calluss 64

  • משפט מסחרי מחוץ לקופסה

  • 1

משרדנו בתקשורת

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 2 (פרומו לכתבה)

פרומו לכתבה שתשודר בקרוב על אחת התיקים המורכבים בהם מטפל משרדנו במסגרת התמחותו בדיני חוזים.

עורך דין בר אל ירון, חדשות ערוץ 10

אחד התיקים המעניינים שהיו לנו במשרד כמשרד המתמחה בדיני חוזים. מרשתנו נפלה קורבן לתרגיל עוקץ שכמעט גרם לה לאבד את ביתה בתל אביב, למלווה בריבית שזייף מסמכים וכבר הספיק לרשום הערת אזהרה על הבית. כמובן שמייד עצרנו את העסקה באמצעות צו מניעה. בדיעבד, ובשיתוף פעולה עם ערוץ 10 התברר שמרשתנו לא הייתה הקורבן היחידי. הכתבה, שבה מרואיין בין השאר עו"ד בר אל ירון, מספרת את סיפורם.

בר אל ירון, משרד עורכי דין

משרד עו"ד מסחרי מחוץ לקופסה

התמחותו של המשרד הוא בתחום המסחרי אזרחי. למשרדנו ניסיון ייחודי ורב שנים כמשרד עו"ד העוסק בעריכת חוזים וליטיגציה בסוגיות מגוונות הנוגעות לדיני חוזים, ליווי חברות ובעלי מניות בתחום דיני חברות, ייצוג זוכים וחייבים בהליכי הוצאה לפועל , ליווי בהליכי פשיטת רגל עד למתן הפטר וכמשרד עו"ד המתמחה בעריכת חוזים וליטיגציה בתחום דיני המקרקעין. כמו כן, משרדנו הוא נציגה הבלעדי של חברת הגבייה העולמית GCS והינו משרד עורכי הדין היחיד בישראל המייצג בהרשאתה חברות ופרטים מהארץ ומרחבי העולם בהליכי גביית חובות בינלאומיים.

אתם מוזמנים לעיין בפסקי הדין שקיבל משרדנו עבור לקוחותיו בדף משרדנו בבתי המשפט. על המחשבה המקצועית, והתפיסה האחרת של עולם המשפט בתחומי התמחותו תוכלו ללמוד בדף מאמרים משפטיים באתר ו/או בדף כתבי טענות משפטיים שם תוכלו לעיין בכתבי טענות וכיו"ב מסמכים שהגשנו עבור לקוחותינו שהינם מצד אחד לקוחות פרטיים מן הישוב בישראל, ומצד שני חברות ענק בינלאומיות, לרבות חברת (Google (Ireland וחברת Savox ענקית הטכנולוגיה מפינלנד.

אודות משרד עורך דין בר אל ירון

מקצועיות חסרת פשרות, ליווי אישי ומסור

מזה 14 שנים משרדנו הינו משרד עו"ד מוביל שבמסגרת פעולותו מייצג לקוחות פרטיים וחברות המתמודדים עם תיקים מגוונים בתחום המשפט המסחרי אזרחי. במהלך השנים למדנו שוב ושוב שהמפתח להצלחה היא עורך דין שמבין לא רק את בית המשפט, אלא לא פחות את הלקוח ו/או העסק שהוא מייצג. משמעות הדברים מבחינתנו היא מתן חשיבות עליונה לליווי אישי מתחילת ההליך לעד סופו. אנו מאמינים כי הפתרונות היצירתיים ביותר באים מתוך שיתוף פעולה והבנה מעמיקה של עורך הדין המייצג את הלקוח וצרכיו - זהו סוד הצלחותינו בבית המשפט ומחוצה לו.

yaron46

עו"ד בר אל ירון

יליד 1971, ישראל, סיים בהצלחה ייתרה תואר ראשון במשפטים והוסמך כחבר לשכת עורכי הדין בישראל משנת 2004. במהלך שנת 2007 התקבל כנציגה בישראל של חברת GCS המייצגת גופים בינלאומיים ברחבי העולם. עו"ד בר אל ירון מתמחה בליטיגציה מסחרית בכלל ובדיני החוזים בפרט, ייצג ומייצג אין ספור חברות בינלאומיות, בעיקר בסכסוכים עסקיים מול חברות ישראליות לצד לקוחות פרטיים מן השורה שמתמודדים עם חברות מסחריות ובנקים. מאמריו המשפטיים התפרסמו ומתפרסמים באתרים משפטיים מובילים כגון האתר המשפטי המקצועי "פסק דין" ולא פעם הוזכרו תיקים בהם היה מעורב במגזין גלובס ובכלי תקשורת אחרים. עו"ד בר אל מתנדב פעיל לייצוג מעוטי יכולת במסגרת עמותת לתת, בין אם מול גופים ציבוריים וחברות ובין אם בבית המשפט. במהלך השנים הקפיד ומקפיד עו"ד בר אל לשמור לא רק על מצויינות משפטית אלא גם ובעיקר על יחס אישי מסור לכל לקוח ולקוח, שילוב זה התברר במהלך השנים כשילוב מנצח.

ייצוג וליטיגציה בתחומי המשפט המסחרי אזרחי

 התמחות יחודית בתחומי המשפט המסחרי אזרחי, 12 שנים של ייצוג וליטיגציה בכל ערכאות בתי המשפט והבנה עמוקה של המציאות העסקית שברקע של כל תיק ותיק שמועבר לטיפולינו. להלן תחומי ההתמחות של משרדנו:

עורך דין חוזים 9

דיני חוזים

התמחות וניסיון מגוון וייחודי בדיני חוזים לרבות עריכת חוזים וליטיגציה באכיפה / ביטול חוזים. 

קרא עוד בדף עורך דין חוזים

עורך דין חברות 9

דיני חברות

הקמה, ליווי שוטף וייעוץ לחברות. ליטיגציה וייצוג חברות, בעלי מניות המיעוט ו/או הרוב בחברה.

קרא עוד בדף עורך דין חברות

עורך דין הוצאה לפועל 9

דיני הוצאה לפועל

ייצוג חייבים וזוכים בלשכות ההוצאה לפועל ברחבי הארץ, ערעורים על החלטות רשמי ההוצאה לפועל.

קרא עוד בדף עורך דין הוצאה לפועל

עורך דין פשיטת רגל 9

דיני פשיטת רגל

ייצוג בהליכי פשיטת רגל, משלב בדיקת התיק, דרך ייצוג בהליכי הפשט"ר ועד לצו ההפטר הסופי מחובות.

קרא עוד בדף עורך דין פשיטת רגל

עורך דין מקרקעין 9

דיני מקרקעין

עריכת חוזי מקרקעין מגוונים וליטיגציה בסוגיות הנוגעות לדיני מקרקעין בבכל הערכאות המשפטיות הדנות בדיני מקרקעין.

קרא עוד בדף עורך דין מקרקעין

עורך דין עובדים זרים

דיני עובדים זרים

ייעוץ למעסיקי עובדים זרים, הגנה וליטיגציה מול קנסות המוטלים על מעסיקים והגנה בפני כתב אישום על העסקת עובדים זרים.

קרא עוד בדף עורך דין עובדים זרים

המאמרים האחרונים שפרסמנו

  • צוואה, כל מה שחשוב (מאד) לדעת +

    במאמר זה נביא בפניכם את כל שראוי לדעת לפני שניגשים לעריכת צוואה. נעשה כמיטב יכולתנו להביא בפניכם את ניסיון משרדנו כמשרד עורכי דין לצוואות. את הדברים נבסס על הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") המסדיר את ענייני הירושה והצוואה קרא עוד...
  • פרשנות חוזה +

    פרשנותו של חוזה הייתה, עודנה וכנראה גם תהיה אחת הסוגיות המרכזיות שידונו בהם בתי המשפט בכל הערכאות. בשנים האחרונות חלו תמורות בדרך בה מפרש בית המשפט חוזים ובמאמר ראינו לנכון כמשרד עו"ד חוזים להבהיר את ההלכות האחרונות בפרשנותם של חוזים. כבר קרא עוד...
  • ביטול מתנה במקרקעין +

    מאמר זה יעסוק בהסכם מתנה וליתר דיוק, בביטול הסכם מתנה במקרקעין, סוגיה בה משרדנו כמשרד עורכי דין לחוזים עוסק בה לא מעט. מניסיוננו, מאחר ובד"כ מתנה במקרקעין ניתנת לבן משפחה, כאשר מבקש מעניק המתנה או יורשיו לבטלה מעורבים בעניין אמוציות קרא עוד...
  • תביעה לפינוי מושכר +

    מאמר זה ידון בסוגייה מוכרת, שאנו כמשרד עו"ד העוסק בחוזים נתקלים בה לא מעט, המדובר בפינוי מושכר משוכריו לאחר שאלו הפרו את הסכם השכירות. בעיקר נשים את הדגש על הוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתו "תביעה לפינוי מושכר" קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

חדשות המשרד

  • כתב תביעה - ביטול חוזה החזר חוב +

    מרשינו חתם על חוזה החזר חוב ע"ס כ- 1,500,000 ש"ח. בנוסף העביר כביטחון להחזר החוב את שיק שלו ושל רעייתו ואף התחיל לשלם את התשלומים בהסכם מידי חודש בחודשו. בדיעבד התברר כי חתימתו על ההסכם בטעות והטעיה יסודה וכי יש קרא עוד...
  • בקשת רשות ערעור על החלטה לדחיית בקשה לצו מניעה זמני +

     במקביל להגשת תביעה לביטול חוזה שהוגשה על ידי משרדנו בשם מרשינו, הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני המורה לצד שכנגד להימנע מלהגיש לפרעון שיק בטחון ע"ס 1.5 מליון ש"ח שניתן על ידו כבטחון לביצוע החוזה. בית משפט השלום דחה את קרא עוד...
  • פסק דין בערעור על החלטת בית משפט השלום הדוחה בקשה למתן צו מניעה זמני +

    במסגרת ייצוג מרשינו כמשרד עו"ד חוזים הוגש על ידינו ערעור (בר"ע) על החלטת בית משפט שלום שדחה את בקשת מרשינו למתן צו מניעה זמני לפרעון שיק ע"ס 1.5 מליון ש"ח עד להכרעה בתביעה שהוגשה על ידינו לביטול חוזה. בית המשפט קרא עוד...
  • כתב תביעה לפינוי מושכר +

    המדובר בתביעה לפינוי מושכר בסדר דין מהיר, ובהתאם לפרק טז לתקנות סדר הדין האזרחי. משכיר אשר ניצל נזילת מים שארעה במושכר על מנת לתרץ את מחדליו באי תשלום דמי שכירות ואי קיום תנאי הסכם השכירות. תביעה זו הוגשה במקביל לתביעה קרא עוד...
  • 1
  • 2
  • 3

ברע (ת"א) 2411/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רינה מיכאלי

2 1 1 1 1 1 (1 Vote)

חזרה למאמר משרדנו "ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד"


 

בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו ברע002411/02

בפני כבוד השופט דן ארבל תאריך: 12/06/03

המבקש: בנק לאומי לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ברוכשטיין ואח'
מרח' נחלת בנימין 75, תל-אביב 65154
טל' 5609455 –03 פקס 5609450-03

נגד

המשיבה: רינה מיכאלי
ע"י ב"כ עוה"ד י. שרף ואח'
מרחוב דיזינגוף 50, תל- אביב
מגדל על דיזינגוף (קומה 22)
טל: 5287777-03 פקס: 5287778-03

מיני-רציו:


דיון אזרחי – ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד לפני כעשרים שנה
בימ"ש השלום נענה לבקשת המשיבה וביטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד בשנת 1980 "ביטול מחובת הצדק", לאחר שקיבל את טענתה, כי כתב התביעה וההזמנה לדין לא הומצאו לה כדין וכי לאור הזמן הרב שחלף, בוער התיק ולא ניתן לבדוק האם היה אישור מסירה כדין. ביהמ"ש קיבל את הערעור וביטל את ההחלטה.
הלכה היא, כי פס"ד שניתן במעמד צד הוא פגום אם לא הומצאה כדין הזמנה לבעל הדין, והוא יבוטל בעילת חובת הצדק, ללא שיקול דעת לביהמ"ש. אך כאשר הומצאה ההזמנה כדין, נתון הביטול לשיקול דעת ביהמ"ש וייבחנו סיבת ההיעדרות מהדיון וסיכויי ההצלחה בערעור. בצד המשקל הרב הניתן לזכות בעל הדין למיצוי יומו בביהמ"ש, שהיא זכות בעלת אופי חוקתי, מוטל על מבקש הביטול נטל השכנוע להראות, כי לא החמיץ את זכות הגישה וכי ישנה ממשות עניינית בבירור התביעה נגדו, תוך התייחסות לקו הגנתו.
על פי התקנות, המועד הקבוע להגשת בקשה לביטול הוא 30 יום מיום המצאת פסה"ד. במקרה זה, הציג המערער מסמך משנת 80' הנחזה להיות אישור מסירה, אך הוא אינו חתום ואינו ברור. למרות זאת הוכח, כי פסה"ד הומצא למשיבה בשנת 2001, ולא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול.
הטענה, כי הפגם נפל כבר במועד ההמצאה הראשון ולפיכך יש לבטל את פסה"ד ללא שיקול דעת, נדחתה: גם בקשה לביטול בעילת הצדק יש להגיש תוך 30 יום ובכל מקרה, בטרם מאבד ביהמ"ש את שיקול דעתו, על המבקש להוכיח כי אכן נפל פגם בהמצאה. המבקש אינו רשאי להניח מראש, כי ייקבע שפסה"ד בטל ולכן אין הוא כפוף להוראות סדרי הדין מלכתחילה.
בנוסף, המשיבה היתה מודעת לפתיחת הליכי הוצאה לפועל בשנת 89'. מן הפסיקה עולה, כי יש להעדיף את מועד הידיעה על פני מועד ההמצאה, ומניין הימים להגשת בקשת הביטול יחל כבר במועד הידיעה.
בימ"ש השלום קיבל את בקשת הביטול על סמך אמונו בעדותו היחידה של המשיבה. ביהמ"ש לא נימק בהחלטתו מדוע בחר להסתמך על עדות יחידה של בעל דין, אף שקבע, כי לא נראה שכל פרטי המקרה זכורים למשיבה. אין די בהנמקה, כי האמין לה. לפיכך, בוטלה החלטתו ופסה"ד המקורי משנת 80' עומד על כנו.

