calluss 64

  • משפט מסחרי מחוץ לקופסה

  • 1

משרדנו בתקשורת

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 2 (פרומו לכתבה)

פרומו לכתבה שתשודר בקרוב על אחת התיקים המורכבים בהם מטפל משרדנו במסגרת התמחותו בדיני חוזים.

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 10

אחד התיקים המעניינים שהיו לנו במשרד כמשרד המתמחה בדיני חוזים. מרשתנו נפלה קורבן לתרגיל עוקץ שכמעט גרם לה לאבד את ביתה בתל אביב, למלווה בריבית שזייף מסמכים וכבר הספיק לרשום הערת אזהרה על הבית. כמובן שמייד עצרנו את העסקה באמצעות צו מניעה. בדיעבד, ובשיתוף פעולה עם ערוץ 10 התברר שמרשתנו לא הייתה הקורבן היחידי. הכתבה, שבה מרואיין בין השאר עו"ד בר אל ירון, מספרת את סיפורם.

בר אל ירון, משרד עורכי דין

משרד עו"ד מסחרי מחוץ לקופסה

התמחותו של המשרד הוא בתחום המסחרי אזרחי. למשרדנו ניסיון ייחודי ורב שנים כמשרד עו"ד העוסק בעריכת חוזים וליטיגציה בסוגיות מגוונות הנוגעות לדיני חוזים, ליווי חברות ובעלי מניות בתחום דיני חברות, ייצוג זוכים וחייבים בהליכי הוצאה לפועל , ליווי בהליכי פשיטת רגל עד למתן הפטר וכמשרד עו"ד המתמחה בעריכת חוזים וליטיגציה בתחום דיני המקרקעין. כמו כן, משרדנו הוא נציגה הבלעדי של חברת הגבייה העולמית GCS והינו משרד עורכי הדין היחיד בישראל המייצג בהרשאתה חברות ופרטים מהארץ ומרחבי העולם בהליכי גביית חובות בינלאומיים.

אתם מוזמנים לעיין בפסקי הדין שקיבל משרדנו עבור לקוחותיו בדף משרדנו בבתי המשפט. על המחשבה המקצועית, והתפיסה האחרת של עולם המשפט בתחומי התמחותו תוכלו ללמוד בדף מאמרים משפטיים באתר ו/או בדף כתבי טענות משפטיים שם תוכלו לעיין בכתבי טענות וכיו"ב מסמכים שהגשנו עבור לקוחותינו שהינם מצד אחד לקוחות פרטיים מן הישוב בישראל, ומצד שני חברות ענק בינלאומיות, לרבות חברת (Google (Ireland וחברת Savox ענקית הטכנולוגיה מפינלנד.

אודות משרד עורך דין בר אל ירון

מקצועיות חסרת פשרות, ליווי אישי ומסור

מזה 14 שנים משרדנו הינו משרד עו"ד מוביל שבמסגרת פעולותו מייצג לקוחות פרטיים וחברות המתמודדים עם תיקים מגוונים בתחום המשפט המסחרי אזרחי. במהלך השנים למדנו שוב ושוב שהמפתח להצלחה היא עורך דין שמבין לא רק את בית המשפט, אלא לא פחות את הלקוח ו/או העסק שהוא מייצג. משמעות הדברים מבחינתנו היא מתן חשיבות עליונה לליווי אישי מתחילת ההליך לעד סופו. אנו מאמינים כי הפתרונות היצירתיים ביותר באים מתוך שיתוף פעולה והבנה מעמיקה של עורך הדין המייצג את הלקוח וצרכיו - זהו סוד הצלחותינו בבית המשפט ומחוצה לו.

yaron46

עו"ד בר אל ירון

יליד 1971, ישראל, סיים בהצלחה ייתרה תואר ראשון במשפטים והוסמך כחבר לשכת עורכי הדין בישראל משנת 2004. במהלך שנת 2007 התקבל כנציגה בישראל של חברת GCS המייצגת גופים בינלאומיים ברחבי העולם. עו"ד בר אל ירון מתמחה בליטיגציה מסחרית בכלל ובדיני החוזים בפרט, ייצג ומייצג אין ספור חברות בינלאומיות, בעיקר בסכסוכים עסקיים מול חברות ישראליות לצד לקוחות פרטיים מן השורה שמתמודדים עם חברות מסחריות ובנקים. מאמריו המשפטיים התפרסמו ומתפרסמים באתרים משפטיים מובילים כגון האתר המשפטי המקצועי "פסק דין" ולא פעם הוזכרו תיקים בהם היה מעורב במגזין גלובס ובכלי תקשורת אחרים. עו"ד בר אל מתנדב פעיל לייצוג מעוטי יכולת במסגרת עמותת לתת, בין אם מול גופים ציבוריים וחברות ובין אם בבית המשפט. במהלך השנים הקפיד ומקפיד עו"ד בר אל לשמור לא רק על מצויינות משפטית אלא גם ובעיקר על יחס אישי מסור לכל לקוח ולקוח, שילוב זה התברר במהלך השנים כשילוב מנצח.

ייצוג וליטיגציה בתחומי המשפט המסחרי אזרחי

 התמחות יחודית בתחומי המשפט המסחרי אזרחי, 12 שנים של ייצוג וליטיגציה בכל ערכאות בתי המשפט והבנה עמוקה של המציאות העסקית שברקע של כל תיק ותיק שמועבר לטיפולינו. להלן תחומי ההתמחות של משרדנו:

עורך דין חוזים 9

דיני חוזים

התמחות וניסיון מגוון וייחודי בדיני חוזים לרבות עריכת חוזים וליטיגציה באכיפה / ביטול חוזים. 

קרא עוד בדף עורך דין חוזים

עורך דין חברות 9

דיני חברות

הקמה, ליווי שוטף וייעוץ לחברות. ליטיגציה וייצוג חברות, בעלי מניות המיעוט ו/או הרוב בחברה.

קרא עוד בדף עורך דין חברות

עורך דין הוצאה לפועל 9

דיני הוצאה לפועל

ייצוג חייבים וזוכים בלשכות ההוצאה לפועל ברחבי הארץ, ערעורים על החלטות רשמי ההוצאה לפועל.

קרא עוד בדף עורך דין הוצאה לפועל

עורך דין פשיטת רגל 9

דיני פשיטת רגל

ייצוג בהליכי פשיטת רגל, משלב בדיקת התיק, דרך ייצוג בהליכי הפשט"ר ועד לצו ההפטר הסופי מחובות.

קרא עוד בדף עורך דין פשיטת רגל

עורך דין מקרקעין 9

דיני מקרקעין

עריכת חוזי מקרקעין מגוונים וליטיגציה בסוגיות הנוגעות לדיני מקרקעין בבכל הערכאות המשפטיות הדנות בדיני מקרקעין.

קרא עוד בדף עורך דין מקרקעין

עורך דין עובדים זרים

דיני עובדים זרים

ייעוץ למעסיקי עובדים זרים, הגנה וליטיגציה מול קנסות המוטלים על מעסיקים והגנה בפני כתב אישום על העסקת עובדים זרים.

קרא עוד בדף עורך דין עובדים זרים

המאמרים האחרונים שפרסמנו

  • צוואה, כל מה שחשוב (מאד) לדעת +

    במאמר זה נביא בפניכם את כל שראוי לדעת לפני שניגשים לעריכת צוואה. נעשה כמיטב יכולתנו להביא בפניכם את ניסיון משרדנו כמשרד עורכי דין לצוואות. את הדברים נבסס על הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") המסדיר את ענייני הירושה והצוואה קרא עוד...
  • פרשנות חוזה +

    פרשנותו של חוזה הייתה, עודנה וכנראה גם תהיה אחת הסוגיות המרכזיות שידונו בהם בתי המשפט בכל הערכאות. בשנים האחרונות חלו תמורות בדרך בה מפרש בית המשפט חוזים ובמאמר ראינו לנכון כמשרד עו"ד חוזים להבהיר את ההלכות האחרונות בפרשנותם של חוזים. כבר קרא עוד...
  • ביטול מתנה במקרקעין +

    מאמר זה יעסוק בהסכם מתנה וליתר דיוק, בביטול הסכם מתנה במקרקעין, סוגיה בה משרדנו כמשרד עורכי דין לחוזים עוסק בה לא מעט. מניסיוננו, מאחר ובד"כ מתנה במקרקעין ניתנת לבן משפחה, כאשר מבקש מעניק המתנה או יורשיו לבטלה מעורבים בעניין אמוציות קרא עוד...
  • תביעה לפינוי מושכר +

    מאמר זה ידון בסוגייה מוכרת, שאנו כמשרד עו"ד העוסק בחוזים נתקלים בה לא מעט, המדובר בפינוי מושכר משוכריו לאחר שאלו הפרו את הסכם השכירות. בעיקר נשים את הדגש על הוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתו "תביעה לפינוי מושכר" קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

חדשות המשרד

  • כתב תביעה - ביטול חוזה החזר חוב +

    מרשינו חתם על חוזה החזר חוב ע"ס כ- 1,500,000 ש"ח. בנוסף העביר כביטחון להחזר החוב את שיק שלו ושל רעייתו ואף התחיל לשלם את התשלומים בהסכם מידי חודש בחודשו. בדיעבד התברר כי חתימתו על ההסכם בטעות והטעיה יסודה וכי יש קרא עוד...
  • בקשת רשות ערעור על החלטה לדחיית בקשה לצו מניעה זמני +

     במקביל להגשת תביעה לביטול חוזה שהוגשה על ידי משרדנו בשם מרשינו, הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני המורה לצד שכנגד להימנע מלהגיש לפרעון שיק בטחון ע"ס 1.5 מליון ש"ח שניתן על ידו כבטחון לביצוע החוזה. בית משפט השלום דחה את קרא עוד...
  • פסק דין בערעור על החלטת בית משפט השלום הדוחה בקשה למתן צו מניעה זמני +

