calluss 64

  • משפט מסחרי מחוץ לקופסה

  • 1

משרדנו בתקשורת

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 2 (פרומו לכתבה)

פרומו לכתבה שתשודר בקרוב על אחת התיקים המורכבים בהם מטפל משרדנו במסגרת התמחותו בדיני חוזים.

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 10

אחד התיקים המעניינים שהיו לנו במשרד כמשרד המתמחה בדיני חוזים. מרשתנו נפלה קורבן לתרגיל עוקץ שכמעט גרם לה לאבד את ביתה בתל אביב, למלווה בריבית שזייף מסמכים וכבר הספיק לרשום הערת אזהרה על הבית. כמובן שמייד עצרנו את העסקה באמצעות צו מניעה. בדיעבד, ובשיתוף פעולה עם ערוץ 10 התברר שמרשתנו לא הייתה הקורבן היחידי. הכתבה, שבה מרואיין בין השאר עו"ד בר אל ירון, מספרת את סיפורם.

בר אל ירון, משרד עורכי דין

משרד עו"ד מסחרי מחוץ לקופסה

התמחותו של המשרד הוא בתחום המסחרי אזרחי. למשרדנו ניסיון ייחודי ורב שנים כמשרד עו"ד העוסק בעריכת חוזים וליטיגציה בסוגיות מגוונות הנוגעות לדיני חוזים, ליווי חברות ובעלי מניות בתחום דיני חברות, ייצוג זוכים וחייבים בהליכי הוצאה לפועל , ליווי בהליכי פשיטת רגל עד למתן הפטר וכמשרד עו"ד המתמחה בעריכת חוזים וליטיגציה בתחום דיני המקרקעין. כמו כן, משרדנו הוא נציגה הבלעדי של חברת הגבייה העולמית GCS והינו משרד עורכי הדין היחיד בישראל המייצג בהרשאתה חברות ופרטים מהארץ ומרחבי העולם בהליכי גביית חובות בינלאומיים.

אתם מוזמנים לעיין בפסקי הדין שקיבל משרדנו עבור לקוחותיו בדף משרדנו בבתי המשפט. על המחשבה המקצועית, והתפיסה האחרת של עולם המשפט בתחומי התמחותו תוכלו ללמוד בדף מאמרים משפטיים באתר ו/או בדף כתבי טענות משפטיים שם תוכלו לעיין בכתבי טענות וכיו"ב מסמכים שהגשנו עבור לקוחותינו שהינם מצד אחד לקוחות פרטיים מן הישוב בישראל, ומצד שני חברות ענק בינלאומיות, לרבות חברת (Google (Ireland וחברת Savox ענקית הטכנולוגיה מפינלנד.

אודות משרד עורך דין בר אל ירון

מקצועיות חסרת פשרות, ליווי אישי ומסור

מזה 14 שנים משרדנו הינו משרד עו"ד מוביל שבמסגרת פעולותו מייצג לקוחות פרטיים וחברות המתמודדים עם תיקים מגוונים בתחום המשפט המסחרי אזרחי. במהלך השנים למדנו שוב ושוב שהמפתח להצלחה היא עורך דין שמבין לא רק את בית המשפט, אלא לא פחות את הלקוח ו/או העסק שהוא מייצג. משמעות הדברים מבחינתנו היא מתן חשיבות עליונה לליווי אישי מתחילת ההליך לעד סופו. אנו מאמינים כי הפתרונות היצירתיים ביותר באים מתוך שיתוף פעולה והבנה מעמיקה של עורך הדין המייצג את הלקוח וצרכיו - זהו סוד הצלחותינו בבית המשפט ומחוצה לו.

yaron46

עו"ד בר אל ירון

יליד 1971, ישראל, סיים בהצלחה ייתרה תואר ראשון במשפטים והוסמך כחבר לשכת עורכי הדין בישראל משנת 2004. במהלך שנת 2007 התקבל כנציגה בישראל של חברת GCS המייצגת גופים בינלאומיים ברחבי העולם. עו"ד בר אל ירון מתמחה בליטיגציה מסחרית בכלל ובדיני החוזים בפרט, ייצג ומייצג אין ספור חברות בינלאומיות, בעיקר בסכסוכים עסקיים מול חברות ישראליות לצד לקוחות פרטיים מן השורה שמתמודדים עם חברות מסחריות ובנקים. מאמריו המשפטיים התפרסמו ומתפרסמים באתרים משפטיים מובילים כגון האתר המשפטי המקצועי "פסק דין" ולא פעם הוזכרו תיקים בהם היה מעורב במגזין גלובס ובכלי תקשורת אחרים. עו"ד בר אל מתנדב פעיל לייצוג מעוטי יכולת במסגרת עמותת לתת, בין אם מול גופים ציבוריים וחברות ובין אם בבית המשפט. במהלך השנים הקפיד ומקפיד עו"ד בר אל לשמור לא רק על מצויינות משפטית אלא גם ובעיקר על יחס אישי מסור לכל לקוח ולקוח, שילוב זה התברר במהלך השנים כשילוב מנצח.

ייצוג וליטיגציה בתחומי המשפט המסחרי אזרחי

 התמחות יחודית בתחומי המשפט המסחרי אזרחי, 12 שנים של ייצוג וליטיגציה בכל ערכאות בתי המשפט והבנה עמוקה של המציאות העסקית שברקע של כל תיק ותיק שמועבר לטיפולינו. להלן תחומי ההתמחות של משרדנו:

עורך דין חוזים 9

דיני חוזים

התמחות וניסיון מגוון וייחודי בדיני חוזים לרבות עריכת חוזים וליטיגציה באכיפה / ביטול חוזים. 

קרא עוד בדף עורך דין חוזים

עורך דין חברות 9

דיני חברות

הקמה, ליווי שוטף וייעוץ לחברות. ליטיגציה וייצוג חברות, בעלי מניות המיעוט ו/או הרוב בחברה.

קרא עוד בדף עורך דין חברות

עורך דין הוצאה לפועל 9

דיני הוצאה לפועל

ייצוג חייבים וזוכים בלשכות ההוצאה לפועל ברחבי הארץ, ערעורים על החלטות רשמי ההוצאה לפועל.

קרא עוד בדף עורך דין הוצאה לפועל

עורך דין פשיטת רגל 9

דיני פשיטת רגל

ייצוג בהליכי פשיטת רגל, משלב בדיקת התיק, דרך ייצוג בהליכי הפשט"ר ועד לצו ההפטר הסופי מחובות.

קרא עוד בדף עורך דין פשיטת רגל

עורך דין מקרקעין 9

דיני מקרקעין

עריכת חוזי מקרקעין מגוונים וליטיגציה בסוגיות הנוגעות לדיני מקרקעין בבכל הערכאות המשפטיות הדנות בדיני מקרקעין.

קרא עוד בדף עורך דין מקרקעין

עורך דין עובדים זרים

דיני עובדים זרים

ייעוץ למעסיקי עובדים זרים, הגנה וליטיגציה מול קנסות המוטלים על מעסיקים והגנה בפני כתב אישום על העסקת עובדים זרים.

קרא עוד בדף עורך דין עובדים זרים

המאמרים האחרונים שפרסמנו

  • צוואה, כל מה שחשוב (מאד) לדעת +

    במאמר זה נביא בפניכם את כל שראוי לדעת לפני שניגשים לעריכת צוואה. נעשה כמיטב יכולתנו להביא בפניכם את ניסיון משרדנו כמשרד עורכי דין לצוואות. את הדברים נבסס על הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") המסדיר את ענייני הירושה והצוואה קרא עוד...
  • פרשנות חוזה +

    פרשנותו של חוזה הייתה, עודנה וכנראה גם תהיה אחת הסוגיות המרכזיות שידונו בהם בתי המשפט בכל הערכאות. בשנים האחרונות חלו תמורות בדרך בה מפרש בית המשפט חוזים ובמאמר ראינו לנכון כמשרד עו"ד חוזים להבהיר את ההלכות האחרונות בפרשנותם של חוזים. כבר קרא עוד...
  • ביטול מתנה במקרקעין +

    מאמר זה יעסוק בהסכם מתנה וליתר דיוק, בביטול הסכם מתנה במקרקעין, סוגיה בה משרדנו כמשרד עורכי דין לחוזים עוסק בה לא מעט. מניסיוננו, מאחר ובד"כ מתנה במקרקעין ניתנת לבן משפחה, כאשר מבקש מעניק המתנה או יורשיו לבטלה מעורבים בעניין אמוציות קרא עוד...
  • תביעה לפינוי מושכר +

    מאמר זה ידון בסוגייה מוכרת, שאנו כמשרד עו"ד העוסק בחוזים נתקלים בה לא מעט, המדובר בפינוי מושכר משוכריו לאחר שאלו הפרו את הסכם השכירות. בעיקר נשים את הדגש על הוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתו "תביעה לפינוי מושכר" קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

חדשות המשרד

  • כתב תביעה - ביטול חוזה החזר חוב +

    מרשינו חתם על חוזה החזר חוב ע"ס כ- 1,500,000 ש"ח. בנוסף העביר כביטחון להחזר החוב את שיק שלו ושל רעייתו ואף התחיל לשלם את התשלומים בהסכם מידי חודש בחודשו. בדיעבד התברר כי חתימתו על ההסכם בטעות והטעיה יסודה וכי יש קרא עוד...
  • בקשת רשות ערעור על החלטה לדחיית בקשה לצו מניעה זמני +

     במקביל להגשת תביעה לביטול חוזה שהוגשה על ידי משרדנו בשם מרשינו, הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני המורה לצד שכנגד להימנע מלהגיש לפרעון שיק בטחון ע"ס 1.5 מליון ש"ח שניתן על ידו כבטחון לביצוע החוזה. בית משפט השלום דחה את קרא עוד...
  • פסק דין בערעור על החלטת בית משפט השלום הדוחה בקשה למתן צו מניעה זמני +

    במסגרת ייצוג מרשינו כמשרד עו"ד חוזים הוגש על ידינו ערעור (בר"ע) על החלטת בית משפט שלום שדחה את בקשת מרשינו למתן צו מניעה זמני לפרעון שיק ע"ס 1.5 מליון ש"ח עד להכרעה בתביעה שהוגשה על ידינו לביטול חוזה. בית המשפט קרא עוד...
  • כתב תביעה לפינוי מושכר +

    המדובר בתביעה לפינוי מושכר בסדר דין מהיר, ובהתאם לפרק טז לתקנות סדר הדין האזרחי. משכיר אשר ניצל נזילת מים שארעה במושכר על מנת לתרץ את מחדליו באי תשלום דמי שכירות ואי קיום תנאי הסכם השכירות. תביעה זו הוגשה במקביל לתביעה קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

עא 3760/03 עזר עמרן נ' עו"ד מיכה צמיר, נאמן על נכסי אייפרמן יוסף

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "הסדר נושים לפי סעיף 19א' לפקודת פשיטת הרגל"


ערעור אזרחי 03 / 3760

 

עזר עמרן
נגד
1. עו"ד מיכה צמיר, נאמן על נכסי אייפרמן יוסף
2. כונס הנכסים הרשמי
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[24.2.2005]
לפני השופטים י' טירקל, א' גרוניס, א' רובינשטיין

 


במסגרת בקשה למתן הוראות שהגיש המשיב 1, נאמן על נכסי חייב בפשיטת רגל, קבע בית-המשפט המחוזי כי על המערער להחזיר למשיב 1 כספים ששולמו לו על-ידי הנאמן הקודם (להלן – הנאמן הראשון) מקופת פשיטת הרגל. בית-המשפט קבע כי התשלום נעשה תוך העדפת נושים, היות שהנאמן הראשון לא שילם באותה עת דיבידנד מקופת פשיטת הרגל לנושים אחרים, אם כי לא הייתה אשמה בהתנהגותו של המערער, שכן היה זכאי לקבלת הכספים. מכאן הערעור.

בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) על-פי סעיף 133 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן – הפקודה), העוסק במצב שבו חובו של נושה מסוים הוכר רק לאחר ששולם דיבידנד לשאר הנושים (להלן – הנושה המאוחר), כל עוד קיים בקופת פשיטת הרגל סכום כסף שממנו ניתן לשלם דיבידנד עתידי, יש לשלם תחילה את המגיע לנושה המאוחר עד שתיווצר שוויוניות בינו לבין שאר הנושים, שכבר קיבלו דיבידנד. לעומת זאת אם אין בקופה סכום נוסף המאפשר חלוקה, הרי הנושים שקיבלו כספים לא יידרשו להשיב כספים לקופה לשם תשלום לנושה המאוחר כדי ליצור שוויוניות. הרציונל של הוראה זאת הוא, ראשית, מניעת פגיעה בנושים שפעלו במועד להגשת תביעות החוב, ושנית, הסתמכותם של נושים ששולם להם דיבידנד על הכספים שקיבלו וההנחה שהם עשו בהם שימוש לצורכיהם (750ו – 751ד).
(2) אף שבמקרה דנן אין מדובר בנושה מאוחר, על דרך היקש יש ליישם במקרה זה את הכלל שבסעיף 133, בשינויים המחויבים, משום שהרציונל של הסעיף ישים במקרה דנן, שבו הנושים כקבוצה לא גילו מעורבות רבה בהליכי פשיטת הרגל, והמערער היה היחיד שפעל באופן נמרץ לקבלת דיבידנדים. על-כן אין מקום להורות למערער להשיב סכום כלשהו לקופת פשיטת הרגל. עם זאת הואיל ובקופה נמצאים כספים

העומדים לחלוקה לנושים, יש לחלקם אך לאלה שלא קיבלו דיבידנד במקביל למערער, בדומה לקבוע בסיפה של סעיף 133 (749ג – ד, 750ג, 751ד – ו).
ב. על-פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, צריכים להתקיים שלושה תנאים על-מנת שיהא ניתן לקבוע כי אדם עשה עושר ולא במשפט: ראשית, נדרשת התעשרות בדרך של קבלת זכות בנכס, שירות או טובת הנאה אחרת. שנית, נדרש כי ההתעשרות באה לזוכה מן המזכה. לבסוף נדרש כי הקבלה באה לזוכה "שלא על פי זכות שבדין". במקרה דנן ספק אם ניתן לקבוע כי מדובר בהתעשרות שלא על-פי זכות שבדין, אולם אף בהנחה שמתמלאים כל התנאים שבסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, המקרה דנן הינו מקרה מובהק שבו יש לפטור את המערער מהשבה לאור סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, המעניק לבית-המשפט שיקול-דעת לפטור את הזוכה מחובת השבה במקרים שבהם ההשבה אינה צודקת (752ג, ה – ז).
ג. (אליבא דשופט י' טירקל): מסעיפים 76 ו-98 לפקודה, הדנים, בין היתר, בהעדפה של נושה על פני נושה אחר, משתמע שמדובר בהעדפה שנעשתה מתוך כוונה להעדיף נושה פלוני, ויש לה למצער גוון של כוונה שלילית, אי-מוסריות ואף פליליות. במקרה דנן מלכתחילה לא הייתה "העדפה" – וממילא לא נעשתה במתכוון ואף לא נתלוותה אליה משמעות שלילית – אלא היא נוצרה בדיעבד, מעין "העדפה בפועל". אין לראות ב"מקרה רע" שכזה, שבדיעבד גרם ל"העדפה" של הנושה הראשון, פעולה שיש לפסול אותה
(753ז – 754ב).
ד. (דעת מיעוט – השופט א' רובינשטיין):
(1) היוותרות כספם של הנושים האחרים בידי נושה אחד, וגם אם הוא זכאי לו אלא שלא יוכל לקבל בנסיבות אלא חלק ממנו נוכח זכויותיהם של אחרים, עשויה להוות עשיית עושר ולא במשפט. ראוי בהיקש לעשות שימוש ביסוד הרעיוני של תחום זה על-מנת להכריע בין האינטרסים המנוגדים – עקרון השוויון בין הנושים ואינטרס ההסתמכות של המערער (743ו).
(2) לאור סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, המאפשר לקבוע השבה שאינה מלאה, יש מקום ליתן ביטוי להיעדר האשם במערער ולפנייתם המאוחרת של הנושים או מי מהם לבית-המשפט המחוזי, על-כן יש לקבוע כי ההשבה על-ידי המערער תהא במחצית הסכום (744א – ב, 746ה – ז).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, סעיפים 76, 98, 132, 133, 181.
– חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, סעיף 61(ב).
– פקודת פשיטת הרגל, סעיף 94.
– חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, סעיפים 1, 2.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 380/76 גנזל נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד לא(3) 278.

