calluss 64

  • משפט מסחרי מחוץ לקופסה

  • 1

משרדנו בתקשורת

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 2 (פרומו לכתבה)

פרומו לכתבה שתשודר בקרוב על אחת התיקים המורכבים בהם מטפל משרדנו במסגרת התמחותו בדיני חוזים.

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 10

אחד התיקים המעניינים שהיו לנו במשרד כמשרד המתמחה בדיני חוזים. מרשתנו נפלה קורבן לתרגיל עוקץ שכמעט גרם לה לאבד את ביתה בתל אביב, למלווה בריבית שזייף מסמכים וכבר הספיק לרשום הערת אזהרה על הבית. כמובן שמייד עצרנו את העסקה באמצעות צו מניעה. בדיעבד, ובשיתוף פעולה עם ערוץ 10 התברר שמרשתנו לא הייתה הקורבן היחידי. הכתבה, שבה מרואיין בין השאר עו"ד בר אל ירון, מספרת את סיפורם.

בר אל ירון, משרד עורכי דין

משרד עו"ד מסחרי מחוץ לקופסה

התמחותו של המשרד הוא בתחום המסחרי אזרחי. למשרדנו ניסיון ייחודי ורב שנים כמשרד עו"ד העוסק בעריכת חוזים וליטיגציה בסוגיות מגוונות הנוגעות לדיני חוזים, ליווי חברות ובעלי מניות בתחום דיני חברות, ייצוג זוכים וחייבים בהליכי הוצאה לפועל , ליווי בהליכי פשיטת רגל עד למתן הפטר וכמשרד עו"ד המתמחה בעריכת חוזים וליטיגציה בתחום דיני המקרקעין. כמו כן, משרדנו הוא נציגה הבלעדי של חברת הגבייה העולמית GCS והינו משרד עורכי הדין היחיד בישראל המייצג בהרשאתה חברות ופרטים מהארץ ומרחבי העולם בהליכי גביית חובות בינלאומיים.

אתם מוזמנים לעיין בפסקי הדין שקיבל משרדנו עבור לקוחותיו בדף משרדנו בבתי המשפט. על המחשבה המקצועית, והתפיסה האחרת של עולם המשפט בתחומי התמחותו תוכלו ללמוד בדף מאמרים משפטיים באתר ו/או בדף כתבי טענות משפטיים שם תוכלו לעיין בכתבי טענות וכיו"ב מסמכים שהגשנו עבור לקוחותינו שהינם מצד אחד לקוחות פרטיים מן הישוב בישראל, ומצד שני חברות ענק בינלאומיות, לרבות חברת (Google (Ireland וחברת Savox ענקית הטכנולוגיה מפינלנד.

אודות משרד עורך דין בר אל ירון

מקצועיות חסרת פשרות, ליווי אישי ומסור

מזה 14 שנים משרדנו הינו משרד עו"ד מוביל שבמסגרת פעולותו מייצג לקוחות פרטיים וחברות המתמודדים עם תיקים מגוונים בתחום המשפט המסחרי אזרחי. במהלך השנים למדנו שוב ושוב שהמפתח להצלחה היא עורך דין שמבין לא רק את בית המשפט, אלא לא פחות את הלקוח ו/או העסק שהוא מייצג. משמעות הדברים מבחינתנו היא מתן חשיבות עליונה לליווי אישי מתחילת ההליך לעד סופו. אנו מאמינים כי הפתרונות היצירתיים ביותר באים מתוך שיתוף פעולה והבנה מעמיקה של עורך הדין המייצג את הלקוח וצרכיו - זהו סוד הצלחותינו בבית המשפט ומחוצה לו.

yaron46

עו"ד בר אל ירון

יליד 1971, ישראל, סיים בהצלחה ייתרה תואר ראשון במשפטים והוסמך כחבר לשכת עורכי הדין בישראל משנת 2004. במהלך שנת 2007 התקבל כנציגה בישראל של חברת GCS המייצגת גופים בינלאומיים ברחבי העולם. עו"ד בר אל ירון מתמחה בליטיגציה מסחרית בכלל ובדיני החוזים בפרט, ייצג ומייצג אין ספור חברות בינלאומיות, בעיקר בסכסוכים עסקיים מול חברות ישראליות לצד לקוחות פרטיים מן השורה שמתמודדים עם חברות מסחריות ובנקים. מאמריו המשפטיים התפרסמו ומתפרסמים באתרים משפטיים מובילים כגון האתר המשפטי המקצועי "פסק דין" ולא פעם הוזכרו תיקים בהם היה מעורב במגזין גלובס ובכלי תקשורת אחרים. עו"ד בר אל מתנדב פעיל לייצוג מעוטי יכולת במסגרת עמותת לתת, בין אם מול גופים ציבוריים וחברות ובין אם בבית המשפט. במהלך השנים הקפיד ומקפיד עו"ד בר אל לשמור לא רק על מצויינות משפטית אלא גם ובעיקר על יחס אישי מסור לכל לקוח ולקוח, שילוב זה התברר במהלך השנים כשילוב מנצח.

ייצוג וליטיגציה בתחומי המשפט המסחרי אזרחי

 התמחות יחודית בתחומי המשפט המסחרי אזרחי, 12 שנים של ייצוג וליטיגציה בכל ערכאות בתי המשפט והבנה עמוקה של המציאות העסקית שברקע של כל תיק ותיק שמועבר לטיפולינו. להלן תחומי ההתמחות של משרדנו:

עורך דין חוזים 9

דיני חוזים

התמחות וניסיון מגוון וייחודי בדיני חוזים לרבות עריכת חוזים וליטיגציה באכיפה / ביטול חוזים. 

קרא עוד בדף עורך דין חוזים

עורך דין חברות 9

דיני חברות

הקמה, ליווי שוטף וייעוץ לחברות. ליטיגציה וייצוג חברות, בעלי מניות המיעוט ו/או הרוב בחברה.

קרא עוד בדף עורך דין חברות

עורך דין הוצאה לפועל 9

דיני הוצאה לפועל

ייצוג חייבים וזוכים בלשכות ההוצאה לפועל ברחבי הארץ, ערעורים על החלטות רשמי ההוצאה לפועל.

קרא עוד בדף עורך דין הוצאה לפועל

עורך דין פשיטת רגל 9

דיני פשיטת רגל

ייצוג בהליכי פשיטת רגל, משלב בדיקת התיק, דרך ייצוג בהליכי הפשט"ר ועד לצו ההפטר הסופי מחובות.

קרא עוד בדף עורך דין פשיטת רגל

עורך דין מקרקעין 9

דיני מקרקעין

עריכת חוזי מקרקעין מגוונים וליטיגציה בסוגיות הנוגעות לדיני מקרקעין בבכל הערכאות המשפטיות הדנות בדיני מקרקעין.

קרא עוד בדף עורך דין מקרקעין

עורך דין עובדים זרים

דיני עובדים זרים

ייעוץ למעסיקי עובדים זרים, הגנה וליטיגציה מול קנסות המוטלים על מעסיקים והגנה בפני כתב אישום על העסקת עובדים זרים.

קרא עוד בדף עורך דין עובדים זרים

המאמרים האחרונים שפרסמנו

  • צוואה, כל מה שחשוב (מאד) לדעת +

    במאמר זה נביא בפניכם את כל שראוי לדעת לפני שניגשים לעריכת צוואה. נעשה כמיטב יכולתנו להביא בפניכם את ניסיון משרדנו כמשרד עורכי דין לצוואות. את הדברים נבסס על הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") המסדיר את ענייני הירושה והצוואה קרא עוד...
  • פרשנות חוזה +

    פרשנותו של חוזה הייתה, עודנה וכנראה גם תהיה אחת הסוגיות המרכזיות שידונו בהם בתי המשפט בכל הערכאות. בשנים האחרונות חלו תמורות בדרך בה מפרש בית המשפט חוזים ובמאמר ראינו לנכון כמשרד עו"ד חוזים להבהיר את ההלכות האחרונות בפרשנותם של חוזים. כבר קרא עוד...
  • ביטול מתנה במקרקעין +

    מאמר זה יעסוק בהסכם מתנה וליתר דיוק, בביטול הסכם מתנה במקרקעין, סוגיה בה משרדנו כמשרד עורכי דין לחוזים עוסק בה לא מעט. מניסיוננו, מאחר ובד"כ מתנה במקרקעין ניתנת לבן משפחה, כאשר מבקש מעניק המתנה או יורשיו לבטלה מעורבים בעניין אמוציות קרא עוד...
  • תביעה לפינוי מושכר +

    מאמר זה ידון בסוגייה מוכרת, שאנו כמשרד עו"ד העוסק בחוזים נתקלים בה לא מעט, המדובר בפינוי מושכר משוכריו לאחר שאלו הפרו את הסכם השכירות. בעיקר נשים את הדגש על הוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתו "תביעה לפינוי מושכר" קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

חדשות המשרד

  • כתב תביעה - ביטול חוזה החזר חוב +

    מרשינו חתם על חוזה החזר חוב ע"ס כ- 1,500,000 ש"ח. בנוסף העביר כביטחון להחזר החוב את שיק שלו ושל רעייתו ואף התחיל לשלם את התשלומים בהסכם מידי חודש בחודשו. בדיעבד התברר כי חתימתו על ההסכם בטעות והטעיה יסודה וכי יש קרא עוד...
  • בקשת רשות ערעור על החלטה לדחיית בקשה לצו מניעה זמני +

     במקביל להגשת תביעה לביטול חוזה שהוגשה על ידי משרדנו בשם מרשינו, הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני המורה לצד שכנגד להימנע מלהגיש לפרעון שיק בטחון ע"ס 1.5 מליון ש"ח שניתן על ידו כבטחון לביצוע החוזה. בית משפט השלום דחה את קרא עוד...
  • פסק דין בערעור על החלטת בית משפט השלום הדוחה בקשה למתן צו מניעה זמני +

    במסגרת ייצוג מרשינו כמשרד עו"ד חוזים הוגש על ידינו ערעור (בר"ע) על החלטת בית משפט שלום שדחה את בקשת מרשינו למתן צו מניעה זמני לפרעון שיק ע"ס 1.5 מליון ש"ח עד להכרעה בתביעה שהוגשה על ידינו לביטול חוזה. בית המשפט קרא עוד...
  • כתב תביעה לפינוי מושכר +

    המדובר בתביעה לפינוי מושכר בסדר דין מהיר, ובהתאם לפרק טז לתקנות סדר הדין האזרחי. משכיר אשר ניצל נזילת מים שארעה במושכר על מנת לתרץ את מחדליו באי תשלום דמי שכירות ואי קיום תנאי הסכם השכירות. תביעה זו הוגשה במקביל לתביעה קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

עא 364/83 ונדה מזרחי נ' פרדי יעקבי

5 1 1 1 1 1 (1 Vote)

חזרה למאמר משרדנו "שיק פתוח, השלמת שם המוטב על גבי שטר"

חזרה למאמר משרדנו "התנגדות לביצוע שטר"


 

ערעור אזרחי מס' 364/83

ונדה מזרחי
נגד
פרדי יעקבי
וערעור שכנגד

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[23.8.87]
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים ג' בך, א' גולדברג

חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, ס"ח 116, סעיף 81א(ג) - פקודת השטרות [נוסח חדש], נ"ח 14, סעיפים 19(ב), 28, 28(א)(2), 30(ב), 30(ג) - חוק השליחות, תשכ"ה-1965, ס"ח 220, סעיף 2- חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ס"ח 118, סעיפים 14, 15, 61(ב) .

מיני-רציו:
* בתי-משפט – ערעור – התערבות במימצאים עובדתיים
* שטרות – אוחז כשורה – נפרע
* שטרות – אוחז כשורה – פגם של חריגה מהרשאה

המערערת נענתה לבקשת בעלה ליתן שיק על סך 000, 3שקלים כביטחון להלוואה שקיבל האחרון מהמשיב. היא חתמה על שיק לפקודת עצמה ללא רישום הסכום והסבה אותו על החלק. בעלה מילא בשיק סך של 000, 400שקלים. השיק נמסר למשיב באמצעות שלוח, שהתלווה לבעלה של המערערת לשם נטילת השיק. משלא כובד השיק, פנה המשיב להוצאה לפועל. התנגדותה של המערערת לביצוע שטר התקבלה מעבר לסכום של 000, 3שקלים.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וחייב את המערערת בתשלום מלוא סכום השיק. מכאן הערעור, שנסב על שאלת חבותה של המערערת לשלם את מלוא הסכום הנקוב בשיק, על-אף החריגה מהרשאה במילוי הסכום בידי בעלה. הערעור שכנגד מתייחס לטעות חשבונית בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

בית המשפט העליון פסק:
א. (1) על-פי סעיף 19(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש] גובר אוחז כשורה על פגם של חריגה מהרשאה.
(2) כדי לקבוע, שהתובע אוחז כשורה בשטר, חייב בית המשפט להשתכנע, בין היתר, על פי הוראות סעיף 28(א) לפקודה, כי התובע "נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קניינו של המסחר פגומה".
(3) ככלל, אין הנוטל הראשון יכול להיות אוחז כשורה, שכן קיומה של אחיזה כשורה דרש קיומו של סיחור.
(4) הנוטל הראשון של שטר למוכ"ז יכול להיחשב כמי ש"סיחרו" לו את השטר במובן סעיף 28לפקודה, ולכן יכול להיות אוחז כשורה.

(5) רעיון האחיזה כשורה, אשר אינו אלא שיקוף של תכונת הטהירות המאפיינת מסמכים סחירים, נועד מעצם טבעו להגן על צד שהוא רחוק מתהליך עשיית השטר.
(6) קיימים מצבים, שבהם סיווגם של התובע והנתבע כצדדים קרובים הינו פורמאלי בלבד, וכאשר מבחינה מעשית הינם צדדים רחוקים. בסיטואציה כגון זו לא מתקיים הרציונאל, המונע הכרה בתובע כאוחז כשורה.
ב. (1) במקרה דנן, יצרה המערערת בהתנהגותה מצב, לפיו הוציאה שטר תקין, ועל-כן חל עליה השתק, והיא מנועה מלטעון טענה של חריגה מהרשאה.
(2) בחתמה על שיק לפקודת עצמה בתוספת חתימת היסב על החלק, ללא נקיבת סכום, פתחה המערערת פתח לאפשרות של מילוי השיק מעבר למוסכם בינה לבין בעלה. בכך יצרה סיכון, כי משיסוחר השטר לאוחז כשורה, יהיה עליה לפרוע אותו במלואו.
ג. כערכאת ערעור אל לו לבית המשפט העליון להתערב במימצאים עובדתיים, אשר נקבעו על-ידי הדרגה הראשונה, אלא אם כן נפלה בהם טעות עקרונית, או שאין המימצאים תואמים את חומר הראיות.

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) .253
[2] ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב להתיישבות חקלאית, נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3) .830
[3] ע"א 115/72 יוחננוב נ' הלל ואח’, פ"ד כז(2) .684
[4] ע"א 273/78 גרוסמן נ' כספי ואח’, פ"ד לג(3) .300

ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' חלימה) מיום 1.5.83בת"א 286/82. הערעור נדחה. הערעור שכנגד נתקבל.

א' ארליך - בשם המערערת (המשיבה בערעור שכנגד);
מ' זינגל - בשם המשיב (המערער בערעור שכנגד).

פסק-דין

השופט ג' בך: .1לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' חלימה) מיום 1.5.83, המחייב את המערערת לשלם למשיב סך של 000, 370שקל בתוספת ריבית והצמדה.

להלן העובדות הרלוואנטיות, כפי שנקבעו בבית המשפט קמא.

