להעברה וטען שהוא לא מכיר את הדף (נספח 6 להמרצת הפתיחה) ואין הוא יודע מה זה: "לא מוכר לי הדבר הזה בכלל, לא יודע מה זה" (עמ' 212 לפרוטוקול).
אמיר טען כי מדובר בהעברה לגלנדאוור שהוא הנציג שלה, אולם "זה בפירוש לא אלי" (עמ' 212 לפרוטוקול).
אמיר הוסיף והעיד כי אילו אבא שלו היה מעביר לו כסף ורוצה לחייב אותו בגין זה היה כותב את זה בכרטסת, שאושרה על ידי הבורר ככרטסת אורגינלית ואמיתית להתחשבנות בינם.
בהמשך עלתה גרסה נוספת על ידי אמיר על פיה "גלנדאוור זה לא אני, אבא שלי הכיר גם את אבי הרפז, יכול להיות שהוא היה משתמש בגלנדאוור אין לי מושג, אני, זה כסף שלא עבר אלי. אני לא מכיר את המסמך הזה" (עמ' 212 לפרוטוקול).
לאחר מכן טען אמיר כי אומנם הוא היה הנציג של גלנדאוור אבל הכסף לא הועבר באמצעותו אלא ישירות אליה.
עדות זו סותרת את האמור בכרטסת דוח תזרים - נספח 7 - בה צויין, כאמור, במפורש כי העברה מבוצעת לאמיר – גלנדוואר.
עוד הוסיף "לאבא שלי היו עניינים עם אבי הרפז, כן. אבא שלי הכיר את אבי הרפז הוא מאוד אהב אותו הוא נפגש איתו מספר פעמים. הם מאוד אהבו אחד את השני" (עמ' 213 לפרוטוקול).
מאחר ואבי הרפז לא הוזמן לעדות, הרי שאין בפנינו ראייה שיש בה כדי לתמוך בטענתו של אמיר כי נעשו עסקאות עצמאיות בין אבי הרפז לבין המנוח.

בנוסף לכך הצביעו המבקשות בהמרצת הפתיחה על דוגמא לשימוש שעשה אמיר בחברות שונות וביניהן חברת גלנדאוור.
המבקשות היפנו לייפוי כוח אשר נתן אמיר לעצמו בשם חברת ברימור שאף היא חברה זרה המאוגדת באיי בהאמס.
במסמך, אשר צורף כנספח 60 להמרצת הפתיחה, שבתחילתו ניתן לאמיר ייפוי כוח על ידי חברת ברימור, מוזכר בסופו שמה של גלנדאוור כמאשרת את האמור בייפוי הכוח. כמו כן נאמר כי גלנדאוור תחוייב בכל פעולה אשר תבוצע על ידי מיופה הכוח.
לאחר מכן, מופיעה חתימתה של ברימור.
המבקשות טענו כי התנהלות זו מעידה על שימוש נרחב שנעשה בחברות השונות, הרשומות בחו"ל, כדי לפעול מאחורי כסות משפטית ולנצל למטרותיו של אמיר את מסך ההתאגדות שלהן.

בחקירתו הנגדית העיד אמיר כי ברימור זו חברה שלו שהייתה פעם וכי השתמש בה לזמן קצר. אולם, היא כבר לא קיימת הרבה מאוד שנים.
במהלך החקירה הנגדית הופנה אמיר לאותו נספח 60 ובמקביל לנספח 27 לתגובת המשיבות 4 ו-5 שהוא ייפוי הכוח אשר ניתן לאמיר על ידי חברת גלנדאוור.
יש לציין, כי נוסחם וצורתם של ייפויי הכוח זהים.
על שני ייפוי הכוח חתומה גב' נאדיה אדוארדס כנשיאה של החברות ברימור וגלנדאוור.
אמיר העיד כי גב' אדוארדס היא רואת החברה של אבי הרפז.
לדבריו, "זה לא מקרי, אני פשוט בקשתי ממנה שתקים לי את החברה את ברימור וזהו זה, זו חברת מדף שהייתה אצלה... השתמשתי בה ממש תקופה קצרה, אולי שנה אחר כך לא היה לי צורך בה ולא השתמשתי בה יותר".
אמיר הופנה לעובדה כי בייפוי הכוח שניתן לברימור יש הסמכה של חברת גלנדאוור ונשאל האם "הכל צירופי מקרים?" לכך ענה כי "לא, שום צירוף מקרים, אז יש כאן משהו שקשור לגלנדאוור אז מה? גלנדאוור היא לא שלי".
אמיר חזר ואמר כי נאדיה היא רואת חשבון של אבי הרפז ועוסקת בכל מיני חברות. בשלב כלשהו ביקש ממנה להקים את החברה בה עשה שימוש לזמן קצר "אם אתה כל כך רוצה אתה יכול לזמן את אבי הרפז, תשאל אותו מה שאתה רוצה".
(עמ' 215 לפרוטוקול).
קשה לקבל עדות זו של אמיר כהסבר של ממש לצירוף המקרים המתואר לעיל. בכל מקרה יש בכך כדי להוסיף נדבך על מצרף הראיות המצביעות על הקשר בינו לבין סזאן וגלנדאוור.
הנסיבות מצביעות על כך שיש לראות באמיר כמי שיש לו את היכולת לכוון את פעילותו של התאגיד, חברת סזאן, שהיא בבעלות חברת גלנדאוור, ולא רק בגין מילוי תפקיד כדירקטור בחברה (הגדרת "שליטה" בסעיף 1 חוק ניירות ערך תשכ"ח – 1968 אליו מפנה סעיף 1 לחוק החברות).

כל האמור לעיל מטה את מאזן ההסתברויות לזכותן של המבקשות, אשר טענו, כאמור, כי יש לראות בסזאן ובגלנדאוור כחברות של אמיר, אשר באמצעותן הוא פועל.
גרסתן מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מטענתו החוזרת של אמיר כי אין הוא בעל מניות או בעל שליטה בגלנדאוור. הנטל לסתור את גרסתן של המבקשות עובר אליו (ראה קדמי על הראיות (חלק שלישי) 2003 עמ' 1506, 1548).
אל מול הראיות הנסיבתיות אשר פורטו לעיל, ובהעדר כל רישום באשר לזהות בעלי המניות של גלנדאוור ואי הזמנתו של אבי הרפז לעדות - לא די באמירתו של אמיר כי לא זכר שהיה בעל מניות בסזאן; כי הדבר נודע לו בדיעבד; כי לא ידע על העברת המניות ממנו לגלנדאוור וכי הוא עצמו לא העביר כספים כלשהם לחברת NA – כדי לעמוד בנטל זה.
המסקנה היא כי יש לראות את חברת סזאן ואת גלנדאוור הרשומה כבעלת 99.9% ממניותיה כחברות משפחתיות בשליטת אמיר.
יש לכן לראות את שטרי ההון אשר הוצאו על ידי חברת NA לטובת סזאן - כשטרי הון המצביעים על השקעה שבוצעה בחברת NA - עליהם חלה הוראת סעיף 6.3 להסכם הפשרה.
לכן, אין לראות בהם כשטרי הון שהוצאו כנגד הלוואות אותן יש לפרוע .
- טענת המניעות כלפי האחיות
טענה נוספת אשר הועלתה על ידי המשיבים היא כי המבקשות מנועות מלהעלות טענות כלשהן כלפי שטרי ההון כמייצגים חיוב לפרוע הלוואות.
נטען כי האחיות ידעו במשך תקופה ארוכה על קיומה של הלוואה המופיעה במאזני חברת NA, אותם קיבלו באופן שוטף, ולא התכחשו לה אלא לאחר שנדרש פרעון ההלוואה.
כמו כן, נטען כי עם דרישת הפרעון הראשונה לא כפרו המבקשות בקיומו של חוב והראו נכונות לפרוע את שטרי ההון, ורק לאחר מכן הועלתה על ידן טענת זיוף.

המבקשות טענו בסיכומי התשובה כי אין לקבל את טענת המניעות, שכן האחיות פרשו את המציאות לאור האמור בהסכם הפשרה. הן היו רשאיות להניח כי הסכם הפשרה יקויים וכי הכספים נשוא שטרי ההון יחולקו בין הצדדים. לכן, אין לטענתן משמעות לעובדה כי ידעו ששטרי ההון נרשמו במאזני חברת NA כהלוואות, כאשר ידיעה זו היא משנת 2003 בלבד, שכן סברו והבינו ששטרי ההון מהווים הון עצמי.
מחומר הראיות עולה אכן כי האחיות היו ערות לדרך רישום שטרי ההון במהלך השנים.

אמיר העיד בתצהירו כי המבקשות ידעו בזמן אמת על ההלוואות שנלקחו באמצעות שטרי ההון. המבקשות קיבלו, לדבריו, לעיונן את הדוחות הכספיים השנתיים של חברת NA , אשר כללו פירוט של שטרי ההון תחת "פירוט התחייבויות החברה".
רו"ח עקירב העיד בתצהירו כי המבקשות גילו התעניינות רבה בפעילות החברות אשר גברה לאחר פטירתו של המנוח.
לדבריו, דליה אף ביקרה מספר פעמים רב במשרדו, עיינה בספרי החשבונות, צילמה מסמכים ולקחה קלסרי הנהלת חשבונות. לאחר שרואה חשבון בלטברג מונה לדירקטור מטעם המבקשות בחברות, הועברו כרטסות הנהלת החשבונות למבקשות באמצעותו ולאחר מכן באמצעות מר מצגר ואלינור.
רו"ח עקירב ציין כי המבקשות ידעו על ההלוואות וכי באסיפה הכללית של חברתNA בנובמבר 2003 אף נשאל על ידי דליה מהו הרכב ההתחייבויות לבעלי המניות.

עדויות אלה תואמות את מצב ידיעתן של המבקשות באשר לרישום ההלוואות בספרי חברת NA:
עוד בדיון מיום 7.11.12 בתביעת סזאן העידה דליה כי ב-12 השנים האחרונות הייתה מודעת לכך שחברת NA מדווחת במאזניה על הלוואה מסזאן, אם כי אין היא יודעת, לדבריה, אם זו הלוואה או השקעה.
בדיון בהמרצת הפתיחה הוצג לדליה פרוטוקול אסיפה כללית של חברת הנכסים מיום 18.11.03, בה עמד על סדר היום אישור הדוחות הכספיים לשנת 2002 (נספח 20 להמרצת הפתיחה).
רו"ח עקירב אמר באסיפה כי כולם ראו את הדוחות ונשאר רק לחתום עליהם.
דליה אמרה "יש לנו שאלות עליהם. מהו ההרכב של סעיף ההתחייבויות לזמן ארוך מבעלי מניות".
עקירב ענה לה כי "סזאן 4,208,302 ₪ אשל נכסים 4,604,587 ₪ בש"ח נומינלי".
רואה חשבון בלטברג, אשר שימש, כאמור, כדירקטור מטעם המבקשות ציין כי אין בסעיף זה שינוי משנים קודמות.
מהפרוטוקול עולה כי דליה הייתה ערה לרישום בדוחות הכספים ואף ביקשה פירוט לגבי ההתחייבויות מבעלי המניות.
לאחר שהוצג לה הפרוטוקול בחקירה הנגדית ניסתה דליה לטעון כי היא לא חתמה על הפרוטוקול וכי כתבה בעצמה פרוטוקול אחר, על בסיס הקלטה שערכה במהלך האסיפה.
לדבריה, היא ראתה את הפרוטוקול לעיל ושלחה את העתק הפרוטוקול אשר נערך על ידה כדי שיבוצעו בו תיקונים אך הפרוטוקול לא תוקן.

יש לזכור כי המבקשות הן אלה שצירפו את הפרוטוקול להמרצת הפתיחה המתוקנת ובכך אישרו את האמור בו. לא היה לכן מקום לתקוף במהלך הדיון את הפרוטוקול משנת 2003 - ממנו עולה באופן מפורש כי המבקשות מודעות לרישומן של ההלוואות בספרי החברה.
במכתב הראשון אשר שלח עו"ד ליבוביץ מטעם המבקשות לאחר קבלת דרישת הפרעון מסזאן (נספח 51 לתגובת המשיבות 4-5), התבקשה על ידן בדיקת אפשרות פריסת ההלוואה. אולם, עוד נאמר כי המבקשות זקוקות ל-90 יום לשם בדיקת הנתונים.
לאחר מכן, העלו המבקשות בפני אלינור את טענה על פיה שטרי ההון מזוייפים, טענה אליה אתייחס בהמשך, כאשר תבדקנה טענות המבקשות כלפי אלינור.
עם זאת, אינני סבורה כי יש בעצם הידיעה על דרך רישום שטרי ההון כהלוואות בספרי החברה, כדי ליצור ויתור על ההסכמה אליה הגיעו הצדדים בסעיף 6.3 להסכם הפשרה. אין לראות במבקשות כמי שמנועות מלטעון באשר למהותם האמיתית של שטרי ההון – בניגוד לרישום בספרי החברה לו היו מודעות - לגביו נקבע לעיל כי נעשה מסיבותיו של המנוח ומטעמי מיסוי בלבד.
יתרה מזאת, אין מקום להעלאת טענת המניעות בעת שאמיר עצמו היפנה והתייחס להוראות סעיף 6.3 להסכם הפשרה כסעיף הקובע כי יש לראות בהשקעות שבוצעו, אף אם הונפקו כנגדן שטרי הון, כהון עצמי של החברה – באותו מכתב בו ביקש רישום המתייחס לחברת קמיליה (נספח 48 להמרצת הפתיחה).
המכתב נשלח, כאמור, בשנת 2006, כאשר במהלך כל השנים שקדמו לכך כבר רשומים שטרי ההון כהלוואות בספרי החברה.
גם באסיפה הכללית אשר התקיימה ביום 21.6.12, התייחס אמיר במפורש להשקעות זהות של חברת הנכסים וסזאן בחברת NA, למרות דרך הרישום בספרי החברה (עמ' 36-37 לנספח 39 להמרצת הפתיחה).

- פרעון שטרי ההון – קיפוח המבקשות על ידי אמיר
ביום 19.1.11 נשלח על ידי סזאן לחברת NA מכתב דרישה לתשלום סכום של כ-4.2 מיליון ₪, בהתאם להסכמי ההלוואות הרשומים בספרי החשבונות (נספח 22 לתגובת המשיבים 1-2).
במכתב נאמר כי, לחלופין, מסכימה סזאן שתתואם פריסת הפרעון לזמן ארוך ובמתואם לפריסת פרעון ההלוואה שקיבלה חברת NA מחברת הנכסים.
על המכתב מצויה חתימה הנחזית להיות חתימתו של אמיר.
בישיבת דירקטוריון חברתNA שהתקיימה ביום 12.6.11 ציין אמיר כי היות ואין ספק שסזאן דורשת את פרעון ההלוואה, ברור שאם לא תפרע חברתNA את ההלוואות בדרכי שלום - היא צפויה להיתבע על ידי סזאן בבית המשפט ואף להיחשף להליכי פירוק וגביה בנוסף לתשלום הוצאות שונות. (נספח 49 להמרצת הפתיחה).
יש לזכור כי אמיר הוציא את מכתב הדרישה בשם סזאן, ומאיים למעשה בשמה במסגרת אותה ישיבת דירקטוריון על חברתNA - שגם בה הוא דירקטור יחד עם אלינור.
נראה כי את ההחלטה להוצאת הדרישה קיבל אמיר בשם סזאן, כלומר, בשם עצמו.
אמיר אישר בחקירתו כי הוא חתם על ייפוי הכוח לעו"ד בלודז שייצג את סזאן בתביעה. התביעה הוגשה על ידי עו"ד בלודז כנגד הנתבעת ביום 24.10.11, כאשר באותו מועד טרם הייתה חברתNA מיוצגת.
אמיר אישר כי הוא גם חתם על ייפוי הכוח לעו"ד תורג'מן כדי שייצג את הנתבעת, חברת NA.
המינוי נעשה בישיבת דירקטוריון של חברת NA אשר התקיים רק במרץ 2012.
ביום 27.12.11 הגישו האחיות בקשה למחיקת כותרת, בקשה לרשות להתגונן ובקשה להצטרפות להליך, בה ביקשו, בין היתר, רשות להתגונן בשם חברת NA כהגנה נגזרת. (נספח 33 להמרצת הפתיחה.)
ביום 18.3.12 הודיעה סזאן לבית המשפט כי היא מסכימה לבקשה וביום 1.4.12 ניתנה לאחיות רשות להתגונן כמבוקש (נספח 34 להמרצת הפתיחה).
ביום 24.4.12 הגיש עו"ד תורג'מן הודעה לבית המשפט וביקש כי בית המשפט יעתר לתביעה שהוגשה כנגד חברתNA ויורה על תשלום הכספים הנתבעים בסך 4.3 מיליון ₪ לחברת סזאן (נספח 36 להמרצת הפתיחה).
באותה הודעה הבהיר עו"ד תורג'מן כי משרדו מונה לשמש כיועץ משפטי של הנתבעת רק לאחרונה. עוד נאמר בהודעה כי לאחר בחינת מסמכי התביעה ובשים לב לטענות אשר הועלו בבקשה להצטרפות להליך, סבורה הנתבעת כי סוגיית שטרי ההון ומתן ההלוואה לנתבעת, כלומר חברת NA, אינה עניין למחלוקת ואין להמתין עם השבת ההלוואות. עמדתה של הנתבעת היא כי יש להשיב את ההלוואות, על מנת להימנע מניהול הליך משפטי.
הנתבעת הודיעה כי אין היא רואה לנכון לפרוע את ההלוואות מבלי ליידע את בית
המשפט, כאשר התביעה מתנהלת. לאור זאת, התבקש בית המשפט להורות לחברתNA לפרוע את ההלוואה ולחלופין לקבוע דיון במעמד הצדדים.
הנתבעת הודיעה כי תמתין להחלטת בית המשפט בקשר עם ההודעה וכי תפעל בהתאם לכל החלטה שתנתן.
ביום 28.5.12 הגישו המבקשות התנגדות להודעה וביום 12.7.12 התקיים קדם משפט בפני כב' השופט אטדגי, אשר הורה להעביר את הדיון למחלקה הכלכלית.
מקובלת עלי עמדת המבקשות כי בית המשפט לא הכריע בבקשת הנתבעת והותיר אותה לדיון בפני המחלקה הכלכלית, אליו הועבר התיק.
ביום 22.7.12 ניתנה על ידי החלטה לפיה יתקיים קדם משפט בתיק ביום 23.9.12, כאשר בשלב זה עדיין הייתה פתוחה בקשתה של הנתבעת הכלולה בהודעה לעיל והתנגדותן של המבקשות להודעה.
ביום 20.9.12 הגיש בא כוח סזאן בקשה לדחיית הדיון וקדם המשפט נדחה ליום 7.11.12.
ביום 27.9.12 הודיע סזאן למבקשות כי ביום 20.9.12, באותו יום בו הגישה סזאן את הבקשה לדחיית הדיון, שילמה חברת NA את מרבית הכספים שנתבעו בתביעה, בסך של כ- 4.2 מיליון ₪.
לאחר ביצוע התשלום הוגשה על ידי סזאן בקשה למחיקת התביעה לאור התייתרותה.
המבקשות הגישו בקשה להשבת הכספים או להעמדת ערובה מתמדת.
בבקשות אלה התקיים דיון ביום 7.11.12 ולאחריו ניתנה החלטה ביום 6.12.12. במסגרת ההחלטה נדחתה תביעת סזאן וניתנה למבקשות הרשות לתקן את כתב התביעה כך שיכלול את כל הטענות אשר הועלו על ידן במסגרת תביעת סזאן.

נראה כי ביצוע התשלום בנסיבות בו נעשה לא היה כדין, נעשה בחוסר תום לב ובניגוד עניינים: -
אין ספק כי לא היה מקום לביצוע התשלום באופן חד צדדי מבלי להמתין לאישורו של בית משפט. לא רק שניתנה למבקשות הזכות לעלות את טענותיהן כלפי ביצוע התשלום על ידי חברת NA לסזאן במסגרת תביעת סזאן, אלא שאותה הודעה אשר ניתנה על ידי בא כוח חברת NA - כללה בקשה להורות לחברה לפרוע את ההלוואה. לחלופין התבקש בית משפט לקבוע דיון במעמד הצדדים כאשר הנתבעת מודיעה בהודעה חד משמעית כי תמתין להחלטת בית המשפט וכי תפעל על פי כל החלטה שתנתן.
לאור זאת, אין מקום לטענה בסיכומי המשיבות 4-5 על פיה לא הייתה התחייבות של חברת NA לא לשלם את שטרי ההון ללא אישור בית משפט.
כך אין גם מקום לטענה כי עמדה לאחיות הזכות להגיש בקשה מסודרת למתן צו מניעה כנגד תשלום שטרי ההון, וכי בשל העובדה שידעו כי סיכויי בקשה מעין זו אפסיים בחרו שלא להגישה.
לדברים אלה אין בסיס.
צד אשר צורף כדין לדיון כי שצורפו האחיות רשאי להניח כי הנתבעת, אשר ביקשה לשלם סכום שטרי ההון, תעמוד בהצהרותיה כלפי בית משפט גם מבלי שיתבקש צו מניעה כנגד אותה פעולה לגביה התבקש אישור בית משפט – כלומר, התשלום אשר בוצע בפועל מבלי לדווח למבקשות ולמעשה אף מבלי לדווח לבית משפט.
מהקביעות בפסק דין זה עולה כי מדובר בפרעון שטרי הון אשר מייצגים השקעות בחברה ולא הלוואות. התשלום מבוצע בהחלטת דירקטוריון של אמיר ושל אלינור לטובת סזאן, שהיא חברה בשליטתו של אמיר, במסגרת תביעה אשר הוגשה על ידי אמיר כנגד חברת NA בה הוא דירקטור, כאשר אמיר עצמו ממנה את עורכי הדין של שני הצדדים.

נעבור עתה לבחון את עצם ההחלטה לפרוע את שטרי ההון.
כפי שציינתי לעיל, הוצאה הדרישה לתשלום על ידי חברת סזאן במכתב עליו חתום אמיר.
אמיר טען בעדותו כי בשנת 2011 עלה רעיון כלשהו שתבוצע פריסה והוא דיבר על זה עם אבי הרפז.
אמיר נשאל האם היה סיכום כלשהו לגבי שיעור הריבית אותה זכאי אבי הרפז לקבל מרגע שהוא מבקש לפרוע את שטרי ההון. תשובתו הייתה כי "זה היה יותר ממה שאנחנו משלמים לבנק היום" (עמ' 204 לפרוטוקול).
לאחר מכן נאמר על ידו כי הוא זוכר שאבי הרפז התייעץ עם רו"ח עקירב "הוא שאל מה הריבית המקובלת בישראל בדבר כזה ואיתן עקירב ענה לו הריבית שמשלמים למס הכנסה. ואני זוכר שדובר על מספר של בערך 7 או 8 אחוז... היא הייתה יותר גבוהה ממה שאנחנו לקחנו מהבנק"(עמ' 205)
אמיר נשאל האם המלווה, אבי הרפז, מתייעץ עם רואה החשבון של החברה הלווה ותשובתו הייתה "הוא שאל הוא לא התייעץ".
עוד הוסיף אמיר כי מכיוון שאבי הרפז אינו מכיר את הניסוחים המדוייקים הוא שאל מה הריבית שאפשר לקחת "אף אחד לא התייחס לזה שיום אחד נצטרך לבוא לבית המשפט לשבת באמת ולדרוש את זה" (עמ' 205 לפרוטוקול).
אמיר נשאל על ידי בית משפט מה היה ההסכם בעניין ההלוואה. תשובתו הייתה שלא סוכם מראש על הריבית "רק היה כתוב שאפשר יהיה לקבל את זה בתוספת ריבית".
הייתה לדבריו הבנה שכל זמן שאין לחברה כסף לשלם והחברה לא סיימה את פרעון החובות לבנק לא יבקשו את זה "אחר כך מדברים. לא דברנו אם, איך, מתי לא דברנו על זה".
עדות זו בדבר העדר הסכם כלשהו באשר לתנאיי ההלוואה עם המלווה לכאורה, תומכת אף היא במסקנה כי שטרי ההון כלל אינם מייצגים הלוואה וכי ההחלטה על העמדת השטרות לפרעון - היא החלטה חד צדדית אותה קיבל אמיר בשם עצמו.

האחיות התנגדו לדרישת הפרעון ואף נתנו הוראה לאלינור שלא לבצעו, נושא אליו אתייחס, כאמור, בהקשר לטענות המבקשות כלפי אלינור.
בתצהירו התייחס אמיר לדרישת הפרעון של שטרי ההון אליה התייחסתי לעיל.
אמיר העיד כי ביקש לקיים אסיפה כללית דחופה והדגיש כי היה לו ברור שמדובר בהלוואות שהגיע מועד פרעונן.
לטענה זו אין כמובן מקום, לאור הקביעות לעיל באשר למהות הכספים אותם מייצגים שטרי ההון – כספי השקעה ולא כספי הלוואה.
אמיר הפנה להחלטת דירקטוריון חברת הנכסים וחברתNA מיום 25.3.12, בה הוחלט פה אחד על ידו ועל ידי אלינור למנות את עו"ד תורג'מן כבא כוחה של החברה.
מינוי זה נעשה, כאמור, מספר חודשים לאחר שהוגשה תביעת סזאן.
כמו כן, העיד אמיר כי הדירקטוריון של חברתNA פנה למומחה חיצוני, כדי לבחון את נושא ההתחייבויות בגין שטרי ההון, והפנה לחוות דעת חשבונאית אשר נערכה על ידי פירמת רואי החשבון BDO מיום 20.9.12.
לדבריו, נקבע על ידם כי שטרי ההון הם התחייבות פיננסית שיש לשקפם באופן זה בדוחות הכספיים ומכאן חובת התשלום.
אלינור ביקשה לעכב את פרעון שטרי ההון בשל התנגדות המבקשות. לאור זאת, הועברה בקשה מסודרת לסזאן כדי להשהות את הפרעון, בקשה אשר סזאן הסכימה לה.
מאחר ולא הובאה הוכחה לטענות בדבר זיוף שטרי ההון ועל סמך חוות דעת מקצועית, התכנס דירקטוריון חברת NA והחליט להשיב את הכספים.
אמיר טען בתצהיר, וכך גם נטען בסיכומים, כי הפרעון בוצע משיקולים עניינים בלבד לטובת החברה, כאשר הוצע על ידי סזאן לשלם את קרן החוב בלבד, כאשר סזאן מוחלת על חלק נכבד מחוב הריבית בנוסף לויתור מלא על הוצאות משפט.
מקובלת עלי עמדת המבקשות בסיכומים, על פיה התקבלה גם החלטת הפרעון בחוסר תום לב, בניגוד עניינים, שלא לטובת החברה, כאשר לחוות הדעת של BDO אין משקל של ממש המצדיק את קבלת ההחלטה כהחלטה עסקית סבירה.
אמיר היה מודע לחלוטין למהותם של שטרי ההון ולעובדה כי אין לראות בהם בגדר הלוואה אותה יש לפרוע כלפי סזאן, שהיא למעשה חברה בשליטתו.
אמיר קיבל את ההחלטה לדרישת הפרעון ואף את ההחלטה להגשת התביעה כשהוא עומד במצב של ניגוד עניינים.
ניגוד עניינים זה מקבל ביטוי ברור וחד משמעי כאשר בודקים את תוצאת הפרעון לאחר המהלך אשר בוצע על ידי המשיבים.
בדיון אשר התקיים ביום 7.11.12 הצהיר עו"ד בלדוז, בתשובה לשאלת בית משפט, כי בכסף אשר הועבר לסזאן נעשה שימוש.
השימוש שנעשה בכסף התברר בסופו של דבר במסגרת חקירתו הנגדית של אמיר, ויש בו כדי להסביר את המניע לקבלת ההחלטה לפרוע את שטרי ההון.
אמיר נשאל האם בינו לבין אבי הרפז יש יחסים מעבר ליחסי חברות ותשובתו הייתה "כן, יש ביננו יחסים מסחריים, אני כבר, בעצם לא עושה איתו עסקים כבר די הרבה שנים, אבל יש לנו דברים שהם קיימים ביחד ביני לבינו, שהם עובדים, מניבים ודברים כאלה, בוודאי. יש ביננו עסקים שהיו מלפני עשרים שנה...
ש. יש ביניכם איזושהי מערכת התחשבנות אני מבין?
ת. כן... הוא עוד חייב לי כסף, הוא שילם לי חלק והוא עוד חייב לי.
גם הכסף הזה שיצא מכאן, הוא גם שילם לי חלק".
בתשובה לשאלת בית משפט למה כוונתו השיב "הוא שילם לי, חלק מהכסף שהוא קיבל מכאן הוא שילם לי גם כן כסף... החלק שהוא קיבל מגלנדאוור שיצא לחו"ל, הוא גם שילם לי איזשהו סכום מסוים מזה. יש לנו התחשבנות כספית." (עמ' 206-207 לפרוטוקול)
לדבריו, מדובר אולי בכ- 200,000 דולר.
אמיר נשאל האם מדובר ב- 500,000 דולר ותשובתו הייתה "אני לא זוכר את הסכום... לא זוכר בדיוק"
עוד התברר כי מעבר לסכום ששולם לאמיר ישירות בוצעה אליו העברת כספים גם מגלנדאוור אם כי אינו זוכר את הסכום "אני לא זוכר בדיוק, היה איזשהו סכום שהוא שילם ואחר כך אני הייתי צריך לשלם לו משהו גם.
ש. או.קיי בוא נדבר על הסכום בלי לנקוב במדוייק. אותו סכום שאבי הרפז שילם לך איך הוא שילם לך?
ת. הוא העביר לי את זה, אני חושב שישר מפה מסזאן בארץ. נדמה לי שמפה חלק מהסכום הגיע, אבל הוא שילם לי חלק מהכסף.
ש. האם נכונה הנחתי שהכסף שולם מסזאן ישירות לאס.די.אם חברה בבעלותך נכון?
ת. חלק מהסכום כן.
ש. הבנתי. והיתרה לגלנדאוור?
ת. עבר לגלנדאוור עבר אולי לעוד איזשהו מקום לא זוכר בדיוק, סכום מסויים הגיע גם אלי שהוא ביקש ממני להעביר את זה אלי, סוף כל סוף זה כסף שהוא היה צריך לתת לי לפני הרבה זמן" (עמ' 208 לפרוטוקול).

עדות זו מהבהירה את ההחלטה להציג את הדרישה לפרעון שטרי ההון למרות האמור במפורש בהסכם הפשרה ובמכתבו של אמיר משנת 2006, וגם את ההחלטה לבצע את התשלום בנסיבות בהן נעשה.
העובדה כי לאחר פרעון הסכומים לסזאן הועברו סכומים משמעותיים לאמיר ולחברה בבעלותו בגין התחשבנויות שיש לו עם אותו אבי הרפז, מעמידה את אמיר במצב של ניגוד עניינים נוסף ואף חמור יותר, מעבר לניגוד העניינים הנובע מהעובדה כי הוא נושא משרה בשתי החברות – סזאן וחברת NA -ובנוסף לעובדה כי יש לראות את סזאן כחברה בשליטתו של אמיר.

אין גם מקום לניסיון לתת נופך של שיקול דעת ענייני בביצוע הפרעון תוך הסתמכות על חוות הדעת של BDO.
מסיבות מיסוי ומסיבות אשר היו קשורות לדרך העברת כספי המנוח מחו"ל, נרשמו, כאמור, שטרי ההון כהלוואות בספרי החברה.
אותה חוות הדעת של BDO הינה, על פי האמור בה, נייר עמדה, המבוסס על המסמכים שנמסרו לרואי החשבון. המסמכים שנמסרו הם הדוחות הכספיים של חברת NA ושל חברת הנכסים לשנים 2010 ו- 2011 ושטרי ההון עצמם.
נייר העמדה מפרט את האמור בשטרי ההון וקובע כי בהתבסס על עובדות המקרה ועל הנחיות תקן חשבונאות 22, שטרי ההון עומדים כהגדרת התחייבות פיננסית על פי תקן חשבונאות 22 של המוסד ההישראלי לתקינה בחשבונאות. על החברה להציג את שטרי ההון כהתחייבות פיננסית בדוחותיה הכספיים.
באמירה זו אין אלא הבעת דעת על רישום שטרי ההון בדוחות הכספיים בשנים 2010-2011, עובדה לגביה אין כל מחלוקת.
אלינור העידה כי היא הייתה בקשר עם מישהו מהמשרד שנתן את חוות הדעת. אלינור אישרה כי הסכם הפשרה ומכתבו של אמיר משנת 2006 לא הוצגו בפני רואי החשבון וכי "רשום בדיוק מה שהם קיבלו" (עמ' 242 לפרוטוקול).
אמיר העיד כי הוא דרש שיתנו "איזושהי חוות דעת".
כלומר, חוות הדעת הוזמנה על פי דרישתו. מקובלים עלי דברי המבקשות בסיכומי התשובה כי מדובר במסמך שנועד להכשיר את פעולת ביצוע התשלום בגין שטרי ההון.

יש להתייחס עתה הן לדרך בה בוצע הפרעון והן להסבר שניתן על ידי אמיר ואלינור באשר למועד ביצוע הפרעון.
בעדותה של אלינור מיום 7.11.12, במסגרת תביעת סזאן, העידה אלינור כי נלקחה הלוואה בבנק אשר בגינה שועבד נכס; על בסיס זה שולם כל הסכום, וזאת כדי למלא את בקשתה המיידית של סזאן. לדבריה, על פי הסכם פנימי היה צריך לשלם לאורך 12 שנה, אבל סזאן ביקשה לקבל את הכסף במלואו כבר עתה.
בתביעה הנוכחית העיד רו"ח עקירב כי ההלוואה אשר נלקחה מהבנק כדי לבצע את התשלום לסזאן נלקחה בספטמבר 2012. פרעון ההלוואה, הקרן והריבית יחד הם בסכום של כ- 78,000 ₪ לחודש, כאשר בחישוב שנתי מדובר בסכום של כ- 960,000 ₪ (עמ' 170 לפרוטוקול).
רו"ח עקירב טען אומנם כי כעיקרון הריבית הולכת ופוחתת אולם בעניין זה לא הוצגה ראייה כלשהי.
בעדותו גם אישר רו"ח עקירב כי תזרים המזומנים החופשי של חברת NA, כפי שעולה מדוחות 2011, הוא בסכום של כ- 900,000 ₪ ׁ(עמ' 169 לפרוטוקול).
בחקירתו הנגדית אישר אמיר כי נלקחה הלוואה מהבנק.
לטענתו "לא נדרשנו לתת שום בטחונות, חוץ מזה שהנכסים מה שהיה קודם שהנכסים משועבדים הפרויקט בסגולה" (עמ' 202 לפרוטוקול).
עוד טען כי לאחר מריבות קשות על תנאיי הריבית הצליחו להוריד את הריבית לפריים פלוס 0.75%. (עמ' 202 לפרוטוקול).

מקובלת עלי בהקשר זה טענת המבקשות כי לקיחת הלוואה בסכומים של למעלה
מ- 8 מיליון ₪, תוך התחייבות לתשלום החזרים שנתיים המגיעים לסכום של כמיליון ₪ - סכום העולה על תזרים המזומנים השנתי של חברת NA - יחד עם העובדה כי אמיר מצוי בפעולה זו בניגוד עניינים – מהווה עסקה חריגה, אשר נדרש לה אישור אסיפה כללית, בה היו אמורות להשתתף גם המבקשות.
מקובלת עלי גם לחלוטין הטענה הנוספת כי באמצעות נטילת ההלוואה והעברת הכספים לחברת סזאן, הוחלפו שטרי הון אשר אינם נושאים ריבית והפרשי הצמדה ואין כנגדם בטוחות - בהלוואה בנקאית שההחזרים בגינה הם בגובה של כמעט מיליון ₪, כאשר נגדה שועבד נכס הנדל"ן היחיד של החברה.
פעולה מעין זו מהווה - על פניה - פעולה שאינה לטובת החברה.
לאור העובדה כי ההחלטה התקבלה בחוסר תום לב ובניגוד עניינים, כפי שפירטתי לעיל, הרי שאין מקום לטענת המשיבים בדבר תחולתו של כלל שיקול הדעת העסקי.

המשיבים 1-2 טענו בסיכומיהם כי טענת המבקשות על פיה החזר ההלוואה בוצע בניגוד לטובתה של חברת NA לאור תזרים המזומנים שלה היא טענה שגויה, שכן היא מתעלמת מהמצב ההתחלתי של החברה אשר כלל התחייבויות לטווח ארוך בגובה של שטרי ההון בסכום של קרוב ל- 9 מיליון ₪.
טענה זו של המשיבים מתעלמת מהעובדה כי כלל לא מדובר ב"התחייבויות", שכן אלו לא היו אמורות להיפרע. מדובר, כאמור, בשטרי הון אשר מהווים השקעה ולא מייצגים הלוואה.
קיום ההסדר בין הצדדים להסכם הפשרה היה מביא למצב אליו התכוונו הצדדים בעת חתימת ההסדר. על פיו, כאשר יסתיים תשלום ההלוואה לבנק, לא תהיינה התחייבויות כלשהן העומדות לפרעון – וההשקעות, גם אם הוצאו כנגדן שטרי הון, יעמדו לחלוקה בין בעלי המניות כחלק מהונה של החברה.
בנסיבות אלה, ברור כי ההחלטה אינה לטובתה של החברה. שעבוד הנכס לבנק היה אמור להסתיים עם פרעון ההלוואה הקודמת כלפיו, וכלל לא היה מקום לשעבדו פעם נוספת, לטובת תשלום שלא היה צורך לבצעו.

על מנת לתרץ את ההחלטה לשלם את מלוא סכום ההלוואה הנטענת לסזאן, טען אמיר, ועל יסוד הדברים שנאמרו על ידו טענה גם אלינור, כי התקבלה דרישה מאת אבי הרפז לפרוע את ההלוואה באופן מיידי.
אמיר העיד לראשונה, בחקירה הנגדית, כי הרפז עקב כל הזמן אחרי עניין ההלוואה והיה חרד: "כשהוא ראה את העמדה של האחיות שפתאום מישהו בכלל העלה איזשהו קמצוץ שאולי ההלוואות האלה מזוייפות שאולי שטרי ההון מזוייפים הוא נבהל הוא אמר אני לא רוצה יותר עסקים אני רוצה את הכסף עכשיו. זהו. ולא היה מוכן אני ניסיתי לדבר איתו אמרתי לו בוא נחזור על זה. לא רוצה זהו. ואז הוא נתן לי דד ליין" (עמ' 204 לפרוטוקול).
אמיר נשאל האם זה מתקבל על הדעת כי בעל חוב אמיתי שיש לו חששות וטענות לא יעלה דבר על הכתב. תשובתו לכך הייתה שהוא דיבר עם רואה החשבון בטלפון.
"הנוהג ביני לבינו לאורך כל השנים היה בעל פה, היינו מדברים, לא היה שום דבר שונה היום מאשר פעם, הדבר היחידי שהשתנה זה שהוא רצה את הכסף עכשיו ולא לעשות פריסה, זה הכל.
אז אם אתה טוען שהייתה צריכה להיות על זה איזשהי בקשה בכתב? אז אין לזה בקשה בכתב כי אנחנו מדברים בטלפון". (עמ' 204 לפרוטוקול)
אלינור העידה כי בשלב מסויים אמיר או עו"ד בלודז אמרו כי אבי הרפז כבר לא מוכן להמתין והוא דורש את הפרעון מייד ואם לא תוגש תביעה לבית המשפט.
עם זאת, אלינור אישרה כי לא הייתה אי פעם בקשר עם הרפז (עמ' 244 לפרוטוקול).
אבי הרפז, אשר לא זומן להעיד כדי להבהיר את נושא הבעלות בגלנדאוור, לא העיד כמובן גם על אותה דרישה מיידית, אותה העלה, כביכול, בשם סזאן כלפי חברת NA, או על האיום להגיש תביעה נגדה ונגד מנהליה.
בתצהירו טען אמיר כי ההחלטה לשלם באופן מיידי, התקבלה, בין היתר, בגין ויתור סזאן על הריביות ותשלום הקרן בלבד. רק בחקירתו עלתה, כאמור, הטענה בדבר דרישתו המיידית של אבי הרפז לתשלום בעקבות טענות המבקשות בעניין הזיוף.
עדות זו, בכללותה, איננה אמינה. נראה כי הקו המוביל בכל ההליך אשר נועד לפרוע את שטרי ההון לסזאן, היה רצונו של אמיר לקבל כספים, אותם אכן קיבל בפועל.
פעולה זו של אמיר בניגוד לאמור בהסכם הפשרה ובניגוד לטובתה של החברה, מהווה פעולה שיש בה משום קיפוח כלפי המבקשות.
העברת סכום של כ-4.2 מיליון ₪ מחברת NA לחברת סזאן ולמעשה לאמיר, תוך לקיחת הלוואה המעמיסה על חברת NA הוצאות מימון גבוהות, מפחיתה באופן מהותי את הנכסים העומדים לחלוקה בין בעלי המניות.
העובדה כי במקביל שולמו כספים גם לחברת הנכסים אינה מפחיתה מטענת הקיפוח בגין שטרי ההון אשר נפרעו לסזאן.
יש לראות בכל סכום אשר שולם לחברת הנכסים ולחברת סזאן כסכום העומד לחלוקה בין בעלי המניות.
בנסיבות אלה, אין מקום לאבחנה בין תביעה נגזרת לבין תביעת קיפוח אישית, שכן פרעון שטרי ההון מהווה בסיס לשתי העילות גם יחד.

ו. הטענות כלפי אלינור פרנס
במסגרת המרצת הפתיחה המתוקנת ביקשו, כאמור, האחיות להצהיר כי כהונתה של אלינור כדירקטורית בחברות המשותפות הסתיימה ביום 1.4.12.
האחיות ציינו בסעיף 52 להמרצת הפתיחה כי ביום 1.4.12, נוכח שורה של פעולות שביצעה אלינור בסמוך למועד זה, שלחו לה מכתב דרישה להתפטרות, במסגרתו נדרשה אלינור למסור את התפטרותה המידית מכל תפקידיה בחברות.
במכתב נאמר על ידי בא כוח האחיות, כי בהמשך להתכתבויות קודמות בין אלינור לבין האחיות בעניין הוראות הקבע של הטלפונים הסלולריים של החברות - אשר הועברו ביוזמתה של אלינור מחשבון הבנק המתנהל בבנק דיסקונט לחשבון המתנהל בבנק לאומי - דורשות המבקשות להחזיר את המצב לקדמותו.
נטען במכתב כי אלינור פועלת ממניעים זרים "ולא בשמירה על האינטרסים שלשמם מונית לתפקידך. למען הסר ספק, אבקש אף להבהיר כי פעולתך הייתה נגועה בחריגה מאמון ומכל הרשאה המסורה לך, מתוקף תפקידך כדירקטורית בחברות מטעם מרשותיי".

בתחילת חקירתה טענה דליה כי אלינור ביקשה להתפטר עוד כמה שנים לפני משלוח המכתב, שכן העבודה הייתה רבה והיא רצתה סכום כסף גבוה. "בסוף הגענו איתה... אנחנו לא רצינו שהיא תתפטר מהעבודה, כי היא השקיעה כל כך הרבה, אז השארנו אותה בתפקיד והעלינו את שכרה" (עמ' 31 לפרוטוקול).
דליה אישרה כי את שכרה של אלינור שילמה החברה.
דליה נשאלה מדוע רצתה לפטר את אלינור ותשובתה הייתה "כי הדברים לא כל כך נראו לי ורציתי לקחת מישהו אחר... משהו נראה לי חסר הייתה חסרה לי העין הבוחנת של בלטברג רואה החשבון" (עמ' 32 לפרוטוקול).
לדבריה, אמר מיכאל כי אלינור עושה עבודה חשובה של כמה אנשים "וככה היא נשארה, כי מיקי ביקש והוא הקובע". (עמ' 32 לפרוטוקול).
דליה נשאלה פעם נוספת מדוע ביקשו האחיות מאלינור שתתפטר.
תשובתה הייתה כי ענתה כבר קודם לכן שהיו חסרות לה העיניים של רואה חשבון כדירקטור "ומה שקרה עם אלינור, הצורה שהיא העבירה... הסלולוריים של הוראות הקבע עם בנק דיסקונט לבנק לאומי ממש לא נראתה לי, וניסינו לבטל את זה ואמרתי לה – תבקשי מהבנק להגיד שזו הייתה טעות שלך ואת מבקשת לסגת."
(עמ' 36 לפרוטוקול).
עוד נאמר על ידי דליה כי אחרי שאלינור לא הסכימה לבטל את העברת הוראות הקבע בענייני הטלפונים הסלולרים לבנק לאומי, אמרה דליה לאלינור "אני בשוק ממה שאני מגלה ולא הייתה לי ברירה... גליתי שהיא לא מוכנה להודות בטעות של עצמה כדי להעביר את הוראת הקבע בחזרה לבנק דיסקונט" (עמ' 37 ו- 38 לפרוטוקול).
כל נושא הטלפונים הסללוריים אינו רלווונטי משני טעמים:
ראשית, נקבע לגופו של עניין כי לא קמה למבקשות טענת קיפוח בגין הטלפונים הסללוריים.
שנית, וזה הטעם העיקרי, קבעתי לעיל כי הדרך בה ראו האחיות את היחסים בינם לבין אלינור כדירקטור מטעמן, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין. לא הייתה להן זכות לפטר אותה בהחלטה חד צדדית בגין אי קיום הוראות שניתנו לה על ידי האחיות.
נראה כי טענתן העיקרית של המבקשות מתייחסת לדרך התנהלותה של אלינור בעניין תביעת סזאן.
גם בעניין זה יש להבהיר כי בחינת הטענות לא תיעשה במישור האישי שבין המבקשות לבין אלינור, אלא באשר לדרך תיפקודה של אלינור כדירקטור בחברה, כאשר טובת החברה – והיא בלבד - אמורה לעמוד מול עיניה.
גם אם יהיה מקום לקבוע כי אלינור הפרה חובות כלשהן במסגרת מילוי תפקידה כדירקטור, הרי שלא עמדה למבקשות הזכות לפטר אותה באופן חד צדדי, אלא היה עליהן לפנות לאסיפה הכללית, כפי שבסופו של דבר עשו בפועל, על מנת שתתקבל החלטה בעניין.
החשש לקיפוח במקרה כזה הוא מצידו של אמיר ונובע ממסכת היחסים בין בעלי המניות בחברה, אליה אתייחס בפרק הבא.
מערכת יחסים זו מנעה, למעשה, את אישור הפיטורין וזאת לאור העובדה כי נדרשת החלטה פה אחד, כלומר נדרש גם אישורו של אמיר.

יש אם כן לבחון את התנהלותה של אלינור מאז דרישת הפרעון של שטרי ההון על ידי סזאן ועד לתשלום שבוצע בפועל.
בחקירתה הראשונה של אלינור בישיבה שהתקיימה ביום 7.11.12, העידה אלינור כי בתחילה התנגדה לפרעון השטרות שכן האחיות טענו ששטרי ההון מזוייפים, למרות שהם רשומים במאזני החברה. אולם, עד היום לא הובאה הוכחה לכך שהשטרות מזוייפים.
עדות זו של אלינור בדבר הטענות אשר הועלו על ידי האחיות עולה בקנה אחד עם עדותה של דליה, אשר העידה באופן חד משמעי כי "אלינור לא הייתה צריכה להענות לתביעת סזאן, נקודה. כי אני בעלת המניות, אני הדירקטורית והיא רק השלוחה שלי ואני התנגדתי לתשלום שטרי ההון האלה כי אני אומרת שהם לא היו צריכים להישלם.
ש. גם אם יש לה עמדה אחרת?
ת. כן, גם אם יש לה עמדה אחרת כי זה סכסוך בין בעלי מניות, כך אמר אטדגי (כב' השופט אטדגי – ד.ק.) והיא הייתה צריכה לכבד את זה." (עמ' 40 לפרוטוקול).
את טענת המבקשות כי על אלינור היה לעשות כפי שהן הורו לה כבר דחיתי קודם לכן. אולם, מעדות זו עולה במפורש כי האחיות טענו בפני אלינור כי אין מקום לשלם את שטרי ההון. טענה זו, ככל הנראה, חופפת לטענת הזיוף אשר הועלתה על ידן.
דליה אף הבהירה ביתר פירוט את הטענה כלפי אלינור: "אני מבקשת ממנה לשמור על החברה כדי שהיא תתנהל כמו שצריך, וישמר הסטטוס קוו מבחינת הסכם הפשרה חוץ מהניהול היום יומי של החברה. אני רוצה שהסכם הפשרה ישאר בתוקפו, יהיו לו שיניים ושום דבר לא ינזק בו ושטרי ההון היו אמורים להיות מחולקים יחד עם החברה בבוא יום החלוקה ולא לפני כן". (עמ' 49 לפרוטוקול).
אולם, אין כל בסיס לציפייתן של האחיות כי אלינור תתייחס לשאלת פרעון שטרי ההון על פי הסכם הפשרה, שכן העידה קודם לכן באופן מפורש "אנחנו ידענו שהיא עומדת בלחצים, רצינו להקל עליה לא רצינו שהיא תתלבט בעניין משפטי שהיא לא בקיאה בו, כי אמרתי לך, אנחנו לא נתנו לה לקרוא את הסכם הפשרה, זה יותר מידי כבר על דירקטורית שהיא אפילו לא רואה חשבון, אין לה השכלה משפטית, והיא אמרה מראש שהיא לא רוצה להיכנס לעניינים משפטיים, שמרנו עליה שתעסוק רק בעניינים המקצועיים" (עמ' 42 לפרוטוקול).
עוד העידה דליה כי אלינור היא "לא בסוד הסכסוך, בעומק הסכסוך" (עמ' 43 לפרוטוקול).
יתרה מזאת, כפי שציינה אלינור בעדותה, המבקשות לא הביאו לידיעתה מידע כלשהו הקשור למהותם של שטרי ההון גם בשלב מאוחר יותר, לאחר שהורו לה לא לבצע את התשלום לסזאן.

דליה נשאלה:
"ש. גב' אשל הרי את יודעת... וזה כבר לא מעכשיו אלא זה מהתגובה בצווי המניעה הזמניים, שגב' פרנס אומרת שהיא כל הזמן אמרה לכן שאם יש לכן ראיות לכך ששטרי ההון מזוייפים, תביאו, אתן הבאתם לה אי פעם ראיות כאלה?
ת. גב' פרנס, היא הדירקטורית מטעמי, היא לא השופטת שלי ולא החוקרת שלי היא אמורה לעשות מה שטוב לי בחברה בלי להרוס לי את החברה. אני לא צריכה להביא לה ממצאים היא לא השופטת שלי ולא החוקרת שלי, אני לא מבינה את הדרישה הזו, מה זאת אומרת להביא לה?"

דליה נשאלה פעם נוספת:
"ש. אני רק שואל, האם הבאתן לה, כן או לא, איזשהם ראיות לכך ששטרי ההון לא אותנטיים, מזוייפים, מה שאת רוצה?
ת. אני לא חייבת להביא לה שום ראייה... אמרתי לה שזה עניין סכסוך משפטי ביני לבין אמיר, וזה מעוגן בהסכם הפשרה וזה לא תפקידה לדרוש ממני מסמכים כדי להגן על צדקתי... לא בשביל זה שכרתי אותה".