[2] ע"א 75/74 לוין נ' קוטנר, פ"ד כט(2) 14.
[3] רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289.
[4] ע"א 891/95 זידאני נ' אבו-אחמד, פ"ד נג(4) 769.
[5] ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה., פ"ד מב(1) 221.
[6] ע"א 513/89Interlego A/S נ' Exin–Lines Bros. S. A., פ"ד מח(4) 133.
[7] רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309.
[8] ע"א 4437/99 א.ד.י מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ נ' אפריל טקליין בע"מ, פ"ד נה(2) 232.
[9] ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297.
[10] ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762.
[11] ע"א 3912/90 Eximin S.A., תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64.
[12] ע"א 3353/96 ארז קרור והנדסה יצור ושירות בע"מ נ' קורנהיל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם).
[13] ע"א 2688/95 פנחס נ' כרם מהנדסים, פ"ד נ(5) 742.
[14] ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210.
פסקי-דין של בתי-המשפט המחוזיים שאוזכרו:
[15] פש"ר (חי') 66/02 רגיס בע"מ נ' הנאמן על דן הולידר בע"מ (בהקפאת הליכים) (לא פורסם).
ספרים ישראליים שאוזכרו:
[16] ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל (מהדורה 2, תשס"א).
[17] צ' כהן פירוק חברות (תש"ס).
[18] א' וולובסקי כונס נכסים בדיני החברות (מהדורה 2, ז' וולובסקי עורך, תשס"ד).
[19] ג' שלו דיני חוזים (מהדורה 2, תשנ"ה).
[20] ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה 2, כרכים א+ב, תשנ"ח).
מאמרים זרים שאוזכרו:
[21] D.G. Boshkoff “Limited, Conditional, and Suspended Discharges in Anglo-American Bankruptcy Proceedings” 131 U. Pa. L. Rev. (1982-1983) 69.

[22] K. Gross, P. Redmond “In Defense of Debtor Exclusivity: Assessing Four of the 1994 Amendments to the Bankruptcy Code” 69 Am. Bankr. L.J. (1995) 287.
[23] R. Efrat “Legal Culture and Bankruptcy: A Comparative Perspective”
20 Bankr. Dev. J. (2003-2004) 351.
[24] S. Levmore “Monitors and Freeriders in Commercial and Corporate Settings” 92 Yale L.J. (1982-1983) 49.

שונות:
[25] R. Hardin “The Free Rider Problem” The Stanford Encyclopedia of Philosophy (ed. by E.N. Zalta., 2003).
מקורות המשפט העברי:
[א] משנה, כתובות, יג, ה.
[ב] כתובות, קח, ב; קט, א.
[ג] רש"י, כתובות, קח, ב.
[ד] ר' עובדיה מברטנורה, כתובות, יג, ה.
[ה] בית הבחירה, כתובות, יג, ה.
[ו] S.H. Resnicoff “Bankruptcy – a Viable Halachic Option?” 24 Journal of Halacha and Contemporary Society (1992) 5.
[ז] שו"ת מהרש"ך, ב, קיג.
[ח] בבא מציעא, סג, ב.
[ט] רש"י, בבא מציעא, סג, ב.
[י] שו"ע, חו"מ, רלב, ב.
[יא] י' בלס עשיית עושר ולא במשפט (בהשתתפות מ' ויגודה, תשנ"ב).

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ו' אלשיך) מיום 27.2.2003 בת"א 167/89. הערעור נתקבל.
מיכל אופיר – בשם המערער;
המשיב 1 טען לעצמו;
רחל שני-שרפסקי, ממונה על ייעוץ משפטי וערעורים באגף האפוטרופוס הכללי – בשם המשיב 2.

פסק-דין


השופט א' רובינשטיין
1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשיך) מיום 27.2.2003, ולפיה על המערער להחזיר למשיב 1, נאמן על נכסי החייב אייפרמן יוסף (בפשיטת רגל), סך 48,887 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום ההחלטה. כספים אלה שולמו למערער ביום 29.6.1999 על-ידי מי שהיה באותה עת הנאמן בפשיטת הרגל, ולפי מימצאי בית-משפט קמא, נעשה התשלום תוך העדפת נושים, קרי באותה עת לא שילם הנאמן דאז דיבידנד מקופת פשיטת הרגל לנושים אחרים.
העובדות
2. אלה עיקרי העובדות, שאינן שנויות במחלוקת:
(א) ביום 11.5.1989 ניתן צו לכינוס נכסיו של יוסף אייפרמן, וביום 22.9.1989 הוכרז אייפרמן כפושט רגל. עורך-דין שמחה איתן מונה כנאמן על נכסיו וחילק פעמיים דיבידנד לנושים. ביום 4.3.1999 העביר המשיב 2 (כונס הנכסים הרשמי) לנאמן עורך-דין איתן מתוך קופת פשיטת הרגל סך 240,000 ש"ח לחלוקת דיבידנד שלישי לנושים, ואולם כספים אלה ברובם לא הגיעו לנושים, למעט המערער, שבאת-כוחו השתדלה והשיגה מן הנאמן את סך 48,887 ש"ח הנזכר, והסכום שולם ביום 29.6.1999.
(ב) חלפו נקפו להן שנים אחדות, ולימים הלין אחד הנושים האחרים על שלא קיבל דיבידנד. משכשלו פניותיו אל הנאמן עורך-דין איתן, הוברר כי הלה נקלע לחובות ולהליכי כינוס נכסים ופשיטת רגל, אשר-על-כן מונה המשיב 1 (עורך-דין צמיר) נאמן על נכסי החייב. נתברר לנאמן החדש כי קודמו, עורך-דין איתן, חילק דיבידנד שלישי, הסכום הנזכר, למערער בלבד, ואילו בשאר הכספים עשה שימושים אחרים ולא חילקם לשאר הנושים, דבר שראהו המשיב 1 כסותר את הדין אשר לזכויותיהם. בין השאר, ומעבר להגשת תביעה נגד עורך-דין איתן, ביקש המשיב 1 הוראות מבית-המשפט. בינתיים נפטר עורך-דין איתן לעולמו.
(ג) בית-משפט קמא מצא כי נוצר מצב של העדפת נושים, אך קבע: "לאור העדר אשמה בהתנהגותו של המשיב 2 [הנושה עזר עמרן, המערער כיום – א' ר'], שכן בשעה שקיבל כספים אלו היה זכאי להם, הריני מחליטה כי המשיב 2 ישיב לנאמן סך של 48,887 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מהיום" (קרי מיום ההחלטה, 27.2.2003).

3. מכאן הערעור.
(א) טענתו המרכזית של המערער היא כי מהחלטתו של בית-משפט קמא משתמעת הלכה שלפיה פעולה משפטית שבעת עשייתה הייתה "כשרה", יכולה להפוך ברבות הימים לפעולה "שלא כדין", וכדבריו: "הלכה זו יוצרת מצב בו הסתמכות המקבל כספי דיבידנד בפשיטת רגל, לעולם תהא מוטלת בספק וזקוקה לאשרור מאוחר, והכל במסגרת זמנים בלתי מוגבלת..." ועוד, לא נפגע עקרון השוויון בין הנושים, שכן המערער זכה כיוון שעמד על זכויותיו, ואילולא כן היה הנאמן לשעבר מועל גם ביתרת הכספים, והנושים האחרים לא היו מקבלים ממילא דבר, מה גם שנושים אלה חדלו באי-עמידה על זכותם.
(ב) המערער תומך יתדותיו בעמדה המתבטאת בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן – פקודת פשיטת הרגל או הפקודה), שעניינה אי-העדפת נושים – בייחוד על-פי סעיף 98. אומר כבר כאן כי סעיף 98 עניינו העדפת נושים בשלושת החודשים שקדמו לפשיטת הרגל ולא לאחריה, ועל פניו אינו נוגע לענייננו.
4. (א) המשיב 1 (הנאמן כיום) טוען מנגד, בין השאר, כי השוויון בין הנושים לפי סעיף 76 לפקודה – שהוא הרלוונטי לענייננו, ולא סעיף 98 – נפגע במקרה זה. הגם שהמערער היה זכאי לכספים, כמותו היו גם הנושים האחרים שהיו בעלי מעמד נשייה זהה.
(ב) באשר לאינטרס ההסתמכות של המערער, לשיטת המשיב 1, אם יש לראות בסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המרחיב את מצודתן של הוראות חוק זה, כחולש גם על סיטואציה זו תוך ראיית הדיבידנד השלישי כחוזה, אזי יש לראות בהחלטתו של בית-משפט קמא כי הקרן תושב על-ידי המערער ללא ריבית והצמדה, את מתן הפיצויים בעקבות ההסתמכות.
5. כונס הנכסים הרשמי הצטרף לסיכומי המשיב 1.
דיון
(א) על השוויון
(1) זו לשונו של סעיף 76 לפקודת פשיטת הרגל, שכותרתו "שוויון בתשלום חובות":

"תביעות שהוכרו לפי פקודה זו ישולמו, בכפוף להוראותיה, בשיעור שווה לפי סכומיהם ובלי כל העדפה".
סעיף זה – כדברי המחברים ש' לוין, א' גרוניס (פשיטת רגל [16], סעיף 127, בעמ' 251) – מבטא את עקרון השוויון בין הנושים. כותבת המחברת צ' כהן לעניין פירוק חברות:
"העדפה קיימת, כאשר הנושה מוצב במצב טוב יותר מזה, שבו היה צריך להיות לפי סדרי העדיפויות... משמעות הדבר, העמדתו של הנושה המועדף במצב טוב יותר על חשבון הנושים האחרים" (צ' כהן פירוק חברות [17], סעיף 12.38, בעמ' 410).
ראו גם דברי סגן הנשיא ג' גינת בפש"ר (חי') 66/02 רגיס בע"מ נ' הנאמן על דן הולידר בע"מ (בהקפאת הליכים) [15], אף כאן בהקשר של חברות, אך פשיטא שעקרון השוויון חד הוא: "העדפת הנושים יכולה להתבטא לא רק בתשלום בפועל של כספים לידי נושה, אלא אף בשדרוג מעמדו של הנושה בסולם הנשייה..." (מובא אצל א' וולובסקי כונס נכסים בדיני החברות [18], סעיף 281, בעמ' 411-410).
(2) כאמור, טענות המערער המעוגנות בסעיף 98 לפקודה אין מקום לקבלן, שכן סעיף זה עניינו בתקופה המיידית שקדמה לפשיטת הרגל.
(3) ואכן, תכליתו של סעיף 76 מעוגנת בצווי ההגינות. דיני פשיטת הרגל – וכן הפירוק – בנויים כך שעל הנושים מאותה דרגת קדימות לקבל דיבידנד או פיצוי בשווה. כדברי פרופ' כהן בספרה הנ"ל [17], בעמ' 513, "הכלל היסודי בחלוקת הנכסים בפירוק... [והוא הדין לפשיטת רגל – א' ר'] הוא כלל השוויון. כלל זה, משמעותו, כי הנושים זכאים להתחלק באופן שווה במסת הנכסים העומדת לחלוקה. כלל זה מבוסס על אדנים אתיים, ולפיהם הצדק מחייב התייחסות שווה לנושים...". ולהלן: "... בהעדר הוראה מפורשת, המקנה עדיפות לנושה מסוים, אין ניתן להעדיפו על נושים אחרים" (שם, בעמ' 514; וראו גם שם, בעמ' 673-672).
(4) מה הדין אם כספים הועברו בניגוד לעקרון השוויון? כאן אפשר לראות במעשה כבטל על-פי הוראות בית-המשפט, הניתנות בעקבות בקשה למתן הוראות מטעם הנאמן (כפי שאירע במקרה דנן).

(ב) על ההסתמכות
(1) מנגד לעקרון השוויון ניצבת שאלת ההסתמכות, קרי מה דינו של אדם שהיה – ועל כך אין חולק – זכאי לכסף (אמנם לא זכאי יחיד) והצליח לגבותו באמצעות הנאמן הראשון, ולא היה פוצה פה ומצפצף במשך שנים אחדות, ולפתע כמכת ברק הוא נדרש להשיב את הכסף? האם נוצר לו אינטרס הסתמכות? האם אינטרס ההסתמכות המוכר במשפט הישראלי, הן במשפט הפרטי הן במשפט המינהלי, קיים בכגון דא, ומה תוצאותיו?
(2) בדיני החוזים מוגן אינטרס ההסתמכות (ראו ג' שלו דיני חוזים [19],
בעמ' 161-160, 186-185 ועוד). המשיב 1 – הנאמן דהאידנא – היה נכון, לשם הטיעון המשפטי בלבד, להניח כי על נסיבות הערעור ניתן להחיל את דיני החוזים באמצעות סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), ולעניין זה לראות בחלוקת הדיבידנד השלישי כחוזה ובסעד כהשבה למצב טרום-חוזי. להזכירנו, סעיף 61(ב) קובע תחולת הוראותיו של חוק זה "...ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". אין סיבה שלא לילך בדרך זו גם אם לא נקבע במדויק – וגם אין צורך בכך – אם מדובר בהקשר חוזי או בהקשר רחב יותר.
(ג) מה בגדרי המקרה דנן?
(1) ואכן, מה דינו של מי שבגינו הופר השוויון, מזה, אך אין בו אשם, והסתמך על הדיבידנד שקיבל, מזה? התשובה תשתנה ממקרה למקרה לפי נסיבותיו, אך אנלוגית, אזכיר כי בפשיטת רגל לבית-המשפט שיקול-דעת לפי סעיף 181 לפקודה לשנות אף צווים שיפוטיים שניתנו, אם כי עליו לעשות כן בזהירות (ראו ע"א 380/76 גנזל נ' כונס הנכסים הרשמי [1], בעמ' 280, מפי הנשיא זוסמן), ורשאי הוא ליתן הוראות לנאמן גם באשר לפיצויים תוך התחשבות באינטרס ההסתמכות כפי שעשה בענייננו; ראו לעניין ההסתמכות ע"א 75/74 לוין נ' קוטנר [2], בעמ' 17, מפי השופט ברנזון: "סמכות זו האחרונה [סעיף 94 לפקודת פשיטת הרגל, כיום סעיף 181 בנוסח החדש – א' ר'] לביטול צו קודם היא רחבה ביותר ומאפשרת לבית-המשפט לעיין מחדש בכל ענין שפסק בו בפשיטת-רגל ולתת החלטה אחרת המתאימה לנסיבות החדשות" (ראו גם האסמכתאות המובאות שם). לא כל שכן בנסיבות נושא ענייננו, שבהם נעשתה חריגה על-ידי הנאמן, כמתואר. ועם זאת חזקה על בית-המשפט העוסק בכגון דא כי יביא בחשבון את אינטרס ההסתמכות וייתן לו משקל ראוי באיזונים שיערוך.