באחד מימי אוגוסט 1981עבדה המערערת בחנות (מספרה) שבבעלותם המשותפת שלה ושל בעלה. אל החנות נכנסו בעלה, שוקי מזרחי (להלן - שוקי), אשר עמו נמצאה אז בהליכי גירושין, ואחד בשם יוסף אזדי (להלן - אזדי). שוקי פנה אליה בבקשה לעזרה כספית, היינו מתן שיק על סך 000, 3שקל, לצורך מתן ביטחון להלוואה שעמד לקבל מאת המשיב (להלן - פרדי). אמנם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נאמר, כי העזרה הכספית נתבקשה לצורך סילוק חוב, אך עיון בראיות שבתיק מלמד, כי תיאור זה אינו מדויק, וכי השיק נועד להוות ביטחון להלוואה מאת פרדי. המערערת נענתה, תלשה שיק מפנקס השיקים שלה, חתמה עליו לפקודת עצמה והסבה אותו על החלק. באותו רגע הציע שוקי, כי המערערת תחזור לעבודתה, וכי הוא ימלא את הסכום החסר בשיק, והמערערת אכן חזרה לעבודתה. הסכום שמילא שוקי בשיק הנ"ל היה 000, 400שקל במקום 000, 3שקל, כמבוקש על-ידיו בעת השיחה עם המערערת.
השיק נמסר לפרדי באמצעותו של אזדי הנ"ל, שהיה שלוחו של פרדי לצורך נטילת השטר. משלא כובד השיק בבנק, פנה פרדי למשרד ההוצאה לפועל במטרה לגבות את סכום השיק. המערערת הגישה התנגדות לביצוע השטר, ובעקבות כך העביר יושב-ראש ההוצאה לפועל את העניין לבית המשפט, כמצווה בסעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- .1967על-פי הסעיף הנ"ל, דינה של התנגדות כדין בקשת רשות להתגונן בדיון בסדר דין מקוצר. הרשמת נענתה לבקשה לגבי כל סכום מעבר ל-000, 3שקל, וחייבה את המערערת בתשלום הסכום הנ"ל של 000, 3שקל בלבד. סכום זה אכן שולם.
בית המשפט קמא האמין למערערת, כי בבקשו עזרה כספית, דיבר בעלה על סכום של 000, 3שקל בלבד, וכי הסכמתה להשלמת השיק על-ידיו התייחסה לסכום זה ולא יותר.
לפיכך קבע בית המשפט, כי מילוי הסכום של 000, 400שקל על-ידי שוקי הינו חריגה מההרשאה, שניתנה לו על-ידי המערערת, ומעילה אמונה. עם זאת פסק בית המשפט, כי התובע פרדי ושליחו אזדי תמי-לב היו, שכן לא ידעו הללו מהו היקף ההרשאה שנתנה המערערת לשוקי בעלה, ולפיכך לא יכלו לדעת, כי רישום הסכום הגבוה יותר, על-ידי שוקי, היווה חריגה מהרשאה זו. זאת ועוד, המערערת עצמה יצרה בהתנהגותה מצג, אשר לפיו לא ניתן היה לדעת, כי יש פסול כלשהו במילוי השיק, כפי שמולא על-ידי בעלה.
בהסתמך על קביעה זו, החליט בית המשפט, כי המשיב הינו "אוחז כשורה" בשטר ורכש בשל כך חיוב נקי, וחייב את המערערת בתשלום יתרה של 000, 370שקל.

כנגד פסק-דין זה מופנים הערעור והערעור שכנגד.
.2ייאמר מיד, כי בית המשפט המחוזי נתפס לטעות חשבונית בפסק-דינו, וכי אם אכן כדין חויבה המערערת בתשלום מלא על-פי השיק, היה על בית המשפט לחייבה
בתשלום של 000, 397שקל, שהוא ההפרש בין 000, 3שקל אשר כבר שולמו על-ידיה, לבין סכום השיק. בטעות חייב בית המשפט את המערערת בתשלום 000, 370שקל בלבד. לטעות זו מתייחס הערעור שכנגד מצד פרד, וערעור זה ללא ספק בדין יסודו.

.3נעבור עתה לדון בערעור העיקרי, של המערערת.
המערערת מעלה בערעורה מספר ניכר של טענות עובדתיות ומשפטיות; בחנתי את כולן, אך אעמוד להלן רק על אותן טענות שמצאתי אותן ראויות להתייחסות מיוחדת.
השאלה המרכזית בערעור זה הינה, האם רישום הסכום של 000, 400שקל בשיק, פעולה אשר פירושה חריגה מהרשאה ומעילה באמון המערערת, מהווה פגם המשמיט את הקרקע מתחת לזכותו של התובע על-פי השטר. במלים אחרות - האם רכש התובע זכות מטוהרת, או שמא דבק בזכותו הפגם האמור? על-פי סעיף 19(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן - הפקודה), גובר אוחז כשורה על פגם של חריגה מהרשאה, שכן בחלק הרלוואנטי בסיפא של אותו סעיף משנה נקבע:
"...אם סיחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה, יהא השטר בידו כשר ובר-פעל לכל דבר, והוא יכול לאכוף אותו כאילו הושלם ...ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה".
כדי לקבוע, שהתובע אוחז כשורה בשטר, חייב בית המשפט להשתכנע, בין היתר, על-פי הוראות סעיף 28(א)(2) לפקודה, כי התובע "נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה".
בית המשפט המחוזי קבע, כי היסודות הנ"ל אכן הוכחו כדבעי ביחס להחזקתו של פרדי בשיק האמור, ובא-כוח המערערת ניסה לשכנענו כי בכך שגה.
.4במישור העובדתי טוענת המערערת, כי המשיב לא "נטל את השטר בתום לב" במובן סעיף 28(א)(2) הנ"ל, שכן יש לקבל את עדותה של המערערת, לפיה שמע גם שמע השליח אזדי את תוכן השיחה שהתנהלה בחנות בין שוקי לבין המערערת, שיחה שבה הוגבלה ההרשאה ל-000, 3שקל בלבד.
טענה זו דינה להידחות. הלכה היא מלפני בית-משפט זה, כי כערכאת ערעור אל לו להתערב במימצאים עובדתיים, אשר נקבעו על-ידי הדרגה הראשונה, אלא אם כן נפלה בהם טעות עקרונית, או שאין המימצאים תואמים את חומר הראיות (ראה ע"א 260/82 [1], בעמ' 267). במקרה דנן, הייתה השאלה אם שמע אזדי את השיחה בין המערערת
בין בעלה שאלה עובדתית השנויה במחלוקת. אמנם קבע בית המשפט, כי באופן כללי מאמין הוא לגירסת המערערת ומבכר אותה על פני גירסת התביעה, אולם חרף קביעה כללית זו עולה מפסק הדין, כי בנקודה הספציפית הנ"ל קיבל בית המשפט את עדותו של אזדי. רשאי היה בית המשפט קמא לקבוע, כפי שאכן עשה, כי אזדי לא שמע את דברי המערערת בדבר היקף ההרשאה שנתנה לבעלה, שכן באותו זמן עמדה במרחק מה מאזדי.
עוד טוענת המערערת, כי הסכום שבשיק מולא על-ידי שוקי במשרדו של התובע ולא במספרה עצמה, עובדה שגם לה יכלו להיות השלכות לגבי שאלת תום-לבם של פרדי ושליחו אזדי.
המערערת לא הביאה כל סימוכין לטענתה זו, פרט לעדותה בבית המשפט קמא, לפיה אמר לה בעלה, שמילא את הסכום במשרד התובע.
עדות זו הינה עדות שמיעה שאין להסתמך עליה, ואכן כך החליט השופט דלמטה, כאשר רשם בפרוטוקול כי "העדות הנ"ל תתקבל בכפוף להופעתו של שוקי כעד" (הדגשה שלי - ג' ב'). משלא הוזמן שוקי להעיד בבית המשפט, יש להתעלם מטענת המערערת לגבי מקום מילוי הסכום שבשיק, ואין להתערב במימצאו של בית המשפט קמא, המבוסס על גירסת אזדי, לפיו הושלם השיק על-ידי שוקי במספרה.
.5במישור המשפטי טוענת המערערת, כי היות ושוקי לא היה אלא שליח לצורך מילוי הסכום בשיק ואילו אזדי שליח לצורך נטילתו, הרי שהמשיב והמערערת הינם "צדדים קרובים" לשטר, ולפיכך לא יכול פרדי ליהנות ממעמד של אוחז כשורה. ראה י' זוסמן, דיני שטרות (דף-חן, מהדורה 6, תשמ"ג) 259-.260
ההלכה היא, אכן, כי ככלל אין הנוטל הראשון יכול להיות אוחז כשורה. בהקשר זה ראוי להזכיר את מאמרה של ד"ר ס' אוטולנגי, "היכול נפרע להיות אוחז כשורה בשטר?" עיוני משפט א (תשל"א-ל"ב) .313כפי שמסבירה המחברת, בעמ' 316, נשענת הלכה זו על שני נימוקים, האחד במישור הטכני- משפטי והאחד במישור הענייני.
במישור הטכני, נובעת ההלכה הנ"ל מלשונו של סעיף 28(א)(2) לפקודת השטרות [נוסח חדש], אשר מפרט את יסודות האחיזה כשורה וקובע, כי אוחז כשורה הוא מי ש"נטל שטר... ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה..." (ההדגשות שלי - ג' ב'). קיומה של אחיזה כשורה דורש, אם כן, קיומו של סיחור; סעיף 30(ג) לפקודה קובע, כי סיחורו של שטר לפקודה נעשה במסירת השטר בתוספת חתימת היסב. הנפרע עצמו, נוטל את השטר ללא חתימת היסב, ומכאן
שאין הוצאת השטר לנפרע מהווה "סיחור". המסקנה היא, כי הנפרע ממילא אינו יכול להיות אוחז כשורה, משום שלגביו לא יתקיים יסוד ה"סיחור", הנדרש בסעיף .28
במישור הענייני, נובעת ההלכה מהעיקרון המונח ביסודו של מוסד האחיזה כשורה. רעיון האחיזה כשורה, אשר אינו אלא שיקוף של תכונת הטהירות המאפיינת מסמכים סחירים, נועד מעצם טבעו להגן על צד שהוא רחוק מתהליך עשיית השטר. אין פקודת השטרות [נוסח חדש] באה להגן על אדם שהוא בעל קרבה ישירה לתהליך זה.
.6דעתי היא, כי אין מניעה להכיר בתובע פרדי כ"אוחז כשורה", וזאת משום ששתי ההנמקות הנ"ל אינן חלות בסיטואציה שלפנינו.
ראשית, מדובר בשטר בר פירעון למוכ"ז, שכן רשמה המערערת, כאמור, את השיק לפקודת עצמה והסבה אותו על החלק. והנה נקבע בסעיף 30(ב) לפקודה לאמור: "שטר בר-פרעון למוכ"ז - סיחורו במסירה". משמע, שאין אנו נתקלים בקושי המשפטי המוזכר לעיל, שכן הנוטל הראשון של שטר למוכ"ז יכול גם יכול להיחשב כמי ש"סיחרו" לו את השטר במובן סעיף 28 לפקודה.

אך גם ההנמקה העניינית אינה חלה במקרה זה.
ההצדקה העניינית להלכה, שעליה מתבססת המערערת, יוצאת מההנחה, שהנוטל הראשון הינו אכן בעל קרבה ישירה לתהליך הוצאת השטר. למרות שזהו המצב בדרך כלל, קיימים מצבים בהם סיווגם של התובע והנתבע כצדדים קרובים הינו פורמאלי בלבד, וכאשר מבחינה מעשית הינם צדדים רחוקים. בסיטואציה כגון זו לא מתקיים הרציונאל, המונע הכרה בתובע כאוחז כשורה. ואכן נראית לי דעתם של הגורסים, כי במקרים כאלה ניתן להכיר בתובע כאוחז כשורה. ראה מאמרה הנ"ל של ד"ר אוטולנגי, בעמ' 316-318, 327, וכן ראה התייחסות לדעה זו בע"א 358/80 [2], בעמ' .833
במקרה דנן, המשיב המערערת לא היו כלל צדדים לעיסקת היסוד, שהיא ההלוואה בין המשיב לשוקי. המערערת עצמה לא קיבלה תמורה על השיק שהוציאה, שכן התמורה ניתנה לשוקי. לא היה איפוא קשר חוזי של ממש בין השניים.
דעתי היא, כי גם מבחינה זו ניתן לראות את פרדי כאוחז כשורה.
.7המערערת מעלה גם את הטענה, כי נטילת השטר בידיעה שלא היה שלם ברגע הוצאתו מהווה חוסר תום-לב מצדו של אזדי - חוסר תום-לב אשר מחייב אף את שולחו
- התובע (מכוח סעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, אשר קובע, כי פעולותיו של השלוח, לרבות ידיעה וכוונה, מחייבות ומזכות את השולח).

בכך מסתמכת המערערת על ההלכה, לפיה אדם, אשר נטל שטר בידעו כי השטר לא היה שלם כאשר הוצא, נפסל כאוחז כשורה, בשל העדר תום-לב (ראה זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 266).

אומר ד"ר זוסמן, שם:
"אם ידע הנסב שהמסמך הוצא כשאינו שלם, והמסמך הושלם לאחר מכן ע"י אחד הצדדים לו, היכול הוא להיות אוחז כשורה? נראה הדבר שלא" (ההדגשהשלי - ג' ב').

לדעתי, דברים אלה אינם חלים על המקרה שלפנינו.
בעניין זה מקובלת עלי קביעת השופט קמא, כי המערערת יצרה בהתנהגותה מצג, לפיו הוציאה שטר תקין. חל עליה איפוא השתק, משמע שמנועה היא מלטעון כלפי פרדי טענה של חריגה מהרשאתה על-ידי שוקי (ראה ע"א 115/72 [3], בעמ' 695-696).
.8עוד טוענת המערערת, כי הייתה סבורה שאזדי, אשר נמצא בחנות כשליחו של התובע, הינו פרדי, התובע עצמו. לטענתה, לא התקיים בה היסוד הנפשי הדרוש לצורך השלמת ההתקשרות עם פרדי, בשל טעות זו. היא התכוונה למסור את השיק לפרדי, בעוד שבפועל מסרה אותו לאזדי. על-כן יש, לטענתה, לבטל את ההתקשרות, והיא מסתמכת בעניין זה על סעיפים 14, 15 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-.1973
אין בטענה זו ממש. טעותה של המערערת התמצתה בכך, שהייתה סבורה כי היא מוסרת את השיק ישירות לתובע, פרדי, בעוד שלמעשה סוחר השטר לתובע באמצעות שליחו אזדי. בכל מקרה, כוונת המערערת הייתה להעביר את השיק לאותו אדם אשר מלווה את הכסף לבעלה, וזו אכן הייתה מהות פעולתה. לדעתי, אין לומר, כי אי-ידיעת המערערת על קיומה של השליחות הנ"ל פוגעת ביסוד הנפשי של כוונת ההתקשרות, כנדרש על-פי הפקודה.
אין פה איפוא עילה לביטול תוקף השיק, ולו בשל העדר הקשר הסיבתי בין הטעות לבין הוצאת השיק. לא ניתן לומר, כי הוצאת השיק על-ידי המערערת נגרמה על-ידי הבלבול בין אזדי לפרדי, ואין מקום לקביעה, שהעברת השיק נבעה מטעות.
המערערת מסתמכת לצורך טענה זו על ע"א 273/78 [4].

אין עובדות המקרה ההוא דומות לנסיבות המקרה דנן.
ע"א 273/78 [4] הנ"ל מתייחס למקרה שבו לא גילה עורך-דין למוכרי מגרש, כי
הוא פועל כשלוח של שכניהם (הקונים), כאשר ידוע היה לו, כי אין המוכרים מעוניינים למכור את המגרש לאותם שכנים. השופט ברק קבע בפסק- דינו, כי קשרי הבעלות המשותפת העתידית בין הצדדים לחוזה חייבו את גילוי זהותם של שולחי עורך הדין. כאמור, אין ללמוד מפסק-דין זה דבר לענייננו. שם יכלה זהות הצד להשפיע על אומד דעתם של המתקשרים, ואילו במקרה דנן אינה נודעת לטעותה של המערערת בדבר זהותם של אזדי ושל פרדי משמעות עניינית.
.9ברור, שתוצאה זו מהווה פגיעה משמעותית במערערת, אשר סכום רציני הוצא ממנה עקב מעשה המירמה מצד בעלה. אולם אין עליה בעניין זה אלא להלין על עצמה. בחתמה על שיק לפקודת עצמה בתוספת חתימת הסב על החלק, ללא נקיבת סכום, פתחה המערערת פתח לאפשרות של מילוי השיק מעבר למוסכם בינה לבין בעלה. בכך יצרה סיכון, כי משיסוחר השטר לאוחז כשורה, יהיה עליה לפרוע אותו במלואו. המערערת יכלה להימנע מתוצאה זו, לו הייתה מתעכבת עוד רגע קט ורושמת את הסכום בשיק במו ידיה, פעולה אשר אורכת מספר שניות בלבד. המערערת לא עשתה כן, ועליה לשאת בתוצאה.
.10דעתי היא, שיש לדחות את הערעור, לקבל את הערעור שכנגד ולתקן את פסק הדין כך, שהחיוב של המערערת יעמוד על 000, 397שקל בתוספת ריבית והצמדה.
כמו כן הייתי מציע להטיל על המערערת לשלם למשיב שכר טרחת עורך- דין בסך 000, 2ש"ח, אשר יישא ריבית והצמדה כחוק החל מיום מתן פסק-דין זה ועד לתשלום בפועל.

הנשיא מ' שמגר: אני מסכים.
השופט א' גולדברג: לא רק קרבה פורמאלית הייתה בין המערערת לבין המשיב, אשר היה צד ישיר לתהליך עשיית השיק והוא רכש אותו ישירות ממנה, אלא שהמערערת והמשיב היו צדדים סמוכים גם מן הבחינה העסקית. שכן מתן ההלוואה לבעלה של המערערת היה מותנה במתן השיק על-ידי המערערת כביטחון להלוואה, ומטעם זה שלח המשיב את שלוחו כדי שייטול את השיק. במצב דברים זה לא יכול המשיב להיות אוחז כשורה וליהנות מזכויות היתר של אוחז כזה, כשלא קיים חיץ בין עיסקת ההלוואה לבין הוצאת השיק.
יש עוד להוסיף, כי המשיב אינו אוחז כשורה גם מן הטעם שהוא ידע כי השיק הושלם ממש קודם לסיחור (בהנחה כי השיק "סוחר" לו, כסברת חברי, השופט בך).
אולם סבורני, כי אין אנו נדרשים כלל בענייננו לסוגיה של האוחז כשורה. כל
שטוענת המערערת, כי בעלה חרג מתחום הרשאתה כשכתב את סכום השיק. ואילו אכן ידע המשיב, כשקיבל את השיק, על דבר חריגה זו, הרי הכול מסכימים כי הייתה לה הגנה טובה כנגדו. דא עקא, כי על-פי מימצאי בית המשפט קמא (כפי שהסביר חברי, השופט בך) לא ידע המשיב על כך, ועקב יחסי האמון המקובלים בין בני-זוג מנועה המערערת מלטעון, כי בעלה חרג מגבולות ההרשאה שנתנה לו. שכן בהתנהגותה יצרה מצג כלפי המשיב (באמצעות שלוחו) בדבר קיומה של הרשאה, ועל יסוד מצג זה שינה המשיב את מצבו לרעה.
לפיכך מסכים אני, כי דין הערעור להידחות, כאמור בפסק-דינו של השופט בך.

