calluss 64

  • משפט מסחרי מחוץ לקופסה

  • 1

משרדנו בתקשורת

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 2 (פרומו לכתבה)

פרומו לכתבה שתשודר בקרוב על אחת התיקים המורכבים בהם מטפל משרדנו במסגרת התמחותו בדיני חוזים.

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 10

אחד התיקים המעניינים שהיו לנו במשרד כמשרד המתמחה בדיני חוזים. מרשתנו נפלה קורבן לתרגיל עוקץ שכמעט גרם לה לאבד את ביתה בתל אביב, למלווה בריבית שזייף מסמכים וכבר הספיק לרשום הערת אזהרה על הבית. כמובן שמייד עצרנו את העסקה באמצעות צו מניעה. בדיעבד, ובשיתוף פעולה עם ערוץ 10 התברר שמרשתנו לא הייתה הקורבן היחידי. הכתבה, שבה מרואיין בין השאר עו"ד בר אל ירון, מספרת את סיפורם.

בר אל ירון, משרד עורכי דין

משרד עו"ד מסחרי מחוץ לקופסה

התמחותו של המשרד הוא בתחום המסחרי אזרחי. למשרדנו ניסיון ייחודי ורב שנים כמשרד עו"ד העוסק בעריכת חוזים וליטיגציה בסוגיות מגוונות הנוגעות לדיני חוזים, ליווי חברות ובעלי מניות בתחום דיני חברות, ייצוג זוכים וחייבים בהליכי הוצאה לפועל , ליווי בהליכי פשיטת רגל עד למתן הפטר וכמשרד עו"ד המתמחה בעריכת חוזים וליטיגציה בתחום דיני המקרקעין. כמו כן, משרדנו הוא נציגה הבלעדי של חברת הגבייה העולמית GCS והינו משרד עורכי הדין היחיד בישראל המייצג בהרשאתה חברות ופרטים מהארץ ומרחבי העולם בהליכי גביית חובות בינלאומיים.

אתם מוזמנים לעיין בפסקי הדין שקיבל משרדנו עבור לקוחותיו בדף משרדנו בבתי המשפט. על המחשבה המקצועית, והתפיסה האחרת של עולם המשפט בתחומי התמחותו תוכלו ללמוד בדף מאמרים משפטיים באתר ו/או בדף כתבי טענות משפטיים שם תוכלו לעיין בכתבי טענות וכיו"ב מסמכים שהגשנו עבור לקוחותינו שהינם מצד אחד לקוחות פרטיים מן הישוב בישראל, ומצד שני חברות ענק בינלאומיות, לרבות חברת (Google (Ireland וחברת Savox ענקית הטכנולוגיה מפינלנד.

אודות משרד עורך דין בר אל ירון

מקצועיות חסרת פשרות, ליווי אישי ומסור

מזה 14 שנים משרדנו הינו משרד עו"ד מוביל שבמסגרת פעולותו מייצג לקוחות פרטיים וחברות המתמודדים עם תיקים מגוונים בתחום המשפט המסחרי אזרחי. במהלך השנים למדנו שוב ושוב שהמפתח להצלחה היא עורך דין שמבין לא רק את בית המשפט, אלא לא פחות את הלקוח ו/או העסק שהוא מייצג. משמעות הדברים מבחינתנו היא מתן חשיבות עליונה לליווי אישי מתחילת ההליך לעד סופו. אנו מאמינים כי הפתרונות היצירתיים ביותר באים מתוך שיתוף פעולה והבנה מעמיקה של עורך הדין המייצג את הלקוח וצרכיו - זהו סוד הצלחותינו בבית המשפט ומחוצה לו.

yaron46

עו"ד בר אל ירון

יליד 1971, ישראל, סיים בהצלחה ייתרה תואר ראשון במשפטים והוסמך כחבר לשכת עורכי הדין בישראל משנת 2004. במהלך שנת 2007 התקבל כנציגה בישראל של חברת GCS המייצגת גופים בינלאומיים ברחבי העולם. עו"ד בר אל ירון מתמחה בליטיגציה מסחרית בכלל ובדיני החוזים בפרט, ייצג ומייצג אין ספור חברות בינלאומיות, בעיקר בסכסוכים עסקיים מול חברות ישראליות לצד לקוחות פרטיים מן השורה שמתמודדים עם חברות מסחריות ובנקים. מאמריו המשפטיים התפרסמו ומתפרסמים באתרים משפטיים מובילים כגון האתר המשפטי המקצועי "פסק דין" ולא פעם הוזכרו תיקים בהם היה מעורב במגזין גלובס ובכלי תקשורת אחרים. עו"ד בר אל מתנדב פעיל לייצוג מעוטי יכולת במסגרת עמותת לתת, בין אם מול גופים ציבוריים וחברות ובין אם בבית המשפט. במהלך השנים הקפיד ומקפיד עו"ד בר אל לשמור לא רק על מצויינות משפטית אלא גם ובעיקר על יחס אישי מסור לכל לקוח ולקוח, שילוב זה התברר במהלך השנים כשילוב מנצח.

ייצוג וליטיגציה בתחומי המשפט המסחרי אזרחי

 התמחות יחודית בתחומי המשפט המסחרי אזרחי, 12 שנים של ייצוג וליטיגציה בכל ערכאות בתי המשפט והבנה עמוקה של המציאות העסקית שברקע של כל תיק ותיק שמועבר לטיפולינו. להלן תחומי ההתמחות של משרדנו:

עורך דין חוזים 9

דיני חוזים

התמחות וניסיון מגוון וייחודי בדיני חוזים לרבות עריכת חוזים וליטיגציה באכיפה / ביטול חוזים. 

קרא עוד בדף עורך דין חוזים

עורך דין חברות 9

דיני חברות

הקמה, ליווי שוטף וייעוץ לחברות. ליטיגציה וייצוג חברות, בעלי מניות המיעוט ו/או הרוב בחברה.

קרא עוד בדף עורך דין חברות

עורך דין הוצאה לפועל 9

דיני הוצאה לפועל

ייצוג חייבים וזוכים בלשכות ההוצאה לפועל ברחבי הארץ, ערעורים על החלטות רשמי ההוצאה לפועל.

קרא עוד בדף עורך דין הוצאה לפועל

עורך דין פשיטת רגל 9

דיני פשיטת רגל

ייצוג בהליכי פשיטת רגל, משלב בדיקת התיק, דרך ייצוג בהליכי הפשט"ר ועד לצו ההפטר הסופי מחובות.

קרא עוד בדף עורך דין פשיטת רגל

עורך דין מקרקעין 9

דיני מקרקעין

עריכת חוזי מקרקעין מגוונים וליטיגציה בסוגיות הנוגעות לדיני מקרקעין בבכל הערכאות המשפטיות הדנות בדיני מקרקעין.

קרא עוד בדף עורך דין מקרקעין

עורך דין עובדים זרים

דיני עובדים זרים

ייעוץ למעסיקי עובדים זרים, הגנה וליטיגציה מול קנסות המוטלים על מעסיקים והגנה בפני כתב אישום על העסקת עובדים זרים.

קרא עוד בדף עורך דין עובדים זרים

המאמרים האחרונים שפרסמנו

  • צוואה, כל מה שחשוב (מאד) לדעת +

    במאמר זה נביא בפניכם את כל שראוי לדעת לפני שניגשים לעריכת צוואה. נעשה כמיטב יכולתנו להביא בפניכם את ניסיון משרדנו כמשרד עורכי דין לצוואות. את הדברים נבסס על הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") המסדיר את ענייני הירושה והצוואה קרא עוד...
  • פרשנות חוזה +

    פרשנותו של חוזה הייתה, עודנה וכנראה גם תהיה אחת הסוגיות המרכזיות שידונו בהם בתי המשפט בכל הערכאות. בשנים האחרונות חלו תמורות בדרך בה מפרש בית המשפט חוזים ובמאמר ראינו לנכון כמשרד עו"ד חוזים להבהיר את ההלכות האחרונות בפרשנותם של חוזים. כבר קרא עוד...
  • ביטול מתנה במקרקעין +

    מאמר זה יעסוק בהסכם מתנה וליתר דיוק, בביטול הסכם מתנה במקרקעין, סוגיה בה משרדנו כמשרד עורכי דין לחוזים עוסק בה לא מעט. מניסיוננו, מאחר ובד"כ מתנה במקרקעין ניתנת לבן משפחה, כאשר מבקש מעניק המתנה או יורשיו לבטלה מעורבים בעניין אמוציות קרא עוד...
  • תביעה לפינוי מושכר +

    מאמר זה ידון בסוגייה מוכרת, שאנו כמשרד עו"ד העוסק בחוזים נתקלים בה לא מעט, המדובר בפינוי מושכר משוכריו לאחר שאלו הפרו את הסכם השכירות. בעיקר נשים את הדגש על הוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתו "תביעה לפינוי מושכר" קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

חדשות המשרד

  • כתב תביעה - ביטול חוזה החזר חוב +

    מרשינו חתם על חוזה החזר חוב ע"ס כ- 1,500,000 ש"ח. בנוסף העביר כביטחון להחזר החוב את שיק שלו ושל רעייתו ואף התחיל לשלם את התשלומים בהסכם מידי חודש בחודשו. בדיעבד התברר כי חתימתו על ההסכם בטעות והטעיה יסודה וכי יש קרא עוד...
  • בקשת רשות ערעור על החלטה לדחיית בקשה לצו מניעה זמני +

     במקביל להגשת תביעה לביטול חוזה שהוגשה על ידי משרדנו בשם מרשינו, הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני המורה לצד שכנגד להימנע מלהגיש לפרעון שיק בטחון ע"ס 1.5 מליון ש"ח שניתן על ידו כבטחון לביצוע החוזה. בית משפט השלום דחה את קרא עוד...
  • פסק דין בערעור על החלטת בית משפט השלום הדוחה בקשה למתן צו מניעה זמני +

    במסגרת ייצוג מרשינו כמשרד עו"ד חוזים הוגש על ידינו ערעור (בר"ע) על החלטת בית משפט שלום שדחה את בקשת מרשינו למתן צו מניעה זמני לפרעון שיק ע"ס 1.5 מליון ש"ח עד להכרעה בתביעה שהוגשה על ידינו לביטול חוזה. בית המשפט קרא עוד...
  • כתב תביעה לפינוי מושכר +

    המדובר בתביעה לפינוי מושכר בסדר דין מהיר, ובהתאם לפרק טז לתקנות סדר הדין האזרחי. משכיר אשר ניצל נזילת מים שארעה במושכר על מנת לתרץ את מחדליו באי תשלום דמי שכירות ואי קיום תנאי הסכם השכירות. תביעה זו הוגשה במקביל לתביעה קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

רעא 1839/13 עמי קולפניצקי נ' ישראל קולפניצקי

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו: "תביעה בעילה של קיפוח המיעוט כאמצעי לפתרון סכסוכים בין בעלי השליטה"


בבית המשפט העליון

רע"א 1839/13

לפני: כבוד השופטת א' חיות

המבקשים: 1. עמי קולפניצקי
2. אריק קולפניצקי

נ ג ד

המשיבים: 1. ישראל קולפניצקי
2. קול טימבר בע"מ

 

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 5.2.2013 בת"א 4628-08-12 [פורסם בנבו] שניתנה על-ידי כב' השופט י' שינמן

בשם המבקשים: עו"ד תדהר צור
בשם המשיב 1: עו"ד ישראל ציגנלאוב; עו"ד עמית בריגר

חקיקה שאוזכרה:
חוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995: סע' 1, 3

ספרות:
א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי

מיני-רציו:
* לבימ"ש המחוזי סמכות לדון בתביעה שהגיש המשיב נגד אֶחָיו-המבקשים, שכן עניינה בסוגיית ניהול המשיבה 2, ולא בסכסוך משפחתי. המבקשים לא הציגו תשתית עובדתית בדבר סכסוך משפחתי שתרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה, ואין די בטענה כי מדובר ב"חברה משפחתית" שהתנהלה על בסיס יחסי אמון בין האחים.
* בתי-משפט – סמכות – בית-המשפט המחוזי
* בתי-משפט – סמכות – בית-המשפט לענייני משפחה
* בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
* משפחה – בית-המשפט לענייני משפחה – סמכות
.
המבקשים והמשיב 1 (להלן: המשיב) הם אחים המחזיקים בחלקים שווים במניות המשיבה 2, (להלן: החברה). המבקשים משמשים כדירקטורים בחברה והמשיב שימש בעבר כדירקטור וכמנכ"ל החברה אך עקב סכסוך שהתגלע בין הצדדים החליט להתפטר מתפקידיו ונותר כבעל מניות בלבד. המשיב הגיש לבימ"ש המחוזי תובענה נגד המבקשים ונגד החברה בה טען לקיפוח זכויותיו כבעל מניות מיעוט בחברה ולהפרת חובות המבקשים כלפי בעל מניות המיעוט וכלפי החברה, ועתר לסעדים שונים. לאחר שהגישו כתב הגנה עתרו המבקשים לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ולחלופין עתרו להעבירה לבימ"ש לענייני משפחה, מן הטעם שהסכסוך הוא בעיקרו משפחתי ולא עסקי. הבקשה נדחתה ומכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופטת א' חיות) דחה את הבקשה למתן רשות ערעור ופסק כי:
סעיף 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 קובע כי ענייני משפחה יידונו בבימ"ש לענייני משפחה. המונח "ענייני משפחה" הוגדר, בסעיף 1 לחוק הנ"ל, ככולל "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא". התכלית המונחת ביסוד סמכותו של בימ"ש לענייני משפחה לדון בתובענות אזרחיות היא לרכז בערכאה מקצועית אחת את מלוא המחלוקות שבין בני המשפחה, מתוך רצון לרדת, בעזרת גופי ייעוץ, לשורשי המחלוקת ולפתור באופן יסודי את הבעיות האמיתיות של בני המשפחה. לצורך סיווג תביעה ככזו שעילתה בסכסוך בתוך המשפחה יש להראות שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה וכי שאלה עובדתית זו נבחנת בראי כתבי הטענות של הצדדים ובראשם כתב התביעה.
בענייננו, מכתב התביעה שהגיש המשיב עולה שעניינו בסכסוך בין בעלי מניות ובטענות בדבר קיפוח המיעוט והפרת חובות המבקשים כלפי בעל מניות המיעוט וכלפי החברה. לכאורה שורשו של הסכסוך הוא בסוגיית ניהולה של החברה ולא בסכסוך משפחתי כזה או אחר שקדם לכך. ככל שהמבקשים טוענים אחרת היה עליהם להציג בכתב טענותיהם תשתית עובדתית מתאימה בדבר קיומו של סכסוך משפחתי שתרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה, ולעניין זה אין די בטענתם כי מדובר ב"חברה משפחתית" שהתנהלה על בסיס יחסי אמון בין האחים. העובדה שסכסוכים משפטיים נוספים בין הצדדים, שאת חלקם יזמו המבקשים, מתנהלים בבתי המשפט המחוזיים וחלקם אף בפני אותו מותב ממש, תומכת במסקנה הפוכה.

החלטה

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופט י' שינמן) מיום 5.2.2013, בה נדחתה בקשה שהגישו המבקשים לסילוק על הסף של תובענה שהגיש נגדם המשיב 1 ולחלופין להעברת הדיון בה לבית המשפט לענייני משפחה.

1. המבקשים והמשיב 1 (להלן: המשיב) הם אחים המחזיקים בחלקים שווים במניותיה של המשיבה 2, חברת קול טימבר בע"מ (להלן: החברה), שהוקמה בשנת 1979 על-ידי אביהם ועוסקת בסחר בעץ. שני המבקשים משמשים כדירקטורים בחברה והמשיב שימש בעבר כדירקטור וכמנכ"ל החברה אך עקב סכסוך שהתגלע בין הצדדים החליט בשנת 2011 להתפטר מתפקידיו ונותר כבעל מניות בלבד. בחודש אוגוסט 2012 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תובענה נגד המבקשים ונגד החברה בה טען, בתמצית, כי הוא נתון ל"סדרת פעולות מקפחות וחמורות" הפוגעות בזכויותיו כבעל מניות מיעוט בחברה וכי המבקשים מפרים את חובות האמון והזהירות שלהם כלפי החברה וכלפיו. המשיב עתר לסעדים הצהרתיים שונים וכן ביקש כי יינתן צו המורה למבקשים לרכוש את מניותיו בחברה ולחלופין להורות על פירוקה. לאחר שהגישו כתב הגנה עתרו המבקשים לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ולחלופין עתרו להעבירה לבית המשפט לענייני משפחה, מן הטעם שהסכסוך העומד במרכזה הוא בעיקרו משפחתי ולא עסקי.

2. בהחלטתו מיום 5.2.2013 דחה בית המשפט קמא את הבקשה, בציינו כי תובענה אזרחית בין בני משפחה תהא נתונה לסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה אם עילתה היא "סכסוך בתוך המשפחה" ואם קיים קשר בין הסכסוך המשפחתי ובינה. בית המשפט ציין עוד כי אומנם על-פי הפסיקה ההכרעה העובדתית לעניין מהותו של הסכסוך והשפעת היחסים המשפחתיים על אופיו נעשית על-פי כתבי הטענות שהגישו הצדדים באותו הליך, ואולם במקרה דנן מתנהלים בין הצדדים הליכים נוספים בבתי המשפט האזרחיים ובהם: תביעה שהגישה החברה נגד המשיב ונגד חברה נוספת שבבעלותו, סגול שיווק והשקעות בע"מ (להלן: חברת סגול) שעניינה איסור על עשיית שימוש בסודותיה המסחריים (ת"א 17555-08-11) [פורסם בנבו]; תביעה להשבת חוב שהגישה החברה נגד המשיב בסדר דין מקוצר (ת"א 13389-06-12) [פורסם בנבו]; ותביעה נגזרת שהגישו המשיב ובתו בשם חברת קול חב ליבוא וסחר עצים בע"מ נגד המבקשים ונגד החברה (תנ"ג 34691-06-12) [פורסם בנבו]. בית המשפט קבע כי העובדה שהמבקשים בחרו להגיש תביעות נגד המשיב, בשם החברה, בבית משפט אזרחי ולא בבית המשפט לענייני משפחה מלמדת כי אף לשיטתם זהו המקום המתאים לבירור הסכסוך. עוד נקבע כי דבר הגשתן של התביעות האחרות מלמד כי המבקשים עצמם רואים את הסכסוך כ"סכסוך עסקי" והדבר סותר את טענותיהם בהליך דנן. אמנם, כך הוסיף בית המשפט וקבע, החברה היא זו שנקטה באותם ההליכים אך החברה היא נתבעת גם בהליך דנן ועל-פי האמור בכתב התביעה המבקשים הם שעומדים מאחוריה. בית המשפט דחה, אפוא, את הבקשה וחייב את המבקשים לשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך של 3,600 ש"ח.

3. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בה טוענים המבקשים כי הסכסוך נושא ההליך דנן אינו עוסק אך ורק בזכויות האחים בחברה והוא נוגע לשורה של חברות ונכסים שבבעלות המשפחה אשר חלוקתם נובעת מן ההקשרים המשפחתיים. המבקשים מוסיפים וטוענים כי הסכסוך נובע מ"מאזן הכוחות המשפחתי" בין המשיב, אחיהם הבכור, ובינם והם טוענים כי המשיב ניצל את טוב ליבם על מנת לגזול את נכסי החברה ולהעבירם לחברת סגול. לטענת המבקשים בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לו בהסתמכו על קיומם של הליכים משפטיים נוספים המתקיימים בבתי משפט אזרחיים שהחברה צד להם. בהקשר זה טוענים המבקשים כי היה על בית המשפט לבחון את אופי הסכסוך על-פי כתבי הטענות שהוגשו אליו ולו היה עושה כן היה מגלה על נקלה כי ההליך דנן נובע מסכסוך משפחתי. כך, לטענת המבקשים, כתב התביעה מלמד באופן ברור כי הסכסוך בין האחים בהיותם בעלי מניות הוא משני לסכסוך הקיים ביניהם כבני משפחה. עוד טוענים המבקשים כי התביעות האחרות שאליהן הפנה בית המשפט הוגשו על-ידי החברה ולא על-ידם; כי עילותיהן שונות; וכי במובחן מהתביעה דנן, הן עוסקות בסכסוכים עסקיים גרידא. יתר על כן, המבקשים מדגישים כי בהתאם לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה או החוק) חברה כלל אינה יכולה להגיש תביעה בבית המשפט לענייני משפחה ולטענתם קביעתו של בית המשפט קמא לפיה הם אלה שעמדו מאחוריי הגשת אותן התביעות נוגדת את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. לבסוף טוענים המבקשים כי נוכח היותה של החברה "עסק משפחתי מובהק" שהוקם על-ידי אבי המשפחה יש חשיבות רבה לניהול הדיון בבית המשפט המתאים – הוא בית המשפט לענייני משפחה.

4. המשיב טוען, מצידו, כי בית המשפט המחוזי הוא בעל הסמכות לדון בתובענה, המבוססת לדבריו על סכסוך עסקי בין בעלי מניות בחברה שהם גם אחים. לטענת המשיב, במוקד הסכסוך עומדת מחלוקת בדבר סדרי הניהול של החברה, שהביאה אותו להתפטר מתפקידיו בחברה בשנת 2011 ולקדם יוזמות עסקיות עצמאיות באופן שהעלה את חמתם של המבקשים והובילם לנקוט נגדו בהליכים משפטיים שונים בשמה של החברה. עוד טוען המשיב כי בחינת כתבי הטענות בהליך דנן מגלה שהמבקשים עצמם מודים בכתב ההגנה בקיומו של סכסוך עסקי-ניהולי בין הצדדים; כי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, באותו מותב (כב' השופט י' שינמן), דן גם בחלק מן ההליכים האחרים המתנהלים בין הצדדים (ת"א 17555-08-11 ו-תנ"ג 34691-06-12) [פורסם בנבו]; וכי בקשת המבקשים מהווה למעשה ניסיון להחליף את המותב שידון בעניינם. המשיב מוסיף וטוען כי ההיבט המשפחתי של הסכסוך הוא משני בלבד להיבט העסקי-ניהולי שעליו נסבה התביעה ולבסוף הוא טוען כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח קיומו של סכסוך משפחתי וכי העברת הדיון בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה תביא לסרבול ההליך ולא תקדם במאומה את פתרון הסכסוך.

להשלמת התמונה יצוין כי החברה, שצורפה כמשיבה 2 לבקשה, בחרה שלא להגיב לבקשת רשות הערעור.

5. דין הבקשה להידחות.

סעיף 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובע כי ענייני משפחה יידונו בבית המשפט לענייני משפחה. המונח "ענייני משפחה" הוגדר בסעיף 1 לחוק ככולל "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא" (ההדגשה הוספה). ברע"א 6558/98 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337 (2000) (להלן: עניין חבס) נקבע כי התכלית המונחת ביסוד סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענות אזרחיות היא "לרכז בערכאה מקצועית אחת את מלוא המחלוקות שבין בני המשפחה, מתוך רצון לרדת – בעזרת גופי ייעוץ – לשורשיה של המחלוקת ולפתור באופן יסודי את הבעיות האמיתיות של בני המשפחה" (שם, 342). עוד נקבע בעניין חבס כי לצורך סיווג תביעה ככזו שעילתה בסכסוך בתוך המשפחה יש להראות שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה וכי שאלה עובדתית זו נבחנת בראי כתבי הטענות של הצדדים ובראשם כתב התביעה (ראו שם, 345-344; וראו גם: ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 308 (2002); בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני, פיסקה 21 [פורסם בנבו] (29.4.2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 821-820 (מהדורה עשירית, 2009)).

6. בחינת כתב התביעה שהגיש המשיב, אשר צורף כנספח לבקשת רשות הערעור, מלמדת אכן כי עניינו בסכסוך בין בעלי מניות ובטענות בדבר קיפוח המיעוט והפרת חובותיהם של המבקשים כלפי בעל מניות המיעוט וכלפי החברה. כך, למשל, המשיב טוען בתביעתו כי רווחי החברה אינם מחולקים באופן שוויוני; כי המבקשים מסתירים ממנו מידע ומסמכים אודות מצבה הכספי של החברה; כי לחברה מונו עורכי-דין ורואי חשבון שלא כדין; וכי החברה נמנעת מלשלם לו שכר ופיצויי פיטורין להם הוא זכאי. בכתב התביעה מוסיף המשיב וטוען כי הסכסוך החל לאחר שהמבקשים הביעו את רצונם ליטול חלק פעיל יותר בניהול החברה ולאחר שהוא הסתייג מכך ועמד על דעתו כי על החברה להמשיך ולהתנהל באותה המתכונת בה הוא משמש כמנכ"ל יחיד (סעיפים 4 ו-6 לכתב התביעה). המשיב מוסיף וטוען כי הסכסוך החריף לאחר שהמבקשים עשו שימוש לרעה בזכויות הרוב שלהם בחברה והגישו בשמה תביעה נגדו ונגד חברת סגול, בטענה לגזל סודות מסחריים (סעיף 10 לכתב התביעה). עינינו הרואות, מהאופן שבו נוסח כתב התביעה עולה כי לכאורה שורשו של הסכסוך הוא בסוגיית ניהולה של החברה ולא בסכסוך משפחתי כזה או אחר שקדם לכך. ככל שהמבקשים טוענים אחרת היה עליהם להציג בכתב טענותיהם תשתית עובדתית מתאימה בדבר קיומו של סכסוך משפחתי ש"תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה", ולעניין זה אין די בטענתם כי מדובר ב"חברה משפחתית" שהתנהלה על בסיס יחסי אמון בין האחים. אדרבא - העובדה שסכסוכים משפטיים נוספים בין הצדדים, שאת חלקם יזמו המבקשים, מתנהלים בבתי המשפט המחוזיים וחלקם אף בפני אותו מותב ממש, תומכת במסקנה הפוכה.

7. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשים ישלמו למשיב 1 שכר טרחת עורך-דין בבקשה בסך של 8,500 ש"ח.

ניתנה היום, ‏כ"ח בסיון התשע"ג (‏6.6.2013).