    במסגרת ייצוג מרשינו כמשרד עו"ד חוזים הוגש על ידינו ערעור (בר"ע) על החלטת בית משפט שלום שדחה את בקשת מרשינו למתן צו מניעה זמני לפרעון שיק ע"ס 1.5 מליון ש"ח עד להכרעה בתביעה שהוגשה על ידינו לביטול חוזה. בית המשפט קרא עוד...
  • כתב תביעה לפינוי מושכר +

    המדובר בתביעה לפינוי מושכר בסדר דין מהיר, ובהתאם לפרק טז לתקנות סדר הדין האזרחי. משכיר אשר ניצל נזילת מים שארעה במושכר על מנת לתרץ את מחדליו באי תשלום דמי שכירות ואי קיום תנאי הסכם השכירות. תביעה זו הוגשה במקביל לתביעה קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

רעא 2262/13 זוז תשתיות ופיתוח בע"מ נ' פיתוח וגינון הצפון 2001 בע"מ

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "הרמת מסך ההתאגדות בחברה"


 

בבית המשפט העליון

רע"א 2262/13

לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקשים: 1. זוז תשתיות ופיתוח בע"מ
2. קאסם אבו חסן
3. אבו חסאן סלימאן

נ ג ד

המשיבה: פיתוח וגינון הצפון 2001 בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה גריל והשופטים גרשון ווילנר) בע"א 15247-11-12 [פורסם בנבו] מיום 21.2.13

בשם המבקשים: עו"ד משה כהן

חקיקה שאוזכרה:
חוק החברות, תשנ"ט-1999: סע' 6
תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע' 460(ב)

ספרות:
אירית חביב-סגל, דיני חברות, לאחר חוק החברות החדש

מיני-רציו:

* לא נמצא מקום להתערב בקביעת הערכאות קמא בדבר ייחוס חוב כספי של המבקשת 1 (חברה משפחתית), למבקשים 3-2, בעליה ומנהליה. דוקטרינת הרמת המסך והנסיבות המצדיקות את החלתה נדונו בבימ"ש זה פעמים רבות, לרבות בשאלה האם מימון דק מהווה עילה להרמת מסך, גם לאחר תיקון מס' 3 לחוק החברות. טענות המבקשים נוגעות ליישומה של דוקטרינה זו לעניינם הספציפי, ואינן מצדיקות רשות ערעור בגלגול שלישי. הוא הדין באשר לטענותיהם לעניין חובת הגילוי המוטלת על אורגנים של תאגיד בעת ניהול מו"מ לכריתת הסכם. למעלה מהצורך, דין הבקשה להדחות אף לגופה.
* חברות – הרמת מסך – אימתי
* חברות – אישיות משפטית נפרדת – הרמת מסך
* ראיות – נטל ההוכחה – נטל השכנוע
* ראיות – נטל ההוכחה – נטל הבאת הראיות
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בימ"ש השלום בקריות. עניינה של הבקשה – ייחוס חוב כספי של המבקשת 1 (להלן החברה), למבקשים 3-2, בעליה ומנהליה (להלן המבקשים).
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט א' רובינשטיין) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
עקרון הרמת המסך נועד "למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור". נאמר בפסיקה, כי כאשר עסקינן בחברה משפחתית, יגלה ביהמ"ש פתיחות וגישה ליברלית בהרמת מסך. ועוד נאמר, כי "בעיית ה'מימון הדק' אופיינית, בדרך כלל, לחברת מעטים שאין עליה פיקוח חקיקתי או מינהלי, שנועדו להגן על הציבור הרחב מפני התנהלותה העסקית כשהיא נטולת 'כרית בטחון' מספקת לצורך הגנה על הנושים. עם זאת, חרף העדר פיקוח סטטוטורי ומינהלי, על חברת מעטים חלה חובה לשמור על יחס ראוי בין הונה העצמי לבין התחייבויותיה, וזאת, בין היתר, מכוח עקרונות כלליים של הגינות ותום לב במשפט, המטילים עליה חובה לנהוג בתום לב כלפי ציבור נושיה".
בנדון, עסקינן בחברה קטנה, בשליטת ובניהול המבקשים, בני משפחה, שנוהלה – כך על פי קביעתו העובדתית של בימ"ש השלום – בשעטנז של טובת החברה וטובת משפחתם של המבקשים. מדובר איפוא לכאורה – במובהק – בחברה מסוג החברות לגביהן תוחל אותה גישה ליברלית. בפסק דינו של בימ"ש השלום נקבע, כממצא עובדתי, כי החברה פעלה במשך כל שנות פעילותה במצב של מימון דק, כי המבקשים נהגו להעביר כספים בין חשבונות הבנק של החברה ללא הזרמת כספים מכיסם, כי העבירו את פעילותה של החברה לחברות חדשות שהוקמו על ידיהם לכאורה ללא סיבה נראית לעין, וכי עובר לחתימה על ההסכם עם המשיבה היו רואי החשבון של החברה ספקנים באשר ליכולתה להמשיך ולפעול כעסק חי. נוכח קביעות עובדתיות אלה, הסיקו בתי המשפט הקודמים, כי המשיבה הוכיחה זיקה בין התנהלותם של המבקשים לבין החוב, זיקה המצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות, ובמסקנה זו לא נמצא מקום להתערבות.
כן נדחו טענות המבקשים כנגד הפעלת כללים ראייתיים על ידי בימ"ש השלום.
באשר לטענות המבקשים בדבר שיקולי צדק, אלה נסבות – באופן מובהק – על קביעות עובדתיות, שאין בימ"ש של ערעור, קל וחומר בגלגול שלישי, נוטה להתערב בהן. בנוסף, נוכח התנהלותם של המבקשים, לא זו בלבד שמשיקולי צדק אין מקום להתערבות במסקנה בדבר הרמת מסך ההתאגדות, אלא שדומה כי מסקנה זו מתחייבת מאותם שיקולים. נזכור כי צדק מתחייב גם כלפי הנושים, ובנידון דידן המשיבה. בפסק דינו של בימ"ש השלום הצטיירה תמונה עגומה לפיה המבקשים עשו שימוש במשיבה לצורך ביצוע העבודות, ומשזו באה ליטול את שכרה (על פי ההסכם) – התחמקו, תוך ניסיון לנצל את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. התנהלות זו לא ראו הערכאות הקודמות להלום, ואין לבימ"ש זה אלא להצטרף לכך.

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה גריל והשופטים גרשון ווילנר) בע"א 15247-11-12 [פורסם בנבו] מיום 21.2.13, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (השופטת וינברגר) בת"א 3358-07 מיום 12.9.12. עניינה של הבקשה – ייחוס חוב כספי של המבקשת 1 למבקשים 3-2, בעליה ומנהליה (להלן המבקשים).

רקע

ב. כעולה מפסקי דינן של הערכאות הקודמות, המבקשת 1 היא חברה העוסקת בעבודות בניה ופיתוח (להלן החברה). המבקש 2 מחזיק ב-75% ממניותיה של החברה, והוא מורשה החתימה בה. המבקש 3, בנו של המבקש 2, משמש כמנהלה של החברה ומחזיק ב-25% ממניותיה. ביום 26.9.06 נחתם הסכם בין המשיבה לבין החברה לביצוע עבודות גינון בפרויקט שביצעה האחרונה עבור משרד הבינוי והשיכון (להלן ההסכם). ביום 14.11.07 הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקשים וכנגד החברה בבית משפט השלום בקריות (ת"א 3358-07), בסך 355,653 ₪, בגין כספים, שלפי הטענה הגיעו לה מכוח ההסכם.