הוחלט, כאמור בפסק-דינו של השופט בך.

5129371
54678313

ניתן היום, כ"ח באב תשמ"ז (23.8.87).

עא 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "שיק פתוח, השלמת שם המוטב על גבי שטר"

חזרה למאמר משרדנו "התנגדות לביצוע שטר"


ערעור אזרחי מס' 1286/90

בנק הפועלים בע"מ
נגד
.1ורד הלבשה
.2יוסף וייס
.3אסתר וייס

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[29.12.94]
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים א' מצא, ט' שטרסברג-כהן

פקודת השטרות [נוסח חדש], נ"ח 12, סעיפים 21(א), 22, 22(א), 22(ב), 22(ג), 24, 25(א), 55(א)(1), 55(ב)(3), 92(א) – פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975, נ"ח 594, סעיפים 1(המונחים "קשרי שותפות", "שותפות"), 14 פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, נ"ח 764, סעיפים 99(ב), 105, 106 פקודת הנזיקין [נוסח חדש], נ"ח 266, סעיפים 52, 68- חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ס"ח 259, סעיף 16- חוק המיטלטלין, תשל"א-1971, ס"ח 184, סעיפים 8, 13(א) – חוק השליחות, תשכ"ה-1965, ס"ח 220, סעיפים 3(א), 3(ב), 5, 5(א), 6, 6(א), 6(ב), 7, 9(א), 5, 18- חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, ס"ח 42, סעיפים 2, 4- חוק המשכון, תשכ"ז-1967, ס"ח 48, סעיף .5

מיני-רציו:
* בנקאות – יחסי בנק לקוח – חובת הבנק
* חברות – חריגה מסמכות – שימוש בחותם החברה
* נזיקין – עוולות – גזל
* נזיקין – עוולות – רשלנות
* קניין – מיטלטלין – שטר
* שטרות – חתימה – בשם מסחרי
* שטרות – חתימה – הסבה
* שליחות – יצירת השליחות – הבעת רצון כלפי הצד השלישי * שליחות – פעולה ללא הרשאה – הטלת הסיכון על הצד השלישי
* שליחות – תחולת חוק השליחות – על השליחות השטרית

חברה משכה סדרת שיקים לפקודת "ורד הלבשה"; שיק נוסף נמשך לפקודת "וייס". השיקים הוסבו למערער על-ידי הטבעת חותמת "ורד – הלבשה לגברות ירושלים, טל: 225905-02, רח' נחל השבעה 5", ועל-ידי חתימתו של המשיב 2, שהיה לו חשבון אישי אצל המערער. לעומת זאת היה חשבון משותף למשיב 2ולאמו, המשיבה 3, בבנק המזרחי המאוחד. המשיבים 2ו- 3הם בעלי מניות בחברה פרטית בע"מ – וייס ורד הלבשה בע"מ – אולם חברה זו לא הייתה פעילה כלל, מעולם לא שילמה אגרות ולא הגישה דו"חות שנתיים. השיקים הוצגו לפירעון, אך חוללו באי-פירעון. המערער, כנסב, ביקש לממש את זכאותו השטרית כנגד החברה המושכת, אולם זו נקלעה להליכי חדלות פירעון. גם המשיב 2נקלע להליכי חדלות פירעון. תביעת המערער נגד המשיבה 3נדחתה בבית המשפט המחוזי. מכאן הערעור, שנסב על שאלת חבותה של המשיבה 3להסבת השיקים בידי בנה, המשיב 2, שהיה מוסמך לנהל את עסקיה.

בית המשפט העליון פסק:
א. עצם העובדה כי צד איננו חתום על גבי השיק איננה שוללת, א-פריורי, את חבותו השטרית. כך, למשל, סעיף 22(ג) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע כי שותף אשר חותם על גבי שטר בשמה של השותפות, הרי זה כאילו חתם שמותיהם של כל החבים בתור שותפים לאותה פירמה. הוא הדין בשלוחו של אדם אשר חותם כשלוח על גבי שטר (סעיף 25(א) רישא לפקודת השטרות [נוסח חדש]) ( 805ד-ה).
ב. (1) אין לייחס לרישום פומאלי לחלוטין תוצאות משפטיות ( 806ג-ד).
(2) מבחינה מושגית, אין שותפות וחברה יכולים לדור בכפיפה אחת. לכאורה, קיומה של חברה שומט את הקרקע תחת טיעון השותפות. אולם לאור הנסיבות המיוחדות במקרה דנן, דומה כי עצם רישום החברה אינו שולל מניה וביה את האפשרות לקיום שותפות ( 806ה-ו).
ג. חתימת אדם בשם מסחרי – כמושך, כנפרע או כמסב – מחייבת אותו אישית (807

א).
ד. (1) היסב השטר הינו בעל משמעות כפולה. האחת – המחאת זכאותו של הנפרע כלפי המושך אל הנסב. השנייה – חבותו של המסב כלפי הנסב אם המושך אינו מקיים את חיובו השטרי ( 807ז).
(2) בעניין דנן, המשמעות העיקרית של ההיסב טמונה בהיבט השני של ההיסב -
חבות המסב כלפי הנסב. אם התקיימו יחסי שליחות (מפורשת, משמעת או מצג שליחות), הרי קמה חבות של המסב-הנפרע ( 808א-ב).
(3) אם נקבע כי אין יחסי שליחות בין החותם על חתימת ההיסב לבין הנפרע, הרי שאין חבות של הנפרע כלפי הנסב. אם הבנק-הנסב שילם את דמי השטר לידי השלוח אשר חרג מהרשאתו, ושלשל את הכספים לכיסו או לחשבונו, הוא עלול לחוב במסגרת דיני הנזיקין ודיני הקניין ( 808ב).
(4) העברת מיטלטלין שהזכות להחזיק בהם היא לתובע, על-ידי שהנתבע מסר אותם לאדם שלישי, היא גזל ( 808ג).
(5) הבעלות בחיוב השטרי נתונה לנפרע. זכות ההחזקה נתונה לבעלים ולמי שמחזיק בשטר מכוח הסכמתו. הבעלים רשאי לדרוש את מסירת הנכס ממי שמחזיק בו שלא כדין. המסגרת הנורמאטיבית לקביעה היא סעיף 16לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אשר נקלט לדיני המיטלטלין בסעיף 8לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, והוא מוחל, בשינויים מחויבים, במסגרת סעיף 13(א) לחוק המיטלטלין ( 808ד-ה).
ה. (1) פקודת השטרות [נוסח חדש] כוללת בתוכה מספר הוראות העוסקות בשליחות השטרית. הוראות אלו מכסות מקצת מהסוגיות של דיני השליחות. יתרת הסוגיות מוסדרות במסגרת דיני השליחות הכלליים ( 808ז- 809א).
(2) נקודת המוצא היא דיני השליחות הכלליים לפי חוק השליחות, תשכ"ה-1965, אלא אם כן קיימת התייחסות ספציפית לסוגיה במסגרת דיני השטרות ( 809א). (3) פקודת השטרות [נוסח חדש] איננה מכירה בשליחות נסתרת, בשונה מהכרה כזו בסעיף 7לחוק השליחות. לכן, אם שמעון הוא שלוחו של ראובן, ושמעון מבצע פעולה שטרית (משיכה או היסב) במסגרת אותה הרשאה אך חותם את שמו בלבד, הרי שאין הפעולה מחייבת את ראובן בחבות שטרית. השלוח, שמעון, עשוי לחוב בחבות שטרית (סעיף
22א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). אפשר שהוא רשאי לחזור על השולח, מכוח דיני עשיית עושר (סעיף 4לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979) ( 809א-ב).
(4) יש להבחין בין מספר מצבים עיקריים בהטלת חבות שטרית במסגרת הרשאה, דהיינו – בהטלת חבות על ראובן, אם כי, מבחינה פיזית, ראובן עצמו לא חתם על השטר. המקרה הראשון: אם שמעון, שלוחו של ראובן, חותם על השטר "ראובן", הרי שמכוח סעיף 92(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] מוטלת חבות שטרית על ראובן כל עוד פעל שמעון במסגרת ההרשאה. המקרה השני: שמעון, השלוח, חותם את שמו הוא ("שמעון"), אך מוסיף – על פני השטר – כי הוא חותם את חתימתו כשלוחו של ראובן. מכוח סעיף 25(א) לפקודה. שמעון מופטר מחבות אישית, והחבות השטרית היא כול כולה של ראובן. במקרה השלישי, שמעון, השלוח, חותם את שמו הוא ("שמעון") על שטר. החבות השטרית היא חבותו של שמעון בלבד. הוא רשאי להיפרע במסגרת היחסים הפנימיים ביניהם מראובן השולח ( 809ג-ז).
ו. (1) דיני השטרות מטילים את סיכון החריגה מהרשאה על הצד השלישי (סעיף 24לפקודת השטרות [נוסח חדש]). מקום בו השלוח חרג מהרשאתו, הרי שצדדים שלישיים (הנפרע, הנסב) אינם רשאים להיפרע מהשולח הם רשאים להיפרע, במסגרת התביעה השטרית, מהשלוח בלבד ( 810א).
(2) בכך פוסעים דיני השליחות השטריים בעקבות מדיניותם העקרונית של דיני השליחות הכלליים. נקודת המוצא של דיני השליחות הכלליים, הקבועים בחוק השליחות, הינה, כי חריגה מהרשאה איננה מחייבת את השולח (סעיף 6(א) לחוק השליחות). השולח רשאי לאמץ את פעולת השלוח, אולם בהיעדר אימוץ של פעולות השלוח, הרי שסיכון החריגה מההרשאה מוטל על הצד השלישי ( 810ב).
(3) היקף הנטל המוטל על הצד השלישי מותנה בידיעתו של הצד השלישי על אודות החריגה מהרשאה. אם הצד השלישי יודע על אותה חריגה או היה עליו – כאדם סביר – לדעת על כך (סעיף 18לחוק השליחות), הרי שהוא כפוף לרצונו של השולח. רוצה השולח – מאמץ את פעולת השלוח ויוצר יחס ישיר עם הצד השלישי; רוצה השולח – מותיר את המצב על כנו, שאז אין יחס ישיר בין השולח לבין הצד השלישי, והצד השלישי רשאי להיפרע את נזקו מהשלוח על-פי דיני הנזיקין. אם הצד השלישי לא ידע על החריגה מההרשאה ולא היה עליו לדעת עליה, הוא רשאי לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו ( 810ג-ד).
(4) העיקרון בדיני השליחות הכלליים הוא שחריגה הרשאה איננה יכולה להקים חבות של השולח כלפי הצד השלישי. הצד השלישי איננו יכול לכפות את תוצאות הפעולה המשפטית על השולח, מקום בו השלוח חרג מהרשאתו (או פעל בהיעדר כל הרשאה), אפילו היה השולח רשלן ואפילו הצד השלישי איננו רשלן. במקרה זה (רשלנות השולח) יכול הצד השלישי להיפרע מהשולח את נזקיו במסגרת דיני הנזיקין, אולם אין הוא יכול לכפות על השולח את היחס המשפטי הישיר ביניהם ( 810ד-ה).
(5) (בעקבות ע"א 636/89 [3]) הצורך של הצד השלישי לדעת מתבסס לעתים על יחסים חוזיים מוקדמים בין ה"שולח" לבין הצד השלישי, ולעתים מקורו בחובת הזהירות הכללית המוטלת על אדם כלפי שכנו ( 810ו-ז).

(6) הקצאת הסיכונים בדיני השליחות הינה הקצאה קשיחה – הסיכון נופל על השולח או על הצד השלישי. מדיניות משפטית ראויה היא זו המאפשרת, במקרים מסוימים ומוגדרים, הקצאה של נטל הסיכון מקום בו שני הצדדים כאחד נפגעים שלא כדין. זו המגמה הראויה בכל המשפט האזרחי, לרבות בדיני השליחות ( 810ז- 811א).
ז. (1) השליחות היא תופעה אובייקטיבית. היא איננה תופעה סובייקטיבית המותנית ברצונו של השולח. לכן, אם השלוח יוצר מצג אובייקטיבי של הרשאת השלוח כלפי הצד השלישי, הר שרואים את פעולת השלוח כפעולת השולח ( 812א).
(2) דיני החריגה מהרשאה, הקבועים בסעיף 6לחוק השליחות, כפופים להגדרות השליחות וההרשאה בחוק ( 812א).
ח. (1) פקודת השטרות [נוסח חדש] אינה קובעת הוראה מיוחדת לעניין ההרשאה; שתיקתה פירושה שיש לנהוג בעניין זה לפי דיני החיובים הכלליים ( 813ב-ג).
(2) מכוח הוראות חוק השליחות, אין רואים את "הסמכות הנחזית" כהרשאה מכוח השתק, אלא כהרשאה מהותית, הרשאה ממש ( 813ה-ו).
(3) הרשאה מכוח מצג בדיני השטרות משתייכת למשפחה של הרשאה מכוח מצג בדיני החוזים. היא איננה משתייכת למשפחה של הרשאה מכוח מצג בדיני הנזיקין ( 814א).
(4) ההיגיון הטמון מאחורי שיוך ההרשאה מכוח מצג לדיני החוזים טמון בדמיון הרב שבין היסב שטר להמחאת זכות. המחאת זכות הינה חוזה, ובדומה, היסב שטר הינו התקשרות חוזית שבה מועברת זכאות כלפי חייב שטרי (מושך). לכן, דיני הכשרות השטריים שאובים מדיני הכשרות החוזית ( 814ב-ג).
(5) התנהגות השלוח אינה יוצרת הרשאה. התנהגות השולח היא היוצרת הרשאה ( 815ד).
(6) עצם העובדה שהשלוח היה בעל מעמד בכיר במסגרת הפעילות של השולח איננה מנביעה את המסקנה בעיני צד שלישי סביר, כי השלוח רשאי הסב שיקים שבהם השולח הוא הנפרע ולהעבירם לבעלותו האישית ( 815ז- 816א).
(7) דיני השליחות בדיני החברות אינם דיני השליחות הכלליים. סעיפים 105ו- 106לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, קובעים מערכת מיוחדת של דיני שליחות ( 816ה-ו).
(8) ככל שמערכת היחסים בין השולח לשלוח הינה מערכת הדוקה יותר, הרי שהמצג המועבר אל צדדים שלישיים הינו, על פניו, מצג של הרשאה. זו הסיבה שכוחו של כל שותף לחייב את השותפות (סעיף 14לפקודת השותפויות [נוסח חדש]), שהרי עצם ההתקשרות העסקית כשותפות יוצרת מצג הרשאה, אלא אם כן הצד השלישי יודע על היעדר ההרשאה. הוא הדין בקרב בני-זוג. קרבת היתר בין השולח (בן הזוג האחד) לבין השלוח (בן הזוג האחר) היא ראיה לקיום הרשאה, כאשר הצד השלישי יודע על הסטטוס המשותף שלהם. הראיה שוקלת אך ורק לגבי פעולות אשר מדרך הנוהג שבעולם או בדרך הרגילה עושה השלוח בעבור השולח ( 816ז- 817ב).
(9) במקרה דנן, אילו הופקדו השטרות לחשבון הנפרעת-השולחת, ניתן היה לומר כי היה, לכאורה, מצג של הרשאה. שונים הם פני הדברים מקום בו השיקים הופקדו לחשבון הפרטי של השלוח. במקרה כזה הפעולה חרגה, באופן ברור, מהדרך הרגילה של ניהול עס. היא הייתה צריכה להדליק אור אדום אצל הצד השלישי, הבנק, בייחוד כאשר
מדובר בסדרת שטרות בהיקף כספי משמעותי ( 817ג-ד).
ט. בהיעדר ראיה להסכמה בשתיקה (מצג מחדלי), אין לומר כי העובדה שמנהל או אורגן עשו שימוש בחותם העסק או החברה מצביעה על מצג של הרשאה ( 817ד-ה).
י. (1) בנק מצווה לשמור, בזהירות יתרה, על נהלים קפדניים לשם שמירת כספים ומניעת מעילות בחשבונות לקוחותיו ( 818א).
(2) הנטל המוטל על בנק הינו נטל כבד יחסית. הבנק הוא גוף מקצועי. הוא אמון על סטנדרטים ראויים של התנהגות עם שיקים. הבנק כגוף מוסדי חייב לבדוק היטב את הרשאת השלוח. ראוי שהרשאה תהא מפורשת וכתובה ( 818א).
(3) חוק השליחות מאפשר לצד שלישי, אשר מבקש לנהוג בזהירות ובאחריות מקצועית שלא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה לפניו הרשאה בכתב ולא נמסר לו העתק ממנה. בייחוד דברים אמורים בחשבונות "מועדים לפורענות", כגון – עסק משפחתי, שותפות לא רשומה או חברה פרטית. במקרים אלו, על הבנק לנקוט משנה זהירות בפעולותיו ובהעברותיו הכספיות ( 818א-ב).