(2) מלכתחילה על נאמן המחלק דיבידנד להביא בחשבון את החובות שטרם הוכרו (סעיף 132 לפקודה), אך סעיף 133 לפקודה קובע הוראה באשר למקרים שבהם הוכר חובו של נושה רק לאחר הכרזה על דיבידנד (ראו גם לוין וגרוניס בספרם הנ"ל [16], סעיף 152, בעמ' 283). במקרה זה זכאי הנושה לתשלום כל הדיבידנדים שלא קיבל "מתוך הכסף המצוי אותה שעה בידי הנאמן" לפני שישולמו דיבידנדים עתידים, "אולם את חלוקת הדיבידנד שהוכרז עליו לפני שהוכר חובו אין לשנות משום כך בלבד שהוא לא השתתף בה". רוצה לומר, מה שנעשה עשוי באשר לנושים שזכו בדיבידנד. היה ונתמזל מזלו של הנושה ה"חדש", יקבל מכספים המצויים עתה בקופה בטרם יחולקו דיבידנדים עתידיים. היה ולא נתמזל מזלו, ואין כספים נוספים, הפסיד, ואין חוזרים אל הנושים שכבר קיבלו דיבידנד. האם ניתן להקיש מכך לענייננו? נראה לי כי התשובה אינה חיובית. לא הרי חוב שהוכר, ושלגביו על פני הדברים רשאים הנושים להניח כי הנאמן יעשה מלאכתו נאמנה כתוארו ולא יעדיף זה על זה, וכך במקרה שלפנינו (שבו גם נתקבלו דיבידנדים מקודם), כהרי חוב שלא הוכר. במקרה אחרון זה ההנחה היא שהיה על הנושה לטרוח ולמהר להשיג הכרה בחובו, ואם מסיבה זו או אחרת טרם הוכר, על הנאמן להביא זאת בחשבון לפי סעיף 132 בהחליטו על דיבידנד. אך אם השתהה הנושה בהגשת תביעתו ולא ידע עליו הנאמן, או שטעה הנאמן והסתבר אחר כך כי בקופה אין עוד כסף, יפסיד אותו נושה. ואולם עדיין מדובר בנושה שתביעתו לא הוכרה, ושעליו לגלות ערנות רבה. במקרה שלפנינו, כשמדובר בנושים שחובם הוכר וכבר קיבלו פעמיים דיבידנד, הדעת נותנת שאין חובת הערנות המוטלת עליהם מצויה באותה עוצמה, לפיכך דומני כי אין להקיש מהוראת סעיף 133 לענייננו.
(ד) עשיית עושר ולא במשפט
(1) אציין כי היוותרות כספם של הנושים האחרים בידי נושה אחד, וגם אם הוא זכאי לו אלא שלא יוכל לקבל בנסיבות אלא חלק ממנו נוכח זכויותיהם של אחרים, עשויה להוות עשיית עושר ולא במשפט. דומה כי ראוי בהיקש לעשות שימוש ביסוד הרעיוני של תחום זה על-מנת להכריע בין האינטרסים המנוגדים משעה שהוברר כי אכן הכסף שייך לקופת פשיטת הרגל. אמנם, לפנינו סיטואציה נדירה, שהרי כמה נאמנים בפשיטות רגל, הפועלים בפיקוח בית-המשפט, משתמשים שלא כדין בכספי הנאמנות והופכים פושטי רגל בעצמם, כפי שאירע כאן – הדעת נותנת כי לא רבים. אינני נדרש כאן לשאלת הזיקה בין הנסיבות דנן להילכת א.ש.י.ר (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ [3]), שכן הדברים מובאים בראש ובראשונה על דרך ההיקש, כאמור. ראו גם דברי השופט אנגלרד בסיפת חוות-דעתו בע"א 891/95 זידאני נ' אבו-אחמד [4], בעמ' 779. לעניין חובת השבה של מי שקיבל

טובת הנאה השייכת לאחר ראו: בדברי השופט (כתוארו אז) ברק בד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה. [5], בעמ' 275; ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א) [20], בעמ' 460.
(2) מכל מקום, סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 פוטר זוכה מחובת ההשבה, כולה או מקצתה, שעה "שראה [בית-המשפט – א' ר'] נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". במקרה כזה יהיה מקום להשבה שאינה מלאה, כפי שגם נפסק בענייננו. יצוין כי אחריות הנתבע בעשיית עושר איננה מותנית באשם (שם (כרך א) [20], בעמ' 412); לביטול על-ידי נאמן בפשיטת רגל של הענקת רכוש מצד החייב ראו שם (כרך ב) [20], בעמ' 1087. ובאשר לגובה ההשבה, אכן, ככלל הנטייה בקביעתו היא פיצוי הנושה על ירידת ערך הכסף על-ידי שמירת ערכו הריאלי של החיוב (שם (כרך א) [20], בעמ' 100). אך "בנושא זה של שיערוך, בדומה לנושא של גובה ההשבה הקרוב לו, מובאים לא אחת בחשבון שיקולים ערכיים הנוגעים להתנהגות הצדדים... במסגרת זו עשויים להישקל תום לב או העדרו..." (שם, בעמ' 112 וראו גם בעמ' 606) הרוח הנושבת היא שקלול גורמים שונים, כגישתו העקרונית של בית-משפט קמא.
(3) ומה באשר לשיהוי, שהוא חלק מאינטרס ההסתמכות ואוזכר על-ידי המערער גם בענייננו? השיהוי אינו מאיין את הזכות כשלעצמה, אף כי מוסיף הוא להסתברות שהנתבע שינה מצבו בהסתמך על הכספים שקיבל (פרידמן בספרו הנ"ל (כרך ב) [20], בעמ' 1199-1198). ניתן ללמוד לענייננו מסוגיה בתלמוד הבבלי העוסקת במי שקיבל מעות בסכום העולה על הסכום המקורי, ועל כך להלן.
(ה) על פשיטת הרגל ועל ההסתמכות במשפט העברי
(1) לפני שנעסוק בליבה של הסוגיה, יש עמי מקום לציין כי הביטוי "פשט את הרגל" מקורו במשנה, כתובות, יג, ה [א] (וראו גם בבלי, כתובות, קח, ב; קט, א [ב]): "הפוסק מעות לחתנו ופשט לו [החותן – א' ר'] את הרגל...". רש"י במקום (קח, ב [ג]) מפרש את הביטוי כך: "לשון בזיון הוא, ואמר נואש, שאינו חש לדבריו, טול טיט שעל גבי רגלי, ואני שמעתי, תלה אותי על עץ ואין לי מה ליתן". וזה שיעור דבריו של רש"י לדעתי: האיש אמר נואש באשר ליכולתו לפרוע חובותיו, וכבר לא אכפת לו דבר, והוא כביכול מתבזה ופושט את רגלו קדימה ואומר לנושה, אין לי דבר וחצי דבר. אם רוצה אתה, רגליי מלוכלכות בטיט, טול את הטיט וגבה את חובך. ועוד מוסיף רש"י פירוש ששמע: גם אם תתלה אותי על עץ – וממילא יהיו רגליי פשוטות באוויר – אין לי מה

ליתן. פרשן המשנה ר' עובדיה מברטנורה (המאה הט"ז) מפרש אף הוא בלשון דומה, ומוסיף בשם הרמב"ם פירוש נוסף – פשט את הרגל, פירושו הלך לדרך רחוקה
(ר' עובדיה מברטנורה, כתובות, יג, ה [ד]). פירוש נוסף מביא ר' מנחם המאירי, מחכמי ימי הביניים: "או מת לו, שאף על המיתה בני אדם רגילים לומר לשון פשיטת הרגל" (בית הבחירה, כתובות, יג, ה [ה]) – שהרי המת מוטל בפישוט איברים. הצד השווה בכל הפירושים הללו הוא חדלונו המהותי – במישור הכלכלי כמובן – של בעל החוב. על פשיטת הרגל בהקשר ההילכתי ועל יסודותיה, אם ייאוש בעלים ואם מנהג הסוחרים ודין המלכות, ראו S.H. Resnicoff “Bankruptcy – a Viable Halachic Option?” [ו].
(2) המהרש"ך, ר' שלמה בן אברהם הכהן (המאה הט"ז), נשאל (שו"ת מהרש"ך, ב, קיג [ז]) על מקרה שבו נפטר בעל חוב, והנושים הסכימו להתפשר עם אחיו ולקבוע מועדי תשלום, אך בעל חוב אחד אינו נכון להתפשר והוא תובע תשלום מיידי, והאפוטרופסים רוצים לשמר את נכסי המנוח לצורך יתומתו. המהרש"ך תומך בהסדר עם הנושים, "וכפי מה שאני רואה מנהג הסוחרים המתרצים לבוא בפשרה עם הלוה שלהם, שכופין את מי שאינו רוצה להתפשר ויש להם על מה שיסמוכו, כיון שנתפשט המנהג כן בין הסוחרים, מהא דאמרינן בפרק איזהו נשך האי סיטומתא קניא" (מכך שאומרים אנו בפרק איזהו נשך סיטומתא זו קונה); סיטומתא היא חותם שמטביעים הסוחרים על חביות יין והוא מהווה אסמכתה לקונה. לכן, לדבריו, אפשר לכוף את המסרבים להתפשר: "רואה אני שאלו המסרבים ראוי לכוף אותם שיבואו בפשרה כשאר הסוחרים" (שם [ז]).
(3) ובאשר לחובה להשיב כבענייננו, כדברי התלמוד הבבלי, בבא מציעא, סג, ב [ח]: "ואמר רב נחמן, האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח ביה טופיינא [מי שלווה מעות מחברו ומצא בהן ביתר – א' ר'] [רש"י [ט]: "זה שקיבל המעות מצא בהן יותר ממה שאמר לו חבירו"], אי בכדי שהדעת טועה, מיחייב לאהדוריה ליה ואי לאו – מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה" (אם מדובר בסכום שהדעת טועה בו חייב להחזיר, ואם לא החזיר, הרי זו מתנה סתם – א' ר'). רש"י [ט] מסביר: "בכדי שהדעת טועה – באיכא למימר [שיש לומר] – טעה המלוה בחשבון ולא ידע בהן – חייב זה להחזירו לו". נפסק בשולחן ערוך (שו"ע, חו"מ, רלב, ב [י]): "המקבל מעות מחבירו בין שהם במכר בין בהלואה בין בפרעון, ומצא יתרון במעות, אפילו אם לא תבעו חייב להחזיר אם הוא בכדי שהדעת טועה" (יש בתלמוד ובהלכה פירוט הדרך שבה אירעה הטעות, כמו ספירת מעות מוטעית, והדבר חורג מתחומנו כאן).

ראינו כי פוסקי הלכה תומכים בהסדר נושים, ועם זאת ההלכה קובעת כי כסף ששולם ביתר יש להחזירו.
אפשר להשקיף על חובה זו גם במשפט העברי באספקלריה של דיני עשיית עושר ולא במשפט (ראו י' בלס עשיית עושר ולא במשפט [יא], בעמ' 9), בגישה של "ממוני גבך" (ממוני אצלך) היינו דרך תביעה קניינית, מכוח בעלותו על נכס, ואף אם נתקבל הכסף מגורם שלישי בתום-לב (שם, בעמ' 47). בכל מקרה מובילים הדברים לתוצאה דומה, של הצורך בהחזר. סיכומה של הסוגיה בשולחן ערוך כאמור משקף גישה שענייננו הולמה.
(ו) מן הכלל אל הפרט
(1) אכן, הדעת נותנת כי המערער דנן הצליח להשיג את תשלום הדיבידנד השלישי עקב מאמצי באת-כוחו ופניותיה אל הנאמן דאז. כפי שציין בית-משפט קמא, אין בו אשם. ואולם בכך אין כדי לומר שלא נפגע עקרון השוויון בין הנושים ולא הייתה העדפה. אינטרס ההסתמכות ככל שקם לו עיקרו כלפי הנאמן דאז, ואיני מביע דעה בשאלה אם וכיצד בידו להיפרע הימנו. במישור פשיטת הרגל זכותם של הצדדים השלישיים – שאר הנושים – לתיקון, ככל האפשר בנסיבות, של נזקיהם. משהייתה העדפה אין מנוס מתיקונה. ואולם אף למערער יומו והסתמכותו, והואיל ובית-משפט קמא מצא כי לא היה אשם בו, יגע וחיפש דרך שלא לפגוע יתר על המידה במערער, הנאלץ להשיב את מה שקיבל לטובת קופת פשיטת הרגל, ועם זאת לא לפגוע בנושים האחרים כדי שלא יצאו וידם על ראשם. זו ביסודה הדרך שאכן ראוי לילך בה.

(2) ואולם באשר לסכום ההשבה, דומני כי בנסיבות יש מקום לאיזון שונה במידה מסוימת מזה שקבע בית-משפט קמא כדי ליתן ביטוי משמעותי יותר להיעדר האשם במערער ולפנייתם המאוחרת של הנושים או מי מהם לבית-משפט קמא. לעניין זה, מתוך שיקול-הדעת המוקנה לבית-המשפט כמפורט לעיל, אציע לחבריי כי ההשבה על-ידי המערער תהא במחצית הסכום שקיבל, צמוד להיום, קרי הסך 48,887 ש"ח, ששולם ביום 29.6.1999, יחושב כשהוא צמוד למדד היום, ומחציתו תשולם בתוך 30 יום למשיב 1. לאחר מכן יישא הסכום פירות כדין (ריבית והצמדה) עד לתשלום בפועל. לדעתי, בכך ייעשה צדק בנסיבות מיוחדות אלה עם כולי עלמא.
(3) אם דעתי תישמע, יתקבל הערעור בהתאם לאמור. בנסיבות אלה אציע שלא לעשות צו להוצאות.