א' חיות 54678313-1839/13
5129371
54678313 ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13018390_V02.doc אנ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בשא (י-ם) 5928/07 ד"ר רמון הראל נ' סקאנוק איימבל בע"מ

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו: "תביעה בעילה של קיפוח המיעוט כאמצעי לפתרון סכסוכים בין בעלי השליטה"


בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בירושלים בש"א 5928/07
ת"א 9273/07
בפני כבוד השופטת ג. כנפי-שטייניץ 20/07/2007

בעניין: ד"ר רמון הראל
ע"י ב"כ עוה"ד ישראל שלו ודני מאיוס המבקש
נ ג ד
1. סקאנוק-איימבל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מאיר פוקס ונרדה בן צבי
2. דן פרג'ס
3. מארק בלנדל
4. DRAPER L.T.D
המשיבים

ספרות:
יוסף גרוס, חוק החברות החדש (מהדורה רביעית, 2007)
אירית חביב-סגל, דיני חברות, לאחר חוק החברות החדש

מיני-רציו:
* חברות – עושק המיעוט – קיפוח
* משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – פורום לא נאות
* דיון אזרחי – עיכוב הליכים – הליך תלוי ועומד
* בתי-משפט – סעדים זמניים – הענקתם
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה (בכפוף להפקדת ערבות) מן הטעמים הבאים:
ראשית נדחו טענות הסף, המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה לשכנע את בית המשפט כי בית המשפט בארה"ב הוא הפורום הנאות לדון בתובענה (מבחן מירב הזיקות). ובמצב דברים בו המשיבה מאוגדת כחברה ישראלית ומתנהלת לפי דיני החברות הישראליים, לא ניתן לומר כי התדיינות בבית משפט ישראלי, ביחס להתנהלותה של המשיבה כחברה, חורגת מציפיותיהם הסבירות של הצדדים. העובדה כי עלה בידה של המשיבה להקדים את המבקש בהגשת תובענתה טרם זה הספיק להגיש את תובענתו שלו בישראל, איננה בעלת משקל לעניין נאותות הפורום. יתר על כן, המבקש כפר בסמכותו של בית המשפט בארה"ב לדון בתובענה שהוגשה, וטענתו טרם נדונה והוכרעה.
עוד נקבע, כי עומדת למבקש עילת תביעה אישית: כבר נקבע כי במקרים מיוחדים, כאשר הנזק שנגרם לחברה קשור לנזק שנגרם לבעל מניות בגדר עילת הקיפוח, לא יהיה בכל מקרה הכרח לבחור במסלול של תביעה נגזרת על-מנת לתבוע פיצוי בשל הנזק שנגרם לחברה. במקרה דנן, המבקש מחזיק 1,017,000 מניות רגילות, המהוות 20% מן ההון המוקצה והנפרע של המשיבה, ללא המניות הרדומות. טענות המבקש כי מכירת המניות הרדומות לדרייפר, במחיר בו נמכרו, גורמת לדילול שלא כדין של מניותיו ושל אחזקותיו במשיבה, ולקיפוחו כבעל מניות מיעוט מיוסדות על הוראת ס' 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999.
עילת הקיפוח: כבר מקדמת דנא נקבע כי הקצאת מניות במחיר נמוך משוויין הריאלי גורמת נזק לבעל מניות שאינו מעוניין לרכוש את המניות הנוספות. הדבר גורם למהילת ערכן של מניות המיעוט ולהעשרת בעל המניות הרוכש את המניות במחיר מופחת. בכך יש משום פגיעה בזכויותיו הרכושיות של בעל המניות כתוצאה מירידת ערכן של המניות שברשותו. דילול ערך המניות אף מדלל את אחזקותיו של המיעוט, ככל שהמניות נרכשו ע"י בעל השליטה בחברה.
במקרה דנן, המבקש עמד בנטל הראשוני המוטל עליו להוכחת קיפוח, באופן שיש בו כדי להעביר את הנטל על כתפי המשיבה. מהראיות שהובאו, נראה לכאורה, כי המניות הרדומות אכן נמכרו לדרייפר במחיר נמוך משוויין הריאלי. משלא ניתן ע"י המשיבה כל הסבר, מעוגן בנתונים ברורים, המעיד כי אישור עסקת דרייפר נעשה לטובת החברה ואף כי לא ניתן היה להשיג את אותה המטרה בדרך חילופית בלא שייגרם נזק לחלק מבעלי המניות, הוכחה לכאורה, עילת הקיפוח הנטענת ע"י המבקש.
בנוסף, גם מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש. אם אכן ייקבע כי באישור עסקת דרייפר נתקיימו נסיבות של קיפוח, וככל שבקשתו של המבקש לסעדים זמניים תידחה, תושלם עסקת דרייפר ויונצח הקיפוח באופן שיגביל את הסעדים שניתן להעניק למבקש להסרת הקיפוח ויסכל את פסק הדין שיינתן.

החלטה

1. המבקש, ד"ר רמון הראל, הגיש נגד המשיבים כתב תביעה בו עתר לסעדים הצהרתיים וכספיים שונים, אשר יבטיחו את ניהולה של המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה") כחברה ציבורית בהתאם לדין הישראלי, ובאופן המונע את קיפוחו של המבקש כבעל מניות מיעוט.
לפי הנטען בתביעה, מנוהלת המשיבה כחברה פרטית אף שעל פי דין מדובר בחברה ציבורית. עוד נטען כי המשיבים מס' 2-3 מנהלים את המשיבה באופן המנוגד לדין, בחוסר תום לב, תוך הפרת חובות שבדין, ובדרך המקפחת את המבקש ופוגעת בשווי מניותיו ואחזקותיו.

במקביל להגשת תביעתו עתר המבקש למתן סעדים זמניים שונים שניתן לחלקם לשני סוגים: האחד, סעדים שנועדו להבטיח ניהולה של המשיבה כחברה ציבורית, לרבות מינוי דירקטורים חיצוניים, והשני, סעדים שנועדו למנוע קיפוחו של המבקש כבעל מניות מיעוט, ובפרט בכל הנוגע לאישור עסקת מכירה של 1,765,500 מניות רדומות של המשיבה למשיבה מס' 4 (להלן: "דרייפר").
בעת הדיון בבקשה, צמצם המבקש את בקשתו אך לסעדים הנוגעים למניעת קיפוחו כבעל מניות מיעוט, כפי שיפורטו בהמשך.

יצוין כי אף שהבקשה הוגשה כנגד כל המשיבים, שלושה מהם תושבי חוץ, נוהלה ההתדיינות, בכל המתייחס לבקשה לסעדים זמניים, רק עם המשיבה, אשר הגישה את תגובתה לבקשה. תגובתה של המשיבה נתמכה בתצהירו של המשיב מס' 3, מארק בלנדל.

הבקשה לסעדים זמניים
2. המבקש הוא מי שייסד בשנת 1988 את המשיבה, חברה לפיתוח תוכנות בתחום ייצור שלטים והדפסה דיגיטלית, ומי שניהל אותה עד לשנת 1998, וכן בשנים 2000-2004. המבקש מחזיק כיום ב-20% ממניות המשיבה.
המשיב מס' 2, דן פרג'ס, הינו, על פי הנטען בבקשה (ומוכחש ע"י המשיבה), בעל השליטה במשיבה, ומחזיק משנת 2004 כ-35% ממניות החברה, 30% באופן ישיר ו-5% באופן עקיף.
המשיב מס' 3, מארק בלנדל, הינו יו"ר המשיבה ומנהלה בפועל.

אין חולק כי בעקבות הליכים משפטיים שהתנהלו בשנת 2001 בין המשיבה לבין קבוצת בעלי מניות במשיבה ("הקבוצה הסינית"), אשר התחרתה בפעילות המשיבה, סיימה הקבוצה הסינית את פעילותה בחברה והפקידה את כל מניותיה במשיבה: 1,756,500 מניות רגילות, המשקפות כ-25% מהון המניות המוקצה והנפרע של המשיבה, אשר עם החזרתן למשיבה הפכו למניות רדומות (להלן: "המניות הרדומות").

3. על פי הנטען בבקשה, החל משנת 2005, פעלו פרג'ס ובלנדל למכירת מניות המשיבה או נכסיה, ולחלופין למכירת מניותיו של פרג'ס, בעל השליטה, למרבה במחיר. במהלך שנת 2006 ניהלה המשיבה מגעים עם מספר חברות, ביניהן חברת ONYX וחברת GERBER, מגעים אשר לא נסתיימו בהסכם. בהתבסס על הבדיקות שערכה, נקבה ONYX בתג מחיר ראשוני (ובלתי מחייב) של 12 מיליון דולר בגין כלל מניות המשיבה, הצעה המשקפת מחיר של 2.4 דולר למניה. GERBER הציעה לרכוש את נכסי המשיבה תמורת 7-8 מיליון דולר, הצעה המשקפת מחיר של 1.4 דולר למניה (ראה נספחים ח – ט לבקשה).
בסוף שנת 2006 - תחילת 2007 ניהלה קרן ההשקעות CIVC, באמצעות מנהלה יגאל ליבנה, שיחות עם המשיבה, במהלכן בחנה אפשרות לרכישת מלוא מניות המשיבה, או לחילופין מרביתן, במטרה לקדם מיזוגה עם חברה סינית בה עמדה CIVC להשקיע. ב-30.1.07 נתקיימה פגישה בין ליבנה לבין בלנדל וסמנכ"ל הכספים של המשיבה. במהלך פגישה זו, ולפי תצהירו של ליבנה, הוצגו בפניו המצגים הבאים: כי בעל המניות העיקרי ובעל השליטה בחברה הינו פרג'ס, המחזיק 35% ממניות המשיבה, וכי בתיאום עם פרג'ס נתקבלה החלטה לפיה לא ימכרו מניות פרג'ס במחיר שיפחת מ-1.2 דולר למניה. בחודש פברואר 2007, ובמסגרת אותו מו"מ הציעה CIVC למשיבה ולבעל השליטה בה, לרכוש את מלוא מניות השליטה של פרג'ס במחיר של 1.2 דולר למניה, מתוך הסכמה עם המבקש, כמחזיק ב-20% ממניות המשיבה, על צעדי המיזוג והפיתוח העתידי. לחלופין הציעה לרכוש את כל מניות המשיבה מידי בעלי מניותיה תמורת כ-6 מיליון דולר, מחיר המשקף תמורה ממוצעת של כ-1.1 דולר למניה. CIVC העלתה הצעותיה אלה טלפונית גם בפני בעל השליטה , פרג'ס, ביום 13.2.07, אולם לא קיבלה תשובה חיובית להצעותיה.

4. ביום 18.4.07, ובעקבות טענותיו של המבקש לדחיקתו ממעגל קבלת ההחלטות במשיבה, במהלך שבוצע שלא כדין, הגיע המבקש להסדר עם בלנדל לפיו יהא רשאי למנות נציג מטעמו לדירקטוריון המשיבה, את מר מוטי אטיה, ויהא זכאי לדיווחים עיתיים על מצב החברה ותוצאותיה.
ביום 24.4.07 נתקיימה ישיבת דירקטוריון, בה אישר הדירקטוריון עסקה למכירת 1,756,000 המניות הרדומות לדרייפר, תאגיד המאוגד באיי באהמה, במחיר של 0.27 דולר למניה.
לטענת המבקש, אישור העסקה עם דרייפר לא נכלל בסדר היום של ישיבת הדירקטוריון. על סדר היום עמדה הצעה כללית לגיוס הון לחברה, אם בדרך של מימון בנקאי ואם בדרך של הנפקת זכויות. נציגו בדירקטוריון, מוטי אטיה, ביקש להתייעץ עם המבקש ועם יועץ משפטי על מנת לבדוק את כשרות המהלך ולהביא את עמדתו בצורה מסודרת בפני המשיבה, אולם המשיבה, במחטף, אישרה עוד באותו יום את ביצוע העסקה.

5. החל מיום 9.5.07, נוהל בין המבקש לבין בלנדל, לטענת המבקש על דעתו של פרג'ס, מו"מ למכירת מניותיו של המבקש במשיבה תמורת 0.8 דולר למניה. לאחר שכבר הוחלפו טיוטות חוזה, הודיעו בלנדל, ביום 20.5.07, כי המשקיע שהביע הסכמתו לרכוש את מניותיו חזר בו מכוונתו נוכח "סיבוכים" שעלו בעסקה, בגין שעבודים אשר רבצו על מניות המבקש. יחד עם זאת, ביקש מהמבקש, אשר איים בנקיטת הליכים משפטיים נגד המשיבה, להמתין מספר ימים במגמה למצוא הסדר שיניח את דעתו. בעודו ממתין, קיבל המבקש ביום 26.5.07 תובענה שהוגשה נגדו ע"י המשיבה בארה"ב, ועל פיה נדרש בית המשפט להצהיר כי עסקת דרייפר, כפי שאושרה ע"י המשיבה ביום 24.4.07, הינה עסקה כשרה ותקפה.
לטענת המבקש, נועד המשא ומתן שנוהל עמו אך להסחת דעתו מן המחטף שנתבצע בחברה, על מנת למשוך זמן, ולמנוע ממנו נקיטת הליכים משפטיים נגד המשיבים.

6. המבקש טוען כי המשיבים פעלו למכירת מניותיה הרדומות של המשיבה בנזיד עדשים, והראיה לכך שסמוך לפני אישור העסקה הציעה קרן ההשקעות CIVC, לאחר שבחנה את החברה ביסודיות, לשלם 1.2 דולר למניה עבור קניית מניות השליטה של פרג'ס, או לשלם סך של 6 מיליון דולר, עבור כלל מניות המשיבה, סכום המשקף מחיר ממוצע של 1.1 דולר למניה.
עוד סבור המבקש כי קיים חשש כי רוכש המניות הרדומות הוא לא אחר מאשר פרג'ס, העושה שימוש בחברת קש מטעמו, ופועל באמצעותה להעמקת שליטתו במשיבה ולהשגת נתח העולה על 51% ממניות המשיבה.
המבקש מוסיף וטוען כי המשיבים פעלו למכירת המניות הרדומות בהסתר ומאחורי גבו במחיר הנמוך עשרות מונים משוויין של המניות בשוק, דבר שהוביל לדילול מניותיו של המבקש ולדילול אחזקותיו במשיבה בניגוד לדין. לטענתו, בעת אישור עסקת דרייפר, ולאור גובה האשראי שהועמד למשיבה, לא הייתה כל דחיפות מיוחדת בגיוס הון. לחברה קו אשראי בהיקף של כ-2 מיליון דולר שרק חלקו הקטן מנוצל. אף לא בוצעה כל הערכת שווי של החברה לפני אישור מכירת מניותיה. מכירת מניותיה של המשיבה בסכום של 0.27 דולר למניה, שעה שקיימות הצעות בזמן אמת בטווח מחירים שבין 1.1 דולר ל-1.2 דולר למניה, מורה כי המחיר המוסכם מנותק מהמציאות ונובע ממניפולציות של בעל השליטה בחברה.

7. לאור כל אלה, עותר המבקש למתן צו זמני המורה למשיבים להימנע מקבלת כל החלטה אשר עלולה לקפחו או לפגוע בטובת החברה, ובכלל זה ליתן צו המורה למשיבים להימנע מלהוציא לפועל את החלטת דירקטוריון החברה מיום 24.4.07, בהתייחס לעסקת דרייפר, להימנע מלבצע דיספוזיציה במניות הרדומות של המשיבה, להימנע מהעברתן לדרייפר, ולהימנע מלרשום העברתן במרשם החברה. ככל שהדיספוזיציה במניות הרדומות הושלמה, עותר המבקש למתן צו האוסר סיחורן לכל צד שלישי על מנת למנוע סיכולו של פסק הדין שיינתן בתביעה העיקרית. המבקש מוסיף ועותר לצו האוסר הקצאת מניות במשיבה או הנפקת זכויות כלשהן לכל צד שלישי שלא בתמורה מלאה לפי שווי הוגן של החברה.

ביום 15.6.07, ובמעמד צד אחד, ניתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לבצע העברה של מניות המשיבה לדרייפר, כפוף להפקדת עירבון בסך 50,000 ₪. בדיון שנתקיים ביום 19.6.07, בו ביקשה המשיבה ארכה להגשת תגובתה, הורחב צו המניעה, בהסכמת הצדדים, באופן שנאסר סיחורן של המניות לכל צד שלישי.

תגובת המשיבה
8. המשיבה טוענת כי יש להורות על סילוקה של הבקשה על הסף וזאת מכמה טעמים: ראשית, היא טוענת, מתנהל בימים אלה בארה"ב הליך משפטי בין המבקש לבין המשיבה הזהה במהותו להליך זה, ולפיכך יש להכיר בקיומו של "הליך תלוי ועומד" בין הצדדים המייתר את התובענה דנן. שנית, היא טוענת, בית המשפט בישראל איננו הפורום הנאות לדון בתובענה, וכי מבחן מירב הזיקות מוביל בבירור למסקנה כי יהא זה ראוי ונכון לנהל את ההליך בפני בית המשפט בארה"ב. שלישית, טוענת המשיבה, לא עומדת למבקש כל עילת תביעה אישית, מאחר שהנזק היחיד אשר עלול להיגרם הינו נזק למשיבה, כאישיות משפטית נפרדת, ולא למבקש, ועל כן אין למבקש עילת תביעה עצמאית ועליו לנקוט בהליך של תביעה נגזרת. ברביעית היא טוענת כי הבקשה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים חמור תוך הסתרת עובדות מהותיות רבות מפני בית המשפט, ולפיכך אין המבקש זכאי לכל סעד שהוא, לא כל שכן סעד זמני.

9. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי המבקש לא הוכיח זכות לכאורה לקבלת הסעדים הזמניים שנתבקשו. לטענתה, ההחלטה בדבר אישור עסקת דרייפר הינה החלטה סבירה ועניינית ואינה מקימה למבקש זכות תביעה כלשהי. אישורה של העסקה הינו לטובת המשיבה, והמחיר בו נמכרו המניות הרדומות הינו מחיר סביר המשקף את שוויין האמיתי של המניות.

המשיבה טוענת עוד כי טענת המבקש, כי דרייפר נשלטת ע"י פרג'ס, הינה טענה כוזבת וחסרת בסיס. כך גם טענתו להיותו של פרג'ס בעל מניות במשיבה ובעל השליטה בה. על פי תצהירו של בלנדל, ביום 5.2.07 הודיע פרג'ס למשיבה כי 1,763,000 ממניות המשיבה שהיו בבעלות חברות בשליטתו הועברו לצדדים שלישיים שאינם קשורים אליו (נספח א' לתצהיר המשיבה). עוד טען בלנדל, כי על פי בירורים שערך, אין לפרג'ס או לבעל מניות אחר המחזיק ב-5% ומעלה מהון המניות המוקצה של החברה כל זכויות בדרייפר. יחד עם זאת, ידוע לו כי פרג'ס נותן לדרייפר מעת לעת, ועל פי בקשתה, שירותי ייעוץ בהשקעות. בלנדל אף הכחיש כי אמר לליבנה שפרג'ס הוא בעל השליטה בחברה. לטענתו, ליבנה אמר לו ששמע על כך מן המבקש, ובלנדל העמידו על טעותו.

10. המשיבה מוסיפה וטוענת כי לדירקטוריון החברה הייתה הסמכות להתקשר בעסקה למכירת המניות הרדומות עם צד שלישי שאינו בעל עניין במשיבה, במחיר שלדעת חברי הדירקטוריון הוא מחיר סביר. כל חברי הדירקטוריון פעלו אך ורק לטובת החברה ולטובת בעלי המניות של החברה.
לפי תצהיר בלנדל, כלל סדר היום של ישיבת הדירקטוריון מיום 24.4.07 דיון לגבי "הצעת מימון". אמנם העסקה עם דרייפר לא הופיעה בסדר היום המתוכנן, אולם איש מחברי הדירקטוריון, לרבות אטיה, נציגו של המבקש, לא התנגד לדון בעסקה בישיבה זו. עוד החליט הדירקטוריון באותו יום כי המשיבה נזקקת למימון מיידי על מנת להשלים מספר פרויקטים עסקיים ופרויקטים של פיתוח, ולאחר שנשקלו החלופות לגיוס הון הוחלט כי עסקת דרייפר היא החלופה המועדפת, והדירקטוריון אישר אותה ללא התנגדות. אטיה נמנע מהצבעה.
לטענת המשיבה, המחיר למנייה בעסקת דרייפר היה מחיר הוגן, אשר שיקף את הצורך של המשיבה בגיוס מזומנים לצורך מימון פרוייקטים שונים, את רווחיה הנמוכים יחסית של המשיבה ב-2006, את מחיר המניה ב"רשימה הורודה" באותם ימים, את השווי המוחשי נטו של החברה, ואת העובדה כי חבילת המניות שנמכרה אינה מקנה שליטה במשיבה.

11. המשיבה חולקת על טענת המבקש כי מכירת המניות לדרייפר דיללה את אחזקותיו במשיבה. לטענתה, המניות שנמכרו לדרייפר הינן מניות רדומות שהיו חלק מן ההון המוקצה של החברה. עוד היא טוענת כי המניות נמכרו במחיר גבוה מן המחיר המוחשי נטו למניה. לטענתה, המו"מ עם ONYX ו-GERBER נתקיים לפני למעלה משנה, ולכן ערכי המניה דאז אינם רלבנטיים עוד. יתר על כן, שתי חברות אלה מעולם לא הגישו למשיבה הצעה מחייבת כלשהי, אלא לכל היותר, מכתבי כוונות, ולבסוף אף נסוגו בהן מכוונותיהן. גם מ-CIVC לא נתקבלה מעולם הצעה מחייבת, ואף ליבנה איננו טוען כי היה משלם את המחיר הנטען עבור רכישת מניות מיעוט.

12. לטענת בלנדל, לאחר ישיבת הדירקטוריון מיום 24.4.07, ואישור עסקת דרייפר, איים המבקש לתבוע את המשיבה ואת הדירקטוריון, והודיע כי יהיה מוכן לוותר על תביעתו ככל שבלנדל יסייע לו להגיע להסכם לפיו יירכשו מניותיו במשיבה במחיר של 1 דולר למניה. דרייפר היו מוכנים לרכוש את מניותיו של המבקש, אשר יקנו להם עמדת שליטה משמעותית במשיבה, במחיר של 0.8 דולר למניה. ברם, משגילתה דרייפר כי המניות משועבדות, נסוגה בה מן העסקה.
המשיבה טוענת כי מטרתו של המבקש, בהגשת תביעתו, היא לכפות על המשיבים לרכוש ממנו את מניותיו במשיבה במחיר מופרז. כל עוד סבר כי יעלה בידו למכור את מניותיו במחיר העולה על מחיר השוק, לא היה מוטרד מעסקת דרייפר. רק לאחר שהעסקה למכירת מניותיו ירדה מן הפרק, בשל מצגי שווא שהציג, החליט לתקוף את עסקת דרייפר.
המשיבה מוסיפה וטוענת כי צו המניעה הזמני יגרום לה נזקים משמעותיים ובלתי ניתנים לתיקון. ככל שיוענקו הסעדים הזמניים תוקפא עסקת דרייפר, והמשיבה תימצא מפרה את חוזה מכירת המניות. עוד תיגרם למשיבה פגיעה קשה באמינותה ובמוניטין שלה בשוק העסקי, דבר שעלול גם להוריד את ערך מניותיה.

פורום לא נאות
13. המשיבה טוענת, כאמור, כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לבירור התביעה והבקשה. לטענתה, הזיקה היחידה הקיימת לישראל הינה שהחברה מאוגדת, מסיבות היסטוריות, בישראל. כל יתר הזיקות מובילות לארה"ב: בשנת 1999, הועברה הנהלת החברה, ע"י המבקש, לארה"ב, ומאז מתנהלים ענייניה מארה"ב. פעילותה העסקית של המשיבה נעשית בארה"ב, באירופה ובמזרח הרחוק, והיא איננה מנהלת כל פעילות עסקית בישראל. למשיבה שני עובדים המתגוררים בישראל, אולם עבודתם נעשית כולה מחוץ לגבולות ישראל. דירקטוריון החברה מונה 6 דירקטורים, וכולם מתגוררים בארה"ב. כל הדירקטורים, מלבד אטיה, דוברי אנגלית בלבד. עסקי החברה ומסמכיה מתנהלים בשפה האנגלית. דרייפר, עמה נקשרה העסקה, הינה חברה הרשומה באיי בהאמה. רוב בעלי מניותיה של המשיבה אינם מתגוררים בישראל, והמסחר במניותיה של המשיבה נעשה בארה"ב בהתאם ל"רשימה הורודה" ועל פי הכללים והתקנות החלים עליה. לאור כל אלה, גם העדים הרלבנטיים לתביעה מצויים בארה"ב.

14. המבקש טוען כי מירב הזיקות מובילות דווקא לבית המשפט בישראל. בית המשפט נדרש להכריע בסוגיות מורכבות הנוגעות לדיני החברות הישראליים, ומן הראוי הוא כי בית המשפט בישראל הוא שיישם את הדין הישראלי. עוד הוא טוען כי לאור ההתקדמות הטכנולוגית בדרכי התקשורת והתנועה, שיקולי הנוחות אינם מהווים עוד שיקולים מהותיים לגבי נאותות הפורום. גם העובדה שהן התובע (המבקש) והן הנתבעת (המשיבה) הינם ישראליים, מעידה על ציפייה סבירה של הצדדים כי התדיינויות בענייני המשיבה יתקיימו בישראל. החברה ישראלית, מתנהלת על פי הדין הישראלי, ואף מכפיפה עצמה לדיני החברות הישראליים. עוד נטען כי למשיבה חוב בשיעור 12 מיליון ₪ למדען הראשי בישראל, בגין כספי הלוואות שניתנו לה על ידי המדען הראשי במהלך שנות פעילותה.
באשר לתובענה שהוגשה בארה"ב טוען המבקש, כי זו הוגשה רק על מנת להקדים את תביעתו של המבקש ולמנוע ההתדיינות בישראל, ומכל מקום, בית המשפט בארה"ב טרם אישר כי רכש סמכות לדון בתובענה. עוד הוא טוען כי אף אם היה קיים הליך תלוי ועומד בערכאה זרה, הזהות בין התביעות חלקית בלבד, שכן התביעה שהוגשה בישראל הינה מקיפה יותר וכוללת בחובה עילות וסעדים נוספים מעבר לאלו הנדונים בתובענת המשיבה.

15. אין חולק, למעשה, כי בכל המתייחס לתביעת המבקש נגד המשיבה, רכש בית משפט סמכות לדון בתביעה ובבקשה מכוח המצאת כתבי בית דין למשיבה, שמקום מושבה בישראל. הכלל הוא, כי מקום בו קנתה ערכאה בישראל סמכות שיפוט לדון בתביעה שהוגשה לה, עליה לעשות שימוש בסמכותה ולהפעילה (בג"צ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, בע' 651 (2002)). יחד עם זאת, עם השנים הוכרו לעיקרון זה חריגים. אחד מהם הוא היותו של הפורום המקומי "פורום לא נאות". חריג זה מאפשר, ולעיתים מחייב, את בית המשפט שלא להפעיל את סמכותו מקום בו קיים פורום זר שהוא "הפורום הטבעי" לדון בתובענה. היותו של פורום זר משום פורום טבעי לדון בתובענה נקבע על פי מבחן מירב הזיקות הרלבנטיות אשר להן הקשר האמיתי, המשמעותי והמהותי למקרה נשוא הדיון. עם השיקולים הרלבנטיים נהוג למנות את מקום מושבם של הצדדים, את המקום שבו הם מנהלים את חייהם ואת עסקיהם, את הגישה למקור הראיות, את האפשרות להבאת העדים ועוד.
על בית המשפט לשקול עוד האם ציפיותיהם הסבירות של הצדדים היו שהתביעה תידון בישראל, והאם לישראל ולשיטת המשפט הישראלית עניין אמיתי בתובענה (רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ נ' Harefuah, פ"ד נז(5) 414, בע' 421 (2003)).