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 84/50 הטרוסט הכללי הא"י בע"מ, חברה למימון נ' בראוזה ואח’, פ"ד ו 1.147
[2] ע"א 702/76 אלימלך נ' בנק ישראל ואח’, פ"ד לג (3) .596
[3] ע"א 636/89 כחולי ואח' נ' בנק ברקליס-דיסקונט ואח’, פ"ד מה (3) .265
[4] ע"א 3912/90 . ,eximin s. Aתאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז (4) .64
[5] ע"א 445/88 כונס הנכסים הרשמי כמפרק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' שטיבל, פ"ד מד (3) .331
[6] דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' ש' פרוסט קוסטמן, יורשו של המנוח ד"ר א' כחולי ואח’, פ"ד מז (5) .31
[7] ע"א 2448/92 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' א' אשכנזי ואח’, פ"ד מח (3) .563

פסקי-דין אמריקניים שאוזכרו:
.(1920) 347 . N. E 126wagner trading co. V. Battery park nat. Bank[8]
467D . 2P 505von gohren v. Pacific national bank of washington[9] .(1973)
.(1985) 998D . 2E 473bellflower ag serv. Inc. V. First nat. Bank[10]
.(1979) 691D . 2N. W 283goslin co. V. Cawood- sherriff[11]
1370D . 2So 458south- confederate welding v. Bank of the mid[12] .(1984)
.(1982) 1358D . 2So 416pargas, inc. V. Estate of taylor[13]

הערות:
לחיוב חברה במקרה של חריגה מסמכות על-ידי הפועל עבורה רה צ' כהן, "חריגה מסמכות על ידי הפועל בשביל חברה: דיני החברות ודיני השליחות" מחקרי משפט יא (תשנ"ד ) .175
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא י' בזק) מיום 3.1.90 2בת"א 1658/87. הערעור נדחה.

ש' ז' פונדמינסקי – בשם המערער;

א' ימין – בשם המשיבים.

פסק-דין

הנשיא מ' שמגר: התשתית העובדתית
.1ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה תביעה שטרית של הבנק המערער נגד המשיבים.

.2אלו הנתונים של המחלוקת שלפנינו:
חברה משכה סדרת שיקים לפקודת "ורד הלבשה". שיק נוסף נמשך לפקודת "וייס". השיקים הוסבו למערער, בנק הפועלים, על-ידי הטבעת חותמת: "ורד – הלבשה לגברות, ירושלים, טל: 225905-02, רחוב נחלת השבעה 5", ועל-ידי חתימתו של מר יוסי וייס. השיקים הוסבו, כאמור, אל בנק הפועלים (להלן – הבנק), שבו ניהל מר וייס חשבון בנק. חשבון הבנק בבנק הפועלים הינו בבעלות מר וייס. לעומת זאת, קיים חשבון בנק משותף בבעלות גב' וייס, אמו של מר וייס, ומר וייס עצמו בבנק המזרחי המאוחד.
השיקים הוצגו לפירעון, אך חוללו באי-פירעון. הבנק הוא הנסב. הוא ביקש לממש את זכאותו השטרית מכוח סעיף 55(א)(1) לפקודת השטרות[נוסח חדש] כנגד החברה המושכת ("קמינסקי טכסטיל ייצור ושיווק בע"מ"). דא עקא, שהחברה המושכת נקלעה להליכי חדלות פירעון. לפיכך נפנה הבנק אל חבות המסב (סעיף 55(ב)(3) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). המחלוקת סבה על מיהות המסב: אם המסב הוא יוסי וייס אישית, הרי שאין בכך כדי להועיל למערער. הטעם לכך הוא פשוט: מסתבר כי מר יוסי וייס עצמו נקלע, אף הוא, להליכי חדלות פירעון. מר וייס נקלע להליכי כינוס נכסים ביום ה- .15.2.87הכרזתו כפושט-רגל ניתנה ביום .6.2.89קיצורו של עניין, ישועתו של הבנק לא תימצא בדמותו של מר יוסי וייס. מטרתו של הבנק היא ברורה: הוא חותר לחייב את אמו של מר וייס, גב' אסתר וייס, בפירעון השטרות. הכיצד?
טענת הבנק בנויה על ארבעה נדבכים: ראשית, היסב השטרות נעשה על-ידי "ורד הלבשה". שנית, "ורד הלבשה" היא שותפות בלתי רשומה. שלישית, השותפות הבלתי
רשומה מורכבת משני שותפים: גב' וייס ומר וייס. רביעית, לפי פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975, כל שותף הינו שלוחו של כל אחד מהשותפים וחב אישית בחובות השותפות (סעיף 14 לפקודת השותפויות [נוסח חדש]). חבות השותפים היא חבות ביחד ולחוד. יוצא, כי החבות השטרית הינה של השופות הבלתי רשומה "ורד הלבשה"; גב' וייס היא "שותפה כללית" (להבדיל מ"שותף מוגבל") בשותפות; לכן, גב' וייס חייבת אישית בפירעון אותה חבות.

סיווגה של "ורד הלבשה"
.3תביעת הבנק נתבררה לפני בית המשפט המחוזי בירושלים. התביעה נדחתה. בית המשפט המחוזי קבע כי "ורד הלבשה" איננה שותפות בלתי רשומה. קיימת חברה פרטית בעירבון מוגבל – "וייס ורד הלבשה בע"מ". בעלי המניות של חברה זו הם גב' וייס ומר וייס. אולם החברה לא נתבעה על-ידי הבנק. ההיסב על השיקים לא היה היסבה של החברה אלא היסבה של "ורד הלבשה". עמדת בית המשפט המחוזי היא כי "אסתר (וייס מ' ש') איננה צד לשיק וכבר משום כך היה צריך לדחות את התביעה". בית המשפט מוסיף כי "לא הוכח כדבעי שהגב' אסתר וייס היא שותפה עם בנה בפירמה הנושאת את השם 'ורד הלבשה', לא הוכח כי קיים בכלל עסק או אישיות משפטית בשם זה".
.4ראשית, יש לציין כי עצם העובדה כי צד איננו חתום על גבי השיק איננה שוללת, א-פריורי, את חבותו השטרית. אמנם, סעיף 22 לפקודת השטרות [נוסח חדש] הוכתר בכותרת הבלתי מוצלחת "אין חבות בלי חתימה". עם זאת, ישנם מקרים של חבות שטרית בהיעדר חתימה על גבי השטר. כך, למשל, סעיף 22(ג) קבע כי שותף אשר חותם על גבי שטר בשמה של השותפות, "הרי זה כאילו חתם שמותיהם של כל החבים בתור שותפים לאותה פירמה". הוא הדין בשלוחו של אדם אשר חותם כשלוח על גבי שטר (סעיף 25(א) רישא לפקודת השטרות [נוסח חדש]). החבות השטרית היא של השולח למרות היעדר חתימתו על גבי השטר. אכן, דרך המלך היא כי "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה" (סעיף 22(א) לפקודה). אולם לצדה של דרך המלך קיימות אפשרויות נוספות של חבות שטרית בהיעדר חתימה פיזית על גבי השטר.

.5"ורד הלבשה" – מהי?
האפשרות הראשונה היא לראות את "ורד הלבשה" כשותפות. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו. הוא קבע כי היחס המשפטי בין גב' וייס למר וייס איננו יחס של שותפות. אין ביניהם קשרי שותפות. היחס המשפטי ביניהם הוא יחס של עובד (מר וייס)-מעביד (גב' וייס). איני מוצא טעם להתערב במסקנה זו. אמנם המסקנה איננה עולה בצורה חד-משמעית מחומר הראיות אולם לכאורה היא נראית סבירה. עסק משפחתי עשוי להתנהל בצורת שותפות. הוא עשוי להתנהל בדרכים אחרות, דוגמת עסק בלתי מאוגד אשר מעסיק עובד. במקרה דנן, נפסק כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להראות קיומה ל שותפות.

נבחן את האפשרות השנייה לסיווג "ורד הלבשה". אפשרות זו תומכת במסגרת הפורמאלית של רישום "וייס ורד הלבשה בע"מ" כחברה פרטית. אפשרות זו גורסת כי ההיסב הוא היסבה של החברה. כזכור, חתימת ההיסב היא חותמת: "ורד – הלבשה לגברות, ...". סיטואציה זו נופלת לגדרו של סעיף 99(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג- .1983סעיף 99(ב) דן במקרה של הטבעת חותם החברה בצורה בלתי מדויקת, וכתוצאה מכך בהטלת אחריות אישית על נושאי משרה בחברה. סיפת ההוראה קובעת כי "..., אם היה המסמך שטר, שיק או המחאה, יהיה (נושא המשרה – מ' ש') בנוסף על הקנס חב אישית כלפי אותו אוחז המסמך בתשלום הסכום שבו, זולת אם שילמה אותו החברה כראוי". יישום ההוראה יוביל לתוצאה המשפטית הבאה: מר וייס פעל בשמה של החברה; החותם של החברה היה בלתי מדויק; לפיכך מוטלת על מר וייס חבות שטרית אישית לפירעון השטר, אלא אם כן תפרע זאת החברה. הואיל והחברה לא פרעה את השטר כראוי, הרי שחבותו של מר וייס שרירה וקיימת. הקושי העיקרי עם שיטה פרשנית זו הוא התעלמותה ממציאות עובדתית מסוימת. אמנם ישנה חברה הרשומה ברשם החברות, אולם מוסכם על כל הצדדים, לרבות המשיבים, כי החברה איננה אא מסגרת ריקה מכל תוכן ממשי. רישומה נעשה מטעמי מס. בפועל לא שילמה החברה מעולם אגרות. היא מעולם לא הייתה פעילה (29- 14/28בפרוטוקול). היא מעולם לא הגישה דו"חות שנתיים. היא לא מסרה כל הודעה בדבר כתובת. בנסיבות אלו, מבחינה מהותית, אין משמעות לרישום הראשוני של החברה. אין לייחס לרישום פורמאלי לחלוטין תוצאות משפטיות. אין שום טיעון כי הבנק, המערער, הסתמך על הרישום ברשם החברות. שיטתנו המשפטית חותרת למהות הדברים. בנסיבות המיוחדות כאן, מן הראוי להתעלם מהרישום הפורמאלי האמור.
יתרה מזאת: אין דואליות נורמאטיבית תאגידית בשיטתנו. כל מסגרת תאגידית מוציאה את רעותה. תאגיד אינו יכול להיות שותפות וחברה בעת ובעונה אחת. שותפות היא "חבר בני אדם שהתקשרו בקשרי שותפות". "קשרי שותפות" הינם "הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין" (סעיף 1 לפקודת השותפויות [נוסח חדש]). מבחינה מושגית אפוא, אין שותפות וחברה יכולות לדור בכפיפה אחת. לכאורה, קיומה של חברה שומט את הקרקע תחת טיעון השותפות. אולם לאור הנסיבות המיוחדות במקרה דנן, דומה כי עצם רישום החברה אינו שולל מניה וביהאת האפשרות לקיום שותפות.
האפשרות השלישית לסיווג "ורד הלבשה" הינה זיהויו עם עיסקה של גב' וייס.
"ורד הלבשה" לשיטת האפשרות השלישית הוא שמו המסחרי של העסק המנוהל על-ידי גב' וייס. אין הבדל אפוא בין "ורד הלבשה" לבין גב' וייס, והם היינו הך.
האפשרות השלישית מכירה בעובדה שפעמים מציין מושך שטר את הנפרע בכינויו או בשם עסקי. אין בכך כל חידוש. פקודת השטרות [נוסח חדש] קובעת בסעיף 22(ב) כי "חתם אדם בשם מסחרי או בשם נטול, הריהו חב על פיו כאילו חתם בשמו הוא".

אכן -
"יש ואדם נוטל לעצמו דרך קבע שם שאינו שמו ומשתמש בו לצרכי מסחר.

במקרה כזה על הרוב אפילו אין בשימוש בשם כזה משום הטעיה כי מי שעוסק עם אותו אדם במסחר, יודע שהשם אינו שמו האמיתי. שם כזה נקרא שם מסחרי, ומקל וחומר מתיר סעיף 22(ב) את השימוש בו לצורך חתימת שטר" (י' זוסמן, דיני שטרות (דף-חן, מהדורה 6, תשמ"ג) 41).
חתימת אדם בשם מסחרי – כמושך, כנפרע או כמסב – מחייבת אותו אישית. כך גם הדין באנגליה (סעיף (1) 23ל-1882, bills of exchange act). כך גם הדין המקובל במדינות ארצות-הברית (סעיף (2) 3.401ל-. U. C. Cוסעיף (B) 3.401
(ii) ל-( revision1990) ..u. C. C .6מין שלוש האפשרויות, דומה כי האפשרות השלישית היא המדויקת. השטרות נפרעו לפקודת "ורד הלבשה". אנו יוצאים מנקודת הנחה כי ורד הלבשה איננה שותפות (האפשרות הראשונה). מקובל על כל הצדדים כי רישום "וייס ורד הלבשה בע"מ" כחברה חסר כל נפקות מהותית ומעשית (האפשרות השנייה). עם זאת, המונח "ורד הלבשה" היה בשימוש כלפי צדדים שלישיים אשר באו במגע עם גב' וייס. זהו שם העסק של גב' וייס. זהו שמה המסחרי: כך היא נודעת בעולם העסקי והמסחרי. תופעה זו ידועה במקומותינו. פעמים אדם נוטל לעצמו שם לצורך חיי המסחר בטעמים שונים (תדמית, פירסום, קליטות, חתירה לאנונימיות וכולי). לעתים השם המסחרי מתגלם בלבוש משפטי פורמאלי בעל משמעות מהותית (דוגמת שותפות או חברה). לעתים השם המסחרי אינו אלא צדו האחר של בעל השם המסחרי. טול את פסק הדין בע"א 84/50 הטרוסט הכללי הא"י בע"מ, חברה למימון נ' בראודה ואח' (להלן – עניין הטרוסט [1]). באותו עניין, נמשכו שטרות לפקודת "טזט" (שם, בעמ' 1149), אשר היה שמו המסחרי של מר בראודה. השטרות הוסבו על-ידי טזט. השופט (כתוארו אז) אגרנט, אשר פסק הדין הינו פרי עטו, ציין כי "יש לראותה (את ההסבה – מ' ש') איפוא – ... כהסבו הוא: כאילו חתם המשיב את שמו הוא על גבו של כל שטר (עיין בסעיף 22(א) לפקודה הנ"ל)" (שם, בעמ' 1150).
מסקנתנו מהניתוח, עד כה, היא זו: הנפרעת היא גב' וייס (בשמה המסחרי – "ורד הלבשה"). ההיסב נעשה על-ידי מר וייס בשמה של "ורד הלבשה" (היינו: בשמה של הגב' וייס). במילים אחרות, הבעלות בשטר הייתה בידי גב' וייס. ההיסב נעשה בידי בנה, מר וייס. השאלה היא: האם התקיימו יחסי שליחות בין הנפרעת לבין מר וייס, כך שהיסבו של מר וייס מחייב את הנפרעת? המשמעות השטרית הכפולה של ההיסב .7מבחינת הזכאות השטרית, היסב השטר הינו בעל משמעות כפולה. האחת – המחאת זכאותו של הנפרע כלפי המושך אל הנסב. השנייה – חבותו של המסב כלפי הנסב אם המושך אינו מקיים את חיובו השטרי. דין היסב, לעניין העברת הזכאות, כדין היסב לעניין הטלת חבות על המסב כלפי הנסב. במילים אחרות, בהיעדר היסב, אין העברה של הזכאות
ואין הטלת חבות שטרית של המסב כלפי הנסב. בהתקיים היסב, קיימת העברה של הזכאות ולצדה הטלת חבות שטרית של המסב כלפי הנסב. בענייננו המשמעות הראשונה של ההיסב (המחאת הזכאות) היא ריקה מתוכן מעשי. אין כל ערך כלכלי ממשי לזכאות כנגד המושך. המושך מצוי בהליכי חלות פירעון (פירוק), ואין להניח כי חבותו השטרית, שאיננה מובטחת, תסופק בהליכים אלו.
בענייננו המשמעות העיקרית של ההיסב טמונה בהיבט השני של ההיסב – חבות המסב כלפי הנסב. אם התקיימו יחסי שליחות (מפורשת, משתמעת או מצג שליחות), הרי קמה חבות של המסב-הנפרע; אם נקבע כי אין יחסי שליחות בין החותם על חתימת ההיסב לבין הנפרע, הרי שאין חבות של הנפרע כלפי הנסב. אם הבנק-הנסב שילם את דמי השטר לידי השלוח אשר חרג מהרשאתו ושלשל את הכספים לכיסו או לחשבונו, הוא עלול לחוב במסגרת דיני הנזיקין ובמסגרת דיני הקניין.
דיני הנזיקין – כיצד? הבנק נטל כספים אשר בבעלות הנפרע והעביר אותם לשלוח אשר חרג מהרשאתו. העברת מיטלטלין, שהזכות להחזיק בהם היא לתובע, על-ידי שהנתבע מוסר אותם לאדם שלישי, היא גזל (לשטרות כ"מיטלטלין" בסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – ע"א 702/76 אלימלך נ' בנק ישראל ואח' [2], בעמ' 599).
דיני הקניין – כיצד? הבעלות בחיוב השטרי נתונה לנפרע. זכות ההחזקה נתונה לבעלים ולמי שמחזיק בשטר מכוח הסכמתו. הבעלים רשאי לדרוש את מסירת הנכס ממי שמחזיק בו שלא כדין. המסגרת הנורמאטיבית לקביעה היא סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אש נקלט לדיני המיטלטלין בסעיף 8 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, והוא מוחל, בשינויים מחויבים, במסגרת סעיף 13(א) לחוק המיטלטלין. אכן, המקרה הרגיל במשפט ההשוואתי הינו טענת גזל. הנפרע-השולח טוען כלפי הבנק כי הלה גזל את כספו. גזילת הכספים נעשתה על-ידי פירעון השטר לידי השלוח חסר ההרשאה (או החורג מהרשאה). כספים אלו אינם שייכים לשלוח אלא לשולח. לפיכך, המסגרת הטכנית לדיון במקרי חריגת השלוח מהרשאתו בפעולות שטריות הינה דיני הגזל. הגזל נעשה, כאמור, על-ידי גזל הזכאות השטרית של הנפרע כלפי המושך. בענייננו המסגרת הטכנית לדיון איננה דיני הגזל. הטעם לכך הינו היעדר תוכן ממשי לזכאות הנפרע כלפי המושך. המושך חדל פירעון. עם זאת, כזכור, ההיסב מחיל חבות שטרית של המסב כלפי האוחז בשטר. לכן, אפילו פשט המושך את הרגל, וישנו היסב טוב של השטר, זכאי הנסב כלפי המסב. זהו סלע המחלוקת בסכסוך שלפנינו.