(4) (א) לאחר שעיינתי בדברי חברי השופט גרוניס ראיתי להוסיף את אלה: מחד גיסא, אין חולק על הצורך לעודד נושים להיות פעילים בנשייה, נושא שהטעים חברי בחוות-דעתו. מאידך גיסא, המקרה דנן הוא בלתי שיגרתי בעליל – עשיית שימוש בכספי נאמנות על-ידי נאמן ויצירת העדפה על-ידיו – ושאלה היא אם הוא המקום הראוי להעמיד עליו יסוד חשוב זה של תמרוץ הנושים. באשר להיקש שערך חברי מסעיף 133 לפקודת פשיטת הרגל, דעתי כדעתו שלא יהא המערער זכאי לקבל דיבידנד מכספים שבקופת פשיטת הרגל בטרם תושג (אם בכלל תושג) שוויוניות בינו לנושים האחרים. ולבסוף, ההיקש לעשיית עושר ולא במשפט שהובא בדבריי, כדרכו של היקש, אינו "מתמטי"; קבלת הכסף על-ידי המערער לא באה "שלא על פי זכות שבדין" במובן זכותו היסודית לכספו, ואכן אשם אין בו, אלא בעייתיות קבלתה נובעת מהפגם שיצר התשלום, כמתואר לעיל, במערך פשיטת הרגל והקופה שמנהל הנאמן. גישתי כל כולה לא באה אלא לחפש, במצב חריג זה, דרך של הגינות מרבית כלפי כולי עלמא.
(ב) חברי השופט טירקל סבור כי מה שאירע בפרשה הנדונה היה מעין "העדפה בפועל" בדיעבד. לעניות דעתי, בכל הכבוד, מה שעשה הנאמן הראשון היה – במהות – העדפה מודעת, שכן נתן לאחד ולא נתן לאחרים, ומשום כך דבק במעשה הנאמן, לא במערער, גוון שאינו חיובי, ועל-כן סברתי כי ראוי הוא לתיקון.
השופט א' גרוניס
1. קראתי בעיון את חוות-דעתו של חברי הנכבד השופט רובינשטיין, ואין דעתי כדעתו.
2. אחזור בקצרה על העובדות הבסיסיות הנוגעות לעניין. החייב יוסף אייפרמן (להלן – החייב) הוכרז פושט רגל בשנת 1989. עורך-דין שמחה איתן מונה כנאמן לנכסיו (להלן – הנאמן הראשון). הנאמן הראשון חילק לנושים דיבידנד בשתי הזדמנויות שונות. בשנת 1999 העביר כונס הנכסים הרשמי (המשיב 2) לידי הנאמן הראשון סך של 240,000 ש"ח לשם חלוקת דיבידנד שלישי לנושים. הנאמן הראשון חילק דיבידנד שלישי לאחד הנושים בלבד, הוא המערער. מדובר בסכום של
48,887 ש"ח שהועבר לידי פרקליטת המערער ביום 28.6.1999. המערער פעל באופן נמרץ לקבלת דיבידנדים. רק בשנת 2002 ביקש אחד הנושים האחרים לברר מדוע לא נתקבל דיבידנד נוסף. או אז התברר כי הנאמן הראשון נקלע הוא עצמו להליכי פשיטת רגל. בחודש אוקטובר 2002 התמנה עורך-דין מיכה צמיר כנאמן לנכסי החייב (להלן –

הנאמן) תחת הנאמן הראשון. מבירורים שונים שערך הנאמן הסתבר כי הנאמן הראשון עשה שימוש בכספי קופת פשיטת הרגל שהיו אמורים להיות מחולקים לנושים האחרים לצרכיו שלו. יצוין כי הנאמן הראשון הלך בינתיים לבית עולמו. החלטתו של בית-המשפט המחוזי אשר כנגדה מופנה הערעור ניתנה בחודש פברואר 2003. על-פיה נצטווה המערער להשיב לקופת פשיטת הרגל את הסכום שקיבל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום החלטתו של בית-המשפט המחוזי. לאחר הגשת הסיכומים על-ידי בעלי-הדין בתיק הערעור אירעה התפתחות מסוימת שניתן את הדעת עליה בהמשך. כוונתי לכך שביום 3.11.2004 החליט בית-המשפט שעל פשיטת הרגל ליתן לחייב הפטר חלוט. באותה עת היה בקופת פשיטת הרגל סכום של 75,000 ש"ח. החייב עמד להפקיד בקופה סכום נוסף של 30,000 ש"ח. כספים אלה אמורים להתחלק לידי הנושים. על-פי אותה החלטה, אם יידחה הערעור דנא יחולק לנושים אף הסכום שעל המערער יהא להשיבו לקופת פשיטת הרגל.
3. סעיף 76 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] (להלן – הפקודה) מורה בזו הלשון:
"תביעות שהוכרו לפי פקודה זו ישולמו, בכפוף להוראותיה, בשיעור שווה לפי סכומיהם ובלי כל העדפה".

בסעיף זה נמצא ביטוי לאחד מעקרונות היסוד של דיני פשיטת רגל ופירוק, הוא עקרון השוויון בין הנושים. מובן שבאומרנו שוויון בין הנושים כוונתנו לאותם נושים שאינם מובטחים ואשר אינם מחזיקים בחוב בדין קדימה. הסעיף הנזכר מדבר על כך שהתשלום בשיעור שווה יהא בכפוף להוראותיה של הפקודה. ההוראות שבפקודה קובעות סדר עדיפות שעל-פיו הנושים המובטחים קודמים ליתר הנושים, ובגדרה של הנשייה שאינה מובטחת ניתנת עדיפות לחובות בדין קדימה. משמעותו של עקרון השוויון היא שאותם נושים שנכנסים תחת כנפי העיקרון יקבלו את הדיבידנד המגיע להם על-פי שיעור זהה ביחס לגובה החוב שהוכר (pro rata). על רקע זה טוען הנאמן שעל המערער להשיב לקופה את הדיבידנד שקיבל יען כי הנושים האחרים לא קיבלו את המגיע להם. לעניין זה יצוין כי אין טענה כי המערער קיבל בשנת 1999 מידי הנאמן הראשון סכום העולה על חלקו היחסי אילו היה אותו נאמן מחלק את הסכום שקיבל מידי הכונס הרשמי לשם חלוקה לכל הנושים. מכך עולה כי שעה שהמערער קיבל את הסכום בשנת 1999 הוא אכן היה זכאי לקבלו. נעיר כי בית-המשפט המחוזי עשה שימוש בביטוי "העדפת נושים" עת שהתייחס לתשלום שקיבל המערער. המונח "עדיפות לנושה פלוני" מופיע בסעיף 98 לפקודה. הסעיף עוסק בביטול העדפה של

נושה שנעשתה תוך תקופה של שלושה חודשים לפני הגשתה של בקשת פשיטת רגל. ברור כי בית-המשפט המחוזי לא כיוון למונח "העדפת נושה" כאמור בסעיף 98 לפקודה, אלא, כך נראה, למצב שנוצר, היינו תשלום דיבידנד לנושה אחד בלבד מתוך כלל הנושים. השאלה הנשאלת היא אם עצם העובדה שנושה מסוים קיבל דיבידנד שהוא היה זכאי לו, שעה שהנושים האחרים לא קיבלו את הדיבידנד שהגיע להם, תוביל בהכרח לחיובו של הנושה להחזיר את שקיבל. מובן שאי אפשר לנתק את השאלה מהנסיבות הספציפיות של המקרה, וכוונתנו בעיקר לשתיים: ראשית, העובדה שהמערער גילה מעורבות ופעל באופן נמרץ על-מנת להביא לכך שישולם לו הדיבידנד. שנית, חלוף הזמן מעת שהמערער קיבל את הדיבידנד ועד שאחד הנושים התעורר והחל לברר מה אירע.
4. אף שמלוא היריעה של הליכי פשיטת הרגל במקרה הנוכחי לא נפרסה בפנינו, ניתן להצביע על כמה נתונים מעניינים. הליכי פשיטת הרגל נפתחו בסוף שנות השמונים של המאה שעברה. החייב הוכרז פושט רגל בשנת 1989. דיבידנד שלישי חולק למערער בשנת 1999. רק בשנת 2002 נתגלה כי הנאמן הראשון מעל בתפקידו. ברור שהנושים כקבוצה לא גילו מעורבות רבה, בלשון המעטה, בהליכי פשיטת הרגל. היחיד שפעל באופן החלטי ועקבי היה המערער. היעדר מעורבות של נושים בהליכי פשיטת רגל ובהליכי פירוק הינו מצב שכיח. מחקרים אמפיריים באנגליה (D.G. Boshkoff “Limited, Conditional, and Suspended Discharges in Anglo-American Bankruptcy Proceedings” [21], at p. 85, n. 84), בארצות-הברית (Bankruptcy: The Next Twenty Years: National Bankruptcy Review Commission Final Report (1997) 886; K. Gross, P. Redmond “In Defense of Debtor Exclusivity: Assessing Four of the 1994 Amendments to the Bankruptcy Code” [22], at p. 308) וכן בישראל (לעניין זה ראוR. Efrat “Legal Culture and Bankruptcy: A Comparative Perspective” [23], at p. 380) מצביעים על כך שנושים אינם מגלים דרך כלל עניין בהליכי חדלות-פירעון, ומידת מעורבותם בהם הינה נמוכה. נראה שאין בכך כדי להפתיע, שכן מדובר בהתנהגות רציונלית. הנושה יוצא מנקודת הנחה שהסיכוי לקבל דיבידנד בשיעור משמעותי אינו רב, על-כן אין היגיון מבחינתו להשקיע משאבים, זמן וכסף לאחר שכבר הפסיד כסף עקב מעורבותו עם החייב. לא זו אף זו, אף אם נושה פלוני יפעל בצורה החלטית ונמרצת ויביא לכך שהדיבידנד יוגדל, הוא עצמו לא יזכה לתוספת מיוחדת כתוצאה מכך. למעשה, עקרון השוויון בין הנושים פועל כתמריץ שלילי לעניין עידוד מעורבות של הנושים בהליכי חדלות-הפירעון. הסיטואציה מזכירה את הסוגיה הידועה במונח האנגלי “free rider” (ובעברית נעשה שימוש בביטויים "טרמפיסט" או "טפיל". ראו ע"א 513/89Interlego A/S נ' Exin–Lines Bros. S. A. [6],

בעמ' 162). הכוונה למצב הנוצר כאשר פלוני משקיע משאבים לשם הפקת תועלת כלשהי, וכאשר כתוצאה מהשקעתו נהנים אף אחרים. אותם אחרים לא השקיעו דבר, שכן סומכים הם על כך שאותו פלוני יפעל, ועקב פעולותיו ייהנו אף הם. הואיל וכל אחד מן המעורבים סומך על כך שאחד האחרים ישקיע ממשאביו, עלול להיווצר מצב שאף אחד מאלה שעשויים להפיק תועלת לא יפעל. דומני שזה מה שמתרחש במקרים לא מעטים של הליכי חדלות-פירעון. עניין זה מעורר שאלות רציניות ומורכבות באשר לרציונל של הליכי חדלות-פירעון ובאשר לעקרון השוויון בין הנושים. שאלות אלה חורגות מגדר דיוננו (לדיון בסוגיה בקשר לחדלות-פירעון ראו S. Levmore “Monitors and Freeriders in Commercial and Corporate Settings” [24], at pp. 53-54; כללית לגבי הסוגיה של free rider ראו R. Hardin “The Free Rider Problem” [25]). עם זאת, ובהשלכה למקרה הנוכחי, עלינו לשאול מדוע שאותו נושה – המערער – אשר פעל וגילה עניין ומעורבות בהליכי פשיטת הרגל יידרש להחזיר את שקיבל והיה זכאי לקבל? אם אכן יצטווה המערער להשיב את הדיבידנד שהגיע לידיו, נמצא שהנושים האחרים הם בבחינת "טרמפיסטים". אותם נושים אחרים יפיקו תועלת מפעולותיו של המערער. המשמעות היא שהמערער לא רק שאינו מקבל תמריץ או פרמיה בגין מעורבותו העודפת על זו של האחרים, אלא שעליו להחזיר את הדיבידנד שהגיע לידיו. הבעיה אף מועצמת עקב העובדה שחלפו שנים מספר מאז שהכסף הגיע לידי המערער ועד שנושה אחר גילה עניין בנושא. מה הלקח שנושים ילמדו אם תתקבל גישתו של בית-משפט קמא או גישתו של חברי השופט רובינשטיין? אלה יאמרו כי אין טעם להיות מעורבים בהליכי חדלות-פירעון, שכן אף שהמעורבות הוכיחה את עצמה תחילה, הרי בסופו של חשבון יצא שכרו של הנושה בהפסדו. לשון אחר, נושה שהשקיע משאבים כדי לקבל דיבידנד, מוצא עצמו מחויב להחזיר את הדיבידנד, אף כי שעה שקיבלו היה זכאי לו. במקום לעודד נושים לפעילות, לתרומה ולמעורבות בהליכי חדלות-פירעון נמצא שבית-המשפט משיג תוצאה הפוכה, היינו דיכויה של המעורבות.
5. סעיף 133 לפקודה קובע:
"נושה שלא הוכר חובו אלא אחרי שהוכרז על דיבידנד אחד או אחדים יהיה זכאי שישלמו לו, מתוך הכסף המצוי אותה שעה בידי הנאמן, כל דיבידנדים שלא קיבל, וזאת לפני שהכסף ישמש לתשלום כל דיבידנד עתיד, אולם את חלוקת הדיבידנד שהוכרז עליו לפני שהוכר חובו אין לשנות משום כך בלבד שהוא לא השתתף בה".

הנוסח המקורי של סעיף 133 נלקח מסעיף 65 ל-Bankruptcy Act, 1914 האנגלי. היום כלולה ההוראה בסעיף 325(1) של ה-Insolvency Act 1986. סעיף 133 עוסק במצב שבו חובו של נושה מסוים הוכר רק לאחר ששולם דיבידנד לשאר הנושים (להלן – הנושה המאוחר). התוצאה על-פי הסעיף הינה כי אין לשנות את חלוקת כספי הדיבידנד כפי שנעשתה בעבר, אולם מכאן ולהבא יהיה זכאי הנושה המאוחר לתשלום מתוך הכספים אשר מצויים בקופה אף לפני תשלום כל דיבידנד עתידי. על-פי הוראת הסעיף, כל עוד קיים בקופת פשיטת הרגל סכום כסף שממנו ניתן לשלם דיבידנד עתידי, יש לשלם תחילה את המגיע לנושה המאוחר, עד שתיווצר שוויוניות בינו לבין שאר הנושים שכבר קיבלו דיבידנד. לעומת זאת אם אין בקופה סכום נוסף המאפשר חלוקה, הרי הנושים שקיבלו כספים לא יידרשו להשיב כספים לקופה לשם תשלום לנושה המאוחר כדי ליצור שוויוניות. כלומר, בשני המצבים, בין שקיימת יתרה לחלוקה בקופת פשיטת הרגל ובין שאין יתרה כאמור, לא יתבקשו הנושים שקיבלו דיבידנד להשיבו לקופה. הרציונל של ההוראה בסעיף 133 הוא כפול: ראשית, מניעת פגיעה בנושים שפעלו במועד להגשת תביעות החוב. עם זאת חייבים להודות כי ייתכנו מצבים שבהם ההכרה בתביעת החוב התאחרה שלא מסיבה הקשורה בנושה המאוחר. שנית, הסתמכותם של נושים ששולם להם דיבידנד על הכספים שקיבלו וההנחה שהם עשו בהם שימוש לצורכיהם.
6. אכן, המקרה שבפנינו אינו נכנס בדלת אמותיו של סעיף 133 לפקודה. אין עסקינן בנושה מאוחר, קרי נושה שחובו הוכר לאחר שהוכרו חובותיהם של מותר הנושים. בענייננו נקודת המוצא היא שתביעות החוב של כל הנושים נתקבלו לפני שחולק דיבידנד כלשהו. ואולם על דרך היקש צריכים אנו ליישם את הכלל שבסעיף 133 בשינויים המחויבים, משום שהרציונל של הסעיף ישים במקרה דנא. למעשה חוזרים אנו לדברינו הקודמים באשר לתִמרוץ החיובי של נושים המגלים מעורבות בהליכי חדלות-פירעון. על-כן אין מקום להורות למערער להשיב סכום כלשהו לקופת פשיטת הרגל. עם זאת הואיל ובקופה נמצאים כספים העומדים לחלוקה לנושים, יש לחלקם אך לאלה שלא קיבלו דיבידנד במקביל למערער, הכול בדומה לאמור בסיפה של סעיף 133. בהקשר זה נעיר כי מחוות-דעתו של חברי השופט רובינשטיין אין ברור אם המערער יהא זכאי לקבל דיבידנד מתוך הכספים שבקופת פשיטת הרגל בדומה לנושים האחרים עוד לפני שתיווצר שוויוניות בינו לבין האחרים.
7. חברי השופט רובינשטיין בוחן את הסיטואציה שנוצרה על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. נראה שעל-פי גישתו, קיבל המערער את הדיבידנד "שלא על פי זכות שבדין...", כמאמר סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט (להלן – חוק עשיית

עושר). לאורו של סעיף 2 לחוק עשיית עושר קובע השופט רובינשטיין כי צדק בית-משפט קמא כשניסה לאזן בין זכותו של המערער לבין זכותם של יתר הנושים. עם זאת לגבי סכום ההשבה בפועל מגיע חברי לתוצאה שונה מן התוצאה שאליה הגיעה הערכאה דלמטה. בית-משפט קמא ראה לנכון ללכת במידה כלשהי לקראת המערער עת שקבע כי ההשבה תהא בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום החלטתו, ולא מעת קבלת הדיבידנד על-ידי המערער. חברי הולך כברת דרך נוספת תוך שמחייב הוא את המערער להחזיר מחצית מן הסכום שקיבל בצירוף הפרשי הצמדה מיום קבלת הסכום. המשמעות המעשית היא שגישתו מקלה עם המערער ביחס לבית-המשפט המחוזי.
8. על-פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר, צריכים להתקיים שלושה תנאים על-מנת שיהא ניתן לקבוע כי אדם עשה עושר ולא במשפט: ראשית, נדרשת התעשרות בדרך של קבלת זכות בנכס, שירות או טובת הנאה אחרת. שנית, נדרש כי ההתעשרות באה לזוכה מן המזכה. לבסוף נדרש כי הקבלה באה לזוכה "שלא על פי זכות שבדין". במקרים רבים השאלה העיקרית הינה אם התקיים התנאי השלישי, היינו אם הקבלה הייתה על-פי זכות שבדין. ברור כי אין צורך להצביע על כך שמעשה ההתעשרות מנוגד לחיקוק מסוים. די בכך שההתעשרות נוגדת את תפיסות היושר, המצפון והצדק (ראו: רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ [7]; וכן ע"א 4437/99 א.ד.י מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ נ' אפריל טקליין בע"מ [8], בעמ' 238-237, וכן ראו פרידמן בספרו הנ"ל (כרך א) [20], בעמ' 84). במקרה הנוכחי יש לבחון אם למערער הייתה זכות לקבל את כספי הדיבידנד השלישי אשר שולמו לו על-ידי הנאמן הראשון. אין חולק כי ביום שבו קיבל המערער את כספי הדיבידנד השלישי הוא היה זכאי לקבלם. רק עקב מעשיו של הנאמן הראשון, שנטל את הכספים לעצמו, לא קיבלו יתר הנושים את שהגיע להם. כאשר חוזרים אנו ומזכירים את פעלתנותו של המערער על-מנת להשיג את הדיבידנד, ספק אם נוכל לומר שמדובר בהתעשרות שלא על-פי זכות שבדין. אף-על-פי-כן מוכן אני להניח לצורכי הדיון שמתמלאים כל התנאים שבסעיף 1 לחוק עשיית עושר. אף אם כך הוא, הרי מקרה זה הינו מקרה מובהק שבו יש לפטור את המערער מהשבה לאור סעיף 2 לחוק עשיית עושר.

9. סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט מעניק לבית-המשפט שיקול-דעת לפטור את הזוכה מחובת השבה, כולה או מקצתה, במקרים שבהם ההשבה אינה צודקת. הוראת הסעיף הינה רחבה ומאפשרת לפטור את הזוכה מחובת השבה במצבים רבים ושונים. לצורך הגדרת מצבים אלו על בית-המשפט לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ולאזן בין השיקולים השונים. נסיבות אשר ראוי לבחון במסגרת בחינה זו הן, בין היתר, הנזק שייגרם מן ההשבה אל מול הנזק שייגרם בהיעדר השבה, האשם

היחסי ותום-לבם של המעורבים (ראו למשל ע"א 588/87 כהן נ' שמש [9]). האם ניתן לפטור את המערער מחובת השבה לאור הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר? קיימות נסיבות מספר אשר מצביעות על כך כי ההשבה במקרה זה אינה צודקת: ראשית, העובדה שלאורך השנים פעל המערער בתום-לב ולא נפל כל רבב בהתנהגותו. שנית, יש לזקוף לזכותו של המערער את מעורבותו בהליכי פשיטת הרגל ואת העובדה כי לא ישב בחיבוק ידיו והמתין לפעולת הנאמן. על כך יש להוסיף את שכבר נאמר לעיל: שאר הנושים השתהו ולא גילו משך שנים מעורבות בהליכי פשיטת הרגל. לבסוף יש להניח כי המערער הסתמך על הכספים שהועברו לו כדין מידי הנאמן הראשון ועשה בהם כבשלו ובכך למעשה שינה את מצבו לרעה. יש לזכור כי חלפו כשלוש שנים מעת קבלת הכסף על-ידי המערער ועד שנתבקש להשיבו. עניין נוסף שיש ליתן לו משקל הוא העובדה שעל-פי שיטתנו יקבלו הנושים האחרים דיבידנד מן הכספים הנמצאים עתה בקופה, בעוד שהמערער לא יזכה לכל תשלום נוסף (לאור הסכומים שבקופה, כאמור בפיסקה 2 לעיל, נראה שאותם כספים לא יאפשרו יצירת מצב שוויוני עם המערער בהתחשב בדיבידנד שקיבל בשנת 1999).
10. משכך, ואם תישמע דעתי, יש לקבל את הערעור, לבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ולדחות את בקשת הנאמן. הנאמן יישא באגרת הערעור וכן בשכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח.
השופט י' טירקל
1. חבריי הנכבדים, השופט רובינשטיין והשופט גרוניס, פרשו, כל אחד לשיטתו, יריעות נרחבות של נימוקים להסברת גישותיהם השונות. כמו חברי השופט גרוניס נראה לי כי לפרשה שלפנינו יפה, על דרך ההיקש, הכלל שבסעיף 133 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] (להלן – הפקודה), הבא למנוע פגיעה בנושים שהגישו את תביעות החוב שלהם במועדן על-ידי הענקה של דיבידנד לנושה שחובו הוכר לאחר מכן, שמכך ניתן ללמוד שאין לחייב את המערער להחזיר את הכספים שקיבל בזמנו מידי הנאמן.
עם זאת ניתן לדעתי להעמיד מסקנה זאת על טעם נוסף, שהוא אולי נכבד מקודמו. בסעיף 76 וכן בסעיף 98 לפקודה מדובר, בין היתר, בהעדפה של נושה על פני נושה אחר, שהיא פסולה לפי הפקודה. נראה לי כי מן המילה "העדפה" שבסעיף 76 לפקודה, או מן המילים "לתת עדיפות" שבסעיף 98 לפקודה, משתמע שאותה העדפה נעשתה מתוך כוונה להעדיף נושה פלוני, ויש לה למצער גוון של כוונה שלילית, אי-מוסריות

ואף פליליות (השוו לפרשנות המילה "ניצול" בע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון [10], בעמ' 768). אין חולקים כי בפרשה הנדונה מלכתחילה לא הייתה "העדפה" – וממילא לא נעשתה במתכוון ואף לא נתלוותה אליה משמעות שלילית, כאמור – אלא היא נוצרה בדיעבד, מעין "העדפה בפועל", אחרי שהנאמן הראשון היה לפושט רגל. משל למה הדבר דומה? לנאמן שבא לחלק, בדין וביושר, דיבידנדים לנושים, ואחרי ששלח לנושה הראשון את המגיע לו מונה כונס נכסים לבנק שעליו נמשכו השיקים שהיו מיועדים לנושים האחרים. סבורני שאין לראות ב"מקרה רע" שכזה, שבדיעבד גרם ל"העדפה" של הנושה הראשון, פעולה שיש לפסול אותה.
2. בשולי הדברים אעיר כי לדעתי אין חלות על מצב הדברים שלפנינו הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, ואילו היו חלות היה מקום לפטור את המערער מחובת ההשבה מן הטעמים שמנה חברי השופט גרוניס בחוות-דעתו.
הערה נוספת בעניין ההשבה. חברי השופט רובינשטיין שואף ל"איזון שונה במידה מסוימת מזה שקבע בית-משפט קמא כדי ליתן ביטוי משמעותי יותר להיעדר האשם במערער ולפנייתם המאוחרת של הנושים...", על דרך של השבת מחציתו של הסכום שבית-המשפט המחוזי ציווה להשיבו. אני מסכים כי השאיפה להגיע לתוצאה צודקת, המאזנת בין מתקשרים בחוזה שחטאו שניהם כאחד, היא רצויה (ראו: ע"א 3912/90 Eximin S.A., תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ [11], בעמ' 85-84; ע"א 3353/96 ארז קרור והנדסה יצור ושירות בע"מ נ' קורנהיל חברה לביטוח בע"מ [12]; ע"א 2688/95 פנחס נ' כרם מהנדסים [13], בעמ' 748-747; ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ [14], בעמ' 227-226). אולם מסופקני אם הפרשה הנדונה שבה אין זיקה בין הנושים כמו בין מתקשרים בחוזה היא המקרה הראוי לכך.
3. סוף דבר, גם אני סבור שיש לבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ולדחות את בקשתו של הנאמן, כהצעת חברי השופט גרוניס בחוות-דעתו.
הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט גרוניס.
ניתן היום, ט"ו באדר א' תשס"ה (24.2.2005).

5129371
54678313
מיני-רציו:

* פשיטת רגל – חלוקת דיבידנדים – שוויון בין הנושים
נושה שקיבל דיבידנד שהיה זכאי לו שעה שהנושים האחרים לא קיבלו את הדיבידנד שהגיע להם – האם חייב להחזיר לקופת פשיטת הרגל את הסכום שקיבל.

עא 404/87 אוסקר וסינג נ' רו"ח י' ורקר

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "הסדר נושים לפי סעיף 19א' לפקודת פשיטת הרגל"


ערעור אזרחי מס' 404/87
ערעור אזרחי מס' 478/87

אוסקר וסינג
נגד
רו"ח י' ורקר ע"א 404/87 מוריס שיינמן
נגד
.1רו"ח י' ורקר
.2אוסקר וסינג ע"א 478/87

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[6.5.90]
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים א' גולדברג, י' מלץ

 

תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ק"ת 2220, תקנות 448, 448(ג), 450(ד) פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, נ"ח 639, סעיפים 42, 85, 86, 111תקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985, ק"ת 1072, תקנות 110(א), 118(א), 188(ב) פקודת פשיטת הרגל, 1936, ע"ר תוס' 1, (ע) 21, (א) 21סעיף 49(2).

מיני-רציו:
* פשיטת רגל – פושט רגל – חיוב בתשלומים חודשיים

המערערים היו שותפים בעסקי יהלומים. הם פשטו את הרגל והותירו אחריהם חובות גדולים. המשיב בע"א 404/87, המשיב 1בע"א 478/87 (להלן - המשיב), הנאמן בפשיטת הרגל, לא זכה לשיתוף פעולה מצדם בכל הנוגע לאיתור רכוש והכנסות או לעזרה כלשהי במאמץ להקטנת החובות. המשיב ביקש מבית המשפט המחוזי לחייב כל אחד מהם לשלם לקופת הנאמן תשלום חודשי של אלף דולר. בית המשפט המחוזי קבע, כי למערערים מקורות הכנסה, אשר ידו של המשיב לא השיגה, והוא הורה על תשלום חודשי כמבוקש. מכאן הערעור, שנסב על השאלה, אם חייב הנאמן להצביע על תשלומים עתיים הנובעים ממקור מוגדר וקבוע, כדי שיוכל לדורשם לטובת נכסי הנאמנות. כמו כן, נדונה שאלת חיובם של המערערים בתשלומים רטרואקטיבית. הערעור בע"א 478/87 נמחק על-ידי בית המשפט העליון ונותר לדיון הערעור בע"א 404/.87

בית המשפט העליון פסק:נ
א. (1) הוראת סעיף 111לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, נועדה לשרת שתי מטרות. המטרה העיקרית שביסודה היא העמדת כל פוטנציאל הפירעון שיש לפושט הרגל לרשות נושיו. כל משאביו השיוריים, מעבר לצורכי מחייתו, נתונים להישג ידו של הנאמן, יהא מקורם אשר יהא ( 598ו).
(2) המטרה הנוספת המובלעת בהוראת סעיף 111נוגעת להגבלת אחריותו של פושט הרגל. הדין המגביל את
אחריותו מנחה על-ידי שני שיקולים:ב האחד הוא הבטחת קיומו של החייב וצורכי מינימום למחייתו. שיקול זה קיבל ביטוי בסעיף 86לפקודה, הקובע מכסת נכסים, שאינם ניתנים לחלוקה לנושים. השיקול האחר הוא מתן תמריץ לפושט הרגל להשתקם ולשוב למעגל ההשתכרות בהקדם ( 599ג-ד).
(3) אם מוכח עצם קיומם של המשאבים, ואם לא נטען לגביהם כי הם נחוצים לצרכיו הבסיסיים של החייב או שהם מהווים פירות של מאמציו לשיקום כלכלי וכי יש לאפשר לו הנאה חלקית מהם - דינם להיות מופרשים לתשלום חובותיו ( 599ה-ו).
(4) הטענה, כאילו מטרתו היחידה של סעיף 111לפקודה היא ליצור מחויבות של הגורם, המהווה את מקור ההכנסה כלפי הנאמן, מחויבות להעביר לנאמן כל סכום שהחייב זכאי לו, אינה עולה בקנה אחד עם מלות החוק ופירושיו ( 599ו).
(5) במקרה דנן, גם בהיעדר מקור הכנסה מוכח, רשאי היה בית המשפט המחוזי - מששוכנע כי המערער יוכל לעמוד בכך - להורות על התשלום החודשי לטובת הנאמן ( 600א).
(6) החייב רשאי לעשות בהכנסותיו ככל העולה על רוחו, בטרם ניתן צו נגדו, ועל-כן אין לחייבו בתשלומים רטרואקטיבית (600) ב-ג).

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:ו
[1] ע"א 328/77 צדקה נ' רוזינג ואח’, פ"ד כו (2) .271
[2] ע"א 673/69 ח' ארגלזי (פושט-רגל) נ' הנאמנת על נכסי ח' ארגלזי ואח’, פ"ד כד (1) .624
[3] ע"א 560/73 גולדשטיין נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד כח (2) .359

ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' הגין) מיום 31.5.87בת"א 1795/81. הערעור בע"א 478/87 נמחק. הערעור בע"א 404/87 נדחה בעיקרו.

י' וינרוט - בשם המערער בע"א 404/87; י' הגלר - בשם המערער בע"א 478/87; ג' חריש - בשם המשיב בע"א 404/87 (המשיב 1בע"א 478/87).

 

פסק-דין

 

השופט י' מלץ:נ .1המערערים היו שותפים בעסקי יהלומים, שפשטו את רגלם והותירו אחריהם חובות המסתכמים בכמה מיליוני דולרים. המשיב (בת"א 404/87; המשיב 1בע"א 478/87; להלן - המשיב) הוא הנאמן בפשיטת הרגל. מיום שהוכרזו המערערים כפושטי-רגל, לא זכה המשיב לשיתוף פעולה מצדם בכל הנגע לאיתור רכוש והכנסות או לעזרה
כלשהי במאמץ להקטנת החובות. המשיב פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה כפולה:ב לחייב את המערערים להגיש לו תצהיר, המפרט את מלוא הכנסותיהם והוצאותיהם מאז הוכרזו כפושטי-רגל, וכן, לחייבם לשלם לקופת הנאמן תשלום חודשי של 000, 1דולר כל אחד. את בקשותיו נימק המשיב בתצהיר, בו נטען כדלקמן:ו

" .3חובות המשיבים מסתכמים במליוני דולרים.

.4המשיבים 1ו- 2חיים ברמת חיים גבוהה ביותר.
.5מעובדת קיום דרך חיים כשל המשיבים, נובע בהכרח כי הינם בעלי מקורות הכנסה גבוהים ביותר".
המערערים הכחישו מכול וכול את טענות המשיב לעניין קיומן של הכנסות לא מדווחות, ועל שאלה עובדתית זו התנהלו חקירות וחקירות שכנגד במהלך הדיון בבית המשפט קמא. בית המשפט השתכנע בצדקת טענותיו של המשיב וקבע:נ
"החייבים לא שיתפו פעולה עם הנאמן. במהלך התחקותו אחר נכסיהם גילה הנאמן נכסים ועובדות שלא הם תרמו לגילויין. כספים נעלמו ולא ניתן הסבר מניח את הדעת לאן נעלמו.
...שניהם חיים באותה רמה כפי שחיו לפני פשיטת הרגל כאשר גלגלו מליונים של דולרים. מר וסינג מתגורר בבית פרטי אשר שוויו הוערך עוד בתחילת פשיטת הרגל בסך 000, 400$ והוא בבעלותו ובבעלות אשתו.
עד ליום הגשת הבקשה לא זכה הנאמן בשתוף פעולה באשר לפירוט מקורות ההכנסה וכל הקשור באיתור רכושו, כדבריו של הנאמן".

