calluss 64

  • משפט מסחרי מחוץ לקופסה

  • 1

משרדנו בתקשורת

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 2 (פרומו לכתבה)

פרומו לכתבה שתשודר בקרוב על אחת התיקים המורכבים בהם מטפל משרדנו במסגרת התמחותו בדיני חוזים.

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 10

אחד התיקים המעניינים שהיו לנו במשרד כמשרד המתמחה בדיני חוזים. מרשתנו נפלה קורבן לתרגיל עוקץ שכמעט גרם לה לאבד את ביתה בתל אביב, למלווה בריבית שזייף מסמכים וכבר הספיק לרשום הערת אזהרה על הבית. כמובן שמייד עצרנו את העסקה באמצעות צו מניעה. בדיעבד, ובשיתוף פעולה עם ערוץ 10 התברר שמרשתנו לא הייתה הקורבן היחידי. הכתבה, שבה מרואיין בין השאר עו"ד בר אל ירון, מספרת את סיפורם.

בר אל ירון, משרד עורכי דין

משרד עו"ד מסחרי מחוץ לקופסה

התמחותו של המשרד הוא בתחום המסחרי אזרחי. למשרדנו ניסיון ייחודי ורב שנים כמשרד עו"ד העוסק בעריכת חוזים וליטיגציה בסוגיות מגוונות הנוגעות לדיני חוזים, ליווי חברות ובעלי מניות בתחום דיני חברות, ייצוג זוכים וחייבים בהליכי הוצאה לפועל , ליווי בהליכי פשיטת רגל עד למתן הפטר וכמשרד עו"ד המתמחה בעריכת חוזים וליטיגציה בתחום דיני המקרקעין. כמו כן, משרדנו הוא נציגה הבלעדי של חברת הגבייה העולמית GCS והינו משרד עורכי הדין היחיד בישראל המייצג בהרשאתה חברות ופרטים מהארץ ומרחבי העולם בהליכי גביית חובות בינלאומיים.

אתם מוזמנים לעיין בפסקי הדין שקיבל משרדנו עבור לקוחותיו בדף משרדנו בבתי המשפט. על המחשבה המקצועית, והתפיסה האחרת של עולם המשפט בתחומי התמחותו תוכלו ללמוד בדף מאמרים משפטיים באתר ו/או בדף כתבי טענות משפטיים שם תוכלו לעיין בכתבי טענות וכיו"ב מסמכים שהגשנו עבור לקוחותינו שהינם מצד אחד לקוחות פרטיים מן הישוב בישראל, ומצד שני חברות ענק בינלאומיות, לרבות חברת (Google (Ireland וחברת Savox ענקית הטכנולוגיה מפינלנד.

אודות משרד עורך דין בר אל ירון

מקצועיות חסרת פשרות, ליווי אישי ומסור

מזה 14 שנים משרדנו הינו משרד עו"ד מוביל שבמסגרת פעולותו מייצג לקוחות פרטיים וחברות המתמודדים עם תיקים מגוונים בתחום המשפט המסחרי אזרחי. במהלך השנים למדנו שוב ושוב שהמפתח להצלחה היא עורך דין שמבין לא רק את בית המשפט, אלא לא פחות את הלקוח ו/או העסק שהוא מייצג. משמעות הדברים מבחינתנו היא מתן חשיבות עליונה לליווי אישי מתחילת ההליך לעד סופו. אנו מאמינים כי הפתרונות היצירתיים ביותר באים מתוך שיתוף פעולה והבנה מעמיקה של עורך הדין המייצג את הלקוח וצרכיו - זהו סוד הצלחותינו בבית המשפט ומחוצה לו.

yaron46

עו"ד בר אל ירון

יליד 1971, ישראל, סיים בהצלחה ייתרה תואר ראשון במשפטים והוסמך כחבר לשכת עורכי הדין בישראל משנת 2004. במהלך שנת 2007 התקבל כנציגה בישראל של חברת GCS המייצגת גופים בינלאומיים ברחבי העולם. עו"ד בר אל ירון מתמחה בליטיגציה מסחרית בכלל ובדיני החוזים בפרט, ייצג ומייצג אין ספור חברות בינלאומיות, בעיקר בסכסוכים עסקיים מול חברות ישראליות לצד לקוחות פרטיים מן השורה שמתמודדים עם חברות מסחריות ובנקים. מאמריו המשפטיים התפרסמו ומתפרסמים באתרים משפטיים מובילים כגון האתר המשפטי המקצועי "פסק דין" ולא פעם הוזכרו תיקים בהם היה מעורב במגזין גלובס ובכלי תקשורת אחרים. עו"ד בר אל מתנדב פעיל לייצוג מעוטי יכולת במסגרת עמותת לתת, בין אם מול גופים ציבוריים וחברות ובין אם בבית המשפט. במהלך השנים הקפיד ומקפיד עו"ד בר אל לשמור לא רק על מצויינות משפטית אלא גם ובעיקר על יחס אישי מסור לכל לקוח ולקוח, שילוב זה התברר במהלך השנים כשילוב מנצח.

ייצוג וליטיגציה בתחומי המשפט המסחרי אזרחי

 התמחות יחודית בתחומי המשפט המסחרי אזרחי, 12 שנים של ייצוג וליטיגציה בכל ערכאות בתי המשפט והבנה עמוקה של המציאות העסקית שברקע של כל תיק ותיק שמועבר לטיפולינו. להלן תחומי ההתמחות של משרדנו:

עורך דין חוזים 9

דיני חוזים

התמחות וניסיון מגוון וייחודי בדיני חוזים לרבות עריכת חוזים וליטיגציה באכיפה / ביטול חוזים. 

קרא עוד בדף עורך דין חוזים

עורך דין חברות 9

דיני חברות

הקמה, ליווי שוטף וייעוץ לחברות. ליטיגציה וייצוג חברות, בעלי מניות המיעוט ו/או הרוב בחברה.

קרא עוד בדף עורך דין חברות

עורך דין הוצאה לפועל 9

דיני הוצאה לפועל

ייצוג חייבים וזוכים בלשכות ההוצאה לפועל ברחבי הארץ, ערעורים על החלטות רשמי ההוצאה לפועל.

קרא עוד בדף עורך דין הוצאה לפועל

עורך דין פשיטת רגל 9

דיני פשיטת רגל

ייצוג בהליכי פשיטת רגל, משלב בדיקת התיק, דרך ייצוג בהליכי הפשט"ר ועד לצו ההפטר הסופי מחובות.

קרא עוד בדף עורך דין פשיטת רגל

עורך דין מקרקעין 9

דיני מקרקעין

עריכת חוזי מקרקעין מגוונים וליטיגציה בסוגיות הנוגעות לדיני מקרקעין בבכל הערכאות המשפטיות הדנות בדיני מקרקעין.

קרא עוד בדף עורך דין מקרקעין

עורך דין עובדים זרים

דיני עובדים זרים

ייעוץ למעסיקי עובדים זרים, הגנה וליטיגציה מול קנסות המוטלים על מעסיקים והגנה בפני כתב אישום על העסקת עובדים זרים.

קרא עוד בדף עורך דין עובדים זרים

המאמרים האחרונים שפרסמנו

  • צוואה, כל מה שחשוב (מאד) לדעת +

    במאמר זה נביא בפניכם את כל שראוי לדעת לפני שניגשים לעריכת צוואה. נעשה כמיטב יכולתנו להביא בפניכם את ניסיון משרדנו כמשרד עורכי דין לצוואות. את הדברים נבסס על הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") המסדיר את ענייני הירושה והצוואה קרא עוד...
  • פרשנות חוזה +

    פרשנותו של חוזה הייתה, עודנה וכנראה גם תהיה אחת הסוגיות המרכזיות שידונו בהם בתי המשפט בכל הערכאות. בשנים האחרונות חלו תמורות בדרך בה מפרש בית המשפט חוזים ובמאמר ראינו לנכון כמשרד עו"ד חוזים להבהיר את ההלכות האחרונות בפרשנותם של חוזים. כבר קרא עוד...
  • ביטול מתנה במקרקעין +

    מאמר זה יעסוק בהסכם מתנה וליתר דיוק, בביטול הסכם מתנה במקרקעין, סוגיה בה משרדנו כמשרד עורכי דין לחוזים עוסק בה לא מעט. מניסיוננו, מאחר ובד"כ מתנה במקרקעין ניתנת לבן משפחה, כאשר מבקש מעניק המתנה או יורשיו לבטלה מעורבים בעניין אמוציות קרא עוד...
  • תביעה לפינוי מושכר +

    מאמר זה ידון בסוגייה מוכרת, שאנו כמשרד עו"ד העוסק בחוזים נתקלים בה לא מעט, המדובר בפינוי מושכר משוכריו לאחר שאלו הפרו את הסכם השכירות. בעיקר נשים את הדגש על הוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתו "תביעה לפינוי מושכר" קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

חדשות המשרד

  • כתב תביעה - ביטול חוזה החזר חוב +

    מרשינו חתם על חוזה החזר חוב ע"ס כ- 1,500,000 ש"ח. בנוסף העביר כביטחון להחזר החוב את שיק שלו ושל רעייתו ואף התחיל לשלם את התשלומים בהסכם מידי חודש בחודשו. בדיעבד התברר כי חתימתו על ההסכם בטעות והטעיה יסודה וכי יש קרא עוד...
  • בקשת רשות ערעור על החלטה לדחיית בקשה לצו מניעה זמני +

     במקביל להגשת תביעה לביטול חוזה שהוגשה על ידי משרדנו בשם מרשינו, הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני המורה לצד שכנגד להימנע מלהגיש לפרעון שיק בטחון ע"ס 1.5 מליון ש"ח שניתן על ידו כבטחון לביצוע החוזה. בית משפט השלום דחה את קרא עוד...
  • פסק דין בערעור על החלטת בית משפט השלום הדוחה בקשה למתן צו מניעה זמני +

    במסגרת ייצוג מרשינו כמשרד עו"ד חוזים הוגש על ידינו ערעור (בר"ע) על החלטת בית משפט שלום שדחה את בקשת מרשינו למתן צו מניעה זמני לפרעון שיק ע"ס 1.5 מליון ש"ח עד להכרעה בתביעה שהוגשה על ידינו לביטול חוזה. בית המשפט קרא עוד...
  • כתב תביעה לפינוי מושכר +

    המדובר בתביעה לפינוי מושכר בסדר דין מהיר, ובהתאם לפרק טז לתקנות סדר הדין האזרחי. משכיר אשר ניצל נזילת מים שארעה במושכר על מנת לתרץ את מחדליו באי תשלום דמי שכירות ואי קיום תנאי הסכם השכירות. תביעה זו הוגשה במקביל לתביעה קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

תא (ראשל"צ) 23525-04-10 אמ.אל.ג'י.איי מימון, השקעות וסחר בין לאומי בע"מ נ' טי.גי. חלפים בע"מ

1 1 1 1 1 (0 Votes)

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"א 23525-04-10 אמ.אל.ג'י.איי מימון, השקעות וסחר בין לאומי בע"מ נ' טי.גי. חלפים בע"מ ואח'

ת"א 20669-02-11 אמ.אל.ג'י.איי מימון, השקעות וסחר בין לאומי בע"מ ואח' נ' טי.גי. חלפים בע"מ ואח'

תיק חיצוני: 1803344102

בפני כב' השופטת יעל בלכר

התובעת
אמ.אל.ג'י.איי מימון, השקעות וסחר בין לאומי בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יאיר צילר ועו"ד נתנאל

נגד

הנתבעת 1
והמודיעה לצד ג' 1.טי.גי. חלפים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד קרן צייגר

2.סאמי אשקר - ההליכים מעוכבים (החלטה מיום 12.6.12)
צד ג'
רוני דוד אהרון - ההודעה נמחקה (החלטה מיום 29.4.13)

חקיקה שאוזכרה:
פקודת השטרות [נוסח חדש]: סע' 19, 19(א), 19(ב), 24, 25, 28, 28(א)

מיני-רציו:
* ביהמ"ש קבע כי נסתרה חזקת ההשלמה הקבועה בסעיף 19(א) לפקודת השטרות וכי שם הנתבעת כנפרעת בשטר הושלם בחריגה מהרשאה. לפי סעיף 19(ב) לפקודה, התובעת יכולה לאכוף את המסמך אם סוחר לה לאחר השלמתו והיא בבחינת "אוחז כשורה". התובעת אינה אוחזת כשורה ועל כן, אין הנתבעת חבה על פי השיקים כלפי התובעת.
* שטרות – השלמת מסמך – השלמת פרט מהותי
* שטרות – השלמת מסמך – הרשאה
* שטרות – אוחז – השלמת פרט מהותי
* שטרות – אוחז כשורה – שלילת האחיזה כשורה
.
תביעה שטרית לביצוע שיקים. נדונה שאלת זכותה של התובעת להיפרע מהנתבעת 1 לפי השיקים, שעה שלטענת הנתבעת 1, השיקים הוצאו מרשותה ללא רשות ושם התובעת הושלם בהם כנפרעת, בחריגה מהרשאה.
.
בית המשפט דחה את התביעה, בפוסקו כי:
יש לקבוע כי נסתרה חזקת ההשלמה הקבועה בסעיף 19(א) לפקודת השטרות וכי שם הנתבעת כנפרעת בשטר הושלם בחריגה מהרשאה. לפי סעיף 19(ב) לפקודה, התובעת יכולה לאכוף את המסמך (השיק חסר שם הנפרע) אם סוחר לה לאחר השלמתו והיא בבחינת "אוחז כשורה". התובעת אינה אוחזת כשורה ועל כן, אין הנתבעת חבה על פי השיקים כלפי התובעת.
אין ענייננו בא בגדר המקרים שבהם ניתן ללמוד מהנסיבות על קיומה של הרשאה או שקמה בהם טענת מניעות מלטעון לחריגה בהרשאה בהשלמת השטר. לא הוכחו יחסים מיוחדים בין הנתבעת לבין הנתבע או יחסים שיכולים להוביל למסקנה בדבר הרשאה או לייצר חזות של הרשאה. מדובר ביחסים עסקיים של שוכר ושוכר משנה. לא ביחסי שותפות ולא ביחסים משפחתיים או כיוצ"ב.
לא רק זאת, אלא שמשיקולי מדיניות משפטית, הנטל המוטל על התובעת כמי שעיסוקה בניכיון שיקים, בבדיקת ההרשאה שניתנה להשלמת השטר, הוא נטל מוגבר בהשוואה לזה המוטל על צדדים "רגילים" לשטר. התובעת לא עמדה בנטל הרגיל המוטל על מי שנוטל שטר שאינו שלם לברר קיומה של הרשאה להשלמה, בוודאי שלא עמדה בנטל מוגבר.

פסק דין

תביעה שטרית לביצוע 12 שיקים שמשכה הנתבעת 1, בסך כולל של 163,100 ₪.
מתעוררת שאלת זכותה של התובעת להיפרע מהנתבעת 1 לפי השיקים, שעה שלטענת הנתבעת 1, השיקים הוצאו מרשותה ללא רשות ושם התובעת הושלם בהם כנפרעת, בחריגה מהרשאה.

כללי
1. התובעת עוסקת בניכיון שיקים ומתן הלוואות חוץ בנקאיות.

2. הנתבע 2, ובשמו המסחרי "גרר מסלול" (הנתבע), היה במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה בעל מגרש מכוניות.

3. הנתבעת 1 (הנתבעת), חברה העוסקת בתחום היזמות, שכרה מהנתבע מבנה בשכירות משנה. שני העסקים שכנו באותו מתחם ומשרדיהם באותו מבנה (עדות מנהל התובעת בעמ' 16 ש' 11-12 ועדות מר אהרון בעמ' 30 ש' 22-24).

4. מר רוני דוד אהרון (מר אהרון) היה בזמנים הרלבנטיים לתביעה עובד של הנתבע או שותפו. מערכת היחסים בין הנתבע לבין מר אהרון אינה ברורה דיה ולא התבררה לאשורה גם בתום שמיעת הראיות.

5. השיקים נושא הדיון נמסרו לתובעת ע"י מר אהרון. לטענת התובעת, נמסרו לה כאמור במסגרת עסקת הלוואה שעשתה עם הנתבע, באמצעות מר אהרון.

6. השיקים משוכים מחשבון הנתבעת, בסך כולל של 163,100 ₪, חוללו באי-פירעון מחמת שבוטלו על ידי הנתבעת, לפי הוראת ביטול מיום 17.01.10.
(העתק הוראת הביטול מצורף כנספח 5 לתצהיר הנתבעת).

7. מדובר בסדרה של 12 שיקים, על סך של 11,650 ש"ח כל אחד, שיועדו לתשלום דמי שכירות לנתבע בעבור שנת 2010. הראשון בהם נפרע כסדרו, בטרם ניתנה הוראת הביטול (השיקים בגין השכירות); ובשיק נוסף על סך של 34,950 בעבור עסקה אחרת שבין הנתבעים 1-2 (השיק הנוסף).
להלן: השיקים שחוללו, כולם יחדיו, השיקים.
(העתקי השיקים צורפו כנספח ב' לתצהיר התובעת).

8. השיקים כולם בחתימת הנתבעת, ערוכים "למוטב בלבד" וחסרים את שם הנפרע, שהושלם בהטבעת חותמת התובעת.

9. לטענת הנתבעת, השיקים המתינו במשרדה, שממוקם לצד משרד הנתבע, ללא שם הנפרע, עד שיתקבל בידה שם הנפרע שיש לרשום בשיקים. זאת, לבקשתו של מר אהרון שהודיע לנתבעת, כי הנתבע מבקש לנהל עסקיו כחברה וכי החברה טרם נרשמה ושמה עוד לא ידוע. בעוד השיקים מונחים במשרד כאמור, נטל אותם מר אהרון ללא רשות ולמעשה, גנב אותם ממשרדיה השלים את שם התובעת כנפרעת בהטבעת חותמתה ומסר אותם לתובעת, שלא על דעתה של הנתבעת ושלא על דעת הנתבע.

10. הנתבע הגיש כתב הגנה בתיק, אך בהמשך עוכבו ההליכים כנגדו, בשל צו כינוס נכסים ועיכוב הליכים שניתן נגדו ביום 6.6.12. עד לעיכוב ההליכים הנתבע הספיק להגיש כתב הגנה בתיק. ב"כ הנתבע אף התייצב לדיון הראשון שהתקיים ביום 27.11.11. מעבר לכך, הנתבע לא נטל כל חלק בתיק בהמשך ההליכים. התרתי זימונו כעד לבקשת הנתבעת, אך הלה לא התייצב לחקירה.

11. הנתבעת הגישה הודעה לצד ג' כנגד מר אהרון. מר אהרון הינו פושט רגל ועל כן, הנתבעת קיבלה היתר מבית המשפט של פש"ר לניהול ההליכים כנגדו. זאת, כמאמר ההחלטה, לשם בירור טענות הנתבעת וקביעת ממצאים, אך לא לשם גביית החוב (החלטה מיום 5.3.12 בתיק 1323-04). מר אהרון הגיש כתב הגנה. אולם בהמשך, לבקשתה של הנתבעת, מטעמים פרקטיים, בשל הליכי פש"ר בהם הינו מצוי, נמחקה ההודעה (החלטה מיום 16.3.12). יחד עם זאת, מר אהרון התייצב להעיד ללא תצהיר לפי בקשת הצדדים, בהיתר בית המשפט.

12. אציין, כי עולה מכתב ההגנה של מר אהרון ומעדותו, כמו גם מכתב ההגנה של הנתבע, כי היחסים ביניהם עלו על שרטון. לטענתו של הנתבע שם, מר אהרון פעל ללא ידיעתו וללא אישורו, וכלשונו: "ביצע שורה של מעשים אשר סיבכו מאוד את הנתבע", כאשר השיקים נושא הדיון הם חלק מהעניין, אך לא כולו (ס' 21 ד לכתב ההגנה). בכתב ההגנה הכחיש הנתבע כל קשר לתובעת, לשיקים או לעסקת הנכיון, תוך שהביע תמיהה על כך שהתובעת בחרה שלא לתבוע את מר אהרון, שעשה את העסקה מול התובעת וקיבל לידיו את הכספים. בנוסף, בדיון מיום 27.11.11 הוצג תצהיר שעליו חתם מר אהרון בפני ב"כ הנתבע שבו מאשר מר אהרון, כי משך מספר רב של שיקים מהעסק של הנתבע (גרר מסלול) וחתם בשם בעל העסק ללא ידיעתו וללא אישורו של בעל זכות החתימה. עוד צוין בתצהיר, ביחס לשיקים נושא הדיון, כי מר אהרון מאשר שקיבל בחזרה מהבנק את השיקים שהופקדו בבנק למשמרת, ללא אישור של הנתבע וללא ידיעתו ואף שאינו הבעלים או מיופה כח בחשבון. ב"כ הנתבע הצהיר לפרוטוקול, כי מר אהרון חתם בפניו על תצהיר; והבהיר כי נעשה כתצהיר כללי שלא לצורך הליכים אלה דווקא נוכח טענות הנתבע כאמור (התצהיר צורף כנספח 6 להודעה בכתב מטעם הנתבעת מיום 27.11.11 בקשה 23).

13. מר אהרון הגיש כתב הגנה להודעה לצד ג' שבה הכחיש מכל וכל את טענת הגניבה. לטענתו, כל פעולותיו נעשו על דעת מנהלה של הנתבעת ועל דעת הנתבע. בעדותו בבית המשפט אישר מר אהרון כי כתב הגנתו כמוהו כתצהיר.

טענות הצדדים וגרסאותיהם
עיקר טענות התובעת וגרסתה
14. מטעם התובעת הוגש תצהיר מנהלה ובעליה, מר טריף אולג (מנהל התובעת או מר טריף).

15. לטענת התובעת, היא זכאית להיפרע מהנתבעת בגין השיקים. השיקים נמסרו לה כדין ע"י מר אהרון מטעם הנתבע, והושלמו על ידו כדין מטעמו של הנתבע. יתר על כן, התובעת אוחזת כשורה בשיקים, שסוחרו לה טרם מועד הפירעון וטרם שבוטלו, ושולמה בגינם תמורה מלאה. לחלופין, זכאית התובעת להיפרע מהנתבעת בהיותה אוחזת בעד ערך, לפי הלכת גויסקי.

16. ביום 7.1.2010 מסר מר אהרון לתובעת את השיקים נושא התובענה. תחילה מסר מר אהרון לתובעת שיקים של הנתבעת משורטטים "למוטב בלבד" עם שם הנתבע כנפרע. כיוון שכך, לא היה באפשרות התובעת לנכות את השיקים. על כן, הוסכם בינה לבין הנתבע כי הנתבע ימציא שיקים חלופיים ללא ציון שם הנפרע, ובתמורה תיתן לו התובעת הלוואה בסך של 100,000 ש"ח.

17. התובעת נתנה לנתבע הלוואה בתמורה לניכיון השיקים. ביום 10.12.2009 התובעת נתנה למר אהרון שני שיקים על סך של 50,000 ₪ וחלק נוסף נזקף ע"ח חוב קודם. הנתבע קיבל את מלוא התמורה בגין השיקים. מר אהרון אישר בעדותו, כי הפקיד את התמורה בגין ניכיון השיקים בחשבון העסקי של הנתבע (ש' 1-14 בעמ' 25).