החלטה


בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל- אביב (מפי כבוד השופט ע. אזר) מיום 23.07.02, לפיה קיבל בית המשפט קמא את בקשת המשיבה והורה על ביטול פסק הדין אשר ניתן כנגדה ביום 08.07.1980.

ואלה עובדות המקרה הנוגעות לבקשה שבפני:
עסקינן בתביעה כספית אשר הוגשה על ידי המבקש בסדר דין מקוצר נגד המשיבה בתחילת שנת 1980 בגין חוב בחשבונה של המשיבה אצל המבקש. (להלן: "התביעה"). המשיבה לא הגישה בקשת רשות להתגונן מטעמה וביום 08.07.1980, ניתן פסק הדין במעמד צד אחד, בהיעדר הגנה.
ביום 21.07.1980, נפתח תיק הוצאה לפועל בגין פסק הדין. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, מונה ב"כ הבנק ככונס נכסים על דירת המשיבה וניתן צו פינוי ליום 07.04.02. ביום 05.04.02, הוגשה מטעם המשיבה, בקשה לביטול פסק דין, שיחזור תיק ועיכוב הליכי הוצאה לפועל.
טענתה העיקרית של המשיבה בבקשה הייתה, כי יש לבטל את פסק הדין מיום 08.07.1980, "ביטול מחובת הצדק" הואיל וכתב התביעה וההזמנה לדין לא הומצאו לידיה כדין.
בשל חלוף הזמן הרב שעבר מאז הגשת התביעה ועד הגשת הבקשה בוער תיק התביעה ולא ניתן היה לשחזרו. עקב כך, לא ניתן היה לדעת האם היה אישור מסירה כדין בתיק, אם לאו.
ביום 23.07.02, ניתנה ההחלטה, אשר במסגרתה, קיבל כב' הש' אזר את גרסת המשיבה במלואה, ולפיה, בוטל פסק הדין.

על החלטה זו של בית משפט קמא הניחה בפני המבקשת בקשת רשות ערעור זו.
החלטתי לדון בבקשה כבערעור גופו וזאת מן הנימוקים הבאים:

במסגרת בקשת רשות הערעור טענה המבקשת כי שגה בית המשפט קמא משלא נתן משקל לאי העמידה בזמנים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן- תקנות סדר הדין), הרלוונטים לעניין הגשת הבקשה.
לטענתה מקריאת התקנות הרלוונטיות עולה, כי המועד הקבוע להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד הוא 30 יום מיום המצאת פסק הדין ולפיכך, קיימת נפקות רבה למועד בו קיבלה המשיבה את פסק הדין לידיה.
המבקשת מוסיפה וטוענת כי גם אם טענתה של המשיבה כי לא קיבלה את פסק הדין בשנת 1980 נכונה היא, הרי שאף לגרסתה הומצא לה פסק הדין בשנת 2001, ו- 30 הימים הקבועים בתקנות לצורך הגשת הבקשה לביטול חלפו היות והבקשה הוגשה ביום 05.04.02, ולא הוגשה בקשה להארכת מועד לעניין זה.
עוד טוענת המבקשת כי טעה בית המשפט קמא משהעביר למעשה את נטל הראיה להוכיח את אי המצאת כתב התביעה וההזמנה על כתפי המבקשת.
המבקשת מוסיפה וטוענת כי על פי ההלכה והתקנות מלאכת המצאת כתב התביעה אינה מוטלת על התובע כי אם על בית המשפט, וחזקה כי בית המשפט פעל בהתאם לתקנות כל עוד אין ראיה אחרת.
במצב דברים שכזה, על המשיבה מוטל נטל הראיה להוכיח טענתה בדבר אי המצאה כדין.

כמו כן, טוענת המבקשת כי אין בגרסתה של המשיבה בכדי להרים את נטל הראיה המוטל עליה, היות וגרסתה נשענת על טענה סתמית, אשר אינה נתמכת בראיות ומבוססת על זכרונה כביכול את האירוע שהתרחש (או שלא התרחש).
לשיטתה היה על המשיבה להראות, ולא רק על דרך השלילה, כי על פי מאזן ההסתברויות, רב הסיכוי שלא קיבלה את המסמכים הנדונים, על פני הסיכוי שאלו נתקבלו אצלה.

לטענתה שגה בית המשפט קמא משהסיק מ"שלילה כפולה" (אי זכרונה של המשיבה לגבי אי קבלת המסמכים הנדונים) ממצא פוזיטיבי חד משמעי, לפיו היא זוכרת כי לא נמסרו לה המסמכים.
לבסוף טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא משלא נימק החלטתו אשר התבססה על עדותה היחידה של המשיבה. לטענתה בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א- 1971, חובה על בית המשפט אשר מתבסס על עדות יחידה לנמק ולהסביר החלטתו, וליתן טעם אמיתי מדוע בחר להסתפק בעדות יחידה זו.

אדון בטענות אחת לאחת:

הלכה היא כי כאשר פסק דין שניתן במעמד צד אחד פגום, והפגם נובע מהיעדר המצאה כדין למבקש, יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה.
הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק הדין. ביטול שכזה נעשה "מתוך חובת הצדק". "פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה…רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק ex debito justitiae. פסק דין כזה פגום הנהו, ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה".
(ראה לעניין זה את ספרו של הנשיא אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 282).

ויפים לעניין זה גם דבריו של הש' מצא בע"א 5000/92 - יהושע בן-ציון נ' אוריאל גורני ואח', פ"ד מח(1), בעמ' 835-836 אשר קבע שם לאמור:

"שתיים הן, כידוע, העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. מקום בו החליט בית המשפט בהיעדרו של מבקש הביטול אף שלא היה רשאי להחליט בהיעדרו, כגון שהמבקש לא הוזמן, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. הפגם שנפל בהליך, בשל מתן ההחלטה במעמד צד אחד, מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה; ובכגון דא אין בית המשפט רשאי לשקול אם ההחלטה שניתנה הינה נכונה, לגופו של עניין, אם לאו….
שונים פני הדברים מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהיעדרו של המבקש לא נפל פגם, כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן. במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט; ובבואו להפעיל את שיקול-דעתו, אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם - ובעיקר - אם, לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה…".

וכן דבריה של הש' פרוקצ'יה ברע"א 8864/99 - ליאת אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח , תק-על 2000
(3), בעמ' 2133 אשר קבעה שם לאמור:

"כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את "יומו בבית המשפט". מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון.
מכאן משתמעת התוצאה כי מקום שבעל דין נעדר מדיון עקב כך שלא הוזמן אליו, או שבשל תקלה אחרת הוא מוזמן לדיון בהליך מסוים, אליו הוא נערך, ומתברר כי עקב טעות שוררת הנחה שגויה בקרב מי מבעלי הדין ואולי אף בית המשפט כי מדובר בהליך אחר אשר אליו לא התכונן בעל הדין ואשר בהקשר אליו לא מיצה את ראיותיו וטיעוניו, כי אז נגוע אותו הליך בפגם דיוני שורשי המצדיק את ביטולו ואת פתיחתו מחדש לצורך ניהולו בצורה תקינה. מבחינה זו קימת אנלוגיה בין מצב בו בעל דין לא הוזמן כלל לדיון שנתקיים בהעדרו לבין מצב בו הוא הוזמן והופיע לדיון מתוך הנחה כנה ובתום לב כי מדובר בדיון שמסגרתו, טיבו ומטרתו הינם שונים מכפי שהובן על ידי הערכאה השיפוטית הדנה, ואולי אף על ידי בעל הדין האחר".

עיננו הרואות כי שתיים הן העילות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד; ביטול מתוך חובת הצדק וביטול עפ"י שיקול דעתו של בית המשפט. כאשר ניתנה החלטה בהיעדרו של מבקש הביטול משום שהאחרון לא הוזמן או שהמסירה לא היתה כדין, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. עצם הפגם שנפל בהליך מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה, ולבית המשפט אין במקרה זה שיקול דעת שלא לבטל את ההחלטה.

שונים הם פני הדברים כאשר מתבקש בית המשפט לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, כאשר המבקש הוזמן כדין אך לא הופיע. במצב דברים שכזה נתון הביטול לשיקול דעתו של בית המשפט, ובבואו להפעיל שיקול דעת זה, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק את סיבת היעדרותו של המבקש מהדיון, אלא גם ובעיקר את סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין.

ההתייחסות להליך ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד נעשית על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט.
בצד המשקל הרב הניתן לזכותו של בעל דין למיצוי יומו בבית המשפט, בבחינת זכות בעלת אופי חוקתי, מוטל על מבקש הביטול נטל השכנוע להראות כי לא החמיץ את זכות הגישה לבית המשפט וכי ישנה ממשות עניינית בבירור התביעה נגדו בהתייחס למשקל קו ההגנה שהוא עומד להעלות. (ראה לעניין זה רע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון ואח', תק – על,2001(1) בעמ' 1121).

הדרך לביטול החלטה ואו לחילופין פסק דין קבועה בתקנות 201 ו- 214 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984:

201. "ביטול החלטה על פי צד אחד":

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".

214. "ביטול פסק הדין" :

"(א) ניתן פסק דין לפי פרק זה באין בקשת רשות להתגונן, או בשל החלטה לדחות בקשת רשות להתגונן שניתנה על פי צד אחד או שניתנה בשל אי התייצבות מצהיר, והגיש בעל הדין שנגדו ניתן פסק הדין בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצא לו פסק הדין, רשאי בית המשפט או הרשם לבטל את פסק הדין לפי הוראות תקנה 201.
(ב) ביטל בית המשפט או הרשם פסק דין כאמור בתקנת משנה (א), רשאי הוא ליתן לנתבע רשות להתגונן בתנאים שייראו לו". (ההדגשות אינן במקור).

מן האמור בתקנות לעיל עולה בבירור, כי המועד הקבוע להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, הן מתוך חובת הצדק והן מתוך שיקול דעת בית המשפט, הינו 30 יום מיום המצאת פסק הדין למבקש.
יוצא אפוא, כי מקום שימצא בית המשפט כי פסק הדין ניתן שלא כהלכה, היינו ההמצאה לא נעשתה כדין, יבוטל פסק הדין מחובת הצדק מבלי שיהא צורך להדרש לטיב ההגנה של המבקש ולסיכויי הצלחתו, שהרי המשמעות לכך שלא היתה המצאה כדיו הינה כי פסק הדין "פגום".
אולם, על המבקש ביטול פסק הדין מחובת הצדק, להגיש בקשתו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידיו, ולהוכיח כי אכן נפל פגם בהמצאת כתב התביעה.

במקרה דנן, הציג ב"כ המבקש במסגרת הדיון, מסמך מיום 18.09.80, אשר נחזה להיות אישור מסירה שנעשה בידי פקיד מסירה של בית המשפט במסגרת תיק ההוצאה לפועל. לכאורה נראה כי המדובר בהמצאת פסק הדין, ואולם המסמך אינו ברור ואינו חתום ולא ניתן להבין ממנו אם אכן נמסר למשיבה פסק הדין אם לאו.