16. נטל הראיה בעניין קיומו של פורום זר בעל מירב הזיקות למקרה נושא התביעה מוטל על הנתבע. המבחן שבו עליו לעמוד אינו מבחן מאזן נוחות רגיל. על הנתבע הטוען טענת "פורום לא נאות", לשכנע את בית המשפט כי המאזן נוטה בבירור ובאופן משמעותי אל עבר הפורום הזר. וראה לעניין זה האמור בע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה, כדלהלן:

"...נתבע המבקש להעלות לפני בית-משפט בישראל טענת 'פורום לא נאות', נושא בנטל לשכנע את בית המשפט כי בית-משפט זר קנה אף הוא סמכות לדון בתביעה, וכי ב'תחרות' זו שבין בית המשפט בישראל לבין בית המשפט הזר, ידו של אותו בית-משפט זר על העליונה... המבחן לקביעה כי בית-משפט בישראל הינו 'פורום בלתי נאות' אינו אך מאזן נוחות רגיל; על הטוען טענת 'פורום בלתי נאות' לשכנע את בית המשפט בישראל כי המאזן נוטה בבירור ובמובהק אל עבר הפורום הזר" (פ"ד מח(2) 77 (1994), וראה גם רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co. , פ"ד נב (1) 109 (1998), בג"ץ 8754/00, שם, בע' 656).

יתר על כן, צויין לא אחת, כי סטייה מן הכלל המחייב ערכאה שיפוטית להפעיל את סמכותה לא תיעשה כדבר שבשגרה. בית המשפט לא ייענה בקלות לטענת פורום לא נאות, ויעשה כן רק לאחר בחינה קפדנית של נסיבות המקרה (בג"ץ 8754/00 עניין רון, שם, בע' 656, רע"א 851/99 Van Doosselaere, עו"ד נ' Depypere, פ"ד נז(1) 800, בע' 814 (2003)).

17. ומן הכלל אל הפרט. הנני סבורה כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה לשכנע את בית המשפט כי בית המשפט בארה"ב הוא הפורום הנאות לדון בתובענה.
שני הצדדים להתדיינות הינם צדדים ישראליים. המבקש הוא תושב ישראל ואילו המשיבה היא חברה המאוגדת בישראל, וכתובתה הרשומה בישראל. אין חולק כי הדין החל על הסכסוך, מכוח היותה של המשיבה חברה ישראלית, הינו הדין הישראלי. יתר על כן, גם בעסקת דרייפר מצאו המשיבה ודרייפר להחיל על חוזה מכירת המניות הרדומות את הדין הישראלי (וראה ס' 10 לחוזה מב/1).
העובדה כי המשיבה מנהלת את עסקיה מחוץ לישראל, אין בה משום משקל מכריע בנסיבות העניין שלפני, לאור טיבו של הסכסוך שאיננו נוגע ישירות לפעילותה העסקית של המשיבה אלא לדרך התנהלותה כחברה. גם השפה בה היא מנהלת עת ענייניה איננה בעלת משקל (רע"א 2705/97, שם, בע' 116). לעניין שיקולי הנוחות שהעלתה המשיבה, לרבות הבאת העדים לארץ, נקבע לא אחת כי נוכח ההתפתחויות שחלו בתקשורת ובדרכי התנועה המודרניות חל פיחות במשקל שיינתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת. לעניין זה ראה דבריו של כב' השופט ת' אור ברע"א 2705/97, כדלהלן:

"להנחה זו, שעל-פיה בדרך כלל ייטה בית-המשפט לדחות טענת פורום לא נאות, ישנו רציונל נוסף. רציונל זה מבוסס על ההתפתחויות שחלו בתקשורת ובדרכי התנועה המודרניים. בעבר, קשיים שנגרמו לנתבעים, אשר נדרשו להתדיין בפני פורום זר, היו רבים ואמיתיים. אלה נבעו הן מקשיי הקומוניקציה והן מעלותם הרבה. בימינו, בעידן מטוסי הסילון, הטלפון הסלולרי, הפקסימיליה והאינטרנט, איבדו קשיים אלה חלק ניכר מעוצמתם. העולם כולו הולך והופך ל"כפר אחד גדול", שבו למרחקים שבין מקום אחד למשנהו אין עוד אותה משמעות מכבידה כבעבר. לפיכך, אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת, ומכאן גם מתבקש שהנטייה להיעתר לטענת פורום לא נאות תלך ותקטן" (שם, בע' 114, וראה גם רע"א 3144/03 ענין אלביט, שם).

במצב דברים זה, בו המשיבה מאוגדת כחברה ישראלית ומתנהלת לפי דיני החברות הישראליים, לא ניתן לומר כי התדיינות בבית משפט ישראלי, ביחס להתנהלותה של המשיבה כחברה, חורגת מציפיותיהם הסבירות של הצדדים.

18. אוסיף ואומר, כי אין בקיומה של תובענה תלויה ועומדת, בעניין עסקת דרייפר, בבית המשפט הזר כדי לחזק את עמדת המשיבה, וזאת משני טעמים: יו"ר המשיבה, מארק בלנדל, הודה בחקירתו כי התובענה הוגשה לאחר ששמע מן המבקש כי בדעתו להגיש תובענה נגד המשיבה בבית המשפט הישראלי, ומתוך מגמה לקיים את ההתדיינות במקום הנוח ביותר למשיבה. העובדה כי עלה בידה של המשיבה להקדים את המבקש בהגשת תובענתה טרם זה הספיק להגיש את תובענתו שלו בישראל, איננה בעלת משקל לעניין נאותות הפורום. יתר על כן, כפי שנתברר, כפר המבקש בסמכותו של בית המשפט בארה"ב לדון בתובענה שהוגשה, וטענתו טרם נדונה והוכרעה. ממילא עוד מוקדם לקבוע כי קיימים שני הליכים מקבילים בעניין נשוא התובענה.

הליך תלוי ועומד
19. לבית המשפט נתונה הסמכות, מכוח הכלל של "הליך תלוי ועומד" (LIS ALIBI PENDENS) להורות על עיכוב ההליכים בתובענה מקום בו תלוי ועומד הליך אחר בין הצדדים שבו עומדת לדיון סוגייה זהה במהותה. סמכות זו הינה סמכות שבשיקול דעת אשר תופעל על יסוד שיקולים של יעילות הדיון, חיסכון במשאבי זמן והוצאות, מניעת הכרעות סותרות, מאזן הנוחות ועוד (רע"א 3765/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קפלן, ניתנה ביום 28.1.02). ואולם, סמכות זו לא תופעל במלוא עוזה כאשר מדובר בשתי תביעות שאחת מהן הוגשה בארץ והאחרת מחוצה לה. ראה הנאמר בסוגיה זו בעניין אל-עוקבי:

"ההלכה, כפי שנקבעה בפסק-הדין... היא, שכשמדובר בשתי תביעות, שהוגשו בארץ ואשר עילותיהן זהות באופן מהותי, בית-המשפט יעכב את הדיון בשניה כדבר שבשיגרה מתוך הנחה שהשניה היא תביעה מטרידה, בו בזמן, שכשמדובר בשתי תביעות, שאחת מהן הוגשה בחוץ-לארץ והשניה בארץ, הנחה זו אינה קיימת, מאחר וכאמור, צורות שונות של סעדים ודרכי דיון יכולים להיות בחוץ לארץ, שאינם קיימים בארץ. אולם גם במקרה כזה יש סמכות לבית המשפט לעכב את התביעה שהוגשה בארץ, אם הוכח, שהתביעה השנייה מטרתה להטריד ולהכביד על היריב. זוהי סמכות הטבועה בבתי-המשפט, כדי למנוע ניצול לרעה של הליכי הדיון" (ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477, בע' 485 (1975)).

בענייננו, אין לומר כי התביעה נושא הדיון הוגשה במטרה להטריד ולהכביד על המשיבה. הוכח, כאמור, כי המבקש הודיע למשיבה עוד קודם להגשת תביעתה כי בכוונתו לנקוט הליכים משפטיים נגדה, והיא זו אשר מיהרה והקדימה את המבקש בהגישה תביעה באותו עניין בארה"ב, מתוך כוונה להבטיח קיומה של ההתדיינות בארה"ב. מכל מקום, וכפי שנאמר לעיל, טענותיו של המבקש לעניין סמכותו של בית המשפט הזר טרם נדונו והוכרעו, ודומה כי טענה זו מוקדמת.

עילת תביעה אישית
20. המשיבה טוענת כי ככל שננקטה פעולה כלשהי על ידי דירקטוריון החברה שלא לטובת המשיבה, וככל שזו גרמה נזק למשיבה, אין בכך כדי להקים למבקש עילת תביעה אישית. גם אם היה בעסקת דרייפר כדי להוריד את שווי המניות או לדלל את שיעור אחזקותיו של המבקש, אזי מדובר בנזק שנגרם לכל בעלי המניות ולא למבקש בלבד. במצב דברים זה, על בעל מניות לנקוט בדרך של תביעה נגזרת, ואין הוא רשאי לתבוע באופן אישי את החברה.
השקפה זו נדחתה על ידי בית המשפט העליון בענין חסקי אלון, מקום בו הנזק שנגרם לחברה קשור לנזק שנגרם לבעל מניות בגדר עילת הקיפוח, כמצוטט להלן:

"אכן, ככלל, כאשר הנזק הנטען הוא נזק שנגרם לחברה, והסעד המבוקש הוא סעד עבור החברה, המסלול שבו יש לברר את הסוגיה הוא מסלול התביעה הנגזרת ולא תביעה אישית של מי מבעלי המניות בחברה... עם זאת בית-משפט זה כבר קבע כי במקרים מיוחדים, כאשר הנזק שנגרם לחברה קשור לנזק שנגרם לבעל מניות בגדר עילת הקיפוח, לא יהיה בכל מקרה הכרח לבחור במסלול של תביעה נגזרת על-מנת לתבוע פיצוי בשל הנזק שנגרם לחברה.. בהקשר זה יש לציין כי תביעה לפי ס' 191 לחוק החברות אפשרית גם כאשר הקיפוח הנטען הוא של כלל בעלי המניות בחברה. כידוע, לבית-המשפט נתון שיקול-דעת רחב בקביעת הסעדים ההולמים במקרה של קיפוח בעלי המניות... על-כן, אינני רואה מניעה להעניק במקרים המתאימים, במסגרת שיקול-דעת רחב זה, סעדים לחברה עצמה גם כאשר עילת התביעה היא עילה של קיפוח בעלי מניות..." (רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ, פ"ד נט(3) 380 (2005), וראה גם ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312(1997)).

עילת הקיפוח
21. אין חולק כי המבקש מחזיק 1,017,000 מניות רגילות, מתוך 6,626,377 מניות שהוקצו ע"י המשיבה (הכוללות גם את המניות הרדומות), המהוות 20% מן ההון המוקצה והנפרע של המשיבה, ללא המניות הרדומות. לטענת המבקש, מכירת המניות הרדומות לדרייפר, במחיר בו נמכרו, גורמת לדילול שלא כדין של מניותיו ושל אחזקותיו במשיבה, ולקיפוחו כבעל מניות מיעוט.

טענות המבקש, בכל המתייחס למשיבה, מיוסדות על הוראת ס' 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, הקובע כדלהלן:

"(א) התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה."

בעבר היה מקובל לומר כי הוראה זו (או, למעשה, קודמתה, הוראת ס' 235 לפקודת החברות), מעניקה לבית המשפט כוח חסר תקדים להתערב בענייני החברה. סמכות זו הינה חריג לכלל לפיו חברה היא אישיות משפטית הפועלת על פי החוק ומנוהלת על ידי מנהליה, המוחזקים כמי שמטיבים להתמצא בעסקי החברה, ופועלת על פי החלטות רוב המחייבות גם את המיעוט. לפיכך, נקבע, כי בית המשפט יתערב בניהול חברה רק מקום בו מתקיימות נסיבות חמורות המצדיקות הגבלת כוחו של הרוב. עילה של "עושק המיעוט" תוכר רק אם יוכח כי פעולת החברה לקתה בחוסר תום לב או במרמה ונעשתה שלא לטובת החברה, וכאשר באמצעותה נשללו זכויות רכושיות מן המיעוט (ע"א 226/85 שאשא חברה לניירות ערך והשקעות בע"מ נ' בנק "אדנים" למשכנתאות והלואות בע"מ, פ"ד מב(1) 14 (1988)).
בענין דוידזון רוככה ההלכה תוך שנקבע כי הדיבור "קיפוח" בס' 235 לפקודת החברות רחב מהדיבור "עושק המיעוט", וכי הפרשנות שניתנה לסעיף זה "נראית צרה מידי". בית המשפט מצא כי "...קיפוח יתקיים כל אימת שתהיה פגיעה בציפיות הלגיטימיות של הצדדים, אפילו אין בהתנהגות המשמשת בסיס לתביעה משום הפרת זכות..." (ע"א 275/89 דוידזון נ' אורנשטיין, ניתן ביום 5.12.91).

המלומדת ד"ר א' חביב-סגל מגדירה "קיפוח" כהעברת עושר מידיו של המיעוט לידיו של הרוב:
"...הדוקטרינה של עושק המיעוט התפתחה על יסודה של הקונסטרוקציה הקניינית, קרי, על יסודו של האיסור המסורתי בדין ליטול מאדם את קניינו ללא הסכמתו. בהתאם, מתמקדת הגדרתו המסורתית של מושג העושק ב"העברת עושר", המביאה לדילול זכויותיו של המיעוט: כאשר עורך הרוב פעולות המביאות להעברת עושר מידיו של המיעוט לידיו של הרוב, נחשב הדבר לעושק המיעוט. באופן דומה, גם כאשר מנצל הרוב את שליטתו על החברה על מנת להעביר עושר מידיה של החברה לידיו של הרוב נחשב הדבר לעושק המיעוט. העברת עושר מידיה של החברה לידיו של הרוב מקטינה את שווייה של החברה, וכתוצאה מכך, גם את שווי חלקו של המיעוט בה. לבסוף, הרובריקה השלישית של עושק המיעוט היא כללית יותר, וכוללת פעולות שעורך הרוב שאינן "מן הצדק ומן היושר"" (א' חביב-סגל, דיני חברות, הוצאת Balance4 הפקות בע"מ, 2007, בע' 610).

בענין בכר ביקש בית המשפט ליצוק תוכן למושג ה"קיפוח", כדלהלן:

"הביטוי "קיפוח", שהחליף את הביטוי "עושק המיעוט", הביא עמו פרשנות ליברלית המקלה על המיעוט שקופח לזכות בסעד כנגד הרוב המקפח. הקיפןח פנים רבות לו, לעיתים מתוחכמות ולעיתים גבוליות ועל סף הראציונל העסקי. רבות עמלו מלומדים ובתי- משפט על הגדרת המונח "קיפוח", בניסיון לתת ביסוס תיאורטי לשכל הישר ולתחושת ההוגנות העומדים מאחורי הסעיף. קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במיתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה. נגישותם של בעלי רוב המניות לעמדות כוח, העולה על זו של המיעוט, והרצון למנוע שכוח זה יופעל בצורה פוגענית הביאו לטוויית רשת של הוראות "אתיות" בחוק ובפסיקה על מנת לרסן כוח זה:
"בעל מניות השליטה הוא בעל כוח בחברה. הוא שולט בנכסי זולתו. כוח זה מקורו במניות השליטה, המעניקות לו כוח הצבעה באסיפה הכללית של בעלי המניות ובמינוי מנהלים... על-כן מטיל הדין על בעל הכוח חובת אמון כדי למנוע את ניצולו של הכוח לרעה..."" (ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ, פ"ד נ(1) 238 (1996)).

בהמשך נקבע כי קיומו של קיפוח ייבחן לאור התוצאות הנובעות מן ההחלטה שנתקבלה, וגם כאשר מניעיה היו כשרים. בית המשפט יבדוק האם אדם סביר היה מסיק מן הנסיבות ומהתנהגות המקפחים כי הם אכן נהגו בדרך מקפחת. על פי גישה זו, אין עוד צורך להוכיח מרמה, ידיעה על פגיעה בזכות, או חוסר תום לב, ויש להכיר בקיפוח גם אם הוכח כי מניעי הפעולה היו כשרים. הדגש הוא על התוצאה ולא על המניע להתנהגות.
חוק החברות שמר על ההסדר החקיקתי שהיה קיים בהוראת ס' 235 לפקודת החברות, וגישה זו היא, למעשה, הגישה הרווחת כיום (פרופ' י' גרוס, חוק החברות החדש, הוצאת תאגידים בע"מ, מהדורה שלישית, בע' 232).

נטל הוכחת הקיפוח מוטל על הטוען לו. יחד עם זאת, על הטוען לקיפוח להוכיח באופן לכאורי קיומו של קיפוח על פי מבחן אובייקטיבי. משהביא הוכחה זו, עובר הנטל לכתפי הרוב להוכיח כי אין בפעולתו משום קיפוח המיעוט. בעניין בכר למד בית המשפט גזירה שווה לעניין נטל ההוכחה מן הנטל המוטל על תובעים בתביעה נגזרת. בעניין זה נסמך בית המשפט על ספרה של חביב-סגל, כמצוטט להלן:

"נראה, שהיום יוכלו בעלי המניות לעבור את מכשולי התביעה הנגזרת ולגבש כתב תביעה המגלה עילה לכאורה, על ידי שיראו שהפעולה לא היטיבה עם החברה מסיבה זו או אחרת, יצביעו על רסיסי אינפורמציה המספיקים לבסס חשד ממשי שלא רציונאל עסקי הוא שהניע את המנהלים לפעול כפי שפעלו, ויטענו כי הפעולה נעשתה תוך הפרת חובת הזהירות. או אז, על מנת להראות כי עמדו בדרישות סעיף 96כו, יאלצו מנהלי החברה-הנתבעים להביא ראיות... [ש]פעלו על בסיסה של החלטה המכוונת למקסום שוויה של החברה."

קיומה של עילה לכאורה
22. האם עלה בידי המבקש להוכיח, ולו לכאורה, כי אכן נתקיימו בעניינו נסיבות של קיפוח? הנני סבורה כי המבקש אכן עמד בנטל הראשוני המוטל עליו להוכחת קיפוח, באופן שיש בו כדי להעביר את הנטל על כתפי המשיבה.
מן הראיות שהובאו נראה, לכאורה, כי המניות הרדומות אכן נמכרו לדרייפר במחיר נמוך משוויין הריאלי. לשם קביעת ערכן הריאלי של מניות המשיבה, הציג המבקש את המו"מ שנתקיים עם חברות ONYX ו- GERBER, וכן את עדותו של יגאל ליבנה. גם אם ניתן לקבל את טענת המשיבה לפיה הצעותיהן הראשוניות של ONYX ו- GERBER, אשר הועלו לפני למעלה משנה, הינן רחוקות בזמן מכדי לגזור מהן את שוויין הריאלי של מניות המשיבה, אין הדבר כך ביחס לעדות ליבנה. יגאל ליבנה אישר בתצהירו את כל הנטען בבקשה בהתייחס למגעיה של קרן ההשקעות CIVC עם המשיבה. ליבנה הוסיף בתצהירו כי הופתע מאוד לשמוע על המחיר בו נמכרו מניות המשיבה, וכי על פי הבדיקות שערך, ובהתבסס על ניסיונו המקצועי בתחום, נמכרו המניות במחיר נמוך לאין שיעור משוויין בשוק החופשי, מחיר המשקף שווי של 1.35 מיליון דולר לחברה כולה. זאת ועוד. לפי עדות בלנדל, דרייפר הביעה הסכמתה לרכישת מניות המבקש תמורת 0.8 דולר למניה, באותו יום ממש בו נכנסה עסקת דרייפר לתוקפה. בלנדל הסביר זאת בנכונותה של דרייפר לשלם מחיר גבוה יותר עבור רכישת חבילת מניותיו של המבקש העשויה להקנות לה שליטה בחברה. גם אם כך הדבר, הפער העצום בין מחיר של 0.27 דולר למניה ל-0.8 דולר למניה, עדיין מעורר סימני שאלה.

המשיבה טוענת, כאמור, כי אין מקום להסתמך על המו"מ בעניין ONYX ו- GERBER, כמו גם בעניין CIVC, כבסיס להערכת שווי מניית המשיבה בעת שנערכה עסקת דרייפר. מאידך, לא הציגה בפני בית המשפט כל מסמך, הערכה או נתון שיש בהם כדי לבסס את טענתה כי המניות נמכרו לדרייפר במחירן הריאלי, או שיש בהם כדי להצביע על הרעת מצב החברה בשנה האחרונה. אף שניתן היה לגזור את ערכן הריאלי של המניות מעסקאות שנעשו לאחרונה במניות החברה, כמו לדוגמה מעסקאות מכירת המניות ע"י פרג'ס לצדדים שלישיים, לא הובא כל נתון ביחס לערך בו נמכרו המניות בעסקאות אלה. אין גם חולק כי המשיבה לא הזמינה, ולא קיבלה, כל הערכה כלכלית של שווי החברה או מניותיה בטרם נערכה עסקת דרייפר. מכאן, כי לא הובאה כל ראייה ממשית המעגנת את המחיר בו נמכרו המניות הרדומות לדרייפר בשוויין הריאלי של המניות.

למסקנה זו חוברות תמיהות ותהיות נוספות: לטענת בלנדל בתצהירו, המתבססת, לגרסתו, על שיחותיו עם פרג'ס, מעולם לא נעשה ע"י פרג'ס ניסיון למכור רק את מניותיו בחברה, וכי בכל עת שהיה בעל שליטה עקיפה במניות בחברה, חזר והציע למצוא רוכש לכלל מניות החברה (ס' 5 לתצהירו). למרות זאת, כך נטען, מכר פרג'ס את המניות שבשליטתו לגורמים שונים בחודשים נובמבר-דצמבר 2006, לטענת בלנדל בלתי תלויים זה בזה, ומבלי להפיק כל תועלת כלכלית מהיותו בעל שיעור האחזקות הגבוה ביותר בחברה. טענותיה של המשיבה בעניין מכירת מניות פרג'ס כבר בדצמבר 2006, אף אינן עולות בקנה אחד עם המצגים שהוצגו לליבנה, לטענתו, בינואר 2007, לפיהן פרג'ס הוא בעל השליטה בחברה, ועם שיחתו עם פרג'ס בעניין הצעותיו לרכישת מניות המשיבה בפברואר 2007.

גם הצורך הדחוף במכירת המניות הרדומות לשם גיוס הון לא הובהר כל צרכו. לטענת המבקש, למשיבה קו אשראי בגובה 2 מיליון דולר, המנוצל רק בחלקו הקטן. בלנדל איננו טוען בתצהירו כי לא ניתן היה לממן את הפרויקטים שעל הפרק מתוך קו האשראי של המשיבה, אולם טען כי העדיף לממנם מתוך ההון העצמי של המשיבה. כן עמד על הצורך לשמור על רזרבות בקו האשראי. ברם, טענותיו אלה הובאו באורח כללי בלבד, וללא עיגון בנתונים הניתנים לביקורת. למותר לציין כי ככל שהיה ברצון המשיבה לגייס כסף לפרויקטים, סביר היה כי תנסה למכור את המניות הרדומות בתמורה המקסימלית האפשרית, ובמיוחד מקום בו גם לפי עדותו של בלנדל, עשויות המניות הרדומות להקנות שליטה בחברה.

כבר מקדמת דנא נקבע כי הקצאת מניות במחיר נמוך משוויין הריאלי גורמת נזק לבעל מניות שאינו מעוניין לרכוש את המניות הנוספות. הדבר גורם למהילת ערכן של מניות המיעוט ולהעשרת בעל המניות הרוכש את המניות במחיר מופחת. מעת שנרכשות המניות החדשות, הופך ערכן של מניות המיעוט זהה לערכן של כלל המניות האחרות. כתוצאה מכך נהנה רוכש המניות מרכישת מניה במחיר זול מערכה תוך דילול ערכן של כל יתר המניות. בכך יש משום פגיעה בזכויותיו הרכושיות של בעל המניות כתוצאה מירידת ערכן של המניות שברשותו. דילול ערך המניות אף מדלל את אחזקותיו של המיעוט, ככל שהמניות נרכשו ע"י בעל השליטה בחברה (וראה ע"א 667/76 ל. גליקמן בע"מ נ' א.מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ, פ"ד לב(2) 281, בע' 300 (1978), כן ראה חביב-סגל, שם, בע' 613-614).
לעניין זה אין למצוא הבדל בין הקצאת מניות ובין מכירת מניות רדומות. בענייננו, הוחזרו מניות הקבוצה הסינית למשיבה, ואין חולק כי מעת שהוחזרו למשיבה "נרדמו" הזכויות המגולמות במניות והתעוררו מחדש רק עם מכירתן ע"י המשיבה לדרייפר (וראה הוראת ס' 308 לחוק החברות המורה על הפיכת מניות לרדומות כל עוד הן בבעלות החברה, דהיינו: מניות שאינן מקנות כל זכות שהיא).
למותר לציין כי אותה מהילה של ערך המניות הייתה נמנעת אילו בוצעה מכירת המניות לפי ערכן הריאלי. מכירת המניות בערך ריאלי אף אינה נחשבת לקיפוח המיעוט, אף אם היא מדללת את אחוזי האחזקות של המיעוט, וראה א' חביב-סגל:

"הנפקה בערך הריאלי אינה נחשבת לקיפוח המיעוט, למרות שהיא מדללת את אחוזי האחזקות שלו.
הסיבה להכרעה זו היא ברורה: ההנחה המנחה את מערכת המשפט היא שגיוס הון חדש הוא חיוני להמשך פעילותן העסקית של חברות; דהיינו, גיוס הון חדש נתמך ברציונל עסקי, מבחינתה של החברה בכללותה. לכן, המגמה המנחה את בית-המשפט היא שלא לאפשר למיעוט לחסום את ההנפקות החדשות, אך ורק בשל חוסר רצונו של המיעוט להוסיף ולהשקיע בחברה. לעומת זאת, בית-המשפט מציב בפני הרוב את הדרישה לקדם את ענייניה של החברה, בצורה הממזערת את הפגיעה במיעוט, ולכן, מחייב לערוך את ההנפקה בערך הריאלי של ניירות הערך" (שם, בע' 614-615).

ויודגש כי בענייננו המניות לא הוצעו כלל למבקש טרם מכירתן לדרייפר.