ולמטה מן הדברים:ב
"כל הדברים אשר הבאתי אמנם אינם מוכיחים בראיות ישירות כי לחייבים יש עוד נכסים והכנסות, אולם חששותיהם בחקירות, התנהגותם, חוסר הסבר לכספים שאינם, אי גילוי נכסים והכנסה - כל אלה מצביעים על ספק גדול כי הם גילו הכל והביאו הכל לפני הנאמן".
לאור קביעות אלה מצא בית המשפט, כי למערערים קיימים מקורות הכנסה, אשר ידו של הנאמן לא השיגה, נעתר לבקשת הנאמן והורה על תשלום חודשי כנדרש. על כך הערעורים שלפנינו.
יצוין, כי בקשתם של המערערים לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה (החלטת בית-משפט זה מיום 17.8.87), ולמרות זאת טרם שילמו אף לא אגורה אחת מן הסכומים שחויבו בהם, עד למועד הנוכחי.

.2שני ערעורים הוגשו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי:ו ע"א 404/87, שהוגש על-ידי בא-כוחו של מר וסינג, עורך-דין ויינרוט, וע"א 478/87, שהוגש על-ידי בא-כוחו של מר שיינמן, עורך-דין הגלר. לאחר שהוגשו הערעורים הוציא כבוד הנשיא צו לפי תקנה 448לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המורה לצדדים להגיש סיכומיהם בכתב. עורך-דין הגלר ביקש וקיבל, ביום 24.4.89, ארכה של שלושה חודשים להגשת סיכומיו, ולמרות זאת לא הגיש עד עתה סיכומים מטעמו של שיינמן. לפי תקנה 448(ג) יש לראות את שיינמן כמי שלא התייצב במועד לדיון בערעורו. משלא הוגשה בקשה נוספת להארכת מועדים, אני מציע למחוק את ערעורו של שיינמן, על-פי הסמכות הנתונה לנו בתקנה 450(3), ולחייבו בתשלום הוצאות בסך 000, 2ש"ח נכון להיום. נותר איפוא ע"א 404/87, ערעורו של מזר וסינג (להלן המערער).
.3השאלה העיקרית העולה בערעור נוגעת לפרשנות המונח "הכנסה" בסעיף 111
לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם- 1980(להלן - הפקודה), ובפרט - האם חייב הנאמן להצביע על תשלומים עיתיים הנובעים ממקור מוגדר וקבוע, כדי שיוכל לדורשם לטובת נכסי הנאמנות. אולם בטרם אגיע לסוגיה זו, מן הראוי להתייחס למספר טענות, שמעלה בא-כוחו המלומד של המערער.
.4באריכות רבה ניסה המערער לתקוף את מימצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, ככל שנוגעים הם להערכת הכנסותיו. לטענתו, מימצאים אלה אינם מבוססים על כל ראיה קונקרטית, ולא הובאו תימוכין לטענות הכלליות בדבר קיום מקורות הכנסה.
הוא מצביע על כך שהמשיב עצמו העיד בבית המשפט, כי "אין לו פרטים" ומדובר ב"התרשמות כללית" גרידא, וכן על כך שלעומת דו"ח ההכנסות שהגיש המערער לא הובאה כל ראיה מפריכה, והמערער אף לא נחקר על תצהירו. כיצד זה, מלין הפרקליט המלומד, קבע בית המשפט, כי המערער אינו אמין, כאשר הוא כלל לא נחקר על תצהיריו? בהיעדר תשתית עובדתית לא יכול היה בית המשפט לחייב את המערער בסכומים הנ"ל, ובמיוחד כאשר הסכום המתבקש נקבע באורח שרירותי, ולא ברור מהו "אומד הדעת" שהביא לפסיקת אותו סכום ספציפי.
לא מצאתי בטענה זו ממש. גם לנוכח הכלל הידוע, לפיו אין ערכאת ערעור מתערבת במימצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה, הייתי מוכן לשוב ולבדוק את התשתית העובדתית שביסוד פסק הדין, וכך אף עשיתי. כמו השופט המלומד, אף אני הגעתי למסקנה, כי למערער מקורות הכנסה נוספים, עליהם לא דיווח לנאמן.
ראשית, התרשמותו של השופט המלומד נבעה לא רק מן התצהירים נושא הבקשה, אלא ממכלול חקירותיו של המערער, שנערכו במסגרת תיק פשיטת הרגל. בהחלטתו מדגיש זאת השופט המלומד, בציינו, כי הוא מבסס את המימצאים לחובתו של המערער גם על חקירתו שהתנהלה בהליך קודם, כך שתווית אי-האמינות שהודבקה למערער לא הייתה קלוטה מן האוויר.
שנית, התצהיר שהגיש המערער לבית המשפט לא היה מלא, והשאלות העיקריות לא
הובהרו בו. כך, למשל, המערער טען בתצהירו כך:נ "שנתיים לאחר ההתמוטטות לא עבדתי וגם מאוחר יותר מצאתי עבודה זמנית...". הואיל וההתמוטטות אירעה כארבע שנים לפני הגשת התצהיר, אין הסבר בתצהיר במה עסק בשנתיים האחרונות, שהן הרלוואנטיות לצורך הבקשה.
שלישית, לנוכח העובדה שהמערער הוסיף לנהל רמת חיים כבטרם ההתמוטטות, וכי תנאי מגוריו היוקרתיים והיקרים לא נפגעו, מתחזק הרושם, כי ההכנסות עליהן הצהיר המערער אינן ממצות את מקורות מחייתו.
ולבסוף - הנאמן העיר, כי הבחין במערער כשהוא מסתובב בבורסת היהלומים. לכך לא נתן המערער הסבר ולא ניסה ליישב עובדה זו עם טענותיו בדבר התרחקותו מעסקי היהלומים. זו הינה אינדיקאציה נוספת לסברה, כי המערער מוסיף לנהל אורח חיים כמקודם, וכי פוטנציאל ההשתכרות שלו, אשר את שיעורו הוא מעלים מידיעת הנאמן, גבוה דיו כדי לעמוד בתשלומים הנדרשים. גם בע"א 328/77 [1], הובאו לפני בית המשפט עובדות דומות. שם עסק המערער לפני פשיטת רגלו בתיווך שטרות, והיה נראה תכופות ברח' לילינבלום בתל-אביב. בית המשפט הורה לו לשלם תשלומים עיתיים לנאמן לסילוק חובותיו, בהתבססו - בין השאר - על העובדה, שהמשיך להסתובב באזורי עסקיו. כך אמר בית המשפט, בעמ' 272:ב
"שהותו של המערער באותם המקומות, הרי אפילו פניו מועדות לשוק הכרמל להטיב עם ילדיו (שכנראה כולם בעלי משפחות בזכות עצמם), עולה מסיפורו ברורות שבדרכו לשם מתעכב הוא במקומות ההם; והשופט המלומד השתמש בידיעת 'כל מי שיושב בעירו' לביסוס הנחתו שהמערער מתעכב במקומות אשר בהם הוא מתעכב מפני ששם מתנהלים עסקים מסויימים אשר גם בעבר היתה לו למערער יד בהם".
אשר-על-כן, אינני סבור כי השופט המלומד שגה בקובעו, כי המערער מעלים הכנסות ומקורות הכנסה. הסכום שקבע השופט קמא, לאור התרשמותו ולאו עדות המשיב, בסך 1000דולר לחודש, נראה לי סביר בנסיבות העניין. לפיכך אני מציע לדחות את טענתו זו של המערער.
.5עוד טענה מעלה המערער, והיא, כי בקשת המשיב הייתה צריכה להידחות בבית המשפט המחוזי על הסף, בשל כך שהכונס הרשמי לא צורף כצד לה, וכי הדיון התנהל בניגוד לתקנה 110(א) לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985, הקובעת:ו
"לא יקיים בית המשפט דיון בהליך לפי הפקודה אלא אם כן הוכחה המצאת ההזמנה לכונס הרשמי".
אלא שטענה זו לא נטענה לפני בית המשפט קמא בכל שלב שהוא ואף לא נזכרה בהודעת הערעור שהוגשה לבית-משפט זה. אין המדובר כאן בשאלה של סמכות. אפילו נקבל את טענת פרקליט המערער, כי מטרת נוכחותו של הכונס הרשמי היא הגנה על החייב מפי נושיו, הרי אין בהיעדרותו כדי לפגום בהליך ולהביא לבטלותו. הפרקליט המלומד ייצג את המערער בבית
המשפט קמא ויכול היה לדרוש את חסות הכונס הרשמי, אם זו כה נחוצה לו. הוא לא עשה כן, מן הטעם הפשוט שהוא ראה בכונס הרשמי יריב ולא מגן. בתצהירו בתשובה לבקשה נושא הערעור מפנה המערער תלונות מרות נגד משרד הכונס הרשמי, ומפתיעה העובדה שלפתע - סיכומיו לפנינו - הוא נתלה בכונס כבמושיע. גם בהיעדרו של הכונס נוהל הליך תקין בבית המשפט קמא, נתלבנו בו כל הטענות לגופו של עניין, ובזהירות רבה פסק בית המשפט את אשר פסק. אינני רואה, לפיכך( מקום להיעתר לטענת המערער, בשלב הנוכחי בו היא מועלית.

.6ומכאן לגופו של הערעור.

סעיף 111לפקודה קובע כלהלן:נ
"היה פושט הרגל זכאי למשכורת, לשכר, לגמלה, לפיצויים או להכנסה אחרת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנאמן, לתת מפעם לפעם צו להעביר לנאמן תשלומים אלה או חלקם, כפי שייראה לו צודק".
האם יש לקרוא לתוך הוראה זו סייג, לפיו רק הכנסות עיתיות, הנובעות ממקור ברור ומוגדר, ניתנות לפיקוחו של בית המשפט? דהיינו - האם לא די בכך שבית המשפט משתכנע, כי לחייב יש אמצעים מעבר לדרוש למחייתו, וכי על הנאמן להוכיח גם את מקור ההכנסות ואת סדירותן? עמדה זו מציג בא-כוח המערער לפנינו. לטענתו, רק סכום, אשר לפושט הרגל יש "זכות משפטית" לקבלו, נתון לרשות הנאמן, להבדיל, למשל, ממענקים וולונטארים שהוא מקבל. דרישה זו למקור הכנסה על-פי זכות משפטית נועדה לאפשר הפניית הצו על-פי סיף 111אל הגורם המהווה את מקור ההכנסה, על-מנת ליצור מערכת יחסים של מעין "המחאת זכות כפויה". אחרת? לא ניתן להבין את נחיצותו של סעיף 111- לשם מה נדרש צו כנגד פושט-רגל, אם גם ללא צו כזה הוא מחויב להעביר לנאמן כל סכום עודף המצוי בידו, מכוח הוראות סעיפים 42ו- 85לפקודה? סעיף 111נועד, על-פי טענה זו, למטרה יחידה, והיא - לאפשר פנייה ישירה של הנאמן אל מקורות ההכנסה של פושט הרגל, מבלי להיזקק לשיתוף פעולה מצדו.
.7פרשנות זו של הוראת סעיף 111איננה מקובלת עלי. ההוראה, אשר בנוסחה הקודם (סעיף 49(2) לפקודת פשיטת הרגל, 1936) זכתה לפרשנות בפסיקתו של בית-משפט זה, נועדה, על-פי השקפתי, לשרת שתי מטרות. המטרה העיקרית שביסודה היא העמדת כל פוטנציאל הפירעון שיש לפושט הרגל לרשות נושיו. כל משאביו השיוריים, מעבר לצורכי מחייתו, נתונים להישג ידו של הנאמן, יהא מקורם אשר יהא. כך הסביר זאת השופט זוסמן ז"ל בע"א 673/69 [2], בעמ' 628:ב
ההכרזתו של אדם בתור פושט-רגל מעניקה לו את היתרון של שחרור מאמצעי הוצאה לפועל שכל אחד מנושיו עשוי לנקוט נגדו, לרבות מאסר. תמורת זה על החייב להעמיד את כל רכושו לרשות אדם המייצג את אינטרס הנושים, ואף
להעמיד עצמו תחת פיקוחו של בית-המשפט, החייב לדאוג גם לענין הנושים. פיקוח זה אינו מצטמצם בתפיסת נכסים ברי-עיקול כמו בהוצאה-לפועל רגילה. גם הכנסה שהיא פטורה מעיקול, ואפילו הכנסה שלגביה נקבע בפירוש שיד הנאמן לא תשיגנה, ניתנת לפיקוחו של בית-המשפט בפשיטת-רגל, והוא קובע, בהתאם לסעיף 49(2)..., מה סכום יש להשאיר בידי החייב לצרכי מחייתו. לפיכך מוסמך בית-המשפט להורות לחייב להעביר לנאמן חלק ממזונות שנקבעו לו במשפט גירושין (1934) re landau; כיוצא בזה, דין גימלה המשתלמת לעובד ציבור, אפילו נקבע בחיקוק שהיא לא תעבור לנאמן בפשיטת-רגל:ו
...Re garrettהוראת-חיקוק שכזאת מונעת הקניית הגימלה לנאמן, אך מה יעשה החייב בכסף שבידו, ובאיזו מידה עליו להפרישו לנושיו, קובע בית-
המשפט בפשיטת-רגל. הסמכות לכך נתונה בידו בסעיף 49(2) הנ"ל".
לאמור - מקורה של הכנסת החייב, סדירותה או חד-פעמיותה כלל אינם רלוואנטיים בהליך פשיטת הרגל. עצם קיומה של יכולת פירעון היא המנחה את בית המשפט המפקח על ההליך (וראה ע"א 560/73 [3], בעמ' 361).