דיני השליחות השטריים
.8דיני השליחות במשפטנו מוסדרים בחוק השליחות, תשכ"ה- .1965חוק השליחות קובע כי הוא אינו בא לגרוע מהוראות כל דין המסדיר סוג מסוים של שליחות.
פקודת השטרות [נוסח חדש] כוללת בתוכה מספר הוראות העוסקות בשליחות
השטרית. הוראותאלו מכסות מקצת מהסוגיות של דיני השליחות. יתרת הסוגיות מוסדרות אפוא במסגרת דיני השליחות הכלליים. נקודת המוצא אפוא היא דיני השליחות הכלליים לפי חוק השליחות, אלא אם כן קיימת התייחסות ספציפית לסוגיה במסגרת דיני השטרות. כך, למשל, סעיף 7 לחוק השליחות דן "בשליחות נסתרת" ("לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה על קיומה של השליחות, או לא ידע את זהותו של השולח... "). חוק השליחות קובע כי שליחות נסתרת תחייב "את השולח והשלוח יחד ולחוד ותזכה את השלוח בלבד...". אולם השולח רשאי, בנסיבות קבועות, לאמץ את זכאות השלוח כלפי הצד השלישי (סעיף 7 סיפא לחוק). פקודת השטרות [נוסח חדש] איננה מכירה בשליחות שטרית נסתרת. לכן, אם שמעון הוא שלוחו של ראובן, ושמעון מבצע פעולה שטרית (משיכה או היסב) במסגרת אותה הרשאה אך חותם את שמו בלבד ("שמעון"), הרי שאין הפעולה מחייבת את ראובן בחבות שטרית. השלוח, שמעון, עשוי לחוב בחבות שטרית (סעיף 22(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). ואפשר שהוא רשאי לחזור על השולח, מכוח דיני עשיית עושר (סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979).
.9יש להבחין בין מספר מצבים עיקריים בהטלת חבות שטרית במסגרת הרשאה, דהיינו – בטלת חבות על ראובן, אם כי, מבחינה פיזית, ראובן עצמו לא חתם על השטר. המקרה הראשון: אם שמעון, שלוחו של ראובן, חותם על השטר "ראובן", הרי שמכוח סעיף 92(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] מוטלת חבות שטרית על ראובן כל עוד פעל שמעון במסגרת ההרשאה.

סעיף 92(א) קובע לאמור:
"מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא, אלא די להם בחתימתו שנכתבה בידי אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו" (ההדגשה שלי מ' ש').
המקרה השני: שמעון, השלוח, חותם את שמו הוא ("שמעון"), אך מוסיף – על פני השטר – כי הוא חותם את חתימתו כשלוחו של ראובן. סעיף 25(א) לפקודה, רישה, הינו בעל תחולה על המקרה השני: "מי שחתם על שטר בתור מושך או מסב או קבל, והוסיף לחתימתו מילים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג, אינו חב על פי השטר חבות אישית...". בשני המקרים הללו שמעון, השלוח, מופטר אפוא מחבות אישית, והחבות השטרית היא כל כולה של ראובן השולח. המקרה השני הינו המקרה של "חתימה בתוקף הרשאה" (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 41), לפי סעיף 24 לפקודת השטרות [נוסח חדש].
במקרה השלישי שמען, השלוח, חותם את שמו הוא ("שמעון") על השטר. כאמור, דיני השטרות אינם מכירים במוסד השליחות הנסתרת. החבות השטרית היא חבותו של שמעון בלבד. הוא רשאי להיפרע במסגרת היחסים הפנימיים ביניהם מראובן השולח.

סיכון החריגה מהרשאה – קו המדיניות
.10דיני השטרות מטילים את סיכון החריגה מההרשאה על הצד השלישי: "... אין החתימה מחייבת את המרשה, אלא אם פעל המורשה במעשה החתימה בגבולות רשותו ממש" (סעיף 24 לפקודת השטרות [נוסח חדש]). במילים אחרות, מקום בו שמעון השלוח חרג מהרשאתו, הרי שצדדים שלישיים (הנפרע, הנסב) אינם רשאים להיפרע מהשולח. הם רשאים להיפרע, במסגרת התביעה השטרית, מהשלוח בלבד.
.11בכך פוסעים דיני השליחות השטריים בעקבות מדיניותם העקרונית של דיני
השליחות הכלליים. נקודת המוצא של דיני השליחות הכלליים, הקבועים בחוק השליחות, הינה, כי חריגה מהרשאה איננה מחייבת את השולח (סעיף 6(א) לחוק השליחות). השולח רשאי לאמץ את פעולת השלוח, אולם בהיעדר אימוץ של פעולת השלוח, הרי שסיכון החריגה מהרשאה מוטל על הצד השלישי. הקצאת נטל הסיכון העקרוני זהה אפוא בין דיני השליחות הכלליים ודיני השליחות השטריים. היקף הנטל המוטל על הצד השליי מותנה בידיעתו של הצד השלישי אודות החריגה מהרשאה. אם הצד השלישי ידע על אותה חריגה או היה עליו – כאדם סביר – לדעת על כך (סעיף 18 לחוק השליחות), הרי שהוא כפוף לרצונו של השולח. רוצה השולח – מאמץ את פעולת השלוח ויוצר יחס ישיר עם הצד השלישי; רוצה השולח – מותיר את המצב על כנו, שאז אין יחס ישיר בין השולח לבין הצד השלישי, והצד השלישי רשאי להיפרע את נזקו מהשלוח על-פי דיני הנזיקין. אם הצד השלישי לא ידע על החריגה מההרשאה ולא היה עליו לדעת עליה, הוא "רשאי לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו" (סעיף 6(ב) לחוק השליחות). העיקרון בדיני השליחות הכלליים הוא שחריגה מהרשאה איננה יכולה להקים חבות של השולח כלפי הצד השלישי. הצד השלישי איננו יכול לכפות את תוצאות הפעולה המשפטית על השולח, מקום בו השלוח חרג מהרשאתו (או פעל בהיעדר כל הרשאה), אפילו היה השולח רשלן ואפילו הצד השלישי איננו רשלן. במקרה זה (רשלנות שולח) יכול הצד השלישי להיפרע מהשולח את נזקיו במסגרת דיני הנזיקין, אולם אין הוא יכול לכפות על השולח את היחס המשפטי הישיר ביניהם:
"...מדיניותו הכללית של חוק השליחות הינה להטיל על הצד שלישי את הסיכון של התרשלותו הוא (ראה סעיפים 15(ב) ו- 18לחוק השליחות). מדיניות זו ראויה היא. הסיכון של היעדר הרשאה צריך ליפול על השולח, אשר בהתנהגותו יצר חזות של הרשאה, ובלבד שהצד השלישי לא ידע ולא צריך היה לדעת, כי מה שנחזה כהרשאה אינו כזה בפועל. הצורך לדעת מתבסס לעתים על יחסים חוזיים מוקדמים בין ה'שולח' לבין הצד השלישי, ולעתים מקורו בחובת הזהירות הכללית המוטלת על אדם כלפי 'שכנו' (על-פי סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש])"; ע"א 636/89 כחולי ואח' נ' בנק ברקליס-דיסקונט ואח' [3], בעמ' 286).
יושם נא לב כי הקצאת הסיכונים בדיני השליחות הינה הקצאה קשיחה – הסיכון נופל על השולח או על הצד השלישי. כשלעצמי אני סבור כי ספק אם הקצאת סיכונים
קשיחה זו מוצדקת. טול מקרה בו שני ה"מועמדים" לנטילת הסיכון (השולח והצד השלישי) היו רשלנים – מדוע ייפול כל הנטל על כתפי אחד מהם בלבד (הצד השלישי)? לטעמי, מדיניות משפטית ראויה היא זו המאפשרת, במקרים מסוימים ומוגדרים, הקצאה של נטל הסיכון מקום בו שני הצדדים כאחד נפגעים שלא כדין. זו המגמה הראויה בכל המשפט האזרחי, לרבות בדיני השליחות. כך, למשל, הסיכון מחולק בין שני הצדדים ה"אשים" בדיני הנזיקין (אשם תורם – סעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). כך, בדיני עשיית עושר ולא במשפט (סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט). וכך בדיני החוזים (ע"א 3912/90 . ,eximin s.aתאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ [4]; א' פורת, "הגנת אשם תורם למפר חוזה – אימתי" עיוני משפט יח (תשנ"ד) 103).

שאלת קיום יחסי השליחות
.12אנו נפנים לשאלה המרכזית בדיוננו: האם התקיימו יחסי שליחות בין הנפרעת לבין מר וייס? אני מוכן להניח כי חתימתו של מר וייס לוותה באותה כוונה לקיים יחס של שליחות עם "ורד הלבשה" (סעיף 25(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] רישה). הערכאה הראשונה קבעה כי אסתר וייס הסמיכה את בנה, מר וייס, לנהל את עסקיה. גב' וייס הסמיכה את בנה לבצע פעולות משפטיות כלפי צדדים שלישיים "כי אני לא יכולה לחתוך את עצמי לשניים ומישהו צריך לעזור לי, אז ככה העבודה מתחלקת". גב' וייס נשאלה, בחקירתה הנגדית, אם בנה "יכול היה להיכנס לבנקים ולנהל עניינים", והשיבה כי "הוא מנהל, כי יש לי אמון, זה הבן שלי, זה לא מישהו זר". יוצא אפוא, כי מר וייס היה בעל הרשאה רחבה לבצע פעולות אשר תחייבנה את "ורד הלבשה", היינו – את גב' וייס עם זאת, חוזרת גב' וייס ומדגישה, כי היא לא ידעה כי בנה הסב שיקים על שמה והפקיד אותם בחשבונו שלו. עולה מחקירתה כי היא לא ידעה כלל שבנה פתח חשבון בבנק הפועלים. מצטיירת התמונה העובדתית הבאה: שמעון השלוח הינו בעל מעמד מרכזי אצל שולחו ראובן. שמעון אחראי על ניהול העסק כלפי חוץ, לרבות הפקדות כספים בחשבון הבנק של השולח. הוא מקיים מגע עם לקוחות שונים של ראובן ועושה שימוש ברכב הרשום על שם ראובן. עם זאת, אין לשמעון הרשאה ליטול שטרות של ראובן ולהפקידם בחשבונו שלו. שמעון פועל אפוא ללא הרשאה מפורשת בהפקידו את השטרות בחשבונו. הוא עובד אצל ראובן וזכאי לשכר קבוע. הוא אינו זכאי לחלק יחסי מרווחי העסק והוא אינו זכאי לשלוח ידו בכספי העסק.

מצגי הרשאה
.13עמדת חוק השליחות, שלפיה, לכאורה, צד שלישי אשר לא ידע על החריגה מהרשאה ולא היה עליו לדעת עליה נאלץ לראות את השלוח בלבד כבעל דברו, היא עמדה קשה. פעמים, השולח יוצר כלפי הצד השלישי מצב של הרשאה לבצע פעולה מסוימת אם כי בפועל השלוח לא הורשה לבצע פעולה זו. מדוע שהצד השלישי, אשר הסתמך על מצב השולח, ייאלץ לחפש את תרופתו אצל השלוח. מה ההצדקה לחסינות המוטלת על השולח? אכן, לור עמדה זו של דיני השליחות נקלטה במשפטנו תורת "הסמכות הנחזית" כחלק אינטגרלי של דיני השליחות.

משפטנו קובע בסעיף 3(א) לחוק השליחות, כי "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם" (ההדגשה שלי – מ' ש'). פירושו של דבר, כי השליחות היא תופעה אובייקטיבית. היא איננה תופעה סובייקטיבית המותנית ברצונו של השולח. לכן, אם השולח יוצר מצג אובייקטיבי של הרשאת השלוח כלפי הצד השלישי, הרי שרואים את פעולת השלוח כפעולת השולח ("שלוחו של אדם כמותו"). במילים אחרות, דיני החריגה מהרשאה, הקבועים בסעיף 6 לחוק השליחות, כפופים להגדרות השליחות וההרשאה בחוק. מקום בו קיים מצג אובייקטיבי של הרשאה לבצע פעולה מסוימת אף-על-פי שהשולח לא הסמיך את השלוח לבצע פעולה זו, הרי שאין חריגה מהרשאה. בהיעדר חריגה מהרשאה ממילא אין תחולה לדיני החריגה מהרשאה. עמדת משפטנו גורסת, כאמור, כי השליחות היא קטיגוריה אובייקטיבית, לכן אם צד שלישי סביר היה יודע או יכול היה לדעת כי התנהגות השולח אינה מקימה מצג של הרשאה, הרי שאין הרשאה. לעומת זאת, אם הצד השלישי הסביר היה גרס כי אכן מתוך התנהגות השולח כלפיה קיימת הרשאה מהשולח לשלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, הרי שההרשאה שרירה וקיימת.

.14לסיכום, יש להבחין בין הקטיגוריות הבאות:
(א) השולח הסמיך את השלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, והשלוח אכן ביצע פעולה זו כלפי הצד השלישי. בסיטואציה יסודית זו קמה התחייבות ישירה בין השולח לבין הצד השלישי (express authority). הוא הדין אם השלוח ביצע פעולה נוספת, "הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות..." (סעיף 5(א) לחוק השליחות) (ה- ytirohtua deilpmiשל שיטת המשפט המקובל).
(ב) השולח הסמיך את השלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, אולם השלוח ביצע כלפי הצד השלישי פעולה משפטית אחרת. אם בהתנהגותו כלפי הצד השלישי יצר השולח מצג אובייקטיבי של הרשאה לביצוע אותה פעולה משפטית אחרת, רואים את השליחות כמשתרעת על פעולה זו תוך צמיחת התחייבות ישירה בין השולח לבין הצד השלישי.
במילים אחרות, אם צד שלישי סביר היה מסיק מהתנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע את אותה פעולה משפטית אחרת, הרי שקמה התחייבות ישירה בין השולח לבין הצד השלישי. מובן כי במערכת היחסים הפנימית בין השולח לשלוח אפשר שאירעה הפרה חוזית, שאז "זכי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה" (סעיף 9(א) לחוק השליחות). לעומת זאת, אם הצד השלישי הסיק מתוך התנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע פעולה משפטית, אולם צד שלישי סביר לא היה מסיק זאת, הרי שאין מקום להכרה ביחס הישיר של השולח והצד השלישי.
(ג) השולח הסמיך את השלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, אולם השלוח ביצע כלפי הצד השלישי פעולה משפטית אחרת. הנחתנו כאן היא כי השולח לא יצר בהתנהגותו כל מצב אובייקטיבי של הרשאה כלפי הצד השלישי. אם הצד השלישי לא התרשל, היינו הוא לא ידע על החריגה ולא היה עליו – כאדם סביר – לדעת על כך, הבררה בידו, לקשור יחס חוזי ישיר עם השלוח או לחזור בו מהפעולה המשפטית.

(ד) אם השלוח חרג מהרשאה, ללא יצירת מצג אובייקטיבי של הרשאה מצד השולח, והצד השלישי ידע על החריגה או היה עליו לדעת, הרי שהבררה נתונה בידי השולח. הוא רשאי לקשור יחס ישיר עם הצד השלישי והוא רשאי להתעלם מהפעולה החורגת של השלוח ללא כל תוצאה משפטית מחייבת.