ג. התביעה נשמעה בפני השופט שחורי, אולם פסק הדין בה ניתן לאחר פרישתו, ובהסכמת הצדדים, על ידי השופטת וינברגר. בית משפט השלום קבע (פסקה 14), כי "התובעת [המשיבה – א"ר] הוכיחה את חובה של הנתבעת [החברה – א"ר] כלפיה, וכי יש לחייב את התובעת [צ"ל הנתבעת – א"ר] במלוא סכום התביעה", ומכאן פנה לדון בחבותם האישית של המבקשים. בהתבסס על לשונו של ההסכם ועל ההיגיון המסחרי שבו נקבע (פסקה 20), כי "חתימתו של סלימאן [המבקש 3 – א"ר] על גבי ההסכם, נועדה להקים ערבות אישית לחיובי הנתבעת בהתאם להסכם, היינו לתשלום תמורת ביצוע העבודה". עם זאת, דחה בית משפט השלום את טענת המשיבה, כי חתימתו של המבקש 3 על גבי סעיף הערבות האישית מחייבת אף את המבקש 2. באשר לטענת המשיבה, כי יש לחייב את המבקשים מכוח דוקטרינת הרמת המסך, נאמר (פסקה 26) כי נטל הבאת הראיות המוטל על המשיבה הוא נטל מופחת, באשר נתונים רבים הדרושים לשם הוכחת התביעה מצויים בשליטתם ובידיעתם הבלעדית של המבקשים. נאמר, כי "הנתבעים [המבקשים – א"ר] ידעו כל העת מה מצבה הכספי של החברה, ויכלו להעריך את מידת יכולתה לפרוע את חובותיה". בית משפט השלום נדרש לחוות דעתו של רו"ח אברהים יוסף, מטעם המשיבה, בה נאמר, בין היתר, בהסתמך על דוחותיה הכספיים של החברה, כי כבר בסוף שנת 2005 ניתן היה להעריך שזו מצויה במצב פיננסי קשה מאד, צוברת הפסדים ונזקקת למימון זר לפעולותיה השוטפות (פסקה 29). בית משפט השלום קבע, כי בהעדר חוות דעת נגדית יש לקבל את חוות הדעת מטעם המשיבה כלשונה. עוד צוין בחוות הדעת, שמחשבונות הבנק של החברה עולה "כי קיימות העברות הדדיות בין חשבונות בנק, במטרה לכסות חריגות בחשבון מבלי להזרים כספים לחברה, דבר העשוי לגרום להטעיה" (פסקה 31). בהקשר זה נקבע (פסקה 35), כי עובר לחתימת ההסכם עמדה יתרת החוב המצטברת של החברה על למעלה ממיליון ש"ח, בעוד שיתרת הזכות שלה בחשבון אחד עמדה על 200,000 ש"ח, וגם זו הפכה ליתרת חובה מספר ימים לאחר החתימה על ההסכם; וכי המבקשים לא הצליחו להוכיח הזרמת כספים מחשבונם האישי לחשבון החברה. בפסק הדין נאמר (פסקה 42), כי "ביחס לחברה משפחתית, יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליבראלית בהרמת מסך", וכי המבקשים "לא הקפידו כלל על הפרדת נכסי החברה מנכסיהם האישיים, ולקו ב'עירוב תחומין'" (פסקה 43), קרי, ניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה. ביסוס למסקנתו זו מצא בית משפט השלום בעובדה כי החברה מימנה בניית בית מגורים לבן אחר של המבקש 2 (נדחתה הטענה כי מדובר בהלוואה שניתנה לאותו בן מחשבון החברה); בעובדה כי חשבונות הבנק של החברה לא שיקפו את תשלום המשכורות לעובדי החברה, והמשכורות שולמו מכיסו של המבקש 2; ובעובדה שבשנת 2006 רכשה החברה משאית, שנרשמה על שם המבקש 2. על רקע האמור נקבע בפסק הדין (פסקה 56), כי "די היה מבחינת התובעת [המשיבה – א"ר] להוכיח כי החברה הוקמה ופעלה כל העת במימון דק, כשהמינוף הפיננסי שלה גבוה מאד, על מנת להעביר את נטל הראיה בנושא זה אל הנתבעים", וכי גם אילו הוכיחו המבקשים הזרמת כספים מכספם לקופת החברה, לא היה בכך להועיל להם, באשר לא יידעו את המשיבה "בדבר קשייה של החברה עובר לכריתת ההסכם, ופעלו על מנת להעשיר את עצמם ובני משפחתם באמצעות החברה, תוך קיפוח נושיה" (פסקה 57). לפיכך נקבע, כי "הוכחה נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת הנתבעת לפרוע את חובותיה, ואף הוכח קיומו של 'חשד ממשי וקונקרטי' כנדרש", ועל כן "המקרה הנדון נמנה על אותם מקרים יוצאי דופן, בהם צודק ונכון לייחס לבעלי המניות בחברה חוב של החברה" (פסקה 64). בית המשפט הוסיף, כי גם בהעדר סיבה מספקת והסבר מניח את הדעת להקמת חברות חדשות על ידי המבקשים (שנועדו אף הן לעסוק בתחום הבניה), בשעה שהחברה הפכה חדלת פרעון, יש כדי להצדיק הרמת מסך. עוד קבע בית משפט השלום, כי בעובדה שהמבקשים הסתירו מפני המשיבה את מצבה הפיננסי הקשה של החברה עובר לחתימת ההסכם, יש משום הפרת החובה לנהוג בתום לב במשא ומתן, שאף מכוחה ניתן להטיל עליהם חבות אישית. עם זאת, נדחתה טענת המשיבה, כי יש להטיל אחריות אישית על המבקשים גם מכוח עוולת התרמית.

ד. המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 15247-11-12) [פורסם בנבו]. בפסק דין מיום 21.2.13 (סגן הנשיאה גריל והשופטים גרשון ווילנר) נדחה הערעור על בסיס תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. נקבע, כי "פסק דינו של בית משפט קמא, המפורט והמנומק היטב, מעוגן כראוי בתשתית הראייתית כפי שהונחה בפני בית משפט קמא, כמו גם באדני הדין, הפסיקה והשכל הישר", וכי "הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית, שאין לגלות בה טעות שבחוק".

ה. מכאן הבקשה, הערוכה בפירוט מלומד, אך ארוכה יתר על המידה, בה נטען כי היא מעלה שאלות משפטיות החורגות מעניינם של הצדדים, ובכללן פירושו הנכון ואופן הפעלתו של סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999; רמת ההוכחה והתנאים הנדרשים לשם הרמת מסך ההתאגדות – נטען, כי העילה בגינה הורם המסך היא עילת המימון הדק, וכי נוכח התוצאות הקשות הבאות על בעלי המניות אחרי הרמת מסך והפרת אינטרס ההסתמכות קיימת "חובה מן המעלה הראשונה" להגדיר מראש מהם התנאים להרמת מסך כאמור; האם על חברות פרטיות חל כלל הראיות בדבר ידיעה מיוחדת; מה היא ומי היא החברה המשפחתית והאם חל עליה דין ראיות מקל; והיקף חובת הגילוי המוטלת על אורגנים של תאגיד בשעת משא ומתן לכריתת הסכם. עוד עתרו המבקשים לרשות ערעור משיקולי צדק; כנטען, "קיימת בפסק הדין שורה ארוכה של טעויות והתעלמות מדעת מראיות משמעותיות. כל אלה בהצטברן יוצרים מסה קריטית לטענה שדין ומשפט לא נעשו עם המבקשים ומחמת הצדק נכון ליתן רשות ערעור" (סעיף 41 לבקשה). בהקשר זה נטען (סעיפים 64-63) גם כנגד הקביעה בדבר גובה חובם של המבקשים והחברה למשיבה.

הכרעה

ו. חרף נסיונם של המבקשים להעטות על בקשתם אדרת של שאלה משפטית כללית, החורגת מעניינם של הצדדים, לאמיתו של דבר תחומה היא לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. ככזו, אין היא באה בקהלם של המקרים, בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). אכן, דוקטרינת הרמת המסך והנסיבות המצדיקות את החלתה נדונו בפסיקתו של בית משפט זה פעמים רבות (ראו, למשל, ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ [פורסם בנבו] (2005)), ובכלל זאת נדונה השאלה האם מימון דק מהווה עילה להרמת מסך, גם לאחר תיקון מס' 3 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, משנת 2005 (ראו ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ [פורסם בנבו] (2009; להלן עניין אפרוחי הצפון)); עוד ראו הסקירה אצל א' חביב-סגל דיני חברות (2007) 366-288, ואצל י' בהט חברות – החוק החדש והדין לאחר תיקון 16 כרך א' (מהדורה 12, 2011) 227-131. טענותיהם של המבקשים נוגעות איפוא ליישומה של דוקטרינה זו לעניינם הספציפי, ואינן מצדיקות רשות ערעור בגלגול שלישי. הוא הדין גם באשר לטענותיהם באשר לחובת הגילוי המוטלת על אורגנים של תאגיד בעת ניהול משא ומתן לכריתת הסכם. די בכך על מנת שלא להיעתר לבקשה; למעלה מן הצורך, אדרש בקצרה לגוף הדברים.

ז. עקרון הרמת המסך נועד "למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור" (רע"א 6039/04 פלזשטיין נ' עובדיה [פורסם בנבו] (2005; השופטת פרוקצ'יה)). נאמר, כי כאשר עסקינן בחברה משפחתית, יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת מסך (ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב [פורסם בנבו] (2011); ראו גם הערתי בנידון דידן בעניין בן-אבו הנזכר (פסקה 9(כ))). ועוד נאמר, כי "בעיית ה'מימון הדק' אופיינית, בדרך כלל, לחברת מעטים שאין עליה פיקוח חקיקתי או מינהלי, שנועדו להגן על הציבור הרחב מפני התנהלותה העסקית כשהיא נטולת 'כרית בטחון' מספקת לצורך הגנה על הנושים. עם זאת, חרף העדר פיקוח סטטוטורי ומינהלי, על חברת מעטים חלה חובה לשמור על יחס ראוי בין הונה העצמי לבין התחייבויותיה, וזאת, בין היתר, מכוח עקרונות כלליים של הגינות ותום לב במשפט, המטילים עליה חובה לנהוג בתום לב כלפי ציבור נושיה" (עניין אפרוחי הצפון, בפסקה 34 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). בנדוננו, עסקינן בחברה קטנה, בשליטת ובניהול המבקשים, בני משפחה, שנוהלה – כך על פי קביעתו העובדתית של בית משפט השלום – בשעטנז של טובת החברה וטובת משפחתם של המבקשים. מדובר איפוא לכאורה – במובהק – בחברה מסוג החברות לגביהן תוחל אותה גישה ליברלית. בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע, כממצא עובדתי, כי החברה פעלה במשך כל שנות פעילותה במצב של מימון דק, כי המבקשים נהגו להעביר כספים בין חשבונות הבנק של החברה ללא הזרמת כספים מכיסם, כי העבירו את פעילותה של החברה לחברות חדשות שהוקמו על ידיהם לכאורה ללא סיבה נראית לעין, וכי עובר לחתימה על ההסכם עם המשיבה היו רואי החשבון של החברה ספקנים באשר ליכולתה להמשיך ולפעול כעסק חי. נוכח קביעות עובדתיות אלה, הסיקו בתי המשפט הקודמים, כי המשיבה הוכיחה זיקה בין התנהלותם של המבקשים לבין החוב, זיקה המצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות, ובמסקנה זו לא נמצא מקום להתערבות.