משהתבקשה דליה להסביר מה משמעות טענת הזיוף הבהירה כי הבסיס לטענה זו הוא שכל ההשקעות וכל הכספים הם של האב, וכי כל הכספים שהועברו מחו"ל לחברות בשליטתו של אמיר וכספים שהאב שילם מופיעים אצל סזאן.
דליה נשאלה באופן מפורש על ידי בית משפט מאיזה בחינה מזוייפים שטרי ההון ותשובתה הייתה "הם לא היו צריכים להגבות, ואני יודעת שזה לא אמור להגבות, אלא שזה נמצא שם כדי לעשות שימוש בהם בזמן החלוקה, ופתאום באים ודורשים את הכסף, זה ברור לי שמשהו כאן לא בסדר".
(עמ' 144- 143).

מכל האמור לעיל עולה כי אותה טענת זיוף הינה למעשה הטענה שעמדה להכרעה בפסק הדין, באשר למהותם של שטרי ההון כהשקעה הונית ולא כהלוואה.
אולם, בהתנהלותן של המבקשות ודרך הראייה שלהן את תפקידה של אלינור, הן גרמו לכך שאלינור לא הייתה מודעת כלל למהותה של הטענה ואף לא ניתנה לה האפשרות הממשית לבדוק אותה. בסופו של דבר הגיעה אלינור למסקנה כי לא הובאו על ידי האחיות ראיות לזיוף כלשהו וכי יש להתייחס לשטרי ההון, ובצדק מבחינתה, כפי שהם רשומים בספרי החברה.
אלינור העידה גם כי בין ינואר 2011, המועד בו נשלח מכתב הדרישה על ידי סזאן, ועד יוני 2011 "אנחנו נמצאים בדיונים אצל עו"ד ליבוביץ בנוגע לשטרי ההון, נמצאים בדיונים אצל מר יצחק דוידוב לגבי שטרי ההון האלה. במשך שישה חודשים מיום ההגשה" (עמ' 228 לפרוטוקול).
עו"ד ליבוביץ שלח, כאמור, מכתב בשם המבקשות בו ביקש כי אמיר יבחן את ההצעה החלופית במכתב הדרישה לפריסת הפרעון, ומר דוידוב הוא רואה חשבון מטעמן.
לדברי אלינור לא הובאו במשך כל התקופה הזו ראיות לטענת הזיוף.
דליה אישרה בחקירתה הנגדית כי רו"ח דוידוב מונה על ידה וכי היא מתייעצת איתו משנת 2006.
דליה נשאלה האם הנחתה את רו"ח דוידוב לפעול מול אלינור ומול החברה. תשובתה הייתה "אני אומרת שאנחנו מתייעצים, אני לא הנחתי אותו. אנחנו מתייעצים הוא אעלה רעיון של בדיקה, אז אמרתי לו: תשמע, הרעיון הזה מסוכן אני לא רוצה לקחת הלוואה מהבנק אז הוא אמר: אנחנו נבדוק זה לא אומר שאנחנו עושים את זה.
אנחנו רוצים לדעת מה היא עמדת הבנק זה לא אומר שאנחנו אמורים לעשות את זה, אנחנו רצינו למשוך זמן עד שאני אשכור עו"ד, לא היה לי עו"ד אז רצינו למשוך זמן כמו שליבוביץ כתב ואחר כך דוידוב כתב רצינו לראות מה קורה אבל זה לא אומר שרצינו לשלם. לא. רצינו למשוך זמן עד שכירת עו"ד" (עמ' 141 לפרוטוקול).
עדות זו מאשרת את עמדתה של אלינור בדבר דיונים שהתקיימו במשך תקופה ארוכה בעניין שטרי ההון ובאשר לדרך הפרעון.
גם במסגרת דיונים אלה, אשר נעשו לשם משיכת זמן, לא נערכו הידברויות בין האחיות לבין אלינור או מי מהיועצים מטעמן באשר להוראות הסכם הפשרה או באשר לטענה העניינית אשר משמיעות האחיות באשר למהות של שטרי ההון.
אלינור הייתה רשאית להניח כי אותו דיון באשר לדרך פרעון הלוואות הוא אכן דיון לגופו של עניין, במיוחד לאור העובדה כי באותה תקופה לא הובאו בפועל כל ראיות באשר לטענת הזיוף הנטענת.

לכן, אין כל מקום לטענות המבקשות כלפי אלינור על פיה יש לראות בה כשותפה לקיפוח שנעשה כלפיהן על ידי אמיר.

בתחילת הדרך התנגדה אלינור בדירקטוריון לפרעון שטרי ההון, כפי שנאמר שעולה מפרוטוקול חברת NA מיום 12.6.11 (נספח 49 להמרצת הפתיחה).
מדובר בישיבה אשר התקיימה לאחר הבדיקות שנעשו בבנק.
באותה ישיבה השמיע אמיר את האיום על פיו אם לא ישולם הסכום לסזאן, עתידה חברת NA להיתבע ואף דיבר על סיכון של נקיטה בהליכי פירוק וגבייה.
כמו כן, ציין כי לדעתו תיאלץ החברה לתבוע אישית את הגורמים אשר סיכלו את סילוק ההתחייבויות בדרכי שלום ובכך דרדרו את החברה.
למרות איומים אלה, התנגדה אלינור לפרעון שטרי ההון ואף ציינה כי בעלי המניות מעלים ספקות בעניין ההלוואות, אשר בגינם הונפקו שטרי ההון וכי חוסר הבהירות מזיק לחברה.
כמו כן, נאמר על ידה כי השאלה המשפטית נותרה ללא מענה, שכן לדירקטורים חסרות עובדות וייעוץ משפטי ואין בידם יכולת מקצועית אובייקטיבית לטפל בבעיה.
לכן, הציעה כי החברה תמנה רואה חשבון בלתי תלוי אשר יחווה את דעתו בסוגיה.
במהלך הדיון הוצג לאלינור מייל אשר נשלח על ידה מספר ימים לאחר הישיבה, אשר כלל הערות מקור שלה לתיקון הפרוטוקול.
במסמך זה, ת/12, הוצע על ידיה לציין בפרוטוקול כי נבדקה יכולת החזר של ההלוואה באמצעות בנק לאומי. כמו כן נבדקה יכולת ההחזר החודשי לפי הסדר תשלום פנימי, כלומר ללא מימון של בנק לאומי.
נמצא כי החברה יכולה להחזיר תשלומים בסדר גודל של 60,000 ₪ לחודש לתקופה של 10 שנים.
עוד ביקשה אלינור לכתוב בפרוטוקול, כי היא שוקלת בחיוב החזרי שטרי הון לחברות מתוך עודפים צבורים מתוך קופת החברה.
נאמר במפורש באותה הצעה לתיקון פרוטוקול כי אלינור מתנגדת לנטילת הלוואה חיצונית מהבנק או כל גוף חיצוני מממן אחר.
כאמור, אותה התנגדות הובעה על ידי אלינור למרות שאמיר הביע את דעתו בישיבה שהתקיימה ביום 12.6.11, כי סזאן דורשת את פרעון ההלוואה.
אמיר ביקש להחליט לקבל הלוואה מבנק לאומי ואף איים בתביעות הצפויות אם לא יבוצע התשלום.
לכן, אין למעשה מקום לטענתה של אלינור בחקירתה כי שינתה את דעתה באשר לקבלת החלטה בדבר קבלת ההלוואה מהבנק, בשלב מאוחר יותר, כאשר חברת גלנדאוור דרשה את הכסף באופן מיידי וכאשר נאמר לה על ידי אמיר ועו"ד בלודז כי אבי הרפז כבר לא מוכן להמתין וכי אם לא יבוצע הפרעון תוגש תביעה לבית משפט.
דברים אלה נאמרו, כאמור, כבר באותה ישיבה בה התנגדה אלינור ללקיחת ההלוואה, כאשר פעלה לכך שהחברה תפרע את ההלוואה ממקורותיה היא (עמ' 232 לפרוטוקול).
אלינור טענה, אמנם, כי אותה דרישת חוב הלכה והחמירה במהלך החודשים וכי בסופו של דבר הוגשה תביעה לבית המשפט והיה צריך לחשוב על טובת החברה.
הסבר זה אינו נותן מענה של ממש לשאלה מדוע שינתה אלינור את דעתה והחליטה בסופו של דבר לקבל את עמדתו של אמיר, לאשר את קבלת ההלוואה ואת הפרעון בישיבה דירקטוריון שהתקיימה ביום 20.9.12 (נספח 26 לתשובת המשיבים 1-2), מבלי ליידע את המבקשות ובניגוד להחלטת בית המשפט - למרות שהעידה כי הייתה מודעת לה.
אלינור אף העידה כי ההחלטה התקבלה בהמלצת היועץ המשפטי, עו"ד תורג'מן, שאף הנחה אותה שלא ליידע את האחיות בדבר התשלום (עמ' 238 לפרוטוקול).
האירוע החיצוני היחיד שהתרחש בין מועד זה לבין המועד שבו שינתה אלינור את דעתה, הוא מכתב הפיטורין אשר קיבלה מאת האחיות באפריל 2012 (נספח 27 להמרצת הפתיחה).
יש לציין כי במכתב זה מתייחסות האחיות לעניין הוראות הקבע של הטלפונים הסלולריים, ואין התייחסות מפורשת לעניין תביעת סזאן.
אלינור השיבה למבקשות, באמצעות עו"ד תורג'מן, כי הן אינן יכולות לפטרה (נספח 28 להמרצת הפתיחה).
בעניין זה התנהלה התכתבות בין באי כוח הצדדים גם במהלך חודש מאי 2012, אותה ציינתי בתחילת פסק הדין.
באסיפה כללית אשר התקיימה ביום 21.6.12, כאשר האחיות מלוות בייעוץ משפטי של בא כוחן המייצג אותן גם בהמרצת הפתיחה, התנהל דיון ארוך בטענתן החוזרת של האחיות בעניין הטלפונים הסלולריים.
כמו כן, התייחס אמיר לדרישת האחיות לפטר את אלינור מתפקידה כדירקטורית ועו"ד תורג'מן הבהיר כי יש לקיים הצבעה של האסיפה בעניין זה.
אמיר הצביע כנגד דרישת האחיות.

אינני סבורה כי דרישת הפיטורין של האחיות היא זו שהניעה את אלינור לשנות את דעתה, באשר לפרעון אשר בוצע בסופו של דבר, על פי ההחלטה שהתקיימה ביום 20.9.12.
אלינור העידה כי סברה שהאחיות לא יכולות לפטר אותה וגם לא יהיה נכון מצדה להתפטר, וכי אם רוצים לפטר מישהו, הדבר צריך להיעשות באמצעות האסיפה הכללית (עמ' 244 לפרוטוקול).
אלינור נשאלה מדוע התעקשה להמשיך ולשבת בדירקטוריון,כאשר האחיות אשר מינו אותה איבדו בה אמון. תשובתה הייתה "קודם כל התפקיד שאני עושה באשר אשל ו- NA זה המקצוע שלי. אני דירקטורית ומנהלת של חברות שנמצאות בקשיים... אני גם דירקטוריות חיצונית באותם סיפורים, אני רגילה בסצנריו הזה ובסיטואציות המאוד רגישות האלה, אם הייתי עוזבת בנקודת זמן כזו אני מאמינה באופן אישי שהחברה הייתה נכנסת לאיזשהו דד לוק" (עמ' 245 לפרוטוקול).
לאחר מכן הוצגה בפני אלינור פעם נוספת השאלה מדוע לא ויתרה על המשרה כאשר האחיות חושבות שהיא בגדה בהן והיא יותר מקורבת לאמיר מאשר אליהן.
תשובתה לכך הייתה "אני חושבת שדווקא בנסיבות האלה אם הייתי הולכת הביתה זה ממש כמו לנטוש ספינה " (עמ' 246 לפרוטוקול).

התרשמתי מעדותה של אלינור כי זו אכן גישתה ועמדתה באשר למילוי תפקידה כדירקטורית מקצועית בחברות וכי לעניין דרישת הפיטורין לא הייתה אכן השפעה על שינוי עמדתה.
נראה כי השינוי המהותי בעמדה וההסכמה לקבלת ההחלטה נבעו בעיקר מהלחץ אשר הופעל עליה על ידי אמיר בטענות החוזרות בדבר הצורך להכיר בחובת התשלום ובהצגת דרישות חוזרות ונשנות, לכאורה, בשם סזאן ואבי הרפז, לפרעון מיידי, תוך איום בתביעות אישיות, מתוך מטרה לגרום לאלינור להסכים לתשלום.
אלינור קיבלה את דבריו של אמיר ללא בדיקה ולא וידאה, ישירות מול אבי הרפז, את נכונות הדברים. אולם, נראה כי במצב בו אלינור כלל לא הייתה מודעת לסכסוך שבין בעלי המניות, כפי שהעידה דליה עצמה, ולטענות בדבר זהות בעלי המניות בסזאן, לא היה מקום לצפות ממנה לבצע בדיקות עצמאיות בעניין.
עם זאת, נראה כי במצב העניינים כפי שהוא נכון להיום ולאור המבוי הסתום אליו נקלעו הצדדים, אין מקום להמשך כהונתה של אלינור כדירקטורית מטעם המבקשות.

ז. היחסים בין בעלי המניות – מבוי סתום
טענות הקיפוח השונות שהועלו על ידי המבקשות משקפות, למעשה, את חוסר האמון המהותי הקיים בין הצדדים אשר מונע את המשך ניהול החברה במשותף.
נראה כי חוסר האמון החל לקבל ביטוי ממשי מאז פטירתו של האב.
בתצהירו של אמיר נאמר כי במועד פטירתו של האב בשנת 2000, במעמד אישור הצוואה, התנגדו האחיות לכך ש-50% מחלקו של האב יועבר לאם ואף התנגדו לכך כי האם תמונה לתפקיד מנהלת העזבון של המנוח – כפי שנקבע בצוואה.
לאור זאת, מונה, כאמור, עו"ד לקסר לתפקיד מנהל העזבון.
אין מחלוקת בין הצדדים כי עד היום טרם חולק העזבון של אב, והתנהלו בין הצדדים הליכי בוררות בנוגע לאמור בצוואה, לרבות בעניין חלוקת היהלומים.
דליה אישרה בחקירתה כי המבקשות התנגדו לכך שהאם תהיה מנהלת עזבון (עמ' 19 לפרוטוקול).
דליה גם אישרה כי האחיות ביקשו להחליף את עו"ד לקסר כמנהל עזבון ביולי 2001 "...אבל הוא לא השתמש בתפקידו זה אף פעם למרות בקשתנו...
ביקשנו ממנו הרבה פעמים כבעל מניות בחברה והוא לא עשה כלום... ביקשנו שלא למנות אותו כקבוע כי פשוט הוא לא עוזר לנו בקידום העניינים" (עמ' 20 לפרוטוקול).
עוד טענה דליה כי הסיבה לבקשתן להחליפו "הוא היה נגוע" (עמ' 21 לפרוטוקול).
לאחר מספר שאלות באשר למהות אותה טענה כלפי עו"ד לקסר, נשאלה דליה על ידי בית משפט מדוע ביקשה להחליף את עו"ד לקסר. תשובתה הייתה: "מפני שלא ראינו שהוא אובייקטיבי הוא נתן לאמיר הוא העביר על שם אמיר את המניות למרות שהוא לא היה אמור לעשות את זה לפי סדר הדין המקובל" (עמ' 21 לפרוטוקול).
בית המשפט מינה, בסופו של דבר, את כב' השופט בדימוס שמעוני כבורר בין הצדדים וגם אותו ביקשו האחיות להחליף, לאחר שביקשו לבטל את פסק הביניים שניתן על ידו כפי שצוין לעיל.
דליה העידה כי האחיות ביקשו להחליפו "שכן ההליכים נמשכו כל כך הרבה זמן ולא היינו מרוצות" (עמ' 21 לפרוטוקול).
התברר במהלך הדיון כי האחיות ניהלו הליכים בבית המשפט לענייני משפחה נגד האם באמצעות האפוטרופא של האם וכנגד אמיר, במסגרתה התבקשו גם בקשות עיקול שונות כנגד אמיר.

אין ספק כי בין הצדדים קיים מטען אישי כבד המקשה על המשך היותם בעלי מניות משותפים בחברה.
כפי שכבר צוין קודם לכן נקבעה בהסכם הפשרה ההוראה בדבר זכותן של האחיות למינוי דירקטור מטעמן שכן, לפי דבריה של דליה "אמיר לא יכול לשבת מולי".
דליה גם העידה כי היא ממשיכה לדאוג לאמיר, אולם הוא ביקש ממנה בטלפון "אל תאהבי אותי... והוא אסר עלי לדבר עם הילדים שלו, הוא אמר לי שאם אדבר עם הילדים שלו אם הוא יפגוש את הבן שלי במדבר לא ישאר ממנו כלום ואז נבהלתי אימים כי יש לו רמה מאוד גבוהה בקראטה ואני מפחדת ממנו, כן" (עמ' 86 לפרוטוקול).
כאשר נשאלה דליה מדוע נטען על ידה כי מינוי יועץ משפטי לחברות מהווה פעולה נגד המבקשות, הסבירה כי יועץ משפטי אמור לתת עצה וכי "עצה בסכסוך שלנו היא כל כך מסובכת, ושוב אני אומרת, הסכסוך הוא עמוק, יש לו המון, המון סעיפים..." (עמ' 53 לפרוטוקול).
מקורו של הסכסוך הוא עוד בתקופה המוקדמת בהרבה לסכסוך הנוכחי בין הצדדים, אשר החל מפטירתו של המנוח.
דליה נשאלה האם כאשר האב היה בחיים הכל היה בסדר. תשובתה לכך הייתה: "לא, תמיד היו מתחת לפני השטח מתחים, כי אמיר הוא בן הזקונים, הייתי בת 17 כשהוא נולד והוא נולד עם כפית זהב, ואני נולדתי בחדר אצל משפחה, עולם אחר לגמרי, אז פנקנו אותו לגמרי והתייחסנו אליו כמו לבן נוסף במשפחה. וכשהוא התבגר הוא באמת חשב שהוא הבן היחיד במשפחה ועל הרקע היו מתחים לא כל כך ביני לבינו כמו עם אחותי שהיא יותר צעירה ממני ובינו כי הם יותר קרובים" (עמ' 12 לפרוטוקול)
עמדתו הסובייקטיבית של אמיר ברורה אף היא: "לאורך כל השנים, קיוויתי, ציפיתי שאולי הן ישבו, אולי נשב, אולי אפשר יהיה לגמור, אבל האחיות שלי... מונעות מאיבה ונקמה ואי אפשר לגמור איתן... וההכרה הזו כל פעם נובעת בי ועולה בי מחדש לאורך השנים שלצערי אין לי עם מי לדבר. וכל פעם אני מנסה עוד פעם לעשות משהו, יום אחד דליה אחותי אני אומר לה בואי נגמור, היא אומרת לי לך תקרא תהילים" (עמ' 191 לפרוטוקול).

ח. סיכום
טענת המבקשות לגבי קיפוח על פיה הן רשאיות למנות דירקטור מטעמן ולהחליפו מעת לעת, לפי שיקול דעתן הבלעדי – נדחית.
טענת המבקשות לקיפוח בגין תשלומי חשבונות טלפון סלולריים ויתר הנושאים אשר נכללו בפרק "שונות" בסיכומים – נדחות.
טענת המבקשות לקיפוח בגין מניעת מידע – נדחית.
טענת המבקשות כלפי אמיר לקיפוח בגין פרעון שטרי ההון לסזאן – מתקבלת.
טענת המבקשות כנגד אלינור בתפקידה כדירקטורית בגין הפרת חובת אמון, קיפוח או הפרת חובת זהירות – נדחית. עם זאת, נקבע כי בנסיבות העניין אין מקום להמשך כהונתה כדירקטורית מטעמן. המבקשות תפעלנה להחלפתה על פי הנוהג המקובל בחברה.
הסעד הראוי הן בגין קבלת טענת הקיפוח והן בשל המבוי הסתום אליו הגיעו בעלי המניות, הוא סעד של הפרדה, על פי הוראת סעיף 191 לחוק החברות.
מקובלת עלי לחלוטין קביעתו של כב' השופט ד"ר גרוסקופף בה"פ 7250-05-11 אדלר נ' לבנת [פורסם בנבו] על פיה החלופה המודרנית לזכות בעל מניות בחברה שהיא מעין שותפות לדרוש את פירוק החברה, כפי שנהוג בדיני השותפויות, היא שיש לראות באובדן אמון בין בעלי המניות נסיבה המצדיקה, במקרים מתאימים, מתן סעד כדי למנוע את קיפוח המיעוט. (סעיף 187 לפסק דין).
יתרה מזאת, נראה כי בסיטואציה כמו במקרה שלפניי, יש לראות בחוסר האמון הבסיסי שבין הצדדים היוצר למעשה מבוי סתום - כמצב שיש בו כדי ליצור חשש מהותי כי ענייניה של החברה יתנהלו בדרך שיש בה קיפוח של בעלי המניות.
השימוש בלשון עתיד בהוראת סעיף 191 לחוק החברות יוצרת את הבסיס לקביעה זו,
גם אם לא הייתי מגיעה למסקנה פוזיטיבית בדבר קיומו של קיפוח בגין התנהלות בפועל.

ט. הסעד
הדרך הראויה לביצוע הפרדה, לגביה הסכימו למעשה הצדדים בסיכומים, היא דרך של התמחרות.
יש מקום למינוי מעריך שווי על ידי בית משפט, אשר ייקבע את שווין ההוגן של החברות, על יסוד בדיקה שתערך על ידו. הערכת השווי תהווה בסיס לביצוע ההתמחרות.
הערכת השווי בעניין שוויה של חברת NA תבוצע על יסוד הקביעה כי לא היה מקום לבצע את התשלום לסזאן.
שכרו של המומחה מטעם בית משפט ישולם על ידי החברות המשיבות 4 ו- 5.
ההתמחרות תתבצע בין הצדדים בפני המומחה, לאחר קבלת הערכת השווי.
הצדדים והמומחה רשאיים לפנות לבית המשפט בשאלות הבהרה.

המומחה הממונה על ידי בית המשפט הוא רו"ח יובל זילברשטיין, פרומתאוס ייעוץ כלכלי בע"מ, טל' 03-5617787.
הצדדים יעבירו למומחה את העתק פסה"ד וכל מסמך שיידרש על ידו.

בנסיבות העניין ולאור התוצאה אליה הגעתי בפסק הדין, נראה כי החיובים היחידים בהוצאות אותם יש להשית על מי מהצדדים הם כלהלן:
המשיב 1 יישא בהוצאות המבקשות, ביחד ולחוד, בסך 200,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
המבקשות יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות המשיבה 2, בסך 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. קביעה זו מביאה בחשבון את העובדה כי יצוגה של המשיבה 2 לא נעשה באופן נפרד מיצוגן של יתר המשיבות.

5129371ניתן היום, ככ"ו אלול תשע"ד, 21 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.
54678313

דניה קרת מאיר 54678313
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

הפ (מרכז) 7250-05-11 אמיר יחזקאל אדלר נ' שי לבנת

5 1 1 1 1 1 (1 Vote)

חזרה למאמר משרדנו "קיפוח המיעוט - הלכה למעשה"


בית המשפט המחוזי מרכז

ה"פ 7250-05-11 אדלר ואח' נ' לבנת ואח'
ת"א 10221-06-11 לבנת ואח' נ' אדלר ואח'

לפני כב' השופט פרופ' עופר גרוסקופף

המבקשים (ה"פ 7250-05-11)
והנתבעים (ת"א 10221-06-11)

1. אמיר יחזקאל אדלר
2. אמיר אדלר בע"מ
3. אילן פדלון
4. אילן פדלון בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד בועז בן צור, עו"ד אלירם בקל ועו"ד יפעת נפתלי
(להלן: "ב"כ אדלר ופדלון")

נגד

התובעים (ת"א 10221-06-11)
והמשיבים (ה"פ 7250-05-11)
-
1. שי לבנת
2. שי לבנת אחזקות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גיל רון

3. זואי החזקות בע"מ
4. סייפרטק בע"מ
5. ימקום הולדינגס B.V.
6. קמה תקשורת (1996) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גיורא ארדינסט, עו"ד רן שפרינצק,
עו"ד אבי סתיו, עו"ד מיטל טויסטר ועו"ד הגר קמחי
(להלן, יחד עם עו"ד גיל רון: "ב"כ לבנת")

מיני-רציו:
* אובדן אמון בבעל השליטה מצד אחד או יותר מבעלי המניות אינו יוצר, במקרה הרגיל, בסיס מספיק לטענה בדבר קיפוח המיעוט. בעל מניות, אשר נוצר משבר אמון בינו לבין בעל השליטה, רשאי כמובן לנסות להחליף את בעל השליטה או למכור את מניותיו, אולם אין לו זכות לסעד משפטי. עם זאת, יתכנו מצבים בהם אובדן האמון בין בעלי המניות יביא לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה, ויצדיק הכרה בכך שנדרש מתן סעד שיפוטי לטובתו.

* חברות – עושק המיעוט – תביעה להסרת קיפוח
* חברות – עושק המיעוט – קיפוח
* חברות – עושק המיעוט – קיומו
* חברות – עושק המיעוט – סעדים
* חברות – בעלי מניות – זכויותיהם
.
בין הצדדים להליך זה – חברות ובעלי המניות בהן, נטושות מחלוקות קשות, אשר מתייחסות בעיקרן לעניין ניהול החברות. בית המשפט נדרש בין השאר, לשאלות: האם שלילת זכותם של חלק מבעלי הדין להשתתף בניהול החברות מקימה להם טענת קיפוח; שנית, האם אובדן האמון בין הצדדים מקים לאותם בעלי דין טענת קיפוח.
.
בית המשפט פסק כלהלן:

סמכות בית המשפט למנוע קיפוח מכוח סעיף 191 לחוק החברות מהווה "נורמה כללית וגמישה להתערבות בית המשפט לשם קביעת נורמה של הוגנות גם בתחום המסחרי של ניהול חברה". בעל מניות המעלה טענת קיפוח נדרש להראות שהאופן בו מתנהלת החברה אינו משרת את טובת כלל בעלי המניות, אלא מביא, או צפוי להביא, לכך שזכויותיו בחברה יפגעו.
פגיעה כזו עלולה להתרחש באחד משלושה מצבים: ראשית, כאשר אופן ההתנהלות מקנה, או צפוי להקנות, לבעל מניות אחר זכויות עודפות ללא הצדקה לגיטימית; שנית, כאשר אופן ההתנהלות שולל, או צפוי לשלול, מבעל המניות התובע זכויות המגיעות לו; שלישית, כאשר הפעולה מביאה לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה, ללא הסכמתו, ומבלי שתינתן לו זכות יציאה הוגנת. אתייחס בקצרה לכל אחד מהמצבים הללו.
כאשר בעל השליטה נוטל לעצמו זכויות עודפות, עלול הדבר להתבצע על חשבון בעלי מניות המיעוט, ולהיחשב לקיפוח. בעל מניות הטוען כי זכותו נפגעה, או צפויה להיפגע, באופן בלתי לגיטימי של התנהלות החברה, צריך להצביע על טיב הזכות שתפגע, ועל המקור המשפטי מכוחו היא מוקנה לו.
הטענה לפגיעה בזכות נתונה מעוררת שלוש שאלות משנה: ראשית, האם בנסיבות המקרה קמה לבעל המניות התובע הזכות לה הוא טוען; שנית, האם הזכות נפגעה או צפויה להיפגע; שלישית, האם קופח בעל המניות התובע בכך שהזכות נפגעה או צפויה להיפגע. לא כל נטילה של זכות מהווה קיפוח. לעיתים שלילת הזכות מוצדקת מבחינת טובת החברה, ובנסיבות אלו אין לראות בכך משום קיפוח בעל המניות התובע.
יש מצבים בהם הטענה לקיפוח המיעוט מתעוררת בעקבות פעולות או אירועים המביאים לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה. שינוי כזה, כשהוא מבוצע ללא הסכמתו של בעל המניה ומבלי שתינתן לו 'זכות יציאה' הוגנת, עלול להוות, כשלעצמו, קיפוח המיעוט, ולהצדיק התערבות שיפוטית
במקרה הרגיל אין לבעל מניות זכות מוקנית להיות שותף בניהול החברה. ואולם, זכות כזו יכולה להתקיים במקרים מתאימים וזאת בין אם מכוח מסמכי היסוד של החברה ובין אם מכוח ה"ציפיות הלגיטימיות" של בעלי המניות. הזכות תתקיים מכוח מסמכי היסוד, אם ייקבע בהם, למשל, שלבעל מניות מסוים (או למי שמחזיק באחוז מניות מסוים) יש זכות למנות דירקטור בחברה. לא זהו המצב בענייננו.
במקרה זה, התקנונים של חברות ההחזקות שותקים בעניין זה, ואינם מורים כי לבעל מניות כזה או אחר יש זכות למינוי דירקטור. הזכות תתקיים מכוח "ציפיות לגיטימיות" אם קיימות הבנות והסכמות בין בעלי המניות היוצרות ציפייה לגיטימית של הצדדים לניהול משותף של החברה. בנסיבות דנן, ניתן להתייחס לחברות ההחזקות כמעין-שותפויות. אם אכן כך, הרי שעובדה זו מקימה זכות להשתתפות בניהול, וזאת על בסיס ההלכה הנוהגת בעניין זה.
ודוק, קיומן של "ציפיות לגיטמיות" להשתתפות בניהול אינו מוגבל אך ורק למצבים של מעין-שותפויות. זכות כזו יכולה לקום בכל מקום בו יש הבנה והסכמה לניהול משותף, וזאת בין אם החברה בה מדובר היא מעין-שותפות, ובין אם לאו.
לדוקטרינת המעין-שותפות יש חשיבות מיוחדת בקשר לאפשרות של בעל מניות לדרוש את פירוק חברה. יתכנו מצבים בהם, מחד גיסא, אין מתקיימות נסיבות המצדיקות מתן אפשרות לבעל מניות לדרוש את פירוק החברה, אולם, מאידך גיסא, יש הצדקה להכיר בקיומן של "ציפיות לגיטמיות" להשתתפות בניהול
"ציפיות לגיטמיות" לקיומה של זכות להשתתפות בניהול קמה למר אדלר ולמר פדלון בין אם חברות ההחזקות הן בגדר מעין-שותפות ובין אם לאו. שלילתה של זכות מבעל מניה אינה מהווה בהכרח קיפוח, שכן השלילה עשויה להיות מוצדקת בנסיבות העניין. ב"כ אדלר ופדלון הוכיחו כי עמדה למרשיהם זכות להשתתף בניהול, וב"כ לבנת לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי מעשיהם של מר אדלר ומר פדלון מגלים כוונת תרמית המצדיקה שלילת זכות זו. לפיכך יש לקבוע כי פעולותיו של מר לבנת להרחיק את מר אדלר ומר פדלון מכל מעורבות בניהול החברות הן בגדר קיפוח המיעוט.
אובדן אמון בבעל השליטה מצד אחד או יותר מבעלי המניות אינו יוצר, במקרה הרגיל, בסיס מספיק לטענה בדבר קיפוח המיעוט. בעל מניות, אשר נוצר משבר אמון בינו לבין בעל השליטה, רשאי כמובן לנסות להחליף את בעל השליטה או למכור את מניותיו, אולם אין לו זכות לסעד משפטי. עם זאת, יתכנו מצבים בהם אובדן האמון בין בעלי המניות יביא לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה, ויצדיק הכרה בכך שנדרש מתן סעד שיפוטי לטובתו.
בנסיבות דנן, שני טעמים חילופיים מצדיקים מתן סעד בשל קיפוח המיעוט במקרה זה: ראשית, הפגיעה ב"ציפייה הלגיטימית" של מר אדלר ומר פדלון ליטול חלק בניהול חברות ההחזקות, "ציפייה לגיטימית" המעוגנת בהסכמות ובהבנות בין הצדדים; שנית, אובדן האמון שבין מר לבנת לבין מר אדלר ומר פדלון, המביא לכך שמעמדם של בעלי מניות בחברה שהתנהלה כמעין-שותפות השתנה באופן יסודי, המצדיק התערבות של בית המשפט באמצעות סעד הקיפוח. הדרך של פירוק חברות ההחזקות היא הדרך הקיצונית, ודומה כי אין היא רצויה לא מבחינת הצדדים ולא מבחינת היקף התערבות בית המשפט בפעילות הכלכלית של הצדדים.
הדרך של רכישה כפויה מחייבת קבלת הערכת שווי ממעריך חיצוני, ושני הצדדים הביעו את חששם כי בנסיבות המקרה היא עלולה להביא להערכה שאין קשר של ממש בינה לבין שווי חברות ההחזקות. נותרה עם כך האפשרות השלישית, הנראית מחד גיסא, פחות פוגענית מבחינה כלכלית ומאידך גיסא, הוגנת כלפי שני הצדדים, והיא התמחרות.

 

פסק דין


תוכן עניינים

המסגרת העובדתית 3
עץ ההחזקות של קבוצת לבנת אדלר ופדלון 8
ההתדיינות המשפטית 9
המחלוקות בין הצדדים 11
הפרשיות השנויות במחלוקת 12
הערה לעניין מהימנות העדים ונטל ההוכחה 14
פרשה א' - מכירת המניות בזואי 15
רקע עובדתי 15
טענת ההטעיה ביחס לתוכן האופציה 17
טענת ה- back-dating 18

פרשה ב' - הפיקדון שהוחזק בלונדון 19
רקע עובדתי 19
האם כספי הפקדון ניתנו למר אדלר כהלוואה או הופקדו בידיו בנאמנות 20
פרשה ג' - יתרת חוב הפיקדון שלא הושבה 23
רקע עובדתי 23
היתרה שסיבתה מוסכמת 24
היתרה שסיבתה אינה מוסכמת 27
פרשה ד': עסקת HCNH 30
רקע עובדתי 30
דיון 32
פרשה ה' - פרשת עמרב ווייס 33
רקע עובדתי 33
דיון 36
פרשה ו' – עסקת סייפרטק 41
רקע עובדתי 41
דיון והכרעה 43
פרשה ז' – העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק 50
רקע עובדתי 50
דיון והכרעה 52
פרשה ח' - ההטבות לגב' רוויטל גבאי 56
רקע עובדתי 56
דיון והכרעה 57
פרשה ט'- המשיכה השוויונית של רווחי החברות 58
רקע עובדתי 58
דיון והכרעה 59
פרשה י' – הכרזת הדיבידנדים בשלהי שנת 2010 60
רקע עובדתי 60
דיון והכרעה 61
פרשה י"א – משמעות החו"זים הרשומים בספרי חברות ההחזקות 62
רקע עובדתי 62
דיון והכרעה 63
סיכום הדיון בפרשיות השנויות במחלוקת 65
הטענות לעניין קיפוח המיעוט 67
רקע עובדתי 67
המסגרת המשפטית לדיון בטענת מר אדלר ומר פדלון בדבר קיפוח המיעוט 69
האם שלילת הזכות להשתתף בניהול חברות ההחזקות מקימה טענת קיפוח? 73
האם אובדן האמון בין לבנת אדלר ופדלון מקים טענת קיפוח? 77
הסעד הראוי 81
סוף דבר 82
המסגרת העובדתית

1. משפחת לבנת, בראשותו של אבי המשפחה, מר אברהם (בונדי) לבנת (להלן: "משפחת לבנת"), היא אחת המשפחות החזקות והמשפיעות במשק הישראלי. המשפחה מחזיקה בשליטתה את קבוצת "תעבורה", ויש לה זכויות גם בחברות רבות אחרות הפועלות בארץ. מר שי לבנת (להלן: "מר לבנת") הוא אחד משלושת בניו של מר אברהם (בונדי) לבנת, ולאורך השנים, עד לאירועים שיתוארו להלן, היה מעורב בעיקר בעסקי המשפחה.

2. בשנת 1998, בעקבות מחלוקת פנימית במשפחת לבנת, החליט מר לבנת, לפרוש מעסקי משפחת לבנת, ולהתחיל בפעילות עסקית עצמאית. הנכס העסקי העיקרי שהיה ברשותו באופן פרטי (קרי, שלא במסגרת עסקי משפחת לבנת) היה זכויות בכבל התקשורת התת –ימי.

3. מר לבנת לא יצא לבדו לדרכו החדשה. הצטרפו אליו שניים מהעובדים בקבוצת תעבורה, אשר עד אותה עת היו כפופים לו: מר אמיר אדלר (להלן: "מר אדלר") ומר אילן פדלון (להלן: "מר פדלון"). מר אדלר שימש כעוזרו של מר לבנת בתפקידו האחרון כמנכ"ל חברת תשתית ציוד ובינוי בע"מ, ומר פדלון, שהינו רואה חשבון בהכשרתו, היה סמנכ"ל הכספים בחברת תשתיות ציוד ובינוי בע"מ.

4. השלושה, מר לבנת, מר אדלר ומר פדלון (להלן, יחדיו: "לבנת אדלר ופדלון" או "השלושה"), הקימו ביוני 1998 את חברת זואי החזקות בע"מ (להלן: "חברת זואי"). משמעות המילה "זואי" ביוונית היא "חיים", ולדברי מר לבנת בחר בשם זה מאחר שהקמת החברה סימנה את תחילת חייו החדשים, מחוץ לעסקי משפחת לבנת. מר לבנת הזרים לחברת זואי את זכויותיו בכבל התת-ימי. בעת הקמת חברת זואי החזיק מר לבנת ב- 90% מהון המניות של חברת זואי, באמצעות חברת החזקות בשם שי לבנת אחזקות בע"מ (להלן: "חברת לבנת") בעוד שלמר אדלר ולמר פדלון הוקצו 5% מהון המניות כ"א בלבד, באמצעות חברות ההחזקות, אמיר אדלר בע"מ (להלן: "חברת אדלר") ו- אילן פדלון בע"מ (להלן" חברת פדלון").

5. ביוני 2002 הוגדל חלקם של מר אדלר ומר פדלון בחברת זואי בעשרה אחוזים, כך שכל אחד מהם, באמצעות חברת ההחזקות שלו, מחזיק מאז ב- 15% ממניות חברת זואי. הגדלה זו נעשתה בהתאם לאופציה שניתנה לשניים מספר שנים קודם לכן.

6. בשנת 2003 חלה הפשרה ביחסים שבין מר לבנת לבין משפחת לבנת, ומר לבנת חזר לפעילות במסגרת עסקי המשפחה. בעקבות זאת פחתה מעורבותו של מר לבנת בפעילות העסקית של השלושה, ומר אדלר ומר פדלון נותרו, הלכה למעשה, הגורמים שניהלו את עסקי לבנת, אדלר ופדלון – כאשר מר אדלר הוא המוביל בתחום יזום העסקאות ומר פדלון נותר האחראי לענייני הכספים.

7. במהלך השנים הקימו לבנת אדלר ופדלון, ביחד עם גורמים נוספים, שורה של חברות, ורכשו זכויות בחברות אחרות. עיקר הרכישות לא בוצעו ישירות באמצעות חברת זואי עצמה, אלא באמצעות חברות בנות שנמצאו בשליטת חברת זואי. שתי החברות המרכזיות ששימשו לביצוע הפעולות הללו היו חברה שהתאגדה בהולנד באמצע שנת 2000 תחת השם Yamkom Holdings B.V. (להלן: "חברת ימקום"), וחברה שהתאגדה בישראל תחת השם סייפרטק בע"מ (להלן: "חברת סייפרטק").
8. חלק מההשקעות שבוצעו במהלך השנים על ידי לבנת אדלר ופדלון (גם אם לא כולן) התבררו כמוצלחות מאד, ושווי הנכסים המוחזקים כיום בידי השלושה מוערך בעשרות רבות של מליוני שקלים חדשים, אם לא למעלה מכך. מבין ההשקעות הללו חשובה במיוחד לעניין הליכים אלו השקעה בחברה בשם Skyvision Holdings Ltd. (להלן: "חברת סקאיויז'ן"), אשר הניבה רווחים נאים במיוחד, אשר דרך חלוקתם בין השלושה עומדת בלב הסכסוך שלפני.

9. ראוי לשים לב לכך שהחברות המוחזקות על ידי לבנת אדלר ופדלון נחלקות לשתי קבוצות:

א. חברות החזקות – הכוונה לחברות המוחזקות בבעלות מלאה של השלושה (בין במישרין ובין בשרשור), ואשר לא מתבצעת בהן פעילות יצרנית-עסקית, אלא הן משמשות כמכשיר להחזקת חברות אחרות. חברות אלו הן חברת זואי , חברת קמה תקשורת (1996) בע"מ (להלן: "חברת קמה") , חברת ימקום וחברת סייפרטק . ארבע החברות הללו הן צדדים להליכים שלפני, והן יכונו להלן, יחדיו, "חברות ההחזקות".

ב. חברות ריאליות – חברות המבצעות פעילות יצרנית-עסקית, בעיקר בתחומי הטלקומוניקציה, האינטרנט וההי-טק. לבנת אדלר ופדלון מחזיקים, באמצעות חברות ההחזקות או באופן אישי, בזכויות שונות בחברות אלו. בחלקן מצויה השליטה בידי השלושה. החברות הריאליות המרכזיות בהן יש לשלושה זכויות, ואשר יש להן רלוואנטיות להליכים שלפני, הן חברת סקאיויז'ן , בנקום מערכות הבטחה בע"מ (להלן: "חברת בנקום") , חברת מד 1 אי.סי.1 (1999) בע"מ (להלן: "חברת אי.סי.1") ושופמינד בע"מ (להלן: "חברת שופמינד") . כל החברות הללו אינן צדדים להליכים שלפני, והן יכונו להלן, יחדיו, "החברות הריאליות".

10. כעולה מהמתואר לעיל, עץ מבנה ההחזקות של לבנת, אדלר פדלון, בקשר לחברות המוחזקות על ידי השלושה במסגרת פעילותם המשותפת הוא מורכב למדי. עם זאת, מאחר שיש בו תועלת לצורך הבנת הדיון בפרשיות השונות יוצג להלן עץ ההחזקות, כמצבו היום:

עץ ההחזקות של קבוצת לבנת אדלר ופדלון

11. עד שנת 2010 התנהלו העניינים בין השלושה למישרין, ומערכת היחסים האישיים ביניהם הייתה טובה, ונוהלה על בסיס של חברות ואמון. ואולם במהלך שנת 2010 חלה התדרדרות קשה במערכת היחסים שבין מר לבנת למר אדלר ומר פדלון. תוצאותיה הקשות של התדרדרות זו הן האשמות חמורות שמפנה מר לבנת כלפי מר אדלר ומר פדלון, המייחסות להם מעשי תרמית חמורים הן כלפיו הן כלפי גורמים אחרים (ובראשם, שלטונות המס), והאשמות נגדיות של מר אדלר ומר פדלון, שלפיהן מר לבנת עושה שימוש שלא כדין בשליטתו בקבוצה, ומביא להדרתם ממנה, באופן המהווה קיפוח המיעוט.

12. על הסיבות שהביאו להתדרדרות היחסים בין השלושה חלוקות הדעות:

לטענת מר לבנת החל חשדו להתעורר לאחר שגילה כי קיימת אי התאמה בין הנחותיו ביחס למבנה ההחזקות בחברות לבין המידע שנמסר לו על ידי רואה החשבון של החברות. לאור זאת ביקש כי מידע על החברות שבהחזקת השלושה יועבר לעורכי דינו (בטוענה שמשפחת לבנת שוקלת להקים נאמנות שתרכז את הרכוש המשפחתי). סירובו של מר פדלון למסור מידע זה לעורכי דינו של מר לבנת היווה את ה"טריגר" למהלך מקיף של בדיקה, שהניב ממצאים חמורים, שלפיהם מר אדלר ומר פדלון רימו אותו בשורה ארוכה של נושאים לאורך שנות הפעילות המשותפת, וגזלו עבור עצמם ועבור מקורביהם כספים רבים שהיו אמורים להימצא בחברות.

לטענת מר אדלר ומר פדלון התגלו בקיעים במערכת היחסים שבין מר לבנת למר אדלר עוד בראשית שנת 2010 (וזאת בקשר לעניינים שוליים ואישיים שונים), ובעקבות בקיעים אלו הודיע מר אדלר כי הוא שוקל להפסיק את שיתוף הפעולה עם השלושה. במקביל, החל מר לבנת לגלות יתר מעורבות בפעולות העסקיות, ואף נועץ ביועצים חיצוניים, אשר טפטפו על אוזנו רעל נגד מר אדלר ומר פדלון. כתוצאה מכך, החל מר לבנת, לחשוד בשני שותפיו על לא עוול בכפם, וגמל להם רעה תחת הטובה הרבה שהביאו לו במשך שבע השנים בהם ניהלו הם לבדם את העסקים המשותפים.
ההתדיינות המשפטית

13. תהא הסיבה להתדרדרות היחסים שבין מר לבנת לבין מר אדלר ומר פדלון אשר תהא, אחריתה היא ההתדיינות המשפטית הסבוכה שהתנהלה לפני.

14. הראשונים לפנות לבית המשפט היו מר אדלר ומר פדלון, אשר ב- 2.5.2011 הגישו המרצת פתיחה, במסגרתה טענו כי ענייניהן של חברות ההחזקות, דהיינו חברת זואי, חברת קמה, חברת סייפרטק וחברת ימקום, מתנהלים בדרך שיש בה משום קיפוח. הסעד המרכזי אותו ביקשו היה חלוקת הון המניות או הנכסים של חברות ההחזקות, וזאת "על דרך של חלוקה בעין או מכירה לצד ג' או התמחרות (BMBY) או בכל דרך אחרת שתימצא לנכון". כן התבקשו סעדים שמטרתם מניעת המשך הקיפוח הנטען בתקופה שעד לביצוע החלוקה.

15. כחודש לאחר מכן, ביום 6.6.2011, הגישו מר לבנת וחברות ההחזקות תביעה מצידם. הנתבעים בתביעה זו היו מר אדלר ומר פדלון, וכן שני נתבעים נוספים – גב' רויטל גבאי, עובדת שכירה שהועסקה בחברות כמנהלת חשבונות (להלן: "גב' גבאי"), ועו"ד שרון רביב, עורך הדין של החברות (להלן: "עו"ד רביב") – כלפיהם נטען כי היו שותפים למעשי התרמית (להלן, יחדיו: "הנתבעים הנוספים"). בכתב התביעה פורטה שרשרת ארוכה של מעשים, אשר על פי הנטען היוו מעשי תרמית וגזל כלפי מר לבנת וחברות ההחזקות. הסכום הכולל שנתבע הועמד על 74,460,551 ₪.

16. ביום 16.6.2011 התקיים דיון בשתי התובענות. במסגרת דיון זה הצעתי מתווה לבירור מזורז של התובענות, כמפורט להלן: הנתבעים הנוספים ימחקו (מבלי שיהיה בכך כדי לפגוע בזכותם של מר לבנת וחברות ההחזקות לנקוט הליכים נפרדים נגדם), וזאת כדי לאפשר דיון ממוקד בטענות ההדדיות של מר לבנת מזה, ומר אדלר ומר פדלון מזה; הדיונים בהמרצת הפתיחה שהגישו מר אדלר ומר פדלון (ה.פ. 7250-05-11) ובתובענה שהגישו מר לבנת וחברות ההחזקות (ת.א. 10271-06-11) יאוחדו; יקבע לוח זמנים מקוצר להגשת כתבי-בי-דין, ביצוע הליכי גילוי והגשת תצהירים בהליך המאוחד; התיק יקבע לדיוני הוכחות בחודשים פברואר-מרץ 2012.

17. בדיון שהתקיים ביום 3.7.2011 מסרו הצדדים כי הם מסכימים למתווה הדיוני שהצעתי, בכפוף לכך שבמקום שהתובענה נגד הנתבעים האחרים תימחק, היא תופרד מהתובענה נגד מר אדלר ומר פדלון, ותתברר, אם יבקש זאת מי מהצדדים, לאחר שינתן פסק דין בתובענה נגד מר אדלר ומר פדלון. עוד הוחלט בדיון זה על הסרת צו איסור הפרסום שהוטל על ההליכים קודם לכן.
18. ביום 12.7.2011 הגישו מר אדלר ומר פדלון בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני, בו ביקשו למנוע את פיטוריהם מתפקידיהם כדירקטורים בחברות ההחזקות ובחברות הריאליות. במסגרת בקשה זו, ולאחר שהוגשו תגובה לבקשה ותשובה לתגובה, נחקרו ביום 27.7.2011 המצהירים מטעם שני הצדדים, ובכללם מר לבנת, מר אדלר ומר פדלון.

19. ביום 2.8.2011 התקיים דיון במעמד ב"כ הצדדים בו הצעתי לצדדים כי עד להכרעה בסכסוך ישמרו הצדדים על מצב הדברים שהיה קיים קודם ליום 7.7.2011, בכפוף לכך שמר אדלר ומר פדלון יודיעו בחברות הריאליות על יציאתם לחופשה, וימנו את מר אבי טובול לשמש כדירקטור חליף ו/או מיופה כוח מטעמם, שיפעל על פי שיקול דעתו לטובת החברות. הצעה זו התקבלה על דעת שני הצדדים, וייתרה את הצורך להכריע בבקשה לצו מניעה זמני.

עוד הצגתי לצדדים במסגרת אותו דיון מתווה לפשרה, והצעתי כי ינהלו משא ומתן לפני מגשר בניסיון להגיע להסדר פשרה על פי מתווה זה. הצדדים קיבלו גם הצעה זו, וניהלו במשך מספר חודשים משא ומתן בסיועו של המגשר עו"ד רם כספי (וזאת במקביל לקיום הליכי הגילוי והגשת התצהירים). ואולם בסופו של יום לא עלה בידי הצדדים להגיע לפיתרון של פשרה.

20. דיוני ההוכחות בתיק נפתחו ביום 29.2.2012, וכללו 7 ימי חקירות מלאים, כאשר לכל צד הוקצו שלושה וחצי ימי חקירות, וניתנה לו האפשרות לבחור את פרק הזמן בו יחקור כל עד לפי שיקול דעתו. לאחר השלמת החקירות, ומשנכשל ניסיון נוסף להביא את הצדדים לכדי פשרה, סיכם כל צד את טיעוניו בכתב.