התובעת מפנה לכרטסת הנתבע אצלה ולתדפיסי חשבון הבנק העסקי של הנתבע, שצורפו כנספחים א', ד' ו-ה' בהתאמה לתצהירה.

18. לטענת התובעת, העסקה עם הנתבע נעשתה בתום לב ועל יסוד עסקאות קודמות בין הצדדים שהסתיימו בהצלחה. הנתבע היה לקוח קבוע החל מחודש אוקטובר 2008 ועד תחילת שנת 2010. הכל באמצעות מר אהרון. משך תקופה זו, הנתבע לווה מהתובעת כספים וניכה אצלה שיקים, לרבות שיקים של הנתבעת, שנפרעו כסדרם. מדובר בכ- 20 שיקים אחרים שמסרה הנתבעת לנתבע, בסך כולל של 137,036 ₪, שנפרעו על ידי הנתבעת כסדרם. השיקים נושא הדיון נמסרו לתובעת ע"י הנתבע בתחילת חודש דצמבר 2009.

התובעת צירפה לראיה כרטסת לקוח של הנתבע אצל התובעת וכן, רשימת שיקים שנפרעו על ידי התובעת (נספח א' ונספח ג' לתצהיר התובעת, בהתאמה).

19. באשר להעדר שם הנפרע בשיקים - לטענת התובעת, מר אהרון השלים את שם הנפרע על גבי השיקים בהרשאת הנתבע בהתאם לחזקת ההשלמה הקבועה בסעיף 19 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (הפקודה). השיקים נמסרו לה כשהם שלמים, לאחר שכבר הוטבעה עליהם חותמת עם שמה של התובעת כנפרעת על ידי מר אהרון, שפעל בהרשאת הנתבע ולפיכך, לא נפל בהם כל פגם צורני. לפי עדותו של מנהל התובעת, הוא נתן למר אהרון את חותמת התובעת במשרדי התובעת ומר אהרון הטביע את החותמת במעמד זה (עמ' 17 ש' 28-30 ובעמ' 18 ש' 5-7).
עיקר טענות הנתבעת וגרסתה
20. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר מנהלה, מר תומר גזית (מנהל הנתבעת או מר גזית).

21. לטענת הנתבעת, היא איננה חייבת בפירעון השיקים, שלמעשה, נגנבו ממשרדה. התובעת איננה אוחזת כשורה ועל כן, איננה זכאית להיפרע מהשטרות גם מחמת הפגם הצורני - העדר שם הנפרע, שהושלם ע"י מר אהרון בחריגה מהרשאה וכן, מחמת כשלון תמורה.

22. לטענת הנתבעת, השיקים היו אמורים להימסר לנתבע לצורך תשלום דמי שכירות לשנת 2010. מר אהרון טען בפני הנתבעת, כי עסק הנתבע אמור להתאגד כחברה ולכן ביקש, כי הנתבעת תמתין עד אשר ימסור לה את שם החברה החדשה. השיקים הוכנו לבקשתו ללא ציון שם הנפרע. בשלב זה מר אהרון גנב את השיקים ממשרד הנתבעת. עד שהנתבעת הספיקה להורות על ביטולם, שיק אחד נפרע מחשבונה, לטובת התובעת.
השיק הנוסף הוכן לצורך רכישת סחורה שלא סופקה דה פקטו על ידי הנתבע, ואף אותו לא מסרה לידי הנתבע או למר אהרון.
(ראו למשל ס' 21-22, 28, 37-38 לתצהיר מר גזית).

23. הנתבעת הגישה תלונה במשטרה בגין גניבת השיקים מייד כששמה לב לכך, לאחר שנפרע השיק הראשון (התיק נסגר מחוסר ראיות. ראו הודעת המשטרה, שצופרה כנספח לכתב ההגנה של מר אהרון).

24. לטענת הנתבעת, התובעת ומר אהרון חברו יחד כדי להונות אותה. התובעת אינה תמת לב, שכן ידעה כי מדובר בשיקים גנובים ובכל מקרה ידעה, כי מר אהרון השלים את שם הנפרע על ידי הטבעת חותמת של התובעת. כן, לטענתה, היה על התובעת לקבל את אישור הנתבעת לניכיון השיקים ולמצער, היה עליה לוודא עם הנתבעת את תקינותם טרם ביצוע העסקה. לא היה בידה של התובעת להסתמך על פרעון שיקים על ידי הנתבעת בעבר, שכן המדובר בשיקים בודדים שנמסרו לנתבע בגין שכירות המשנה ובגין סחורה שרכשה ממנו הנתבעת אשר סופקה לידה, שלא כבענייננו.

25. לטענת הנתבעת, השיקים מעולם לא הגיעו לידיו של הנתבע, והיא נאלצה לשלם לנתבע את דמי השכירות החודשיים בניכוי השיק שנפרע. לראיה הגישה הראיות, כדלקמן:
נספח 7 לתצהיר הנתבעת, מכתב של הנתבע מיום 25.3.10, שבו הוא מאשר שהשיקים לא הגיעו לידיו לעולם ולא נפרעו; כי מר אהרון הודה שההמחאות נטלו על ידו ויושבו ללא דיחוי; וכי הנתבעת שילמה דמי שכירות לחודשים פברואר מרץ וקיבלה חשבונית 0232 0032. כמו כן, השיק הנוסף ניתן עבור 3 רכבים שמעולם לא סופקו לה על ידי הנתבע.
נספח 8 לתצהיר הנתבעת - העתק המחאות לתשלום דמי שכירות לשנת 2009.
נת/1 - העתק תדפיסי חשבון בנק הנתבעת.

השאלות לדיון
26. לטענת הנתבעת, השיקים נלקחו מרשותה בגניבה וההשלמה בוצעה בחריגה מהרשאה. בעוד שלטענת התובעת, מר אהרון קיבל את השיקים כדין מהנתבעת ופעל בהרשאה שניתנה לו מאת הנתבע ולכן, היא אוחזת בשיקים כדין ואוחזת כשורה.

27. השאלות לדיון הן אפוא, אלה:
ראשית, האם השיקים הוצאו מרשות הנתבעת כדין.
שנית, (ככל שהוצאו כדין), האם הושלם שם התובעת כנפרעת בשטר, לפי ההרשאה או בחריגה מהרשאה; אם הושלמו בחריגה מהרשאה, יש לבחון האם התובעת אוחזת כשורה, שכן רק אוחז כשורה יכול לגבור על השלמת השטר בחריגה מהרשאה.

דיון והכרעה
28. לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בכל החומר שהגישו הצדדים לתיק בית המשפט, אני דוחה את התביעה. מצאתי כי מר אהרון השלים את שם התובעת כנפרעת על גבי השיקים, בחריגה מהרשאה וכי התובעת איננה אוחזת כשורה. משכך, אין הנתבעת, מושכת השיקים, חבה על פיהם כלפי התובעת.

השטרות הושלמו בחריגה מהרשאה
29. דיני השליחות הכלליים חלים גם בהקשר השטרי, בכפוף להוראות ספציפיות ומיוחדות שנקבעו בפקודת השטרות. ככלל, דיני השליחות מטילים את הסיכון הנובע מחריגה מהרשאה, על צד ג' ועל השליח. בדיני השטרות נקבעו הסדרים ספציפיים שהרחיבו את ההגנה על צד ג', על מנת לתת תוקף לסיחור השטרות, כגון: ההסדרים שבסעיפים 24 - 25 לפקודה [ראו ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799 וכן פרק 11 בספרו של לרנר, דיני שטרות (מהדורה שניה, 2007) מעמ' 337 ואילך].

30. הסעיף הספציפי הרלבנטי לענייננו, הוא סעיף 19 לפקודה שעניינו בהשלמת שטר שחסר פרטים מהותיים (אין חולק כי שם הנפרע הוא פרט מהותי בשטר). סעיף 19 קובע, כי במקרה של חריגה מהרשאה בהשלמת הפרטים, רק אוחז כשורה זכאי להיפרע לפי השטר.

31. זוהי לשונו של סעיף 19 לפקודה:

"מסמך לא שלם או חתימה על החלק
19. (א) היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו.
(ב) מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהא אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה; זמן סביר, לענין זה, הוא שאלה שבעובדה; ואולם אם סיחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה, יהא השטר בידו כשר ובר-פעל לכל דבר, והוא יכול לאכוף אותו כאילו הושלם בתוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה".

32. אין חולק, כי התובעת קיבלה את השיקים לידה קודם שחל זמן פירעונם ובטרם הוראת הביטול מאת הנתבעת וכי השיקים שורטטו "למוטב בלבד", ללא שצוין בהם שם הנפרע. כמו כן, שמה של התובעת כנפרעת בשיקים, הושלם באמצעות הטבעת חותמת עם שמה על ידי מר אהרון. גם אין חולק כי השיקים הוכנו לנתבע עבור תשלום דמי שכירות והשיק הנוסף בעבור רכישת מכוניות.

33. האם השלים מר דוד אהרון את שם הנפרעת בהרשאת הנתבעת (מושכת השיקים)? - נחה דעתי, כי נסתרה חזקת ההשלמה הקבועה בסעיף 19(א) לפקודה וכי שם הנתבעת כנפרעת בשטר הושלם בחריגה מהרשאה. כאמור, לפי סעיף 19(ב) לפקודה, התובעת יכולה לאכוף את המסמך (השיק חסר שם הנפרע) אם סוחר לה לאחר השלמתו והיא בבחינת "אוחז כשורה". התובעת אינה אוחזת כשורה ועל כן, אין הנתבעת חבה על פי השיקים כלפי התובעת. הכל כמבואר להלן.

34. לגרסת הנתבעת, כאמור, השיקים הוכנו ללא ציון שם הנפרע, כיוון שהנתבעת המתינה שמר אהרון ימסור לה את שם החברה שהנתבע היה אמור להקים באותה תקופה. גרסה זו לא נסתרה בחקירה הנגדית של מנהלה, מר גזית. בעדותו חזר והבהיר, כי למד ממר אהרון שהוא אמור לרשום את העסק בשם של חברה חדשה ולכן חיכה עד למסירת השם ("...כל הסיפור היה שאנו מחכים לשם המוטב החדש. לא רצה שניתן שיקים לשם גרר מסלול כמו שנתנו בד"כ. רצה לתת לנו שם חדש ואנו חיכינו למועד קבלת השם החדש...", ש' 19-21 בעמ' 34).

35. גרסת הנתבעת מתיישבת עם גרסת התובעת בתצהירה, שלפיה תחילה המציא מר אהרון לתובעת שיקים של הנתבעת שכוללים את שם הנתבע כמוטב תוך ששורטטו "למוטב בלבד". אולם כיוון שלא ניתן היה לבצע עם שיקים אלה עסקת ניכיון "...סוכם כי הנתבע מס' 2 ימציא שקים חלופיים המשוכים ע"י הנתבעת מס' 1, בלי שם הנפרע הנתבע מס' 2, אותם יהא ניתן לנכותם" (סעיף 16(ג) לתצהיר התובעת). מכאן עולה כי גם לגרסת התובעת, מלכתחילה ערכה הנתבעת שיקים לתשלום דמי השכירות ורשמה בהם את שם הנתבע כנפרע (השיקים הראשונים) ואולם בהמשך, הם הוחזרו לה והיא התבקשה ע"י מר אהרון להחליף אותם בשיקים אחרים, כפי גרסת הנתבעת. עוד עולה, כי מר אהרון סיכם עם מנהל התובעת שהוא ימציא לתובעת שיקים אחרים של הנתבעת כשהם נטולי שם הנפרע, תחת השיקים הראשונים שהוחזרו. [במאמר מוסגר אציין, כי מר אהרון בח"נ (בעמ' 25), שם העלה גרסה שלא באה בכתב ההגנה, פסח על דבר הסיכום עם התובעת, סיכום שתואר כאמור בתצהיר התובעת].

36. בנסיבות אלה, אני מעדיפה את גרסת הנתבעת באשר לנסיבות שבהן רשמה את השיקים חסרי שם הנפרע ואת גרסתה כי השיקים המתינו לקבל מהנתבע את שם החברה שיש לרשום כנפרעת בשיקים. די בכך כדי לקבוע, כי שם הנפרע הושלם ע"י הנתבע שלא בהרשאתה. כיוון שהתובעת איננה אוחזת כשורה (כפי שיבואר להלן), אינני נדרשת לקבוע אם מר אהרון גנב את השיקים כפי שטוענת הנתבעת. השלמה בחריגה מההרשאה כאשר ההתובעת איננה אוחזת כשורה, מובילה לדחיית התביעה לביצוע השטרות.

37. אני דוחה את טענת התובעת, שלפיה הנתבעת יצרה כלפי התובעת מצג שממנו ניתן היה ללמוד כי שם הנפרע מולא ע"י מר אהרון כדין או שהנתבעת מנועה מלטעון כלפי התובעת טענה של חריגה מהרשאה בהשלמת השטר, בדומה לנסיבות בע"א 364/83 מזרחי נ' יעקבי, פ"ד מא(3) 402. לא הוכח קיומו של מצג כאמור וענייננו שונה בתכלית מזה שנדון שם.

38. לטענת מר טריף, הוא לא ערך כל בדיקה מול הנתבעת טרם קבלת השיקים ולא מצא לנכון לערוך בדיקה כאמור "לא יצרתי קשר עם הנתבעת [...] ולא היה לי שום חשש כי הכרתי את סמי ודוד אהרון וידעתי מזה שהנתבעת היא דיירת משנה בעסק שלהם אז לא היה לי שום חשש" (עמ' 15 ש' 25-28 וכן בעמ' 16 ש' 2-3). היכרות של מר טריף עם הנתבע ועם מר אהרון וידיעתו שהנתבעת היא שוכרת משנה בעסק, אין בה כדי ליצור מצג של שליחות כלפי התובעת, מצג שלפיו מר אהרון הוא שליח של הנתבעת לצורך השלמת השטר; ובוודאי שאין בה כדי ליצור מניעות מצד הנתבעת כלפי התובעת מלטעון להשלמת השטר ע"י מר אהרון בחריגה מהרשאה.

39. לפי הפסיקה, "כמו בדין הכללי, גם בדיני שטרות עשויה הרשאה להיווצר על ידי התנהגות, וככל שהקשרים בין השולח לבין מי שנחזה כשלוחו הדוקים יותר, כך תהא נטייה להסיק על קיומה של הרשאה. הרשאה נוצרת בדרך זו, בעיקר במקרה של שותפים, בני זוג או עובד בכיר חברה" (לרנר שם, בעמ' 340-341 והפסיקה הנזכרת שם).

40. אין ענייננו בא בגדר המקרים שבהם ניתן ללמוד מהנסיבות על קיומה של הרשאה או שקמה בהם טענת מניעות מלטעון לחריגה בהרשאה בהשלמת השטר. לא הוכחו יחסים מיוחדים בין הנתבעת לבין הנתבע (שמר אהרון פעל, לשיטת התובעת, בשמו) או יחסים שיכולים להוביל למסקנה בדבר הרשאה או לייצר חזות של הרשאה. מדובר ביחסים עסקיים של שוכר ושוכר משנה. לא ביחסי שותפות ולא ביחסים משפחתיים או כיוצ"ב.

41. לא רק זאת. גם במקרה של קשרים הדוקים שיש בהם כדי לבסס באופן עקרוני אפשרות למצג של שליחות (שכאמור, אינו מתקיים בענייננו), לעיתים מלמדות הנסיבות על העדר הרשאה. כך, למשל, אף שככלל מסירת פנקס שיקים ריק לבן זוג מהווה הרשאה לחתום על השיקים, נקבע כי במקרה שבו נעשה בפנקס השיקים שימוש מסיבי - כמות שיקים מרובה, סכומי כסף גבוהים ופירעון כל השיקים בחודש אחד - ניתן היה להניח שאין מדובר בפעולה לפי הרשאה (לרנר, שם).

42. בענייננו, מספר השיקים, הסכומים ומועדי פירעונם דרשו בדיקה נאותה עם הנתבעת ולא ניתן היה להניח שמדובר בפעולה בהרשאה. מדובר במספר רב של שיקים בסכום כולל של כ- 160,000 ₪, שהופקדו במועד אחר כנגד הלוואה ולא כמספר שיקים בודדים בכל עת לאורך תקופה, כפי שהיה בעבר בעסקאות קודמות שבהן נוכו שיקים שמשכה הנתבעת. יתר על כן, סכום השיק הנוסף עמד על סך של 34,950 ש"ח, שהוא סכום חריג לשיקים משוכים על שם הנתבעת שנוכו על ידי מר אהרון אצל התובעת (ראו ח"נ של מנהל התובעת המאשר פרטים אלה בעמ' 15 ש' 14-15 וכן, העתק רשימת השיקים שנפרעו, נספח ג' לתצהירו).

43. לא רק זאת, אלא שמשיקולי מדיניות משפטית, הנטל המוטל על התובעת כמי שעיסוקה בניכיון שיקים, בבדיקת ההרשאה שניתנה למר אהרון להשלמת השטר, הוא נטל מוגבר בהשוואה לזה המוטל על צדדים "רגילים" לשטר. [ראו פסק הדין בע"א 1286/90 בנק הפועלים נ' ורד הלבשה [פורסם בנבו] והדיון בפסק דיני מיום 1.5.14 בת"א (ראשל"צ) 44510-11-10 קודן טרסט בע"מ נ' חצרוני [פורסם בנבו]. איני רואה צורך לחזור על הדברים]. התובעת לא עמדה בנטל הרגיל המוטל על מי שנוטל שטר שאינו שלם לברר קיומה של הרשאה להשלמה, בוודאי שלא עמדה בנטל מוגבר.

44. אציין, כי בפני התובעת, שטוענת כי שם הנפרע הושלם כדין ע"י מר אהרון, עומד מכשול נוסף. לא רק שההשלמה צריכה להיעשות בהרשאת הנתבעת (וכאמור, קבעתי שלא כך היה) אלא שגם עליה להוכיח את טענתה כי מר אהרון פעל בשם הנתבע ובסמכותו. הרי אין מחלוקת שהשיקים הם בעבור הנתבע, לצורך תשלום דמי שכירות ולתשלום בגין עסקת רכבים, ולא יועדו למר אהרון באופן אישי. גם בעניין זה נסתרה חזקת ההשלמה שלפי ס' 19(א) לפקודה. הנתבע טען בכתב ההגנה, כי מר אהרון פעל בכל הקשור לשיקים שלא בידיעתו ולא בסמכות, ובא כוחו אף הצהיר לפרוטוקול שמר אהרון חתם בפניו על תצהיר ברוח זו (ראו ס' 12 לעיל). אף על פי כן לא עשתה התובעת להניח תשתית ראייתית ראויה בעניין זה והסתפקה בהעלאת הטענה שמר אהרון פעל בשמו של הנתבע וברשותו של הנתבע. זאת, מבלי שיש בידה יפויי כח או אסמכתא כלשהי להרשאה הנטענת בזמן אמת או לעת ניהול ההליכים (עמ' 18 ש' 8 ואילך לח"נ של מר טריף). מר אהרון נדרש בח"נ של ב"כ הנתבעת להתייחס לתצהיר שעליו חתם לכאורה בפני עוה"ד והשיב, כי מדובר בזיוף (עמ' 27 ש' 21-27). עוה"ד של הנתבע, לא זומן לחקירה והתובעת אף לא עמדה על זימונו של הנתבע, שזומן לפי בקשת הנתבעת (אם כי, כאמור, לא התייצב).

45. סיכומם של דברים עד כה - השטרות שהיו חסרים שם הנפרע, הושלמו ע"י מר אהרון בהטבעת חותמתה של התובעת כנפרעת, בחריגה מהרשאה.
אם כך, התובעת יכולה להיפרע מהם רק אם היא אוחזת כשורה. כאמור, אין התובעת אוחזת כשורה.

התובעת אינה אוחזת כשורה
46. זוהי הגדרת "אוחז כשורה", לפי סעיף 28 לפקודה:

"28(א). אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:
(1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל;
(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה."

47. התובעת איננה אוחזת כשורה כבר מן הטעם שכאשר נטלה אותו לא קיבלה לידיה שטר "כשהוא שלם ותקין לפי מראהו", כלשון הרישא של סעיף 28(א) לפקודת השטרות. בשעה שהתובעת מסרה לידי מר אהרון את החותמת שלה וזו הוטבעה על ידו בפניה ובמשרדה, יש לראותה כמי שנטלה שטר שאינו שלם והשלימו בעצמו. אין נפקא מינא לעניין זה, אם החותמת הוטבעה ע"י נציג התובעת או שזה מסר אותה למר אהרון על מנת שיטביעה ע"ג השיקים, במקום המיועד לשם הנפרע.

48. ראו לעניין זה י' זוסמן דיני שטרות (מהדורה שישית (התשמ"ג), בעמ' 265: "'שטר שאינו שלם או אינו תקין לפי מראהו, אינו מקובל על הסוחר ומעורר חשש; אין דרכם של סוחרים ליטול מסמך כזה. מסמך שאינו שלם - יוצא דופן מבחינת תוכנו, ומסמך שאינו תקין - מבחינת צורתו. מסמכים כאלה מעידים על עצמו כי ייתכן שמשהו אינו כשורה והם עצמם אומרים 'דרשני'. אם נתגלה פגם בזכות הקניין שבהם, הנוטל את המסמך הוזהר מראש.".
הדברים צוטטו בהסכמה בפסק הדין בע"א (ת"א) 2010/05 שחף טקס בע"מ נ' אביגדור פלדמן, עו"ד [פורסם בנבו] (ניתן ביום 1.2.2006, בהרכב כב' הנשיאה גרסטל והשופטים פוגלמן ושילה).

49. גם בהנחה שהתובעת קיבלה לידה שטרות תקינים ומלאים שהושלמו ע"י מר אהרון - אין התובעת יכולה לבוא בגדר אוחז כשורה. הרי התובעת, לפי גרסתה, דרשה מהנתבע להמציא שיקים פתוחים של הנתבעת שלא יצויין בהם שם הנפרע על מנת שניתן יהיה לנכותם אצלה. לפיכך, כשקיבלה את השיקים לידה ידעה כי הם היו חסרים פרט מהותי (שם הנפרע) והושלמו על ידי מר אהרון בהטבעת חותמתה של התובעת. גם מי שנוטל שטר ביודעו שהשטר לא היה שלם כשהוצא על ידי המושך והושלם לאחר מכן, אינו יכול להיות אוחז כשורה בשל העדר תום לב (ע"א 364/83 מזרחי נ' יעקבי, פ"ד מא(3) 402, בס' 7 לפסק הדין של הש' בך ופסק הדין של הנשיא שמגר; זוסמן שם, בעמ' 266-267; לרנר שם, ס' 8.3.1 בעמ' 241 טקסט סמוך לה"ש 170-171).

50. קיצורו של דבר, התובעת אינה אוחזת כשורה. משהושלם השטר בחריגה מהרשאה והתובעת איננה אוחזת כשורה, דין התביעה להידחות.