מצג הרשאה בדיני השטרות
.15פירטנו את דיני השליחות הכלליים משום שנקודת המוצא לדיון הינה כי, בהיעדר הסדר מפורש אחר, ישנה תחולה לדיני השליחות הכלליים. ראינו כי דיני השטרות מתנם את חבות השולח בפעולה בהרשאה מצד השלוח ("גבולות רשותו ממש" (סעיף 24 לפקודת השטרות [נוסח חדש]). האם הכלל בדבר מצג של הרשאה חל בדיני השטרות? היינו, האם הקטיגוריה השנייה דלעיל קיימת בדיני השטרות? התשובה לכך היא בחיוב. אנו הולכים כאן בעקבותיו של הנשיא זוסמן (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 55): "הפקודה אינה קובעת הוראה מיוחדת לעניין ההרשאה ... שתיקתה פירושה, שיש לנהוג בענין זה לפי דיני החיובים הכלליים". זוסמן מוסיף, בעמ' 56, כי -
"ישנה גם 'הרשאה למראית עין' (apparent authority). אין זו למעשה הרשאה אלא סוגיה של השתק או מניעות, היינו, התנהגותו של אדם יכול שתשתיק טענתו שלא הרשה לאחר לפעול בשמו, והוא יהא קשור בפעולה שנעשתה על ידי האחר עקב התנהגות, גם אם לא הירשה אותה. בהרשאה זו, למראית עין, דנים על פי העקרונות הידועים של השתק, היינו, משתיקים אדם מלכפור ברשותו של אחר לפעול בשמו, אם התנהגותו נטעה בליבו של צד שלישי את האמון שנתן לפלוני הרשאה – בין אם התכוון לתיתה ובין אם לאו – והצד השלישי סמך על התנהגות זו ובעשותו כן נכנס עם ה'מורשה' לקשר של חוזה".
דברים אלו מקובלים עליי בהסתייגות אחת: המחבר נוקט לשון דיונית שלהשתקת השולח. כיום, לאחר צאת חוק השליחות ומכוח הוראות חוק זה, אין אנו רואים את "הסמכות הנחזית" כהרשאה – מכוח השתק, אלא כהרשאה מהותית, הרשאה ממש (השווה ע"א 445/88 כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' שטיבל [5], בעמ' 340-341). דין הרשאה סובייקטיבית כדין הרשאה אובייקטיבית ("סמכות נחזית"). מצג אובייקטיבי של הרשאה אינו משתיק את השולח מלכפור בהרשאה. רואים את מערכת היחסים בין השולח והשלוח כמערכת יחסים מהותית של הרשאה. "אכן אף שליחות זו, לאמיתו של דבר, אינה אמיתית כל עיקר, שכן עצם קיומה נובע מכוח הפיקציה המשפטית שביסודה" (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' ש' פרוסט קוסטמן, יורשו של המנוח ד"ר כחולי ואח' (להלן – פרשת בנק ברקליס-דיסקונט [6]), בעמ' 78). לסיכום: מצג ההרשאה משויך כיום "לתחום הדין המהותי", ולפני צאת חוק השליחות שויך "לתחום הדין הדיוני" (פרשת בנק ברקליס-דיסקונט [6], בעמ' 78).

.16הרשאה מכוח מצג בדיני השטרות משתייכת למשפחה של הרשאה מכוח מצג בדיני החוזים. היא איננה משתייכת למשפחה של הרשאה מכוח מצג בדיני הנזיקין.
כך, למשל, סעיף 402- 3ל-. U. C. C( revision1990), קובע לאמור-
If a person acting, or purporting to act, as a representative signs(A)" The name of the signer, the represented person is bound if the signature an instrument by signing either the name of the represented person or ."were on a simple contract ההיגיון הטמון מאחורי שיוך ההרשאה מכוח מצג לדיני החוזים טמון בדמיון הרב שבין היסב שטר להמחאת זכות (ש' לרנר, "המחאת חיובים" דיני חיובים – חלק כללי (אבירם, ד' פרידמן עורך, תשנ"ד)) 21, 39). המחאת זכות הינו חוזה, ובדומה היסב שטר הינו התקשרות חוזית שבה מועברת זכאות כלפי חייב שטרי (מושך) (השווה סעיף 26(א)(1) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). לכן, דיני הכשרות השטריים שאובים מדיני הכשרות החוזית (סעיף 21(א) לפקודה; א' ברק, מהותו של שטר (הדפוס האקדמי, תשל"ה) 32ואילך).

יחסי הנפרע ומר וייס – מצג הרשאה?
.17ראינו כי אין יחסי שליחות "סובייקטיביים" בין הנפרעת, גב' וייס, לבין מר וייס לביצוע פעולת ההיסב. אין הרשאה – מפורשת או משתמעת – של גב' וייס להרשות את הפעולה המשפטית של היסב השיק לבנק הפועלים כנסב. הרשאת הנפרעת, גב' וייס ("ורד הלבשה"), הייתה להסב את השטרות לגבייה ולבטוח בחשבונותיה היא (בבנק המזרחי). לא הייתה הרשאה להסב את השטרות לגבייה וכבטוחה בחשבונו הפרטי של בנה (בבנק הפועלים). אולם בכך אין להסיק כי אין יחסי שליחות ביניהם. אפשר שהמשיבה, גב' וייס, יצרה מצג אובייקטיבי כלפי הצד השלישי (בנק הפועלים) כי בנה, מר וייס, רשאי לבצע את הפעולה המשפטית השנויה במחלוקת. נבחן נקודה זו.
.18נקודת המוצא שלנו היא כי האם, גב' וייס, לא העניקה הרשאה לבנה להפקיד שיקים אשר נמשכו לפקודתה בחשבונו הוא. אין הרשאה "מפורשת". כמו כן, אין לומר כי צורך חיוני לביצוע פעילות השליחות כלל הפקדת השיק בחשבונו האישי. מטרת השליחות הייתה הפקדת השיק בחשבונם המשותף בבנק המזרחי. יוצא כי אין הרשאה "משתמעת" (סעיף 5 לחוק השליחות). והעיקר: אין מצג מצד הנפרע – השולח – כלפי הצד השלישי (הבנק) כי השלוח רשאי להסב את השטר לטובת הבנק. המצג המובהק הינו קשר ישיר בין הנפרע – השולח – לבנק. כך, למשל, אישור (בכתב או בעל-פה) לפעולות מסוימות של השלוח. עם זאת, יש להכיר בעובדה שהתקיימו סממנים מסוימים, מוגבלים, אשר עשויים היו לעלות כדי מצג של הרשאה. מן הראוי לפרט את שאלת מצג ההרשאה ואמות המידה לבחינת המצג.
.19לשיטתי, אין יחסי שליחות בין הנפרעת השטרית – "ורד הלבשה" (גב' וייס) לבין מר וייס אשר חתם על השטר ומסר אותו לבנק. ההיסב איננו בר-תוקף. לכן הזכאות
השטרית מצויה בידי "ורד הלבשה". אין היסב בר-תוקף, אשר מעביר את הזכאות השטרית כלפי המושך אל הבנק. זאת ועוד, אין היסב בר-תוקף אשר מטיל חבות שטרית של הנפרע כלפי הבנק. הזכות מכוח השטר כלפי המושך נתונה לנפרעת, היא ורד הלבשה. מר וייס חרג אפוא מההרשאה אשר ניתנה לו על-ידי הנפרעת, אמו – גב' וייס. גב' וייס, הזכאית מכוח השטר, לא העניקה הרשאה ("מפורשת" או "משתמעת") ולא יצרה מצג הרשאה כלפי הבנק לבצע אותה פעולה, אשר נעשתה על-ידי מר וייס. באשר השלוח חרג מהרשאתו (במובן הרחב של המושג, לרבות מצג הרשאה), הרי שהסיכון נופל על הצד השלישי – הבנק.
ההרשאה מכוח מצג עשויה להתגלם ב"קשת רחבה של פעולות וכל התנהגות שבכתב או בעל-פה יכולה ליצור שליחות..." (ג' פרוקצ'יה, דיני שליחות בישראל (רמות, תשמ"ו) 159). כאמור, השליחות הינה קטיגוריה אובייקטיבית: "...התנהגות השולח יוצרת שליחות משום שהיא מהווה הבעת רצונו של השולח, כלפי השלוח או כלפי הצד השלישי, ליצור שליחות ואם בסתר ליבו השולח אינו מתכוון לתוצאה ז, החוק אינו מייחס חשיבות לכוונותיו הנסתרות ומעניק נפקות לכוונותיו כפי שהן מתגלות בהתנהגותו החיצונית" (שם).
התנהגות השולח כיוצרת הרשאה באה להגן על הצד השלישי. ודוק: לעתים תסוכלנה ציפיותיו של הצד השלישי כאשר השלוח יוצר כלפיו מצג כי הוא, אכן, מורשה לבצע פעולה מסוימת במסגרת הרשאתו. התנהגות השלוח אינה יוצרת הרשאה. התנהגות השולח היא היוצרת הרשאה. אכן, השלוח אינו יכול ליצור שליחות בהתנהגותו. אפשר מצב שבו השלוח יוצר מצג כלפי הצד השלישי, ו"העדר פעולה מצד השולח, כאשר נסיבות אלו מחייבות פעולה מצדו, עשוי להיחשב כהתנהגות היוצרת שליחות" (שם). אולם "מקור השליחות אינו מצוי בהתנהגות השלוח אלא בשתיקת השולח שבנסיבותיו המיוחדות של המקרה מהווה התנהגות מצדו כלפי הצד השלישי" (שם).
בענייננו, המערער העיד את מר עינב, מנהל יחידת עסקים בסניף כיכר ציון של המערער. מר עינב ציין כי מר וייס הציג עצמו כמנהל העסק ("ורד הלבשה") יחד עם אמו. ודוק: אין מצג של הנפרעת – המשיבה כי בנה הינו מנהל המוסמך להפקיד את השיקים.

מעמד "השלוח" וסמכויותיו במסגרת פעילות "השולח"
.20השלוח, מר וייס, היה בעל מעמד רם במסגרת פעילותה של השולחת, גב' וייס אכן, "ככל שההרשאה היא נרחבת יותר, גם החשש שמא השלוח מועל בדבר שליחותו ומוליך שולל את שולחו, מתמעט והולך" (פרשת בנק ברקליס-דיסקונט [6], בעמ' 80). אולם יש להתחשב בפעולה הקונקרטית שמבצע השלוח. בתשתית העובדתית שלפנינו נטל השלוח נכס בבעלות שולחתו והעביר זאת לבעלותו האישית. נראה כי עצם העובדה
שהשלוח, מר וייס, היה בעל מעמד בכיר במסגרת פעילותה של השולחת, גב' וייס, איננה מנביעה את המסקנה בעיני צד שלישי סביר, כי הוא רשאי להסב שיקים בהם היא הנפרעת ולהעבירם לבעלותו האישית. סוגיה זו עלתה בפסיקה אמריקנית ענפה, אשר כל כולה עוסקת במודל עובדתי טיפוסי: מנהל או אורגן בגוף מסוים (בדרך כלל בעל היקף פעילות מצומצם) נוטל שטרות המשוכים לפקודת אותו גוף ומפקידם בחשבונו האישי. בעלי השטר (הנפרע) תובע את הבנק, כמוסבר, בגזל. ודוק: המנהל או האורגן הוסמכו להפקיד שטרות בבנק, אולם, במקרים אלו ההנחה היא כי יש לפרש זאת כהסמכה להפקדת השיקים בחשבון המעביד (כגון: החברה) (,r. Anderson ,.rd ed 3,rochester and san francisco) on the uniform comercial code ( 1986,rochester and san francisco) D . 2Am. Jur 3; 120( 1984,. 6vol 649).
רובה מכריע של הפסיקה במדינות ארצות-הברית קבע, במודל העובדתי הנדון, כי אין בעצם מעמדו הרם של ה"שלוח" כדי להקים מצג הרשאה כי הוא רשאי להפקיד את השיק בחשבונו האישי (למשל: wagner trading co. V. Battery park nat. Bank(1973) von ghren v. Pacific national bank of washington(1920);(להלן (1985) bellflower ag serv. Inc. V. First nat. Bank[8] wagner); (להלן sherrif goslin) (1979) goslin co. V. Cawoodk- sherriff[9] von gohren) ; (להלן – sout- confederate welding v. Bank of the mid[10] bellflower) confederate) (1984) ;(להלן – [11] (להלן – [12] .welding אין בעובדת היות ה"שלוח" נשיא חברה ובעל מניות בה כדי להרשות לו להפקיד שטרות המשוכים לפקודת החברה בחשבונו האישי ([8] wagner). הוא הדין ב"שלוחה" המשמשת כעובדת בכירה וכממונה על רוב האספקטים הכספיים של חברה ( von gohren[9]), או שותף בחברה אשר מנהל את מפעל החברה ([10] bellflower). אותה הלכה הוחלה לגבי מנהל סניף של חברה ([11] sherriff goslin). ולבסוף לגבי שותף בכיר בחברה אשר שימש כאחראי לכל העניינים הכספיים והאדמינסטרטיביים של חברה בעלת שני שותפים ([12] confederate wlding).
יש להזכיר כי נקודת המוצא שלנו היא התעלמות מהמסגרת הפורמאלית של החברה ("וייס ורד הלבשה בע"מ"). דיני השליחות בדיני החברות במשפטנו אינם דיני השליחות הכלליים. סעיפים 105 ו- 106לפקודת החברות [נוסח חדש] קובעים מערכת מיוחדת של דיני שליחות. היות שדחינו את האפשרות השנייה לסיווג ורד הלבשה (חברה פרטית בע"מ), אנו פטורים מהדיון ביחס שבין הוראות אלו בפקודת החברות [נוסח חדש] לבין הוראות דיני השליחות – הכללית והשטרית (השווה ע"א 2448/92 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' א' אשכנזי ואח' [7]).

קרבת ה"שולח" וה"שלוח"
.21ככל שמערכת היחסים בין השולח לשלוח הינה מערכת הדוקה יותר, הרי שהמצג המועבר אל צדדים שלישיים הינו, על פניו, מצג של הרשאה (השווה פרשת בנק
ברקליס-דיסקונט [6], בעמ' 83), הווי אומר, מצג שעל פיו כל אחד מהצדדים, לכאורה, פועל במסגרת הרשאת הצד האחר. זו הסיבה "שכוחו של כל שותף לחייב את השותפות" (סעיף 14 לפקודת השותפויות [נוסח חדש]), שהרי עצם ההתקשרות העסקית כשותפות יוצרת מצג הרשאה, אלא אם כן הצד השלישי יודע על היעדר ההרשאה. הוא הדין בקרב בני-זוג. קרבת היתר בין השולח (בן הזוג האחד) לבין השלוח (בן הזוג החר) היא ראיה לקיום הרשאה, כאשר הצד השלישי יודע על הסטטוס המשותף להם. ובכן, קרבה יתרה בין השולח לבין השלוח עשויה להוות ראיה לקיום שליחות. ודוק: אין הדבר מהווה ראיה מכרעת וסופית. זאת ועוד, הראיה שוקלת אך ורק לגבי פעולות אשר "מדרך הנוהג שבעולם" (מ' דויטש, "ריבוי נושים" דיני חיובים – חלק כללי הנ"ל, עמ' 331, בעמ' 366) או "בדרך הרגילה" (סעיף 14 לפקודת השותפויות [נוסח חדש]) עושה השלוח בעבור השולח (כגון בני-זוג, שותפים).
.22בענייננו, מעבר למעמדו הרם של השלוח התקיימו יחסי קרבה משפחתית בין
"השולח" לבין "השלוח". אולם, כאמור, תנאי הכרחי לראיית יחסים אלו כיוצרי שליחות הינו, שהפעולה היא פעולה רגילה ונהוגה בפעילות השולח. לכן, אילו הופקדו השטרות לחשבון הנפרעת-השולחת, ניתן היה לומר כי היה, לכאורה, מצג של הרשאה. שונים הם פני הדברים מקום בו השיקים הופקדו לחשבון הפרטי של השלוח. במילים אחרות: הפעולה חרגה, באופן ברור, מהדרך הרגילה של ניהול עסק. היא הייתה צריכה להדליק אור אדום אצל הצד השלישי, הבנק. בייחוד כאשר מדובר בסדרת שטרות בהיקף כספי משמעותי (להבדיל משיק בודד).

סימני הזיהוי של "השולח"
.23היסב השטרות נעשה על-די הטבעת חותמתה של גב' וייס ("ורד – הלבשה לגברות. . . "). האם השימוש בחותם האמור עשוי להצביע על התנהגות המקנה שליחות? בהיעדר ראיה להסכמה בשתיקה (מצג מחדלי), אין לומר כי העובדה שמנהל או אורגן עשו שימוש בחותם העסק או החברה מצביעה על מצג של הרשאה. סביר להניח כי שלוח החורג מהרשאתו יבקש להקנות לחריגה זו ממד של אמינות על-ידי שימוש בחותמת העסק או החברה. הפסיקה במדינות ארצות-הברית התמודדה עם סוגיה זו והגיעה למסקנה כי במודל העובדתי הנדון כאן, אין לומר כי השימוש בחותם החברה rubber) ( stampמלמד על מצג הרשאה (למשל, (להלן – pargas, inc. V. Estate of taylor([13] pargas) (1982). בעניין [13] pargasהסב מנהל אזורי של חברת (taylor) pargasשטרות שנפרעו לפקודת החברה לחשבונו האישי תוך שימוש בחותם החברה (החותם כלל את שם החברה ואת כתובתה). טענת ההרשאה מכוח התנהגות נדחתה.