21. בטרם אגש להציג ולהכריע במחלוקות השונות שבין הצדדים, אבקש להביע את הערכתי הרבה לעורכי הדין משני הצדדים, אשר עשו עבודה מקצועית לעילא ולעילא, וזאת במסגרת לוח זמנים מזורז, ובתיק מורכב ורחב היקף מאין כמותו. אין לי אלא לקוות כי הצגת הדברים על ידי לא תחטא למסירות שגילו ללקוחותיהם ולמיומנות שגילו בעבודתם.
המחלוקות בין הצדדים

22. המחלוקות בין הצדדים נחלקות לשתי קבוצות:

ראשית, ב"כ לבנת העלו במסגרת התביעה שהגישו בת.א. 10221-06-11 מספר ניכר של פרשיות שהתרחשו במהלך פעילותם העסקית המשותפת של השלושה במהלך 13 שנים שקדמו להגשת התביעה (1998 – 2011). ביחס לכל אחת ואחת מהפרשיות הללו נטען כי מר אדלר ומר פדלון פעלו בניגוד להוראות הדין, תוך ביצוע פעולות של תרמית והפרת אמונים כלפי מר לבנת וחברות ההחזקות. כנגזר מכך ביקשו מר לבנת וחברות ההחזקות סעדים כספיים והצהרתיים נגד מר אדלר ומר פדלון. מנגד, ב"כ אדלר ופדלון טוענים כי מרשיהם פעלו לאורך כל השנים לטובת האינטרסים המשותפים של השלושה, ובהתאם להבנות שהיו להם עם מר לבנת. כנגזר מכך, לטענתם, גם אם מרשיהם הפרו בעניין זה או אחר את הוראות הדין (נושא אותו יש לבחון במסגרות המתאימות, ועל ידי הרשויות המתאימות), לא עשו כן תוך פגיעה במר לבנת, ובאופן המקנה לו, או לחברות ההחזקות, זכות תביעה נגדם. נהפוך הוא, כל שעשו, למען מר לבנת (ולמען טובתם המשותפת) עשו. ההכרעה במחלוקות אלו מחייבת התעמקות בנבכי הפרשיות השונות שעוררו הצדדים, בראיות שהציגו ובעדויות שנשמעו. להלן אדון בפרשיות השונות, ברמת הפירוט הנדרשת לצורך הכרעה בהן במסגרת התובענה הנוכחית. ניתוח הפרשיות השונות יעשה תחת הכותרת "הפרשיות השנויות במחלוקת".

שנית, ב"כ אדלר ופדלון טענו, במסגרת ה"פ 7250-05-11 כי דרך התנהלותו של מר לבנת מאז מועד פרוץ הסכסוך, המתאפיינת בניסיון לסלקם ממעורבות הן בחברות ההחזקות הן בחברות הריאליות, עולה לכדי קיפוח המיעוט, כהגדרתו בסעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט 1999. לשיטתם במשך 13 השנים שקדמו לפרוץ הסכסוך התנהלו השלושה כשותפים שווי זכויות, והתעלמו כמעט כליל מההסדרים הפורמאליים שקובעים דיני החברות. לפיכך, אין מקום לבחון בדיעבד את פעולות השלושה על פי דיני החברות, אלא יש לבחון את ההבנות שהיו קיימות ביניהם, ולנהוג על פי הדוקטרינה שנקבעה בפסיקה ביחס למעין-שותפות. לאור זאת ביקשו ב"כ אדלר ופדלון כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו, ויורה על פירוק השותפות בין השלושה, וזאת בין אם על דרך של התמחרות, בין אם על דרך של פיצול בעין ובין אם על דרך של רכישת מניותיהם של מר אדלר ומר פדלון בחברות ההחזקות על ידי מר לבנת. ב"כ לבנת אינם מכחישים כי מאז פרוץ הסכסוך הם פועלים להרחקתם של מר אדלר ומר פדלון ממעורבות בחברות ההחזקות, אולם לטענתם אין הדבר מהווה קיפוח מיעוט, וזאת משני טעמים חלופיים: ראשית, למר אדלר ומר פדלון, כבעלי מניות מיעוט בחברות ההחזקות, אין זכות מוקנית למעורבות בניהולן (ובוודאי שלא זכות מוקנית לשמש כמנהלים ודירקטורים מטעמם בחברות הריאליות); שנית, גם אם כעניין עיוני הייתה למר לאדלר ומר פדלון זכות ליטול חלק בניהול חברות ההחזקות, הרי שהם איבדו זכות זו לאור דרכי התרמית והפרת האמונים בה נהגו כלפי מר לבנת וחברות ההחזקות במשך השנים בהן נוהלו החברות על ידיהם. להלן אדון בטענות אלו תחת הכותרת "הטענות לעניין קיפוח המיעוט".
הפרשיות השנויות במחלוקת

23. ב"כ לבנת, בעקבות בדיקות וחקירות שעשו מומחים מטעמו, העלו לדיון שורה ארוכה של פרשיות, המשתרעות על פני מעל לעשור, במסגרתן טענו כי נפל פגם בדרך התנהלותם של מר אדלר ומר פדלון. להלן רשימה כרונולוגית של הפרשיות הללו:
א. נסיבות מתן האופציה להגדלת חלקם של מר פדלון ומר אדלר בחברת זואי מ- 5% ל- 15% (להלן: "פרשת מכירת המניות בזואי").
ב. העברת 6.1 מליון דולר מכספי החברות לידי מר אדלר בעת שהותו בלונדון בין השנים 2000 - 2004 (להלן: "פרשת הפיקדון שהוחזק בלונדון").
ג. יתרת חובו של מר אדלר בגין קבלת כספי הפיקדון בעת שהותו בלונדון בין השנים 2000 - 2004 (להלן: "פרשת יתרת חוב הפיקדון שלא הושבה").
ד. מחיקת יתרת חובו של מר אדלר באמצעות עסקת HCNH בינואר 2004
(להלן: "פרשת עסקת HCNH").
ה. שיתוף חברת עמרב השקעות בע"מ ומר עופר וייס במחצית הזכויות שנרכשו ביולי 2005 במסגרת עסקת עורק ללא תמורה הולמת (להלן: "פרשת עמרב ווייס").
ו. העברת עיקר מניות סייפרטק ושטרי ההון שנרכשו מגלובסקום בנובמבר 2006 לבעלות מר פדלון ומר אדלר, במקום לחברת זואי (להלן: "פרשת סייפרטק").
ז. העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק במהלך שנת 2007
(להלן: "פרשת העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק").
ח. מתן הלוואה חריגה והטבות אחרות למנהלת החשבונות של חברות ההחזקות, גב' רויטל גבאי, על ידי מר פדלון בשנת 2009, וזאת ללא ידיעתו והסכמתו של מר לבנת (להלן: "פרשת ההטבות לגב' רוויטל גבאי").
ט. חלוקת כספי החברות בקבוצה על בסיס שוויוני, ושלא על פי שיעורי ההחזקות (להלן: "פרשת המשיכה השוויונית של רווחי החברות").
י. מחיקת חובות מר אדלר ומר לבנת באמצעות חלוקה בלתי מורשית ושלא כדין של דיבידנד באוקטובר 2010 (להלן: "פרשת הכרזת הדיבידנדים בשלהי 2010").
יא. סירובם של מר אדלר ומר פדלון לפרוע את יתרת חובם הרשומה אצל חברת זואי (להלן: "פרשת החו"זים").

24. ודוק, בין חלק מהפרשיות הללו (והכוונה בעיקר לפרשיות שסומנו כ- ב' עד ד' ולפרשיות שסומנו כ- ט' – יא') קיים קשר בל ינותק, ואולם עדיין הן הוצגו על ידי ב"כ לבנת כטענות שונות ונבדלות, וככל שהדבר ניתן, כך גם אדון בהן.

25. הדיון בפרשיות יעשה, ככל הניתן, בהתאם לסדר הכרונולוגי שהוצג לעיל. ביחס לכל פרשיה אציג תחילה את הרקע העובדתי, ואחר כך אנתחה לגופה, ככל שהדבר דרוש לצורך הכרעה בפסק דין זה. עם זאת, ראוי לציין כבר בשלב זה כי הפרשיות המרכזיות, מבחינת היקפן והשפעתן על יחסי הצדדים, הן פרשיות ו' ("פרשת סייפרטק") ז' ("העברת עסקאת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק"), י' ("פרשת הכרזת הדיבידנדים בשלהי 2010") ו- י"א ("פרשת החו"זים").
הערה לעניין מהימנות העדים ונטל ההוכחה

26. חלק לא מבוטל מהמחלוקות העובדתיות הרבות שהתבררו במשפט זה נוגעות לשאלות המצויות בתחום הידיעה של מר לבנת, מר אדלר ומר פדלון, ועוסקות בהסכמות שהיו או לא היו ביניהם. בעניינים אלו האזנתי בקשב רב לחקירותיהם הארוכות והענייניות של השלושה, אולם איני סבור כי יש באפשרותי לקבוע ממצא חד, לכאן או לכאן, על בסיס התרשמות בעניין מהימנות בלבד. כל שאוכל לציין הוא שלהתרשמותי ניסה כל אחד מהצדדים, ביסודם של הדברים, להציג את האמת, כפי שהוא רואה אותה. עם זאת, ידע כל צד להתחמק משאלות המקשות על גרסתו: מר לבנת באמצעות התבססות על בעיות זיכרון, ומר אדלר ומר פדלון באמצעות הסטת הדיון לנתיבים נוחים יותר מבחינתם. על כן אין באפשרותי, בסופו של יום, לאמץ או לדחות באופן מלא לא את גרסתו העובדתית של מר לבנת ולא את גרסתם העובדתית של מר אדלר ומר פדלון. האמת, כמו במקרים רבים אחרים, מצויה בתווך שבין הגרסאות. האמת, כמו בכל מקרה אחר, אף אינה מוחלטת, אלא תלויה במידה רבה במתבונן.

27. במהלך המשפט נשמעו עדים נוספים, שלכל אחד מהם מעורבות באחת או יותר מהפרשיות שנידונו. מחלק מהעדויות הללו התרשמתי כי הן עדויות אמינות, שניתן לבסס עליהן ממצאים עובדתיים. כוונתי בעיקר לעדויותיהם של גב' ענת מניפז (להלן: "גב' מניפז"), מר עמוס לסקר (להלן: "מר לסקר"), מר רם בלינקוב (להלן: "מר בלינקוב") ועו"ד רון סלפטר (להלן: "עו"ד סלפטר"). בנקודות מסוימות סיפקו עדים אלו תמיכה בגרסה זו או אחרת של הצדדים, ומשעשו כן, מצאתי לנכון ליחס משקל של ממש להתרשמותי החיובית מעדותם.

28. לעומת זאת, בעדים אחרים שהעידו במשפט ניכר כי הם מבקשים לסייע בעדותם לצד זה או אחר. כך ביחס לעדויותיהם של רו"ח איתן דמרי (להלן: "רו"ח דמרי"), מר מארק גזית (להלן: "מר גזית") ורו"ח בועז בנרוש (להלן: "רו"ח בנרוש" ) מזה, ולעדותו של מר עופר וייס (להלן: "מר וייס") מזה. דברים אלו ניתן לומר גם ביחס למרבית חוות הדעת שהוגשו בתיק זה. מטבע הדברים, התרשמות זו מחלישה את המשקל שאוכל ליחס לעדויות ולחוות הדעת הללו.

29. בהקשר לנטל ההוכחה ראוי לציין כי חלק משמעותי מהטענות שהועלו על ידי ב"כ לבנת נגד מר אדלר ומר פדלון הן טענות המייחסות להם התנהגות הגובלת בפלילים, ובכלל זה מעשי תרמית והפרת אמונים. הגישה המקובלת בפסיקת בית המשפט העליון, היא שרף הראיות הנדרש במשפט אזרחי להוכחת טענה "מעין פלילית", כדוגמת תרמית והפרת אמונים, הוא גבוה יותר ממאזן ההסתברויות, שכן קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחתה (ראו, למשל, ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ, פ"ד נג(5) 689 (1999), ולאחרונה, ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (ניתן ב- 18.4.2012). לגישה שונה ראו ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589 (1986). לסקירת הגישות הקיימות בפסיקה ראו ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5) 776 (2003)). במסגרת פסק הדין נקטתי במשנה זהירות, כמתחייב מגישה מקובלת זו, באותם מצבים בהם הטענה שהועלתה על ידי ב"כ לבנת יחסה למר אדלר ולמר פדלון התנהגות הגובלת בפלילים.
פרשה א' - מכירת המניות בזואי
רקע עובדתי

30. כאמור, בעת הקמת חברת זואי הוקצו 90% ממניותיה למר לבנת (באמצעות חברת לבנת), ואילו מר אדלר ומר פדלון קיבלו רק 5% ממניות החברה כ"א (באמצעות חברת אדלר וחברת פדלון, בהתאמה). ואולם ביוני 2002, במסגרת מימוש הסדר אופציה שנעשה עם השניים, הוגדל חלקם בחברת זואי על חשבון חלקו של מר לבנת, כך שלכל אחד מהשניים נוספו 10% ממניות החברה, וחלקם הועמד על 15% (כנגזר מכך ירד חלקו של מר לבנת, באמצעות חברת לבנת, בחברת זואי ל- 70%).
31. הסדר האופציה שמכוחו בוצעה הגדלה זו הוא חוזה קצר, המחזיק שני עמודים, שנערך בין חברת לבנת, לבין חברת אדלר ולבין חברת פדלון, כאשר כל אחד מהשלושה חתום כמורשה החתימה מטעם חברת ההחזקות שלו (ההסכם סומן כת/42, והוא יכונה להלן: "הסכם האופציה"). בכותרת הסכם האופציה נאמר כי הוא נערך ב- 16.6.1998 בתל-אביב. ההסכם מעניק הן לחברת אדלר הן לחברת פדלון אופציה לרכוש מחברת לבנת, במהלך תקופה של 4 שנים ממועד חתימת הסכם האופציה, 10% מהמניות של חברת זואי נגד תמורה בסכום של 50,000 דולר ארה"ב. האופציה מומשה הן על ידי חברת אדלר הן על ידי חברת פדלון ב- 30.6.2002, כאשר במועד המימוש נעשו שני הסכמים קצרים נוספים המשקפים את ביצוע הסכם האופציה (להלן: "הסכמי המימוש"). הודעה על המימוש, בחתימת מר לבנת, נמסרה לרשם החברות ב- 11.7.2002 (ת/45). התשלומים בגין המניות שולמו לחברת לבנת על ידי חברת זואי, ונרשמו כחובות של מר אדלר ושל מר פדלון, בהתאמה, לחברת זואי (חובות שלאחר מכן קוזזו מדיבידנדים שחילקה חברת זואי).

32. הצדדים לא כפרו, לא בכתבי הטענות שהגישו ולא בתצהיריהם, בכך ששינוי יחסי ההחזקות בחברת זואי בוצע בהסכמה הדדית. למעשה, בכתבי הטענות לא העלה אף אחד מהצדדים טענה, לא נגד שינוי ההחזקות שבוצע ב- 2002, ולא נגד הסכם האופציה שעל פיו בוצע.

33. ואולם במהלך הדיונים בתיק, וביתר שאת במסגרת התצהירים והחקירות, העלו ב"כ לבנת טענות קשות הנוגעות הן למועד בו נעשה הסכם האופציה הן לדרך בה נעשה. טענות אלו ניתן לחלק לשניים: ראשית, נטען כי הסכם האופציה לא נערך במועד הנקוב בו (דהיינו 16.6.1998), אלא במועד מאוחר יותר, ככל הנראה באמצע שנת 2000. במילים אחרות, הטענה היא כי ביחס למועד כריתת הסכם האופציה בוצעה, ללא ידיעתו של מר לבנת, פעולה של back-dating על ידי מר אדלר ומר פדלון, אשר תכליתה הייתה "לחסוך" מהשניים מס אותו היו עלולים להידרש לשלם בגין הגדלת החזקותיהם בחברת זואי (להלן: "טענת ה- back-dating"). שנית, נטען כי בין הצדדים, בסיועו של עורך דין רון סלפטר (להלן: "עו"ד סלפטר"), ותוך היוועצות ברו"ח יהלי שפי (להלן: "רו"ח שפי") גובש בין החודשים מרץ 2000 – יוני 2000 מתווה להסכם אופציות, וכי מתווה זה הוא שהיה אמור להיחתם בין השלושה. חלף זאת, החתימו מר אדלר ומר פדלון את מר לבנת על הסכם אופציה שונה, ואף הוסיפו בו (ללא ידיעתו של מר לבנת, וככל הנראה לאחר חתימתו) תאריך מוקדם למועד בו נחתם ההסכם (להלן: "טענת ההטעיה ביחס לתוכן האופציה"). להלן אתייחס לכל אחת מהטענות הללו, וזאת בסדר הפוך לסדר הצגתן.
טענת ההטעיה ביחס לתוכן האופציה

34. ב"כ לבנת טוענים כי מר אדלר ומר פדלון הטעו את מר לבנת ביחס לתוכן הסכם האופציה, והחתימו אותו על הסכם שונה מזה שגיבש עו"ד סלפטר. על כך שקיים שוני של ממש בין טיוטת ההסכם שהציע עו"ד סלפטר להסכם האופציה שנחתם בסופו של דבר אין חולק. הטיוטה האחרונה שהעביר עו"ד סלפטר ללבנת אדלר ופדלון בראשית יולי 2000 כוללת שני הסכמים: הראשון הסכם בין חברת זואי לחברות ההחזקות של השלושה, שלפיו מקצה חברת זואי מניות בשיעור 20% מההון המונפק שלה, ומפקידה אותם בידי נאמן. הנאמן אמור היה להעביר במשך חמש שנים, מדי חצי שנה, 5% מהמניות שהופקדו בידיו למר אדלר ולמר פדלון כנגד אישור שהשניים העמידו לטובת החברה שירותי ניהול. טיוטת הסכם זה היא בת 7 עמודים ולה שני נספחים. ההסכם השני ההוא הסכם בין חברות ההחזקות של השלושה המקנה לחברת ההחזקות של מר לבנת אופציית Call לרכישת כל מניות חברת זואי שמוחזקות בידי חברות ההחזקות של מר אדלר ומר פדלון אם יופסק הסכם הניהול בין הצדדים קודם ל- 1 באפריל 2005. הסכם זה הוא בן 6 עמודים. לעומת זאת, הסכם האופציה שנחתם בסופו של דבר הוא, כאמור, הסכם פשוט וקצר מאד, במסגרתו ניתנת לכל אחת מחברות ההחזקות של מר פדלון ומר אדלר אופציה לרכוש במהלך תקופה של ארבע שנים ממועד חתימתו 10% מהמניות המוחזקות בידי חברת ההחזקות של מר לבנת תמורת 50 אלף דולר. פשיטא כי בין ההסכמים קיים אם כך פער קיצוני. ואולם, דווקא עובדה זו מקשה עד מאד לקבל כמסתברת את הטענה שמר לבנת הוטעה ביחס לתוכן ההסכמים, וכי סבר שההסכם הקצר והפשוט עליו חתם בסופו של יום זהה מבחינת תוכנו לטיוטת ההסכמים המורכבים שהכין עו"ד סלפטר.

35. לא זו אף זו, כידוע אדם מוחזק כמי שקרא והבין את המסמכים עליהם חתם. אם כך ביחס לאדם מן היישוב, מקל וחומר שביחס לאיש עסקים בקי ומנוסה כמר לבנת. מכאן שנקודת המוצא לדיון, בוודאי ביחס להסכם כה קצר פשוט ומשמעותי, כמו זה בו עסקינן, היא שמר לבנת קרא את הסכם האופציה, והבין אותו, קודם שחתם עליו. חיזוק נוסף לחזקה זו קיים בכך שביוני 2002 חתם מר לבנת על הסכמי מימוש התואמים את הסכם האופציה, ושוב לא העלה כל השגה או תמיהה. כדי לסתור חזקה כזו נדרשות ראיות חזקות ומשכנעות מאד לכך שמר לבנת הוטעה. ראיות מסוג זה לא הובאו לפני. למעשה, אפילו מר לבנת עצמו לא טוען בוודאות כי הוטעה לעניין תוכנו של הסכם האופציה. תחילה מסר כי "רוב הסיכויים שלא [קרא]" את הסכם האופציה (פרוטוקול 15.4.2012, עמוד 437 שורה 20), אחר כך הוא מוסר כי "אילן הסביר לי על מה מדובר, חתמתי, זהו. אני לא בטוח שקראתי את זה" (שם, עמוד 447 שורות 14 – 15), ולבסוף הוא מבהיר כי "לצערי אני לא זוכר מה היה" (שם, עמוד 448 שורה 10).

36. הראיה המרכזית עליה מסתמכת טענת ההטעיה שהעלו ב"כ לבנת היא הטיוטה שהכין עו"ד סלפטר, וההנחה כי מר לבנת, אשר פנה לעו"ד סלפטר, התכוון לחתום רק על מתווה אופציות שאושר על ידו. אפס, לא רק שהראיות שלפני לא תומכות בהנחה זו, אלא שיש בהן כדי ללמד כי גם מר לבנת זנח, מטעמים שלא הובהרו די צורכם, את המתווה הכין עו"ד סלפטר. לעניין זה יש ליחס משקל לא רק לשוני הקיצוני שבין הטיוטה שהכין עו"ד סלפטר (טיוטה שהועברה למר לבנת עצמו) לבין החוזה שנחתם בסופו של דבר, אלא גם לכך שטיפולו של עו"ד סלפטר, על פי עדותו האמינה, נקטע באופן פתאומי, מבלי שאיש מהמעורבים (לרבות מר לבנת, שעו"ד סלפטר נמנה על חוג ידידיו) חזר אליו לאחר העברת הטיוטה. מר לבנת לא ידע בחקירתו להבהיר עניין זה, כמו גם נקודות מוקשות אחרות, שלא מתיישבות עם טענת ההטעיה: כך, למשל, ידיעתו של מר לבנת כי עו"ד סלפטר סבר שמדובר בנושא מורכב ובעייתי, אינה מתיישבת עם טענתו שהאמין כי עו"ד סלפטר הכין או אישר הסכם אופציה קצר ופשוט כמו זה עליו חתם; זאת ועוד, הסכם האופציה מזכה את מר לבנת (באמצעות חברת לבנת) בתמורה כספית של 100 אלף דולר (וזאת בשונה מהטיוטה שהכין עו"ד סלפטר, על פיה לא היה מר לבנת, או חברת לבנת, אמורים לקבל תמורה כספית כלשהי). קשה לקבל טענה שמר לבנת לא היה מודע לעניין זה, ואף לא היה מודע לכך שכספי התמורה הופקדו בחשבון בנק של חברת לבנת.

37. לנוכח כל האמור לעיל הריני לקבוע כי לא הוכח שמר לבנת הוטעה על ידי מר אדלר ומר פדלון לגבי נוסח הסכם האופציה, וכי יש להניח שהיה מודע לתוכנו.
טענת ה- back-dating

38. המסמכים שהוגשו באמצעות עו"ד סלפטר, המתייחסים כאמור לבדיקה שערכו השלושה במהלך החודשיים מרץ 2000 – יוני 2000, מקשים עד מאד לקבל את הטענה שהסכם האופציה נחתם בתאריך המופיע בכותרתו, דהיינו 16.6.1998. למעשה, גם מר פדלון הודה במהלך עדותו כי המסמך נחתם במועד מאוחר יותר, אולם נמנע מלנקוב בתאריך מדויק, וטען כי היה סיכום בעל פה בעניין זה מיום הקמתה של חברת זואי (ראו פרוטוקול 29.2.2012, עמוד 458 ואילך). כשלעצמי, לא השתכנעתי שהמסמך נחתם וסוכם לפני חודש יולי 2000, ואולם עניין זה אינו טעון הכרעה על ידי, ועל כן אמנע מלקבוע בו ממצא פוזיטיבי.

39. לעובדה כי המועד שנכתב על גבי הסכם האופציה אינו מועד עריכתו עשויות להיות משמעויות כבדות משקל. די אם אציין כי החשד בדבר ביצוע back-dating של האופציות, על כל המשתמע מכך, הובא לידיעת רשויות המס, והן, מטבע הדברים, יחקרו בנושא, ככל שימצאו לנכון. לא זהו העניין המצוי לפני. השאלה בה אני נדרש להכריע היא האם יש לכך השלכה ביחס להתדיינות בין מר לבנת לבין מר אדלר ומר פדלון.

40. טענתו של מר לבנת בהקשר זה היא שככל שבוצעה עבירת מס, הרי שהיא בוצעה ללא ידיעתו, וכי יש בעצם המעשה כדי לחשוף אותו לסיכון מול רשויות מס. טענה זו מוקשה בעיני. ככל שרשויות המס יסברו שבוצעה עבירת מס, אולם היא בוצעה מאחורי גבו של מר לבנת, תוך הטעייתו לגבי המועד שנרשם על גבי הסכם האופציה, פשיטא כי לא יוטל בו רבב. לעומת זאת אם ימצא בהליכים מתאימים כי בוצעה עבירת מס בידיעתו, ותוך שיתוף פעולה מצידו (ואני נמנע מלקבוע כל ממצא לכאן או לכאן בעניין זה) הרי שממילא אין לו להלין אלא על עצמו.

41. לפיכך גם אם יש ממש בטענת ה- back-dating, איני סבור שיש בה כדי להשליך על ההתדיינות שלפני.
פרשה ב' - הפיקדון שהוחזק בלונדון
רקע עובדתי

42. באוגוסט 2000, כחודשיים לאחר הקמת חברת ימקום, העתיקו מר אדלר ובני משפחתו את מקום מושבם ללונדון. בין הצדדים ניטשה מחלוקת בשאלה מה היה המניע למעבר זה: בעוד שב"כ אדלר ופדלון ביקשו להציג את המעבר כיישום של החלטת השלושה להקים ולקיים את חברת ימקום כחברה זרה, שעיקר פעילותה מחוץ לישראל; הרי שב"כ לבנת ביקשו להציג את המעבר כהחלטה אישית של מר אדלר, שלא היתה דרושה כלל כדי שחברת ימקום תהנה מהקלות מס של חברה זרה. כשלעצמי, המדובר במחלוקת קש. מחד גיסא, ברור וגלוי כי המעבר ללונדון נעשה על ידי משפחת אדלר מתוך בחירה, ובהתאם לרצונו והעדפותיו של מר אדלר. מאידך גיסא, בהינתן רצונו של מר אדלר לעבור ללונדון, סברו השלושה כי ניתן יהיה לנצל את שהותו שם לצורך ניתוק זיקתה של חברת ימקום לישראל. הדברים אינם עומדים בסתירה זה לזה, והם למעשה שני צידיו של אותו מטבע.

43. בעת מעברו ללונדון ביקש מר אדלר כי חלק ניכר מכספי הקבוצה, בסך של 6.1 מליון דולר, יועברו לידיו. מר פדלון, שהוא כזכור איש הכספים של הקבוצה, התנגד לבקשה זו, ואולם מר לבנת הכריע לטובת מר אדלר, והנחה את מר פדלון להעביר לו את הכספים הללו.

44. המחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת לשאלה מה היו התנאים על פיהם הועברו כספי הפיקדון לידיו של מר אדלר: ב"כ לבנת טוענים כי הכסף נמסר למר אדלר כדי שיוכל לקבל ויזת משקיע זר, וכי היה ברור לצדדים שהם ממשיכים להיות כספיה של חברת ימקום, ומוחזקים בנאמנות בעבורה בחשבונו של מר אדלר. לשיטתם, מר לבנת לא הסכים מעולם שהכספים יינתנו למר אדלר כהלוואה, וישמשו לצורך השקעות פרטיות. לעומתם טענו ב"כ אדלר ופדלון כי הכספים ניתנו למר אדלר כהלוואה דולרית, אותה התחייב להשיב לימקום על פי דרישה. מר אדלר היה חופשי, לפיכך, להשקיע את הכספים (כל עוד לא נדרשו לצורכי החברה) כרצונו, כשהוא נושא בסיכון להפסדים מהשקעותיו ונהנה מהרווחים שיצמחו מהן. זאת ועוד, כדי לייתר את הצורך במעקב אחר הוצאות ה'רילוקיישן' ללונדון, הוצאות בהן חברת זואי הייתה אמורה לשאת, סוכם בין מר פדלון למר אדלר כי מר אדלר לא ישלם ריבית על ההלוואה הדולרית, וכנגד זה לא יהיה זכאי לקבל החזר הוצאות 'רילוקיישן' מחברת ימקום.
האם כספי הפקדון ניתנו למר אדלר כהלוואה או הופקדו בידיו בנאמנות

45. לא מצאתי בחומר הראיות בסיס לטענת ב"כ לבנת כי ההסכמה בין מר לבנת למר אדלר הייתה שהכספים יוחזקו על ידי מר אדלר בנאמנות. ראשית, במועד העברת הכספים (אוגוסט 2000) מערכת היחסים בין מר פדלון למר אדלר לא הייתה קרובה, ואין כל טענה כי מר פדלון היה נכון לשתף פעולה עם מר אדלר בניגוד לאינטרס המשותף לו ולמר לבנת לשמור על כספי הקבוצה (ראו בעניין זה עדותו של מר לבנת, שלפיה מר פדלון לא רק שהתנגד, אלא כעס על החלטתו של מר לבנת להעביר את הכספים למר אדלר. פרוטוקול 15.4.2012, עמוד 671). לפיכך, לו היה מר לבנת מורה שהכספים ימסרו למר אדלר בנאמנות, יש להניח שמר פדלון, כאיש כספים מוכשר ומיומן, היה דואג לקיומם של מנגנונים מתאימים שיבטיחו לחברת ימקום יכולת פיקוח על הנעשה בכספים, ועל התשואות שמר אדלר מפיק מהם. ואולם מר פדלון לא עשה כן, ובהעדר הסבר אחר, סביר לשער כי הטעם לכך היה שהבין בדרך זו את הנחייתו של מר לבנת (והשוו לחקירתו של מר לבנת בנדון, שם, עמודים 680 – 682); שנית, בספרי ימקום נרשמו הכספים כהלוואה שהועמדה על ידה לטובת מר אדלר. רישום זה, שנעשה בזמן אמת, מעיד על הדרך בה אנשי הכספים (שאין סיבה לפקפק בתום ליבם באותה עת) פירשו את העברת הכספים; שלישית, מר לבנת לא הצביע על כל מסמך או ראיה אחרת התומכת בטענתו כי הוסכם שהכספים ימסרו למר אדלר בנאמנות. למעשה הוא גם לא טוען שזכור לו סיכום בעל פה או הנחיה שניתנה על ידו למר פדלון או לכל אדם אחר, שלפיה הכספים יוחזקו בנאמנות על ידי מר אדלר. משנשאל בנושא הודה כי יתכן שלא היה ערני לאי הבהירות בנושא, אולם לדעתו איש כספים סביר ומיומן כמר פדלון היה אמור להבין כי כוונתו שהכספים יינתנו בנאמנות, ולקיים מעקב אחריהם (ראו שם, בעמודים 681 – 684). לעומת זאת מר פדלון, שעל כישוריו כאיש כספים אין חולק, ציין בתצהירו כי זכור לו שהוסכם על מתן הכספים כהלוואה, ולא על הפקדתם בנאמנות, ולכן לא נקבעו כל מנגנוני דיווח ופיקוח. מר פדלון עמד מאחורי גרסה זו גם במסגרת חקירתו הנגדית בנושא (פרוטוקול 7.3.2012, עמודים 800 – 810). העובדה שעדותו זו תואמת את הדרך בה פעל בזמן אמת, מביאה אותי למסקנה שיש לתת אמון בעדותו בעניין זה.

46. האינדיקציות המרכזיות עליהן הצביעו ב"כ לבנת כראיה לכך שהכספים הועברו בנאמנות הן שתיים: ראשית, בבקשה לגילוי מרצון שהגישו מר אדלר ומר פדלון לרשויות המס ביום 2.5.2011 (נ/60; להלן: "הגילוי מרצון") מתוארים כספי הפיקדון ככספים ששמשו בפועל את חברת ימקום בניהול עסקיה בחו"ל (סעיף 22 לגילוי מרצון), ואשר הוחזקו בחשבון חברת ימקום (סעיף 20 לגילוי מרצון). שנית, ההיגיון הכלכלי הבריא מתקשה לקבל שהשלושה הסכימו להעביר את עיקר כספי הקבוצה באותה עת לשליטתו המלאה של מר אדלר, תוך שהוא יכול לעשות בהם כרצונו (ובכלל זה להשקיעם באופן ספקולטיבי ואף להמר בהם), וזאת מבלי שנדרש לתת כל ערבות או בטוחה מתאימה להשבת ההלוואה.

אכן, אלו אינדיקציות התומכות בפרשנות שמציע ב"כ אדלר, ואולם אין בהן די כדי לשכנע שכוונת הצדדים בזמן אמת הייתה להפקדת הכספים בנאמנות, ולא למתן הלוואה. ככל שהדברים נוגעים לגילוי מרצון, הרי שהוא אומנם מנוסח בצורה מעורפלת למדי, אולם נראה כי הדבר נובע מהחשש מפני חיוב במס בגין ריבית רעיונית על פי הדין הישראלי, והרצון לשכנע כי בכל מקרה הכספים שעמדו לרשות מר אדלר הם כספים של חברה הולנדית (חברת ימקום) ולא של חברה ישראלית (חברת זואי). מכל מקום, בגילוי מרצון תוארו הכספים כ"כספי הלוואה" (סעיף 20 לגילוי מרצון), ולא נאמר כי הם הוחזקו בנאמנות על ידי מר אדלר או כי הרווחים שהופקו מהם היו שייכים לחברת ימקום. ככל שהדברים נוגעים להגיון הכלכלי הבריא, הרי, כפי שמר לבנת עצמו טען, התנהלותו לא תמיד תאמה את הדרך בה אנשי עסקים זהירים מגנים על כספם. אין חולק כי באותה עת שררו בין מר לבנת לבין מר אדלר לא רק יחסי אמון, אלא גם יחסי ידידות. לאור זאת, מצא מר לבנת לנכון באותה תקופה להעביר את השליטה בחברת ימקום למר אדלר, וזאת מבלי שדאג לכל דוקומנטציה שתבטיח לו את היכולת להחזיר לעצמו את השליטה בחברת ימקום (ואין חולק שמר אדלר לא מעל באמון זה, אלא השיב את השליטה בחברת ימקום למר לבנת לאחר 'גיורה' בשנת 2005). לאור זאת, לא ניתן לשלול, מכוח ההיגיון הבריא לבדו, את המסקנה העולה מחומר הראיות שהוצג לפני, כי מר לבנת הסכים באותה עת לסידור על פיו כספים שלא משמשים את הקבוצה יועמדו כהלוואה למר אדלר (וזאת כנגד התחייבות מר אדלר להשיב את ההלוואה לחברת ימקום, כשיהיו נחוצים לצורך מימון פעילותה).

47. עניין אחרון אליו אבקש להתייחס בהקשר זה היא טענתו של מר לבנת כי הוטעה לחשוב שכל הסכום האמור (6.1 מליון דולר) נחוץ כדי לקבל 'ויזת משקיע זר', שעה שבפועל הייתה דרושה רק כחמישית מהסכום (750 אלף ליש"ט) למטרה זו. ראשית, קשה לראות כיצד טענת ההטעיה מתיישבת עם הטענה של מר לבנת, שלפיה לא התכוון לתת כלל כספים למר אדלר כהלוואה (אלא אם כן נניח כי די בהחזקת כספים בנאמנות עבור חברת ימקום כדי שמר אדלר יקבל "ויזת משקיע זר" – עניין שלא נטען ולא הוכח); שנית, אף אם נניח כי מר לבנת הוטעה בעניין גובה הסכום שעליו להעמיד לרשותו מר אדלר כדי שזה יקבל 'ויזת משקיע זר', לא ברור מה הסעד שמתבקש כיום, למעלה מעשור לאחר האירוע בגין הטעיה זו (ביטול העברת הכספים? הרווח שניתן היה להפיק מהשארת הכספים בארץ?); שלישית, אם הכספים לא היו מועברים למר אדלר, האם לא היו מועברים לחשבון חברת ימקום? ואם היו מועברים לחשבון חברת ימקום, האם אין משמעות הדבר שממילא היו בשליטת מר אדלר? ולבסוף, מאחר שמר לבנת טוען כי אינו זוכר באופן ברור מה הוצג לו, ממילא לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי כי הוצג לו מצג מטעה בעניין זה. לאור זאת יש לדחות גם את הטענה בעניין זה.

פרשה ג' - יתרת חוב הפיקדון שלא הושבה
רקע עובדתי

48. ההלוואה שנטל מר אדלר מחברת ימקום הייתה בסך של 6.1 מליון דולר. במהלך השנים השיב מר אדלר סכום של 6.08 מליון דולר, וזאת לפי הפירוט הבא: בשנת 2001 הושבו 2.2 מליון דולר; בשנת 2002 הושבו 1.813 מליון דולר; בשנת 2003 הושבו 1.6975 מליון דולר; בשנת 2004 הושבו 369.5 אלף דולר (ראו נספח ט' לגילוי מרצון. יצוין כי ההעברה של 50 אלף דולר למר לבנת הייתה בגין מימוש האופציה ולכן אין להביאה בחשבון). לאור זאת טוענים ב"כ אדלר ופדלון כי מר אדלר החזיר את ההלוואה שנטל, ואינו חייב עוד דבר בגינה.

49. ואולם, ברישומי חברת ימקום נותרה, גם לאחר השבת הסכומים הללו, יתרה שלילית לחובתו של מר אדלר בסכום של 1,321,571 יורו, נכון לסוף שנת 2004. ההסבר ליתרה זו מוסכם בחלקו, ושנוי במחלוקת בחלקו. החלק שסיבתו מוסכמת הוא, לפי האמור בסיכומי לבנת, בסך 765 אלף יורו (להלן: "היתרה שסיבתה מוסכמת"), והוא נובע מכך שלפי דיני המס ההולנדיים חייבת הלוואה לבעל עניין במס בגין ריבית רעיונית, אלא אם כן היא נושאת ריבית שנתית של 7%. לפיכך חייב מנהל החשבונות ההולנדי את ההלוואה שניתנה למר אדלר בריבית בשיעור זה עד לסוף שנת 2003, וכך נוסף סכום זה לכרטסת החו"ז (חובה/זכות) של מר אדלר ברישומי חברת ימקום. החלק שסיבתו אינה מוסכמת, העומד על 556 אלף יורו (להלן: "היתרה שסיבתה אינה מוסכמת"), נובע לטענת ב"כ אדלר ופדלון מהפרשים בין שער היורו לשער הדולר, אשר בשל טעות חשבונאית, לא קוזזו מיתרת ההלוואה בשנים 2002 ו- 2003. לעומת זאת, לטענת ב"כ לבנת, הפרשי שער אלו הובאו בחשבון על ידי רואי החשבון ההולנדים, ולפיכך יתרה זו נובעת ממשיכות שונות שעשה מר אדלר מחשבון חברת ימקום לצרכיו הפרטיים.
היתרה שסיבתה מוסכמת

50. ככל שהדברים נוגעים ליתרה שסיבתה מוסכמת, הרי שהשאלה המתעוררת היא האם בדין חויבה ההלוואה שקיבל מר אדלר בריבית. לעניין זה יש להבחין בין שאלת חיוב ההלוואה בריבית לצורכי מס (פעולה שיתכן שנדרשה על פי הדין ההולנדי), לבין השאלה האם ביחסים בין השלושה הוסכם שמר אדלר יישא בתשלום ריבית על ההלוואה, והאם השיעור בו חויב ברישומי חברת ימקום הוא השיעור המוסכם. מטבע הדברים, במסגרת התיק הנוכחי עסקינן בשאלה השנייה בלבד.

51. אין חולק כי בין השלושה לא הוסכם מעולם שההלוואה תישא בריבית בשיעור שקובע החוק ההולנדי ביחס להלוואות לבעלי עניין. ואולם, לטענת ב"כ לבנת ככל שתדחה גרסתם כי הכספים הוחזקו בנאמנות, הרי שיש לקבוע כי הועמדו למר אדלר כהלוואה חייבת בריבית, וכי שיעור הריבית הקבוע בדין ההולנדי מייצג מחיר כסף ראוי להלוואות לבעלי עניין.

52. אני מתקשה לראות בריבית בה חויבה ההלוואה בהתאם לדין ההולנדי אינדיקציה כלשהי לעניין השאלה בה עסקינן. השאלה האם מר אדלר חייב בריבית על ההלוואה, ובאיזה שיעור, צריכה להיגזר מפרשנות ההסכם שנעשה בין השלושה ביחס להעמדת ההלוואה, ולא מהסדר דין כזה או אחר הנוהג בהולנד. מעבר לכך, הדין ההולנדי מתייחס, מטבע הדברים, להלוואות שהועמדו במטבע המקומי (קרי, יורו), ואילו הכספים שהועמדו למר אדלר הועמדו בדולרים, והיה צריך להשיבם בדולרים. מכאן ששיעור הריבית המקובל על הלוואות ביורו לפי הדין הההולנדי אינו יכול לשמש אינדיקציה לסוגיה בה עסקינן.

53. נפנה אפוא לניסיון להתחקות אחר כוונת הצדדים בעניין זה. טענתם של ב"כ לבנת היא שאם נניח (בניגוד לעמדתם) כי מדובר בהלוואה (ולא בנאמנות), הרי שהחזקה היא שהלוואה הניתנת לבעל עניין חייבת בריבית, ולפיכך יש להניח שכוונת הצדדים הייתה שמר אדלר ישא בריבית בשיעור המקובל במשק בגין החזקת הכספים. כנגד זאת משיבים ב"כ אדלר ופדלון כי לא רק שלא הייתה מעולם הסכמה על תשלום ריבית בגין הכספים (ולמעשה גם מר לבנת לא טוען לכך, להפך, לשיטתו על מר אדלר להחזיר את הרווחים שעשה כנאמן), אלא שהייתה הסכמה שההלוואה לא תישא ריבית, וזאת כנגד ויתור מצד אדלר על החזר הוצאות ה'רילוקיישן', והסכמה מצידו להעביר לחברת ימקום את מלוא ההכנסות ששולמו על ידי צדדים שלישיים (חברת Azur B.V.) בה שימש כדירקטור (הכנסות שעמדו בדיעבד על כ- 650 אלף ש"ח).

54. הן מר אדלר הן מר פדלון העידו כי הסיכום שהושג ביניהם היה שההלוואה לא תחויב בריבית, וכנגד זאת לא ימשוך מר אדלר כספים לצורך הוצאות 'רילוקיישן'. מר פדלון הסביר עניין זה בכך שההלוואה ניתנה למשך זמן לא ברור (שכן הייתה אפשרות שהכספים יהיו דרושים בתוך פרק זמן קצר), וכדי לחסוך את ההתחשבנות הכרוכה במימון עלויות 'רילוקיישן'. מר לבנת לא ידע להעיד כי היה קיים הסדר אחר, ולמעשה נראה כי גם עליו היה מקובל בשעתו שמר אדלר ומר פדלון יגיעו לסיכום בעניין זה. במצב דברים זה, ובשים לב לכך שקשה לראות מה האינטרס שהיה למר פדלון בשנים בהם עסקינן (דהיינו 2000 – 2004) להעניק למר אדלר הטבה הבאה לא רק על חשבון מר לבנת כי אם גם על חשבונו, אני סבור שיש להעדיף את הגרסה שהציגו מר אדלר ומר פדלון, על פני התזה שהעלו ב"כ לבנת.
55. ודוק, גם בעניין זה, כמו בחלק ניכר מהפרשיות שלפני, נסמכת טענת ב"כ לבנת לא על ראיות בדבר מה שהוסכם בין השלושה, אלא על הסקות לוגיות והשערות שהעלו מומחים שניתחו את פעולות השלושה בדיעבד. כך, למשל, הטיח ב"כ לבנת במר פדלון כי אין זה הגיוני לאשר עלויות 'רילוקיישן' של 400 אלף דולר בשנה. בהקשר זה ראוי לציין את שלושת אלה: ראשית, אם נניח כי ההסדר לו טוענים ב"כ אדלר ופדלון הושג עוד לפני נסיעתו של מר אדלר לחו"ל, הרי שאת הגיונו העסקי מבחינת חברת ימקום יש לבחון על פי המידע שהיה בידי מר פדלון בשלהי שנת 2000, והחלופות שעמדו בפניו באותה עת (קרי, לפי השוואה בין הריבית שהיה באפשרות חברת ימקום לקבל מצדדים שלישיים לבין הסכום שצפתה כי תידרש לשלם בגין הוצאות 'רילוקיישן' למר אדלר); שנית, להסדר לו טוענים מר פדלון ומר אדלר השלכות מס, שכאמור, לא זהו המקום לבחון אותן (עניין זה פורט בפני רשויות המס במסגרת הגילוי מרצון). אין לשלול את האפשרות (ואני מציין זאת בלשון זהירה) כי שיקולי מס הובאו בחשבון על ידי מר פדלון ומר אדלר בהגיעם להסדר החריג לו הם טוענים; ולבסוף, קשה מאד להשתכנע, ברמת ההסתברות הדרושה לבסס טענות של תרמית וקנוניה, מנימוקים הנשענים אך ורק על הגיון כלכלי. במילים אחרות, גם אם יש ממש בטענה כי בדיעבד ההסדר לו טוענים מר פדלון ומר אדלר נראה תמוה (וכשלעצמי, כאמור, לא השתכנעתי שחריגות ההסדר מחייבת מסקנה זו), הרי שקשה מאד להסיק מעובדה זו לבדה על כוונת מרמה כלפי מר לבנת.

56. לנוכח כל האמור לעיל אני סבור שיש להעדיף את גרסתם של ב"כ אדלר ופדלון, שלפיה הסיכום ביחס להלוואה היה שתינתן ללא ריבית, וכנגד ויתור על טענותיו של מר אדלר ביחס להוצאות 'רילוקיישן'. לאור זאת, ביחסים הפנימיים שבין השלושה, אין מקום לחייב את מר אדלר בתשלום ריבית על הפיקדון.

היתרה שסיבתה אינה מוסכמת

57. כאמור, חיובי הריבית על ההלוואה מסבירים רק חלק מהחוב הרשום לחובתו של מר אדלר בספרי חברת ימקום בסוף שנת 2003. לעומת זאת, חלק אחר מהחוב הרשום, בסך של 556 אלף יורו, אינו נובע מחיובי ריבית, והצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה על הסיבה שבעטיה נוצר.

58. לשיטת ב"כ אדלר ופדלון, ההסבר ליתרה רישומית זו הוא מחדל של מנהל החשבונות ההולנדי של חברת ימקום בשנים הרלוואנטיות מלרשום לטובת מר אדלר הפרשי שער בשנים 2002 ו- 2003. ויובהר, אין חולק כי ההלוואה ניתנה למר אדלר בדולרים, וכי היה עליו להחזירה בדולרים. לעומת זאת, הדוחות הכספיים של חברת ימקום נערכו ביורו, וכך גם נרשמה יתרת ההלוואה. מאחר שלאורך שנות מתן ההלוואה נשחק הדולר בהשוואה ליורו, משמעות הדבר הייתה כי למר אדלר צמחו (באופן לגיטימי לכל הדעות) הפרשי שער אותם היה צריך לנכות מחובו הרשום (בערכי יורו) אצל חברת ימקום. אין חולק, כי פעולה זו נעשתה בשנת 2001, ואולם אין כל עדות לכך שנעשתה בשים 2002 ו- 2003, והמחדל מלבצעה הוא שמסביר את היתרה הרישומית שנוצרה בסך 556 אלף יורו.

59. ב"כ לבנת טוענים, לעומת זאת, כי העובדה שנרשמו בדוחות חברת ימקום הפרשי שער בשנת 2001, בצירוף החזקה כי מנהל החשבונות ניהל את כספי חברת ימקום לפי כללי החשבונאות התקינים, מובילים למסקנה כי היתרה שסיבתה אינה מוסכמת לא נובעת מטעות חשבונאית. זאת ועוד, חישוב חשבונאי של הפרשי השער לא מביא למספר 556 אלף יורו, אלא לתוצאה שונה. לאור זאת, יש להניח כי המדובר בחוב אמיתי של מר אדלר לחברת ימקום, הנובע ככל הנראה ממשיכות כספים שבוצעו על ידו מכספי חברת ימקום.

60. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין זה, הגעתי למסקנה כי הסברי ב"כ פדלון ואדלר לקיומה של היתרה בסך 556 אלף יורו משכנעים, וכי ההנחה שמדובר בחיובים אשר נבעו מטעות חשבונאית (התעלמות מהפרשי שער) מבוססת. אבהיר בקצרה את הטעמים לקביעותיי אלו.

61. טענת ב"כ פדלון ואדלר כי בשנים 2002 ו- 2003 לא נרשמו הפרשי שער נתמכת בראיות הבאות: ראשית, בניירות העבודה ששימשו לצורך הכנת הדוחות הכספיים מופיעה שורה המתייחסת לקיזוז הפרשי שער בגין השנים 2000 ו- 2001, אך אין שורה כזו בגין השנים 2002 ו- 2003; שנית, הדוחות הכספיים לשנים 2002 ו- 2003 הוכנו על ידי גורם אחר מזה שהכין את הדוחות הכספיים לשנים 2000 ו- 2001. מכאן שלא ניתן להסיק ידיעה של מכין הדוחות בשנים 2002 ו- 2003 בדבר הצורך לנכות הפרשי שער מדרך פעולת מכין הדוחות בשנים 2000 ו-2001. שלישית, עיון בדו"ח השנתי של חברת ימקום לשנת 2002 מגלה כי יתרת ההלוואה למר אדלר (הרשומה כנכס במאזן חברת ימקום) קטנה בדיוק בסכום החזרי ההלוואה בפועל, וזאת ללא שבוצע כל ניכוי בגין הפרשי השער שהיו צריכים להתרחש באותה שנה. המסקנה המתבקשת היא שלפחות ביחס לשנת 2002 לא בוצע קיזוז בגין הפרשי שער. רביעית, גם מעיון בצד ההתחייבויות, בו רשומה ההלוואה הנגדית שניתנה על ידי חברת זואי לחברת ימקום עולה כי בשנת 2002, להבדיל משנת 2001, לא בוצעה התחשבנות בגין הפרשי שער. חמישית, מניירות העבודה אנו יודעים כי מנהל החשבונות זיכה כנגד החוב משכורות שלא נמשכו בסכום כולל של כ- 440 אלף יורו. ב"כ אדלר ופדלון טענו כי זיכויים אלו לא מייצגים תשלומים בפועל לאדלר (למרות שנוכו בפועל מיתרת החוב של מר אדלר), וכי אין להם הצדקה. אם מבטלים זיכויים אלו (קרי מגדילים את חובו של מר אדלר בסכומים אלו), ומוסיפים את הזיכוי בגין הפרשי שער (קרי, מקטינים את החיוב בהפרשי השער שצמחו בשנים 2002 ו- 2003) מקבלים, בקירוב, את היתרה הבלתי מוסברת.

62. מאידך גיסא, ההסבר שמציע ב"כ לבנת לקיומה של היתרה הבלתי מוסברת, דהיינו ביצוע משיכות נוספות מחשבון חברת ימקום על ידי מר אדלר, הוא הסבר שאין לו כל תמיכה בחומר הראיות. יש להניח כי אילו היו מבוצעות משיכות כאלו, ניתן היה להצביע על מסמכים המעידים על העברת כספים מחברת ימקום לטובת מר אדלר או לצדדים שלישיים הקשורים עימו. לחילופין, ניתן היה להצביע על יתרות כספיות שאמורות היו להימצא בחשבון חברת ימקום, ונעלמו ללא הסבר. ואולם, בפני לא הוצגו ראיות להעברות בלתי מוסברות מחשבון ימקום, או להעלמות כספים עלומים שהיו אמורים להימצא בו. במצב דברים זה, ובשים לב להיקף הבדיקות, הדרישות והחקירות שנעשו מטעם מר לבנת, אין לי אלא להסיק כי ראיות אלו אינן בנמצא, והעדרן מחליש עד מאד את ההנחה כי מר אדלר ביצע משיכות כספיות נוספות מחשבון חברת ימקום (פרט לנטילת ההלוואה).