ח. כאמור, בפיהם של המבקשים טענות גם כנגד הפעלת כללים ראייתיים על ידי בית משפט השלום. עיון בפסק דינו של בית משפט השלום מלמד, כי בנסיבות העניין, ונוכח ראיות שהובאו על ידי המשיבה, הועבר נטל הבאת הראיות מן המשיבה למבקשים בנוגע למספר עניינים (ראו למשל פסקאות 30, 37 ו-53 לפסק הדין); ואולם, כידוע "על צד המבקש להוכיח את טענתו במשפט אזרחי לעמוד בחובת ההוכחה המורכבת משני יסודות – נטל השכנוע וחובת הבאת הראיה – כאשר נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, הייינו, מאזן ההסתברויות, ואילו משמעות חובת הבאת הראיות היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע. נטל השכנוע, ככלל, נשאר קבוע עד לסוף הדיון ואילו חובת הבאת הראיה היא דינאמית, ועשויה לעבור מבעל דין אחד למשנהו. כאשר בעל הדין שנטל השכנוע רובץ לפתחו עמד בחובת הראיה, על בעל הדין השני להביא ראיות מטעמו כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיות חברו מקום שאינו יכול לעשות כן באמצעות הראיות שכבר הוגשו" (ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי [פורסם בנבו] (11.4.13; השופט דנציגר), הדגשה במקור). על רקע האמור, לא נמצא מקום להתערבות גם במישור זה.

ט. באשר לטענות המבקשים בדבר שיקולי צדק, אלה נסבות – באופן מובהק – על קביעות עובדתיות, שאין בית משפט של ערעור, קל וחומר בגלגול שלישי, נוטה להתערב בהן (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך [פורסם בנבו] (1999)). אוסיף, כי נוכח התנהלותם של המבקשים – כפי שתוארה בפסק דינו של בית משפט השלום – סבורני כי לא זו בלבד שמשיקולי צדק אין מקום להתערבות במסקנה בדבר הרמת מסך ההתאגדות, אלא שדומה כי מסקנה זו מתחייבת מאותם שיקולים. נזכור כי צדק מתחייב גם כלפי הנושים, ובנידון דידן המשיבה. אכן, בפסק דינו של בית משפט השלום הצטיירה תמונה עגומה לפיה המבקשים עשו שימוש במשיבה לצורך ביצוע העבודות, ומשזו באה ליטול את שכרה (על פי ההסכם) – התחמקו, תוך ניסיון לנצל את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. התנהלות זו לא ראו הערכאות הקודמות להלום, ואין לי אלא להצטרף לכך.

כללם של דברים

י. על יסוד האמור, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור. לא בלי התלבטות, איני מחייב את המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

א' רובינשטיין 54678313-2262/13
5129371 ניתנה היום, י"ב באייר תשע"ג (22.4.13).
54678313 ש ו פ ט
________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13022620_T01.doc רח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

רעא 1967/97 וייס זמיר נ' איכלוב סמיון

5 1 1 1 1 1 (1 Vote)

חזרה למאמר משרדנו "הרמת מסך ההתאגדות בחברה"


בבית המשפט העליון
רע"א 1967/97
בפני:נ כבוד השופט י' טירקל

המבקש:ב וייס זמיר

נגד
המשיבים:ו .1איכלוב סמיון
.2שנער איתמר
.3קופרברג אילן
.4ע. וייס שנער חברה לשיווק, פירסום ויחסי ציבור בע"מ

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בחיפה בבר"ע 1095/97מיום
23.2.97שניתנה על ידי כבוד השופט ברלינר
בשם המבקש:נ עו"ד מ' פלדמן, עו"ד ש' שטדלר
בשם משיב מס' 1:ב עו"ד מיכאל דן, עו"ד יצחק ברנר

החלטה

.1בית משפט השלום בחדרה, בשבתו כבית משפט לתביעות קטנות, חייב אתהמבקש להשיב למשיב מס' 1(להלן - "המשיב") סכום של 435, 6ש"ח שהמשיב שילם בזמנו למשיבה מס' 4עבור פרסום שמו בעלון פרסומי שהמשיבה מס' 4נהגה לפרסם, שהמבקש היה אחד ממנהליה. כן חייב את המבקש לשלם לו הפרשי הצמדה, ריבית והוצאות.בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את בקשתו של המבקש להרשות לו לערער על פסקהדין. מכאן בקשתו של המבקש להרשות לו לערער לפני בית משפט זה. .2טענתו העיקרית של המבקש היא ששגה בית המשפט לתביעות קטנות כאשר הרים את מסך ההתאגדות שבין המשיבה מס' 4לבין מנהליה, שאחד מהם היה, כאמור, המבקש. אין מקום להרשות ערעור על כך. החלטתו של בית המשפט בענין זה מעוגנת כולה בנסיבותיה המיוחדות של הפרשה הנדונה. טענותיו של המבקש, למרות הנסיון לעטות עליהן כסות של דיון משפטי-עיוני, אינן מעלות שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מדלת אמותיו של המקרה הנדון ומצדיקה דיון בערכאה שלישית.

.3בא כוח המערער הוסיף וטען כי יש צורך להגדיר "נסיבות או כללים אשר לאורם על בית המשפט לתביעות קטנות להכריע אם תביעה אשר הועברה להכרעתו לא תידון בפניו ותחת זאת תועבר להכרעת בית משפט השלום", מכוח סמכותו לפי הוראות סעיף 60(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- .1984לדעתו זאת "שאלה שלה חשיבות משפטית וציבורית עליונה" המצדיקה מתן רשות לערער.
אכן, בטענה זאת יש, אולי, טעם, אולם אין מקום לדון בה כאן. כפי שמראה
העיון בכתב ההגנה שהגיש המבקש בערכאה הראשונה, לא העלה טענה זאת שם. כמו כן לא נטען שהטענה הועלתה בדרך אחרת, או הועלתה לפני בית המשפט המחוזי במסגרת הבקשה להרשות ערעור שהגיש שם. לפיכך אין מקום לדון בטענה כאן.
יתר על כן, אפילו היתה הטענה ראויה להישמע ואפילו סבור הייתי ששגה בית המשפט לתביעות קטנות כאשר נמנע מלהעביר את התביעה לבית משפט השלום, מכוח הסעיף הנזכר, הנה לא הראה המבקש כיצד היתה ההעברה מסייעת לעניננו, או שנגרם לו עיוות דין בשל כך שלא הועברה.

5129371 .4הבקשה נדחית.
המבקש ישא בהוצאות המשיב מס' 1בסך 000, 3ש"ח.

ניתנה היום, ו' בתשרי תשנ"ח (7.10.97).
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח

רעא 8144/04 מיכאל בודקר נ' ברטה בשקירוב

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "הרמת מסך ההתאגדות בחברה"


בבית המשפט העליון
רע"א 8144/04

בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקש: מיכאל בודקר

נ ג ד

המשיבים: 1. ברטה בשקירוב
2. חברת אלפא גרופ תקשורת בע"מ
3. ערוצי בית חברה לתקשורת בע"מ
4. פבל רבינוביץ
5. ודים בורשטיין

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק בר"ע 1549/04 שניתנה ביום 2.7.04 על ידי כבוד השופטת ש' וסרקרוג

בשם המבקש: עו"ד ר' קרופניק

כתבי עת:
ס' דויטש, "בית-המשפט לתביעות קטנות כמגן", עיוני משפט, כרך ח (תשמ"א-תשמ"ב) 345

מיני-רציו:
* בתי משפט – בית משפט לתביעות קטנות – סדרי דין
* בתי משפט – ערעור – רשות ערעור
ניתן לתבוע הרמת מסך גם בביהמ"ש לתביעות קטנות
בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לאפשר למבקש רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות. הדיון נסב בעיקר אודות השאלה האם ראוי ששאלות בנושא הרמת מסך תידונה בביהמ"ש לתביעות קטנות.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה ופסק כי:
על רשות הערעור בהקשר תביעות קטנות בביהמ"ש העליון, בגלגול שלישי, להינתן במשורה שבמשורה, עוד ביתר קפדנות מאשר בבקשות רשות ערעור "רגילות", ואך בעוול זועק, או בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר; אחרת - תסוכל כוונת המחוקק, שמשמעה הליך חסכוני ומהיר שאינו מטיל הוצאות גדולות על הצדדים, ושאינו גוזל מזמנם יתר על המידה. הליך ערעורי בביהמ"ש העליון עשוי לייקר את ההליכים משמעותית לצד הנפגע.
הרמת מסך אמנם אינה עניין של מה בכך, אך, באופן עקרוני, אין סיבה שבמקרים המתאימים היא לא תופעל גם בביהמ"ש לתביעות קטנות, אם גם בזהירות הראויה, על פי השכל הישר, למשל, כשהמדובר – כבמקרה דנן - בתביעה צרכנית קטנה. אין לשלוח את התובע להליך יקר וממושך בבית משפט השלום רק משום שהצד שכנגד הוא חברה שהיום היא קליפה ריקה, שעה שבפיו טענות, העשויות להיות מוצדקות, נגד בעלי מניות שלה. הדבר נוגד את אחת התכליות המרכזיות של מוסד התביעות הקטנות.
בנסיבות העניין, הרמת המסך היתה צודקת ונכונה.

החלטה

א. זו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת וסרקרוג) מיום 2.7.04, שלא לאפשר למבקש רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה (השופטת טאובר) מיום 30.5.04.

ב. עניינה של התביעה בטענה כנגד חוזה שנערך על ידי המשיבה 2 (חברת אלפא גרופ תקשורת בע"מ), שהמבקש היה אחד מבעלי מניותיה ומנהליה, עם המשיבה 1 (ברטה בשקירוב). לפי החוזה, הובטח למשיבה 1 לקבל ציוד לקליטת שידורי לויין בכבלים וכן ערוצים בשפה הרוסית ושבועון מדריך טלויזיה, תוך תשלומים בשתים עשרה המחאות על סך 200 ש"ח כל אחת ובכרטיס אשראי בשלושים ושישה תשלומים שאמורים היו לכסות יתרה בסך 4,728 ש"ח. בתביעה נטען, כי עלות העיסקה היתה גבוהה מהמובטח (8,526 ש"ח במקום 7,128 ש"ח); כי הערוצים הרוסיים בחלקם לא נקלטו ואחרים נקלטו באיכות ירודה; עוד נטען, כי פניה למנהל החברה לביטול החוזה נתקלה בסירוב, כי תביעה לבית המשפט בנצרת נמחקה בשל אי מסירה, כי את הכספים גובה חברת "דואט" יבוא ושיווק רהיטים שאין לה קשר לעיסקה, וכי המבקש ואחרים התכוונו מלכתחילה "לפעול שלא בתום לב ובכוונה לרמות ולהונות את הקונים". לפיכך, יש להרים - כך נתבקש - את מסך ההתאגדות. הסכום הנתבע היה 8,526 ש"ח, בצירוף הצמדה וריבית, וכן 6,000 ש"ח בעבור הפרת הסכם ונזקים ו-1,000 ש"ח בעבור ייעוץ משפטי.