אם כן, התנהגותו הבלתי מוסברת של פרג'ס, כמו גם העדר כל עיגון שהוא למחיר בו נמכרו המניות הרדומות לדרייפר, על רקע ההצעות הקודמות שהוצעו ביחס למניות המשיבה, מעלים חשש שלא רציונאל עסקי הוא שהוביל למכירת המניות לדרייפר ולאישור מכירתן. משלא ניתן ע"י המשיבה כל הסבר, מעוגן בנתונים ברורים, המעיד כי אישור עסקת דרייפר נעשה לטובת החברה ואף כי לא ניתן היה להשיג את אותה המטרה בדרך חילופית בלא שייגרם נזק לחלק מבעלי המניות, סבורני כי הוכחה, לכאורה, עילת הקיפוח הנטענת ע"י המבקש.
יצוין, כך גם על פי תצהירו של בלנדל, כי המבקש העלה טענותיו לקיפוח מיד לאחר ישיבת הדירקטוריון מיום 24.4.07. ניהול המשא ומתן עם המבקש לרכישת מניותיו והגשת תובענת המשיבה נגד המבקש ימים ספורים לאחר סיומו, מעלים אף הם בסיס לכאורי לחשדו של המבקש כי המו"מ נוהל רק על מנת להסיח את דעתו ולאפשר למשיבה להקדימו בהגשת תובענתה.

נראה שגם מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש. אם אכן ייקבע כי באישור עסקת דרייפר נתקיימו נסיבות של קיפוח, וככל שבקשתו של המבקש לסעדים זמניים תידחה, תושלם עסקת דרייפר ויונצח הקיפוח באופן שיגביל את הסעדים שניתן להעניק למבקש להסרת הקיפוח ויסכל את פסק הדין שיינתן.
לסיום יוסף כי לא מצאתי כי יש בטענות המשיבה לעניין חוסר ניקיון כפיו של המבקש כדי למנוע ממנו את קבלת הסעדים המבוקשים.

סוף דבר, הנני מורה כי הסעדים הזמניים שניתנו בהחלטת בית המשפט מיום 15.6.07 ומיום 19.6.07 יעמדו על כנם עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית.
הסעדים הזמניים שניתנו מותנים בכך שהמבקש ימציא לבית המשפט ערבות בנקאית צמודת מדד ובלתי מוגבלת בזמן, להבטחת נזקי המשיבים, ע"ס 150,000 ₪ (בנוסף לערבות שכבר הומצאה), עד ליום 26.7.07.

מזכירות בית המשפט תודיע לב"כ הצדדים טלפונית על מתן ההחלטה ותעביר להם העתק ממנה.

5129371
54678313
5129371
54678313ניתנה היום ה' באב, תשס"ז (20 ביולי 2007), בהעדר הצדדים.
__________________

ג. כנפי שטייניץ 54678313-5928/07
ג. כנפי-שטייניץ, שופטת
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

תא (ת"א) 2509/05 קליאוט ישראל נ' חברת הלוואה וחסכון בע"מ

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו: "תביעה בעילה של קיפוח המיעוט כאמצעי לפתרון סכסוכים בין בעלי השליטה"


בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו ת.א. 002509/05
בש"א 24722/05
בפני: כב' השופטת ד. קרת-מאיר תאריך: 12/11/2007

בעניין: קליאוט ישראל
המבקש
נ ג ד
1 . חברת הלוואה וחסכון בע"מ
2 . חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ
3 . קרן השקעות של חברת העובדים בע"מ
4 . חברת השקעות עובדים בע"מ
המשיבות

מיני-רציו:
* דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – לפי חוק תובענות ייצוגיות
* דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – התנאים לאישורה
* חברות – בעלי מניות – זכויותיהם
* חברות – בעלי מניות – תביעה נגזרת
* חברות – עושק המיעוט – קיפוח

בקשה לאשר את תביעתו של המבקש כנגד המשיבות כתובענה יצוגית. עניינה של התובענה היצוגית בעסקאות אשר אושרו ע"י אורגנים של המשיבה 1 ("החברה"), אשר בוצעו במהלך התקופה הרלוונטית. לטענת המבקש, ניצלו בעלי הרוב בחברה, המשיבות 2-4 בבקשה (להלן: "בעלי הרוב"), את השליטה בחברה וגרמו לביצוען של השקעות כושלות בחברות קשורות או מסונפות לבעלי הרוב - ללא כל ביסוס כלכלי ועסקי, בניגוד לטובת החברה ולטובת בעלי המניות בחברה מקרב הציבור, תוך קיפוח של בעלי מניות המיעוט מקרב הציבור בחברה.

ביהמ"ש המחוזי קבע כי דין הבקשה והתביעה להידחות:

ע"פ הוראות סעיף 4(א) לחוק תובענות יצוגיות, כמו גם על פי הדין שקדם לו, רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה יצוגית מי שיש לו עילה בתביעה, כלומר עילת תביעה אישית. בענייננו נראה, כי הדרך הנכונה להגיש את התביעה הינה בדרך של תביעה נגזרת, שכן לא נוצרה למבקש עילת תביעה אישית כנגד המשיבים:

ע"פ הלכת דרין, השאלה היא האם אמנם נגרם נזק אישי לבעל מניות אשר מעניק לו זכות אישית בגין פעולות שעשו אורגנים של החברה, אשר הביאו לירידת ערך מניותיו בחברה. התשובה בדרך כלל היא בשלילה, שכן הנזק מן העסקה, ככל שהוא מתקיים, נגרם בראש ובראשונה לחברה שהנכס שלה הוא שנמכר במחיר הפסד. יתכן כי בעקבות העסקה נפגע שווי האחזקות שבידי בעל המניות מן הציבור. אלא שנזק זה, ככל שאמנם מתקיים, הוא באופן טיפוסי נזק משני. זה נזק אשר נגזר מעסקה של החברה.

המבקש טען כאמור כי בעלי משרה בחברה, אותם לא טרח כלל לתבוע, ביצעו פעולות אותן כינה פעולות נגועות אשר גרמו לנזק רב לחברה ולריקון קופתה. המבקש גם טען כי ההשקעות הנגועות פגעו רק בכיסם של בעלי המניות מקרב הציבור, שכן סכום ירידת הערך בכיס החברה מתווסף לכיס בעלי הרוב במקומות אחרים. לטענה אחרונה זו אין כל תשתית עובדתית ואין היא עולה בקנה אחד עם הטענה העיקרית, על פיה נגרמו לחברה הפסדים ניכרים מביצוע ההשקעות הכושלות והיא איבדה את מרבית שווי נכסיה.

הסעד העיקרי אשר התובע עותר לו הינו הסרת הקיפוח הנטען, ע"י חיוב המשיבות לרכוש את מניות החברה מידי הקבוצה המיוצגת "פ ערכן הריאלי לפני ביצוע העסקאות הנגועות ושאר הפעולות המקפחות הנטענות. משמעות סעד זה הינה למעשה דרישת פיצוי בגין הנזק הנטען אשר נגרם לחברה, כשהוא משולם לבעלי מניות המיעוט. נזק זה נגרם באופן שווה, אם אכן נגרם, לכל בעלי המניות בחברה ולאו דווקא או במובחן לבעלי מניות המיעוט. הנזק הנטען והסעד אשר נתבע בגינו, מהווה נגזרת ישירה של הטענה בדבר הנזק לחברה.

הטענה בדבר קיפוח בעלי מניות המיעוט בחברה נטענה למעשה על מנת לתמוך בטענה על פיה תביעה מסוג קיפוח יכולה להתברר בהליך של תביעה ייצוגית ולא רק בתביעה נגזרת, גם מקום שהנזק נגרם לכלל בעלי המניות. ודוק, עילת הקיפוח עניינה בביקורת על הפעלת כוח השליטה של הרוב כלפי המיעוט. קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה. אין זו הטענה במקרה שעניינו תקיפת פעולה עסקית בנכס מנכסי החברה. לשם כך, קיים כוח תביעה של החברה עצמה ,ובהעדרו – מנגנון התביעה הנגזרת.

נוסף על האמור, לא מתקיימים יתר התנאים להגשת תביעה ייצוגית.

החלטה

1. מהות הבקשה:
הבקשה שבפני הינה בקשה לאשר את תביעתו של המבקש כנגד המשיבות כתובענה יצוגית על פי חוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").
חוק תובענות יצוגיות תשס"ו- 2006, חל גם על בקשות לאישור תובענה יצוגית ועל תובענות יצוגיות אשר היו תלויות ועומדות ביום פרסום החוק. החוק פורסם ביום 12.3.06 והוא חל על הבקשה שבפניי.
בבקשה נאמר כי עניינה של התובענה היצוגית בעסקאות אשר אושרו על ידי אורגנים של המשיבה 1 (להלן: "החברה"), אשר בוצעו במהלך התקופה הרלוונטית.
לטענת המבקש, ניצלו בעלי הרוב בחברה, המשיבות 2-4 בבקשה (להלן: "בעלי הרוב"), את השליטה בחברה וגרמו לביצוען של השקעות כושלות בחברות קשורות או מסונפות לבעלי הרוב - ללא כל ביסוס כלכלי ועסקי, בניגוד לטובת החברה ולטובת בעלי המניות בחברה מקרב הציבור, תוך קיפוח של בעלי מניות המיעוט מקרב הציבור בחברה.
השקעות אלה, אשר שירתו את האינטרסים של בעלי הרוב בחברה, גרמו לנזקים לחברה בסכום מצטבר של כ- 286 מליון ₪.
הדירקטורים בחברה שימשו כבעלי תפקידים בכירים בבנק הפועלים. ביניהם מנה המבקש את מר עמירם סיון ז"ל, אמנון שדה, שמעון רביד, בן עמי צוקרמן, דוד לויתן ואיתן ששינסקי.
לדברי המבקש, היו דירקטורים אלה אמצעי שליטה באמצעותם הפעילו בעלי הרוב את השליטה בחברה, ובאמצעותם כיוונו את פעולתה. באופן ספציפי גרמו אותם דירקטורים לבצע את ההשקעות והעסקאות הנגועות, תוך ניהול החברה בהפרת חובת האמון שלהם כלפיה.
בשל התנהגותם הבלתי ראויה של הדירקוטרים, השקיעה החברה השקעות כושלות בסכומים ניכרים אשר הביאו לריקון קופת החברה.
מעבר לאחריותם של הדירקטורים באופן אישי, היוו אותם דירקטורים את החוט המקשר ואת ידם הארוכה של בעלי הרוב. התנהלותם גרמה פגיעה חמורה בזכות הקניין של בעלי מניות המיעוט בקרב הציבור בחברה. לא מדובר ברשלנות של השולטים בחברה, אשר הביאה לפגיעה בשווי החברה וממילא בשווי המניות. מדובר בנזק מיוחד דווקא לבעלי המניות מהציבור.
התביעה היצוגית מופנית כנגד החברה אשר הפרה את התחייבויותיה כלפי בעלי המניות באישור וביצוע אותן עסקאות אמורות.
החברה הפרה את חובות האמון כלפי בעלי המניות תוך קיפוח בעלי מניות המיעוט. בעלי הרוב בחברה הפרו את חובות תום הלב, ההגינות וניצלו לרעה את כוחם ונהגו בקיפוח כלפי מיעוט בעלי המניות בחברה.
המבקש טען כי עיקר תכליתן של העסקאות האמורות, היה להקטין או לכסות חובות גרעונות וערבויות של בעלי הרוב בחברה, או של חברות וגופים קשורים. למבקש לא ידוע על כל מטרה אחרת לשמה בוצעו העסקאות האמורות.
לבעלי מניות המיעוט של החברה, עליהם נמנה המבקש, נודע באקראי מתוך עיון שנעשה לאחרונה בדוחות כספיים של החברה ביחס לשנים 86' עד 2000, כפי שנמצאו ברשם החברות, על קיומן של העסקאות הנגועות ועל פעולות מאוחרות יותר לרבות חלוקת דיבידנד לבעלי הרוב בלבד ופעולות מקפחות נוספות.
המידע שנכלל בדוחות הכספיים לא כלל פירוט אודות העסקאות, אלא שנעשה ניסיון שיטתי להסתיר את ההשקעות ואת תוצאותיהן.
ביהמ"ש התבקש להורות על הסרת הקיפוח כלפי בעלי המניות.
המבקש פרט את העובדות הרלוונטיות לדבריו:-
החברה היתה אגודה שיתופית, כאשר בשנת 69' החליטו חבריה להפכה לחברה בע"מ. כך נולדה חברת הלוואה וחסכון בע"מ, תחת השם בנק הלוואה וחסכון לישראל בע"מ.
במהלך שנת 69' מוזגו לתוך החברה עסקיה של האגודה השיתופית בנק זרובבל, והחברה רכשה את השליטה בבנק לחרושת ולמסחר בע"מ.
כתוצאה ממיזוגים אלה, הפכו בעלי מניותה של האגודה השיתופית זרובבל וקרן ההשקעות של חברת העובדים, כבעלת מניות של בנק לחרושת ולמחסר בע"מ, לבעלי מניות בחברה וכתוצאה מכך היו לחברה עשרות אלפי בעלי מניות.
בהתאם להסכם שנחתם בין החברה לבנק הפועלים בשנת 71', רכשה החברה מניות רגילות של בנק בפועלים בסכום של 11 מליון ל"י.
מניות אלה לא היו רשומות באותה עת למסחר בבורסה אך היו זכאיות לדיבידנד. בתמורה לרכישה זו, הועברו כל נכסיה והתחייבותיה של החברה לבנק הפועלים ובנק יפת בע"מ. בעקבות זאת חדלה החברה לנהל עסקי בנקאות ושינתה את שמה לשמה הנוכחי תוך השמטת המילה "בנק".
לדברי המבקש, הוא אוחז ב- 89 מניות רגילות של החברה ונמנה על קבוצת בעלי מניות מקרב הציבור, אשר אוחזים ב- 36% ממניותיה.
המבקש ציין כי כ- 61% ממניות החברה מוחזקות על ידי המשיבה 3, קרן השקעות של חברת העובדים בע"מ (להלן: "קרן ההשקעות"), אשר מחזיקה כ- 39% ממניות החברה, והמשיבה 4, חברת השקעות עובדים בע"מ (להלן: "השקעות עובדים"), אשר מחזיקה כ- 22% ממניות החברה.
חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י (להלן: "חברת העובדים") שולטת הן בקרן ההשקעות והן בהשקעות עובדים.
חברת נאמנות של חברת העובדים בע"מ מחזיקה כ- 2% ממניות החברה, וכ- 36% ממניות החברה מוחזקות כאמור על ידי בעלי המניות מקרב הציבור.

מכל האמור לעיל, עולה כי ההחזקות והשליטה האפקטיבית לחברה משתרשרת ישירות לחברת העובדים, באמצעות קרן השקעות והשקעות עובדים.

דירקטוריון החברה מונה על ידי בעלי הרוב בחברה. בתקופה הרלוונטית נמנו על דירקטוריון החברה דירקטורים אשר שימשו באותה עת כבעלי תפקידים בכירים בבנק הפועלים, חלקם היו בעלי תפקידים בכירים בקרן השקעות וחלקם בחברת העובדים.
בנק הפועלים, יחד עם השקעות עובדים וקרן השקעות, כונו על ידי המבקש יחד כקבוצת בנק הפועלים.
המבקש צרף טבלה אשר מרכזת את כהונת הדריקטורים בחברה ובקבוצת בנק הפועלים. המבקש טען, כאמור, כי העסקאות הנגועות לדבריו הביאו להקטנת הפסדים או גרעון של אותן חברות שלובות, אשר קשורות לקבוצת בנק הפועלים או לחברת העובדים בהן, השקיעה החברה כסף בתקופה הרלוונטית.
לדברי המבקש, היה לקבוצת בנק הפועלים אינטרס ישיר להקטין את הפסדי החברות אותן כינה כחברות מושקעות, שכן אלה ניהלו את חשבונותיהן בבנק הפועלים וכך הקטינו את חובן של אותן חברות לקבוצת בנק הפועלים.
הדירקטורים גרמו לחברה לבצע את ההשקעות ואת העסקאות הנגועות.
עוד טען המבקש כי הדוחות הכספיים היו אמורים להיות מאושרים על ידי הדירקטוריון ומוצגים לעיון האסיפה הכללית.
פרסום ההזמנה לציבור לאסיפה הכללית בה הוצגו אותם דוחות כספיים נעשה לדברי המבקש באופן בלתי סביר, אשר מנע מבעלי מניות המיעוט לדעת על הפרסום או להגיע לאסיפות האמורות.
המבקש טען כי הוא עצמו לא ידע על פרסום כאמור.
עוד נאמר כי הביאורים לדוחות הכספיים כוללים ציון של סדרת השקעות נגועות בחברות שונות, שנרשמו תחת קודים מוצפנים כהשקעה במניות בחברות שלובות, השקעת במניות בחברה מסונפת וכדומה.
בענין זה צרף המבקש חוות דעת של רו"ח נחמיה שטרן.
באשר לעסקאות הנגועות אותן ביקשו בעלי הרוב להסתיר, ציין המבקש את העובדה כי מתוך הדוחות הכספיים עולה שהחברה ביצעה בין השנים 86' עד 98' שורה של עסקאות כושלות, כאשר כל ההשקעות ירדו לטמיון תוך כדי הסבת נזק לחברה בסכום של מאות מליוני ₪.
החברה השקיעה סכומים מנופחים מעבר לשווין הריאלי של ההשקעות נכון למועד ההשקעה.
זמן קצר לאחר ביצוע העסקאות הנגועות, נוצרו לחברה הפסדים ניכרים. יש בכך כדי להוות אינדיקציה חד משמעית באשר לפסלות הבסיס הכלכלי לביצוע ההשקעות האמורות. העסקאות בוצעו בחברות קשורות או מסונפות או שלובות, אשר שמותיהן לא צוינו משום מה בדוחות הכספיים והוסתרו באופן עיקבי.
מעולם לא נמסר למבקש ולקבוצה המיוצגת על ידו, כי בכוונת החברה להתחיל ולהשקיע את כספיה הנזילים בהשקעות בעלות סיכון גבוה בחברות קשורות לבעלי השליטה, ללא בטחונות.
באופן זה קיפחו בעלי מניות הרוב את בעלי מניות המיעוט.
המבקש ציין השקעה בחברה מסונפת בשנת 86' בסך של כ- 28 מליון ₪, כאשר המניות נמכרו בשנת 88' בהפסד של 21 מליון ₪; בשנת 88' מכרה החברה את אחזקותיה במניות אחרות בהפסד של 10 מליון ₪, כאשר העלות המתואמת היתה 14.3 מליון ₪; בשנת 88' מכרה החברה את מניותיה בחברה שלובה אחרת בהפסד של כ- 5.5 מליון ₪ מתוך סכום כמעט זהה שהשקיעה.
בשנת 88' השקיעה החברה בשטר ההון של חברת האם והפסידה במועד ההמרה כ- 90% מההשקעה המקורית.
המבקש אומד את חלקם של בעלי מניות המיעוט בנזקים בגין העסקאות הנגועות, בסכום של כ- 103 מליון ₪ בערך של דצמ' 2004.
עוד נאמר כי בשנת 2000 החליטה החברה לחלק דיבידנד לבעלי מניותיה אולם בפועל, מתוך סכום של 8 מליון ₪ שהוחלט לחלק, חולקו בפועל רק כ- 5 מליון ₪ לבעלי הרוב, ואילו לבעלי המיעוט לא חולק דבר. רק בעקבות פניה מטעם בעלי מניות מקרב הציבור, פרסמה החברה מודעה בה הודע לבעלי המניות מקרב הציבור על חלוקת הדיבידנד.
המבקש גם טען כי החברה הפרה בדוחות הכספיים גילויי דעת של מועצת רואי החשבון.
המבקש תאר את פניות באי כוחו לחברה, ואת סירובה של החברה לתת הסבר לעסקאות השונות.
עוד נאמר על ידי המבקש כי לא נמסרו לו מסמכים, וכי עובדה זו מעבירה את נטל הראיה על המשיבות.
עילות התביעה אותן ציין המבקש הן הפרת חובת תום הלב של בעלי מניות הרוב וניצול לרעה של כוחם, קיפוח קבוצת בעלי המניות, ביצוע עסקאות נגועות ללא קבלת אישורים מתאימים וקיפוח בגין אי חלוקת דיבידנד.
המבקש ביקש לאשר את התובענה כתובענה יצוגית בשמו ובשם קבוצה המחזיקה כאמור ב- 36% מהון המניות המונפק של החברה.
הסעד העיקרי אשר המבקש עותר לו בתובענה היצוגית הינו הסרת הקיפוח, על ידי חיוב החברה לרכוש את מניות החברה מידי הקבוצה המיוצגת, על פי ערכן הריאלי לפני ביצוע העסקאות הנגועות ושאר הפעולות המקפחות.
שווי סעד הסרת הקיפוח של הקבוצה המיוצגת ליום הגשת הבקשה עומד, לדברי המבקש, על סך של כ- 108 מליון ₪.
המבקש הפנה להוראות סעיף 207 ו- 210 לחוק החברות.
מדובר לדבריו בשאלה מהותית של עובדה ומשפט המשותפת לכל חברי הקבוצה, התובענה היצוגית היא הדרך המתאימה להכרעה במחלוקת, ועניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת בידי המבקש.
המבקש טען כי ביכולתו הפיננסית לממן את העלויות הנילוות, וכי באי כוחו הם בעלי ידע רב, בין השאר בתחום ניירות ערך ויצוג בבתי משפט.

2. תשובת המשיבות:
בתשובתן של המשיבות נאמר כי על מי שמבקש לאשר את תובענתו כיצוגית, לשכנע את ביהמ"ש כי יש בידו עילה אישית בגינה הוא יכול לתבוע בשמו, וכי הוא עומד בכל התנאים שבדין המצדיקים אישור תביעה כתביעה יצוגית.
עליו לשכנע קודם כל את בימ"ש כי יש בידו עילת תביעה אישית שסיכוי הצלחתה טובים.
מדובר בתביעה עמומה וסתומה, אשר העובדות המפורטות בה אינן מקימות כל עילת תביעה כנגד המשיבות.
מדובר גם בתביעה שהתיישנה או לוקה בשיהוי כבד, שכן הפעולות המיוחסות למשיבות התרחשו לפני כ- 20 שנה.
המבקש טען כי באי כוחו עיינו בשנת 2001 בדוחות כספיים של השנים 86'-87' ו- 98' ואז למדו על עילת התביעה.
מכאן עולה כי המבקש מודה שעילת התביעה היתה גלויה כבר בסמוך להולדתה, שכן העובדות המקימות אותה פורסמו בדוחות הכספיים של החברה.
המשיבות אף טענו כי קיים ספק בדבר היות המבקש אוחז ב- 89 מניות רגילות של החברה.
לגופו של ענין, אין כל עילת תביעה למבקש שכן טענתו הבסיסית היא כי העסקאות הכושלות לדבריו גרמו נזק לחברה.
גם אם היה ממש בטענה זו, הרי שהטענה מקימה לחברה עילת תביעה כנגד המשיבות 2-4. אולם, למבקש עצמו אין עילת תביעה אישית ועצמאית.
הסעד הנכון במקרה כזה היה הגשת תביעה נגזרת בשם החברה.
אין גם מקום לטענת המבקש כי עומדת לו עילת תביעה אישית בעילת קיפוח המיעוט.
עילה זו עניינה אופן הניהול הפנימי והארגון של החברה והשפעתו על בעלי המניות.
קיפוח המיעוט הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בלתי הוגנת במתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות המיעוט.
תקיפת פעולה עסקית בנכס מנכסי החברה אינה מהווה בסיס לתביעה של קיפוח. לשם כך קיים כוח תביעה של חברה עצמה, ובהעדרו - מנגנון התביעה הנגזרת.
באשר לאותן עסקאות נגועות, לא פורטו הפגמים ולכן נותרה הטענה בגדר טענה בעלמא.
סעיף 210(א) לחוק החברות מציב תנאי סף לאישור הגשת בקשה להכיר בתובענה יצוגית, ותנאים אלה הם תנאים מצטברים.
רק לאחר שבימ"ש ישתכנע כי עומדת למבקש עילת תביעה, תיבחן השאלה האם מתקיימים התנאים שביסוד אישור התביעה כתביעה יצוגית.
המשיבות טענו כי לפני שידון בימ"ש בהוראות סעיף 210 לגופן, יש להתייחס לטענת סף של התיישנות ושיהוי.
המבקש מתייחס במסגרת בקשתו לשנים 86',87',88' ו- 89', כשנים בהן בוצעו העסקאות הנגועות.
מכאן עולה בבירור כי התביעות התיישנו.
עילת התביעה עולה מהדוחות הכספיים כפי שציין המבקש בבקשתו, לדבריו עיינו באי כוחו בשנת 2001 בדוחות הכספיים של השנים 86',87' ו- 98' ואז למדו על עילת התביעה.
ברור כי מרבית המסמכים הנוגעים לתובענה אינם קיימים עוד וכך גם מרבית העדים.
במשך שנים לא העלה המבקש כנגד המשיבות טענות כלשהן בענייני הבקשה. מדובר בסדרה של אירועים אשר היו בידיעה מלאה של ציבור בעלי המניות, והעסקאות הנטענות להיות נגועות דווחו כאמור בדוחות הכספיים של החברה.
אין במקרה הנוכחי כל חריג לדחיית מועד ההתיישנות.
לחלופין טענו המשיבות, כי יש לדחות את הבקשה מחמת שיהוי רב בהגשתה, גם אם ייקבע שטרם חלפה תקופת ההתיישנות.
בהתנהלותו של המבקש יש שיהוי מהותי, שכן מרבית העניינים המועלים היו בכתב התביעה היו ידועים וגלויים במשך שנים רבות.
כתוצאה מהשיהוי נגרם למשיבות נזק מהותי וראייתי, ולכן יש לדחות את הבקשה מחמת שיהוי.