51. התובעת אף איננה בבחינת אוחז בעד ערך, כפי שנקבע בע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר, פ"ד טז(1) 596), ואיננה יכולה להסתייע בהלכה זו. "...הלכה זו עוסקת במועד סיחורו או נטילתו של שטר, בעוד שבענייננו נטלה לידיה ... מסמך שאינו שטר (כאמור, המסמך הפך לשטר רק לאחר שהושלם). מקובל עלינו שאין להרחיב את הלכת גויסקי מעבר לנדרש, בין היתר לנוכח הביקורת שנמתחה עליה בפסיקה..." (ע"א (ת"א) 2010/05 שחף טקס בע"מ [פורסם בנבו] הנזכר לעיל, בס' 5(ג)).

52. נוכח האמור התייתר הצורך לדון בטענות אחרות של הצדדים, לרבות בטענות הגניבה וכישלון תמורה כמו גם הטענות ביחס לתמורה שנתנה התובעת בעד השטרות.

53. סוף דבר, התביעה כנגד הנתבעת נדחית.
54. התובעת תשלם לנתבעת 1 הוצאות בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.
5129371
512937154678313
54678313ניתן היום, י"ח אב תשע"ד, 14 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.

5129371
512937154678313

יעל בלכר 54678313-/

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

תא (ת"א) 1642/97 ס.א.י. - ירק בניה והשקעות בע"מ נ' הרדופים יוזמה בבניה בע"מ

1 1 1 1 1 (0 Votes)

בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בתל – אביב יפו א 001642/97

בפני: כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל 22/05/2005

בעניין: ס.א.י. - ירק בניה והשקעות בע"מ
התובעת
והנתבעת שכנגד
נ ג ד
1 . הרדופים יוזמה בבניה בע"מ
2 . פרנקל יוסף
3 . קיבוץ הרדוף
הנתבעים
והתובעים שכנגד

כתבי עת:
דרורה פלפל, "סעיף 39 לחוק החוזים", הפרקליט, כרך לו (תשמ"ד-תשמ"ו) 53
א' פרוקצ'יה, "מושג ותיאוריה בתורת האישיות", עיוני משפט, כרך יז (תשנ"ג) 167

ספרות:
ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי
אירית חביב-סגל, דיני חברות, לאחר חוק החברות החדש
נ' כהן, גרם הפרת חוזה - דיני הנזיקין העוולות השונות (ג' טדסקי עורך, תשמ"ו)

פסק דין

א. מהות התובענה

זו תביעה להשבת תשלומים ששולמו ביתר ולפיצויים על הנזקים שנגרמו עקב הפסקת העבודות והפרת ההסכמים, ותביעה שכנגד להחזר תשלומים שונים והפרשים.

ב. עובדות רלוונטיות

התובעת הינה החוכרת והמחזיקה של מגרש בהוד השרון.
הנתבעת 1 הינה חברה בע"מ העוסקת בבניה.
הנתבע 2 הינו מנהל ובעלים של מחצית הון המניות בנתבעת 1.
הנתבע 3 הינו בעלים של מחצית הון המניות בנתבעת 1 ומנהל בנתבעת 1 באמצעות שלוחו חבר הקיבוץ איל זיגלמן.
ביום 2.7.1996 התקשרה התובעת עם הנתבעת 1 בהסכם לפיו התחייבה נתבעת 1 לבנות בעבור התובעת שלושה מבנים בני שתי קומות ומרתף כל אחד (להלן: "הקומות התחתונות") כנגד תמורה פאושלית בסך 5,445,815 $ ארה"ב (להלן: "הסכם היסוד").
ביום 30.5.97 התקשרו התובעת ונתבעת 1 בהסכם נוסף בו הוסדרה בנייתה של קומה ג' כנגד תמורה פאושלית בסך של 1,100,000 $ ארה"ב.
נתבעת 1 הפקידה בידי התובעת שתי ערבויות בנקאיות להבטחת הביצוע של העבודות, שביום 31.8.97 עמד סכומם הכולל על סך של 1,186,680 ₪ (להלן: "ערבויות ביצוע").
ביום 31.8.97 פג תוקפן של ערבויות הביצוע בזמן שהעבודות היו בעיצומן, ולטענת התובעת למרות בקשתה סירבה נתבעת 1 לחדשן.
ביום 25.9.97 הודיעה נתבעת 1 לתובעת שהיא מפסיקה את העבודות וכך גם עשתה בפועל (להלן: "ההודעה על הפסקת העבודות"). באותה הודעה נימקה נתבעת 1 את הפסקת העבודות בכך שהתובעת לא הגיבה לדרישתה של נתבעת 1 לתשלום הפרשי הצמדה בסך 146,202 ₪ שדרשה ממנה נתבעת 1 (להלן: "דרישת ההפרשים").
עד למועד הפסקת העבודות אישר מפקח התובעת, מר פרדי קייזר, את הביצוע המצטבר של העבודות כפי שנרשם על ידו בחשבונות (ת/19(15) לקומות התחתונות, ות/20(6) לקומה ג') בהיקפים כדלקמן:
בגין קומות תחתונות–אושר ביצוע בהיקף מצטבר של 85.6% שהנו שווה ערך לסך של 4,666,618 $ +מע"מ.
בגין קומה ג' אושר ביצוע בהיקף מצטבר של 856,000 $ + מע"מ.
אין מחלוקת על כך שהסכומים הללו שולמו לנתבעת 1 בפועל וכי בנוסף עליהם שילמה התובעת לנתבעת 1 מקדמה בסך של 544,000 $ +מע"מ בגין ההסכם היסודי ומקדמה בסך של 500,000 $ + מע"מ בגין ההסכם הנוסף.
עד למועד הפסקת העבודות ע"י נתבעת 1 כבר שילמה התובעת לנתבעת 1 סך כולל העולה על 6 מיליון דולר + מע"מ.
ביום 30.9.97, לאחר שהפסיקה את העבודות, הגישה נתבעת 1 לתשלום חשבונות אחרונים לקומות התחתונות (ת/19(16)) ולקומה ג' (ת/20(6)).
בהתייחס לחשבונות האחרונים קבע המפקח פרדי קייזר כי אין לאשר תשלום כלשהו וכן קבע, כי במסגרת החשבונות שקדמו לחשבונות האחרונים שולם לנתבעת 1 תשלום יתר.
ביום 12.10.97 הודיע על כך לנתבעת 1 במכתב (ת/16).
אין חולק כי במועד שבו הופסקו העבודות ע"י נתבעת 1 נותרו המבנים בלתי גמורים וכי גם לשיטת נתבעת 1 היא לא השלימה את העבודות נשוא ההסכמים. לפיכך, התובעת נאלצה להשלים את המבנים באמצעות אחרים.

ג. הסעדים המבוקשים

הסעדים המבוקשים ע"י התובעת:
השבת הסכומים ששולמו ביתר על פי סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה);
פיצויים על הנזקים שנגרמו עקב הפרת ההסכמים;
הפרשי עלויות בגין השלמת בניית המבנים בידי התובעת אחר שנתבעת 1 הפסיקה את העבודות: 1,551,530 ₪ + מע"מ;
פיצוי מוסכם בגין הפיגור בהשלמת המבנים בששה חודשים בגובה 589,123$, שנכון למועד הגשת התביעה הוא 2,102,712 ₪;
חיוב נוסף במס רכוש בסך של 59,234 ₪, שנגרם בשל הפיגור בהשלמת המבנים.
כמו כן התובעת מבקשת שיטילו על נתבעים 2 ו- 3 אחריות אישית הן בדרך של הרמת מסך והן בדרך של אחריות נזיקית בעוולות של תרמית בניגוד לסעיף 56 לפק' הנזיקין, רשלנות וגרם הפרת חוזה.
התובעת מבקשת שהנתבעים ישלמו לה סך של 3,200,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

בתביעה שכנגד טוענת נתבעת 1 כי בעת הפסקת העבודה באתר ביום 25.9.97, טרם הושלם ביצוע ההסכם על פי הזכות שהוקנתה לה בהתאם להסכם, וזאת בגין הפרות חוזרות ונשנות מטעמה של התובעת שסרבה לשלם לה סכומים שמגיעים לה על פי ההסכם ועל פי דין.
לטענתה, לאור סירובה של התובעת להתייחס לדרישותיה אף לאחר הפסקת עבודתה באתר, נאלצה נתבעת 1 לבטל את ההסכמים וביום 13.10.97 הודיעה לתובעת על ביטולם כדין.
עניינה של התביעה שכנגד , כך נטען, בהפרות הסכמים מצידה של הנתבעת שכנגד ובניסיונה להתעשר שלא כדין על חשבונה של התובעת שכנגד ולאלצה לספוג נזקים והוצאות כתוצאה מסירובה לשלם לתובעת שכנגד סכומים המגיעים לה.
בנוסף נטען כי הנתבעת שכנגד התרשלה בקיום התחייבויותיה, וכתוצאה מכך נגרמו לתובעת שכנגד נזקים אשר בגינם היא מבקשת פיצוי.
התובעת שכנגד עותרת בתביעה שכנגד לחייב את הנתבעת שכנגד בתשלום של 2,096,337 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, וכן לדחות את תביעתה של הנתבעת שכנגד.

ד. הפלוגתאות

מכתבי הטענות ומסיכומי הצדדים עולות הפלוגתאות הבאות:

- האם הפסקת העבודות וביטול ההסכמים בידי נתבעת 1 נעשו כדין?
- מהו היקף העבודות שבוצע.
- היש להשיב מקדמות.
- היש לפסוק פיצויים על הפרשי עלויות בגין השלמת המבנים.
- מה דין הפיצויים המוסכמים בגין הפיגור בהשלמת המבנים.
- היש להטיל אחריות אישית על נתבעים 2-3.
- מה דין התביעה שכנגד להחזר תשלומים והפרשים.

ה. האם הפסקת העבודות וביטול ההסכמים בידי נתבעת 1 נעשו כדין?

(1) משקל עדותו של המפקח פרדי קייזר

העדות המרכזית בענייננו היא עדותו של המפקח פרדי קייזר ותצהירו ת/4. התובעת מסתמכת רבות על עדותו, ואילו בפי נתבעת 1 טענה חוזרת ונשנית כי אין לתת משקל רב לעדותו.
הואיל והשאלות המרכזיות הן שאלות שבעובדה, הרי שמן הראוי לדון בשאלת משקל עדותו של המפקח פרדי קייזר.
לפי סעיף 5 של הסכם היסוד המפקח הינו מהנדס פרדי קייזר (להלן: "קייזר") ו/או כל מי שיבוא במקומו לפי החלטת החברה.
בסעיף 8 לאותו הסכם נקבעו סמכויותיו של המפקח.
תפקידו של המפקח לוודא עבור החברה שהקבלן מבצע את העבודה בהתאם לתוכניות, ולבדוק את אופן ביצוע העבודה, קצב ההתקדמות ומידת ההתאמה של ביצוע העבודה לתוכניות, למפרט, ללוח הזמנים, ולהוראות ההסכם, וכן לקבוע איזה חלק משלבי ביצוע העבודות בוצע בהתאם לתוכניות ולמפרט, הן לצורך עמידת הקבלן בלוח הזמנים לביצוע והן לצורך קביעה איזה חלק מהתמורה יגיע לקבלן מהחברה מפעם לפעם כמפורט בהסכם זה.
בסעיף 8(ה) להסכם נקבע באופן מפורש, ש"הוראות המפקח והחלטותיו במסגרת סמכויותיו כמפורט בהסכם זה יחייבו את הצדדים והצדדים יפעלו על פיהם".
לאור הסכם היסוד נראה שיש לתת משקל מיוחד לעדותו של המפקח קייזר.
לטענת נתבעת 1 קייזר אינו עד אובייקטיבי, שאינו ראוי לתואר "מפקח" הנתון לו בהסכם היסוד, שכן הוא חלק אינטגרלי של התובעת ואף היה מצוי בניגוד עניינים פנימי, שמנע הימנו לבצע את תפקידו כמפקח וגורע ממשקל עדותו בכלל.
לא השתכנעתי מטענה זו, ונתבעת 1 לא הצליחה להוכיח את חוסר-האובייקטיביות של קייזר.
משקיבלה על עצמה נתבעת 1 בהסכם היסוד את קביעותיו של המפקח קייזר היא העניקה לקביעותיו מעמד מחייב; ואם סברה נתבעת 1 מלכתחילה שאין קייזר ראוי לתואר "מפקח" שעל פיו יישק דבר מדוע הסכימה מלכתחילה לקבלו כמפקח?
אין לה להלין אלא על עצמה.

(2) סעיפי החוזה

לטענת נתבעת 1, היא פעלה בהתאם לסעיף 21(ג) להסכם היסודי, המאפשר לה להפסיק את העבודות, אם לא ישולם לה, תוך 30 יום מדרישתה, סכום שאושר לתשלום; וכן לבטל את ההסכמים, אם הסכום לא ישולם תוך 15 יום נוספים.
לטענתה, לאור העובדה שדרישת ההפרשים לא נענתה בידי התובעת הרי שהיא היתה רשאית להפסיק את העבודות.
אין בידי לקבל טענה זו.
נקבע בסעיף 21(ג) להסכם היסוד:

"במידה והחברה לא תשלם לקבלן במועד הקבוע בהסכם זה לתשלום, סכום כלשהו המגיע לקבלן לפי אישור המפקח, לפי העניין, מעבר ל-30 יום לאחר קבלת דרישת תשלום מאת הקבלן לה צורפה העתק אישור המפקח יהיה הקבלן רשאי להפסיק את העבודה עד לקבלת התשלום וזאת בלא לגרוע מכל זכות אחרת השמורה לקבלן לפי כל הסכם ודין. הקבלן אף יהיה רשאי לבטל הסכם זה במידה והאיחור בתשלום יימשך גם לתקופה של 15 יום מיום הפסקת העבודה על פי סעיף זה".

בסעיף האמור נאמר במפורש כי הזכות להפסקת העבודות נתונה "במידה והחברה לא תשלם לקבלן במועד הקבוע בהסכם זה לתשלום, סכום כלשהו המגיע לקבלן לפי אישור המפקח".
מועדי התשלום נקבעו בסעיף 14(א)(2) להסכם היסוד:

"אחת לכל חודש קלנדרי יגיש הקבלן למפקח חשבון אשר בו יפורטו להערכת הקבלן איזה חלק (באחוזים) משלבי העבודה בוצע ע"י הקבלן בחודש הקודם".

ובסעיף משנה (4) נאמר ש:

"המפקח יבדוק את חשבון הביניים ויאשרו לתשלום אותו חלק ממנו, ועד כולו אשר מתייחס לעבודות שבוצעו בהתאם לתוכניות ולמפרט ולפי החלק היחסי באותן עבודות שבוצעו והכל בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי של המפקח".

לדרישת ההפרשים ת/9 לא צורף "העתק אישור המפקח", ולפיכך אין היא עומדת בתנאי סעיף
21.
טענתה האחרת של נתבעת 1 היא, שהיא זכאית לתמורה נוספת בגין היקף ביצוע עבודות נרחב יותר מזה שאושר על ידי המפקח קייזר, ומשלא ניתנה התמורה האמורה היא יכולה לבטל את ההסכמים.
אף טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם מה שנקבע בהסכם היסוד.
כפי שנראה להלן, קביעותיו של המפקח קייזר היו בהתאם לסמכותו לפי סעיף 8 להסכם היסוד, כמוסכם על שני הצדדים. ואם בכל זאת חפצה נתבעת 1 לחלוק על קביעתו זו, היה עליה לפעול בהתאם לקבוע בסעיף 1(ב)(6) להסכם היסוד ולברר המחלוקת בפני הפוסק הטכני המוסמך לדון בעניינים טכניים מקצועיים.
אך נתבעת 1 לא איפשרה לפוסק הטכני, שפניה אליו נעשתה בידי התובעת (ת/14), לקבוע את פסיקתו עד ליום 26/10/97, כפי שהפוסק הטכני ביקש לעשות בדיון שעשה בין שני הצדדים ב- 12/10 (ת/15), שכן נתבעת 1 מיהרה לבטל את ההסכמים ביום 13/10/97 (ת/18) ואף הודיעה לפוסק באותו יום כי בשל הביטול לא תתייצב עוד בפניו (ת/17) ביום ה-17/10, כפי שנקבע בדיון הראשון שהיה בפניו.
נראה כי פעולותיה הבהולות של נתבעת 1 היו מכוונות למנוע בכל מחיר מהפוסק הטכני להכריע בסכסוך ביניהם, כמתבקש לאור ההסכם היסודי.
בנסיבות אלו לא נותר לי אלא לקבוע שביטול ההסכמים בידי נתבעת 1 היה נגוע בחוסר תום לב (על נושא תום הלב ר' להלן במסגרת הדיון באחריות האישית של נתבעים 2-3), ואף היה בלתי צודק בנסיבות העניין כמשמעות מונח זה בסעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970.
זאת, לא רק בשל העדר תום הלב באופן ההתחמקות מפסיקת הבורר הטכני (על היחס בין תום לב לסייג של התנהגות בלתי צודקת ר' ע"א 409/78 גולן נ' פרקש, פ"ד לד(1) 813; ג' שלו, דיני חוזים, ירושלים תשנ"ה, 557-556); אלא אף בשל האחוז הקטן של סכום דרישת ההפרשים (146,000$) ביחס לסכומים הגדולים שכבר שולמו בידי התובעת לנתבעת 1 (סכום העולה על 6 מליון $), ובשל העובדה שמדובר בדרישה לתשלום הפרשי הצמדה שנדרשה בגין חשבונות שחלקם ישנים מאוד ואשר שולמו כשנה קודם לכן.
בנסיבות מעין אלו פסק בית המשפט העליון שביטול ההסכמים הוא בלתי צודק (ר' ע"א 3694/99 דפנה ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, תק-על 2000(3), 3066).
אשר על כן אני קובעת כי הפסקת העבודות וביטול ההסכם בידי נתבעת 1 אינם עומדים בתנאים שנקבעו בידי הצדדים בהסכם היסוד והם נעשו שלא כדין.

ו. היקף ביצוע העבודות

גדר המחלוקת בין התובעת לבין נתבעת 1 ביחס להיקף ביצוע העבודות עד להפסקתן נוגע הן למכלול העבודות נשוא ההסכמים הצריכות להתבצע כנגד התמורה ללא תלות בכמויות ובחומרים (להלן: "עבודות חוזה") והן לעבודות נוספות שיש לשלם עליהם תמורה נוספת לפי סעיף 7 להסכם היסודי. להלן אדון בעבודות החוזה ואילו בעבודות הנוספות אדון בנפרד בהמשך במסגרת הדיון בתביעה שכנגד.

עבודות חוזה
לענין היקף הביצוע המצטבר של "עבודות החוזה" תובעת התובעת סך של 381,545$ (כך, לאור הבהרת ב"כ התובעת, ע' 7 שורה 1-2 לפרוטוקול מ- 19/2/3 [על פי סעיף 58.3 לתצהירו של קייזר ת/1] ומפחיתה בכך את הסכום שנתבע בכתב התביעה שהיא 1,358,300 ₪ (לפי שער של 3.56). בגין תשלום יתר על עבודות אשר לטענתה לא הושלמו או לא תוקנו;
ואילו נתבעת 1 תובעת בתביעה שכנגד 718,155 ₪ בגין אישור חסר של שיעור ביצוע עבודות.
לטענת התובעת על פי בדיקת המפקח קייזר, נמצא בדיעבד, כי התובעת שילמה לנתבעת סכום עודף על עבודות שלא בוצעו; ולאור סעיף 14(א)(6) להסכם היסוד אישור תשלומי הביניים וכן ביצועם של תשלומים אלה, אין בהם משום הודאה סופית המחייבת מטעם החברה ו/או המפקח לטיב העבודה שנעשתה בביצוע המבנים ו/או לנכונות החשבון; ולפי סעיף 16 אם יתברר כי שולמו לקבלן על ידי החברה תשלומים כלשהם מעבר למגיע לו, יחזירם הקבלן מיד עם דרישה.
לטענת נתבעת 1 לאחר בדיקה של מומחים מטעמה הוברר כי לכל הפחות בוצעו 87.75% מכלל העבודה על פי הסכם היסוד, ובגין הסכם הנוסף (קומה ג') בוצעו עבודות בשווי של 908,343 $.
בחשבון 15, שאושר כחודש קודם להפסקת העבודות בידי המפקח פרדי, נקבע אחוז ביצוע של 85.6% ונתקבל תשלום בגין שיעור זה, ונתבעת 1 טוענת שהיא זכאית להפרש של 2.15% המהווה את היקף העבודות אשר בוצעו במהלך ספטמבר 97 במסגרת ההסכמים.
לטענתה, בעקבות הפסקת העבודה לקח על עצמו המפקח פרדי את המשימה לשפר את עמדתה של התובעת וקבע כי למרות שבחשבון מס' 15 שאושר על ידו חודש קודם לכן, אושרו ביצועם של 85.60% מהעבודות, הרי חודש מאוחר יותר לאחר בדיקה מחודשת הוא מצא כי בוצעו רק 80.35% מהעבודה.
אף לגבי חשבון חלקי 6 (לגבי קומה ג') מצא המפקח קייזר, על פי בדיקתו המחודשת, כי נתבעת 1 ביצעה פחות עבודות ואף שבחשבון חלקי 5 אישר לתשלום סך של 856,000$ בגין כלל העבודות שבוצעו עד למועד זה, הרי שחודש מאוחר יותר אישר אך סך של 760,360$ בגין כל העבודות שבוצעו (90,000$ פחות).
נתבעת 1 ביקשה להפחית ממשקל עדותו של קייזר לאור העובדה שלא אחת הוא אישר בחשבונות שלפני הפסקת העבודות אחוזי ביצוע גבוהים מאלו שהוא אישר בבדיקתו המחודשת אחר הפסקת העבודות.
התובעת, לעומת זאת, טוענת שבתחילת הפרוייקט הקפיד המפקח קייזר על אישור החשבונות באופן דווקני ואולם מיד לאחר שהורה על הפחתת התשלום בשל ליקויים בביצוע יצאה נתבעת 1 במחאה (ת/74 מיום 5.6.96):

"לא מקובלת עלינו הפחתה בגין תיקונים - במידה וישנם תיקונים הם יתבצעו במהלך העבודה השוטפת ללא כל קשר עם החשבון ולכן ישנם בידכם מספיק בטחונות".