ג. המבקש השיב, כי הנושא של הרמת מסך אינו מתאים לבית המשפט לתביעות קטנות, וכן הכחיש את הטענות.

ד. בדיון ביום 20.5.04 העידה התובעת, וכן העיד - בין השאר - המבקש, שאמר שהחברה (המשיבה 2) הפסיקה פעולתה לפני כשנה וחצי (קרי, לקראת סוף 2002 - א"ר); "לחברה היו קשיים כלכליים מרגע היווסדה". הכספים הועברו - לדבריו - לחברת "דואט", כי למשיבה 2 לא היתה אפשרות לפעול בעסקאות קרדיט, בהיותה חדשה. העידו גם נתבעים אחרים.

ה. בית המשפט לתביעות קטנות קיבל את התביעה בחלקה, תוך שהפחית 30% מהסכום שנתבע בגין העיסקה, וזאת בגלל מחדלים מסוימים של המשיבה 1. בפסק הדין צויין, כי כיוון שלמשיבה 2 היו קשיים כלכליים מעת היווסדה, ולמרות זאת התקשרה בעסקאות קרדיט ותוך המחאת זכות לחיוב כרטיסי האשראי לצד ג' (חברת "דואט"), דבר שאינו מאפשר ביטול החיוב, יוחסה אחריות אישית בין השאר למבקש; זאת - בשל אופן ניהול עסקיה של המשיבה 2 בקשיי נזילות ותוך נטילת התחייבויות שלא יכלה לעמוד בהן, ובשל המחאת הזכות וניסיון לחמוק מאחריות אישית בהתבסס על עקרון האישיות המשפטית הנפרד של החברה. מלבד הסכום 5,968 ש"ח הוטלו 500 ש"ח כהוצאות משפט.

ו. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, ונדחה. נקבע, כי פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות מבוסס על קביעות עובדתיות בהתאם לחומר הראיות, ואין מקום לרשות ערעור.

ז. בבקשת רשות הערעור לבית משפט זה נטען, כי לא צורפה תובעת רלבנטית נוספת, שהיא החתומה על ההוראה לחיוב כרטיסי אשראי, כי המחאת זכות על ידי המשיבה 2 לצד ג' (חברת דואט) אינה נועלת את הדלת בפני ביטול החיוב בכרטיסי האשראי, ולכן ניתן היה לפנות לחברת האשראי לעניין זה; כי הפורום המתאים לדיון בנושא כמו הרמת המסך הוא בית משפט השלום; וכי יש מקום לדיון בבית משפט זה בנושא האפשרות להרמת מסך בגדרי תביעות קטנות, שכן היו החלטות שיפוטיות שסברו כי אין זה המקום הראוי.

ח. (1) בראשית דיוננו יש מקום להזכיר מושכלות ראשונים. התביעות הקטנות הוא מוסד שנולד (חוק שיפוט בתביעות קטנות, תשל"ו-1976) כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול. פשיטא, כי התובע אלפי שקלים אחדים (כיום עומדת תקרת הסכום, לפי סעיף 60(א)(1) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, על 17,800 ש"ח), לא יוכל לעמוד בהוצאות משפטיות גבוהות. כך נאמר בדברי ההסבר (ה"ח תשל"ה, 205) "הדיון בתביעות הקטנות יהיה ללא פורמליות, מהיר וזול. עיקר הכוונה בהקמת מוסד שיפוטי זה, הוא לאפשר לאזרחים הנאלצים לוותר על תביעותיהם משום ההוצאות הגדולות והטרדה של משך ההתדיינות, להביא תביעות לסכומי כסף קטנים לפני המוסד השיפוטי החדש...". החוק מצוי כיום בפרק ב' סימן ה' (סעיפים 67-59) לחוק בתי המשפט.

(2) זהו גם הטעם שהמחוקק לא איפשר ככלל ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נקבעה גם גישה גמישה לראיות ולסדרי דין (סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976). המטרה היא פישוט הליכי הדיון כדי להגיע להכרעה מהירה (דברי ההסבר להצעת החוק, עמ' 209). נקצב, כמו כן, מועד של 7 ימים למתן פסק הדין (תקנה 15). מטעמי יעילות גם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי (סעיף 64). בהזדמנות זו אציין, בכל הכבוד, כי טוב עשה בית המשפט לתביעות קטנות במקרה דנא שציין בפסק דינו את המועד להגשת בקשה לרשות ערעור (15 יום), שכן מועד זה שונה ממועדי ערעור "רגילים" של פסקי דין. ראו גם בר"ע (ירושלים) 2089/96 שחאדה נ' אוליאד ארז (לא פורסמה).

(3) באשר לערעור, לא למותר לציין כי בהצעת החוק דובר על ערעור בזכות לבית משפט מחוזי בשופט אחד "ואין אחר פסק דינו ולא כלום". בחוק כפי שנתקבל נקבע ערעור ברשות, אך לא נסגר הפתח לבקשת ערעור בגלגול שלישי. עם זאת, "סיכוייה של בקשה זו להצליח הם מועטים..." (ש' לוין, פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט, ס' 90 עמ' 100-99); זאת מקל וחומר מבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי בתיקים "רגילים", שהרי כאן אף ערעור בגלגול שני טעון רשות. ראו לעניין זה רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק, פ"ד מח(3) 177, פסק דין שאישר (ברוב דעות) קביעה קודמת בע"א 596/84 קופת חולים נ' מרים גל, פ"ד לט(3) 477. ראו גם סיני דויטש "בית המשפט לתביעות קטנות כמגן הצרכן", עיוני משפט ח' (תשמ"א-מ"ב) 345, וכדברי השופט ד' לוין ברע"א 292/93, בעמ' 191 "אם כי הליכי דיון מהירים, זולים ובלתי פורמליים אינם תכליתו של מוסד התביעות הקטנות, יש לייחס להם חשיבות ראשונה במעלה, באשר בלעדיהם לא ניתן להגשים את התכלית שלשמה נוצר מוסד זה, היא פתיחת שערי המשפט בפני האזרח הקטן". יתכן לנסח אחרת את התכלית ולכלול בה את יעילות ההליכים, כאמור בדברי ההסבר, אך המסר אחד הוא וברור. ראו גם דברי השופט חלימה בע"א 596/84 הנזכר, בעמ' 483-482.

ח. על רקע זה יש לפרש את החוק ואת סדרי הדין. אכן, על פי סעיף 60(ב) לחוק רשאי בית משפט לתביעות קטנות להעביר דיון לבית משפט שלום, בין השאר "אם ראה שהדיון בבית משפט לתביעות קטנות אינו מתאים להן"; אך גם סמכות זו יש לפרש על הרקע הכללי של ההליך המהיר, הלא פורמלי. סברתי בשעתו, למשל, כי הליך שמהותו לשון הרע, המצריך בדרך כלל שמירה על דיני הראיות במלואם, אינו תואם מסגרת זו של תביעות קטנות (בר"ע (ירושלים) 2323/96 רוזן נ' לסקובה, לא פורסמה).

ט. (1) לאחר העיון, אין בידי להעתר לבקשה.

(2) ראשית, אכן נוכח טיבו של הליך התביעות הקטנות, על רשות הערעור בהקשר תביעות קטנות בבית משפט זה - בגלגול שלישי - להינתן במשורה שבמשורה, עוד ביתר קפדנות מאשר בבקשות רשות ערעור "רגילות", ואך בעוול זועק, או בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר; אחרת - תסוכל כוונת המחוקק, שמשמעה הליך חסכוני שאינו מטיל הוצאות גדולות על הצדדים, ומהיר, שאינו גוזל מזמנם יתר על המידה. הליך ערעורי בבית משפט זה עשוי לייקר את ההליכים משמעותית לצד הנפגע.

(3) שנית, לעיצומו של עניין: הרמת מסך אמנם אינה עניין של מה בכך. סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, מאפשר הרמת מסך כלפי בעלי מניות בתנאים מסוימים (על כך נמתחה ביקורת, ועל כן תוקן החוק בימים אלה - חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005 - בין השאר כדי לצמצם את עילות הרמת המסך). בין התנאים נאמר בחוק בניסוחו הקודם - הרלבנטי - (ס"ק (ב)) "אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן...". לא בקלות עשו בתי המשפט שימוש בסמכות זו, כדי שלא לפגוע בעיקרון של אישיותה הנפרדת של החברה, אך בסופו של יום המדובר - לדידי - במקבילתו של תום הלב, שהוא עיקרון "מלכותי" החופה על המשפט הפרטי הישראלי (סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; הנשיא ברק, רע"א 6399/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199). על פניו נשמע כאילו "הרמת מסך" כלפי בעלי מניות מצדיקה הליך ככל משפטו וחוקתו בבית משפט השלום ולא בבית המשפט לתביעות קטנות; אך המציאות אינה מצביעה על צורך כזה בכל מקרה ומקרה, ובאופן עקרוני איני רואה סיבה שבמקרים המתאימים לא תופעל הרמת מסך גם בתביעות קטנות, אם גם בזהירות הראויה, על פי השכל הישר, למשל, כשהמדובר - כמו בענייננו - בתביעה צרכנית באלפי שקלים בודדים, וזו אחת התכליות המרכזיות כאמור של מוסד התביעות הקטנות. האם נשלח את התובע להליך יקר וממושך בבית משפט השלום רק משום שהצד שכנגד הוא חברה שהיום היא קליפה ריקה, שעה שבפיו טענות, העשויות להיות מוצדקות, נגד בעלי מניות שלה? לדעתי התשובה אינה חיובית. נתתי אל ליבי, כי בית משפט השלום בחיפה בתיק מקביל (זלמנוב נ' ערוצי בית חברה לתקשורת (טרם פורסם) (השופט חדיד)), סבר כי נושא הרמת מסך אין מקומו בבית משפט לתביעות קטנות. אוכל להבין את הדילמה, אך אם החלופה היא שהתביעה - על סך אלפי שקלים - לא תוגש כלל בשל קושי בשכר טרחה לעורך דין, נמצאנו מחטיאים את מטרתו של המחוקק בכוננו את בית המשפט לתביעות קטנות.