לגופו של ענין טענו המשיבות כי המבקש נעדר תביעה אישית.
בענין זה הפנו המשיבות לע"א 3051/98 ברוך דרין נ' חברת השקעות דיסקונט ואח' בע"מ פ"ד נט(1) 673 (להלן: "פס"ד דרין").
כאשר הנזק הראשוני הנטען נגרם לחברה ונזק משני לבעל המניות, לא עומדת לתובע עילת תביעה עצמאית אלא שהוא נסמך על עילת התביעה של החברה.
הדרך הנכונה במקרה זה היא הגשת תביעה נגזרת, והפיצוי אמור להשתלם לחברה ולא לבעל המניות.
באשר לתביעה שעניינה קיפוח המיעוט, על התובע להוכיח שנגרם לו נזק באופן אישי במובחן משאר בעלי המניות או חלקם, ועל אותו נזק לנבוע מפגיעה ספציפית שאינה פגיעה בחברה או בענייניה.
התביעה הנוכחית אינה נסמכת על חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת בין בעלי השליטה לבין בעלי המיעוט. לכן, לא עומדת למבקש זכות תביעה אישית בשל עילה של קיפוח.
עוד נאמר כי בכל מקרה, טענה בעלמא באשר לעסקאות נגועות אינה עולה כדי שכנוע במידת הסבירות הראויה.
המבקש לא הציג ראיה כלשהי לטענות אלה, מלבד הפניה לביאורים הכספיים של החברה בין השנים 86'-89'.
העסקאות המהותיות בנכסי החברה צוינו במסגרת הדוחות הכספיים ולא הוסתר מידע כלשהו. המבקש מנסה לרקוח, יש מאין, מניע לקיומן של עסקאות נגועות.
אין גם כל מקום לטענת המבקש באשר לפגם שנפל בפרסום ההזמנה לאסיפה הכללית בה הוצגו הדוחות הכספיים.
המשיבות אף טענו כי לא מתקיימים התנאים הנותרים באשר לאישור התביעה כתביעה יצוגית, ובמיוחד אין המבקש עומד בתנאי על פיו יש לראות בו כמייצג הולם.
למבקש עצמו אין כל מושג אודות התביעה, והוא משמש למעשה ככלי להגשתה.

3. חוות הדעת מטעם הצדדים:
המבקש צרף לבקשתו חוות דעת של רו"ח שטרן.
בחוות הדעת נאמר על ידי המומחה כי הוא התבקש לבדוק את התאמת הדוחות הכספיים אשר הוגשו על ידי החברה בשנים 86'-89' לכללי הדיווח והדין אשר חלו על החברה.
כמו כן, התבקש המומחה לבחון את אופן הצגתן של השקעות שונות אשר ביצעה החברה בדוחות הכספיים, והתועלת הכלכלית אשר צמחה לחברה מהשקעות אלה.
רו"ח שטרן הבהיר כי החברה היא חברה ציבורית, לאור ההגדרה בפקודת החברות [נוסח חדש] תשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה") אשר היתה בתוקף בשנים הרלוונטיות.
מאחר וניירות הערך של החברה אינם רשומים למסחר בבורסה, הוראות חוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 והתקנות אשר הותקנו על פיו, אינם חלים על החברה.
הפרקטיקה המקובלת והנהוגה בשנים הרלוונטיות היתה עריכת הדוחות הכספיים על פי הוראות גילוי הדעת של לשכת רוה"ח.
בחווה"ד נעשה שימוש במונחים "חברות שלובות" ו"חברות מסונפות". מאחר שאין הגדרה כללית למושגים אלה אלא בחוק ניירות ערך, אשר אינו חל כאמור על חברה, היה צורך לכלול בדוחות הכספיים ביאור אשר מגדיר מהי חברה שלובה ומהי חברה מסונפת והדבר לא נעשה בדוחות הרלוונטיים.
גילוי דעת 22 "שיטת שווי מאזני" אשר פורסם בפברואר 80' והיה בתוקף עד אפריל 94', קבע כי "יש לישם את בסיס השווי המאזני בכל המקרים שהחברה מחזיקה בחברה בת או בחברה אחרת שיש לה בה השפעה מהותית".
השפעה מהותית הוגדרה כזכות הצבעה מעל 25%, או זכות למנות בחברה המוחזקת במישרין או בעקיפין יותר מ- 25% מחברי הדירקטוריון.
לאור זאת, במקרה הנוכחי, כאשר מחזיקים בחברה 25% או יותר ממניותיה, קיימת חובה לישם בדוח הכספי את שיטת השווי המאזני לפי גילוי דעת מס' 22 של לשכת רו"ח בישראל. במקרה כזה יש לפרט את שם החברה ואחוז ההחזקה, היה צריך לגלות את שם החברה, אחוזי ההחזקה בה, אחוזי כוח ההצבעה בה ועודף עלות שטרם הופחת.
כל זה לא נעשה במקרה הנדון.
רו"ח שטרן הפנה להגדרת חברה שלובה בחוק ניירות ערך בנוסחו המקורי, ולסעיף 2.1.2 בגילוי דעת 22.
מהוראות אלה עולה חובה להציג בשיטת השווי המאזני גם חברה שמחזיקים בה 10% מהונה המונפק, בתנאי שקיימת השפעה מהותית.
אילו היתה הנהלת החברה פועלת לפי דרישות גילוי הדעת, היה עליה לפרסם את הנתונים הבאים: שם החברה שהוצגה לפי שיטת השווי המאזני, אחוז ההחזקה וזכויות ההצבעה, ופרטים על עודף עלות ההשקעה שטרם הופחת.
רו"ח שטרן העיר את הערותיו לדוחות הספציפיים:

- הדו"ח הכספי לשנת 86':
הדו"ח אושר ונחתם כמעט שנה מתאריך המאזן. פורטו השקעות: ניירות ערך סחירים המוחזקים כהשקעת קבע – מניות אחרות. לא ניתנו פרטים בדבר שם התאגיד ושווי השוק, השקעה זו מהווה 26% מסך כל המאזן. ניירות ערך בלתי סחירים, השקעה בחברה שלובה, מעל 10% מההון ללא מתן פרטים. השקעה זו הוצגה בשיטת השווי המאזני לפי הוראות גילוי דעת 22.

- הדו"ח הכספי לשנת 87':
עיון בדוחות הכספיים מראה כי בשנה זו מימשה החברה את רוב ההשקעה במניות בנק הפועלים בתמורה ל- 22.4 מליון ₪. המזומנים שהתקבלו הושקעו בחברה מסונפת אשר שמה אינו מוזכר, כלומר רכישה מעל 25% מההון בסך של כ- 24 מליון ₪. במשך השנה ירד ערכה של השקעה זו ל- 6.9 מליון ₪ ובנוסף לכל חלקה של החברה בהפסדי אותה חברה מסונפת הם 1.4 מליון ₪. בביאור מס' 3 רשום כי ההשקעה בחברה המסונפת בסך 15.8 מליון ₪ היא בניכוי הפרשה לירידת ערך של 6.9 מליון ₪. מדובר במניות הרשומות בבורסה, חסומות למסחר ל- 5 שנים. לא ניתנו פרטים לגבי שווי הבורסה של מניות סחירות דוחות. גם כאשר נעשה שימוש במונח בלתי מוגדר בחברה מסונפת.
רו"ח שטרן טען כי בהתאם להוראות גילוי דעת 22, היה על החברה לציין את שם החברה המסונפת, את אחוז ההחזקה בחברה, את עלות ההשקעה, את חלק החברה המשקיעה ברווחים שנצברו מיום הרכישה ועד לתאריך המאזן ופרטים על עודף עלות ההשקעה שטרם הופחת.
מכאן עולה כי הוסתר שם החברה הציבורית בה החזיקו וגילוי אחוז ההחזקה וההצבעה.
בביאור מס' 4 למאזן נאמר כי החברה נתנה שיעבוד שוטף מדרגה ראשונה על כל הנכסים והזכויות לטובת קרן השקעות של חברת העובדים בע"מ. אולם, עולה כי לא ניתנה תמורה כלשהי עבור השעבוד. לא ניתנו פרטים באשר לעסקאות עם צדדים קשורים, בניגוד לגילוי דעת 29.
באשר לביאור מס' 6, המתייחס לאירועים לאחר תאריך המאזן, נאמר בו כי נמכרו מניות שערכן בספרים 7.2 מליון ₪. כמו כן החליטה החברה למכור את יתר ההשקעות לפי שער בבורסה ביום המכירה, דבר העשוי לגרום להפסד. גם כאן הוסתר פרט מהותי – אי גילוי ההפסדים שנוצרו לאחר תאריך המאזן. הדו"ח הכספי אושר ב- 30.12.88, לאחר שההפסדים כבר היו ידועים.

- הדו"ח הכספי לשנת 88':
בסכום של 15.2 מליון ₪ אשר נבע ממימוש השקעות, נרכש שטר הון של חברת האם הניתן להמרה במניות. לדברי רו"ח שטרן, זו היתה השקעה גרועה ביותר, שכן בשנה שבה נרכשה השקעה זו הופחתו ממנו 8.8 מליון ₪ שהם 57% מעלות ההשקעה כהפסד צפוי מהמרת שטר ההון. השאלות אשר הועלו בחווה"ד הן: אלו בדיקות ערך דירקטוריון החברה כאשר החליט להשקיע בשטר הון של חברת האם, וכיצד תוך מספר חודשים ירדו 57% מההשקעה לטמיון.

- הדו"ח הכספי לשנת 89':
בשנה זו נרשמה הפרשה נוספת בסך 7.8 מליון ₪ לירידת ערכו של שטר הון שהונפק לחברה האם. כלומר, תוך שנתיים נמחקה בפועל כל ההשקעה בשטר ההון אשר נרכש כאמור בשנת 88'.
מתוך תנועת ההון העצמי עולה כי הון זה אבד כולו בשתי השקעות כושלות – השקעה בחברה מסונפת ששמה לא ידוע, כ- 27.6 מליון ש"ח, והשקעה בשטר הון של החברה האם כ- 18.3 מליון ₪, סכום מתואם.
הון החברה ליום 31.12.89 עמד על 0.7 מליון ₪, לעומת הון החברה ליום 31.12.86 אשר עמד על 33.4 מליון ₪.

מטעם המשיבות הוגשה חוות דעת נגדית על ידי רו"ח האפט.
בחוות דעת זו נאמר כי אין כל מקום להחלתו של גילוי דעת 22 על הדוחות הכספיים של החברה לשנים 86'-89'.
ההוראה הרלוונטית הינה גילוי דעת 33.
חווה"ד התייחסה באופן ספציפי לאמור בחוות הדעת של רו"ח שטרן באשר לכל אחת מהשנים.
רו"ח שטרן התייחס לניירות ערך סחירים המוחזקים בהשקעת קבע, מניות אחרות – וטען כי לא ניתנו פרטים בדבר שם התאגיד ושווי השוק. אמירה זו היתה נכונה, אילו גילוי דעת 22 היה חל על הדוחות הכספיים.
בביאור 2 לדוחות נאמר כי המניות הנסחרות בבורסה מוחזקות כהשקעת קבע. בביאור 3 המפרט את הרכב ההשקעות, נאמר במפורש כי כל המניות הנסחרות בבורסה הן בבחינת השקעות קבע. מדובר בהשקעות בסך של כ- 15.5 מליון ₪, מתוך סכום השקעות כולל של כ- 15.9 מליון ₪.
באשר למניות שאינן סחירות המהוות כ- 2% משווי הנכסים, נאמר בביאור 2 כי הן מוצגות לפי שווין המאזני.
בביאור 3 מצויינות מניות אלה כ- "מניות בחברות שלובות", ולא נאמר ב"חברות מסונפות". המינוח חברות שלובות לא נקבע בתקינה חשבונאית, אולם הוא משמש במקרים רבים על מנת לציין קרבה של התאגיד בו הושקע לבין התאגיד המדווח, במקרים שאינם נופלים בגדר גילוי דעת 22.
באשר לדו"ח הכספי לשנת 87', בשנה זו נוספה השקעה במניות חברה מסונפת. השקעות אלה מוצגות במפורש תחת הכותרת "השקעות קבע". לכן, לא הוחלו עליהן הוראות הגילוי שנדרשו לפי גילוי דעת 22, אלא הוחלו הוראות הגילוי והטיפול החשבונאי שנקבעו בגילוי דעת 33.
רו"ח האפט התייחס גם להתייחסותו של רו"ח שטרן לעסקאות עם צד קשור, תוך הפניה לביאור 4 לדוחות הכספיים. אין מקום לקביעתו כי החברה לא קיבלה תמורה עבור מתן השעבוד.
באשר לאפשרות גרימת הפסד ניכר מהשקעות, בקשר עם אירועים שארעו לאחר המאזן, דובר בהחלטה בלבד של מימוש השקעה. יש לשבח את החברה על כך שלא המתינה לתת דיווח על האפשרות בדבר ההפסד לשנת 88' עם ביצוע המימוש בפועל.

לאחר שהתקיים דיון מקדמי, הגיש המבקש מודעה על הגשת חוו"ד נגדית משלימה ובקשה להשלמת מסמכים.
באותה מודעה נאמר כי המבקש המשיך בחיפוש אחר מסמכים בענין העסקאות הנגועות. במסגרת חיפוש זה העלה המומחה מטעם המבקש, רו"ח שטרן, סברה כי העסקאות הנגועות עשויות להיות קשורות להסנה חברה ישראל לביטוח בע"מ (להלן: "הסנה").
על מנת לברר ענין זה נשלח שליח למשרדי רשם החברות והבורסה, ושם נערך עיון במסמכים בקשר לחברת הסנה. המסמכים שנמצאו צורפו כנספח א' לבקשה. מסמכים אלה מהווים, לדברי המבקש, ראיה חותכת לקיום עסקאות נגועות חסרות בסיס כלכלי אשר תוצאתן הוסתרה.
בימ"ש התבקש לאשר את המסמכים אשר משמשים בסיס לחוו"ד משלימה נגדית שהגשתה אושרה באופן עקרוני בדיון שהתקיים במעמד הצדדים.
לאחר שקיבלתי את תגובת המשיבות, התרתי את הגשת המסמכים בחווה"ד המשלימה, כאשר ניתנה למשיבות הזכות להגיש תגובה לחווה"ד המשלימה.

בחווה"ד המשלימה התייחס רו"ח שטרן למאזן מיום 31.12.87 לביאור 6 לדוחות הכספיים, בו נאמר כאמור כי החברה החליטה למכור "את יתר השקעות לפי שער הבורסה ביום המכירה דבר העשוי לגרום להפסד ניכר".
באותו מאזן לא פורטה המשמעות של יתר ההשקעות, אולם נראה כי מדובר במניות חברת הסנה.
רו"ח האפט טען כאמור כי המאזן תאר החלטה לממש את ההשקעות, שאת סכום ההפסד ניתן יהיה לקבוע רק במועד מאוחר יותר בעת המימוש בפועל שטרם ארע.
אולם, דברים אלה אינם משקפים את המציאות, לדברי רו"ח שטרן, שכן באותה עת כבר ידעה החברה את סכום ההפסד.
עפ"י המסמכים אשר צורפו, סכום ההפסד האמיתי ממימוש ההשקעה היה ידוע לחברה כבר במועד חתימת הדוחות הכספיים לשנת 87' – 30.12.88.
החברה מימשה את מלוא ההשקעה שלה בחברת הסנה יום לפני חתימת הדוחות הכספיים. כך עולה מהודעה על העברת מניות מיום 29.12.88.
רו"ח שטרן ציין כי בדוחות הכספיים לשנת 87' הופיעה לראשונה השקעה בחברה המסונפת בסך 15.8 מליון ₪ (ביאור 3 בעמ' 6 למאזן). סכום זה הינו לאחר ניכוי לירידת ערך בסך 6.9 מליון ₪.
מדובר בהשקעה בשנת 87' בחברה מסונפת, בהיקף של 24 מליון ₪.
מהמסמכים שצורפו עולה כי ביום 22.11.87 הקצתה הסנה לחברה כמות של כ- 6.6 מליון מניות לפי 3.55 ₪ למניה, כלומר החברה השקיעה בהסנה סכום של 23 מליון ₪.
עם זאת, במאזן מיום 31.12.87 צוין כי רכוש החברה מורכב בין היתר ממניות החברה המסונפת, שהיא כאמור לעיל חברת הסנה, בערך בסכום של 15.8 מליון ₪, ומניות אחרות בסכום של 7.2 מליון ₪. למרות שמניות הסנה מהווה כ- 2/3 מכלל השקעות הקבע של החברה בשנת 87', לא ניתן גילוי לזהותה.
מניות הסנה נמכרו כאמור יום לפני חתימת המאזן. אולם, בדוחות הכספיים לשנת 87' ניתנה התייחסות אך ורק למכירת מניות אחרות שעלותן 7.2 מליון ₪, ולא ניתנה כל התייחסות למכירת מניות הסנה. זאת כאשר החברה מכרה את השקעתה בסך 24 מליון ₪ משנת 87', בתמורה לסכום של 5.3 מליון ₪ בלבד, וכאשר כבר ידוע שהיא הפסידה על ההשקעה האמורה בשנת 88' סך של 13 מליון ₪.
הפסד כזה הוא סכום מהותי, שחובה היה לגלותו בדוחות הכספיים. לא ניתן גם גילוי לכך שביום חתימת המאזן, 30.12.88, כל רכושה של החברה הושקע בשטר הון ניתן להמרה במניות של חברת האם שזהותה לא צוינה וזאת בתנאים מלאכותיים.
אין לכן מקום לטענתו של רו"ח האפט, על פיה יש לשבח את החברה על הגילוי בדוחות הכספיים, שכן השימוש במונח "עשוי להגרם" אינו נכון ואינו אמת.
הסיבה האמיתית להנפקת המניות לחברה, היה מצבה הקשה של הסנה.
להסנה ולחברות בנות שלה היה גרעון מצטבר בסך של 35 מליון ₪ ליום 30.6.87.
להסנה עצמה היה גרעון בהון המותאם בסך של 14 מליון ₪, והיה עליה להשלימו ממקורות פנימיים עד סוף שנת 88'.
הסנה שחקה את הונה בשל הפסדים כבדים והיה עליה לגייס כספים ממקורות פנימיים או השקעת הון. במקום לפנות להשקעת הון של חברת האם, נעשה שימוש בהונה הנזיל של הלוואה וחסכון אשר השקיעה בהסנה כספים בתנאים נחותים ביותר. ההנפקה נעשתה בתנאים לא סבירים אשר משקפים יחסים מיוחדים מעל המחיר הנסחר של המניה תוך התחייבות לא למכור את המניות עד תום 5 שנים. במועד הרכישה נסחרה מניית הסנה בשער של 2.6 ₪ למניה, ואילו המניה נרכשה לפי שער של 3.55 למניה. כבר במאזן המבוקר ליום 31.12.87, 39 יום לאחר מועד הרכישה, נרשם הפסד בגין ההשקעה בסך 8.3 מליון ₪.

עפ"י הדיווח של הסנה לרשם החברות בדבר העברת כל המניות של החברה לחברת קרן השקעות ביום 29.12.88, עולה כי בתקופה של שנה רשמה החברה הפסד של למעלה מ- 21 מליון ₪, ביחס להשקעה של 24 מליון ₪.
בחווה"ד המשלימה של משרד האפט נאמר פעם נוספת כי התמלאו כל דרישות הגילוי.

4. דיון והחלטה:
א. האם הוכיח המבקש קיומה של עילת תביעה אישית:
על פי הוראות סעיף 4(א) לחוק תובענות יצוגיות, כמו גם על פי הדין שקדם לו, רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה יצוגית מי שיש לו עילה בתביעה, כלומר עילת תביעה אישית.
על מנת להכריע בשאלת קיומה של עילת תביעה אישית של המבקש כלפי המשיבים, יש לחזור ולבדוק בפירוט את הטענות אשר הועלו על ידו במסגרת הבקשה.
במבוא לבקשה טען המבקש, כאמור, כי עניינה של התביעה היצוגית היא בעסקאות אשר אושרו על ידי אורגנים של החברה, כאשר בעסקאות אלה ניצלו בעלי הרוב את שליטתם בחברה וגרמו לביצוע של שורת השקעות כושלות בחברות קשורות או מסונפות לבעלי הרוב.
בסעיף 2 לבקשה נאמר כי הדירקטורים בחברה שימשו כבעלי תפקידים בכירים בבנק הפועלים וחלקם היו בעלי תפקידים בכירים במה שכינה המבקש "קבוצת בנק הפועלים".
אותם דירקטורים היוו אמצעי שליטה, אשר באמצעותם הפעילו בעלי הרוב את השליטה בחברה וגרמו לה לבצע את ההשקעות והעסקאות הנגועות.
מדובר בהתנהלות חסרת תום לב, תוך הפרת חובות האמון הן של בעלי מניות הרוב והן של הדירקטורים מטעמם.
המבקש העלה אף טענות באשר לאישור הדוחות הכספיים של החברה על ידי אותם דירקטורים.
התובע הדגיש, בסעיף 65 לבקשה, כי העובדה שנושאי המשרה אשר כיהנו כדירקטורים בחברה, מילאו במקביל תפקידים שונים בקבוצת בנק הפועלים או בחברת העובדים, גרמה לכך שהם נמצאים בהגדרה במצב של ניגוד עניינים ולכן היה צריך להביא את פעולות הדירקטורים לאישור האסיפה הכללית.
מהעובדה כי הדירקטורים אישרו את העסקאות הנגועות, עולה באופן חד משמעי כי הדירקטורים פעלו מחוץ לחובת האמון שלהם.
המבקש אישר במהלך חקירתו הנגדית כי המנהלים היו למעשה "לא בסדר".
המבקש נשאל מדוע לא תבע אותם ותשובתו היתה :"מפני שזה היה כרוך בהוצאה כספית גדולה. כשהתייצעתי אם לתבוע אותם, אמרו לי שזה כרוך, תהיה לי הוצאה גדולה. במידה ואני אפסיד את המשפט, אצטרך לשלם הרבה כסף למנהלים.
ש. אבל אני מבין לפי מה שאתה אומר שהמנהלים הם אלה שהיו אותם אנשים שגרמו לנזק?
ת. נכון. אבל תבעתי את החברות. (עמ' 6 לפרו').

באשר לנזק עולה, במפורש מהבקשה כי הנזק הנטען נגרם לחברה.
בסעיף 1 לבקשה נאמר כי אותן השקעות כושלות גרמו לחברה נזקים בסכום מט"ח של כ- 286 מליון ₪.
בסעיף 2 לבקשה נאמר כי דירקטורים אשר ניהלו את החברה בתקופה הרלוונטית, תוך הפרת חובות האמון, גרמו לחברה להשקיע השקעות כושלות בסכומים ניכרים אשר הביאו "לריקון קופת החברה ולאבדן שוויים של נכסיה".
בפרק המתאר את העסקאות הנגועות, סעיפים 24-35 לבקשה, חוזר ומתאר המבקש את ההשקעות אשר גרמו לחברה לנזקים חמורים, להפסדים ניכרים ולאבדן נכסים.
בנסיבות המפורטות לעיל, נראה כי הדרך הנכונה להגיש את התביעה הינה בדרך של תביעה נגזרת, שכן לא נוצרה למבקש עילת תביעה אישית כנגד המשיבים.
בפס"ד דרין, ביקש בעל מניות מן הציבור בחברה אשר נסחרה בבורסה, חברת השקעות דיסקונט בע"מ, (להלן:"דסק"ש") להגיש תביעה ייצוגית כנגד החברה, מנהליה, בעלי השליטה בה ובעלי חוזה עימה בגין עסקה שבה נמכר, לשיטתו, שלא כדין ובמחיר הפסד נכס רווחי של החברה.
דסק"ש החזיקה במניות של חברה אשר חברת בת שלה הינה חברת ישקר בע"מ שהיא חברה פרטית רווחית.
המערער טען כי החזקות דסק"ש בישקר נמכרו במחיר נמוך במידה משמעותית מערכן האמיתי, משיקולים זרים של בעלי השליטה בדסק"ש. עסקה זו הביאה לירידה בערכה של דסק"ש ולפגיעה בחברה עצמה ובכלל בעלי מניותיה מן הציבור ובהם המערער. גם שם הועלו, בין היתר, טענות בדבר הפרת חובת אמון של נושאי משרה, הפרת חובות אמון של בעלי שליטה וקיפוח בעלי מניות מן הציבור.
כב' הנשיא ברק קבע כי הנזק שהמערער טוען לו, הוא בירידת שווי החזקותיו בדסק"ש עקב מכירת ישקר.
השאלה הנשאלת, לדבריו, היא האם אמנם נגרם נזק אישי לבעל מניות אשר מעניק לו זכות אישית בגין פעולות שעשו אורגנים של החברה, אשר הביאו לירידת ערך מניותיו בחברה. התשובה בדרך כלל היא בשלילה, שכן הנזק מן העסקה, ככל שהוא מתקיים, נגרם בראש ובראשונה לחברה שהנכס שלה הוא שנמכר במחיר הפסד.
יתכן כי בעקבות העסקה נפגע שווי האחזקות שבידי בעל המניות מן הציבור.
"אלא שנזק זה, ככל שאמנם מתקיים, הוא באופן טיפוסי נזק משני. זה נזק אשר נגזר מעסקה של החברה" (סעיף 18 לפסה"ד.)
כב' הנשיא ברק הבהיר את הטעמים העיקריים השוללים עילה אישית מבעל המניות כלפי מזיקים בחברה בגין נזק משני : עקרון היסוד של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, הכורך עמו את עקרון אי ההתערבות של בעלי המניות בניהול החברה, החשש הכבד לריבוי בלתי סביר של תביעות אשר מאיים לאיין את מסך ההתאגדות החוצץ בין בעלי המניות לנושאי המשרה, והחשש כי הקניית עילת תביעה אישית לבעלי המניות, עלולה גם לשמש אמצעי להעדפה לא הוגנת של בעלי מניות על פני החברה עצמה ובעיקר על פני נושיה של חברה.
באותו מקרה נקבע כי כתב התביעה איננו כולל תביעה או ראייה לנזק אישי ומיוחד, שאינו נגזרת חשבונית מנזקה הנטען של החברה. בפסה"ד נקבע כי במצב הדברים הרגיל, אין להכיר בחובת זהירות מושגית של נושאי משרה בחברה כלפי בעלי מניותיה, בשל התנהגות אשר גרמה לבעל מניות נזק משני הנגזר מהנזק הראשוני שנגרם לחברה עצמה. עם זאת, ניתן להעלות על הדעת מצבים חריגים בהם האמצעים הקיימים לפיקוח ולבקרה על יוצרי סיכונים כלפי חברות, אינם מעוררים הרתעה מספקת או שאינם יוצרים את התמריץ הראוי להגשת תביעה נגזרת.
גם בע"א 9014/03 גריפנלד נ' לסר ואח', ביקש המערער, בעל מניות בחברה הנסחרת בבורסה, להגיש תביעה אישית כנגד בעלי מניות ונושאי משרה בחברה.
העילה לתביעה באותו מקרה, נעוצה בשורת עסקאות שביצעו אותם בעלי מניות ונושאי משרה אשר בגינן נטען כי צנח מחיר מניית החברה.
כב' הנשיא ברק חזר והעלה את השאלה, האם קיימת לבעל מנייה עילת תביעה אישית כנגד בעלי המניות ונושאי המשרה בחברה, או שמא המסלול היחיד לתביעתו הוא מסלול התביעה הנגזרת.
המשיבים באותו מקרה היו נושאי משרה ובעל השליטה בכ- 44% ממניותיה של החברה.
במהלך השנים 2001- 2002 ביצעה החברה בה המערער בעל מניות, יסקל חברת החזקות בע"מ, שורה של פעילויות עסקיות ובסוף התקופה חדלה החברה לפרוע את חובותיה אשר נאמדו בסך של 182 מליון ₪.
נטען כי בביצוע העסקאות אשר גרמו את הנזק לחברה, הפרו המשיבים חובת זהירות, חובת תום לב, חובת הגינות וחובת טובת אמונים משום שהעדיפו את טובתם האישית תחת חובת החברה וטובתם של כלל בעלי המניות.
כב' הנשיא ברק הפנה להלכה אשר נקבעה בפס"ד דרין. עם זאת, ציין בית המשפט כי לכלל שהותווה בפס"ד דרין יש כאמור חריגים במקרים בהם נגרם לבעל המניות נזק עצמאי שאינו תלוי בנזק שספגה החברה.
בית המשפט בחן האם עניינו של המערער באותו מקרה, שייך לקבוצת החריגים המקימה לו עילת תביעה אישית כנגד בעלי מניות ונושאי משרה בחברה.
מכתבי הטענות שם, עלה כי המערער תבע בגין נזק שנגרם לו ולשאר בעלי המניות שאינם המשיבים, בגין ירידת ערך המניות של החברה ללא הבחנה בין סוגי נזקים שונים.
הנזק, אותו פרט המערער בכתב התביעה, נגזר מהנזק אותו ספגה החברה והוא משותף לכל בעלי המניות, בהם אף המשיבים.
בית המשפט הוסיף וקבע כי אופי המעשים המיוחסים לבעלי משרה בחברה, חמורים ככל שיהיו, אינם משנים את השיקולים המכוונים את תביעתו של המערער למסלול התביעה הנגזרת.
המערער לא הצביע על טעם טוב אשר מונע ממנו לתבוע תביעה נגזרת ולכן אין מקום לאפשר לו לנהל תביעה אישית.