גם אם נקבל את טענת המשיבה כי לא ניתן להסתמך על מסמך שכזה, וכי הוא אינו מעיד כי המשיבה אכן קיבלה את פסק הדין ביום 18.09.80, לא תועיל טענה זו למשיבה, משום שאף לפי גרסתה קיבלה המשיבה את פסק הדין עוד בשנת 2001, כאשר הייתה מיוצגת ע"י עורך דין. ומשכך, חלפו 30 הימים הקבועים בתקנות לצורך הגשת הבקשה היות ובקשת המשיבה הוגשה רק ביום 05.04.02, ולא הוגשה בקשה להארכת מועד.
גם טענתה של המשיבה כי מועד המצאת פסק הדין איננו רלוונטי לעניינה היות וכאמור הפגם נפל בהמצאת כתב התביעה וההזמנה לדין ולפיכך, חובת הביטול הינה תוצאה מתבקשת ללא כל שיקול דעת, איננה מקובלת עלי.
אומנם נכונה הטענה כי כאשר ניתן פסק דין שלא בפני הנתבע, כשלא הוכח שהנתבע אומנם הוזמן כדין, חייב בית המשפט לבטל פסק דין שכזה מתוך חובת הצדק, ואין לו בכגון דא כל שיקול דעת, אולם ע"מ לבטל פסק דין שכזה, יש לדרוש את ביטולו, ודרישה שכזו יש להפנות לבית המשפט תוך שלושים ימים מיום שהומצאה למבקש ההחלטה. אומנם אין לבית המשפט שיקול דעת כאשר צד מוכיח כי לא הומצאה לו ההזמנה וכתב התביעה, אך אין המדובר בהליך אוטומטי לגמרי. בית המשפט שומע את הצדדים בהליך, בוחן את העובדות המוצגות לו, ואם הוא אכן משתכנע כי הנתבע לא קיבל הזמנה לדין, כי אז ורק בשלב זה אין לו שיקול דעת בעניין ולפי ההלכה עליו לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. ראוי לזכור כי על מבקש הבקשה לביטול פסק דין מחובת הצדק להוכיח כי אכן נפל פגם בהמצאת כתב התביעה בטרם "מאבד" בית המשפט את שיקול דעתו בכל הקשור לביטול פסק דין שכזה.
לפיכך, סבור אנוכי כי מועד המצאת פסק הדין למשיבה רלוונטי, וטענתה של המשיבה כי אין חשיבות למועד זה משום שמדובר במסירה של מסמך חסר כל תוקף ונפקות שניתן בחוסר סמכות, דינה להידחות.
בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי וההלכה הפסוקה, על בעל דין המבקש לבטל פסק דין שניתן על פי צד אחד או שלא בנוכחותו, להגיש בקשה לביטולו, בהתאם למועדים הקבועים בחוק. העובדה כי יכול שבסופו של הליך יקבע כי פסק הדין חסר כל תוקף ונפקות איננה פוגעת בדרישה הקבועה בתקנה 201 לעיל. גם אם פסק הדין חסר תוקף עדיין יש מקום לפנות לבית המשפט ולהוכיח כי אכן לא הומצאה ההמצאה כדין וכי מחובת הצדק לבטל את פסק הדין. בעל הדין אינו רשאי להניח את המבוקש, קרי, אין הוא יכול להתעלם מהוראות סדרי הדין ולהניח מראש כי בסופו של יום ייקבע כי פסק הדין בטל מעיקרו ולכן ממילא אין הוא כפוף לתחולת התקנה מלכתחילה. אומנם בדרך כלל יבטלו בתי משפט פסק דין שניתן כשאר לא בוצעה ההמצאה, אך בית המשפט יערוך בירור תחילה והדבר איננו אוטומטי לחלוטין.
קבלת טענת המשיבה כי כאשר מדובר בביטול מחובת הצדק אין רלוונטיות למועד הגשת הבקשה,

כמוה כקביעה כי המועד שנקבע בתקנות מיותר, ולכאורה ניתן לקבל בקשה לביטול פסק דין גם לאחר שנים רבות מיום שנודע לנתבע על מתן פסק הדין כנגדו.

יפים לעניין זה דבריו של הרשם ע' שחם ברע"א 7034/00 - ציון צדקה נ' זאב וייל ו-4 אח' , תק-על 2001(3), בעמ' 370 אשר קבע שם לאמור:

"…נראה לי כי המסלול הרלוונטי הוא מסלול הביטול מחובת הצדק. ער אני לכך, כי בדרך כלל בוטלו החלטות שיפוטיות מחמת חובת הצדק כאשר בעל דין לא הוזמן כדין לבית המשפט ….
ברם, אין בכך כדי למצות את הכלל האמור. בהתאם לכך קבע השופט זוסמן, כי ביטול החלטה מחמת חובת הצדק מבוסס על השיקול לפיו "בידי כל אדם קנויה הזכות שלא ינתן נגדו פסק-דין אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה." (ההדגשות אינן במקור).

ברוח זו ציין גם כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית, ירושלים, התשנ"ט בעמודים 203 ו- 204 כי:

"גם בהעדר הוראה מפורשת בדין, מוסמך בית המשפט, ולפעמים אפילו חייב הוא, לבטל פסק דין שניתן על פי צד אחד והוא - על יסוד סמכותו הטבועה של בית המשפט. משהפכה כיום זכות הגישה למערכת השיפוטית לענין חוקתי, יש לבחון את שיקול דעתו של בית המשפט בסוגיה שלפנינו גם מהבחינה הזו... מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין הזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית המשפט לבטל את הפסק בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל העדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים את ביטול הפסק...".

יתרה מזאת, במקרה דנן, ניתנה ביום 04.04.89, החלטה ע"י רשמת הוצאה לפועל (אשר כנראה מתייחסת לבקשה לביטול פסק דין אשר הוגשה מטעם המשיבה) ובה היא מורה למבקשת כדלקמן:

"1. הבקשה לביטול פסה"ד שניתן ביום 1/7/80 בת.א. 9621/80 תוגש לבית המשפט המוסמך שנתן את פסה"ד הנ"ל בצרוף בקשה מנומקת להארכת מועד כקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי…".

מן האמור לעיל עולה כי עוד בשנת 1989 הומצא למשיבה פסק הדין והיא ביקשה לבטלו. עוד עולה מהאמור לעיל, כי כבר במועד זה חלף המועד הקבוע בתקנות והיה על המשיבה להגיש בקשה להארכת מועד.
המשיבה הייתה מודעת עוד בשנת 1989 כי ניתן נגדה פסק דין וכי החלו בהליכי הוצל"פ בגין אותו פסק דין, אף על פי כן לא הוגשה בקשה להארכת מועד והבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ללא ספק זמן רב לאחר שעבר המועד הקבוע בתקנות.

ראה לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא ברק ברע"א 1113/97 - מוחמד אסמאעיל נ' חוסין סלימאן ואח', תק-על 97(2), בעמ' 60 אשר קבע שם לאמור:

"...ראשית, לעניין טענתו של המבקש כי מניין הימים להגשת הערעור התחיל רק ביום בו פסק הדין הומצא לו בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984- (להלן: "התקנות"). אין מחלוקת כי פסק הדין היה בידי המבקש עוד לפני שהוא הומצא לו בדרך הקבועה בתקנות. המבקש עשה שימוש בפסק הדין כבר אז. הוא הגיש בקשה לבית משפט השלום להחזרת הערבות והתחייב לבצע את פסק הדין. הוא הגיש בקשה לבית משפט זה מכוח פקודת ביזיון בית המשפט וצירף אליה עותק מפסק הדין. הדין הוא כי יש להעדיף את מועד "הידיעה" על פני מועד "ההמצאה ". על פי אותה פסיקה משהמבקש הודה בכך שפסק הדין נמסר לידיו והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שמניין הימים להגשת הערעור התחיל כבר במועד "הידיעה". (ההדגשה אינה במקור).

אומנם ברע"א 1113/97 לעיל, מדובר בהגשת ערעור על פסק דין ולא בבקשה לביטול פסק דין, אך ניתן לגזור אנלוגיה שווה למקרה שבפנינו. הרעיון העומד בבסיסו של פסק הדין הינו כי יש להעדיף את מועד ה'ידיעה' על פני מועד 'ההמצאה' וכי מניין הימים להגשת בקשת ערעור ובמקרה דנן ביטול יחל כבר במועד הידיעה.
לפיכך, משידעה המשיבה על קיומו של פסק הדין לכל המאוחר בשנת 2001, היה עליה כבר אז להגיש בקשה לביטול פסק הדין, במיוחד לאור העובדה כי הייתה מיוצגת ולא להמתין עד לשנת 2002. משלא פעלה כך, היה עליה להגיש בקשה להארכת מועד.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקש ויתר על טענתו לעניין אי העמידה במועדים הנדרשים עפ"י התקנות, היות וחקר אותה על עצם המסירה.
הנני סבור כי גם דין טענה זו להידחות, מהטעם כי המבקש כלל טענה זאת בסעיף 11 (ג) לסיכומיו, ולפיכך אין לדידי ויתור על 30 היום שבהם על צד להגיש בקשה לביטול פסק דין. אם חלף מועד זה, על צד המבקש ביטול פסק דין בתום 30 יום להגיש בקשה להארכת מועד, והיה על בית המשפט ליתן דעתו גם בעניין זה.
נקודה נוספת אשר יש לתת עליה את הדעת, הינה חזקת התקינות.
כלל ידוע הוא, כי מלאכת המצאת כתב התביעה מוטלת על בית המשפט ולא על התובע. ההנחה היא, כי בית המשפט פועל בהתאם לתקנות, ועל צד אשר טוען כי לא בוצעה לו ההמצאה כדין, מוטל נטל הראיה להוכיח טענתו בדבר אי ההמצאה כדין.

ראה לעניין זה דבריו של י. זוסמן בספרו "סדרי הדין האזרחי", מהדורה חמישית, בעמ' 210 אשר קבע שם לאמור:

"מלאכת ההמצאה של כתב התביעה אינה מוטלת על התובע, אלא על בית המשפט, וכל עוד אין תחליף המצאה כאמור בתקנה 498, או בהמצאה מחוץ לתחום השיפוט, אין התובע חייב לעשות יותר מאשר להגיש לבית המשפט את המסמכים הדרושים לשם מסירה, ולשלם את האגרה. חובת ההמצאה מוטלת על בית המשפט". (ההדגשה אינה במקור).

במקרה דנן, טענה המשיבה כי זכור לה שכתב התביעה וההזמנה לדין לא הומצאו לידיה, שאם לא כן הייתה פונה לעו"ד.
על מתדיין המבקש לטעון כי לא קיבל את כתב התביעה להראות, לא רק על דרך השלילה, כי על פי מאזן ההסתברויות, רב הסיכוי שלא קיבל את המסמכים הנדונים, על פני הסיכוי שאלו נתקבלו אצלו כדין.
המשיבה היא אשר מבקשת להראות כי לא בוצעה המצאה כדין ועליה להביא ראיות אובייקטיביות לסתירת החזקה לפיה פעל בית המשפט על פי התקנות. אמירתה כי היא אינה זוכרת אם קיבלה את המסמכים הנדונים אם לאו, אין בה כדי לסתור את חזקת התקינות.

ראה לעניין זה דבריו של הש' לנדוי בע"א 374/65 עצאלה נ' צלאח, פ"ד כ (2), 172 עמ' 173 שם נקבע:

"מר סלוצקי, בא כוח המערער, טוען שלא מן הדין היה לבטל את פסק הדין הראשון וכן הוא קובל שבית המשפט המחוזי לא מילא אחרי הוראות התקנה 22 של תקנות סידור זכות הקנין בקרקעות (סדרי דין), תשכ"א – 1961, המחייבת את בית המשפט למסור העתק מבקשה לבטל החלטה, שניתנה בהעדר הצד, לכל אדם שזכותו עלולה להיפגע על – ידי ביטול ההחלטה. לטענתו לא קיבל מרשו העתק מבקשת המשיב לביטול פסק – הדין הראשון. אך זוהי טענה סתם, שאין לה יסוד בראיה כלשהי. ההנחה היא שבית המשפט פעל בהתאם לתקנות ושהמערער קיבל את העתק הבקשה יחד עם ההזמנה לישיבה ביום 7.6.61, בה התבררה הבקשה. בפרוטוקול אין כל סימן לכך שבהופיעו לאותה ישיבה לא ידע המערער מה טיב הבקשה העומדת להתברר". (ההדגשה אינה במקור).