(4) נושא זה כבר עלה בבית משפט זה (רע"א 1967/97 ויס נ' איכילוב (לא פורסם) (השופט טירקל). גם שם - אף הוא מקרה של הרמת מסך - ביקש בא כוח המבקש כי יוגדרו נסיבות שבהן יש להעביר תיק מבית המשפט לתביעות קטנות לבית משפט השלום. אף שבית משפט זה לא המעיט בחשיבותה של השאלה, לא ראה עיוות דין בכך שהשאלה נדונה בבית משפט לתביעות קטנות. אמנם בבר"ע (ירושלים) 3404/01 נ' עוז אלומיניום נ' סולטן (לא פורסם) (השופט גל), ביטל בית המשפט את חיובו האישי של מנהל שכיר בחברה כיוון שאף לא נטען כי בנסיבות היתה כוונה ליצור חבות אישית. מקרה זה שונה מענייננו.

(5) ואשר לענייננו, מכלול הנסיבות מצביע לכיוון אי התערבות בחיוב שהוטל. המבקש מציין בעדותו כי לחברה (המשיבה 2) היו קשיים כלכליים מרגע היווסדה; ההסכם עם המשיבה 1 נחתם באוגוסט 2002, והחברה חדלה לפעול, כעולה מעדות המבקש, במועד כלשהו בשלהי 2002. מדוע המשיכה לגבות ב-2003 ו-2004 את הסכומים שבהם התחייבה כלפיה המשיבה 1? בנסיבות העניין, צדק לדעתי בית המשפט לתביעות קטנות בהחילו את הרמת המסך ובהתייחסותו אל המבקש כאל מנהל ובעל מניות, שידע על מצבה הקשה של המשיבה 2 מלכתחילה. אין גם טענה אמיתית הכופרת בזאת. איני רואה חשיבות בשאלה אם המבקשת או קרובת משפחתה הגרה עמה חתמו על ההוראה לחיוב כרטיס האשראי; כרטיס האשראי צריך היה להפסיק להיות מחויב משחדל השירות. ועוד, גם אם יכלה המשיבה 1 לפעול על פי דין אל מול חברת האשראי, אין זה פוטר את המשיבה 2 ולענייננו את המבקש.

נוכח כל האמור, בנסיבות העניין צודקת ונכונה היתה הרמת המסך.

(6) כאמור, אין בידי להעתר לבקשה. בתום כתיבת הדברים הגיעה בקשה לעיכוב ביצוע, אך משאיני נעתר לבקשה גופה, ממילא אין מקום לעיכוב ביצוע.

ניתנה היום, ט' באדר ב' תשס"ה (20.3.2005).

א' רובינשטיין 54678313-8144/04
ש ו פ ט

5129371
54678313_________________________
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04081440_T04.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

בגץ 397/67 אוטו ו-מרים ברגהיים נ' יושב-ראש משרד ההוצאה-לפועל

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "הרמת מסך ההתאגדות בחברה"


בג"צ מס' 397/67

אוטו ו-מרים ברגהיים

נגד

יושב-ראש משרד ההוצאה-לפועל, תל אביב יפו

(נשיא בית-המשפט המחוזי, תל אביב יפו)

ו-חברת חלקה 329 גוש 6204 בע"מ

בבית-המשפט  העליון  בשבתו  כבית-משפט  גבוה לצדק

[5.1.68, 27.3.68, 25.4.68]

לפני מ"מ הנשיא (זילברג), והשופטים לנדוי, ויתקון

פקודת החברות [חא"י, כרך א פרק כב, ע' 155], סעיפים 73(2), 73(1), 73(5), 73, 70(2), 71(2), 72, 70 (כפי שתוקן ב-1957 [תוס"א 660 ע' 20]), 71, התוספת השלישית, לוח א, תקנות 76(ג), 93.

מיני-רציו:

* חברות – מנהלים – מינויים

* פשיטת רגל – פושט רגל – פעולותיו

המשיב הראשון ציווה על עיכוב פעולות הוצאה-לפועל של משכנתה, משנטען בפניו שמנהל החברה המשיבה הוכרז פושט-רגל ולא שוחרר.

בעשותו את הצו-על-תנאי מוחלט, פסק בית-המשפט העליון:

א. (1) מנהל חברה שפשט את הרגל לאחר שנתמנה, אין צורך לחברה להעבירו מכהונתו, כי הכהונה נפסקת מאליה.

(2) אך חברה שחפצה בפושט-רגל דוקא בתור מנהלה, מינויה תקף, אם כי היום אסור למנהל כזה לפעול.

(3) פסול מחמת פשיטת-רגל יכול, אם כן, להיות מנהל, אם כי אסור שיפעל בתפקידו.

ב. (1) סעיף 72 לפקודת החברות מרפא את הפגם שבמעשהו של מנהל הנמצא בלתי כשיר להיות מנהל.

(2) הפסול בכשירות המנהל, הנובע מסעיף 73 לפקודת החברות, הינו במשמע הסעיף 72 הנ"ל.

ג. (1) הכלל שנקבע בפסק-הדין, [ROYAL BRITISH BANK V. TURQUAND, ]7 קובע כי אדם, המתקשר בתום לב עם חברה, מותר לו להניח שמעשים שבגדר חוקתה וסמכויותיה נעשו כדין, ואין עליו לחקור, אם פעולות של ניהול פנימי נעשו כשורה.

(2) בענין של פושט-רגל שפעל כמנהל יכול מי שהתקשר עמו לטעון שהפסול בפעולתו של מנהל כזה אינו פסול מוחלט, אלא פסול שניתן להסירו ברשות בית-המשפט:נ שענין של ניהול פנימי הוא לקבל רשות כזאת ; ושהוא רשאי להניח שהלכה למעשה ניתנה רשות זו,

(3) הכלל בענין, [TURQUAND ,]7 עשוי גם להכשיר פעולתו של אדם בשם חברה, אף כי מעולם לא נתמנה לכך כדין, ובלבד שניתנה לו סמכות נחזית לאותה פעולה.

(4) כשהמדובר בחברת מעטים, שבשליטת משפחה אחת, יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה :ב האורגן העושה את המצג הינו כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה.

(5) לחברה המשיבה היתה סמכות לקבל הלוואה ולרשום משכנתה על רכושה, ומשבחרה, לשם ביצוע עיסקאותיה, במינוי אדם פסול והציגה אותו כאדם כשיר, הרי זה ענין של ניהול פנימי, שצד שלישי, בעל תום לב, רשאי להניחו בחזקת מעשה כשר.

פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:ו

[1] בג"צ 353/66 - יוסף לוי, ואח' נגד ראש המועצה המקומית באר יעקב (ח' דבי), ואח'; פד"י, כדך כא (1), ע' 449.

[2] בג"צ 170/67 - דוד דבי, ו-3 אח' נגד יו"ר המועצה המקומית מבשרת ציון (אשר לזימי), ו-2 אח'; פד"י, כרך כא (2), ע' 431.

[3] ע"א 133/52 - ארוין קופל נגד מקבל הנכסים הרשמי בתורת מפרק של "פיטרה" חברה א"י למסחר ולהשקעות בע"מ בפירוק, ו-3 אח':נ

פד"י, כרך ח, ע' 373, 380; פי"ם, כרך טו, ע' 80.

[4] ע"א 248/54 - שמעון נויפלד, ו-2 אח' נגד מעונות לוינסקי בע"מ, ו-2 אח':ב

פד"י, כרך ם, ע' 636; פי"ם, כרך יח, ע' 459.

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:ו

.‎[5] DAWSON V. AFRICAN CONSOLIDATED LAND & TRADING CO.:נ (1898), 1 CH

L.J.CH, 47; 77 L.T. 392; 46 W.R. 132; 14 T.L.R. 30; 42 67 ;6

.SOL. JO. 45; 4 MANS. 372, C.A

,(‎[6] MORRIS V. KANSSEN AND ORS.:ב (1946), 1 ALL E.R. 586, 590, 91; (1946

.A.C. 459; 115 L.J.CH. 177; 174 L.T. 353; 62 T.L.R. 306, H.L

,(‎[7] ROYAL BRITISH BANK V. TURQUAND:ו (1843-60), ALL E.R. REP. 435; (1856

.E. & B. 327; 25 L.J.Q.B. 317; 2 JUR. N.S. 663; 119 E.R. 886 6

.‎[8] HELY-HUTCHINSON V. BRAYHEAD, LTD. AND AN.; (1967), 2 ALL E.R. 14

הערות:נ

1. על השפעת פשיטת-רגל על כשירותו של מנהל לכהן בתפקידו, עיין גם:ב

;CORPUS JURIS SECUNDUM, VOL. 19, P. 68, SEC. 735

.MAGNUS AND ESTRIN, COMPANIES, LAW AND PRACTICE, 3RD. ED., P. 190-1

2. על הכלל במשפט, (ROYAL BRITISH BANK V. TURQUAND ,(7 ועקרונות השליחות הנחזית, עיין גם:ו ע"א 126/65 - דוריס סומך, ואח' נגד "משב" שירות ביטוח והשקעות בע"מ, ואח'; פד"י, כרך יט (3), ע' 50 ; ד"ר ג' פרוקצ'יה, חיוב החברה על-ידי מנהליה לאור פרימן נגד בקהרסט, הפרקליט, כרך כב, ע' 42.