המטרה הנוספת המובלעת בהוראת סעיף 111נוגעת להגבלת אחריותו של פושט
הרגל. גם משהגיע אדם לחדלות פירעון ולפשיטת-רגל, אין הוא הופך "עבד של נושיו". הדין המגביל את אחריותו מונחה על-ידי שני שיקולים:נ האחד הוא הבטחת קיומו של החייב וצורכי מינימום למחייתו. שיקול זה קיבל ביטוי בסעיף 86לפקודה, הקובע מכסת נכסים שאינם ניתנים לחלוקה לנושים. השיקול האחר הוא מתן תמריץ לפושט-רגל להשתקם ולשוב למעגל ההשתכרות בהקדם. שהרי אילו כל הכנסותיו העתידיות תהיינה נתונות לנושיו, מה לו לחייב כי יתאמץ להרוויחן? לפיכך נדרשת הוראה, המקנה לבית המשפט סמכות להותיר בידי החייב חלק מהכנסותיו, מעבר לצרכיו המינימאליים. הוראה זו מצויה בסיפא של סעיף .111
טענתו של המערער, כאילו הכנסה אשר אינה נובעת ממקור מוכח ודאי אינה באה במסגרת הסעיף, צריכה עתה להידחות, לאור השיקולים שעמדתי עליהם. אם מוכח עצם קיומם של המשאבים, ואם לא נטען לגביהם כי הם נחוצים לצרכיו הבסיסיים של החייב או שהם מהווים פירות של מאמציו לשיקום כלכלי וכי יש לאפשר לו הנאה חלקית מהם - דינם להיות מופרשים לתשלום חובותיו.
.8הטענה, כאילו מטרתו היחידה של סעיף 111היא ליצור מחויבות של הגורם המהווה את מקור ההכנסה כלפי הנאמן, מחויבות להעביר לנאמן כל סכום שהחייב זכאי לו, אינה עולה בקנה אחד עם מלות החוק ופירושיו.
כפי שהסבירה באת-כוח המשיב בסיכומיה הבהירים, תקנה 118(א) לתקנות פשיטת הרגל קובעת מפורשות, כי החייב הוא המשיב בבקשת הנאמן לפי סעיף 111לפקודה, ואם הוא המשיב - אליו מופנה הצו. סעיף-קטן (ב) באותה תקנה קובע, כי "רשאי בית המשפט לחקור את החייב
בדבר נכסיו, הכנסותיו, יכולתו לשלם תשלומים חדשיים וגובה התשלומים שמן הראוי להטיל עליו", ללמדנו, כי בירור מקור ההכנסה אינו שייך כלל לדיון ולבטח אינו מהווה את תכליתו. ואם לא די בכך, גם בית-משפט זה דחה כבר טענה זאת מפורשות:ב
"...דנים אנו כאן בהוראת בית-המשפט מכוח סעיף 49(2) לפקודה זו. הוראה כזו איננה סופנית כלפי מעבידו של החייב, 'הצד השלישי', שבידו נמצאים כספי החייב, אלא אל החייב עצמו...." (ע"א 673/69 [2] הנ"ל, בעמ' 628).
נמצא, כי גם בהיעדר סקור הכנסה מוכח, רשאי היה בית המשפט המחוזי -

מששוכנע
כי המערער יוכל לעמוד בכך - להורות על התשלום החודשי לטובת הנאמן כפי שהורה.
.9בטענה אחת המועלית על-ידי המערער יש ממש - עניין פסיקת התשלומים רטרואקטיבית. השופט המלומד קבע, כי המערער יחויב לשלם את התשלומים ממועד 1.1.87, לאמור - חמישה חודשים עובר להוצאת הצו (מיום 31.5.87). בכך הוא חרג מן הכלל הקובע, כי החייב רשאי לעשות בהכנסותיו ככל העולה על רוחו, בטרם ניתן צו נגדו (ראה. R.l.b. williams, the law and practice in bankruptcy 379( 1979th 19,london) ,d.graham) ed., by m. Hunter and).
.10אני מציע על-כן לדחות את הערעור אך להורות, כי המערער יחויב בתשלומים החודשיים החל מיום 31.5.87, יום מתן הצו בבית המשפט קמא. כמו כן אני מציע לחייב את המערער לשלם את הוצאות המשיב בהליך זה, כולל שכר טרחת עורך-דין, בסך 000, 5ש"ח מהיום.

הנשיא מ' שמגר:ו אני מסכים.

השופט א' גולדברג:נ אני מסכים.

הוחלט כאסור בפסק-דינו של השופט מלץ.

ניתן היום, י"א באייר תש"ן (6.5.90).

עא 8937/05 בנימין תבין נ' כונס הנכסים הרישמי

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "הסדר נושים לפי סעיף 19א' לפקודת פשיטת הרגל"


בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 8937/05

בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופטת ד' ברלינר

המערער: בנימין תבין

נ ג ד

המשיבים: 1. כונס הנכסים הרישמי
2. עדנה לקנסקי
3. משרד האוצר - אגף המכס והמע"מ משרד אזורי מע"מ ת"א
4. משה טיסונה

ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 24.8.05 בבש"א 5194/05 שניתנה על-ידי כבוד השופט ש' ברוך

תאריך הישיבה: י' בחשון התשס"ז (1.11.06)

בשם המערער: עו"ד עמית הראל

בשם המשיב 1: עו"ד אופיר פורת
בשם המשיבה 2: אין התייצבות
בשם המשיב 3: עו"ד יורם הירשברג
בשם המשיב 4: אין התייצבות

נושא התיק:
פשיטת רגל, ביטול צו כינוס נכסים - דחיית בקשה לפשיטת רגל בשל חוסר תום לב

מיני-רציו:
* פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – ביטולם
* פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – שיקולי בית-המשפט
בקשתו של המערער להכריז עליו פושט רגל נדחתה וצו כינוס שניתן בוטל, לאור קביעת ביהמ"ש כי התנהלותו של המערער הייתה בחוסר תום-לב.
.
ביהמ"ש קבע כי:
אחד השיקולים שיש לבחון מקום שבו מתעוררת השאלה אם ליתן צו כינוס נכסים ופשיטת רגל (או לבטל צו כזה לאחר שניתן) נוגע לתום לבו של החייב, לנסיבות שהובילו ליצירת החוב ולאמצעים שנקט החייב עד הגיעו לביהמ"ש. מאחר שמדובר בבקשה הבאה מטעם החייב, ואשר נועדה להעניק לו הגנה מסוימת, לא יינתן צו מקום שבו אותו חייב חסר תום-לב, ולו במעט, בין בשלב יצירת החובות, בין בשלב הליכי אכיפת החובות, ובין בעת פנייתו לביהמ"ש למתן צו כינוס. אין לאפשר לחייב חסר תום-לב להפיק תועלת מהליכי פשיטת הרגל.

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

המערער ביקש ליתן צו לכינוס נכסיו ולהכריז עליו כפושט רגל. ביום 18.6.2003 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה ובהסכמת המשיב 1 (כונס הנכסים הרשמי) נתן צו לכינוס נכסיו של המערער. או אז התקיימה אסיפת נושים, שבמהלכה נשמעו התנגדויות להכרזה על המערער כפושט רגל. לבקשת המשיב 1, קיים בית המשפט המחוזי דיון בתוצאות אסיפת הנושים. ביום 24.8.2005 ניתנה החלטת בית המשפט (כבוד השופט ש' ברוך), לפיה בוטל צו הכינוס ונדחתה הבקשה להכריז על המערער כפושט רגל. על החלטה זו משיג המערער בפנינו.

הדיון בבית המשפט המחוזי נסב על אופן התנהלותו של המערער – האם פעל בתום-לב או שמא סטה מדרך ההתנהגות הנאותה והנדרשת. מסקנתו של בית המשפט בעניין זה היתה ברורה: "במקרה הטוב", כך בית המשפט, ניהל המערער את ענייניו בחוסר תום-לב, "אך ככל הנראה גם בחוסר יושר גמור". בית המשפט כתב שהמערער הסתבך בעבר בפלילים, ו"לא שינה דרכו מאז ועד היום". בית המשפט פירט עבירות מס שביצע המערער ומעשי תרמית, וציין כי המערער לא הורשע בגין מעשים אלה "משום שפשוט התחמק מההליכים ונעלם". עוד עמד בית המשפט על פעולותיו של המערער כלפי משיבים אחרים, ובכלל זה, הולכת שולל והברחת נכסים. טענותיו של המערער בהקשר זה נמצאו "מתחכמות ופורמליסטיות". בית המשפט סיכם את דבריו באלה הדברים:

אני סבור, כי לנוכח העובדות שעלו מהתגובות השונות, מהן עולה, כי מדובר במי שלחובתו קופה של שרצים, שלא למד את לקחו, ושב ופעל באופן בלתי חוקי, תוך הונאת המדינה, ובשים לב שלפחות חוב אחד נצבר תוך ביצוע פעולות של הונאה ותרמית, ואף בשים לב לעובדה שהחייב פעל על מנת לסכל את היכולת להיפרע מרכושו כספים לטובת כלל הנושים, וזאת עובר לפנייתו לבית המשפט... אין מקום להכריז על החייב כעל פושט רגל.

המערער מלין על כך שהטענות שהושמעו כלפיו לא נתמכו בתצהיר, וכן לא הוגשה חוות-דעת מטעם המשיב 1, שמלכתחילה לא התנגד למתן צו הכינוס. הוא חולק על כך שאי-הרשעתו בעבירות הפליליות שנמנו בהחלטת בית המשפט קמא נבעה מהתחמקותו מן הדין; לדבריו, הוא כלל לא זומן לדיון במשפט הפלילי שנפתח כנגדו, ההליך הותלה, ומאז התחדש כך שכיום הוא מתנהל כסדרו. זאת ועוד, המערער טוען כי תביעת החוב שהגיש המשיב 3 (אגף המכס והמע"מ) נוגעת לחשבונית מס אחת בלבד, וכי לא נטען שהיתה זו חשבונית פיקטיבית. בעניין חשבונית זו, מודה המערער, קיים פסק-דין חלוט, אך לדבריו, את ערעורו על פסק-הדין מחק בשל חסרון כיס ונסיבות אישיות שאליהן נקלע. המערער משיג על הטענות שהעלו כלפיו הנושים – טענות שבית המשפט קמא אימץ אותן; לדבריו, הטענות אינן מבוססות ומכל מקום אינן מלמדות שהוא פעל בדרך המצדיקה הימנעות מהכרזה עליו כפושט רגל. המשיבים, מצדם, תומכים בהחלטת בית המשפט המחוזי.

דין הערעור להידחות.

הועלתה טענה כי דין הערעור להידחות כבר מן הטעם שהמערער לא צירף את כל נושיו כמשיבים לערעור. ואמנם, עשוי להיווצר קושי מקום בו מוגש הליך כגון זה שבפנינו בלי שמצורפים לו כל הנושים המזוהים שעשויים להיפגע מן הסעד המבוקש (ראו למשל ע"א 7755/03 קדוש נ' כונס נכסים רשמי, תק-על 2003(4) 697). בהקשר זה ציין המשיב 1 כי עתה, משבוטל צו כינוס הנכסים, אין הוא מייצג עוד את הנושים (ראו גם בש"א 2496/92 ברנמילר אברהם נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 92(2) 2126). עם זאת, נושא זה אינו בהכרח חד-משמעי ויתכן שהבחינה צריכה להיות מהותית ולא פורמאלית גרידא (ראו והשוו ע"א 1561/03 ישראל דוד נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 2003(1) 322). במקרה זה אין לנו צורך להוסיף ולהידרש לטענה הנוגעת לאי-צירוף כל הנושים, שכן לגופם של דברים לא ראינו עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

אחד השיקולים שיש לבחון מקום בו מתעוררת השאלה אם ליתן צו כינוס נכסים ופשיטת רגל (או לבטל צו כזה לאחר שניתן), נוגע לתום ליבו של החייב, לנסיבות שהובילו ליצירת החוב ולאמצעים שבהם נקט החייב עד הגיעו לבית המשפט. "מאחר שמדובר בבקשה הבאה מטעם החייב, ואשר נועדה להעניק לו הגנה מסויימת, לא יינתן צו מקום בו אותו חייב חסר תום לב, ולו במעט, בין בשלב יצירת החובות, בין בשלב הליכי אכיפת החובות, ובין בעת פנייתו לבית המשפט למתן צו כינוס. אין לאפשר לחייב חסר תום לב להפיק תועלת מהליכי פשיטת הרגל" (ראו ע"א 5503/92 קירצמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1) 749). אכן, "ההגנה על האינטרס של הנושים בהבטחת זכותם וכן והאינטרס של החייב בשיקומו אינם עומדים בפני עצמם אלא כפופים הם לעקרון תום הלב (במובנו האובייקטיבי והסובייקטיבי)" ("א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197). המערער אינו חולק על עצם סמכותו של בית המשפט המחוזי לבטל, בגין התנהגות חסרת תום-לב, צו כינוס נכסים שניתן, ולהימנע מהכרזה על חייב כפושט רגל, אך הוא טוען כי לא הוכח, במקרה זה, חוסר תום-לב מצדו המצדיק את פסיקתו של בית המשפט קמא (ראו גם ש' לוין, א' גרוניס, פשיטת רגל (מהדורה שניה, תשס"א) 117, 169).

בית המשפט המחוזי הגיע כאמור למסקנה כי המינוח "חוסר תום-לב" מיטיב עם המערער. למעשה, כך נקבע, מדובר בהתנהלות חסרת-יושר העולה כדי מעשים פליליים. נכון אני ללכת לקראת המערער במובן זה שלגבי אותם מעשים פליליים שעודם תלויים ועומדים בבית משפט, אין "להרשיעו" במסגרת ההליך הנוכחי. ואולם בכך אין כדי להועיל למערער, שכן החומר הקיים מבסס בהחלט את המסקנה כי לא נפל פגם במסקנתה של הערכאה הקודמת המצדיק התערבות.

החלטת בית המשפט המחוזי לבטל את צו הכינוס ולדחות את הבקשה להכריז על המערער כפושט רגל, היא פועל יוצא של התרשמות מן הטענות וטענות-הנגד שנשמעו בפניה, והיא מבוססת גם על כתב אישום שהוגש, על פסקי-דין שניתנו ועל חומר רלבנטי נוסף. ראוי להזכיר כאן שניים אלה: ראשית, כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות מס חמורות, שאותן ביצע על-פי הנטען באמצעות חברה שבבעלותו. בית המשפט קמא קבע כי התליית ההליכים נגדו נבעה מאי-התייצבותו לדיון. בינתיים – אין מחלוקת על כך – חודשו ההליכים, וזאת, לדברי המשיב 3, בעקבות הסתבכות המערער בפרשייה פלילית אחרת; המשיב 3 מדגיש עוד כי גם עתה ההליכים הפליליים שחודשו אינם מתנהלים כסדרם ושוב התעורר צורך להוציא כנגד המערער, שלא התייצב לדיון, צו הבאה. יצוין, כי אין מחלוקת על כך שחובו של המערער כלפי המשיב 3 נובע מחיובו האישי בכפל מס בגין אחת החשבוניות (לפי סעיף 50(א) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975), וגם אין מחלוקת שחיובו זה הוא חלוט לאחר שהערעור בעניין זה נמחק. שנית, כנגד המערער ניתן פסק-דין בתביעה שהגישה נגדו המשיבה 2. פסק-הדין ניתן לאחר שמערער לא התייצב לדיון בבית המשפט. כתב התביעה מפרט מעשי מרמה שנקט המערער כלפי המשיבה 2, ובכלל זה, נישולה מדירתה באמתלת-שווא ולאחר מכן, מסירת שיק שסורב על-ידי הבנק הואיל ו"נמשך מחשבון מעוקל וללא כיסוי מספיק". לאלה מתווספים הנימוקים הנוספים שמנה בית המשפט המחוזי, והתוצאה היא שלא מצאתי בטענות המערער, אלה הפרוצדוראליות ואלה הנוגעות לגוף הדברים, משום עילה להתערבותנו.

הערעור נדחה אפוא. המערער יישא בשכר טרחת עורכי-הדין של המשיבים 1 ו- 3 בסכום של 10,000 ש"ח לכל אחד.

המשנה-לנשיאה

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.
ש ו פ ט ת

השופטת ד' ברלינר:

אני מסכימה.
ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

ניתן היום, ג' בשבט התשס"ז (22.1.07).