63. חלף ראיות למשיכת כספים או להיעלמותם, מבססים ב"כ לבנת את טענותיהם על היסקים לוגיים. כך, למשל, הם טוענים כי אילו היה מדובר בחוב רישומי, היו מר אדלר ומר פדלון יכולים לבטלו באמצעות תיקון הדוחות, ולא היו נזקקים לדרך העקלקלה בה פעלו (ושתוזכר להלן. ראו פסקה ‏65 ואילך). ואולם, טיעון זה אינו משכנע, שכן תיקון הדוחות עלול היה לגרור חבות מס בהולנד, וסביר להניח שמר אדלר ומר פדלון פעלו כפי שפעלו כדי למנוע היווצרות חבות שכזו. טיעון אחר שהעלו ב"כ לבנת הוא שבמצב אי הבהירות הקיים, יש להעדיף את האמור בדוחות ימקום, ולמצער להטיל על מר אדלר את הנטל להביא ראיות חדות שיסתרו אותם. אף אם אניח כי האמור בדוחות יוצר חזקה בדבר נכונותם, הרי שמהטעמים שצוינו לעיל, סבורני שב"כ אדלר ופדלון עמדו בנטל להתגבר על חזקה זו. לא זו אף זו, יש לזכור כי הטענות בדבר אי סדרים הועלו מטעמו של מר לבנת רק כשש שנים לאחר האירועים. במצב דברים זה, ובשים לב למובהר לעיל ביחס לאינטרסים של מר פדלון באותה עת (ראו פסקה ‏54 לעיל), סבורני כי ניתן להניח ברמה גבוהה של ודאות כי בזמן אמת נבדקו טענותיו של מר אדלר באופן מלא, ונמצאו משכנעות.

64. המסקנה המתבקשת מצירוף הראיות שהביאו ב"כ אדלר ופדלון לכך שלא נעשתה התחשבות בהפרשי השער, להעדר הראיות המצביעות על כך שנמשכו כספים נוספים על ידי מר אדלר או מטעמו, מביאים למסקנה שיש לקבל את גרסתם של מר פדלון ומר אדלר בעניין זה, ולקבוע כי היתרה הבלתי מוסברת היא תוצאה של תקלה חשבונאית, וכי אין היא מייצגת חוב אמיתי של מר אדלר כלפי חברת ימקום.
פרשה ד': עסקת HCNH
רקע עובדתי

65. כאמור, עם חזרתו של מר אדלר לארץ התברר שלפי רישומי חברת ימקום, הוא נותר חייב לה סכום של 1.321 מליון יורו. חוב זה נבע, כפי שהובהר לעיל, מהפרשי ריבית בהם חויבה ההלוואה, כדי שלא יוטל עליה חיוב במס על פי דיני הולנד, ומרישומים חשבונאיים שלא יצגו את ההסכמות שבין השלושה ביחס למתן ההלוואה (זיכוי מר אדלר במשכורת, מחד גיסא, ואי זיכויו בהפרשי שער בגין השנים 2002 ו- 2003, מאידך גיסא).

66. מר אדלר ומר פדלון הגו תוכנית, שלפיה ימחק חוב זה, ואף תיווצר יתרת זכות לטובתו של מר אדלר. על פי תוכניתם, שקרמה עור וגידים בשנת 2004, רכשה חברת ימקום זכויות בחברה קפריסאית בשם HCNH Technologies Ltd (להלן: "חברת HCNH") תמורת 2 מליון יורו, אשר נזקפו לזכותו של מר אדלר. מרביתו של סכום זה (דהיינו 1.321 מליון יורו), שימשה לקיזוז יתרת חובו של מר אדלר לחברת ימקום, ואילו מתוך היתרה קיבל מר אדלר, לכיסו, לטענת באי כוחו, סכום של כ- 2.3 מליון ₪ כנגד המשכורות שלא משך בעת שהותו בלונדון (וזאת בהקבלה למשכורות ששולמו למר לבנת ומר אדלר בזמן שהותו של מר אדלר בלונדון), ואילו ביתרה (בסך 1.4 מיליון ₪) השתמש כדי לזכות בפטור ממס בגין חלקו בחלוקות כספים עתידיות, שביצעו השלושה.

67. ויובהר, אין חולק כי העסקה בה מדובר הייתה עסקה מלאכותית, שנועדה לפתור בעיות מס שנוצרו עם סיום ההתחשבנות עם מר אדלר בקשר להלוואה שנטל. כנגזר מכך שווי הזכויות בחברת HCNH לא הוערך מעולם, ואין כל אינדיקציה שהוא עמד על 2 מליון יורו, או התקרב לכך. מר פדלון היטיב להבהיר את תכליות העסקה, בשיחה שקיים עם רו"ח בנרוש (השיחה הוקלטה ללא ידיעת מר פדלון. תימלול השיחה סומן נ/44. הציטוט מעמודים 19 - 20):

"הספרים של ימקום נוהלו באירו... בין האירו לדולר, הפרש אדיר. ... ארבע שנים, חמש שנים. נוצר פתאום חוב. [מר אדלר] צריך לחזור לארץ. אני רואה חוב של איזה מליון ומשהו דולר. אני אומר "מה אני עושה עכשיו עם הדבר הזה? זה לא משהו שאני", אמיר אומר "הנה, החזרתי לך את כל הכסף מה אתה רוצה ממני? זה שהוא רשם באירו"... אני בא להולנדי, ליאן הזה, אומר "יאן, באירו זה אירו. מה? ... אין לי, לא... עכשיו הפרשי שער. לא יודע למחוק את זה". אז עשינו קומבינה. וזה הקומבינה. רשמנו כאילו השקענו בחברה בקפריסין..... אין חברה בקפריסין. זה עשינו כאילו...יש שם חברה שכבי[כול], תכל"ס, אין כלום... זה הכל לצרכי מס, בשביל להעלים את המליון דולר הזה שנוצר, הפרשי שער, או שיהיה לנו מאיפה לעשות אותם".
דיון

68. אין ספק שעסקת HCNH הייתה עסקה מלאכותית, שנולדה כדי למחוק את חובו של מר אדלר לחברת ימקום באופן שלא ייצור חבות במס (עיסקה "יצירתית לפיתרון בעיה" בלשונו של מר פדלון. פרוטוקול 7.3.2012, עמוד 818 שורה 18). בהמשך הדברים אף הורחב השימוש בעיסקה המלאכותית כדי ל"חסוך" חבות במס, וזאת בקשר לתשלומים שונים שבוצעו למר אדלר (משיכת המשכורות שלא שולמו לו במהלך שהותו בלונדון, וביצוע תשלומים נוספים). בהיבט זה יש חומרה מיוחדת, שכן בהקשר זה בוודאי אין המדובר בתיקון טעויות רישומיות בלבד.

69. לא ארחיב בעניין זה, מאחר שהוא מצוי בבדיקה של הרשויות המופקדות על הנושא (דיווח על הפרשה נמסר לרשויות המס במסגרת הגילוי מרצון שהעבירו מר אדלר ומר פדלון במאי 2011). אסתפק בהבעת צער על כך שאנשי עסקים נבונים, כדוגמת מר פדלון ומר אדלר, לא מצאו דרך ראויה יותר להסדיר את ענייניהם מול רשויות המס, ונזקקו לתחבולות שאיש ישר ירחק מהן.

70. במסגרת תיק זה עלי להכריע האם יש בהתנהלות הפסולה של מר אדלר ומר פדלון בקשר לעסקה מלאכותית זו כדי להטיל עליהם חבות כלפי מר לבנת וחברות ההחזקות. לצורך הכרעתי בעניין זה אניח כי מר לבנת לא ידע על פרשת HCNH, וממילא לא אישר את ביצועה (לא מראש ולא בדיעבד). במצב דברים זה לא יכול להיות ספק שהתנהלותם של מר אדלר ומר פדלון בעניין זה היוותה הפרת אמונים כלפי מר לבנת וחברת ימקום. זאת ועוד, ככל שהיה ספק בכך, הרי שיש לקבוע כי עסקת HCNH היא עסקה פסולה מבחינת מטרתה, ולפיכך בטלה. על כך, כמדומה, לא יכולה להיות מחלוקת של ממש.

71. ואולם, השאלה הנשאלת היא האם יש בעשיית העסקה כדי להטיל חבות כספית של מר אדלר ומר פדלון כלפי מר לבנת וחברת ימקום. על כך סבורני שיש להשיב בשלילה.

72. ככל שעסקינן בחוב שהיה רשום בספרי ימקום (דהיינו 1.321 מליון יורו) הרי שלאור קבעתי דלעיל, שלפיה הוכח כי ביחסים שבין השלושה לא היה מר אדלר חייב בסכום זה, אין לי אלא לקבוע כי גם לאחר ההכרזה על ביטול עסקת HCNH אין מקום להטיל על מר אדלר את החובה לשלמו. חוב זה צריך להימחק מספרי חברת ימקום, והשאלה האם מחיקה זו מקימה חבות במס, וכלפי מי, היא שאלה אותה צריכות רשויות המס הרלוואנטיות לבחון.

73. ביחס ליתרת המשיכות שבוצעו "בחסות" העסקה המלאכותית, הרי שלא השתכנעתי כי המדובר במשיכות שמר אדלר לא היה זכאי להן ביחסים הפנימיים שבין השלושה (וממילא מול חברות ההחזקות). בעניין זה מקובלת עלי עדותו של מר פדלון, שלפיה המדובר בכספים העומדים כנגד משכורות שמשכו הוא ומר לבנת בשנים בהן שהה מר אדלר בחו"ל, ובהמשך, כנגד חלוקות שוויוניות שביצעו השלושה. הטעם לאמון שאני נותן בעדותו של מר פדלון בעניין זה הוא כפול: ראשית, אין להניח שמר פדלון היה מאשר למר אדלר בשנים 2004 ו- 2005 (ולמען האמת, גם לאחר מכן) משיכות כספיות העולות על חלקו, שכן בכך היה פוגע לא רק באינטרס של מר לבנת אלא גם באינטרס האישי שלו. שנית, לו היה המדובר בכספים שמר אדלר קיבל מעל לחלוקה שבוצעה למר לבנת ולמר פדלון ניתן היה להראות זאת בנקל, ואף לעמת את מר פדלון עם עובדה זו. ואולם, הדבר לא נעשה. בשולי הדברים אוסיף כי גם לשיטת ב"כ לבנת היה מר אדלר זכאי לקבל מחברת ימקום תשלומי שכר בסכום של 440 אלף יורו (תשלומים שנרשמו בספרי ימקום, אך אין אינדיקציה כי שולמו). מכאן שגם ב"כ לבנת לא חולק, הלכה למעשה, על זכותו של מר אדלר לקבלת הסכום ששולם לו ביולי 2005 כנגד משכורות שלא משך בשנות שהותו בלונדון.

74. לאור המובהר לעיל הריני להכריז על בטלותה של עסקת HCNH בהיותה עסקה למטרה פסולה, ואולם איני רואה מקום להורות על מתן סעד כספי נגד מר אדלר או מר פדלון בעקבות בטלות העיסקה.
פרשה ה' - פרשת עמרב ווייס
רקע עובדתי

75. לבנת אדלר ופדלון, יחד עם שלוש קבוצות ישראליות אחרות (קבוצת כלל, קבוצת פישמן וקבוצת עורק) החזיקו עד ליולי 2005 במניות החברה האירית Mediterranean Nautilus Ltd., שכבל התקשורת הבינלאומי "מד נאוטילוס" מצוי בבעלותה (להלן: "מד-נאוטילוס"). בעל השליטה במד-נאוטילוס, מאז הקמתה, היה קונצרן התקשורת האיטלקי Telecom Italia SPA (להלן: "טלקום איטליה"). כמו כן החזיקו טלקום איטליה וארבע הקבוצות הישראליות במניות חברת מד-1. אחוזי ההחזקות בשתי החברות היו זהים: טלקום איטליה - 51%; קבוצת כלל – 15%; קבוצת פישמן – 15%; קבוצת עורק – 9%; לבנת אדלר ופדלון – 10%.

76. ביולי 2005 הוסכם בין טלקום איטליה לבין ארבע הקבוצות הישראליות על הפרדת החזקותיהם, באופן שהקבוצות הישראליות מכרו לטלקום איטליה את החזקותיהם במד-נאוטילוס ובחברת מד-1, ורכשו ממנה את החזקותיה בחברת אי.סי.1 , וכן זכות לקבלת תמלוגים שמקורם בתקבולי מד נאוטילוס בישראל לתקופה של כ- 11 שנה (להלן: "הזכות לתמלוגים").

77. קבוצת עורק, אשר היתה כאמור אחת מארבע הקבוצות הישראליות, החליטה למכור את הזכויות שקמו לה בעקבות העיסקה. זכויות אלו כללו 18.6% ממניות חברת אי.סי.1 ומהזכות לתמלוגים, וכן הזכות להחזר הלוואת בעלים מחברת אי.סי.1 (להלן: "זכויות עורק"). בעקבות זאת סוכם בין לבנת אדלר ופדלון לבין קבוצת עורק בתחילת חודש יולי 2005 כי חברת ימקום תרכוש את מכלול זכויות עורק תמורת תשלום של 1.8 מליון דולר (להלן: "עסקת עורק").

78. יצוין כי על פי סעיף 13 להסכם שיצר את הזכות לתמלוגים (להלן: "הסכם התמלוגים". ההסכם צורך כנספח 52 לחוו"ד רו"ח שפי) העברת הזכויות מכוחו טעונה הסכמה של הצד האחר לעסקה, כשכנראה הכוונה, בהקשר זה, היא להסכמת טלקום איטליה.
79. בד בבד עם עריכת עסקת עורק סיכם מר אדלר, בשם חברת ימקום, עם שני גורמים שונים, כי ייתן לכל אחד מהם זכויות השקולות ל- 25% מהזכויות שרכשה חברת ימקום במסגרת עסקת עורק. גורמים אלו היו חברת עמרב השקעות בע"מ (להלן: "חברת עמרב"), המצויה בבעלותם של מר לסקר ומר בלינקוב, ומר עופר וייס (להלן: "מר וייס"). כתוצאה מכך העבירה חברת ימקום 50% מכל התקבולים שצמחו לה מזכויות עורק, ובכלל זה מחצית מהתמלוגים ששולמו לה בגין זכויות עורק, לחברת עמרב ולמר וייס, וזאת בסכומים שהצטברו במהלך השנים למיליוני שקלים חדשים.

80. ב"כ לבנת טענו כי הקניית מחצית מהזכויות בעסקת עורק לחברת עמרב ולמר וייס בוצעה מאחורי גבו של מר לבנת, וללא שתהיה לכך כל הצדקה עסקית. לשיטתם העסקאות במסגרתן הועברו, הלכה למעשה, מחצית מזכויות עורק לחברת עמרב ולמר וייס (להבדיל מעסקת עורק עצמה) הן עסקאות שנעשו ללא הגיון עסקי, ושלא לטובת חברת ימקום, ולפיכך ההתקשרות בהן על ידי מר אדלר ומר פדלון, בשם חברת ימקום, מהווה הפרת חובת אמונים והפרת חובת זהירות שהם חבו כדירקטורים כלפי החברה.

81. מנגד טענו ב"כ אדלר ופדלון כי ההסכמים עם חברת עמרב ומר וייס נעשו ממניעים עסקיים טהורים, שבבסיסם הרצון לתמרץ את מר וייס ואת מר לסקר להשקיע מזמנם, כישוריהם וקשריהם בקידום האינטרסים הכלכליים של חברת אי.סי.1. לא זו אף זו, בדיעבד התברר שהחלטה זו לא רק שהייתה בעלת הגיון עסקי בשעתו, אלא גם הוכיחה עצמה בדיעבד, שכן למר וייס ולמר לסקר הייתה השפעה מכרעת הן בגיוס אשראי בנקאי לטובת חברת אי.אס.1, הן במכירת רשת כבלי התקשורת הפנים ארצית של החברה לחברת פרטנר תקשורת בע"מ תמורת 15.6 מליון דולר במהלך שנת 2006. עוד טענו ב"כ אדלר ופדלון כי מר לבנת היה מודע להחלטה לשתף את מר וייס ומר לסקר (באמצעות חברת עמרב) בעסקת עורק, וכי טענתו שהדבר נעשה מאחורי גבו אינה נכונה.

82. להשלמת התמונה יצוין כי חברת עמרב הגישה ביום 12.7.2011 תביעה נגד חברת ימקום, בגין הפסקת העברת התמלוגים מכוח עסקת עורק, וכי חברת ימקום הגישה ביום 19.1.2012 תביעה נגד חברת עמרב, ובעליה, ונגד מר וייס, וחברה שבשליטתו, להצהיר כי הסיכומים עימם אינם תקפים ולהורות על השבת הכספים ששולמו עד סוף שנת 2010. ביום 13.2.2012 ניתן על ידי פסק דין בהסכמה הנותן תוקף להסדר דיוני בין הצדדים, לפיו ימחקו שתי התביעות, תוך שמירה על זכות כל אחד מהצדדים להגיש את תביעתו לאחר שינתן פסק דין בתיק זה (ראו ת.א. (מרכז) 39896-01-12).
דיון

83. הצדדים, ובמיוחד ב"כ לבנת, הקדישו תשומת לב רבה ומעמיקה לבחינת ההיגיון העסקי שעמד מאחורי ההתקשרויות עם חברת עמרב מזה, ועם מר וייס מזה. הם ניסו לשכנע כי התקשרות זו לא הייתה דרושה כדי לתמרץ את מר וייס ומר לסקר לפעול לקידום האינטרסים של חברת אי.סי.1; כי העסקאות עימם נערכו בתנאים לא הגיוניים מבחינה כלכלית, אשר הקנו להם רק רווח, ולא הטילו עליהם כל סיכון; כי לא היה כל הגיון שתמרוצם של מר וייס ומר לסקר יעשה על גבה של חברת ימקום בלבד, שעה שהנהנים מהצלחתם הם גם בעלי העניין האחרים בחברת אי.סי.1 (דהיינו קבוצות כלל ופישמן) וכיו"ב טיעונים וניתוחים עסקיים. חייב אני להתוודות, כי עם כל ההערכה למאמצים אלו, לא ברורה לי תכליתם. כידוע בתי המשפט אינם מעמידים את עצמם, במקרה הרגיל, בנעליהם של מנהלי חברות, ואינם בוחנים בדיעבד את השאלה האם החלטה עסקית שקיבלו משיקולים ענייניים הייתה ההחלטה העסקית הנכונה בשעת קבלתה. כל עוד החלטת הדירקטור התקבלה בהתבסס על איסוף מידע ראוי, ולאחר הפעלת שיקול דעת בתום לב וללא ניגוד עניינים, מוחזק הדירקטור, מכוח כלל שיקול הדעת העיסקי, כמי שפעל באופן תקין לטובת החברה (לדיון בכלל זה ראו שרון חנס, "כלל שיקול הדעת העיסקי" עיוני משפט לא 313 (תשס"ט)). ודוק, יתכן כי ראוי לקבוע חריג לכלל זה, באותם מקרים בהם שיקול הדעת שהפעיל הדירקטור לוקה בחוסר סבירות קיצוני (השוו עופר גרוסקופף, "על שיקול דעת קנייני, אחריות חברתית ודאגה לזולת" משפט ועסקים 317, 335 – 337 (התשס"ט)). ואולם, למעט חריג אפשרי זה, אשר יש להקפיד שלא לפרשו בהרחבה פן ייפרצו הגבולות, איני רואה הצדקה שבית המשפט ישים עצמו בנעלי הדירקטורים, וישפוט בדיעבד את ההיגיון העסקי בפעולתם. כך, אף אם בדיעבד מתברר כי הבחירה העסקית שעשו הדירקטורים הייתה שגויה, וכך, מקל וחומר, כאשר נטען שהעסקה שאישרו הדירקטורים היא כה נכונה, עד שלא היה מקום לשתף בהזדמנות העסקית גם צדדים שלישיים.

84. במהלך ההתדיינות ניסו ב"כ לבנת להביא ראיות לכך שהחלטתם של מר אדלר ומר פדלון להתקשר עם חברת עמרב ועם מר וייס נעשו משיקולים לא ענייניים. כך, למשל, נטען כי ההתקשרות עם מר לסקר נועדה לזכות באמונו, כדי לאפשר ביצוע חלק של ה"מחטף" הקשור בעסקת גלובסקום (עסקה שתידון בהרחבה בהמשך). אפס, מהעדויות שלפני, ובמיוחד מעדויותיהם האמינות של גב' מניפז ומר לסקר, הוברר כי לספקולציה זו אין לא ידיים ולא רגליים. לפיכך בצדק לא נזכרה תיאוריה זו בהמשך הדברים. חשד אחר שהועלה היה שבין מר אדלר ומר פדלון לבין מר וייס ומר לסקר קיימים יחסי חברות הדוקים, וכי מטעם זה נערכו העסקאות עימם (וראו כותרת הפרק הרלוואנטי בחוות דעת רו"ח שפי: "פרשת וייס ופרשת עמרב או – שותפים חדשים מצטרפים לפעילות ומתעשרים על חשבונו של שי"). ואולם, גם להשערות אלו לא נמצא בסיס של ממש, ואף הם נזנחו. סוף דבר, מחומר הראיות שנפרש בפני (והוא היה מקיף מאד ביחס לפרשיה זו), לא עלה כל בסיס ראייתי לתזה שלפיה ההתקשרות עם מר וייס ועם חברת עמרב נעשתה שלא מתוך מחשבה על טובת השלושה או שהיתה כרוכה בניגוד אינטרסים כלשהו ביניהם.

85. ואכן, קשה היה שלא לתמוה מה התועלת האישית שיכולה היתה לצמוח למר אדלר ומר פדלון מהעברת רווחים מחברת ימקום לה"ה וייס, לסקר ובלינקוב, שעה שהם מחזיקים יחדיו (במישרין ובעקיפין) ב- 42.4% ממניות חברת ימקום? על כך לא שמעתי תשובה טובה מפי מר לבנת או באי כוחו. העדר של הסבר מניח את הדעת לקושיה זו, מוביל, כמעט באופן הכרחי, למסקנה כי לא זהו המקרה בו ראוי לבחון בדיעבד את ההיגיון העסקי שבפעולת הדירקטורים.

86. נותרה, אם כך, החלופה שלפיה יש להתערב בשיקול הדעת העסקי במקרה זה מאחר שההתקשרויות נופלות לגדר החריג של אי סבירות קיצונית. ככל שהדברים נוגעים להתקשרות עם חברת עמרב, קל ופשוט בעיני שאין לטענה זו כל סיכוי. הראיות שהובאו מוכיחות באופן חד וברור כי הסיכום עם מר לסקר הושג במקביל לביצוע עסקת עורק, וכי חברת עמרב העבירה תשלום בגובה חלקה בעסקת עורק בצמוד למועד בו הועבר התשלום לחברת עורק. אכן, החתימה על חוזה פורמאלי לא קרמה עור וגידים מיד באותו מועד, ויתכן אף כי היו אי סדרים כאלו או אחרים בדרך בה נרשמו תשלומים שבוצעו על פי ההסדר (שוב, נושא אשר נבדק על ידי הרשויות המתאימות, ואינו דורש את התייחסותי). ואולם, בכל אלו בוודאי שאין כדי להצדיק סטייה מכלל שיקול הדעת העסקי, תוך הסקת מסקנה כי המדובר בהתקשרות שאישורה על ידי מר אדלר ומר פדלון הייתה בגדר רשלנות רבתי מצידם.

87. להשלמת התמונה, ומתוך תקווה לייתר התדיינות מיותרת בעתיד, אבקש לציין גם את שלושת אלו:

ראשית, מחומר הראיות עולה כי האפשרות שמר וייס ומר לסקר ייקחו חלק בעסקת עורק, בצורה כזו או אחרת, עלתה במקביל לגיבושה של עסקת עורק. כן יש בחומר הראיות רמזים לכך שיתכן שהיו טעמים הנוגעים לצדדים שלישיים בעטיים ביקשו הצדדים להצניע את חלקם של מר וייס ומר לסקר בעסקת עורק. נושאים אלו לא חודדו במשפט, ומכל מקום, אין בהם כדי להשליך על מערכת הזכויות הפנימית בין לבנת אדלר ופדלון, ולפחות על פי הראיות שנחשפו לפני, גם לא על מערכת היחסים שבין חברת ימקום לבין חברת עמרב מזה, ומר וייס מזה.

שנית, מהחומר הראייתי שהוצג השתכנעתי כי הכספים שהועברו על ידי חברת עמרב ביולי 2005 הועברו כהשקעה ולא כהלוואה. לכך מספר טעמים: ראשית, כמובהר לעיל, עדויותיהם של מר לסקר ומר בלינקוב היו אמינות בעיני, ושניהם עמדו בתוקף על כך שהסיכום עם מר אדלר היה על השקעה, ולא על העמדת הלוואה; שנית, התזה שלפיה מדובר בהלוואה נתמכת רק ברישומים פנימיים שנערכו בחברת ימקום, רישומים שמר לסקר ומר בלניקוב לא היו מודעים לקיומם עד הצגתם במשפט; שלישית, הטענה שמדובר בהלוואה אינה מתיישבת עם ההיגיון הבריא, מאחר שמר לסקר ומר בלניקוב הם אנשי עסקים אמידים, ואין כל סיבה שמר אדלר ומר פדלון יסכימו להקנות להם את הסיכויים וליטול במקומם את הסיכונים.

שלישית, הטענה כי עד לחתימת ההסכם הפורמאלי לא היתה לחברת עמרב מחויבות משפטית לכסות cash calls, אף אם היא נכונה, אינה יכולה להשליך על תוקפו המחייב של ההסכם עם חברת עמרב, ואף אינה יכולה להקים טענה לרשלנות של דירקטורים, מקום בו אי העמידה על דרישה זו לא גרמה בדיעבד כל נזק.

88. מצב הדברים מורכב יותר ככל שמדובר בהתקשרות עם מר וייס. עיקר הקושי אינו נוגע לכך שלא נערך עימו הסכם בכתב, אלא לעובדה שמר וייס לא נדרש כלל להשקיע כסף מכיסו בעסקת עורק. לטענת מר אדלר ומר וייס, חלקו של מר וייס בעסקה מומן תחילה על ידי הלוואה שהעמידה לו חברת ימקום, והלוואה זו הוחזרה מהתמלוגים שצמחו למר וייס כתוצאה מעסקת עורק. במצב דברים זה, ולמרות הצהרתו של מר וייס כי ככל שעסקת עורק הייתה מסתיימת בהפסד הוא היה נושא בו, קשה שלא לתמוה על צורת ההתקשרות עימו, ולשאול האם אין היא חורגת מהמקובל והסביר בצורה המחייבת התערבות שיפוטית.

89. למרות האמור, הגעתי לאחר התלבטות למסקנה כי אין מקום להטיל אחריות על מר אדלר ומר פדלון בעניין זה, וזאת משלושה נימוקים מצטברים:

ראשית, כמובהר לעיל, אף אם נכון לשיטתי להכיר בקיומו של חריג לכלל שיקול הדעת העסקי, הרי שהמדובר ביוצא דופן, שיש להפעילו במשורה. ספק בעיני אם המקרה שלפני הוא קיצוני דיו להצדיק הפעלתו של חריג מסוג זה. הרושם שקיבלתי הוא שמר אדלר האמין בעת ביצוע עסקת עורק כי מר וייס יכול לסייע לקידום האינטרסים של חברת אי.סי.1 ושל חברת ימקום, ומטעם זה ראה לנכון לתגמל אותו באופן נדיב (השוו דבריו למר לבנת בשיחה מיום 21.12.2010 שהוקלטה ללא ידיעתו. נ/12 עמוד 6). במצב דברים זה, ואף אם התגמול הוא חריג מהנהוג והמקובל, איני סבור שהוא מצדיק קביעה כי נתינתו היא בגדר רשלנות רבתי.

שנית, מחומר הראיות עולה כי מר לבנת ידע, למצער, על כך שלמר וייס ניתן תמריץ כלשהו על ידי חברת ימקום. בכך מודה גם מר לבנת עצמו (ראו דבריו בהקלטת שיחה בינו לבין מר אדלר ומר פדלון מיום 21.12.2010 עמוד 39, בהם הוא אומר כי ידע על תוכן הסיכום עם וייס), הגם שבעדותו צמצם את ידיעתו לתגמול חד פעמי בגין עסקת פרטנר. ואלו דבריו בעדותו: "אני יודע, הוא אמר לי, אמיר אמר לי בעבר שהוא נותן תגמול לעופר וייס ולעמרב על עסקת פרטנר, ידעתי את זה, ידעתי שזה תגמול חד- פעמי, זה היה, ידעתי את זה, זאת אומרת זה לא היה חדש לי... גם עמוס ובעיקר עופר היו מאוד אינסטרומנטאליים בהבאת העסקה לידי סיום, והם תוגמלו על כך, ידעתי מזה" (פרוטוקול 15.4.2012, עמוד 551 שורה 15 – עמוד 552 שורה 2). ידיעה זו של מר לבנת, בין אם היא מלאה כפי שעולה מהתמליל ובין אם היא חלקית כפי שמסר בעדותו, מקשה מאד על קבלת הטענות שהוא מעלה כיום נגד מר אדלר ומר פדלון – טענות שמר לבנת יכול היה, לכל הפחות, לבדוק ולברר אותן בזמן אמת.

שלישית, אני רואה קושי בקבלת טענה לרשלנות רבתי של דירקטורים, המושמעת חמש שנים לאחר האירוע, כאשר הצד שמעלה את הטענה התרשל (על פי גרסתו שלו) בבירורה במשך זמן כה ניכר (ודוק, איני סבור שניתן לבסס נגד מר אדלר ומר פדלון טענה להפרת אמונים בהקשר של ההסכם עם מר וייס). וכי ממה נפשך, נניח לרגע כי אכן ההחלטה לתגמל את מר וייס בצורה כה נדיבה היא החלטה המצדיקה התערבות שיפוטית בשיקול הדעת של הדירקטור – האין מקום לדרוש כי מר לבנת יסב את תשומת לבם של מר אדלר ומר פדלון לכך קרוב ככל הניתן למועד בו טעו? האם מתקבל על הדעת שרק לאחר שבוצעו תשלומים לפי הסיכום במשך 4 שנים יזכר מר לבנת לבדוק את החלטות מר אדלר ומר פדלון, ויבקש להטיל עליהם את האחריות באופן רטרואקטיבי לכל התשלומים שבוצעו על פי אותה החלטה?

90. המסקנה מהאמור לעיל היא שאין מקום להטיל אחריות על מר אדלר ומר פדלון בגין ההתקשרויות של חברת ימקום עם חברת עמרב מזה ועם מר וייס מזה. זאת ועוד, ביחס להתקשרות עם חברת עמרב, לא מצאתי שיש בסיס לטענות שהועלו נגד חברת עמרב, או מי מבעליה. ביחס לאפשרות של חברת ימקום להעלות טענות נגד התקשרות עם מר וייס, מצב הדברים פחות חד, וכשלעצמי הייתי ממליץ לצדדים להניח את הדברים במקומם – דהיינו להותיר את הכספים ששולמו למר וייס בעבר בידו, ולראות בכך מיצוי של התביעות ההדדיות בינו לבין חברת ימקום (ואולם, זוהי כמובן המלצתי בלבד, וממילא ינהגו הצדדים לפי הבנתם).
פרשה ו' – עסקת סייפרטק
רקע עובדתי

91. חברת סייפראטק, אחת משלוש חברות ההחזקות שמתחת לחברת זואי, הוקמה בשנת 1998, ושימשה עד לשנת 2006 לצורך ביצוע השקעות משותפות של לבנת אדלר ופדלון ביחד עם קבוצת פישמן (אשר פעלה מצדה באמצעות חברת גלובסקום). מבנה ההחזקות בסייפרטק, עובר לאירועים שיתוארו להלן היה כדלקמן: 47.5% ממניות סייפרטק הוחזקו בידי חברת זואי; 47.5% מהמניות הוחזקו בידי חברת גלובסקום ו- 5% מהמניות הוחזקו בידי מר אדלר.

92. באמצעות חברת סייפרטק בוצעו עד לשנת 2006 מספר השקעות, אשר רובן היו כושלות. הנכסים הבולטים של חברת סייפרטק בעת הרלוואנטית היו החזקותיה בחברת בנקום (בה היא מחזיקה עד היום ב- 99.98% אחוז המניות) ובחברת שופמינד (בה היא מחזיקה ב- 50% מהמניות). כן היו רשומים לטובתה הפסדי מס צבורים בסכום של כ- 49 מיליון ₪.

93. לקראת סוף שנת 2006 החליטה קבוצת פישמן, בעקבות כשלון השקעות אחרות של הקבוצה, לצמצם החזקות בהן קיימת חשיפה מימונית. כחלק ממהלך זה ביקשה קבוצת פישמן להשתחרר מהתחייבויותיה לטובת חברת סייפרטק והחזקותיה, והייתה מוכנה אף להעביר את המניות ללא תמורה כספית ממשית, ובלבד שהנעבר ייטול על עצמו את התחייבויותיה של קבוצת פישמן בקשר לפעילות של חברת סייפרטק והחזקותיה. בעקבות זאת נוהל משא ומתן בין נציגת קבוצת פישמן (גב' מניפז, שהיא בתו של מר אליעזר פישמן) לבין מר אדלר על מכירת מניות סייפרטק שהוחזקו על ידי חברת גלובסקום. משא ומתן זה עלה יפה, והביא לחתימתה של עסקת סייפרטק במחצית חודש נובמבר 2006 (להלן: "הסכם סייפרטק").

94. על פי הסכם סייפרטק העבירה חברת גלובסקום את מניותיה וזכויותיה האחרות בחברת סייפרטק ובהחזקותיה, כנגד שחרורה מכל התחייבויותיה בקשר עם חברת סייפרטק, וכנגד מחילת חוב בסך 368 אלף ₪ שחברת גלובסקום חבה לחברת זואי. מכוח ההסכם הועברו 47.5% ממניות חברת סייפרטק באופן הבא: 3.5% מהון המניות הועברו לחברת זואי (כך שהחזקותיה בחברת סייפרטק עלו ל- 51%); 19.5% מהון המניות הועברו למר אדלר (כך שהחזקותיו בחברת סייפרטק עלו ל- 24.5%) ויתרת 24.5% מהון המניות הועברו למר פדלון. כמו כן קובע ההסכם כי שטרי ההון של חברת סייפרטק שבבעלות חברת גלובסקום יועברו למר אדלר ולמר פדלון בחלקים שווים.

95. התמורה המרכזית שניתנה על ידי לבנת אדלר ופדלון על פי הסכם סייפרטק הייתה כניסה לנעליה של חברת גלובסקום בכל הנוגע להתחייבויותיה ביחס לחברת סייפרטק והחזקותיה. מבחינה מעשית, הפעולה המרכזית שנעשתה כדי לבצע התחייבות זו הייתה הגדלת הערבות שהעמידה חברת זואי לטובת חברת סייפרטק בבנק הפועלים מסכום של 4.2 מליון ₪ לסכום של 8.5 מליון ₪. כנגד הגדלה זו הודיע בנק הפועלים לחברת גלובסקום ביום 26.12.2006 כי הוא משחררה מערבותה לחובות והתחייבויות סייפרטק על פי כתב הערבות שחתמה בסמוך להקמת חברת סייפרטק.

96. טענתו המרכזית של מר לבנת בהקשר לעסקת סייפרטק היא שרומה על ידי מר פדלון ומר אדלר, בכך שהתמורה שהתקבלה על פי העיסקה (דהיינו המניות ושטרי ההון) צריכים היו לעבור במלואם לחברת זואי, בעוד שבפועל הם נגזלו, בעיקרם, לטובת מר פדלון ומר אדלר. ודוק, מר לבנת אינו מתכחש לעסקת סייפרטק גופה, ומאשר כי ידע ואישר אותה. טענתו היא שהתמורה מעסקת סייפרטק (דהיינו 47.5% ממניות סייפרטק ושטרי ההון בסך 16.1 מליון ₪) הייתה צריכה לעבור במלואה לחברת זואי, ולא להתקבל בעיקרה באופן אישי על ידי מר אדלר ומר פדלון.

97. מר פדלון ומר אדלר טוענים, לעומת זאת, כי מר לבנת ידע והסכים לא רק לעצם ביצועה של עסקת סייפרטק, אלא גם לדרך בה חולקו תמורותיה. אם לדייק, הם טוענים כי לפני מר לבנת הוצגה דרך חלוקת המניות שתיווצר בעקבות עסקת סייפרטק, וכי הוא הסכים לחלוקה זו. למיטב הבנתי אין מר אדלר ומר פדלון טוענים כי מר לבנת היה מודע לסוגיה של חלוקת שטרי ההון, אולם הם טוענים כי ממילא אין להם כל כוונה לעשות שימוש בשטרי ההון כדי להביא לחלוקה לא שוויונית של כספים.

98. המחלוקת בעניין עסקת סייפרטק היא, אם כך, עובדתית בעיקרה: האם ניתנה הסכמה של מר לבנת לכך שהזכויות שהתקבלו בעקבות העסקה יחולקו באופן שחולקו, דהיינו שאת עיקר המניות ואת כל שטרי ההון יקבלו מר אדלר ומר פדלון באופן אישי, וכי התמורה המרכזית שתצמח לחברת זואי תהיה השליטה בחברת סייפרטק.
דיון והכרעה

99. גרסתם של מר אדלר ומר פדלון לכך שניתנה הסכמה של מר לבנת למתווה חלוקת המניות שמומש בעסקת סייפרטק היא גרסה סדורה וממוקדת: בין השלושה היתה מחלוקת בשאלה כיצד לבצע את עסקת סייפרטק. מר אדלר ומר פדלון רצו לרכוש בעצמם את המניות, ואולם מר לבנת התנגד לכך, ועמד על כך שהעסקה תבוצע כחלק מהפעילות המשותפת. כדי ליישב חילוקי דעות אלו התקיימה ביום 15.11.2006 פגישה בין מר לבנת למר פדלון ב"קפה בונו" שביישוב יקום (להלן: "הפגישה בקפה בונו"). במהלך פגישה זו הוסכם על מתווה העיסקה שבוצע בפועל, דהיינו: המניות יתחלקו כך שחברת זואי תקבל שליטה בחברת סייפרטק, ואילו מר לבנת ומר אדלר יקבלו את יתרת המניות באופן שיגדיל את החזקותיהם, וישווה ביניהן.

100. כנגד גרסה סדורה זו לא הציג מר לבנת גרסה ברורה: מחד גיסא, הוא הודה כי התקיימה פגישה ב"קפה בונו", אבל מאידך גיסא, לא זכר מתי התקיימה, וטען כי אינו סבור שהיא קשורה כלל לעסקת סייפרטק. לגרסתו, בפגישה ב"קפה בונו" נתן את הסכמתו לכך שמר פדלון (אך לא מר אדלר) יקבל ב"וואלה שופס" כ- 16% מהמניות, וזאת לאור מעורבותו הרבה בפעילות החברה. עם זאת, לא ידע להסביר כיצד אמורה הייתה הקצאה זו להתבצע (דהיינו האם אמור היה מר פדלון לשיטתו לקבל מניות באחת החברות הריאליות או באחת מחברות ההחזקות). מר לבנת עמד בתוקף על כך שרומה בדבר חלוקת התמורות בעסקת סייפרטק, וכי מעולם לא נתן את הסכמתו לכך שעיקר המניות וכל שטרי ההון יינתנו למר אדלר ולא פדלון באופן אישי.

101. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובסיכומי הצדדים הגעתי למסקנה כי במאזן ההסתברויות, יש להעדיף את גרסת ב"כ אדלר ופדלון, אשר לפיה מר לבנת עודכן בקשר לדרך חלוקת המניות במסגרת עסקת סייפרטק. להלן אפרט את הנימוקים לקביעתי זו:

א. אין חולק כי הפגישה ב"קפה בונו" אכן התקיימה, וכי נידונה בה שאלת חלוקת ההחזקות בין השלושה. מעבר לכך קיים בסיס איתן הן בחומר הראיות הן בהגיון לכך שפגישה זו התקיימה בסמוך מאד לעסקת סייפרטק, וכי הסיכום שהושג בה בין מר לבנת למר פדלון היה רלוואנטי לדרך חלוקת המניות שהתקבלו בעסקת סייפרטק. מר פדלון ידע להצביע על המועד המדויק בו התקיימה הפגישה, ואף סיפק תיאור שלם של קורותיו באותו יום . בנוסף, מבחינת הגיון הדברים, היה זה עיתוי מתאים לדון בעניין חלוקת המניות בין השלושה, שהרי דובר ברכישת מניות נוספות באחת מחברות ההחזקות שלהם. זאת ועוד, השתכנעתי כי עובר לעסקת סייפרטק לא היתה הסכמה בין השלושה בדבר דרך חלוקת התמורות מעסקת סייפרטק. לעניין זה אני מייחס משקל הן לעדותה של גב' גבאי על הדברים שנמסרו לה בזמן אמת מפי מר פדלון (ראו תמליל סטנוגרמה לפרוטוקול 14.3.12, עמודים 1132 – 1134), הן לכך שמר לבנת זכר שהתנגד לביצוע עסקאות "פרטיות" על ידי מר אדלר, הן לכך שהעובדה שמר פדלון ומר אדלר שאפו כל הזמן להגדיל את אחוזי ההחזקות שלהם אינה שנויה במחלוקת, והייתה ידועה גם למר לבנת בשעתו. בהינתן שהיו אי הסכמות בנושא, ומאחר שמר לבנת ידע גם לגרסתו על עסקת סייפרטק המתבשלת, מתקבל מאד על הדעת שמר פדלון יזם פגישה כדי לנסות ולהגיע לסיכום עם מר לבנת בטרם סגירת עסקת סייפרטק.

ב. הגרסה שלפיה הסכמתו של מר לבנת היתה מוגבלת להעלאת החזקותיו של מר פדלון ב"וואלה שופס" בלבד, אינה סבירה. השלושה הקפידו במהלך פעילותם לרכז את החזקותיהם בחברות החזקות, ולא להקצות מניות באופן אישי בחברות הריאליות. מכאן, שאם מר לבנת הסכים להגדלת חלקו של מר פדלון ב"וואלה שופס" הפרשנות הסבירה של הדברים היא שהסכים להגדלת חלקו בחברת ההחזקות של השלושה המחזיקה במניות חברת שופמינד ("וואלה שופס") – קרי, חברת סייפרטק. למעשה גם מר לבנת לא חלק על נקודה זו, והודה כי "לא היה נדהם" אם הסכמתו הייתה מתפרשת כהסכמה להגדלת חלקו של מר פדלון בחברת סייפרטק (ראו פרוטוקול 15.4.2012, עמוד 761, שורות 3 – 5). בנוסף, גם הגרסה שלפיה מר לבנת סבר כי ההגדלה תתייחס אך ורק לחלקו של מר פדלון, ולא לחלקו של מר אדלר, היא גרסה בעייתית. מר אדלר הוא שהיה הרוח החיה מאחורי עסקת סייפרטק – קשה להניח שמר לבנת, לאור היכרותו הטובה עם מר אדלר, הניח כי ניתן לתת בעסקה זכויות למר פדלון מבלי לתת זכויות מקבילות למר אדלר.

ג. טענתו של מר לבנת כי חלוקת המניות במסגרת עסקת סייפרטק נעשתה מאחורי גבו, אינה מתיישבת עם העובדה שאותה חלוקת מניות היא שהקנתה לו בפועל שליטה בחברת סייפרטק (שליטה ממנה לא נהנה קודם לעסקת סייפרטק). וכי ממה נפשך, אם מר אדלר ומר פדלון ביקשו לרמות את מר לבנת במסגרת עסקת סייפרטק, מה ההיגיון מבחינתם בכך שבאותו מהלך עצמו הם מקנים לו את היכולת להרחיקם, הלכה למעשה, מכל מעורבות בחברת סייפרטק? תשובתו של מר לבנת לקושיה זו, היא שהקניית השליטה לחברת זואי הקטינה את הסיכוי שהעניין יתגלה. איני משוכנע בכך, ואולם הנקודה המרכזית היא שהקניית השליטה למר לבנת הגדילה בצורה משמעותית את הנזק מבחינת מר אדלר ומר פדלון מחשיפת העניין. על כן יש להניח כי לו היו מר אדלר ומר פדלון סבורים כי הם פועלים בניגוד לדעתו של מר לבנת, היו דואגים שלא להקנות לו באותו מהלך עצמו את השליטה בחברת סייפרטק.

ד. לא התרשמתי כי מר אדלר ומר פדלון ניסו להסתיר את חלוקת המניות החדשה שנוצרה לאחר עסקת סייפרטק ממר לבנת, או מאנשי המקצוע (קרי עורכי דין ורואי חשבון) המלווים אותו. השינוי בהחזקות דווח לעורכי הדין של מר לבנת בסמוך להשלמת העיסקה, והטיפול בחברת סייפרטק הועבר לרואי החשבון המטפלים במשפחת לבנת. אכן, יתכן מאד שאנשי המקצוע הללו נתנו באותה עת אמון בדיווחים של מר פדלון, ולא טרחו לברר מול מר לבנת האם הדברים מוסכמים גם עליו, ואולם עצם העובדה שמר אדלר ומר פדלון היו גלויים בעניין, ודיווחו עליהם לאנשי מקצוע שנאמנותם למר לבנת לא מוטלת בספק, משמשת חיזוק לטענתם כי לא היה להם דבר להסתיר.

בהקשר זה אציין כי ב"כ לבנת ביקש למצוא כוונת הסתרה בכך שמר פדלון חתם בשם מר לבנת על הסכם סייפרטק, ולא הביא את ההסכם לחתימתו של מר לבנת עצמו. אני מתקשה לייחס משמעות כה מרחיקת לכת לעניין זה, וזאת משני טעמים עקריים:

ראשית, מר פדלון נהג לחתום על מסמכים שונים בשמו של מר לבנת בידיעתו ובהסכמתו. לפיכך, סביר לקבל את טענתו כי גם במקרה זה חתם בשמו של מר לבנת כעניין שבשגרה. ב"כ לבנת ניסו לאבחן לעניין זה בין מסמכי שגרה לבין הסכמים חשובים כדוגמת הסכם סייפרטק. ואולם, חתימתו של מר לבנת על הסכם סייפרטק בוודאי שלא היתה חיונית אף לשיטתו של מר לבנת, שהרי הוא לא עמד על כך שהוא עצמו יחתום על ההסכם, וזאת למרות שידע על העסקה המתרקמת. זאת ועוד, מר פדלון לא חתם בשמו של מר לבנת בכובעו כבעל השליטה בחברת זואי, אלא כאחת משתי חתימות מורשי החתימה מטעם חברת סייפרטק, וזאת לאחר שהוצבה דרישה להוספתה להסכם על ידי עורכי הדין של חברת גלובסקום. להתרשמותי, דובר אפוא בתוספת חתימה בעניין שהצדדים ראו אותו כעניין טכני גרידא. שנית, למעשה לא היה כל צורך בחתימה של מר לבנת על הסכם סייפרטק. חתימתו כלל לא מופיעה על הנוסח הראשון של הסכם סייפרטק, והימצאותה על הסכם סייפרטק השני היא כאמור, כאחד ממורשי החתימה של חברת סייפרטק. ואולם מר לבנת כלל לא היה באותה עת מורשה חתימה בחברת סייפרטק. ב"כ לבנת ביקשו לטעון לאור זאת כי הוספת חתימתו של מר לבנת כמורשה חתימה של חברת סייפרטק הייתה כדי למנוע בירורים ושאלות מצד עורכי דינה של גלובסקום. אולם המדובר בספקולציה גרידא, שקשה לראות מה הבסיס העובדתי לה (מדוע שעורכי דינה של חברת גלובסקום יתעניינו בהסכמתו של מר לבנת לעסקה, כאשר הוא אינו צד לה כלל, ושספק אם ידעו על כך שהוא מעורב בה).

טענה אחרת שהעלה ב"כ לבנת היא שהעובדה שלמרות דרישה המופיעה בהסכם סייפרטק (סעיף 5.3 להסכם) לא נערך פרוטוקול של דירקטוריון חברת זואי המאשר את העסקה מעידה אף היא על כוונת הסתרה. ואולם, גם טענה זו אינה משכנעת. ראשית, לא היה כל קושי להכין פרוטוקול כזה ולהחתים עליו את מר לבנת, שהרי לפי העולה מעדותו, הוא ממילא לא היה מבקש לקרוא את ההסכם קודם שהיה חותם על הפרוטוקול המאשר אותו; שנית, אם יוצאים מנקודת ההנחה שמר פדלון היה נכון לרמות את מר לבנת, מה מנע ממנו להכין פרוטוקול כזה ולחתום עליו בשם מר לבנת? שלישית, אי מסירת הפרוטוקול היא שצפויה הייתה לעורר בירורים מצד עורכי דינה של חברת גלובסקום, ובעבור מי שמבקש להסתיר, היא לפיכך מסוכנת הרבה יותר מהכנת פרוטוקול באחת משתי החלופות שהוזכרו לעיל.

ה. התנהלותו של מר לבנת אינה תומכת בטענתו כי רומה בקשר להקצאת המניות בעסקת סייפרטק. במשך כל השנים לא מחה מר לבנת על כך שחברת זואי אינה מחזיקה ב- 95% ממניות סייפרטק, וזאת למרות שיכול היה לעמוד על כך בנקל. לא זו אף זו, גם לאחר שעניין זה התברר לו בשנת 2010, הוא לא מצביע עליו במסגרת שיחותיו עם מר אדלר ומר פדלון כנושא לדיון. נהפוך הוא, בשונה מפרשת סקאיויז'ן שתידון להלן, מר לבנת משמיע במהלך שיחותיו עם מר אדלר ומר פדלון (שיחות שהוא עצמו הקליט) אמירות בהן הוא מאשר כי ידע על דרך הקצאת המניות במסגרת עסקת סייפרטק. להלן אחת הדוגמאות המרכזיות לאמירות מסוג זה, אשר מצויה בשיחה שקיים מר לבנת עם מר פדלון ביום 31.10.2010:

"מר פדלון: עכשיו, פה זה הפגישה שישבנו אז בבית קפה, שדיברנו,
מר לבנת: נכון.
מר פדלון: וסגרנו את הסיפור הזה, שזואי עולה ל- 51 ואנחנו מקבלים את היתרה, לצורך העניין.
מר לבנת: זה היה לפני העסקה שישבנו בבית קפה, אמרת לי שאתה רוצה,
מר פדלון: כן, זה סגרתי איתך את האישור שלך. על זה קיבלתי אישור לעשות את זה,
מר לבנת: את זה אני זוכר טוב."

(עמודים 5 – 6 לתמליל. יצוין כי מהמשך הדברים עולה כי מר לבנת לא זכר שהסיכום התייחס לחברת סייפרטק, אלא סבר כי הוא נוגע ל"וואלה שופס", וכי לא היה ברור לו למה מר אדלר עלה באחוזי החזקותיו במקביל למר פדלון)

מר לבנת ובאי כוחו ניסו להסביר אמירות מסוג זה בכך שבשיחות אלו ביקש מר לבנת לאסוף מידע, ועל כן נמנע מלהיכנס לעימותים עם מר פדלון ומר אדלר. ואולם, האזנה לשיחות השונות מלמדת כי בעניין פרשת סקאיויז'ן
התמיד מר לבנת לטעון שלא עודכן, ולשאול מדוע לא עודכן, ואילו על הקצאת המניות בסייפרטק (שבפיו מכונה "וואלה שופס") לא ערער, ואף ציין במפורש (על דרך ההנגדה) כי נעשתה בידיעתו. התנהלות זו אינה מתיישבת עם טענתו של מר לבנת כי לא עודכן בעסקת סייפרטק. כשמעמידים אמירות אלו למול גרסתו העקבית של מר פדלון כי עדכן את מר לבנת בפגישה ב"קפה בונו" על עניין דרך חלוקת המניות – גרסה בה דבק לאורך כל הדרך, ידה של גרסת פדלון על העליונה.