את ההלכות לעיל יש להחיל על המקרה שבפניי.
המבקש טען כאמור כי בעלי משרה בחברה, אותם לא טרח כלל לתבוע, ביצעו פעולות אותן כינה פעולות נגועות אשר גרמו לנזק רב לחברה ולריקון קופתה.
המבקש טען אמנם כי לא מדובר ברשלנות גרידא של התנהלות השולטים בחברה, אשר הביאה לפגיעה בשווי החברה וממילא בשווי המניות, אלא מדובר בהתנהלות חסרת תום לב תוך הפרת חובות האמון - הן של בעלי מניות רוב והן של דירקטורים מטעמם.
המבקש גם טען כי ההשקעות הנגועות פגעו רק בכיסם של בעלי המניות מקרב הציבור, שכן סכום ירידת הערך בכיס החברה מתווסף לכיס בעלי הרוב במקומות אחרים.
לטענה אחרונה זו אין כל תשתית עובדתית ואין היא עולה בקנה אחד עם הטענה העיקרית, על פיה נגרמו לחברה הפסדים ניכרים מביצוע ההשקעות הכושלות והיא איבדה את מרבית שווי נכסיה.
בפרק הסעדים, בסופה של הבקשה, נאמר כי הסעד העיקרי אשר התובע עותר לו בתובענה ייצוגית הינו הסרת הקיפוח הנטען, על ידי חיוב המשיבות לרכוש את מניות החברה מידי הקבוצה המיוצגת על פי ערכן הריאלי לפני ביצוע העסקאות הנגועות ושאר הפעולות המקפחות הנטענות.
משמעות סעד זה הינה למעשה דרישת פיצוי בגין הנזק הנטען אשר נגרם לחברה, כשהוא משולם לבעלי מניות המיעוט. נזק זה נגרם באופן שווה, אם אכן נגרם בפועל, לכל בעלי המניות בחברה ולאו דווקא או במובחן לבעלי מניות המיעוט.
הנזק הנטען והסעד אשר נתבע בגינו, מהווה נגזרת ישירה של הטענה בדבר הנזק לחברה, שגרמו המעשים המיוחסים לנושאי המשרה בה, אשר פעלו, לטענת המבקש, מטעם בעלי השליטה נגדם הוגשה התביעה.
במסגרת סיכומי המבקש, הוקדשו סעיפים רבים למבנה האחזקות של החברה, לטענה כי הדירקטורים אשר מונו מטעם בעלי השליטה ניהלו את החברה, ולטענה וכי יש לייחס לבעלי הרוב את הפרת חובות האמון של הדירקטורים כלפי החברה ובעלי מניות המיעוט.
בטענות אלה אין בסיס המאפשר את אישור הגשת התביעה בדרך של תביעה יצוגית. העובדה הנטענת כי מי שניהל בפועל את החברה לא היו נושאי המשרה אלא בעלי הרוב של החברה, המשיבות 2-4 באמצעות דירקטורים מטעמם, אינה משנה את ההלכה אשר נקבעה בפס"ד דרין ובפס"ד גרינפלד שכן בשני פסקי דין אלה, כפי שפורט על ידי לעיל, נתבעו הן בעלי מניות, הן בעלי השליטה בחברה והן נושאי משרה בחברה.
במסגרת פס"ד גרינפלד התייחס כב' הנשיא ברק במפורש למסגרת הנורמטיבית החלה "ביחס למקרים בהם בעל מניות מהציבור מבקש לתבוע בעלי מניות ונושאי משרה בחברה" (סעיף 13 לפסה"ד).
כלומר, ההלכה בדבר אפשרות הגשת התביעה בדרך של תביעה נגזרת בלבד, חלה הן כלפי נושאי משרה והן כלפי בעלי שליטה בחברה, כאשר הנזק הנטען נגרם לחברה.
המבקש אף הדגיש במסגרת הסיכומים את הפרת חובות האמון של בעלי השליטה, תוך הקדשת פרק נוסף לחובות האמון של בעלי השליטה בדין האמריקאי דרך חובות האמון של הדירקטורים בחברה, לגביהם נטען כי הם שלוחים ובעלי דברם של בעלי הרוב בחברה.
טענה זו הועלתה גם על ידי המערער בעניין גרינפלד.
המערער שם טען כי האירוע נושא הערעור איננו מקרה סטנדטי של ירידת ערך המניות במהלך עסקים רגיל, אלא מקרה ייחודי שכן נושאי המשרה ניצלו את מעמדם העדיף בקבוצת שליטה להפקת רווחים אישיים.
בהקשר זה, פסק בית המשפט כאמור כי אופי המעשים המיוחסים לנושאי משרה בחברה, חמורים ככל שיהיו, אינם משנים את השיקולים המכוונים את תביעתו של המערער למסלול של תביעה נגזרת.
שם, כמו במקרה שבפניי, לא הצביע המערער על טעם טוב, דיוני מעשי או מהותי, אשר מונע ממנו לתבוע תביעה נגזרת. לכן, נקבע כי אין מקום לאשר לו ניהול תביעה אישית.
הטענה כי לא הוגשה על ידי המבקש תביעה כנגד נושאי המשרה מטעמים של עלות, אין בה כמובן כדי להצדיק את ניהול התביעה בדרך אשר התבקשה על ידו.

אין לכן מקום לאשר את בקשתו של המבקש במקרה שבפניי.

ב. טענת קיפוח בעלי מניות המיעוט:
במסגרת הסיכומים חזר וטען המבקש טענה בדבר קיפוח בעלי מניות המיעוט בחברה.
המבקש טען כי בביצוע העסקאות הנגועות, אשר נידונו לכשלון מראש ונעשו בתנאים חריגים בלתי סבירים, יש משום קיפוח. כמו כן, נטען לקיומו של קיפוח בגין אי חלוקת דיבידנד בשנת 2000.
אתייחס בשלב ראשון לטענה כי ביצוע העסקאות הנגועות הנטענות מהווה בגדר קיפוח. טענה זו נטענה למעשה על מנת לתמוך בטענה על פיה תביעה מסוג קיפוח יכולה להתברר בהליך של תביעה ייצוגית ולא רק בתביעה נגזרת, גם מקום שהנזק נגרם לכלל בעלי המניות.
עוד בפס"ד דרין התייחס בימ"ש לטענת קיפוח דומה.
באותו מקרה טען המערער כי מעשיהם של בעלי השליטה והמנהלים בדסק"ש, עולים כדי קיפוח חלק מחבריה - בעלי המניות מן הציבור שהוא נמנה עליהם.
בית המשפט קבע :"עילת הקיפוח היא עילה שעניינה אופן הניהול הפנימי והארגון של החברה והשפעתו על בעלי המניות בה. עניינה ביקורת על הפעלת כוח השליטה של הרוב כלפי המיעוט... אכן, 'קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה'... אין זו הטענה במקרה שלפנינו, שעניינו תקיפת פעולה עסקית בנכס מנכסי החברה. לשם כך, קיים כוח תביעה של החברה עצמה ,ובהעדרו- מנגנון התביעה הנגזרת. (עמ' 698 לפסה"ד מול האותיות ד'-ה').
על הלכה זו חזר כב' הנשיא ברק בפס"ד גרינפלד בסעיף 20 לפסה"ד.

גם במקרה שבפניי תקף המבקש פעולות עסקיות בנכסי החברה.
נחזור ונבחן עתה את טענות המבקש כלפי העסקאות הנגועות אשר יצרו לטענתו את הקיפוח.
המבקש ניזון מחוו"ד אשר ניתנו לו על ידי יועציו השונים, כפי שהעיד לאורך חקירתו. (כך למשל בעמ' 8 לפרו' שורה 3, 18, עמ' 9 שורות 3-5, עמ' 9 שורה 23, עמ' 10 שורה 7, עמ' 11 שורה 26).
המומחה מטעם המבקש, רו"ח שטרן, העיד כי ביקשו ממנו לתת בחווה"ד הסברים בדבר השגיאות בדו"ח הכספי, "ואיזה דברים צועקים פה שהיו בלתי סבירים".
המומחה הופנה לסעיף 27 לחוות דעתו, בו נאמר על ידו כי לנוכח ההשקעות הכושלות אשר פורטו על ידו בחווה"ד, קשה למצוא מענה לשאלות פשוטות כגון: אילו בדיקות ערך דירקטוריון החברה כאשר החליט להשקיע בשטר הון של חברת האם, האם לדירקטריון לא היה ידוע מצב החברה וכיצד זה שתוך מספר חודשים, 57% מההשקעה ירדו לטמיון.
המומחה הבהיר את השאלות אשר הועלו על ידו באותו סעיף: "השאלה היא כזאת, שהשקיעו בחברה האם,עובדה שאחרי מספר חודשים רוב ההשקעה הזאת ירדה ואחרי שנה ירדה באופן מוחלט, מראה שכנראה לכאורה לא נעשו פה בדיקות מתאימות... עשרות מליונים בריבית 3 ₪ לשנה זו עסקה סבירה?"(עמ' 30 לפרו').
המומחה נשאל האם הדירקטורים כשלו ותשובתו היתה: "לא אמרתי כשלו , אבל אני קובע עובדות".
כאשר חזר ב"כ המשיבות על השאלה ענה המומחה: "הם קיפחו את המיעוט כשלקחו את כל כספי החברה, נתנו שטר הון לחברת האם ובאיזה תנאים....".
לאחר שאישר המומחה שהוא איננו משפטן אלא רו"ח נשאל המומחה : "דירקטור יכול לקפח מיעוט? למה אתה זורק סתם סיסמאות. אני שואל אותך האם הדירקטור כשל או לא".
בשלב זה ענה המומחה:"אני חושב שהדירקטור כשל משום שזאת הלוואה בתנאים לא סבירים".
המומחה התייחס גם למכירת מניית בנק הפועלים, וטען כי אילו היתה החברה נשארת עם מניות אלה, "הרי החברה הזאת היתה מאוד גבוהה בהתחשב בעליה בכל הדיבינדים בכל השנים" (עמ' 31 לפרו').
באשר לעסקת הסנה, אמר המומחה "בסדר , אבל יש השקעה טובה והשקעה כושלת, אז עושים פיזור סיכון. פה לא היה פיזור סיכון כל התיק, חברת הסנה, זה פיזור סיכון? מה כתבו שם במתאר...".
אין ספק כי העסקאות אשר תוארו בחווה"ד של שטרן מעלות תמיהות באשר לשיקול הדעת אשר הופעל בביצוען, ואין גם מחלוקת כי בפועל נגרמו לחברה הפסדים מהותיים.
גם אם נאמר כי טענותיו של המבקש כלפי ביצוע העסקאות, והתהיות באשר למניעים אשר עמדו מאחורי ביצוע אותן עסקאות, לאור תוצאות העסקאות וההפסדים שנגרמו, אינן משוללות יסוד על פניהן, הרי עולה במפורש מעדותו של המומחה מטעם המבקש, כי מדובר בנזק נטען אשר נגרם לחברה כתוצאה מביצוע פעולה עסקית בנכס מנכסי החברה, ולא מדובר בחלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת.

המבקש הפנה בעניין הקיפוח לרע"א 9646/04 חסקי ייזום בנייה והשקעות בע"מ נ' מיכלסון ואח', פד"י נ"ט(3) 380 (להלן: "פס"ד חסקי").
אולם, נראה כי עובדות המקרה שם שונות לחלוטין מהמקרה שבפניי.
המשיבים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המבקשים, בה עתרו לסעדים לשם הסרת קיפוח, לפי סעיף 191 לחוק החברות.
המשיב 2 טען כי נעשו בחברה מעשי מרמה על ידי המבקשים ללא ידיעתו, כי המבקשים גזלו כספים ורכוש מהחברה וניהלו אותה באופן המקפח את זכויותיה של המשיבה 1 כבעלת מניות.
המבקשים טענו כי הסעד שבו המשיבים מעוניינים הוא השבת כספים לחברה, וטענות אלה נוגעות למעשה לזכויות החברה ולכן עליהן להתברר בתביעה נגזרת.
עוד נטען כי עתירת המשיבים אינה מגלה עילה של קיפוח.
בית המשפט המחוזי החליט לדחות את בקשת המבקשים לדחות את התביעה על הסף.
בית המשפט העליון, בפסק דינו של כב' השופט גרוניס, הבהיר כי המבקשת 1 והמשיבה 1 מחזיקות כל אחת ב- 50% ממניותיה של חברה בשם ח.מ. גבהים מילניום בע"מ, היא החברה כאמור לעיל.
בין הצדדים היתה חלוקת עבודה כאשר צד אחד שימש כאחראי לניהול הכספי ואילו הצד השני היה אחראי לביצוע בשטח.
נקבע כי טענות המשיבים, אם יוכחו, עשויות לבסס עילה של קיפוח.
זאת מכיון שמדובר בחברה פרטית שיש בה שני בעלי מניות עיקריים, כאשר החברה התנהלה על בסיס יחסי אמון וידידות בין מנהליה שהחזיקו בעקיפין במניותיה.
לדברי כב' השופט גרוניס, צדק בימ"ש קמא כאשר אפיין את החברה כ"מעין שותפות". בחברה מעין זו קיימת ציפייה לגיטימית של הצדדים לניהול משותף של החברה. לפי הנטען נפגעה ציפיית המשיבים לגבי אופן ניהול החברה ,שכן החברה נוהלה לטענתם על ידי הצד השני תוך ניצול לרעה של יחסי האמון בין הצדדים, ושל מעמדו כמי שמנהל בפועל את ענייניה העסקיים של החברה. בסיס נוסף לעילת הקיפוח עשוי להימצא בטענות בדבר העדר שוויון בין הצדדים בהעמדת כספים לרשות החברה.
גם אם הסעד היחיד שהיה מתבקש באותו מקרה היה סעד כספי עבור החברה, "יתכן שלא היתה מניעה בנסיבות המקרה דנן, לנקוט הליך לפי סעיף 191 לחוק החברות. אכן, ככלל, כאשר הנזק הנטען הוא נזק שנגרם לחברה והסעד המבוקש הוא סעד עבור החברה, המסלול שבו יש לברר את הסוגייה הוא מסלול התביעה הנגזרת ולא תביעה אישית של מי מבעלי המניות בחברה... עם זאת, בימ"ש זה כבר קבע כי במקרים מיוחדים, כאשר הנזק שנגרם לחברה קשור לנזק שנגרם לבעל מניות בגדר עילת הקיפוח, לא יהיה בכל מקרה הכרח לבחור במסלול של תביעה נגזרת על מנת לתבוע פיצוי בשל הנזק שנגרם לחברה".

במקרה שבפניי, מדובר כאמור בתביעה המתיימרת להיות תביעה בשם 15,000 בעלי מניות בגין עסקאות שהן, לטענת המבקש, עסקאות אשר נעשו תוך הפרת חובת אמון של הדירקטורים ובעלי השליטה וגרמו נזק לחברה כולה.
אין בין מצב זה לבין עובדות המקרה בפס"ד חסקי, בו דובר כאמור בחברה שהיתה מעין שותפות ובטענה של גזילת כספים בין השותפים ואי העמדת משאבים שווים, כל בסיס להשוואה.
באשר לטענה בדבר אי חלוקת דיבידנד בשנת 2000, הרי שלטענה זו אין רלוונטיות במסגרת הבקשה, שכן המבקש אישר כי החברה פרסמה מודעה לציבור בה הודיע על חלוקת דיבידנד לבעלי המניות, בעקבות פניית בא כוחו.

לאור קביעותי לעיל, כי מדובר בנזק נטען אשר נגרם לחברה כתוצאה מפעילות עסקית בנכס מנכסי החברה וכי לא מדובר בקיפוח, כך שהדרך הנכונה היא להגיש את התביעה בדרך של תביעה נגזרת, לא מצאתי לנכון לקיים דיון מפורט בטענות הצדדים באשר לתחולת גילויי הדעת השונים של לשכת רוה"ח בדוחות הכספיים.

התוצאה מכל האמור לעיל היא כי דין בקשתו של המבקש להידחות.

ג. התקיימות יתר התנאים להגשת תביעה ייצוגית:
מצאתי לנכון לדון גם במספר שאלות נוספות הקשורות לעמידתו של המבקש בתנאים להכרה בתביעה ייצוגית.

- אפשרות סבירה שהשאלות שבמחלוקת יוכרעו לטובת הקבוצה המיוצגת: -
למבקש עצמו לא היתה למעשה כל גירסה עובדתית של ממש באשר לאותן עסקאות נגועות אשר תוארו על ידו, שיש בה כדי למלא אחרי דרישת סעיף 8(1) לחוק תובענות יצוגיות.
הדרישה כי יש אפשרות סבירה שהשאלות שבמחלוקת יוכרעו לטובת הקבוצה, הינה דרישה בעלת רף גבוה יותר מאשר דרישה להוכחת סיכויי התביעה לכאורה.
אמנם, קבעתי לעיל כי טענות המבקש באשר לפעולות העסקיות אשר בוצעו, הגיונן הכלכלי והסיבות לביצוען, אינן משוללות יסוד על פניהן. זאת לאור ההפסדים אשר נגרמו לחברה בפועל כפי שהם עולים מהדוחות הכספיים.
אולם, המבקש לא הניח במסגרת הבקשה תשתית עובדתית שיש בה כדי להעריך את האפשרות הסבירה להצלחת התביעה.
במסגרת הבקשה טען המבקש באופן כללי להסתרת עובדות, עסקאות נגועות, הפרת חובת אמון ועוד. גם במסגרת חקירתו הנגדית לא ידע המבקש לומר דבר אשר יבהיר את טענותיו, כפי שאלה נטענו במסגרת הבקשה.
המבקש טען בבקשה כי בשנת 2001 עיין באמצעות באי כוחו בדוחות הכספיים של החברה ומדוחות אלה למד על העסקאות הנגועות.
המבקש העיד כי הוא עצמו לא עיין בדוחות הכספיים, לא קרא בהם וכי הסתכל עליהם ברפרוף.
באשר לעסקאות הנגועות, רוה"ח בדקו אותן והמנהלים של החברות השונות, אשר פורטו גם הם במסגרת הבקשה, היו לדבריו לא בסדר והם אלה שגרמו נזק.
באשר למועד ביצוע העסקאות, ידועים לו הדברים לפי מה שנבדק על ידי רוה"ח.
באשר להפסד הכספי "היו שם כמה מליונים של שקלים והפך לאפס".
סכום הנזק של 286 מליון ₪, נובע מבדיקת רוה"ח.
בעניין היות העסקאות נגועות, העיד המבקש כי אין הוא יכול להגיד איזה עסקאות נגועות שכן הסתירו אותן ממנו ולא כתבו באיזה חברה השקיעו. המבקש נשאל כיצד הוא יודע אם כן שהעסקאות נגועות ולכך ענה: "מפני שחזרתי ואמרתי שמנהלי החברה של בנק הלוואה וחסכון והחברות שהשקיעו בהן כספים הם אותם המנהלים".
עם זאת, למבקש עצמו לא היה מידע כלשהו באשר לזהותם של אותם נושאי המשרה.
המבקש העיד כי אין לו ידיעה אישית באשר לתחילת הכהונה של דירקטורים בהלוואה ובחיסכון וגם אילו דירקטורים נטלו חלק בקבלת ההחלטות.
נאמר על ידי המבקש כי הוא לא התעניין בכך וכי למעשה הכל הוסתר מעוה"ד ומהמומחה.
עוד העיד המבקש כי הוא יודע שבעלי המניות, המנהלים והדירקטורים היו קשורים באיזשהי צורה לכל החברות האלה.
באשר לקשר עם בנק הפועלים, מדובר לדבריו בהשערה. (עמ' 14 לפרו').
המבקש טען כאמור גם טענות באשר לפרסום בלתי סביר של הזמנה לאסיפה כללית במסגרתה הוצגו הדוחות הכספיים.
המבקש הבהיר כי הוא לא ראה פרסומים בעיתון והוא היה בזמנו מנוי על עיתון הארץ ועיתון ידיעות אחרונות. המבקש נשאל:"מכך אתה גוזר את המסקנה.
ת. כן, אם אני לא ראיתי אני יכול לחשוב. זכותי לחשוב".
המבקש גם לא ידע לומר אם אנשים אחרים כן נכחו באסיפות כלליות אלה.

חוו"ד של מומחה אמורה לתמוך בעדותו של התובע, ואין בה כשלעצמה ליצור את התשתית העובדתית הנדרשת לשם הוכחת התביעה.
מכל האמור לעיל, עולה במפורש כי לא ניתן לראות במבקש כמי שעלה בידו לשכנע את בימ"ש באפשרות סבירה שהשאלות במחלוקת יוכרעו לטובת הקבוצה.

- האם המבקש הוא מייצג הולם:
ברע"א 378/96 ויינבלט נ' בורשטיין בע"מ, פד"י מ"ד(3) 247, דנה כב' השופטת שטרסברג- כהן בשאלת הייצוג ההולם. באותו מקרה הוגשה בקשה לאישור תביעה יצוגית על פי חוק ניירות ערך, תשכ"ח - 1968.
נקבע כי העובדה שבמסגרת תובענה יצוגית מיוצג עניינם של כל חברי הקבוצה על ידי תובע 1, מכתיבה את הצורך בייצוג הולם.
דרישת הייצוג ההולם המופיעה בלשון זו או אחרת בכל אחד מהחוקים אשר מכוחם ניתן להגיש תובענה ייצוגית, לרבות חוק החברות לפיו התבקש אישור התביעה כתביעה ייצוגית במקרה שבפניי, התפתחה עוד בדיני היושר. הדרישה מופיעה כיום בסעיף 8(א)(ד) לחוק תובענות יצוגיות.
"דרישה זו נועדה להבטיח כי עניינם של חברי הקבוצה, שאינם נוטלים חלק פעיל בניהול ההליך ולעתים אף אינם יודעים כלל על קיומו, לא יפגע כתוצאה מייצוג בלתי הולם... בית המשפט מופקד על הגנת עניינם של חברי הקבוצה ועליו ליתן דעתו, בין השאר, להתקיימו לתנאי של הייצוג ההולם" (עמ' 267 לפס"ד ויינבלט).
שאלת הייצוג ההולם נידונה פעם נוספת על ידי כב' השופטת שטרסברג - כהן ברע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פד"י נ"ה(5) 276. גם באותו מקרה הוגשה תביעה ייצוגית לפי חוק ניירות ערך, כאשר עילות התביעה מתייחסות בעיקר לפרטים מטעים בתשקיף להפרת חובת גילוי נאות ודיווח.
בית המשפט העלה את השאלה, האם יש יסוד סביר להניח כי התובע ייצג בדרך הולמת את עניינם של חברי הקבוצה.
נקבע כי בסוגייה זו, על בימ"ש לתת את הדעת האם לתובע עצמו או לבאי כוחו הכישורים הנדרשים לפעול במידת המקצועיות, הרצינות והחריצות הראויה ולנהל את התובענה ביעילות.
מחקירתו הנגדית של התובע שם, עלה כי הוא חסר כל רקע בתחום הכלכלי, אין הוא בקי בנבכי שוק ההון, אין לו ידע באשר לאופן ניהול של חברה ציבורית ובאשר למהות תפקידם והיקף אחריותם של נושאי משרה בחברה, ואין הוא שולט ברזי הגשתה וניהולה של התובענה הייצוגית.
למרות זאת, החליט בימ"ש קמא כי אין בכך כדי לפסול את התובע מלייצג את הקבוצה, ובתנאי שעוה"ד המייצגים אותו יבטיחו ניהול מקצועי ויעיל.
בית המשפט העליון סקר את הדעות השונות אשר הובעו בפסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים, באשר למשקל המיוחס לכישוריו ואישיותו של התובע.
לאחר סקירה זו נקבע על ידי כב' השופטת שטרסברג -כהן, כי בחינת זהותו וכשירותו של התובע הייצוגי צריכה להעשות בקשר לתכלית התובענה הייצוגית בניירות ערך.
תכלית זו היא לאפשר הגשת תובענה ייצוגית על ידי אדם מן הישוב, אשר השקיע כספו בניירות ערך ונגרמו לו נזקים.
המשקיע הסביר, עליו נועד חוק ניירות ערך להגן, אינו בהכרח איש כלכלה מובהק המתמצא בנבכי ניירות ערך ואין הוא צריך להיות מלומד, ידען ומתוחכם ככל שהדבר נוגע לשוק ניירות ערך.
על התובע להיות בעל אינטרס אמיתי ולא מדומה בתובענה ואין פסול בכך שעוה"ד ידריכו אותו בפן המקצועי של התובענה.
"ובלבד שהתובע עצמו אינו פיקטיבי ויש לו עניין ממשי בתביעה והבנה כלשהי של מסגרתה" (עמ' 302 לפסה"ד).
באותו מקרה, נקבע כי האינטרס של התובע , אשר השקיע סכום כסף ניכר במניות החברה ונגרם לו נזק, הוא אמיתי וברור שאין הוא משמש כסות פיקטיבית בלבד.
"מידת ההתמצאות שהפגין בכל הנוגע למהות ההליך, לזהות הנתבעים ולמסכת העובדתית שקדמה להתמוטטות החברה העומדת בבסיס התביעה, מניחה את הדעת גם אם אין הוא בקי בפרטי הפרטים של התביעה ובכל המהלכים המשפטיים שנקטו עורכי דינו" (עמ' 304 לפסה"ד).
קביעות אלו ישימות גם בתביעה ייצוגית לפי חוק החברות.
כמו כן, על מנת שיתמלא התנאי לפיו עניינם של חברי הקבוצה ינוהל בדרך הולמת בידי התובע, צריך להתקיים גם התנאי בדבר יכולתו הכלכלית של התובע לשאת בעלויות תביעה.
יש לציין כי כאשר מדובר בחברה ציבורית, יכול התובע להסתייע במימון ההוצאות ברשות ניירות ערך. כמו כן, על פי חוק תובענות יצוגיות הוקמה קרן שתפקידה לסייע לתובעים במימון בקשות לאישור תובענות יצוגיות, אשר יש חשיבות ציבורית וחברתית בהגשתן. בכל מקרה אחר, על המבקש להראות לבימ"ש כי הוא מסוגל לשאת בעלויות הכרוכות בניהול התביעה.
ראה לעניין זה, צ. כהן, תובענות יצוגיות על פי חוק החברות, שערי משפט, אוג' 2005, 61 בעמ' 113, ואת ההפנייה לת.א. (ת"א) 1252/92 אנליסט א.י.א.מ.א.ס ניהול קרנות ונאמנות בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי ל"ב(1) 359.