עיננו הרואות, כי קיימת הנחה שבית המשפט פועל בהתאם לתקנות, ועל בעל דין אשר טוען אחרת לתמוך טענותיו בראיות ממשיות ולא בראיות סתמיות.
במקרה דנא, נשענה טענתה של המשיבה על טענה יחידה והיא, שהיא זוכרת שלא קיבלה את ההזמנה לדין ואת כתב התביעה. טענתה זו אינה נתמכת בראיה כלשהי, אלא מבוססת אך ורק על זכרונה בדבר אירוע שכביכול לא התרחש לפני 22 שנה. לגרסתה, זכור לה שכתב התביעה וההזמנה לדין לא הומצאו לידיה, שאם לא כן, הייתה פונה לעו"ד.
טענה זו אינה מרימה את נטל ההוכחה המוטל על בעל דין אשר בא לסתור את חזקת התקינות.
יתרה מזאת, החלטתו של בית המשפט קמא מתבססת על עדותה היחידה של המשיבה, אשר אינה נתמכת בראיות חיצוניות, ובהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1971, על בית המשפט ליתן טעם אמיתי מדוע הכריע על סמך עדות יחידה.

סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 קובע כדלקמן:

54. הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי :

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:
(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין".

וכן ראה לעניין זה ע"א 2119/94 - צפורה לנדאו נ' ברוך וין , פ"ד מט(2), בעמ' 88-89 שם נקבע:

"בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות (נ"ח), לא יפסוק בית המשפט בהליך אזרחי, בנסיבות המפורטות בגוף הסעיף, על פי עדותו של עד יחיד, אלא אם יתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפק בעדות יחידה; ובין יתר הנסיבות האמורות, מצויות גם אלו: כאשר העדות היחידה היא עדותו של בעל דין [ס"ק (2)]; או כאשר המדובר בתובענה נגד עזבון [ס"ק (4)]".

במקרה דנן, חלה חובת ההנמקה, בשל כך שמדובר בעדות יחידה של בעל דין.
בית המשפט קמא לא נימק בהחלטתו מדוע שוכנע כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובת המשיבה, ומדוע בחר לקבל את מלוא גירסת המשיבה. הנמקתו היחידה הייתה כי הוא מאמין לגירסת המשיבה, על אף שקבע כי לא נראה שכל פרטי המקרה חרוטים בזיכרונה של המשיבה, אך בשל חלוף הזמן הרב שעבר (22 שנה), ספק אם כל אדם אחר היה מסוגל לזכור לפרטי פרטים את כל המסמכים שקיבל והגיש במהלך פרק זמן זה.
סיכומו של דבר:
לאחר בחינת נסיבות המקרה, כמו העובדה שניתן פסק דין 22 שנים בטרם נתבקש ביטולו, וכן לאור העובדה כי ננקטו הליכי הוצאה לפועל נגד המשיבה אשר לגביהם לכאורה עולה הרושם כי המשיבה הייתה מודעת להם ואף הגישה בקשה לביטול פסק דין, ולאור העובדה כי בשנת 2001 לכל המאוחר היה בידי המשיבה פסק הדין, והיא לא הגישה בקשה לביטולו מיד ואף לא הגישה בקשה להארכת מועד, סבור אנוכי כי המקרה שבפני אינו המקרה שבו נמנעה מהמבקשת זכותה הבסיסית לקיום הליכים כדין.
ראוי לזכור כי תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד. במקרה דנן, יש לערוך איזון אינטרסים בין זכותה של המשיבה להליך הוגן בו תוצגנה כל טענותיה, לבין זכותו של המבקש להביא לסיום ההליכים המשפטיים אשר אותם הוא מנהל משנת 1980.
כפי שקבעתי לעיל, אינני סבור כי במקרה דנא, נמנעה מהמבקשת זכותה הבסיסית לקיום דיון בעניינה. המבקשת ידעה על קיומו של פסק הדין לכל המאוחר ב- 2001 ואולי אף קודם, ואם סברה כי פסק הדין ניתן שלא כדין, היה עליה להגיש בקשה לביטולו במועד, או לכל הפחות לצרף לבקשתה הנוכחית בקשה להארכת מועד, והיה על בית המשפט קמא ליתן דעתו לעניין זה.
לפיכך, סבור אנוכי כי טעה בית המשפט קמא משקבע כי יש לבטל את פסק הדין שניתן ביום 08.07.80 מתוך חובת הצדק. היה על בית המשפט להביא במסגרת שיקוליו גם את האינטרסים של המבקש, אשר מנהל הליכים כנגד המשיבה משנת 1980, ואשר זכאי לראות את סופם.
אשר על כן, ולאור האמור לעיל, דין הערעור להתקבל. פסק הדין משנת 1980 יוותר על כנו. החלטת בית המשפט קמא מבוטלת בזה.
המשיבה תשלם למבקש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ + מע"מ.

ניתן והודע ביום ______________

בנוכחות: ________________

5129371
54678313
________________

דן ארבל 54678313-2411/02
דן ארבל, שופט
בית המשפט המחוזי
בתל – אביב
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

עא 5000/92 יהושע בן-ציון נ' אוריאל גורני, הנאמן על נכסי י' בן-ציון

1 1 1 1 1 (0 Votes)

חזרה למאמר משרדנו "ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד"


ע"א 5000/92
רע"א 4680/92

יהושע בן-ציון
נגד
.1אוריאל גורני, עו"ד הנאמן על נכסי י' בן-ציון
.2הכונס הרשמי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[20.2.94]
לפני השופטים ד' לוין, א' מצא, ט' שטרסברג – כהן

תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), תשמ"א-1981, ק"ת 646, תקנות 6(ג), 6(ד) – כללי פשיטת הרגל (מינוי כונסי נכסים ונאמנים ושכרם), תשמ"ה-1985, ק"ת 1109- פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, נ"ח 639, סעיפים 150, 181, .182

מיני-רציו:
* בתי-משפט – ערעור – התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט קמא
* בתי-משפט – פסק-דין – ביטולו
* פשיטת רגל – נאמן – זכויותיו

המערער הוכרז כפושט-רגל ביום .20.12.76המשיב 1מכהן כנאמן יחיד על נכסיו.

בית המשפט העליון פסק:

א. (1) שתיים הן העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט ( 835ו).
(2) מקום בו החליט בית המשפט בהיעדרו של מבקש הביטול אף שלא היה רשאי להחליט בהיעדרו, כגון שהמבקש לא הוזמן, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. הפגם שנפל בהליך, בשל מתן ההחלטה במעמד צד אחד, מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה; ובכגון דא אין בל אם ההחלטה שניתנה הייתה נכונה, לגופו של עניין, אם לאו ( 835ו-ז).
(3) שונים פני הדברים מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהיעדרו של המבקש לא נפל פגם, כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן. במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט. בבואו להפעיל את שיקול-דעתו, אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם – ובעיקר – אם, לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה ( 835ז- 836ב).
(4) במקרה דנן, בקשת המערער לביטול החלטתו של השופט שניתנה בהיעדרו נכנסת בבירור לגדר המקרים שבהם עומדת למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק ( 836ב).
ב. (1) פושט הרגל אינו נחשב כבעל עניין בהליכים הנוגעים לחיובי ממון המוטלים לחובת קופת הנאמנות או לזכותה, וזכות העמידה לתבוע ולהיתבע בהליכים כאלה יוחדה לנאמן לבדו ( 836ה-ו).
(2) אמנם גם פושט-רגל רשאי לעתים להשיג לפני בית המשפט על החלטה או על פעולה של נאמנו, אך זכותו לעשות כן מוגבלת, בדרך כלל, למקרים שבהם יש בידו להראות כי "נפגע" מהחלטתו או מפעולתו של הנאמן, במשמעות האמורה בסעיף 150לפקודת פשיטת הרגל [נוסח 836ו-ז).
(3) בקשת הנאמן לפסיקת שכר אינה יוצאת מכלל זה, ואף בה אין לפושט הרגל מעמד מוכר ( 837א).
(4) על נאמן, המבקש לפסוק את שכרו, אין חובה לצרף את פושט הרגל כמשיב לבקשתן או להביא את הבקשה לידיעתו. אך הוראת תקנה 6לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), תשמ"א- 1981- כהוראתו של סעיף 150לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] – אינה מגבילה את שיקול-דעתו של בית המשפט להורות על צירופו של פושט הרגל כבעל דין, אם סבר שבנסיבות העניין ראוי, או מועיל, לעשות כן ( 837א).
ג. אין זו דרכו של בית-משפט שלערעור להתערב בקביעת שכר-טרחה שנפסק על-ידי הדרגה הראשונה לבעלי תפקיד, אלא במקרים נדירים בלבד ( 840ג-ד).
(2) (דעת מיעוט – השופט א' מצא): העיון בתיק על-ידי נשיא בית המשפט המחוזי ושמיעת טיעוניו העיקריים של המערער לגופו של עניין לא נועדו אלא לבחינת השאלה אם מתקיימים טעמים המצדיקים את ביטול ההחלטה הראשונה מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. לבחינתה של שאלה זו כלל לא היה מקום. על-כן יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון בבקשתו של המשיב 1מתחילתה, בהשתתפות המערער ( 838ד-ה).

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ-ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) ואח’, פ"ד מו (2) .749
[2] רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מו (3) .811
[3] ע"א 173/84 בן-ציון נ' הנאמן על נכסי יהושע בן-ציון, בפשיטת-רגל ואח’, פ"ד לט (3) .757
[4] ע"א 621/83 בנק לאומי לישראל נ' כונס נכסים של חברת בני דן, קבלני הנדסה ימית ואזרחית בע"מ ואח’, פ"ד מא (2) .660
[5] ע"א 778/81, 93/82, ר"ע 274/81, ב"ש 490/85 וולף ואח' נ' בנג'מין ואח’, פ"ד מ (1) .365

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:
.(.c.a) . 694All e.r 4[1993] heath v. Tang[6]

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיא א' וינוגרד) מיום .9.92 6בהמ' 1422/91 (ת"א 267/76). הערעור נדחה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט א' מצא.

המשיב 1טען לעצמו;
מ' קליבץ, ממונה על המחלקה הארצית לערעורים באגף האפוטרופוס הכללי – בשם המשיב .2

פסק-דין

השופט א' מצא: .1המערער, יהושע בן-ציון, הוכרז כפושט-רגל ביום .20.12.76
המשיב 1(להלן – הנאמן) מכהן (מאז יום 15.7.84) כנאמן יחיד על נכסיו.
הערעור מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיא א' וינוגרד) מיום 6.9.92, ולפיה סורבה בקשת המערער לביטול החלטת בית המשפט (השופט י' לויט) מיום 10.7.91- החלטה שבה נעתר בית המשפט לבקשת הנאמן לפסיקת שכר ביניים – אשר ניתנה בהיעדר המערער.