ואכן, לטענת התובעת בהמשך הפרוייקט ועד להפסקת העבודות נהג המפקח פרדי לאשר את היקפי הביצוע באופן ליבראלי ואף מעבר למה שבוצע בפועל.
מדיניות זו הוכתבה במידה רבה ע"י הבעלים של התובעת לנוכח לחצים שהפעילה נתבעת 1 ומתוך רצון לתת לה תמריץ.
טענה זו נתמכת מתצהירו של קייזר (סעיפים 18-16 לת/4), אשר הסביר בהרחבה את האופן שבו אישר את אחוזי הביצוע:

"ברוב החשבונות אשר הוגשו ע"י הרדופים, הדרישה היתה גבוהה מעבר להיקף הביצוע בפועל... יחד עם זאת, על פי רוב לא החמרתי באישור החשבונות, כלומר אישרתי היקף ביצוע גבוה יותר מהביצוע בפועל (להלן: "אישור יתר"). למשל: היו מקרים בהם עבודה מסויימת בוצעה אך נדרשו תיקונים. למרות זאת, אישרתי בחשבון החלקי את הביצוע כאילו כבר בוצעו התיקונים, מתוך הנחה שהתיקונים יבוצעו זמן קצר לאחר אישור החשבון. היו גם מקרים שבהם בוצעו הייצור והאספקה של אלמנטים הקשורים בעבודה מסויימת ונותרה עבודת ההתקנה. על סמך הייצור והאספקה לאתר, אישרתי בחשבון החלקי את ביצוע העבודה כאילו כבר בוצעה ההתקנה, מתוך הנחה שההתקנה תבוצע זמן קצר לאחר אישור החשבון... אם הייתי פועל על פי שיקול דעתי המקצועי בלבד, הייתי מאשר את החשבונות בהיקפים נמוכים יותר ובהתאם למציאות בשטח, אך קיבלתי הנחייה כללית ממנהלי ס.א.י לא להחמיר באישור החשבונות החלקיים, על מנת לתת תמריץ להרדופים. בשני מקרים, לאחר שכבר אישרתי את החשבון החלקי לפי שיקול דעתי, הורו לי מנהלי ס.א.י לתקן את החשבון ולהגדילו, עקב הלחץ של הרדופים... בשני המקרים, ההגדלה לא היתה קשורה למצב העבודות בשטח והיא נעשתה עקב לחץ של הרדופים ולאחר שהבטיחה לבצע מיד את העבודות הרלוונטיות".

המדיניות הליבראלית של התובעת ושל קייזר באישור החשבונות לא היתה אמורה לחשוף את התובעת לסיכון כספי כל עוד ערבויות הביצוע היו טובות ותקפות, (ולראיה ראו הסיפא של ת/74 שבו נתבעת 1 מפיסה את דעתה של התובעת בכך ש"לכן יש בידכם מספיק בטחונות"); ומאחר שלפי השיטה הפאושלית התמורה קבועה מראש, הרי שהקדמת התשלום הינה זמנית בלבד, שכן במסגרת ההתחשבנות הסופית בסיום העבודות, ממילא אין המזמין משלם אלא רק את התמורה שנקבעה מראש ולא מעבר לכך.
לטענת התובעת לאחר הפסקת העבודות ומשהסתבר כי פג תוקפן של ערבויות הביצוע היה הכרח לבצע בדיקה קפדנית של היקפי הביצוע.
בעניין זה העיד גם המומחה מטעם נתבעת 1 כי קיים הבדל בין הבדיקה השטחית יותר במהלך הפרויקט לבין הקפדנות הנהוגה בסופו:

"לקראת סוף פרוייקט אנחנו עם 'יד על הברז', 'יד תקיפה', זה אומר לבדוק שוב ושוב כל חשבון" (ע' 117).

חמישה ימים לאחר שנתבעת 1 הפסיקה העבודות ונטשה את האתר, ערך המפקח רשימה של כל העבודות שנותרו לביצוע – הן אלה שלא בוצעו כלל והן אלה שבוצעו חלקית או באופן לקוי. משמצא המפקח כי למעשה, היקפי הביצוע בפועל נמוכים מאלה שכבר אושרו בגין חשבונות אוגוסט, קבע כי היקף הביצוע לא התקדם.
הנה כי כן, ישנה מחלוקת בין הצדדים באשר לאחוזי הביצוע; ושני הכתובים מכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי - הסכם היסוד – ומכריע ביניהם.
הצדדים עצמם קבעו בהסכם היסוד את המנגנון המכריע במחלוקות שכאלו.
כאמור למעלה לפי סעיף 8 להסכם היסוד מוסכם על הצדדים שעניין אחוזי הביצוע נתון לקביעתו של המפקח קייזר, ולפיכך יש משקל מכריע לגירסתו בדבר אישור אחוזי הביצוע.
עדותו של קייזר בעניין אופן אישור אחוזי הביצוע מהימנה בעיני, ולמרות נסיונותיה של נתבעת 1 לטעון כי תיקון החשבונות בידי המפקח קייזר לא נעשה על בסיס מקצועי אלא במטרה לשפר את עמדתה של התובעת, הרי שהסברם של קייזר והתובעת לפשר תיקון החשבונות הגיוני בנסיבות העניין ומניח את דעתי.
איני מקבלת את טענת נתבעת 1 בדבר אי הוכחת פרטי העבודות המוסכמות לאור העובדה שאף במכתבי נתבעת 1 מוזכר המפרט הטכני שוב ושוב כמפרט מחייב (ראו ת/72(1) כמו גם נ/109, ובמכתב פרנקל ת/72(2)).
עוד אוסיף כי טענת נתבעת 1 בדבר העדר תוקפו המחייב של המפרט (נספח ב') היא הרחבת חזית אסורה, והדבר לא נטען בכתב ההגנה (כפי שהיה מחוייב לאור תק' 80 לתק' סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
לאור זאת אני מקבלת את טענתה של התובעת בדבר התשלום היתר ששילמה בעבור עבודות שלא בוצעו. לפי סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) חייב המפר להשיב לנפגע את מה שקיבל על פי החוזה, והואיל ובמקרה דנן בוטלו ההסכמים שלא כדין לאחר שחלקם כבר בוצע, הרי שההשבה צריכה להיעשות על-פי האמור בחוזה, בגין תשלום ששולם ביתר על ביצוע עבודות חוזה.
אשר על כן אני קובעת שנתבעת 1 חייבת להשיב 381,545 $. הסכום יומר לשקלים לפי השער היציג ביום התביעה וישא ריבית והצמדה כדין מאותו מועד ועד לתשלום בפועל.

ז. השבת מקדמות נוספות

אין חולק על זכותה של התובעת להחזר יתרת המקדמה לפי ההסכם הראשון על סך 292,945 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה כדין, וכך אני קובעת.
איני מקבלת את תביעת התובעת שיש להחזיר לה גם יתרת המקדמה נשוא ההסכם הנוסף בסכום של 234,000 ₪ שהועבר לשלטונות מע"מ; שכן לא נטען ולא הוכח שהתובעת לא ניכתה את המע"מ בגין המקדמה לאחר תשלומה כמס תשומות, ואין ראיה לכך, שחיובה בתשלום המע"מ לפי חשבונית הזיכוי הסב לה נזק כלשהו.
לפיכך אין יסוד לתביעתה בעניין זה, ואני דוחה אותה.
התובעת מבקשת בנוסף השבת מקדמת המעליות בסך 141,983 ₪ + מע"מ בשל העובדה שנתבעת 1 לא ביצעה את עבודות המעליות.
לעומתה, טוענת נתבעת 1 שלפי סעיף התשלומים ת/19 כולל סעיף המעליות – "הזמנה ייצור והרכבה", ונתבעת 1 אכן ביצעה עבודות שונות (פיגומים, עוגנים, תיקוני טיח ועוד).
התובעת לא הכחישה את קיומן של העבודות הנ"ל ולא טענה שניתן היה להרכיב את המעליות ללא העבודות שנתבעת 1 ביצעה.
לפיכך, יש להפחית מסכום ההחזר את שווי העבודה שבוצעה בסעיף המעליות לפי קביעת המומחה (סעיף 21 לנ/8), היינו, 8,077$ ארה"ב שהם 0.15%, וכן את יתרת המקדמה ששלמה נתבעת 1 לנחושתן ולא הוחזרה לה בסך 7,169 ₪ בצרוף מע"מ ובסה"כ 8,244 ₪ כולל מע"מ (סעיפים 190-187 לנ/6).
שני הסכומים האחרונים לא הוכחשו בידי התובעת, ולפיכך יש להפחית אותם מסכום ההחזר האמור למעלה.
אשר על-כן, אני קובעת לזכות התובעת:
1. סך של 292,945 ₪ (מקדמה לפי הסכם ראשון), נכון ליום חתימת החוזה הראשון
(2/7/96).
2. סך של 141,983 ₪+מע"מ – (עבודות מעליות), נכון לתאריך 15/1/97 (ס' 53 ל-ת/1), מסכום זה יש להפחית 8,244 ₪, נכון לתאריך 8/12/96 (ת/29) וכן 8,077$, הסכום יומר לשקלים לפי השער היציג נכון ליום הגשת התביעה וישא ריבית והצמדה עד לניכוי.

הסכום השקלי ישא ריבית והצמדה כדין עד לביצוע הניכוי. הסכום הדולרי יומר לשקלים ליום הגשת התביעה וישא ריבית והצמדה כדין עד לביצוע הניכוי.

ח. פיצויים על הפרשי עלויות בגין השלמת המבנים

התובעת עותרת על פי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) פיצויים על הנזקים שנגרמו לה עקב ההפרה שהפרה נתבעת 1 ותוצאותיה.
לטענת התובעת לו היתה נתבעת 1 משלימה את העבודות עד תומן היה על התובעת להוסיף ולשלם לנתבעת 1, מעבר למה ששילמה לה בפועל, סך נוסף של 3,687,270 ₪.
לעומת זאת, העלות שנגרמה לתובעת בבצעה את השלמת המבנים בעצמה (באמצעות קבלני משנה) היתה בסך של 5,238,800 ₪. ההפרש בין הסכומים הנ"ל – 1,551,530 ₪ בצרוף מע"מ הוא הנזק שנגרם לתובעת, לטענתה, עקב הפרת ההסכמים ע"י נתבעת 1 (להלן: "תביעת ההשלמה").
בסיכומיה מעלה נתבעת 1 את הטענה לפיה תביעת התובעת להשבת התשלום ששולם בלא שבוצעה עבודה ("תביעת ההחזר") ותביעת פיצויי ההשלמה הן כפל תביעה ביחס לאותם סכומים.
טענה זו בדין יסודה.
אמת, הפיצויים הנפסקים לנפגע בעד הנזק שנגרם לו עקב הפרת החוזה המתבקשים לפי סעיפים 2 ו-10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ותרופת ההשבה שעל פי סעיף 9 לאותו החוק הינן תרופות היונקות חיותן מדינים שונים.
הוראת ההשבה מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט (ראו למשל ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנצ'סקנה, פ"ד נו(4) 798), ופיצויים-, הם הוראה חוזית.
עם זאת, הנפגע לא זכאי להתעשר על ידי כפל תביעה.
כלל גדול קבע בעניין זה בית המשפט העליון בד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס, פ"ד מה(1) 221, 269:

"התנאי הראשון להכרה בתחולתם הבו-זמנית של ענפי המשפט השונים, הוא כי הנפגע לא יתעשר שלא כדין מצרוף זה. על כן, אם הנפגע זכה בפיצויים על פי דיני הנזיקין , באופן שהוא הועמד במצב בו היה נתון לולא בוצעה בו העוולה, הוא לא יזכה בפיצויים על פי דין החוזים, שכן מטרתם של אלה האחרונים להעמידו במצב בו היה נתון לולא הופר החוזה, ובמצב זה הוא יהיה נתון ממילא אם יזכה בפיצוי הנזיקין. קבלת פיצוי מצטבר תביא להתעשרות שלא כדין של הנפגע... גישה דומה חלה לענין היחס בין סעד הפיצוי (בחוזים או בנזיקין) לבין סעד ההשבה (בחוזים או בנזיקין או בעשיית עושר שלא כדין) . על כן אם הצד הנפגע זכה באכיפה או בפיצויים, המעמידים אותו במצב בו היה נתון לולא הופר החוזה, אין הוא זכאי גם להשבת התמורה העצמית, שכן בכך יתעשר שלא כדין על חשבון המפר". (ההדגשה שלי ד.פ.).

לפי כלל זה יוצא אפוא, שיש להפחית מתביעת ההשלמה את הסכומים שנפסקו בגין תביעת ההחזר.
לאור העובדה שהסכומים שנפסקו לטובת התובעת בתביעת ההחזר עולים על סכום תביעת ההשלמה, הרי שאין לפסוק לתובעת דבר בתביעת ההשלמה.

ט. פיצויים מוסכמים בגין הפיגור בהשלמת המבנים:

(1) הטיעון

התובעת טוענת כי כתוצאה מהפסקת העבודות בידי נתבעת 1 נגרם פיגור של שמונה חודשים בהשלמת המבנים לעומת המועד בו היה על נתבעת 1 להשלימם על פי ההסכמים.
"טופס 4" למבנים ניתן ביום 22.6.98 (ת/66) אך לטענתה הבניה הושלמה לגמרי באוגוסט 1998.
בכתב התביעה צמצמה התובעת את תביעתה לפיצוי מוסכם לפיגור של 6 חודשים בלבד.
על פי סעיף 22(א) להסכם היסוד התחייבה נתבעת 1 לפצות את התובעת בפיצוי מוסכם בשיעור של 0.05% מסה"כ התמוה החוזית בגין כל יום של פיגור.
לאור זאת מבקשת התובעת סך של 589,123$ שהיוו, לטענת התובעת, נכון למועד הגשת התביעה סך של 2,102,712 ₪.
עוד תובעת התובעת סך של 59,234 ₪ בגין חיוב נוסף במס רכוש שנגרם בשל הפיגור בהשלמת המבנים. זאת, לאור התחייבותה של נתבעת 1 לשאת בהוצאות התובעת בגין מס הרכוש שיחול על המגרש בתקופת הפיגור בהשלמת העבודות על פי סעיף 22(ב) להסכם היסודי.
בנוסף לכך מבקשת התובעת הוצאות תקורה בסכום כולל של 197,400 ₪.
להלן נדון בנפרד בתביעה לפיצויים מוסכמים, בתביעה להחזר מס רכוש ובתביעה להחזר הוצאות תקורה.

(2) פיצויים מוסכמים

נתבעת 1 טוענת כי התובעת אינה זכאית לפיצויים מוסכמים, שכן לא הוכח כי נגרם לה נזק כלשהו כתוצאה מהמועד בו הושלמו, לטענתה, העבודות.
מבלי להיכנס לשאלה האם נגרם לתובעת נזק כאמור, הרי שטענת נתבעת 1 אינה כדין.
"תניה בדבר פיצויים מוסכמים מחייבת. תנייה כזו מהווה ביטוי לרצון הצדדים כי במקרה של הפרת חוזה יהיו הפיצויים כמוסכם ביניהם, ללא הוכחת נזק; 'רצון זה של המתקשרים יש לכבד'. תוקפה של תניית פיצויים מוסכמים נגזר אפוא מעקרון של חופש החוזים" (ג' שלו, דיני החוזים, עמ' 590, ההדגשה שלי ד.פ.).
פיצויים מוסכמים נתבעים מכוח סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות). נפגע התובע פיצויים מוסכמים לפי סעיף 15(א) זכאי לפיצויים ללא הוכחת נזק.
כך כבר קבעה השופטת נתניהו בע"א 352/83 סיני נ' פישל, פ"ד מ(4) 319,329-328:
"אי הוכחתו של נזק אף היא אינה רלוואנטית. הרי זו משמעותו של סעיף 15, כי הפיצוי המוסכם ייפסק ללא הוכחת נזק..." (לעניין זה ר' גם מאמרו של מ' בורנובסקי, "נזק שנגרם כיסוד בפיצוי מוסכם", עיוני משפט יד (תשמ"ט) 193, המביע את הדעה כי המהות המשפטית של הפיצוי המוסכם אינה מחייבת ואינה מצריכה היזקקות ליסוד הנזק כמרכיב בפיצויים מוסכמים). דברים אלה אומצו אף בידי השופט חשין בע"א 4481/90 אהרן נ' פרץ, פ"ד מז(3) 427, 433.
אשר על כן התובעת אינה צריכה להוכיח נזק כדי לזכות בפיצויים מוסכמים.
עוד טוענת נתבעת 1 כי הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 22 להסכם היסודי, בסך 3,273 $ ארה"ב בתוספת מע"מ לכל יום של אחור, נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו במועד כריתת ההסכמים כתוצאה מסתברת של ההפרה הנטענת, שהרי מדובר כאן בהכנסה נטו בהעדר נזק.
לפיכך, טוענת נתבעת 1, אין מקום לחייב בפיצוי מוסכם ולחלופין יש להפחיתו לפי שיקול דעת בית המשפט.
אשר לעצם החיוב בפיצוי מוסכם כבר התיחסתי לכך לעיל.
ומה לעניין סמכותו של בית המשפט להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים?
סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות) מסמיך את בית המשפט להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים. סמכות ההפחתה תופעל כאשר ימצא בית-המשפט, כי הפיצויים המוסכמים נקבעו על-ידי הצדדים ללא כל יחס סביר לנזק שהיה ניתן לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.
איני מוצאת לנכון להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים בשל כמה טעמים.
ראשית, טענת נתבעת 1 שלא נגרם נזק בפועל אינה רלוונטית לסמכות ההפחתה.

"כאשר ניגש בית-המשפט לבחון את השאלה אם יש להפחית את הפיצויים המוסכמים, הוא מעמת את הפיצוי המוסכם על ההפרה הקונקרטית עם הנזק שהיה צפוי בעת כריתת החוזה. השאלה שבית-המשפט מציג בהקשר זה היא כדלהלן: האם מלכתחילה, בעת כריתת החוזה, הצדדים היו עשויים לראות את הפיצויים המוסכמים כמשקפים לפי קנה-מידה סביר את הנזק העשוי להיגרם מן ההפרה שהתרחשה בפועל. הנזק שביחס אליו נבחנת תניית הפיצויים המוסכמים הוא אפוא הנזק שהיה ניתן לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה, ולא הנזק בפועל". (שלו, דיני החוזים, עמ' 594-593).

בהקשר זה יפים דברי השופטת נתניהו בע"א 126/84 יצחקי נ' שור (פ"ד לח(3) 620,627):

"ויודגש, המבחן לא ייעשה על-פי הנזק, אשר נגרם בפועל ובדיעבד עקב ההפרה. ואין זה מעלה ואינו מוריד, אם בפועל לא נגרם כל נזק שהוא, או אם נגרם נזק, ששיעורו עולה מאה מונים על שיעור הפיצוי המוסכם. השאלה אינה, אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך. השאלה היא, אם הוא נקבע תוך יחס סביר לנזק, שניתן היה לצפותו כתוצאה מהפרה כזו, שאירעה בפועל".

ובעקבות דברים אלה נפסק ברוח דומה גם בע"א 524/83 קן תור נ' אלון, פ"ד מ(2) 533, 559; ובע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625,634).
יתירה מזו: כפי שכותבת פרופ' גבריאלה שלו (דיני חוזים, עמ' 593), סמכות ההפחתה היא "חריג לכלל הרחב, הגורס את תוקפן העקרוני של תניות פיצויים מוסכמים", ועל כן "יש להפעילה בצורה דווקנית וצרה. ואמנם, נדירים המקרים בהם יתערב בית-המשפט ויפחית מן הפיצוי המוסכם. עמדתו המוצהרת של בית-המשפט העליון היא, כי הפחתת הפיצויים המוסכמים תיעשה רק במקרה חריג, שבו מצא בית-המשפט העדר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שהיה ניתן לחזותו מראש. בדרך כלל ישאיר בית-המשפט את הפיצוי המוסכם בתוקפו".
התערבות בית-המשפט היא אפוא מצומצמת ונדירה, וכפי שנקבע בידי השופטת בן-פורת בע"א 300/77 רוזנר נ' בניני ט.ל.מ. (פ"ד לב(3) 682, 686):

"כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתוקפו".

ונשאלת השאלה: כלום קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שהיה ניתן לחזותו מראש?
סבורני שהתשובה לכך היא חיובית.
התובעת הראתה שעם גמר הפרוייקט הושכרו שלושת המבנים לחברות היי-טק.
שלושת הסכמי שכירות מוצגים ת/67 מצביעים על כך שהשכרת מחצית משטח המבנים מכניסה לתובעת דמי שכירות בסך העולה על 85,000 $, ובשישה חודשים – סך העולה על 480,000 $. זאת, כאמור עבור מחצית משטח המבנים בלבד!
לאור זאת נראה שהפיצוי המוסכם שנקבע הינו סביר בהחלט.

עוד טוענת נתבעת 1 כי התובעת כשלה בהוכחת חובתה להקטנת הנזק.
אין בידי לקבל טענה זו.
נטל הראיה בדבר הקטנת הנזק מוטל על המפר (ע"א 571/80 רחמים נ' טביק, פ"ד לז(2) 77, 81; ע"א 462/81 שמחון נ' בכר, פ"ד לט(1) 701, 708; ע"א 411/87 חזן נ' דגן, פ"ד מג(2) 273, 279).
אם לא יורם נטל זה, יהא על המפר לפצות את הנפגע עבור מלוא נזקו; הוא הדין אף כאשר הנפגע הקטין בפועל את נזקו (ע"א 462/81 הנ"ל, בעמ' 707-706).
לפיכך, נטל הראיה לעניין הקטנת הנזק היה מוטל דווקא על שכמה של נתבעת 1, שהפרה שלא כדין את ההסכם, אך נתבעת 1 לא הרימה נטל זה באופן משכנע.
לפיכך על נתבעת 1 לפצות את התובעת בפיצויים המוסכמים.

טוענת נתבעת 1 כי הפיגור בהשלמת המבנים אינו 8-6 חודשים כטענת התובעת.
אכן, אני סבורה שהצדק עמה והפיגור שנגרם היה פחות באופן משמעותי.
סעיף 3(ד) להסכם הנוסף (ת/2) מטיל על נתבעת 1 להשלים את ביצוע העבודות עד 30.11.97, בכפוף לכך שהיתר בניה לגבי קומה שלישית של אחד משלושת המבנים ניתן עד ליום 30.4.97. לא ניתן היתר עד ליום 30.4.97, ידחה מועד ביצוע העבודות בהתאמה.
כן התחייבה התובעת להמציא את כל היתרי הבניה לקומה ג' עד ליום 30.6.97.
הוכח כי אחד מהיתרי הבניה לקומה ג התקבל ביום 13.5.97 (ת/65), וכי כל היתרי הבניה ביחס לקומה ג' הומצאו לנתבעת 1 לראשונה ביום 20.7.97 (נ/6,81-79, לאור נ/90-92).
לאור העובדה שהיתר הבניה הראשון ניתן באיחור של כשבועיים, הרי שלפי ההסכם הנוסף אף מועד סיום הפרויקט נדחה ל-13.12.97 (ולא ליום 20.2.98 כטענת נתבעת 1, שכן לפי ההסכם די בהיתר בניה לגבי קומה שלישית של אחד משלושת המבנים, והיתר כזה ניתן ב-13.5.97).
לטענת התובעת רוב העבודות הסתיימו באוגוסט 1998, אך היא לא הביאה ראיות חיצוניות ממשיות על כך (מהנאמר בת/32 בהצעת המחיר לביצוע עבודות גמר ב-3.12.97 הצופה שביצוע העבודות יערך כ-8 חדשים אין להסיק שאכן כך ארע בפועל); מלבד האמור בתצהירו של בעל הדבר אייזק (סעיף 70 ת/1).
לטענת נתבעת 1, הפרוייקט הסתיים ביום 22.6.98, לכל המאוחר, שהרי אז הונפק טופס 4 (ת/66).
אני מקבלת את טענת נתבעת 1, בהעדר ראיה מכרעת הסותרת את ההנחה שהפרוייקט הסתיים ביום 22.6.98. מכאן, שעבודות ההשלמה נמשכו, לכל היותר, כ-6 חדשים ושבוע.
בנוסף לכך יש לציין כי התובעת עצמה גרמה לאחור של כחדשיים במועד השלמת הפרויקט, שכן למרות שנתבעת 1 הפסיקה את העבודות ב-25.9.97, הרי שמנהלי התובעת החלו לחפש אחר קבלן חלופי רק באמצע נובמבר 1997, לאחר שחזרו מחופשה בחו"ל, ורק בחודש דצמבר היא איתרה קבלני משנה (ת/1 סעיפים 59, 60, 63).
לאור זאת מן הראוי לנכות כחודשיים ימים מתקופת הפיגור האמורה.
אשר על כן אני קובעת שהתובעת זכאית לפיצויים מוסכמים בשיעור של 0.05% מסה"כ התמורה החוזית לשני ההסכמים – 6,545,815$ בגין כל יום פיגור בהשלמת המבנים למשך ארבעה חודשים ושבוע, דהיינו 6,545,815$ X 0.05% X 127= 415,659 $ לפי השער היציג ליום הגשת התביעה. הסכום יומר לשקלים לפי השער היציג וישא ריבית והצמדה כדין.