נראה כי במבקש לא מתקיימים התנאים אשר יצדיקו לראות בו כמייצג הולם.
אין התובע חייב, כאמור, להיות מומחה ובקי בכל פרטי התביעה.
אולם, נראה כי במקרה הנוכחי עולה מחקירתו הנגדית של המבקש, כפי שכבר פרטתי לעיל, כי אין לו למעשה כל עניין של ממש או ידיעה באשר לתביעה.
האירועים אשר מהווים בסיס לתביעה ארעו לפני 20 שנה. במהלך כל התקופה מאז ועד היום לא הביע המבקש התעניינות כלשהי באותן עסקאות עם חברות קשורות או צדדים קשורים, אשר העובדות לגביהן הוסתרו ממנו, לטענתו, למרות הידיעה הברורה העולה מהדוחות הכספיים כי בפועל נגרמו לחברה הפסדים.
במסגרת חקירתו הנגדית הבהיר המבקש, כי הקשר בינו לבין עוה"ד אשר הגישו את הבקשה בשמו נוצר באמצעות רוה"ח שלו. אותו רו"ח שאל אותו באחד הימים במסגרת שיחה אם יש לו מניות של בנק הלוואה וחסכון. לאור תשובתו החיובית של המבקש, אמר לו רוה"ח כי הוא בדק ומגיע למבקש הרבה כסף.
אותו רו"ח הפנה אותו לעו"ד כספי, אשר אמר לו כי הוא מוכן לייצג אותו בתביעה, אם הוא יחתום על יפוי כוח.
המבקש עצמו לא עיין כאמור בדוחות הכספיים, לא קרא אותם וכל הבדיקות נעשו על ידי רוה"ח.
המבקש גם לא יצר קשר כלשהו עם המומחה אשר הגיש את חווה"ד מטעמו. המבקש לא שילם לו את שכר טרחתו, שכר טרחה אשר כפי שמתברר מחקירתו של המומחה, ישולם לו לפי התוצאות.
המבקש שילם אלפי שקלים בלבד בגין הדפסות ואגרת בימ"ש. המבקש הבהיר כאמור כי לא הגיש תביעה כנגד נושאי המשרה שכן הדבר היה כרוך בהוצאה כספית גדולה.

לאור כל האמור לעיל, קשה להשתחרר מהתחושה כי במקרה הנוכחי מדובר בתובע פיקטיבי, אשר מידת התמצאותו בתביעה ובמסגרתה נובעת כל כולה מדברים שנאמרו לו, שגם לגביהם לא הפגין הבנה במידה כזו אשר תצדיק לראות בו כמייצג הולם.

5. סיכום:
דין הבקשה והתביעה להידחות.

5129371
54678313
המבקש ישא בהוצאות המשיבים יחד ולחוד בסך 50,000 ₪.

המזכירות תודיע לצדדים טלפונית על מתן ההחלטה.

ד. קרת מאיר 54678313-2509/05
ניתנה היום ב' בכסלו, תשס"ח (12 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים.
ד. קרת-מאיר, שופטת
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

הפ (ת"א) 1225/05 אפק טובה נ' חיי שרה בע"מ

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו: "תביעה בעילה של קיפוח המיעוט כאמצעי לפתרון סכסוכים בין בעלי השליטה"


בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו הפ 001225/05

בפני: כב' השופטת רות רונן תאריך: 18/01/2007

בעניין: 1 . אפק טובה
2 . אפק אילן
ע"י ב"כ עו"ד עו"ד מלניק דוד מבקשים
נ ג ד
1 . חיי שרה בע"מ
2 . בנצי פרקו
3 . יצחקי שלמה
4 . יצחקי שרה
5 . אוורטון רמות השקעות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד בלומנטל ערן
ועו"ד ירון הרשקוביץ משיבים

ספרות:
אירית חביב-סגל, דיני חברות, לאחר חוק החברות החדש

מיני-רציו:
* חברות – עושק המיעוט – קיומו
* חברות – עושק המיעוט – הקצאת מניות
* חברות – עושק המיעוט – תחולתו בניהול ענייני החברה
* חברות – עושק המיעוט – סעדים
המבקשת 1 היא אשת המבקש 2, והיא אחותו של המשיב 3, שהמשיבה 4 היא אשתו. המשיבה 1 הוקמה ע"י המבקשים והמשיבים 3-4, כחברה משפחתית שעסקה בניהול של בית אבות. מספר חודשים לאחר הקמת החברה, נחתם הסכם בין המבקשים והמשיבים 3-4, לבין המשיב 2, לצירופו של המשיב 2 לחברה. התובענה דנן עניינה בבקשה כי ביהמ"ש יצהיר שהחלטות שונות שהתקבלו בחברה אינן תקפות. כן טוענים המבקשים כי החברה מתנהלת באופן שיש בו משום עושק המיעוט, והם מבקשים שבית המשפט ייתן הוראות להפסיקו.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את התובענה בעיקרה בקובעו:
חלק מטענות המבקשים נוגע לשתי הקצאות מניות שנעשו לחברה אוורטון הנשלטת או מיוצגת ע"י המשיב 2. ביהמ"ש דוחה את הטענה לפיה ההחלטות בעניין זה לא התקבלו ברוב הדרוש. כמו כן יש לדחות את טענות המבקשת כאילו ההקצאות נועדו לדילול מניותיה. זכותו של המיעוט היא שלא לעשות עסקה שלפי הבנתו אינה משתלמת, מבלי שיאבד עקב כך חלק מזכויותיו הרכושיות כתוצאה מירידת ערכן של המניות שברשותו. הקצאה שכזו תוצאתה היא בגדר 'עושק המיעוט', ומשום כך מותרת רק אם היא נחוצה לטובת החברה. אחרת ימנע ביהמ"ש את הפעולה. בענייננו הוכח כי ההקצאות היו נחוצות לחברה.
המבקשים טענו גם כי ההקצאות בוצעו במחיר בלתי סביר ונמוך מדי, וכי בנסיבות העניין עובר נטל ההוכחה לכתפי המשיבים, להוכיח את הגינות העסקה. ואכן, ביחס לעסקה שבה עומד בעל השליטה 'משני צידי המשא ומתן', עובר נטל ההוכחה אל הנתבעים להוכיח את הגינותה המלאה. בענייננו, המשיב 2 הוא שקבע את מחיר ההקצאה מטעם החברה, וזאת ללא כל בירור או חוו"ד אובייקטיביים חיצוניים. המשיב 2 הוא שנהנה מההקצאה – בין בעצמו ובין עבור ה"נהנה" אותו הוא מייצג באוורטון. לכן, נטל ההוכחה צריך לעבור אליו, להוכיח כי ההקצאה בוצעה במחיר הוגן. המשיבים לא הרימו נטל זה. לכן, ביצוע ההקצאות במחיר בו הן בוצעו, מהווה עושק המיעוט. לפיכך, יש להורות על ביטול ההקצאות.
המבקשת הוסיפה וטענה כי החברה מתנהלת בדרך שיש בה משום עושק המיעוט. ביהמ"ש סבור כי היא הוכיחה טענה זו. חברה תחשב כ"מעין שותפות" כאשר היא נוסדה על בסיס של יחס אישי הכרוך באמון הדדי, כאשר קיימים הסכם או הבנה שכל החברים ישתתפו בניהול העסק, וכאשר קיימת מגבלה על עבירות האינטרס של החברים בחברה. החברה דנן עונה על כל הקריטריונים הללו. המבקשת, אשר היתה בעבר עובדת של החברה, ויו"ר הדירקטוריון שלה, מוצאת את עצמה היום כאשר היא איננה עוד עובדת בחברה, היא איננה יו"ר הדירקטוריון, ואין לה אפילו זכויות חתימה כלשהן בחברה. בנוסף, מאז חודש אפריל 2005, לא כונסו ישיבות של מועצת המנהלים או של האסיפה הכללית של החברה. מבחינה זו, אכן נכזבו ציפיותיה הלגיטימיות של המבקשת לניהול משותף של החברה, וניתן אם כן לקבוע כי חלו נסיבות של "עושק המיעוט".
לביהמ"ש נתון שק"ד רחב בענין התרופות להסרת הקיפוח. בענייננו, אין מקום וטעם לכך שהחברה תוסיף להתנהל במשותף, לאור משבר האמון שחל בין המבקשת לבין שותפיה האחרים. לכן, יש להורות על הסרת הקיפוח ע"י הפרדה בין הצדדים. הדרך היעילה ביותר לעשות זאת בנסיבות העניין היא עריכת התמחרות בין המבקשים והמשיבים, כאשר כל קבוצה מציעה לרכוש את הקבוצה השניה. הקבוצה שמעריכה את החברה בערך הגבוה יותר, היא שתזכה.

פסק דין


רקע עובדתי

1. עניינה של התביעה בבקשת המבקשים כי בית המשפט יצהיר שהחלטות שונות שהתקבלו בחברה – המשיבה 1 (להלן: "החברה"), אינן תקפות. כן טוענים המבקשים כי החברה מתנהלת באופן שיש בו משום עושק המיעוט, שהם מבקשים שבית המשפט ייתן הוראות להפסיקו.

המבקשת 1 (להלן: "המבקשת"), היא אשת המבקש 2, והיא אחותו של המשיב 3 (להלן: "יצחקי"), שהמשיבה 4 היא אשתו. החברה הוקמה בשנת 1993 על ידי המבקשים והמשיבים 3-4, כחברה משפחתית שעסקה בניהול של בית אבות.

המבקשת עבדה בחברה, שימשה מנהלת החברה ויו"ר חבר המנהלים שלה.

2. מספר חודשים לאחר הקמת החברה, ב-30.7.93, נחתם הסכם בין המבקשים והמשיבים 3-4, לבין המשיב 2, לצירופו של המשיב 2 לחברה.

בחודש יוני 2002, קיבלה החברה החלטה על פיטוריה של המבקשת. בין המבקשת לבין החברה מתנהלות במקביל לתביעה הנוכחית תביעה ותביעה שכנגד בבית הדין האזורי לעבודה, שעניינן בין היתר פיטוריה של המבקשת, וטענות של החברה כלפי המבקשת.

3. הבקשה דנן מתייחסת למספר החלטות של החברה כדלקמן :

ההקצאה הראשונה – ביום 14.3.03 הוחלט להקצות 26% ממניות החברה למשיבה 5 (להלן: "אוורטון") תמורת סך של 100,000$. המבקשת באמצעות בנה הצביעה נגד ההצעה. המבקשת טוענת כי אוורטון היא חברה בבעלותו המלאה של המשיב 2. המשיב 2 טוען כי הוא מחזיק במניות אוורטון בנאמנות עבור תושב חוץ.

ההקצאה השנייה – ביום 20.8.04 הוחלט להקצות 21% ממניות החברה תמורת 150,000$ לאוורטון. המבקשת נעדרה מהישיבה בה נתקבלה החלטה זו בשל מחלה.

4. ביום 20.8.04, הוחלט גם לבטל את זכויות החתימה של המבקשת בחברה, והוחלט על הפסקת כהונתו של יצחקי כדירקטור, ומינוי אילנית יצחקי כדירקטורית במקומו.

5. כאמור, המבקשת טוענת כי יש להורות על ביטול ההחלטות הנ"ל, ממספר טעמים שיפורטו להלן.

מי היה הבעלים של "מניות יצחקי"?

6. הטעם הראשון לבקשה, הוא טענתה של המבקשת כי היא בעלת 74.9% ממניות החברה. ההחלטות התקבלו שלא בהסכמתה, ולכן אין להן תוקף.

לאחר שהמשיב 2 הצטרף כבעל מניות בחברה, היו בעלי המניות בחברה:
• המבקשת – שהחזיקה ב- 40.6% ממניות החברה;
• בעלה, המבקש 2, שהחזיק ב-1% ממניות החברה;
• יצחקי החזיק ב- 33.3% ממניות החברה;
• המשיבה 4 – אשת יצחקי, החזיקה ב-1% ממניות החברה;
• והמשיב 2 החזיק ב- 25.1%.

7. בסוף שנת 1994, העביר יצחקי למבקשת את מניותיו. המשיבים טוענים כי העברה זו היתה למראית עין בלבד, והיא נועדה רק כדי לאפשר ליצחקי (שמאז נכנס להליכי פשיטת רגל), להתחמק מנושיו.
המבקשת טוענת כי המניות הועברו לה ומאז הן בבעלותה. לטענתה, המניות הועברו לה במתנה או במתנה על תנאי, ולחילופין היא מחזיקה בהן בנאמנות עבור יצחקי, אחיה.

8. אינני מקבלת את טענת המבקשת.

כדי לבחון את מהות ההסכמה בין המבקשת ליצחקי ביחס להעברת מניות יצחקי למבקשת, יש לברר מה היה אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של המבקשת ושל אחיה – יצחקי ביחס לכך. בהקשר זה, ניתן לבחון בין היתר את האופן בו נהגו הצדדים לאחר ה"העברה" של המניות.

בחינה כזו, מביאה למסקנה ברורה כי הן המבקשת והן יצחקי ראו את המניות של יצחקי כמניות שהיו ונותרו בבעלותו. ה"העברה" נועדה רק כדי למנוע מנושיו של יצחקי לשים יד על המניות. מכל בחינה אחרת, הוסיף יצחקי לפעול ולתפקד כבעל המניות, בידיעה ובהסכמה מלאה של המבקשת.

9. העובדה כי המבקשת לא ראתה את המניות של יצחקי כמניות שעברו לבעלותה, עולה כחוט השני ממכלול הראיות שהוצגו בתיק.

10. ראשית, למבקשת אין גרסה קוהרנטית ביחס למהות העסקה שערכה עם אחיה בקשר למניותיו.
כך, בתחילת חקירתה הנגדית, המבקשת לא נתנה תשובה חד משמעית לשאלה למי שייכות המניות של יצחקי (תשובתה הראשונה היתה "הן מוחזקות אצלי" (עמ' 2 שורה 2). לאחר מכן היא העידה כי "המניות הן שלי. בשנת 94 הם הועברו אלי ללא תמורה" (עמ' 2 שורה 5).

המבקשת הודתה כי היתה מעוניינת לעזור לאחיה, יצחקי ("אני חותמת לאחי בצורה עיוורת" – עמ' 2 שורה 27), וכי המטרה של העברת המניות היתה "כי היו לו (ליצחקי, ר. ר.) נושים" (עמ' 3 שורה 6). אין מחלוקת כי המבקשת לא שילמה מעולם כל תמורה עבור המניות שהועברו אליה, וכי לא היתה מוטיבציה כלכלית אחרת להעביר לה את המניות – למעט כדי "להבריח" אותן מנושיו של יצחקי.

בפרוטוקול אסיפת מועצת המנהלים והאסיפה הכללית של החברה מיום 21.10.02 (נספח ו' להמרצת הפתיחה), הצהיר בנה של המבקשת מר שי אפק, שהיה בישיבה זו מטעם אימו, כי המניות מוחזקות על ידי המבקשת בנאמנות עבור יצחקי (ר' גם דבריו של שי אפק באסיפת 13.4.03, נספח ח' להמרצת הפתיחה).

זאת ועוד, כאשר דובר באסיפת החברה על צורך בהשקעה נוספת בחברה, המבקשת הסכימה להשקיע סך של 100,000$ בעצמה, כדי להפוך לבעלת השליטה בחברה. היא העידה בהקשר זה כי:
"ש. כלומר ההשקעה היתה נחוצה כדי שתהיו בעלי שליטה
ת. נכון, קודם היינו בעלי שליטה אך לא יכולנו להשתמש בשליטה כפי שהסברתי". (ר' עמ' 12, שורות 17-18 לפרוטוקול).
לו היתה המבקשת סבורה כי המניות הן בבעלותה, לא היה עליה להשקיע כל סכום נוסף לצורך הפיכתה לבעלת השליטה בחברה.

11. יוער כי המבקשת העלתה טענות רבות בקשר לאותנטיות של הפרוטוקולים השונים, על חלקם היא עצמה חתומה. היא טענה כי נרשמו בהם דברים מפיה שהיא לא אמרה אותם.

ואולם, בחלק מן המקרים מדובר בפרוטוקולים שהוקלטו על ידי המבקשת. לו היו נרשמים בהם דברים שלא נאמרו בפועל – חזקה על המבקשת כי היתה מציגה לבית המשפט את ההקלטות של הישיבות, שכעולה מהפרוטוקול נשמרו בידיה, ומביאה את הדברים כפי שנאמרו בפועל ( ר' עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 5-6, שורות 9-10, ועמ' 12 שורות 2-3).
העובדה כי המבקשת לא עשתה כן – מעידה כי האמור בפרוטוקולים משקף את מה שנאמר בפועל, ואף משליכה על מהימנותה של המבקשת.

12. יש להדגיש כי אין כל מחלוקת, והדבר עולה מכל הפרוטוקולים של הנהלת החברה שהוגשו לבית המשפט, כי יצחקי הוסיף להשתתף הן בישיבות הדירקטוריון של החברה והן באסיפות בעלי המניות שלה, ואף להצביע בהן. המבקשת מעידה בהקשר זה כי "לא הורדתי ממנו את הטייטל של בעל מניות, אך דה פקטו המניות מוחזקות אצלי" (עמ' 6 שורות 11-12).

מכאן, שהמבקשת, שהיתה יו"ר החברה, ראתה את יצחקי כבעל מניות וכמנהל. כאחותו, היא הסכימה לשתף איתו פעולה לצורך העלמת המניות מנושיו, ולכן היא הסכימה לכך כי המניות יהיו רשומות באופן פורמאלי על שמה, בלא שהיא היתה סבורה כי המניות אכן עברו לבעלותה.

13. המבקשת טוענת, כי אם תתקבל טענת יצחקי לפיה המניות הוחזקו על ידיה בנאמנות, הרי ככל שמדובר ביחסים עם החברה, היא זו שיכולה להחליט איך לנהוג במניות המוחזקות על ידיה, ויש לתת תוקף להחלטותיה, אף אם החלטות אלה אינן עולות בקנה אחד עם ההוראות שהיא קבלה מה"נהנה" – יצחקי.

14. אינני מקבלת את הטענה, ואני סבורה כי המבקשת מנועה מלטעון אותה.

ראשית, כפי שצוין לעיל, המבקשת עצמה לא טענה כי המניות הועברו אליה בנאמנות. בחקירתה הנגדית היא טענה כי "המניות הן שלי. בשנת 1994 הן הועברו אלי ללא תמורה". כלומר, המבקשת עצמה אינה גורסת כי היא החזיקה במניות יצחקי בנאמנות עבורו, ולכן אין מקום לקבל את הטענה בדבר החזקת המניות בנאמנות.

מעבר לכך, ההתנהלות של אסיפות החברה היתה כזו, שמר יצחקי היה נוכח בעצמו, מביע את דעתו ומצביע בעצמו – ולא שאחותו המבקשת היתה מצביעה בשמו. לאורך שנים רבות כך נוהלו העניינים, בלא שלמבקשת היתה כל טענה ביחס לכך.

לכן, אין מקום לאפשר למבקשת לטעון היום כי היא הצביעה גם בשם יצחקי – דבר שלא קרה כלל במציאות. המבקשת הצביעה בשם עצמה בלבד, בעוד שהיא אפשרה לאחיה יצחקי להשתמש בקול שהיה לו ממניותיו, ולהצביע בעצמו. זו היתה, אם כן, ההסכמה בין הצדדים, שאותה יש לאכוף.

15. המבקשת והמשיבים התייחסו לשני הסכמים שנחתמו בין המבקשת לבין יצחקי ביום 21.12.94. במועד זה נחתם הסכם להעברת מניות יצחקי למבקשת תמורת סך של 120,000 ש"ח. בו ביום נחתם הסכם נוסף, המבטל את ההסכם הנ"ל. ההסכם מיום 21.12.94 הוא לטענת המבקשת הסכם למראית עין, אולם משהוא בוטל בו ביום, אין לו עוד תוקף. המבקשת טוענת לכן כי העברת המניות בפועל מיצחקי אליה, שהתבצעה ביום 31.12.94, איננה קשורה להסכם למראית עין, ולכן מדובר בהעברת מניות אמיתית.

אינני מקבלת את הטענה.
כפי שהובהר לעיל, כוונת הצדדים במקרה דנן נלמדת באופן ברור מההתנהגות שלהם לאורך השנים לאחר ההעברה הלכאורית של המניות למבקשת, ומהתנהגות זו ניתן ללמוד כי המבקשת ויצחקי לא היו סבורים כי המניות הועברו באופן מהותי כלשהו לידי המבקשת.

16. המבקשת העלתה טענה לפיה המניות הועברו לה במתנה, שעשויה להיות תקפה אף אם מטרתה היתה הברחת רכוש מנושים. כן נטען שמדובר במתנה עם חיוב (לאפשר ליצחקי להשתתף בניהול החברה ובהכנסותיה).

אינני מקבלת את הטענה.

כפי שצוין – המסקנה אותה מבקשת המבקשת כי בית המשפט יסיק, איננה המסקנה הנובעת מהתנהגות הצדדים – ממנה עולה כי הוסכם בין המבקשת לבין יצחקי כי לכל צורך ענייני יוסיף יצחקי להיות בעל המניות שלו, ולקבל בעצמו את כל הזכויות הכרוכות בכך.

17. לכן, אינני מקבלת את טענותיה של המבקשת לפיה אין תוקף להחלטות החברה משום שהן לא התקבלו ברוב הדרוש.

הקצאות המניות

18. המבקשת הוסיפה וטענה כי אין תוקף להחלטות החברה במסגרתן הוקצו מניות לחברת אוורטון ממספר טעמים נוספים.
כך, המבקשת טענה כי חרף המצג שהוצג לחברה, בפועל לא היה צורך בהשקעות נוספות בחברה. משלא היה צורך בהקצאות, יש לבטל את ההחלטות לגביהן.
עוד נטען כי ההקצאות בוצעו במחיר נמוך מדי.

המבקשת הוסיפה וטענה גם כי המשיב 2 הציג את חברת אוורטון כחברה שהיא בבעלות משקיע זר, שהוא מחזיק את המניות עבורו. לטענתה, היא גילתה לאחר מכן כי מצג זה לא היה נכון, וכי חברת אוורטון היא חברה בבעלותו המלאה של המשיב 2.

19. להלן יידונו טענות אלה בפירוט.

האם היה צורך בהקצאות – או שהן נועדו לדילול מניות המבקשת?

20. בית המשפט העליון קבע בעבר כי:
"זכותו של המיעוט שלא לעשות עסקה שלפי הבנתו אינה משתלמת, מבלי שיאבד עקב כך חלק מזכויותיו הרכושיות כתוצאה מירידת ערכן של המניות שברשותו. הקצאה שכזו תוצאתה היא בגדר 'עושק המיעוט', ומשום כך מותרת רק אם היא נחוצה לטובת החברה. אחרת ימנע בית המשפט את הפעולה" (ר' חוות דעתה של כב' השופטת בן פורת, ע"א 667/76, גליקמן נ. ברקאי פ"ד ל"ב (2) 281 (להלן: ענין "גליקמן")

21. האם היה צורך בשתי ההקצאות בהן הוקצו מניות לאוורטון?

המבקשת טוענת כי לא היה בהן צורך, וכי ההקצאות נועדו לכן רק על מנת לדלל את חלקה בחברה.

המבקשת מבססת את טענתה זו על מספר עניינים: לטענתה, נכון ליום 31.3.03, היה בחברה תזרים מזומנים חיובי; כן נטען כי עולה מחומר הראיות כי בחברה בוצעו מעילות במאות אלפי דולרים – על ידי כספים שהועברו שלא כדין למשיבים 3 ו-4, ולחברת צ'לסי שבבעלות יצחקי. כן בוצעו עסקאות עם חברה בשליטת בנו של המשיב 3, חברת פרומיט, שהחברה רכשה ממנה מוצרי בשר בסכומים בלתי סבירים. גם משיב 2 משך מהחברה בשנים 96-97 סכומים של כ-500,000 ש"ח.

22. אני סבורה כי אין לקבל את טענת המבקשת, משום שהוכח שההקצאות היו נחוצות לחברה, ומשום שגם המבקשת הודתה בנחיצותן.

עניינים אלה יפורטו להלן.

23. העובדה שההקצאות היו נחוצות לחברה, עולה ממספר אינדיקציות בחומר הראיות.

ראשית, ניתן ללמוד על כך מפרוטוקולים של אסיפת בעלי מניות מיום 27/1/03 (נספח ז' להמרצת הפתיחה) ומיום 31/3/03 (נספח י"א להמרצת הפתיחה). בישיבות אלה, אשר המבקשת נטלה בהן חלק, נדון הצורך בהשקעת כספים בחברה.
מהפרוטוקולים עולה כי גיוס הכספים לחברה נדרש לצורך הסכם פשרה בו התקשרה החברה, במסגרת תביעה שהוגשה נגדה בגין הפרת הסכם שכירות בנוגע למלון קשתות.
לחברה נדרשה השקעה גם בעקבות שכירת מבנה תפארת בנים, השקעה שדובר עליה כבר בחודש ינואר 2003 (ר' עמ' 7 שורות 20-25 לפרוטוקול).

24. זאת ועוד, המבקשת הודתה בחקירתה הנגדית כי החברה השקיעה השקעה כושלת ב"בית הקשתות", השקעה שהמבקשת "הביאה" אותה, ושגרמה להפסדים בסך 2,000,000 ש"ח, הפסדים שבגללם "היה צריך לעשות השקעה נוספת" (ר' עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 4).