.2ביום 7.2.91ביקש הנאמן מבית המשפט המחוזי לפסוק לו שכר ביניים בגין פעולותיו במשך שלוש שנים (1.4.88-31.3.91). בבקשתו ציין הנאמן, כי פעולתו כנאמן בפרשה זו הינה מורכבת ומסובכת וכי כמחצית מזמנו מוקדשת לכך בלבד. את המורכבות והסיבוך ייחס לשורה של גורמים: חוסר שיתוף פעולה מצד המערער; ניהולן של חקירות רבות וממושכות, הן גלויות והן סמויות, לשם התחקות אחר נכסי המערער; התדיינות משפטית עם צדדים שלישיים למימוש נכסים וזכויות; ומעבר לכל אלה – ההכרח להתדיין עם המערער ומקורביו לפני בתי-משפט שונים, בהליכים רבים שהללו נוקטים כלפיו ומעסיקים אותו בהם.
המערער לא צורף כצד לבקשה זו, והנאמן לא הביאה לידיעתו. הכונס הרשמי (המשיב 2) – המשיב היחידי לבקשה – סבר, ובצדק, כי המדובר בבקשה לקביעת שכר מיוחד, כמשמעו בתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), תשמ"א- 1981(להלן – התקנות), החלות, בשינויים המחויבים, גם על קביעת שכרם של נאמנים בפשיטת-רגל (ראה כללי פשיטת הרגל (מינוי כונסי נכסים ונאמנים ושכרם), תשמ"ה-1985)). על רקע זה העביר הכונס הרשמי את הבקשה לעיונה של ועדה מייעצת (להלן – הוועדה המייעצת), אשר מונתה על-ידי שר המשפטים לייעץ, בין היתר, בעניין "קביעת שכרם של כונסים מפרקים ונאמנים במקרים שבהם השכר חורג מהקבוע בתקנות". הוועדה המייעצת המליצה לפסוק למשיב שכר ביניים, בעבור מלוא התקופה המבוקשת, בסך 500, 3ש"ח לחודש בתוספת מע"מ. בעקבות זאת הגיש הנאמן לבית המשפט (ביום 13.5.91) בקשה מתוקנת לקביעת שכרו, ובה נתבקש בית המשפט לפסוק לו שכר ביניים בשיעור המומלץ על-ידי הוועדה המייעצת. בא-כוח הכונס הרשמי צירף את הסכמתו לבקשה זו.
.3משהובאה הבקשה המתוקנת לפניו, ביום שבו הוגשה, החליט השופט לויט על הגשת תגובות כלהלן:
"(1) מה היו המימושים בתקופה מ- 1.4.88עד 31.3.91? (2) לתגובת ב"כ החייב, תוך 10ימים".
ביום 18.6.91הגיש הנאמן לבית המשפט תגובה למבוקש בהחלטה הנ"ל. בתגובתו פורטו הכנסות הנאמנות מדמי שכירות מיום 1.4.89עד יום 31.12.90וממימוש נכסי מקרקעין, בסכום כולל של 403, 190ש"ח ושווי תביעה, שלטענת הנאמן עומדת לו כנגד המערער, בסך 000, 372דולר. כן צורף לתגובה דו"ח כספי המשקף את מצב הנאמנות בתקופה 1.4.90-.31.12.90
ביום 30.6.91הגיש המערער – לאחר שביקש וקיבל ארכה לכך – את תגובתו לבקשת הנאמן. הוא התנגד לפסיקת שכר כלשהו לנאמן ופירט באריכות את נימוקי התנגדותו. הוא הכחיש את טענת הנאמן כאילו אינו משתף פעולה עמו; כפר בקיומם של "נכסים נסתרים" שיש ממש במאמצים לאתרם; טען להיעדר סמכות לפסוק לנאמן שכר שלא על-פי המימוש בפועל, ולחלופין שפסיקת שכר מיוחד בנסיבות העניין איננה
מוצדקת; ובלשון בוטה הטיח בנאמן (ואף בכונס הרשמי) האשמות לרוב. כן טען המערער בכתב תגובתו, כי שכר הביניים שנפסק לנאמן ביום 10.7.89(על-פי בקשה קודמת שהוגשה לבית המשפט בשנת 1988) נועד לכסות את שכרו בעבור חמש השנים הראשונות של כהונתו, היינו עד אמצע שנת 1989, ומכאן שמכל מקום אין הנאמן זכאי לשכר ביניים בעבור התקופה המתחילה ביום .1.4.88ועוד טען, שאף כי בהחלטה הקודמת לא נאמר כי לשכר ייתוסף מע"מ, גבה הנאמן גם מע"מ על שכרו.
.4על-פי הוראת השופט לויט נקבעה הבקשה לדיון במעמד הצדדים, ליום 10.7.91, והמערער הוזמן להשתתף בדיון.
ערב מועד הדיון, ביום 9.7.91, הגיש המערער בקשה לדחיית המועד. טענתו הייתה כי חלה ואינו יכול להתייצב במועד שנקבע. למחרת בבוקר, עת הובאה בקשה זו לפניו, החליט השופט לויט להיעתר לה והורה על "דחיה לפי היומן". דא עקא, שהנאמן ובא-כוח הכונס הרשמי – שכנראה לא היה סיפק להודיעם על החלטת השופט ¬התייצבו בבית המשפט, והדיון בבקשה קוים בהיעדר המערער. לאחר שבא-כוח הכונס הרשמי הצהיר על הסכמתו לבקשה, על יסוד קביעת הוועדה המייעצת, הצהיר הנאמן (בתשובה לשאלת השופט) כי השכר שנפסק לו על-פי בקשתו הקודמת התייחס לתקופה שעד יום 31.3.88, וכי אף שבהחלטה לא נאמר כי לסכום אשר נפסק לו ייתוסף מע"מ, הסכים הכונס הרשמי שהוא זכאי גם לתשלום מע"מ. על אודות השגות אחרות שכלל המערער בתגובתו בכתב לא נשאל הנאמן דבר, וסמוך לאחר מכן ניסח השופט את החלטתו בזה הלשון:
"לאחר עיון בבקשה, בתגובה בכתב של מר בן ציון ולאור העמדה המשותפת של הכנ"ר והנאמן, אני מאשר לנאמן עו"ד גורני שכ"ט ביניים לתקופה מיום 1.4.88עד 31.3.91בסך 500, 3ש"ח לחודש + מע"מ. כפי שעולה מהדו"ח של הנאמן הרצוף לבקשה, נעשו פעולות רבות ע"י הנאמן ומקובל עלי שסכום זה הוא סכום סביר כפי שהמליצה הוועדה שפועלת ליד הכנ"ר. הנאמן רשאי לגבות לעצמו סכום זה מהכספים שמופקדים בידו".
לא נתברר, אל נכון, אם בעת שקיים את הדיון והחליט בבקשת הנאמן, בהיעדרו של המערער, היה בית המשפט ער להחלטתו מאותו הבוקר, שבה נעתר לבקשת המערער והורה על "דחיה לפי היומן". בפתח הפרוטוקול נרשם, כי "אין הופעה למר בן ציון". כן צוין כי "הוא הגיב בכתב תגובה מפורטת שנשלחה על ידו במישרין לצדדים האחרים". אך לא נזכר בפרוטוקול, כי המערער ביקש דחיית מועד הדיון וכי בקשתו נעתרה. עם זאת מסתבר, כי בקשה אחרת בעניינו של המערער, שאף היא נקבעה לדיון לאותו בוקר, לא נדונה בשל מחלת המערער.
.5המערער ביקש לחזור ולדון – והפעם בנוכחותו – בבקשת הנאמן מראשיתה.
השופט לויט ראה בבקשה זו, ככל שאמנם הייתה, בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. הוא אף קבע מועד לבירורה, אך משלא נדונה במועד שנקבע, ולאחר גלגולים נוספים שאינם חשובים לענייננו, נקבעה הבקשה לדיון לפני הנשיא וינוגרד. בדיון לפני
הנשיא, ביום 6.9.92, ביקש המערער לבטל את החלטת השופט לויט שניתנה בהיעדרו. כן חזר ומנה את הטעמים שביסוד התנגדותו לבקשת הנאמן לפסיקת שכר ביניים. בתשובתו לטענות המערער ביקש הנאמן לדחות את הבקשה לביטול ההחלטה. הוא ציין, כי השופט לויט החליט לפסוק לו שכר ביניים לאחר שקרא את תגובתו המפורטת של המערער. כן אמר, שלפי פניית המערער חזרה בינתיים הוועדה המייעצת ודנה בעניין מחדש, ולאחר ששמעה את טענותיו של המערער, שבה וסמכה את ידיה על המלצתה המקורית. מששמע את דברי הטוענים, מזה ומזה, החליט הנשיא כהאי לישנא:
"קראתי הבקר בעיון רב את התיק כולו, הן הבקשה לשכר טרחה והן את התגובה המפורטת של מר בן ציון. קראתי את החלטות השופט לויט במהלך הדיונים בתיק זה. מר בן ציון מבקש היום שהחלטת השופט לויט תבוטל. הוא אף בע"פ חזר על הנקודות העיקריות שאותן פירט באריכות רבה בתגובתו.

לא מצאתי שיש מקום להתערב בהחלטת השופט לויט".
.6הערעור שלפנינו מופנה כנגד החלטה זו. יצוין, כי במקביל להגשת הערעור הגיש המערער גם בקשת רשות ערעור; שמא יימצא כי הגשת הערעור טעונה רשות.
שאלה היא, לכאורה, אם החלטת בית המשפט המחוזי בענייננו הינה "צו בפשיטת רגל", כמשמעו בסעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, שהערעור עליו הינו בזכות (ראה: בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) ואח' [1]; רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי [2]). אך בהיעדר טענה לכך מטעם הנאמן והכונס הרשמי, לא אדרש לשאלה זו מיוזמתי. בערעור גופו יש לכאורה ממש, ומצויה לפנינו גם בקשה לרשות ערעור. אוכל אפוא להניח, שאילו הוצרכנו להחליט בבקשת רשות הערעור, היינו נענים לה.
.7טענות המערער לפנינו היו בשני מישורים. במישור הדיוני חזר המערער וקבל על קיום הדיון ומתן החלטה בבקשת הנאמן (על-ידי השופט לויט) בהיעדרו, ועל סירובו של בית המשפט (הנשיא וינוגרד) לבטל את ההחלטה האמורה ולהורות שבקשת הנאמן תוחזר לדיון, מראשיתה, והפעם בהשתתפותו. במישור המהותי הלין המערער על גוף החלטת בית המשפט להיענות לבקשת הנאמן. הגעתי לכלל מסקנה, כי הדין עם המערער בטענתו הדיונית. לפיכך אמנע מלעסוק בהשגותיו על צדקת החלטתו של בית המשפט לפסוק לנאמן שכר ביניים כבקשתו, לגופה.
.8שתיים הן, כידוע, העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. מקום בו החליט בית המשפט בהיעדרו של מבקש הביטול אף שלא היה רשאי להחליט בהיעדרו, כגון שהמבקש לא הוזמן, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. הפגם שנפל בהליך, בשל מתן ההחלטה במעמד צד אחד, מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה; ובכגון דא אין בית המשפט רשאי לשקול אם ההחלטה שניתנה הינה נכונה, לגופו של עניין, אם לאו (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 696). שונים פני
הדברים מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהיעדרו של המבקש לא נפל פגם, כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן. במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט. בבואו להפעיל את שיקול-דעתו, אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם – ובעיקר ¬אם, לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה (ראה זוסמן, שם, בעמ' 698).
.9בקשת המערער לביטול החלטתו של השופט לויט שניתנה בהיעדרו נכנסת בבירור לגדר המקרים שבהם עומדת למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. המערער הוזמן לדיון שנקבע ליום 10.7.91, אך משנענה בית המשפט לבקשתו והחליט לדחות את מועד הדיון, שוב לא היה השופט רשאי לקיים את הדיון בהיעדרו. בכך שכתב התנגדותו של המערער היה לפני השופט, אשר אף עיין בטענותיו קודם שהחליט, אין משום תיקון הפגם. משל למה הדבר דומה? לנתבע שהגיש כתב-הגנה או תצהיר, שכללו את גירסתו וטענותיו. כלום יעלה על הדעת לקיים את הדיון ולהחליט בתביעה בהיעדרו, אם לא הוזמן לדיון, או – מקל וחומר – מקום שבית המשפט נענה לבקשתו והחליט לדחות את מועד הדיון? .10הנאמן ובא-כוח הכונס הרשמי השיבו לטענות המערער במישור הדיוני בשתיים: ראשית, כי מדעיקרא לא היה למערער מעמד בבקשת הנאמן לפסיקת שכר-טרחה, ואף שבית המשפט ראה לבקש את תגובתו אין בכך כדי להעמיד לו זכות להשיג בערעור על ההחלטה שניתנה. ושנית, שאם נפל פגם בקיום הדיון בהיעדר המערער לפני השופט לויט, תוקן פגם זה בהחלטת הנשיא וינוגרד, אשר חזר ואימץ את החלטת השופט לויט, לאחר שבחן את בקשת הנאמן ואת טעמי התנגדותו של המערער, ואף האזין לטענות שהשמיע המערער לפניו. אתייחס לשתי טענות אלה כסדרן.
.11אכן נכון הדבר, שזכותו של המערער להשתתף כבעל דין בהליך זה לא הייתה מובנת מאליה. הכלל הוא שפושט הרגל איננו נחשב כבעל עניין בהליכים הנוגעים לחיובי ממון המוטלים לחובת קופת הנאמנות או לזכותה, וזכות העמידה לתבוע ולהיתבע בהליכים כאלה יוחדה לנאמן לבדו. על היקפו (הרחב) של כלל זה עמד, לאחרונה, בית המשפט לערעורים באנגליה בקובעו, כי לפושט הרגל אין זכות עמידה בערעור על פסק-דין שהטיל עליו חיוב כספי, גם אם אותו חיוב הוא אשר היווה עילה להכרזתו כפושט-רגל ([6] (1993) heath v. Tang). אמנם גם פושט הרגל רשאי לעתים להשיג לפני בית המשפט על החלטה או על פעולה של נאמנו, אך זכותו לעשות כן מוגבלת, בדרך כלל, למקרים שבהם יש בידו להראות כי "נפגע" מהחלטתו או מפעולתו של הנאמן, במשמעות האמורה בסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש]. גבולותיה של זכות זו הם, ככל הנראה, אף צרים יותר מן האפשרות הנתונה לפושט-רגל באנגליה (לפי החקיקה החדשה) לפנות לבית המשפט אם "אינו מרוצה" (is dissatisfied) מהחלטה או מפעולה של הנאמן (ראה , 1986,insolvency act (1). 303S).