מס רכוש
מס הרכוש היחסי ששילמה התובעת עבור המגרש עליו נבנו המבנים הינו בסך של כ-118,470 ₪ לשנת 1998 (סעיף 76 לת/1 ות/69).
תשלום מס הרכוש היחסי לפיגור של שליש שנה שנגרם בשל הפסקת העבודות בידי נתבעת 1 הוא 39,490 ₪. תשלום זה חייבת נתבעת 1 לשלם לתובעת לאור סעיף 22(ב) להסכם היסודי.
הסכום נכון ליום התשלום וישא ריבית והצמדה כדין.
הוצאות תקורה
אשר להוצאות התקורה הרי שאין הם בגדר הפיצוי המוסכם הנזכר בסעיף 22 להסכם היסוד, שכותרתו "פיצוי בגין אי עמידה בלוח הזמנים", המורכב מקנס יומי ומהחזר מס רכוש, ויש להניח שהתובעת מחלה על זכותה לתבוע גם פיצוי מוסכם וגם הוצאות תקורה.
בכתב התביעה לא נזכרה כלל התביעה להוצאות התקורה, הנזכרת בסיכומי התובעת.
אפשר שהתביעה להוצאות תקורה כלולה בתביעה על פיצויים בגין הפרשי עלויות בשל השלמת הבניינים, שכאמור, אין לפסוק בהם דבר לטובת התובעת.
בנוסף לכך התביעה להחזר הוצאות תקורה לוקה בהעדר פרוט וביסוס, ואף לא הוכח שכתוצאה מתשלום המשכורות למנהלי התובעת נגרם נזק, הנובע מפיגור בהשלמת המבנים, שכן לא הוכח כי מנהלי התובעת לא היו מקבלים משכורות לולא הפרוייקט.
אשר על כן אני דוחה התביעה בגין הוצאות התקורה.

י. הטלת אחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3

עוד מבקשת התובעת להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל אחריות אישית על נתבעים 2 ו-3, שהם בעלי המניות בחברת נתבעת 1.
לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת קיימים חריגים המאפשרים הרמת המסך במקרים של שימוש לרעה במסך ההתאגדות.
בהתקיים חריגים אלה ניתן להתעלם מהאישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד.

הרמת מסך
התובעת מפנה לסעיף 6(ג) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, אך חוק החברות החדש לא חל בענייננו, אלא יש לפעול פי דיני החברות במתכונתם הישנה (על ההבדלים ביחס להרמת מסך בין סעיף 6 לחוק החברות החדש ובין הפסיקה המסורתית שקדמה לו ר' ד"ר חביב-סגל, דיני חברות, א, תל-אביב תשנ"ט, עמ' 260-245).
באופן מסורתי, הרים בית המשפט את המסך כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי מניות במסך ההתאגדות (ר' ע"א 478/74 נהר השקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 706, 712; ע"א 494/70 נירנברג נ' נירנברג, פ"ד כה(1) 185, 192-191. מבחן זה חל גם בפסיקה החדשה, ראו למשל: ה"פ 1823/92 בנק דיסקונט נ' אלברט סבג, פ"ד נו(3) 421).
עם זאת, כפי שציינה ד"ר חביב-סגל (שם, עמ' 253-254), המערכת השיפוטית נקטה זהירות בשימושה במבחן העמום של שימוש לרעה במסך ההתאגדות ונמנעה מלהיענות לתביעותיהם של נושי חברות, אשר ביקשו להרים את המסך רק משום שאינטרס ההסתמכות שלהם נפגע, כתוצאה מהפרדתה של האישיות המשפטית מבעליה או עקב האחריות המוגבלת של בעלי החברה.
בצד החלתו של מבחן השימוש לרעה, חזרה ההלכה הפסוקה והדגישה את "הזהירות" שעל בית-המשפט לנקוט כל אימת שדן הוא בהרמת-מסך, על מנת "שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו" (ע"א 458/68 יעקב נ' המרקים במאוחד של מקיף חברה להשקעות בע"מ, פ"ד כג(1) 65,70).
אף הפסיקה החדשה קבעה שאף במקום שהמחוקק מאפשר להרים את מסך ההתאגדות אין לעשות זאת אלא במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים.
כך למשל נפסק לאחרונה בע"א 8883/02 בדש נ' חוגלה קימברלי שיווק בע"מ:

"ככל שעסקינן בחריג לעיקרון החשוב המפריד בין אישיותה המשפטית של החברה ואישיותם המשפטית של בעלי מניותיה, אין לפרוץ את הסכר ואין ליתן להוראה זו פירוש רחב מדי (לגישה לפיה אין להרים את מסך ההתאגדות אלא "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים" ראו סעיף 6(ג) לחוק החברות). לא למותר לציין בהקשר זה אף שעסקינן במצב המשפטי ששרר קודם חקיקתו של חוק החברות, כי בחוק החברות בוטל כליל ההסדר שבסעיף 99(ב) סיפא, והתנאים להרמת מסך הם, בעיקרם, תנאים מהותיים שעניינם ניצול לרעה" (ראו: א' חביב סגל דיני חברות (כרך ראשון, תשנ"ט) 256).
לא השתכנעתי כי הנסיבות העומדות בפנינו מצדיקות הרמת מסך, במיוחד לאור העובדה שהתובעת לא הוכיחה שנעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות. וכן לא הוכח ערבוב של נכסי החברה ובעלי מניותיה.
טענת התובעת, שהקמת חברת ייזום נעשתה לצורך הברחת נכסים של נתבעת 1, אינה רלבנטית ביחס להרמת מסך, ולו משום העובדה שחברת ייזום אינה נתבעת בתיק זה והתובעת לא ביקשה להרים מסך בין שתי החברות (הרדופים וייזום).

אחריות אישית נזיקית
עוד מבקשת התובעת להטיל על נתבעים 2 ו-3 אחריות אישית בדרך של אחריות נזיקית על פי העוולות של תרמית, רשלנות וגרם הפרת חוזה.
אחריות נתבעת 3 נתגבשה לטענתה באמצעות פעולות נציגו-שלוחו זיגלמן, שניהל את כל ענייני הכספים של הרדופים והיה הרוח החיה מאחוריה פעולותיה. אחריותו של זיגלמן לנזקי התובעת מקימה לנתבעת 3 אחריות לנזקים אלה, וזאת הן מכוח אחריותו השילוחית של הקיבוץ למעשי זיגלמן כקבוע בסעיף 14 לפק' הנזיקין [נוסח חדש] ובהתאם לסעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 שהרי שלוחו של אדם כמותו ופעולת השלוח מחייבת את השולח, והן מכח תורת האורגנים – מכוחה יש לייחס את פעולות האורגן לתאגיד.
התובעת מבקשת שהנתבעים 2 ו-3 יחוייבו ביחד ולחוד עם הנתבעת 1 בגין כל חיובי הנתבעת 1 כפי שפורטו בכתב התביעה, ובכלל זה השבה ופיצויים בגין הפרה.
עוד טוענת התובעת שבמעשיהם ובמחדליהם של הנתבעים הם קיימו את חיוביהם הנובעים מההסכמים והשתמשו בזכויות הנובעות מההסכמים בדרך בלתי מקובלת ובחוסר תום לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973.
בהתנהגותם כאמור, גרמו הנתבעים לתובעת את הנזקים המפורטים לעיל, ולפיכך חייבים הם לפצותה בגין אותם נזקים.

אחריות אישית של אורגן חברה – עקרונות מנחים
בחירה בדרך של הטלת האחריות האישית עדיפה נורמטיבית על פני בחירה בדרך של הרמת מסך (ר' חביב-סגל, שם, עמ' 280-275).
גוף או נושא משרה בכיר בתאגיד הם אורגן של התאגיד (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364).
לפיכך נתבעים 2-3 הם אורגנים של נתבעת 1.
האם ניתן להטיל עליהם אחריות אישית? אם כן, באיזו עילה? בשאלות אלו נעסוק להלן. ראשית לכל נדון בעקרונות המנחים הכלליים לעניין הטלת אחריות אישית על אורגן של החברה.
ההבדל שבין הטלת אחריות אישית על אורגנה של החברה דרך תורת האורגנים, לבין השימוש בדוקטרינה של הרמת מסך מבואר יפה בפסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ (פ"ד מח(5) 661, 699) (להלן: עניין צוק אור):

"אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא, איפוא, הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה אותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות, עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה. ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעיתים, אורגן הוא בעל מניות. לעיתים, אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת המסך, מחייבת את בעלי המניות של החברה. בעלי המניות, בדרך כלל, אינם אורגנים בחברה. עם זאת, לא פעם האורגן אשר יחוב בחבות אישית נזיקית הוא בעל מניות השליטה בחברה. אילו היה מורם מסך ההתאגדות, הוא אשר היה נושא בעיקר הנטל כלפי הצד השלישי.
מבחינה עיונית, יש להדגיש כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (א' חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 214 ,197). האחריות האישית מוטלת על האורגן על פי קני המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים. הרמת המסך - לעומת זאת - חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה (ליחס בין מושגים אלו: פרופסור אוריאל פרוקצ'יה, "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 167). הסרת המחיצה האופפת את אישיות החברה עלולה לחייב את בעלי המניות באחריות בהיקף עצום, ללא בחינה מדוייקת של אחריותם האישית בהתאם למכשירים המקובלים במשפטנו האזרחי".

בעניין צוק אור נקבעו העקרונים המנחים בעניין הטלת אחריות אישית על אורגן. נזכיר את העקרונות הרלוונטיים לענייננו. עקרון האחריות האישית, לפיו כל אדם יישא בחטאו, הוא עקרון משפטי שהינו יסוד במשפטנו האזרחי. אורגן ותאגיד עשויים לחוב שניהם בגין מעשה נזיקין של האורגן. גוף משפטי שהינו, בין השאר, אורגן של תאגיד, הדבר אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, אפילו אם הוא מבצע עוולה לא למען עצמו אלא כאורגן של התאגיד. אין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של החברה, מקום שנקבע כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידיו (שם, 696-695). המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן של תאגיד או על נושא משרה בו הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין – קיום יסודות האחריות. האחריות הנזיקית תפורש לאור מטרות דיני הנזיקין – שיקולי הצדק וההגינות ושיקולי היעילות הכלכלית. השיטה המשפטית מקנה משקל מיוחד למטרות הצדק וההגינות, לרבות עקרון האשם. אדם שנושא באשם, לרבות אורגן של תאגיד, חייב לשאת בתוצאות הנובעות מהעוולה שביצע. תוצאה זאת משתלבת עם עקרון ההרתעה היעילה. החשש מהרתעת יתר עשוי להשליך על היקף האחריות אך אין הוא חותר תחת עצם האחריות האישית של האורגן.

"האחריות האישית מקדמת את רצוננו להעניק פיצוי לניזוק במקרה שהחברה אינה מסוגלת לקיים את חיוב הפיצוי הנזיקי. טוב הניזוק החף מן המזיק האשם: מן הראוי כי המנהל, האורגן או נושא המשרה גם יישאו בנטל חדלות פירעון החברה בסיטואציה הנזיקית. האחריות האישית משתלבת היטב עם העיקרון כי אדם אשר נהנה מסיכון אינו יכול להתחמק מתוצאותיו של אותו סיכון" (שם, עמ' 698)... "הנושה הנזיקי אינו צריך להיפגע מעצם העובדה כי חברה ביצעה את העוולה כלפיו. ודוק: אין בכך הצדקה להרמת מסך, אך יש בכך הצדקה לנקיטת הדרך המתונה של הטלת אחריות אישית של מנהלים, אם הם עצמם – אישית – קיימו את יסודות האחריות בנזיקין" (שם, עמ' 699)... "חברה המבצעת עוולה תחוב בנזיקין. אם אורגן מבצע עוולה (או אם סייע לביצועה) הוא יחוב לצד החברה, בנוסף לה. פעולת האורגן, בכושרו כאורגן, מחייבת ומזכה את החברה. ההנחה היא כי נטל החיוב ייפול על כתפי החברה. הנחה זו מסתברת לאור המציאות שבה, כרגיל, החברה פורעת את חיוב הפיצויים עקב האחריות בנזיקין... החבות האישית של האורגן תהא, כרגיל, חבות פורמאלית בלבד כלפי הניזוק. הניזוק יבכר את הפירעון מגוף בעל כושר פירעון טוב... בסיטואציה של חברה ואורגן, לעתים, החברה היא חברת-מעטים או חברה משפחתית. במקרים אלו, בדרך כלל, האורגנים הם בעלי המניות. יוצא, כי בחברות אלו אין הבדל כלכלי של ממש (להבדיל, מן הבחנה המשפטית) בין החברה לאורגן... יש לזכור כי האורגן הינו חייב עיקרי. הניזוק יכול לבקש להיפרע ממנו בהיקפו של כל החיוב. סביר להניח, כי הניזוק יעשה זאת כאשר אין הוא יכול להיפרע מהחברה. בייחוד דברים אמורים מקום בו החברה חדלת פירעון או איננה מסוגת לקיים את חיובה" (שם, עמ' 700-699).

אלו העקרונות הכלליים האמורים להנחות אותנו גם במקרה שבפנינו.
עתה נעבור מהכלל אל הפרט – התביעה שבפנינו. כזכור, מבקשת התובעת להטיל על נתבעים 2-3 אחריות אישית בגין עוולות נזיקיות ובגין העדר תום לב. נדון בכל עילה בנפרד.

אחריות אישית בעוולות נזקיות
ספק בעיני אם ניתן לבסס את התביעה לאחריות אישית על העוולות הנזקיות.
אשר לגרם הפרת חוזה נקבעה ההלכה שלא ניתן לייחס חבות לאורגן בגין גרם הפרת חוזה, שהחברה היא צד לו (ר' ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 793; פרופ' נילי כהן, גרם הפרת חוזה, ירושלים תשמ"ו 112-111).
אף את טענות התרמית והרשלנות אין בידי לקבל מכמה סיבות.
ראשית, נראה שכתב התביעה אינו עומד ברמת הפרוט הנדרשת לצורך תביעה בעוולות מעין אלו בהתאם לתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תקנה 78 מטילה כל בעל הדין חובת פירוט מיוחדת בכתב טענותיו כאשר הוא "טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון, או השפעה בלתי הוגנת".
אף בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי "הקפדה מיוחדת על פירוטן המדוייק של העובדות נדרשת מן התובע כאשר תביעתו מבוססת על תרמית, הטעיה רשלנות וכיוצא בזה" (ע"א 264/74 צפריר נ' מורגנשטרן, פ"ד כח(2) 668, 671). בית המשפט לא ייזקק לטענות המייחסות כזב ותרמית ללא פירוט מספיק (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 2003, עמ' 64).
התובעת לא טענה ולא הוכיחה במפורט את קיומן של יסודות עוולת הרשלנות בנסיבות שבפנינו.
אף לגבי עוולת התרמית טוענים הנתבעים אל נכון, שבכתב התביעה לא פורט, וממילא לא הוכח, מהי העובדה הכוזבת שהוצגה לתובעת בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת לנתבעים, אם אמת היא כזב, ובכוונה שתפעל על פיה. מהי העובדה הכוזבת אשר לפיה פעלה התובעת ומהו נזק הממון שסבלה כתוצאה מהסתמכותה על עובדה זו?
בנוסף לכך יש להזכיר את הלכת בית המשפט העליון בע"א 681/88 עזבון המנוח מוחמד סלים נ' מד"י (פ"ד מד(2) 653, 659):

"נפסק זה מכבר, שטענת תרמית מהסוג הנדון לא מספיק שתטען בעלמא. עליה להיות מפורטת ומבוססת, והנטל להוכחת טענה מעין זו עשוי להיות כבד יותר ממאזן ההסתברויות הרגיל הנהוג במשפטים אזרחיים... במקרה זה גם אם העלתה המשיבה השערה לגבי מהלך הדברים שהיווה לטענתה תרמית, ודאי שלא עמדה בנטל להוכיחה".

סבורני שגם במקרה העומד בפנינו העלתה התובעת השערה בלבד לגבי מהלך הדברים שהיווה לטענתה תרמית, אך לא עמדה בנטל להוכיחה, ואף לא הצליחה להפריך את גירסתם של הנתבעים למהלך הדברים.
אשר על כן איני קובעת אחריות אישית של נתבעים 2-3 בגין העוולות הנזקיות.

אחריות אישית מכח הפרת חובת תום הלב
ניתן לבסס את חובותיהם האישיות של האורגנים כלפי צדדים שלישיים, שעימם התקשרו בשם החברה, על יסודה של חובת תום הלב. על-פי ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו (פ"ד לז(4) 673), חב האורגן הפועל בשם החברה בחובת תום-לב אישית כלפי צד ג המתקשר עם החברה. מכאן, שניתן למנוע מן האורגן של החברה להתכחש למצגים שיצר בשמה, ואף לקשור אותו למהות כלכלית מסוימת של העסקה הנידונה שעליה הסתמכו צדדים שלישיים, ואין צורך להיזקק דווקא להרמת מסך ההתאגדות.
במקרה שהאורגן חב באחריות אישית יש לחייב אף את השולח-התאגיד (שם, עמ' 704).
יודגש, כי בניגוד לטענות הנתבעים, אין כל מניעה להטיל אחריות אישית נזיקית על בעל המניות השליטה בחברה (ר' עניין צוק אור, עמ' 700)
לטענת התובעת, הנתבע 2 והנתבע 3 באמצעות נציגו ניהלו בפועל את עסקי נתבעת 1, היו מעורבים באופן אישי בכל פעולותיה של הנתבעת בקשר עם ההסכמים וניהלו את כל המגעים עם התובעת. הנתבע 2 והנתבע 3 באמצעות נציגו הם שגרמו לאי הארכת תוקפה של ערבות הביצוע ולהפסקת העבודות ולביטול ההסכמים ע"י נתבעת 2 שלא כדין. עוד טוענת התובעת כי הנתבעים 2 ו-3 פעלו בדרכי תרמית על מנת לאפשר לנתבעת 1 להתחמק מביצוע הסכמים תוך הברחת נכסיה וכספיה.
צד לחוזה אשר מפר את החובה המעוגנת בסעיף 39 לחוק החוזים, דהיינו אינו מקיים בתום-לב את החיובים הנובעים מן החוזה או עושה שימוש בתום-לב בזכויות הנובעות מן חזוה, רואים אותו "כאילו לא קיים חיובו כלל" (ע"א 380/77 שלמה נ' יעקב, פ"ד לג(2) 103 , 105).
פעולה בחוסר תום-לב מהווה אפוא הפרת חוזה, המזכה את הנפגע ממנה בתרופות השונות הניתנות בגין הפרת חוזה ובכלל זה פיצויים (ר' בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1) 828, 839-838).
האם פעלו הנתבעים 2 ו- 3 בהיעדר תום לב?
נבחן את המבחנים המרכזיים לעניין העדר תום-לב שנקבעו בפסיקה הרלוונטיים במיוחד בענייננו.
כבר קבע השופט קיסטר בע"א 242/70 משעול הכרך בע"מ נ' גרובנר, פ"ד כד(2) 692, 702 – וזאת עוד בטרם צאת סעיף 39 לחוק החוזים – כי "אחד הכללים המקובלים כעקרון אוניברסלי בתורת החוזים הוא שהצדדים חייבים לנהוג במילוי חוזה בתום לב; לפי דברי חז"ל השאלה הראשונה שנשאל אדם שעה שמכניסים אותו לבית הדין היא נשאת ונתת באמונה?" (על החובה לשאת ולתת באמונה במשפט העברי וזיקתה לחובת תום הלב ר' ד"ר איתמר ורהפטיג, ההתחייבות, ירושלים תשס"א 450-409).
האם ניתן לומר שהנתבעים קיימו את מאמר חז"ל ונשאו ונתנו באמונה? סבורני שלא.
כבר קבע השופט מנחם אלון ש"כל עצמו וגופו של המונח 'תום לב' מושג עברי מקורי הוא... משום כך, לענין פירושו של מושג זה, מצווים אנו לפנות בראש ובראשונה למשפט העברי, שממנו פנה וממנו יתד להבנת תכנו ומשמעותו" (ע"א 148/77 רוט נ' ישופה, פ"ד לג(1) 617, 631. אך לעומת זאת ר' ד"ר דרורה פלפל , "סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 והזיקה לדין הגרמני", הפרקליט לו (תשמד-ו) 53) .
לתפיסת השופט אלון העקרון המונח ביסוד סעיף 39 לחוק החוזים, המייחד את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב לענין קיום חיוב הנובע מחוזה ולעניין שימוש בזכות הנובעת מחוזה, יסודו בעקרון של "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח); ומכוחו קובע השופט אלון כלל גדול:

"עקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים בא להורות על קיומו וביצועו של חיוב מחיובי החוזה בדרך עשיית הישר והטוב ומתוך רצון לקיים את כוונתם של הצדדים לחוזה לפי רוחו של החיוב ולא רק לפי אותיותיו הטכניות והפורמאליות, שבהן הוא נוסח" (ע"א 391/80 מירה ומיכאל לסרסון נ' שכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2)237, 263-262).