אליעזר ריבלין 54678313-8937/05
המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת

5129371
54678313
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05089370_P11.doc גח
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

עא 7113/06 אביגדור ג'נח נ' כונס הנכסים הרשמי

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "הסדר נושים לפי סעיף 19א' לפקודת פשיטת הרגל"


בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 7113/06

בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט י' דנציגר

המערער: אביגדור ג'נח

נ ג ד

המשיב: כונס הנכסים הרשמי

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה
בתיק פש"ר 105/04 שניתן ביום 23.5.06 על-ידי
השופטת סלע

תאריך הישיבה: כ"ה בניסן תשס"ח (30.4.08)

בשם המערער: עו"ד יניב ערבה

בשם המשיב: עו"ד הילה שלום

חקיקה שאוזכרה:
פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980: סע' 18ה(א)(2)

מיני-רציו:


* בימ"ש העליון דחה את ערעור המערער על דחיית בקשתו להכריז עליו כפושט רגל, לאור הכרעת ביהמ"ש המחוזי, שאין להתערב בה, בדבר חוסר תום לבו של המערער, שאינו מצדיק את חסד ההכרזה על פשיטת רגל.
* פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – שיקולי בית-המשפט
* פשיטת רגל – הכרזה על פשיטת רגל – לפי בקשת חייב
.
ערעור על פס"ד של בימ"ש המחוזי, בו נדחתה בקשת המערער להכריז עליו כפושט רגל ובוטל צו כינוס נכסים שהוצא נגדו, בהיעדר תום לב.
.
בית המשפט העליון, (מפי השופט רובינשטיין ובהסכמת המשנה לנשיאה ריבלין והשופט דנציגר), דחה את הערעור ופסק כי:
עניין שכיח הוא, שחייבים מבקשים להכריז עליהם כפושטי רגל, כדי להשתחרר מנטל חובותיהם. אלא שמתן אפשרות לפשיטת רגל הוא מטבעו חסד, בעל היבטים חברתיים ואנושיים. פשיטת רגל משמעה השתחררות מחובות כלפי הזולת, ומאחורי כל הכרעה בה עומד דילול, העשוי להיות עצום, בחובות הללו. הנושים עומדים לאבד את כספם או חלק גדול הימנו, ומטיל הדבר אחריות רבה על הכנ"ר בקביעת עמדתו ועל בימ"ש בהכרעתו. לכן בבואו לבחון את התמונה בכללותה יידרש בימ"ש כדבעי לעניין תום הלב. כבר נפסק כי אין כל הצדקה לתת 'קרש הצלה' לחייב אשר בא לבימ"ש בידיים לא נקיות, ואין כל הצדקה לפגוע בנושים כדי לסייע למי שנהג בחוסר הגינות ובחוסר יושר.
בענייננו אין מקום להתערב בהכרעות בימ"ש קמא באשר לתום הלב, המעוגנות בקביעות עובדתיות שאין דרכו של בימ"ש שלערעור להתערב בהן. בהיות הליך פשיטת הרגל הליך של "חסד המחוקק", יש לדקדק בעניין חובות הגילוי. התמונה הניתנת לכנ"ר צריכה להיות מלאה, ובמקרה שמסופק החייב באשר לחומר פלוני, יכריע לכיוון מסירתו. משמעותו של תום הלב היא פתיחה בפני הכנ"ר את כל הצפונות, שיבדוק אם החייב עשה כל שניתן ולא צלחה דרכו, ולכן יסייע לחייב להשתחרר ע"י פשיטת רגל. אין בימ"ש מחליט ככלל על אתר בכגון דא, ובמקרה דנא היו הזדמנויות שונות למערער להשלים את החסר בדיווחיו. בענייננו הצטברות מחדליו של המערער אינם מעידים על תום לב המצדיק את חסד ההכרזה על פשיטת רגל.

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

רקע

א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת סלע) מיום 23.5.06 בתיק פש"ר 105/04, [פורסם בנבו], בו נדחתה בקשת המערער להכריז עליו כפושט רגל ובוטל צו כינוס נכסים שהוצא נגדו.

ב. (1) הנה עיקרי הרקע, על פי פסק דינו של בית המשפט קמא, וכן תמצית הכרעתו.

(2) המערער, יליד 1937, עתר בראשית 2004 לכינוס נכסיו ולהכרזתו כפושט רגל. חובותיו המוצהרים לעת ההיא הגיעו ל-2,695,230 ₪ ל-31 נושים. ניתן צו לכינוס נכסיו והושת עליו תשלום חודשי בסך 200 ₪. חמש תביעות חוב הוגשו – בסך כולל של 650,489 ₪, מתוכן 16,479 ₪ בדין קדימה (המוסד לביטוח לאומי). לדברי המערער נפתחו נגדו 26 תיקי הוצאה לפועל; לאסיפות נושים לא התייצב איש והמערער לא הציע הסדר חובותיו.

(3) בית המשפט קמא פירט את נסיבות הסתבכותו של המערער, על פי תצהירו, שעניינן נסיונות כושלים בהקמת מפעל לייצור אריזות קלקר, שלאחר גלגולים אחדים של חברות ושותפויות שונות הגיעו לכלל חשיפתו של המערער לנושים. נטען גם כי מצבו הבריאותי של המערער לקוי והוא סובל ממחלות שונות.

(4) כונס הנכסים הרשמי התנגד לבקשת פשיטת הרגל, בנימוק כי חקירה העלתה ממצאים שאינם מתיישבים עם חובת תום הלב, ובהם: דיווח על שתי עסקות מקרקעין שנעשו על-ידי המערער ונכסים המופיעים במס רכוש הרשומים על שמו; הצהרת המערער כי היה שכיר בחברה פלונית, בלי שציין כי החברה היתה של בניו וכי עקב פעילותו בה נוצרו לו חובות נוספים; אי המצאת דו"חות כספיים של חברות בהן היה המערער מעורב; הצהרה כי לא חתם על ערבות לחברה אחרת, אך בפועל חתם על ערבות לטובתה שעה שהיה מסובך בחובות.

(5) בית המשפט ציין בפסיקתו, כי בהיעדר תום לב אין חייב זכאי לחסות תחת מטרייתה של פקודת פשיטת הרגל; לפשיטת רגל שתי תכליות, כינוס יעיל של נכסי החייב לשם חלוקתם ומתן אפשרות לחייב לפתוח דף חדש; לשם תכלית שניה זו יש צורך בהוכחת תום לב מצד החייב, המערער דנא לא הרים את הנטל. זאת - הן באשר לגילוי נכסיו, הן באשר לחברות של בניו שלא הומצאו דו"חותיהן ושבית המשפט התרשם שהוא היה הרוח החיה מאחוריהן, הן באשר לחברות בהן היה מעורב ודוחו"תיהן הכספיים, והן באשר לערבות כאמור. אשר על כן נדחתה הבקשה ובוטל הכינוס.

הטענות בערעור

ג. (1) בא כוחו המלומד של המערער התמקד בנושא תום הלב, שעל יסודו נדחתה הבקשה. לעניין אי המצאת דו"חותיהן של החברות שעמן היה המערער קשור, נאמר כי המדובר בחמש חברות שמעורבותו לגביהן נסתיימה שנים רבות בטרם הליכי הכינוס, ולכן אין זה סביר לדרוש הימנו להמציא את מסמכיהן. לעניין זה פירט באשר לכל אחת מן החברות, כי המדובר באירועים משנות השמונים והתשעים ועד 2000. אשר לערבות האישית, נטען כי זו לא היתה לחברה שלגביה נטענה הטענה, ולא ניתנה בעת שהיה המערער מסובך בחובות. אשר לנכסי המקרקעין, נטען כי המדובר בשתי דירות קטנות שנרכשו בשמו של המערער ואשתו דאז בעבור זוג אחר ולא לשם עצמם. על כן, כך נטען, נפלו פגמים בחוות דעתו של כונס הנכסים הרשמי.

(2) באת כוח הכונס הרשמי טענה, כי עיקר הערעור נסב על ממצאים עובדתיים. אשר לנושא הפעולה בתום לב, הדבר נבדק ככלל כלפי שתי תקופות שונות – תקופת יצירת החובות והתקופה שלאחר הבקשה להכרזה כפושט רגל, ולגבי שתיהן יש השגות על התנהגות המערער. לדעת הכונס לא המציא המערער מסמכים, לא הזכיר חברות וחובות ולא העביר דיווחיהן, ולא דיווח על הדירות, שינה גירסתו, לא עשה מאמצים להשגת מסמכים שנתבקשו הימנו; סוף דבר – המערער העלים מידע משמעותי מכונס הנכסים הרשמי. ועוד, המערער לא דיווח על ערבות שחתם לחברה שעה שידע שלא יוכל לפרעה. ולבסוף, יפוי הכוח למכירת הדירות שהיו רשומות על שמו ועל שם גרושתו ניתן לאחר צו הכינוס לנכסי המערער.

(3) בפנינו טען בא כוח המערער כי אין ליתן משקל לנושא הנכסים, שבעליהם האמיתיים – לשיטתו – מאשרים באמצעות בא כוחם את בעלותם עליו. ואשר לחברות שדו"חותיהן לא הוגשו, המדובר בעניינים נושנים, ללא מעורבות של המערער. לא ניתן למערער, כך נטען, יומו בבית המשפט. עוד נטען באשר למצבו הבריאותי של המערער, שהיקשה עליו לאסוף את החומר. מנגד טענה באת כוח הכונס במכלול, כי הועלמו פרטים מהותיים מבית המשפט ומן הכונס ומכאן טענת חוסר תום הלב.

ההכרעה

ד. (1) לאחר העיון אציע לחברי שלא להיעתר לערעור. הליכי פשיטת רגל (על מקורות המונח ראו ע"א 3760/03 עמרן נ' עו"ד צמיר, פ"ד נט(5) 735, 746-744) מיועדים, כנודע, לשניים: ראשית, לסייע לנושים שדרכם בהוצאה לפועל לא צלחה, לרכז את נכסי החייב כדי להביא למכירתם ולתשלום החובות; "עם זאת, מיועדים הליכי פשיטת הרגל גם לשרת את האינטרסים של החייב חדל הפירעון. חייב כזה, הנרדף על-ידי נושיו בלשכת ההוצאה לפועל, עשוי להיקלע, לפעמים שלא בטובתו, למצבים המקשים עליו לתפקד, וקיים אינטרס חברתי לאפשר לו, בנסיבות מתאימות, לחזור לפעילות כלכלית נורמלית, תוך שמיטת חובותיו, במלואם או בחלקם, בתנאים או ללא תנאי" (ש' לוין וא' גרוניס, פשיטת רגל מה' 2 תשס"א-2000, סעיף 1 בעמ' 24. ראו גם רע"א 2282/03 גרינברג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(2) 810, 814). בתנאי השני ובקיומו עסקינן.

(2) עניין שכיח הוא, שחייבים מבקשים להכריז עליהם כפושטי רגל, כדי להשתחרר מנטל חובותיהם על-ידי שמיטתם כולם או חלק ניכר מהם, ולפתוח פתח להפטרם בעתיד. אלא שמתן אפשרות לפשיטת רגל הוא מטבעו חסד, בעל היבטים חברתיים ואנושיים, וכבר צוין (ע"א 4892/91 אשכנזי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מח(1) 45, 55) מפי השופט בך:

"החברה המתוקנת רואה בהושטת קרש הצלה לחייבים ובגאולתם מהשתעבדות מתמשכת לחובות אין קץ ערך חשוב. עם זאת אין להשלים עם מצב שבו ינצלו החייבים אפשרות חסד זו ויהפכוה, עיר מקלט מפני הנושים, אשר כל דיכפין יביא עצמו בשעריה".

פשיטת רגל משמעה השתחררות מחובות כלפי הזולת, ומאחורי כל הכרעה בה עומד דילול, העשוי להיות עצום, בחובות הללו. הנושים עומדים לאבד את כספם או חלק גדול הימנו, ולאו מילתא זוטרתא היא, ומטיל הדבר אחריות רבה על כונס הנכסים הרשמי בקביעת עמדתו ועל בית המשפט בהכרעתו. על כן אך טבעי הוא שבבואו לבחון את התמונה בכללותה יידרש בית המשפט כדבעי לעניין תום הלב, בפרשת גרינברג הנזכרת אכן התקבל ערעורו של חייב לעניין צו פשיטת רגל; דובר שם באי ניהולם של פנקסי חשבונות שלוש שנים טרם פשיטת הרגל, ונאמר כי אין בכך כדי להוות חוסר תום לב (עמ' 815), כנדרש על פי סעיף 18ה(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"מ-1980; וראו לוין-גרוניס שם, סעיף 52 בעמ' 109. אך נאמר גם (עמ' 814), כי "אין כל הצדקה לתת 'קרש הצלה' לחייב אשר בא לבית המשפט בידיים שאינן נקיות, ואין כל הצדקה לפגוע בנושים כדי לסייע למי שנהג בחוסר הגינות ובחוסר יושר". גם אם נלך לשיטת בית הלל, ולא נטביע במערער חותם מעין זה במלוא חומרתו, עדיין איני רואה מקום להתערב בהכרעות בית המשפט קמא באשר לתום הלב, המעוגנות בקביעות עובדתיות שאין דרכו של בית משפט שלערעור להתערב בהן.

(3) בהיות הליך פשיטת הרגל הליך של "חסד המחוקק", יש לדעתי לדקדק בעניין חובות הגילוי ככל משפטן וחוקתן. אין המידע הנמסר לכונס הנכסים הרשמי בחינת "תכנית כבקשתך"; גם לא לחייב לשפוט מה ימסור לכונס הרשמי ומה ינצור; התמונה הניתנת לכונס צריכה להיות מלאה, ובמקרה שמסופק החייב באשר לחומר פלוני – יכריע לכיוון מסירתו. זו משמעותו של תום הלב – הנה פתחתי בפני הכונס את כל הצפונות, יבדוק ויראה כי אכן כטענתי עשיתי כל שניתן ולא צלחה דרכי, ועל כן יסייע לי להשתחרר על-ידי פשיטת רגל. ראו גם לוין-גרוניס שם, סעיף 82 בעמ' 169; כן ראו דברי השופטת (כתארה אז) אלשיך בפש"ר (ת"א) 1851/00 בלל נ' עיני (לא פורסם). ועוד, אין בית המשפט מחליט ככלל מניה וביה ועל אתר בכגון דא, ובמקרה דנא כעולה מן החומר היו הזדמנויות שונות למערער להשלים את החסר בדיווחיו.

(4) הצטברות מחדליו של המערער בנידון דידן מגבשת את חוסר תום הלב ומטה את הכף. יתכן – ואיני קובע כל מסמרות – כי אילו עמדו לפנינו בנפרד הנושאים שהועלו על-ידי כונס הנכסים הרשמי לעניין תום הלב, אפשר היה למחול על זה או על זה ולדון לכף זכות; אבל הצטברותם זה לזה אומרת בהחלט דרשני. כך לעניין אי המצאת מסמכים חשובים, כך לעניין מתן הערבות שידע כי לא יוכל לעמוד בה, כך לעניין אי ציון העובדה שבניו היו הבעלים של החברה בה הועסק. כך גם בעניין הסיפור התמוה של הדירות הרשומות בשמו, ושדקדוק בפרטיו מצביע כי התמונה אינה חד כיוונית כפי שתיאר המערער והיא מפותלת (גם במסמכים המוקדמים מדובר על זכויות שיש לאחרים בדירות, אך לא נאמר שהנכס בבעלותם של בני הזוג שנטען לגביו). זאת, שלא לדבר על כך שיפוי כוח לעניין הדירות ניתן על-ידי המערער כבר לאחר שהחלו הליכי הכינוס. כל אלה אינם מעידים על תום לב המצדיק את חסד ההכרזה על פשיטת רגל.

(5) אשר על כן, איני רואה מקום להתערבותנו בהכרעת בית המשפט קמא, ואציע לחברי שלא להיעתר לערעור. בשל מצבו הבריאותי של המערער אציע שלא לעשות צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופט י' דנציגר:

אני מסכים.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה א' ריבלין:

כמו חברי השופט א' רובינשטיין, גם אני סבור כי אין להתערב במקרה זה בהחלטתו של בית-המשפט קמא, וכי בנסיבות העניין ראוי שלא לעשות צו להוצאות.

המשנה לנשיאה

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, כ"ב בחשון תשס"ט (20.11.08).

א' רובינשטיין 54678313-7113/06

5129371
54678313
המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06071130_T05.doc מפ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
לייעוץ בקשר לתחומי התמחותינו והתוכן באתר
 אתם מוזמנים לפנות אלינו בטלפון
03-6129124
או פשוט שילחו הודעה ונשיב לכם מייד