נראה שבקשת הנאמן לפסיקת שכר אינה יוצאת מכלל זה, ואף בה אין לפושט הרגל מעמד מוכר. כך, מכל מקום, עולה מן האמור בתקנה 6(ג), רישא, לתקנות, כי "המשיב בבקשה (של בעל תפקיד לקביעת שכרו – א' מ') יהיה הכונס הרשמי...". מכאן שעל נאמן, המבקש לפסוק את שכרו, אין חובה לצרף את פושט הרגל כמשיב לבקשתו או להביא את הבקשה לידיעתו (וכך, כזכור, נהג גם הנאמן בפרשתנו). אך הוראת תקנה 6(ג) – כהוראתו של סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] – אינה מגבילה את שיקול- דעתו של בית המשפט להורות על צירופו של פושט הרגל כבעל דין, אם סבר שבנסיבות העניין ראוי, או מועיל, לעשות כן. ואם מחליט בית המשפט לצרף את פושט הרגל כבעל דין, מקנה ההחלטה לפושט הרגל מעמד בהליך. וכבר היו דברים מעולם, בפרשתו של מערער זה עצמו, שהזמנתו לטעון את טענותיו בגדר בירור תביעת חוב שהוגשה בפשיטת הרגל שלו, העמידה לו זכות, שלא עמדה לו מלכתחילה, להשיג בערעור על צדקת ההחלטה שנתקבלה בניגוד לעמדתו (ראה ע"א 173/84 בן-ציון נ' הנאמן על נכסי יהושע בן-ציון, בפשיטת-רגל, ואח' [3]). בהתייחסו לטענת הנאמן (המשיב 1דנא) בפרשה דהתם, כי המערער אינו בחזקת "נפגע" כמשמעו בסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], ולפיכך אין לו מעמד להשיג על צדקת החלטה שאינה נוגעת לו, הקשה השופט ש' לוין, בעמ' 764, לאמור:
"משהפך המערער, מכוח החלטת בית המשפט והנאמנים, בעל דין, שהוחלט בניגוד לטענותיו, מה עילה קיימת כדי למנוע בעדו מלתקוף את ההחלטה לגופה?" ואלה הם, לדעתי, פני הדברים גם בענייננו. לא למותר להוסיף כי מהחלטתו הראשונה של השופט לויט, להעביר את בקשת הנאמן לתגובת המערער, לא התחייב בהכרח צירופו של המערער כמשיב נוסף לבקשה. בקשת תגובתו לכאורה יכלה להתיישב גם עם ההנחה, כי בטרם יחליט בבקשת הנאמן ביקש השופט לשמוע את "עצת" המערער; וזאת בגדר הסמכות הנתונה לו, לפי תקנה 6(ד), "להיוועץ בכל אדם ובמיוחד בועדת הביקורת, אם קיימת כזאת". אך השופט לויט, כזכור, לא הסתפק בקבלת תגובתו בכתב של המערער; והגם שהמערער פירט את טעמי התנגדותו לבקשת הנאמן באריכות רבה, הורה לקבוע את הבקשה לדיון במעמד הצדדים. ומשביקש המערער לדחות את מועד הדיון, נענה השופט לבקשתו. במהלכים נוספים אלה (זימון המערער לדיון בבקשה ודחיית מועד הדיון לפי בקשתו) גילה השופט לויט את דעתו שהמערער אכן הינו בעל דין בבקשה זו. לא זו אף זו: גם מהחלטת השופט לויט להועיד לדיון את בקשת המערער לביטול ההחלטה שניתנה בהיעדרו, הסתברה הכרה במעמדו כבעל דין. הרי, אילו לעת הזאת סבר השופט, כי שגה בהחלטותיו הקודמות (לזמן את המערער להשתתף בדיון וכן לדחות את מועד הדיון כבקשתו), חזקה עליו שהיה אומר זאת.
.12לא נותרה אלא השאלה, אם הדיון לפני הנשיא וינוגרד תיקן את המעוות הדיוני. התלבטתי בשאלה זו, אך משלא נחה דעתי כי ניתן להשיב עליה בחיוב, אינני רואה מנוס מלהשיב עליה בשלילה.

בקשת המערער, שהועמדה לדיון לפני הנשיא המלומד, הייתה לביטול החלטתו של השופט לויט. ממה שכבר נאמר מתחייב, שלבקשה זו היה על הנשיא המלומד להיענות. אך מהחלטת הנשיא עולה כי החליט לדחות את הבקשה. הלוא נאמר בהחלטה, כי "מר בן ציון מבקש היום שהחלטת השופט לויט תבוטל", ולהלן נאמר: "לא מצאתי שיש מקום להתערב בהחלטת השופט לויט". והאמירה האחרונה, שלפי לשונה הריהי אופיינית למסקנתה של ערכאה ערעורית, אינה יכולה להתפרש אלא כקביעה כי ההחלטה, אף שניתנה בהיעדר המערער, הריהי נכונה לגופו של עניין, ולפיכך אין עילה לבטלה; משל היה זה מקרה שבו נתון הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט.
כלום ניתן להסיק מן ההחלטה, כי בפועל חזר הנשיא ודן בבקשת הנאמן לגופה? לשאלה זו, שלמצער יש בה פנים לכאן ולכאן, אני מתקשה להשיב בחיוב. לכך שבהחלטה אין התייחסות מפורשת לאף אחת מטענותיו של המערער נודעת אמנם חשיבות מועטה, שכן צוין בהחלטה כי הנשיא קרא בעיון את התיק כולו וכן שמע מפי המערער טיעון בעל-פה בנקודות העיקריות שאותן פירט באריכות בכתב התנגדותו לבקשת הנאמן. אלמלא היה ברור מן ההחלטה כי הנשיא דחה את בקשת המערער לביטול החלטתו של השופט לויט, אולי אפשר היה להסיק, מעיונו בקורות ההליך ובטיעוני המערער, שהוא אמנם דן מחדש (ovon ed) בבקשתו המקורית של הנאמן, ושבסיומו של דיון זה, משהגיע להחלטה הזהה בתוכנה להחלטת השופט לויט, ביטא את מסקנתו, בקצרה, על דרך אימוץ החלטתו של השופט לויט. ואולם לנוכח החלטתו המפורשת, כי אין לבטל את החלטתו של השופט לויט, קשה להשתחרר מן הרושם שגם העיון בתיק ושמיעת טיעוניו העיקריים של המערער, לגופו של עניין, לא נועדו אלא לבחינת השאלה אם מתקיימים טעמים המצדיקים את ביטול ההחלטה מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. ולבחינתה של שאלה זו, כאמור, כלל לא היה מקום. ספק זה, המסתבר מנוסח החלטתו של הנשיא, יש להותיר לטובת המערער.
.13מסקנתי הינה אפוא שיש לקבל את הערעור, לבטל את החלטות בית המשפט המחוזי מיום 10.7.91ומיום 6.9.92ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון בבקשתו המקורית של הנאמן מתחילתה ובהשתתפות המערער. הנאמן (המשיב 1) יחזיר למערער את הוצאותיו הממשיות בערעור זה, כפי שתיקבענה על-ידי כבוד הרשם.
השופט ד' לוין: .1שותף אני להשגות של חברי, השופט מצא, על החלטת השופט לויט מיום 10.7.91(להלן – ההחלטה הראשונה), שניתנה בהיעדרו של המערער אף שלא היה מקום לעשות כן בנסיבות העניין. ברם, חולק אני, בכל הכבוד, על הפירוש שניתן על-ידי חברי להחלטת הנשיא וינוגרד מי ום 6.9.92(להלן – ההחלטה השנייה), וכן חולק אני על התוצאה שאליה הגיע חברי בערעור זה.
.2מעיון בהחלטה השנייה, וכן בפרוטוקול הדיון שקדם לה, עולה כי תחילה שמע הנשיא וינוגרד את הטענה הדיונית של המערער, שלפיה יש לבטל את ההחלטה הראשונה ולקיים דיון מחודש בבקשת הנאמן. טענה זו פורטה בבקשתו של המערער, עליה חזר בפתח דבריו לפני הנשיא וינוגרד, והיא נש ענה על כך שהשופט לויט קיים את הדיון
בבקשת הנאמן בהיעדרו של המערער, תוך התעלמות מהחלטתו הקודמת לדחות את הדיון. לאחר מכן שמע הנשיא וינוגרד את טענות המערער לגופו של עניין, כנגד בקשת הנאמן לקצוב לו שכר טרחת ביניים, ועיין גם בתגובה מפורטת בכתב שהגיש המערער בנו שא זה. זאת אף זאת; בטרם ניתנה ההחלטה השנייה שמע הנשיא וינוגרד אף את טענות הנאמן בבקשה הנ"ל, לגופו של עניין.
ברור אפוא, כי בא לו יומו של המערער בבית המשפט בדרגה הראשונה בקשר לטענותיו כנגד בקשת הנאמן, לגופם של דברים, מה שאין כן באשר לדיון הראשון שהתקיים, בהיעדרו, לפני השופט לויט.
.3לאחר ששמע ובדק את טענות המערער לגופו של עניין, ציין הנשיא וינוגרד בשולי ההחלטה השנייה:

"לא מצאתי שיש מקום להתערב בהחלטת השופט לויט".
חברי, השופט מצא, מסיק מדברים אלה שבקשתו של המערער לבטל את ההחלטה הראשונה נדחתה, ומעלה אפשרות כי העיון בתיק ושמיעת טיעוני המערער, לגופו של עניין, לא נועדו אלא לבחינת השאלה אם מתקיימים טעמים המצדיקים את ביטול ההחלטה הראשונה מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט, שאלה אשר לא היה כל מקום לבוחנה בנסיבות העניין.
בסעיף 12לחוות-דעתו מוסיף חברי, השופט מצא, ואומר כי "אלמלא היה ברור מן ההחלטה כי הנשיא דחה את בקשת המערער לביטול החלטתו של השופט לויט, אולי אפשר היה להסיק, מעיונו בקורות ההליך ובטיעוני המערער, שהוא אמנם דן מחדש (novo de) בבקשתו המקורית של הנאמן, ושבסיומו של דיון זה, משהגיע להחלטה הזהה בתוכנה להחלטת השופט לויט, ביטא את מסקנתו, בקצרה, על דרך אימוץ החלטתו של השופט לויט" (ההדגשה שלי – ד' ל').
שלא כחברי, השופט מצא, אני מסיק מכל השתלשלות הדברים ומההליך שהתקיים לפני הנשיא וינוגרד, כי בנסיבות המקרה, לשם יעילות הדיון ומניעת עינוי דין, ראה הנשיא וינוגרד שלא להסתפק בבחינת השאלה הפורמאלית אם הדיון לפני השופט לויט התקיים כהלכה או שמא יש לבטלו מחובת הצדק, אלא התכבד ודן באופן מלא ויסודי בעניין כולו, לגופו ומבראשית, כפי שנתבקש על-ידי המערער, ואכן היה מוסמך לעשות לפי סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], הקובע לאמור:
"בית המשפט רשאי לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו".
לגישתי, קיבל הנשיא וינוגרד מכללא את בקשת המערער לביטול ההחלטה הראשונה, בטרם דן מחדש בבקשת הנאמן, לגופה. אכן מיטיב היה לעשות אילו נתן לכך ביטוי מפורש בהחלטתו. מאידך גיסא, בנסיבות העניין, אין מקום להרחיק לכת ולהניח כי שמיעת טיעוניו של המערער, לגופו של עניין, לא נועדה אלא לבחינת השאלה אם
מתקיימים טעמים המצדיקים את ביטול ההחלטה מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט, שאלה שאכן ברור כי לא היה מקום לבחינתה כשהביטול הוא מחובת הצדק, כפי שמסביר חברי, השופט מצא. על ההבחנה בין המקרים שבהם ביטול החלטה על-פי צד אחד ייעשה "מתוך חובת הצדק" לבין המקרים שבהם ביטול החלטה כזאת ייעשה "מכוח שיקול דעתו של בית המשפט" ראה גם בספרו של הנשיא א' וינוגרד, תקנות סדרי הדין (הלכות, תוספת 6, 1993) 383, .385
להבנתי, יש להסיק במקרה דנן כי אכן ראה הנשיא וינוגרד את ההחלטה הראשונה כבטלה מחובת הצדק, בשל הפגם הדיוני החמור שנפל בה, אולם לאחר שדן מחדש בבקשת הנאמן, בחן את טענות המערער והנאמן, לגופו של עניין, והגיע לכלל החלטה הזהה בתוכנה להחלטה הראשונה, הוא אכן ביטא את מסקנתו, בקצרה, על דרך אימוץ הנימוקים והמסקנה של החלטה הראשונה.
במצב דברים זה, מה טעם ומה תועלת תצמח מהחזרת הדיון לדרגה הראשונה, כפי שמציע חברי, השופט מצא, כשהדברים נתבררו עד תום בהליך מלא ותקין לפני הנשיא וינוגרד, וההכרעה היא ברורה וחד-משמעית? .4באשר לטענות המערער במישור המהותי – קיימא לן כי אין זו דרכו של בית¬משפט זה להתערב בקביעת שכר-טרחה שנפסק על-ידי הדרגה הראשונה לבעלי תפקיד, אלא במקרים נדירים בלבד (ראה דברי השופט בך בע"א 621/83 בנק לאומי לישראל נ' כונס נכסים של חברת בני דן, קבלני הנדסה ימית ואזרחית בע"מ ואח' [4], בעמ' 666; דברי השופט ש' לוין בע"א 778/81, 93/82, ר"ע 274/81, ב"ש 490/85 וולף ואח' נ' בנג'מין ואח' [5], בעמ' 372).
העניין שלפנינו אינו נופל בגדר היוצאים מן הכלל, קל וחומר כאשר מדובר בשכר ביניים של בעל תפקיד, שבעניינו ניתנה המלצת הוועדה המייעצת שנתמנתה לכך על-ידי שר המשפטים, וכן ניתנה הסכמת הכונס הרשמי.
.5אשר-על-כן, אילו דעתי הייתה נשמעת, מן הראוי לדחות את הערעור ללא צו להוצאות.
השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מצטרפת לפסק-דינו של חברי, השופט ד' לוין, מהנימוקים שפורטו על-ידיו.
הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין.