נתבעים 2-3 לא עשו הישר והטוב ואף לא כיוונו לרוחו של החיוב. אדרבה: כפי שראינו למעלה הם עשו ככל שביכולתם להפסקת העבודות ולביטול ההסכמים ובניגוד מוחלט לרוחו וללשונו של הסכם היסוד.
אף לאור הנקבע בפסקי דין נוספים נראה שהנתבעים פעלו בהעדר תום לב מובהק.
לעניין תום-לב בשימוש בזכויות ניתן להסיק מע"א 765/90 סב"מ שיטות בניה מתוחכמות נ' רוקח, פ"ד מו(4) 20).
שם דובר בחוזה להספקת מבנה טרומי, נקבע שקבלן רשאי להפסיק את העבודה אם המזמין לא שילם את התמורה במועד. הקבלן ניסה להצדיק איחור של שנים-עשר חודשים במסירת המבנה, באיחור המזמין בתשלום חובו. בית המשפט העליון קבע כי בנסיבות המקרה תקופת האיחור בתשלום וסכום התשלום שנפרע באיחור היו "זעומים וזניחים יחסית לשאר חיוביהם של המשיבים, חיובים אשר נפרע במלואם...". לפיכך, נסיונו של הקבלן להיתלות בזכותו החוזית כדי להפסיק את החוזה היה "בדרך של התחכמות והכשלת הצד שכנגד", ובמילים אחרות – בחוסר תום-לב.
עוד נקבע כי כאשר מעניק חוזה לאחד הצדדים או לשניהם את הכוח לסיים את החוזה באורח חד-צדדי, יש להפעיל גם כוח זה בתום-לב (ע"א 765/90 הנ"ל, עמ' 26). הוא הדין לגבי כוחות הנובעים מן הדין, כמו הכוח לבטל חוזה בשל פגם שנפל בו או בשל הפרתו, שגם אותם יש להפעיל בדרך מקובלת ובתום-לב (ר' שלו, דיני חוזים, עמ' 65).
קטגוריה נוספת של חוסר תום-לב בקיום חיובים היא הקגוריה של אי שיתוף-פעולה של צד לחוזה עם משנהו. בפסק דין של בית המשפט העליון (ע"א 3912/90 Exinim S. A. תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי, פ"ד מז(4) 64, 76) נדון מקרה בו הצדדים לחוזה-מכר בינלאומי לא שתפו פעולה זה עם זה. שני הצדדים היו חלוקים ביניהם באשר לנטל האחריות לביצוע פעולות שונות במסגרת החוזה. במקום להסדיר וליישב את ההדורים ביניהם, פעל כל אחד מן הצדדים על-דעת עצמו, בהתעלמו מנזק אפשרי אותו הוא צפה, בהניחו כי הצד השני ישא בנזק זה. במקרה זה קבע הנשיא (דאז) שמגר כי התנהגותו של כל אחד מהצדדים עולה כדי חוסר תום-לב בביצוע החוזה.
ולעניננו: הנתבעים 2 ו-3 היו הרוח החיה ובעלי מניות השליטה מאחורי פעילות נתבעת 1;
לאור מה שנקבע לעיל הם אכן פעלו בחוסר תום לה מובהק לעניין שימוש בזכות הנובעת מחוזה, ובהתאם למבחנים שנקבע בפסיקה לעניין זה.
אשר על כן אני קובעת שנתבעים 2 ו-3 – ביחד ולחוד - הפרו את חובת תום הלב נשוא סעיף 39 לחוק החוזים; ולפיכך אני מטילה עליהם ביחד ולחוד אחריות אישית כאורגני נתבעת 1 לתשלום החוב שנפסק בפס"ד זה; חיובם של נתבעים 2 ו- 3 היא ביחד עם נתבעת 1.

י"א. תביעה שכנגד להחזר תשלומים שונים והפרשים

התביעה שכנגד שהגישה נתבעת 1 נוגעת בעיקר להחזר תשלומים שונים והפרשים.
לאור קביעתי שהנתבעת היא זו שהפרה את החוזה, הרי שאין לקבל את התביעה שכנגד לתשלומי חסר בגין העבודות לפי החוזה שבוצעו.

עבודות נוספות
בתביעה שכנגד תבעה נתבעת 1 סך של 601,276 ₪ בעד "עבודות נוספות".
התביעה הושתתה, לטענת התובעת שכנגד, על קביעותיו של מומחה מטעמה (וראו גם סעיפים 90-89 לתצהירו של פרנקל נ/6).
הנתבעת שכנגד טוענת שהתובעת שכנגד לא ביצעה כלל עבודות נוספות וכי כל העבודות שבוצעו היו בגדר עבודות חוזה אשר הוסכמו מראש ונכללו בתמורה הפאושלית.
בסעיף 7 להסכם היסודי נקבע במפורש: "החברה תהיה רשאית להורות לקבלן לבצע עבורה שינויים בעבודות. הוראות החברה על שינויים לעבודות תהיה בתוקף ותחייב את הקבלן אך ורק אם ניתנה בכתב חתום על ידי החברה ותיקרא 'פקודת שינויים'".
התובעת שכנגד לא הציגה ואין בפיה טענה כאילו הציגה פקודת שינויים כלשהי באשר לעבודות הנוספות הנטענות על ידה, ולפי הסכם היסוד אין היא זכאית לתמורה כלשהי מעבר לתמורה הפאושלית.
בנוסף לכך נראה, שאין לתת משקל רב מידי לחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת שכנגד ביחס לעבודות הנוספות (נ/10); שכן בחקירתו הנגדית הודה המומחה ביחס לעבודות שונות המתוארות בחוות דעתו כ"עבודה נוספת" שאין הם בגדר עבודות נוספות.
הוא אף הודה כי "יש במסמך שלי יותר מדי מעידות", תוך שהוא בין השאר מסביר: "אני לא בטוח שראיתי את נספח ב' ל-ת/2 במסגרת ת/1".
בסיום חקירתו, סוכמה עדותו של המומחה באשר למכלול סעיפי טבלת הריכוז המפרטת ב-11 סעיפים את שווי העבודות הנוספות שכביכול בוצעו:
"ש.סעיפים 8-1 הם לא עבודה נוספת וסעיפים 11-9 זה עדות שמועה מפי הקבלן?
ת. נכון". (ע' 146-142).

נמצא, אם כן, שאין לתת משקל רב לחוות דעתו של המומחה אף לפי עדותו של המומחה עצמו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעדותו בחקירה הנגדית.
אשר על כן אני דוחה את התביעה שכנגד לתשלום בעבור "עבודות נוספות".

דרישת ההפרשים
הודעתה של נתבעת 1 על הפסקת העבודות נומקה, כזכור, באי תשלום דרישת ההפרשים.
כבר קבעתי, שהפסקת העבודות וביטול ההסכמים בשל נימוק זה לא היה כדין. אך עתה אדון בדרישת ההפרשים לגופה במסגרת התביעה שכנגד.
דרישת ההפרשים רובה ככולה מתייחסת לחשבונות או דרישות שהוגשו ושולמו עובר לחתימתו של ההסכם הנוסף מיום 30 במאי 1997 (ת/2).
הנתבעת שכנגד טוענת כי התובעת ויתרה על זכותה לתביעת ההפרשים נוכח הוראת הויתור בסעיף 2 להסכם הנוסף.
בהסכם זה נאמר בסעיף 2:

"כל אחד מהצדדים מוותר בזאת על כל הטענות ו/או הדרישות ו/או ההערות אשר העלה כלפי משנהו בכל ההתכתבות שהוחלפה בין הצדדים עד היום בכל ענין לרבות בנושאי תכנון, טיב ביצוע, היקפי ביצוע וכיו"ב... למען הסר ספק אין בסעיף זה כדי לגרוע מאחריות נתבעת 1 עפ"י סעיף 13 להסכם היסודי לבצע תיקונים בתקופת הבדק ובתקופת האחריות, ואין בו כדי לגרוע מהוראות ההסכם היסודי באשר לכל עבודה שתבוצע מיום חתימת הסכם זה ואילך".

אני סבורה שאין בטענת הנתבעת שכנגד ממש, שכן סעיף 2 מתייחס אך ורק לטענות, דרישות או הערות שהעלה צד כלפי משנהו במסגרת ההתכתבות עד ליום חתימת ההסכם.
פרנקל העיד, כי התובעת שכנגד למדה על זכותה להפרשים רק לאחר חתימת ההסכם הנוסף נ/6, ס' 112-111). אייזיק אישר, כי לראשונה הועלתה דרישה רק לאחר חתימת ההסכם הנוסף (ע' 16, ש' 7-5).
לאור זאת נראה, שאף על פי שדרישת ההפרשים מתייחסת לחשבונות שקדמו לחתימת ההסכם הנוסף, הרי שסעיף 2 להסכם אינו חל על דרישה זו, והתובעת שכנגד זכאית לדרוש את ההפרשים אף לאחר חתימת ההסכם.
עם זאת, סבורני שאת תביעת ההפרשים אין לקבל.
כבר קבעתי למעלה שהנתבעים 2 ו- 3 פעלו בהעדר תום-לב בנסיונם להתחמק מפתרון חילוקי הדעות הכספיים בינם לבין התובעת. אין להם להלין אלא על עצמם;
מגוון הסעדים וקשת התוצאות הנובעים מהפרת החובה לקיים חיוב ולממש זכות בתום לב (סעיף 39 לחוק החוזים) רחבה יותר אף מהסעדים הספציפיים המנויים בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), והוראת הסעיף "מעניקה סעדים חדשים הדרושים להגשמתה" (בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מז(4) 702, 708).
בהקשר זה יפים דבריו של השופט ברק (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים נ' בית הדין הארצי, פ"ד לה(1) 828, 838):

"סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות נובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות, הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת".

הנה כי כן, קשת רחבה של תוצאות וסעדים עשויים לנבוע במקרה של הפרת חובת תום הלב.
בבג"ץ 74/89 המועצה המקומית נתיבות נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (פ"ד מד (2) 722, 724), הוכרה האפשרות העקרונית לעשות שימוש בדוקטרינת תום הלב להפחתת סכום התביעה ואף לדחותה.
למעלה קבעתי שהנתבעים 2 ו- 3 פעלו בהעדר תום-לב והתחמקו ממיצוי האפשרויות הקבועות בהסכם היסודי לפתרון חילוקי דעות בין הצדדים ביחס לדרישת ההפרשים בידי הגופים המוסמכים לכך מכוח הסכם היסוד – קרי המפקח והפוסק הטכני.
אשר על כן אני דוחה את התביעה שכנגד בעניין דרישת הפרשים.

תביעה שכנגד בגין ביטול שיקים
לפי עדות נתבע 2 (סעיפים 169-164 לנ/6) לאחר ביטול ההסכמים ביטלה התובעת שני שיקים דחויים לתשלום המע"מ בגין הסכומים ששולמו לפי ח-ן 15 ו- 5 המקוריים באופן שאילץ את התובעת שכנגד לשלם את סכום המע"מ ממקורותיה ואף גרם לחיובה בהוצאות משפטיות ובעמלת החזרת שקים בסך כולל של 161,729 ₪. ביטול השיקים אושר אף בידי מנהלה של הנתבעת שכנגד בעדותו (ת/1, ס' 36). התובעת שכנגד דורשת סכומים אלו.

הנתבעת שכנגד טוענת שהדבר נעשה בגדר קיזוז חובות התובעת שכנגד כלפיהם בהתאם לאמור בסעיף 26 להסכם היסודי ובהתאם לחוק החוזים – חלק כללי.
אכן, סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) מאפשר קיזוז חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה, אך הדרך לעשות זאת היא "בהודעה של צד אחד למשנהו".

הנתבעת שכנגד לא טענה וממילא לא הוכיחה שהיא הודיעה לתובעת שכנגד על ביטול השיקים; ובעיקר היא לא הראתה מאיזה סכום היא קיזזה את אותו חיוב כספי לתשלום מע"מ.
אשר על-כן אני מקבלת את התביעה שכנגד בגין החזרת השיקים ומפחיתה מהסכום שנפסק לטובת התובעת סך של 161,729 ₪. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין עד לביצוע הקיזוז.

תשלומים בעבור ציוד וחומרים שנותרו באתר
נתבע 2 העיד (נ/6, ס' 171-170) כי עם ביטול ההסכמים מנעה הנתבעת שכנגד מהתובעת שכנגד להוציא מאתר הבניה ציוד וחומרים שבבעלותה ושתמורתם שלמה בערך כולל של 148,771 ₪.
עדותו של נתבע 2 מהימנה בעיני, והיא נתמכת בהודאת אייזיק (ת/2, ס' 46) בכך שנותרו ברשות הנתבעת שכנגד: שולחן ישיבות, מכולת מחסן וכ- 1000 מ"ר גרניט פורצלן.
לעומת זאת, עדותו של אייזיק בתצהירו (ת/2) התגלתה כבלתי מהימנה. כך למשל, אייזיק בתצהירו לא טרח לציין הותרת לוח חשמל וכבלים, אולם בחקירתו הנגדית הוא הודה בהותרתם (ע' 26, ש' 24-25).
אשר על כן אני מקבלת את התביעה שכנגד בגין הציוד והחומרים שנותרו באתר ומפחיתה מהסכום שנפסק לטובת התובעת סך של 148,000 ₪. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין עד ליום הניכוי.
החזר תשלומים לספקים
התובעת שכנגד תובעת החזר תשלומים שהיא שילמה לספקים על חשבון הזמנות שלא סופקו לאתר עד מועד ביטול ההסכמים ואשר לא הוחזרו לתובעת שכנגד בסך כולל של 70,603 ₪. התובעת שכנגד טוענת שמכיון שהיא ביטלה את ההסכמים שכדין, ממילא לא יכולה להיות מחלוקת בזכותה לפיצוי בגין הסכומים הנ"ל.
משקבעתי שביטול ההסכמים בידי התובעת שכנגד נעשה שלא כדין, הרי שאין היא זכאית לתבוע את הסכומים הנ"ל.
בנוסף לכך, טוענת הנתבעת שכנגד שהיא לא נהנתה כלל מתשלומים אלו, ואילו התובעת שכנגד מצידה, לא הוכיחה אחרת.
אשר על כן אני דוחה את התביעה בראש פרק זה.

החזר סכומים מעוכבים
התובעת שכנגד טוענת כי התובעת התחייבה לשלם 45,000$ בגין תיקונים לגבי עבודות שבוצעו לפי סעיף 8 להסכם הנוסף. לפי עדות נתבע 2, שלא נסתרה (נ/6, 110-108), התיקונים בוצעו ולמרות זאת שלמה הנתבעת שכנגד רק 30,00$. על כן היא מבקשת לפסקו לזכותה את יתרת הסכום.
אין בידי לקבל את התביעה לסכומים מעוכבים.
באותו סעיף 8 להסכם הנוסף (ת/2) נכתב במפורש שיתרת תשלום הסכומים המעוכבים "תשולם מיד עם גמר עבודת התיקונים באישור המפקח".
התובעת שכנגד לא הוכיחה כי ביצעה התיקונים וכי ניתן על כך אישור המפקח.
זאת ועוד, בתצהירו (ת/3, 52) מעיד המפקח פרדי קייזר כי:

"הרדופים לא השלימה את תיקוני הבטון ולכן לא שוחררו לה ה-15,000$ האחרונים. כנראה שהרדופים חשבה שאם תצבע צבע על גבי הבטן הלקוי אז לא תהיה לי ברירה ואוותר על התיקונים. אך אני המשכתי לדרוש את תיקוני הבטון".

אשר על כן אני דוחה את התביעה שכנגד בגין הסכומים המעוכבים.

פיצוי בשל עיכובים בעבודה
התובעת שכנגד תובעת סך של 161,167 ₪ כפיצוי על האיחור שנגרם בביצוע העבודות ועל אבדן התקורות בגינו בעטיה של הנתבעת שכנגד.
בהסכם השני התחייבה התובעת שכנגד להשלים את בנית הפרוייקט עד ליום 30 בנובמבר 1997, וזאת בכפוף להמצאת היתר לבנית אחד מאגפי הקומה השלישית, עד ליום 30 באפריל 19997, שאם לא כן ידחה המועד בהתאמה.
עוד הוסכם, כי כל היתרי הבניה יומצאו ביחס לכל הקומה השלישית עד ליום 30 ביוני 1997. בעדותו של נתבע 2 (תצהיר נ/6, ס' 79-85) הוא מעיד כי "למרות לחצים בלתי פוסקים מצד הרדופים, היתרי הבניה הומצאו לה רק ביום 20 ביולי, 1997".
עדות זו אינה מדוייקת, והיא עומדת בסתירה למסמך נ/91 המראה שהנתבעת שכנגד שילמה עבור ההיתר לבנית קומה נוספת באחד המבנים בתאריך 29.4.97 ואילו ההיתר עבוד הבניין הופק בתאריך 4. 5. 97 וניתן בפועל ב- 13.5.97 ולעדותו של אייזק (ת/2, ס' 40), שלא נסתרה בידי התובעת שכנגד, מייד אחר כך הוא נמסר להרדופים.
נמצא אפוא, שביחס להיתר הראשון פעלה הנתבעת שכנגד בגבולות ההסכם כאשר היא שילמה עבור ההיתר ביום האחרון שהדבר היה אפשרי לפי ההסכם. ואמנם ההיתר הופק כשבועיים מאוחר יותר, אך לאור ההסכם הנוסף דבר זה רלוונטי רק לעניין דחיית מועד השלמת הפרוייקט, ובעניין זה עסקתי לעיל והוא כבר נלקח בחשבון לזכותה של התובעת שכנגד במסגרת חישוב הפיצויים המוסכמים.
בנסיבות העניין לא נראה שהנתבעת שכנגד עיכבה באופן משמעותי את העבודות בבניית הקומה הנוספת באחד המבנים.
ואמנם, היתרי הבניה בעבור שאר המבנים נמסרו לה רק ביום 20 ביולי, כעדותו של נתבע 2, וכפי שעולה גם ממסמך נ/92, אך התובעת שכנגד לא הוכיחה כיצד עיכוב זה של כעשרים יום גרם לה נזק כלשהו, בפרט לאור העובדה שההיתר עבור בניית הקומה הנוספת באחד הבניינים ניתן כאמור רק ב- 13.5, כך שבינתיים יכלה התובעת שכנגד לבצע את העבודות הנדרשות באותו בניין.
עוד מעיד נתבע 2 (נ/6 ס' 82) כי לצד זה הנתבעת שכנגד עכבה את העברת התכניות, המפרטים וההוראות לביצוע שהוטל עליה להכין. אך לא הובאה כל ראיה חיצונית לחיזוק גירסה זו, ובנוסף לכך מציג אייזיק בתצהירו גרסה הפוכה (ת/2, ס 41) לפיה הנתבעת שכנגד לא עיכבה שום תכנית או מפרט שנדרשו לביצוע העבודות.
כלל גדול בדיני הראיות ש"המוציא מחברו עליו הראיה", והתובעת שכנגד לא הצליחה להוכיח שאכן נגרמו עיכובים בעטיה של הנתבעת שכנגד ואף אין כל הוכחה ביחס להוצאות התקורה.
אשר על כן אני דוחה את התביעה שכנגד בגין העיכובים בעבודה.

י"ב. סוף דבר

לאור כל האמור אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ופוסקת לזכות התובעת את הסכומים הבאים:
(א) סך של 381,545 $ נכון ליום הגשת התביעה בגין השבת תשלום ששולם ביתר על ביצוע עבודות חוזה. הסכום יומר לש"ח לפי השער היציג ביום התביעה וישא ריבית והצמדה כדין מאותו מועד ועד לתשלום בפועל.
(ב) סך של 292,945 ₪ (מקדמה לפי הסכם ראשון), נכון ליום חתימת ההסכם הראשון
2/7/96.
סך של 141,983 ₪ +מע"מ (עבודות מעליות), נכון ליום 15/1/97. מסכום זה יש להפחית 8,244 ₪ וכן 8,077$.
הסכום השקלי ישא ריבית והצמדה כדין עד לביצוע הניכוי. הסכום הדולרי נכון ליום 8/12/96 יומר לשקלים ליום הגשת התביעה וישא ריבית והצמדה כדין עד לביצוע הניכוי.
(ג) סך של 415,659 $ לפי השער היציג ליום הגשת התביעה בגין פיצויים מוסכמים. הסכום יומר לשקלים לפי השער היציג וישא ריבית והצמדה כדין.
(ד) סך של 39,490 ₪ בגין פיצויים על תשלום מס רכוש היחסי שנגרם בשל הפסקת העבודות. הסכום נכון ליום התשלום קרי 1/7/98 (תאריך ממוצע) וישא ריבית והצמדה כדן.

סכומים אלו ישולמו ע"י הנתבעים ביחד ולחוד, לאחר ביצוע ניכוי כמפורט להלן.
מהסכומים שנפסקו לטובת התובעת יש להפחית את מה שנפסק לטובת הנתבעת בתביעה שנגד:
(א) 161,729 ₪ בגין ביטול שיקים בידי התובעת, נכון ליום בו אמורים יהיו השיקים להיפדות קרי: 15/10/97 (נ/6 ס' 164).
(ב) 148,000 ₪ בגין תשלומים עבור ציוד שנותר באתר, נכון ליום הפסקת העבודות (ת/4) קרי: 25/9/97.
הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד לביצוע הניכוי.
הנתבעים 1-3 ישאו בשכ"ט עו"ד בסכום של 180,000 ₪ ביחד ולחוד בתוספת מע"מ כדין, וכן בהוצאות המשפט אותן ישום הרשם.

ניתן היום 18/5/05, בהיעדר.

5129371
54678313
המזכירות תשלח עותק פס"ד זה, בהמצאה כדין, לב"כ הצדדים.

דרורה פלפל 54678313-1642/97

ד"ר דרורה פלפל, שופטת
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

בשא (נצ') 2206/02 כימ-טפקו בע"מ נ' לבידי ישראל (ל.ק.ת) בע"מ

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "חובת זהירות וחובת אמונים של נושאי משרה בחברה"


 

בתי המשפט

בית משפט מחוזי נצרת בשא 2206/02
בתיק עיקרי:נ פשי 307/98
בפני:ו כב' השופטת ד"ר נאוה אפל-דנון תאריך:ב 24/10/2002

בעניין:נ כימ-טפקו בע"מ
המבקשת
נ ג ד
1. לבידי ישראל (ל.ק.ת) בע"מ
2. אילן שביט (שטריקס) עו"ד
3. מר מישל אביטל, מנכ"ל לבידי ישראל
4. רו"ח חן ברדיצ'ב
המשיבים

 

החלטה

זוהי בקשה של חברת כימ-טפקו בע"מ להורות על לבידי ישראל, (ל.ק.ת.) בע"מ, יו"ר הדירקטוריון של חברת לבידי ישראל (ל.ק.ת.) בע"מ, המנכ"ל שלה ורואה החשבון שלה, כל אחד מהם בנפרד, לשלם למבקשת באופן אישי את החוב שהחברה הנתבעת לבידי ישראל חבה לתובעת הנושה.

הנושה סיפקה ללבידי ישראל חומר כימי לייצור וטיפול במים חמים החל מ- 18/2/02 ועד 30/7/02, שלאחריו הופסקה פעילותה של לבידי ישראל. לבידי ישראל התחייבה כלפי הנושה שהתמורה תשולם בתנאי תשלום של שוטף + 60. לבידי ישראל השתמשה בחומרים הללו כדי לייצר לבידים אולם לא שילמה לנושה את המגיע לה והחוב הגיע לסך של 90,731.22 ₪. הנושה טוענת כי הובטח לה שהשיקים בחתימה ויישלחו לה אך הדבר לא נעשה.
הנושה איננה מקבלת את הטענה כי לבידי ישראל הינה חדלת פרעון ואיננה יכולה לשלם עבור החומר והשירות שקיבלה והיא תובעת את הסכום מהנתבעים 2 עד 4, נושאי המשרה בחברה.
לטענתה, חלה חובה על הנתבעים ליידע אותה בכל הקשור לתנאי התשלום לפני קבלת הסחורה וביצוע העבודה על ידה וכי הם הסתמכו על הבטחות הממשלה להזרמת כספים לצורך תשלום חובות לבידי ישראל כאשר הזמינו את החומרים והטיפול מהנושה.