ו. ולבסוף, מר פדלון ומר אדלר הודו במהלך השיחות המוקלטות ובמהלך המשפט, בכך שלא עדכנו את מר לבנת בעניינים שונים, שהחשוב בהם הוא פרשת סקאיויז'ן. לעומת זאת, ביחס לעסקת סייפרטק גרסתם העקבית והחד משמעית, שהושמעה גם בשיחות פרטיות, שעה שלא ידעו כי הם מוקלטים, היתה שמר לבנת ידע מראש על כך שחלק ניכר מהמניות יעברו אליהם, ולא לחברת זואי. עניין זה מוסיף אמינות לגרסתם.

102. מסקנתי כי ב"כ אדלר ופדלון הצליחו להוכיח מבחינה עובדתית, במאזן ההסתברויות, שמר לבנת עודכן בדרך חלוקת המניות אשר יתקבלו במסגרת עסקת סייפרטק מייתרת את הדיון במספר שאלות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים: ראשית, היא שוללת את הטענה שמר אדלר ומר פדלון הפרו חובות אמון כנושאי משרה בחברת זואי כשקיבלו באופן אישי את מניות חברת סייפרטק. פשיטא כי פעולה שאושרה על ידי כל בעלי המניות בחברת זואי היא פעולה שאינה מהווה הפרת חובת אמון כלפי חברת זואי (ראו ע"א 995/90 אדורם מהנדסים בע"מ נ' גת, פסקה 5 (ניתן ב- 14.7.1992); ע"א 10568/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מפרק החברה ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ (בפירוק), פסקה 6 (ניתן ב- 23.5.2004)). שנית, היא מייתרת את הצורך לעסוק בשאלת נטל ההוכחה, מאחר שאף אם הוא מוטל על ב"כ אדלר ופדלון, הם עמדו בו. מעבר לדרוש אציין כי מאחר שגרסת ב"כ לבנת היא שמר אדלר ומר פדלון רימו את מר לבנת בקשר לעסקת סייפרטק, נראה כי הנטל להוכיח תרמית כזו, וברמה הדרושה במשפט אזרחי להוכחת טענות תרמית, צריך להיות מוטל על מר לבנת. ולבסוף, היא מייתרת את הדיון בשווי המניות שהועברו במסגרת עסקת סייפרטק, או בהגיון הכלכלי של העברתן באופן אישי למר אדלר ולמר פדלון, שעה שחברת זואי היא שמשלמת את עיקר התמורה. ברור וגלוי כי לבנת אדלר ופדלון רשאים היו להגיע לכל הסכמה בעניין דרך הקצאת המניות, והעובדה שבמבט לאחור ההסדר בו בחרו אינו ההסדר השגרתי אינה משנה לכאן או לכאן. בשולי הדברים אוסיף כי לא השתכנעתי ששוויה של חברת סייפרטק, במועד ביצוע עסקת סייפרטק, היה רב כפי שנטען. עסקת סייפרטק נעשתה בין מוכר מרצון (חברת גלובסקום, שיוצגה על ידי גב' מניפז) לקונה מרצון. זאת ועוד, המוכר במקרה זה הוא גוף רציני, המיוצג על ידי אשת עסקים בעלת ניסיון. במצב דברים זה, אין לי כל סיבה להניח ששוויה של סייפרטק במועד ביצוע העיסקה היה גבוה משמעותית מהמחיר בו נמכרה. מחיר זה (נטילת הערבויות של חברת גלובסקום על ידי חברת זואי ומחילה על חוב של 368 אלף ₪) לא היה רב, ומכל מקום אין בו כדי להצדיק התעלמות ממסכת ראייתית שדי בה כדי לקבוע מה הייתה כוונת הצדדים בזמן אמת.

103. ב"כ לבנת העלה בסיכומיו טענה שמשמעות גרסתם של מר אדלר ומר פדלון היא שכפו על מר לבנת את העיסקה, שכן התנו את ביצוע עסקת סייפרטק בכך שיקבלו את המניות באופן אישי. טענה זו אינה יכולה לעמוד. ראשית, היא כרוכה בהעלאת טענות עובדתיות סותרות מצד מר לבנת (לא ידעתי את פרטי העיסקה, מחד גיסא, וכפו עלי עיסקה זו, מאידך גיסא); שנית, טענת כפיה מסוג זה לא תשמע מפיו של איש עסקים כדוגמת מר לבנת; שלישית, למר לבנת הייתה חלופה מצוינת להיענות לכפיה, ככל שהיתה כזו: באפשרותו היה לפנות לגב' מניפז (או לאביה) ולהציע לה לבצע את העיסקה בכל דרך שרצה.

104. העניין היחיד בו מוצא אני טעם בטענות ב"כ לבנת בקשר לעסקת סייפרטק הוא העברת שטרי ההון למר אדלר ולמר פדלון באופן אישי. אין טענה של ממש כי גם עניין זה קיבל את אישורו של מר לבנת, ואיני סבור שהדבר משתמע מהסכמתו לעניין הקצאת המניות. בהעדר הסכמה לכך מצד מר לבנת, לא היו מר אדלר ומר פדלון רשאים לנכס לעצמם שטרי הון אלו. לאור זאת אני מורה כי שטרי ההון שנרכשו במסגרת עסקת סייפרטק ו/או חליפיהם יועברו לחברת זואי (למיטב הבנתי שטרי הון אלו טרם נפרעו, וממילא גם לגרסת ב"כ אדלר ופדלון אסור היה על מרשיהם לעשות בהם שימוש כדי לקבל כספים על חשבונו של מר לבנת).
פרשה ז' – העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק
רקע עובדתי

105. אחת העסקאות המוצלחות ביותר שעשו לבנת אדלר ופדלון היתה רכישתה של חברת סקאיויז'ן במחצית שנת 2006 (להלן: "עסקת סקאיויז'ן"). בשלב הראשון של העסקה, שבוצע ביוני 2006, נרכשו 40% ממניות חברת סקאיויז'ן משני בעלי מניות קיימים שהיו מסוכסכים ביניהם. רכישה זו בוצעה תמורת 900 אלף דולר, דהיינו לפי מחיר מניה של 225 דולר, ושווי חברה של 2.25 מליון דולר. בשלב השני של העסקה, שבוצע על פי הסכם רכישת מניות שנכרת ביום 29.5.2006, ושה- closing שלו הושלם בינואר 2007, הוקצו לשלושה במספר פעימות כ- 30% ממניות חברת סקאיויז'ן, וזאת כנגד השקעה נוספת של 2.1 מליון דולר בחברת סקאיויז'ן (מחיר המניה בחלק זה של העסקה נקבע על 100$). עם השלמת ביצוע העסקה בסוף ינואר 2008 החזיקו לבנת אדלר ופדלון ב- 70% ממניות חברת סקאיויז'ן וזאת כנגד השקעה של כ- 3 מליון דולר (ממנו 2.1 מליון דולר הושקעו בחברת סקאיויז'ן ו- 900 אלף דולר שולמו לבעלי המניות הקודמים).

106. ההשקעה בחברת סקאיויז'ן התבררה לשוק ההון ככדאית מאד כבר במחצית השנייה של 2008, כאשר בעלי המניות בחברת סקאיויז'ן מכרו כ- 38% מהחזקותיהם בחברה לקרן "שמרוק" תמורת כ- 17 מליון דולר (מחיר מניה של 888 דולר למניה). במחצית שנת 2009 בוצעה מכירה נוספת לחברת Africa Growth Investments, L.P. (קרן ההשקעות הפרטית של קבוצת "סיטי"), במסגרתה נמכרו כ- 22.5% מהמניות בתמורה ל- 18.7 מליון דולר (מחיר מניה של 1,719 דולר למניה).

107. על כדאיותה הרבה של ההשקעה בסקאיויז'ן לא יכולה אפוא להיות מחלוקת. הסכסוך המשפטי בין הצדדים נוגע לעניין אחר, והוא העברת העיסקה מחברת ההחזקות של השלושה שביצעה אותה (חברת ימקום) לחברת החזקות אחרת השייכת לשלושה (חברת סייפרטק) במהלך שנת 2007. אבהיר ביתר פירוט את העובדות הרלוואנטיות לעניין זה.

108. ההתקשרות בעסקת סקאיויז'ן, שנערכה כאמור בסוף מאי – תחילת יוני 2006 נעשתה באמצעות חברת ימקום. חברת ימקום היא שחתומה על ההסכמים שמהווים את עסקת סקאיוז'ן (מר אדלר הוא החתום בשמה), והיא זו ששילמה (בעצמה או באמצעות תשלום של חברת זואי שנרשם לחובתה) הן את התמורה לבעלי המניות הקודמים (900 אלף דולר) הן את כספי הפעימה הראשונה מההשקעה בחברת סייפרטק (450 אלף דולר).

109. ואולם, במהלך השנה וחצי שלאחר חתימת עסקת סקאיויז'ן, במועד לגביו קיימת מחלוקת בין הצדדים, החליטו מר אדלר ומר פדלון להעביר את ההשקעה בחברת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק. לטענת ב"כ אדלר ופדלון החלטה זו התקבלה עוד בסוף ינואר 2007, בסמוך למועד ה- closing של עסקת סקאיויז'ן, ולראיה הם מצביעים על כך שהסכם העברת העיסקה (להלן: "הסכם ההעברה"), מתוארך ל -29.1.2007. לעומת זאת, ב"כ לבנת, טוענים כי ההעברה סוכמה סופית רק במועד מאוחר משמעותית, בתחילת שנת 2008, וכי היא "תוארכה לאחור", לינואר 2007 כדי להסתיר את הקשר בינה לבין העסקה שנרקמה במהלך 2008 עם קרן "שמרוק". מטעמים שיובהרו בהמשך, איני סבור שיש צורך להכריע במחלוקת זו.

110. ודוק, מר פדלון ומר אדלר הודו, במסגרת השיחות שקיימו עם מר לבנת (שיחות שהוקלטו ללא ידיעתם), כי העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק נעשתה ללא ידיעתו של מר לבנת. לאחר חשיפת ההקלטות, הודו גם במהלך עדויותיהם במשפט שהעברת העסקה נעשתה מבלי לקבל את הסכמתו של מר לבנת. לטענתם מר לבנת לא היה מעורב בעסקי השלושה באותה עת, וממילא לא ערבו אותו בשאלות טכניות, כגון היכן תעשה השקעה כזו או אחרת. לפיכך משהחליטו כי מבחינה עניינית קיימת הצדקה להעברת ההשקעה מחברת החזקות אחת לרעותה לא מצאו לנכון לערב את מר לבנת בהחלטה זו.
דיון והכרעה

111. אין בידי לקבל את טענותיהם של ב"כ אדלר ופדלון ביחס לפרשיה זו. לצורך הדיון, מוכן אני ללכת כברת דרך ארוכה לטובתם במישור העובדתי, ולהניח כי העברת ההשקעה בחברת סקאיויז'ן נעשתה בתחילת מאי 2007, ולא רק בראשית שנת 2008. כן מוכן אני להניח שלהעברת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק היו תועלות מהיבט תכנון המס. ואולם, גם כך, אין אפשרות לקבל את הטענה שההעברה נעשתה כדין במערכת היחסים שבין השלושה. אבהיר עניין זה.

112. העברת חברת סקאיויז'ן (כמו גם כל החזקה אחרת) מחברת ימקום לחברת סייפרטק, אינה העברה שקופה מבחינת מערכת היחסים שבין לבנת אדלר ופדלון. במועד בו בוצעה עסקת סקאיויז'ן, לא ניתן היה מבחינת השלושה לבצע עיסקה זו באמצעות חברת סייפרטק, מאחר שבאותו זמן היא לא נמצאה בשליטה מלאה שלהם (47.5% ממניות חברת סייפרטק הוחזקו ביוני 2006 על יד חברת גלובסקום שבשליטת קבוצת פישמן). לפיכך הבחירה שעמדה לפניהם הייתה לבצע את ההשקעה באמצעות שלוש חברות ההחזקות האחרות של השלושה: חברת זואי, חברת קמה או חברת ימקום. הבחירה בחברת ימקום, שהיא הנוחה יותר למר אדלר ולמר פדלון, נעשתה בהסכמתו (בין אם מראש ובין בדיעבד) של מר לבנת.

113. רק לאחר נובמבר 2006 (קרי לאחר עסקת סייפרטק) הפכה חברת סייפרטק לחברה המוחזקת באופן מלא על ידי השלושה, ולפיכך רק ממועד זה ואילך יכלו השלושה לשקול את העברת עסקת סקאיויז'ן אליה. ואולם, משמעותה של העברת נכס מחברת ימקום לחברת סייפרטק בכל עיתוי שלאחר נובמבר 2006, הייתה הפחתת חלקו של מר לבנת באותו נכס מכ- 57.6% ל- 35.7%, קרי הורדת חלקו בכ- 21.9%, וזאת לעומת הגדלת חלקו של מר פדלון בכ- 18.8% (מכ- 13.35% ל- 32.15%) והגדלת חלקו של מר אדלר בכ- 3.1% (מכ- 29% ל- 32.1%).

114. במצב דברים זה, פשיטא כי העברת נכס בין שתי חברות ההחזקות של הקבוצה, פעולה המרעה משמעותית את מצבו של מר לבנת, לא יכולה הייתה להתבצע ללא אישורו והסכמתו. קביעה זו אינה משתנה גם אם נניח כי לפעולה היו הצדקות ענייניות (כגון תכנון המס עליו הצביעו מר פדלון ומר אדלר), שהרי אין לקבל שיתרון לכל השלושה יכול להתקבל במחיר של הרעה במצבו של מר לבנת ללא הסכמתו.

115. במילים אחרות, העברת חברת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק היתה פעולה בה היה למר פדלון ולמר אדלר עניין אישי, אשר בא על חשבונו של מר לבנת, ולפיכך לא ניתן היה לבצעה ללא הסכמתו של מר לבנת, וזאת אף אם אניח לטובתם שהמניעים לביצועה היו כשרים. לאור מסקנה זו, אבקש שלא להיות בוחן לב וכליות, ואמנע מלהתייחס לשאלה מה היה המניע המכריע בעיני מר אדלר ומר פדלון לביצוע ההעברה. אסתפק בציון הברור מאליו בעיני: לא יכול להיות ספק כי מר אדלר ומר פדלון היו מודעים לכך שלהעברה יש לא רק השלכות על היבטי מס וענייני פרוצדורה, אלא שהיא מביאה גם לשינוי בחלוקת הזכויות ביניהם לבין מר לבנת. מכאן, שיש להניח כי היו מודעים היטב למשמעויות של העברת חברת סקאיויז'ן, והיה עליהם להבין כי לא ניתן לבצע העברה שכזו מבלי לעדכן מראש את מר לבנת, ולקבל את הסכמתו.

116. המשמעות המשפטית של האמור לעיל היא שההתקשרות בין חברת ימקום לחברת סייפרטק בקשר להעברת חברת סקאיויז'ן היא התקשרות שמר אדלר ומר פדלון לא היו יכולים לאשר, בכובעם כדירקטורים בשני החברות, אלא חייבים היו להביאה לאישור מר לבנת. משלא עשו כן, הרי שחברת ימקום רשאית לבטל את העברה מכוח סעיפים 256(ג) ו- 281 לחוק החברות, ומר לבנת רשאי אף הוא לדרוש את ביטול ההעברה בהתבסס על הוראת סעיף 191 לפקודת החברות.

117. טענות ב"כ אדלר ופדלון, בניסיונם להימנע מהמסקנה האמורה לעיל, היו בשני מישורים.

ראשית, נטען על ידם כי מר לבנת לא היה מעורב באותה עת בעסקי חברות ההחזקות, וכי השאלה היכן בוצעה השקעה הייתה נושא אותו הותיר ממילא למר אדלר ולמר פדלון. פשיטא כי לא ניתן לקבל טיעון זה. ראשית, ללא קשר למצב ידיעתו של מר לבנת בדבר דרך ביצוע ההשקעה ביוני 2006, מרגע שהשקעה בוצעה באמצעות חברת ימקום, הרי שהעברת ההשקעה לחברת החזקות אחרת, כשנה לאחר מכן, תוך פגיעה משמעותית בחלקו של מר לבנת, חייבת הייתה לקבל את הסכמתו ; שנית, במקרה הקונקרטי לא התרשמתי כלל שההשקעה בוצעה ללא מעורבותו של מר לבנת. מר לבנת היה הגורם אליו פנו אנשי סקאיויז'ן בניסיון לעניינו בהשקעה בחברה, והוא שגילה עניין ראשוני בעסקה. לפיכך, גם אם מר לבנת לא היה מעורב בכל רזי המשא ומתן, אין לומר כי לא היה מעורב בעסקה. זאת ועוד, בעת שבוצעה עסקת סקאיויז'ן היו למר לבנת בכל חברות ההחזקות אחוזים גבוהים משמעותית מ- 50% (כאמור החזקותיו בחברת ימקום, במישרין ובעקיפין, עמדו על 57.6%, והיו נמוכות מהחזקותיו בכל חברת החזקות אחרת של השלושה). לפיכך, הסכמתו כי העיסקה תבוצע בחברת ימקום, לא יכולה להתפרש כהסכמה או אדישות ביחס לאפשרות העברת ההשקעה לכל חברת החזקות אחרת – יהיה חלקו בה אשר יהיה.

שנית, נטען כי אומנם מר לבנת לא עודכן בזמן אמת על ההעברה, אולם העניין לא הוסתר ממנו. זאת ועוד, מר לבנת יכול היה לעמוד עליו לכל המאוחר במהלך המחצית השנייה של שנת 2008, כאשר בוצעה עסקת "שמרוק", וזאת הן בשל מסמכי העסקה (שעל חלקם חתם), מהם ברור כי ההתקשרות היא עם חברת סייפרטק, ולא עם חברת ימקום, הן מהפרסומים בעיתונות, שהיללו את "ההימור המוצלח של סייפרטק" (כלשון הכותרת של מאמר מיום 2.9.2009 בעיתון "גלובס"). איני רואה כיצד קו טיעון זה יכול להצליח. השאלה אינה אם מר לבנת ידע או יכול היה לדעת על הסכם ההעברה (בוודאי שיכול היה לדעת), אלא האם ניתן להסיק מהתנהגותו הסכמה בדיעבד להסכם ההעברה. על כך, תשובתי שלילית. בין אם מר לבנת לא שם לב לשינוי בזהות החברה בה מדובר בהסכמים ובפרסומים, ובין אם שם לב ברמה כזו או אחרת לשינוי, אולם לא הפנים כי משמעותו שאיבד כ- 22% מחלקו בהשקעה לטובת מר אדלר ומר פדלון, לא ניתן לראות בעובדה שלא מחה עד שלהי 2010 משום הסכמה בדיעבד למה שנעשה מלכתחילה ללא ידיעתו. מעדותו של מר לבנת, ומההאזנה לשיחות, השתכנעתי כי מר לבנת לא היה מודע להסכם ההעברה, ולמשמעויותיו מבחינתו, עד סמוך לפרוץ הסכסוך בין הצדדים. עניין זה בולט הן מכך שזה היה ה"טריגר" מבחינתו לכל מהלך הבדיקה, הן מהעיסוק האינטנסיבי של מר לבנת בנושא במהלך השיחות המוקלטות. זאת ועוד, גם מבחינת ההיגיון, קשה להסביר בדרך אחרת מדוע המתין מר לבנת עם עניין זה עד שלהי 2010, כאשר כבר באמצע 2008 היה ברור לכל שההשקעה בחברת סקאיויז'ן הניבה רווחים נאים מאד. הקביעה העובדתית כי מר לבנת לא היה מודע עד אוקטובר 2010 (או בסמוך לכך) להסכם ההעברה ומשמעויותיו, מובילה בהכרח למסקנה המשפטית כי לא ניתן להסיק מהתנהגותו במהלך השנים שחלפו מאז נכרת הסכם ההעברה ועד לפרוץ הסכסוך על הסכמה בדיעבד המכשירה את הפגם החמור בכריתת הסכם ההעברה.

118. התוצאה המתבקשת מהאמור לעיל היא שיש להיענות לבקשתם של מר לבנת וחברת ימקום, ולהורות על ביטול הסכם ההעברה. פעולה זו משמעה שכל מניות חברת סקאיויז'ן שבידי חברת סייפרטק כיום יועברו לחברת ימקום, וכן כי כל הכנסה שהתקבלה בתמורה למניות סקאיויז'ן או מכוחן, יראו אותה כאילו התקבלה בעבור חברת ימקום. כתוצאה מכך יש לערוך חישוב מחודש של ההתחשבנות בין חברות ההחזקות, וכן לבחון, בתיאום עם רשויות המס, מהם השנויים בחבויות המס שהוטלו על חברות ההחזקות החל משנת 2007 ואילך.

119. למען הסר ספק מובהר כי ביטול הסכם ההעברה לא יפגע בעסקאות שנעשו עם צדדים שלישיים בקשר למניות סקאיויז'ן, וכי כל תשלום שבוצע לחברת סייפרטק בקשר למניות סקאיוייז'ן יחשב, כאילו התקבל בעבור חברת ימקום.
פרשה ח' - ההטבות לגב' רוויטל גבאי
רקע עובדתי

120. גב' רויטל גבאי עזבה בשנת 1998 את עבודתה בקבוצת "תעבורה", ועברה לעבוד בעבור לבנת אדלר ופדלון, תחילה כמזכירה, ולאחר מכן כמנהלת חשבונות. במשך 13 השנים שלאחר מכן עבדה בעבור חברות ההחזקות של השלושה, ובכלל זה טיפלה בחשבונותיהן, בהתאם להוראות שקיבלה ממר פדלון. בעקבות פרוץ הסכסוך בו עסקינן, במסגרתו נתפסה גב' גבאי על ידי מר לבנת כמי שסייעה למר אדלר ולמר פדלון, פוטרה גב' גבאי מעבודתה במהלך שנת 2011, והיא אף הייתה אחד משני הנתבעים הנוספים בת"א 10221-06-11.

121. באמצע שנת 2009 רכשה גב' גבאי דירה, ובמקביל מכרה את הדירה בה התגוררה. בביצוע העסקה עם הרוכש התעוררו קשיים, ובעקבות זאת ביקשה גב' גבאי לבטל את החוזה עימו. היא התייעצה בנושא עם מר פדלון, אשר הבטיח לסייע לה, באמצעות העמדת הלוואה, שחלקה תהיה הלוואת גישור לזמן קצר, עד לאחר שתמכור את דירתה, וחלקה הלוואה שתקוזז בתשלומים ממשכורתה.

122. בעקבות הסיכום עם מר פדלון ביטלה גב' גבאי את ההסכם למכירת דירתה, וקיבלה מחברת סייפרטק הלוואה בסך 2,085,000 ₪, ששימשה אותה למימון רכישת הדירה החדשה. מתוך הלוואה זו הוחזר סכום של 1.45 מליון ₪ בתוך פרק זמן קצר, לאחר שגב' גבאי הצליחה למכור את דירתה. יתרת ההלוואה אמורה הייתה להיות משולמת, לפי הסיכום בין מר פדלון לגב' גבאי, במשך מספר שנים מתוך בונוס בסך 80 אלף ₪ ברוטו שניתן לגב' גבאי בדצמבר 2008 ומתוך המשכורות שישולמו לה בשנים הקרובות. עוד יצוין כי במקביל למתן ההלוואה סיכם מר פדלון עם הגב' גבאי על הגדלת משכורתה ברוטו בכ- 7,500 ₪.

123. מר לבנת טוען כי ההטבות שניתנו לגב' גבאי, הן הטבות חריגות, אשר ניתנו ללא ידיעתו. אכן, באחת מהפגישות עם מר פדלון עדכן אותו מר פדלון (בעקבות שיחת טלפון שקיבל מר לבנת מהבנק) כי אישר הלוואת גישור לגב' גבאי, אולם מר פדלון מסר רק על הלוואה בהיקף של כ- 400 אלף ₪ לחודשיים-שלושה, ולא על היקפה המלא של ההלוואה שניתנה לגב' גבאי.

124. מר פדלון לא חלק על כך שההלוואה ניתנה על דעתו, ומבלי לקבל את אישורו של מר לבנת. הוא אף הודיע כי לאור עמדתו של מר לבנת ביחס להלוואה, ובעקבות פיטוריה של גב' גבאי (המונעים ממנה להחזיר את ההלוואה על פי ההסדר שסיכם איתה), הוא ומר אדלר נוטלים על עצמם את החזר יתרת ההלוואה לחברת סייפרטק.
דיון והכרעה

125. אין חולק כי מר פדלון, כמנהל הכספים, הוא שהיה מופקד על קביעת תנאי העסקתה של גב' גבאי. כן, אין חולק על כך שמר פדלון ומר אדלר היו מוסמכים, מבחינה תאגידית, לאשר מתן הטבות לגב' גבאי. זאת ועוד, ההטבות בהן מדובר ניתנו במחצית השנייה של שנת 2009 עוד בטרם התעורר סכסוך בין השלושה. במצב דברים זה, ובשים לב להצהרות של מר פדלון ומר אדלר כי לאור פיטוריה של גב' גבאי הם נוטלים על עצמם את האחריות ליתרת חובה של גב' גבאי, ספק אם הייתה הצדקה של ממש לעורר פרשיה זו במסגרת התיק שלפני.

126. בהקשר זה אעיר כי עיקר ההטבה שניתנה לגב' גבאי אינה בהיקף של 2 מליון ₪, אלא של כ- 600 אלף ₪. לעניין זה מקובלים עליו הסבריו של מר פדלון כי הסכום של 1.45 מליון ₪ ניתן כהלוואת גישור לזמן קצר, כדי להקל מהלחץ בו הייתה גב' גבאי מצויה בעקבות הקשיים שהתעוררו במכירת דירתה (ראו פרוטוקול 7.3.2012, עמודים 858 – 863). מתן הלוואה בהיקף של כ- 600 אלף ש"ח על מנת לסייע לעובד ברכישת דירה, במיוחד כאשר כנגדה עומדת הגדלה משמעותית במשכורת, היא אכן הטבה משמעותית, ואולי אף חריגה, ואולם את סבירותה יש לבחון בפרספקטיבה של מכלול העובדות, ולא בשים לב לגובה ההטבה בלבד. בענייננו יש לתת את הדעת לכך שמדובר בהלוואה שניתנה לעובדת ותיקה ומסורה, מטעם חברות החזקות פרטיות שעסקיהן הכלכליים עלו יפה מאד, ושההלוואה הופכת, הלכה למעשה, למענק רק אם העובדת תמשיך בתפקידה לתקופה של כעשר שנים נוספות.

127. ודוק, יתכן מאד שמבחינת מערכת היחסים שבין השלושה היה מקום לעדכן את מר לבנת במתן הטבה משמעותית מסוג זה לגב' גבאי. ואולם, בשים לב לכך שמעורבותו של מר לבנת בנעשה בחברות ההחזקות בשנת 2009 הייתה מוגבלת, ולכך שמר אדלר ומר פדלון נטלו על עצמם להשיב את יתרת ההלוואה במקום גב' גבאי, אינני סבור שיש הצדקה להטיל על מר אדלר ומר פדלון אחריות החורגת מזו שנטלו על עצמם ממילא. ודוק, עיתוי מתן ההטבה הוא כאמור לפני פרוץ הסכסוך, ולפיכך אין כל בסיס לטענה כי הכספים שולמו לגב' גבאי כדי לקנות את שתיקתה או את תמיכתה. אין זאת אלא שמר פדלון ומר אדלר סברו כי ניתן לשתף גם את מנהלת החשבונות במקצת מפירות ההצלחה. החלטה כזו הייתה, כאמור, בתחום סמכותם, וגם אם היה ראוי לערב בה את מר לבנת, איני סבור שקבלתה ללא הסכמתו מבטלת את ההסדר שנעשה מול גב' גבאי.

128. לפיכך, בשים לב להודעתם של מר אדלר ומר פדלון כי הם נושאים בהחזר יתרת החוב, הריני לקבוע כי הם ישיבו לחברת סייפרטק את יתרת ההלוואה, נכון למועד פיטוריה של גב' גבאי, כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מיום הפיטורים. בחישוב יתרת ההלוואה יובאו בחשבון הסכומים שנזקפו לחשבון ההלוואה בגין מענקים ומשכורות שקיבלה גב' גבאי. החזר ההלוואה יבוצע בתוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה.
פרשה ט'- המשיכה השוויונית של רווחי החברות
רקע עובדתי

129. במהלך 13 השנים שחלפו בין המועד בו עזבו לבנת אדלר ופדלון את קבוצת "תעבורה" באמצע 1998 ועד לפרוץ הסכסוך ביניהם בשלהי 2010 קיבלו לבנת אדלר ופדלון שכר והטבות נלוות (רכב וכיו"ב) מחברות ההחזקות. אין חולק כי שכר והטבות אלו ניתנו על בסיס שוויוני, וזאת בידיעתו ובהסכמתו של מר לבנת.

130. בנוסף למשכורות ולהטבות משכו השלושה החל משנת 2005 דיבידנדים בסכומים של מיליוני שקלים. בסך הכל חולק לטובת כל אחד מהשלושה במהלך 5 שנים סכום של כ- 16 מליון ₪ (מר לבנת נמנע מלמשוך את החלוקה האחרונה בסך של כ- 5 מליון ₪, וזאת למרות שאין חולק כי אישר אותה).

131. לטענת מר אדלר ומר פדלון היתה הסכמה בין השלושה כי חלוקת הכספים שתבוצע בפועל תהיה, כמו יתר ההטבות, על בסיס שוויוני, וזאת ללא שינתן משקל לשוני באחוזי ההחזקות. לטענתם כך הוסכם, וכך אף בוצע בפועל, לאמור – משחולקו כספים על ידי חברות ההחזקות הם חולקו באופן שכל אחד מהשלושה קיבל (לפני מס) סכום זהה.

132. ב"כ לבנת העלו במהלך ההתדיינות שתי טענות שונות נגד מר אדלר ומר פדלון בהקשר זה: ראשית, נטען כי החלוקה לא בוצעה על בסיס שוויוני, אלא בפועל חולקו למר אדלר ולמר פדלון סכומים שונים (וגבוהים יותר) מאלו שחולקו למר לבנת. שנית, נטען כי לא היתה הסכמה מצד מר לבנת לפרקטיקה של חלוקה שוויונית. יצוין עם זאת כי במסגרת הסיכומים צומצמה במקצת יריעת המחלוקת בעניין זה, ועיקר טענות ב"כ לבנת הוסב לשאלה אם החו"זים שנרשמו בעקבות החלוקה השוויונית הם בני תביעה (עניין שידון להלן, כפרשה יא).
דיון והכרעה

133. מחומר הראיות שהוצג לפני הגעתי למסקנה כי בין לבנת אדלר ופדלון הייתה הסכמה כי חלוקת הכספים בפועל במהלך השנים 2005 – 2010 תעשה על בסיס שוויוני, וכי הלכה למעשה, פעל מר פדלון בהתאם להסכמה זו, ודאג לכך שכל אחד מהשלושה יקבל (לפני מס) את אותו סכום שקיבלו שני עמיתיו.

134. על כך שהייתה בין השלושה הסכמה שחלוקות הכספים יבוצעו על בסיס שוויוני (ולא לפי יחסי הבעלות בחברות ההחזקות) אני למד ממספר מקורות מצטברים:

ראשית, מר לבנת העיד כי נתן הסכמתו לכל חלוקה שבוצעה בפועל, וכי ידע את היקף הסכומים שחולקו בכל פעם. משידע זאת, ומאחר שיש להניח כי ידע מהו הסכום שהוא קיבל לחשבונו, יש להסיק שידע (ובוודאי שצריך היה לדעת) כי החלוקה אינה על בסיס אחוזי ההחזקות, אלא על בסיס שוויוני.

שנית, בעדותו אישר מר לבנת כי לפחות ביחס לשתי חלוקות, הראשונה (בסכום של 600 אלף דולר לכל אחד מהשלושה) והאחרונה (בסכום של 1.5 מליון דולר לכל אחד מהשלושה) ידע שהן מבוצעות על בסיס שוויוני ("אני יודע על בטוח שיש שתי חלוקות שהן שוות". פרוטוקול 17.4.2012, עמוד 402 שורה 5). המדובר בחלוקות המהוות כ- 50% מסך החלוקות, ומאחר שגם מר לבנת לא טען כי נערך סיכום שונה ביחס לחלוקות אחרות, יש ללמוד מהודאתו של מר לבנת בעניין שתי החלוקות האמורות על קיום הסכמה רחבה יותר, כפי שטענו מר פדלון ומר אדלר

שלישית, עדותו של מר פדלון בעניין זה היתה אמינה בעיני, והיא נתמכת בדרך ביצוע החלוקות בפועל על ידו בין השנים 2005 ל- 2010.

135. בנוגע לדרך ביצוע החלוקות, הרי שמקובלת עלי טענת ב"כ פדלון ואדלר כי בעיקרו של דבר, נשמרה החלוקה השוויונית לאורך השנים. ודוק, מר אדלר ומר פדלון נהגו לקחת מקדמות/הלוואות מחברות ההחזקות, ולקזזן מחלוקות עתידיות. מר לבנת, לעומת זאת, לא נזקק למקדמות או הלוואות מחברות ההחזקות (וזאת למעט חריג אחד, בו לקח הלוואה לרכישת רכב, והשיב אותה באמצעות העברה כספית, ולא על דרך של קיזוז). כתוצאה מכך, אם מתבוננים על מועדי העברות הכספים בפועל לכל אחד מהשלושה, קשה יחסית להבחין בשוויוניות החלוקה. לעומת זאת, עיון בטבלאות המרכזות את ההעברות על בסיס שנתי (ראו נספח לסיכומי ב"כ אדלר ופדלון), מלמד כי אף לגרסת לבנת החלוקות היו שוויוניות בעיקרן, בעוד שלגרסת אדלר ופדלון, אותה אני מעדיף בעניין זה, הן היו שוויוניות כמעט באופן מלא.

136. לאור האמור יש לדחות את טענת ב"כ לבנת כי נפל פגם בביצוע חלוקות הרווחים על בסיס שוויוני במהלך השנים.
פרשה י' – הכרזת הדיבידנדים בשלהי שנת 2010
רקע עובדתי

137. ביום 3.1.2011, כאשר היה ברור כבר לצדדים כי קיימות ביניהם אי הסכמות עמוקות, הוזנה למערכת הנהלת החשבונות של חברת ימקום חלוקת דיבידנד בסכום של 35.7 מליון ₪, ובמקביל הוזנה חלוקת דיבידנד של 29.381 מליון ₪ בחברת זואי. שתי ההכרזות תוארכו ליום 14.10.2010 – המועד בו בוצעה החלוקה האחרונה של 4.5 מליון דולר.

138. לטענת ב"כ לבנת דינה של הכרזה זו בחברת זואי להתבטל (אין דרישה דומה לגבי הכרזת הדיבידנד בחברת ימקום), מאחר שהיא בוצעה ללא קבלת הסכמתו של מר לבנת, שהיה בשעת הכרזת הדיבידנד דירקטור בחברת זואי.

139. לטענת ב"כ אדלר ופדלון הכרזות הדיבידנדים היו פעולה טכנית שבוצעה כדי לאפשר את החלוקה של 4.5 מליון דולר (חלוקה שהייתה מקובלת גם על מר לבנת), ולמצות את פטור המס שסוכם עם רשויות המס בעת גיורה של חברת ימקום. עוד נטען כי הפעולה בוצעה על פי הוראתו של מר פדלון, ובלי לעדכן את מר אדלר ומר לבנת, כפי שהיה מקובל ביחס להכרזות דיבידנדים (וזאת בשונה מחלוקות כספים בפועל, אשר בוצעו תמיד רק בהסכמה של לבנת אדלר ופדלון).
דיון והכרעה

140. פשיטא, כי הסכמת השלושה על ביצוע חלוקה בסכום של 4.5 מליון דולר, משמעה גם הסמכתו של מר פדלון, מנהל הכספים של הקבוצה, לבצע את הפעולות הדרושות לצורך ביצוע חלוקה זו, ובכלל זאת הכרזה פורמאלית על חלוקת דיבידנדים בחברות ההחזקות מהן תבוצע החלוקה (דהיינו, ביחס לחלוקה בה עסקינן, חברת ימקום וחברת זואי).

141. ואולם, קשה לראות כיצד ההסמכה להכריז על חלוקת דיבידנדים לשם ביצוע החלוקה יכולה להצדיק הכרזת דיבידנדים בסכום שנקבע על ידי מר פדלון. חלקו של מר לבנת בחלוקה המוסכמת היה 5.692 מליון ₪, וכדי שיוכל לקבלו די היה בהכרזת דיבידנד של כ- 8.15 מליון ₪ בחברת זואי. זאת ועוד, אף אם נניח כי היתה הצדקה להכרזת דיבידנד כך שסכום החלוקה הכולל יהיה 4.5 מליון דולר, הרי שהמשמעות היא שבחברת זואי היה צריך להכריז על דיבידנד בגובה 10.757 מליון ₪. בין כך ובין כך, לא היתה הצדקה להכריז על דיבידנד גבוה כמעט פי שלושה.

142. ואכן, טענתו של מר פדלון הייתה שסכום החלוקה נקבע לא כנגזרת של החלוקה המוסכמת, אלא כדי למצות את הטבת המס שסוכמה עם רשויות בעת גיורה של חברת ימקום. עם זאת, לא הובהר מדוע חשוב היה למצות הטבה זו בעיתוי זה דווקא. לפיכך לא ניתן לראות גם בהסבר זה משום תחליף הסמכה להכרזת דיבידנד כה משמעותי, במיוחד בעיתוי הבעייתי בו בוצעה ההכרזה.

143. לנוכח האמור אין לי אלא לקבוע כי הכרזת הדיבידנד שבוצעה בחברת זואי חורגת בצורה משמעותית מהדרוש לצורך ביצוע החלוקה המוסכמת, וככזו דינה להתבטל, מאחר שנעשתה בחוסר סמכות.
פרשה י"א – משמעות החו"זים הרשומים בספרי חברות ההחזקות
רקע עובדתי

144. כפי שהובהר לעיל (ראו פסקאות ‏129 - ‏136 לעיל - פרשה ט) חלוקת הרווחים שצמחו בחברות ההחזקות בוצעה בשנים 2005 - 2010 על בסיס שוויוני, וזאת למרות שכל אחד מהשלושה החזיק בשיעור שונה של מניות בכל אחת מחברות ההחזקות.

145. מאחר שמשיכות הכספים בוצעו על דרך של חלוקת דיבידנדים מחברות ההחזקות השונות נוצר פער בין החלוקה שבוצעה בפועל לחלוקה שהייתה אמורה להתבצע בעקבות חלוקת הדיבידנד. כך, למשל, אם חולקו 3 מיליון ₪ מחברת ימקום ומחברת זואי (דהיינו חברת זואי חילקה את כל הדיבידנד שהתקבל אצלה בעקבות חלוקה של 3 מליון ₪ ע"י חברת ימקום), הרי שעל פי מבנה ההחזקות מר לבנת אמור היה לקבל כ- 1.73 מליון ₪, מר אדלר אמור היה לקבל כ- 870 אלף דולר ומר פדלון אמור היה לקבל כ- 400 אלף ₪. לעומת זאת, החלוקה בפועל היתה מליון ₪ לכל אחד.

146. כדי לגשר על הפער בין החלוקה בפועל לחלוקה על פי מבנה ההחזקות נרשמו בכרטיסי השלושה אצל חברות ההחזקות "חו"זים" (סעיפי חובה/זכות). כך, למשל, בדוגמה ההיפותטית שתוארה לעיל, היה נרשם בכרטיס של מר לבנת אצל חברת זואי סעיף זכות בסכום של 730 אלף ₪ (בגין חלק הדיבידנד שלא נמשך) ואילו אצל מר אדלר ומר פדלון היתה נרשמת יתרת חובה בסכומים של 130 אלף ₪ ו- 600 אלף ₪ בהתאמה.

147. מטבע הדברים, מאחר שחלוקת המניות בכל אחת מחברות ההחזקות שונה, היקף החו"זים שירשמו היה תלוי גם בנתיב בו חולקו הדיבידנדים, עניין שאין חולק שהיה בשליטתו המלאה של מר פדלון. עוד יובהר כי בגין יתרות החובה הרשומות בספרי החברות למר פדלון ולמר אדלר בספרי החברות שולם מס בגין זקיפת ריבית רעיונית, כמתחייב על פי חוק בגין הלוואה שהועמדה לבעלי עניין בחברה.

148. מר פדלון ומר אדלר טוענים כי למרות העובדה שרישומי החברות מצביעים על קיום חוב מצידם בגין משיכות מעל לחלקם בהחזקות, הרי שבין השלושה היה מוסכם כי חוב זה הינו רישומי בלבד, ואין הוא מייצג חבות אמיתית. דברים דומים אמורים ביתרת הזכות הרשומה לטובת מר לבנת. לשיטתם הייתה הסכמה שבעתיד, כאשר תתקיים ביקורת מס, ימחקו יתרות רישומיות אלו, וזאת בכפוף לתשלום מס ככל שיידרש (ראו פרוטוקול 7.3.2012, עמודים 728 – 732).

149. מר לבנת טוען, לעומת זאת, כי החו"זים מייצגים חבות אמיתית של מר אדלר ומר פדלון, ונשיה אמיתית מצידו, ביחס לחברות ההחזקות. לשיטתו, גם אם נתן הסכמתו לכך שהחלוקות בפועל יהיו שוויוניות, הרי שהדבר נעשה מבלי שיוותר על היתרון המוקנה לו מכוח החזקותיו העודפות – יתרון שהתבטא הן בזכותו לעמוד בכל עת על משיכה בהתאם ליחס ההחזקות, הן בכך שכל משיכה עודפת/חסרה שבוצעה נרשמה כחיתרה חובה/זכות בכרטיסי חברות ההחזקות, והיא מהווה חוב בר תביעה נגד או לטובת חברות ההחזקות, לפי העניין.
דיון והכרעה

150. הצדדים הרבו לטעון בעניין זה, שיש לו חשיבות לא מבוטלת ביחס להתחשבנות ביניהם, ואולם דומה כי הלכה למעשה אין מחלוקת של ממש ביחס להסכמות שהיו בין השלושה בעניין זה.

151. מחד גיסא, מר פדלון הודה בעדותו כי לא רק שמעולם לא בוצעה פעולה של מחיקת חו"זים, אלא שהאפשרות למחוק אותם בבוא העת, גם לא נידונה מעולם מול מר לבנת. במילים אחרות, הערכתו שלו (וכך גם הערכתו של מר אדלר) הייתה כי לנוכח הסכמתו של מר לבנת לחלוקה שוויונית, תושג בעתיד הבנה למחוק את החו"זים (בכפוף לתשלום המס הנדרשׂ), ואולם הוא ומר אדלר מעולם לא דיברו עם מר לבנת על עניין זה, וממילא איש מהם לא סיכם עימו דבר.

הבסיס להנחתם של מר אדלר ומר פדלון כי מר לבנת נתן הסכמתו לחלוקה שוויונית מעתה ועד עולם (הסכמה ממנה נלמד לשיטתם גם ויתור על החו"זים), היא הסכמתו לביצוע שבע החלוקות בפועל על בסיס שוויוני (ראו פרוטוקול 7.3.12, עמודים 695 – 696). ואולם, מלאכת הסקת מסקנות מסוג זה היא מרחיקת לכת. כפי שהיה ברור למר פדלון ולמר אדלר, הפער שבין מצב ההחזקות לדרך החלוקה בפועל חייב להתבטא בכך שיווצרו חו"זים לחובתם, וכל עוד לא סיכמו עם מר לבנת על מחיקתם של חו"זים אלו, ובהעדר נוהג שלפיו הם נמחקים הלכה למעשה, לא ניתן להניח דבר ביחס לעמדתו של מר לבנת בנושא, אם וכאשר היה מוצג לפניו.

ב"כ אדלר ופדלון ביקשו להתבסס לעניין זה על שני טיעונים: ראשית, מר לבנת לא היה מודע כלל לעצם רישום החו"זים, וממילא אין הוא יכול לטעון היום כי רישומם בדרך כזו או אחרת הייתה בעלת משקל מבחינתו. שנית, אף אם נניח שמר לבנת ידע, באופן עקרוני על קיומם של חו"זים, הרי שבוודאי לא היה מודע כלל לשאלה מהיכן מבוצעות החלוקות, וממילא לא יכול היה להיות מודע להיקף החו"זים שנוצרים בעטיין. לעומת זאת, למר פדלון היתה שליטה מלאה על דרך ביצוע החלוקה, וממילא יכול היה לבחור בדרך החלוקה שתמזער את גובה החו"זים שנוצרים לחובתו ולחובת מר אדלר (למשל, על ידי חלוקה דרך חברת סייפרטק, בה המניות מוחזקות באופן שוויוני יחסית, ולא דרך חברת ימקום, בה החזקותיו נמוכות במיוחד).

ואולם, שני הטיעונים הללו אינם יכולים לסייע למר אדלר ולמר פדלון. גם אם נניח כי מר לבנת לא ידע על רישום החו"זים ע"י מר פדלון, וממילא לא היה מודע לאופן היווצרותם והצטברותם, עדיין לא נובע מכך שיש לייחס לו הסכמה לוותר על הזכויות הנובעות מהם. כדי שתוסק הסכמה לוויתור, צריך אדם להיות מודע לזכויות עליהן הוא מוותר, ולמשמעויות של הוויתור. בין אם מר לבנת היה מודע לקיומם של חו"זים, ורק לא היה מודע להיקפם (כפי שטען בעדותו. ראו פרוטוקול 17.4.2012, עמוד 402), ובין אם לא היה מודע כלל לעניין זה (כרושם שיכול להיווצר מהאזנה לשיחות בינו לבין מר פדלון), אין באי ידיעתו כדי ללמד על ויתור מצידו – נהפוך הוא. ודוק, אין חולק שמבחינת מערכת היחסים המשפטית שבין כל אחד מהשלושה לחברות ההחזקות המדובר בחובות/בזכויות ממשיות, ולא בחיובים פיקטיביים. אכן, גם כך עדיין יכולה להתקיים הסכמה בין בעלי המניות שביחסים הפנימיים לא יהיו לחיובים אלו משמעות. ואולם הסכמה כזו יש להוכיח הלכה למעשה, ובהעדר ידיעה של מר לבנת על קיום החו"זים או על היקפם, לא ניתן ליחס לו הסכמה לוותר עליהם.

זאת ועוד, גם אם נניח שמר פדלון יכול היה לבצע את פעולת החלוקה בדרך שונה, ובאופן שהחו"זים שייווצרו יהיו נמוכים יותר (ולהתרשמותי, יתכן מאד שיכול היה לעשות כן), הרי מרגע שבחר (משיקולי מס, או מכל שיקול אחר) לבצע את החלוקה בדרך שנעשתה, אין לו אלא להלין על עצמו. ושוב, יתכן מאד שמר פדלון האמין בכנות כי מר לבנת יסכים, לכשיעלה העניין על הפרק, לוותר על גביית החו"זים. ואולם, ציפייה ותקווה גרידא, אף כשהם מביאים לבחירה בקו פעולה מסוים, אינם מהווים, כשלעצמם, בסיס מספיק לשלילת זכויות ממי שאינו אחראי להיווצרותן של ציפיות ותקוות נכזבות אלו.

המסקנה המתבקשת היא שגם לשיטת מר פדלון ומר אדלר לא ניתן להסיק מהראיות הסכמה של מר לבנת למחיקת החו"זים.

152. מאידך גיסא, מר לבנת אישר בעדותו כי לפי הבנתו את הפרוצדורה בה נוצרים חו"זים בעקבות חלוקת דיבידנדים (הבנה שטען כי הייתה קיימת אצלו בעקבות מעורבותו בעסקים אחרים), ולפי צפיותיו שלו ביחס לחו"זים שנוצרו בחברות ההחזקות, אין בעל מניות שלחובתו רשומה יתרת חובה צפוי להיתבע על ידי החברה לשלם את חובו (לפחות כל עוד החברה אינה בהליכי חדלות פירעון). בעל מניות המצוי ביתרת חובה במסגרת התחשבנות החו"זים צפוי לכך שבחלוקת אחרות תקוזז יתרת החובה כנגד דיבידנד עתידי שיחולק, ובמקרה קיצוני (שמר לבנת ציין שלא חשב שיגיעו אליו) אולי אפילו לדילול חלקו (ראו פרוטוקול 17.4.2012, עמודים 438 – 439). ואולם להיתבע על ידי החברה כחייב מן המניין אין הוא צפוי. מכאן עולה כי גם להבנתו של מר לבנת אין חברות ההחזקות יכולות לתבוע ממר אדלר ומר פדלון להשיב את הסכומים הרשומים כחו"זים בגין משיכה העולה על חלקם בדיבידנד.

153. הבהרת מערכת ההסכמות וההבנות שהתקיימה בין לבנת אדלר ופדלון ביחס לחו"זים מובילה למסקנות הבאות: ראשית, אין בסיס לטענת ב"כ אדלר ופדלון כי קיימת הסכמה להתעלם מהחו"זים הרשומים לטובת מר לבנת, ומהחו"זים הרשומים לחובת מר אדלר ומר פדלון; שנית, אין בסיס לתביעת מר לבנת וחברות ההחזקות כי מר אדלר ומר פדלון ישלמו לחברות לאלתר את החו"זים הרשומים לחובתם (וזאת כל עוד החברות הן סולבנטיות). משמעות החו"זים בגין משיכה העולה על דיבידנד, ביחסי הצדדים שלפני, היא שמחד גיסא, רשאי מר לבנת למשוך מחברות ההחזקות את יתרת הזכות העומדת לטובתו בגין דיבידנדים שלא משך, ומאידך גיסא, בכל חלוקת דיבידנד עתידית יכולות חברות ההחזקות לקזז כנגד זכות לדיבידנד שיגיע למר אדלר או למר פדלון את יתרת החוב הרשומה לחובתם בכרטיסי חברת ההחזקות הרלוואנטית.

סיכום הדיון בפרשיות השנויות במחלוקת

154. לנוכח המובהר לעיל, התובענה שהוגשה בשמם של מר לבנת וחברות ההחזקות נגד מר אדלר ומר פדלון (ת.א. 10221-06-11) מתקבלת באופן חלקי, כמפורט להלן:
א. מתן סעד הצהרתי לפיו עסקת HCNH בטלה.
ב. מתן צו המורה למר אדלר ולמר פדלון להעביר לחברת זואי את כל שטרי החוב שקיבלו במסגרת עסקת סייפרטק ו/או את חליפיהם.
ג. מתן צו המורה על ביטול העברת ההשקעה בחברת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק (וזאת בכפוף לשמירה על זכויות צדדים שלישיים), וביצוע התחשבנות המתחייבת מכך בין חברות ההחזקות.