5129371
54678313

ניתן היום, ט' באדר תשנ"ד (20.2.94).

עא 32/83 ויולט אפל נ' דוד קפח

5 1 1 1 1 1 (1 Vote)

חזרה למאמר משרדנו "ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד"


ערעור אזרחי מס' 32/83
בקשת רשות ערעור מס' 301/81

ויולט אפל
נגד
דוד קפח

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[14.7.83]
לפני השופטים א' ברק, ג' בך, ת' אור

 

תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, ק"ת 1869, תקנות 227, 375, 439, 442(תוקנה: ק"ת תשל"ט 1036), 447- חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, ס"ח .204

מיני-רציו:


* דיון אזרחי – פסק-דין – במעמד צד אחד

המשיב הגיש לבית-משפט השלום תובענה לפינוי המערערת מחנות, וזו נדחתה לגופה. בית המשפט המחוזי הורה על דיון חוזר, ושוב פסק בית-משפט השלום לטובת המערערת. אולם, גם הערעור על פסק-דין זה נתקבל, העניין הוחזר שוב לבית-משפט השלום, וזה הורה, כי יש לתת הזדמנות למשיב לתקן את כתב הטענות ולאפשר לאחר מכן השמעת ראיות נוספות.לדיון בפעם השלישית לא הגיע בא-כוח המערערת, משום שלא אותר, והוא זומן לבסוף על-ידי הדבקת טופס ההזמנה על דלת משרדו. בא-כוח המשיב הודיע, שלא יביא ראיות נוספות, וביקש פסק-דין כמבוקש בכתב התביעה. בית-משפט השלום נעתר לו ודחה לאחר מכן את בקשת המערערת לביטול פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערת למתן רשות ערעור. מכאן בקשה לרשות ערעור, הנדונה כערעור.

בית המשפט העליון פסק:


א. (1) כאשר ניתן פסק-דין בהעדר צד, ואותו צד הגיש בקשה לפי תקנה 227לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, לבטל את פסק הדין, הרי שיבדוק בית המשפט בעיקר שתי שאלות; האחת, האם יש למבקש סיכויי הצלחה, אם יבוטל פסק הדין, וכשהמדובר בנתבע האם יש לו לכאורה הגנה של ממש, והשנייה, החשובה פחות, מהי הסיבה, שבגללה לא הייתה הופעה מצד המבקש.
(2) אם מסתבר, כי המבקש לא הופיע למשפט תוך גילוי זלזול מופגן כלפי בית המשפט וללא כל סיבה סבירה, הרי שיש להניח, שבית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק הדין, שניתן בהעדרו, רק אם ישוכנע שאחרת ייגרם עיוות דין בולט.
(3) אם יסתבר, כי אי ההופעה אירעה כתוצאה מצירוף נסיבות אומלל או מתוך אי-הבנה או בהיסח הדעת או אף בשל רשלנות מסוימת מצד המבקש או מצד בא-כוחו, ויחד עם זאת יש למבקש הגנה סבירה לגופו של עניין, כי אז ייטה בית המשפט, בדרך כלל, לקבל את הבקשה לביטול פסק הדין, שניתן בהעדר המבקש.

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 184/63 קול העם בע"מ ואח' נ' קסטנר ואח’, פ"ד יח(1) .136
[2] ע"א 276/62 א' פרידמן נ' ר' פרידמן, פ"ד יז .349
[3] ע"א 717/72 זמיר קבלנות כללית בע"מ נ' פטשק ואח’, פ"ד כז(2) 796.
[4] ע"א 84/81 (בר"ע 25/81) צ' גולדפרב נ' א' גולדפרב, קטין, ואח’, פ"ד לו(3) .253

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיא התורן, גב' ח' אבנור) מיום 2.12.81בבר"ע 5473/81. הבקשה נדונה כערעור. הערעור נתקבל. התיק הוחזר לבית-משפט השלום עם הוראות להמשך הדיון.

י' לאלו - בשם המערערת;
מ' לנצ'נר - בשם המשיב.

פסק-דין

השופט ג' בך: .1עניין זה הובא לפנינו בדרך של בקשה לרשות לערער על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וביום 17.1.83החלטנו, על-פי סמכותנו לפי תקנה 375לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963(להלן - תקנות סדר הדין), לדון בבקשה זו, כאילו ניתנה הרשות והוגש הערר; כמו כן הורינו על הגשת סיכומים בכתב, ואלה הוגשו לנו.
התיק הנדון עבר "מסלול עינויים" ארוך ומתיש, הלוך וחזור בין הערכאות, עד שהגיע עתה לבית-משפט זה.
נסקור באופן תמציתי את ההליכים, הקשורים במשפט זה, ושקדמו להגשת הערעור לפנינו:
א) בנובמבר 1977הגיש המשיב לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו תובענה בת"א 23471/77 (להלן - התובענה) לפינוי המערערת מחנות, שהיא בבעלותו והנמצאת ברח' פינסקר 33, בתל-אביב (להלן - החנות).
הערערת טענה בכתב הגנתה, כי שכרה את החנות בשכירות מוגנת, וכי אין המשיב רשאי לפנותה ממנה.
ב) בית-משפט השלום (השופטת ה' אחיטוב) דן בתובענה וביום 10.4.78נתן את
פסק-דינו (להלן - פסק הדין הראשון), בו נדחתה התובענה. השופטת קבעה, כי המערערת הייתה לשוכרת מכוח החוק וכי השופטת לא מצאה כל נימוק, שבגינו על המערערת לפנות את המושכר.
ג) המשיב הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בע"א 283/78 (להלן הערעור הראשון). בערעור זה ניתן ביום 16.1.79פסק הדין בהסכמה, לפיו בוטל פסק הדין הראשון של בית-משפט השלום, ובו נקבע עוד, כי התיק יוחזר לבית-משפט השלום, שהצדדים יגישו כתבי טענות מתוקנים, ושהם "יהיו רשאים להביא ראיותיהם ועם תום שלב זה לסכם מחדש את טענותיהם, ולאחר מכן יתן בית משפט קמא פסק-דין-חדש".
ד) המשיב הגיש לבית-משפט השלום את כתב התביעה המתוקן באיחור, ועל-כן החליטה השופטת ה' אחיטוב להתעלם מהתביעה המתוקנת. עם זאת שמעה השופטת ראיות נוספות, וביום 13.6.79נתנה פסק-דין נוסף (להלן - פסק הדין השני).
בפסק-דין זה נדחתה שוב תובענת המשיב, ובית המשפט קבע, כי "נתקיימו הדרישות לגבי החלת הגנתו של החוק על השכירות הנדונה".
ה) המשיב שב וערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בע"א 439/79 (להלן הערעור השני), ופסק-דינו של בית המשפט ניתן ביום .29.5.80
בפסק-דינו החליט בית המשפט המחוזי (השופטים מ' בן דרור, נ' בר ו-ו' אוסטרובסקי-כהן) לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון שוב לבית-משפט השלום.
בית המשפט הגיע למסקנה, כי המצב העובדתי והמשפטי בתיק הנדון עדיין לא לובן די צורכו, ועל-כן ראה את עצמו, לצערו, נאלץ להעביר את החומר פעם נוספת לבית-משפט השלום להשלמה. בית המשפט הורה, כי יש לתת למשיב הזדמנות לתקן את כתב הטענות ולאפשר לאחר מכן השמעת ראיות נוספות.
על יתר הקביעות בפסק-דין זה עוד ידובר להלן.
ו) בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בערעור השני הגיש המשיב כתב- תביעה מתוקן לבית-משפט השלום, וילו המערערת הגישה כתב-הגנה מתוקן.
ז) באי-כוח הצדדים התייצבו בפני בית-משפט השלום ביום 19.11.80, ובאותו מעמד נקבע הדיון בתובענה ליום 4.2.81להשמעת עדי תביעה ועדי הגנה.
ח) לאחר מספר דחיות נוספות נקבע הדיון על-ידי בית המשפט ליום 13.3.81, בידיעת בא-כוח המשיב, תוך ציון, כי על המזכירות להודיע על תאריך הדיון בדחיפות לבא-כוח המערערת, עורך-דין בוכהלטר.
מסתבר, כי ההזמנה לדיון לא נמסרה לידי עורך-דין בוכהלטר, שכן היה משרדו נעול, ועל-כן הודבק טופס ההזמנה על דלת המשרד.

כמו כן עולה מדבריו של בא-כוח המשיב, עורך-דין לנצ'נר, ששלח ביום 4.3.81
מכתב רשום אל עורך-דין בוכהלטר, בו הודיע לו על יום הדיון, אך גם מכתב זה לא הגיע אל תעודתו.
ט) ביום 13.3.81לא הייתה הופעה מטעם המערערת, ועל-כן ביקש בא- כוח המשיב לדון בתיק בהעדר המערערת; ועוד הודיע לבית המשפט לאמור:
"אני לא מבקש להביא ראיות נוספות ומבקש לתת פסק-דין כמבוקש בכתב התביעה, בהתחשב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי ובהעדר ראיות נוספות".
י) שופטת השלום נענתה לבקשה זו ונתנה בו ביום, היינו ב-13.3.81, פסק-דין (להלן - פסק הדין השלישי), ובו היא נעתרה הפעם לתובענה וציוותה על המערערת לפנות את החנות ולהחזירה לידי המשיב ולשאת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך-דין.
בית המשפט קבע, כי לא היה מנוס אלא להיעתר לתביעה, לאחר שניתנה לנתבעת אפשרות נוספת להוכיח עובדות, על-פי החלטת בית המשפט המחוזי.
יא) המערערת הגישה לאחר מכן בקשה לבית-משפט השלום לבטל את פסק-דינו הנ"ל, וזאת מהטעם שלא המערערת ולא פרקליטה קיבלו הזמנה לדיון, שהתקיים ביום 13.3.81, ושיש למערערת הגנה טובה נגד התובענה של המשיב, כעולה מכתב ההגנה ומתוצאות השלבים הקודמים בהתדיינות שבין הצדדים.
ב) הבקשה לביטול פסק הדין השלישי נדחתה בתאריך 6.7.81על-ידי בית-משפט השלום. השופטת המלומדת קבעה, כי מסירת ההזמנה לדיון במשרדו של בא-כוח המערערת נעשתה כדין, והוסיפה:
"אני ער לכך כי זכויות המבקשת נפגעו על ידי קיום דיון במעמד צד אחד, ואם כי סבורה אני שאין להחמיר בדקדקנות על כללי הפרוצדורה, דומני כי במקרה שלפנינו, ביטול ההחלטה כמבוקש, יהווה משום מתן גושפנקא לזלזול בפרוצדורה ותרומת בית המשפט לאי-סדרים, אשר אנו מופקדים לשמור עליהם".
יג) המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לרשות לערער על החלטת בית-משפט השלום שלא לבטל את פסק הדין השלישי, אך בקשה זו נדחתה בתאריך .2.12.81

החלטה אחרונה זו הינה נושא הערעור שלפנינו.
.2ניתן לסכם את הנימוקים להחלטת בית המשפט המחוזי נושא הערעור ולפסק הדין השלישי של בית-משפט השלום כך:
א) למעשה, עולה מפסק הדין של בית המשפט המחוזי ב"ערעור השני", שהתובע הוכיח את תביעתו. הדין הוחזר אמנם לבית-משפט השלום, אך דבר זה נעשה רק על-מנת לאפשר למערערת לנסות ולהוכיח את הגנתה.