התנגדות לצו-על-תנאי מיום ד' בטבת תשכ"ח (5.1.68), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא יצווה המשיב מס' 1 על המשכת הליכי ההוצאה-לפועל של המשכנתה בתיק מס' 27485/66 שבמשרד ההוצאה-לפועל, תל אביב יפו. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

ד' שטינמץ - בשם העותרים;

אין הופעה בשם המשיב מס' 1; ב' ליכטנברג - בשם המשיבה מס' 2

פסק-דין

השופט ויתקון:נ המשיבה השניה רשומה כחברה פרטית (להלן - החברה). בעלי מניותיה היחידים הם מר הרש היינריך גבירץ, אשתו ובנו. לחברה מטרה אחת:ב לשמש כבעלים של דירה, שמר גבירץ ואשתו גרים בה. ב-1961 נתנו העותרים לחברה הלוואה בסך 2,500 ל"י, כפוף לתנאי הצמדה, ולזכותם נרשמה משכנתה להבטחת פרעון החוב.

אך החוב לא נפרע, וב-1966, משהוגשה המשכנתה להוצאה-לפועל, התנגדה לכך החברה בטענה, שתנאי ההצמדה אינו חוקי. היא נצטוותה לפנות לבית-המשפט המוסמך, אך לא עשתה כן. בהמשך פעולות ההוצאה-לפועל עוררה החברה טענה חדשה, והיא, שאין למשכנתה תוקף חוקי, מכיוון שמנהלה היחיד, מר גבירץ, הוכרז בשנת 1957 פושט-רגל, ולא שוחרר עד היום הזה. על-כן ציווה המשיב הראשון לאמור:ו "על הנושה לפנות לבית-המשפט המוסמך לפי סעיף 73(2) לפקודת החברות. עד אז לעכב". על צו זה באו העותרים בתרעומת ולבקשתם ניתן הצו-על-תנאי. יצויין שהם לא ידעו בשעתו, שמר גבירץ פשט את הרגל. איש לא פיקפק בתום לבם.

אילו מצאנו - ולו אף לכאורה - ממש בטענת החברה, היינו אומרים שהמשיב היה רשאי, וגם מחוייב, לעכב את הליכי ההוצאה לפועל כדי שהטענה תתברר בבית-המשפט המוסמך. אמנם היינו אומרים, שמן הדין היה להפנות את החברה, ולא את העותרים, לבית-המשפט המוסמך. כלל הוא, מאז ומתמיד, שעל החייב ולא על הנושה לנקוט את הצעדים הדרושים לפסילת עיסקה ורישום במרשם ציבורי רשמי, שלכאורה

שרירים וקיימים הם. אך כיון שסבורים אנו שאפילו לכאורה אין כל ממש בטענת החברה לגופה, מן הדין והצדק הוא להחליט בה על אתר, ולא לפתוח פתח להתדיינות ממושכת עקרה.

סעיף 73(1) לפקודת החברות מורה וזה לשונו:נ "שום אדם שקיימת נגדו הכרזה

בפשיטת-רגל לא יהיה מוכשר לשמש כמנהל (SHLL BE QUALLIFIED TO ACT) או להשתתף, במישרין או בעקיפין, או להיות קשור, בהנהלת חברה... אלא אם כן ניתנה לו רשות של בית-המשפט המוסמך בפשיטת-רגל". כותרת השוליים של הסעיף אומרת:ב "אי-הכשרה

מחמת פשיטת-רגל" (DISQUALIFICATION BY BANKRUPTCY). פושט-רגל, ששימש כמנהל, עובר עבירה והוא צפוי לעונש (סעיף 73(5) ), אך לא נאמר בסעיף זה או בכל מקום אחר, מה דינה של עיסקה שנעשתה בשם חברה על-ידי אדם כזה, ובפרט, מה תקפה כלפי צד שלישי שפעל בתום לב. למרבה הפליאה, נראה שאין כל אסמכתה בנדון זה, (ראה הולסברי, מהדורה שלישית, כרך 6, ע' 276, סעיף 571, ו-ע' 283, סעיף 581).

התקדים היחידי בענין פשיטת-רגל של מנהל, שיכולתי לגלות, הוא

[DAWSON V. AFRICAN CONSOLIDATED LAND CO., (1898) ,]5, ושם דובר על אדם שנתמנה כמנהל, שעה שכבר הוכרז פושט-רגל; הוחלט כי מינויו אינו בטל על-פי הוראה שבתקנון החברה הדומה לתקנה 76(ג) בלוח א' שלנו. לפי הוראה זו תתפנה

משרה של מנהל לכשיוכרז פושט-רגל (BANKRUPT BECOMES). בית-המשפט לערעורים לא ראה בהוראה זו מניעה למינוי אדם שבשעת המינוי היה כבר פושט-רגל. כנראה לא היתה בזמנו הוראה בחוק החברות האנגלי, כגון סעיף 73 שלנו (היום סעיף 187 בחוק האנגלי מ-1948). אולם העובדה שבאותו תקדים לא ראו בהיותו של אדם לפושט-רגל סיבה לביטול מינויו, נותנת מקום למחשבה, שגם היום, לאחר חקיקת סעיף 73

(ודומהו באנגליה), אין המינוי מעין MALUM PER SE הפסול כשלעצמו. מנהל שפשט את הרגל לאחר שנתמנה, אין צורך לחברה להעבירו מכהונתו, כי הכהונה נפסקת מאליה.

אך חברה שחפצה בפושט-רגל דוקא בתור מנהלה רצונה כבודה ומינויו מינוי, אם כי, היום, אסור למנהל כזה לפעול. בדברי פאלמרס, דיני חברות, מהדורה 19, ע' 171:ו

"'נעשה פושט-רגל' פירושו נעשה לאחר המינוי. אין בכך כדי למנוע מינוי אדם כמנהל שבשעתו היה פושט-רגל. אך פושט-רגל בלתי משוחרר אינו יכול עתה לפעול כמנהל (סעיף 187)".

פירוש זה מסתבר גם מתוך ההבדל בין לשון הסעיף 73 לבין לשונם של סעיף 70(2) וסעיף 71(2) . בסעיף 70(2) נאמר כי "אדם לא יהא כשיר להתמנות כמנהל", עד שלא חתם על מסמכים מסויימים, ובסעיף 71(2), נאמר, שמנהל שלא השיג בתוך מועד את המניות הדרושות לו להכשרתו, תיפסק כהונתו. ברור שמי שפסול לפי הוראות אלו אינו "מנהל" בעיני החוק. לא כן הפסול מחמת פשיטת-רגל. הוא יכול להיות מנהל, אם כי אסור שיפעל בתפקידו. (ראה בדבר האבחנה בין כשירות לבחירה לבין כשירות לכהונה:נ לוי נגד המועצה המקומית באר יעקב, בג"צ 353/66, [1], ו-דבי נגד המועצה המקומית מבשרת ציון, בג"צ 170/67, [2]). אין לומר איפוא שבמקרה זה פעל אדם בשם חברה, שכלל לא היה אחד משלוחיה. לכל היותר ניתן לומר שפעל אדם שחרג מסמכותו, היתה מצומצמת, במקרה זה, עד כדי אפס.

אך נניח שבנתון לאמור בהמשך דברי, פעולתו של פושט-רגל כמנהל אינה מחייבת את החברה. מכיוון שמנהל כזה לאו שמיה מנהל הוא; האם הפגם שבכשירותו ניתן לתיקון? בא-כוח העותרים סמך את עיקר טיעונו על סעיף 72 לפקודת החברות האומר:ב

"מעשיו של מנהל או מנהל-עסקים יהיו בני תוקף למרות כל פגם שיתגלה אחר כך במינויו או בהכשרתו". לפי פשוטו בא סעיף זה ומרפא את הפגם שבמעשהו של מנהל הנמצא בלתי כשיר להיות מנהל. ואילו לטענת בא-כוח החברה אין לייחס סעיף זה אלא לפגמים המנויים בסעיפים 70 ו-71 הקודמים לו, ולא לזה שבסעיף 73 הבא אחריו.

שתי תשובות ניתן להשיב לטענת החברה לחלופין. מחד גיסא ניתן לומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה ושסדר ההוראות אינו קובע. מאידך גיסא, אם אמנם מוגבל סעיף 72 בתחולתו לסעיפים הקודמים לו, אות הוא שסעיף 73 אינו זקוק להוראה הנוטלת את עקצה, ושמן הדין לפרשו לקולא ולא לחומרא, כנרמז לעיל. הלא מופרך הוא להניח שהחוק בא להציל מעשה של אדם שחדל להיות מנהל לפי סעיף 71(2) או שמעולם לא היה מנהל לפי סעיף 70(2), ולא את פעולתו של אדם שהיה מנהל, אם כי אסור היה לו לפעול בתור שכזה על-פי סעף 73.