ד. מתן סעד כספי שלפיו מר אדלר ומר פדלון ישיבו לחברת סייפרטק את יתרת ההלוואה שנטלה גב' גבאי, ואשר טרם נפרעה נכון למועד פיטוריה, כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מיום פיטוריה של גב' גבאי. בחישוב יתרת ההלוואה יובאו בחשבון הסכומים שנזקפו לחשבון ההלוואה בגין מענקים ומשכורות שקיבלה גב' גבאי. החזר ההלוואה יבוצע בתוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה.
ה. מתן סעד הצהרתי שלפיו הכרזת הדיבידנד שנרשמה בספרי חברת זואי ביום 3.1.2011 בסכום של 29.381 מליון ₪ בטלה.
ו. מתן סעד הצהרתי שלפיו יש תוקף לחו"זים הרשומים לטובת מר לבנת, ולחובת מר אדלר ומר פדלון בחברות ההחזקות (תוך הבהרה כי כל עוד חברות ההחזקות אינן חדלות פירעון אין להיפרע את החו"זים הרשומים לחובת מר אדלר ומר פדלון אלא מתוך חלקם בדיבידנדים עתידיים).

155. להשלמת הדיון, ועל מנת שלא אמצא חסר, אציין כי במהלך הדיונים, ואף בסיכומים, העלו ב"כ הצדדים גם פרשיות ומחלוקות נוספות, אשר לסברתם יש בהם כדי להשליך על ההכרעה בתובענות שלפני (לדוגמה, סוגיית שיתופו של מר לבנת בהטבות מכוח ההסכם עם רשויות המס בנוגע להכנסות חברת ימקום, זיהוי האחראים להדרדרות מערכת היחסים בין מר לבנת למר אדלר ולמר פדלון, איומים שהושמעו לכאורה על ידי מר אדלר כלפי מר לבנת וכן הלאה). נמנעתי מלדון בפרשיות ומחלוקות אלו, כמו גם בפרשיות ומחלוקות נוספות שהעלו הצדדים, מאחר שלמיטב הבנתי אין בהן כדי להשליך לכאן או לכאן על זכויות הצדדים ביחס לסעדים הנדרשים במסגרת התובענות שלפני. ממילא לא סברתי שיש מקום להאריך במקום בו ניתן, וראוי, לקצר.

הטענות לעניין קיפוח המיעוט
רקע עובדתי

156. לטענתו של מר לבנת החל לחשוד כי מר אדלר ומר פדלון מנהלים את עסקי הקבוצה באופן שאינו תואם את הוראותיו בשלהי שנת 2010. בעקבות חשדותיו קיים מספר פגישות עם מר אדלר ומר פדלון, במסגרתן ביקש לדעת על הנעשה בחברות ההחזקות. במקביל פנה עו"ד גיורא ארדינסט בשמו של מר לבנת לעו"ד שרון רביב (עורך דינן של חברות ההחזקות באותה עת) בבקשה לקבל מסמכים שונים.

157. התשובות שקיבל מר לבנת, והסירוב להעביר את המסמכים לעו"ד ארדינסט באופן מיידי, הביאו להעמקת חשדותיו של מר לבנת. בעקבות זאת דרש מר לבנת בתחילת שנת 2011 כי הוא ימונה ליו"ר הדירקטוריון בחברות זואי, ימקום וסייפרטק, כי רו"ח בועז בנרוש ימונה כדירקטור מטעמו בהן, וכי זכויות החתימה ישונו כך שתידרש חתימתו של רו"ח בנרוש כדי לחייב את החברות. בסופו של דבר נענו מר אדלר ומר פדלון לדרישות הללו (החלטות פורמאליות בנדון התקבלו ביום 9.1.2011).

158. בעקבות מינויו לדירקטור ביצע רו"ח בנרוש בדיקה פנימית בחברות ההחזקות (בדיקה שמר אדלר ומר פדלון שיתפו עימה פעולה). לנוכח ממצאי הבדיקה הפנימית זומנו ליום 11.4.2011 ישיבות דירקטוריון בחברות זואי, ימקום וסייפרטק. מר אדלר (המשמש דירקטור בחברת ימקום) ומר פדלון (המשמש דירקטור בחברות זואי וסייפרטק) לא התייצבו לישיבות אלו, ובהעדרם התקבלה החלטה על מינויו של רו"ח יהודה ברלב כרואה חשבון בודק בשלוש החברות.

159. המרצת הפתיחה הוגשה על ידי מר אדלר ומר פדלון ביום 3.5.2011, ובה טענו כי בין השלושה קיים חוסר אמון מוחלט, באופן השולל כל אפשרות להמשך פעילותן התקינה של חברות ההחזקות. עוד נטען כי פעולותיו של מר לבנת החל מינואר 2011 מהוות שינוי חד צדדי וכוחני של יחסי השותפות שהתקיימו במשך 13 השנים הקודמות, ומהוות לפיכך "פגיעה בצפיותיהם הלגיטימיות של המבקשים להמשיך ולהיות מעורבים בניהולן של החברות" (סעיף 5 בהמרצת הפתיחה).

160. הגשת המרצת הפתיחה לא עצרה את התדרדרות היחסים שבין הצדדים. הדין וחשבון הסופי של רו"ח ברלב הועבר למר לבנת ביום 17.5.2011 (להלן: "דו"ח ברלב"), ובעקבותיו הגיש מר לבנת ביום 18.5.2011 תלונה במשטרה נגד מר אדלר ומר פדלון, וכן הועבר לרשויות המס מידע בדבר חשד לביצוע עבירות מס על ידיהם (יוזכר כי ביום 2.5.2011 העבירו מר אדלר ומר פדלון לרשויות המס גילוי מרצון ביחס לפעולות שונות שביצעו במסגרת חברות ההחזקות).

161. ביום 18.5.2011 התקיימו ישיבות דירקטוריון בחברות זואי, סייפרטק וימקום, וזאת כדי לדון בדו"ח ברלב. לישיבות אלו התייצב עו"ד בעז בן-צור, שדרש להשתתף בכל אחת מהן כדירקטור חליף במקום מר אדלר ומר פדלון. בעקבות התייצבותו לא הוצג דו"ח ברלב בפני הדירקטוריון, אולם התקבלו החלטות (כנגד דעתו החולקת של עו"ד בן צור) על הגשת תביעה אזרחית נגד מר אדלר ומר פדלון בשם חברות ההחזקות (תביעה שהוגשה ביום 6.6.2011). עוד הוחלט על הפסקת ההתקשרות עם עו"ד שרון רביב, ועל כך שיש "לפעול להפסקת כהונתם של מר אילן פדלון ומר אמיר אדלר כדירקטורים בכל חברות הקבוצה, ולפעול לסיום עבודתם בכל חברות הקבוצה, בכפוף להליכי שימוע על פי כל דין ובהתאם להוראות התקנונים של חברות הקבוצה" (סעיף 4 לפרוטוקולים של ישיבות הדרקטוריונים בחברות זואי, סייפרטק וימקום מיום 18.5.2011. צורפו כנספח ב' לבקשה לצו מניעה זמני).

162. בעקבות החלטות אלו זומנו ליום 4.7.2011 אסיפות כלליות בחברות זואי, ימקום וסייפרטק וכן בחברת אי.סי.1. באסיפות אלו הוחלט על פיטוריהם של מר אדלר ומר פדלון, ונמסרה להם הודעה מטעם החברות זואי, סייפרטק ו- אי.סי.1 בזו הלשון: "בהמשך לישיבות השימוע שנערכו לך ביום 4.7.2011 באסיפות בעלי המניות של החברות, ולאחר שהדברים נשקלו בכובד ראש, החליטו החברות לסיים את כהונתך במכלול תפקידך בחברות וכן בתפקידך מטעם החברות בחברות בת של החברה וחברות שבשליטת חברות אלה. כהונתך מסתיימת לאלתר" (סעיף 1 להודעות שכותרתן "סיום כהונתך בחברות", אשר נשלחו למר אדלר ולמר פדלון ביום 7.7.2011. ההודעות צורפו כנספח א' לבקשה לצו מניעה זמני). משלוח מכתבי הפיטורין הוביל להגשת הבקשה לצו מניעה זמני, שבעקבותיו הושג הסיכום הדיוני שנזכר בפסקה ‏19 לעיל.

163. דומה כי די בסקירה תמציתית זו של התדרדרות היחסים בין הצדדים כדי ללמד כי אין, ולא יכולה להיות, מחלוקת של ממש על שתי עובדות יסוד:

ראשית, בניגוד קיצוני לידידות ולאמון ששררו בין הצדדים עד שלהי 2010, ואשר היוו בסיס לשיתוף הפעולה העסקי ביניהם במשך 13 השנים האחרונות, קיימת החל משנת 2011 עוינות חריפה וחוסר אמון מוחלט בין מר לבנת לבין מר אדלר ומר פדלון. העוינות וחוסר האמון בין הצדדים מונעים כל אפשרות לשיתוף פעולה עיסקי ביניהם בעתיד הנראה לעין.

שנית, לפחות החל מאפריל 2011 פועל מר לבנת להדרת רגליהם של מר אדלר ומר פדלון מכל מעורבות הן בחברות ההחזקות הן בחברות הריאליות.

164. לטענת ב"כ אדלר ופדלון, די בשתי העובדות שצוינו לעיל (שכאמור אינן שנויות במחלוקת) כדי להעמיד להם טענה לקיפוח המיעוט, ולהצדיק את דרישתם במסגרת ה"פ 7250-05-11 לסעד שיביא להפרדות בין מר לבנת למר אדלר ומר פדלון, וזאת על דרך של התמחרות, חלוקה בעין או, למצער, חיוב מר לבנת לרכוש את חלקם בחברות ההחזקות.

165. ב"כ לבנת חולק על עמדה זו. לשיטתו חוסר האמון בין הצדדים, והפעולות לדחיקת רגליהם של מר אדלר ומר פדלון מחברות ההחזקות ומהחברות הריאליות אינו מהווה כלל קיפוח המיעוט, אלא פעולה לגיטימית שנוקט בעל השליטה לאחר שגילה כי מנהלים בעלי מניות מיעוט, אשר בידיהם הפקיד את ניהול חברות ההחזקות, מעלו באמונו.
166. ההכרעה בין עמדות הצדדים מחייבת התייחסות לשתי סוגיות שונות: ראשית, האם שלילת זכותם של מר אדלר ומר פדלון להשתתף בניהול החברות מקימה להם טענת קיפוח; שנית, האם אובדן האמון בין הצדדים מקים למר אדלר ולמר פדלון טענת קיפוח. להלן אבחן כל אחת מהשאלות הללו, ואולם לדיון הפרטני אבקש להקדים מספר מילים ביחס למסגרת המשפטית.
המסגרת המשפטית לדיון בטענת מר אדלר ומר פדלון בדבר קיפוח המיעוט

167. סעיף 191 לחוק החברות, שכותרתו "הזכות במקרה של קיפוח", קובע כדלהלן :

"(א) התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301 מניות ממניותיה.

(ב) הורה בית המשפט כאמור בסעיף קטן (א), יובאו בתקנון החברה ובהחלטותיה השינויים המתחייבים מכך, כפי שיקבע בית המשפט, ויראו שינויים אלה כאילו נתקבלו כדין בידי החברה; עותק מן ההחלטה יישלח לרשם החברות, ואם החברה היא חברה ציבורית - לרשות ניירות ערך."

168. סמכות בית המשפט למנוע קיפוח מכוח סעיף 191 לחוק החברות מהווה "נורמה כללית וגמישה להתערבות בית המשפט לשם קביעת נורמה של הוגנות גם בתחום המסחרי של ניהול חברה" (ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ, פ"ד נ(1) 238, 243 (1996) (להלן: "עניין בכר") ). "נוסח הסעיף רחב עד מאוד, ומכוחו רשאי בית המשפט לנקוט במגוון רחב של צעדים בהתאם לשיקול דעתו, ואף להורות על פירוק החברה. על אחת כמה וכמה, שרשאי בית המשפט להורות על סעד קיצוני פחות, כמו מכירת נכס של החברה או מכירת כל נכסי החברה בדרך של התמחרות בין בעלי המניות או התמחרות בין צדדי ג'" (דברי השופט יצחק עמית ברע"א 4596/12 נקש נ' מזרחי (ניתן ב- 21.10.2012), פסקה 9).

169. תפקידה המרכזי של הנורמה הכללית והגמישה בדבר קיפוח המיעוט היא לאפשר לבית המשפט להתמודד עם מצבים בהם התנהלות החברה אינה משרתת את טובת כלל בעלי המניות (קרי, אינה מביאה להגדלת ערך החברה), אלא מטיבה את מצבם של חלק מבעלי המניות על חשבון בעלי המניות האחרים (לרוב, על ידי העברת עושר מבעלי מניות המיעוט לבעל השליטה או לחברה). עמדה על כך השופטת טובה שטרסברג-כהן בציינה כי "קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במיתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות המיעוט בה. נגישותם של בעלי רוב המניות לעמדות כוח, העולה על זו של המיעוט, והרצון למנוע שכוח זה יופעל בצורה פוגענית הביאו לטוויית רשת של הוראות "אתיות" בחוק ובפסיקה על-מנת לרסן כוח זה" (עניין בכר, עמוד 245; וראו, באחרונה, ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (ניתן ב- 28.5.2012. להלן: "עניין גדיש"), פסקה 26).

170. בעל מניות המעלה טענת קיפוח נדרש לפיכך להראות שהאופן בו מתנהלת החברה אינו משרת את טובת כלל בעלי המניות, אלא מביא, או צפוי להביא, לכך שזכויותיו בחברה יפגעו. פגיעה כזו עלולה להתרחש באחד משלושה מצבים: ראשית, כאשר אופן ההתנהלות מקנה, או צפוי להקנות, לבעל מניות אחר זכויות עודפות ללא הצדקה לגיטימית; שנית, כאשר אופן ההתנהלות שולל, או צפוי לשלול, מבעל המניות התובע זכויות המגיעות לו (לדוגמה, כאשר נמנע ממנו מידע שיש לו זכות לקבלו על ענייני החברה); שלישית, כאשר הפעולה מביאה לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה, ללא הסכמתו, ומבלי שתינתן לו זכות יציאה הוגנת. אתייחס בקצרה לכל אחד מהמצבים הללו.

171. פעולה המקנה לבעל מניות אחר זכויות עודפות – פשיטא, כי כאשר בעל השליטה נוטל לעצמו זכויות עודפות, עלול הדבר להתבצע על חשבון בעלי מניות המיעוט, ולהיחשב לקיפוח. כך, למשל, בעניין בכר נערך הסכם בין החברה לבין בעל השליטה, במסגרתו הוקנו לבעל השליטה זכויות לדמי ניהול שהיו גבוהים משמעותית משווי שירותי הניהול שהעניק לחברה. מטבע הדברים, פעולה זו הביאה להעברת עושר לטובת בעל השליטה, ובית המשפט ראה בה לפיכך קיפוח של המיעוט (דוגמה בולטת אחרת היא הסטת רווחים שאמורים להגיע לחברה לטובת בעל השליטה. ראו, למשל, ע"א 3298/00 המחדש משאבות בע"מ נ' עשת (ניתן ב- 26.6.2002)). בענייננו לא הועלו כלפי מר לבנת טענות כי ביצע פעולות מסוג זה, ולפיכך לא אדרש לחלופה זו.

172. פעולה השוללת זכויות מבעל המניות התובע – בעל מניות הטוען כי זכותו נפגעה, או צפויה להיפגע, באופן בלתי לגיטימי של התנהלות החברה, צריך להצביע על טיב הזכות שתפגע, ועל המקור המשפטי מכוחו היא מוקנה לו. ודוק, זכויותיהם של בעלי מניות בחברה אינן זהות ואחידות, לא על פני חברות ואף לא בתוך אותה חברה. הזכויות נקבעות על פי הוראות החוק (כך, למשל, סעיפים 184, 185 ו- 187 לחוק החברות קובעים מהן זכויות בעלי מניות לקבלת מידע מהחברה) מסמכי היסוד של החברה (כך, למשל, תקנון החברה יכול להקנות לבעל מניות מסוים זכות למנות דירקטור) וכן על פי ה"ציפיות הלגיטימיות" שנוצרו לבעלי המניות (ראו ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר (ניתן ב- 14.12.2006), פסקאות 21 – 23; ציפורה כהן, בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות (התשס"ח) 120 – 130 (להלן: "כהן, בעלי מניות בחברה")).

הטענה לפגיעה בזכות נתונה מעוררת שלוש שאלות משנה: ראשית, האם בנסיבות המקרה קמה לבעל המניות התובע הזכות לה הוא טוען; שנית, האם הזכות נפגעה או צפויה להיפגע; שלישית, האם קופח בעל המניות התובע בכך שהזכות נפגעה או צפויה להיפגע. ודוק, לא כל נטילה של זכות מהווה קיפוח. לעיתים שלילת הזכות מוצדקת מבחינת טובת החברה, ובנסיבות אלו אין לראות בכך משום קיפוח בעל המניות התובע. כך, למשל, שלילת זכות העומדת לבעל מניות לקבל מידע מהחברה עשויה להיות מוצדקת בנסיבות בהן קיים חשש כי בעל המניה יעשה שימוש לרעה במידע זה, ויפגע בחברה.

בענייננו טוענים ב"כ לבנת ואדלר כי נשללה ממרשיהם הזכות להשתתפות בניהול של חברות ההחזקות. לטענה זו, אדרש בהמשך.

173. פעולה המביאה לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה – יש מצבים בהם הטענה לקיפוח המיעוט מתעוררת בעקבות פעולות או אירועים המביאים לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה. שינוי כזה, כשהוא מבוצע ללא הסכמתו של בעל המניה ומבלי שתינתן לו 'זכות יציאה' הוגנת, עלול להוות, כשלעצמו, קיפוח המיעוט, ולהצדיק התערבות שיפוטית (על דרך של חיוב בעל השליטה או החברה לרכוש את מניות המיעוט או באמצעות חיוב החברה לאמץ מדיניות שתגן על בעלי מניות המיעוט מפני השינוי). כך, למשל, הנפקת מניות במחיר הנמוך משמעותית משוויין, כשהיא מבוצעת בחברה פרטית, עלולה להוות פגיעה במיעוט שכן היא מעמידה אותו בפני סכנת דילול, מבלי להותיר לו אופציית יציאה במחיר הוגן (השוו ע"א 667/76 גליקמן נ' ברקאי, פ"ד לב(2) 281 (1978) בו נמנעה הפגיעה במיעוט על ידי ביטול ההקצאה). דוגמה אפשרית אחרת היא מצב בו חברה העוסקת בתחום מסויים מוכרת את הפעילות העקרית שלה, והופכת, הלכה למעשה, ל"קופת מזומנים" שבעל השליטה עושה בה כרצונו, מבלי שלבעלי מניות המיעוט ניתנת אופציה לממש את מניותיהם במחיר המשקף את הרווח ממכירת הפעילות העיקרית (השוו לעובדות הנטענות בעניין "גדיש". במקרה מסוג זה יתכן שיש לחייב את החברה לחלק דיבידנדים או להציע לבעל מניות המיעוט לפדות את מניותיהם).

בענייננו טוענים ב"כ אדלר ופדלון כי משבר האמון הקיצוני ביניהם לבין מר לבנת יצר מצב חדש, המצדיק התערבות בית המשפט באמצעות עילת קיפוח המיעוט. גם לטענה זו אתייחס בהמשך.

174. על רקע הבהרות עיוניות אלו, נעבור לבחון את טענות הקיפוח שהעלו מר אדלר ומר פדלון.
האם שלילת הזכות להשתתף בניהול חברות ההחזקות מקימה טענת קיפוח?

175. כמובהר לעיל, אין חולק כי מר לבנת מפעיל, החל משנת 2011, את כוח השליטה הנתון בידיו בחברות ההחזקות כדי להביא לסילוקם של מר אדלר ומר פדלון מכל מעורבות בניהולן של חברות ההחזקות ושל החברות הריאליות. ואולם, לשיטת ב"כ לבנת אין בכך כל פסול, שכן, מחד גיסא, לא עומדת למר אדלר ולמר פדלון זכות להשתתף בניהול חברות ההחזקות (או החברות הריאליות), ומאידך גיסא, גם אם הייתה להם זכות כזו, הרי שיש הצדקה מלאה להדרתם, לנוכח מעשי המרמה והפרת האמון המיוחסים להם.

176. אכן, במקרה הרגיל אין לבעל מניות זכות מוקנית להיות שותף בניהול החברה. ואולם, זכות כזו יכולה להתקיים במקרים מתאימים וזאת בין אם מכוח מסמכי היסוד של החברה ובין אם מכוח ה"ציפיות הלגיטימיות" של בעלי המניות. הזכות תתקיים מכוח מסמכי היסוד, אם ייקבע בהם, למשל, שלבעל מניות מסוים (או למי שמחזיק באחוז מניות מסוים) יש זכות למנות דירקטור בחברה. לא זהו המצב בענייננו. התקנונים של חברות ההחזקות שותקים בעניין זה, ואינם מורים כי לבעל מניות כזה או אחר יש זכות למינוי דירקטור. הזכות תתקיים מכוח "ציפיות לגיטימיות" אם קיימות הבנות והסכמות בין בעלי המניות היוצרות "ציפייה לגיטימית של הצדדים לניהול משותף של החברה" (ראו ע"א 275/89 דוידזון נ' אורנשטיין, פ"ד מו(1) 125, 131 (1991. להלן: "פס"ד דוידזון"); רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ (ניתן ב- 12.1.2005. להלן: "פס"ד חסקי"); כהן, בעלי מניות בחברה, עמודים 122- 130). לשיטת ב"כ אדלר ופדלון זהו המצב ביחס לחברות ההחזקות. מנימוקים שאפרט להלן, דעתי כדעתם.
177. אין חולק כי במשך מעל לעשור, מאז הקמתן של חברות ההחזקות ועד לשנת 2011, היו מר אדלר ומר פדלון מעורבים באופן פעיל מאד בניהול החברות, ושימשו כנושאי משרה ודירקטורים בהם. עובדה זו כשלעצמה, כפי שציינו בצדק ב"כ לבנת, אינה מלמדת בהכרח על כך שקיימת "ציפייה לגיטימית" מצידם להמשך ההשתתפות בניהול (אחרת ייווצר מצב בו לא ניתן יהיה לפטר מנהל ותיק, המחזיק גם מניות בחברה). ואולם את קיומן של "ציפיות לגיטימיות" אלו, המשקפות את ההבנות וההסכמות שבין הצדדים ניתן להסיק מהצטברות הנסיבות הבאות:

א. חברות ההחזקות (למעט חברת קמה) הוקמו כולן על ידי השלושה לאחר שמר לבנת, אליו הצטרפו מר אדלר ומר פדלון, עזבו את קבוצת תעבורה בשנת 1998. 'החיים החדשים' אליהם יצא מר לבנת לא היו אפוא רק חייו החדשים, אלא גם חייהם החדשים של מר אדלר ושל מר פדלון.

ב. למר אדלר ולמר פדלון הוקצו מלכתחילה מניות בחברות ההחזקות, אשר שיעורן הלך וגדל עם השנים. בכל החברות שיעורי החזקותיהם כיום הם משמעותיים, כשבחברת זואי הוא הנמוך ביותר (30%) ובחברת סייפרטק הוא הגבוה ביותר (64.3%). השליטה בכל חברות ההחזקות נשמרה עם זאת בידי מר לבנת, ואולם כמשקל נגד היו אלה מר אדלר ומר פדלון שקיבלו את רובן המוחלט של ההחלטות הניהוליות. חלוקת תפקידים זו נשמרה לאורך השנים, עד לפרוץ הסכסוך.

ג. החברות בהן עסקינן הן חברות החזקות, שאינן מקיימות בעצמן פעילות עסקית, ואשר במהלך כל השנים לא היו גורמים נוספים שהיו מעורבים בניהולן. כשמדובר בחברות החזקות, שנוהלו כל השנים על ידי שלושת בעלי המניות היחידים על בסיס אמון והסכמות, הטענה שנוצר לכל אחד משלושת בעלי המניות אינטרס להשתתף בניהול היא טענה חזקה משמעותית מאשר כשמדובר בחברות ריאליות.

ד. כאשר פרץ המשבר, ומר לבנת ביקש לשנות את מאזן הכוחות, ולצרף דירקטור נוסף מטעמו, הייתה תגובתו של מר אדלר כי הדבר מהווה מהלך אגרסיבי, הכרזת מלחמה, וכי אם מר לבנת עומד על ביצועו הוא מעוניין לפרק את השותפות (ראו שיחה בין השלושה מיום 19.12.2010, שהוקלטה ללא ידיעתם של מר אדלר. תמליל ההקלטה סומן נ/12. ראו מעמוד 27 ואילך). בתגובה מנסה מר לבנת לשכנעו כי המדובר בעניין פורמאלי בלבד, ולא בשינוי מהותי בדרך ניהול העסקים (ראו עמוד 39 לנ/12). תגובתו הקשה של מר אדלר לרעיון להוסיף דירקטור נוסף, ותשובותיו המתגוננות של מר לבנת, מעידות על כך שההבנה כי מדובר בניהול משותף של השלושה, הייתה מוסכמת ומקובלת עד אותה עת.

178. זאת ועוד, מטעמים שיפורטו בהמשך (ראו פסקאות ‏185 - ‏187 להלן) אני סבור שניתן להתייחס לחברות ההחזקות כמעין-שותפויות. אם אכן כך, הרי שעובדה זו מקימה זכות להשתתפות בניהול, וזאת על בסיס ההלכה הנוהגת בעניין זה (ראו פס"ד דוידזון; פס"ד חסקי, כהן, בעלי מניות בחברה, עמודים 122 – 130, 162 – 167). ודוק, קיומן של "ציפיות לגיטמיות" להשתתפות בניהול אינו מוגבל אך ורק למצבים של מעין-שותפויות. זכות כזו יכולה לקום בכל מקום בו יש הבנה והסכמה לניהול משותף, וזאת בין אם החברה בה מדובר היא מעין-שותפות, ובין אם לאו. ויובהר, לדוקטרינת המעין-שותפות יש חשיבות מיוחדת בקשר לאפשרות של בעל מניות לדרוש את פירוק חברה (ראו פס"ד דוידזון, וכן ע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה מטויה ואריגה בע"מ, פ"ד מו(1) 172, 176 (1991)) יתכנו מצבים בהם, מחד גיסא, אין מתקיימות נסיבות המצדיקות מתן אפשרות לבעל מניות לדרוש את פירוק החברה (קרי, אין הצדקה להכיר בקיומה של מעין-שותפות), אולם, מאידך גיסא, יש הצדקה להכיר בקיומן של "ציפיות לגיטמיות" להשתתפות בניהול (ראו, למשל, ה"פ (מחוזי ת"א) 2113/94 צנה בע"מ נ' פולן בע"מ (ניתן ב- 25.6.1997)). קיצורו של דבר, "ציפיות לגיטמיות" לקיומה של זכות להשתתפות בניהול קמה למר אדלר ולמר פדלון בין אם חברות ההחזקות הן בגדר מעין-שותפות ובין אם לאו.

179. כמובהר בפסקה ‏172 לעיל, שלילתה של זכות מבעל מניה אינה מהווה בהכרח קיפוח, שכן השלילה עשויה להיות מוצדקת בנסיבות העניין. במקרה שלפני טוענים ב"כ לבנת כי השלילה מוצדקת לנוכח פעולות המרמה והפרת האמונים מצידם של מר אדלר ומר פדלון. ואכן בפסיקה האנגלו-אמריקאית ובספרות הישראלי קיימת הכרה בכך שפיטורי בעל מניות, שיש לו זכות להשתתף בניהול, מאחר שמעל בכספי החברה אינו מקים טענת קיפוח (ראו כהן, בעלי מניות בחברה, עמודים 129 – 130, וההפניות שם). השאלה אותה יש לבחון היא האם במקרה שלפני ניתן למצוא בטענות השונות שהועלו על ידי מר לבנת בסיס לשלילת הזכות להשתתפות בניהול.

180. פשיטא, כי טענות שלא נמצאה להן הצדקה עניינית אינן יכולות להוות בסיס לשלילת זכויות. לפיכך, כל אותן פרשיות שהועלו על ידי ב"כ לבנת, אולם לא נמצא בהן ממש, אינן יכולות לשמש בסיס לשלילת זכותם של מר אדלר ומר פדלון להשתתפות בניהול. מכאן שעלינו להתמקד באותן פרשיות בהן נמצא ליקוי במעשיהם של מר אדלר ומר פדלון, כשכוונתי בעיקר לפרשיות ד' (HCNH), ו' (סייפרטק, ביחס לשטרי החוב) ו-ז (סקאיויז'ן). כשלעצמי, לא השתכנעתי כי יש די בפרשיות אלו כדי להצדיק את שלילת זכותם של מר אדלר ומר פדלון להשתתף בניהול חברות ההחזקות. פרשת HCNH חמורה מבחינה ערכית, אולם מעשה הרמייה אינו נוגע למר לבנת. ביחס לפרשיות סייפרטק וסקאיויז'ן שוכנעתי כי מר אדלר ומר פדלון הפרו במסגרתן חובות גילוי כלפי מר לבנת (בעניין סייפרטק בכך שלא קיבלו את הסכמתו להעברת שטרי ההון לידיהם ובעניין סקאיויז'ן בכך שלא קיבלו את הסכמתו להעברת חברת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק). עם זאת, עניין שטרי ההון הוא שולי יחסית, ואינו יכול להצדיק שלילת זכויות, ואילו לגבי העברת חברת סקאיויז'ן בין חברות ההחזקות לא השתכנעתי כי הוכחה כוונת תרמית. לעניין זה אני מייחס משקל הן להתרשמותי הישירה מעדויותיהם של מר אדלר ומר פדלון ומהתייחסותם לנושא במהלך השיחות שקיימו עם מר לבנת (שיחות שהוקלטו כאמור ללא ידיעתם), הן לעובדה שמר אדלר ומר פדלון לא עשו כל ניסיון ממשי להסתיר את העברת ההשקעה בחברת סקאיויז'ן ממר לבנת, מאנשי המקצוע המלווים אותו או מאמצעי התקשורת שסיקרו את מכירת מניות סקאיויז'ן לקבוצות "שמרוק" ו- "סיטי". ודוק, כדי לשלול את זכותם של מר אדלר ומר פדלון להשתתף בניהול חברות ההחזקות לא די בהתרשמותו הסובייקטיבית של מר לבנת כי הם נהגו בדרכי מרמה כלפיו. שלילת זכותם מחייבת שכנוע כי כוונת המרמה הוכחה באופן אובייקטיבי, המצדיק שלילת זכויות מבעל מניות (השוו לעניין זה להלכה שמבחן הקיפוח הוא, בעיקרו, מבחן אובייקטיבי. ראו כהן, בעלי מניות בחברה, עמודים 131 – 132). נטל השכנוע בעניין זה מוטל בסופו של יום על הטוען טענת תרמית, והוא נטל מוגבר (ראו פסקה ‏29 לעיל).

181. המסקנה מהאמור לעיל היא שב"כ אדלר ופדלון הוכיחו כי עמדה למרשיהם זכות להשתתף בניהול, וב"כ לבנת לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי מעשיהם של מר אדלר ומר פדלון מגלים כוונת תרמית המצדיקה שלילת זכות זו. לפיכך יש לקבוע כי פעולותיו של מר לבנת להרחיק את מר אדלר ומר פדלון מכל מעורבות בניהול החברות הן בגדר קיפוח המיעוט.
האם אובדן האמון בין לבנת אדלר ופדלון מקים טענת קיפוח?

182. אובדן אמון בבעל השליטה מצד אחד או יותר מבעלי המניות אינו יוצר, במקרה הרגיל, בסיס מספיק לטענה בדבר קיפוח המיעוט. בעל מניות, אשר נוצר משבר אמון בינו לבין בעל השליטה, רשאי כמובן לנסות להחליף את בעל השליטה או למכור את מניותיו, אולם אין לו זכות לסעד משפטי.

183. עם זאת, יתכנו מצבים בהם אובדן האמון בין בעלי המניות יביא לשינוי מהותי במעמדו של בעל המניה, ויצדיק הכרה בכך שנדרש מתן סעד שיפוטי לטובתו. בדרך זו סבורני שיש להבין כיום את פסקי הדין שניתנו לפני קביעת הסדר הקיפוח בסעיף 235 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג – 1983, ואשר פסעו בעקבות ההלכה האנגלית, וקבעו כי בחברה שהיא מעין-שותפות "הקשר בין בעלי המניות (דמויי השותפים) יצר בלבם ציפייה של אמון אלו באלו, וכשהציפייה נכזבה, זכאי כל בכל מניות להפסקת הקשר על-ידי צו פירוק" (הציטוט הוא מתוך עניין דוידזון, בעמוד 130. באותו מקרה מתייחס בית המשפט לפסיקה קודמת, ע"א 97/62 חמרה נ' שפלטין, פ"ד טז 2727 (1962); וע"א 530/65 אילגשולשוילי נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד כ(2) 314 (1966), אשר עסקה בתנאים למתן צו פירוק מן היושר). קיומה של חברה שהיא מעין-שותפות בנוי על ההנחה כי קיימים יחסי אמון ושיתוף פעולה בין בעלי-המניות-השותפים. כאשר נוצר מצב של נתק מוחלט בין בעלי-המניות-השותפים, כולם או חלקם, חל שינוי מהותי במצבם של בעלי המניות, המצדיק התערבות של בית המשפט באמצעות סעד הקיפוח (השוו ה"פ (נצ') 319/05 טאיב נ' פגירי, פסקה 17 (ניתן ב- 23.7.2006 ע"י השופט אברהם אברהם)). ודוק, התערבות זו אינה צריכה להיות עוד על דרך של פירוק החברה (כפי שהיה על פי הדין שקדם להסדר בעניין קיפוח המיעוט). לרשות בית המשפט עומדים כלים מגוונים כדי להביא לתיקון המצב שנוצר בעקבות שבירת האמון. לכך כיוון למיטב הבנתי השופט שלמה לוין באומרו בעניין דוידזון כי ההלכה שנהגה בעבר, שלפיה כל שותף היה זכאי לדרוש פירוק חברה שהיא מעין-שותפות טעונה בחינה מחודשת לנוכח הסדר הקיפוח (ראו שם, בעמוד 130; כן ראו פש"ר (מחוזי ת"א) 1260/00 בינדר נ' אם. אם. ווי. בנייה, החזקות וניהול נדל"ן בע"מ (ניתן ב- 14.7.2002 ע"י השופטת ורדה אלשייך. להלן: "עניין בינדר") .

184. ויובהר, שבירת האמון בחברה שהיא מעין-שותפות יכולה להתרחש בדור הראשון (דור המייסדים) או בדורות ההמשך; היא יכולה להיווצר בין כלל בעלי המניות או בין חלקם; היא יכולה להיווצר באופן המביא לשיתוק החברה או בצורה המאפשרת לחלק מבעלי המניות להמשיך בניהולה מכוח עקרון שלטון הרוב – בכך אין רבותא. די בכך שבמעין-שותפות, שהתנהלה בעבר מתוך הבנה ואמון בין כלל בעלי המניות, נוצר מצב בו חלק מבעלי המניות אינם נהנים מאמון האחרים כדי להצדיק התערבות בית המשפט באופן שיבטיח את ההגינות שבהתנהלות החברה מעתה ואילך (השוו לעניין זה לפסק הדין האמריקאי בעניין Gimpel v. Bolstein 125 Misc.2nd 45 (N.Y. 1984). באותו מקרה דובר בחברה משפחתית, אשר בשלב הרלוואנטי לדיון היו בעלי המניות בה ילדיהם של דור המייסדים. אחד מבני הדור השני נתפס גונב מהחברה, וכתוצאה מכך הופסקה עבודתו כמנהל בחברה. בית המשפט קבע כי למרות שסילוקו של בעל מניות זה מניהול החברה נעשה כדין, הרי שהמצב החדש שנוצר מחייב קביעת הסדרים שיבטיחו ניהול הוגן של החברה. לפיכך הורה כי על החברה לקבוע הסדרים שיביאו לרכישת חלקו תמורת מחיר הוגן או, לחילופין, לשנות את מדיניותה, ולהתחיל לחלק דיבידנדים מהותיים).

185. באי כוח הצדדים היו חלוקים בשאלה אם ניתן לאפיין את חברות ההחזקות כמעין-שותפות. בעניין זה התרשמתי כי מאזן הראיות תומך באופן מובהק בעמדתם של ב"כ אדלר ופדלון, שלפיה אכן מדובר בחברה שהיא מעין-שותפות. הטעמים התומכים במסקנה זו הם כדלהלן:

א. חברות ההחזקות הן חברות פרטיות שנוסדו על ידי לבנת אדלר ופדלון, ולאורך כל תקופת פעולתם היו לבנת אדלר ופדלון בעלי המניות ומקבלי ההחלטות היחידים בהם. ודוק, העסקים המשותפים של לבנת אדלר ופדלון נוהלו באמצעות חברות ההחזקות, ולגביהן נטען כי יש תחולה לדוקטרינה של מעין-שותפות. בחברות הריאליות פעלו השלושה באמצעות חברות ההחזקות, וממילא הטענה כי מדובר במעין-שותפות אינה מתייחסת אליהן.

ב. פרט להסדרים בעניין הגבלת עבירות המניות שנקבעו בתקנון חברות ההחזקות (כך, למשל, סעיף 34 לתקנון חברת זואי קובע שהעברת מניות טעונה אישור דירקטוריון, וסעיף 36 קובע זכות מצרנות) נערך בין הצדדים עוד בסוף שנת 2000 הסכם המיועד להסדיר את זכויותיהם בחברות ההחזקות למקרה של פטירת אחד מהם (ת/43 הנושא עליו את התאריך 12.11.2000). ביסודו של הסכם זה עומדת התפיסה כי הקשר בין בעלי המניות הוא אישי, וכי בפטירת אחד מהם יתכן והנותרים בחיים או יורשיו של הנפטר לא ירצו בהמשך שיתוף הפעולה ביניהם.

ג. ניהול חברות ההחזקות לאורך כל השנים נעשה בהבנה והסכמה בין השלושה (או לפחות ההבנה הייתה שיש הכרח שתתקיים הבנה והסכמה). מר לבנת טען אומנם כי הוא היה בעל השליטה, וכי רשאי היה לקבל החלטות שלא היו מקובלות על מר אדלר ועל מר פדלון. ואולם, במסגרת הראיות לא הובאה ולו דוגמה אחת למצב בו מר לבנת קיבל החלטה ביחס לחברות ההחזקות שלא הייתה מוסכמת, בסופו של יום, על מר אדלר ועל מר פדלון קודם לפרוץ הסכסוך (המצב הקרוב ביותר לכך הוא העברת 6.1 מליון דולר מכספי החברות למר אדלר בשנת 2000, החלטה לה התנגד תחילה מר פדלון, ושנראה שמר לבנת הכריע בה לטובתו של מר אדלר). ואכן, האזנה להקלטות השיחות בין הצדדים מגלה כי ביסוד טענותיו של מר לבנת נגד מר אדלר ומר פדלון לא עומדת תלונה על כך שדברים לא הובאו להכרעתו, אלא טרונייתו על כך שלא שותף בהליך קבלת ההחלטות.

ד. בכל שנות הפעילות, עד לפרוץ הסכסוך, ניהול החברות נעשה באופן לא פורמאלי, וללא הקפדה על הפרוצדורות של דיני החברות (למעט כאשר הדבר נדרש לצורך חיצוני, כגון העברת דיווח לרשם החברות או אישור מורשי חתימה בבנק). כך, למשל, השלושה לא שימשו בתפקידי דירקטורים בכל חברות ההחזקות, אלא חילקו ביניהם את תפקידי הדירקטורים. בהמשך לכך לא קוימו באף אחת מחברות ההחזקות ישיבות דירקטוריון מסודרות, אלא החלטות היו מתקבלות בין השלושה (במפגשים או בשיחות), וזאת מבלי ליחס חשיבות לשאלה האם מר לבנת, מר אדלר או מר פדלון הוא נושא משרה בחברת ההחזקות בה מתקבלת ההחלטה (וראו תשובת מר לבנת לשאלת בית המשפט, פרוטוקול 17.4.2012, עמוד: 502 שורות 1 – 5: "אם אתה שואל אם עשינו ישיבה פורמאלית עם פטיש שאמרנו הישיבה ננעלת כאילו כמו במערכות משפטיות? לא עשינו את זה ככה. לא היה דירקטוריון פורמאלי, אבל היה, אדוני גם כשאנחנו נפגשים שלושה דירקטורים, שני דירקטורים, אם יש פגישה...").

ה. בכל שנות הפעילות המשותפת חילקו הצדדים את הרווחים הנאים שצמחו להם מפעילות חברות ההחזקות על בסיס שוויוני, ומבלי לתת דעתם למבנה ההחזקות הפורמאלי. כך הם נהגו לגבי משכורות וזכויות נלוות. כך פעלו, כפי שהובהר לעיל, גם ביחס לחלוקת רווחים (בכפוף לרישום חו"זים).

ו. בתחילת דרכן של חברות ההחזקות ניתנו הערבויות לפעילותן רק על ידי מר לבנת, ואולם במשך השנים, החלו גם מר אדלר ומר פדלון להעמיד ערבויות לחברות ההחזקות (תחילה, בשנת 2003, באמצעות חברות ההחזקות שלהם, ובהמשך, החל מאפריל 2007, גם באמצעות ערבויות אישיות). פשיטא כי העמדת ערבויות על ידי מר אדלר ומר פדלון לטובת חברות ההחזקות אינה מתיישבת עם ראייתם כמנהלים בעלי מניות מיעוט בלבד. ודוק, אין חולק כי תרומתו של מר לבנת לחברות ההחזקות, במיוחד בתחום המימוני, הייתה גדולה מזו של מר אדלר ומר פדלון. עובדה זו היא שמסבירה את העובדה, עליה אין חולק, כי לא מדובר בשותפות שוות זכויות לעניין אחוזי ההחזקות. ואולם, העובדה שלכל אחד מהשותפים תרומה אחרת, וכנגזר מכך חלק שונה בשותפות, עדיין אינה גורעת מאופייה של העובדה שיש לאפיין את החברה כמעין-שותפות (והשוו לעניין זה לשותפויות בין עורכי דין, שותפויות שלעיתים מאוגדות כחברות).

ז. דרך התייחסותם של לבנת אדלר ופדלון לאופן בו ניהלו את עסקיהם בעבר, כפי שהיא עולה מתמלילי השיחות המוקלטות, תומכת אף היא בעמדת ב"כ אלדר ופדלון. לעניין זה אסתפק באזכור אמירות של מר לבנת במהלך השיחה עם מר אדלר ומר פדלון מיום 21.12.2010 (נ/12): "אמיר, אמיר , תראה, אתה רוצה לצאת מהשותפות, אתה רוצה, אני רוצה להיות יותר מעורב" (עמוד 4 שורות 14 – 15); "למה? זאת היתה השותפות בינינו?" (עמוד 20 שורה 23); "אמיר, אמיר, אני מבקש להתמנות ל- chairman בחברות שהם שלי גם. .... ואני לא שותף זוטר" (עמוד 71 שורות 14 ו- 16) "מר לבנת: אמיר, לא קשור. לא קשור. אני שותף שלך? אני שותף בעסק?; מר אדלר: כן; מר לבנת: אני זכאי לפחות להתייחסות יותר מאשר דקה וחצי?" (עמוד 131 שורות 18 – 20). ודוק, עצם העובדה שהצדדים מתייחסים זה לזה כ"שותפים" אינה מכרעת, שכן, כפי שטען מר לבנת, לעיתים המדובר רק בצורת התבטאות. ואולם, מההאזנה לשיחות התרשמתי כי לא מדובר בצורת התייחסות בלבד, אלא מהדרך שבה ראו השלושה את מערך היחסים ביניהם.

186. ב"כ לבנת ביקשו לבסס את טענתם כי בין השלושה לא התקיימו יחסים של מעין-שותפות על מערכת היחסים ששררה בין הצדדים בעת עזיבת קבוצת "תעבורה" בשנת 1998, ועל מסמכים וטיוטות שהוכנו ע"י עו"ד סלפטר בשנת 2000 עת נתבקש לבחון דרכים להגדלת חלקם של מר אדלר ומר פדלון בחברת זואי. כשלעצמי, איני סבור שיש לייחס לנתונים אלו משקל רב, וזאת מאחר שמדובר בראיות המתייחסות לתחילת מערכת היחסים בין השלושה, וגם אם נניח שבשנים הללו (דהיינו 1998 – 2000) לא התגבשה עדיין מערכת יחסים ברורה של מעין-שותפות, הרי שבשנים שבאו לאחר מכן, ובוודאי שמשנת 2004 ואילך (דהיינו לאחר שמר אדלר חזר מלונדון ומר לבנת שב לקבוצת תעבורה), התעצבה מערכת יחסים האופיינית למעין-שותפויות. במילים אחרות, את השאלה האם מדובר במעין-שותפות איני סבור שצריך לבחון בהתאם לדרך בה הבינו הצדדים את יחסיהם בשלב ההיולי של הקמת חברות ההחזקות, אלא בהתאם למערכת היחסים שהתגבשה במשך הזמן, ואשר נהגה למשך עיקר תקופת פעולתן של חברות ההחזקות (הן מבחינת משך הזמן הן מבחינת היקף העסקים). למעלה מהדרוש אציין כי גם לגופו של עניין לא השתכנעתי כי יש בראיות האמורות כדי לסתור את המסקנות העולות מהשיקולים שנמנו בפסקה ‏185 לעיל.

187. ודוק, מקובלת עלי עמדת המוצא, שלפיה יש לכבד את דרך ההתאגדות בה בחרו הצדדים, ועל כן לא יתכן כי "כל חברה אשר יש מספר חבריה מועט, קיימת הגבלה על עבירות מניותיה, והיא מבוססת, לפחות בראשיתה, על יחסי אמון ושמא אף על ידידות בין מייסדיה" תיפול להגדרה של מעין-שותפות (ראו פסקאות 19 – 21 בעניין בינדר). ואולם, מנקודת מוצא זו לא עולה כי לא קיימים עוד מצבים בהם חברה מתנהלת כמעין-שותפות. זאת ועוד, הקביעה שלפנינו מעין-שותפות אינה נדרשת במקרה שלפני כדי להפעיל את ההלכה (שאף לטעמי אבד עליה הכלח), שלפיה בחברה שהיא מעין-שותפות כל בעל מניות זכאי לדרוש את פירוק החברה (כפי שנהוג בדיני השותפויות). החלופה המודרנית של הלכה זו היא שבחברה המתנהלת כמעין-שותפות יש לראות באובדן אמון בין בעלי המניות נסיבה המצדיקה, במקרים מתאימים, מתן סעד כדי למנוע את קיפוח המיעוט. זהו המקרה המתעורר במקרה שלפני, וזהו אף הסעד אותו התבקשתי לתת במסגרת המרצת הפתיחה.

188. לנוכח המובהר לעיל הגעתי למסקנה כי שני טעמים חילופיים מצדיקים מתן סעד בשל קיפוח המיעוט במקרה זה: ראשית, הפגיעה ב"ציפייה הלגיטימית" של מר אדלר ומר פדלון ליטול חלק בניהול חברות ההחזקות, "ציפייה לגיטימית" המעוגנת בהסכמות ובהבנות בין הצדדים; שנית, אובדן האמון שבין מר לבנת לבין מר אדלר ומר פדלון, המביא לכך שמעמדם של בעלי מניות בחברה שהתנהלה כמעין-שותפות השתנה באופן יסודי, המצדיק התערבות של בית המשפט באמצעות סעד הקיפוח.
הסעד הראוי

189. מערכת היחסים שבין הצדדים מביאה לכך שהסעדים היחידים, שניתן לתת במסגרת סעיף 191 לחוק החברות, אשר יבטיחו מעתה ואילך את זכויותיהם של בעלי מניות המיעוט הם סעדים שיביאו להפרדה בהחזקותיהם של מר לבנת מזה, ומר אדלר ומר פדלון מזה. הטעם לכך הוא שמחד גיסא, יש למר לבנת שליטה בכל חברות ההחזקות, ומאידך גיסא, נוצרה בינו לבין מר אדלר ומר פדלון עוינות קשה, שנראה כי לא ניתן לגשר עליה בעת הזאת.

190. הפרדה בין השלושה יכולה להתבצע באחת משלוש דרכים: פירוק חברות ההחזקות באופן שלכל אחד מהשלושה יינתנו בעין החזקותיו העקיפות בחברות הריאליות (להלן: "פירוק חברות ההחזקות"); רכישה כפויה של מניות מר אדלר ומר פדלון על ידי מר לבנת בהתאם למחיר שיקבע על ידי מעריך שווי (להלן: "רכישה כפויה"); ביצוע התמחרות בין מר לבנת לבין מר אדלר ומר פדלון ביחס להחזקותיהם (להלן: "התמחרות").

191. הדרך של פירוק חברות ההחזקות היא הדרך הקיצונית, ודומה כי אין היא רצויה לא מבחינת הצדדים ולא מבחינת היקף התערבות בית המשפט בפעילות הכלכלית של הצדדים. הדרך של רכישה כפויה מחייבת קבלת הערכת שווי ממעריך חיצוני, ושני הצדדים הביעו את חששם כי בנסיבות המקרה היא עלולה להביא להערכה שאין קשר של ממש בינה לבין שווי חברות ההחזקות. נותרה עם כך האפשרות השלישית, הנראית מחד גיסא, פחות פוגענית מבחינה כלכלית ומאידך גיסא, הוגנת כלפי שני הצדדים, והיא התמחרות (השוו גם ה"פ (מחוזי ת"א) 1225/05 אפק נ' חיי שרה בע"מ, פסקאות 49 – 52 (ניתן ב- 18.1.2007 ע"י השופטת רות רונן)).

192. באי כוח הצדדים לא הציגו במסגרת סיכומיהם התייחסות לשאלה כיצד צריכה ההתמחרות להתבצע. מאחר שבעניין זה מתעוררות שאלות מסוימות, שיכולה להיות להן השלכה על הצדדים, מצאתי לנכון לאפשר להם לטעון בעל פה בעניין זה. השאלות לגביהן מתבקשים הצדדים להשמיע את טיעוניהם הן כדלהלן:
א. סדר ביצוע ההתמחרות בשים לב לכך שקיימות ארבע חברות החזקה שונות.
ב. השלכת ה"חו"זים" על הליך ההתמחרות.
ג. המשקל שיש להעניק, אם בכלל, למעמדו של מר לבנת כבעל שליטה במסגרת הליך ההתמחרות.
ד. היבטים טכניים הנוגעים להליך ההתמחרות (מי יבצעו, באיזה אופן וכיו"ב).
סוף דבר

193. לאור האמור לעיל הריני לתת את הסעדים הבאים במסגרת ת.א. 10221-06-11:

א. ניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו עסקת HCNH בטלה, וזאת בהתאם למפורט בפסקאות ‏68 - ‏74 לעיל. מובהר בזאת כי אין בביטול העסקה כדי להטיל חבות כספית על מר אדלר או מר פדלון.

ב. ניתן בזאת צו עשה המורה למר אדלר ולמר פדלון להעביר לחברת זואי בתוך 14 יום את כל שטרי החוב שקיבלו במסגרת עסקת סייפרטק ו/או את חליפיהם (ככל שאלו מצויים בידיהם), וזאת כאמור בפסקה ‏104 לעיל.