המבקשת בטלה את מסגרת האשראי שעמדה לזכות החברה בבנק שעמדה על 900,000 ₪ (ר' עדותו של משיב 2 עמ' 26 שורות 14-16 לפרוטוקול).

העובדה שבשנת 2003 היה לחברה תזרים מזומנים חיובי, אין די בה כדי לשלול את המסקנה בדבר הצורך בהשקעה לחברה, לאור החובות בהם היתה שרויה.

25. טענתה העיקרית של המבקשת בהקשר זה היתה כי בחברה בוצעה מעילה בסכום של מאות אלפי שקלים, וכי חברה שניתן לבצע בה מעילה בסכומים כאלה, ולבצע "העברות סיבוביות" במיליוני שקלים בלא שאיש מרגיש בכך, היא חברה יציבה ואיתנה. מסקנות אלה עולות לטענת המבקשת מכרטסות הנהלת החשבונות של יצחקי ושל חברת צ'לסי (חברה בבעלות יצחקי) בחברה. ביחס להעברות הכספים הללו הודה המשיב 2 כי "אין לי הסבר לנושא", אם כי לטענתו המשיבים 3-4 העבירו ויעבירו לחברה את הסכומים שהם חייבים לה.

המבקשת הוסיפה וטענה כי היו העברות כספים מחברת צ'לסי למשיב 2 – שהמשיב 2 לא נתן להן הסבר (אלא טען כי אולי מדובר בטעות), ומכאן שבאופן סיבובי הועברו כספים מהחברה לידיו של המשיב 2.

אינני מקבלת את הטענה. החברה הוסיפה להתנהל כ"עסק חי", ומכאן שכספי ההקצאה שימשו, לפחות בחלקם, לצורכי ניהול העסק, כאשר כעולה מהאמור לעיל הם נדרשו לצרכים שונים ומגוונים הקשורים לניהולו.

יוער עוד בהקשר זה, כי המבקשת טענה כי גם המשיב 2 עצמו משך בשנים 96-97 סכומים של 500,000 ש"ח מהחברה. לענין זה יש לציין כי גם לגישת המבקשת הסכומים הללו (שנמשכו זמן רב לפני האירועים נשוא התביעה), הושבו במלואם על ידי המשיב 2 לחברה.

26. זאת ועוד, אם יש ספק בנקודה זו, הרי הוא מתפוגג לנוכח עמדתה של המבקשת עצמה, ב"זמן אמיתי", כאשר נושא הצורך בהזרמת כספים עלה על הפרק בישיבת החברה. המבקשת הודתה בחקירתה הנגדית שהיא הסכימה לצורך של החברה בגיוס הון (עמ' 8 שורות 24-25). היא הודתה שגם בישיבת יום 31.3.03, היא הסכימה לצורך בגיוס הון (ר' נספח י"ד להמרצת הפתיחה, ועדות המבקשת בעמ' 10 שורות 27-26 לפרוטוקול). המחלוקת בין המבקשת ובין המשיבים באותה ישיבה התעוררה בקשר לשאלה האם גיוס הכסף יעשה מבעלי המניות או ממשקיע חיצוני.

המבקשת אף הסכימה להשקיע בעצמה את הסכום של 100,000$, אלא שדרשה כי בתמורה להשקעתה היא תקבל את כל המניות שהוצעו – היינו 26% מהמניות.

עמדתה של המבקשת מחזקת את הטענה לפיה אכן היה צורך בגיוס הון לחברה, ובנוסף המבקשת מנועה היום לכפור בצורך זה, לאור עמדתה כלעיל.

27. יוער גם כי למבקשת ניתנה אפשרות להשקיע בחברה כפי חלקה היחסי בה, ולא להיות מדוללת. גם זו אינדיקציה כי בעלי המניות האחרים לא בקשו לדלל את המבקשת, אלא באמת היו סבורים כי נדרשת השקעה נוספת בחברה.

28. מעבר לכל האמור לעיל, יש לציין כי שתי הקצאות המניות נשוא התובענה בוצעו ביום 14.3.03, וביום 20.8.04. המבקשת הגישה את המרצת הפתיחה הנוכחית רק ביום 1.11.05 – שנתיים וחצי אחרי ההקצאה הראשונה, ושנה ורבע אחרי ההקצאה השנייה. בכך יש כדי לחזק את הטענה לפיה המבקשת היתה סבורה כי ההקצאות היו נחוצות לחברה – שאם לא כן – חזקה על המבקשת כי היתה נחפזת להגיש את התובענה לבית המשפט בסמוך לאחר ההקצאות, ולא פרק זמן ממושך כל כך לאחר מכן.

29. לאור האמור לעיל, אני סבורה כי המבקשת לא הוכיחה כי לא היה צורך בהקצאות, וכי הן נועדו לדילולה בלבד.

האם הקצאת המניות בוצעה בשווי ריאלי?

30. כפי שצוין, המבקשים טענו גם כי ההקצאות בוצעו במחיר בלתי סביר ונמוך מדי.

המבקשים טענו בהקשר זה כי יש להורות על היפוך נטל ההוכחה, מאחר שהמשיב 2 בצע את עסקאות ההקצאה כאשר הוא ניצב בשני עברי המתרס – הן כמייצג את החברה, והן כמי ששולט או לפחות מייצג את חברת אוורטון.
בנסיבות אלה, כך נטען, עובר נטל ההוכחה לכתפי המשיבים, להוכיח את הגינות העסקה.

המבקשת טענה כי המשיבים הודו כי בטרם ההקצאות הם לא פנו לרואה חשבון, או למעריך אובייקטיבי אחר אשר יוכל להעריך את שווי החברה, ולכן לא ניתן לקבוע כי הם הוכיחו שההקצאות נעשו במחיר הוגן.

המבקשים הוסיפו וטענו כי הוכח פוזיטיבית כי ההקצאה בוצעה לפי שווי בלתי הגיוני של החברה, לאור מחזור החברה ופוטנציאל הרווח שלה.

31. אני סבורה כי נטל ההוכחה צריך לעבור למשיבים, להוכיח שההקצאות בוצעו בשווי הוגן, נכון למועד ההקצאות.

ההלכה הפסוקה קבעה כי במקרה של חשש משמעותי לניגוד עניינים, עובר הנטל אל הנתבעים להוכיח את הגינות הפעולה. בפס"ד בכר נ. ת.מ.מ (ע"א 2699/02, פ"ד נ(1) 238), נדונה טענת קיפוח, בעקבות תנאי הסכם ניהול שנחתם בין חברת האם וחברת הבת. בית המשפט קבע כי די בקשר שבין החברות להצביע על קיפוח, ולהעביר לבעל השליטה את נטל ההוכחה להראות כי הסכם הניהול אינו גורם לקיפוח (ר' גם ע"א 5320/90 ברנוביץ נ' רשות ניירות ערך, פ"ד מ"ו (2) 818).

המלומדת א' חביב סגל סבורה כי ניתן להסיק מפסקי הדין, כי ביחס לעסקה שבה עומד בעל השליטה 'משני צידי המשא ומתן', עובר נטל ההוכחה אל הנתבעים להוכיח את הגינותה המלאה (א' חביב סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך א') 1999 (להלן: "חביב סגל") בעמ' 436-438, 545, 285-289, 436-437, 510, 388-389).

32. בענייננו, המשיב 2 הוא שקבע את מחיר ההקצאה מטעם החברה, וזאת ללא כל בירור או חוות דעת אובייקטיביים חיצוניים. המשיב 2 הוא שנהנה מההקצאה – בין בעצמו ובין עבור ה"נהנה" אותו הוא מייצג באוורטון. לכן, נטל ההוכחה צריך לעבור אליו, להוכיח כי ההקצאה בוצעה במחיר הוגן.

33. בהקשר זה, המשיבים מפנים לדבריה של המבקשת באסיפת החברה בה דובר על הצורך בגיוס הון, שם היא עצמה הסכימה כי יוקצו לה 26% ממניות החברה תמורת הסך של 100,000$. לאור דברים אלה, כך נטען, מנועה המבקשת מלטעון כי שווי זה איננו הוגן.

אינני מקבלת את הטענה, ומקובלות עלי בהקשר זה טענותיה של המבקשת. הדברים המיוחסים לה נאמרו על ידיה במסגרת אסיפה כללית של החברה, במסגרתה היא ניסתה למנוע את ביצוע ההקצאה למשיבים.

34. כאמור, בישיבת יום 31.3.03, הצהירה המבקשת לפרוטוקול כי "אני לא חושבת שצריך משקיע חיצוני בנוסף לבעלי המניות הקיימים, ואני מוכנה להשקיע את כל הכסף שנדרש 100,000$ בתמורה למניות שהוצעו, כלומר 26%".

המשיבים אף הפנו לפרוטוקול ישיבה מיום 6.4.03 (נספח ט"ו לה"פ), בה דיווח המשיב 2 כי המבקשת פנתה אליו ואמרה לו שהיא מוכנה שהוא יהיה משקיע של 100,000$ בתמורה ל-26%.

לדעתי, אין די בדברים אלה של המבקשת, שלא באו לידי מימוש, כדי להרים את נטל ההוכחה, שהוטל כאמור על המשיבים. המשיבים היו צריכים להוכיח את הגינות מחיר ההקצאה באמצעים אובייקטיביים, או לפחות להוכיח כי התקיים דיון ענייני עם המבקשת, ביחס לאופן בו הם הגיעו למחיר המוצע, וכי היא קבלה את עמדתם בהקשר זה.

35. מכתבים שנשלחו על-ידי בא-כוח המבקשת לבא-כוח החברה, בהם נטען כי ההקצאה הראשונה נעשתה שלא כדין, מחזקים את טענת המבקשת.

מכתבים אלה נשלחו אמנם זמן מה לאחר שנעשתה ההקצאה הראשונה. אולם, ניתן ללמוד מהם כי מבחינת המבקשת לא ניתנה הסכמתה להקצאה זו. כך נכתב במכתב מיום 8.6.03 (נספח י"ז להמרצת הפתיחה) כי "סברתי כי הישיבה הקרובה תיוחד לדיון מלא ומפורט על כל האופציות". במכתב מיום 7.7.03 (נספח כ"ג להמרצת הפתיחה) נכתב כי "החברה נדרשת, בין השאר, לבחון הצעות כספיות נוספות, לרבות הצעות להקצאה במחיר גבוה יותר, ולמרשי יש מועמדים מתאימים".

36. זאת ועוד, אני סבורה כי קמה חובה על המשיבים לבצע הערכה אמיתית ורצינית של שווי המניות, בטרם ביצוע ההקצאה. גם מטעם זה לא הורם הנטל בענין זה על-ידם.

המלומדת א' חביב סגל סבורה כי :
"על מנת לקיים את חובת האמון, נדרשים מנהלי החברה הנרכשת להקדים את עסקת המיזוג או הרכישה בהערכת שווי החברה. הדין מוסיף ומחייב אותם להיכנס לניתוח מורכב, המשקלל את שוויה הפנימי... של החברה, ולא להסתפק בהערכות אינטואיטיביות הנסמכות על שווי השוק של המניה באותה עת" (ר' א' חביב סגל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך ב) בעמ' 591).
הדברים נאמרו אמנם בהקשר להערכת חברות טרם מיזוג, אולם, אני סבורה כי הם יפים גם לענייננו.

בע"א 741/01 קוט נ' ישעיהו איתן ז"ל, פ"ד נ"ז (4) 171, ציין בית המשפט העליון כי המנהלים לא עמדו בנטל שעבר אליהם להראות כי הצעת הרכש ניתנה בשווי הוגן, בין היתר, מאחר שלא הובאו על ידם חוות דעת מקצועיות.

37. כעולה מעדותו של המשיב 2 לא נערך כל ניתוח שהוא על ידיו, בטרם הוא העלה את ההצעה לפיה המניות יוקצו תמורת 100,000$ או תמורת 150,000$ (בהקצאה השניה).

המשיב 2 העיד כך:
"ש קבעת מחיר הקצאה. איך קבעת זאת? האם פנית למישהו חיצוני, לרו"ח ? הצגת חוו"ד, תחשיב?
ת. הסכום עלה בשיחות שהיו. לא פנינו לרו"ח; להערכה כלכלית. זה עלה בשיחות עם טובה ואילן אפק. ניתנה להם האופציה להשקיע בדיוק אותו דבר. הם סירבו משיקוליהם. הנושא נדון הרבה פעמים בהרבה ישיבות, פורמאליות של מ. המנהלים וגם בעל פה" (עמ' 25 לפרוטוקול הדיון שורות 1-6, ור' גם דבריו של המשיב 2 בישיבת אסיפה כללית של בעלי המניות מיום 27/1/03, שם מציין המשיב 2 כי ישנו מציע המעוניין להשקיע 100,000$ בחברה תמורת כ-30% מהמניות).

38. עולה מהאמור לעיל, כי מחיר ההקצאה לא נקבע על סמך הערכה כלכלית כזו או אחרת, או על פי ניתוח מפורט של מצב החברה. למבקשת לא נמסרו נתונים ביחס לאופן בו הגיע המשיב 2 למחיר המוצע. בנסיבות אלה, אינני סבורה כי דבריה של המבקשת באסיפת החברה, די בהם כדי לקבוע כי המשיבים הרימו את הנטל שהוטל עליהם, והוכיחו כי המניות הוקצו בשווי הוגן.

יוער עוד כי על כל פנים, דבריה של המבקשת ביחס למחיר ההקצאה, נאמרו רק ביחס להקצאה הראשונה, ולא ביחס להקצאה השנייה – לגביה ממילא לא ניתן לקבוע כי המבקשת הסכימה למחיר.

39. יוער בשולי הדברים כי המבקשת העלתה טענה כי המשיב 2 הוא הבעלים האמיתיים של אוורטון, וכי ענין זה לא היה ידוע לה ערב ההקצאה.

אינני מקבלת את הטענה. מפרוטוקול ישיבת החברה, עולה כי המבקשת הצהירה שאם המשיב 2 ישקיע בעצמו בחברה, אין לה התנגדות לכך. לכן, אף אם בפועל המשיב 2 הוא הבעלים של אוורטון (והוא עדיין כופר בכך) – לא צריכה להיות לכך השלכה על הסכמתה של המבקשת להשקעה של אוורטון בחברה.

40. סיכומו של דבר- המשיבים לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו כי ההקצאות בוצעו בשווי הוגן. לכן, אני סבורה כי ביצוע ההקצאות במחיר בו הן בוצעו, כאשר לא הוכח שהדבר הוא לטובת החברה, מהווה עושק המיעוט.

לכן, אני סבורה כי יש להורות על ביטול ההקצאות.

יוער כי התלבטתי האם הסעד הנכון במקרה זה הוא ביצוע הערכה מחדש על ידי מומחה, שיעריך את התמורה הנכונה שאוורטון היתה צריכה לקבל עבור המניות במועדי ההקצאות.
אני סבורה כי מדובר במנגנון יקר ומסורבל מדי, שעלול להוביל למחלוקות נוספות בין הצדדים – ביחס לשווי החברה במועדי ההקצאות. לכן, אינני סבורה כי יש לנקוט בדרך זו, אלא יש מקום להורות על ביטולן של ההקצאות, תוך השבת סכומי ההשקעה על ידי החברה לאוורטון.

שיהוי

41. המשיבים טענו כי יש לדחות את טענות המבקשת ביחס להקצאות, משום שהיא השתהתה בהגשת התביעה הנוכחית – אף שמדובר בהקצאות שבוצעו בשנים 2003
ו-2004, המרצת הפתיחה הנוכחית הוגשה רק ביום 1.11.05.

42. המבקשים טענו כי לא היה בהתנהגותם משום שיהוי – שכן לא הוכח שיהוי אובייקטיבי ואף לא סובייקטיבי. לטענת המבקשים המבקשת לא השתהתה, משום שהיא התנגדה כל העת לביצוע ההקצאות. היא פנתה עוד באוקטובר 2004 לעורכי דין (כפי שעולה מתגובת המבקשים, הענין התעכב בשל החלפת עורכי הדין, בין היתר מטעמים של ניגוד עניינים). המבקשת אף פנתה קודם כל לחברה לצורך קבלת חומר שנדרש לה להכנת התביעה. כן טענו המבקשים, כי אין לקבל את טענת השיהוי שכן לא הוכח "שינוי מצב לרעה", משום שאם בית המשפט יורה על ביטול ההקצאות – ייחשבו הסכומים שהושקעו בחברה להלוואת בעלים.

43. אכן, מאז מועד ההקצאות ועד הגשת התובענה חלף פרק זמן ממושך. אולם, אין די בכך כדי לשלול את טענות המבקשת, אלא יש לבחון האם ישתנה לרעה מצב החברה או מצבם של המשיבים, אם טענות המבקשת יתקבלו.

44. אינני סבורה כי מצבה של החברה ישתנה לרעה אם ההקצאה תבוטל, ויהיה על החברה להשיב את הסכומים שאוורטון השקיעה בה. אם לאחר השבת ההלוואה תזדקק החברה לכספים נוספים, ניתן יהיה כמובן לשוב ולשקול הקצאת מניות נוספת בחברה.

באשר למשיבים – הרי אוורטון ניהלה את המו"מ באמצעות המשיב 2, היא תהיה זכאית להשבת סכומי ההשקעה שלה מהחברה – ולכן אף היא לא תפגע. יוער כי בתשובתם להמרצת הפתיחה (סעיף 8.4 בעמ' 19) ציינו המשיבים כי אוורטון מוכנה לבטל את ההקצאות אם יוחזרו לה השקעותיה בערכן הריאלי ובכפוף לבטוחות ולערבויות. אינני סבורה כי יש מקום לקבוע בטוחות וערבויות, שלא עמדו לזכותה של אוורטון גם כאשר השקיעה כספים בחברה. גם מטעם זה אין מקום לקבוע כי המשיבים ייפגעו אם בית המשפט יורה על ביטול ההקצאות והשבת הכספים לידי אוורטון.

האם הוכח כי החברה מתנהלת באופן שיש בו "עושק המיעוט"?

45. המבקשת הוסיפה וטענה כי החברה מתנהלת בדרך שיש בה משום עושק המיעוט.
אני סבורה כי המבקשת הוכיחה טענה זו.

46. החברה היא חברה משפחתית, שהוקמה כאמור מלכתחילה על ידי המבקשת, אחיה ובני זוגם. מאוחר יותר צורף גם המשיב 2 לחברה. מדובר אם כן בחברה קטנה, "מעין שותפות", בה קיימת "ציפייה לגיטימית של האוחזים במניותיה לניהול משותף של החברה" (ר' ה"פ (נצ') 319/05, טאיב נ. פגירי, וכן ע"א 275/89, דוידזון נ. אורנשטיין, פ"ד מ"ו(1) 125, ה. פ. (ת"א) קובה נ. קובה בע"מ, תקדין מחוזי 93 (4) 43, פס"ד גליקמן וה"פ (ת"א) 4208/97 בן דור נ' צעצועי בוקי בע"מ , תקדין-מחוזי 99(3) 2021 - להלן: "ענין בוקי").

המלומדת צ. כהן, בספרה "בעלי מניות בחברה, זכויות תביעה ותרופות", סבורה כי חברה תחשב כ"מעין שותפות" כאשר היא נוסדה על בסיס של יחס אישי הכרוך באמון הדדי, כאשר קיימים הסכם או הבנה שכל החברים ישתתפו בניהול העסק, וכאשר קיימת מגבלה על עבירות האינטרס של החברים בחברה (בעמ' 303).

47. החברה דנן עונה על כל הקריטריונים שלעיל.

המבקשת, אשר היתה בעבר עובדת של החברה, ויו"ר הדירקטוריון שלה, מוצאת את עצמה היום כאשר היא איננה עוד עובדת בחברה, היא איננה יו"ר הדירקטוריון, ואין לה אפילו זכויות חתימה כלשהן בחברה. זאת – בעוד לפחות חלק מבעלי המניות האחרים בחברה נהנים ממנה (גב' יצחקי עובדת בחברה, אילנית יצחקי היא דירקטורית בה, והמשיב 2 שולט בפועל בחברה).
בנוסף, מאז חודש אפריל 2005, לא כונסו ישיבות של מועצת המנהלים או של האסיפה הכללית של החברה.

מבחינה זו, אכן נכזבו ציפיותיה הלגיטימיות של המבקשת, וניתן אם כן לקבוע כי חלו נסיבות של "עושק המיעוט".

48. המשיבים, בסיכומים מטעמם, טענו בהקשר זה כי זכות החתימה ניטלה מהמבקשת, שכן היא בקשה לפרק את החברה; כי לא נשללה מהמבקשת הזכות להשתתף באסיפות הדירקטוריון; כי המבקשת סירבה לעבוד בחברה; וכי היא דרשה מבנק לאומי לבטל את מסגרת האשראי של החברה. עוד נטען כי החברה לא היתה "מעין שותפות", שכן מלכתחילה היו אמורים להיות בה עוד 3 דירקטורים שאינם בעלי מניות, כי החברה חדלה להיות "מעין שותפות" כאשר הוקצו מניות לאוורטון, וכי המבקשים עצמם יזמו את ניתוקם מחובות ה"מעין שותפות".

אינני מקבלת את הטענות. אני סבורה כי עולה מחומר הראיות כי החברה פעלה לאורך שנים כ"מעין שותפות", כאשר גם המבקשת נהנית מעבודה בחברה והשפעה על פעולתה. משזכויות אלה נשללו מהמבקשת, זכותה היא להתנתק מהחברה כפי שבקשה.

הסעדים האופרטיביים

49. המבקשת טענה כי בית המשפט יכול להסיר את הקיפוח בשני אופנים – על ידי מתן הוראות ביחס לפעילותה של החברה וניהולה בעתיד, או על ידי הפרדה בין בעלי המניות.

בענין הסעד הראוי להסרת הקיפוח נאמר על-ידי המלומדת א' חביב סגל בספרה דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך א') 1999, כי :

" ... כאשר מתבהרת לפני בית המשפט היסטוריה של סכסוכים בין הרוב למיעוט או ניצול חוזר ונשנה של הרוב את כוחו, המעמיד את המיעוט במצב מתמשך של חוסר אונים, כי אז, על בית המשפט לספק למיעוט תרופה המשנה את המערך הכולל של היחסים בין בעלי המניות, רק שיתוף בדירקטוריון או 'רכישה של המיעוט החוצה' צפויים לספק פתרון הולם למצב מתמשך של קיפוח"(בעמ' 551).

לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב בענין התרופות להסרת הקיפוח (ר' פסה"ד תממ, ע"א 275/89 דוידזון נ' אורנשטיין, פ"ד מו (1) 125; ענין דיק וכן ת"א (ב"ש) 1072/94 סויר ואח' נ' ליברייך ואח' תקדין מחוזי 96(3) 6 (להלן: "ענין סויר").

50. בענייננו, למעשה מאוחדים שני הצדדים בדעתם, כי אין מקום וטעם לכך שהחברה תוסיף להתנהל במשותף, באופן שגם המבקשת תהיה שותפה בניהול, לאור משבר האמון שחל בינה לבין שותפיה האחרים. לכן, אני סבורה כי יש להורות על הסרת הקיפוח על ידי הפרדה בין הצדדים.

51. קיימות שתי אפשרויות בהקשר זה – האחת – הערכת שווי החברה על ידי מומחה, כאשר המשיבים ירכשו את מניות המבקשים בהתאם לחלקם היחסי בשווי זה. השניה – עריכת התמחרות בין שתי הקבוצות, המבקשים והמשיבים, כאשר כל קבוצה מציעה לרכוש את הקבוצה השניה. הקבוצה שמעריכה את החברה בערך הגבוה יותר, היא שתזכה.

אני סבורה כי הדרך היעילה יותר היא הדרך השניה. היא מביאה לתוצאה הכלכלית הנכונה, כאשר בעלי המניות שהחברה שווה יותר עבורם ומבחינתם, הם אלה שיהפכו לבעלים של החברה, וירכשו את חלקם של בעלי המניות האחרים.

52. לכן, אני מורה כדלקמן –

בין הצדדים תיערך התמחרות מהסוג של "במבי" - buy me buy you. כל אחד מהצדדים יהיה זכאי להציע לצד השני הצעה לרכישת חבילת מניותיו. כאמור, בבעלות המבקשים 41.6% ממניות החברה. בבעלות המשיבים 58.4% ממניות החברה. הצדדים יביאו בחשבון כי החברה צריכה להשיב לאוורטון את הסכומים שהיא השקיעה בחברה.
(ר' פס"ד בענין דיק שם ביהמ"ש הורה על ביצוע התמחרות)

הקבוצה שהצעתה תהיה באופן יחסי גבוהה יותר – היא שתרכוש את מניותיה של הקבוצה השניה.

53. סיכומו של דבר:
• אני דוחה את טענות המבקשים לפיהן מניות יצחקי הן בבעלות המבקשת;
• אני דוחה את טענות המבקשים לפיהן לא היה צורך בהקצאות;
• אני מקבלת את טענות המבקשים לפיהן לא הוכח כי שווי ההקצאות היה סביר, ולכן יש מקום לבטל את ההקצאות;
• אני מורה כי החברה חייבת להשיב לאוורטון את הסכומים שאוורטון השקיעה בחברה, בערכם הדולרי. לסכומים אלה תתווסף ריבית על בסיס רבעוני בשיעור של LIBORּ + 1% בהתאם לקבוע בתקנה 4 לתקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), תשס"ג-2003, בריבית לא מצטברת, החל מיום ההקצאות ועד ליום התשלום (ר' ע"א 6388/98Deniztas Naliyat Ve Ticrat A.S ואח' נ' Credit Lyonnais S.A ואח', פ"ד נ"ז (5) 647 וכן ע"א 2125/00SIKORSKI ואח' נ' רשות השידור, תקדין-עליון 2005(4) 1439).
• אני מקבלת את טענות המבקשים לפיהן החברה מתנהלת תוך עושק של המיעוט, וכדי להפסיק את העושק הזה, יש מקום להורות על רכישת מניות באופן כפי שפורט לעיל.

יוער כי אינני סבורה כי נכון, במסגרת התביעה נוכחית, להורות על מינוי רואה-חשבון שיבחן את התנהלותה הכספית של החברה משנת 2002- כפי שביקשה המבקשת בס' 132 לסיכומיה. אם לצדדים יש תביעות כספיות זה כנגד זה, הם יהיו רשאים להעלותן במסגרת תביעה נפרדת.

לאור התוצאה שלעיל, אינני עושה צו להוצאות.
היום 18.1.07 בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

__________
ר. רונן שופטת

5129371
54678313

רות רונן 54678313-1225/05

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
לייעוץ בקשר לתחומי התמחותינו והתוכן באתר
 אתם מוזמנים לפנות אלינו בטלפון
03-6129124
או פשוט שילחו הודעה ונשיב לכם מייד