אך שוב בהנחה שסעיף 73 פוסל ומבטל את מעשהו של מנהל שהוכרז כפושט-רגל, האם אמנם עשוי סעיף 72 למנוע את הגזירה? בא-כוח החברה טען שלא, וזאת בהסתמכו

על שני תקדימים:ו [MORRIS V. KANSSEN; (1946) ,]6 ו-קופל נגד מפרק "פיטרה" בע"מ, ע"א 133/52, [3]. האחרון הלך בעקבות הראשון. בשניהם לא היה מדובר במינוי פגום, אלא האנשים, שהתיימרו לפעול כמנהלים, לא נתמנו כלל ועיקר. על כגון דא אמר השופט אגרנט: בענין קופל, [3], ב-ע' 380: "הוראות אלו (סעיף 72

ותקנה 93 ללוח א') נועדו רק כדי להסיר ספקות סביב אי-דיוקים פורמליים (‎(SLIPS

במינויו של מנהל, ולא כדי לשים לאל הוראות מהותיות הנוגעות למינויים של

מנהלים (ראה, (MORRIS V. KANSSEN ,(6). זה היה המצב גם בענין .‎MORRIS V

KANSSEN עצמו. מן הראוי להדגיש את טעמו העיקרי של הפסק. שמצא ביטוי במלים אלה (שם. (6), ב-ע' 590) :

There is, as it appears to me, a vital distinction between (a) an"

-Appointment in which there is a defect or, in other words, a de

Fective appointment, and (b) no appointment at all. In the first

Case, it is implied that some act is done which purports to be an

Appointment but is by reason of some defect inadequate for the

Porpose: in the second case, there is not a defect; there is no

Act at all. The section does not say that the acts of a person acting

-As director shall be valid notwithstanding that it is after

Wards discovered that he was not appointed a director. Even if it

-Did, it might well be contended that at least a purported appoint

,Ment was pustulated. But it does not do so, and it would, i think

Be doing violence to plain language to construe the section as

Covering a case in which there has been no genuine attempt to

."Appoint at all

נכון שלורד סימונדס (SIMONDS) )שם) לא התעלם מהמלים שבשתי ההוראות האמורות

(הדומות לסעיף 72 ולתקנה 93 בלוח א' שלנו) "OR QUALIFICATION ", אך לא מצא שהן עשויות להכשיר את מעשי "המנהלים". אין השופט גורס שכשירות מתייחסת אך ורק להחזקת מניות הכשרה, אלא שהפגם שנתגלה שם לא היה חוסר כשירות, אלא חוסר מינוי. לכן הוא אמר (שם, [6]):

-T)he section and the article, being designed as machi)"

-Nery to avoid questions being raised as to the validity of trans

-Actions where there has been a slip in the appointment of a di

Rector, cannot be utilized for the purpose of ignoring or overriding

".The substantive provisions relating to such appointment

ועוד הוא הוסיף (שם, (6), ב-ע' 591), בצטטו, בין היתר, ‎DAWSON V. AFRICAN

[CONSOLIDATED LAND CO., ]5 )לעיל):

-The section and article alike deal with slips and ir ....."

-Regularities in appointment, not with a total absence of appoint

".Ment, and still less with a fraudulent usurpation of authority

ברור שבאין מינוי, שאלת הכשירות אינה מתעוררת כלל ועיקר. עם זאת, שותף אני לספקות שהביע פרופסור גאוור בספרו, עקרונות דיני החברה, מהדורה שניה, בע'

156, בדבר ההבחנה שנעשתה ב-(MORRIS V. KANSSEN ,(6 בין מינוי פגום לבין חוסר מינוי מעיקרא. כזכור, הוראה דומה שבתקנון החברה (תקנה 93 בלוח א' אצלנו) עמדה

לדיון בענין, [DAWSON, ]5 הנ"ל, ואילו היתה משמעותה הנכונה מוגבלת לאי-דיוקים "פורמליים" בלבד, קרוב לשער שהשופטים הדגולים (לינדליי, צ'יטי וואן-ויליאמס), שדנו באותו ענין, היו עומדים על כך והיו שוללים את תחולת ההוראה לגבי מנהל שהיה פושט-רגל גם מהטעם הזה, ולא רק (כפי שעשו) מהטעם שפשיטת-הרגל קדמה

למינוי. ייתכן - כך נוטה אני לחשוב - שבדברו על ‎SLIPS OR IRREGULARITIES

צימצם לורד סימונדס את משמעות ההוראה יתר על המידה. כאמור, לאור כל מה שנמצא (או - ביתר דיוק - לא נמצא) בפסיקה ובספרות באנגליה, נראה ששם לא רואים אי-הכשרה מחמת פשיטת-רגל כסיבה לפסילת מינוי. אולם בהנחתנו שסעיף 73 בא לפסול את מינויו של פושט-רגל כמנהל, לא הייתי אומר שהפסול בכשירות המנהל אינו במשמע הסעיף 72, אם כי נכון שאין זה ענין של "אי-דיוק פורמלי" גרידא. מאידך, אם - כפי שאני סבור - אין זה מקרה של חוסר מינוי אלא רק חוסר כשירות לפעול, ברור שהאסמכתאות הנ"ל אינן בעוכרי העותרים.

ועוד לא תמה הפרת הטענות העומדות לזכות העותרים. טענתם העיקרית היא,

כמובן, שלפי הכלל ב-[ROYAL BRITISH BANK V. TURQUAND ,]7 , אדם, המתקשר בתום לב עם

חברה, מותר לו להניח שמעשים שבגדר חוקתה וסמכויותיה נעשו כדין, ואין עליו לחקור, אם פעולות של ניהול פנימי נעשו כשורה (ראה הולסברי, מהדורה שלישית, כרך 6, ע' 430, סעיף 833). בצדק מעיר פרופסור גאוור (שם, בע' 156) שנוכח

הפירוש המצמצם שניתן לסעיף 72 (סעיף 180 באנגליה) בענין, [MORRIS ,]6 אין אלא מעט מאד בסעיף זה כדי להוסיף על ההגנה הניתנת לצד שלישי בלאו הכי לפי ההלכה שבפרשת טורקאנד, [7]. בענין שלפנינו - ענין של פושט-רגל שפעל כמנהל - יכולים איפוא העותרים לטעון, (א) שהפסול שבפעולתו של מנהל כזה אינו פסול מוחלט, אלא פסול שניתן להסירו ברשות בית-המשפט, (ב) שענין של ניהול פנימי הוא לקבל רשות כזאת, ו-(ג) שהם רשאים להניח שהלכה למעשה, הרשות גם ניתנה.

יתר על כן, הכלל בענין טורקאנד, [7], עשוי גם להכשיר פעולתו של אדם בשם חברה, אף כי מעולם לא נתמנה לכך כדין ובלבד שניתנה לו סמכות נחזית לאותה

פעולה: גאוור, שם, בע' 154 ואילך, וראה גם, ,‎HELY-HUTCHINSON V. BRAYHEAD

[LTD.; (1967) ,]8. גם מי שפועל כאורגן DE FACTO בשם החברה יכול שיהיה בגדר

הכלל: ,.CAMPBELL, CONTRACTS WITH COMPANIES, 76 L.Q.R ע' 115, בע' 128 ואילך. כפי שהסבירו גוואר, שם, ולאחרונה, ד"ר ברק במאמרו המאלף, דוקטרינות מדיני חברות ודיני השליחות, הפרקליט, כ"ד, ע' 39, 44 ו-46, מצג הסמכות הנחזית צריך שייעשה על-ידי אורגן של החברה. שבעצמו היה בעל סמכות ממשית. אליבא דדעה אחרת ייתכנו גם מקרים שדי בהם שהאורגן המתחזה בעצמו יציג את עצמו כבעל סמכות, שלמעשה לא ניתנה לו. מכל מקום, ברור שבענין דנא היה מצג מצד השולח, החברה עצמה.

כאן יש להזכיר פרט חשוב. החברה היתה חברת-מעטים, שבשליטת משפחה אחת, מר גבירץ, המנהל, אשתו ובנו. במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים ואף לא מנהל אחר, כמו בענין נויפילד נגד מעונות לוינסקי בע"מ, ע"א 248/54, [4], אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה (גאוור, שם, ע' 203-201). אמת נכון הדבר, מר גבירץ, המנהל, היה בעצמו אחד מחברי החברה ואולי אפילו החשוב שבניהם. אך פסלותו כמנהל לפי סעיף 73 (אם אמנם פסלות היא) אינה פוסלת אותו כבעל מניות או כאחד מהם, ואין הוא יכול להישמע בטענה שהוא, כמנהל, פעל ללא סמכות, לאחר שהוא עצמו, כבעל מניות. הציג את עצמו בפני צד שלישי כמי שהוענקה לו אותה סמכות. לא התעלמתי מההבדל שבין מתן סמכות נחזית לאדם שלמעשה לא ניתנה לו סמכות כלל ועיקר (אם כי אפשר היה להעניקה לו), לבין מתן סמכות נחזית לאדם, שלפי החוק, בשל פגם שבכשירותו אי-אפשר היה להעניק לו סמכות ממשית כזאת. אך השאלה אינה, לדעתי, אם מר גבירץ יכול היה לשמש כמנהל; השאלה היא, אם החברה, על-ידי כלל חבריה כאורגן עליון שלה, יכלה לקבל הלוואה ולרשום משכנתה על רכושה. אין ספק שלחברה היתה סמכות כזאת. אם היא בחרה, לשם ביצוע עיסקאותיה, במינוי אדם פסול והציגה אותו כאדם כשיר, נראה לי שזהו ענין של ניהול פנימי, שצד שלישי, בעל תום

לב, רשאי להניחו בחזקת מעשה כשר. אפשר היה למנות מנהל כשר. מינויו של מנהל פסול אינו דבר המבטל את העיסקה.

לפי כל הנימוקים הללו יש לעשות את הצו לצו מוחלט ולחייב את המשיבה השניה לשלם לעותרים הוצאות בסכום כולל של 300 ל"י.

5129371 ניתן היום, כ"ז בניסן תשכ"ח (25.4.1968.

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
לייעוץ בקשר לתחומי התמחותינו והתוכן באתר
 אתם מוזמנים לפנות אלינו בטלפון
03-6129124
או פשוט שילחו הודעה ונשיב לכם מייד