בית המשפט מציין כי -
The furnishing of a rubber stamp bearing the name and address of the" principal, a commonplace occurence, did not cloak taylor with apparent .authority to endorse corporate checks and receive payments for them . Whatever appearance f authority the stamp created arose from the actions( 1362ibid., at) "of taylor himeself and not pargas
נטל האחריות על הצד השלישי .24הצד השלישי בענייננו הינו בנק. בנק מצווה לשמור, בזהירות יתרה, על נהלים קפדניים לשם שמירת כספים ומניעת מעילות בחשבונות לקוחותיו. הנטל המוטל על צד שלישי, שהוא בנק, הינו נטל כבד יחסית. הבנק הוא גוף מקצועי. הוא אמון על סטנדרטים ראויים של התנהגות עם שיקים. הבנק כגוף מוסדי חייב לבדוק היטב את הרשאת השלוח. ראוי שההרשאה תהא מפורשת וכתובה. חוק השליחות מאפשר לצד שלישי, אשר מבקש לנהוג בזהירות ובאחריות מקצועית "שלא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה לפניו הרשאה בכתב ולא נמסר לו העתק ממנה" (סעיף 3(ב) לחוק השליחות). בייחוד דברים אמורים בחשבונות "מועדים לפורענות", כגון – עסק משפחתי, שותפות לא רשומה או חברה פרטית. במקרים אלו, על הבנק לנקוט משנה זהירות בפעולותיו ובהעברותיו הכספיות.

אשם השולחת
.25התוצאה שאליה הגענו: הטלת הנטל על הצד השלישי מקלה עם השולחת. אפשר כי לו היה מוכח שהשולח יכול היה לנקוט אמצעי זהירות נוספים אשר יקטינו את הסתברות הסיכון לנזק, הרי שמן הראוי היה להקצות את מקצתהסיכון על אותו שולח. הערכאה הראשונה לא שמעה טיעון בנקודה זו, ואף לפנינו לא הועלתה הסוגיה. מכל מקום, לדעתנו אפשר שפתרון ראוי יהא הקצאת נטל הסיכון, במקרים המתאימים, על-ידי שימוש במכשירים משפטיים נאותים (כגון – אשם תורם בחבות מכוח גזל או רשלנות בגרימת נזק לבנק; השווה פרשת בנק ברקליס-דיסקונט [6], בעמ' 64(השופט חשין), ובעמ' 87(השופט ברק)). בענייננו, הדרך בפני הבנק חסומה היות והוא מיצה את זכותו לטעון לפני בית המשפט סביב המערכת העובדתית הזאת. יחס דיני השטרות ודיני המשכון .26סוגיה אחרת, אשר לא נדונה בפסק-דיננו, הינה היחס בין דיני השטרות לבין דיני המשכון. פסק-דיננו מתמקד בדיני השטרות וביחס בין דיני השליחות לדיני השטרות. עם זאת, אפשר להתבונן בסוגיה באספקלריה נוספת: דיני המשכון. הדברים אמורים מקום בו קיים ערך כלכלי לזכאות הנפרע כלפי המושך. כאן אין ערך כלכלי של ממש לזכאות זו מחמת חדלות פירעון המושך. אולם אם המושך כשר פירעון, עשויה לעלות הטענה הבאה: השלוח, שחרג מהרשאתו, נטל נכס של הנפרע והיסב אותו כבטוחה לאשראי. באספקלריה של דיני השטרות, אם השלוח חרג מהרשאתו, במובנה הרחב, אין זכאות שטרית אצל הבנק. לעומת זאת, באספקלריה של דיני המשכון (משכון שטר) ניתן לומר כי חלה תקנת השוק המשכונית, כך שהנכס הממושכן (השטרות) בא אל הממשכן (השלוח) על דעת בעליו (לצורך הפקדה בחשבון השולח) (סעיף 5 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967). כמוסבר, איני נצרך לסוגיה זו, ואני מבקש להותיר אותה לשעתה.

תוצאת פסק הדין

.27דין הערעור להידחות.
אין חבות של גב' וייס ("ורד הלבשה") כלפי הבנק.
המערער יישא בהוצאותיהם של המשיבים בסכום של 000, 6ש"ח.

5129371
54678313השופט א' מצא: אני מסכים.
השופטת ט' שטרסברג-כהן: מקובל עליי שעל-פי העובדות שקבע בית המשפט קמא ושבהן אין מקום להתערב, אין תשתית עובדתית ומשפטית לחייב את המשיבה .3אשר-על-כן אף אני בדעה שדין הערעור להידחות.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.
ניתן היום, כ"ו בטבת תשנ"ה (29.12.94).

עא 310/66 ישראל ניני נ' אריה רוכברגר

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "שיק פתוח, השלמת שם המוטב על גבי שטר"

חזרה למאמר משרדנו "התנגדות לביצוע שטר"


ערעור אזרחי מס' 310/66

ישראל ניני נגד אריה רוכברגר

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[28.6.66 (החלטה על סיכום טענות בכתב), 14.9.66]
לפני השופטים זוסמן, ברנזון, כהן

פקודת השטרות [דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 2, ע' 12], סעיפים 19(א) 18(ב).

המערער עשה ומסר למשיב שיק שהיו חסרים בו כל הפרטים המהותיים, מלבד שם הבנק, והמשיב השלים בו את כל הפרטים הללו, לרבות סכום השיק, לפני שהגיש עליו תביעה. טענותיו של המערער היו, כי השיק לא הושלם "תוך זמן סביר", וכי לא הושלם "בדיוק לפי ההרשאה שניתנה". בית-משפט השלום מצא, כי הזמן של ארבעה חדשים לא היה זמן סביר בנסיבות הענין, וכי ביחס להרשאה שניתנה יצא המערער בעדותו הוא ידי חובתו להוכיח את אשר היה עליו להוכיח. בית-המשפט המחוזי בשבתו לערעור, קבע כי הזמן שחלף מאז מסירת השיק למשיב ועד להשלמתו על-ידיו, לא חרג מגדר הסבירות, וכי לא היה מקום להעדיף את עדותו של המערער על עדויות אחרות, וכתוצאה מכך הפך את קערת מימצאי בית-משפט השלום על-פיה. מכאן הערעור. גירסת המערער היתה, כי לפי ההסכם עם המשיב, היה המשיב רשאי להשלים את הפרטים החסרים בשיק, לאחר ששני מתווכים או מבררים יקבעו את הסכום המגיע לו מהמערער, וקביעה זו לא נעשתה עוד. גירסתו של המשיב היתה, שאם הסכום המגיע לו מהמערער לא ייקבע על-ידי המתווכים או המבררים האלה תוך שבעה ימים מיום מסירת השיק לידיו, יהיה הוא רשאי להשלים בו את הפרסים החסרים; ממילא היה הוא רשאי להשלימם בשיק שעה שהשלימם, שהרי הקביעה לא נעשתה עוד.

בית-המשפט העליון, בקבלו את הערעור, פסק -

א. (1) יש ובית-משפט לערעורים רשאי ומסוגל להסיק מסקנה עובדתית מובהקת מן הנסיבות שהוכחו, ואשר מהן הסיק בית-המשפט שקדם לו מסקנה שונה.

(2) תכליתו של שיק הוא לשמש אמצעי תשלום בלבד, ואין דרכו להישאר זמן רב במחזור:נ אוחז שיק נוהג לממשו ולגבותו תוך ימים ספורים, והמסקנה היא שאם לא הושלם שיק כעבור ימים אחדים, לא יושלם תוך זמן סביר.

(3) אולם אף אם להגיח שהמשיב המתין חדשים מספר עד שהשלים את הפרטים החסרים בשיק, על-מנת לתת על-ידי כך למערער ארכות נוספות לפנים משורת הדין, אחרי עבור שבעת הימים המוסכמים לגמירת החשבונות ביניהם, גם אז נראה שהזמן הרב שהמשיב המתין חרג מגדר הסבירות.

הערות:ב

על השלמת שטר לפי סעיף 19 לפקודת השטרות, עיין גם ע"א 99/66 - מרדכי פרסטר נגד ורד; פד"י, כרך כ (3), תשכ"ו/תשכ"ז-1966, ע' 138 וההערות שם.

ערעור ברשות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופטים מ' הרפזי, ח' ארליך, י' סגל), מיום 15.5.66, ב-ע"א 681/65, לפיו נתקבל, ברוב דעות, ערעור המשיב ובוטל פסק-דינו של בית-משפט השלום, תל-אביב-יפו (השופט א' אולסקר), מיום 25.11.65, ב-תי"א 40433/64, הדוחה את תביעת המשיב לתשלום סכום מסויים לפי שיק בחתימת המערער שנמסר למשיב כשחסרו בו כל הפרטים המהותיים חוץ משם הבנק, ובית-המשפט המחוזי חייב את המערער בתשלום סכום התביעה בצירוף ריבית והוצאות המשפט בשתי הערכאות. הערעור נתקבל ופסק-דינו של בית-משפט השלום הוחזר על כנו.

פ' ג' נשיץ - בשם המערער; פ' מעוז - בשם המשיב

פסק-דין

השופט כהן:ו מעשה בשיק שנעשה על-ידי המערער ונמסר לידי המשיב ואשר בעת עשייתו ומסירתו חסרו בו כל הפרטים המהותיים, חוץ מאשר שם הבנק בלבד. לפי סעיף 19 (א) לפקודת השטרות היתה לו למשיב "רות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו"; ואמנם השלים בו המשיב את כל הפרטים הללו, לרבות סכום השיק, לפני שהגיש עליו את התובענה הנוכחית.

טענותיו של המערער מושתתות על הוראות סעיף 19 (ב) לפקודת השטרות, והן, ראשית, שהשיק לא הושלם "תוך זמן סביר", ושנית, שלא הושלם "בדיוק לפי ההרשאה

שניתנה". אשר לזמן הסביר, חוק הוא, כאמור בסעיף 19 (ב) הנ"ל, כי שאלת הסבירות שאלה שבעובדה היא; ומשמצא השופט המלומד בבית-משפט השלום כי הזמן של ארבעה חדשים (או יותר), אשר עבר מאז מסירת השיק לידי המשיב ועד להשלמתו על-ידיו, לא היה זמן סביר בנסיבות כל הענין הנדון, לא היה מקום לבית-המשפט המחוזי כבית-משפט לערעורים, ואין מקום לבית-משפט זה, להתערב במימצא עובדתי זה. ובאשר להרשאה שניתנה, אין מחלוקת בין בעלי-הדין שעל המערער הראיה שהמשיב חרג ממסגרת הרשאתו; ואולם משקבע השופט המלומד בבית-משפט השלום שהמערער יצא ידי חובתו והוכיח - בעדותו שלו עצמו - את אשר עליו היה להוכיח, שוב לא יתערב בית-משפט לערעורים גם במימצא עובדתי זה.

בבית-המשפט המחוזי נחלקו דעות השופטים:נ אשר לסבירות הזמן, ראו עצמם שופטי הרוב במצב לא יותר גרוע מאשר השופט המלומד בית-משפט השלום היה שרוי בו, באשר אותן הנסיבות עצמן אשר הביאו את השופט ההוא לידי קביעה כי הזמן שחלף חרג מגדר הסבירות הביאו את שופטי הרוב בבית-המשפט המחוזי לידי קביעה שהזמן שחלף לא חרג מגדר הסבירות. ואשר לגדר ההרשאה שניתנה, בדקו שופטי הרוב ומצאו כי השופט המלומד בבית-משפט תשלום העדיף את עדות המערער על-פני עדות המשיב ועדות העד איוב בשל סתירות בשתי העדויות הללו ובשל חוסר ההגיון שבהן; ומשמצאו שופטי הרוב כי אותן סתירות לא היו ולא נבראו וכי העדויות הללו אף מצטיינות בהגיון ממש, ראו עצמם רשאים ואף חייבים להפוך את קערת המימצאים של בית-משפט השלום על-פיה. ואילו שופט המיעוט ראה ללכת בתלם הקונסרבטיבי ולנהוג הינזרות בהתערבות בית-המשפט שלערעור במימצאים עובדתיים שהיה להם על מה לסמוך בחומר הראיות.

גירסתו של המערער היתה כי לפי ההסכם שביניהם, יהא המשיב רשאי להשלים את הפרטים החסרים בשיק, לאחר ששני מתווכים או מבררים (שהעד איוב הוא אחד מהם) יקבעו את הסכום המגיע לו מן המערער, וקביעה זו לא נעשתה עוד. לעומתה היתה גירסתו של המשיב, שאם הסכום המגיע לו מן המערער לא ייקבע על-ידי המבררים או המתווכים האלה תוך שבעה ימים מיום מסרת השיק לידיו, יהא הוא רשאי להשלים בו את הפרטים החסרים:ב ממילא היה רשאי להשלימם בו שעה שהשלימם, שהרי הקביעה לא נעשתה עוד.

אין אני רואה צורך לבדוק מצדי אם אמנם היה משום סתירה או חוסר הגיון בעדויות המשיב והעד איוב אם לאו, ואם אולי היו לשופט המלומד בבית-משפט השלום עילות אחרות או נוספות להעדיף את עדויות המערער על-פני העדויות הללו. אפילו אומר - כדעת שופטי הרוב בבית-המשפט המחוזי - כי לא היה לא משום סתירה ולא משום חוסר הגיון בעדויות הללו, ושלא היו לשופט המלומד בבית-משפט השלום עילות אחרות או נוספות כאמור; ואפילו אומר - כטענת המשיב לפנינו - שבין כה וכה לא היתה עדות המערער שקולה כנגד שתי העדויות האחרות, באשר לא בא לה סיוע, דוקא בשאלה האחת שהיתה שנויה במחלוקת - עדיין הדין עם המערער לענין סבירות הזמן אשר חלף ועבר מאז מסירת השיק לידי המשיב והשלמתו על-ידיו.

גם לענין זה אין אני רואה צורך לחלוק על דעת שופטי הרוב בבית-המשפט המחוזי, שיש ובית-משפט לערעורים רשאי ומסוגל להסיק מסקנה עובדתית מובהקת מן "הנסיבות" שהוכחו, ואשר מהן הסיק בית-המשפט שקדם לו מסקנה שונה. ואולם אפילו אניח, כהנחתם של שופטי הרוב בבית-המשט המחוזי, שהמשיב המתין חדשים מספר עד שהשלים את הפרטים החסרים בשיק, במטרה ללחוץ על המערער או על המתווכים או המבררים האמורים להגיע אתו לידי סיכום החשבונות כמוסכם - או, לשון אחרת, שנתן למערער ארכות נוספות לפנים משורת הדין אחרי עבור שבעת הימים המוסכמים לגמירת החשבונות ביניהם - כי אף אז נראית לי מסקנתו של השופט המלומד בבית-משפט השלום, שהזמן הרב שהמשיב המתין חרג מגדר הסבירות. סוף סוף תכליתו של שיק היא "לשמש אמצעי תשלום בלבד, ואין דרכו להישאר זמן רב במחזור:ו אוחז שיק נוהג לממשו ולגבותו תוך ימים ספורים"; ולפיכך מגיע גם השופט זוסמן בספרו "על דיני שטרות" (מהדורה שלישית, סעיף 132, ע' 169) לידי מסקנה שאם לא הושלם שיק "כעבור ימים אחדים, לא יושלם תוך זמן סביר". שים במקום ימים אחדים שבועות אחדים, ועדיין לא תגיע לזמן הרב שחלף במקרה שלפנינו. אם אמנם גירסת המשיב היא הנכונה, והוא היה רשאי לפי ההסכם להשלים את הפרטים החסרים בשיק ביום השמיני שלאחר מסירתו לידיו, אין לו להתאונן אלא על עצמו בלבד אם לא השתמש בזכותו ובהרשאתו שבידיו, אלא השהה את השלמת הפרטים הללו למשך חדשים מרובים.

כבר מטעם זה בלבד נראה לי שדין הערעור להתקבל, והייתי מחזיר על כנו את פסק-דינו של בית-משפט השלום.

השופט זוסמן:נ אני מסכים.

השופט ברנזון:ב אני מסכים.

הוחלט לקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, ולהחזיר את פסק-דינו של בית-משפט השלום על כנו.

המערער זכאי להוצאותיו בשלוש הדרגות לרבות סך 1,000 ל"י שכר-טרחת עורך-דין (כולל) לכל הדרגות יחדיו.

5129371 ניתן היום, כ"ט באלול תשכ"ו (14.9.1966).

עא 640/73 מרדכי גלבנק נ' עזבון המנוח ניסן גילאי

1 1 1 1 1 (0 Votes)

ערעור אזרחי מס' 640/73

מרדכי גלבנק

נגד

1. עזבון המנוח ניסן גילאי
2. צבי לוסטיג

בבית-המשפט העליון בשבחו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[9.7.75, 29.7.75]
לפני השופטים ברנזון, ויתקון, שמגר

פקודת השטרות [דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 2, ע' 12], סעיפים 19, 9(א)(2), 3, 19(א), 64, 9, 3(א) - תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963 [קה"ת 1477, ע' 1869], תקנה 161(ג).