ג. ניתן בזאת צו עשה המורה על ביטול העברת ההשקעה בחברת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק (וזאת בכפוף לשמירה על זכויות צדדים שלישיים), וביצוע התחשבנות המתחייבת מכך בין חברות ההחזקות, וזאת כאמור בפסקאות ‏111 - ‏119 לעיל.

ד. מר אדלר ומר פדלון ישיבו לחברת סייפרטק את יתרת ההלוואה שנטלה גב' גבאי, ואשר טרם נפרעה נכון למועד פיטוריה, כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מיום פיטוריה של גב' גבאי, וזאת בהתאם למפורט בפסקאות ‏125 - ‏128 לעיל. בחישוב יתרת ההלוואה יובאו בחשבון הסכומים שנזקפו לחשבון ההלוואה בגין מענקים ומשכורות שקיבלה גב' גבאי. החזר ההלוואה יבוצע בתוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה.

ה. ניתן בזאת סעד הצהרתי שלפיו הכרזת הדיבידנד שנרשמה בספרי חברת זואי ביום 3.1.2011 בסכום של 29.381 מליון ₪ בטלה, וזאת לאור האמור בפסקאות ‏137 - ‏143 לעיל.

ו. ניתן בזאת סעד הצהרתי שלפיו יש תוקף לחו"זים הרשומים לטובת מר לבנת, ולחובת מר אדלר ומר פדלון בחברות ההחזקות, תוך הבהרה כי כל עוד חברות ההחזקות אינן חדלות פירעון אין להיפרע את החו"זים הרשומים לחובת מר אדלר ומר פדלון אלא מתוך חלקם בדיבידנדים עתידיים, והכל כמפורט בפסקאות ‏150 - ‏153 לעיל.

194. עילות שנטענו וסעדים אחרים שהתבקשו במסגרת ת.א. 10221-06-11 נדחים בזאת.

195. במסגרת ה"פ 7250-05-11 הריני להורות על ביצוע התמחרות בין הצדדים ביחס לארבע חברות ההחזקות (דהיינו, חברת זואי, חברת קמה, חברת ימקום וחברת סייפרטק).

196. הצדדים מוזמנים לטעון בעל פה ביחס לדרך ביצוע ההתמחרות, כמפורט בפסקה ‏192 לעיל, ביום 23.1.2013 בשעה 12:00. ככל שמי מהצדדים סבור שהשלמת הטיעון מצדיקה שמיעת טיעונים בנושאים נוספים הנוגעים לדרך ביצוע ההתמחרות הוא יהיה רשאי להגיש בקשה בנדון עד ליום 27.12.2012.

197. בנסיבות העניין, בהן התקבלו טענות כל צד באופן חלקי בלבד, לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ג, 25 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.

5129371
54678313

עופר גרוסקופף 54678313-/
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

עא 9636/06 איתי בוגנר נ' SofaWare Technologies Ltd

5 1 1 1 1 1 (1 Vote)

חזרה למאמר משרדנו "קיפוח המיעוט - הלכה למעשה"


בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 9636/06
וערעורים שכנגד

בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן

המערער והמשיב שכנגד: איתי בוגנר

נ ג ד

משיב 1 והמערער שכנגד: SofaWare Technologies Ltd
משיב 2 והמערער שכנגד: צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ
משיב 3: אמנת טכנולוגיות בע"מ
משיב 4: עדי רופין

חקיקה שאוזכרה:
חוק החברות, תשנ"ט-1999: סע' 4, 11, 92, 106, 112, 192, 193, 273, 274, 275
חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: סע' 25 (א)
תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע' 457

ספרות:
אירית חביב-סגל, דיני חברות, לאחר חוק החברות החדש
א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ד, פרשנות החוזה (תשס"א)
א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה (התשנ"ג)

כתבי עת:
ידידיה צ' שטרן, "תכלית החברה העסקית -", משפטים, כרך לב 327

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי תל אביב
בתיק הפ 1317/05 [פורסם בנבו], שניתן ביום 26.10.06 על-ידי השופטת יהודית שבח

תאריך הישיבה: ט"ז באדר תשס"ט (12.3.09)

בשם המערער והמשיב שכנגד: עו"ד יגאל דורון, עו"ד ענבל אורן

בשם המשיב 1 והמערער שכנגד: עו"ד חגית בלייברג; עו"ד דפנה צרפתי;
עו"ד רותם ידלין
בשם משיב 2 והמערער שכנגד:
בשם משיב 4: עו"ד יואב רזין; עו"ד שי דיל
עו"ד אהוד גרי

חקיקה שאוזכרה:
חוק החברות, תשנ"ט-1999: סע' 4, 11, 92, 106, 112, 192, 193, 273, 274, 275
חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: סע' 25 (א)
תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע' 457

מיני-רציו:
* פרשנות ההסכם, לפי דיני החוזים בשילוב עם עקרונות מדיני החברות לפיהם, תכלית החברה להתנהל באופן יעיל ודינמי להשאת רווחיה וכן עקרון שלטון הרוב בדרך קבלת החלטות בחברה, מובילים למסקנה, שלמערער נתונה זכות וטו גם לאחר שפרש מהדירקטוריון. לפיכך, דין הערעור להתקבל, עם זאת אין לכך משמעות אופרטיבית בנסיבות.
* חוזים – פירוש – כללי פרשנות
* חברות – אישיות משפטית נפרדת – תכלית החברה
* חברות – שלטון הרוב – תחולתו
* חברות – בעלי מניות – זכויותיהם
.
ערעור וערעורים שכנגד על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א, אשר קבע, בהתבסס על פרשנות הסכם, כי לא קיימת זכות וטו על החלטות הדירקטוריון לבעל מניות מיעוט שפרש הימנו, ולפיכך, לא קיימת למערער – אחד משלושת מייסדי המשיבה 1 (להלן: החברה) ובעל מניות מיעוט בה – זכות וטו, לאחר שפרש מדירקטוריון החברה. עניינו של התיק בפרשנות הסכם בין חברה, המשקיעים והמייסדים, והוא משיק לשאלות בדיני החוזים ובדיני החברות.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט א' רובינשטיין, בהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט ס' ג'ובראן) קיבל את הערעור ודחה את הערעור שכנגד, מהטעמים הבאים:
מן הנודעות, כי על פי דיני החוזים חוזה מתפרש על-פי אומד דעת הצדדים. אומד דעת משמעו "המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית שהצדדים ביקשו במשותף להגשים". על אומד דעת זה ניתן ללמוד מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. כן יש ליתן את הדעת לשני עקרונות מרכזיים בדיני חברות: א. חברה היא אישיות משפטית, אשר תכליתה לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה. כאשר, מנקודת ראות כלכלית על תכלית החברה לקדם יעילות; ב. עקרון שלטון הרוב.
במקרה דנן, מלשון הסעיף הרלוונטי בהסכם עולה, כי זכות הוטו מוקנית לבעלי מניות המיעוט, ללא קשר לשאלת חברותם בדירקטוריון. עם זאת, בחינת מהותה של הזכות, עפ"י לשון החוזה, והעקרונות מדיני החברות הנ"ל, מובילה למסקנה שאין מדובר במתן זכות וטו לכל אחד מחברי הקבוצה, אלא לשלושת המייסדים כקבוצה. דהיינו, כהבעת דעה של הקבוצה ככזאת, ולאו דווקא פה אחד. פרשנות שמשמעה מתן זכות וטו לכל אחד מהמייסדים בנפרד, עלולה להוביל ל"עריצות המיעוט" ולהביא לשיתוקה של החברה. בכך לא תוכל החברה להגשים את תכליתה ולהתנהל באופן יעיל ודינמי. דבר זה אינו עולה בקנה אחד לא עם הלשון "acting as a group" ולא עם השכל הישר. ואילו דרישה להסכמה פה אחד עשויה להוביל לריקון משמעה של זכות הוטו, ולאיונה בפועל. כאמור, עקרון הרוב הוא מאבני היסוד של דרך קבלת החלטות בחברה במגוון רחב של נושאים, ובהיעדר אמירה מפורשת אחרת, יש מקום לסברה כי העיקרון חל גם בענייננו. (ביהמ"ש ציין עוד כי אכן, אמנם, מחד גיסא, זכות וטו מקשה על החברה ומונעת ממנה פעולה, ובמובן זה חוטא הדבר לרציונל של פעילות יעילה ודינמית של החברה, אולם מנגד ניצב גם העקרון של הגנה על המיעוט).
מכאן, שלמערער נתונה זכות וטו גם לאחר שפרש מהדירקטוריון. ולפיכך, דין הערעור להתקבל, עם זאת אין לכך משמעות אופרטיבית בנסיבות. שכן, בחינת ההחלטות הקונקרטיות לגביהן נטען כי נתקבלו בניגוד להסכם, ובניגוד לזכות הוטו המוקנית מכוחו, מובילה למסקנה כי אף היתה נתונה למערער זכות וטו, לא התקיים הרוב הדרוש להפעלתה.

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. ערעור וערעורים שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת י' שבח) מיום 26.10.06 בה"פ 1317/05 [פורסם בנבו], עניינו של התיק בפרשנות הסכם, והוא משיק לשאלות בדיני החוזים ובדיני החברות.

רקע עובדתי

ב. המשיבה 1 (להלן החברה) היא חברה פרטית, אשר נוסדה בשנת 1999 על ידי המערער והמשיב 4 (להלן רופין). בשלב מאוחר יותר צירפו אליהם רופין והמערער את המשיבה 3 (להלן אמנת); השלושה כונו "קבוצת המייסדים". בשנת 2000 העמידה המשיבה 2 (להלן צ'ק פוינט) הלוואות לחברה, הניתנות להמרה במניות. ביום 15.9.00 נערך הסכם נוסף בין המערער, רופין ואמנת לבין צ'ק פוינט והחברה, הנושא את הכותרת Shareholders Agreement"" (להלן הסכם בעלי המניות או ההסכם). צ'ק פוינט הפכה לבעלים של 40% ממניות החברה, מכוח הלוואה ראשונה שנתנה לחברה; בשלב מאוחר יותר, ביוני 2004, הפכה בעלים של 60% ממניות החברה, קרי, בעלת השליטה, מכוח הלוואה שניה שנתנה לחברה. 12% מתוך 40% המניות הנותרות מוחזקים בידי המערער, והיתרה בידי רופין ואמנת. יצוין, כי לאורך אותם מועדים כיהן המערער כמנכ"ל החברה וכחבר דירקטוריון.

ג. ביום 11.11.04, בעקבות חילוקי דעות, שלח המערער לחברה הודעה בדבר התפטרותו מדירקטוריון החברה. באותו יום השעה הדירקטוריון את המערער מתפקידו כמנכ"ל. ביום 13.11.05 הודיע הדירקטוריון למערער על פיטוריו, ועל סיום העסקתו על ידי החברה. למען שלמות התמונה העובדתית יצוין, כי בשנת 2004 הגיש המערער כנגד החברה וכנגד צ'ק פוינט בקשה לאישור תביעה נגזרת בשם החברה כנגד צ'ק פוינט, וזאת בטענת חוב כספי של האחרונה לחברה. בהחלטה מיום 21.5.06 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב את הגשת התביעה הנגזרת, תוך שהוא קובע את קיומה של עילת תביעה לכאורית מטעם החברה כנגד צ'ק פוינט בגין הפרתו של הסכם הפצת המוצר, ושולל את הטענות בדבר חוסר תום ליבו של המערער.

ד. באים אנו להליך נשוא ענייננו. המערער הגיש תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בגדרה ביקש צו הקובע כי למערער, לרופין ולאמנת זכות וטו, המונעת מן החברה לקבל כל החלטה שלא אושרה על ידי כל אחד מהם, ולחלופין על ידי רובם, וכן עתר להורות על בטלות החלטות שנתקבלו בהיעדר הסכמה שכזאת. עוד נתבקש צו המחייב את החברה להודיע למערער מבעוד מועד על כוונתה לקבל החלטה בכל אחד מהנושאים בהם מוקנית לו זכות הוטו הנטענת, ולהביא בפניו מבעוד מועד את המידע הרלבנטי הנדרש לצורך קבלת ההחלטה. כן נתבקש בית המשפט להורות לחברה ולצ'ק פוינט לתקן את תקנון החברה, באופן שיעגן את זכות הוטו של המייסדים על פי הסכם בעלי המניות. בעקבות הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי צימצם המערער את טענותיו בסכסוך, מתוך שורה ארוכה של נושאים, לקבלת החלטות בסוגיית חלוקת אופציות.

ה. יצוין, כי בקשה לסעד זמני שהגיש המערער נדחתה על ידי סגן הנשיא זפט ביום 27.3.06. בין היתר, צוין כי יש לתת להוראות סעיף 4.1 משמעות לפיה המייסדים זכאים למנוע פעולות של החברה רק במקום שהתנגדות לפעולותיה התקבלה על ידי כל המייסדים כקבוצה. כן צוין, כי משבחר המערער להתפטר מהדירקטוריון, ויתר על זכותו להשפיע על החלטות החברה המתקבלות בדירקטוריון.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ו. בית המשפט קמא לא קיבל את טענת המערער כי לכל אחד מחברי קבוצת המייסדים מוקנית זכות וטו בנפרד, וקבע כי פרשנות זו של ההסכם אינה עולה בקנה אחד עם נוסח ההסכם, הנסיבות, התכלית שביקשו הצדדים להגשים והפעילות העסקית של החברה, אשר מטרתה להשיא רווחים. צוין, כי קיים חשש שמתן זכות וטו לכל אחד מחברי הקבוצה בנפרד ישתק את פעילות החברה, יגרום לה נזק ויעודד גישה סחטנית, שתכליתה קבלת טובת הנאה תמורת הצבעה. הוסף, כי לא סביר שצ'ק פוינט היתה משקיעה סכומים כה גדולים בחברה, תוך שכל אחד מהמייסדים זכאי "לחשק" כל הצעה שתועלה על ידיה על-ידי שימוש בזכות הוטו. נקבע, כי גישתו של המערער אף נוגדת בצורה בולטת את לשון סעיף 4.1 להסכם, לפיה מוענקת זכות הוטו לקבוצת המייסדים, בפעלם כקבוצה.

ז. בית המשפט נדרש לשאלה – היש צורך בהתנגדות שלושת המייסדים כולם כדי להפעיל את זכות הוטו, או שמא די ברוב קולות. צוין, כי דיני החברות מאופיינים בעיקרון הכללי של שלטון הרוב, המוצא את ביטויו במגוון נושאים אשר המצריכים החלטות החברה, ותכליתו לאפשר פעילות מסודרת של החברה, על אף ריבוי חבריה. צוין, כי דרישה להסכמות פה אחד עלולה להביא את החברה לידי קיפאון, ומהוה גזרה "שאין הציבור יכול לעמוד בה". משכך, נקבע כי כאשר החלטה אמורה להתקבל על ידי חברי קבוצת המיעוט, די לה שתתקבל על דעת רוב הקבוצה. צוין, כי הוכח שכך נהגו בעלי הדין בעבר, וכי הצעות החלטה קיבלו תוקף של החלטה מחייבת בהינתן רוב יחסי.

ח. עוד נאמר, כי לא ניתן לפרש את סעיף 4.1 בשני אופנים: מחד גיסא, כאשר נדרשת הסכמת המייסדים, די באישור של רוב חברי הקבוצה, ומאידך גיסא, כאשר מדובר בהפעלת זכות וטו, יש צורך בהתנגדות כל חברי הקבוצה.

ט. טענת המערער כי אולץ להודיע על התפטרותו מהדירקטוריון, משהחברה ביטלה את פוליסת אחריותו המקצועית כדירקטור, נדחתה. נקבע, כי מן הראיות עולה שהוצעה למערער פוליסת ביטוח חלופית, הזהה בתוכנה ובהיקף הכיסוי שלה ליתר הדירקטורים בחברה, אך הוא סירב להצעה.

י. באשר לסוגיה הקונקרטית של חלוקת האופציות נקבע, כי מן הסעיף הרלבנטי בהסכם נלמד, שנושא הענקת האופציות מנוי ברשימת הנושאים המאפשרת הפעלת זכות הוטו, למעט מקרה בו נובעת הקצאת האופציות מתכנית אופציות תקפה לעובדים. בענייננו קיימת כנטען תכנית אופציות תקפה, ויתרה מכך, החלטת הדירקטוריון מיום 19.7.04 בעניין הקצאת אופציות אשר התקבלה בטרם התפטר המערער, לא זכתה לתמיכתו של רופין, ואילו המערער סירב להצביע, ומשכך לא נחשבה הימנעותו כהתנגדות.

י"א. לבסוף נקבע, כי לאחר פרישתו מהדירקטוריון אין המערער יכול להשתתף בהצבעה ולעשות שימוש בזכות הוטו; משבחר להשיל מעליו את חובותיו כדירקטור ואת אחריותו לפעילות הדירקטוריון, אין הוא יכול ליהנות עוד ממעמד זה. באשר לישיבות שנערכו לאחר פרישתו של המערער מהדירקטוריון נקבע, כי לא הוכחה התנגדותם המצטברת של רופין ואמנת להחלטות הקשורות בחלוקת האופציות: בישיבה מיום 11.11.04 יצא רופין מן הישיבה ובכך ויתר על זכות ההצבעה, ובישיבה מיום 13.3.05 תמכו אמנת ורופין בהצעה.

י"ב. כנגד פסק הדין הוגשו ערעור ואל מולו ערעורים שכנגד מטעם צ'ק פוינט והחברה.

טענות המערער

י"ג. נטען, כי אין מקום לקביעה שהענקת זכויות הסכמיות, בענייננו זכויות וטו, מותנית בהיותם של בעלי מניות המיעוט נושאי משרה בחברה, שהם מחזיקים במניותיה. לטענת המערער, מניה היא זכות חוזית, הנותנת ביטוי למכלול הזכויות והחבויות כפי שהן מוסדרות בהסכמים עצמם, והצדדים רשאים להעניק איש לרעהו בחוזה זכויות ככל העולה על רוחם. יתרה מכך, נקודת המוצא של בית המשפט קמא לפיה בעלי מניות שאינם דירקטורים או נושאי משרה אינם נושאים באחריות כלפי החברה ובעלי מניותיה מוטעית, נוכח העובדה שבתי המשפט, כמו גם חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן חוק החברות), החילו על בעלי המניות חובות לנהוג בהגינות ובתום לב. זאת ועוד, בתי המשפט הכירו זה מכבר באפשרות של מתן זכויות וטו לבעלי מניות, וכך גם מקובל ונהוג בקרב חברות הזנק, בפרט בקרב משקיעים אשר אינם בעלי זכויות שליטה.

י"ד. עוד נטען, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי שעל המערער להיות חבר דירקטוריון כדי שתוקנה לו זכות הוטו, אינה מעוגנת בלשון סעיף 4.1 להסכם או בהתנהגות הצדדים. המערער מנה אינדיקציות נוספות התומכות בפרשנות זו: ראשית, בית המשפט לא נתן דעתו לכך שחרף העובדה שאמנת ורופין צורפו כמשיבים, הם לא התנגדו לתביעה. שנית, 10 ימים לפני התפטרותו מהדירקטוריון, פנה יו"ר הדירקטוריון למערער והודיע לו על השעייתו מהחברה. בפנייה זו ציין כי מדובר בהשעיה ולא בפיטורין, שכן על החלטה כזו עומד איום הוטו. שלישית, כחודש וחצי לאחר התפטרות המערער מהדירקטוריון, שלח יו"ר הדירקטוריון הודעת דואר אלקטרוני, ובה פירוט הנושאים שעל סדר יומו של הדירקטוריון, וביניהם עניינים שנגעו לזכות הוטו ודוגמאות נוספות. רביעית, בישיבת דירקטוריון מיום 4.1.05 ציין יו"ר הדירקטוריון כי ההחלטה במסגרת דיון הדירקטוריון שעניינה חלוקת בונוס לעובדים, כפופה לאישור המייסדים. לבסוף צוין, כי אף הדין האמריקאי מאפשר מתן זכויות לבעלי מניות שאינם נהנים משליטה.

ט"ו. הודגש, שאף לשיטה שלפיה אין עומדות למערער זכויות הוטו לאחר שהתפטר מן הדירקטוריון, הנה לנוכח פיטוריו הכפויים מנועות המשיבות מלטעון זאת. הוסף, כי המערער אמנם צימצם את עתירתו לסוגיית הענקת האופציות, אך זאת ביחס לביטול החלטות שנתקבלו בעבר, משכך שגה בית המשפט שעה שבחר שלא להכריע בסעדים האחרים שנתבקשו.

ט"ז. לבסוף צוין, כי קביעת בית המשפט קמא שמדובר בזכות נגטיבית לבטל החלטות, אינה עולה בקנה אחד עם לשון סעיף 4 להסכם והתנהגות הצדדים, ומדובר בזכות פוזיטיבית.

טענות צ'ק פוינט בתשובה לערעור ובערעור שכנגד

י"ז. לטענת צ'ק פוינט, כאשר היתה היא בעלת מניות המיעוט עמדה לה זכות וטו, כשם שזו עומדת כעת לקבוצת המייסדים. ואולם, המייסדים והחברה לא פנו אל צ'ק פוינט על מנת לקבל את הסכמתה, בטרם דיון באסיפת בעלי המניות או בדירקטוריון בעניינים המנויים בסעיף 4.1. לטענתה, מלשון סעיף 4.1 עולה כי הנהנה מזכות הוטו יפעל במסגרת ההצבעה או החלטה בכתב על ידי האורגן הרלבנטי, ואין צורך בפנייה מיוחדת אל הנהנים מזכות הוטו.

י"ח. עוד נטען, כי מי שאינו דירקטור אינו יכול להשתתף בהפעלת זכות הוטו בהחלטות המתקבלות על ידי הדירקטוריון. נטען, כי קביעה לפיה נתונה זכות וטו למי שאינו דירקטור תכפיף את שיקול דעתו של הדירקטוריון לגורם חיצוני, כך שהסכם ההצבעה יהא בלתי חוקי. כן נוגד הדבר את סעיף 106 לחוק החברות, שעניינו הסכמי הצבעה. עוד נטען, כי מגישת המערער יוצא שבידי חברה לקבוע בהסכם כי החלטות הדירקטוריון, בשורה ארוכה של נושאים, יתקבלו על ידי מי שאינם דירקטורים, אולם החובות שיחולו עליהם יהיו פחותות מחובותיהם של דירקטורים. הא ראיה, כאשר המערער חש כי אינו יכול לעמוד בחובות המוטלות עליו כדירקטור, התפטר מהדירקטוריון.

י"ט. נטען, כי על מנת שהגנת זכויות המיעוט תעלה בקנה אחד עם הוראות החוק, אין לכבול את שיקול דעת הדירקטוריון או לערוך הסכמי הצבעה; מותר להגן על המיעוט על ידי התניית קבלת החלטה של דירקטוריון ברוב מיוחד בתוך הדירקטוריון. זאת ועוד, המערער, כבעל מניות, רשאי להשתתף בהפעלת זכות הוטו בקשר להחלטתה של אסיפת בעלי המניות, ונמנעת ממנו אך הזכות להשתתף בהפעלת זכות הוטו לגבי החלטות דירקטוריון החברה. נטען, כי הטענה שמתן זכויות וטו נהוג ונפוץ בחברות הזנק טעונה הוכחה, ולא הובאו בפני בית המשפט קמא ראיות לעניין זה.

כ'. טענתו של המערער להצדקת התפטרותו מדירקטוריון החברה נוגעת, כאמור, לביטוח נושאי משרה בגין פעילותו בחברה; ואולם, המערער לא אולץ להתפטר מהחברה, שהרי זו הציעה לו פוליסת ביטוח חלופית, ובכל מקרה חזר המערער ומינה עצמו לדירקטור בחברה, מיד לאחר פסק הדין.

כ"א. אשר לטענת המערער כי על מנת לקבל החלטה בדירקטוריון בעניינים המנויים בסעיף 4.1 על החברה לקבל את הסכמת רוב המייסדים, כלומר שניים מתוך שלושה, טוענת צ'ק פוינט בערעור שכנגד, כי החברה יכולה לפעול על סמך החלטות של האורגנים שלה כל עוד לא התנגדו לכך שלושת המייסדים. כך עולה מלשון ההסכם והעדויות שנשמעו; מדובר בפעולה של המייסדים כולם כאחד. בהקשר זה צוין, כי זכות הוטו פוגעת בשלטון הרוב של החברה, ועל כן דוקא מעיקרון זה יש ללמוד כי יש לפרש את זכות הוטו על דרך הצמצום. אילו רצו הצדדים לקבוע כי רוב המייסדים רשאים להפעיל את זכות הוטו, היה עליהם לקבוע כיצד ייספרו קולות המייסדים; האם לכל מייסד יהיה קול, או לכל מייסד יהיה מספר קולות השווה למספר מניותיו. צוין, כי בעובדה שכך נהגה קבוצת המייסדים לקבל החלטות בעבר, אין כדי להוות הוכחה שזו הפרשנות הנכונה.

כ"ב. לבסוף הודגש, כי אין מדובר בהסכמת הצד לו נתונה הזכות, אלא בזכות להתנגד וכך למנוע קבלת החלטות בחברה.

טענות החברה בתשובה לערעור ובערעור שכנגד

כ"ג. עמדת המערער סותרת את לשונו של סעיף 4.1, לפיו הפעלת זכות הוטו יכולה להיעשות רק במוסד אשר במסגרתו מתקבלת ההחלטה, ועל ידי מי מבין קבוצת המייסדים הנמנה על אותו מוסד. צוין, כי עמדת המערער סותרת את העקרונות הבסיסיים של דיני החברות לפיהם בעל מניות אינו רשאי להטיל וטו על החלטות דירקטוריון כשאינו מכהן כדירקטור, ואת ההתפתחות שחלה בדיני החברות בשנים האחרונות, במסגרתה הורחבה אחריות הדירקטוריון לפעילות החברה; זוהי כנטען גם עמדתה של הפסיקה האמריקאית. נטען בהקשר זה, כי המערער מבקש למעשה שתינתן לו זכות להשפיע, בניגוד לדעת הדירקטוריון, וללא שהוא נושא באחריות; הודגש, כי אין חובותיו כבעל מניות יכולות לבוא במקום האחריות הרובצת לפתחו כדירקטור בחברה. עוד צוין, כי שאלת זכות המערער, שאינו מכהן כדירקטור, להטיל וטו על החלטת הדירקטוריון הפכה תיאורטית, משמינה המערער עצמו חבר בדירקטוריון, לאחר מתן פסק הדין.

כ"ד. הוסף, כי זכות הוטו העומדת לקבוצת המייסדים היא הזכות להתנגד להחלטה המתקבלת במוסדות החברה. טענת המערער שמדובר בזכות פוזיטיבית סותרת את טענותיו בהמרצת הפתיחה, ואינה עולה בקנה אחד עם הנוהג שהיה קיים בין הצדדים, הנסיבות, לשון הסעיף ותכלית הסכם בעלי המניות.

כ"ה. זאת ועוד, בערעור שכנגד נטען כי זכות הוטו על ידי קבוצת המייסדים צריך שתהיה פה אחד. זאת, כעולה מהפרשנות הלשונית של המושג "Acting as a group", וכעולה בקנה אחד עם טובת החברה בכללותה. התכלית המונחת ביסוד הסכם בעלי המניות – כך נטען – היא קיומה של החברה, תוך הקניית הגנות לבעלי מניות המיעוט. ברי, שההכרעה בתוך הקבוצה צריכה להיעשות אך כאשר המייסדים החליטו על הפעלתה פה אחד, כדי שלא ייוצר מצב שמיעוט שבמיעוט מפעיל את זכות הוטו. החלטת בית המשפט עשויה לאפשר למייסדים להתנגד ברוב קולות להחלטות הדירקטוריון, ועשויה ליצור חשש של ממש לשיתוק פעילותה של החברה.

כ"ו. עוד נטען, כי שגה בית המשפט שעה שביסס את פרשנותו בדבר הוטו בהסתמך על דיני החברות ולא על דיני החוזים. הסכם בעלי המניות הוא הסכם פרטי בין בעלי המניות של החברה, בינם לבין עצמם, ואינו מסמך תאגידי המסדיר את אופן פעילותו של מוסד ממוסדות החברה. ודאי שאין להחיל על הצדדים להסכם את עקרון הכרעת הרוב, כאשר עיקרון זה עומד בניגוד להסכמה שנקבעה בהסכם בעלי המניות – קרי, בניגוד לאומד דעת הצדדים. יתרה מכך, סעיף הוטו הוא הוראה תקנונית, וגם מסיבה זו אין להחיל על הסכם בעלי המניות את עקרונות דיני החברות. מטרתו של הסכם בעלי המניות להבטיח לצדדים ודאות ויציבות משפטית וכלכלית. העובדה, כי בית המשפט הכפיף את הוראות ההסכם לעקרונות דיני החברות שומטת את הקרקע מתחת ציפיותיהם של הצדדים לחוזה, ומשבשת את הקצאת הסיכונים בעניין.

כ"ז. אשר לקביעת בית המשפט, כי קבוצת המייסדים נהגה על פי עקרון הרוב הלכה למעשה, צוין, כי החברה מעולם לא קיבלה את עמדתו של המערער לפיה החלטת רוב מבין קבוצת המייסדים מקימה זכות וטו. זאת ועוד, עמדת זו חותרת תחת קיומה התקין והשוטף של החברה, ונדחית מפני הנזק העלול להיגרם לחברה, על ידי שיתוקה.

כ"ח. לבסוף נטען, כי משדחה בית המשפט את המרצת הפתיחה, ובכלל זה את טענתו העיקרית של המערער כי זכות הוטו נתונה לכל אחד מבין המייסדים כשלעצמו, וכן קיבל את כל טענותיה האחרות של החברה, היה מקום לפסוק הוצאות כנגד המערער.

תשובת המערער

כ"ט. נטען, כי אי מימושה של זכות הוטו על ידי צ'ק פוינט, אין בה כדי לאיינה. זאת ועוד, טענת המשיבות לפיה זכות הוטו הופעלה בעבר על ידי הצדדים, במסגרת החלטת האורגן הדן בנושא, אין לה על מה שתסמוך. הוסף, כי אין ממש בטענה שפרשנות המערער מכפיפה את שיקול דעתם של הדירקטורים לשיקול דעתם של בעלי המניות, ומהוה הסכם הצבעה בלתי חוקי, שכן סעיף 4.1 קובע מפורשות את זכות החברה שלא לקבל כל החלטה בשורה של נושאים ללא הסכמת המייסדים; מדובר באישור נוסף לצורך מתן תוקף להחלטות החברה. מכל מקום, אף אם מדובר בכבילת שיקול הדעת של הדירקטוריון, אין נפקא מינה אם זו תופעל על ידי המייסדים חברי הדירקטוריון, או אלה שאינם חברי הדירקטוריון. צוין, כי אין בחזרתו של המערער לדירקטוריון החברה משום השלמה עם פסק דינו של בית המשפט קמא.

ל'. עוד הוסף, כי זכות הוטו לא קמה לאחר קבלת החלטה בחברה, אלא לפניה. עוד נטען, כי לא רק שאין ביסוס לטענת המשיבות כי התנגדות המייסדים צריכה להיות פה אחד, אלא שבסוגיה זו קיים מעשה בית דין במסגרת ה"פ (תל-אביב-יפו) 736/03 רופין נ' שויד (מפי השופט – כתארו אז – זפט, [פורסם בנבו], מיום 9.9.03).

ל"א. נטען, כי הואיל וזכות הוטו מנוסחת כך שהחברה התחייבה שלא לקבל החלטה בשורה של נושאים אלא אם ניתנה הסכמת המייסדים, אם תתקבל פרשנות המשיבות בדבר הצורך שהמייסדים יקבלו החלטה פה אחד, כי אז כל החלטות החברה שנתקבלו ללא הסכמת המייסדים פה אחד הפרו את הסכם המייסדים.

ל"ב. לבסוף נטען, שאין מקום לפסיקת הוצאות כנגד המערער, משטענתו בדבר הקוורום הנדרש להטלת זכות וטו נתקבלה במלואה, ומשהתנהלותו הקלה על ההליכים, באמצעות צמצום המחלוקות בגין העבר לעניין האופציות בלבד.

תשובת צ'ק פוינט

ל"ג. לשיטת צ'ק פוינט, טענת המערער כי קבוצת המייסדים היא אורגן נוסף בחברה, מופיעה לראשונה בסיכומי התשובה, ומהוה הרחבת חזית אסורה. נטען, כי סעיף 4.1 להסכם מונה נושאים שבסמכות הדירקטוריון ונושאים שבסמכות האסיפה הכללית, אשר הסמכות להאצלתן אסורה על פי סעיף 92 לחוק החברות, ובכלל זאת ההחלטה להקצות אופציות או מניות (סעיף 112 לחוק החברות). עוד נאמר, כי פסק הדין בה"פ 736/06 אינו מקים השתק, כטענת המערער, שכן פסק הדין עסק במינוי דירקטורים לפי סעיף 3.3 להסכם בעלי המניות, ולא בזכות הוטו על פי סעיף 4.1.

הכרעה

רקע

ל"ד. לפנינו חוזה בין החברה, המשקיעים והמייסדים. לכאורה, אנו מצויים תחת כנפי דיני החוזים ועלינו להידרש לפרשנות החוזה על פי דינים אלה. ואולם, אין ענייננו בחוזה שנולד בחלל ריק אלא בחוזה שנוצר בעולם החברות, ובא להסדיר את מערך הכוחות בין הגורמים השונים בחברה, ולכך מטבע הנסיבות יש לכך השלכה על הפרשנות הראויה.

סעיף 4.1 להסכם קובע כדלקמן:

"The company shall not, without first obtaining the approval (by vote or written consent, as provided by law) of check point and, following the conversion of the entire amount of the loan of the founders acting as a group"

ל"ה. הסעיף מונה שורה ארוכה של נושאים, הכפופים לזכות וטו, ואולם המערער צימצם עתירתו בגין העבר, כאמור, אך לסעיף 4.1.5 הדן בהענקת מניות או אופציות.
זה לשונו של סעיף 4.1.5:
"Issue any shares or grant any options other than (A) in accordance with a stock option plan for employees, or (B) as contemplated by this Agreement or the Convertible Notes Agreement."

ל"ו. מן הנודעות, כי על פי דיני החוזים חוזה מתפרש על-פי אומד דעת הצדדים (סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). אומד דעת משמעו "המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית שהצדדים ביקשו במשותף להגשים" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פד"י מט(2) 265, 311). על אומד דעת זה ניתן ללמוד מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו:

"בבחינת אומד דעת הצדדים לחוזה, משמשים בערבוביה נתונים הבאים מתוכו של המסמך העומד לפרשנות ומחוצה לו. 'בחינת כוונת הצדדים למסמך נעשית בשני מעגלים הנעים זה בתוך זה בזרימה דו-כיוונית: מעגל פנימי שעניינו בחינת גוף הטקסט, ומעגל חיצוני שעניינו התחקות אחר הנסיבות החיצוניות, האוצלות על משמעות הטקסט, ומאירות את המטרות, היעדים, והאינטרסים שהצדדים ביקשו להגשים' (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל...) [פורסם בנבו], לצורך קביעת המשמעות המשפטית של הטקסט החוזי יש לבחון את הלשון, ואת התכלית הנקבעת על-פי כוונתם המשותפת של הצדדים (התכלית הסובייקטיבית) ועל-פי הכוונה שניתן לייחס להם כאנשים סבירים (התכלית האובייקטיבית). שתי התכליות, הסובייקטיבית והאובייקטיבית, משתלבות יחדיו לקביעת תכלית החוזה. באיתורה של תכלית זו, בהיותה מושג נורמטיבי, משתלבים עקרונות יסוד וערכים של השיטה כ"ביטוי לרצון ההיפותטי של צדדים סבירים". עקרונות אלה מחלחלים לכל חוזה באמצעות התכלית האובייקטיבית, ומבטאים ברמות הפשטה שונות את ערכי היסוד של השיטה (ברק, פרשנות החוזה לעיל, עמ' 87). מתוך קשת המשמעויות הלשוניות האפשריות שהחוזה נוקט בהן, יש לברור את המשמעות המגשימה בדרך הראויה ביותר את התכלית החוזית" (ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' קדוש [פורסם בנבו], השופטת פרוקצ'יה, פס' 22).

ל"ז. בטרם נפנה לניתוח הסעיף הקונקרטי בהסכם, ניתן דעתנו לשני עקרונות מרכזיים בדיני חברות: הראשון, חברה היא אישיות משפטית (סעיף 4 לחוק החברות), אשר תכליתה "לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את ענייניהם של נושיה, עובדיה ואת ענינו של הציבור..." (סעיף 11 לחוק החברות). מנקודת ראות כלכלית על תכלית החברה לקדם יעילות (ד"ר י' בהט, דיני חברות - החוק החדש והדין (מה' 10), (תשס"ט- 2008), 19; לדיון ביקורתי בשאלת התאמתה של התכלית למימוש היעד ראו י' שטרן, תכלית החברה העסקית (2009) 38). יצוין כי המחבר שטרן, בספרו הבעלות בחברה העסקית – תיאוריה, דין מציאות (תשס"ט-2008), מפתח תיזה שעיקרה הפחתה במעמדם של בעלי המניות כקבוצה ייחודית אל מול נציגיהם – נושאי המשרה (ראו עמ' 63-62), לשיטתו (עמ' 93) פוגע הדבר באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ואף בחברה פרטית יש ספקות באשר לבעיית הנציג (עמ' 102-101). לדעתו יש לקבוע כי לחברה אין בעלים כלל ועיקר, לא בעלי המניות ולא אחרים, והחברה היא מעין "אדם" לעצמה (עמ' 133), ואותו מייצגים הנציגים (עמ' 146). דברים הראויים בודאי לעיון בגדרי דין רצוי, אך מכל מקום, הדין המצוי נותן מעמד לבעלי המניות, ואליו עלינו להידרש.

ל"ז. עיקרון מרכזי נוסף הוא עקרון שלטון הרוב. נקודת המוצא בדיני חברות היא, כידוע, שעקרונותיו של שלטון הרוב ישימים גם בניהול ענייניה של חברה. עיקרון זה נעוץ בטעמים פרקטיים, באשר מטרתו לאפשר פעילותה של החברה על אף ריבוי חבריה ( צ' כהן בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות כרך א' (מה' 2), 2006 עמ' 192). דרישת הסכמה פה אחד של כלל חברי החברה עלולה להביא לקיפאון בניהול עסקיה של החברה, שכן היא עלולה לבלום אף שינוי מוצע נחוץ לקידום ענייניה ולהמשך פעילותה. חברה מטבעה נצרכת להליך קבלת החלטות על בסיס יומיומי וגמיש, אשר יאפשר דינמיות ושגשוג:

"החלטות הרוב הן המאפשרות מערכת קבלת החלטות גמישה ודינמית. אילולא מערכת זו של קבלת החלטות - אילו היתה נדרשת הסכמת כל הבעלים לשינוי בתקנון - היתה החברה מאבדת את יתרון הדינמיות. יתרונו של התאגיד הינו, אם כן, במנגנון קבלת החלטות דינמי המושג, בין השאר, על דרך של שלטון הרוב. ראו והשוו: ד"ר אירית חביב-סגל, דיני חברות - לאור חוק החברות החדש (התשנ"ט-1999, כרך א) 144-142" (בג"צ 6460/02 אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד ס(4) 411, 424).

זכות וטו על החלטות הדירקטוריון לבעל מניות מיעוט שפרש הימנו

ל"ח. האם מוקנית למערער זכות וטו- או ליתר דיוק, כפי שנראה, השתתפותו בוטו- על החלטות הדירקטוריון, גם לאחר שפרש מהדירקטוריון? אשר לסוגיית פיטוריו של המערער, בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי שלמערער הוצעה פוליסת ביטוח תקפה, אך הוא סירב לקבלה. אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט בהקשר זה, וכידוע ההתערבות בכגון דא נעשית במשורה (ראו למשל ע"א 2989/95 מרים קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים, פ"ד נא(4) 687, 695 (השופטת שטרסברג-כהן); ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני ואח' [פורסם בנבו] (השופט - כתארו אז - ריבלין); זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מה' 7 בעריכת ש' לוין) סעיף 665 בעמ' 856- 857).

ל"ט. עיון בנוסח סעיף 4.1 להסכם מלמדנו, כי לא נערכה בו כל הבחנה בין מתן זכות וטו (או השתתפות בוטו) למי שהוא נושא משרה לבין מי שהוא אך בעל מניות, ולכאורה אין בעל מניות צריך להיות חבר דירקטוריון כדי להשתתף בהטלת הוטו על החלטותיו. זאת ועוד, סעיף 4.1 מציין כי הפעלת זכות הוטו תהא "By vote or written consent, as provided by law". היינו, אין מדובר בהפעלת זכות הוטו אך בהצבעה בלבד, כפי שצפוי מקום שמדובר בנושא משרה, אלא גם בכתב. הצדדים, בהיותם מאחורי "מסך בערות" חלקי, משלא יכלו לדעת בעת כריתת ההסכם מי מהם יהיה במיעוט (המייסדים או צ'ק פוינט), ביקשו כולם להגן על זכויותיהם בחברה, ולשמר את השפעתם על החלטות קריטיות בחברה באמצעות זכות וטו. זאת ביקשו לעשות, דומה, בין כחברי דירקטוריון בין אם לאו; ויתכן אף חשש קיפוח בהיעדר שיתופם של בעלי מניות בקבלת החלטות.

מ. זאת ועוד, דומה, כי אילו כוונת הצדדים היתה שזכות הוטו תופעל במסגרת הדירקטוריון בלבד, ניתן היה לסבור כי הסכם בעלי המניות ייבנה בדרך שונה מזה שבו נעשה הדבר בפועל:

מ"א. כך לדוגמה, ניתן היה לצפות כי בהסכם לשיטה זו תיערך הפרדה ברורה בין החלטות אשר - בהתאם לחוק החברות - הדירקטוריון הוא האמון על קבלתן (למשל, תוך קביעת רוב מיוחד), לבין החלטות אשר האסיפה הכללית, שבה בעלי המניות, היא שתקבלן. בדומה ניתן היה לצפות, כי יוגדר באופן מדויק המנגנון שבו יוכלו הדירקטורים השונים להפעיל את זכות הוטו. הניסוח לפיו החברה לא תפעל בדרך פלונית "without first obtaining the approval…", אינו מעיד לכאורה על דרך הצבעה בדירקטוריון, ולעומת זאת, עשוי הוא להתיישב עם פרשנות לפיה תהא החלטת האורגנים המוסמכים של החברה אשר תהא, החברה (שהיא צד להסכם, כאמור) מתחייבת כי ההחלטה לא תבוצע כל עוד לא נתקבל האישור החיצוני של קבוצת בעלי המניות.

מ"ב. כמו כן, אילו נתכוונו הצדדים להסכם בעלי המניות שהתפטרות מי מהם מן הדירקטוריון תפקיע את זכות הוטו – או השתתפות בוטו - שלו, ניתן היה לצפות כי בהסכם ייקבע שמתחילה כל אחד מבעלי המניות האמורים אכן יכהן בפועל כדירקטור, וכן - מכל מקום - תובהר משמעותה של הפסקת כהונתו כדירקטור.

באופן דומה, בחירת הצדדים להסכם לקבוע כי החברה ("The company") תימנע מפעולה אלא בהסכמת בעלי המניות השונים, תחת קביעה כי תנאי לאישור ההחלטה בדירקטוריון הוא קבלת הסכמתו של המיעוט - אף היא אינה מתיישבת עם הטענה, כי עסקינן בזכות וטו שהמקום להפעלתה הוא הדירקטוריון. הניסוח בו בחרו הצדדים נראה כמשקף כוונה להתחייבות חוזית של החברה, שהיא צד להסכם בעלי המניות, לפיה אישור בעלי המניות הוא הוא התנאי לפעולה. אין הבדל של ממש בין התחייבות שכזו של חברה כלפי הצדדים להסכם בעלי המניות, לבין התחייבות חוזית של חברה כלפי גורם חיצוני כי לא תפעל בדרך פלונית אלא בהסכמתו של אותו גורם, ולכך מוכפפות החלטות הארגונים המוסמכים של החברה.

מ"ג. כללם של דברים: חיוב החברה להימנע מביצוע פעולות בלא אישורם של בעלי המניות, מלמד על ניסיון בעלי המניות להבטיח, כי זכות הוטו תעמוד להם בלי קשר לשאלה האם הם או מי מהם מכהנים כדירקטור. מובן, עם זאת, כי בבואם של בעלי המניות להפעיל את זכות הוטו (בין אם בדרך של אשרור החלטות הדירקטוריון באסיפה הכללית, ובין אם בדרך של אישור חיצוני להחלטות שקיבלה החברה באמצעות האורגנים המוסמכים), חלות עליהם חובות בעלי המניות הקבועות בסעיפים 192 ו-193 לחוק החברות.

מ"ד. אין להלום את טענת המשיבות שענייננו בהסכם הצבעה פסול, כיון ששיקול הדעת המוקנה לדירקטוריון מוכפף לגורם חיצוני; בידי החברה להחליט, מכוח אישיותה הנפרדת, כי היא מקנה לבעל מניות זכות וטו – או השתתפות בוטו - על החלטות מוסדותיה, במסגרת הליך קבלת ההחלטות בה. לא זו אף זו, דומה כי אין מדובר ב"הפרטת" שיקול הדעת של הדירקטוריון; הדירקטוריון מפעיל את שיקול דעתו, אך החלטתו עשויה להיות כפופה לאישורים שונים. כך בין היתר, על פי חוק, החלטות מסוימות של הדירקטוריון כפופות לאישור האסיפה הכללית, ואין בכך כדי להוות "התנערות" הדירקטוריון משיקול הדעת (ראו למשל סעיף 275-273 לחוק החברות).

מ"ה. ולבסוף, האם ענייננו בזכות פוזיטיבית או נגטיבית? האם מדובר באישור מוקדם בטרם קבלת החלטה, או בזכות שלילית, שעניינה הטלת זכות וטו, לאחר קבלת החלטה? לשון ההסכם מצביעה על דרישה לאישור פוזיטיבי (" "obtaining the approval), אולם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, הלכה למעשה התייחסו הצדדים אל הזכות כזכות וטו מאוחרת (ראו פרוטוקול ישיבת דירקטוריון מיום 4.1.05, עמ' 4; פרוטוקול ישיבת דירקטוריון מיום 19.7.04, עמ' 2). בית משפט זה לא יטה ככלל - כידוע - להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט הדיוני, וגם אנו לא מצאנו סיבה לעשות כן. התנהגותם של צדדים לחוזה לאחר חתימתו מהוה כלי פרשני מן המעלה הראשונה (ראו ע"א 376/76 פקיד השומה, ירושלים נ' אריזדה, פ"ד לא(1) 436, 441; ע"א 439/85 חברת הרשפינקל ובנו בע"מ נ' גולדשטיין, פ"ד מב(1) 286, 292; א' ברק, פרשנות במשפט, כרך רביעי 469-467 (2001)). אם נהג צד לחוזה בדרך מסוימת שיש בה כדי להצביע כיצד מפרש הוא את הוראותיו, יתקשה צד זה לטעון בהמשך כי פרשנותו של החוזה שונה (ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עירית כפר סבא [פורסם בנבו]). כך גם בענייננו, ומשכך נתייחס אל הזכות כזכות וטו. נוסיף כי יתכן שכותרת סעיף 4 Negative Covenants, מסייעת לפירוש זה.

מהות זכות הוטו: שלושת המייסדים כקבוצה

מ"ו. משבאנו לכלל מסקנה, כי זכות הוטו מוקנית לבעלי מניות המיעוט, ללא קשר לשאלת חברותם בדירקטוריון, נפנה עתה לבחינת מהותה של הזכות. לשון הסעיף "acting as a group" מהוה אינדיקציה ברורה לכך שאין מדובר במתן זכות וטו לכל אחד מחברי הקבוצה, אלא לשלושה כקבוצה. פרשנות ההיגד, באופן שמשמעו מתן זכות וטו לכל אחד מהמייסדים בנפרד, עלולה להוביל ל"עריצות המיעוט", אשר יוכל על ידי הצבעת וטו של כל אחד מהשלושה, לסכל כל החלטה המתקבלת על ידי דירקטוריון החברה, ולהביא לשיתוקה. בכך לא תוכל החברה להגשים את תכליתה ולהתנהל באופן יעיל ודינמי. דבר זה אינו עולה בקנה אחד לא עם הלשון "acting as a group" ולא עם השכל הישר. שותף אני גם לדעת בית המשפט המחוזי, כי אין זה סביר שחברה, ובעניינו צ'ק פוינט, היתה משקיעה סכומי כסף רבים כל כך, מתוך ידיעה שבאפשרות כל אחד מן המייסדים כשלעצמו לחסום כל הצעה שתועלה על ידיה.

המייסדים כקבוצה - דעת רוב

מ"ז. אשר לרוב הדרוש - רוב קולות או פה אחד; גם בהקשר זה דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי. מלשון הסעיף "acting as a group" דומה כי ההסכמה הנדרשת היא כקבוצה, כהבעת דעה של הקבוצה ככזאת, ולאו דווקא פה אחד, שהרי מה פשוט מאשר לציין זאת במפורש. יתרה מכך, דרישה להסכמה פה אחד עשויה להוביל לריקון משמעה של זכות הוטו, ולאיונה בפועל. כאמור, עקרון הרוב הוא מאבני היסוד של דרך קבלת החלטות בחברה במגוון רחב של נושאים, ובהיעדר אמירה מפורשת אחרת, יש מקום לסברה כי העיקרון חל גם בענייננו.
אכן, אמנם, מחד גיסא, זכות וטו מקשה על החברה ומונעת ממנה פעולה, ובמובן זה חוטא הדבר לרציונל של פעילות יעילה ודינמית של החברה, אולם מנגד ניצב גם העקרון של הגנה על המיעוט. א' חביב סגל מציינת בספרה דיני חברות (2007) (609-608) - בהקשר של קיפוח המיעוט - כי יש להבחין בין מידת הנכונות של בית המשפט להתערב בשלטון הרוב בחברות פרטיות, לבין מידת התערבותו בחברות ציבוריות. זאת מהטעמים הבאים: ראשית, בחברה פרטית בעלי המניות אינם מגוונים את תיק ההשקעות שלהם ותלויים ברווחי החברה הפרטית; שנית, בעלי המניות בחברה פרטית חשופים יותר לפעולות של הרוב, והעברתו של המיעוט ממשרותיו בחברה; שלישית, מאחר שאין שוק למניות הבעלים בחברה פרטית, אין בידיהם דרך לממש את השקעותיהם בחברה; ורביעית, מאבק בין בעל השליטה לבין בעל מניות המיעוט צפוי להפחית עוד יותר את המחיר שיכול בעל המיעוט לקבל כנגד מניותיו. אמנם בנידון דידן אין עסקינן בקיפוח המיעוט, אך עלינו לשוות לעינינו גם את זכויותיו של המיעוט, והצורך לשמר את כוחו, בפרט כשעניין לנו בהסכמה חוזית. בהקשר זה נציין כי דינה של טענת המערער בדבר מעשה בית דין, להידחות. הדיון בה"פ 736/03 רופין נ' שויד עסק בפרשנות סעיף 3.1 להסכם וברוב הדרוש באסיפה הכללית, בנוגע למספר חברי הדירקטוריון, ואינו קשור לענייננו.