1. לחברה אישיות משפטית נפרדת מזו של בעלי המניות או האורגנים שלה.

נושא משרה בחברה חב חובת אמונים לחברה (סעיף 254 לחוק החברות, תשנ"ט-1999), ובכשרותו כמי שמייצר זכויות וחובות משפטיות בין החברה לבין הזולת, הוא פועל כמעין שלוח.

מנהל הכורת חוזה בשם החברה עם צד שלישי, כשהדבר בגדר הרשאתו, מחייב ומזכה את החברה כלפי הצד השלישי והוא איננו אחראי אישית. הזכות והחובה אינם של בעל המניות או המנהל בחברה (סעיף 22 לפקודת החברות נוסח חדש) החובה היא של החברה.

אם חברה אינה יכולה או אינה רוצה לקיים את החוזה, מכל סיבה שהיא כולל חדלות פרעון, אין חובה על בעל מניות או על נושא משרה בחברה או על אורגן לפרוע את חיוביה. אין בכך כדי להטיל אחריות אישית על המנהל.

2. יחד עם זאת, קובע סעיף 54 לחוק החברות כדלקמן:ב

"54. אחריות יחידי האורגן
(א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס.
(ב) נוסף על הוראת סעיף 6 רשאי בית משפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימות התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6 (ג), בשינויים המחוייבים או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור".

3. אולם, על אף שהמנהל פועל כאורגן של החברה, ייתכן מצב בו תוטל עליו אחריות אישית מכוח מערכות דינים שעניינם מידת ההתנהגות הראויה המוטלת על מנהל המתקשר עם צד שלישי.
מערכת דינים זו מצויה בהוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 וכן בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין. הללו גם אומצו בסעיף 252 (א) לחוק החדש, כלפי החברה.

4. לעניין האחריות האישית, אין להבחין בין שלוח סתם לבין מנהל המשמש כאורגן של החברה. האחרון איננו משוחרר מאחריות בנזיקין או בפלילים רק משום שהוא משמש כאורגן של החברה, ומבצע עוולה לא למען עצמו אלא כעובד או כשלוח של אחר. (ע"א 725/78 בריטיש קנידיאן בילדירס בע"מ ואח' נ' אורן ואח', פ"ד ל"ה 4, 253).

5. קיימת אבחנה בין הטלת אחריות אישית בנזיקין לעומת אחריות אישית חוזית הנובעת מאופיה של האחריות. האחריות החוזית מבוססת על חבות רצונית. הנושה החוזי יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד לבין מסלול עם התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. אם החליט על התקשרות עם החברה בלבד, הוא יקבע את מחיר ההתקשרות בהתאם לגודל הסיכון למקרה של אי פרעון. (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קעאר סיקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מ"ח (5) 661).

ד"ר בהט בספרו דיני חברות כרך א' עמ' 135 ואילך מציין כי אבחנה זו אינה רצויה מאחר וגם הנושים החוזיים אינם אמורים לצפות ניצול לרעה של מסך ההתאגדות והפרת חובות האמונים של נושאי המשרה ובעלי השליטה. דבר זה הוא מעבר לסיכון הרגיל שבאחריות המוגדרת של בעלי המניות.

6. אחריות חוזית מבוססת על סעיף 12 לחוק החוזים הקובע כי במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.
לפיכך, מנהל הנוהג בחוסר תום לב שביטויה מצג מטעה בדבר יכולתה הכספית של חברתו לבצע הסכם שחתם עליו, עלול לשאת באחריות אישית.

7. הטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה אינה מותנית דווקא בהרמת מסך, אולם, על פי החוק והפסיקה, יורם מסך ההתאגדות גם כלפי אורגן של החברה והוא יחוייב בחובותיה במקרה ברור של חוסר תום לב, התנהגות בלתי ראויה או ניצול לרעה של יתרון האישיות המשפטית (ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מ"ח 5, 705).

8. בפס"ד מאיה הוטלה אחריות אישית על מנהל חברה כאשר התברר כי בעת שעשה את ההסכם בשם החברה היתה החברה בקשיים כספיים דוחקים ובמצב חובותיה דאז לא ייתכן כי המנהל חשב שיוכל לשלם עבור הסחורה שרכש. נקבע בפסק הדין כי חובה היתה על המנהל לגלות את אוזנם של הנושים על דבר מצבה הפיננסי הקשה של החברה אך הוא לא עשה כן למרות שבעת שנכרתו ההסכמים הוא ידע ומכל מקום חשש כי אפשר שהחברה לא תוכל לכבד את התחייבותה ולשלם. הוא לא מסר לנושים מידע חשוב זה. מצבה הכספי הרעוע של החברה לא היה ידוע לכל ולו ידעו הנושים על דבר מצבה זה ייתכן ולא היו עושים כלל את הסכמי הרכישה. מאחר ואותו מידע היה חשוב ביותר להחלטת הנושה אם לכרות את החוזה או לאו, יש לראות את המנהל כמי שהפר חובתו לנהוג בדרך המקובלת ובתום לב כמצוות סעיף 12 (א) לחוק החוזים.

9. ומכאן לעניננו.

חברת לבידי ישראל הינה תאגיד הממזג במסגרתו שלושה מפעלים כושלים – קלת, תע"ל ולבידי אשקלון – אשר הוקם בתחילתה של שנה זו ביוזמתה ובסיועה של מדינת ישראל, אשר התחייבה להעמיד ללבידי ישראל חבילת סיוע שכללה מספר מרכיבים, ובין היתר הזרמת כספים בסך של 14.5 מיליון ₪ והטלת היטל בטחה על לבידים מיובאים מארצות המזרח הרחוק, אשר משמעותה היתה כ- 1 מיליון ₪ לחודש עבור לבידי ישראל.
התחייבויותיה של המדינה היו התחייבויות בכתב במסגרת הסכם מסודר של הלוואה, עליו חתמו הגורמים המוסמכים במדינה.
מה שקרה הוא שהכסף לא הגיע או שהגיע מאוחר מדי, וחברת לבידי ישראל מצאה עצמה בלתי מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה.

10. הנתבעים טוענים כי בעת ההתקשרות עם הנושה, האמינו בתום לב כי לבידי ישראל תעמוד על רגליה בזכות כספי ההלוואה של המדינה ובזכות היטל הבטחה שהובטח כי יוטל. באם היתה המדינה מעבירה את כספי ההלוואה במלואם ומטילה היטל בטחה כפי שהבטיחה, היתה לבידי ישראל עומדת בכל התחייבויותיה ומשלמת לנושה.

11. הנתבעים טוענים כי בהפעילם את חברת לבידי ישראל, הסתמכו על ההסכם שנחתם עם המדינה ולא ציפו כי ההסכם לא יכובד. על סמך מצגיה של המדינה ועל סמך הצפייה לתקבולים מהמדינה, ובשל הבנתם כי למדינה אינטרס בהפעלת מיזם לבידי ישראל, הזמינו סחורות ושירותים מהנושה, כמו גם מספקים אחרים, כאשר באותה העת שבה בוצעו ההזמנות לא היה בידיעתם כי ההסכם עם המדינה לא ייצא לפועל.
בנסיבות אלה, פעלו הנתבעים באופן בו היה פועל כל נושא משרה סביר, אשר מכלכל את צעדיו בהתאם לתקבולים אשר אמורים להשתלם לחברה.

12. טענות הנתבעים מקובלות עלי והעובדות עליהן נשענות טענות אלה ידועות לי מתוך הטיפול בתיק לבידי ישראל מספר שנים ולפיכך אינני מוצאת שבנסיבות אלה, יש מקום להטלת אחריות אישית על הנתבעים 2 עד 4, הן אחריות חוזית והן אחריות נזיקית.

לא הוכחו עילה לקביעת אחריות אישית, לא הוכח חוסר תום לב או מצג מטעה ולא הוכחה רשלנות.

13. כשמגישים תביעה המבוססת על אחריות אישית נגד נושא משרה בחברה אשר ביצע עוולה בנזיקין עבורה, יש להוכיח שהנתבע הספציפי הוא שביצע את העוולה האזרחית או שהיה לו חלק בזה. עיקרון יסוד של דיני הנזיקין הוא שמי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ, סעיף 18).

במקרה שבפנינו, לא נטען ולא הוכח שהנתבעים 2 ו- 4 הם שביצעו אישית את המעשה היוצר אחריות אישית. לא נטען ולא הוכח שהיה מגע כלשהו בין הנתבעים לבין הנושה.

14. לא היתה קיימת חובה על נושאי המשרה לתאר בפני הנושה את מצבה הכספי הרעוע של לבידי ישראל שכן מצב זה היה ידוע בציבור תקופה ארוכה.
מי שעושה עסקים עם חברה שקשייה הכספיים ידועים, לוקח סיכון.

15. כאשר הזמינו סחורה ושירותים מהנושה, סברו הנתבעים על סמך ההתחייבויות שקיבלו מממשלת ישראל כי החברה תוכל לשלם את חובותיה השוטפים וגם להבריא את עצמה.
לא הוכח כי ידעו אז שלבידי ישראל לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הנושה.

16. לאור זאת, אין להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 עד 4 ואין לתת להם את ההוראות שנתבקשו על ידי הנושה.

אחריותה של לבידי ישראל איננה מוכחשת. הנושה יחליט באיזה צעד ינקוט לאור זאת שהוגשה בקשה לפירוק לבידי ישראל שתתברר בקרוב.

ניתנה היום י"ח בחשון, תשס"ג (24 באוקטובר 2002) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
מותר לפרסום מיום 24/10/2002.

ד"ר נאוה אפל-דנון, שופטת
5129371
002206/02בשא054 סנא
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח

עא 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "חובת זהירות וחובת אמונים של נושאי משרה בחברה"


ערעור אזרחי 02 / 2273


1. חברת פסל בע"מ
2. אבי פרבשטיין
נגד
חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ
וערעור שכנגד

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[31.12.2003]
לפני הנשיא א' ברק והשופטים א' ריבלין, א' חיות


בין הצדדים נתגלע סכסוך בקשר לחוזה שכרתו. בהליך משפטי חייב בית-המשפט המחוזי באופן אישי את המערער 2 – בעל מניות במערערת 1 ומנהלה – בתשלום פיצויים למשיבה, בגין התנהגות שלא בתום-לב. על כך בעיקר סב הערעור.

בית-המשפט העליון פסק:

(1) הכלל הוא כי התאגיד, כאישיות משפטית נפרדת, נושא באחריות לעוולות ואף לעבירות פליליות, אולם בכך אין כדי לשלול את האחריות האישית של בני האדם הפועלים בתאגיד – בין שהם אורגנים ובין שאינם אורגנים. האחריות האישית של התאגיד לחוד והאחריות של הפועלים בשמו לחוד, וכך גם לגבי הפרת החובה לנהוג בתום-לב במשא ומתן
(42ג – ה).
(2) השאלה היא, ככלל, אם בעל התפקיד בתאגיד ביצע באופן אישי את יסודות העילה המקימה חבות. אם התשובה לכך היא בחיוב לא ישמש המעטה התאגידי אצטלה לבעל התפקיד להתכסות בה. צדו האחר של המטבע הוא כי חבותו של בעל תפקיד אינה נובעת מעצם חבותו של התאגיד. מי שמבקש להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד נדרש להצביע על עילה ספציפית נגדו ולהניח תשתית ראייתית שממנה עולה כי בעל התפקיד קיים את יסודותיה. אם לא יעשה כן יוכל אולי להיפרע מן התאגיד, אך לא מבעלי התפקיד בו (42ה – 43ב).
(3) במקרה דנן אין בפי המשיבה טענה מובנית וסבירה באשר לעילה בדין שניתן לבסס עליה את חיובו של המערער 2 בנזקים שנגרמו לה (43ד – ז).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, סעיפים 43, 43(א)(3).

– חוק החברות, תשנ"ט-1999, סעיפים 6, 54(א).
– חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, סעיף 15.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 6745/95 חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ נ' פסל בע"מ, פ"ד נב(5) 542.
[2] ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364.
[3] ע"פ 137/79 גלנט נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 746.
[4] ע"א 308/59 שימקין נ' רומנו, פ"ד יד 2396.
[5] ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253.
[6] ע"א 230/80 פנידר בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713.
[7] ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673.
[8] ע"א 391/87 אולן בע"מ נ' מתפרת העמק ברוך ובניו בע"מ (לא פורסם).
[9] רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638.
[10] ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח(2) 701.
[11] ע"א 2964/98 אלקן נ' בית החולים "קפלן" (לא פורסם).
ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' נאמן) מיום 30.8.2001 בת"א 536/99. הערעורים נתקבלו בעיקרם.
ברוך כצמן – בשם המערערים (המשיבים בערעור שכנגד);
בועז כהן – בשם המשיבה (המערערת בערעור שכנגד).

פסק-דין

השופטת א' חיות
1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' נאמן) מיום 30.8.2001.
רקע
2. בשנת 1935 הקימה חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ (להלן – המשיבה) שני מבנים בעיר חיפה שפעלו בהם בתי הקולנוע "אמפי" ו"אורה" (להלן

יכונו יחד – בתי הקולנוע). בתי הקולנוע נוהלו במשך השנים על-ידי שוכרים שונים. בתאריך 16.8.1982 נחתם הסכם, ולפיו שכרה המערערת 1, חברת פסל בע"מ (להלן – המערערת), את בתי הקולנוע לתקופה של 20 חודשים עם אופציית הארכה (להלן – הסכם השכירות).
3. סעיף 15 להסכם השכירות הסדיר, בין היתר, את נושא פינוי בתי הקולנוע על-ידי המערערת בתום תקופת השכירות ואת התחייבות המשיבה לרכוש את האינוונטר שיהיה מצוי באותה עת בבית הקולנוע. מפאת חשיבותו נביא את הסעיף כלשונו:
"15. א. בתום תקופת השכירות מתחייבת השוכרת לפנות את המושכר ולהחזירו למשכירה במצב שהיה כשהוא נקי מכל אדם וחפץ.
ב. מבלי לפגוע בזכות המשכירה לנקוט נגד השוכרת בכל אמצעי חוקי אחר, מתחייבת השוכרת לשלם למשכירה סך של 6,000 שקלים (ששת אלפים שקלים) בגין כל יום של איחור בפינוי בית הקולנוע...
ג. בתום תקופת השכירות, במידה שלא יוארך תוקפו של הסכם זה לפי ההסדר הנקוב בסעיף 5 דלעיל מתחייבת המשכירה לרכוש את האינונטר שיהיה מצוי אותה עת בבית הקולנוע מתוך רשימת האינונטר המצורף להסכם זה והמהווה חלק בלתי נפרד הימנו... במחיר שיקבע ע"י שני מעריכים שימונו אחד על ידי כל צד. המעריכים יעריכו את האינונטר לפי ערך הכינון שלו כשהוא מותקן ומורכב בבית הקולנוע. באם שני המעריכים לא יסכימו על גובה הסכום שיגיע לשוכרת ימונה על ידם מעריך שלישי פוסק ומכריע ובמידה שלא תהיה הסכמה ביניהם לגבי מעריך שלישי ימונה המעריך על ידי יו"ר הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל.
דין סעיף זה כהסכם בוררות בין הצדדים לגבי האמור בסעיף זה בלבד.
ד. מינוי מעריכים לפי סעיף זה יעשה מייד לאחר חלוף המועד הנקוב בסעיף 5ב' 4 להסכם, והערכת השמאים תמסר לצדדים לפחות 15 יום לפני תום תקופת השכירות.
התשלום לפי סעיף זה יתבצע לא יאוחר מאשר במעמד פינוי בית הקולנוע ע"י השוכרת".
תקופת השכירות הוארכה בהסכמה למשך שנה ומחצה, ולאחר תום תקופה זו התגלע סכסוך בין הצדדים, והמשיבה אף הגישה תביעת פינוי, שבוטלה בהסכמה.

לבסוף נסגר קולנוע "אמפי" בשנת 1987, וקולנוע "אורה" נסגר בשנת 1990, אך המערערת המשיכה להחזיק בשטח בתי הקולנוע גם לאחר שבתי הקולנוע נסגרו, ובין הצדדים התקיים דין ודברים באשר למחלוקות שביניהם.
4. בתאריך 7.7.1991 הודיעה המערערת למשיבה על נכונותה לסלק את ידה מבתי הקולנוע, ובלבד שזו תרכוש את האינוונטר "בערכו כחדש". המשיבה מצדה מיאנה לקבל את גישתה של המערערת באשר לדרך החישוב ובאשר לשווי האינוונטר כפי שטענה להם המערערת, וביום 30.9.1992 הודיעה למערערת על סיום יחסי השכירות בגין הפרת החובה לשלם דמי שכירות ודרשה את פינוי בתי הקולנוע. המערערת סירבה לעשות כן. הסכסוך הגיע לפתחו של בית-המשפט המחוזי וזה קיבל את פרשנותה של המערערת להוראת סעיף 15 להסכם בקובעו כי "כנגד פינוי המבקשת, על המשיבה לשלם לה את הכספים בגובה הסכום המצטבר ושווי עלות רכישתו מחדש ועלות הובלתו, הרכבתו והתקנתו בבתי הקולנוע". ערעור שהגישה המשיבה לבית-המשפט העליון בעניין זה התקבל (ע"א 6745/95 חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ נ' פסל בע"מ [1]), ובית-המשפט הורה כי על המשיבה "לרכוש את האינוונטר לפי ערכו בזמן תום השכירות בפועל כשהוא מותקן ומורכב בבית הקולנוע. אם יתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים על גובה הערך הנזכר ינהגו על-פי הוראת סעיף 15.ג. סיפה להסכם" (שם, בעמ' 560). עוד נקבע כי יום סיום השכירות לצורך הערכת שוויו של האינוונטר הוא ה-30.10.1992, בהתאם למכתב הביטול מיום 30.9.1992 ששלחה המשיבה.
5. בכך לא תמו הסכסוכים בין הצדדים. המשיבה הגישה בבית-משפט השלום בחיפה תביעה לפינויה ולסילוק ידה של המערערת מבתי הקולנוע; עוד הגישו המשיבה והמערערת, כל אחת בנפרד, תביעה כספית לבית-המשפט המחוזי בגין נזקים שנגרמו להן, לטענתן, בנסיבות העניין. תביעת המערערת נסבה על תשלום בגין האינוונטר וכן על רווחים שנמנעו ממנה והוצאות שנגרמו לה, לטענתה, בגין אופן התנהלות המשיבה. המשיבה טענה מנגד בתביעתה כי על המערערים לפצותה בגין נזקים שונים שנגרמו לה, הנובעים בעיקרם מאי-החזרת החזקה בבתי הקולנוע לידיה בתום תקופת השכירות. המשיבה הוסיפה וטענה כי המערער 2 – שהוא בעל מניות במערערת ומנהלה – חב באופן אישי בגין נזקיה בשל התנהגות חסרת תום-לב מצדו ושימוש לרעה בהליכי משפט. לפיכך הפנתה את תביעתה הכספית גם כנגדו. שתי התביעות נדונו בבית-המשפט המחוזי בחיפה במאוחד, ופסק-הדין שניתן לגביהן הוא העומד ביסוד הערעורים שבפנינו.

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי
6. בית-המשפט המחוזי חייב את המשיבה לשלם למערערת עבור האינוונטר לפי ערכו ביום 30.10.1992. באשר לשווי האינוונטר ביכר בית-משפט קמא את חוות-דעתו של המומחה מטעם המשיבה על פני זו של המומחה מטעם המערערת. על יסוד קביעה זו פסק בית-המשפט המחוזי כי על המשיבה לשלם למערערת עבור האינוונטר סכום של 235,000 ש"ח, כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחיה ונושא ריבית כחוק מיום 30.10.1992 ועד ליום מתן פסק-הדין. את יתר תביעותיה של המערערת דחה בית-המשפט המחוזי, כמו כן דחה בית-המשפט המחוזי את גישתה של המערערת כי היא הייתה זכאית להמשיך ולהחזיק בבתי הקולנוע מכוח זכות עיכבון או מכוח "חיובים שלובים" שבהסכם השכירות, עד שתשלם לה המשיבה עבור האינוונטר. לפיכך קיבל בית-המשפט המחוזי את טענת המשיבה בדבר אי-פינוי בתי הקולנוע במועד על-ידי המערערת וקבע כי המערערת החזיקה בבית הקולנוע "אמפי" שלא כדין מיום 30.10.1992 ועד שנהרס ביום 20.5.1998, ואילו לגבי בית הקולנוע "אורה" נקבע כי החזיקה בו שלא כדין עד יום 1.10.1998. בשל כך חייב בית-המשפט את המערערת לשלם למשיבה פיצוי בסך 488,631 ש"ח עבור קולנוע "אמפי", ו-532,389 ש"ח עבור קולנוע "אורה". סכומים אלה ביסס בית-המשפט על דרך האומדנה בהתחשבו בדמי השכירות המוסכמים. בית-המשפט דחה בהקשר זה את טענת המשיבה בדבר אובדן רווח שהתבסס על הערכת שמאי שהגישה, בקובעו כי לא הובאו על-ידי המשיבה ראיות בנוגע לרווחים שהפיקה מן הנכסים בתקופה שלאחר פינוים. כמו כן דחה בית-משפט קמא את טענת המשיבה כי יש לחשב את הפיצוי המגיע לה בגין אי-פינוי בתי הקולנוע במועד על-פי הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם השכירות. בעניין זה קבע בית-המשפט כי התניה בהסכם הקובעת פיצוי מוסכם לכל יום של איחור, היא בגדר חיוב השלוב בחיובה של המשיבה לשלם עבור האינוונטר. בית-המשפט חישב ומצא כי הסכום שהמערערת חבה למשיבה עולה על הסכום שהמשיבה חבה למערערת בסך של 393,792 ש"ח, כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחיה ונושא ריבית כחוק מיום 27.4.1999.
אשר לאחריותו האישית של המערער 2 קבע בית-המשפט המחוזי כי בכל הנוגע לתקופה שעד יום 19.3.1997 – המועד שבו ניתן פסק-דין בבית-משפט השלום המורה על פינוי המערערת מבתי הקולנוע – אין להטיל אחריות אישית על המערער 2 לחובות החברה, מאחר שהמערער 2 סבר – ועמדתו אף נתקבלה על דעת בית-המשפט המחוזי בהליך הקודם שהתקיים בין הצדדים – כי הוא פועל באופן לגיטימי למען טובת החברה בניהול ההליכים המשפטיים ובאי-החזרת החזקה בבתי הקולנוע. לעומת זאת קבע בית-