מיני-רציו:
* שטרות – אוחז – השלמת פרט מהותי
* שטרות – השלמת מסמך – השלמת פרט מהותי

בית-המשפט המחוזי דחה תביעה להוצאה-לפועל של שטרות, בקבעו כי השטרות נפרעו ולאחר מכן נעשה בהם שימוש חוזר על-ידי התובע. לטענת התובע-המערער הרי הוא "אוחז" באותם שטרות אשר הוצאו על-ידי המשיבים ללא ציון שם הנפרע ומועד הפרעון, ועל-כן התשלום עבורם לא היה פרעון כשורה.

בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) העדר הציון של זמן פרעונו של השטר אינו פוגם במהותו כשטר.
(2) מסמך שאינו מציין את שם הנפרע, לאו שטר הוא.
(3) סעיף 19(א) לפקודת השטרות מתיר למחזיק במסמך שנתכוונו לייעדו לשטר את השלמתו של פרט מהותי חסר.
(4) סעיף 19(א) אינו קובע אלא הנחה לכאורה, ומותיר מקום לסתירתה של ההנחה הנובעת ממנו.
(5) אם הוכח כי המחזיק בשטר פעל ללא הרשאה, אין בחזקת סעיף 19(א) כדי להועיל לו.
(6) מי שנתבע על-פי שטר שהושלם אחרי הוצאתו יכול להתגונן ולהוכיח כי לא נתן הרשאה כלשהי להשלמת הפרסים, ומשסתר את חזקת סעיף 19(א), אין הוא חב מאומה.

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:נ

[1] ע"א 333/61 - אליעזר גויסקי נגד חיים יוסף מאיר, ואח':ב
פד"י, כרך טז, ע' 595, 601.
[2] ע"א 80/65 - משה דוידוביץ נגד צבי טרטנר:ו פד"י, כרך יט (2), ע' 302.

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:נ

.‎[3] PAINE V. BEVAN & BEVAN:ב (1914) 110 L.T. 933; T.L.R. 395

הערות:ו

1. (א) להשלמת שטר ופירוש סעיף 19 לפקודת השטרות, עיין:נ ע"א 339/72 - חרס קרמית בע"מ, ואח' נגד מנחם קולטון:ב פד"י, כרך כח (1), ע' 52.

(ב) עיין גם:ו א' מילשטיין, אי-מסירה של מסמך לא שלם, עיוני משפט, כרך ב, ע' 140.

2. להשלמת שטר ושימוש חוזר בו, עיין:נ ע"א 429/69 - ארי לובל נגד מיכאל אלק, ואח':ב פד"י, כרך כד (1), ע' 395.

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט מ' רובין), מיום 29.11.73, ב-תי"א 2744/71:ו הערעור נדחה.

ד' אלדור - בשם המערער; ד' רימלט - בשם המשיבים

פסק-דין

השופט שמגר:נ הערעור שבפנינו נסב על תביעה להוצאה-לפועל של שטרות, אשר נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי.

ואלה עיקרי הנתונים הדרושים לנו לצורך הכרעתנו:ב המשיב הראשון ניסן גילאי, שנפטר בינתיים לבית-עולמו, המשיב השני צבי לוסטיג וכן אחד שמואל רוזנברג, אשר גם נגדו הוגשה תחילה הבקשה לביצוע השטרות, היו מנהליה של חברת גילאי-קולור בע"מ (להלן - החברה). שני הראשונים סיימו פעילותם בחברה, זמן רב לפני הגשת התביעה, הראשון בשנת 1967 והשני בספטמבר 1969. שמואל רוזנברג המשיך לנהל את החברה יחד עם אחרים.

תוך כדי פעולותיה העסקיות של החברה נמשכו שבעה-עשר השטרות נשוא דיון זה, אשר הסכום הכולל הנקוב בהם מסתכם ב-25,000 לירות ואשר נשאו את שמותיהם של שני המשיבים, וכן של שמואל רוזנברג ושל החברה, כעושי השטרות. על ארבעה מן השטרות חתם המשיב הראשון גם כערב ולשניים מהם צירף גם המשיב השני את ערבותו.
טענתם של שני המשיבים בבית-משפט קמא היתה כי כל השטרות נפרעו עוד לפני מועד פרישתם מן החברה, הוחזרו לאחר פרעונם לידיה של החברה ונשמרו במשרדה, ככל הנראה כסמוכין לחשבונותיה.

המשיב השני טען בתצהירו, עובר לדיון בהתנגדותו להוצאה-לפועל:ו

"לפי מיטב אמונתי..... לקח המנהל הנותר מר שמואל רוזנברג את השטרות שהיו בחזקת החברה לאחר שהוחזרו לה כנפרעים והוציא אותם

מחדש וזאת ללא רשות, וללא הסכמתי ומבלי ידיעתי וזאת עשה כדי להוציא ממני כספים בערמה..... נעשתה קנוניה בין התובע לבין מנהל החברה רוזנברג."

הנתבע שמואל רוזנברג לא הגיש בקשה להתנגדות להוצאה-לפועל, אולם בעת הדיון בהתנגדויותיהם של שני המשיבים (המרצות 675/71 ו-6276/71) הודיע בא-כוח התובע כי הגיע עם שמואל רוזנברג לידי הסכם לפיו ישלם לו זה האחרון סך של 13,000 ל"י וכי הוא מבטל את תביעתו נגדו.

הוכח במשפט כי השטרות נמסרו לתובע, הוא המערער שבפנינו, אחרי ספטמבר 1969, היינו אחרי מועד פרישתו של אחרון המשיבים מן החברה. יוזכר בהקשר זה כי השטרות לא הוסבו ובחלק מהם גם נמחק והוחלף שם הנפרע.

חלק מן השטרות היו שטרות בלנקו, ללא נקיבת תאריך הפרעון ושם הנפרע.
במקצתם של שטרות בלנקו אלו גם לא נרשם תאריך הוצאתם ובאחדים מהם ננקבו מועדים בפברואר 1966 כתאריכי הוצאה. לאחר שנת 1969 מולא בכל שטרות הבלנקו שמו של התובע כשם הנפרע ונקבע יום 1.5.71 כתאריך הפרעון.

לאור כלל הראיות שבפניו קבע בית-המשפט המחוזי כי הוא נותן אמונו בדברי המשיב השני, לפיהם השטרות אכן נפרעו לפני ספטמבר 1969 והוחזרו למשרדיה של החברה, כי שמואל רוזנברג נטלם משם ללא רשות ועשה בהם שימוש חוזר, וכי הן שמואל רוזנברג והן התובע פעלו שלא בתום-לב ועשו קנוניה לשימוש חוזר בשטרות האמורים. על-כן נדחתה התביעה.

בטיעונו בפנינו לאניסה בא-כוח המערער לפרוץ גדר ההלכה הקיימת ולא חלק על ממצאיו של בית-משפט קמא. הוא צמצם טיעונו בפנינו לאותם מן השטרות שהוצאו על-ידי המשיבים ללא ציון שם הנפרע ומועד הפרעון:נ טענתו היא כי גם אם נפדו השטרות בשעתו, לפני ספטמבר 1969, והוחזרו לעושיהם, אך ניטלו לאחר מכן מחדש, יהיה זה אפילו עקב קנוניה בין המערער לבין מר רוזנברג, הרי התשלום עבורם, כאשר היו בגדר שטרות שלא נקבו בתאריך פרעון ובשם הנפרע, לא היה פרעון כשורה, ועל-כן מצווים המשיבים לפרוע את השטרות, בשנית, למי שהיה בשלב מאוחר יותר בגדר "אוחז", קרי למערער. המערער איננו גורס שצריך היה לראות בו אוחז כשורה.

פירושו של המערער למשמעותם המשפטית של ממצאי הערכאה הראשונה אינו מקובל עלינו.

לאור ממצאיה של הערכאה הראשונה, הרי השאלה שתעמוד בפנינו איננה אם פרעונם טל השטרות שלא ציינו את תאריך הפרעון ואת שם הנפרע, שנעשה לפני ספטמבר 1969,

היה בגדר פרעון כדין, אלא השאלה הראשונה תהיה אם צריך היה לראות את המערער כאוחז ואם רשאי היה להשלים את תאריך הפרעון ואת שם הנפרע אחרי שקיבל את השטרות מידי שמואל רוזנברג, בדרך ובנסיבות שקיבלן. אם נגיע למסקנה שהמערער איננו בגדר אוחז היכול לסמוך עצמו על ההנחות שנקבעו לענין זה בפקודת השטרות, מה תועלת נמצא בבירור השאלה האקדמית, אם פרעון השטרות למעשה, לפני ספטמבר 1969, עליו אין חולקים, אכן היה פרעון כדין; לשון אחרת, לאור מהות ממצאיה של הערכאה הראשונה, הרי פגמים אפשריים שבפרעון הראשון עדיין אינם מעמידים את המערער שבפנינו בחזקת אוחז, כפי שאירע במקרה שנדון בבית-משפט זה ב-ע"א 333/61, [1], בע' 601, ועדיין אינם הופכים את השטרות, על התוספות שהוספו בהם על-ידי המערער, לשטרות ברי-פרעון.

מכאן להוראות החוק, לאורן נבחון מעמדו של המערער.

סעיף 19 לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן - הפקודה) קובע לאמור:ב

"(א) היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו.

(ב) מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהא אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה; זמן סביר, לענין זה, הוא שאלה שבעובדה; ואולם אם סיחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה, יהא השטר בידו כשר ובר-פעל לכל דבר, והוא יכול לאכוף אותו כאילו הושלם בתוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה."

העדר הציון של זמן פרעונו של השטר אינו פוגם במהותו כשטר, כי הרי סעיף 9 (א) (2) לפקודה מורה כי שטר שלא נאמר בו שום זמן פרעון הוא שטר בר-פרעון עם דרישה; במילים אחרות, גם בהעדר ציון של זמן פרעון, יש לראות את המסמך כשטר בו נתקיימו כל התנאים המנויים בסעיף 3 לפקודה, והאוחז בשטר אינו צריך למלא את תאריך הפרעון כדי להפוך את השטר לבר-פרעון. כפי שנתבאר על-ידי ממלא-מקום נשיא בית-המשפט העליון ד"ר י' זוסמן בספרו על דיני שטרות (מהדורה חמישית, סעיף 123), אלמלא הוראתו של סעיף 19 (א) הנ"ל, היתה הוספתו של התאריך נחשבת לפעולה של שינוי השטר, אשר תוצאתה, בנסיבות מסויימות, ביטולו של השטר, כפי שמורה סעיף 64 לפקודה הקובע:ו

"64 (א) שטר או קיבול שנעשה בהם שינוי מהותי בלא הסכמת כל הצדדים החבים על פי השטר, השטר מתבטל, אך לא כלפי צד שעטה בעצמו את השינוי, או הרשה לעשותו או הסכים לו, ולא כלפי המסיבים שלאחריו:נ
אולם מקום שנעשה בשטר שינוי מהותי, אלא שהשינוי אינו נראה, והשטר

הוא בידי אוחז כשורה, יכול אותו אוחז להשתמש בשטר כאילו לא נעשה בו שינוי, ויכול הוא לאכוף פרעונו לפי כתבו המקורי.

(ב) ביחוד מהותיים הם שינויים אלה:ב כל שינוי בתאריך, בסכום העומד לפרעון, בזמן הפרעון או במקום הפרעון, ומקום שקיבולו של השמר הוא כללי - הוספת מקום הפרעון בלי הסכמתו של הקבל."

לענין זה בא איפוא סעיף 19 (א) להרחיב את האפשרויות העולות מסעיף 9 לפקודה ויצר היתר לכאורה להוסיף את התאריך החסר ולהפוך את השטר לבר-פרעון בתאריך שנרשם בו.

פרט מסוג שני שהיה חסר בשטרות שבפנינו היה שם הנפרע. מאחר וכאמור בסעיף 3 (א) לפקודה שם הנפרע הוא בגדר אחד מיסודותיו של שטר שאיננו בר-פרעון למוכ"ז על-פי נוסחו, הרי מסמך שאינו מציין שם הנפרע, לאו שטר הוא (ע"א 80/65, [2]);
כאן בא סעיף 19 (א) לעזרתו של המחזיק במסמך מסוג זה ומתיר לו את השלמתו של פרט מהותי חסר, כאמור. במילים אחרות, מסמך שנתכוונו לייעדו לשטר, והכוונה לא בוצעה בשלמותה בשל חסר בניסוח, בא סעיף 19 ומתיר השלמת החסר גם אם החסר הוא בגדר אחד מאותם יסודות מהותיים, שצריך להיות כלול במסמך מעיקרו אם רוצים לראותו כשטר תקף.

סעיף 19 (א) נוקט בלשון "מחזיק" ולא בלשון "אוחז", כי, כאמור, יתכנו מצבים בהם העדרו של הפרט שולל מן המסמך מעמד של שטר, וממילא אין על-כן מקום להתייחס ל"אוחז". מסיבה זו יש גם המפקפקים אם נכון היה לנקוט בסעיף 19 (א) בלשון "שטר".

מכאן נובע, לכאורה, כי לפי סעיף 19 לפקודה רשאי היה המערער, שהחזיק בשטרות, לבוא ולהשלים את החסר, יהיה אשר יהיה השימוש שנעשה במסמכים האמורים לפני כן; אולם דא עקא, סעיף 19 (א) אינו קובע אלא הנחה לכאורה, היינו הוא מסדיר לענין זה את נטל הראיה ומותיר מקום לסתירתה של ההנחה הנובעת מן ההוכחה המובאת בו. לשון אחרת:ו אם הוספו לשטר פרטים חסרים על-ידי האדם שהחזיק בשטר במועד פלוני, הרי הנחה לכאורה היא שפעל כמורשה מטעם כל הצדדים שחתמו על השטר, אולם אם הוכח כי המחזיק פעל ללא הרשאה, אין בחזקה שבסעיף 19 (א) כדי להועיל לו ואין בה כדי להקנות לו זכות כלשהי. אם נתבע אדם על-פי שטר שהושלם אחרי הוצאתו, הרי יכו הוא להתגונן ולהוכיח כי לא נתן הרשאה כלשהי להשלמת הפרטים וכי במעשה מרמה המדובר ואם הצליח וסתר את החזקה שבסעיף 19 (א), אין הוא חב מאומה.

ממצאיו של בית-המשפט המחוזי במקרה שבפנינו יש בהם סתירה מיניה וביה לכל הנחה לכאורית של הרשאה: השטרות נשמרו בידי מוציאיהם, אחרי שנפרעו, לצורך פעולות משרדיות חשבוניות בלבד, ויוער אגב, כי אילו הקפידו המשיבים על נוהל משרדי

תקין והיו רושמים בטלותם של השטרות על פניהם היתה נחסכת להם טרחת ההתדיינות.
נטילת השטרות היתה ללא רשות, לא היתה כלל מסירה, ולא היתה ולא יכלה להיות הרשאה להוספת פרטים כי הרי המעשה של המערער ושל שמואל רוזנברג היה מעשה
שלא בתום-לב וללא רשות. ראה (PAINE V. BEVAN ,(1914) (3. השלמת הפרטים נעשתה שלא כדין ובלעדיה אין המסמכים שטרות תקפים ואין המערער בגדר "אוחז".

מכאן שאין יסוד לטענה זו של המערער.

טענתו השניה של המערער מכוונת נגד קבלתם של סיכומיו של המשיב השני בבית- המשפט המחוזי: מאחר ואלו לא הוגשו לטענתו עד לתום המועד שנקבע להגשתם, שומה היה על בית-המשפט להימנע מקבלתם באיחור וכמובן מכל התייחסות אליהם; מכל מקום לא היה לדעתו מקום לפסיקת הוצאות לטובת המשיב בנסיבות כגון דא.

לענין טענה זו עלינו לפנות לתקנה 161 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, אשר זו לשונה:

"(ג) דינו של בעל דין שלא הגיש כתב טענותיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לבירור המשפט, זולת אם בית המשפט הורה הוראה אחרת."

כפי שעולה מן התיק של בית-המשפט המחוזי, הוגשה על-ידי המשיב השני בקשה להארכת המועד להגשת הסיכומים ובקשה זו נענתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, ביום 11.9.73, בחיוב: כלשון תקנה 161 (ג) הנ"ל, בית-המשפט הורה לענין זה "הוראה אחרת" שהיה בה כדי לדחות המועד להגשת הטענות לתאריך מאוחר יותר. מכאן שגם דין טענה זו להידחות.

העולה מן האמור לעיל הוא שיש לדחות את הערעור.

המערער ישא בהוצאות המשיבים בערעור ובהן שכרי טרחת עורך-דין כולל בסך 3,000 ל"י.

5129371 ניתן היום, כ"א באב תשל"ה (29.7.1975).

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
לייעוץ בקשר לתחומי התמחותינו והתוכן באתר
 אתם מוזמנים לפנות אלינו בטלפון
03-6129124
או פשוט שילחו הודעה ונשיב לכם מייד