בקשה להוספת ראיה

מ"ח. החברה מבקשת לצרף ראיה נוספת, שעניינה הודעה שנתן המערער לחברה ביום 2.11.06 בדבר מינויו לדירקטור בחברה. נטען, כי הראיה הנוספת מייתרת את הדיון בעילה המרכזית לערעור, ומלמדת כי המערער השלים עם הדין, וכן מצביעה על חוסר תום לבו. בתגובה טען המערער כי אין במינוי משום הסכמה לאמור בפסק הדין, וכי לא עמדה בפניו אפשרות אחרת להשפיע על החברה ולמנוע את עושק המיעוט.

מ"ז. תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 מאפשרת לבית המשפט של ערעור לקבל, כחריג, ראיות נוספות. הגשת ראיות בשלב ערעור מתאשרת במשורה. ככל שהמדובר בעובדות שקדמו למתן פסק הדין, ניתן להתיר הגשתן אם המבקש לא ידע עליהן ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה, ובהנחה שנהג בתום לב (ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2) 136, 142 (השופט מלץ); ע"א 3911/01 כספי נ' נס, פ"ד נו(6) 752, 767- 768 (השופטת שטרסברג-כהן); זוסמן שם, סעיף 661 בעמ' 849-848).

מ"ט. החלטנו שלא להיעתר לבקשה. אכן, הראיה החדשה אותה מבקשות המשיבות התגבשה אך לאחר מתן פסק הדין, וברי איפוא כי לא ניתן היה להגישה קודם לו. ואולם, דומני כי אין בה כדי לתרום ליישוב המחלוקת. משניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ונפסק בו כפי שנפסק, אך סביר הוא כי המערער יסיק מסקנותיו לעת ההיא ויפעל בהתאם, גם אם היה בדעתו להגיש ערעור, כפי שאכן עשה. משנקבע כי כאשר התפטר המערער מהדירקטוריון איבד את זכותו להשפיע על החלטות דירקטוריון החברה, מינה איפוא עצמו לדירקטוריון בשנית, כפי שהיה עושה אדם מן היישוב, בכפוף לזכותו לערער.

מן הכלל אל הפרט: על הסעד

נ. משבאנו למסקנה כי למערער נתונה זכות וטו גם לאחר שפרש מהדירקטוריון, נבחן את ההחלטות הקונקרטיות לגביהן נטען כי נתקבלו בניגוד להסכם, ובניגוד לזכות הוטו המוקנית מכוחו: בישיבת הדירקטוריון שהתקיימה ביום 19.7.04 לא השתתף המערער בהצבעה, רופין התנגד להצעה ונציג אמנת תמך בה. במצב דברים זה, ברי כי לא היה רוב להפעלת זכות הוטו. אשר להצבעה ביום 11.11.04 נציג אמנת הצביע בעד חלוקת האופציות, ורופין לא נכח בישיבה. אף אם נניח כי המערער היה מצביע נגד ההחלטה, לא התגבש רוב להפעלת הוטו. ולבסוף, בישיבה מיום 13.3.05 תמכו אמנת ורופין בהצעה. סיכומו של דבר, דומה, איפוא, כי אף היתה נתונה למערער זכות וטו, לא התקיים הרוב הדרוש להפעלתה.

נ"א. נציין, מעבר לצורך, כי מסעיף 4.1.5 להסכם עולה כי נושא חלוקת אופציות מנוי ברשימת הנושאים המאפשרת את הפעלת זכות הוטו, למעט מקום בו הקצאת האופציות נובעת מתכנית אופציות תקפה לעובדים. נראה כי תכנית מסוג זה אכן קיימת, ועל אישרורה חתום גם המערער (נספח ב' במסגרת מוצג 1 לתיק מוצגים מס' 4 מטעם המערער). במצב דברים זה, הופך לכאורה דיוננו לתיאורטי, ואולם, כאמור, גם אילו הנחנו כי נושא הקצאת האופציות, בהינתן תכנית אופציות תקפה לא מאפשר את הפעלתה של זכות הוטו, הנה מלמד ניתוח ההחלטות הקונקרטיות, כי בכל מקרה, לא התגבש רוב להפעלת זכות הוטו.

נ"ב. סוף דבר: הערעור מתקבל, במובן זה שנקבע כי זכות הוטו מוקנית למערער גם לאחר הפרישה מהדירקטוריון, אף כי כאמור אין לכך משמעות אופרטיבית בנסיבות. איננו נעתרים לערעורים שכנגד. המשיבים ישלמו למערער הוצאותיו בערעור, וכן שכר טרחת באי כוחו בסך 15,000 ₪ שיחולק בין המשיבים המיוצגים.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

אני מסכים.

המשנה לנשיאה
השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.
ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, א' כסלו תש"ע (18.11.09).

א' רובינשטיין 54678313-9636/06
המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06096360_T10.doc אמ + מפ

5129371
54678313מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בשא (ת"א) 32492/96 חברת הצלחת יחזקאל בע"מ נ' עו"ד שחר הררי

1 1 1 1 1 1 (1 Vote)

חזרה למאמר משרדנו "קיפוח המיעוט - הלכה למעשה"


בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו בשא 032492/96
בשא 6929/05
בפני: כב' השופטת אלשיך ורדה 08/12/2005

המבקשים: 1. חברת הצלחת יחזקאל בע"מ (בפירוק מרצון)
2. איתמר פלפל (שופט בדימוס)
3. רו"ח גד סומך
4. מנחם נויוביץ'
ע"י ב"כ עו"ד (רו"ח) ירון טיקוצקי ואח'

-- נ ג ד --

המשיבים: 1. עו"ד שחר הררי
2. 2. הררי אליהו ו- 50 אח'
ע"י ב"כ עוה"ד ש. הררי ואח'

מיני-רציו:
* חברות – פירוק – חלוקת נכסים
* חברות – עושק המיעוט – קיומו

בשנת 1996 נכנסה המבקשת 1, (להלן: החברה), להליך של פירוק מרצון, בפיקוח בית המשפט, ובמסגרת זו מונו המפרקים לתפקידם. סמוך לאותו מועד כונסה אסיפת בעלי מניות בה אושר המתווה העקרוני לחלוקת נכסי החברה בדרך של חלוקה בעין של הנכסים, (אשר חולקו לשלושה "סלים" שביניהן יערכו תשלומי איזון), וזאת משיקולי מס. מתווה החלוקה אושר בידי ביהמ"ש ועל כך לא הוגש ערעור. לפי המתווה, תיערך הגרלה אשר תסדר את בעלי המניות באקראי: בעלי המניות אשר זכו למספרים הראשונים יבחרו ראשונים את הסלים בהם הם חפצים, אלו שנבחרו אחריהם יבחרו מתוך הסלים שנותרו פנויים, והאחרונים יטלו את הסלים האחרונים שנותרו.
המבקשים, כ- 50 מבעלי המניות בחברה, יוצאים כנגד תוכנית חלוקת נכסי החברה, בטענה כי היא מזיקה, מקפחת ופוגעת בשוויון. כמו כן, מעלים המבקשים טענות קשות כנגד תפקוד המפרקים ואודות אי-כדאיות ונזקים, כביכול, שעשויה התוכנית לגרום לכלל בעלי המניות.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ופסק כי:

אין חולק, כי על אישור מתווה החלוקה לא הוגש כל ערעור. כן אין חולק כי ההליך דנן נולד לאחר שנערכה ההגרלה, אלא, שהמבקשים מנמקים זאת בכך שהמפרקים הסתירו מידע, לא עמדו כראוי בדרישת הפרסומים שקבע ביהמ"ש, ולמעשה דרשו מבעלי המניות להשתתף בהגרלה, בלא להבהיר להם כיאות מה משמעותה ולאיזה צורך היא נערכת.
לענין טענת המבקשים בדבר קיפוח המיעוט בחברה - פעולה שמבצעים הרוב או בעלי השליטה, אשר פוגעת באופן בלתי סביר באינטרסים וציפיות לגיטימיות של המיעוט - מן הראוי להבחין בין מספר עניינים שונים: מחד, עומד הרצון להגן על המיעוט מפני שרירות ופגיעה בלתי-מוצדקת מצד הרוב, מתוך הבנה כי גם לבעלי מניות אלו מוקנות זכויות מסוימות שפגיעה בהן דוחקת לאחור את עקרון האוטונומיה ואי ההתערבות של ביהמ"ש בשיקול דעתם של קברניטי החברה. מאידך, המיעוט בחברה כשמו כן הוא, ואין הוא זכאי לצפות באורח לגיטימי לקבוע את מדיניות החברה במקומם של הרוב או בעלי השליטה. יוצא, כי כאשר קיימים חילוקי דעות כלכליים בדבר הדרך הנכונה להוליך בה את החברה, הרי שבד"כ לא יתערב בית המשפט בשיקולי הרוב, גם אם המיעוט טוען כי הם שגויים. דהיינו: מן הראוי להבחין בין פעולה של הרוב המקפחת את המיעוט ככזה, לבין פעולה של הרוב המשפיעה על החברה כמכלול אולם היא נראית למיעוט שגויה מבחינה עסקית.
המבחנים לקיפוח הורחבו והפכו גמישים יותר. כיום לא נדרש המיעוט להוכיח פעולה העולה לכדי עושק מכוון, או כוונת זדון סובייקטיבית; די אם מבחינה אובייקטיבית מוכח כי הפעולה אכן מקפחת את המיעוט. אלא שראוי לשמור על אותו תיחום בסיסי, ולהקפיד שלא לערבב מין בשאינו מינו. לשון אחר; יש לבדוק האם הפעולה במחלוקת ככזו, "מסמנת" את המיעוט בחברה ומאבחנת אותו מן הרוב - בין אם לכשעצמה, ובין בשילוב עם פעולה אחרת, שעשויה להיות לגיטימית לו היתה נבחנת לבדה. אבחנה נוספת ועקרונית: מצב של קיפוח מיעוט מעצם טיבו מתייחס למצב בו היו יחסי המיעוט והרוב קיימים ערב ההחלטה, וזו פועלת באופן המעניק טיפול שונה למיעוט ולרוב - בין אם במישרין או בעקיפין, לעומת מצב בו נוצרים "המיעוט" וה"רוב" אך בדיעבד, בעקבות ההחלטה.
בנסיבות המקרה דנן אין עסקינן במצב "קלאסי" של מיעוט ורוב, המושפעים באורח שונה מהחלטה שקיבלה החברה. למעשה, בטרם נערכה ההגרלה לא היה כל הבדל בין המתנגדים לבין שאר בעלי המניות של החברה - הבדל זה לא נוצר אלא לאחר ההגרלה. כאשר מיעוט מבעלי המניות לא היה מרוצה מתוצאותיה. יוצא, כי "המיעוט" דנן אינו יכול להיכנס כלל לדלת אמותיו של מושג הקיפוח, באשר ההגרלה לא היתה אלא מתן טיפול שווה לבעלי מניות שווים, במצב בו ברור היה מלכתחילה כי אין זה אפשרי להעניק לכל בעל מניות את סוג הנכס שהוא מעדיף. די בכך כדי לדחות את טענת הקיפוח, באשר בעת קיום ההגרלה לא היה בפני המפרקים כל "מיעוט" אשר ניתן היה לקפח אותו, ואך ברור כי לא פעלו בדרך של בחירה שרירותית בקבוצת בעלי מניות והפלייה שלהם כלפי היתר.
למעשה, עניין לנו בשתי שאלות שונות: האם עצם השימוש בדרך ההגרלה בכדי לחלק את הנכסים בעין היתה בנסיבות המקרה החלטה ופעולה בלתי סבירה מצד המפרקים באופן המצדיק את פסילתה בידי ביהמ"ש?; האם הצורה הספציפית בה חולקו הנכסים להגרלה בנסיבות המקרה היתה בלתי-סבירה, באופן החורג מן המנדט שניתן למפרקים על-ידי אספת הנושים בראשית הפירוק?
ביהמ"ש דחה את טענות המבקשים על עצם עריכת הגרלה, ככלי לחלוקה בעין של נכסי החברה מסיבות דיוניות (מאחר שמדובר בהחלטות חלוטות, אשר נתקבלו ברוב גדול, העולה בהרבה על שלושה רבעים מן המניות), ומסיבות מהותיות (אמצעי ההגרלה זכה לאישור דווקא בעבור אותם מצבים בהם קיימת קבוצה גדולה של בעלי זכאות שווה, כאשר ביניהם יש לחלק מספר קטן יותר של זכיונות או טובות הנאה). אותו רציונל חל גם על מצב בו מתכוונים עורכי ההגרלה לחלק נכס לכל זכאי, אולם מספר הנכסים ה"אטרקטיביים" מועט ממספר הזכאים, כך שחלק מהזכאים נאלצים להסתפק בנכסים אטרקטיביים פחות, אותם מנסים המפרקים לאזן באמצעות מערכת של תשלומי-איזון. דרך זו של הגרלה הינה כמעט מחויבת מעצם ההחלטה לחלק את נכסי החברה בעין, כאשר עניין לנו בסוגים שונים של נכסים וזכויות, כך שלא ניתן לחלק לכל בעלי המניות "חבילה" זהה של נכסים.

החלטה

מונחת בפני בקשתם של כ-50 מבעלי המניות בחברת הצלחת יחזקאל בע"מ (להלן: המבקשים והחברה, בהתאמה) הנמצאת בפירוק מרצון. עיקרה של הבקשה מכוון לעתור כנגד תוכנית המפרקים לחלוקת נכסי החברה, בטענה כי התוכנית הינה מזיקה, מקפחת ופוגעת בשיוויון. תחת זאת, מציעים המבקשים תוכנית חלופית, לפיה תמכר החברה למציע המתעניין בחברה, ועשוי להגיש הצעה לרכישתה כמכלול, לאחר שיערוך בדיקת נאותות בת 30 יום. כמו כן, מעלים המבקשים שורה של טענות קשות כנגד תפקוד המפרקים ואודות אי-כדאיות ונזקים, כביכול, שעשויה התוכנית לגרום לכלל בעלי המניות.
לאחר שהוגשו כתבי טענות ונערך דיון, הגיעה עת ליתן החלטתי.

1. החברה נוסדה בשנת 1996, ועיקר עיסוקה היה רכישת מקרקעין במערב העיר ראשון לציון. בשנת 1996, נכנסה להליך של פירוק מרצון, בפיקוח בית המשפט, ובמסגרת זו מונו המפרקים לתפקידם. סמוך לאותו מועד, כונסה אספת בעלי מניות; הצדדים חלוקים ביניהם לגבי חלוקת הקולות באותה אספה, אלא שאף אם אלך לשיטתם של המבקשים, הרי ש-81% מבעלי המניות (ואילו לטענת המפרקים, 95%), אישרו את המתווה העקרוני לחלוקת נכסי החברה, אשר הלך בדרך חלוקה בעין של הנכסים. הסיבה אשר הובילה את בעלי המניות והמפרקים לבחור בדרך זו, הינה החשש כי מכירת החברה כמכלול וחלוקת התמורה הכספית בין בעלי המניות עשויה לגרור מיסוי גבוה אשר יפגע קשות בתמורה.

2. מתווה החלוקה העקרוני שגובש, אושר בידי בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא לויט), בשנת 1997, ואין חולק כי על החלטה זו לא הוגש כל ערעור. אלא שלשיטת המבקשים, התוכנית דהיום מכילה סטיות ניכרות מהמתווה, אשר פועלות לרעת בעלי המניות; בנוסף, קובלים המבקשים על התארכות ההליכים, ונזקים שנגרמו לבעלי המניות בשל התנהלות המפרקים, כולל חיוב אפשרי של התמורה במע"מ. אף בעניינים אלו, נטושה מחלוקת קשה בין הצדדים; המפרקים מצידם שוללים את טענות המבקשים, וטוענים כי בעת גיבוש התוכנית, לא ניתן היה כלל ועיקר לקבוע ולהבטיח הבטחות מפורטות מן הסוג הנטען בידי המבקשים, היות והליכי התכנון היו רחוקים עדיין מהשלמה.

3. עיקרו של מתווה החלוקה נשוא המחלוקת הינו כדלקמן: מאחר ובידי החברה נכסים מסוגים שונים (כך שאין ספק כי לא ניתן לחלק לכל בעלי המניות את אותו סוג נכס), הרי שנכסי החברה חולקו לשלושה "סלים";

א. סל א': מגרש לבניית יחידת מגורים צמודת קרקע.
ב. סל ב': זכות על קרקע לדירה, בבנייה רוויה, תוך התחייבות להשתתפות בהליך בניה משותפת, בתוספת מניות בחברת בת של החברה בפירוק.
ג. סל ג': זכות על קרקע לדירה המיועדת למכירה, בלא השתתפות בהליך בניה משותפת, בתוספת מניות בחברת בת של החברה בפירוק.

כל זאת, כאשר המפרקים מציעים לערוך "תשלומי איזון" בין הסלים השונים, בכדי להפוך אותם לשווים ככל הניתן. לפי המתווה, תערך הגרלה, אשר תסדר את בעלי המניות באורח אקראי; בעל המניות אשר זכו למספרים הראשונים יבחר ראשונים את הסל בהם הם חפצים, אלו שנבחרו אחריהם יבחרו מתוך הסלים שנותרו פנויים, וכך הלאה - כאשר האחרונים יטלו למעשה את הסלים האחרונים שנותרו, בלא אפשרות לבחירה אמיתית בין החלופות.

4. המבקשים, כאמור, תוקפים את התוכנית כמעט על כל צעד ושעל: בין היתר, הם מעלים טיעונים לפיהם אין די בתשלומי האיזון בכדי להפוך את הסלים לשווים, ובעת ובעונה אחת הם קובלים כי חלק מתשלומי האיזון כבדים ביותר, ומגיעים כמעט לחצי מערכה של התמורה; כמו כן, נטען כי חלק מהסלים הורעו מאד, בשל מחדלים נטענים של המפרקים. לצד טיעונים ספציפיים אלו, עולה טענה משפטית עקרונית, כי עצם הבחירה באמצעי ההגרלה מהווה אפליה פסולה, באשר אמצעי זה אינו הולם את הנסיבות, וניתן להשתמש בו, לכל היותר, במקרה בו מחלקת רשות מנהלית מספר מוגבל של רשיונות או זכיונות זהים בין מספר גדול של זכאים - מצב שאין ספק כי הוא שונה בתכלית מן המצב נשוא הנסיבות דנן.

המבקשים קובלים על כך, כי המתווה שנבחר עשוי להביא למצב בו בעל מניות המחזיק במניה משנת 1961 "יזכה" במקום האחרון ותשלל ממנו זכות הבחירה בין הסלים, בעוד בעלי מניות חדשים ימצאו במקומות הראשונים, ויבחרו את הנכסים הטובים ביותר.

5. אין חולק, כי על אישור המתווה בשנת 1997 לא הוגש כל ערעור. זאת ועוד; אין מחלוקת אמיתית על העובדה כי ההליך אשר בפני נולד לאחר שנערכה ההגרלה; אלא, שהמבקשים מנמקים זאת בכך כי המפרקים הסתירו מידע, לא עמדו כראוי בדרישת הפרסומים שקבע בית המשפט, ולמעשה דרשו מבעלי המניות להשתתף בהגרלה, בלא להבהיר להם כיאות מה משמעותה ולאיזה צורך היא נערכת.
ביני לביני, לאחר עריכת ההגרלה ובעוד הבקשה תלויה ועומדת, פנה בא-כוחם של המשיבים, עו"ד הררי, במכתב לכל בעלי המניות של החברה, ובו הודיע על עריכת "אספה כללית" - וזאת בלא אישורם של המפרקים או של בית המשפט. במכתב פירט עו"ד הררי את הסתייגויותיו מהמתווה, והודיע כי האספה הכללית תעסוק באישור המתווה החליפי אשר לדעת המבקשים הינו עדיף - מכירת נכסי החברה למציע, וחלוקת התמורה. בנוסף, הבהיר עו"ד הררי כי "בסמכות האספה הכללית להעביר את המפרקים מתפקידם", כאשר הוא מביע את הערכתו כי בית המשפט לא יוכל שלא להענות להחלטה של "האספה הכללית" דנן (כך!).

דיון בטענות הקיפוח שמעלים המבקשים

6. קיפוח המיעוט בחברה הינו, כפי שטוענים המבקשים, פעולה שמבצעים הרוב או בעלי השליטה, אשר פוגעת באופן בלתי סביר באינטרסים וציפיות לגיטימיות של המיעוט, קרי: הרוב או בעל השליטה מנצלים את כוחם באופן שאינו עולה בקנה אחד עם חובת האמון שלהם כלפי בעלי המניות שבמיעוט.

כאשר עוסקים בסוגיות אלו, מן הראוי להבחין בין מספר עניינים שונים:
מחד גיסא, עומד הרצון להגן על המיעוט מפני שרירות ופגיעה בלתי-מוצדקת מצד הרוב, וזאת מתוך הבנה כי גם לבעלי מניות אלו מוקנות זכויות מסויימות אשר פגיעה בהן דוחקת לאחור את עקרון האוטונומיה ואי ההתערבות של בית המשפט בשיקול דעתם של קברניטי החברה.

מאידך גיסא, עומדת מושכלה חשובה לא פחות, אשר בכוחה לתחום במקרים מסויימים את העקרון הראשון; מן הראוי לזכור תמיד, כי המיעוט בחברה כשמו כן הוא, ואין הוא זכאי לצפות באורח לגיטימי לקבוע את מדיניות החברה במקומם של הרוב או בעלי השליטה. יוצא, כי כאשר קיימים (דרך משל) חילוקי דעות כלכליים בדבר הדרך הנכונה להוליך בה את החברה, הרי שבדרך-כלל לא יתערב בית המשפט בשיקוליו של הרוב, גם אם המיעוט טוען כי הם שגויים.

לשון אחר; מן הראוי להבחין בין פעולה של הרוב המקפחת את המיעוט ככזה, לבין פעולה של הרוב המשפיעה על החברה כמכלול (בלא שתוודע לה, לכשעצמה, השפעה מזיקה במיוחד על המיעוט), אולם היא נראית למיעוט שגויה מבחינה עסקית.

אין ספק, כי המבחנים לקיפוח הורחבו, כטענת המבקשים, והפכו גמישים יותר; אין אף חולק, כי כיום לא נדרש המיעוט להוכיח פעולה העולה לכדי עושק מכוון, או כוונת זדון סובייקטיבית; די אם מבחינה אובייקטיבית מוכח, כי הפעולה אכן מקפחת את המיעוט.

אלא מאי? מן הראוי לשמור על אותו תיחום בסיסי, ולהקפיד שלא לערבב מין בשאינו מינו. לשון אחר; מבחן בסיסי שיש לבדקו, הוא האם הפעולה במחלוקת, ככזו, "מסמנת" את המיעוט בחברה ומאבחנת אותו מן הרוב - בין אם לכשעצמה, ובין בשילוב עם פעולה אחרת, שעשויה להיות לגיטימית לו היתה נבחנת לבדה. כך למשל, מצב בו משתלבים אי חלוקת דיבידנד לאורך זמן חרף העובדה שהחברה רווחית, עם מצב דברים בו בעלי מניות הרוב בלבד מחזיקים במשרות המזכות אותם בשווה-ערך לדיווידנד על-ידי תשלום משכורות גבוהות מקופת החברה.

7. משהגענו לכאן, ראוי לערוך אבחנה נוספת ועקרונית; מצב של קיפוח מיעוט, מעצם טיבו, מתייחס למצב בו היו יחסי המיעוט והרוב קיימים ערב ההחלטה, וזו פועלת באופן המעניק טיפול שונה למיעוט ולרוב - בין אם במישרין או בעקיפין.

לעומת זאת, ראוי שלא להתבלבל בין מצב זה, לבין מצב שונה לחלוטין, בו נוצרים "המיעוט" וה"רוב" אך בדיעבד, בעקבות ההחלטה;
מצב דומה, למשל, נדון בפש"ר 1559/00, בעניין הסדר הנושים של אגודת ברית-פיקוח. באותו מקרה, נדונה ונדחתה טענה אשר ביקשה להכיר בחלק מעובדי העמותה כקבוצה נפרדת לצורך הצבעה על הסדר הנושים - כאשר הקריטריון לאבחנה היה במידה רבה השאלה מהי עמדתו כלפי ויתורים כאלו ואחרים שדרש ההסדר מקבוצת העובדים.

באותו מקרה נקבע, כי כדי להכיר בקבוצה כבעלת אינטרסים מיוחדים אשר יקופחו אם לא תנתן לה אספה נפרדת, הרי שיש להוכיח כי קבוצה זו קיימה, מלכתחילה, שוני מהותי המצדיק התייחסות נפרדת אליה - באורח דומה ל"מיעוט", אשר עשוי להמצא מקופח מהחלטה כזו או אחרת של הרוב המתעלמת מציפיות ואינטרסים לגיטימיים שלו.

אלא מאי? גם בנסיבות המקרה, באורח דומה למדי למצב בעניין ברית-פיקוח, אין עסקינן כלל ועיקר במצב "קלאסי" של מיעוט ורוב, המושפעים באורח שונה מהחלטה שקיבלה החברה. למעשה, בטרם נערכה ההגרלה לא היה כל הבדל בין המתנגדים לבין שאר בעלי המניות של החברה - הבדל זה לא נוצר אלא לאחר ההגרלה. כאשר מיעוט מבעלי המניות לא היה מרוצה מתוצאותיה. יוצא, כי "המיעוט" דנן אינו יכול להכנס כלל ועניין לדלת אמותיו של מושג הקיפוח, באשר ההגרלה (בין אם התבצעה כדין ובין אם לאו, דבר שידון בהמשך), לא היתה אלא מתן טיפול שווה לבעלי מניות שווים, במצב בו ברור היה מלכתחילה כי אין זה אפשרי כלל ועיקר להעניק לכל בעל מניות את סוג הנכס שהוא מעדיף.

די בכך כדי לדחות את טענת הקיפוח, באשר בעת קיום ההגרלה לא היה בפני המפרקים כל "מיעוט" אשר ניתן היה לקפח אותו, ואך ברור כי לא פעלו בדרך של בחירה שרירותית בקבוצת בעלי מניות והפלייה שלהם כלפי היתר.

בשולי נקודה זו אעיר: דווקא קובלנתם של המבקשים, כי ההגרלה יצרה מצב בו בעל מניות המחזיק במניה מאז שנת 1961 ימצא עצמו מקבל נכס נחות מזה שזכה לו בעל מניה אשר רכש אותה לפני שנים אחדות, היא זו הנגועה לכאורה באבחנה בלתי ראויה ובמוטיבציה לקפח קבוצה של בעלי מניות שלא כדין. עקרון יסוד בדיני החברות הוא, כי מניות מסוג זהה זוכות תמיד להתייחסות זהה, ואין כל עילה להעדיף את מנייתו של פלוני על מנייתו של אלמוני, אך משום שרכש אותה מאוחר יותר - אלא אם כן מועד הרכישה משפיע על סוגה וזכויותיה של המניה, באופן המעוגן מראש בתקנון החברה. לא כזה הוא המקרה דנן, ולא ברור כלל ועיקר מדוע מתרעמים המבקשים על כך כי מניות "ותיקות" זכו לטיפול זהה לזה של מניות שנרכשו לא מכבר - כאשר כולן הועמדו בפני אותה הגרלה. דווקא טיפול אשר היה הולך לשיטת המבקשים (למשל: מקנה זכות בחירה ראשונה למניות שנרכשו לפני זמן רב, או מקנה להן יתרון בהגרלה), היה ככל הנראה כרוך בקיפוח, ולא יכול היה לעמוד.

הכרעה במחלוקות האמיתיות בין הצדדים

8. לסיכומה של נקודה זו - דומה כי באי-כוחם המלומדים של המבקשים נתפסו לכלל שגיאה יסודית, כאשר ניסו להשתית את טיעוניהם על מוסד הקיפוח, שאינו הולם כלל את נסיבות המקרה דנן. את השאלה העולה בנסיבות המקרה, ראוי לנסח באופן שונה לחלוטין; למעשה, עניין לנו בשתי שאלות שונות, אשר טיעוניהם של המבקשים משתמשים בשתיהן בערבוביה:

א. האם עצם השימוש בדרך ההגרלה בכדי לחלק את הנכסים בעין היתה, בנסיבות המקרה, החלטה ופעולה בלתי סבירה מצד המפרקים, באופן המצדיק את פסילתה בידי בית המשפט?
ב. האם הצורה הספציפית בה חולקו הנכסים להגרלה בנסיבות המקרה (קרי, עיצוב הסלים ותשלומי האיזון ביניהם), היתה בלתי-סבירה, באופן החורג מן המנדט שניתן למפרקים על-ידי אספת הנושים בראשית הפירוק?

לאחר שעיינתי בטענות המבקשים, איני יכולה להמנע מתמיהה בדבר הדרך בה בחרו להתנהל - נסיון לתקוף את פעולת המפרקים כמעט מכל כיוון אפשרי, עד אשר קשה להמנע מן הרושם, כי נוצרה ערבוביה שלמה, וכמה מן הטענות שהועלו אינן מתיישבות זו עם זו, בבחינת "תפסת מרובה - לא תפסת".

9. ככל שהדברים עוסקים בערעור על עצם עריכתה של הגרלה, ככלי לחלוקה בעין של נכסי החברה, הרי שאין מנוס לדחות את כל טענות המבקשים על הסף, וזאת הן מסיבות דיוניות והן מסיבות מהותיות.

ראשית, מן הראוי להעיר כי התשתית העובדתית מעלה מסקנה חד משמעית, כי עצם השימוש באמצעי של הגרלה היה "עמוד התווך" של המתווה שאושר עוד בשנת 1996, קיבל תוקף של החלטת בית משפט, ועמד במרכז ההתנהלות של החברה לאורך כל הפירוק. בעניין זה, די בכך כי איש לא הגיש ערעור על אותן החלטות, בכדי להפוך אותן לחלוטות ובלתי ניתנות לתקיפה בשלב כה מאוחר. אוסיף ואעיר, כי לו היה מי מן המבקשים אכן מתנגד באורח עקרוני למתווה של עריכת הגרלה, הרי שלא היתה כל סיבה או מניעה מלטעון את טענותיו באותו שלב, ולמצער להתנגד בכל תוקף לאישור החלטת האספה הכללית בבית המשפט, לאחר שזו החליטה על דרך פעולה זו ברוב גדול. דווקא העובדה, כי המבקשים דהיום "נזכרו" בהתנגדותם העקרונית אך ורק לאחר שתוצאות ההגרלה לא נשאו חן בעיניהם, מעידה בעד עצמה. אין צורך להכביר מילים על העובדה כי התנהלות כזו עומדת בניגוד למושכלות הבסיסיות ביותר של סדרי הדין, ודי בכך כדי לדחות התנגדויות לעצם המתווה על הסף.

שנית, גם לגופו של עניין, ספק אם יש להתנגדות עקרונית להגרלה על מה שתסמוך; בניגוד לטענות המבקשים, הרי שמפסיקת בית המשפט העליון שצוטטה עולה מסקנה הפוכה לחלוטין למסקנתם - אמצעי ההגרלה זכה לאישור דווקא בעבור אותם מצבים בהם קיימת קבוצה גדולה של בעלי זכאות שווה, כאשר ביניהם יש לחלק מספר קטן יותר של זכיונות או טובות הנאה.

אותו רציונל חל, באופן מובהק, גם על מצב בו מתכוונים עורכי ההגרלה (ואין נפקא מינה לעניין זה, אם מדובר ברשות מנהלית או בבעל תפקיד בהליך פירוק המבקש לחלק נכסים בעין) לחלק נכס לכל זכאי, אולם מספר הנכסים ה"אטרקטיביים" מועט ממספר הזכאים, כך שחלק מהזכאים נאלצים להסתפק בנכסים אטרקטיביים פחות, אותם מנסים המפרקים לאזן באמצעות מערכת של תשלומי-איזון.

דומה, כי דרך זו של הגרלה הינה כמעט מחוייבת, או למצער דרך פעולה סבירה ומתבקשת, מעצם ההחלטה לחלק את נכסי החברה בעין, כאשר עניין לנו בסוגים שונים של נכסים וזכויות, כך שלא ניתן לחלק לכל בעלי המניות "חבילה" זהה של נכסים.

10. יוצא, כי דין טענות המבקשים, ככל שהן מנסות לתקוף את מתווה ההגרלה עצמו, להדחות על הסף; עניין לנו בהחלטות חלוטות, אשר נתקבלו ברוב גדול, העולה בהרבה על שלושה רבעים מן המניות. רוב גדול של בעלי המניות סבר, כי דרך החלוקה בעין עדיפה על פני מכר החברה כמכלול לצד ג', וחלוקת התמורה הכספית - וזאת בשל החשש ממיסוי. נקל לראות, כי בעלי המניות אשר הצביעו באותה עת בעד דרך זו, עשו זאת בלא שיוכלו לדעת איזה "סל" של נכסים יקבלו בסופו של יום; דווקא בשל כך, הרי שהחלטתם נראית אמינה ומשקפת יותר ראיה של טובת בעלי המניות בכללותם - הרבה יותר משפע טענותיהם של בעלי המניות אשר "התעוררו" לאחר שזכו בנכסים הפחות אטרקטיביים בהגרלה עצמה. יתכן מאד, כי בעל מניות כזה המשקיף על המהלך כולו ex-post, סבור כעת כי חרף השלכות המיסוי של מכירת החברה וחלוקת התמורה, הרי שמבחינתו האישית העניין עדיף, לאור תוצאות ההגרלה - אלא שאין בכך כדי להפוך את היוצרות ולהקנות למיעוט זה של בעלי המניות את היכולת "להפוך את היוצרות".

11. זאת ועוד; עיון מפוכח בטענות הספציפיות שמעלים המבקשים כנגד דרך החלוקה לסלים, מעלה עד מהרה כי המבקשים אינם מצביעים על כל דרך ספציפית, לפיה ניתן היה לערוך את חלוקת הסלים להגרלה בדרך טובה יותר. נהפוך הוא; דומה כי כל שפע הטענות התוקפת את החלוקה מכל זוית וכיוון אפשריים, אינה מיועדת אלא להראות כי חלוקה הוגנת לסלי נכסים אינה אפשרית למעשה, ואי לכך, על החברה לבחור בדרך האחרת - של מכר וחלוקת התמורה הכספית (טענה שנדחתה כאמור על הסף). בשום מקום במסגרת טענות המבקשים, לא הועלתה חלוקה חלופית לסלים, אשר לשיטת המבקשים היתה הוגנת יותר.

אלא מאי? דומה כי נסיונם של המבקשים להראות, כי אין פתרון מלבד הדרך המבוקשת על-ידם, עומד להם בסופו של יום לרועץ. זאת, באשר הוא מחזק את המסקנה, כי כל אותן טענות ספציפיות לכאורה כנגד החלוקה, אינן אלא כסות לתקיפת המתווה עצמו - מתווה אשר הפך חלוט ובלתי ניתן לתקיפה. זאת ועוד; עצם נקיטת דרך זו, המשתמשת בשלל-טענות כנגד החלוקה לגיבוי ההתקפה העקרונית כנגד המתווה, מחזק את המסקנה, כי אין עסקינן אלא בנסיון להכשיל את ההסדר, וזאת בשל אי-שביעות רצון מתוצאות ההגרלה גרידא.
12. אני מתחזקת במסקנתי, לאור בדיקה ספציפית של הטענות שהושמעו בפני, ותשובות המפרקים לאותן טענות.

אין זה בלתי מתקבל על הדעת, כי חרף כל מאמציהם של המפרקים, הרי שבסופו של דבר נוצר מצב בו מאמצי האיזון לא הניבו תוצאה מושלמת; אלא שבנסיבות המקרה, ספק אם ניתן היה לבצע את החלוקה בדרך טובה יותר, והמבקשים לא הצביעו בדבריהם כל פתרון מיטבי יותר שאינו כרוך בשינוי המתווה הבסיסי.

בקצירת האומר יאמר, כי מקריאת כתבי הטענות ובמהלך הדיון הסתבר כי חלק ניכר מהתאור העובדתי שבפי המבקשים לקה באי-דיוקים רבים, וזאת בלשון המעטה. כך למשל, התעקשותם לטעון שוב ושוב, כי סכום התמורה המוצע לכל בעלי המניות נמוך בהרבה מהמתואר בידי המפרקים, בשל רכיב מס ערך מוסף. זאת, למרות שניתנו להם הבהרות מפורשות שאין הדבר כך.

חמור מכך; הנסיון להציג את מהלך העניינים, כאילו הוטעו בעלי המניות על-ידי "מחטף" של המפרקים, והשתתפו בהגרלה "בלא שידעו במה הם משתתפים", נמצא על-ידי כבלתי-אמין, וכנסיון בלתי-ראוי לטשטש את העובדה, כי ההתנגדות "העקרונית" לא נולדה אלא לאחר תוצאות ההגרלה. מוטב לה לטענה זו אלמלא העולתה.

ראשית אעיר; עריכתה של הגרלה בין שלושה "סלי" נכסים, היה עקרון בסיסי שנקבע עוד בשנת 1996; כיצד, אם כן, ניתן לרחוש אמון לטענה כי בעלי המניות המתנגדים "לא ידעו במה הם משתתפים", כאשר התבקשו להשתתף בהגרלה בפועל? האם, באורח פלא, "שכחו" לקשר בין הבקשה לבין המתווה שאושר קודם לכן? או שמא סברו כי מדובר בהגרלה נושאת פרסים לבעלי-המניות, שאין כל קשר בינה לבין נכסי החברה? למבקשים ולבאי-כוחם פתרונים.

ההגיון מחייב דווקא את ההנחה, כי המבקשים ידעו יפה לאיזה הליך הם נכנסים, וספק גדול בעיני אם ישנה אמת כלשהי בטענותיהם, כי לא הבינו את דרך החלוקה בין הנכסים, ואי לכך נעשו בחירות לא מושכלות ושגויות.

ייאמר; העובדות שהובאו בפני, כולל פעולתו של ועד הביקורת (אשר המבקשים לא נימקו כלל ועיקר את טענתם הגורפת נגדו, כי היה "חותמת גומי" גרידא של המפרקים; האמנם מן הראוי ליטול כך את חשיבותו, אך ורק משום שדגל בעמדות שונות משלהם כלפי ההליך?), ובעיקר האופן בו היו חלק ניכר מבעלי המניות מודעים היטב (וחלקם אף נכח בפועל) בהליך ההגרלה, סותר באופן מהותי את התמונה שמנסים המבקשים ליצור.

לא זאת, אלא אף זאת; לו היו המבקשים צודקים בטענתם, כי המפרקים שינו ב"מחטף" את "סלי הנכסים", ופגעו בערכו של אחד מהם באופן ניכר, תוך שהם מטעים את בעלי המניות ולא מקנים בידם די זמן לבחירה מושכלת, מדוע לא התייצבו בפני כל אותם אנשים אשר בחרו מרצונם הטוב בסל פלוני, וגילו בדיעבד כי "זכו בחתול בשק"? מדוע, חרף העובדה כי בא-כוחם של המבקשים ידע היטב לפנות אל כל בעלי המניות (עניין אשר נפקותו תידון בהמשך), לא התייצב בפני אלא מיעוט קטן, אשר הוא שהגיש את הבקשה מלכתחילה, ולא זאת בלבד, אלא שבמהלך הדיון הודיעו אף חלק מבעלי המניות החתומים על הבקשה כי הם מסתלקים ממנה?

יתר על כן, אוסיף ואעיר כי בדיקה מושכלת של טענות המבקשים אינה מעלה מסקנה, כי הם קובלים על כך כי הוטעו לבחור סל פלוני מתוך מחשבה מוטעית על ערכו, קיבלו את "מבוקשם", וגילו בדיעבד כי נפלו בפח. טענות אלו, לכל היותר, נטענות על-ידי המבקשים "בשמם" של בעלי מניות אחרים אשר לא הצטרפו להתנגדות, ומעולם לא יפו את כוחם של המבקשים לטעון בשמם. המבקשים, כאמור, קובלים על העובדה כי "קופחו", ולא זכו לבחור את הנכסים הרצויים להם, בעוד בעלי מניות אחרים זכו אף זכו בכך.
יוצא, כי פעם נוספת מערבב טיעונם של המבקשים מין בשאינו מינו - ולאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את הטיעונים במהלך הדיון, אין לי אלא לדחות בשתי ידיים, מהבחינה ה ע ו ב ד ת י ת, את טענותיהם בדבר הטעיה ומחטף. מאזן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי, אינו נוטה, וזאת בלשון המעטה, לטובתם, ודווקא התמונה שמציירים המפרקים היא הסבירה וההגיונית יותר.

13. לסיכומה של נקודה זו; שורת ההגיון וניתוח הטענות העובדתיות והמשפטיות מוליך למסקנה החד-משמעית, כי מאחורי כל טיעוניהם של המבקשים לא מסתתר אלא זאת: התנגדות מאוחרת שנוצרה בשל תוצאות ההגרלה, המבקשת להפוך את היוצרות במאוחר, ו"לפתוח את המשחק מחדש" על-ידי הערמת מכשולים כאלו, אשר יאלצו את בית המשפט להפוך את המתווה החלוט, ולבחור בדרך אשר רוב בעלי המניות התנגד לה.
אמנם, יתכן מאד כי לאספה הכללית יש סמכות, במקרים מסויימים, לחזור ולהרהר אחר החלטותיה אף במקרה של פירוק בפיקוח בית המשפט. אלא מאי? יתכן והייתי פוסקת באורח אחר, לו היה מתייצב בפני רוב או חלק גדול מבעלי המניות, טוען כי המתווה שהוחלט הפך לבלתי כדאי (בין אם באשמת המפרקים או מכל סיבה אחרת), ומבקש לשוב ולכנס את האספה בכדי להחליט על מתווה אחר (וזאת לזכור: לפי טענת המפרקים שלא נסתרה, רוב גדול מאד של בעלי המניות זכה בחלופה אותה ביקש טרם ההגרלה).
אלא שלא כזה הוא המקרה דנן, בו לא התייצב בפני אלא מיעוט זעיר, המבקש "לשים דברים" בפי הרוב; דרך פעולה מסוג זה נידונה בעבר בפסיקת בית המשפט של חדלות פרעון, ונדחתה באורח חד-משמעי. כך למשל נאמרו דברים מפורשים בעניין פש"ר 1066/02 מדרשת רופין, כדלקמן:

"אם אכן קוצר הזמן הוא שגרם לנושים להצביע באופן שגוי,
מדוע לא "נזדעקו" נושים נוספים, לאחר שהיה סיפק
בידם לשוב ולעיין בהצעות בפרק הזמן שבין אישורן
באספת הנושים לבין הדיון בבית המשפט?
מדוע לא התייצב בפני אף לא נושה אחד אשר הצביע בעד ההסדר באספה, וביקש לחזור בו מהסכמתו, היות והושגה בשל לחץ וחפזון בלתי-הוגנים?
דומה כי הבנק לפיתוח התעשיה, בהתנגדותו הגורפת להסדר, מנסה לשים דברים בפיהם של נושים אחרים, ולהיות להם לפרקליט. זאת, בלא שתהיה בידו זכות כלשהי לטעון טענות כגון אלו בשמם. מלבד טענות בעלמא על אי הגינות, לא הוכח בפני דבר, ודין הטענות דנן להדחות על פניהן". (ההדגשות במקור - ו.א).

בשולי הדברים אעיר, כי אף בהצעה ה"חלופית" שהעלו המבקשים נפלו פגמים ותמיהות רבות, וספק אם היא ראויה לאישור אף לגופה; עניין לנו בהסתמכות על מציע אשר אינו מתחייב לדבר, דורש לערוך בדיקת נאותות, ואף מבקש ככל הנראה לחייב את החברה להמנע מראש מהליכים לגיטימיים (לסוג מתווה חליפי של מכר לצד ג') כגון עריכת התמחרות. אף בחוות-הדעת של השמאי זאב כהן, שהוגשה על-ידי המשיבים לא מצאתי אלא הבעת דעה כללית, כי "ניתן להשיג מחיר טוב יותר" - דבר שלא רק שאין בו בכדי להפוך את היוצרות בשלב כה מאוחר, אלא שקבלתו היתה מציבה את כל בעלי המניות בסיכון גדול לשיהוי ולנזק; כל זאת, בסופו של יום, אך ורק משום שמיעוט מקרב בעלי המניות אינו מרוצה מתוצאות ההגרלה.

14. לא אוכל להניח עטי, בלא שאאלץ, לצערי, להעיר הערות מספר אודות התנהלותו של ב"כ המבקשים; בעיקר אמורים דברים בדרך בה ניסה, בלא אישור בית המשפט, לכנס "אספה כללית" של בעלי המניות, ולדון בה לא רק בהפיכת המתווה החלוט, אלא גם בהדחת המפרקים הנוכחיים (!!) אשר מונו לתפקידם בידי בית המשפט.
דרך התנהלות כזו, עם כל הכבוד הראוי, הינה חמורה ושלא כדין, ומהווה במידה רבה "מסלול עוקף בית משפט", תוך התעלמות ממושכלות בסיסיים של מעבר הפירוק לפיקוח בית משפט, ונסיון להעמיד, לא רק את המפרקים אלא גם, את בית המשפט בפני "עובדות מוגמרות",
אשר לפי דעתו של עו"ד הררי (ככל העולה מניסוח המכתב ששלח לבעלי המניות), לא היו מותירים לבית המשפט כל ברירה אלא לאשר בדיעבד את המהלך. האם ביקש, בדרך זאת, להתמנות למפרק ולממש בעצמו את נכסיה הרבים של החברה, במקום המפרקים הקיימים?
זאת ועוד; בעשותו זאת, התעלם בא-כוחם של המבקשים מהעובדה, כי אינו אורגן של החברה, ואין הוא יכול לכנס אספה ולקבוע את סדר היום שלה, תוך התעלמות מהעובדה כי סמכויות אלו מוקנות למפרקים עצמם. למצער, היה עליו להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט, ולא לפעול על דעת עצמו; כל זאת, לאחר שההגרלה כבר בוצעה.
לא זאת, אלא אף זאת. נוכח כוונתו של ב"כ המבקשים לכנס "אספות כלליות" בלא אישור או רשות, הגישו המפרקים ביום 22.5.05 בקשה לצו מניעה. ביום למחרת, קיבלה כב' השופטת קרת את הבקשה, וקבעה כדלקמן:

"בנסיבות העניין, ומפאת דחיפות הבקשה, וכן לאור העובדה כי לכאורה מתנהל הליך התלוי ועומד ובשל החשש הלכאורי כי כינוס האספה יתפס כפעילות החברה עצמה, ניתן צו מניעה כמבוקש". (ההדגשות אינן במקור - ו.א).

אין צורך להכביר מילים, כי משניתן צו מניעה בנוסחו זה, היה על כל פרקליט הפועל כדין ובתום-לב לבטל לאלתר את האספה, קרי, להודיע באותה דרך בה פרסם את האספה קודם לכן, כי בשל החלטת בית המשפט לא ניתן יהיה לקיים את האספה. למצער, אם לא נותר זמן בידו היה עליו לתלות הודעה במקום בולט בו נקבעה האסיפה, כי בשל צו של בית משפט לא תתקיים האסיפה. לאחר מכן, רשאי היה להגיש לבית המשפט כל בקשה שיראה לנכון.

למרבה הצער, לא כך נהג ב"כ המבקשים; תחת זאת, קיים למעשה את האספה כמתוכנן, ובמקום שיועד, בשינוי אחד: מעין-הבהרה לבעלי המניות המשתתפים, כי בשל החלטת בית המשפט, לא תתקיים הצבעה. כל זאת, כאשר ההחלטה השיפוטית אסרה על עו"ד הררי, במפורש, לכנס או לקיים את האספה, באורח שאינו משתמע לשתי פנים.
כאשר נשאל עו"ד הררי על פשר מעשים אלו, במהלך הדיון שהתקיים ביום 4.7.05, לא הכחיש זאת כלל ועיקר, אלא טען כי יצא למעשה ידי חובתו, על-ידי הפיכת האספה ל"אספת הסברה", כדלקמן:

"נאסר עלי ועל מי שאני מייצג לכנס ו/או לקיים את אספת בעלי המניות הנזכרת במודעה אשר פורסמה. וכן, אוסר עליהם (הצו שניתן ע"י כב' השופטת קרת – ו.א) כינוסה של אספה של החברה בבקשה שאנחנו הגשנו לכינוס אספה.
באותו יום, מה שבעצם קיום היה כנס הסברה לבעלי המניות... בכנס הובהר לבעלי המניות שניתן צו על-ידי בית המשפט ולכן לא ניתן לקיים אספה של בעלי מניות. לא ניתן לקיים הצבעות כפי שמלכתחילה היתה מחשבה לעשות כן. עם כל הכבוד, לא למפרקים ולא לגוף אחר (כך!) יש אפשרות למנוע מבעלי המניות לקבל מידע ולהתכנס". (ההדגשות אינן במקור - ו.א).

דומה, כי הדברים מדברים בעד עצמם; התנהלות זו מהווה, לכל היותר, כיבוד חלקי ומגמתי של החלטת בית המשפט, ויש בו קורטוב של התחכמות להחלטה. שהרי, כב' השופטת קרת נתנה צו "כמבוקש" לבקשה, אשר אסרה על עו"ד הררי לכנס או לקיים את האספה. האם סבר עו"ד הררי, כפי שיתכן ומשתמע מדבריו, כי בית המשפט "עם כל הכבוד" (כדבריו הוא) אינו מוסמך ליתן צו כזה, ולכן התעלם ממנו?
למגינת הלב עניין לנו במהלך שעולה ממנו אבק ריחה של התנהגות אשר אינה הולמת התייחסות של פרקליט לצו מפורש של בית משפט. ביטול ההצבעה ושינוי הכותרת ל"אספת הסברה", לא שינתה את מהותו הבסיסית של הצעד בו נקט עו"ד הררי - ואשר אותו בדיוק נועד הצו שניתן ע"י בית משפט למנוע. לכל הפחות, היה על עו"ד הררי לדחות את הכינוס, ולהגיש בקשת הבהרה לבית המשפט, בכדי שיתיר לו לקיים את אותה "אספת הסברה".
לא נותר לי אלא לתמוה על התנהגות זו, והכיצד היא מתיישבת עם כללי האתיקה הנדרשים מעורך-דין, הגם שאינו משמש באותה עת בעל תפקיד מטעם בית המשפט, אלא כידיד בית המשפט.

15. סוף דבר; דין ההסדר שערכו המפרקים להיות מאושר, וכך אני מחליטה.
דין התנגדות המבקשים להדחות. טוב היה לה להתנגדות, אלמלא הוגשה כלל ועיקר.
בנסיבותיו החריגות של מקרה זה, ישאו המבקשים ביחד ולחוד, מלבד אותם בעלי מניות אשר הודיעו בפרטיכל כי הם מסתלקים מן ההתנגדות, בהוצאות המפרקים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 100,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

ניתנה היום ו' בכסלו, תשס"ו (8 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים.

5129371
54678313אלשיך ורדה 54678313-32492/96

אלשיך ורדה, שופטת
סיגל ר.
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
לייעוץ בקשר לתחומי התמחותינו והתוכן באתר
 אתם מוזמנים לפנות אלינו בטלפון
03-6129124
או פשוט שילחו הודעה ונשיב לכם מייד