המשפט כי לגבי התקופה שתחילתה ביום 19.3.1997 ועד לפינוי בתי הקולנוע יש לראות במערער 2 כמי שאחראי באופן אישי לנזק שנגרם למשיבה. בית-המשפט ציין בהקשר זה כי המערער 2 יזם הגשת בקשה לביטול פסק-דין הפינוי ותמך אותה בתצהיר, שהתברר ככוזב, ולפיו המערערת ממשיכה להחזיק בבתי הקולנוע. על יסוד הצהרה זו עוכב ביצוע פסק-דין הפינוי עד תום הדיון בבקשה לביטולו, לפיכך חייב בית-המשפט את המערער 2 לשאת, יחד ולחוד עם המערערת, בסכום של 233,376 ש"ח מתוך החוב הפסוק.
כנגד פסק-דין זה מופנים הערעור והערעור שכנגד.
תמצית הטענות בערעור ובערעור שכנגד
7. המערערים טוענים כי אין כל בסיס להטלת חיוב אישי על המערער 2 בגין הנזקים הנובעים מאי-החזרת בתי הקולנוע למשיבה. חיוב אישי זה, כך הם גורסים, אינו נשען על כל עילה שבדין, אינו מנומק דיו ואינו מוצדק לאור העובדה שהצהרת המערער 2 בתצהירו, שלפיה החזיקה המערערת בבתי הקולנוע, נסבה על סוגיה משפטית אשר לגביה ניתן למערער 2 ייעוץ משפטי. המערערים מוסיפים ומלינים על כך שבית-המשפט המחוזי פסק למשיבה פיצויים על דרך האומדנה אף שלא נתבקש לעשות כן ואף שמיאן לפסוק למשיבה את הסכומים שביקשה בתביעתה. עוד גורסים המערערים כי חובת המשיבה לשלם למערערת עבור האינוונטר הייתה שלובה בחובת המערערת לפנות את בתי הקולנוע. לטענת המערערים, עניין זה היה נהיר לצדדים בשעת כריתת ההסכם, והוא נובע מלשון החוזה ומהגיונו. המערערים סבורים כי לעמדתם זו ניתן למצוא תמיכה גם בהתנהגות המשיבה, ולטענת המערערים, התעלם בית-המשפט המחוזי מהוראת סעיף 43 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הרלוונטית לעניין. טענות נוספות שהעלו המערערים נוגעות לעניין בחירתו של בית-משפט קמא להעדיף את חוות-הדעת מטעם המשיבה על פני זו מטעמם ולקביעתו כי המערערת אינה זכאית לפיצויים בגין נזקים שונים שנגרמו לה כתוצאה מדחיית תשלום ערך האינוונטר.
8. המשיבה, היא המערערת שכנגד, טוענת מנגד כי מאז שנת 1992 הייתה החברה המערערת "ריקה מכל תוכן", וכי המערער 2 גרם במעשיו נזקים למשיבה תוך שהוא נוהג בחוסר תום-לב וחוסה תחת כנפי האישיות המשפטית הנפרדת. לטענת המשיבה, התנהלותו של המערער 2 לאורך השנים והטענות השונות שהעלה במסגרת ההליכים שהתקיימו בין הצדדים – טענות שנדחו על-ידי הערכאות השונות שדנו בעניין – מצדיקות את חיובו האישי בגין נזקי המשיבה. בערעור שכנגד מוסיפה המשיבה

וטוענת כי היה על בית-המשפט המחוזי לאמץ את חוות-דעתו של המומחה מטעמה לעניין נזקיה בגין אי-היכולת לעשות שימוש בבתי הקולנוע במשך התקופה שבה החזיקה בהם המערערת, ועוד היא טוענת כי בית-המשפט שגה בקביעת מועד מסירת החזקה בקולנוע "אורה" לידי המשיבה ובקביעה כי הפיצוי המוסכם הוא בגדר חיוב השלוב בחיוב לשלם עבור האינוונטר.
דיון
9. הטענה המרכזית המועלית בערעור שבפנינו עניינה בחיוב האישי שהטיל בית-המשפט המחוזי על המערער 2 בגין הנזק שנגרם למשיבה עקב אי-פינוי בתי הקולנוע החל ביום 19.3.1997 – התאריך שבו ניתן פסק-דין הפינוי בבית-משפט השלום.
הכלל הרווח במשפטנו הוא כי התאגיד, כאישיות משפטית נפרדת, נושא באחריות לעוולות ואף לעבירות פליליות, אולם בכך אין כדי לשלול את האחריות האישית של בני-האדם הפועלים בתאגיד – בין שהם אורגנים ובין שאינם אורגנים. "אחריות אישית זו של בני האדם הפועלים בתאגיד... – עומדת על רגליה שלה. האחריות האישית של התאגיד לחוד, ואחריות הפועלים בשמו לחוד" (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 384). כך הוא לגבי עבירות פליליות שאורגן מבצע בתאגיד (ע"פ 137/79 גלנט נ' מדינת ישראל [3]). כך הוא לגבי עוולות נזיקיות שהאורגן קיים את יסודותיהן (ע"א 308/59 שימקין נ' רומנו [4]; ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן [5]) וכך הוא לגבי הפרת החובה לנהוג בתום-לב במשא ומתן (ע"א 230/80 פנידר בע"מ נ' קסטרו [6]; ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו [7]). השאלה היא, ככלל, אם ביצע בעל התפקיד בתאגיד, באופן אישי, את יסודות העילה המקימה חבות. שאם התשובה לכך היא בחיוב, לא ישמש המעטה התאגידי אצטלה לבעל התפקיד להתכסות בה (ראו גם סעיף 54(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999, המורה כי "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס".
זהו צדו האחד של מטבע האחריות שנושא בה בעל התפקיד בתאגיד. צדו האחר של המטבע הוא כי אין חבותו של בעל תפקיד נובעת מעצם חבותו של התאגיד. התאגיד, בהיותו אישיות משפטית יציר הדין (להבדיל מאישיות משפטית טבעית), פועל באמצעות האורגנים ובעלי התפקיד בו. עובדה זו אינה גורעת מאחריותו של התאגיד כאישיות משפטית נפרדת, אך אין בה גם כדי להטיל, מניה וביה, אחריות על האורגנים

ועל בעלי התפקיד בתאגיד. חבותם נגזרת כאמור מן השאלה אם קיימו באופן אישי את יסודות העילה.
מן המקובץ עולה כי מי אשר מבקש להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד, נדרש להצביע על עילה ספציפית נגדו ולהניח תשתית ראייתית שעולה ממנה כי בעל התפקיד קיים את יסודותיה. שאם לא יעשה כן, יוכל אולי להיפרע מן התאגיד, אך לא מבעלי התפקיד בו (ראו עוד ע"א 391/87 אולן בע"מ נ' מתפרת העמק ברוך ובניו בע"מ [8]).
10. בענייננו קבע כאמור בית-המשפט המחוזי כי קיימת הצדקה לחיובו האישי של המערער 2 לגבי הנזקים שנגרמו למשיבה בתקופה שלאחר מתן פסק-דין הפינוי בבית-משפט השלום, בתאריך 19.3.1997. הטעם העומד ביסוד קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי הוא שהמערער 2 הצהיר בתמיכה לבקשה לביטול פסק-דין הפינוי (שניתן במעמד צד אחד) כי החברה עודנה מחזיקה בבתי הקולנוע – הצהרה שאינה אמת, לפי דברים שאמר הוא עצמו בבית-המשפט. בית-המשפט המחוזי קבע כי מדובר בעובדה לא נכונה, וכי לפיכך לא יכול המערער 2 "להסתתר מאחורי ההסבר שהוא נתן שהצהיר כך לפי היעוץ המשפטי שקיבל".
עמדתי שונה. את טענתה כי יש לחייב את המערער 2 באופן אישי בגין נזקיה, לא ביססה המשיבה בכתבי-טענותיה על הצהרתו האמורה של המערער 2. למעשה, המשיבה עצמה טענה בכתב-התביעה שהגישה לבית-משפט קמא, והיא ממשיכה וטוענת כך גם בסיכומים בפנינו, כי המערערת החזיקה בבתי הקולנוע עד ליום 15.9.1999. המערער 2 אמנם ציין בעדותו בבית-המשפט כי הוא ראה את עצמו כמחזיק בבתי הקולנוע עד שנת 1994, אולם הסביר כי לפי ייעוץ משפטי שקיבל, הוא נחשב מחזיק גם בשנת 1997. אינני סבורה, כמו בית-המשפט המחוזי, כי מדובר בשאלה עובדתית מובהקת או בהצהרה כוזבת של המערער 2, ולראיה – עמדתה של המשיבה בעניין זה וקביעתו של בית-המשפט המחוזי עצמו כי המערערת החזיקה בשטח גם בתקופה שאחרי שנת 1994. על-כל-פנים, אין לשלול את טענתו של המערער 2 כי הגם שסבר שבפועל המערערת אינה מחזיקה עוד בשטח, הרי שמבחינה משפטית הוסבר לו על-ידי עורך-דין כי היא נחשבת מחזיקה. לפיכך לא הוכח לדעתי כי הצהרתו האמורה של המערער 2, שניתנה מתוקף היותו אורגן בחברה המערערת, נעשתה בחוסר תום-לב או תוך ניצול הליכי משפט באופן המצדיק את חיובו האישי.

11. המשיבה חוזרת ומפרטת בסיכומיה שורה של מעשים נוספים המהווים לדעתה חוסר תום-לב וניצול לרעה של הליכי משפט מצדו של המערער 2. מעשים אלה מצדיקים לטענתה את חיובו האישי של המערער 2 בנזקיה, אף כי לא שימשו בסיס להכרעת בית-משפט קמא בעניין זה. מדובר בעיקר בהליכים שהתנהלו לאורך השנים בין הצדדים, אשר – כך טוענת המשיבה – נוהלו על-ידי המערער 2 בחוסר תום-לב ותוך ניצול מסך ההתאגדות של המערערת.
אין לקבל טענות אלה של המשיבה. אכן, הצדדים ניהלו הליכים שונים האחד כנגד משנהו, אולם לדעתי, אין בסיס להטלת מלוא האחריות לכך לפתחם של המערערים, ובפרט – לפתחו של המערער 2. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, הן המערערת הן המשיבה נמנעו מלקיים את ההתחייבויות החוזיות שנטלו על עצמן, ותחת זאת הגישו זו כנגד זו תובענות שונות. המשיבה מציינת כי העמדות שהציג המערער 2 בשם המערערת במהלך הדיונים בערכאות השונות, נדחו על-ידי בית-המשפט. אלא שבכך בלבד אין כדי להטיל עליו חיוב אישי לנזקי המשיבה, מה גם שחלק מהטענות שהועלו התקבלו. טענות המשיבה בדבר מעשי הנוכלות – כלשונה – של המערער 2 היו בפני בית-המשפט המחוזי, ובכל זאת בחר בית-המשפט לבסס את מסקנותיו אך ורק על ההצהרה בעניין החזקת בתי הקולנוע, ולא זו בלבד, אלא שבית-המשפט המחוזי קבע במפורש כי עד לתאריך 19.3.1997 היו פעולותיו של המערער 2 "פעולות לגיטימיות בעיניו למען החברה", וכי לפיכך עד לאותו תאריך "אין לראות בפעולותיו של פרבשטיין פעולות אישיות ולכן החברה היא החבה בנזק שנגרם".
לא למותר לציין כי המשיבה עצמה העלתה טענות שונות שנדחו על-ידי בתי-המשפט, ובכלל זה טענה כי אין היא חייבת לרכוש את האינוונטר למרות קביעתו של בית-המשפט העליון כי חובה זו רובצת לפתחה. לא בכדי ראה אפוא בית-המשפט המחוזי –
"להעיר לעו"ד כהן [בא-כוח המשיבה] שנוקט לשון חריפה בסיכומו כלפי זאת שפסל ופרבשטיין טוענים נגד קביעות בפסקי דין והחלטות שניתנו בין הצדדים לרבות פסה"ד של ביהמ"ש העליון. עיננו הרואות שעו"ד כהן עושה כן גם הוא!".
12. זאת וגם זאת, עיון בטיעוני המשיבה בערעור ובערעור שכנגד מלמד כי פרט להפרכת האשמות בדבר התנהלות המערער 2 בחוסר תום-לב בהליכים שהתקיימו בין

הצדדים, אין בפי המשיבה טענה מובנית וסדורה באשר לעילה בדין שניתן לבסס עליה את חיובו האישי של המערער 2 בנזקים שנגרמו לה.
אכן, בית-משפט זה הכיר בקיומה של חובת זהירות שחב בעל-דין כלפי יריבו בנוגע לפעולות המתבצעות במסגרת הליך שיפוטי, וכדברי השופט מצא ברע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ (להלן – פרשת סחר ושרותי ים [9]):
"...[]מאז פסק-הדין בעניין גורדון אין עוד מקום לפקפק, כי נפגע מהליך שיפוטי אשר ננקט על-ידי יריבו תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו (בהנחה וככל שהיא חלה), עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות. הוא הדין במי שנפגע בהליך שיפוטי שננקט נגדו במזיד, תוך שימוש לרעה בזכות הגישה לבית-המשפט" (שם, בעמ' 655).
דברים אלה בפרשת סחר ושרותי ים [9] מתייחסים לשימוש בלתי ראוי שנעשה במכשיר העיקול הזמני, וניתן ליישמם גם באשר לפעולות אחרות שנקט בעל-דין במהלך התדיינות משפטית. אולם ברי כי גם אם עשויה לעמוד לבעל-דין עילת תביעה בגין התרשלות של אחר בהליך שיפוטי – התרשלות שגרמה לו נזק – הרי שלא בנקל יטיל בית-המשפט אחריות שכזו, ובדרך-כלל תידרש הוכחת התנהגות שאינה בתום-לב, התנהגות שיש עמה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליכי משפט (שם,
בעמ' 656-655, 664). למותר לציין כי יש צורך בהכרעה ברורה לגבי התקיימותם של יסודות עוולת הרשלנות, ובכלל זה קיומה של חובת זהירות, התנהגות בלתי סבירה המפרה את החובה וקשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק. ואם כך לגבי התנהגות של בעל-דין, על אחת כמה וכמה לגבי התנהגות של אורגן בחברה אשר מבקשים להטיל עליו אחריות אישית בגין הליכים שקיימה החברה.
13. בענייננו לא הוכחה כאמור עילה להטלת אחריות אישית על המערער 2 בגין הליכי המשפט שהתנהלו בין המשיבה לבין המערערת. נזכיר כי הסכם השכירות נחתם בין המשיבה לבין המערערת, ושני הצדדים חטאו, הדדית, בהפרתו. הליכי המשפט השונים התנהלו אף הם על-פי יוזמה שנקטו שני הצדדים, איש איש וטענותיו. טענות שהעלתה המערערת התקבלו בחלקן בערכאות השונות. אחרות נדחו. כך גם לגבי הטענות שהעלתה המשיבה. בסופו של דבר חויבו הצדדים, זה כלפי זה, בתשלומים שונים בגין הפרות ההסכם, אולם בכל אלה לא ניתן לאתר התנהלות של המערער 2 העולה כדי חוסר תום-לב מובהק או כדי שימוש לרעה בהליכי משפט – כזו המקיימת

את יסודותיה של עוולה נזיקית או עילה אחרת, והמצדיקה את חיובו האישי של המערער 2 לשאת בנזקי המשיבה.
14. המשיבה מתייחסת – לראשונה בסיכומיה – לאפשרות של "הרמת מסך", והיא מפנה בהקשר זה להוראת סעיף 6 לחוק החברות. די בשלב המאוחר שבו הועלתה הטענה על-מנת לדחותה.
התוצאה המתבקשת מכל האמור היא שדין הערעור בכל הנוגע לחיובו האישי של המערער 2 בגין הנזקים שנגרמו למשיבה מיום 19.3.1997 – להתקבל.
15. המערערת מוסיפה ומלינה על כי בית-משפט קמא ראה לדחות את טענתה בדבר היות החיוב המוטל עליה לפנות את בתי הקולנוע, שלוב בחיוב שהוטל באותו הסכם על המשיבה, לשלם לה את שווי האינוונטר. האומנם שגה בית-משפט קמא בעניין זה? בית-המשפט העליון עמד זה מכבר על ההבחנה שבין חיוב עצמאי, לחיוב מותנה ולחיוב שלוב (ראו ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני (להלן – פרשת אלתר [10])). בעוד החיוב העצמאי משמיע לנו כי חבותו של כל צד לחוזה עומדת בפני עצמה, אפילו לא עמד הצד האחר במילוי חבותו שלו, הרי שהחיוב השלוב – שהוא סוג של חיוב מותנה – משמעו כי קיימת חובת קיום בו-זמני של חיובי הצדדים (שם, בעמ' 710-708). נפקות הקביעה כי חיוב חוזי הוא חיוב שלוב היא שאי-נכונות של צד לחוזה לקיים את חיובו מביאה לדחיית המועד לקיומו של החיוב השלוב בו (ראו סעיף 43(א)(3) לחוק החוזים (חלק כללי)).
השאלה אם בחיוב עצמאי עסקינן או שמא בחיוב שלוב, נחתכת על-פי פרשנותו של החוזה, וזו מבוססת על אומד-דעת הצדדים ועל מכלול הנסיבות הרלוונטיות. וכך פסק בעניין זה בית-המשפט העליון בפרשת אלתר [10]:
"אך מובן, כי יקל על בית המשפט להכריז על תנאי מסוים בחוזה כ'חיוב שלוב', כאשר הצדדים טרחו והביעו כוונתם זו במפורש. קשה יותר לעשות כן כאשר בית המשפט מתבקש לקרוא לתוך הסכם תנאים שאינם מופיעים בו במפורש ולפרשו מעבר לאמור בו.
...
...יש לנהוג זהירות מיוחדת כאשר לשון החוזה אינה תומכת בפרשנות, לפיה חיוב פלוני הוא מותנה או שלוב, ואם הנימוק היחידי למתן פרשנות,

כאמור, הוא ראיות ועדויות חיצוניות לחוזה, המובאות לבית המשפט על-ידי אחד הצדדים המתדיינים, ואשר שנויות במחלוקת ביניהם. בחינה בלתי זהירה עלולה להביא ליציקת תוכן חדש ומהות אחרת לחוזה, אשר אליו לא התכוונו מנסחיו.
מי שחפץ בהתניית חבותו בקיום חיובו המקביל של רעהו, ייטיב לעשות אם יאמר דברו מפורשות בהסכם ויטרח להבהיר את כוונתו האמורה" (שם [10], בעמ' 711).
במקרה שלפנינו ביסס בית-המשפט המחוזי את מסקנתו כי אין מדובר בחיובים שלובים אלא בחיובים עצמאיים, על לשונו והגיונו של סעיף 15 להסכם וכן על התרשמותו מן העדים שהעידו בפניו באשר לנסיבות כריתתו של ההסכם. מסקנה זו בדין יסודה. סעיף 15(א) להסכם השכירות קובע כי "בתום תקופת השכירות מתחייבת השוכרת לפנות את המושכר ולהחזירו למשכירה במצב שהיה כשהוא נקי מכל אדם וחפץ", וסעיף קטן (ג) מוסיף וקובע כי "בתום תקופת השכירות... מתחייבת המשכירה לרכוש את האינוונטר שיהיה מצוי אותה עת בבית הקולנוע". כל שנקבע בסעיף קטן (ד) באשר ל"נקודת הממשק" בין חובת הפינוי לבין חובת התשלום עבור האינוונטר הוא כי "התשלום לפי סעיף זה יתבצע לא יאוחר מאשר במעמד פינוי הקולנוע ע"י השוכרת". נוסח זה של סעיף קטן (ד), שעליו השליכה המערערת את יהבה, אין בו בהכרח כדי לבסס את השילוב הנטען בין "החיוב לפנות" ובין "החיוב לשלם עבור האינוונטר", ונראה כי אין הוא משמיע אלא את המועד אשר לא יאוחר ממנו על המשיבה לשלם למערערת עבור שווי האינוונטר. עד כאן באשר ללשונו של סעיף 15. באשר להגיונו ציין בית-משפט קמא, ובצדק, כי המנגנון שנקבע בהסכם השכירות לעניין קביעת ערך האינוונטר כולל פרוצדורה שמאית העלולה להתפתח לכלל בוררות ממש, ופרוצדורה כזו, מעצם טיבה, אורכת זמן. על-כן, כך הוסיף וקבע, אין זה הגיוני כי הצדדים כרכו את מועד הפינוי של בתי הקולנוע בבירור שיידרש, אם יידרש, לצורך קביעת שווי האינוונטר. מסקנה זו מקובלת עלינו, והיא תומכת כאמור בתוצאה שהגיע אליה בית-משפט קמא בדחותו את טענת החיובים השלובים. דא עקא, בה במידה לא ניתן לכרוך את הפיצוי המוסכם, הקבוע בסעיף 15(ב) להסכם השכירות, בגין כל יום של איחור בפינוי בתי הקולנוע עם החיוב לשלם למערערת את שווי האינוונטר. לפיכך שגה בית-משפט קמא כשהוסיף וקבע כי לא ניתן להפעיל את סעיף הפיצוי המוסכם שבסעיף 15(ב) לצורך קביעת הפיצוי המגיע למשיבה בגין האיחור בפינוי בתי הקולנוע, ובקובעו עוד כי חיוב זה שלוב עם החיוב שנטלה על עצמה המשיבה, ושאותו הפרה,

לשלם למערערת עבור האינוונטר. הפועל היוצא ממסקנה זו הוא כי הערעור שכנגד, ככל שהוא נוגע למימצאיו אלה של בית-משפט קמא, דינו להתקבל.
16. הטענות האחרות שהעלו הצדדים בערעור ובערעור שכנגד מתייחסות בעיקרן לעניינים שבעובדה וכן לקביעות שקבע בית-המשפט ביחס לחוות-הדעת שהיו בפניו. עניינים אלה נתונים, ככלל, לשיקול-דעתה של הערכאה המבררת, ובית-משפט שלערעור לא יתערב בהם אלה בנסיבות חריגות (ראו למשל ע"א 2964/98 אלקן נ' בית החולים "קפלן" [11]). נסיבות כאלה אינן מתקיימות בענייננו.
17. נוכח כל הנימוקים שפורטו לעיל אני מציעה לקבל את הערעור ואת הערעור שכנגד במובן זה שיבוטל חיובו האישי של המערער 2 בגין הנזקים שנגרמו למשיבה עקב אי-פינוי בתי הקולנוע, ואילו באשר לסכום הפיצוי המגיע למשיבה בגין אי-פינוי בתי הקולנוע במועד, יוחזר הדיון לבית-משפט קמא על-מנת שיפסוק את הפיצוי בהתאם להוראות בדבר פיצוי מוסכם, הקבועות בסעיף 15(ב) להסכם השכירות, תוך שימת לב להוראות סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 ולסמכותו להפחית מן הפיצוי המוסכם שנקבע, פיצוי שעל פניו נראה כפיצוי דרקוני המצדיק הפחתה. יתר חלקי הערעור והערעור שכנגד – נדחים. לאור התוצאה המוצעת לא הייתי עושה צו להוצאות.
הנשיא א' ברק
אני מסכים.
השופט א' ריבלין אני מסכים.

5129371
54678313הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת חיות.
ניתן היום, ‏ו' בטבת תשס"ד (31.12.2003).

מיני-רציו:
* חברות – מנהלים – אחריות אישית
הצורך להוכיח כי המנהל ביצע באופן אישי את יסודות העילה המקימה אצלו חבות.

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
לייעוץ בקשר לתחומי התמחותינו והתוכן באתר
 אתם מוזמנים לפנות אלינו בטלפון
03-6129124
או פשוט שילחו הודעה ונשיב לכם מייד