ב) המערערת הוזמנה לדיון כדין, כאשר הודבקה ההזמנה על דלת משרדו של בא-כוחה (ראה: תקנות 439, 442ו- 447לתקנות סדר הדין).
ג) משלא התייצבה המערערת לדיון הנוסף לפני בית-משפט השלום ולא הביאה ראיותיה, היה זכאי המשיב לקבל פסק-דין, אף מבלי שהייתה עליו חובה להוכיח עוד דבר.
ד) בבקשו לבטל את פסק-דינו השלישי של בית-משפט השלום לא הוכיח בא-כוח המערערת בתצהירו, כי יש למערערת הגנה טובה לגופו של עניין, וללא הוכחה כזו אין מקום לבטל פסק-דין, שניתן בהעדרו של המבקש.
.3הגעתי לכלל מסקנה, כי פסק הדין השלישי של בית-משפט השלום והחלטת בית המשפט המחוזי, שהיא נושא הערעור, בטעות יסודם, וכי מן הדין לקבל את הערעור.
ער אני לכך, כי מסקנתי זו, אם חבריי הנכבדים יהיו שותפים לה, תביא בהכרח להוספת שלבים נוספים לדרך הייסורים של משפט זה, אך סבורני, כי בחירת קיצור הדרך יהיה בה משום עיוות הדין.

אבאר את דבריי:
א) בית המשפט המחוזי, בהחלטה שהיא נושא הערעור, ובית-משפט השלום, בפסק-דינו השלישי, ביססו את נימוקיהם על ההנחה, שהמשיב היה, למעשה, זכאי לקבלת פסק-דין לטובתו, עובר למתן פסק הדין השלישי, וכאילו רק ניתנה אז הזדמנות אחרונה נוספת למערערת להוכיח את הגנתה. אשר על-כן, כאשר לא התייצבה המערערת לדיון להגשת ראיותיה, לא היה מנוס ממתן פסק הדין לטובת המשיב.
ההנחה האמורה אין לה יסוד במציאות, כפי שהיא עולה מהחלטותיהן הקודמות של הערכאות.

מהי אותה מציאות?
בראש ובראשונה אין לשכוח, כי בית-משפט השלום פסק לטובת המערערת בשני פסקי הדין הראשונים, שניתנו בעניין הנדון, וזאת לא מנימוקים פורמאליים אלא על בסיס קביעות לגופו של עניין.
די אם נצטט את הקטע הבא מתוך פסק הדין השני של בית-משפט השלום:
"התוצאה היא, איפוא, שרואה אני לקבל גירסת הנתבעת ולדחות גירסת התובע ומכאן לדחות תביעתו, בקבעי כי נתקיימו הדרישות לגבי החלת הגנתו של החוק על השכירות הנדונה".

אשר למהימנותו של המשיב קבעה השופטת באותו פסק-דין, שהיא שמעה את עדותו
" ..... אשר קיימות בה סתירות פנימיות ואיני רואה לקבלה".
עולה משני פסקי הדין הראשונים של השופטת, שהמערערת הייתה שוכרת מכוח החוק, שלא הוכחה כל עילה, שהצדיקה את פינויה, ושגירסת המשיב ועדיו לא הייתה מהימנה על בית המשפט.
קביעות אלה לא בוטלו על-ידי בית המשפט המחוזי.
בערעור הראשון הוחזר התיק, בהסכמה, לבית-משפט השלום להשלמה, ובחלק האופראטיבי של הערעור השני קבע בית המשפט המחוזי, מפי השופט מ' בן דרור, כך:
"בצער רב, ובהרגשת חוסר ברירה, אני מציע להחזיר את התיק לבית משפט קמא פעם נוספת, כשההוראות הן להרשות, תוך 30יום מיום שימוע פסק-דין זה, תיקון כתב הטענות של המערער (רשות להגיש כתב הגנה מתוקן תוך 30יום) ולאחר מכן ייקבע התיק להשלמת הראיות ...." אין כאן כל קביעה, ואף לא ברמז, שהתובע זכאי למתן פסק-דין, ושהתיק מוחזר כביכול רק כדי לעשות חסד עם המערערת ולאפשר לה להביא ראיות חדשות. המערערת היא זאת שזכתה בשלבים הקודמים של המשפט, והנה מוחזר התיק פעם נוספת כדי לאפשר לתובע ולנתבעת להגיש כתבי טענות מתוקנים ולהשמיע ראיות נוספות.
לא ניתן כלל להסיק מכאן, שבהעדר הבאת ראיות חדשות, מן הדין, שבית המשפט יפסוק לטובת התובע (המשיב שלפנינו).
גם שני השופטים האחרים שישבו בדין בבית המשפט המחוזי בערעור השני התבטאו בצורה דומה:

השופט נ' בר כתב:
"אני מסכים עם חוות דעתו של חברי המכובד השופט בן דרור שאין מנוס מהחזרת הדיון שנית לבית משפט קמא כדי שהשאלות תתבררנה באופן יסודי".

והשופטת ו' אוסטרובסקי-כהן התבטאה לאמור:
"גם לי נראה כי עלול להיגרם עוות דין במידה ולא תינתן אפשרות נוספת לבעלי-הדין להוכיח את העובדות הדרושות לביסוס פסק-דין צודק בפרשה זו".

נראה איפוא, לכאורה, שבמצב כזה, כאשר איש מהצדדים אינו מביא ראיה חדשה כלשהי, צריכה להיות עדיפות לאותו צד, שזכה בשלבים הקודמים של המשפט, משמע למערערת, ומכל מקום לא למשיב-התובע, שמשימתו הייתה להפוך את הקערה על פיה.
ב) אמנם, נכון הדבר, שאחד השופטים בבית המשפט המחוזי, השופט נ' בר, הביע דעה ספקנית ביחס להגנתה של המערערת.
הגנתה של המערערת הינה, שאמנם לא שילמה למשיב סכום כסף בתור דמי מפתח, אלא שהצדדים ראו מעין תשלום דמי מפתח בכך, שהמערערת השיגה אישור מהוועדה המקומית להפעלת המושכר לצורכי עסק. על כך העיר השופט נ' בר, שנראה לו לכאורה, שהשגת רישיון אינה יכולה להיחשב כתשלום דמי מפתח, הואיל והרישיון ניתן באופן אישי למי שמנהל את העסק. אין בהערה זו כדי להצביע באופן משכנע על העדר הגנה של ממש מצד המערערת.
ראשית, דומה שיש ממש בטענת בא-כוח המערערת, שהשופט נ' בר התכוון לרישיון לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, שהוא רישיון אישי במהותו, בו בזמן שהמערערת דיברה על הסכמת הוועדה המקומית, שהמקום ישמש לצורכי עסק.
אולם, יהא משקלה של ההגנה אשר יהא, הרי יש בעובדה, שבית-משפט השלום קיבל הגנה זו בשני פסקי הדין הראשונים שלו, גם מההיבט העובדתי וגם מבחינה משפטית, כדי להספיק לפחות להזמת הטענה של העדר הגנה כלשהי, שמן הראוי להשמיעה ולהביאה לידי הכרעת בית המשפט.
ג) אין אני מתרשם גם מהנימוק של בתי המשפט קמא, שהמערערת לא טענה בתצהירה, שצורף לבקשתה לביטול פסק הדין השלישי, שיש לה הגנה טובה בפני התביעה.
לא זו בלבד שבבקשתה ציינה המערערת במפורש, שיש לה הגנה טובה, אלא הגנה זו לובנה כבר די הצורך בהתדיינות בין הצדדים.
דומה, שחזרה על פירוט אותה הגנה לא הייתה מוסיפה דבר לבית המשפט, שהיה מודע היטב לתוכן ההגנה ולטיבה.
בספרו של ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד), נאמר בעניין זה, בעמ' 573:
"ואולם אם ניתן פסק דין מפאת חוסר התייצבות, כתב ההגנה מונח לפני בית המשפט והשופט יודע במה חפץ הנתבע להתגונן. השופט רשאי לעיין
בכתב ההגנה ולקבוע על פיו אם הראה הנתבע שיש לו הגנה לכאורה העשויה לעמוד לו במשפט; חזרה על ההגנה בתצהיר הנתבע לא תוסיף, בדרך כלל, הרבה על מה שהנתבע כבר אמר בכתב ההגנה שהגיש".
וראה פסק-דינו באותו כיוון של מ"מ הנשיא אגרנט (כתוארו אז) בע"א 184/63 [1], בעמ' .141
זהו המצב, קל וחומר, בתיק שלפנינו, אשר בו, כאמור, לא רק נטענה ההגנה, אלא אף נתקבלה פעמיים על-ידי בית המשפט, אשר לפניו התבררה התביעה.
ד) כאשר ניתן פסק-דין בהעדר צד, ואותו צד הגיש בקשה לבטל את פסק הדין על-פי תקנה 227לתקנות סדר הדין, הרי שיבדוק בית המשפט בעיקר שתי שאלות:
(1) האם יש למבקש סיכויי הצלחה - אם יבוטל פסק הדין? תוך יישום לגבי המקרה שלנו: האם יש למבקשת לכאורה הגנה של ממש? (ראה: ספרו הנ"ל של ד"ר י' זוסמן, בעמ' 569).
בע"א 276/62 [2], בעמ' 354, נקבע בעניין זה:
"אין עליו בשלב זה להוכיח ממש את הגנתו. עליו רק לשכנע לכאורה כי יש לו הגנה אם יוכיח אותה ..." (2) מהי הסיבה, אשר בגללה לא הייתה הופעה מצד המבקש? שאלה זו פחות חשובה מהשאלה הראשונה, אך גם היא בעלת משקל.
אם יתברר, למשל, שהמבקש לא הופיע למשפט תוך גילוי זלזול מופגן כלפי בית המשפט וללא כל סיבה סבירה, הרי שיש להניח, שבית המשפט ייעתר לו, רק אם ישוכנע, שאחרת ייגרם עיוות דין בולט.
אולם אם מסתבר, כי אי ההופעה אירעה כתוצאה מצירוף נסיבות אומלל, מתוך אי-הבנה או בהיסח הדעת, או אף בשל רשלנות מסוימת מצד המבקש או בא-כוחו, ויחד עם זאת מסתבר, כי יש למבקש הגנה סבירה לגופו של עניין, כי אז יהיה בית המשפט נוטה, בדרך כלל, לקבל את הבקשה ולאפשר את ליבון הנקודות, השנויות במחלוקת, לגופן.
במקרה כזה יעדיף בית המשפט את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת (ראה: ע"א 717/72 [3], בעמ' 799, וכן: ע"א 84/81 (בר"ע 25/81) [4]).
.4נראה לי, כי במקרה שלפנינו, לאור העקרונות שפורטו לעיל, היה מקום להיעתר לבקשת המערערת ולבטל את פסק הדין השלישי של בית-משפט השלום, נושא הערעור.

כבר עמדנו על כך, שפסקי הדין הראשונים של בית-משפט השלום לטובת המערערת מצביעים לכאורה על קיום הגנה הראויה להישמע.
ואשר לסיבת אי ההופעה, לא היה כאן מקרה של זלזול זדוני כלפי בית המשפט, אם כי ייתכן מאוד שהייתה רשלנות מצד בא-כוח המערערת. אולם, עובדה היא, שההזמנה למשפט לא הגיעה לידיו של עורך הדין ובוודאי לא לידיעת המערערת.
בנסיבות אלה נראית תגובת בתי המשפט קמא נוקשה מדיי, ומה גם שבמשפט פינוי עסקינן, כלפי נתבעת הטוענת לשכירות מוגנת, כאשר תוצאת המשפט מטבע הדברים היוותה עבורה מכה רצינית.
.5אשר על-כן אין אני רואה מנוס מלהציע לחבריי הנכבדים, שנקבל את הערעור, נבטל את פסק הדין השלישי של בית-משפט השלום ונחזיר את הדיון לבית-משפט השלום פעם נוספת, על-מנת שיאפשר לשני הצדדים להביא לפניו את ראיותיהם, וייתן לאחר מכן פסק-דין נוסף.
בנסיבות המקרה, ובהתחשב במחדלו של בא-כוח המערערת, אשר גרם להתדיינות מתישה זו, לא הייתי נותן צו להוצאות.
השופט א' ברק: אני מסכים.

השופט ת' אור: ני מסכים.

5129371
54678313

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך. ניתן היום, ד' באב תשמ"ג (14.7.83).

 

  • 1
 
לשאלות צרו איתנו קשר בטלפון 03-6129124
 אם האתר היה לכם מועיל, היו חברתיים, הקליקו Like...
 
לייעוץ בקשר לתחומי התמחותינו והתוכן באתר
 אתם מוזמנים לפנות אלינו בטלפון
03-6129124
או פשוט שילחו הודעה ונשיב לכם מייד